שו"ת בני בנים, חלק שלישי כ״זResponsa Benei Banim, Volume III 27
א׳אשה בברכת חתנים
1
ב׳ב"ה, ב' טבת תשנ"ז
2
ג׳לאשה אחת
3
ד׳מזל טוב על כלולותיך, אמנם לא יכולתי להשיב עד כה כי אני טרוד בעריכת ספרי מלבד טרדות בבית ובמדרשה שבהנהלת אשתי נ"י. במכתבך מג' טבת כתבת שכבר הקדשת ד' שנים ללימודי תורה במדרשה בא"י מלבד לימודיך באוניברסיטה ושעודך ממשיכה ללמוד תורה, וכתבת שכואב לך שבטקס הנשואין לא יהיה חלק לקרובותיך וחברותיך ושאר נשים החשובות לך וששאלת מכמה רבנים האם יש מקום לאשה להשתתף באמירת שבע ברכות תחת החופה ושכולם השיבו שאינם יכולים לנקוב בסברה לאסור אבל אין הדבר מקובל. ועל זה יש לך צער שההלכה צריכה להיפסק על פי קריטריונים חברתיים ועל פי החשש שלא להיחשב פמיניסט או קונסרבטיבי ושאין מקום לאנשים פשוטים לבטא את אמונתם בה' על ידי לקיחת חלק בטקסים דתיים כל זמן שהדברים נעשים בתוך המסגרת ההלכתית, אלו תורף דבריך וצרפת שאלות מפורטות בענין שבע ברכות.
4
ה׳הנה תוכלי לכבד אשה בקריאת הכתובה כי אין בה קדושה או ברכה אלא היא קריאת שטר חוב בעלמא כדי להפסיק בין קדושין לנשואין, ולפי מנהגנו שגם אחר קורא את הכתובה וכן משמעות הרמ"א באבן העזר סימן ס"ב סעיף י' ולא רק המברך ברכת האירוסין קורא אותה ושלא כמנהג שהביא בשו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"ט בד"ה עתה, אם כן גם אשה יכולה לקרוא. והגם שבמקום שנשים אינן רגילות לדבר בפני צבור גברים אין זה מן הצניעות שתקרא את הכתובה בפניהם אבל בקהילה שבלאו הכי נשים מרצות ומדווחות ברבים בעניני צבור וכו' תוכל אשה גם לקרוא את הכתובה וקצת טעם יש בזה שהכלה סומכת דעתה עליה לקרוא לה את מה שכתוב. וכן רשאית אשה להכריז מי הוא הרב מסדר הקדושין ומי הם העדים והמברכים שבע הברכות ושאר הודעות ורק ראוי להודיע להם על כך מראש כדי שלא יבעתו.
5
ו׳ואולם להתיר לאשה לברך שבע ברכות תחת החופה ברוב עם כרצונך, גם לו יימצא מקור לזה בהלכה לע"ד אין להתירו וכמו שכתב בשו"ת חות יאיר סימן רכ"ב לענין אמירת קדיש על ידי הבת שאע"פ שיש סברה לכך מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהי' כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולי ויבואו לזלזל בו וכו' עכ"ל. ושנוי מנהג הקיים חמור יותר מהמצאת מנהג חדש, ולא טרח הגמו"ז זצלה"ה ולא הארכתי בשו"ת בני בנים חלק ב' סימן ז' להתיר אמירת קדיש על ידי נשים בעזרת נשים בשעה שהגברים אומרים קדיש עיי"ש אלא משום שנשתנה הענין באופן שגם החות יאיר יודה,*(הג"ה) בשו"ת חות יאיר דן בבת האומרת קדיש בפני מנין גברים בביתה, ושם וכן בשאר גדולי האחרונים שכתבו שאין לאשה לאמר קדיש בבית הכנסת מיירי לפי מנהג אשכנז שאחד אומר קדיש יתום לבד ולא רבים ביחד וכן נוהגים עד היום בשוויץ ובעוד מקומות, ואולם ברוב בתי כנסת אשכנזים נתקבל המנהג שרבים אומרים קדיש ביחד ולפי זה נשתנה הענין. ורק הדורות לא שמו לב לשינוי, ויש עוד שינויים שהדורות לא שמו לב להם כמו המנהג שבליל שבת האבלים ממתינים מחוץ לבית הכנסת עד אחרי לכה דודי ובכניסתם אומרים להם המקום ינחם אתכם וכו' שהוא לפי המנהג באירופה לקבל שבת בעוד היום גדול ועיין בערוך השלחן אורח חיים סימן רס"ז וממילא עד שלא קבלו שבת עדיין חול הוא, ואילו היום בהרבה בתי כנסת מקבלים שבת באיחור והשבת כבר נכנסה עם השקיעה ואינה תלויה בקבלתם וכבר הותר לאבלים להתפלל עם הצבור ואין לאמר להם המקום ינחם אתכם וכו' דהוי ניחום אבלים בשבת וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה חלק ב' עמוד שי"ח הערה צ"ד בשם הגרשז"א ז"ל.
