שו"ת בני בנים, חלק ראשון ל״הResponsa Benei Banim, Volume I 35
א׳ישיבת אנשים ונשים בחתונות
1
ב׳ב"ה, ב' אדר תשל"ז
2
ג׳לרב אחד
3
ד׳ידידי בקש שאכתוב לו דעתי בענין ישיבת אנשים ונשים בחדר אחד בחתונות. וה' ישלח לו רפואה שלמה למאור עיניו למען יוכל לקרוא עוד הרבה תשובות וכתבים. ידוע שיש מנהגים חלוקים, שיש מקפידים שלא להושיב אנשים ונשים בחדר אחד אלא בחדרים נפרדים או בונים מחיצה כשרה ביניהם, ויש מסתפקים שישבו אנשים ונשים אלה בשלחנות שלהם ואלה בשלחנות שלהן בנפרד באותו אולם, ויש שאינם נזהרים כלל ויושבים אצלם אנשים ונשים באותם שלחנות בערבוביא.
4
ה׳וידוע שהמקפידים על חדרים נפרדים או בניית מחיצה מקורם ממה שכתב בקצור שלחן ערוך סימן קמ"ט סעיף א' צריכים ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט עכ"ל, והוא מדברי הבית שמואל בשם הב"ח באבן העזר סימן ס"ב סעיף קטן י"א. אבל לע"ד הוא תמוה, כי הב"ח לא כתב בלשון זה אלא בקראקא נוהגים שבסעודה שעושים בליל שני מברכים אשר ברא ולא שהשמחה במעונו והוא תימה ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא ומושיבים האנשים והנשים יחד בחדר אחד וכתב במנהגים שאין מברכים שהשמחה במעונו היכא דאיכא חששא דהרהור עברה ולפי זה בודאי היכא שאין שם אלא אנשים במסיבה צריך לברך שהשמחה במעונו עכ"ל. ותחילה יש לדייק, שלא כתב בלשון איסור או אזהרה אלא לתרץ המנהג ורק בקצור שלחן ערוך כתב שצריכים ליזהר. ועוד שהבית שמואל כתב אנשים ונשים בחדר אחד ומשמע אפילו בשלחנות נפרדים, אבל הב"ח כתב ביחד בחדר אחד ונראה שכוונתו ליושבים ביחד*(הג"ה) מה שכתבתי בדברי הב"ח באבן העזר אינו נראה כן בדבריו ביורה דעה סוף סימן שצ"א, שכתב בליל ב' דנוהגין בקראקא שלא לברך שהשמחה במעונו וכו' נראה שהוא מפני דמתאספין אנשים ונשים מועטים בחדר אחד ואיכא הרהורי עבירה ואין שמחה במעונו בדוכתא דאיכא איסורא כמ"ש בספר חסידים משא"כ בשבת במנחה דאיכא רוב עם ואנשים בלחוד ונשים בלחוד וכו' עכ"ל ולא כתב לשון ביחד בחדר אחד אלא משמע שהחילוק הוא בין חדר אחד לחדרים נפרדים ולא ענין של שלחנות. וכן בשו"ת ב"ח החדשות חלק יורה דעה סימן נ"ה כתב, ולע"ד ליישב דהמנהג נתפשט על פי ספר חסידים שכ' כ"מ שאנשים ונשים רואין זא"ז כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עברה עכ"ד בסי' י' ולפי שבאותה סעודה בליל ב' אין עושין סעודה כי אם לקרובים וכולם יושבים בבית החורף וסועדין ביחד אצל החתן וכמה אנשים ונשים לפיכך א"א שהשמחה במעונו ע"פ ספר חסידים משא"כ בשבת בסעודה ג' דעושין סעודה גדולה ואנשים לבד ונשים לבד וכן בסעודה בליל שבת ובשבת בשחרית אין סועדין לשם בקראקא כי אם בחורים ובתולות אין בו הרהורי עברה אלא דוקא כשסועדין נשים בעולות בעל בליל ב' לפיכך א"א שהשמחה במעונו אע"פ שעדיין לא נגמר הנישואין שאומרים אשר ברא וכו' עכ"ל. הרי שכתב לשון רואין זא"ז וכו' עכ"ל וכל שהם בחדר אחד הוא כן.
אבל הנה הב"ח העתיק מהלבוש כמו שכתבתי בפנים ובסימן הבא וכמו שכתב בשו"ת יוסף אומץ, ומוכח כן בתשובת הב"ח שכתב כ"מ שאנשים ונשים רואין זא"ז וכו' עכ"ל ואינו לשון ספר חסידים אלא היא לשון הלבוש במנהגים בסוף חלק אורח חיים סימן ל"ו עיי"ש, ומה שציין הב"ח לסימן י' הוא לפום ריהטא כי אין הסימן כן בספר חסידים או בלבוש או בהגהות למנהגי הר"י טירנא. וצריך לאמר שהלבוש פרושי קא מפרש לספר חסידים ואולם כתבתי שמשמעות ספר חסידים אינה כן, וכן נראה בספר נוהג כצאן יוסף משנת תע"ח שפרש שספר חסידים מיירי במעורבים באותם שלחנות דוקא ולא בראיה בעלמא, שבהלכות נישואין סימן י"ב העתיק לשון ספר חסידים מסימן שצ"ג ושם בסימן ט"ו העתיק לשון ספר חסידים מסימן קס"ח אל תערב בנים עם בנות וכו' ילדים וילדות משחקים ברחובותיהם ילדים לבד וילדות לבד וכו' עכ"ל וסיים הרי לך מוסר נחמד לא כמו שנוהגים בכפרים להושיב בסעודת נשואין דוקא סירוגין סירוגין ועמ"ש בסי' י"ב עכ"ל, הרי שהשווה שני הסימנים שבספר חסידים, וסימן קס"ח שבו אינו עוסק במחיצה או חדרים נפרדים עיי"ש, והקפיד בספר נוהג כצאן יוסף שלא ישבו סירוגין סירוגין דוקא אבל בשלחנות נפרדים לית לן בה. ויותר נראה שגם הלבוש לא התכוון אלא להסתכלות בנשים ולא לראיה בעלמא, וכמו שכתב בספר חסידים סימן י' חסידים אינם רואין בנשים וכו' עכ"ל בבי"ת שהוא מלשון ותצא דינה לראות בבנות הארץ כלומר להסתכל וכמו שתרגם אונקלוס למחזי בבנת ארעא עכ"ל, וכן הלשון בסוף סימן שצ"ג שם לראות בנשים, ולכן אסר בספר חסידים ביושבים באותם שלחנות שאז אי אפשר שלא יבואו להסתכל מה שאין כן בשלחנות נפרדים אינה אלא ראיה בעלמא. ולפי זה הלבוש לימד זכות על המנהג להיות מעורבים בכל ושלא כמו שכתבתי בפנים, והכפריים שבספר נוהג כצאן יוסף נהגו כהלבוש, והמחבר שהיה אב"ד פראנקפורט חלק עליהם מדברי ספר חסידים אף שכתב בלשון מוסר נחמד.
