שו"ת בני בנים, חלק שני י״דResponsa Benei Banim, Volume II 14
א׳כניסה עם אקדח לבית הכנסת
1
ב׳ב"ה, אלול תשמ"א
2
ג׳שאלה זו עולה בכל היישובים, ורבים כבר דברו בה ומקום הניחו לי. בשלחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף ו' כתב מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה עכ"ל, והיש אוסרים הוא מהר"ם ב"ב הובא בארחות חיים דיני בית הכנסת אות ז' וכלבו סימן י"ז וכתבו שם הטעם שבית הכנסת מיוחד לתפלה והתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם. מה שלא הביאו ממסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד א' שדרשו מבמדבר פרק כ"ה ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש עכ"ל ופרש"י מכלל דעד השתא לאו בידו הוה עכ"ל, יש מתרצים מפני שקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תפלה פרק י"א הלכה י"ד ובארחות חיים שם אות י"ז ולכן אין ראיה מבית המדרש, ושלא כהגהות מהרצ"ה חיות במסכת סנהדרין שם שכתב להפך.
3
ד׳ואולם אינו מבואר למה יהיה חילוק לענין זה בין בית המדרש לבית הכנסת. ולע"ד בגמרא אמנם אסרו להכנס בסכין ארוך לבית המדרש דוקא אבל לא משום קדושה יתרה, כי הנה שפיר מצאנו שנכנסו לבית המדרש בכלי זיינם עיין מסכת יבמות דף ע"ז בדיון על עמוני ועמונית שדרשו את השם יתר הישמעאלי מלמד שחגר חרבו כישמעאלי אמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב עכ"ל וכן מפורש ברות רבה פרק ד' אות ב' נעץ חרבו באמצע בית המדרש עכ"ל ולא על פתחו בלבד ושלא כמו שכתב בספר מרגליות הים במסכת סנהדרין שם. וע"כ הלימוד מפנחס הוא אסמכתא וחכמים הם שתקנו האיסור ובימי יתר הישמעאלי עדיין לא גזרו, וטעם התקנה נראה כדי שלא יאיימו בחרב אם לא תתקבל דעתם וכמעשה יתר הישמעאלי עצמו וזהו בבית המדרש דוקא ששם מתאמצים בהלכה ולא בבית הכנסת שלב כולם לשמים. ואולי בימי חורבן בית שני גזרו שלא ליכנס בכלי זיין לבית המדרש כיון שהבריונים היו הורגים כל מי שלא הסכים לדעתם, ולא תקנו אלא בבית דין וסנהדרין ששם הכריעו הלכה לעם וכן בירושלמי מסכת יבמות פרק ח' הלכה ג' אמרו שיתר הישמעאלי נעץ את חרבו בבית דין עכ"ל, ומיהו במאירי כתב בסתם לעולם אין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש.
4
ה׳ולעניננו האליה רבה פרש שמהר"ם ב"ב אסר בסכין מגולה ולא בסכין מכוסה וכן כתב בערוך השלחן ולפי זה מותר באקדח בנרתיקו או תחוב במכנסיים וכן ברובה מכוסה במטלית. ואולם בברכי יוסף השיג עליו מלשון הר"ף שבארחות חיים עיי"ש, ויש לדייק כן בשלחן ערוך כי מהר"ם ב"ב אסר ליכנס בין בסכין ארוך בין בכיסו דומיא דהר הבית והגיה עליו הר"ף שאין לחוש כי אם בגלוי ראש עכ"ל, ובשלחן ערוך התיר ליכנס באפונדתו דהיינו בכיסו אבל לא בסכין ארוך ואלמא הבין שהשגת הר"ף קאי על דברי מהר"ם השניים ולא על דבריו הראשונים ושלא בא לחלק בין סכין מגולה למכוסה. ומכל מקום העיקר כאליה רבה לע"ד אבל לא מטעמו, כי בשלחו ערוך סימן ק"פ סעיף ה' כתב שנוהגין לכסות הסכין בשעת ברכת המזון עכ"ל ופרש בבית יוסף בטעם הא' מפני ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב (דברים כ״ז:ה׳) לא תניף עליהם ברזל כיון שהמזבח מאריך ימיו של אדם והברזל מקצרם ואינו דין שיניף המקצר על המאריך ומקורו במכילתא סוף פרשת יתרו וכן כתב בארחות חיים הלכות ברכת המזון אות ח', והוא גופא הטעם שכתב בארחות חיים שלא ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך כיון שהסכין מקצר חייו של אדם הרי שלטעם זה מועיל כסוי הסכין.
