שו"ת בני בנים, חלק שני ט׳Responsa Benei Banim, Volume II 9
א׳עליית כופר לתורה בשעת הדחק
1
ב׳ב"ה, עש"ק כ"ה סיון תשנ"א
2
ג׳לשואל אחד
3
ד׳מה הוא זה שכתבת שאתה פונה אלי משום שאהיה אוביקטיבי, הכי שאר בעלי ההלכה אינם אוביקטיביים, וגם מה ענין אוביקטיביות לכאן כי אם דברי הגרמ"פ ז"ל כנים לא יועיל כלום. אפס כי לא ירדתי לסוף דעתו במה שכתב בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ב' סימן נ' ונ"א וחלק ג' סימן כ"א שכיון שראבייס ריפורמים הם כופרים ואינם מתכוונים בברכתם לשם ומלכות הוי כאילו לא ברכו כלל ולכן אי אפשר לקרותם לתורה כי חז"ל התקינו שכל הקוראים יברכו לפניה ואחריה כמו שאמרו במסכת מגילה דף כ"א עמוד ב', והלא שם הטעם הוא משום הנכנסים והיוצאים ופרש"י שאם יכנס אדם לבית הכנסת וכו' ולא ישמע את האחרים מברכים יאמר אין ברכה בתורה לפניה וכו' עכ"ל וכאן אי אפשר שיטעו שהרי סוף סוף הראביי ברך והיאך יסיקו השומעים שאין צורך לברך, הכי יודעים הם חדושו של הגרמ"פ או האם יטעו לחשוב שכיון שברכות הראביי הן רק מילי בעלמא אין צורך לברך כלל, על כרחך אי אפשר לטעות בזה שאם כן למה הוא ברך.
4
ה׳ויותר נראה להביא מהירושלמי מסכת מגילה פרק ד' הלכה ה', היה קורא ונשתתק זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אין תימר ממקום שהפסיק, הראשונים כלו' הפסוקים נתברכו לפניהן ולא נתברכו אחריהן האחרונים נתברכו לאחריהם ולא נתברכו לפניהן וכתיב (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה עכ"ל ונפסק באורח חיים סימן קל"ט סעיף א', ופרש בפני משה שתהא כולה תמימה בברכותיה שמברכין עליה וכו' תחילה וסוף עכ"ל ובקרבן העדה פרש שתהא כולה תמימה כמו שעושין לשאר פרשיות של תורה שמברכין לפניהן ואחריהן עכ"ל. ומירושלמי זו דייק רבנו יואל הובא במרדכי סוף מסכת מגילה סימן תתל"ב דהיכא שנשתתק ליכא למיחש משום יוצאין ונכנסין דקלא אית ליה עכ"ל ואלמא לא אמרינן בזה לא פלוג, וראיה למה שכתבתי שכיון דליכא למטעי בתר הראביי מותר משום היוצאין והנכנסין. ומכל מקום כיון שאם ברך תחילה ולא ברך בסוף או ברך בסוף ולא ברך תחילה אסור משום תורת ה' תמימה כל שכן אסור אם הברכות של הראביי דינן כאילו לא ברך כלל.
5
ו׳והנה צריך טעם למה תקנו משום חשש רחוק של הנכנסים והיוצאים אטו רק באותו יום באים לבית הכנסת ואינם יודעים שצריכים לברך לפניה ואחריה, ואפילו יימצא מי שיטעה בזה וירצה לקרוא ראשון או אחרון בפעם אחרת בלי ברכה הלא לקריאת התורה בעי צבור והאחרים יזכירו לו. ואינו דומה למה שאמרו שם דף כ"ב עמוד א' לדעת שמואל שאין לחלק פרשה של ה' פסוקים לשנים על ידי שיקרא הראשון פסוקים א' ב' ג' והשני יחזור ויקרא פסוקים ג' ד' ה' גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין עכ"ל שהנכנס לא ידע שהראשון קרא ג' פסוקים ויבוא לטעות שמותר לקרוא אפילו שנים, כי שם לאו בכל יום אתרמי פרשה כזו ושפיר אפשר לטעות בדין מה שאין כן ברכה לפניה ואחריה שהיא דבר מפורסם.