והנה בג' המקומות לא כתב הב"ח לאסור אלא להסביר מנהג קראקא שהם סוברים כספר חסידים. ולפי מה שהעתיק מהלבוש לכן לא כתב כי אם להסביר המנהג כיון שבשאר מקומות נוהגין כהלבוש ואומרים שהשמחה במעונו, וזהו שלא כתב תוכחת מוסר על מנהג קראקא שאוכלין ביחד בליל שבת וכו' והלא נהי שמפני זה אין אומרים שהשמחה במעונו עדיין מי הותר להם, אלא העיקר במציאות הוא כהלבוש שהיום אין הרהורי עברה כל כך אלא שמחזיקים במנהג ספר חסידים. וכללות דברי הב"ח משמע שהוא דין מיוחד בנישואין שאין אומרים שהשמחה במעונו אף על פי ששאר דברים ואשר ברא אומרים כמו שסיים בתשובה, שהשמחה המיוחדת שבמעונו אין מזכירין כשיש הרהורי עברה אבל בשאר ענינים אין מקפידים, ועל כרחך לאמר כן שהרי בליל שבת וכו' כתב שמתאספין שם קרובים בלבד ביחד בבית החורף ואטו בשאר ימים אין קרובים אוכלים ביחד לפעמים, אלא בודאי אין איסור בזה. אבל מה שכתב שיותר יש הרהורי עברה בזוגות נשואים מה שאין כן בבחורים ובתולות שאינן בעולות בעל אין הרהורי עברה, הוא הפך ממה שכתבתי בפנים לקמן מדברי רש"י וצ"ע, ואם נאמר לדעת הב"ח שהרהורי הבחורים הם רק בנשים בעולות ולא בבתולות, מנין לו כן וכמדומה שהמציאות אינה כן, וגם לפי דעת שו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד שאין נדה פנויה בכלל ערוה עדיין היא בכלל הרהורי עברה. ואם הב"ח מחלק בין נשים נשואות האסורות לבין נשים פנויות המותרות על ידי חופה וקדושין צ"ע יותר וצריך ראיה לזה, וגם אינו משמע שכוונתו כן ממה שתלה החילוק בנשים בעולות בעל ולא בנשואות בלבד.
עוד עיין בספר בית מאיר לאבן העזר סימן ס"ב סעיף קטן ז', שתחילה הביא המנהג שהביאו הרוקח והרמ"א שלא לאמר שהשמחה במעונו בסעודת דגים ביום ב' ועיין עוד בזה בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"פ אות ה', ופרש בבית מאיר שסבירא להו שמיד ביום ב' ערבה כל שמחה. ואחר כך כתב, וזה נמי לע"ד טעם מנהג ק"ק קראקא שמביא הב"ח סי' זה ושם בי"ד שנהגו מיד בליל ב' להפסיק מלומר שהשמחה במעונו וסמכו עצמם על הנאמר במועד קטן עיקר שמחה חד יומא ולא כב"ח ז"ל שדחק בטעמם מפני שנשים בבית יותר מבלילה ראשון שבלי ספק אצלי שבלילה ראשון אמרו אף כי היו נשים בבית והעד שעיקר אמירת שהשמחה במעונו מבואר בטור בשם הרא"ש שהוא במקום עיקר ישיבו' חתן וכלה ומסתמא הכלה עם השושבינו' וגם מה לי חדא אשה ומה לי הרבה במקום שאין יחוד ולא פריצות שעליו הזהיר הספר חסידים שמביא וכו' עכ"ל, וראיה למה שכתבתי בפנים בענין הכלה במקום השמחה. הוא היה אב"ד דאנציג ומדבריו מוכח שלא חשש להתערבות אנשים ונשים בחתונות כשאין פריצות מצד אחר אבל עצם היותם ביחד אינו פריצות, והוא יתד גדול למנהג צפון אשכנז להיות מעורבים בכל ועיין בהסכמה לספר שם. באותם שלחנות וכן רגילות שבחדרים קטנים אין שם אלא שלחן אחד, ואפשר שזהו שכתב היכא שאין שם אלא אנשים במסיבה ולא כתב שאין שם אלא אנשים בחדר או אנשים ולישתוק, אלא פרוש מסיבה הוא בהסיבה על אותו שלחן.
