שו"ת בני בנים, חלק שני כ״גResponsa Benei Banim, Volume II 23
א׳יום הזכרון לחורבן יהדות אירופה והאם חכמיה טעו בהנהגה
1
ב׳ב"ה, כ"ו ניסן תשמ"ח
2
ג׳לשואל אחד
3
ד׳א
מה שכתב (גדול אחד) ז"ל במאמר בתרגום ללועזית שאין לקבוע יום זכרון נפרד לחללי השואה הוא השקפה וראוי להאמר אבל אינו מוסכם ועיין בשו"ת שרידי אש חלק ב' סימן ל' בהערה שכתב שיש לקבוע יום זכרון כזה. והלואי ויתרבו ימי זכרון וייסגרו בתי תיאטראות וקרקסאות ימים נוספים בשנה ונרחיק הצבור מעבירה, כמו שאמר בקהלת פרק ז' טוב ללכת אל בית האבל וגו'.
מה שכתב (גדול אחד) ז"ל במאמר בתרגום ללועזית שאין לקבוע יום זכרון נפרד לחללי השואה הוא השקפה וראוי להאמר אבל אינו מוסכם ועיין בשו"ת שרידי אש חלק ב' סימן ל' בהערה שכתב שיש לקבוע יום זכרון כזה. והלואי ויתרבו ימי זכרון וייסגרו בתי תיאטראות וקרקסאות ימים נוספים בשנה ונרחיק הצבור מעבירה, כמו שאמר בקהלת פרק ז' טוב ללכת אל בית האבל וגו'.
4
ה׳ובררתי בבני בנים [חלק א'] סימן י' שיש לעמוד בעת צפירת האזכרה בימי הזכרון, ותמהת היאך כללתי את כ"ז ניסן עם ד' אייר כיון שיש מערערים על יום השואה ושלחת דברי כמה רבנים בנדון. הנה גם לדבריהם בדיעבד מה שנעשה עשוי ושוב הוי מנימוסי המדינה ובזה דנתי, ולמה להזכיר חילוק שאינו קיים כי אטו יש מי שכן עומד בכ"ז ניסן ואינו עומד בד' אייר או להפך. ובין המאמרים ששלחת האריך במאמר ב"המאור" משנת תשמ"א שאין איסור לקבוע יום זכרון לשואה אפילו לכתחילה, ומה שכתב בקובץ אגרות החזון איש סימן צ"ז מיירי בקביעת תענית לכל ישראל ושבע ימי אבלות ולא בזכרון בעלמא, וכן הגרמ"פ ז"ל בספר הלכה ורפואה חלק ה' עמוד ע"ג דן בתענית והביא ראיה מן הקינה בט' באב שאין להוסיף מועד שבר ותבערה עכ"ל ויש לפקפק בראיה אבל אינו נוגע לעניננו. ועוד שימי הזכרון נקבעו בארץ ישראל לבני ארץ ישראל ולא לכל העולם ואין צפירה בחו"ל.
5
ו׳אילו שאלו אותנו לא היינו קובעים הזכרון בחודש ניסן דוקא ומכל מקום אינו אסור, והדין שאין מספידים כל חודש ניסן מיירי תוך ז' ימים או תוך שנה מיום המיתה עיין ביורה דעה סימן שצ"ד ובאורח חיים סימן תקמ"ז סעיף ה' מה שאין כן אחרי ב' דורות אינו אלא הזכרת נשמות ומותר. ועוד לפי מה שחילקו הב"ח וחדושי הלכות באורח חיים סימן תק"פ בין תענית שנקבעה לזכר מאורע שאירע ביום מסוים ולכן אין לדחותה לבין תענית על צרה שלא תבוא והביאו ראיה מספר הרוקח סימן רי"ב שבוורמיזא קבעו תענית בראש חודש סיון לזכר גזרה, אם כן שפיר יכלו לקבוע זכרון בכ"ז בניסן שהיה מימי המרד בגטו וורשא. והנה הב"ח כתב כן לתרץ דברי בה"ג שצמים בא' ניסן שלא תקשה עליו ממשנה מפורשת במסכת תענית דף ט"ו עמוד א' שאין קובעים תענית בראש חודש, אבל לא טרח לתרץ דברי בה"ג שצמים גם בי' וכ"ו ניסן אף על פי שלדעת מסכת סופרים פרק כ"א הלכה ג' וד' אסור להספיד ולהתענות כל חודש ניסן, כי מסכת סופרים וספר הלכות גדולות שניהם מימי הגאונים וגברא אגברא קא רמית. ונמצא שלדעת בה"ג אין איסור תענית בחודש ניסן וכל שכן הספד ונהי שאין הלכה כן אבל בזכרון בעלמא כולי עלמא מודו.
6
ז׳ובמאמר בתרגום ששלחת בקש להציל את גדולי אירופה מן האשמה שלא חזו את השואה ושלא הורו לבני קהילותהם להמלט על נפשם בעוד מועד וגם אחרים התאמצו בזה ולדוגמה מי שכתב שהשואה היתה כגזרה מן השמים שאי אפשר היה להתחכם ולהנצל ממנה בשום פנים, ולעומתם ת"ח אחרים הצטערו על דברים אלה וכתבו שיפה השתיקה. ומאן סליק לעילא ואתא ואמר, ברם איני יודע איזו אשמה היא זו אם לא חזו את העתיד והיכן מצינו שגדולים אינם יכולים לטעות בעניני כלל ישראל. כי אלמלא הטעויות עוד ישבנו על אדמתנו והקרבנו בבית הגדול, כמו שאמר רבי יוחנן במסכת גיטין דף נ"ו עמוד א' שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו עכ"ל שלא השכיל למנוע מלחמה עם מלכות הרשעה. ועיי"ש בדף נ"ז עמוד ב' שגם על מלכות הרשעה אמרו באותו לשון שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו עכ"ל ובמסכת ברכות דף ג' עמוד א' אמר הקב"ה כן על עוונותיהם של ישראל, כי בודאי היו כמה גורמים לחורבן בית שני, א' איבת אויבנו לנו וב' טעויות מנהיגנו וג' העוונות שבידינו שבגללם נמנע הקב"ה מלהצילנו שלכן אמרו במסכת שבת דף קי"ט עמוד ב' שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח ושבטלו בה תינוקות של בית רבן ובטלו קריאת שמע שחרית וערבית ושחללו את השבת ושלא הוכיחו זה את זה ושלא היתה להם בושת פנים, ובמסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' אמרו בשביל שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין ובמסכת יומא דף ט' עמוד ב' אמרו בשביל שהיתה בהם שנאת חינם. ועיין מה שבארתי בבני בנים [חלק א'] מאמר ה'*(הג"ה) עיין להלן בהערות ותקונים לחלק א'. מה שפתח רבי יוחנן ממשלי פרק כ"ח אשרי אדם מפחד תמיד וגו' עכ"ל ופרוש ההוא בדברי תורה כתיב עכ"ל והחילוק בין חורבן בית ראשון לבית שני.
7
ח׳ובמסכת גיטין דף נ"ו עמוד ב' בקש רבי יוחנן מאספסיינוס תן לי יבנה וחכמיה וכו' וקרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא מישעיה פרק מ"ד משיב חכמים אחור ודעתם יסכל עכ"ל כי היה צריך לבקש על ירושלים ולא להסתפק ביבנה, הרי שדורות הבאים החזיקו בו שטעה אף על פי שריב"ז עצמו לא סבר כן כמו שאמרו בגמרא ולפי מדרש איכה רבה פרק א' סימן ל"א שפיר בקש ריב"ז להציל את ירושלים ומיהו נוסח הגמרא עיקר וכן הוא באבות דרבי נתן פרק ד' ברייתא ה' אמר ריב"ז איני מבקש ממך אלא יבנה עכ"ל. והגמו"ז זצלה"ה הצטער הרבה על רבי עקיבא עצמו שהיה גורם שותף לחורבן ישראל בימי בר כוכבא, ופרש המאמר במסכת מנחות דף כ"ט עמוד ב' כך עלה במחשבה לפני עכ"ל שרבי עקיבא העלה במחשבה שלו למות על קדוש ה' לכפר על גרימת חורבן ישראל. ובאמת לכן היה צורך לשאול באורים ותומים האם יצליחו במלחמה או לא אף על פי שהקדימו לקבל רשות מהסנהדרין עיין במסכת ברכות דף ג' עמוד ב' ובפרש"י ובמסכת סנהדרין דף ט"ז עמוד א', כי מה שהסנהדרין נתנו רשות או עצה למלחמה לא היה ערבון שלא ינגפו באותה מלחמה ולכן שאלו באורים ותומים וגם על כן המלך מוציא למלחמת הרשות ולא הסנהדרין. ועיין בהוספות הרמב"ן למנין המצוות לא תעשה י"ז ובספר עינים למשפט למסכת ברכות שם ועוד אחרונים האם השאלה באורים ותומים היתה רשות או חובה והאם היתה רק במלחמת הרשות או גם במלחמת מצוה.
8
ט׳ב
והאם הסנהדרין יכולים לטעות אפילו בדבר הלכה, כן פשטות הכתוב בויקרא פרק ד' ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' עכ"ל ובבמדבר פרק ט"ו והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה וגו' עכ"ל, ודרשו בתורת כהנים פרשתא ד' שהעדה היא הסנהדרין ועיין במסכת הוריות שכולה עוסקת בפר העלם דבר של הצבור ועיין בפרוש המשניות לרמב"ם בהקדמה להוריות ובמשנה א' שם, ולא נמצא בחז"ל שפר העלם דבר לא היה ואינו עתיד להיות כפי שאמרו במסכת סנהדרין דף ע"א עמוד א' לגבי בן סורר ומורה *(הג"ה) עיין בקונטרס חיבה יתירה פרשת כי תצא בתוספת חיבה. ועיר הנדחת ובית המנוגע.