5
ו׳והיה אפשר להקל באקדח אפילו מגולה כיון שמהר"ם ב"ב אסר בסכין ארוך ומשמע שהתיר בקצר, ומיהו תלוי בטעם סכין ארוך, שאם נאסר משום דהוי עיקר כלי מלחמה ולאפוקי סכין קצר הוא הדין אקדח אינו עיקר כלי מלחמה ומותר, אבל אם נאסר משום שסכין ארוך מיוחד להריגה מה שאין כן סכין קצר שמשתמשים בו גם לאכילה ולשאר צרכים אם כן אקדח שאין לו שימוש אלא להרוג שוה לסכין ארוך ואסור וכן מסתבר. ולפי זה אין מקום למה שכתב בבאור הלכה שם בד"ה סכין ארוך שת"ח מותר ליכנס בסכין ארוך לצורך תשמישו, כי גדר סכין ארוך הוא שאין בו שמוש לצרכיו ולדוגמה חרב או סייף וכן משמע בלבוש לא יכנס בסכין ארוך שבצדו עכ"ל. ומה שבסימן ק"פ לא חילקו בין ארוך לקצר הוא מפני שאסמכינהו על הכתוב לא תניפו עליהם ברזל עכ"ל וכולל כל סכין ברזל, וכן לפי הטעם השני בארחות חיים ובבית יוסף שמעשה שהיה כך היה בברכת המזון שאחד נצטער על חורבן ירושלים ותקע סכין בבטנו וזה שייך בין בקצר בין בארוך מכל מקום בתפלה לא אירע מעשה כזה אף על פי שגם בתפלה מברך בונה ירושלים, ועיין בט"ז סימן קנ"א סעיף קטן ב' ובמשבצות זהב שם שנדחקו בזה.
6
ז׳ולכן אין חילוק בין אקדח לרובה ואסור להכניסם מגולים לבית הכנסת אבל מכוסים מותר. וברובה ארוך שאינו יכול לכסותו יש להוציא את המחסנית שהיא המיכל המחזיק את הכדורים, אף על פי שהוצאת המחסנית אינה מבטלת ממנו שם רובה כמו שאמרו במסכת כלים פרק י"ג משנה א' הסייף והסכין וכו' שנחלקו הרי אלו טמאין ופרש הרע"ב שהן של חוליות ומפרקים אותן זה מזה עכ"ל שכיון שההדיוט יכול להחזיר החלקים כמו שאמרו שם בפרק כ"ו משנה א' נחשב כלי אפילו אם בשעת פירוקו אינו ראוי לשמוש. מכל מקום אפשר שהוצאת המחסנית דומה לכסוי כי היתר הכסוי אינו משום שאז אין רואים אותו ובפרט לפי המנהג בברכת המזון שמכסים את הלהב ולא את כל הסכין ועוד שהסכין מונח על השלחן ומכוסה רק מלמעלה ושפיר שייך ביה לא תניף עליהם ברזל, אלא משום שאין דרך להשתמש בסכין כשהוא מכוסה והוא הדין ברובה אם הוציא המחסנית. ובשעת הדחק כשיש כוננות ביישוב מותר ליכנס בנשק מגולה ולסמוך על סוף דברי הברכי יוסף שהר"ף חולק על עיקר דינו של מהר"ם, כיון שדינו של מהר"ם אינו מבואר בגמרא וגם כי בשעת סכנה גם הנשק מאריך חייו של אדם.
7
ח׳יהודה הרצל הנקין
8