אבל הנה הב"ח העתיק מהלבוש כמו שכתבתי בפנים ובסימן הבא וכמו שכתב בשו"ת יוסף אומץ, ומוכח כן בתשובת הב"ח שכתב כ"מ שאנשים ונשים רואין זא"ז וכו' עכ"ל ואינו לשון ספר חסידים אלא היא לשון הלבוש במנהגים בסוף חלק אורח חיים סימן ל"ו עיי"ש, ומה שציין הב"ח לסימן י' הוא לפום ריהטא כי אין הסימן כן בספר חסידים או בלבוש או בהגהות למנהגי הר"י טירנא. וצריך לאמר שהלבוש פרושי קא מפרש לספר חסידים ואולם כתבתי שמשמעות ספר חסידים אינה כן, וכן נראה בספר נוהג כצאן יוסף משנת תע"ח שפרש שספר חסידים מיירי במעורבים באותם שלחנות דוקא ולא בראיה בעלמא, שבהלכות נישואין סימן י"ב העתיק לשון ספר חסידים מסימן שצ"ג ושם בסימן ט"ו העתיק לשון ספר חסידים מסימן קס"ח אל תערב בנים עם בנות וכו' ילדים וילדות משחקים ברחובותיהם ילדים לבד וילדות לבד וכו' עכ"ל וסיים הרי לך מוסר נחמד לא כמו שנוהגים בכפרים להושיב בסעודת נשואין דוקא סירוגין סירוגין ועמ"ש בסי' י"ב עכ"ל, הרי שהשווה שני הסימנים שבספר חסידים, וסימן קס"ח שבו אינו עוסק במחיצה או חדרים נפרדים עיי"ש, והקפיד בספר נוהג כצאן יוסף שלא ישבו סירוגין סירוגין דוקא אבל בשלחנות נפרדים לית לן בה. ויותר נראה שגם הלבוש לא התכוון אלא להסתכלות בנשים ולא לראיה בעלמא, וכמו שכתב בספר חסידים סימן י' חסידים אינם רואין בנשים וכו' עכ"ל בבי"ת שהוא מלשון ותצא דינה לראות בבנות הארץ כלומר להסתכל וכמו שתרגם אונקלוס למחזי בבנת ארעא עכ"ל, וכן הלשון בסוף סימן שצ"ג שם לראות בנשים, ולכן אסר בספר חסידים ביושבים באותם שלחנות שאז אי אפשר שלא יבואו להסתכל מה שאין כן בשלחנות נפרדים אינה אלא ראיה בעלמא. ולפי זה הלבוש לימד זכות על המנהג להיות מעורבים בכל ושלא כמו שכתבתי בפנים, והכפריים שבספר נוהג כצאן יוסף נהגו כהלבוש, והמחבר שהיה אב"ד פראנקפורט חלק עליהם מדברי ספר חסידים אף שכתב בלשון מוסר נחמד.
והנה בג' המקומות לא כתב הב"ח לאסור אלא להסביר מנהג קראקא שהם סוברים כספר חסידים. ולפי מה שהעתיק מהלבוש לכן לא כתב כי אם להסביר המנהג כיון שבשאר מקומות נוהגין כהלבוש ואומרים שהשמחה במעונו, וזהו שלא כתב תוכחת מוסר על מנהג קראקא שאוכלין ביחד בליל שבת וכו' והלא נהי שמפני זה אין אומרים שהשמחה במעונו עדיין מי הותר להם, אלא העיקר במציאות הוא כהלבוש שהיום אין הרהורי עברה כל כך אלא שמחזיקים במנהג ספר חסידים. וכללות דברי הב"ח משמע שהוא דין מיוחד בנישואין שאין אומרים שהשמחה במעונו אף על פי ששאר דברים ואשר ברא אומרים כמו שסיים בתשובה, שהשמחה המיוחדת שבמעונו אין מזכירין כשיש הרהורי עברה אבל בשאר ענינים אין מקפידים, ועל כרחך לאמר כן שהרי בליל שבת וכו' כתב שמתאספין שם קרובים בלבד ביחד בבית החורף ואטו בשאר ימים אין קרובים אוכלים ביחד לפעמים, אלא בודאי אין איסור בזה. אבל מה שכתב שיותר יש הרהורי עברה בזוגות נשואים מה שאין כן בבחורים ובתולות שאינן בעולות בעל אין הרהורי עברה, הוא הפך ממה שכתבתי בפנים לקמן מדברי רש"י וצ"ע, ואם נאמר לדעת הב"ח שהרהורי הבחורים הם רק בנשים בעולות ולא בבתולות, מנין לו כן וכמדומה שהמציאות אינה כן, וגם לפי דעת שו"ת פני יהושע חלק ב' סימן מ"ד שאין נדה פנויה בכלל ערוה עדיין היא בכלל הרהורי עברה. ואם הב"ח מחלק בין נשים נשואות האסורות לבין נשים פנויות המותרות על ידי חופה וקדושין צ"ע יותר וצריך ראיה לזה, וגם אינו משמע שכוונתו כן ממה שתלה החילוק בנשים בעולות בעל ולא בנשואות בלבד.
עוד עיין בספר בית מאיר לאבן העזר סימן ס"ב סעיף קטן ז', שתחילה הביא המנהג שהביאו הרוקח והרמ"א שלא לאמר שהשמחה במעונו בסעודת דגים ביום ב' ועיין עוד בזה בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ק"פ אות ה', ופרש בבית מאיר שסבירא להו שמיד ביום ב' ערבה כל שמחה. ואחר כך כתב, וזה נמי לע"ד טעם מנהג ק"ק קראקא שמביא הב"ח סי' זה ושם בי"ד שנהגו מיד בליל ב' להפסיק מלומר שהשמחה במעונו וסמכו עצמם על הנאמר במועד קטן עיקר שמחה חד יומא ולא כב"ח ז"ל שדחק בטעמם מפני שנשים בבית יותר מבלילה ראשון שבלי ספק אצלי שבלילה ראשון אמרו אף כי היו נשים בבית והעד שעיקר אמירת שהשמחה במעונו מבואר בטור בשם הרא"ש שהוא במקום עיקר ישיבו' חתן וכלה ומסתמא הכלה עם השושבינו' וגם מה לי חדא אשה ומה לי הרבה במקום שאין יחוד ולא פריצות שעליו הזהיר הספר חסידים שמביא וכו' עכ"ל, וראיה למה שכתבתי בפנים בענין הכלה במקום השמחה. הוא היה אב"ד דאנציג ומדבריו מוכח שלא חשש להתערבות אנשים ונשים בחתונות כשאין פריצות מצד אחר אבל עצם היותם ביחד אינו פריצות, והוא יתד גדול למנהג צפון אשכנז להיות מעורבים בכל ועיין בהסכמה לספר שם. באותם שלחנות וכן רגילות שבחדרים קטנים אין שם אלא שלחן אחד, ואפשר שזהו שכתב היכא שאין שם אלא אנשים במסיבה ולא כתב שאין שם אלא אנשים בחדר או אנשים ולישתוק, אלא פרוש מסיבה הוא בהסיבה על אותו שלחן.
