שו"ת בני בנים, חלק שני כ״חResponsa Benei Banim, Volume II 28
א׳צליית בשר טחון שלא נמלח והאם יש הבדל בין דם בעין הבא ממקום אחר להבא מעצמו
1
ב׳ב"ה, טבת תשמ"א
2
ג׳הרב של מקום אחד אסר לצלות בשר טחון שלא נמלח והודיע שהעושה כן הבשר טרף והכלים צריכים הכשר, והראה לשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' חלק יורה דעה סימן ג'. אבל מחבר הספר שם הבין שלשון שלחן ערוך יורה דעה סימן ע"ו סעיף א' אם דם אחר נטף על הצלי וכו' לא אמרינן שהאש שואבתו עכ"ל פרושו כל דם שהוא, ולכן כתב שהלא בשעת צליה נוטף דם מחתיכה לחתיכה בתוך הבשר הטחון ואוסר כולו. ואינו נכון, כי מבואר בתוספות ורא"ש במסכת חולין דף קי"ג עמוד א' שדם היוצא עם הציר בשעת צליה או מליחה משריק שריק ורק דם בעין אוסר וכן כתבו שאר ראשונים והבית יוסף והאחרונים. והרא"ש שם דף צ"ג עמוד א' כתב האי מולייתא שריא פרוש עוף או גדי ממולא בשר דק כתוש בלא מליחה וצולהו בשפוד עכ"ל ובמאירי במסכת פסחים דף ע"ד עמוד א' הלשון הוא בשר כתות, וכתישה וכתיתה הן כמו טחינה ועיין במסכת מנחות דף פ"ו עמוד א' הרי שמותר למלוח בשר טחון שלא נמלח. וזהו לדעת הרא"ש והמאירי וכו' שאין צריכים מליחה לצלי ואילו לפרש"י צריכים מליחה לכתחילה וכן אנחנו נוהגים במולייתא כמו שכתב הרמ"א בסימן ע"ז ואם כן הוא הדין לבשר טחון, ומכל מקום בדיעבד מותר בכל ענין ואם טחנו בשר בלי מליחה שוב אי אפשר למלחו ונחשב כדיעבד ומותר בצלייה.
3
ד׳ובענין דם בעין כתב בספר איסור והיתר הארוך שער ה' אות ט' שדם בעין שנפל על בשר צונן ולא הדיחו וצלאו אסור עד ס' והביאו בתורת חטאת כלל ט' אות ב' וש"ך סימן ע"ו סעיף קטן ג' וכל האחרונים. אבל באיסור והיתר עצמו שער ח' אות א' פרש בדעת התוספות להפך שאינו אוסר אלא בנפל על צלי רותח, וז"ל פסקו התוספות פרק קמא דחולין בשר שלא הודח ולא נמלח כלל ונצלה כך מותר וכו' ולא אמר שכח האש מכניס הדם בעין שעליו לתוכו כדאיתא לעיל גבי בשר שנמלח בלי הדחה קמיית' ושוב אין אותו דם יוצא ע"י האש דהצליי' מוציא יותר מהמליח' וכו' ול"ד לדם הנשפך על הצלי ממקום אחר בעת צלייתו שאסור עד ס' דהתם יש לומר שהצלי פלט כבר כל דמו ובולע מעט מהדם צלול שנפל עליו אבל הכא בהדי דקא מתחמם פולט כל שעה ואיידי דטריד לפלוט לא בלע ואי בלע איזה דם כבכ"פ עכ"ל. ולפי זה דם צלול שנפל על בשר צונן וצלאו אינו אוסר וכמו שכתב בהדי שמתחמם פולט כל שעה