ורב אחד פקפק האם בזמן החות יאיר שספרו נדפס בשנת תנ"ט אכן נהגו בקהילות אשכנז שרק אחד אומר קדיש וציין לקצור שלחן ערוך סימן כ"ו סעיף י"ח שכשיש הרבה אבלים וכו' נוהגין בהרבה מקומות שאומרים ב' או ג' ביחד עכ"ל. והשבתי לו שבספרי הפוסקים מלפני מאתיים שנה ויותר שהאריכו בדיני קדימה בקדישים לא נמצא אחד שכתב שיכולים לאמר קדיש ביחד, עיין בשו"ת שבות יעקב (שנת תמ"ט) חלק ב' סימן צ"ג ותשובה מאהבה (תע"ה) סימן רכ"ט וכנסת יחזקאל (תצ"ב) סוף חלק יורה דעה, ואפילו במטה אפרים (תקצ"ה) בדיני קדיש יתום שער ב' לא הזכיר מנהג זה ורק נזכר באלף למגן שם שהוא פרוש מאוחר משנת תרס"ח. ובשו"ת בנין ציון חלק א' סוף סימן קכ"ב בתשובה משנת תרי"ד כתב לגבי מנהג אמירת קדיש ביחד שלא נשמע ולא נראה בכל גלילות אשכנז ופולין אפילו קהילה אחת שנהגו כן חוץ ממה שהנהיגו מגידי חדשים אשר מנהגי ישראל לא יחשובו עכ"ל וכן עיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן קנ"ט (משנת תק"ס) בד"ה עוד אני שדחה מנהג הספרדים בזה. ואילו ספר קצור שלחן ערוך נדפס באונגואר בשנת תרכ"ד וצוין שם לפתחי תשובה יורה דעה סימן שס"ו סעיף קטן ו' בשם שו"ת דברי אגרת וכמדומה שהוא משנת תקע"ב, ועל כל פנים בימי החות יאיר שחי מאה שנה קודם לכן לא נשמע כזה.
עוד הקשה הרב הנ"ל שמנהג הספרדים לאמר קדיש ביחד ואף על פי כן בשדי חמד מערכת אבלות כלל ק"ס הסכים שאין לבת לאמר קדיש וכן אסרו עוד פוסקים מעדות המזרח. ברם בהרבה בתי כנסת ספרדיים אין עזרת נשים כלל כי לא נהגו הנשים לבוא לבית הכנסת בשבתות וכן ראיתי בבית שאן וכשבאה אשה אחת או שתיים לבית הכנסת עמדה בעזרת הגברים מאחור או מן הצד ועיין בבני בנים חלק א' סימן ד', ובאופן זה בודאי אין לה לאמר קדיש לעיני הגברים ואפשר שבשדי חמד מיירי בהכי ובשו"ת תורה לשמה סימן כ"ז ועשה לך רב חלק ה' דברו בהדיא באשה האומרת קדיש בעזרת הגברים. ואילו לאמר קדיש בעזרת הנשים מאחורי המחיצה באותו זמן שהגברים אומרים קדיש לע"ד אין בזה חשש ועיין בבני בנים חלק ב' שם.
