שו"ת בני בנים, חלק שני, מאמרים ה׳Responsa Benei Banim, Volume II, Essays 5

א׳האם צבור נכרת

ב׳בהרבה מקומות אמרה תורה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה או מקרב עמה או מתוך הקהל או מישראל ושאר לשונות, ודרשו עליו במכילתא דרשב"י בפרשת בא ובתורת כהנים בפרשיות צו ואחרי מות וקדושים ובספרי זוטא בפרשיות בהעלתך ושלח לך, ונכרתה הנפש ולא הצבור עכ"ל.

ג׳וכתב הראב"ד בתורת כהנים פרשת צו פרק י"ג ברייתא ט', אף על פי שמצינו במקצת כריתות עונו נפקד בו ובמשפחתו מיעט הכתוב בזה שאין הצבור נענשין עליו כמי שבא תקלה על ידו וכו' ודוגמת זה הענין יש הרבה בפרשת עריות ואני אתן את פני באיש ולא בצבור, ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, והכרתי אותו מקרב עמו ועמו שלום, וכענין זה יש הרבה בזה הספר וכולם על דרך הפי' הראשון מפני שיש אחרים שהן נענשין על ידי העובר כדכתי' ונתתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו לכן הוצרך לומר הכתוב שאין הצבור נענשין עליו עכ"ל. וכן כתב הר"ש משאנץ שם ובסוף פרק י"ד שאין הצבור נענשין עליו עכ"ל, ובפרשת אחרי מות פרק ט' ברייתא ב' כתב שאין הצבור נענשין בשבילו כמו בעונש שבועה ועונש ע"ז שנפרעין ממנו ומכל העולם עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן על התורה בסוף פרשת אחרי מות, יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה ושאר נפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפני בזה העליון עכ"ל. הרי שכולם פרשו לשון ולא הצבור עכ"ל שבא להוציא את אלה שלא חטאו שאינם נתפסים בעוון הנכרת, וצריך לאמר שמיירי שאין בידם למחות וכן כתב הראב"ד בפרשת צו פרשתא י' ברייתא י' והר"ש משאנץ בפרשת קדשים פרשתא ד' ברייתא ה' ועיין הסוגיא במסכת שבועות דף ל"ט.

ד׳ואולם רבנו הלל בפרשת קדשים פרשתא ד' שם כתב דצבור לא בני כרת דא"כ בדורו של ירמיהו כל ישראל חייבין כליה עכ"ל ובפרשת צו פרק י"ד כתב דאי אכלו הצבור קדשים בטומאה לא בני כרת נינהו עכ"ל, והובאה בר"ש משאנץ שם וז"ל ויש מפרשים שאם הצבור אכלו קדשים בטומאה אינם נכרתים ועוד דגמירי דלא כליא שבט וכ"ש צבור עכ"ל וכן הביא בפרשתא י' שם ברייתא י' שאם אכלו במזיד אינן נכרתין עליו עכ"ל. וכן דעת רש"י בפרשת קדשים פרק כ' על הכתוב ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו ופרש"י באיש ולא בצבור שאין כל הצבור נכרתין עכ"ל, שאין לאמר שמיירי בצבור שלא חטאו ובא להשמיענו שאינם חייבים כרת כי זהו פשיטא, וכן מוכח מן הכתוב שם אחר כך ושמתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו' ופרש"י שלא כל המשפחה בהכרת אלא ביסורין עכ"ל והוא ממסכת שבועות שם וכיון שבני משפחתו אינם נכרתים כל שכן הצבור. אלא על כרחך מה שפרש"י שאין כל הצבור נכרתין עכ"ל מיירי בצבור ששפיר עברו על איסור כרת ואף על פי כן אינם נכרתים וכן כתב בשפתי חכמים, ומשם מקור לרבנו הלל.