5
ו׳וראיה מספר חסידים סימן שצ"ג, שכתב כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה אם רעדה במקום גילה אבל אם אדם לוקח לו אשה שאינה הוגנת לו או הוא אינו הגון או שניהם אינם הגונים או אין תרבות שם וניבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם לא יתכן לברך שהשמחה במעונו ועל אלה וכיוצא בהם נאמר (ירמיהו ט״ו:י״ז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז וכתיב (ישעיהו כ״ח:ח׳) כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום וכו' עכ"ל, ולשון נשים יושבות בין האנשים משמע בערבוביא באותם שלחנות ולכן גם הביא פסוקים הדנים בישיבה ובשלחנות, ועיין מה שכתבתי לרב אחד [סימן ג] בענין ערבוביא וישיבה לבד מלשון הקרא והתוספתא ומעשים לבני ארץ ישראל. ועל כרחך שהראשונים לא חששו בחתונה לאנשים ונשים באותו חדר, שבמהרי"ל הלכות נשואין כתב והיה מנהג הקדמונים ליחדם בחדר אחד בזמן אותה סעודה ויצאו כל העם ועושין זה כדי שיהא לבו גס בה ואין שם רק אשה אחת מקרוביה המשרתת להם ואחר כך נכנסין כל הקרובים ומי שירצה ואוכלים גם כן עמהם כדי לשמחם עכ"ל, הרי שהיו אנשים ונשים בחדר אחד שמאותן נשים נשארה המשרתת מבין קרוביה כשהעם יצא ואחר כך חזרו האחרים עם שאר הקרובות ומי שירצה ואכלו שם, ויש לאמר שישבו בשלחנות נפרדים אבל לא בחדרים נפרדים וכן מחיצה מאן דכר שמה וגם משרתת מאחורי מחיצה מה ענינה.
6
ז׳אמנם הב"ח לא הזכיר ספר חסידים אלא כתב בשם מנהגים, ונראה שכוון למנהגים שבלבוש בסוף חלק אורח חיים שכתב ואמרו בספר חסידים כל מקום שאנשים ונשים רואים זה את זה כגון בסעודת נשואין אין לברך שהשמחה במעונו שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש בו הרהורי עברה ע"כ ואין נזהרין עכשיו בזה משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עברה כל כך שדמין עלן כקאקי חיוורא מפני רוב הרגלן ביננו וכיון דדשו דשו עכ"ל*(הג"ה) בקונטרס קדושים תהיו משנת תרצ"ג כתב לעקור דברי הלבוש שאינם אלא מתלמיד טועה ושהסכימו לזה הרבה רבנים שבמחיצתו, והוא ממחבר דא גזירת אורייתא ועיין לעיל סימן ז. וכתבתי לשולח שאין להם כח לעשות כן, ויצטרכו לעקור גם דברי הים של שלמה במסכת קדושין פרק ד' אות כ"ה בהקדמה עיי"ש. בקונטרס הועתקו דברים שאינם מדוייקים בשם היערות דבש ועיין להלן סימן לט.. ולפי נוסחת הלבוש אנשים ונשים רואים זה את זה משמע שבאותו חדר גם בישיבה בנפרד אין אומרים שהשמחה במעונו, ועיין בספר משנת אברהם לרבו של רבו שליט"א בהשמטות לסימן תתשע"ו, אבל אם כן אדרבה שוב אין משמעות איסור בדברי הב"ח אם הביא מהלבוש כי הלבוש סיים שאין נזהרים בזה, ואילו חלק עליו הב"ח היה לו לכתוב שמקבל מקצת דבריו ולא השאר.
7
ח׳לכן אם ישאלו דעתי המיקל להורות שלא כדברי הקצור שלחן ערוך והבית שמואל לא הפסיד [הערות ותיקונים: נ.ב., עיין במשנה ברורה סימן תט"ו ס"ק ב', וע' אוצר הפוסקים כרך י"ז עמ' נ"ד], וגם מי שנהג להחמיר יכול לשנות מנהגו ואין בזה משום אל תטוש תורת אמך כי קרוב לאמר שהוא דבר המותר שנהגו בו איסור מחמת טעות כיורה דעה סימן רי"ד סעיף א', כיון שהב"ח לא כתב בלשון איסור וכן הלבוש וכל שכן אם העתיק דבריו מן הלבוש וכן משמעות הראשונים הספר חסידים והמהרי"ל שאין קפידא בישיבת אנשים ונשים בחדר אחד. ועיין בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ראשון סימן מ"א שבחתונות של רשות לא צריכים מחיצה, ובמה שאכתוב אי"ה. ואף על פי כן אין למהר לשנות המנהג במקום שנהגו כי למה להוסיף קירבה בין אנשים לנשים, ובפרט שלא התיר הלבוש אלא משום שרגילות הנשים בין אנשים ולכן אין הרהורי עברה כל כך וכיון דדשו דשו וממילא באלה שנהגו להחמיר עד עכשיו שפיר שייכי הרהורי עבירה אם יבואו להקל בפתע פתאום. ואם ירצו להחמיר על עצמם למרות שמותר אזי הרשות בידם ושוב הוי כדברים המותרים שנהגו בהם איסור שאין אתה רשאי להתיר בפניהם.