6
ז׳ולכן נראה שחשש היוצאים והנכנסים לגבי ברכות קאי על העולים עצמם שאם יכנס אחד לבית הכנסת אחרי שהראשון ברך לפניה ואותו הנכנס יקרא בתורה נמצא קורא בתורה בלי ברכה שלפניה שהרי לא יצא על ידי ברכת הראשון, או אם יקרא בתורה ואחר כך יצא קודם סיום הקריאה נמצא קורא בלי ברכה לאחריה שהרי לא יצא על ידי ברכת האחרון, ולכן תקנו שכל עולה מברך לעצמו. והוא לפי מה שכתב המאירי שצריכים העולים האמצעיים להיות שם מתחילה ועד סוף כדי שישמעו ברכה מהראשון והאחרון וכן כתב רבנו אברהם מן ההר שהקורא ראשון בתורה מברך ברכה שלפניה על ידי כל העולים שהרי יודע כמה הם חייבים לקרות אחריו עכ"ל, ושוב ראיתי כן ברש"ש וציין לט"ז אורח חיים סימן תכ"ח סעיף קטן ה' וספר טורי אבן. אלא שצ"ע כי המאירי ורבנו אברהם מן ההר לא פרשו כן את טעם הגזרה אלא העתיקו פרש"י, ורק המאירי הביא בשם י"מ שגזרו משום הנכנסים והיוצאים שמא ישמעו קריאת התורה בלי לשמוע גם הברכות לפניה ולאחריה ועיין בהגהות פורת יוסף בש"ס וילנא שם ובאורח חיים סימן תרפ"ה במשבצות זהב אות ב', ועיין בספר בני ציון חלק ב' סימן קל"ט אות ז' שהרבה לתמוה על המאירי כי החיוב הוא לשמוע קריאת התורה ולאו דוקא הברכות, ולהלכה עיקר הקפידא הוא להשמיע ברכו כמו שנראה ברמ"א בסעיף ו' וכן כתבו האחרונים והוא חיוב על המברך ולא על השומעים ובדיעבד אינו צריך לחזור גם בברכו.
7
ח׳אמנם מה שרש"י עצמו והרמב"ם בפרוש המשניות ושאר ראשונים פרשו הטעם שמא יאמרו אין ברכה בתורה לפניה וכו' ולא משום חיוב הקוראים האמצעיים בברכה אין זה קשה, כי הם יסברו שאין הברכה חיוב על הקוראים אלא על החפצא של קריאת התורה כמו שנראה ברבנו אברהם מן ההר בפרוש השני ולכן כל שהראשון ברך לפניה והאחרון אחריה פטורים האמצעיים אפילו אם לא שמעו הברכות. וקצת משמע כן ברש"י שכתב שיטעו שאין ברכה בתורה לפניה וכו' אין ברכה בתורה לאחריה עכ"ל ולא קאמר שאין מברכים בתורה לפניה ולאחריה כי קאי על קריאת התורה ולא על הקוראים. ובספר בני ציון סימן ק"מ אות ב' פרש כן בדעת רבנו יואל במרדכי הנ"ל וגם אני פרשתי כן כדי שלא תקשה עליו קושית הט"ז שם סעיף קטן ג' דהא בעי כוונה להוציא, ומיהו אינו משמע כן בראבי"ה סימן תקנ"ב שהוא המקור למרדכי עיי"ש בסוף התשובה הראשונה. ולפי זה אפילו אם ברכות הראביי אינן ברכות אין זה מעכב הקריאה, ואם משום התקנה שכל העולים יברכו גזרה משום טעות היוצאים והנכנסים, כיון שהראביי אמר את מלות הברכה לא יטעו בזה.
