שו"ת בני בנים, חלק שני כ״וResponsa Benei Banim, Volume II 26
א׳תוכחה בדברים שאינם עבירות
1
ב׳ב"ה, ח' אייר תשמ"א
2
ג׳לגדול אחד
3
ד׳לע"ד מצות תוכחה היא גם בהנהגות רעות שאינן עבירות, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו' הלכה ז' הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך עכ"ל ומיירי בין במי שחטא חטא ממש בין במי שהלך בדרך לא טובה אפילו אינה חטא.
4
ה׳ודברי הרמב"ם מסודרים לפי הכתוב בפרשת קדשים פרק י"ט לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא עכ"ל. תחילה כתב בהלכה ה' כל השונא את ישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' עכ"ל, ובהלכה ו' כתב כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק וכו' אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך עכ"ל פי' שעיקר שנאת אדם לחברו באה לאחר שחברו עשה לו רעה וכמו שכתב הרמב"ן על התורה שם לא תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך עכ"ל, והוא שכתב הרמב"ם כשיחטא איש לאיש וכו' עכ"ל כלומר כשיחטא לו לבדו אפילו בדבר שאינו חטא לשמים. וכן כתב בספר המצות עשה ר"ה, שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא וכו' עכ"ל ומיירי בחטא ממש עיי"ש ושוב כתב ונכנס בצווי הזה שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש עכ"ל כלומר גם מי שאשם לזולתו בלבד שאינו בכלל החוטא לשמים שפתח בו. ואחר כך במשנה תורה בהלכה ז' דן במי שלא חטא חברו נגדו אלא רק לשמים או אפילו לא חטא לשמים כלל אלא לעצמו בלבד שהולך בדרך לא טובה שאז אין רגילים לשנוא אותו, מכל מקום מצוה להוכיחו כי התוכחה היא מצוה בפני עצמה. וסיים בהלכה ח' כנגד סוף הכתוב ולא תשא עליו חטא עכ"ל שגם לאו זה הוא מצוה בפני עצמה ואסור להלבין פנים גם שלא בתוכחה.
5
ו׳והטעם שמצוה להוכיח את מי שאינו חוטא לשמים נראה, כי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח וגו' עכ"ל ונשמע שבכל ענין הגורם שנאה יש מצות תוכחה והוא מעין לאו הניתק לעשה שבכל מקום שאתה בא לשנוא תוכיח. ומה שיש להוכיח אף שלא במקום חטא נלמד ממסכת ברכות דף ל"א עמוד א' אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וכו' (שמואל־ א א) ויחשבה עלי לשכורה מכאן ששכור אסור להתפלל, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' א"ר אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון שצריך להוכיחו עכ"ל. הרי שאף על פי ששכור אסור להתפלל ואם כן לדעת עלי חנה עברה איסור במה שהתפללה כשהיא שתויה מכל מקום לא הוכיח אותה על כך אלא על מה שסבר שהיא רגילה להשתכר, שזהו שאמר לה עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך עכ"ל שמיירי בהרגל שלה בעלמא וכן מוכח בתרגום שם עד אימתי את משתטיא עכ"ל מלשון שטות, וזו מדה רעה אבל אינה ענין איסור ואף לא פגיעת אדם בחברו וזהו מקור לרמב"ם. ועיין בילקוט שמעוני חלק ב' רמז ע"ח שגרס מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון לו שצריך להוכיחו עכ"ל ודייק לאמר שאינו הגון לו כלומר לו לבדו לפי מה שהוא אדם ולא מיירי באיסור השוה לכל.