ועוד עיין בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ה' סימן י"ב אות ב' שכתב, בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה או אבלה לאמר קדיש עכ"ל פי' שבשעה שהתפללו שם במנין נכנסה אשה לאמר קדיש, ונקט בית המדרש כיון שאין שם מחיצה שבהכי איירי עיי"ש שזהו שסיים שלהלכה למעשה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים עכ"ל כלומר שצ"ע להתיר לה לאמר קדיש ללא מחיצה ואילו מעצם אמירת קדיש על ידי אשה לא הוקשה לו כלל. ומה שכתב שבכל הדורות היו עושות כן אינו נסתר מדברי האחרונים כי בשו"ת חות יאיר מפורש שמיירי באמירת קדיש על ידי הבת באופן קבוע לאורך שנת האבלות אבל באופן ארעי אפשר שאין קפידא, ומכאן יש לדון באבלה בעזרת הנשים אם היא רגילה לאמר קדיש ביחד עם האבלים כנ"ל ויום אחד אתרמי שלא היו אבלים, שיכולה לאמר קדיש לבדה כיון שאינו אלא באקראי. אבל בשבע ברכות במעמד רבים פשיטא שיש לחוש לטעמו ולמנוע מכשול מלפני רבים גם הוא הלכה. ורק יש להתיר לאשה לברך אשר ברא אם מזמנות נשים לעצמן ביחד עם החתן והכלה במשך ז' ימי המשתה כמו שאבאר אי"ה.
ורב אחד פקפק האם בזמן החות יאיר שספרו נדפס בשנת תנ"ט אכן נהגו בקהילות אשכנז שרק אחד אומר קדיש וציין לקצור שלחן ערוך סימן כ"ו סעיף י"ח שכשיש הרבה אבלים וכו' נוהגין בהרבה מקומות שאומרים ב' או ג' ביחד עכ"ל. והשבתי לו שבספרי הפוסקים מלפני מאתיים שנה ויותר שהאריכו בדיני קדימה בקדישים לא נמצא אחד שכתב שיכולים לאמר קדיש ביחד, עיין בשו"ת שבות יעקב (שנת תמ"ט) חלק ב' סימן צ"ג ותשובה מאהבה (תע"ה) סימן רכ"ט וכנסת יחזקאל (תצ"ב) סוף חלק יורה דעה, ואפילו במטה אפרים (תקצ"ה) בדיני קדיש יתום שער ב' לא הזכיר מנהג זה ורק נזכר באלף למגן שם שהוא פרוש מאוחר משנת תרס"ח. ובשו"ת בנין ציון חלק א' סוף סימן קכ"ב בתשובה משנת תרי"ד כתב לגבי מנהג אמירת קדיש ביחד שלא נשמע ולא נראה בכל גלילות אשכנז ופולין אפילו קהילה אחת שנהגו כן חוץ ממה שהנהיגו מגידי חדשים אשר מנהגי ישראל לא יחשובו עכ"ל וכן עיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סימן קנ"ט (משנת תק"ס) בד"ה עוד אני שדחה מנהג הספרדים בזה. ואילו ספר קצור שלחן ערוך נדפס באונגואר בשנת תרכ"ד וצוין שם לפתחי תשובה יורה דעה סימן שס"ו סעיף קטן ו' בשם שו"ת דברי אגרת וכמדומה שהוא משנת תקע"ב, ועל כל פנים בימי החות יאיר שחי מאה שנה קודם לכן לא נשמע כזה.
עוד הקשה הרב הנ"ל שמנהג הספרדים לאמר קדיש ביחד ואף על פי כן בשדי חמד מערכת אבלות כלל ק"ס הסכים שאין לבת לאמר קדיש וכן אסרו עוד פוסקים מעדות המזרח. ברם בהרבה בתי כנסת ספרדיים אין עזרת נשים כלל כי לא נהגו הנשים לבוא לבית הכנסת בשבתות וכן ראיתי בבית שאן וכשבאה אשה אחת או שתיים לבית הכנסת עמדה בעזרת הגברים מאחור או מן הצד ועיין בבני בנים חלק א' סימן ד', ובאופן זה בודאי אין לה לאמר קדיש לעיני הגברים ואפשר שבשדי חמד מיירי בהכי ובשו"ת תורה לשמה סימן כ"ז ועשה לך רב חלק ה' דברו בהדיא באשה האומרת קדיש בעזרת הגברים. ואילו לאמר קדיש בעזרת הנשים מאחורי המחיצה באותו זמן שהגברים אומרים קדיש לע"ד אין בזה חשש ועיין בבני בנים חלק ב' שם.