8
ט׳ברם אפילו אם מדינא ברכת הקורא הראשון פוטרת את כל הקריאה עדיין יש לדון היום משום הפסק הברכה שברך לאחריה וברכות שאר הקוראים וכמו שכתב בשו"ת אגרות משה חלק ג' שם דהא נסתלק חשיבות ברכה של הראשון וכו' אחרי שכבר ברך אחר קריאתו ברכה לאחריה עכ"ל. ואולם לע"ד אין הברכות הנוספות הפסק, שהרי בדף כ"ב עמוד א' רב קרא בסיפרא בתענית צבור פתח בריך חתים ולא בריך עכ"ל ורצו לאמר שברך ראשון במקום כהן ואמרו הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתא בישראל קרא פי' שעלה לשלישי מתוך ד' לפי ההוה אמינא שם שבתעניות קורין ד' גברי, אם כן לפניה מאי טעמא בריך, ודחו לאחר תקנה והקשו אי הכי לאחריה נמי לבריך ותרצו שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי עכ"ל. ולפי תרוצם באתרא דרב ברכו לפני כל קריאה ולא ברכו לאחריה אלא סמכו על חתימת העולה האחרון, והלא הפסיקו בברכותיהם וכן העולה האחרון הוא עצמו ברך גם לפניה והפסיק בינו לבין קודמיו ולמה יצאו בחתימתו, ודוחק לאמר שרק על ידי ברכה לאחריה היתה מסתלקת חשיבות הברכה שלפניה מה שאין כן על ידי ברכה לפניה אינה מסתלקת חשיבות הברכה שלאחריה כי מאי שנא, אלא על כרחך אין בזה הפסק. ולפי זה שפיר יוצא הבעל קורא על ידי ברכות הפותח והחותם על כל פנים אם התכוונו להוציאו שאז יועיל האידנא גם לט"ז אפילו אם ברכות הראביי אינן ברכות. ועיין בט"ז בסימן תכ"ח שכתב דאף בזמן המשנה לא היה מנהג קבוע וחיוב בזה הדרך שלא יברכו רק הפותח והחות' אלא שהיו כל הקוראי' יכולי' לסמוך על הפותח וחותם וא"צ לברך כל אחד בעצמו וכו' עכ"ל ואין כוונתו שאו הפותח והחותם בלבד ברכו או שכולם היו חייבים לברך אלא מיירי שהפותח והחותם ברכו כדין המשנה ואף על פי כן גם מן האמצעיים היו מותרים לברך אף ששאר הקוראים סמכו על הפותח והחותם, וכן מבואר בירושלמי פרק ג' הלכה ז' שגם קודם התקנה היו האמצעיים מברכים על שירת הים ועשרת הדברות וכו'. וכן כתב רבנו יהונתן מלוניל במסכת מגילה פרק ד' משנה ב' שגם קודם התקנה לא היה אסור לעשות באופן שונה מדין המשנה.
9
י׳אלא שקשה מתורת ה' תמימה כמו שכתבתי בראש. ואולם הנה באתרא דרב ברכו לפניה ולא ברכו לאחריה כיון שלא חששו ליוצאין ומאי איריא משום היוצאין והלא צריך לברך לפניה ולאחריה משום תורת ה' תמימה. ואין לתרץ לפי שמאמר הירושלמי הובא משמיה דרבי יוחנן ואם כן הוי מחלוקת רב ורבי יוחנן והלכה כרבי יוחנן, כי אדרבה כיון שמעשה של רב הובא בבבלי ואילו דברי רבי יוחנן הובאו רק בירושלמי הוי מחלוקת הבבלי והירושלמי והלכה כבבלי. ועיין במראה הפנים בירושלמי מסכת ברכות פרק ה' הלכה ג' בד"ה בטיטיי שפרש בדעת הרמב"ם הלכות תפלה פרק י"ב הלכה ו' שבאמת אין הלכה כירושלמי בזה, ולפי דברינו יש לכך מקור פשוט.
10
י״אועוד לפי מה שפרש בספר עלי תמר שבארץ ישראל גם לאחר התקנה המשיכו לסמוך על ברכות הפותח והחותם, אם כן אין הכוונה שהנשתתק והעולה במקומו היו מברכים אלא הכי קאמר, שכוונת הפותח והחותם אינה אלא למי שקורא לפי חלוקת הפרשיות הקבועה מה שאין כן אם העולה במקום הנשתתק התחיל לקרוא במקום שפסק לא התכוונו הפותח והחותם אליו ולכן הוי נתברכו לפניהן ולא נתברכו אחריהן וכו', ואינו ענין לאתרא דרב ששם שפיר קראו כרגיל ולכן יצאו על ידי ברכת החותם.
