שו"ת בני בנים, חלק שני כ״דResponsa Benei Banim, Volume II 24
א׳קריעה על ערי יהודה האם תלויה בשלטון זר
1
ב׳ב"ה, ו' אדר תשמ"ו
2
ג׳לגדול אחד
3
ד׳נקודת האור בשרות מילואים אפורה שעברתי לאחרונה היתה הפנאי לקרוא את שני הכרכים הראשונים וחלק מהכרך השלישי של תשובותיו, והתענגתי על רוב טוב בפרט מגבורתו בירושלמי ובמדרשי התנאים והאמוראים, אפס שהסתמך הרבה על סברות ודימוי מילתא למילתא ולא כל הדעות שוות בזה. וכדי שתצמח תועלת מאותה תקופה גם לעתיד אעיר על כמה ענינים ותחילה בארוכה.
4
ה׳בכרך ב' סימן קמ"א ובמאמר בכרך ג' שער ה' פרק ד' דן ברואה ערי יהודה בזמן הזה האם צריך לקרוע, וכתב כמה פעמים שהבית יוסף באורח חיים סימן תקס"א והב"ח ומגן אברהם שם כתבו במפורש שגדר בחורבנן אינו תלוי בהאם יש בהן יישוב יהודי או לא אלא בריבונות ושכל שיש עליהן שלטון יהודי אינו נקרא בחורבנן. ואינו נכון לע"ד, כי ז"ל הב"ח האי ערי יהודה בחורבנן דקאמר היינו אפילו יש שם יישוב כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מקרי דהא מצפה שקרעו עליה היה שם יישוב וכו' עכ"ל ובמגן אברהם סעיף קטן א' כתב אע"פ שיושבין בהן ישראל כיון שהאומות מושלים עליהן מקרי בחורבנן עכ"ל, הרי שכתבו שבחורבנן נקרא כל ששולטים בהן גויים אבל לא כתבו להפך שבבנינן נקרא כל ששולטים בהן ישראל. ויש לפרש כוונתם שבהעדר יישוב יהודי נקרא בחורבנן ואולם אפילו יש בהן יישוב יהודי עדיין נקרא בחורבנן אם הגויים שולטים, וזהו שנקטו לשון אפילו ואע"ג.
5
ו׳וכן נראה בבית יוסף שלא נזקק לשלטון גויים אלא להחמיר במקום שיש יישוב יהודי, שכתב האי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על פי שהם בידי עו"ג היה נראה לכאורה דא"צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו"ג אע"פ שיש בהם יישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר עכ"ל, הרי שבאין יישוב לא נסתפק כלל ורק כשיש בהן יישוב סיים דכל שהן בידי עו"ג בחורבנן מיקרי. ולכן כבודו יכול לפרש אחרת וראיתי אחרים שכתבו כדעתו אבל לכתוב שג' גדולי הפוסקים קבעו בהדיא שכל שהשלטון במקום הוא של יהודים אין זה מוגדר בחורבנן עכ"ל אין בידו.
6
ז׳ודל אחרונים מהכא בראשונים לא נראה כדברי כבודו, כי בספר כפתור ופרח פרק ו' עמוד ק"ז כתב חורבנן אינו רוצה לאמר שיהיו מאין אדם אלא שאין שם ישראל בישובן שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבות לגמרי וכו' עכ"ל, ואם תלוי בשלטון זרים מאי איריא שלא היו חרבות לגמרי הא אפילו בנויות לגמרי. ומה שכתב שאין שם ישראל בישובן עכ"ל אין פרושו שאין שם יהודים כלל שאם כן לכתוב שאין שם ישראל ולישתוק מבישובן, וכן הביא ראיה משכם שילה ושומרון לפי גרסת הדפוסים וכולן לא היו ריקות מיהודים שהרי משכם וכו' יצאו שמונים האיש ומצפה היתה מושב גדליה, וגם וכי במשך הדורות שהיה יישוב דליל בירושלים וכי לא קרעו על ירושלים אתמהה, אלא שאין שם ישראל בישובן עכ"ל פרושו שאינן ביישובן כפי שהיו קודם החורבן אף על פי שלא נחרבו לגמרי ונותרו מקצת יהודים. ומסתבר שהוא הדין אפילו נשארו הרבה יהודים אלא שנעשו הגויים רוב או שהיהודים הם פליטים ואינם קבועים במקום עדיין מקרי בחורבנן וכמו במצפה שהיו באים אל גדליה בן אחיקם ויוצאים אל ערים אחרות כמבואר בכתוב.
