שו"ת בני בנים, חלק שלישי י״אResponsa Benei Banim, Volume III 11
א׳הערות בדברי הגרמ"פ ז"ל
1
ב׳ב"ה, י"ב מנחם אב תשנ"ו
2
ג׳ללמדן אחד
3
ד׳יישר כוחו על שהראה לי בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ה' שיצא עתה לאור, כמה מקומות שכתב שלא כמו שכתבתי אני. הנה הגאון המחבר זצ"ל היה גדול מאד ורב גובריה וצריך להתחשב בדעתו בכל מקום, קטנו עבה ממותנינו וגם היתה לו ראות חדה וידע להתנער מן המוסכמות ולברר הלכה לאמיתה. אפס מרוחב היריעה אשר פרס מן הנמנע שלא יימצאו בה קמטים לעתים ובפרט כאשר הסתמך הרבה על סברתו או על הוכחה מחודשת מן הגמרא.
4
ה׳עיין בחלק אורח חיים חלק ראשון סימן קל"ט ענף ה' בענין תיקון עירוב במאנהעטן שחידש חילוק בין רשות הרבים של עיר לבין רה"ר של דרכים שבדרכים צריך שיעברו שם ששים רבוא מה שאין כן בעיר די שיהיו בה ששים רבוא בכל הרחובות אף אם לא ברחוב אחד, וכתב וז"ל וראיה גדולה למה שבארתי דלא בכל מקום צריך שיעברו שם ס' רבוא דהא בערובין דף כ"ב איתא ואפילו במעלות בית מרון הוא רה"ר ופרש"י שמהלכין בו בזה אחר זה ולא שנים ביחד וא"כ אף אם ילכו בלא הפסק כל הכ"ד שעות של המע"ל לא יעברו ס' רבוא ומ"מ הוא רה"ר וחייבין עליו אף שרש"י הא מצריך שיהיו ס' רבוא. ולכן צריך לומר כדבארתי שבעיר סגי בזה שיש ס' רבוא בכל העיר ונימא דמעלות בית מרון היה בעיר. ואף שבר"ה דף י"ח פרש"י הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך עיי"ש צריך לומר דלא דק שם כ"כ כיון שאין נוגע שם וקראו דרך אף שהוא מרחובי העיר, והא בל"ז הא מוכרח לפרש שהיה מרחובי העיר דהא רה"ר צריך שיהיה ברוחב ט"ז אמה ואם היה דרך בעלמא כיון שקצר כ"כ לא היה שייך להיות רה"ר ולכן צריך לומר שהיה מרחובי העיר והיה רוחב הרחוב שהוא בין החצרות והבתים שמשני הצדדין ט"ז אמה והיה מקום ההלוך רק קצר מאד באמצע הרחוב ומשני הצדדין עד החצרות והבתים עמק עמוק וזה ג"כ הוא בדין רה"ר דאולי היה ראוי קצת לתשמיש להעוברים במשאות ואף שאלו הצריכים להרוחב דט"ז הם מועטים מ"מ הוא רה"ר בצרוף הס' רבוא של כל העיר כדבארתי, אבל אם היה בדרך ודאי אין להחשיבו שהוא רוחב ט"ז בשביל המועטים שמשתמשים שם עכ"ל בסוגריים.
5
ו׳והוא פרוש רחוק לע"ד שמעלות בית מרון היה רחוב בעיר ושהיו עמקים עמוקים בעיר ושפשטות לשון רש"י שהוא דרך היא לאו דוקא, אלא שהוכרח לכך מפני קושיתו שאי אפשר שיעברו ס' רבוא בשורה אחת תוך מעת לעת, ברם מחבר אחר היה מניח הקושיא בצ"ע ואילו לדעת הגרמ"פ ז"ל יקוב הפרוש את ההר. ואינו נכון לע"ד ונעלם ממנו לפי שעה מה שהביא בבאור הלכה בסימן שמ"ה בד"ה שאין ששים רבוא את דברי הרמב"ן בדעת רש"י והם מחדושיו למסכת ערובין דף נ"ט, שרק בתוך העיר צריכים ס' רבוא אבל בדרכים בין עיר לעיר הוי רשות הרבים גם בלי זה, ומה שכתב הרמב"ן שגם זה אינו מחוור היינו שחולק על עיקר פרש"י להצריך ס' רבוא ואפילו בעיר אבל לדעת רש"י עצמו שפיר יש לחלק בין עיר לדרך וכן משמע בלשון הרבה ראשונים שדברו בס' רבוא רק בעיירות בלבד. ובשו"ת בני בנים חלק א' עמוד ס"ו בארתי הטעם לפי דברי הרמב"ן שפשוטו של לשון רשות הרבים הוא שהדרך שייכת להילוך כל העולם, ורק אם היא נמצאת בתוך העיר נאמר שהדרך שייכת לתושבי העיר וממילא אינה של רבים אלא אם כן בוקעין בה ס' רבוא לדעת רש"י ודעמיה שהם נקראים רבים ושאז הדרך נקראת על שמם אפילו אם שייכת לבודדים. ולגבי רוחב מעלות בית מרון כתב הריטב"א במסכת ערובין שם אבל למעלה רחב הוא ויש ט"ז אמה עכ"ל פי' כיון שרוב הדרך רחבה ט"ז לא איכפת לן אם במקצתה מתקצרת, ואפילו בעיר הוא כן כמו שכתב בערוך השלחן שם אות כ"ז ולענין רה"ר בעיירות עיי"ש מן אות י"ח והלאה.