ה׳והנה רבנו הלל כתב הטעם דא"כ בדורו של ירמיהו כל ישראל חייבים כליה עכ"ל כלומר מפני שהעבירו בניהם למולך כמבואר בירמיה פרק ז' ופרק י"ט וכן הר"ש משאנץ הביא דגמירי דלא כליא שבטא עכ"ל, ומיירי בכליה בעולם הזה עיין במסכת בבא בתרא דף קט"ו עמוד ב'. ואזלו לשיטת רש"י בבראשית פרק י"ז ובמסכת שבת דף כ"ה עמוד א' וכתובות דף ל' עמוד ב' ועוד מקומות שבעונש כרת הוא וזרעו נכרתים, וכן דעת הרבה ראשונים עיין בערוך ערך כרת בשם ר"ח וברבנו גרשום במסכת כריתות דף כ"ג עמוד ב' ורבנו תם במסכת שבת שם בתוספות ד"ה כרת ורבנו יונה בשערי תשובה שער שלישי סימן קי"ט וקכ"ה והמאירי במסכת יבמות דף נ"ד עמוד ב' וראה בפרוש הרא"ם בספר בראשית שם, שלפי זה אם צבור נכרת הוא הדין זרעם והוי כליה. ועיין בספר חסידים דפוס פארמא סימן תתתרע"ח שאפשר שזכות תולה ב' או ג' דורות ומכל מקום במשך הדורות יכלה כל הזרע. מה שאין כן הרמב"ן בפרשת אחרי מות כתב שאין כל חייבי כריתות בערירות ואין נכרת זרעם אלא באותם שכתוב בהם ערירים עכ"ל, והיא דעת ספר היראים סימן רכ"ה ויראים השלם סימן כ"ד ובסמ"ג לא תעשה ק"ט העתיק דברי הרא"ם באריכות וכן דעת ריב"א בתוספות במסכת שבת שם ובמסכת יבמות דף ב' עמוד א' ועוד מקומות. וכן הרמב"ם לא הזכיר שנכרת זרעו עיין בספר המצות שורש י"ד ובפרוש המשניות במסכת סנהדרין סוף פרק ט' וי' והלכות תשובה פרק ח' הלכה א' וה' וכן בספר החינוך, ורק צ"ע שלא הזכיר ערירי אפילו באשת אב ואשת אח. ולפי זה אפילו יתחייבו כל הצבור בשאר חיובי כרת עדיין זרעם קיים ואין כאן כליה.

ו׳וקשה לי בטעם רבנו הלל דא"כ בני ישראל היו נכרתים בימי ירמיה ובמה שהביא הר"ש משאנץ דלא כליא שבטא, כי במסכת בבא בתרא שם מוכח שאפילו ישתייר איש אחד בשבט לא מקרי כליה ומיירי לענין נחלה עיי"ש. ואם כן רק אם יתחייבו כל ישראל כרת בלא יוצא מן הכלל אזי הוי כליה אבל דבר זה לא יקרה לעולם ומקראות מפורשים ששארית ישראל לא יעשו עוולה וגו', אלא מה שדרשו ונכרתה הנפש ולא הצבור מיירי ברוב הצבור דרובו ככולו כמו שאמרו לענין פר העלם דבר במשנה במסכת הוריות פרק א' משנה ה' וספרי פרשת שלח פיסקא קי"א, ועדיין המעוט זכאי ואין כאן כליה. ועוד לפי מה שמשמע בשערי תשובה שם סימן קכ"ב שזכות תולה ב' וג' דורות ובנים צדיקים אינם נכרתים כלל וראיה ממלכי יהודה, שוב אין כליה אפילו יתחייבו כולם, ועוד יש לדון בעשו מקצתם תשובה ובזרע הנולד קודם החטא ואכ"מ.^*(הג"ה) במסכת שבת דף פ"ט עמוד ב' אמרו דל כ' שנה דלא ענש עליהם עכ"ל ומשמע שאינו ענוש כרת קודם כ'. ומיהו הרמב"ם בפרה"מ למסכת סנהדרין פרק ז' משנה ד' כתב שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא אחר עשרים שנה עכ"ל ופי' לע"ד שביצוע העונש הוא שנדחה לאחר כ' שנה שלכן כתב שלא יעניש וכו' עכ"ל ולא כתב שאינו מתחייב, ולעולם אחרי שהגיע לגיל עשרים נכרת בעונו שחטא קודם לכן, וכן דעת שו"ת חכם צבי סימן מ"ט בתרוץ האחרון ושלא כהגהות מהרצ"ה חיות במסכת שבת שם.
אמנם רש"י בפרשת חיי שרה כתב בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא עכ"ל ומשמע שבחטא פחות מכ' אינו נענש כלל ועיין ברא"ם ובלבוש. אבל קשה מה ענין חטא לעונש לא ליהוי אלא פטור אבל אסור, ולכן נראה דהכי קאמר, בת ק' כבת כ' כי עד בת כ' אינה נענשת וכמו כן שרה כבת ק' לא נענשה, וממילא גם לא חטאה שהרי אם היתה חוטאת כבת ק' שפיר היתה נענשת, והוא הדין נלמד בכיוון ההפוך בת כ' כבת ק' שלא חטאה.