7
ח׳ובספר המכתם במסכת מועד קטן דף כ"ו עמוד א' פרש באופן אחר, שכתב שבפוגע במקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים וכו' דשאני התם שאין הקריעות סמוכות זו לזו שהרי אינו מוסיף על ירושלים עד שהוא רואה כל חומת ירושלים ובתיה חרבים עכ"ל ומשמע שתלוי בהריסות העיר ממש. ולפי זה הרואה ערי יהודה בחורבנן עכ"ל שאמרו בגמרא היינו שרואה חורבותיהן, ובודאי פשטות הלשון היא כן ולשון רואה ממש בעינים קאמר וכן מצפה היתה חרבה כשאר ערי יהודה אף על פי שיהודים גרו בין ההריסות, מה שאין כן לפי פרוש ספר כפתור ופרח או פרוש האחרונים אינו רואה מרחוק את החורבן בעינים אלא רק יודע שאין שם ישראל או שיש שלטון גויים. וניחא מה ששנו בברייתא ובגמרא ערי יהודה וירושלים ובית המקדש בחדא מחתא כיון שכולם על דרך אחת שרואה חורבותיהן, וגם לפי פרוש ספר כפתור ופרח כולם על דרך אחת שאינם ביישובם, אבל לפי פרוש כבודו קשה כי הא תינח ערי יהודה וירושלים אבל לגבי בית המקדש בחורבנו אי אפשר לאמר שתלוי בשלטון זרים בלבד.
8
ט׳וכן פשטות הכתובים משמע כספר המכתם שתלוי בהריסות, שבמסכת מועד קטן שם הביאו מישעיה פרק ס"ד וז"ל אמר ר' אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע בית המקדש בחורבנו אומר בית מקדשנו ותפארתנו וגו' היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע עכ"ל ומיירי בחורבן ממש. ולפי פרוש ספר כפתור ופרה צריך לאמר שהיו לחרבה ושממה מיושביה היהודים וכן פרש הרד"ק בפרוש הראשון אבל שריפת אש במקדש אינו מתפרש כן. והרד"ק בפרוש השני כתב אף על פי שאחר החורבן שבו גויים ובנו את ירושלים עדיין בידם תחרב מזמן לזמן (כצ"ל) כי יבואו אדומים ויקחוה מיד הישמעאלים ויחריבוה והנה היא היתה בזה הענין מיום גלות ישראל ממנה עכ"ל וכוונתו למסע הצלב השלישי שהיה בסוף ימיו בתגובה לכיבוש ירושלים בידי הערבים, ומדבריו סיוע לפרוש האחרונים שהרי כתב שאם ירושלים היא בידי גויים נקראת שממה אפילו בבנינה כיון שעתידה ליחרב בידיהם, ומכל מקום נראה דוחק לפרש כוונת הגמרא שקורע רק על העתיך וסוף סוף גם הרד"ק תלה בחורבן ממש וכדעת ספר המכתם.