והאם הסנהדרין יכולים לטעות אפילו בדבר הלכה, כן פשטות הכתוב בויקרא פרק ד' ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' עכ"ל ובבמדבר פרק ט"ו והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה וגו' עכ"ל, ודרשו בתורת כהנים פרשתא ד' שהעדה היא הסנהדרין ועיין במסכת הוריות שכולה עוסקת בפר העלם דבר של הצבור ועיין בפרוש המשניות לרמב"ם בהקדמה להוריות ובמשנה א' שם, ולא נמצא בחז"ל שפר העלם דבר לא היה ואינו עתיד להיות כפי שאמרו במסכת סנהדרין דף ע"א עמוד א' לגבי בן סורר ומורה *(הג"ה) עיין בקונטרס חיבה יתירה פרשת כי תצא בתוספת חיבה. ועיר הנדחת ובית המנוגע.
9
י׳וכתב בספר החינוך מצוה תצ"ו אפילו יהיו הם טועים בדבר א' מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם וטוב לסבול טעות אחת וכו' עכ"ל ואלמא יכולים לטעות ורק מצוה להשמע להם למרות זאת ועיין במצוה ק"כ, וכן כתב בדרשות הר"ן דרוש ה' נוסח ב' ודרוש ז' לעשות כדבריהם הן שיסכימו לאמת או להפכו עכ"ל. ועוד כתב בספר החינוך מצוה תצ"ו, ואל יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי ואני יודע בודאי שהם טועים וכו' עכ"ל והוא מלשון הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א', ובמצוה ע"ח כתב ואפילו לא יבואנה לפעמים אל האמת חלילה עליהם יהיה חטאת ולא עלינו וזה הענין שארז"ל בהוריות שבי"ד שטעו בהוראתם וכו' עכ"ל. ומה שבמצוה תצ"ו כתב שאפילו יהיה כן הוא מצוה להאמין להם עכ"ל אין כוונתו להאמין שלא טעו שהרי כתב שיודע בודאי שהם טועים אלא פרושו לסמוך עליהם ולאשר שההלכה כמותם אפילו יטעו וכמו שהביא בסמוך ממעשה רבי יהושע עם רבן גמליאל וכן הרמב"ן בהשגות שם כתב לבטל דעתו ולהאמין להם וכו' עכ"ל.
10
י״אובספר החינוך הביא ראיה ממסכת בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב' ממעשה של תנור דעכנאי, וז"ל המחלוקת הזו שהיתה לר"א עם חבריו האמת היתה כר"א וכדברי הבת קול וכו' ולא רצו להודות לדבריו וכו' והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שציונו ללכת אחרי רבים לעולם בין יאמרו האמת או אפילו טועים ועל זה השיב הבורא ב"ה נצחוני בני כלומר אחרי שהם נוטים מדרך האמת שר"א הוא היה מכוון בזה אל האמת והם באים אליו מכוח מצות התורה שצויתים לשמוע אל הרוב לעולם א"כ עכ"פ יש להודות להם בפעם הזאת כדבריהם שתהא האמת נעדרת וה"ז כאילו בעל האמת נוצח עכ"ל. ונראה שהבת קול וכו' באה אחרי שנמנו וגמרו הלכה שלא כרבי אליעזר ולכן השיבו שאי אפשר להפוך הכרעת הרוב על ידי נפלאות וזו כוונת התוספות בד"ה לא בשמים היא, מה שאין כן לפני ההכרעה כל יחיד היה שם לב שלא להורות הפך האמת ובזה שפיר היו שומעים לבת קול, וכן מצינו בראשונים שהורו הלכה מן השמים [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' שם הגדולים בערך רבנו יעקב החסיד] ורק שאר ראשונים שלא נגלה להם כן לא השגיחו בהם ועיין בשו"ת יביע אומר חלק א' חלק אורח חיים סימן מ"א מאות י"ח ועד ל'. ובהקדמת הרמב"ם לפרוש המשניות בד"ה ואם יחשוב בנפשו כתב שאלף ואחד חכמים מכריעים אלף נביאים בהלכה עיי"ש ואלמא אלף ואחד נביאים מכריעים אלף חכמים וכן כתב בספר עבודת המלך הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ד' עיי"ש. ונמצא שהרוב אצל רבי אליעזר שפיר טעו ואף על פי כן הלכה כמותם.
11
י״באבל יש לעיין, כי הנה הגמו"ז הקשה למה נתיחדה מחלוקת זו שנעשו עליה כל הנפלאות ולבסוף נידו את רבי אליעזר וטימאו את כל טהרותיו. והיא קושיא עצומה עיין במסכת כלים פרק ב' משנה ח' ופרק ט"ו משנה ב' ופרק כ"ו משנה ד' ובמסכת פרה פרק י' משנה ג' וטהרות פרק ו' משנה ה' ופרק ט' משנה ג' ואהלות פרק ב' משנה ב' שבכולן רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים כמו בתנור דעכנאי שהיא עצמה מחלוקת במסכת כלים פרק ה' משנה י', מלבד שאר מחלוקות שרבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרים או הוא מתיר והם אוסרים או הוא מכשיר והם פוסלים או להפך לעשרות, ורק בתנור דעכנאי הרעישו את כל העולם ובמה נשתנה מהן ומאי כולי האי.
12
י״גולכן פרש הגמו"ז שתנור דעכנאי הוא רמז למחלוקת אחרת ורק חכמים הלעיטו אותה בהלעטה כדרכם מפני השלום, שנחלקו האם למרוד שוב ברומאים וזהו נתנו חול בין חוליא לחוליא שרבי אליעזר מטהר שאי אפשר לחבר את החלקים השבורים ולחדש את מלכות ישראל על ידי מלחמה אלא הכלי ישאר שבור וחכמים מטמאים שאפשר לעשותו כלי שלם ולכן הוא טמא, ועל זה רעשו אמות הסיפים ונזדזעו שמים וארץ כי היתה שאלה הקשורה לקיום כלל ישראל. ועיין בחוברת "הדרום" ניסן תשכ"ט שבאר כל האגדות במחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא ושאר חכמים בעניני הנהגה ונדפס כעת בכתביו כרך ב' [תשובות איברא סימן ק"ז]. ולפי זה הנסים בתנור דעכנאי סובבו מחלוקת בהנהגה ולא בהלכה וכבר ראינו שאפשר לחכמים לטעות בהנהגה.
13
י״דועוד י"ל לפי תשובת רבנו אברהם מן ההר שבספר מנחת קנאות סימן צ"ב ונדפסה מחדש בסוף פרושו למסכתות נדרים ונזיר, שפרש שנחלקו בתנור שתקנו אותו על ידי מריחת טיט מבחוץ להדביקו, וז"ל ור' אליעזר שהוא מטהר דעתו הואיל וחול בין החוליות ואין מניח החוליות להדבק לעולם להיותם גוף אחד אף על פי שהטיט מדבק הכל מבחוץ דינו כנשבר לעולם. ודעת חכמים הואיל והטיט מהדקו מבחוץ דינו כתנור שלם וכו' עכ"ל. ולפי דרך הגמו"ז הרמז הוא למחלוקת בעם שהיא החול שאינו מניח לחוליות להדבק יחד, שלדעת רבי אליעזר אין הטיט שהוא לחץ האויב מבחוץ מועיל להתגבר על הפילוג מבפנים והכלי נשאר שבור וטהור ולדעת חכמים יכולים להתלכד מול האויב ודומה לכלי שלם ולכן טמא, וגם מחלוקת זו קשורה לקיום כלל ישראל במלחמה.
14
ט״וואין להקשות שאם נחלקו בעניני הנהגה היאך אמרו לא בשמים היא והלא לא גרעה בת קול משאלה באורים ותומים אי מצלח אי לא מצלח כמו במסכת ערובין דף מ"ה עמוד ב', ועיין במסכת נדרים דף כ' עמוד א' אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת חיגרין מפני מה הוויין וכו' עכ"ל ובעמוד ב' אמר רבינא מאן מלאכי השרת רבנן דאי תימא מלאכי השרת ממש אמאי אמר רב יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי עכ"ל הרי שבעניני מציאות פוסקים כמלאכי השרת [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' ברכי יוסף אורח חיים סי' ל"ב אות ד' ושו"ת יביע אומר חלק א' אורח חיים סי' מ"א]. זה אינו קשה על אגדת תנור דעכנאי כי שפיר הסוו את הוויכוח במסוה מחלוקת בהלכה, והנמשל הוא שהסימנים הטבעיים החרוב ואמת המים עיי"ש שהם עניני כלכלה וכמו שבמסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' החרוב כלכל את רבי שמעון בר יוחאי ואת בנו במערה, כל אלה העידו שאי אפשר לעמוד בפני הרומאים ומכל מקום חכמים התאמצו בזה כי סברו שיצליחו בעזרת שמים וכפו את דעתם על רבי אליעזר. וכותלי בית המדרש שנטו ליפול ולא נפלו רמז לעולם התורה שנטו לדעתו של רבי אליעזר אבל חששו לכבודם של חכמים שלא להמרות הנהגתם, שלכן רבי יהושע אמר להם אם ת"ח מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם עכ"ל כלומר שאין לתלמידים או למחזיקים בתורה לנקוט כדעת רבי אליעזר כיון שחכמים הכריעו נגדו.