ועוד עיין בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק ה' סימן י"ב אות ב' שכתב, בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה או אבלה לאמר קדיש עכ"ל פי' שבשעה שהתפללו שם במנין נכנסה אשה לאמר קדיש, ונקט בית המדרש כיון שאין שם מחיצה שבהכי איירי עיי"ש שזהו שסיים שלהלכה למעשה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים עכ"ל כלומר שצ"ע להתיר לה לאמר קדיש ללא מחיצה ואילו מעצם אמירת קדיש על ידי אשה לא הוקשה לו כלל. ומה שכתב שבכל הדורות היו עושות כן אינו נסתר מדברי האחרונים כי בשו"ת חות יאיר מפורש שמיירי באמירת קדיש על ידי הבת באופן קבוע לאורך שנת האבלות אבל באופן ארעי אפשר שאין קפידא, ומכאן יש לדון באבלה בעזרת הנשים אם היא רגילה לאמר קדיש ביחד עם האבלים כנ"ל ויום אחד אתרמי שלא היו אבלים, שיכולה לאמר קדיש לבדה כיון שאינו אלא באקראי. אבל בשבע ברכות במעמד רבים פשיטא שיש לחוש לטעמו ולמנוע מכשול מלפני רבים גם הוא הלכה. ורק יש להתיר לאשה לברך אשר ברא אם מזמנות נשים לעצמן ביחד עם החתן והכלה במשך ז' ימי המשתה כמו שאבאר אי"ה.
6
ז׳תחילת דברים ברמב"ם הלכות ברכות פרק ב' הלכה ט' לגבי ברכת המזון, בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים וכו' עכ"ל. ובהלכה י', ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נשואין, במה דברים אמורים כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת הנשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נשואין והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין עכ"ל ואילו בהלכות אישות פרק י' הלכה ה' כתב שאין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים בני חורין וחתן מן המנין עכ"ל. והשוני מבואר כי גדולים בני חורין בלשון הרמב"ם בא להוציא נשים ועבדים וקטנים עיין בהלכות תפלה פרק ח' הלכה ד' ופרק י"ב הלכה ג', ואילו בהלכות ברכות כתב שאין מברכים ברכה זו לא עבדים ולא קטנים ולא מיעט נשים ומאי שנא.
7
ח׳ונראה שלכן כתב בספר אהל מועד שער ברכות דרך ט' נתיב ג' שאין מברכין ברכות הללו לא לעבדים ולא לקטנים עכ"ל הרי שמיירי במי שאחרים אינם מברכים עליו ברכת חתנים ולא במי שאינו מברך ברכת חתנים לאחרים, ואם גרס כן ברמב"ם אתי שפיר כי עבדים כנענים אינם בתורת גיטין וקדושין כמו שאמרו במסכת גיטין דף כ"ג עמוד ב' וממילא לא שייך לברכם בברכת נשואין וכן לדעת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה כ"ד אסור להשיא אשה לקטן ועיין באוצר הפוסקים סימן ל"ד סעיף קטן א' אות ב' מה שאין כן אשה לאיש היא עיקר נשואין כמובן. ומיהו ספר אהל מועד הוא יחיד בלשון זה כי שאר ראשונים גרסו ברמב"ם לא עבדים ולא קטנים עכ"ל וכן הוא בכתבי יד הרמב"ם ומיירי במי מברך ומי לא, ובודאי משמע שלא מיעט אלא עבדים וקטנים והעד שאין שום מקום אחר ברמב"ם שהזכיר עבדים וקטנים ולא הזכיר גם נשים זולת כאן.
8
ט׳ובמאמר בכתב-עת [אחד] האריך רב אחד לדחות שלא כתב הרמב"ם בהלכות ברכות אלא לענין אמירת ברכת המזון כל אחד ואחד לעצמו, שכשם שעבד וקטן חייבים בברכת המזון ומוסיפים רצה ויעלה ויבוא בברכה שלישית כשמברכים לעצמם בשבת ויום טוב הוא הדין הוה אמינא שיוסיפו ברכת אשר ברא בברכה רביעית כשמברכים לעצמם בבית חתנים ולהכי השמיענו הרמב"ם שלא יוסיפו ברכה זו כיון שאינם שייכים בענין הנשואין מה שאין כן אשה בודאי מברכת אשר ברא לעצמה ולא דיבר הרמב"ם לענין שתברך להוציא אחרים. ואינו נכון לע"ד ואי אפשר לפרש כן ברמב"ם, ראשית כי אין סברה שלא יברך גם הקטן משום חינוך שהרי הוא עתיד להגיע לידי חיוב. ואין לאמר ששונים שבת ויום טוב שחייב הקטן לשמור אותם משום חינוך ולכן גם מברך עליהם מה שאין כן נשואין שאין הקטן שייך בהם בקטנותו לדעת הרמב"ם, זה אינו כי אין אנו דנים מצד הנשואין אלא מצד המצוה לשמח חתן וכלה ושפיר שייך בקטן משום חינוך כי אטו אסור לו לרקוד לפני חתן וכלה.