9
י׳ומכאן לחקירת כבודו בערים שהם מעבר לקו הירוק וחוקי המדינה אינם חלים שם כי אם חוקי הממלכה הירדנית האם נחשב לשלטון זר להתחייב בקריעה לפי שיטת האחרונים, והראה שאין זה נקרא שלטון זר ולכן לפי פרושו אינו צריך לקרוע, אך כבר הראתי שבאחרונים אינו מבואר שתלוי בשלטון בלבד וכל שכן בדברי הראשונים ולכן אפילו בתוך הקו הירוק שבודאי יש שם שלטון יהודי עדיין צריך למודעי. ולפי ספר כפתור ופרח והפרוש הראשון ברד"ק שתלוי בישראל ביישובן אם כן ערי יהודה העתיקות שתושביה היום כולם או רובם ערבים מיקרי בחורבנן ויש לקרוע עליהן, ואילו לפי ספר המכתם שתלוי בהריסות אזי כיון שהיום נבנו שוב אינן בחורבנן ופטור מלקרוע, וספקו להקל בחיוב מדרבנן וכל שכן בענין אבלות. ומה שאמרו במסכת מועד קטן שם עמוד ב' הלכה כדברי המיקל באבלות ולא בקריעה עכ"ל אינו ענין לכאן, כי שם מיירי באבלות ודאי ורק המחלוקת היא בחיוב קריעה ובזה אין להקל מה שאין כן כאן הספק הוא בערים עצמן האם נחשבות כבחורבנן או לא וחיוב הקריעה ממילא בא ודומה לספק באבלות ולקולא.
10
י״אאבל באמת כבודו אינו צריך לזה, כי כיון שלכל השיטות אין קורעים על ירושלים היום שהרי אינה הרוסה ורוב יהודים יושבים בה ותחת שלטון ישראל ועיין בהערות שבדיני קריעה שבסדור מנחת ירושלים בהוצאת אוצר הפוסקים עמוד 1202, לכן לע"ד שוב אין לקרוע על שאר ערי יהודה. והוא לפי מה שכתב הרמב"ן בתורת האדם סוף ענין הקריעה והובא במגיד משנה בהלכות תענית פרק ה' הלכה ט"ז ובבית יוסף סימן תסק"א שאם קרע על ירושלים תחילה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולן עכ"ל ובלבוש באר דבטלות הן לגבי ירושלים עכ"ל, ואם כן הוא הדין כשפטור מלקרוע על ירושלים מאיזו סבה שהיא ועיין במגן אברהם סוף סימן תקס"א פטור נמי מלקרוע על ערי יהודה, ואינו דומה לירושלים ובית המקדש שהם שני ענינים שונים מה שאין כן ירושלים היא בכלל ערי יהודה ולא תהא שפחה חשובה מגבירתה.
11
י״בכיון שהגענו לכאן אבאר מה שדרשו בגמרא שם ערי יהודה מנלן דכתיב (ירמיהו מ״א:ה׳) ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים ומנחה ולבנה בידם להביא בית ה' עכ"ל. בטור סימן תקס"א כתב הרואה ערי ישראל וכו' עכ"ל וכן כתב בספר הבתים שערי תענית שער שביעי אות י"א, וכתבו הבית יוסף וכל האחרונים וכן כבודו האריך בזה שערי ישראל הוא לאו דוקא אלא ערי יהודה דוקא שכן הוא בכל המקורות והטור עצמו כתב כן בקצור פסקי הרא"ש במסכת מועד קטן שם ובסימן ש"מ. אבל קשה כי בספר כפתור ופרח עמוד ק"ז כתב ונראה כי חורבנן אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם וכו' שהרי שכם ושילו ושומרון לא היו חרבים לגמרי וכו' עכ"ל ומשמע שקרעו על הערים הללו שהיו ערי ממלכת ישראל ולא ערי יהודה, איברא סתר דברי עצמו כי בעמוד ק"ו כתב כשנסעו מביתם הביאו בידם מנחה ולבונה כי לא ידעו חרבן הבית עדיין ובדרך שמעו אותו ואז גלחו וקרעו והתגודדו אם כן אין להביא ראיה מזה על שכם שילו ושומרון שיהיו חייבין בקריעה עכ"ל. ומפני סתירה זו הגיה בספר פאת השלחן שהרי המצפה לא היה חרב עכ"ל כי המצפה היתה עיר ביהודה ועיין בהערת המדפיס בעמוד ק"ז.