15
ט״זואולם צ"ע כי רבי יהושע שהיה ראש המדברים נגד רבי אליעזר הוא עצמו התנגד למרד עם הרומאים כמו שאמר בבראשית רבה פרשה ס"ד אות י' דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום עכ"ל. ועוד קשה כי במסכת בבא מציעא שם שאלו מאי עביד הקב"ה בהאי שעתא, אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני עכ"ל ואיככה חייך אם החליטו להלחם לריק ולהחריב את בית ישראל. ולכן לע"ד בדרכו של הגמו"ז אבל לא כפרטיו, נראה שרבי אליעזר וחכמים נחלקו במחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במשנה במסכת פסחים דף צ"ג עמוד ב' וכן הוא בספרי זוטא פרשת בהעלתך, אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ וכו' עכ"ל ובספרי פרשת בהעלתך פיסקא ס"ט ובתוספתא במסכת פסחים פרק י' הלכה א' נחלקו האם לדעת רבי אליעזר דרך רחוקה היא מאסקופת הבית ולחוץ או מחומת העיר ולחוץ, וכולם שלא כתנא אחד שפרשו בדעתו במסכת פסחים דף צ"ד עמוד ב' שגם רבי אליעזר סובר מן המודיעין ולחוץ. ולדעת רבי עקיבא כל מי שביכולתו להצטרף עם הצבור ולשחוט את הפסח נדון עמהם בעל כרחו ולכן אם היה עד המודיעין תוך ט"ו מיל מירושלים ולא בא להקריב חייב כרת, ואילו לרבי אליעזר אף על גב דמצי עיל לא אמרינן ליה קום עייל עכ"ל הגמרא אלא תלוי ברצונו ולכן כל שלא נמצא בתוך הצבור ממש למד"א בתוך העזרה ולמד"א בתוך העיר אף על פי שבקל היה אפשר לבוא להצטרף עמהם אינו נדון עמהם ואינו חייב כרת. ועיי"ש שרבי יוסי הגלילי ורבי יהודה סברו כדעת רבי אליעזר ומכל מקום עולא בגמרא סתם כדעת רבי עקיבא וכן פסק הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ה' הלכה ט'.
16
י״זוהיא מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בתנור דעכנאי, שרבי אליעזר מטהר כי אין היחידים שהם החוליות מצטרפים לצבור בעל כרחם ואינם נעשים ככלי אחד ואילו חכמים מטמאים כי בעל כרחם של יחידים הם חלק מן הצבור ואינו תלוי בהסכמתם. וזוהי שאלה הקשורה לגורל כלל ישראל כי תנאי להצלחת כל משימה הוא היכולת לגייס את העם, ומכל מקום אינה מחלוקת ביציאה למלחמה דוקא ולכן חייך הקב"ה ואמר נצחוני בני.
17
י״חג
ובספר החינוך העתיק מהשגות הרמב"ן לשורש הראשון, ואולם הרמב"ן בסוף ימיו חיבר פרושיו על התורה וז"ל בפרשת שופטים, אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י, וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצוות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לנו התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו עכ"ל, ודומה למה שכתב בספר המצות אלא שהוסיף דוגמאות חלב ומיתת בית דין.
ובספר החינוך העתיק מהשגות הרמב"ן לשורש הראשון, ואולם הרמב"ן בסוף ימיו חיבר פרושיו על התורה וז"ל בפרשת שופטים, אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י, וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצוות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לנו התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו עכ"ל, ודומה למה שכתב בספר המצות אלא שהוסיף דוגמאות חלב ומיתת בית דין.
18
י״טויש לדקדק מה איכפת לן אם לא יאכל החלב, שבשלמא אם הורו על שומן שהוא חלב אזי שווינהו איסורא על כל ישראל אבל אם הורו להפך על חלב שהוא שומן למה לאכלו ואטו יש מצוה לאכול שומן. ולע"ד נלמד ממעשה רבי יהושע עם רבן גמליאל שהביא הרמב"ן, עיין במסכת ראש השנה דף כ"ה עמוד א' שקיבל רבן גמליאל עדות החודש שלא כדעת רבי יהושע ונמצא שחל יום הכפורים לפי דעת רבי יהושע ביום אחר מזה של רבן גמליאל ושלח רבן גמליאל אליו גוזרני אליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך עכ"ל. הרי שלא צוה על רבי יהושע לשמור את יום הכפורים אליבא דרבן גמליאל אלא לחלל את יום הכפורים אליבא דעצמו ומה איכפת לרבן גמליאל מזה, אלא כדי שלא לקעקע סמכות בית דין גזר עליו לבטל דעת עצמו בקום עשה ולהראות כן ברבים על ידי שיבוא במקלו ובמעותיו בידו ועוד עיין בירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ב' הלכה ח' אכול דלא כן אנא כתב עליך זקן ממרא עכ"ל, והוא שכתב הרמב"ן שאם בית דין הגדול מורים על חלב שהוא שומן מצוה להראות שמקבל מרותם ולאכלו. ומכאן הערה על המחמירים בפרהסיא בכמה מקומות נגד פסקי המרא דאתרא וחושבים עצמם למתחסדים ואינם אלא הורסי ההוראה. ונקט הרמב"ן נמי איך אהרוג האיש הנקי הזה עכ"ל ומיירי כשבית דין הגדול הורו על מעשה מסוים שחייב מיתה כמו מלאכת שבת אחת או ביאה אחת והוא סבור שאין זו הלכה ובא מעשה לפני בית הדין בעירו שהעידו על פלוני שעבר עבירה זו, שאל יאמר איך אהרוג האיש הנקי הזה ואני סבור שאין לו משפט מות אלא יעשה ברבים כהוראתם ולא לישתמט על ידי דרישות וחקירות כמו במסכת מכות דף ז' עמוד א'.
19
כ׳ועוד כתב הרמב"ן בפרושו, וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול וכו' כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו התורה אפילו יהיו בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל השמאל שהוא ימין שמע להם עכ"ל. מה שסיים ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו וכו' עכ"ל הוא מליצה מתהלים פרק ל"ז ולכן השמיטו בפרוש הטור, וכן בספר החינוך לא הביא כל דבריו החל מן וכל שכן שיש לך לחשוב וכו' עכ"ל אף על פי ששפיר ראה את דבריו שכן הביא מפרושו לדברים בפתיחה לספר דברים ובמצוות תס"ז ותקמ"ה. והטעם שהשמיטו דברים אלה מבואר, כי מדת חסידות לאדם לתלות תמיד את הטעות בו ולא בהם אבל קושטא סנהדרין יכולים לטעות גם לדעת הרמב"ן [הערות ותיקונים: נ.ב., וכן כתב בשו"ת חתם סופר חושן משפט סי' קצ"א] וכמו שכתב בהשגות לא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי יודע בודאי שהם טועים עכ"ל ולעיל בפרושו כתב שצריך לאמר שעל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו עכ"ל. וראיה שכן דעת הרמב"ן ממה שהביא את מעשה רבי יהושע עם רבן גמליאל ששם טעה רבן גמליאל בודאי לפי דעת רבי יהושע ולפי האמת בלא ספק והוא צד הדמיון לכאן, ולכן כתב עליו הרמב"ן כענין וכו' עכ"ל בכ"ף הדמיון אף על פי שקדוש החודש שונה שדרשו בו למוד מיוחד אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין עכ"ל ומתורצת קושית האחרונים, וכן כוונת דרשות הר"ן דרוש י"א בד"ה ואחר שהשלים עיי"ש. ועוד ראיה ממה שכתב כל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין עכ"ל וכן העתיקו בפרוש הטור ורבנו בחיי ושלא כרא"ם שהשמיט המלים שיש לך לחשוב, הרי שראוי לחשוב כן לדעת הרמב"ן ולא שכן הוא, ולשון הרמב"ן מכוון כנגד דבריו בהתחלת הדבור אפילו תחשוב בלבך שהם טועים וכו' עכ"ל שכנגד זה סיים שראוי לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין. והוצרכתי להאריך מפני שראיתי בספר אחד שכתב שגדר אמונת חכמים הוא לא לאמר לעולם שהם טעו אלא שהחוש שלי בטל ומבוטל וכו' עכ"ל והביא מהספרי, ואולי טעה בדברי הרמב"ן. אלא נאמין להם לעשות לעולם כל מה שיאמרו לנו, וידוע פרוש ריב"א שאפילו אומרים על ימין שהוא שמאל וכו' מיירי בתקנת חכמים לעקור דבר מן התורה ועוד עיין במחזור ויטרי במסכת אבות פרק ו' משנה ה'.
20
כ״אאיברא במיתות בית דין כתב הרמב"ן שבית דין אינם טועים כלל. וז"ל בפרשת שופטים פרק י"ט בענין עדים זוממין, אם לא הרגו נהרגים הרגו אין נהרגים והטעם בזה וכו' אילו נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם וכו' ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט עכ"ל ומשמע שסובר שאינם יכולים לטעות באמת. אבל אינו ענין ללא תסור שאינו אלא בסנהדרין גדולה בלשכת הגזית כלשון הכתוב אל המקום אשר יבחר ה' וגו' עכ"ל וכמו שכתב הרמב"ן העומדים לפניו במקום אשר יבחר עכ"ל, ואילו בעדים זוממין כתב העומדים לפניו עכ"ל ולא במקום אשר יבחר לבד כי שם מיירי בסנהדרין קטנה הדנים דיני נפשות בכל מקום כי גנאי ביותר הוא לצדיקים שיישפך דם נקי על ידם.
21
כ״בהנה מה שכתב בתרוץ הראשון שנחשוב שהוא אמת כל אשר העידו עליו הראשונים עכ"ל אין הכוונה שנחשוב שעשה אותו המעשה שהעידו עליו העדים, כי יתכן שהעידו שרצח את פלוני ואחר כך נמצא אותו פלוני בריא ושלם, אלא הכוונה היא שהדבר אמת מה שהעידו עליו שהוא ראוי למיתה ורק לא משום עבירה זו אלא מצד אחר וכן כתבו בספר החינוך מצוה תקכ"ד ורבנו בחיי. וברבנו בחיי הקשה מה בכך אם הוא מחוייב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין עכ"ל, ועיין בספר החינוך הוצאת הרב שעוועל ז"ל מצוה תק"א מה שתרץ בשם ר"י וכן הוא בפרוש הרוקח על התורה ובתורה תמימה הביא כן בשם הר"ע מברטנורה ובספר משך חכמה תרץ כן מדעת עצמו.
