שו"ת בני בנים, חלק שלישי ל״וResponsa Benei Banim, Volume III 36

א׳האם מותר לתרום לבנין כנסייות של נוצרים

ב׳ב"ה, ב' ר"ח מרחשון תשנ"ז

ג׳לרב אחד

ד׳א
קבלתי מכתבו בקיץ בשאלה האם מותר לתרום לבנות מחדש כנסיות שנשרפו בגל ההצתות שהיו לאחרונה בארה"ב, שבכמה מקרים תרמו הנוצרים לבנות בתי כנסת מחדש ומקבלים מהם עיין ביורה דעה סימן רנ"ד סעיף ב' בהג"ה ולכן הם מצפים שנשיב להם כגמולם הטוב ואם לא נתרום שמא ייהפכו לשונאים ועוד כדי שלא יהיה חילול השם ושאר צדדים. וכבודו צירף תשובות גדולי אשכנז שנחלקו בזה לפני מאה שנה, בשו"ת מלמד להועיל חלק ב' סימן קמ"ח אות ב' אסר ובשואלין ודורשין סימן ל"ה התיר וכן האריך להתיר בשו"ת מטה לוי סימן כ"ח, ושוב שלח מה שהשיב לו כעת [רב גדול] שליט"א מירושלים שפסק להתיר. ואיני יודע למה לפנות דוקא לרבני ארץ ישראל בשאלה של איבה התלויה הרבה במציאות בחו"ל.

ה׳אני מעריך מאד את [הרב הנ"ל] אבל לא דק בתשובתו כי סמך ידיו על דברי שו"ת מטה לוי, ובמח"כ במטה לוי שגה ברמב"ם עד כדי שבהערה א' פרש דבריו בהלכות מאכלות אסורות פרק י"א הלכה ז' כל גוי שאינו עובד עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים וכו' עכ"ל שהוא הדין לנוצרים ושהרמב"ם נקט ישמעאלים רק מפני שדר בתוכם, ונעלם ממנו הלכות עבודה זרה פרק ט' הלכה ד' נוצרים עובדי ע"ז הם ויום ראשון הוא יום אידם עכ"ל ומבואר יותר בפרוש המשניות למסכת עבודה זרה פרק א' משנה ג' שכתב זו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כתותיהם כולם עובדי עבודה זרה וכו' ונוהגין בהם בכל התורה כדרך שנוהגין עם עובדי עבודה זרה עכ"ל בתרגום הר"י קפאח. ונהי שבעל מטה לוי לא ראה הדברים בפרוש המשניות כי הושמטו מן הדפוסים אבל כיצד לא זכר הדברים בהלכות עבודה זרה, וגם לפי מה ששינו הדפוסים והדפיסו אדומים או כנענים במקום נוצרים הלא כיון שנזכר שיום ראשון הוא יום אידם היה לו להבחין שמיירי בנוצרים אם לא שגם זה היה חסר ברמב"ם שלו.^*(הג"ה) ברמב"ם דפוס וילנא תר"ס חסרה הלכה ד' לגמרי. ומן התימה על [הרב הנ"ל] שדפוסי הרמב"ם המדויקים של דורנו לנגד עיניו היאך כתב שהנוצרים אינם עובדי ע"ז כלל.