6
ז׳ושלא כמשמעות התוספות במסכת ברכות שם שכתבו דבר שאינו הגון פירוש אע"ג דליכא איסורא דאורייתא דאי איכא איסורא דאורייתא פשיטא הוכיח תוכיח כתיב עכ"ל ומשמע איסורא דאורייתא הוא דליכא הא איסורא דרבנן מיהא איכא, ולפרושם דברי עלי עד מתי תשתכרין וכו' עכ"ל קאי על איסור תפלה לשכור ואינם ענין לתוכחה במילי דעלמא. ומיהו אינו מוכרח ואפשר שגם התוספות מודים שיש להוכיח במילי דעלמא ורק נקטו אע"ג דליכא איסורא דאורייתא עכ"ל אגב סיפא דבמילי דאורייתא פשיטא שמוכיחים, אבל קושטא דמילתא מוכיחים אפילו לא עבר איסור כלל. והנה בגמרא למדו מדברי עלי ולמה לא הביאו מן הכתוב הוכח תוכיח, אלא צריך לאמר שדברי עלי הם גלוי מילתא שהוכח תוכיח קאי גם במה שאינו דאורייתא וכן כתב בספר עבודת המלך בהלכה ז', ושוב יש לפרש כן בכוונת התוספות שבאיסור דאורייתא פשיטא שמוכיחים מן התורה ולא הוצרכו ללמוד דבר זה מדברי עלי ורק נלמד מדבריו שמצות תוכחה איכא אע"ג דליכא איסורא דאורייתא והוא הדין אפילו ליכא איסור כלל.
7
ח׳ובאמת כל הסוגיא במסכת ערכין דף ט"ז עמוד ב' מתפרשת בתוכחה במילי דעלמא ולא בחטאים, כי אמרו שם מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח עכ"ל והוא כלשון מסכת ברכות שם הרואה בחברו דבר שאינו הגון עכ"ל וכן בה"ג גרס בברכות הרואה דבר מגונה. ועוד אמרו בערכין שאין מי שיכול להוכיח או לקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך עכ"ל והלא אם הרב מוכיח לאדם ולדוגמה על שמחלל שבת לא שייך שהלה יתקיף אותו שהוא מחלל שבת יותר אלא מיירי בהנהגות רעות. ועוד אמרו שם שרבי עקיבא היה לוקה הרבה פעמים על ידי רבי יוחנן בן נורי ומן הסתם לא בחטאים ממש קאמר. וכן יש לאמר במעשה שאול ויהונתן שממנו למדו שם שתוכחה היא עד הכאה או נזיפה, כי לפי דעתו של שאול לא חטא כלל במה שבקש להרוג את דוד כי סבר שהיה מורד במלכות וממילא מותר להורגו כמו בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ח', ולזה אמר לו יהונתן למה ימות מה עשה עכ"ל כלומר שמכל מקום אינו מן הראוי להורגו כי אם ה' המליכו מה חטא הוא כמו שפרש במצודת דוד.
8
ט׳ולפי מה שהוכח תוכיח קאי גם במילי דעלמא מתורץ מה שדרשו בתורת כהנים פרשת בחקותי פרק ז' מויקרא פרק כ"ו וכשלו איש באחיו איש בעוון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה עכ"ל והובא במסכת סנהדרין דף כ"ז עמוד ב' ושבועות דף ל"א עמוד א', שקשה למה הניחו הדרשה עד לשם ולא דרשו כן מקודם בפרשת קדשים על הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ומה שתרץ בספר אור הישר במסכת שבועות שם שלא יכלו לדרוש ערבות מולא תשא עליו חטא כי הצטרכו לדרוש ממנו יכול אפילו אם מוכיחו ופניו משתנות וכו' עכ"ל שהוא איסור הלבנת פנים, הא גופא קשיא למה דרשו דרשה רחוקה בהלבנת פנים ולא בפשטות שאם אינו מוכיחו נתפס באותו עוון וכמו שבאמת פרש רבנו יונה בשערי תשובה פרק ג' סימן ע"ב. ועיין בספר חסידים סימן ה' שפרש דהא בהא תליא, שאם תלבין פניו אזי לא יקבל ממך התוכחה ונמצא שאתה נושא עליו חטא. ואולם לפי דברינו להכי דרשו חז"ל בהלבנת פנים, כי מאחר שמצות הוכח תוכיח היא גם בהנהגות רעות שאינן חטאים אי אפשר לדרוש מולא תשא עליו חטא שהוא נתפס באותו עוון שהרי הכתוב מיירי גם במה שאינו עוון, ולכן דרשו מוכשלו איש באחיו .*(הג"ה) ועוד יש לחלק כי הוכח תוכיח משמע תוכחה בפה ובדברים כמו בבראשית (כא) והוכיח אברהם את אבימלך וגו' עכ"ל ובמלכים־ב (יט) והוכיח בדברים אשר שמע וגו' עכ"ל ועיין מה שכתבתי בחלק א' סימן מ"א עמוד קמ"א בענין המלבין פני חברו בדברים. מה שאין כן וכשלו איש בעוון אחיו אינו תלוי בדבור אלא כל שיכול למנעו באיזה אופן שהוא נתפס באותו עוון, ולכן אמרו במסכת שבת דף נ"ד עמוד ב' דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא עכ"ל כיון שיכלו למחות למרחקים על ידי כרוזים והתקנת תקנות וכו'.