22
כ״גומה שכתב הרמב"ן בתרוץ השני שלא יתן לשופטים הצדיקים וכו' לשפוך דם נקי עכ"ל נראה שבא להוציא שופטים שאינם צדיקים ששפיר באים לידי כך ולכן לא תקשה מכרם נבות וכדומה. ואולם עדיין קשה ממסכת מכות דף ה' עמוד א' אמר יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגים עד שייהרג הנדון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנהמה אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגים עד שיוזמו שניהם וכו' וכל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע וכו' עכ"ל, ומן הסתם הרגו בבית דין והיאך כתב הרמב"ן שהקב"ה לא יתן לשופטים לשפוך דם נקי. וכן התוספות חולקים על הרמב"ן עיין במסכת חגיגה דף ט"ו עמוד ב' בד"ה אם לא הרגתי שהקשו מיהודה בן טבאי ותרצו דרק במידי דאכילה ניצל הצדיק ממכשול ולא חילקו בין יחיד לבין בית דין או בין דיני נפשות לשאר וכן הוא בתוספות במסכת שבת דף י"ב עמוד א' בד"ה רבי נתן וגיטין דף ז' עמוד ב' בד"ה השתא וחולין דף ה' עמוד ב' בד"ה צדיקים. ורק הריטב"א במסכת מכות שם כתב בשם התוספות שאותו העד שיהודה בן טבאי הרגו היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכדברי הרמב"ן ואינו בתוספות שלפנינו, וקשה כי שמעון בן שטח קרי ליה דם נקי ועוד שאם היה גברא קטילא למה השתטח יהודה בן טבאי על קברו כל כך.
23
כ״דויש לתרץ לדעת הרמב"ן שרבי יהודה בן טבאי לא הרג את העד במשפט אלא כהוראת שעה וכמו שאמר להוציא מלבן של צדוקים וכו' עכ"ל. וכן כתב המאירי במסכת מכות שם, אף על פי שבקצת דברים ניתנה רשות לחכמים לעשות מעשה בקצת נטייה מן הדין וכו' להוציא מלב החולקים וכו' לענין דיני נפשות אין סומכים על זה, שאין הורגים את זה שלא מן הדין כדי לקבוע הלכה ובשביל להוציא מלבן של אותם החולקים וכל העושה כן הרי זה שופך דם נקי עכ"ל כלומר שאף שבית דין מכין ועונשין שלא כדין תורה אפילו בדיני נפשות ועיין בחושן משפט סימן ב', זהו רק למגדר מילתא כשהעם פרוצים בעבירות אבל לא להוציא מלבם של המינים בדין מן הדינים, ולכן כיון שיהודה בן טבאי הרג שלא על פי דין תורה שוב לא נאמר בענינו שלא יתן ה' לשופטים הצדיקים לשפוך דם נקי במשפט. ולולא דברי המאירי יש לתרץ עוד שבית דין שפיר הורגים שלא על פי דין תורה ואפילו להוציא מלבם של המינים, ואולם כאן כיון שאין העדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהם שוב אינו מוכח ממעשה של יהודה בן טבאי שבא להוציא מלבם של צדוקים אלא נראה כבית דין טועה וממילא שפך דם נקי. וביותר יש לאמר שלדעת הצדוקים הורגים אפילו עד זומם יחיד וכפשטות הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם וגו' עכ"ל ולא ועשיתם להם כאשר זממו ורק נלמד במסורת שצריך שיוזמו שניהם ואין הצדוקים מודים בה, ומדויק מה שאמר שמעון בן שטח שהרי אמרו חכמים וכו' עכ"ל כלומר שגם זו היא מחלוקת עם הצדוקים, ונמצא שיהודה בן טבאי הוציא מלבם מצד אחד במה שהרג עד שזמם ולא עשה אבל חיזק טעותם מצד שני להרוג עד זומם יחיד וממילא לא הועיל כלום להוציא מלבם במה שהרג את העד וזהו ששפך דם נקי.
24
כ״הועדיין קשה לדעת הרמב"ן כי שפיר מצינו צדיקים נהרגים בבית דין צדק על ידי עדי שקר, והרי בנו של שמעון בן שטח והרי כלבו של חסיד ועיין בירושלמי מסכת סנהדרין פרק ו' הלכה ג' וצ"ע.
25
כ״וד
עוד בענין לא תסור עיין בספר הכוזרי מאמר ג' סימן מ"א שכתב ומה שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה' מפני שהם נעזרים בשכינה ולא יתכן לעבור עליהם שיסכימו בדבר שחולק על התורה בעבור רובם, ולא תעבור עליהם הטעות לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה כאשר קבלו כי הסנהדרין היו מצוים לדעת כל החכמות וכו' עכ"ל. הנה כתב שם לפי שיטתו שבל תוסיף אינו אסור אלא להמון עם ומותר לסנהדרין וכן דעת הרשב"א והריטב"א במסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד א' ועיין בראב"ד בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ט', ובא בספר הכוזרי לאמר שלכן הותר לסנהדרין לתקן לדורות כי לא יוסיפו או יגרעו בדבר שהוא נגד התורה ומיירי במצוות דרבנן ובמחלוקות הפרושים עם הצדוקים והרבניים עם הקראיים עיי"ש ובסימן ל"ט, ולא שאי אפשר לסנהדרין לטעות לשעה ולדוגמה להורות על חלב שהוא שומן ואחר כך לגלות טעות עצמם ולהביא פר העלם דבר.
עוד בענין לא תסור עיין בספר הכוזרי מאמר ג' סימן מ"א שכתב ומה שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן המקום אשר יבחר ה' מפני שהם נעזרים בשכינה ולא יתכן לעבור עליהם שיסכימו בדבר שחולק על התורה בעבור רובם, ולא תעבור עליהם הטעות לחכמתם הרחבה הירושה והטבעית הקנויה כאשר קבלו כי הסנהדרין היו מצוים לדעת כל החכמות וכו' עכ"ל. הנה כתב שם לפי שיטתו שבל תוסיף אינו אסור אלא להמון עם ומותר לסנהדרין וכן דעת הרשב"א והריטב"א במסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד א' ועיין בראב"ד בהלכות ממרים פרק ב' הלכה ט', ובא בספר הכוזרי לאמר שלכן הותר לסנהדרין לתקן לדורות כי לא יוסיפו או יגרעו בדבר שהוא נגד התורה ומיירי במצוות דרבנן ובמחלוקות הפרושים עם הצדוקים והרבניים עם הקראיים עיי"ש ובסימן ל"ט, ולא שאי אפשר לסנהדרין לטעות לשעה ולדוגמה להורות על חלב שהוא שומן ואחר כך לגלות טעות עצמם ולהביא פר העלם דבר.
26
כ״זומכאן למחלוקת הספרי והירושלמי בלא תסור. בספרי פרשת שופטים פיסקא קנ"ד אמרו אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם עכ"ל ואילו בירושלמי מסכת הוריות פרק א' הלכה א' אמרו יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל עכ"ל. ותרץ בשער יוסף למסכת הוריות דף ב' עמוד ב' בשם ספר צידה לדרך והובא בככר לאדן על הירושלמי וכן כתב בתורה תמימה בפרשת שופטים, שהספרי מיירי בנראים בעיניך כלומר שאינו ודאי שהם טועים ורק נדמה לך כן ולכן שמע להם ואילו הירושלמי מיירי בטועים בודאי בין ימין לשמאל. ואינו נראה לע"ד כי אין לחלק בין לשון נראים בעיניך שבספרי לבין יאמרו לך שבירושלמי, עיין בשיר השירים רבה פרשה א' סוף אות ב' על הפסוק כי טובים דודיך שפתח אפילו יאמרו וכו' כלשון הירושלמי וסיים שאעפ"כ שמע להם כספרי וכן הוא במדרש תנאים ומדרש אגדה על ספר דברים, ובילקוט שמעוני רמז תתקי"א גרס אפילו מראין על ימין וכו' עכ"ל ולא גרס בעיניך. ובפרש"י בחומש הביא מן הספרי אפילו אומר לך וכו' עכ"ל וכן גרס בהשגות הרמב"ן ובספר החינוך ורבנו בחיי ודרשות הר"ן דרוש י"א ולא גרסו נראים בעיניך, וכתב הר"ן כלומר אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין אעפ"כ שמע אליהם עכ"ל, וכן בפרוש הרמב"ן על התורה הביא תחילה לשון רש"י ולבסוף הביא נוסח הספרי שלפנינו ועיין עוד בשו"ת הרשב"א חלק ב' סימן שכ"ב, אלא על כרחך אין ראיה מהלשון ושלא כספרי דבי רב שנדחק הרבה בפרש"י. ובאמת מי פסיק לן שלשון נראים בעיניך מורה על נדמה בלבד ולא על דבר גלוי לעין כמו בדברים פרק ד' עיניך הרואות וגו' עכ"ל וכהנה רבות. וגם קשה בסברה כי גם מי שחושב שהם בודאי טועים רק נדמה לו כן כי הנסתרות לה' אלקינו ולכן גם אין ראיה מן הפסיקתא זוטרתא שגרס אפילו דומה בעיניך וכו' עכ"ל, ועוד שאין כל הדעות שוות האם טעו ודאי או ספק ונתת תורת כל אדם בידו.