12
י״גואולם גם בתוספות משמע שקרעו על שכם שילה ושומרון אף על פי שהיו מערי ישראל, כי בדף כ"ו עמוד א' בד"ה משכם ושילו כתבו לא שייך הכא למפרך ואימא עד דאיכא תלתא עכ"ל כלומר שנלמד מן הכתוב לקרוע רק אם רואה ג' ערים בחורבנן כמו שהקשו בגמרא על הלימוד שקורעים על נשיא ואב"ד ושמועות רעות אימא עד דאיכא כולהו עיי"ש, ואם קרעו רק על המצפה שביהודה ולא על שכם שילה ושומרון מאי קשיא לתוספות אלא משמע שקרעו גם על ערי ישראל. הנה מה שבאמת לא שייך למפרך עד דאיכא תלתא לע"ד הוא משום שחלק מהאנשים באו משכם וחלק משילה וחלק משומרון ולא שעברו על פני שלשת הערים, ותדע שהכתוב מנה אותן שלא כדרך מסען כי שומרון היא בצפון ושכם דרומה ממנה ושילה דרומה משניהן בדרך לירושלים ולכן כיון שהכתוב סידר אותן שכם ושילה ושומרון מוכח שבאו כל אחד מעירו ורק נפגשו בדרך ובאו יחד למצפה. אמנם לתרץ משמעות התוספות שקרעו גם על ערי ישראל נראה לע"ד שמה שאמרו בברייתא הרואה ערי יהודה בחורבנן וכו' עכ"ל אינו רוצה לאמר ערי ממלכת יהודה שבבית ראשון אלא ערי ארץ יהודה שבבית שני ולהוציא ערי הגליל כי הגליל עמדה ביישובה בימי התנאים והאמוראים, והביאו עלה פסוק מבית ראשון שמשם נלמד עיקר מנהג הקריעה על ערי ישראל החרבות ואין הכי נמי בבית ראשון קרעו גם על שכם שילה ושומרון אבל אחרי חורבן בית שני שוב נתקנה רק על ערי ארץ יהודה, וכמו שצום הרביעי שבכתוב הוא בט' תמוז אבל אחרי חורבן בית שני שינוהו לי"ז בתמוז כי עיקר האבלות היא על בית שני, ואתי הכל שפיר. ועיין במהרש"א שתרץ באופן אחר.
13
י״דוהנה רש"י ורד"ק בספר ירמיהו פרשו ששמונים האיש קרעו בגדיהם על ששמעו שנחרב הבית וכן כתב בספר כפתור ופרח עמוד ק"ו, ולפי זה נתקשו האחרונים כיצד בגמרא למדו ממנו שקורעים על ערי יהודה, ועוד קשה כי בברייתא אמרו לקרוע על ג' ענינים ערי יהודה וירושלים ובית המקדש ואילו בגמרא הביאו פסוק רק על ערי יהודה. ובב"ח נראה שתרץ שנלמד ירושלים ובית המקדש מקל וחומר, אבל הלא בירושלמי שם פרק ג' הלכה ז' לא הזכירו ערי יהודה כלל אף לא בברייתא והביאו הפסוק מירמיהו כמקור לקרוע על ירושלים ובית המקדש, ובודאי אין רמז בכתוב שקרעו על ירושלים, ואפילו אם קרעו על בית המקדש אין ללמוד משם על ירושלים דהוי חומר וקל. אלא צריך לאמר שקרא אסמכתא בעלמא וחכמים הם שתקנו הקריעה