9
י׳ועוד והיא העיקר, בספר ארחות חיים הלכות ברכת המזון אות נ"ח וכלבו סימן כ"ה כתבו בשם הר"י מאורבי"ל בשם רבו שלדעת הרמב"ם צריכים עשרה כדי לברך בין אשר ברא לבדה ובין כל שבע הברכות ושאין חילוק ביניהן אלא שלאשר ברא אין צריכים פנים חדשות, והם פרשו סיום לשון הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ב' הלכה י' והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין עכ"ל שקאי בין על שבע ברכות ובין על אשר ברא לחוד וכן מסתבר וכן כתב הר"י קאפח בפרושו והביא משו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם סימן פ"ו שכתב בהדיא שכן דעת אביו ושלא כרבנו מנוח שפרש ברמב"ם שדי בשלשה. וכיון שאין מברכים אשר ברא ביחידות על כל פנים, שוב אין מציאות לרמב"ם שמברכים אותה כל אחד ואחד לעצמו שהרי כתב בהלכות ברכות פרק ה' הלכה ג' שהמזמן אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו עד שגומר ארבע הברכות והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל פי' שהשאר יוצאים על ידי המזמן ואינם מברכים לעצמם וכן כתב בכלבו בתחילת סימן כ"ה שהרמב"ם לא היה מברך בלחש עכ"ל, והוא הדין אחד מברך ברכת אשר ברא בקול והשאר עונים אמן כי מהיכי תיתי שדוקא ברכה זו יברך כל אחד לעצמו. ולזה כתב הרמב"ם שאין מברכים ברכה זו לא עבדים ולא קטנים עכ"ל והיינו להוציא אחרים, מה שאין כן נשים שפיר מברכות להוציא אחרים וכגון שיש עשרה גברים ועמהם נשים ללא פנים חדשות שאז גבר אחד מזמן בשם ומברך ברכת המזון בקול ושוב יכול המזמן או איש אחר מן המסובין או אשה לברך אשר ברא כי חיובם בברכה זו שווים.
10
י״אואם תאמר היאך אשה תברך אשר ברא והלא לדעת הרמב"ם שצריך שיהיו שם י' גברים כיון שאינה מצטרפת היאך תברך, אין זה כלל גדול וכמו שפשוט באחרונים שאשה מברכת הגומל אף על פי שגם שם צריכים עשרה גברים ולדעת רבנו יונה ורבנו ירוחם והמאירי הם לעיכובא ועיין בבני בנים חלק ב' בעמוד ס', וכמו שבמסכת ברכות דף נ"ד עמוד ב' למדו חיוב עשרה בברכת הגומל מן הכתוב בתהלים פרק ק"ז ויהללוך בקהל עם עכ"ל והוא הדין נמי במסכת כתובות דף ז' עמוד ב' למדו חיוב עשרה בברכת חתנים מן הכתוב בתהלים פרק ס"ח במקהלות ברכו אלקים וגו' עכ"ל ופרש"י שקהל הוא עשרה עיי"ש ומאי שנא. והטעם נראה, כי כיון שאשה שנתרפאה וכו' חייבת להודות ורק חכמים תקנו שההודאה תהיה על ידי ברכה בעשרה לכן לא שייך לפטרה בגלל שאינה מצטרפת, והוא הדין לדעת הרמב"ם יש לאמר שאשה חייבת בשמחת חתן וכלה ורק חכמים תקנו לשמחם על ידי ברכה בעשרה ולכן יש לה לברך אף על פי שאינה מצטרפת. והטעם שחייבת בשמחת חתן וכלה פשוט לפי מה שכתב בהלכות אבל פרק י"ד הלכה א' שלשמחם הוא מצות גמילות חסד מדבריהם משום ואהבת לרעך כמוך ועיי"ש בנוסח הדפוסים וברמב"ם לעם שהקדים כלה לחתן, ונשים שייכות בגמילות חסד כאנשים וזהו שכתב בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"א שיש לאשה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותה או לקרובותיה כדי שיבואו הם לה עכ"ל ועיין בספר מנורת המאור כלל ח' נר ג' בסימן ר"ו, ומה שברמב"ם סיים כדי שיבואו הם לה עכ"ל היא נתינת טעם למה יש לה לצאת לקיים דוקא מצוות אלה.