27
כ״חולע"ד החילוק בין הספרי לירושלמי מבואר, כי בירושלמי קאי על המשנה שם הורו בית דין ויודע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן וכו' עכ"ל ועל זה אמרו יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' עכ"ל ומיירי באותו תלמיד חכם שאינו רשאי לעשות על פי הסנהדרין כיון שיודע שטעו ואם עשה חייב חטאת ועיין ברמב"ם הלכות שגגות פרק י"ג הלכה ה', והוא שאמרו במסכת הוריות דף ב' עמוד ב' טעה במצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל ועיין בפרוש המשניות שם וכן בתוספות הרא"ש הביא עלה את דברי הירושלמי, מה שאין כן שאר העם שאין ידיעתם באיסורים ודאית צריכים לעשות כפי הוראת בית דין ובזה מיירי הספרי. וזו כוונת הרמב"ן בהשגות לשורש א' שהביא לשון הספרי אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין וכו' ושוב כתב ויש בזה תנאי יתבונן בו המשכיל בראשון של הוריות בעין יפה והוא אם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתיר והוא סובר שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו וכו' עכ"ל ובספר החינוך הביא דבריו וכן פרשו בהגהות מהרצ"ה חיות במסכת הוריות ובקונטרס דברי סופרים סימן ב' אות ז־ח ובתורה שלמה חלק י"ז במלואים עמוד רצ"ג. ובזה תבין הברייתא במסכת ראש השנה שם, הלך רבי עקיבא ומצאו לרבי יהושע מיצר וכו' אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד וכו' אתם אתם אתם ג' פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני עכ"ל, וצריך להבין מה הוסיף רבי עקיבא על דברי עצמו ושל רבי דוסא בן הורכינס במשנה שאמרו שמה שרבן גמליאל עשה עשוי עיי"ש. אלא נהי שמה שעשו בית דינו של רבן גמליאל עשוי עדיין אסור היה לרבי יהושע לעשות כטעותם כיון שהיה בדרגת הסנהדרין וידע שהם טעו כמו שדרשו בירושלמי יכול אם יאמרו לך וכו' עכ"ל, לזה דרש רבי עקיבא שהוא דין מיוחד בקדוש החודש שאין אחרי טעותם כלום.
28
כ״טוהנה במסכת הוריות דף ב' עמוד ב' פרש רבא את לשון המשנה תלמיד והוא ראוי להוראה עכ"ל שהכוונה היא אפילו גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר, ואולם הרמב"ם בהלכות שגגות הנ"ל ורמב"ן בהשגות לא חילקו בדבר ועיין בלחם משנה, ובפרוש רבנו יונתן מלוניל כתב בהדיא תלמיד שראוי להוראה והוא גמיר וסביר עכ"ל ולכאורה הוא נגד הגמרא. ולע"ד בגמרא משמע שישנן שתי נוסחאות אליבא דרבא עיי"ש והרמב"ם וכו' פסקו כלישנא בתרא ולכן ליתא ללישנא קמא שדי בגמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר, וחפשתי ולא מצאתי שהעירו בזה עד שתה"ל מצאתי כן בערוך השלחן העתיד הלכות שגגות סימן רכ"ז והוסיף שאפשר שהרמב"ם גרס במימרא האחת רבה ולא רבא וכהנה רבות. אכן גם ללישנא קמא פשוט שמיירי במי שהוא גמיר כל צרכו ורק אינו סביר כל צרכו אבל גמיר קצת או במי שהוא סביר כל צרכו ואינו גמיר כל צרכו אבל גמיר קצת וזה וזה הוי תלמיד ותיק, ואילו מי שאינו בגדר זה אינו רשאי לקבוע שסנהדרין טעו בדבר הלכה. והנה אם הסנהדרין טעו הם הם שיחזרו בהם בעצמם ואם לא חזרו אסור להמרות את פיהם, וכמו שסיים הרמב"ן בהשגות שם יש עליו לבוא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בביטול הדעת ההיא שאמר וכו' יחזור וינהג כדעתם עכ"ל. ומעתה אף כי סנהדרין יכולים לטעות בהלכה זהו לשעתם והם יחזרו בהם ואזי אם בינתיים עשו הצבור על פיהם יביאו פר העלם דבר, אבל במה שהורו לדורות ולא חזרו בהם פשיטא שאי אפשר לאמר טעות כלל ובהכי מיירי בספר הכוזרי.
29
ל׳ה
ונותר לבאר שלא תסור חל על הוראות הסנהדרין מלשכת הגזית וכנ"ל מלשון הכתוב, וכן מה שהורו משם מחייב דורות הבאים אפילו אם בינתיים נתבטל הסנהדרין ולכן נוהג לאו זה בכל זמן ובכל מקום. ורק בספר החינוך מצוה תצ"ו הוסיף שעלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו בדורינו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות עכ"ל ובאר יותר במצוה תצ"ה שבכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו וכמו שדרשו רז"ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו וכו' ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה עכ"ל, וכן כתב בחיי אדם כלל קכ"ז הלכה א' שדבר שתקנו חז"ל או אפילו הגאונים בזמנינו וכו' אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור עכ"ל. ועיין במנחת חינוך במצוה תצ"ו שתמה מנין שלא תסור חל גם על חכמי כל הדורות, וקצת קשה על קושיתו כי בספר החינוך באר שלמד מן ואל השפט אשר יהיה בימים ההם כלומר ממה שנאמר שופט בלשון יחיד ולא שופטים בלשון רבים בדומה להכהנים והלויים ואלמא אפילו כשאין שם אלא שופט אחד ובטל הסנהדרין יש לבקש הוראתו. וכן משמע ממה שאמרו בברייתא יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' עכ"ל ולא אמרו בית דינו של יפתח, וכן כתב בשו"ת מהרי"ו סימן קס"ג שמיפתח בדורו וכו' נלמד שצריך לשמוע לגדול הדור שלא יסרב נגדו על הוראתו ועל תקנתו עכ"ל ומיהו לא כתב שהוא דאורייתא, ועוד עיין בשו"ת הרא"ם סימן נ"ז בד"ה ונראה לי ובד"ה והגאונים. וצ"ל שמכל מקום קשה כי אין זה אלא סמך ורמז בעלמא ומנין לספר החינוך שהוא מן התורה, ולכן סיים במנחת חינוך שבודאי מצא כן באיזה מקום בדברי חז"ל.
ונותר לבאר שלא תסור חל על הוראות הסנהדרין מלשכת הגזית וכנ"ל מלשון הכתוב, וכן מה שהורו משם מחייב דורות הבאים אפילו אם בינתיים נתבטל הסנהדרין ולכן נוהג לאו זה בכל זמן ובכל מקום. ורק בספר החינוך מצוה תצ"ו הוסיף שעלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו בדורינו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות עכ"ל ובאר יותר במצוה תצ"ה שבכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו וכמו שדרשו רז"ל ואל השופט אשר יהיה בימים ההם יפתח בדורו וכו' ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה עכ"ל, וכן כתב בחיי אדם כלל קכ"ז הלכה א' שדבר שתקנו חז"ל או אפילו הגאונים בזמנינו וכו' אסור לשנות בלאו דאורייתא דכתיב לא תסור עכ"ל. ועיין במנחת חינוך במצוה תצ"ו שתמה מנין שלא תסור חל גם על חכמי כל הדורות, וקצת קשה על קושיתו כי בספר החינוך באר שלמד מן ואל השפט אשר יהיה בימים ההם כלומר ממה שנאמר שופט בלשון יחיד ולא שופטים בלשון רבים בדומה להכהנים והלויים ואלמא אפילו כשאין שם אלא שופט אחד ובטל הסנהדרין יש לבקש הוראתו. וכן משמע ממה שאמרו בברייתא יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' עכ"ל ולא אמרו בית דינו של יפתח, וכן כתב בשו"ת מהרי"ו סימן קס"ג שמיפתח בדורו וכו' נלמד שצריך לשמוע לגדול הדור שלא יסרב נגדו על הוראתו ועל תקנתו עכ"ל ומיהו לא כתב שהוא דאורייתא, ועוד עיין בשו"ת הרא"ם סימן נ"ז בד"ה ונראה לי ובד"ה והגאונים. וצ"ל שמכל מקום קשה כי אין זה אלא סמך ורמז בעלמא ומנין לספר החינוך שהוא מן התורה, ולכן סיים במנחת חינוך שבודאי מצא כן באיזה מקום בדברי חז"ל.
30
ל״אולע"ד גם זה נלמד ממסכת ראש השנה שם, כי רבן גמליאל גזר על רבי יהושע לחלל יום הכפורים שחל להיות לפי חשבונו ורבי יהושע היה חייב לציית לו למרות שכבר גלה הסנהדרין מלשכת הגזית. ואפילו לפי מה שכתב בספר משך חכמה בפרשת שופטים דלאו דלא תסור חל גם על סנהדרין דיבנה ועיין בספר המצות עשה קנ"ג במגילת אסתר ולב שמח שרק דיני נפשות נתבטלו כשגלתה הסנהדרין, הנה רבן גמליאל אמר גוזרני עליך וכו' עכ"ל בלשון יחיד ומשמע שצוה כן שלא מכח הסנהדרין וכן מוכח במסכת ברכות דף כ"ז עמוד ב' שהורידו את רבן גמליאל מכהונתו על שכמה פעמים ציער לרבי יהושע וכי בראש חודש אשתקד צעריה וכו' עכ"ל הרי שלא פעל על פי דעתם, ואף על פי כן הוצרך רבי יהושע לקיים את גזרתו ומכאן שחייבים לשמוע לגדול הדור גם מחוץ לסנהדרין. וכן יש לדייק ממה שדרש רבי דוסא בן הורכינס מן ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה עכ"ל וקשה שפתח בסנהדרין של שבעים ואחד וסיים בבית דין של שלושה, אלא הוא אשר השמיע לרבי יהושע שמצות לא תסור חל גם על רבן גמליאל ובית דינו של ג' שקדשו את החודש.