8
ט׳ורק בזה אינו נראה לע"ד וראוי לבטל המנהג שמחזיקים הכלה מחוץ לחדר ומביאים אותה רק לשבע ברכות, שאף שבסעודת ליל נשואין שיש שם הרבה אנשים לבד והרבה נשים לבד שפיר משמחות הנשים את הכלה ובאופן כזה עוסק בים של שלמה למסכת כתובות פרק א' סימן כ' עיי"ש, אבל בשאר הלילות שעורכים שבע ברכות בבית פרטי ומכניסים את האנשים לחדר הגדול והכלה נשארת בחוץ בפרוזדור ורגילות שאין שם אלא מעט נשים אצלה ועוד שעוסקות בהגשת המאכל, אינם מקיימים יפה שמחת חתן וכלה. ואף לפי מה שכתב בעזר מקודש באבן העזר סימן ס"ה שגם המברך ברכה אחת משבע הברכות וכו' מקיים מצות שמחת חתן וכלה, עדיין מנין לשמח החתן הרבה בכל הארוחה והכלה מעט בשעת הברכות, ובגמרא מצאנו הפך מזה, שהיו מרקדין ומשבחין לפני הכלה דוקא ועיין במסכת כתובות דף י"ז עמוד א'. ובשלחן ערוך נדפס בטעות לרקד לפניהם וצריך להיות לרקד לפניה וכן הוא בטור ובאחרונים. ואם מצד הרהור מאי שנא משעת הברכות עצמה וגם תמיד אסרו חכמים להסתכל בפני הכלה, ובנפרד אי"ה אכתוב בענין אשה בודדת לעומת צבור נשים [סימן ד]. ועיין בר"ן בכתובות פרק ראשון והובא בבית יוסף שכך נוהגים היום לברך בכל אחת מבתי החתונות כל זמן שהחתן או הכלה שם עכ"ל שגם בלי חתן מברכים אם הכלה נמצאת, ואינה בשעת זימון בלבד שכן כתב שכשהחתן יוצא מבית הכנסת מוציאים הכלה מחדרה ונכנסים לחופה זו היא עיקר השמחה עכ"ל והביא מירושלמי מוציאים הכלה מחופתה כל שבעה להיות שמחים אתה עיי"ש, והרבה כזה בראשונים.
9
י׳ומעשה היה בשבע ברכות בליל ג' שעשו לי ולכלתי בבית הגמו"ז זצלה"ה שהושיבו אותה בפינה בחוץ עם מקצת נשים והיא הקפידה, וקמתי ומחיתי בפני הגמו"ז זצלה"ה ובפני המסדרים ומעט ממה שכתבתי כאן אמרתי שם והבאתי מעובדא דרב אחא בכתובות שם ומדברי הריטב"א בסוף מסכת קדושין, ואף לפוסקים שאין מי שיכול לאמר שדמי עליו ככשורא היום זהו לארכבה על כתפיה אבל להיות יושבת באותו חדר ואפילו באותו שלחן הוי מעשים בכל יום שלא בחתונות, ועוד שנקראת סעודת חתן וכלה ושמחת חתן וכלה בכל מקום בראשונים ומברכים משמח חתן עם הכלה ואיה שמחת הכלה. והגמו"ז זצלה"ה קבל דברי רק אמר שקשה למחות, אבל מי שיכול למחות יש לו למחות לע"ד אם הכלה מקפדת, ואין לאמר הנח להם לישראל בדבר שהוא חב לאחריני ורשות יש לה להקפיד בזה.
10
י״אהיוצא לנו שהנוהגים להושיב אנשים ונשים בחדר אחד בשלחנות נפרדים קדוש יאמר להם,*(הג"ה) וכן נהגו הגמו"ז זצלה"ה בנשואי בניו, ושאר גדולי דורו, להושיב אנשים ונשים בשלחנות נפרדים באותו אולם בלי מחיצה. ובערוך השלחן השמיט ענין ספר חסידים לגמרי וקצת צ"ע. שכן קפידת ספר חסידים וכן מורה לשון הב"ח ואפשר שגם הלבוש מודה בזה שלא כתב שאין נזהרין כי אם לפי נוסחתו בספר חסידים שלא יהיו רואים האנשים את הנשים שזה יש להתיר אבל לא להושיב אנשים ונשים באותם השלחנות. ועוד שכתב בספר הפרדס לבית מדרשו של רש"י דפוס קושטנדינא דף י"ט והוא ממעשים לבני ארץ ישראל והובא באוצר הגאונים, אסור להתערב האנשים עם הנשים בין בסעודה בין בכל ענין אלא אנשים לבד ונשים לבד מקל וחומר ומה אם בעונת האבל כתיב וספדה בית ישראל משפחות לבד בית דוד לבד ונשיהם לבד המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה עכ"ל והוא ממסכת סוכה דף נ"ב עמוד א' מקרא דזכריה פרק י"ב עיי"ש. ומכאן לאלה שאינם נזהרים ויושבים אנשים ונשים באותם שלחנות בערבוביא, שמלבד שאין להם לאמר שהשמחה במעונו עוברים על איסור קבלה מקרא דזכריה.