ו׳ומקור הרמב"ם הוא במסכת עבודה זרה דף ז' עמוד ב' לגבי איסור משא ומתן עם עובדי ע"ז סמוך לימי אידיהם, שבמשנה רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה אחריהם אסור ובגמרא שם ובדף ו' עמוד א' אמר רב תחליפא אמר שמואל יום א' לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור עכ"ל ויום א' היינו יום ראשון בשבוע ומיירי בנוצרים^*(הג"ה) ומפורש בריטב"א דפוס שאלוניקי תקי"ט במסכת ע"ז דף ב' וז"ל והקשו בתוספות ז"ל מדאמרינן בגמרא [יום] נוצרי לדברי ר' ישמעאל לעולם אסור וכו' עכ"ל, הובא אחרי פרוש הרא"ה בהוצאת הר"י בלוי ובהוצאת הריטב"א החדשה צוין בשם כת"י. שיום ראשון הוא יום אידם, ואל תשגיח במה שנדפס בש"ס דפוס וילנא בדף ז' עמוד ב' להגיה בדברי רבי ישמעאל יום עבודת כוכבים לעולם אסור עכ"ל כי הוא מפחד הצנזורה ואין לו הבנה, אטו הוצרך שמואל לאשמעינן שיום ע"ז גופא אסור. ופרוש דברי רב תחליפא אמר שמואל הוא שלרבי ישמעאל שאסר משא ומתן ג' ימים לפני יום האיד וג' לאחריו אסור לעשות משא ומתן עם הנוצרים לעולם כי ימי ראשון בשבוע וג' ימים לפניהם ואחריהם כוללים כל ימות השנה, עיין בדף ו' שם ברבנו חננאל ורש"י ובתוספות רבנו אלחנן שם בד"ה לדברי ר' ישמעאל.

ז׳ואין הכרח שרבי ישמעאל עצמו מיירי בנוצרים שעדיין לא נתרבו בימיו רק שמואל העיר שלפי שיטתו יש לאסור משא ומתן עם הנוצרים לעולם. וענין ההערה לע"ד, שמכיון שהנצרות צמחה מתוך ישראל והנוצרים טוענים שהם בני הדת האמיתית ויורשי היהדות לכן ראוי לאסרם ולהרחיקם ולאסור המשא ומתן עמהם אפילו לגמרי, ומיהו אין הלכה כרבי ישמעאל אלא כתנא קמא שלפני אידיהם ג' ימים אסור ולאחריהם מותר. וזהו בארץ ישראל אבל בחו"ל אמר שמואל שם בדף ז' בגולה אין אסור אלא יום אידם עכ"ל הא מיהת ימי ראשון בשבוע שהוא יום אידם אסורים ועיין בפלפולא חריפתא על הרא"ש במסכת סנהדרין פרק ז' אות ה'. ונמצא שלדינא דגמרא הנוצרים הם עובדי ע"ז בין בארץ בין בחו"ל רק שבחו"ל פחות אסרינן משא ומתן עמהם, והוא המקור לרמב"ם.

ח׳ב
מכאן למסכת חולין דף י"ג עמוד ב' אמר ר' יוחנן נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן עכ"ל פי' שלכן אם שחטו בהמה אין חוששים שהתכוונו לזבוח אותה לשם ע"ז ותהיה אסורה בהנאה אלא היא נבלה בלבד עיי"ש, שאינו בא לחלוק על שמואל ולאמר שאינם עובדי ע"ז כלל אלא רק שאינם אדוקים בה. וכן פרש"י שדברי רבי יוחנן הם כדברי שמואל, שכתב במסכת עבודה זרה שם בדף ז' בד"ה בגולה אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים כדאמרינן (חולין יג) עובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי כוכבים נינהו וכו' עכ"ל.

ט׳וכן כתב בספר האשכול חלק ג' סימן נ"ט שלא נאמר גויים בחוצה לארץ לאו עע"ז אלא שאינם כמינים האדוקי' בע"ז עכ"ל. ובסימן מ"ב כתב, ומקילין הרבה לשאת ולתת עמהם אף ביום אידם שאמרו גוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידם, ואף על גב דשמואל אמר אפי' בגולה יום אידם אסור, שמואל חזי דהתם אכתי אדוקי בע"ז ביום אידם, וכיון דשמואל לפני אדיהן הקיל ואנן חזינן דגוים שבימינו אפי' ביום אידם לא אדוקי דאזלו ומודו, להכי אין לאסור למקילים עכ"ל הרי שפרש דברי שמואל ורבי יוחנן באותו ענין שגויים דהיינו הנוצרים שבחו"ל אינם אדוקים בע"ז ולא שאינם עובדי ע"ז כלל. וכיון שלשמואל בודאי הם עובדי ע"ז שלכן אסור לסחור איתם ביום אידם הוא הדין לרבי יוחנן, ומה שמקילים היום אפילו ביום אידם הוא משום שאדוקים עוד פחות ואינם מודים בשביל משא ומתן כלל אבל עובדי ע"ז שפיר הוו.