11
י״בואולם שאר ראשונים העתיקו את הירושלמי להלכה והרא"ש פרש שמיירי לאחר התקנה והדרא קושיא לדוכתא היאך באתרא דרב לא ברכו לאחריה והלא בעינן תורת ה' תמימה. ויש לתרץ לפי מה שכתב הר"ן שקודם התקנה כל העולים כחד גברא דמי ופרש בקרבן נתנאל פרק ג' סימן ג' אות ס' שאז הוי תורת ה' תמימה מה שאין כן עתה א"א ששני ב"א זה יברך על תחילת הקריאה וזה יברך לאחריה עכ"ל, שלפי זה עיקר תורת ה' תמימה בא שלא לחלק הברכות בין שני בני אדם וניחא מאתרא דרב שאף על פי ששם כל קורא ברך לפניה והחותם ברך לאחריה כיון שהתכוונו לכך הוי כחד גברא. ולע"ד נראה עוד, שלא אמרו תורת ה' תמימה לאמר טעם חדש אלא היינו הך מה שאמרו בבבלי משום היוצאין ומשום הנכנסין פי' כדי שלא יאמרו אין ברכה בתורה לפניה או אין ברכה בתורה אחוריה שאז אין תורת ה' תמימה, ולכן בנשתתק יתחיל הבא במקומו ממקום שהתחיל כדי שלא יטעו היוצאים והנכנסים וזו כוונת הרא"ש שמאמר זה תקנו בתר שתקנו משום היוצאין והנכנסים דהא בהא תליא, וממילא באתרא דרב כיון שלא חששו משום היוצאין הוא הדין ליכא משום תורת ה' תמימה. ועיין בקרבן נתנאל שם אות פ' מה שהקשה על רבנו יואל שחילק בין גזרת היוצאין לבין תורת ה' תמימה.
12
י״גוהנה חדושו של הגרמ"פ ז"ל בנוי על הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ח', ספר תורה שכתבו מין שורפים אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר דברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם עכ"ל ואלמא כיון שעבורו השם הוא כמילי דעלמא אין כאן קדושת השם כלל, ומכאן כתב בשו"ת אגרות משה חלק ב' סימן נ' שאם כופר מברך הוי כאילו לא ברך בשם ומלכות. איברא אפשר לחלק בין ספר תורה לבין ברכות, וכמו שבעצמו כתב שם שאפשר שכיון שעכ"פ מברך בפה בלשון שאינו של בטלה לא יעבור על חיוב מורא וכו' ונ"מ האם רשאין לומר לאחד שידוע לו שהוא כופר שיברך עכ"ל ואילו לאמר לו לכתוב ספר תורה בודאי אסור כיון שטעון שרפה.
13
י״דוכבר מצינו מעין סברת שו"ת אגרות משה בשלחן ערוך בעל התניא סימן קפ"ה אות א' וב', שכתב שאם לבבו פונה לדבר אחר בשעת ברכת המזון אזי אינו נקרא וברכת את ה' אלקיך ופרש בדעת רבנו יונה והרא"ש שהוא הדין בכל הברכות אם פנה לבו לא יצא, ולעומת דעת שו"ת הרשב"א חלק א' סימן שד"מ ובקצור בחדושיו למסכת ברכות דף י"ג עמוד ב' והובא בבית יוסף סימן ס"ג ובמגן אברהם שם סעיף קטן ז' שרק בפסוק ראשון של קריאת שמע ובברכת האבות בעינן כוונת הלב וכוונת הענין כיון שמקבל עליו עול מלכות שמים או מסדר שבחי הקב"ה אבל לא בשאר ברכות, ובעיקר דעת רבנו יונה עיין בשדי חמד מערכת המ"ם כלל ע' ועוד עיין בחדושי רבנו חיים בהלכות תפלה פרק ד' ואכ"מ. ואם כן הוא הדין בברכות הראביי שאינו מתכוון לשם ומלכות תלוי במחלוקת זו, אמנם להלכה בדיעבד מיקרי ברכות כמו שסיים בשלחן ערוך בעל התניא שם. ואם תאמר מין שאני, עדיין באנו למחלוקת האם עונים אמן אחרי כותי שברך אם שמעו ברכתו מתחילה ועד סוף והוא הדין מין עיין בתוספתא מסכת ברכות פרק ה' הלכה כ"ב ובמנחת בכורים ובטור אורח חיים סימן רט"ו ובבאור הגר"א ובאחרונים.