11
י״בולגבי אמירת שהשמחה במעונו יש לאמר שסומכים על סברת הלבוש, שאף אם בעצמו לא התיר אלא בשלחנות נפרדים כמו שכתבתי, מכל מקום מועיל טעמו שמאחר שרגילים לראות אלה את אלה לא שייך בזה הרהורי עברה כל כך וכיון שדשו דשו שלפי זה הוא הדין גם לאלה שרגילים לשבת כל יום בערבוביא, שכיון שהורגלו לא שייך בהם הרהורי עברה כל כך אף אם לא טוב עשו, וכמו שכתב בערוך השלחן לגבי קריאת שמע מול שערות מגולות באורח חיים סימן ע"ה אות ז' עיי"ש. ועוד יש לאמר שסומכים על דעת העיטור בברכת חתנים חלק ד' שהשמחה במעונו היא גם כן ברכה וממילא אין להשמיט אותה וכמו שאין משמיטים אשר ברא או כל שבע הברכות כשיש מנין גם לדעת ספר חסידים והב"ח, עיין היטב בדבריהם. ומה שכתב בשו"ת חתם סופר חלק חושן משפט סימן ק"צ שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עברה עכ"ל על כרחך אינו בא לאמר שאין לאמר אז הברכות, שהרי בעצמו הביא שם דברי הבית שמואל בשם הב"ח ומאי איריא שהשמחה במעונו תאסר אשר ברא וברכת המזון גופא, אלא כוונת דבריו שאין להתיר לגרום להרהורים בכדי לקיים מצוה ולכן אסר זמירת נשים גם לכבוד הקיסר עיי"ש. ועוד שעל כרחך אין אנחנו נוהגים כספר חסידים שמנה עוד הרבה ענינים כנשואי אינו הגון ואינה הגונה וחסרון תרבות וניבול פה וסיים וכיוצא בהם, ואין מי שמדקדק באלה שלא לאמר אצלם שהשמחה במעונו ולכן גם באנשים בין הנשים הוא כן.
12
י״גאבל מקרא דזכריה קשה, ולא שייך בו סברת הלבוש כי אפילו אם אין שם הרהורי עברה אינו עדיף מהספד לעתיד לבוא, שאמרו עליו בגמרא מה לעתיד לבוא שעוסקים בהספד ואין יצר הרע שולט עכ"ל, וממילא גם אין הרהורי עברה ואף על פי כן אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד. ופלא שאין נזהרים בזה כי אם מעטים, ומאי איריא חתונות הלא הוא הדין בכל יום ויום בחדרי אוכל ואספות אין להם מספר גם אצל צבור שומרי מצות בשאר ענינים. ועל כרחך אינם סוברים כמעשים לבני ארץ ישראל לאסור בכל דבר, וכמו שבהרבה ענינים אין אנו למדים מהם, ועיין באוצר הגאונים בסוכה שם שהביא בשמם אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן והאנשים בפני עצמן מותרין על מנת שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים וכן בחילוק המנות והפרפרות וכו' עכ"ל ואין זה לפי הלכתנו לאסור הגשת מנות על השלחן [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' ראבי"ה סי' קצ"ב] ועיין באבן העזר סימן כ"א סעיף ה' שרק מזיגת הכוס אסורה ועל ידי אשה בלבד.
13
י״דלכן נלע"ד שאין קרא דזכריה עוסק אלא בבתי כנסיות ובתי מדרשות שיש בהם קדושה ולא בשאר מקומות, ונלמד ממה שאמרו במסכת מגילה דף כ"ח עמוד ב' בתי כנסיות מספידים בהן הספד של רבים ופרש"י של תלמיד חכם שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית כנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול עכ"ל וכן פרש באור זרוע, ומשמע שסתם הספד של רבים מספידים בבית הכנסת ולא במקום אחר וכן משמע בגמרא שם שרפרם הספיד לכלתיה ורבי זירא הספיד לההוא מדרבנן בבית הכנסת מפני דאתו כולי עלמא. והנה קרא דזכריה עוסק בהספד של רבים כמו שכתוב וספדה הארץ, שלא מבעיא למאן דאמר בגמרא שם שיספידו למשיח בן יוסף שהוא אדם גדול וצריכים להתאסף כולם אלא אפילו למאן דאמר שיספידו ליצר הרע הרי יבכו עליו צדיקים ורשעים כאחד כמו שאמרו בגמרא ושוב סתמו בבתי כנסיות, ואינו ענין לבתי חתונות ושאר מקומות של חול.
14
ט״וויש להביא ראיה מן הגמרא לפי שיטת כמה ראשונים שאין קרא דזכריה מיירי אלא במקום ששייכת בו קדושה. הנה במסכת סוכה דף נ"א עמוד ב' תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה עכ"ל. ועיין ברש"י במסכת ברכות דף ל"א עמוד א' בדבור המתחיל מתוך קלות ראש שכתב חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק עכ"ל, ובמשנה בדף ל' עמוד ב' שם פרש כובד ראש הכנעה, ובגמרא בעובדא דאביי דהוה קא בדח טובא פרש"י יותר מדי ונראה כפורק עול עכ"ל ולכן השיב אביי אנא תפילין מנחנא ופרש"י והם עדות שממשלת קוני ומשרתי עלי עכ"ל, וזהו שבדף ס"א עמוד א' אמרו בגמרא ולא ילך אחרי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן וכו' אלא דלא מנח תפילין עכ"ל ופרש"י דכיון שאינו נכנס נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת עכ"ל ולכן מותר בתפילין שהם הוכחה שאינו פורק עול. הרי שלרש"י קלות ראש היא כל ענין בזיון וחוסר כבוד, ולפעמים אדם נוהג קלות בעצמו כמו שפרש"י במסכת כתובות דף י"ז עמוד א' בדבור המתחיל מכסיף לן סבא שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו עכ"ל וכן רבות, ואם היא כלפי שמיא נחשבת חוסר הכנעה ודומה לפריקת עול. ועיין במסכת מגילה דף כ"ח עמוד א' תנו רבן בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין נאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה וכו' עכ"ל ופרש"י ולא גרסינן ואין אוכלין בהן דכולהו פירושא דקלות ראש הן לשון קלות שמקילין אותה עכ"ל, שלרש"י גם דברים שאינם קלים בעצמם נקראים קלות ראש כל שאינם במקומם, ועיין בשו"ת זקן אהרן חלק א' סימן ס"א.