י׳וכן דעת הראב"ן שנוצרים הם עובדי ע"ז כי ז"ל בסימן רצ"א, ומזה הטעם אנו משכירים בתים לגויים עכו"ם וכו' סמכינן אהא דגויים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז נינהו ואין לחוש למכניס לתוכו ע"ז דאינם אדוקים בה לעשותה בביתם ותלינן לקולא דאמרינן דילמא לא עביד אבל ברוסיא וארץ יון ודאי אדוקין שהן עושין על שעריהן ועל פתחי בתיהן ובכולי בתיהן ע"ז עכ"ל הרי שכתב שהנוצרים ברוסיה ויון הם אדוקים בע"ז, וכוונתו לנוצרים האורתודוקסים שהכיר כשנדד בארצות הסלביות ועד היום הם שטופים בצלמים ואיקונים יותר מהקאתולים ואולם גם בשאר ארצות הם עובדי ע"ז רק אינם אדוקים לעשות בתוך בתיהם אבל בבתי תפילתם מי לא עבדו. ואף המאירי מודה שיחידיהם הם עע"ז הגם שיצאו מגדר העמים הקדומים ועיין מה שבארתי לשיטתו בשאלת מוסיקה כנסייתית [לעיל סימן לה].

י״אוכן כתב בתוספות רבנו אלחנן במסכת עבודה זרה דף ב' עמוד א' בד"ה לשאת ולתת עמהם, אינן אדוקין בה כל כך דומיא דהא דאמרינן בפ"ק דחולין גוים שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיהן וכו' חזינן דלא אזלי ומודו בשביל מו"מ שלנו עכ"ל והוסיף שאינם כאותם הגויים שבדף ס"ד עמוד ב' דידעי בהו דלא עבדו לע"ז כלל כלומר מה שאין כן גויים שבחו"ל שפיר עבדי ע"ז רק שאינם אדוקים בה.

י״בולע"ד כן דעת כל הראשונים שנקטו שהגויים בחו"ל אינם אדוקים, בחדושי הרמב"ן בעבודה זרה דף י"ג עמוד א' אמרינן דהני עכו"ם לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודי עכ"ל, וברא"ש פרק א' סימן א' דחזינן דגוים בח"ל לא אדוקי כלל עכ"ל, ובריטב"א דף ו' עמוד ב' בד"ה ההוא דקים לן בגוייהו דלא אזלי ומודה עכ"ל, וברבנו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' לא נאסר אלא לעובדי ע"ז ולא היתה הגזירה לאותם שאינם אדוקין עכ"ל, וארחות חיים הלכות ע"ז סימן א' בשם הר"פ גוים שבחוצה לארץ אינן אדוקין בע"ז וקים לן בהו דלא אזלי ומודו עכ"ל וכלשון הזה בשם רש"י הובא בחדושי הרשב"א במסכת ע"ז שם ובארחות חיים שם וסמ"ג עשין מ"ה ור"ן שעל הרי"ף במסכת עבודה זרה פרק א' בד"ה דינרא ועוד ראשונים.

י״גובתוספות בדף ב' שם בד"ה אסור כתבו דעכו"ם שביננו קים לן בגוייהו דלא פלחו לעבודת כוכבים עכ"ל ונחלקו המפרשים בכוונתם, במהרש"א הבין שגוים בחו"ל אינם עובדי ע"ז כלל ואילו במהר"ם לובלין פרש דאין דרכם להודות לע"ז בעבור איזו הנאת משא ומתן וכדברי תוספות רבנו אלחנן ואלמא שפיר הם עובדי ע"ז וכן עיקר לע"ד וככל הני ראשונים. ואין לעשות מחלוקת בחינם בין התוספות לבין רבנו אלחנן שהביאו מדבריו בסוף הדיבור ושרוב דבריו הם על פי ר"י אביו בעל התוספות.