11
י״בוהנה מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות משמע שאשה יכולה לברך אפילו ז' ברכות כשיש עשרה גברים ופנים חדשות, כי מה שהקדים בהלכה ט' שאין מברכים ברכה זו לא עבדים ולא קטנים עכ"ל ואלמא נשים כן מברכות, קאי גם על מה שכתב בהלכה י' שאם יש פנים חדשות מברכים ז' ברכות במקום ברכת חתנים שהרי לא כתב שם דין אחר מי יכול לברך ומי לא וכמו שסיום דבריו שיהיו עשרה חתנים מן המנין עכ"ל קאי על כל מה שכתב מקודם וכמו שכתבנו. וסמך לברכת חתנים על ידי אשה ממסכת כלה פרק א' מנין לברכת חתנים מן התורה שנאמר (בראשית כ״ד:ס׳) ויברכו את רבקה וגו' עכ"ל ובפרקי דרבי אליעזר פרק ט"ז מבואר יותר וז"ל וכחזן שהוא עומד ומברך את הכלה בחופתה כך עמדו וברכו את רבקה וכו' עכ"ל ועיין בתוספות במסכת כתובות שם בד"ה ונראה ובתורה שלמה, והלא אחיה ואמה הם שברכו את רבקה עיי"ש בכתוב ולכן נהי שאינו אלא אסמכתא כמו שאמרו במסכת כלה שם על כל פנים נלמד מן הכתוב שאשה שייכת בברכה לעניני נישואין.
12
י״גושלא כבאור הר"י קפאח בהלכות ברכות שם סעיף קטן י"ח והלכות אישות שם סעיף קטן י"ג שהקיש בין אין מצטרפים לעשרה לבין אין מברכים ולע"ד אינו נראה כן ברמב"ם וגם לא הסביר למה כתב הרמב"ם עבדים וקטנים והשמיט נשים. ובשלחן ערוך אבן העזר סימן ס"ב סעיף ה' העתיק דברי הרמב"ם, ושם יותר משמע שנשים מברכות כי הביא שני הלשונות בזה אחר זה, שבסעיף ד' כתב אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וכו' עכ"ל והוא לשון הרמב"ם בהלכות אישות ובא להוציא נשים ועבדים וקטנים ומיד בסעיף ה' כתב מברכים ברכת חתנים בבית חתנים בכל סעודה וסעודה וכו' ואין מברכים ברכה זו לא עבדים ולא קטנים עכ"ל והוא מהלכות ברכות, ואם נלמד מסעיף ד' גם לענין צרוף לעשרה וגם לענין מי מברך למה חזר על עצמו בסעיף ה', אלא בסעיף ד' מיירי בצרוף לעשרה ואין נשים מצטרפות ובסעיף ה' מיירי במי מברך ואשה שפיר מברכת.
13
י״דועיין בריטב"א במסכת כתובות שם בשם התוספות והובא בשיטה מקובצת שאין קרוי פנים חדשות אלא כשבא אדם חשוב לשם דלא הוה תמן מעיקרא שראוי להרבות שמחה בשבילו ואשה לאו בת הכי היא אע"פ שהיא חשובה שאין פנים חדשות אלא מי שהוא ראוי למנות לעשרה על ברכת חתנים עכ"ל וכן כתב בחדושי נמוקי יוסף שאשה וקטן לא הוו פנים חדשות עכ"ל ושלא כחדושי חתם סופר במסכת כתובות שם בד"ה במקהלות, ולא כתבו שאין פנים חדשות אלא מי שהוא ראוי לברך ברכת חתנים. וסברת הריטב"א נראית שפנים חדשות וצרוף לעשרה הוו שניהם משם אחד מי הם אלה שעל ידם מברכים ז' ברכות ולכן בא צרוף לעשרה ומלמד על פנים חדשות, מה שאין כן מי הם המברכים אינו בהכרח תלוי בצרוף לעשרה וכמו שהבאתי מברכת הגומל וכן אשה קוראת בתורה לולא כבוד צבור אף על פי שאינה מצטרפת, וכן להפך קטן מצטרף למנין עשרה לזמן עליו לדעת הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ה' הלכה ז' אף על פי שאינו מזמן להם ולדעת כמה ראשונים קטן מצטרף אף למנין לדבר שבקדושה ועיין בבית יוסף באורח חיים סימן נ"ה.