וכן כתב המבי"ט בקרית ספר הלכות אבלות פרק ט', ולא למדו מן הכתוב אלא שיש ענין לקרוע על החורבן אבל לקרוע על ג' הענינים הוא תקנת חכמים. ויש להוכיח שהכתוב הוא אסמכתא ממה שבאו מגולחי פנים וקרועי בגדים ומתגודדים ואילו חז"ל צוו רק לקרוע. ומה שבתוספות הנ"ל תרצו קושיא זו דלא שייך שלא נלמד כלל מן הכתוב ולכן על כל פנים למדו קריעה והביאו ראיה מדף כ"א עמוד א' שלמדו חיוב קריעה מן הכתובים ואילו שאר ענינים שבאותם כתובים דחו דילמא מילתא יתירתא הוא עיי"ש בדף כ"א ובמהרש"א, לע"ד אינו דומה, כי בדף כ"א למדו מספר איוב פרק א' ויקם איוב ויקרע את מעיליו ויגז את ראשו עכ"ל ומשמואל־ב פרק י"ג ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה עכ"ל והקימה אינה סימן אבלות כמובן ורק הקריעה וכן גיזת הראש והשכיבה על הארץ הן סימני אבלות, ולכן דין הוא שנתפוס את הראשון שהוא הקריעה ונדחה את השני שהוא הגיזה או השכיבה דילמא מילתא יתירתא הוא. מה שאין כן בדף כ"ו בפסוק מירמיה שבאו מגלחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים גם גלוח הזקן הוא סימן אבלות כמו בישעיה פרק ט"ו כל זקן גרועה עכ"ל וירמיה פרק מ"ח וכל זקן גרעה עכ"ל ותרגומו דקן גלוח עכ"ל ועוד עיין במשבצות זהב בסימן תקס"א, ולכן מה ראית להניח את הראשון הנזכר בפסוק שהוא גלוח הזקן ולתפוס את השני שהוא הקריעה. אלא על כרחך הכתוב הוא אסמכתא בעלמא ולא למדו ממנו אלא שגם קריעה היא מעשה אבלות על חורבן אבל חכמים הם שתקנו לקרוע ולא תקנו לגלח הזקן, והוא הדין תקנו לקרוע על ערי יהודה וכו' בלבד אף על פי ששמונים האיש קרעו על שכם שילה ושומרון.
14
ט״ואיברא האחרונים פרשו שקרעו על המצפה ולא על ג' הערים עיין בבית יוסף וב"ח ולבוש ושלא כאליה רבה, וכן נראה כי שכם שילה ושומרון נחרבו מזמן ואולי בכיבוש אשור וכבר קרעו עליהן ומאחו ואין להם לקרוע מחדש כיון שדרו בהן וראו אותן תדיר, ואם גדלו בתוכן היו פטורים מלקרוע עליהן לגמרי כמו שכתב המגן אברהם בסעיף קטן ו', וכיון שנפטרו מלקרוע על הערים שיצאו משם נפטרו מלקרוע גם על שאר ערי ישראל כמו שנפסק בשלחן ערוך סעיף ג' לגבי ערי יהודה. וגם לשון הכתוב מתגודדים בלשון הוה ולא מגודדים משמע שהתגודדו בשעה שבאו למצפה ולא כשיצאו ממקומם, ונלמד מזה גם לקרועי בגדים ומגלחי זקן שנעשו כן בבואם למצפה.