י״דאיברא לאו כולי עלמא הוא כי בשו"ת רבנו גרשום מאור הגולה סימן כ"א הביא דברי ר' יוחנן וכתב, ואנן בחו"ל אנן וכיון דאין עובדין ע"ז אין לנו לאסור שלא לישא וליתן ביום אידם וכן משמשי ע"ז אין לנו לאוסרן שמשמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו וכיון דגוים שבחוצה לארץ אינן עובדין ע"ז אע"פ שעובדין אותה אינה נחשבת ע"ז, אבל ע"ז עצמה אסורה דתנן ע"ז של נכרי אסורה מיד בין נעבדת בין אינה נעבדת עכ"ל. מבואר שפרש שרבי יוחנן חולק על שמואל ולדעתו נכרים שבחו"ל אינם עובדי ע"ז כלל, ורק ע"ז ממש שלהם כמו הצלמים של ישו אסורים כדין עבודה זרה הנאסרת אף שעדיין לא נעבדה. ותשובה זו הועתקה גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קע"ה בלי שנזכר שם המחבר.

ט״ווכן דעת ספר העיטור בסוף חלק א' אות ק' קדושין בחלק השני בענין מומר שקדש, וז"ל ומסתברא [דכיון] דגוים שבח"ל לאו עע"ז הן האידנא לאו מומר לע"א עכ"ל פי' דלו יהיה המומר כגוי עצמו הלא גויים שבחו"ל אינם עע"ז ולכן לא שייך מומר לע"ז. ורק מה שכתב בפסקי אור זרוע בתחילת עבודה זרה שאע"פ דחזינן להו דאזלי לתועבה בכל יום מה דעבידי אינו אלא מנהג אבותיהם בעלמא עכ"ל אינו ענין לדעת רגמ"ה אלא הכי קאמר, אע"פ שהולכים תמיד לכנסיה אין זה משום שהם אדוקים בע"ז וניחוש לשמא אזלו ומודו אלא כך הורגלו מאבותיהם להתפלל כל יום, וכן משאר דבריו שם משמע כפרש"י.

ט״זויש לפרש טעם רגמ"ה לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י' הלכה א' שבן נח ששגג באחת ממצוותיו ועבר בלא כוונה פטור כגון שבעל אשת חברו ולא ידע שהיא אסורה עליו עכ"ל שלפי זה גם הנוצרים אינם יודעים שאמונתם היא ע"ז ולכן פטורים, ועיין בשדי חמד מערכת הוי"ו כלל כ"ו אות י"ג ובספר לפני עור סימן י"ז פרק ד' האם יש לפני עור בבן נח ששגג באופן זה. ברם הרמב"ם עצמו כתב שנוהגים עם הנוצרים בכל התורה כעובדי ע"ז כנ"ל ולכן על כרחך יש לחלק, ואולי בהלכות מלכים מיירי בטעות פרטית כדוגמה שהביא מה שאין כן בטעות הרבים היה להם ללמוד.

י״זוקשה לי בדעת רגמ"ה ממה נפשך, אם עבודתם אינה עבודה למה נאסרו הצלמים אטו צורתם היא האוסרת הלא הכוונה לעבדם היא האוסרת וליכא כוונה שהרי אפילו עבדום כאילו לא עבדום. ואין לאמר שכיון שהתכוונו בעשיית הצלמים לשם ע"ז לכן נאסרו, שאם כן גם בעבודתם התכוונו לשם ע"ז כי מאי שנא כוונה מכוונה. ואם תאמר שרגמ"ה מיירי בפשוטי גויים אבל מודה שהכמרים עובדים ע"ז ולכן הצלמים נאסרו בגללם משעת עשייתם, אם כן היאך כתב בסתם שמשמשיהם מותרים וצ"ע. וגם דברי העיטור אינם עולים יפה אם הכמרים אינם בכלל אלו שהם לאו עובדי ע"ז, ועוד שהמומר לע"ז אין מעשי אבותיו בידיו ועינינו רואות שהמומרים אדוקים טפי.

י״חג
מכאן לדברי התוספות במסכת סנהדרין דף ס"ג עמוד ב' בד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות עם עכו"ם שכתבו בשם רבנו תם, וז"ל בזמן הזה כולן נשבעין בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלוהות ואע"פ (שמה) שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מכל מקום אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דלא הוזהרו על כך עכ"ל ועיין בתוספות הרא"ש. וברבנו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' כתב דברים אלה בשם ר"י ולפי זה רק תחילת דברי התוספות שם ובמסכת בכורות דף ב' עמוד ב' בד"ה שמא הם של רבינו תם וכן משמע בפסקי הרא"ש בסנהדרין.