ז׳ואולם רש"י לא הזכיר כליה, ונראה שאין טעמו משום כליה אלא משום שמשמעות הדרשה ונכרתה הנפש ולא הצבור עכ"ל היא שכולה עוסקת בכרת, שאילו לפרוש הראב"ד היה צריך להאמר ונכרתה הנפש ואין הצבור ביסורין. ולע"ד פשטות המקרא כפרש"י ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה עכ"ל שמשמע שהנפש נכרתת והעם נותר, והלא אם כולם בהכרת מאיזה עם הם נכרתים. ורש"י לשיטתו שהחוטא נכרת מישראל בעולם הזה, ואילו לדעת הרמב"ם שכל כרת היא גם לעולם הבא אפשר שמקרב עמה עכ"ל פי' שתכרת מישראל שבגן עדן וכלשון ויאסף אל עמיו.

ח׳וראיה שמשמעות הכתוב היא כפרש"י ממסכת נזיר דף ס"א עמוד ב', מנין לעובד כוכבים שאין לו טומאה דאמר קרא (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל עכ"ל, הרי שצריך להיות קהל לעומתו והוא הדין אם נתחייבו כל הצבור אין קהל לעומתם. ועיי"ש בפרוש הרא"ש שכתב וכי תאמר אמאי צריך למעוטי מהאי כרת טפי מכל שאר כריתות שבתורה ושמא אין כאן יתורא דאורחא דקרא למכתב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה או מתוך הקהל עכ"ל כלומר שאינו לימוד מיוחד אלא פשטות הכתוב כן בכל מקום, וממילא בגמרא שם למדו לאפוקי גוי מתורת טומאה ובברייתות למדו לאפוקי הצבור מחיוב כרת והכל ממשמעות הכתוב. וכן כתב בגליוני הש"ס למסכת מכות דף כ"ג עמוד א', וז"ל כי כלל הכנסת ישראל הם השורש עצמם וכריתת היחיד מן השורש היא עצמה כריתתו וכו' שאם חלילה כל ישראל אכלו טבל או דם אין מגיע להם עונש כרת וכו' כי כרת היינו רק שנכרת משורש ומשא"כ הכלל הרי הם השורש עצמם וא"א לשורש עצמו שיתבטל חלילה והרי אין זה עונש כרת דהוא רק כריתת הענף מן השורש עכ"ל.