15
ט״זורק מה שכתב הב"ח שלא קרעו בגדיהם מפני חורבן הבית ודחה פשוטו של מקרא ופרוש רש"י ורד"ק, וז"ל מאחר שלא הגיעו אלא למצפה שהיא אחת מערי יהודה לא היה להם לקרוע על המקדש עד שיגיעו שם ויראו חורבנו סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים אלא בע"כ דקריעתם היה בשביל החורבן מצפה שראו אז בסמוך עכ"ל, תמוה מנין פשוט לו שאין קורעים על המקדש עד שרואים חורבנו והלא במסכת שמחות פרק ט' אמרו אלו קרעין וכו' על חורבן הבית אפילו שמע שחרב הבית עכ"ל ובירושלמי מסכת מועד קטן שם אמרו אחד ששמע שחרבה ירושלים ואחד הרואה את ירושלים בחרבנה חייב לקרוע עכ"ל, וכן יש לפרש בבבלי שם אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע וכו' עכ"ל כלומר השומע אף על פי שלא ראה כלל או הרואה כשהגיע לצופים. וכן כתב הריטב"א אחד השומע פירש שראה בנינה ושמע חורבנה ואחד הרואה פיר' חורבנה כגון בזמן הזה עכ"ל וכן הוא בפרש"י למסכת מועד קטן הנדפס מכת"י, ונראה לגרוס בריטב"א פרש"י במקום פירש. ועיין ברש"ש שהקשה שגם היום משכחת דין השומע וכגון בתינוק שנשבה בין הנכרים ולמה השמיטוהו חפוסקים, ואולם בריטב"א כבר תרץ זה במה שכתב שרק אם ראה אותה בבנינה קורע בשמיעת חורבנה, והטעם נראה שבשמיעה בלבד אין לו צער כל כך אם לא הכיר אותה בתפארתה ועיין בעזרא פרק ג', ועיין בספר עיר הקודש והמקדש שחקר האם הקריעה באה משום צער או כדי לגרום צער. ופשוט שגם מי שכבר קרע על השמיעה, מכל מקום כשרואה אותה בחורבנה קורע שוב כי בודאי יש תוספת צער על הראייה, ומה שכתבו רש"י וריטב"א הרואה פיר' חורבנה כגון בזמן הזה עכ"ל קושטא קאמרו כי בזמן הזה אינו קורע אלא על הראייה בלבד. על כל פנים מן הסתם שמונים האיש עלו לרגל גם קודם החורבן וראו את המקדש בבנינו, ולכן שפיר היה להם לקרוע על השמיעה בלבד.
16
י״זומכל מקום יש לקיים פרוש הב"ח שקרעו על שראו את המצפה ולא על חורבן המקדש, והוא בשתי דרכים. הא' כי מה שכתב שפשוטו של מקרא הוא שקרעו על ששמעו על חורבן המקדש, אדרבה לפי פשוטו לא שמעו כלל שהרי היו בדרך לירושלים עם מנחה ולבונה להביא בית ה' הרי שלא שמעו עדיין כשיצאו מבתיהם ובדרך מי הגיד להם עד שבאו למצפה וקרעו על שראו חורבן המצפה. וכן ברש"י שעל הרי"ף במסכת מועד קטן וברש"י שנדפס מכת"י שם כתב מגולחי זקן וקרועי בגדים שכבר ערי יהודה חרבות עכ"ל הרי שקרעו על ערי יהודה, ואחר כך ברש"י מתחיל דבור חדש להביא מנחה בית ה' שנסעו קודם חורבנו ממקומם ולא היו יודעין עדיין שנחרב חבית עכ"ל וקאי בין על יציאתם ממקומם ובין על בואם למצפה שלא ידעו על חורבן המקדש ושלא כפרושו בספר ירמיה.