י״טונחלקו האחרונים בכוונת התוספות האם בני נח לא הוזהרו על השיתוף כלל או רק לא על שבועה בשיתוף, שבדרכי משה הארוך ביורה דעה סימן קנ"א אות ו' נראה שמותרים אפילו לעבוד בשיתוף הובא בש"ך שם סעיף קטן ז' עיי"ש והרבה אחרונים ובעל מטה לוי ו[הרב הנ"ל] הלכו בדרך זו, ועיין במטה לוי ובספר משפט המלוכה על הרמב"ם הלכות מלכים פרק ח' הלכה י' מנין לחלק בזה בין יהודי לבן נח. ואחרים השיגו עליהם שבני נח אינם מותרים אלא לשתף שם שמים עם דבר אחר בשבועה דוקא ולדוגמה ב"יי גא"ד אנ"ד סיי"נט פלוני אבל לא לעבוד את ה' ודבר אחר, עיין בשו"ת מעיל צדקה סימן כ"א שדייק כן מדברי התוספות ובנודע ביהודה מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן קמ"ח ושער אפרים סימן כ"ד הובאו בפתחי תשובה ביורה דעה סימן קמ"ז סעיף קטן ב' והדברים ידועים. ונראה שבני נח מותרים אפילו להישבע בע"ז עצמה ואפילו בלי שיתוף שם שמים עמה ורק אסור לישראל לגרום לכך דומיא דלא ישמע על פיך שבני נח אינם מוזהרים בו, כי הרי איסור שבועה נלמד מהתחלת אותו פסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו וקאי רק על ישראל וגם אין בשבועה משום קבלת אלוהות שכן בעלמא נשבעים בחיי המלך. וכן כתב רבנו יונה במסכת סנהדרין שם שגוי לא נצטוה שלא לדור בשמו ולא לקיים בשמו עכ"ל כלומר בשם ע"ז וכן כתב הר"ן שעל הרי"ף במסכת עבודה זרה סוף פרק א' בשם הרמב"ן דאפשר שאין בני נח מוזהרים שלא לדור ולא לקיים בשם עבודת כוכבים עכ"ל. וכן כתב במנחת חינוך מצוה פ"ו מדעת עצמו, ורק מה ששם ובערוך לנר במסכת סנהדרין שם פרשו לשון התוספות גופא דאין מוזהרין על כך עכ"ל שקאי על שבועה ולא על שיתוף, לא ראו ברבנו ירוחם שגרס שלא נזהרו בני נח על השיתוף עכ"ל.

כ׳לדינא לע"ד העיקר כדעת שו"ת מעיל צדקה ודעמיה וכן משמע בערוך השלחן אורח חיים סימן קנ"ו אות ד' שכתב שבני נח אינם מוזהרים על השיתוף לגבי שבועה עכ"ל ואלמא שלא לגבי שבועה שפיר מוזהרים, ויש לפרש כן ברבנו ירוחם ולא לעשות מחלוקת בינו לבין רבנו יונה והרמב"ן וכל שכן אין להמציא מחלוקת בין התוספות לבין הראב"ן האם נוצרים הם עובדי ע"ז או לא, ולא נחלקו חכמי צרפת ואשכנז עם הרמב"ם אלא במה שנהגו בארצותיהם לשאת עם הגויים ביום אידם וכו'. ועוד אפילו תתעקש שבני נח אינם מוזהרים על שיתוף אפילו בעבודה, כבר הארכתי [לעיל סימן לה אות ו] ששיתוף אינו אלא כאשר נשבעים בה' ובאליל בשבועה אחת או עובדים לה' ולאליל בעבודה אחת או מקבלים עליהם ה' והאליל לאלוה בקבלה אחת ח"ו מה שאין כן להישבע וכו' לה' בזמן אחד ולאליל בזמן אחר אינו שיתוף כלל, ולדעת הרמב"ם בספר המצות עשה ז' צריך לאמר שאינו שיתוף להקל אבל הוי שיתוף להחמיר ואכ"מ. ואטו הנוצרים באים לבתי תפילתם כדי להישבע שם בשיתוף הלא מקבלים שם את ישו לאלוה וכורעים או עושים סימן הצלב לעבדו ושאר מעשי עבודה זרה.