15
ט״זובגמרא במסכת סוכה שם וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, אמרו הלא דברים קל וחומר ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט אמרה תורה אנשים לבד ונשיהם לבד עכשיו שעוסקין בשמחה ויצר הרע שולט על אחת כמה וכמה עכ"ל, ובדבור המתחיל שעוסקין בהספד פרש"י באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראש מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדאמר קרא וכו' עכ"ל, ובדבור המתחיל כאן שעוסקין בשמחה פרש"י וקרובה לקלות ראש ועוד שיצר הרע שולט עכשיו לא כל שכן עכ"ל ונתקשו בו האחרונים מאי ועוד קאמר, הלא הא בהא תליא ועיין בפרוש הרי"ף בעין יעקב. אבל לע"ד אינו קשה כי לרש"י קלות ראש ויצר הרע הם שני ענינים, שאף כשאין שם יצר הרע שייכת קלות ראש כל שנוהג בזיון ואפילו בדברים המותרים כשלעצמם כמו שנראה ממסכת מגילה, ושוב הקל וחומר הוא בשני ענינים שלעתיד לבוא אין יצר הרע וקל וחומר לעכשיו ועוד שלעתיד לבוא עוסקים בהספד ואינם מקילים ראש מהר וקל וחומר לעכשיו שעוסקים בשמחה. וזהו שבדבור המתחיל קרא אשכחו פרש"י דצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול עכ"ל בוי"ו, כי שני ענינים הם שגם בלי חשד קלקול צריכים להבדיל אנשים מנשים ועיין במאירי שכתב שהעמדת אנשים ונשים ביחד גופא נקראת קלות ראש. וזהו שבדבור המתחיל שעוסקין בשמחה פרש"י וקרובה לקלות ראש וכו' עכ"ל ולא כתב וקרובין לקלות ראש, כי השמחה עצמה קרובה לקלות ראש שנראה כפורק עול כמו שכתב במסכת ברכות.
16
י״זולפי כל זה קשה שהיתה לגמרא לאמר קל וחומר שלישי, ומה לעתיד לבוא שאינם בבית המקדש עכשיו שבבית המקדש ששייך בו מורא מקדש וקלות ראש בו חמורה טפי על אחת כמה וכמה, אלא היא ראיה שלפרש"י גם לעתיד לבוא בשעת הספד שייך שם מורא מקדש ולכן אין כאן קל וחומר אלא היינו הך כיון שסתמו בבתי כנסיות וכמו שכתבנו. וכן היא ראיה שקדושת בית הכנסת היא מדאורייתא לשיטת רש"י וכשיטת הרמב"ם והיראים והראבי"ה ועוד ראשונים ושלא כמו שצידד בשו"ת מהרש"ם חלק א' סימן י', שאם לא כן הדרא קושיא לדוכתה.
17
י״חוהתוספות במגילה שם עמוד ב' כתבו כשיטת רש"י בקלות ראש וכן נראה במרדכי שם בסימן תת"ל ובתרומת הדשן חלק התשובות סימן רפ"ד, ושלא כמו שכתב בשו"ת זכרון יהודה (גרונואלד) סימן ס"ט שרש"י יחידאה הוא. וקצת משמע שדעת הרמב"ן בחדושיו היא כפרש"י ממה שסיים שהוא קלות ראש בכבוד בית הכנסת עכ"ל, וכן לע"ד דעת היראים בסימן שכ"ד היא כשיטת רש"י שהרי סיים שישמר אדם מקלות ראש והדומה לקלות ראש ששנו חכמים עכ"ל ומשמע שכולל בזה את הכל, ושלא כמו שכתב בפרט זה בפרוש סביב ליראיו עיי"ש. ואף על פי שגרס היראים אין נוהגין בהן קלות ראש ואין אוכלין וכו' עכ"ל בוי"ו שלא כגרסת רש"י, עיין ברבנו ירוחם נתיב ג' חלק ח' שגרס גם כן ואין אוכליו בוי"ו וחזר וכתב אין נוהגין בהן קלות ראש פרוש שאין עושין בהם חשבונות ואפילו של רבים עכ"ל וכמו שאמרו בגמרא שם לגבי בתי כנסת שבבבל, והוא כשיטת רש"י ולא כפרוש הרמב"ם בקלות ראש. ואם לפי הגרסאות הרבה ראשונים גרסו כרש"י בלי וי"ו והם הראבי"ה והאור זרוע והרא"ש והאגודה והמאירי, מיהו בכלבו גרס גם כן בלי וי"ו ואף על פי כן פרש כפרוש הרמב"ם. ובשלחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף א' כתב כדעת הרמב"ם אבל הרמ"א ביורה דעה סימן שס"ח סעיף א' הגיה כפרש"י עיי"ש ובבאורי הגר"א ועיין בשו"ת הר צבי חלק אורח חיים חלק א' סימן ע"ג. ומה שצוין ברמ"א שמקורו מן הכלבו והסמ"ג, לא בא לאמר שהם פרשו קלות ראש כפרש"י שהלא כתבו כדעת הרמב"ם ונתנו לדיניהם טעמים אחרים, שהכלבו כתב בשם הירושלמי שאין לפנות משום לועג לרש והסמ"ג כתב שאין אוכלין וכו' משום איסור הנאה והביאום בבית יוסף ובדרכי משה, אלא הרמ"א תרגם דיניהם לשיטת רש"י ועיין בלבוש בסימן קנ"א סעיף א'.
18
י״טוהנה הרמב"ם כתב בהלכות תפלה פרק י"א הלכה ו' בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן וכו' עכ"ל, ועיין במה שכתבתי לועד דת של מושב אחד [סימן א] שענין קלות ראש בדברי הרמב"ם קשור להרהורים רעים והסתכלות בנשים, ולפי זה מה שאמרו קל וחומר כאן שעוסקין בשמחה ויצר הרע שולט וכו' כולו מענין אחד הוא שיש קלקול אחד מה שאין כן לעתיד לבוא, ושוב אין ראיה מן הגמרא כל כך ממה שלא הביאה קל וחומר לגבי מורא מקדש. ואף על פי כן גם הרמב"ם יודה בעיקר הלימוד בקרא דזכריה שכן לא הביא נפקותא מיניה בשום מקום, וכן לא נמצא לאחד מן הראשונים שהעתיק דברי המעשים לבני ארץ ישראל שהובאו בספר הפרדס ולכן שפיר יכולים העולם להקל בזה.