הפך מה שכתב בשער ה', ואינו דומה לדם שנפל על צלי רותח ששם יש לאמר שהצלי פלט כבר כל דמו ולהכי בולע וכמו שכתב. וכן דעת הים של שלמה שאינו אוסר אם נפל על בשר צונן וצלאו אחר כך, שכתב במסכת חולין פרק א' אות כ"ו בענין צלי שאינו צריך הדחה וז"ל, וליכא למימר שהרי בשר שנמלח ולא הודח פסקי' לאיסור משום דם בעין וגבי צלי נמי אם היו שופכים דם רותח על הצלי לכ"ה היה בעי קליפ' וכו' סברת הרא"ש היא סברת רוב הראשונים והאחרונים דדוקא גבי מליחה דרכו להתייבש מה שעל החתיכה ונבלע בבשר מה שא"כ בצלי שאור אין מניחתו בתחילת צלייתו לייבש הדם שעליו ואין זה דומה למה ששופכין עליו דם ממקום אחר שהוא בולע מיד עכ"ל כלומר שבנשפך בשעת צלייה בולע מיד אבל לא אם נתחמם יחד אתו וכפרוש האיסור והיתר בשער ח'. ולפי זה אתו דברים שאר הראשונים כפשוטם, עיין בתוספות ורא"ש וספר האגודה במסכת חולין שם והאשכול בסוף הלכות מליחה וסמ"ג לא תעשה קל"ז והגהות סמ"ק מצוה ר"ה ועוד ראשונים שכתבו לשונות בשעת צלייה או על בשר רותח ודוחק לאמר שכולם לאו דוקא ושהוא הדין אם נפל הדם על בשר צונן ואחר כך צלאו, והטור בסימן ע"ו כתב על הצלי שאצל האש עכ"ל ובדוקא קאמר ושלא כש"ך סעיף קטן ג'.
4
ה׳ונמצא שדברי האיסור והיתר סתרי אהדדי. והנה בשער ה' לא כתב מדעת עצמו אלא דייק כן מהאור זרוע לפי הנוסח שהיה לפניו אף שאינו לפנינו, וז"ל כתב בא"ז דלא אמרינן דם משריק שריק או כבולעו כ"פ גבי מליחה או צלייה אלא בדם פליטה שהוא מדרבנן אבל דם בעין שנפל על בשר אפילו בשעת מליחה או צלייה אסור אם אין ששים בבשר לבטלו כאילו היה נופל עליו חלב או חלב או שאר איסורין עכ"ל וכו' ונקט בא"ז לשון זה אפילו בשעת צלייה וכ"ש אם נפל עליו קודם שהושם אצל האש דם בעין וליכא ששים ושכח וצלאו כך בלתי הדחה שאסור הכל דלא אמרינן הצונן אינו בולע ואם יבלע עתה ע"י הצלייה בהדי דקא מתחמם כבכ"פ דאגב דפליט דם דידי' וכו' דלא אמרינן הכי אלא גבי דם פליטה כדפרי' עכ"ל האיסור והיתר. הרי שדייק מהמלה אפילו שכתב האור זרוע לגבי מליחה או צליה שכל שכן אסור אם נפל כשהבשר צונן, אבל קשה לע"ד מה כל שכן יש בזה, ועוד שאין שום משמעות כן בדברי האור זרוע כי מה שכתב דם בעין שנפל על בשר אפילו בשעת מליחה או צלייה אסור עכ"ל כולו מיירי בבשר רותח והכי קאמר שלא רק בנפל דם בעין על תבשיל רותח אוסר אלא אפילו על רותח של צלי ומליחה, ולא התכוון כלל לנפל על בשר צונן.