31
ל״באך מה שכתב במנחת חינוך שגם ברמב"ם בספר המצות ובהקדמה למשנה תורה וברמב"ן משמע כספר החינוך, איני יודע היכן מצא כן בספר המצות מצות עשה קע"ד ולא תעשה שי"ב וברמב"ן בשורש הראשון ובפרושו כי בכל המקומות מבואר שהמצוה אינה אלא בבית הדין הגדול וכן נראה במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"א ובהלכות ממרים פרק א' הלכה א' וב' ועיין בסביב ליראיו על ספר יראים מצוה ל"א. ולשון הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה בד"ה גם יתבאר אינו מבואר, וז"ל המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור וגו' עכ"ל ונראה שמיירי בכל דור שיש בו בית דין הגדול, ומה שסיים הכל חיבר רב אשי בגמרא מימות משה ועד ימיו עכ"ל לא בא לאמר שלא תסור חל עד ימי רב אשי אלא על כלל דבריו עיי"ש, והעד שבד"ה הדברים הללו כתב שכל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכו' הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל וכו' עכ"ל ולא הזכיר לא תסור. וכן כתב בדרשות הר"ן דרוש י"ב בהדיא [הערות ותיקונים: נ.ב., אינו בהדיא לגבי לשכת הגזית אבל ז"ל שם, ההכרעה לא נמסרה רק לסנהדרי גדולה וגם שיהיו במקומם וכו' עכ"ל ועיי"ש בד"ה והתשובה בזה, ועכ"פ לא תסור אינו אלא בסנהדרין ממש ואילו בשאר גדולי ישראל הוא דרך אסמכתא] שלא תסור חל רק על הכרעות הסנהדרין מלשכת הגזית.*(הג"ה) וז"ל שם, שנצטוינו לשמוע לדברי סנהדרין הוא באחד משני דברים, האחד במה שיתבארו בדיני התורה והשני בכל גדר ותקנה שיעשו להם. ולחכמי הדורות הבאים אחריהם נצטוינו לשמוע במה שיבארו דיני התורה וזהו נכלל באמרו אחרי רבים להטות, אך מהגדרים והתקנות שיעשו לא נצטוינו מהם מאחרי רבים להטות שזה לא יכלול רק שנלך בביאורי משפטי התורה אחר הרוב ולא יכנסו בכלל הזה גדרים וסייגות כלל, אבל הסמיכם על לא תסור שכמו שנתן זה הכח לסנהדרין להיותם מורי התורה וגדוליה כן ראוי שינתן לכל חכמי גדולי ישראל בדרך אסמכתא, ומן הטעם הזה ייחסו הגדרים והתקנות אל לא תסור עכ"ל. פרוש דבריו, באורי התורה שהסכימו עליהם חכמי הדורות הם מדאורייתא מאחרי רבים להטות ואינו תלוי בזמן ובמקום כמו שכתב שם מקודם וכן תקנות הסנהדרין הן מדאורייתא מלא תסור, מה שאין כן הגדרים והתקנות שבאו אחרי זמן הסנהדרין יוחסו רק בדרך אסמכתא אל לא תסור. ולפי זה קשה כיון שאינן אלא אסמכתא מנין החיוב לשמור גזרות ותקנות האמוראים. ובדרוש ה' נוסח שני ודרוש ז' חילק בין סוגי תקנות בית דין הגדול, שהגזרות והסייגים למצוות הם מן התורה בלא תסור כי הם כעין פרוש התורה ולדוגמה מה שאמרו כל צמר ופשתים הם כלאים וכל שבות הוא מלאכה מה שאין כן המצוות החדשות לגמרי כמו נר חנוכה אינן בכלל כי יפלא ממך דבר וגו' אלא הן אסמכתא בעלמא עיי"ש, ודבריו לקוחים מהשגת הרמב"ן לשורש הראשון אלא שלרמב"ן גם הגזרות והסייגים הם אסמכתא בעלמא ואילו לר"ן הם בלא תסור כדעת הרמב"ם. וקשה לפי זה מנין החיוב לשמור אפילו תקנות בית דין הגדול שאינן גזרות וסייגים לדעת הר"ן, מה שאין כן לדעת הרמב"ן שם נצטוינו לשמוע לבית דין הגדול הלכה למשה מסיני.
ויש לתרץ לפי דברי הריטב"א במסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד א' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים עכ"ל ולפי זה מאסמכתא דלא תסור ניתנה רשות מדאורייתא לגזור, וכעין זה כתב המבי"ט בהקדמה לקרית ספר סוף פרק ה'.
אמנם ל"מ בית דין הגדול בלשכת הגזית בעצמם תקנו ללכת אחרי כל מה שיתקנו דורות הבאים אפילו שלא מלשכת הגזית, ושוב הוי כל מילי דרבנן מכח דאורייתא של לא תסור וזוהי כוונתם במסכת ברכות דף י"ט עמוד ב' כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור עכ"ל. וניחא אף לשיטת הר"ן כי הוי גזרה וסייג למצות לא תסור עצמו, שאם דורות הבאים לא ישמעו לתקנות חכמי דורם יבואו לזלזל גם בגזרות הסנהדרין.
ויש לתרץ לפי דברי הריטב"א במסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד א' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים עכ"ל ולפי זה מאסמכתא דלא תסור ניתנה רשות מדאורייתא לגזור, וכעין זה כתב המבי"ט בהקדמה לקרית ספר סוף פרק ה'.
אמנם ל"מ בית דין הגדול בלשכת הגזית בעצמם תקנו ללכת אחרי כל מה שיתקנו דורות הבאים אפילו שלא מלשכת הגזית, ושוב הוי כל מילי דרבנן מכח דאורייתא של לא תסור וזוהי כוונתם במסכת ברכות דף י"ט עמוד ב' כל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור עכ"ל. וניחא אף לשיטת הר"ן כי הוי גזרה וסייג למצות לא תסור עצמו, שאם דורות הבאים לא ישמעו לתקנות חכמי דורם יבואו לזלזל גם בגזרות הסנהדרין.
32
ל״גואף שהבאתי סמוכין לדעת ספר החינוך שלא תסור חל בכל דור ודור אין משם הכרח לדעת שאר ראשונים, כי מה שרבן גמליאל צוה על רבי יהושע לבוא במקלו ובמעותיו י"ל שאינם אלא מוקצה ואיסור הוצאה מדרבנן כי לא היה שם רשות הרבים או שהיה שם ערוב או שסבר אין הוצאה וערוב ליום הכפורים, תדע שלא צוה עליו לבוא בסנדליו אשר ברגליו שהוא מדאורייתא לדעת הרמב"ם עיין בהלכות שביתת עשור פרק ב' הלכה ה' וכל שכן לא גזר עליו לאכול ולשתות. ומה שאמר גוזרני עליך וכו' עכ"ל הוא מפני שנשיאי הסנהדרין נהגו דין מלכות בעצמם כמו שכתב בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן י"ב והיו מורשים מטעם השלטון לכוף אחרים ועיין מה שכתבתי בבני בנים [חלק א'] מאמר ג'. גם אין ראיה מדברי רבי דוסא כי לא דיבר אלא בבית דין סמוכין וכמו שאמר מימות יהושע ועד עכשיו עכ"ל, וגם מה שבברייתא אמרו יפתח בדורו וכו' עכ"ל ולא הזכירו בית דינו אינו ראיה כי בתוספתא שם סוף פרק א' אמרו בית דינו של יפתח. ועוד שאינו מיירי בסמכות התורה דוקא וכן בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן רכ"ב הביא תשובת הראבי"ה שלמד מיפתח בדורו וכו' לענין ז' טובי העיר, וזהו שאמרו בברייתא שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור וכו' עכ"ל וכוונתם ליפתח שהיה ראש קציני ישראל אבל לא היה בן תורה אלא רש בתורה ועם הארץ כמו שאמרו במדרש תנחומא פרשת בחוקותי אות ה' וממילא לא היה בסנהדרין.
33
ל״דומכל מקום הסכימו כל ישראל על דברי הגמרא כמו שכתב הרמב"ם בהקדמה *(הג"ה) בקונטרס דברי סופרים סימן ב' אות ב' העתיק לשון הקדמת הרמב"ם שהסכימו עליו כל חכמי ישראל עכ"ל ומכאן פרש שקבוץ כל חכמי ישראל הוא כבית דין הגדול, אבל אין כן לשון הרמב"ם אלא שהסכימו עליו כל ישראל עכ"ל ולא כתב חכמי ישראל וכן הוא בכל הנוסחאות. גם איני יודע היכן מצא ברמב"ם שחתימת התלמוד היתה בקבוץ חכמים יותר מבשאר זמנים ועיין בשדי חמד פאת השדה מערכת האל"ף אות מ"ח בשם מהרצ"ה חיות, ודברי הרמב"ם שאותם חכמים שהתקינו או שגזרו וכו' הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה דור אחר דור וכו' עכ"ל מיירי בכל דורות האמוראים ולא בחתימת התלמוד בלבד ולע"ד כן כוונת דרשות הר"ן דרוש י"ב סוף ד"ה והתשובה בזה שזה יש לנו עיי"ש היטב. ומה שציין בקונטרס שהרמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה ט' חילק בין דין התלמוד לבין תקנת הגאונים, ברמב"ם שם הזכיר תקנת הסנהדרין הגדולה ולא דיני האמוראים. אלא קבלת כל ישראל חלה עליהם ועל בניהם ונלמד מקיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וגו' עכ"ל ועיין בספר כלי חמדה פרשת נצבים דרוש ב'. ומשמע שהוא מטעם קבלה ונדר, וכן כתב בספר הקבלה לראב"ד הראשון שהתלמוד נחתם ונתפשט בכל ישראל וקבלו עליהם עכ"ל. ומעין זה בשו"ת מהרש"ל סימן ו' בסוף ד"ה אכן כי דייקת שפיר ומעיינת, וז"ל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא משום דהוי דבר שנאסר במניין שצריך מניין אחר להתירו ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר עכ"ל והובא בקצור בש"ך ביורה דעה סימן רי"ד סעיף קטן ד', פי' שכמו שדבר שנתקן במנין חכמים צריך מנין חכמים אחר להתירו הוא הדין נדר וקבלה שנתקבל בצבור צריך צבור אחר להתירו והוי כנדר על דעת רבים שאין לו התרה בלא דעתם עיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ"א.