ט׳ועיין בר"ש משאנץ בפרשת צו פרשתא י' ברייתא י' שהקשה אם אכלו במזיד אין נכרתין, ותימא דבשלמא בהוראת בית דין דמייתי פר איכא לאשכוחי דאכלו כולם ואפילו בזה אחר זה אבל באכילת מזיד כיצד משכחת לה שבלעו כולם בבת אחד כל אחד כזית, ואי בהא אכלי בזה אחר זה א"כ הראשונים הם יחידים ולא בצבור עכ"ל. לא הבנתי מה הצורך שיאכלו בבת אחת, שזה היה שייך אילו באנו להתיר איסור כרת בצבור לכתחילה, אבל כאן אין הקב"ה מתיר איסוריו אלא רק אינו מעניש את הצבור אם עברו וכיון שאינו מכרית היחידים מיד וביני ביני נתחייבו רוב הצבור אין כאן ונכרתו מקרב עמם, למה הדבר דומה לטומאה שהותרה בצבור שאינו תלוי במתי כל אחד ואחד נטמא אלא רק שיהיו טמאים באותה עת. על כל פנים מבואר מדברי הר"ש משאנץ שאין עיקר הטעם משום דלא כליא שבטא כי לטעם זה אין התחלה לקושיתו, וכן משמע בפרק י"ד שם שכתב יש מפרשים אם הצבור אכל קדשים בטומאה אינם נכרתים ועוד דגמירי דלא כליא שבטא עכ"ל ואלמא היש מפרשים אינו משום כליא שבטא, ולע"ד הוא ממשמעות הכתוב כמו שכתבתי.

י׳מלבד הדרשה ונכרתה הנפש ולא הצבור עוד דרשו חז"ל מסוף הפסוקים, מקרב עמה ועמה שלום עכ"ל או בשלום וכן מקרב עמיה ועמיה שלום ומקרב ישראל וישראל שלום. יש שדרשו שניהם בבת אחת כמו במכילתא דרשב"י בפרשת בא בשני מקומות ובתורת כהנים בפרשת צו בארבעה מקומות ובפרשת אחרי מות פרק ט' ברייתא ב' וקדשים פרשתא ד' ברייתא ה', ויש שדרשו רק ונכרתה הנפש ולא הצבור כמו בפרשת צו פרק י"ג ברייתא ט' ופרשת אחרי מות פרק י' ברייתא י"א ובספרי זוטא בפרשת בהעלתך ופרשת שלח, ויש שדרשו רק מקרב עמה ועמה שלום כמו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת כי תשא ותורת כהנים בפרשת אחרי מות פרק י"ג ברייתא כ"א ופרשת קדשים פרשתא ד' ברייתא ט"ו ובספרי פרשת בהעלתך פיסקא ע' ופרשת שלח פיסקא קי"ב, ויש שלא דרשו אף אחד מהם כמו במכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא ותורת כהנים פרשת צו סוף פרשתא י' ופרשת אמור פרק ט"ו ברייתא ו', וצ"ע להשוות את המקומות. ובפרשת אחרי מות נדפס מקרב עמו ולא עמו ועמו שלום עכ"ל והוא טעות סופר וצריך לגרוס מקרב עמו ועמו שלום עכ"ל וכן הוא בכת"י.

י״אומהו ועמה בשלום, הר"ש משאנץ בפרשת צו פרק י"ד שם כתב מעמיה קרא יתירה הוא לומר משנעשה דין ברשעים מסתלקת מדת הדין ונשאר שלום על כל ישראל עכ"ל ובפרשת אחרי מות פרק ט' כתב פוגע בו עונו ועמו שרויים בשלום ואין פרץ ואין צווחה בהם שלא חטאו עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן על התורה בפרשת אחרי מות אמרו רבותנו מקרב עמה ועמה שלום כי הכרת כל נפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו והם עמה שהם בשלום עכ"ל. וקשה כי היינו הך מה שפרשו בונכרתה הנפש ולא הצבור ותרי קראי למה לי. ובזית רענן בילקוט שמעוני רמז תק"ב תרץ את הכתובים שמנכרתה הנפש מלמד שאין הצבור חייבין כרת אבל ה"א דעכ"פ הקהל נענשים בדין הקל קמ"ל ועמה בשלום עכ"ל, ובעזרת כהנים בפרשת צו פרק י"ד כתב שבאלה שיכלו למחות ולא מיחו נדרש הנפש ולא הצבור שאינם בכרת ומ"מ נענשים מה שאין כן במי שלא היה בידו למחות נדרש ועמה בשלום שאינם נענשים כלל עיי"ש. ועוד יש לפרש שעל ידי שנעשה דין ברשעים נשאר העם בשלום ומעין הכתוב בפרשת שפטים וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד עכ"ל, וכן משמע בפרשת קדשים ונכרתו לעיני בני עמם וגו' עכ"ל.