5
ו׳וממה שבאור זרוע חילק בין דם בעין דרבנן לדאורייתא יש להוכיח שלא כהבנת האיסור והיתר, כי הנה האחרונים חילקו בין דם שעל הבשר שהוא דם בעין לא־ממש לבין דם בעין ממש הבא ממקום אחר עיין בש"ך סימן ע"ו סעיף קטן ו' ובשפתי דעת שם ובסימן ס"ט אות א', ובדם שעל הבשר בדיעבד אינו אוסר אם נמלח בלא הדחה תחילה מה שאין כן דם בעין ממש אוסר. וקשה כיון ששניהם דאורייתא איזה חילוק יש ביניהם ואטו החתיכה יודעת מנין בה הדם שעליה, ובשלמא בדם פליטה שאינו אלא מדרבנן יש להתיר בדיעבד אבל דם של עצמו שעל גב החתיכה או שיצא עליה על ידי שנחתך הבשר הוא בלאו ומאי שנא מדם הבא ממקום אחר. ובמבוא שערים לשערי דורא שער ג' אות ז' הביא ראיה מהרא"ש במסכת חולין פרק ח' סימן מ"ו שחתיכה פולטת דם של עצמו יותר מדם מעלמא, ולע"ד אינה ראיה כי הרא"ש שם מיירי בדם שנבלע בתוך הבשר ועל זה כתב שכיון שפולט דם דקבל מעלמא כ"ש דמו עכ"ל ובזה בודאי סברה שדם הנמצא בתוך הבשר מעיקרו קיל מדם שנבלע מעלמא, מה שאין כן אחרי שיצא הדם על גב הבשר איזה חילוק יש בין אם בא מחתיכה זו או אחרת. וזהו שכתב האור זרוע שדוקא בדם פליטה שהוא מדרבנן אומרים דם משריק שריק או כבולעו כך פולטו ואלמא בדם דאורייתא אין אומרים כן, ואם נימא דדם הבא מעלמא דהוי מדאורייתא שנפל על הבשר כשהוא צונן ולא הדיחו ואחר כך צלאו אוסר אם כן הוא הדין בדם של עצמו שלא הדיחו שאף הוא מדאורייתא. אלא בודאי גם האור זרוע סובר כמו שפרש האיסור והיתר בשער ח' בדעת התוספות שרק בנופל על צלי רותח אוסר כל שהדם הוא דאורייתא מה שאין כן בנפל על בשר צונן, ואין חילוק בין הבא מעצמו להבא מעלמא.
6
ז׳ולפי זה אין ג' מיני דם שפרש דהיינו דם פליטה ודם בעין לא־ממש הבא מעצמו ודם בעין ממש הבא ממקום אחר, אלא יש רק ב' מיני דם והם דם פליטה מדרבנן ודם בעין מדאורייתא, ואתו שפיר לשונות הראשונים שקראו גם לדם שעל הבשר שלא הודח בשם דם בעין וכמו שכתב גם האיסור והיתר בכלל ו' אות י"ג וכלל ח' אות א' ועוד מקומות. ומה שכתבו הטור ושלחן ערוך לשון דם אחר שנפל על הצלי עיי"ש אינו בא לאמר שיש חילוק בין הבא מעצמו לבין הבא ממקום אחר אלא קושטא קאמרו, כי מיירי בנפל דם דאורייתא על צלי רותח וממילא לא משכחת לן אלא בנפל ממקום אחר כי אילו דם שהיה עליו מתחילת הצלייה אינו אוסר דבהדי שמתחמם פולט כמו שבאר האיסור והיתר בשער ח' והים של שלמה. ודוק היטב, והיא שיטה מחוורת בראשונים ומה שהאחרונים לא פרשו כן הוא מפני שנמשכו אחרי דברי האיסור והיתר בפרוש האור זרוע.