14
ט״וונמצא שאפשר שברכות הראביי דינן כברכות, ואם תמצא לאמר שאינן ברכות עדיין מועילות מצד הגזרה משום היוצאים והנכנסים ואילו הבעל קורא יכול לצאת על ידי ברכות הקורא הראשון והאחרון אם התכוונו אליו, וליתר שאת יברך בלחש בלי ברכו בשעה שהראביי מברך בקול ועיין באורח חיים סימן קל"ט סעיף ו' ובאחרונים ובבני ציון שם אות ז'. לכן לע"ד יכול להקל בשעת דחק גדול, וכאן בודאי הוי שעת הדחק כי הראביי מנהל את עניני הדת בקמפו"ס וכבר הביא לפיטוריו של היועץ האורטודוקסי הקודם כיון שלא נתן לו לעלות לתורה ואותם התלמידים שומרי תו"מ נשארו ללא יועץ למשך שלש שנים ועתה יש חשש שיפטר גם אותך וחמור יותר מאיבה בעלמא. ובאותו יום שקבלתי מכתבך ביקר אצלי אחד שמכיר את מקומך ואישר את חששותיך .*(הג"ה) מומר לחלל שבת וכו' וכן כופר אינם מצטרפים לעשרה כמו שכתב בפרי מגדים אשל אברהם סימן נ"ה אות ד' וכן כתבו כל האחרונים. ונראה הטעם שהמומר כמאן דליתא דמיא ואין כאן עשרה, שאף על פי שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא מכל מקום לא קרינן ביה ונקדשתי בתוך בני ישראל כי אין הקב"ה מתקדש בכאלה ולאו בי עשרה מומרים שכינתא שריא, וזו כוונת שו"ת פקודת אלעזר סימן ו' ושלא כמו שהשיג עליו בשו"ת מספר הסופר חלק א' סימן ד'. ורק בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ראשון סימן כ"ג כתב כדבר פשוט לצרף מומר בשעת הדחק, וטעמו ממסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד ב' שלמדו שבעינן עשרה מישראל בגזרה שוה ממרגלים והם היו כופרים בקב"ה כמו שאמרו במסכת ערכין דף ט"ו עמוד א' דבר גדול דברו המרגלים וכו' כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם עכ"ל. ולע"ד אם מהא לא איריא כי לא למדו מהמרגלים אלא המספר בלבד, וכמו במשנה בריש מסכת סנהדרין ושפטו העדה והצילו העדה וכו' ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר (במדבר י״ד:כ״ז) עד מתי לעדה הרעה הזאת עכ"ל והוא הוא הכתוב במרגלים שהביאו אצל ונקדשתי. ומה שאמרו בדף ע"ד מה להלן עשרה וכולהו ישראל עכ"ל אינו בא לאמר שלמדו דבעינן ישראלים מהמרגלים וממילא אפילו מומרים בכלל, שהרי תחילה למדו תוך תוך מן הכתוב בפרשת קרח (במדבר ט״ז:כ״א) הבדלו מתוך העדה הזאת עכ"ל וידענו שכולם היו ישראלים שהרי קרח אמר כל העדה כלם קדשים וגו' עכ"ל ולא שייך לאמר כן על תערובת גויים. אלא מן הבדלו מתוך העדה וגו' נלמד דבעינן ישראלים ורק עדיין לא נלמד המספר המצומצם של עדה ולכן למדו עדה עדה ממרגלים שהיו עשרה, וכן כוונת המהרש"א עיי"ש. וניחא שגרים מצטרפים לדבר שבקדושה וכן ליחשב פרהסיא כיון שנלמד מעדה אצל קרח ושם גרים בכלל, ויהיה זה הרבוי שסבר בפתחי תשובה ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף קטן ז' ועיין בשדי חמד מערכת הגימ"ל אות ס"ז, מה שאין כן אם נלמד מן המרגלים כמו כן נלמד משם להוציא גרים שבזה שפיר יש לאמר אין גזרה שוה למחצה. גם יש לפקפק קצת האם המרגלים היו כופרים לפי הלשון כביכול אין בעל הבית וכו' עכ"ל, שאם המרגלים הם שאמרו כביכול אזי אינו כפירה אלא הפרזה וכן משמע במסכת מנחות דף נ"ג עמוד ב' לקול מיליהן של מרגלים נתרועעו דליותיהן של ישראל ופרש"י נשבר גאון עוזם עכ"ל והביאו עלה הא דדבר גדול דברו המרגלים, הרי שבקשו להפחיד את ישראל ולא לענין כפירה, וזהו דבר גדול פי' דבר גוזמא. ולפי מה שבהרבה נוסחאות במסכת סנהדרין פרק י' משנה ג' הושמט הא דאין למרגלים חלק לעולם הבא וכן בירושלמי אינו וכן מחקו הגר"א בדף ק"ט עמוד ב', אם כן המרגלים כלולים בדור המדבר ותלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר עיי"ש.