14
ט״ואך לא מפני שמדמינן נעשה מעשה בפרט בדבר שצריך עשרה, ובשיטה מקובצת שם בד"ה גופא אמר רב נחמן הביא בשם הגאונים שבועז כינס עשרה מפני שדבר בקדושה היא לברך את השם עכ"ל ושלא כמו שפשוט לערוך השלחן סימן ס"ב אות י"א שרק מדרך הכבוד הצריכו עשרה. ומכל מקום במשך שבעת ימי המשתה לע"ד מותר לנשים לזמן לעצמן עם החתן והכלה כשאין שם זימון של גברים ולברך אשר ברא לפי מה שנפסק באבן העזר שם בסעיף ד' שאין צריכים י' לאשר ברא ושלא כרמב"ם וממילא אין ברכה זו תלויה בצרוף לעשרה, וכיון שנשים מזמנות לעצמן יכולות גם לברך אשר ברא, והוא הדין יכולים ג' קטנים לזמן ולברך אשר ברא שהרי קטנים מזמנים לעצמם ורק עבדים לא יברכו אשר ברא כיון שאינם בתורת קדושין ונשואין.
15
ט״זורק לגבי קטנים צ"ע לפי מה שכתב רבנו מנוח בהלכות ברכות פרק ב' בד"ה לא עבדים ולא קטנים דכיון דליתנהו בכלל זימון ליתנהו בכלל אותה הברכה שהרי אין אומרים אותה אלא היכן דאיכא זימון ומסתברא דה"ה נשים, וי"ל דעבדים שאני כיון דליתנהו בתורת קידושין ונשואים אין מברכים ברכה זו עכ"ל. ראיתי מי שפרש כוונתו שה"ה נשים אינן מברכות אשר ברא, ולע"ד יש לפרש להפך דה"ה נשים מברכות כיון שמזמנות לעצמן וקאי על הקודם לו שאין אומרים אותה אלא היכן דאיכא זימון עכ"ל ונשים שפיר מזמנות לעצמן. ולפי זה ניחא שרבנו מנוח בא לפרש את דברי הרמב"ם שלא כתב שנשים אינן מברכות, ולזה הוקשה לו הלא גם עבדים מזמנים לעצמם ולמה אינם מברכים ותרץ די"ל דעבדים שאני כיון דליתנהו בתורת קידושין ונשואים וכו' עכ"ל, וצריך לאמר שסובר שגם קטנים אינם בתורת נשואים ואין כאן משום חינוך ושלא כמו שכתבתי למעלה או שפשוט לו מטעם אחר שקטנים אינם מברכים ולא חש לבאר. והנה רבנו מנוח לשיטתו שלרמב"ם סגי בשלשה לאשר ברא ולמעלה הבאתי שאין כן כוונת הרמב"ם, ומכל מקום נלמד מרבנו מנוח לפסק השלחן ערוך והרמ"א שדי בשלשה שמכל מקום קטן אינו מברך אשר ברא גם כאשר קטנים מזמנים לעצמם וי"ל, והיום לא נהגו זימון בקטנים.
16
י״זומה שכתבתי שנשים המזמנות לעצמן יכולות לברך אשר ברא, גם הר"ר דוד אויערבאך שליט"א כתב כן במכתב וז"ל אם שלש נשים אכלו ביחד עם החתן והכלה שפיר יכולות לברך ברכה זו משום דרק לגבי זימון בשם דבעינן מנין של עשרה אנשים אין האשה בכלל זה משא"כ לענין זימון בשלשה שגם נשים איתנייהו בכלל צירוף זה ורשאיות לזמן (ולדעת הגר"א חייבות) ה"ה שרשאיות לברך ברכת אשר ברא. מ"מ נראה דברכה זו יברכו רק אם זימנו למעשה והיתה כאן ברכת זימון (כלשון הגר"א שדלעיל) אבל היכא דלא זימנו לא יברכו ג"כ ברכה זו עכ"ל. ובמקום אחר [לעיל סימן א] כתבתי שיכולים אנשים לענות לזימון של נשים וכן כתב בספרו הליכות ביתה בשם דודו ז"ל.
17
י״חיהודה הרצל הנקין
18