6
ז׳עוד באגרות משה שם בסימן כ"ג כתב כדבר פשוט שיש לצרף מומר להשלים עשרה לדבר שבקדושה בשעת הדחק, דהא במסכת סנהדרין דף ע"ד עמוד ב' למדו שבעינן עשרה מישראל מגזרה שוה ממרגלים והם היו כופרים בקב"ה כמו שאמרו במסכת ערכין דף ט"ו עמוד א' דבר גדול דברו המרגלים וכו' כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם עכ"ל. ואולם בבני בנים חלק ב' עמוד ל"ה בהג"ה בארתי שלא למדו מהמרגלים אלא המספר בלבד, ומה שבאגרות משה חלק אורח חיים חלק ב' סימן י"ט חיזק דבריו וכתב שאם למדו מהמרגלים רק את המספר אם כן במסכת סנהדרין שם היאך ביקש ר' ירמיה לפשוט מהמרגלים שט' מישראל וא' מעכו"ם אינם מצטרפים, וכתב גם על זה שהוא ראיה גדולה, דחיתי שהרי בגמרא תחילה למדו תוך תוך מעדת קרח ומשם נלמד שכולם מישראל שהרי אמרו למשה כי כל העדה כלם קדשים וגו' עכ"ל ולא שייך לאמר כן על תערובת גויים, ורק עדיין לא נודע המספר ולזה למדו עדה עדה מהמרגלים עיי"ש. ועוד עיין באגרות משה חלק אורח חיים חלק ג' סימן י"ד לענין חטא המרגלים ובמה שכתבתי בבני בנים שם. ורק אין זה כדוגמה הראשונה כי לגבי מעלות בית מרון דבריו לע"ד הם טעות מה שאין כן לגבי צרוף מומר אינם טעות אלא פרוש אפשרי ואילו היתה זו מחלוקת ביני לבינו פשוט שבטלה דעתי, אבל דא עקא שדעת הפרי מגדים באשל אברהם סימן נ"ה אות ד' היא שמומר ומחלל שבת וכו' אינם מצטרפים לכל דבר שבקדושה וכן הסכימו האחרונים עד האגרות משה ולכן כיון שחדושו אינו מוכרח אדרבה בטלה דעתו נגד דעתם. ולפלא על האינציקלופדיה התלמודית בערך יהרג ואל יעבור הערה 511 שציינו לדברי שו"ת אגרות משה אלה ולא הזכירו שאין כן דעת האחרונים. ומה שהיום אין אנו מחזיקים רוב מחללי שבת וכו' כמומרים הוא ענין אחר.
7
ח׳ואין תימה ולא פגיעה ח"ו בכבודו של הגרמ"פ ז"ל אם נאמר שלפעמים לא נתחוורו דבריו, כי לא נמצא ראשון או אחרון שהלכה כמותו בכל מקום וזו דרכה של תורה. ולא הוצרכתי לכתוב דבר פשוט כזה אלא מפני הטועים שפוסק כלשהו הוא סוף הוראה.
8
ט׳ועתה למה שהראית, בבני בנים חלק ב' עמוד רל"ח כתבתי שיש להסתכל באור תחילה ואחר כך לברך בורא מאורי האש ושכן דעת הגמו"ז זצלה"ה, ואילו באגרות משה חלק ה' הנ"ל סימן ט' אות ט כתב דהעיקר בברכת מאורי האש כמנהג העולם לברך תחילה ואחר כך להסתכל בצפרנים. הנה מה אעשה והוא בא מכח סדור הריעב"ץ וסדור הגר"א ואני באתי מכח פרקי דרבי אליעזר ומהרי"ל ושבלי הלקט בשם רב נטרונאי גאון ובשם רש"י, ואחרונים במקום ראשונים אינה משנה. ויש להוסיף לרשימת הראשונים מספר האורה סימן ס"ב מצוה להסתכל בצפרנים להשכיל ולהבין בין צפורן לבשר והאורה נראית בהם קודם ומברך עכ"ל ובמחזור ויטרי סימן קנ"א מקריב ידו לאור ואומר בורא מאורי האש עכ"ל ואור זרוע חלק ב' סימן צ"ג נוהגים להסתכל בצפורנים כדאמר בפדר"א למה כשפושטין צפורני ידו אצל הנר ומסתכל בהם מברך בורא מאורי האש עכ"ל וארחות חיים הלכות הבדלה אות ט"ו ורואה בהן בצפרנים קודם שיברך עכ"ל ועוד.