י״באבל הנה במשנה במסכת סוטה פרק ט' אמרו משרבו המנאפין פסקו המים המאררים עכ"ל, ובירושלמי שם הלכה ט' הקשו והא כתיב (במדבר ו) והיתה האשה לאלה בקרב עמה ותרצו בזמן שעמה שלום לא בזמן שעמה פרוצים עכ"ל וכן כוונת הספרי פרשת נשא פיסקא י"ד על הכתוב יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך עכ"ל שדרשו בתוך עמך ועמך שלום וכו' עכ"ל עיי"ש. והיא היא הדרשה בכרת, שאף שבסוטה נאמר בקרב עמה בבי"ת ובכרת נאמר מקרב עמה במ"ם מכל מקום שניהם נדרשו באותו ענין ושלא כפרוש הרד"ף שחילק ביניהם. ונמצא שמקרב עמה ועמה שלום אצל כרת בא לאפוקי בזמן שעמה פרוצים בחטא כמו בסוטה. ואתי שפיר שמונכרתה הנפש ולא הצבור נדרש לפטור הצבור מכרת אם עברו כפרש"י או מעונש קל אם לא עברו כפרוש הראב"ד, ואילו מקרב עמה נדרש לפטור אפילו היחיד מכרת כשאין עמו שלום.

י״גומכאן נראה סיוע לפרש"י, כי בקרב עמה מיירי באשה שחטאה ואפילו הכי אינה נענשת וכן מקרב עמה מיירי במי שנתחייב כרת ואפילו הכי אינו נענש כיון שהעם פרוצים, והוא הדין ונכרתה הנפש ולא הצבור מיירי בצבור שחטאו ואף על פי כן אינם נענשים. והחילוק בין ונכרתה הנפש ולא הצבור לבין מקרב עמה ועמה שלום לע"ד, שמונכרתה הנפש נלמד לפטור צבור שנתחייבו כרת ואילו מן מקרב עמה נלמד לפטור מי שנתחייב כרת אפילו אם הצבור לא נתחייבו ולדוגמה שעברו בשוגג או באומר מותר, כי מכל מקום כיון שהם פרוצים באותה עבירה אין המזיד נכרת. ועוד נראה שאפילו לא עברו הצבור על אותו עוון כלל אלא רק שהם מזלזלים במצוות נפטר העובר מפני שאין עמו שלום, שהרי אי אפשר לאמר שרוב הנשים בימי ריב"ז היו נואפות ממש ח"ו והלא מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וכו' עכ"ל כמו שאמרו במסכת יומא דף ט' עמוד ב' ולעומת בית ראשון שעברו על גלוי עריות, ואף על פי כן בטלו המים המאררים בימי בית שני כיון שהיתה בהם פריצות בעלמא. ולא ראי זה כראי זה, כי אפשר לדור מתוקן ורק נכשלו בעוון אחד שיש בו כרת ח"ו ובזה תקנתם באה מונכרתה הנפש ולא הצבור, ולעומתם אפשר לדור שלא נכשלו באיסור כרת אבל אינם מדקדקים במצוות בכללותן ובזה תקנת היחיד שנתחייב כרת באה מן מקרב עמה ועמה שלום.