9
י׳ועוד מתורץ מה שאמרו בירושלמי מסכת תרומות סוף פרק ה' וחגיגה סוף פרק א' וסוטה פרק ח' הלכה ב' רבי אחא בשם רבי יוחנן כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה עכ"ל*(הג"ה) עיין בסמוך סימן כ"ז בהג"ה., וקשה שכבר אמרוהו התנאים במסכת יבמות דף ס"ה עמוד ב' אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון כשם שמצוה לאמר דבר שנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע עכ"ל ולמה הביאוהו בירושלמי בשם אמוראים, ובאור הישר במסכת יבמות שם הניח בצ"ע. אלא רבי אילעא משום ר"א בר"ש מיירי בהנהגות רעות שאינן איסור וכן משמע הכתוב שהביאו שם ממשלי פרק ט' אל תוכח לץ פן ישנאך וגו' שמיירי בלץ ולא ברשע וכן הובא פסוק זה במסכת ערכין שם, מה שאין כן בירושלמי מיירי באיסור והיתר כשאר המימרות שם כל האסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור עכ"ל וכשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור עכ"ל ועיי"ש בירושלמי במסכת סוטה. ובזה היה אפשר לטעות שכיון שמי שאינו מוחה נתפס באותו עוון וכנ"ל לכן חייבים למחות אף על פי שאין הדברים נשמעים ומה שאמר רבי אילעא משום ר"א בר"ש אינו אלא בהנהגות רעות שאין בהן עונש אם לא מחה, לכן אמרו בירושלמי שגם באיסורים מצוה שלא לאמר דבר שאינו נעשה.
10
י״אוהנה הלשון כשם שמצוה לאמר דבר שנשמע או נעשה כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע או נעשה משמע שההמנעות מלאמר היא מאותו שם של האמירה, וזה צריך באור וגם איזו מצוה מקיים כשאינו אומר. ובארתי שהאדם האומר דבר שאינו נשמע מדמה לעצמו שקיים מצות תוכחה ושוב אינו מטריח עצמו לאמר דברים אחרים שיתקבלו ונמצא מבטל מצות תוכחה, מה שאין כן אם אינו אומר דברים שאינם נשמעים אלא שותק סופו שיאמר דברים אחרים שיישמעו וזהו הלשון כשם וכו'. ובאמת הצועקים וצווחים מדמים לעצמם שמקיימים מצות תוכחה ואינם אלא מבטלים אותה, וכן המוחים באחרים לפי מה שמוצא חן בעיני חבריהם ולא לפי צורך הזמן והמקום וד"ל.
11
י״בומכאן למה שהציע כבודו למחות בענין (מסויים) שכתבתי שהיא שאלה במציאות האם תועיל תוכחה או לא ושונה ממקום למקום ועיין בשו"ת כתב סופר חלק אורח חיים סימן נ"ז שאין בדברים כאלו לדיין ומורה ומאריה דאתרא אלא מה שעיניו רואות וכו' עכ"ל, ולעומת זה אסור להתרשל ולמנוע תוכחה ובפרט רבנים ומנהיגים כמו שכתב בחלק אבן העזר סימן מ"ז. ועיין בשו"ת זכרון יהוסף סימן י"ז שהביא הבאור הלכה בסימן של"ט שכתב שמצוה למחות ולבטל הרקודים הרי שלא מיירי במקום שאי אפשר לבטל. ובענין להוציא כרוז איני יודע אם יצטרפו אלה שצריכים להצטרף, כי הרבנים המתוקנים בקהילות המתוקנות אין קולם נשמע בקהילות שאינן מתוקנות והצורך הוא להחתים את הרבנים של הקהילות הלא מתוקנות. ואולי אם נמחה בהנהגות רעות אף שאינן חטאים אזי יקבלו מאתנו גם בעניני התורה.
12
י״גיהודה הרצל הנקין
13