9
י׳ולא הבנתי מה שכתב באגרות משה שרק לפי טעם שבלי הלקט שהביא הט"ז יש להקדים הסתכלות לברכה, כי אין טעם זה נוגע אלא לשאלה האם לפשוט את האצבעות או לכופפן וכו עיי"ש אבל להקדים ההסתכלות לברכה הוי לכולי עלמא. גם מה שציין לסדור הגר"א אינו בליקוטי הגר"א או בביאור הגר"א אלא בהוראות הנדפסות בין התפילות וכמדומה שאינן מהגר"א. ויש להעיר שבסדור הריעב"ץ וסדור הגר"א כתבו שכופף אצבעותיו ומקרבן אצל הנר קודם הברכה ורק שמסתכל בהן אחרי הברכה ואם כן מנהג העולם לקרב את האצבעות לנר באמצע הברכה או אחריה אינו כמאן, איברא הראשונים כתבו גם להסתכל בהן קודם הברכה.
10
י״אעוד הראית מה שכתב באגרות משה שם סימן ח' שיש חיוב בכל יום ויום לצפות כעין וודאי שיבוא המשיח היום ושלא כמו שהארכתי במאמר [להלן מאמר ג]. והנה כתבתי שם שהמחשב קצים אינו יכול להאמין באמונה שלמה שיבוא המשיח קודם לכן כי אולי חישובו נכון ולא יבוא עד אז, ושוב ראיתי שהמבי"ט כתב כן בספר בית אלוקים שער היסודות פרק נ' אלא שכתב שלפיכך אסור לחשב קצים, ואילו ממה שגדולי הראשונים רש"י ורמב"ן ורמב"ם וכו' חישבו קצים הוכחתי להפך שאין חיוב להאמין שיבוא כל רגע. והמבי"ט לא הזכיר דברי הראשונים בזה ולפי דבריו נעשו חסרים בעיקר האמונה ח"ו וכן באגרות משה לא הזכירם.
11
י״בומה שהוכיח באגרות משה ממסכת סוכה דף מ"א עמוד א' בענין יום הנף כולו אסור שמא מהרה יבנה בית המקדש וכתב שאם היה זה רק חשיבות ספק, והוא רק ספק קטן, לא היה שייך למגזר ולאסור חדש כל יום הנף עכ"ל, לע"ד מאי שנא משאר ענינים שחששו בהם גם לספק קטן כמו יום טוב שני של גליות שמא תגזור מלכות גזרה ואתי לאקלקולי שישכחו את סוד העיבור במסכת ביצה דף ה' עמוד ב', ומהרה יבנה בית המקדש עדיף מגזרת יום טוב שני דהוי מעין ספק ספקא שמא לא תגזור המלכות ואפילו אם תגזור שמא לא ישכחו את סוד העיבור מה שאין כן בית המקדש בוודאי יבנה ורק שמא יבנה בחמיסר. ועוד שבגמרא פרשו טעם התקנה שמא יאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי נאכל ואיהו לא ידעי דאשתקד דלא הוי בית המקדש האיר המזרח התיר השתא דאיכא בית המדרש עומר מתיר עכ"ל וקשה שאפשר להודיע בשופרות שלא יאכלו וגם מאי שנא מהרבה דיני טהרות שאינם נוהגים היום ולא גזרינן על כל פנים בירושלים משום מהרה יבנה בית המקדש, ונראה שלכן פרש ר' נחמן בר יצחק שריב"ז סובר כרבי יהודה שיום הנף אסור מן התורה ולא משום מהרה יבנה בית המקדש וכן כתבו במאירי ועוד ראשונים שרנב"י חולק ועיין ביום תרועה למסכת ראש השנה דף ל' עמוד א' בד"ה אמר רב נחמן, ולפי זה ליכא ראיה משם. ובעיקר הענין הרביתי בראיות מן הגמרא שחז"ל לא ציפו שהמשיח יבוא בכל עת וגם יש חילוק בין בנין הבית לביאת המשיח, ועיין בשו"ת חתם סופר חלק ו' בליקוטי שו"ת סימן צ"ח בד"ה אמנם שגאולת בעתו אינה בשאר חדשים חוץ מניסן או תשרי ואילו גאולת אחישנה היא מציאות רחוקה.
12
י״גיהודה הרצל הנקין
13