19
כ׳ומה שהרמב"ם כתב בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה כ"א חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה עכ"ל, הנה על כרחך אינו בא לאסור כל תערובת שהלא כתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ"ב הלכה ח' נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד עכ"ל, ויחוד עצמו אסור מפני שמביא לגלות ערוה כמו שכתב שם בהלכה א', ואם כן בתערובת הרבה אנשים ונשים אין חוששים לעבירה ושם בהלכות יום טוב מדבר בהרבה אנשים ונשים כמו שכתב שלא יתקבצו וכו' עכ"ל. אלא צריך לאמר ששונה הרגל שאז שמחים הרבה במאכל ומשתה [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' מאירי מס' ברכות דף מ"ז עמ' ב' לגבי איסור זימון נשים ועבדים דשכיחי פריצותא דמזון עכ"ל] והיין מביא לידי שכרות, וזהו שסיים ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה עכ"ל שהוא הגורם, וכן כתב למעלה כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך ביין ובשחוק וקלות ראש וכו' עכ"ל שתלה יין עם שחוק וקלות ראש שמרגילין לערוה כמו שהביא ממסכת אבות בהלכות דעות פרק ב' הלכה ז'.
20
כ״אואף על פי שלשיטת הרמב"ם אין חילוק לענין יחוד בין כשרים לבין פרוצים אלא כל אשה בין אנשים או איש בין נשים אסור והרבה נשים בין הרבה אנשים מותר ועיין באבן העזר סימן כ"ב ובאחרונים, עדיין נראה ששכרות חמירה טפי מפרוצים, שאפילו צדיקים נכשלים בשכרות כמו שאמרו שנח נרבע לפי דעה אחת במסכת סנהדרין דף ע' עמוד א' וכל שכן אחרים, וכמו שאמרו במשנה במסכת סוטה דף ז' עמוד א' הרבה יין עושה עיי"ש ובמסכת יומא דף ע"ה עמוד א' אמרו כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות כולן דומות עליו כמישור עכ"ל, ובמהרש"א שם ציין להושע פרק ד' זנות יין ותירוש יקח לב עכ"ל שהוקשו להדדי עיי"ש, ולכן אף שיש רבוי אנשים ונשים ואין יחוד מכל מקום כיון שעוסקים במשתה שוב אין בהם שמירה נגד העבירה. אבל בודאי צבור של אנשים ונשים בלא משתה ושמחה אינו אסור לדעת הרמב"ם, ושלא כמו שמשמע בכמה אחרונים עיין במשנה ברורה בסוף סימן תקכ"ט.
21
כ״בואף שלפי זה שוב תיאסר תערובת בחתונות שרגילות בהן שכרות וקלות ראש כמו שכתב רש"י במסכת סוכה דף כ"ה עמוד ב' בדבור המתחיל ומן התפילין, יש לאמר לדעת העולם שהיום שכרות אינה מצויה כל כך ולכן לא חשים לזה. ועוד שדברי הרמב"ם הם בהלכות יום טוב ממסכת קדושין דף פ"א עמוד א' סקבא דשתא רגלא עכ"ל*(הג"ה) נראה שהיה לרמב"ם פרוש אחר בגמרא סקבא דשתא רגלא, שהמלה שתא אינה מלשון שנה אלא מלשון שתוא ופרושו שהרעוע של השתיה של בני אדם הוא בשעת הרגל, שאז מתאספים אנשים ונשים בבתיהם לשמחה וכו'. כמו שכתב המגיד משנה, ואין ראיה משם לשאר ימים כמו שכתב בכלבו סימן ס"א שהוא ענין שבעת ימי הרגל וכן בעוד ראשונים ועיין באשכול, ובלבוש באורח חיים סימן תצ"ב כתב בשם יש אומרים שתלוי בשנוי התקופות וסכנת מחלה [הערות ותיקונים: נ.ב., בספר חסידים סי' רכ"ז כתב שמתענים תענית בה"ב עבור הגשמים והתבואה ולא עבור שחוטאים].
22
כ״גהרי שכתבתי לו הרבה טעמים להצדיק את העולם מעיקר הדין, ויראה את הדברים לרבו ואם יש לו להעיר יכתוב לי. ואף על פי כן אם יכול אין למהר לטהר את השרץ במקום שאפשר לע"ד, ובהרבה חתונות שכיח הרהור בפרט אצל בחורים שמצוי אצלם תמיד כמו שכתב רש"י במסכת סוכה שם דף כ"ו עמוד ב' בדבור המתחיל שרגילין בטומאה. ומטעם זה היה ראוי להושיב הרווקים לבד והרווקות לבד אפילו כשהזוגות יושבים ביחד כי אינם דומים לאלה שיש להם פת בסלם, ולענין ערוה אין חילוק כיון שהפנויות נדות. ועיין ברש"י במסכת קדושין שם בדבור המתחיל גולפי שמשמע שתמיד היו רגילים להעמיד אנשים לחוד ונשים לחוד בשני ענינים הא' בשמיעת הדרשה מה דבעי לבא לרחמנא והב' בחופה מקום השמחה והמשתה, ואתיא בין לשיטת רש"י בין לשיטת הרמב"ם בקלות ראש, וכן ראוי לעשות ורק אין לאמר בזה גזרה ברורה מדבריהם וכל שכן לא מקרא דזכריה.
23
כ״דיהודה הרצל הנקין
24
כ״הרב אזורי
25