17
י״חוהנה לרש"י הנדפס מכת"י קרעו על ערי יהודה אף על פי שסברו שעדיין בית המקדש קיים, ועיין ברד"ק שפרש לפי שיטתו שכבר שמעו על חורבן ירושלים וגלות ישראל ממנה אבל דימו שלא נחרב הבית. ומכאן חזרה לשיטת האחרונים שכל שיש שלטון זר קורעים על ערי יהודה ואפילו הן ביישובן, והלא קשה אטו בסוף ימי בית שני כשבית המקדש קיים והארץ בבנינה וכי קרעו על ערי יהודה מפני שהרומאים שלטו שלטון זר אתמהה. ואין לתרץ מפני שבית המקדש היה קיים ושם אינו תלוי בשלטון זר כי אינו מקום שלטון ולה' הממלכה וגם כרגיל לא נכנסו לשם הרומאים כי הזר הקרב יומת וכיון שלא קרעו על בית המקדש שוב לא קרעו על ירושלים וערי יהודה וכעין מה שכתבתי שהיום אין קורעין על ערי יהודה כיון שאין קורעין על ירושלים, זה אינו, כי הקורע על ירושלים פטור על ערי יהודה אבל הקורע על בית המקדש מוסיף על ירושלים הרי שאינם בטלים זה לזה, וכן מפורש ברש"י הנ"ל כי גם כשבית המקדש קיים וכפי שדימו שמונים האיש עדיין קרעו על ערי יהודה. אלא בודאי לא קרעו בסוף ימי בית שני כי עדיין לא נחרבו הערים כלל אם כפרוש ספר המכתם שתלוי בחרבות ממש ואם כפרוש ספר כפתור ופרח שתלוי ביישובן, מה שאין כן בשמונים האיש כיון שנחרבו הערים כפרש"י מכת"י או שנחרב בית המקדש כפרש"י בירמיה לכן קרעו בגדיהם. ומוכח ששלטון זר בלי חורבן אינו מעלה ומוריד ושלא כפרוש האחרונים, וממילא ליתא גם למה שכבודו למד מהם שכל שיש שלטון יהודי אינו קורע אפילו הן בחורבנן.
18
י״טוהדרך הב' לדייק שקרעו על המצפה ולא על המקדש הוא לפי מה שבגמרא הביאו הפסוק מירמיה וסיימו להביא בית ה' וגו' עכ"ל ומהו וגו' והלא המלים להביא בית ה' הן סוף פסוק, אלא וגו' בא להביא את הפסוק שלאחריו ויצא ישמעאל בן נתניה לקראתם מן המצפה הלך הלך ובכה ויהי כפגש אתם ויאמר אליהם באו אל גדליה בן אחיקם עכ"ל וצריך באור למה נצרכו לפסוק זה ומה ענינו לדרשת חז"ל שקרעו על ערי יהודה. ונראה לפי מה שישמעאל היה בוכה ופרש הרד"ק שהראה עצמו בוכה עכ"ל ובודאי עשה כן להטעותם כאילו משתתף אתם בצערם, וממה שנאמר לקראתם מן המצפה הלך הלך ובכה עכ"ל וכבר ידענו שבא מן המצפה אלא משמע שיצא על ענין המצפה שהיה בוכה על חורבנה, וממילא נלמד שאף הם היו מגולחי זקן וקרועי בגדים על חורבן המצפה וראיה שקורעים על ערי יהודה.
19
כ׳עוד אעיר שבסימן א' עמוד כ"ז כבודו הביא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם תושבי שכם היו ראויים להריגה על ידי שמעון ולוי ותרץ שבדיני נפשות של בני נח יש הבדל בין הצדק ההלכתי לבין משנת חסידים. מזה סיוע למה שכתב הגמו"ז זצלה"ה*(הג"ה) עיין תשובות איברא סימן צ"ה וסוף סימן קט"ו בהג"ה ולב איברא עמוד 125 (בכתביו חלק א' דף רכ"ח), ועיין במסכת עבודה זרה דף ס"ד עמוד ב' בתוספות ד"ה איזהו גר תושב. שמה שאמרו בהרבה ענינים שבן נח חייב מיתה ושאזהרתו היא מיתתו ועל פי עד אחד וכו' היינו שבית דין רשאים להורגו אבל אינם חייבים.
20
כ״אועוד יש מקומות להעיר בס"ד אבל הייתי בצבא בלי ספרים ועתה אין פנאי, ויישר כוחו לאורייתא.
21
כ״ביהודה הרצל הנקין
22