י״דומי סליק לעילא ואתא והגיד, ומכל מקום אם כנים הדברים מתורץ מה שקשה שלרוב אין אנו רואים היום עונש כרת, בפרט לפרש"י שכריתת הנפש בעולם הזה היא גלויה לעין וכן הוא לשון הכתוב ונכרתו לעיני בני עמם עכ"ל. ואחרי כל התרוצים שרוב העבריינים הם תינוקות שנשבו או שמא הזכות תולה או שמא עשו תשובה ושדבר זה מסור לקב"ה ואין להרהר אחריו עדיין הדבר תמוה, אבל לפי דברינו מבואר שקלקלתם של הדורות היא תקנתם לענין כרת. והנה החרדים לדבר ה' היום נהנים מכלל הצבור הפושעים בעו"ה, כי הרוב מציל אותם מכרת אם אירע שנכשלו וד"ל.

ט״וועיין בספר ישעיה פרק ו' וז"ל ואמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב כי את המלך ה' צבאו־ת ראו עיני עכ"ל. וקשה למה הזכיר גנותם של ישראל וכמו שתפסו עליו בפסיקתא רבתי והובא בילקוט שמעוני רמז ת"ו, ואף שתפסו גם על משה ואליהו באמת דברי ישעיה חמורים יותר כי משה ואליהו סבלו מעם ישראל קודם שדברו ואילו ישעיה אמר דבריו בתחילת נבואתו כמו שפרש"י שם ומאי בעי להזכיר גנותם. ופרשתי כוונתו שהיה טמא שפתים ועל כן לא היה ראוי להתגלות השכינה ורק מפני שבתוך עם טמא שפתים הוא יושב זכה לכך ומעין טומאה הותרה בצבור, וזהו שאמר אוי לי וכו' עכ"ל כי מר היה לו שרק בגלל חטאי הרבים זכה למה שזכה והוא הדין בעניננו.

ט״זובטעם ונכרתה הנפש ולא הצבור, כתב בתורה שלמה כרך י"א עמוד רצ"ד בהשמטות לאות שכ"ב שכשהצבור פרוצים בעבירה א"כ כלפי כל יחיד שעושה כהצבור נתמעט חומר האיסור ודומה לשוגג ולכן אין צבור נכרתים עכ"ל ולמד כן מהירושלמי במסכת סוטה הנ"ל. וקשה עליו קושית הר"ש משאנץ הלא בתחילה חטאו יהידים קודם שנצטרפו לרוב ולמה ידונו כשוגגים, ויש לתרץ שכיון שרוב הצבור עברו על האיסור איגלאי מילתא למפרע דלא חמירא להו, ולכן גם מי שחטא בתחילה נדון כשוגג.

י״זוהנה המקור שצבור נדונים כשוגגים הוא בספרי פרשת שלח פיסקא קי"א, ונסלח להם שומע אני בין שוגגין בין מזידין ת"ל (במדבר טו) כי שגגה היא, ר' אליעזר אומר בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה שאפילו הם מזידין יהיו לפניו כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא עכ"ל לפי נוסח כת"י וכן הוא בילקוט שמעוני רמז תשמ"ח. ופרש רבנו הלל שכיון שכבר אמרה תורה והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ומה תלמוד לומר כי שגגה היא אלא בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה עכ"ל. והנה הלשון יהיו לפניו כשגגה עכ"ל מה ענינו לכאן בדיני פר העלם דבר, אלא הוא מאמר מוסגר ומיירי בכפרת הקב"ה ולא בעניני קרבן וכן פרש בתולדות אדם ושלא כמלבי"ם שהגיה הרבה בספרי, הרי מפורש לדעת רבי אליעזר שכלפי שמיא זדון הצבור נדון כשגגה. ועוד בספרי שם רבי אומר מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור שוגגים ומקצתן מזידים שיהיו לפניו כשגגה ת"ל כי שגגה היא עכ"ל, ואינו חולק על רבי אליעזר אלא חוזר לענין הקרבן ועיין ברד"ף או כפי הגהת הגר"א יכול שיהיו לפניו כשגגה ת"ל וכו' עכ"ל.