כ״אד
ואל יקשה בעיניו היאך יהיו נוצרים אלה בגדר עובדי ע"ז וחייבים מיתה על פי דין תורה והלא רבים היום הם בני תרבות ופועלי חסד ומטיבים לישראל ואנחנו חוסים בצלם. הנה אם לא שנפטור אותם מטעם מחלוקת הפוסקים ומשום ספק שגגה כמו שכתבתי למעלה ועיין בשו"ת שאילת יעבץ חלק א' סימן מ"א ויש להשיג עליו ואכ"מ, תהיה זו גזירת הכתוב כמו אבר מן החי שגוי שאכל ממנו חייב מיתה אף על פי שגם זה אינו מובן לנו. ברם בימינו אין לנו להרוג איש כמו שכתב הראב"ד בהלכות מילה פרק א' הלכה ו' אלא דרוש וקבל שכר כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף ע"א עמוד א' לענין בן סורר ומורה ועיין מה שכתבתי בחיבה יתירה בפרשת כי תצא בתוספת חיבה. ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף ס"ד עמוד ב' בד"ה איזהו גר תושב ובהגהות אשר"י שם שבן נח שעבר על ז' מצוות אינו חייב מיתה עד שנידון בבית דין ואם לא דנוהו אינו חייב מיתה ושווה לישראל שחילל שבת שאסור להרגו קודם גזר דין, והריגת בן נח שלא במשפט אסורה מן התורה כמו שנראה במכילתא פרשת משפטים ומשנת ר' אליעזר פרק ט' וכתבתי ב"קשוט" מזה [להלן סימן מ ו-מב]. ובזה יובנו דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה א' שאין כורתין ברית לעע"ז (כצ"ל) אלא יחזרו מעבודתם או ייהרגו עכ"ל ושוב כתב שלאבדו ביד או לדחפו לבור וכיצוא בו אסור עכ"ל ולשון אסור משמע שהדין כן ולא מפני שאין ידינו תקיפה ושלא כלחם משנה, אלא אפילו ידינו תקיפה אסור להרגו היינו קודם שנידון בבית דין.

כ״בואם תאמר, סוף סוף נדון אותם בבית דין בעד אחד ודיין אחד וכו' ונהרגם כי אנו מצווים לכוף את כל העולם לקיים ז' מצוות בני נח ומי שלא יקבל ייהרג כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ח' הלכה י', הנה הראב"ד בהלכות מלכים שם הלכה א' והרמב"ן בפרשת שופטים על הכתוב כי תקרב על עיר חולקים עליו ולדעתם אין מצוה לכוף גויים שבחו"ל לקיים ז' מצוות. ואפילו לדעת הרמב"ם ובארץ ישראל ששם מצוה לשרש אחרי ע"ז זהו כשידינו תקיפה עליהם, וצריך לדעת מהו שעור זה. ועיין ברמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק י' הלכה ו', בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים ביננו ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצוות שנצטוו בני נח וכו' עכ"ל וכתב בשם מעשה רוקח שדוקא לסחורה אסור לעבור שמא יתעכב אבל העברה לבדה אין בה איסור. וקשה הרי מיירי בידינו תקיפה ומאי איריא שלא יעברו הלא צריך לדונו על שעובד ע"ז, ומיהו יש לדחות שמיירי שלא עבד ע"ז בפנינו ולכן אי אפשר לדונו אבל חזקתו שהוא עע"ז ולכן אסור לו לשהות בארץ כל שלא קיבל עליו ז' מצוות.