7
ח׳ולהלכה יש לאסור בדם צונן שנפל על בשר צונן ונצלה כיון שכן כתבו האחרונים, אבל בהפסד מרובה או בצרוף ספק לע"ד יש לסמוך על פרוש האיסור והיתר בשער ח' ושכן משמעות כל הראשונים שרק בנפל על בשר רותח אוסר, ומהאור זרוע אין סתירה וכל שכן לפי מה שבארתי שגם דעתו היא כן. והוא חדוש גדול וצריך הסכמת בעלי הוראה. ומכאן לענין בשר שנטחן ונצלה בלי מליחה, עוד סבר אותו הרב לאסור אם לא הדיחו הבשר היטב קודם הצלייה ובאר טעמו כי על ידי הטחינה יוצא דם על גבי פרורי הבשר וכמו באם חתך הבשר אחרי שהודח בסימן ס"ט סעיף א', ולכן יש לחוש שנסרך דם מפרור אחד לשני והוי דם בעין ממקום אחר ואוסר בצלייה. ולפי מה שכתבתי לערער על עיקר האיסור של דם בעין על בשר צונן פשיטא שאין לחוש לזה, ועוד לפי דבריו תיאסר מולייתא שלא הודחה היטב אחרי הכתישה ואילו מסתימת הראשונים הסוברים שאין צורך כלל במליחה למולייתא משמע דשרי גם ללא תקון אחר כמו הדחה, וגם כמדומה שלא תועיל הדחה בבשר כתוש כיון שהפרורים נדבקים אלו באלו והוא הדין בבשר טחון*(הג"ה) עיין בתשובות איברא סימן ל"א אות א' לגבי מליחה במי מלח., ועוד כיון שמעיקרא היתה חתיכה אחת אלא שנטחנה לכן אפשר שאין הדם נחשב לבא ממקום אחר. אלא בודאי אין לפקפק בהיתר בשר טחון כזה לצלי, ושוב ראיתי בשו"ת יביע אומר חלק ה' חלק יורה דעה סימן ה' אות ב' שהשיג על שו"ת ישכיל עבדי.
8
ט׳ורק נסתפקתי מהו ההכשר לכתחילה לצלי במולייתא שדברו בה הפוסקים והוא הדין לבשר טחון. הנה רש"י במסכת פסחים דף ע"ד כתב האי מולייתא שריא ואפילו לא מלחו את הבשר שנותנים לתוכה אלא במליחת צלי דאי במליחה כל הצורך בקדירה פשיטא עכ"ל לפי הנוסח האחר שם וכן הוא ברש"י שעל הרי"ף במסכת חולין דף צ"ג והיינו הך נוסח הראשון בפרש"י במסכת פסחים שם וכן הוא במרדכי במסכת חולין סימן תרצ"ה, ולפי זה במליחה מועטת מותרת במולייתא לצלי לכתחילה שהרי דימה אותה לקדרה וכן משמע במאירי שם שהביא דעת רש"י אחרי הדעה שאינה צריכה מליחה כלל ומשמע ששניהן איירי בלכתחילה. וכן כתב בדרכי משה הארוך ביורה דעה סימן ע"ז והביא כן מן המרדכי והגהות אשר"י שדין אחת הוא למולייתא ולצלי בעלמא ומותרת לכתחילה במליחה מועטת לפרש"י, וכן הוא בבאור הגר"א שדימה מליחה למולייתא למליחה לצלי.