ועיין ברבנו בחיי בפרשת אמור שהביא בשם רבי יעקב שאין נוסחת הבבלי שנלמד מן הבדלו מתוך העדה וכו' מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרת מרגלים לדבר שבקדושה עכ"ל ונראית כוונתו שמה ענין מרגלים שחללו את השם לונקדשתי בתוך בני ישראל, ולכן הביא שהנוסחא הנכונה היא מן (בראשית מ״ב:ה׳) ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים עכ"ל שמיירי בישראלים כשרים והוא בירושלמי מסכת ברכות פרק ז' הלכה ג' עיי"ש, ברם לפי מה שכתבתי שלא נצטרכו למרגלים אלא כדי ללמד מנין עשרה אתי שפיר גם נוסחת הבבלי.
ולפי זה אין ראיה שונקדשתי כולל גם כופרים ומסתברא שדבר שבקדושה אינו אלא בעשרה ישראלים שאינם מומרים כדעת כל האחרונים ואפילו בשעת הדחק, ושלא כשו"ת אגרות משה. וגם לע"ד עשרה מומרים אינם נקרים פרהסיא לענין קדוש השם, וראיה מחדושי הר"ן שם דף ע"ה עמוד א' שכתב שאם ב"נ מוזהרים על ק"ה למה לי ישראל, בעשרה בני נח הוא פרהסיא שלהן דלמה לא יהיה פרהסיא בבני נח כמו בבני ישראל וכו' וי"ל דאין ה"נ שכל שיש עשרה בני נח כופרים בע"א אם יעבור אפילו באונס בפניהם היינו פרהסיא שלהן ויהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל הרי שהשוה ישראל לבני נח ובבני נח דוקא מי שכופר בע"ז ואם כן הוא הדין ישראל. ואין להקשות מישראל המומר לחלל שבת שאין לעומתו בגוי.
ולפי זה קיל עליה לתורה יותר מצרוף למנין לגבי כופר ובפרט לדידן שהבעל קורא מוציא את כולם, ומכל מקום הרבה אחרונים השוו בין הדינים ולכן אין לצדד להקל אלא בשעת דחק גדול. ורק בזה שונה חדושו של הגרמ"פ ז"ל לענין היוצאים והנכנסים ממה שכתבו שאר אחרונים כי לפיו לא היתה מועילה שום עצה, ולדוגמה מה שכתב בשו"ת רב פעלים חלק ב' סימן י"א להעלות מומר שלא בחובת היום או לחזור ולקרוא שנית מה שקרא הוא שאז לא איכפת לן מקריאתו והוא לפי מנהג הספרדים באורח חיים סימן רפ"ב סעיף ב' שחוזר וקורא זה מה שקרא זה, שמכל מקום אסור משום היוצאים והנכסים לפי סברת הגרמ"פ אבל אינה נראית לע"ד.
ועיין ברבנו בחיי בפרשת אמור שהביא בשם רבי יעקב שאין נוסחת הבבלי שנלמד מן הבדלו מתוך העדה וכו' מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרת מרגלים לדבר שבקדושה עכ"ל ונראית כוונתו שמה ענין מרגלים שחללו את השם לונקדשתי בתוך בני ישראל, ולכן הביא שהנוסחא הנכונה היא מן (בראשית מ״ב:ה׳) ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים עכ"ל שמיירי בישראלים כשרים והוא בירושלמי מסכת ברכות פרק ז' הלכה ג' עיי"ש, ברם לפי מה שכתבתי שלא נצטרכו למרגלים אלא כדי ללמד מנין עשרה אתי שפיר גם נוסחת הבבלי.