34
ל״האמנם לגבי באורי המצוות ולאפוקי תקנות וגזרות, לפי מה שכתב בספר החינוך מצוה ע"ח שלנטות אחרי רבים קאי על כל דיני התורה אזי באורי חכמי הדורות חלים מדאורייתא משום אחרי רבים להטות וכן כתב בדרשות הר"ן שם, ולפי דעת הרמב"ם והר"ן שתקנות וגזרות בית הדין הגדול הן דאורייתא משום לא תסור*(הג"ה) הרמב"ן בהשגות לשורש הראשון הקשה שאם יש בדרבנן מצוה דאורייתא של לא תסור למה ספקן לקולא, ותרץ בדרשות הר"ן דרוש ה' נוסח שני ודרוש ז' שחכמים התנו כן מעיקרא והעתיקוהו בזהר הרקיע וכל האחרונים אף שהרמב"ן עצמו דחה תרוץ זה, וכן דחאו בחדושי הר"ן במסכת סנהדרין דף פ"ז עמוד א' בד"ה דבר זו הלכה וראיה לדברי החוקרים שחדושי הר"ן לסנהדרין ולעוד כמה מסכתות אינם להר"ן בעל הפרוש על הרי"ף והדרשות.
ויש להביא ראיה לתרוץ זה מהלכות ממרים פרק ב' הלכה ו', הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינם רשאין לכוף את העם ללכת בה עכ"ל, וצריך להבין כי לא פשטה מאי הוי עדיין חייבים לקיימה מלא תסור לדעת הרמב"ם ואיסור תורה לאן אזל, אלא בודאי כך התנו שאם לא תתפשט תתבטל מאליה. ומפורש כן בתוספתא סנהדרין פרק ב' הלכה ז' רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים וכו' ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו כל הצבור עליהם עכ"ל וכן כוונת ראב"צ בירושלמי שם פרק ב' הלכה ח' כל גזרה שבית דין גוזרין ואין רוב צבור מקבלין עליהן אינה גזרה עכ"ל כלומר שמתבטלת מאליה, והיינו הך שאמרו רשב"ג וראב"צ במסכת עבודה זרה דף ל"ו עמוד א' אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה עכ"ל. וכשם שהתנו בענין זה כך התנו שספקן לקולא ושאר קולות.
ואילו לשאר תרוצים למה ספק דרבנן לקולא דברי הרמב"ם בהלכות ממרים אינם עולים יפה, כי מה שתרצו הרא"ם שעל הסמ"ג הלכות מגילה והמבי"ט בהקדמה לקרית ספר פרק ה' ולחם משנה בהתחלת הלכות ממרים וקנאת סופרים בשורש א' שלדעת הרמב"ם איסור לא תסור חל רק על העובר על גזרת חכמים דרך המראה מה שאין כן אם מודה בגזרה ורק עובר דרך עבירה ותאבון, הלא כאן שלא פשטה הוי דרך המראה וכלשון הרמב"ם שפקפקו בה עכ"ל וגם אינו משמע כתרוצם בספר המצות עשה קע"ד עיי"ש. וכן מה שתרצו במרגניתא טבא ולב שמח בשורש א' ומהרצ"ה חיות במאמר תורת הנביאים שלא תסור אינו אלא בגזרות ותקנות בית דין הגדול, הלא כאן שלא פשטה מיירי גם בגזרות בית דין הגדול כמו שנראה בגמרא.
והנה לדעת הר"ן שעל הרי"ף במסכת עבודה זרה שם אין הגזרה בטלה מאליה אלא צריכים בית דין אחר לבטלה שלא כרמב"ם, וקשה כנ"ל שהצבור יהיו עוברים ביני ביני על לא תסור. ולע"ד גם הר"ן מודה שאיסור לא תסור אינו חל קודם שתתפשט הגזרה אלא שלדעתו אין גבול לדבר מתי תתפשט ואפילו לאחר כמה דורות, מה שאין כן לדעת הרמב"ם אם לא נתפשטה באותו דור שוב בטלה וצריכים לגזור אותה מחדש. ועיין במסכת שבת דף י"ד עמוד ב' שאמרו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו עכ"ל ומשמע כרמב"ם, ולדעת הר"ן צריך לאמר שאתו תלמידייהו גזרו הוא לאו דוקא אלא שפרסמו הגזרה, ובדומה למה שפרש בשו"ת הרא"ם סוף סימן נ"ז לדעת הרמב"ם שמה שאמרו במסכת עבודה זרה דף ל"ו עמוד א' שרבי יהודה נשיאה ובית דינו ביטלו גזרת שמן הוא לאו דוקא דהא בטלה היא מעצמה כיון שלא פשטה אלא שפרסמו ביטולה עיי"ש אף כי לע"ד ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ז' אינו משמע כן. ויש להעיר שברמב"ם שם כתב שאם לאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק וכו' שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל וכו' עכ"ל וכתב פושטת בלשון הוה ולא פשטה בלשון עבר, וראיה לפרוש הכסף משנה שם שאפילו פשטה פעם כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירים אותה לדעת הרמב"ם ורק אז בודאי צריכה ביטול ואינה בטלה מאליה.
ונראה מן התוספתא והירושלמי שפרוש יכולים לעמוד בה עכ"ל הוא שרוצים לעמוד בה, וכן משמע לשון הרמב"ם שאחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל עכ"ל ואלמא כיון שלא רצו בה ופקפקו בגזרה ומשום הכי לא פשטה אף על פי כן בטלה, וכן פשוט בשו"ת הרא"ם [הערות ותיקונים: נ.ב., ובשו"ת הריב"ש סי' רע"א כתב כל שלא רצו הצבור לקבלה אינה כלום כדאמרינן אין גוזרין גזרה וכו' עכ"ל] שם בכמה מקומות כמו בד"ה (השני) ועוד מפני שכתב שאין להם כח לגזור וכו' אלא כשרוב הצבור יכולין לעמוד באותן הגזרות והתקנות אבל כשרוב הצבור אינם רוצים באותן הגזרות והתקנות בטלה גזרתם ותקנתם עכ"ל. ומיהו עיין בסוף הלכות קריאת שמע וצ"ע, וצריך לדקדק בלשון הרמב"ם שם שהקדים לא פשטה וכו' לפני ולא היה כח וכו' ואילו בהלכות ממרים הקדים שפקפקו בה ואחר כך כתב שלא פשטה.
ולפי מה שתלוי ברצון העם יש להטעים מה שאמר ר' זירא במסכת נדה דף ס"ו עמוד א' ושאר מקומות בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים עכ"ל, שהיה קשה למה הדגיש שהן בעצמן החמירו ועוד וכי עשו מדעת עצמן הלא חכמים הנהיגו אותן כמו שכתב הרי"ף במסכת שבועות פרק ב' ועיין בראב"ן סימן שכ"ג וכן משמע בתוספות במסכת מגילה דף כ"ח עמוד ב' שהיתה תקנת חכמים, אלא סלקא דעתן שנשים לא תרצנה להחמיר כולי האי ושוב הוי גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה פי' שאינם רוצים בה קמ"ל. וניחא כי אפשר לשאול ולמדוד רצון העם מה שאין כן אם הפרוש הוא שאין בכוחם לקיימה היאך קובעים דבר זה, ורק יש לדחות שמיירי בזמנים כתקונם וחזקה שהצבור רוצים לקיים מצות חכמים ולכן אם פקפקו בה סימן שאין בכוחם לקיימה. הוא הדין מה שהסכימו חכמי הדורות בפרוש אותן תקנות וגזרות הוי דאורייתא משום אחרי רבים להטות. ואף דאזלינן בתר רובא רק כשבעלי הדעות נושאים ונותנים פנים אל פנים כמו שכתב בשו"ת מהרלב"ח באגרת הסמיכה עמוד רע"ט ובספר גט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל א', כאן שההסכמה מפורסמת בכל ישראל הוי כרובא דאיתא קמן.
ויש להביא ראיה לתרוץ זה מהלכות ממרים פרק ב' הלכה ו', הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטלה ואינם רשאין לכוף את העם ללכת בה עכ"ל, וצריך להבין כי לא פשטה מאי הוי עדיין חייבים לקיימה מלא תסור לדעת הרמב"ם ואיסור תורה לאן אזל, אלא בודאי כך התנו שאם לא תתפשט תתבטל מאליה. ומפורש כן בתוספתא סנהדרין פרק ב' הלכה ז' רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים וכו' ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו כל הצבור עליהם עכ"ל וכן כוונת ראב"צ בירושלמי שם פרק ב' הלכה ח' כל גזרה שבית דין גוזרין ואין רוב צבור מקבלין עליהן אינה גזרה עכ"ל כלומר שמתבטלת מאליה, והיינו הך שאמרו רשב"ג וראב"צ במסכת עבודה זרה דף ל"ו עמוד א' אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה עכ"ל. וכשם שהתנו בענין זה כך התנו שספקן לקולא ושאר קולות.
ואילו לשאר תרוצים למה ספק דרבנן לקולא דברי הרמב"ם בהלכות ממרים אינם עולים יפה, כי מה שתרצו הרא"ם שעל הסמ"ג הלכות מגילה והמבי"ט בהקדמה לקרית ספר פרק ה' ולחם משנה בהתחלת הלכות ממרים וקנאת סופרים בשורש א' שלדעת הרמב"ם איסור לא תסור חל רק על העובר על גזרת חכמים דרך המראה מה שאין כן אם מודה בגזרה ורק עובר דרך עבירה ותאבון, הלא כאן שלא פשטה הוי דרך המראה וכלשון הרמב"ם שפקפקו בה עכ"ל וגם אינו משמע כתרוצם בספר המצות עשה קע"ד עיי"ש. וכן מה שתרצו במרגניתא טבא ולב שמח בשורש א' ומהרצ"ה חיות במאמר תורת הנביאים שלא תסור אינו אלא בגזרות ותקנות בית דין הגדול, הלא כאן שלא פשטה מיירי גם בגזרות בית דין הגדול כמו שנראה בגמרא.