9
י׳ואולם בתורת חטאת כלל ט' אות ו' כתב שכל זה לא מיירי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לצלותו אלא א"כ נמלחו שניהן מליחה גמורה כמו לקדרה דהיינו שכל אחד נמלח בפני עצמו ושהה שעור מליחה כ"כ האגור וכן הוא במרדכי בפרק כל הבשר עכ"ל וכן משמע ביורה דעה סימן ע"ז בהג"ה, ועיין בשפתי דעת שם אות ה' שפרש שדעת הר"ב היא שלא התירו מולייתא בגמרא אלא בדיעבד ועיין בספר ברית מלח ותקריב מלח כלל ל"א אות א', ונמצא שדבריו בתורת חטאת ובדרכי משה סתרי אהדדי*(הג"ה) במחלוקת בין הדרכי משה לתורת חטאת לע"ד העיקר כתורת חטאת שבו סידר פסקיו והדפיס אותו בחייו באותה שנה שנדפסו הגהות השלחן ערוך. ושלא כשו"ת בית אפרים חלק יורה דעה סוף סימן כ"ט שכתב שהרמ"א חיבר דרכי משה אחרי תורת חטאת וכן משמעות עוד כמה אחרונים עיין בספר משמרת שלום בהקדמה לכלל ט', שאף שהרמ"א חיבר ההקדמה לדרכי משה הארוך אחר כך שהרי הזכיר בה את המפה, הספר עצמו קדם למפה כמו שכתב בשו"ת הרמ"א סימן ל"ה וקל"א וחלק האיסור והיתר שבו קדם אפילו להדפסת הבית יוסף כמו שכתב שם בהקדמה וכל שכן לתורת חטאת.. ועוד קשה כי בספר תורת חטאת תלה במרדכי ובאגור הפך מה שנראה בדבריהם, כי ז"ל המרדכי כפי שהביא הוא עצמו בדרכי משה, לרש"י דבעי מליחה מועטת לצלי אין להתיר מולייתא עד שיהיו שניהם מלוחים במקצת דלא עדיף משאר צלי עכ"ל ומשמע שבמליהה קצת יש להתיר אפילו לכתחילה דומיא דצלי, וכן באגור סימן אלף ר"א כתב מתוך פרש"י משמע שמולייתא שלא נמלח כלל אפילו מליהה לצלי אסור ולא נהיר' למוהר"ר ברוך אלא אפילו לא נמלה כלל מותר עכ"ל הרוקה ואני המחבר ראיתי נוהג בבית אבי מוהר"ר יהודה לנדא זצ"ל למלוח מקודם כל מיני מולייתא עכ"ל האגור ומיירי במליחה לצלי שהתחיל בה ואלמא אביו של האגור היה מולח כן לכתחילה. וצריך לדחוק שמשמע לתורת חטאת שלשון המרדכי שאין להתיר וכו' עכ"ל פרושו בדיעבד ושיש לדייק כן באגור ממה שהיה אביו נוהג למלוח כל מיני מולייתא ואלמא גם מלוי בצים בכלל וע"כ מיירי במליחה גמורה, ומכל מקום קשה שכתב בסתם שכן כתבו המרדכי והאגור להצריך מליחה לקדרה מה שלא נתפרש בדבריהם וצ"ע.
10
י״אאיברא הדין דין אמת למלוח מליחה גמורה למולייתא כי יש דברים שנוהגים לכתחילה במליחה לצלי שאי אפשר במולייתא, כמו בסימן ע"ו סעיף ב' שצריך להדיח הבשר אחרי הצלייה וזה אי אפשר במלוי. והוא הדין לכתחילה יש למלוח מליחה גמורה גם לפני שטוחנים בשר לצלי כי אחרי הטחינה אי אפשר למלוח הבשר אפילו מליחה מועטת, וגרוע מנמלח צד אחד בלבד שהרי הרבה פרורים בתוך גוש הבשר הטחון אינם נמלחים כלל וגם אי אפשר להדיח היטב ועיין בדרכי תשובה סימן ס"ט סעיף קטן פ"ז ואכ"מ. ולמלוח מליחה מועטת קודם הטחינה ולהשאירו במלחו אין זו המליחה הנהוגה על השפוד, ועוד שעל ידי הטחינה יוצא דם הרבה על פרורי הבשר והוי כלא הודחו כלל ומתמלא המלח מן הדם. ואם למלוח מליחה מועטת ושוב להדיח הבשר קודם הטחינה אין מליחה זו מועילה לפי הטעם שמליחה קצת מסייעת בשעת הצלייה. ולכן יש למלוח מליחה גמורה בין למולייתא בין לבשר לפני שנטחן אף על פי שנראה שהראשונים לא דקדקו לעשות כן אבל בדיעבד שנטחן בלי מליחה והדחה כלל מותר לצלותו, וטוב להדיחו קודם ואחר הצלייה.
11
י״ביהודה הרצל הנקין
12