ולפי זה אין ראיה שונקדשתי כולל גם כופרים ומסתברא שדבר שבקדושה אינו אלא בעשרה ישראלים שאינם מומרים כדעת כל האחרונים ואפילו בשעת הדחק, ושלא כשו"ת אגרות משה. וגם לע"ד עשרה מומרים אינם נקרים פרהסיא לענין קדוש השם, וראיה מחדושי הר"ן שם דף ע"ה עמוד א' שכתב שאם ב"נ מוזהרים על ק"ה למה לי ישראל, בעשרה בני נח הוא פרהסיא שלהן דלמה לא יהיה פרהסיא בבני נח כמו בבני ישראל וכו' וי"ל דאין ה"נ שכל שיש עשרה בני נח כופרים בע"א אם יעבור אפילו באונס בפניהם היינו פרהסיא שלהן ויהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל הרי שהשוה ישראל לבני נח ובבני נח דוקא מי שכופר בע"ז ואם כן הוא הדין ישראל. ואין להקשות מישראל המומר לחלל שבת שאין לעומתו בגוי.
ולפי זה קיל עליה לתורה יותר מצרוף למנין לגבי כופר ובפרט לדידן שהבעל קורא מוציא את כולם, ומכל מקום הרבה אחרונים השוו בין הדינים ולכן אין לצדד להקל אלא בשעת דחק גדול. ורק בזה שונה חדושו של הגרמ"פ ז"ל לענין היוצאים והנכנסים ממה שכתבו שאר אחרונים כי לפיו לא היתה מועילה שום עצה, ולדוגמה מה שכתב בשו"ת רב פעלים חלק ב' סימן י"א להעלות מומר שלא בחובת היום או לחזור ולקרוא שנית מה שקרא הוא שאז לא איכפת לן מקריאתו והוא לפי מנהג הספרדים באורח חיים סימן רפ"ב סעיף ב' שחוזר וקורא זה מה שקרא זה, שמכל מקום אסור משום היוצאים והנכסים לפי סברת הגרמ"פ אבל אינה נראית לע"ד.
15
ט״זוהנה במסכת גיטין דף פ"ג עמוד א' אמר רבי יהושע אין משיבין את הארי לאחר מותו עכ"ל ופרש"י שאם היה קיים שמא היה מחזיר תשובה, אך רבי יהושע מילי דחסידותא קאמר ולא להלכה שהרי אמר כן לגבי רבי אליעזר שאין הלכה כמותו ועיין בשירי קרבן בירושלמי פרק ט' הלכה א', והעד שלכן בספרי כי תצא ובתוספתא מסכת גיטין פרק ז' ובירושלמי שם שהביאו את הברייתא השמיטו הא דאין משיבין את הארי לאחר מותו וגם הרי שאר תנאים השיבו את רבי אליעזר. ולכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף אם איננו כדאיים לחלוק על הגרמ"פ ז"ל שנתקבלו הוראותיו כמו שכתב לי רב אחד ובפרט בענין זה שראוי להרחיק את הכופרים כל מה שאפשר וכל שכן לא לתת להם כבוד ועיין בתשובות איברא סימן ח' אות ב', מכל מקום ניחא לגרמ"פ עצמו שהבאים אחריו יבחנו דבריו אם אך עושים כן לשם שמים כמו שכתב בחלק אבן העזר חלק ראשון סימן נ"ח לגבי החתם סופר עיי"ש, ועוד שאיני מבטל עיקר הוראתו שאין להעלות כופרים כי אם מצדד להקל בשעת דחק גדול ובכגון זה גם הוא יודה.
16
י״זומכל מקום איני מורה ממרחקים וגם כדי שלא יצא מזה היתר כללי, אלא תראה את המכתב לקצת מרבני מקומך ואם יסכימו תוכל לעשות מעשה. ויש לקיים כמה תנאים, שלא יעלה הראביי ראשון או אחרון ושיעלו עליות נוספות כדי שיהיו ז' קרואים בלעדיו שהרי בלי ברכות אינו עולה למנין ז' כמו שכתב שם בראבי"ה, ושהמברך הראשון והאחרון יתכוונו להוציא את הבעל קורא ושהבעל קורא יברך את הברכות בלחש כנ"ל. ואתה ובני סודך אל תענו אמן אחרי אותו הראביי ומה עוד שיש לו דין מי שעולה בכוח ואלימות עיין סימן נ"ג סעיף כ"ב.
17
י״חיהודה הרצל הנקין
18