י״חובעמק הנצי"ב הקשה היכן מצינו שיכופר עוון הצבור בכדי וכמה נפקדו עובדי העגל לרעה עכ"ל, ואינו קשה לע"ד כי רבי אליעזר מיירי לענין כרת שכל יחיד נדון בה בנפרד מחברו, שבזה אם רוב הצבור חטאו באיסור כרת אין הקב"ה מכרית כל אחד ואחד מהם אבל מענישם כצבור כפי חטאם. והלא אמרו במסכת שבת דף ל"ג עמוד א' שבעוון גלוי עריות ועבודת כוכבים וכו' גלות באה לעולם עכ"ל ושני אלה בהכרת ולפרש"י ודעמיה שהצבור פטורים מכרת אטו נפטרים מגלות, אלא בודאי אינם כשוגגים אלא רק לענין כרת אבל לא לפטור אותם משאר עונשים.

י״טורבי אליעזר לשיטתו במסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד א' במשנה שמלמד זכות על הרבים, וז"ל דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין שנאמר (במדבר יז) במדבר הזה יתמו ושם ימותו דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר (תהילים נ׳:ה׳) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח עכ"ל וכן נחלקו בעדת קורח ובעשרת השבטים. ובדור המבול ועשרת השבטים עכ"פ יש לאמר שרבי אליעזר סובר שאין צבור נכרת ולכן יש להם חלק לעולם הבא ורבי עקיבא חולק, ומחלוקתם היא בין לרש"י בין לרמב"ם שהרי דור המדבר ועשרת השבטים חטאו בעבודה זרה ובע"ז נדרש הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא לכולי עלמא. וסימן לדבר כי במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת בא ופרשת כי תשא ובספרי בפרשת בהעלתך ופרשת שלח בכולם ליתא לדרשה ונכרתה הנפש ולא הצבור ובמקומה איכא ונכרתה הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא עכ"ל, ונתקשו האחרונים כי בודאי לכולי עלמא אין כרת אלא במזיד ולמה נאמר בשם רבי עקיבא שמשמע שיש חולקים בדבר ולכן יש שהשמיטו המלים דברי רבי עקיבא עיין ברד"ף. אבל לפי דברינו מבואר, רבי עקיבא דרש הנפש ההיא מזידה עכ"ל לאפוקי מאלה שדרשו ונכרתה הנפש ולא הצבור עכ"ל ובנוסף דרשו ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה עכ"ל עיין בפרשת צו פרק י"ד שם והרבה מקומות, ולהכי דרש רבי עקיבא הנפש ההיא ולא מזידה כלומר שאין למעט אלא את השוגג וכו' מה שאין כן צבור שפיר נדונים בכרת. ונמצא דהוי מחלוקת בין המכילתא דרבי ישמעאל והספרי בשם רבי עקיבא לבין סתם מכילתא דרשב"י ותורת כהנים וספרי זוטא, ולע"ד בר פלוגתא דרבי עקיבא הוא רבי אליעזר. וכבר חילק הגרד"צ הופמן ז"ל את מדרשי ההלכה לשתי קבוצות אלה ואכ"מ.^*(הג"ה) מכאן קשה על מה שפרשתי את כוונת מקרב עמה ועמה שלום עכ"ל מהירושלמי, כי במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת כי תשא ובספרי פרשת בהעלתך ופרשת שלח לך הביאו גם את הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא עכ"ל וגם את מקרב עמה ועמה שלום, וכיון שרבי עקיבא איני דורש ונכרתה הנפש ולא הצבור למה ידרוש בזמן שעמה שלום ולא בזמן שעמה פרוצים. ויש לחלק וגם יש שינויי נוסחאות עיי"ש. ואף על פי שהלכה כרבי עקיבא מחברו, בענין דור המדבר וכו' רבו החולקים עליו עיין במסכת סנהדרין דף ק"י עמוד ב' ובירושלמי פרק י' הלכה ד' ותוספתא סוף פרק י"ג.