והנה לדעת הר"ן שעל הרי"ף במסכת עבודה זרה שם אין הגזרה בטלה מאליה אלא צריכים בית דין אחר לבטלה שלא כרמב"ם, וקשה כנ"ל שהצבור יהיו עוברים ביני ביני על לא תסור. ולע"ד גם הר"ן מודה שאיסור לא תסור אינו חל קודם שתתפשט הגזרה אלא שלדעתו אין גבול לדבר מתי תתפשט ואפילו לאחר כמה דורות, מה שאין כן לדעת הרמב"ם אם לא נתפשטה באותו דור שוב בטלה וצריכים לגזור אותה מחדש. ועיין במסכת שבת דף י"ד עמוד ב' שאמרו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזרו וקבלו מינייהו עכ"ל ומשמע כרמב"ם, ולדעת הר"ן צריך לאמר שאתו תלמידייהו גזרו הוא לאו דוקא אלא שפרסמו הגזרה, ובדומה למה שפרש בשו"ת הרא"ם סוף סימן נ"ז לדעת הרמב"ם שמה שאמרו במסכת עבודה זרה דף ל"ו עמוד א' שרבי יהודה נשיאה ובית דינו ביטלו גזרת שמן הוא לאו דוקא דהא בטלה היא מעצמה כיון שלא פשטה אלא שפרסמו ביטולה עיי"ש אף כי לע"ד ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ז' אינו משמע כן. ויש להעיר שברמב"ם שם כתב שאם לאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק וכו' שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל וכו' עכ"ל וכתב פושטת בלשון הוה ולא פשטה בלשון עבר, וראיה לפרוש הכסף משנה שם שאפילו פשטה פעם כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירים אותה לדעת הרמב"ם ורק אז בודאי צריכה ביטול ואינה בטלה מאליה.
ונראה מן התוספתא והירושלמי שפרוש יכולים לעמוד בה עכ"ל הוא שרוצים לעמוד בה, וכן משמע לשון הרמב"ם שאחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל עכ"ל ואלמא כיון שלא רצו בה ופקפקו בגזרה ומשום הכי לא פשטה אף על פי כן בטלה, וכן פשוט בשו"ת הרא"ם [הערות ותיקונים: נ.ב., ובשו"ת הריב"ש סי' רע"א כתב כל שלא רצו הצבור לקבלה אינה כלום כדאמרינן אין גוזרין גזרה וכו' עכ"ל] שם בכמה מקומות כמו בד"ה (השני) ועוד מפני שכתב שאין להם כח לגזור וכו' אלא כשרוב הצבור יכולין לעמוד באותן הגזרות והתקנות אבל כשרוב הצבור אינם רוצים באותן הגזרות והתקנות בטלה גזרתם ותקנתם עכ"ל. ומיהו עיין בסוף הלכות קריאת שמע וצ"ע, וצריך לדקדק בלשון הרמב"ם שם שהקדים לא פשטה וכו' לפני ולא היה כח וכו' ואילו בהלכות ממרים הקדים שפקפקו בה ואחר כך כתב שלא פשטה.
ולפי מה שתלוי ברצון העם יש להטעים מה שאמר ר' זירא במסכת נדה דף ס"ו עמוד א' ושאר מקומות בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים עכ"ל, שהיה קשה למה הדגיש שהן בעצמן החמירו ועוד וכי עשו מדעת עצמן הלא חכמים הנהיגו אותן כמו שכתב הרי"ף במסכת שבועות פרק ב' ועיין בראב"ן סימן שכ"ג וכן משמע בתוספות במסכת מגילה דף כ"ח עמוד ב' שהיתה תקנת חכמים, אלא סלקא דעתן שנשים לא תרצנה להחמיר כולי האי ושוב הוי גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה פי' שאינם רוצים בה קמ"ל. וניחא כי אפשר לשאול ולמדוד רצון העם מה שאין כן אם הפרוש הוא שאין בכוחם לקיימה היאך קובעים דבר זה, ורק יש לדחות שמיירי בזמנים כתקונם וחזקה שהצבור רוצים לקיים מצות חכמים ולכן אם פקפקו בה סימן שאין בכוחם לקיימה. הוא הדין מה שהסכימו חכמי הדורות בפרוש אותן תקנות וגזרות הוי דאורייתא משום אחרי רבים להטות. ואף דאזלינן בתר רובא רק כשבעלי הדעות נושאים ונותנים פנים אל פנים כמו שכתב בשו"ת מהרלב"ח באגרת הסמיכה עמוד רע"ט ובספר גט פשוט בכללים שבסוף הספר כלל א', כאן שההסכמה מפורסמת בכל ישראל הוי כרובא דאיתא קמן.
35
ל״וו
והנה בכמה עניני העולם החוש מכחיש מה שמסופר בתלמוד וכגון ברפואות ותרצו הראשונים שנשתנה הטבע, ולא תרצו שנכחיש החוש ושבדברים אלה אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל שמע להם כי זה לא נאמר אלא בדברי התורה כמו שכתוב על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן פרשו כל הראשונים שהכתוב מיירי בדברי תורה, בספר המצות עשה קע"ד לעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר וכו' עכ"ל ובהשגות לשורש הראשון אין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה עכ"ל ובספר החינוך מצוה תצ"ו ועובר ע"ז ופורץ גדר בכל מה שלמדונו רבותינו בפי' התורה כגון באחת מי"ג מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכו' עכ"ל וכן בכולם. ולפי זה תבין דברי הרמב"ם בהלכות שגגות פרק י"ד הלכה ג', שכתב הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה החמה ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב וכו' וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות וכו' עכ"ל והקשו במשנה למלך שם ובלחם משנה פרק ה' הלכה ה' שאפילו אינה טעות הלא יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ולע"ד השמיענו הרמב"ם כי מה שהורו שהשמש שקעה או שהבעל מת הוי טעות במציאות ולכן אפילו עם הארץ כיון שראה את השמש או את הבעל אינו רשאי לסמוך על בית דין.
והנה בכמה עניני העולם החוש מכחיש מה שמסופר בתלמוד וכגון ברפואות ותרצו הראשונים שנשתנה הטבע, ולא תרצו שנכחיש החוש ושבדברים אלה אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל שמע להם כי זה לא נאמר אלא בדברי התורה כמו שכתוב על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן פרשו כל הראשונים שהכתוב מיירי בדברי תורה, בספר המצות עשה קע"ד לעשות כל מה שיצוו מאיסור והיתר וכו' עכ"ל ובהשגות לשורש הראשון אין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה עכ"ל ובספר החינוך מצוה תצ"ו ועובר ע"ז ופורץ גדר בכל מה שלמדונו רבותינו בפי' התורה כגון באחת מי"ג מדות או בדבר שהוא אסור מהלכה למשה מסיני וכו' עכ"ל וכן בכולם. ולפי זה תבין דברי הרמב"ם בהלכות שגגות פרק י"ד הלכה ג', שכתב הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה החמה ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב וכו' וכן אם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות וכו' עכ"ל והקשו במשנה למלך שם ובלחם משנה פרק ה' הלכה ה' שאפילו אינה טעות הלא יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ולע"ד השמיענו הרמב"ם כי מה שהורו שהשמש שקעה או שהבעל מת הוי טעות במציאות ולכן אפילו עם הארץ כיון שראה את השמש או את הבעל אינו רשאי לסמוך על בית דין.
36
ל״זושונה עניני העולם מעניני התורה כי בעניני התורה הראשונים הם כמלאכים ובפרט שהם קרובים יותר לנתינת התורה ולדברי רבותינו כל אחד לפי דורו, אבל בעניני העולם ככל שעוברים הדורות נלמד יותר מהי הנהגת הקב"ה בעולמו, ומכל מקום להסיק ממה שקרה על מה שיקרה בעי חכם ונבון. ובמסכת תמיד דף ל"ב עמוד א' אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד עכ"ל פי' מה שכבר נולד כי הסימנים למה שיבוא כבר קיימים ורק צריך בינה להבחין בהם, ובמסכת אבות פרק ד' משנה א' אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם עכ"ל ונראה דהיינו הך מה שאמרו במסכת תמיד, כי החכם מתבונן בכל אנשי דורו צדיק ורשע וכו' להבחין מה יוליד יום.
37
ל״חוהנה האותות למה שאירע באירופה היו קיימות מראש ואולם מי הוא זה שידע בשעתו ורק אחרי המעשים נוכחו, ויש לפרש כן בישעיה פרק מ"ד משיב חכמים אחור ודעתם יסכל עכ"ל כלומר שעשאם חכמים רק בהסתכלות לאחור. ועל כן שפיר אפשר שהגדולים לא חזו את השואה אבל אשמה אין, ואם לא נסמוך על אלה על מי נסמוך כלשון ספר הכוזרי וגם לעתיד אין לנו אלא גדולי זמנינו ובתנאי שיתיעצו כראוי, כמו שאנחנו מתפללים השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה עכ"ל והוא מישעיה פרק א' כי דרושים שופטים במשפט התורה ויועצים בעניני העולם, וכמו שאמרו במסכת ברכות דף ג' עמוך ב' שיועצים באחיתפל מלבד מה שנמלכין בסנהדרין.
38
ל״טכתבתי דברים אלה בזמנים קשים בהוה ומן העבר חזיתי חזיונות איני יכול לסבלם, נשבר לבי בקרבי עם סיום משפט אותו רשע עכו"ם, ואין לנו אלא אבינו שבשמים ואשרי אדם מפחד תמיד.
39
מ׳יהודה הרצל הנקין
40