כ״גברם נלמד מפרש"י בפרשת בהר על הכתוב ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך, וז"ל משפחת גר זהו עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"א עצמה להיות לה שמש ולא לאלהות אלא לחטוב עצים ולשאוב מים עכ"ל והוא ממסכת קדושין דף כ' עמוד א', ובפסוק שלאחריו גאולה תהיה לו פרש"י אל תניחהו שיטמע עד שנת היובל וכו' ובנכרי תחת ידך הכתוב מדבר עכ"ל וכן מוכרח כי אם אינו תחת ידינו מהיכי תיתי שהעכו"ם ישחרר עבד עברי אפילו ביובל וכן באר הרא"ם. ותימה אם הנכרים הם תחת ידינו מה ענין עובדי כוכבים ועבודת כוכבים לכאן הלא אסור להניחם בארצנו ומצוה לבער ע"ז ממנה, אלא על כרחך התורה חזתה שהמציאות ככה תהיה למרות האיסור וכמו בפרשת מסעי ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו' עכ"ל. ורש"י מיירי שהנכרים הם תחת ידינו לענין חוקים אזרחיים ודיני ממונות ולכן אפשר להכריחם לשחרר עבדים ביובל כמו שאנו משחררים מה שאין כן לענין נפשות להרגם או לגרשם מן הארץ ולהרוס בתי ע"ז שלהם אינם בידינו כי אז הגויים יעמדו על נפשם ועל דתם וגם יבואו אחיהם מעבר הגבולות להלחם לצדם והוי איבוד נפשות וסכנה לכלל ישראל, ומכל מקום קרי לזה שהם תחת ידינו כיון שהשלטון הוא בידי ישראל והוא הדין יהיו הגויים תחת ידינו לענין שנוכל למנעם מלשהות בארץ אבל לא לדונם על ע"ז. ובאמת הוא מוכרח מן הכתוב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי עכ"ל והלא אם יחטיאו שיעבדו ע"ז נדונם ונהרגם, אלא מיירי שיש הכח למנוע כניסתם לארץ אבל לא להורגם אם כבר נאחזו בתוכה וכמו שבזמן שהיובל נהג וקבלו גרי תושב מכל מקום היו גם עכו"ם בארצנו.

כ״דומי שיהין לדון בני נח על ע"ז בדורות אלה ולהרגם שלא בשעת מלחמה מסכן את הרבים ורודף את כלל ישראל, ורק כאשר ידינו תהיה תקיפה עליהם לגמרי נכוף את כל העולם וזהו בימות המשיח וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ג' שהמשיח יתקן את כל העולם לעבוד את ה' וגו' עכ"ל, ברם בימות המשיח הגויים יחזרו אל האמת בעצמם כמו שכתב שם בסוף הפרק, כשיעמוד מלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום עכ"ל וממילא לא נצטרך אז לדונם. וסיום פרק י"א הושמט מן הדפוסים והחזירוהו ברמב"ם לעם ומהדורת הר"י קאפח.

כ״הואכתוב לו דבר כמוס עמדי, הנה במסכת ברכות דף נ"ד עמוד א' אמרו במשנה מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה וכו' חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה עכ"ל. וענינו שעל פי רוב יש במה שקורה לאדם מן הטוב ומן הרע ולפעמים הטוב והרע באים כאחד ואז מברך על שניהם ולפעמים הטוב בא עכשיו והרע רק לאחר מכן או להפך, אך לא תקנו ברכה אלא על ההוה ולא על העתיד וכן לא על מה שלא קרה ומיהו יש להודות לה' גם על אלה כמו במסכת ברכות דף ז' עמוד ב' מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן לפעמים הקב"ה מביא רעה על עמו ויש בה טובה לעתיד או להפך או שתיהן יחד, ויש שהטובה או הרעה העתידית גלויה מראש ויש שאינה מתגלה אלא לאחר זמן או לאחר דורות רבים וכל התורה מלאה מזה כמו מכירת יוסף ושיעבוד מצרים. ובחוברת "פרקים בהבנת מאורעות זמננו" פרק ב'^*(הג"ה) ובקונטרס טבוָן וקשוט מאמרים ח-י. בארתי דוגמה לזה שתשועת ה' ביד ירבעם בן יואש היתה לרעתם של ישראל כי על ידה נבדקו עשרת השבטים ונמצאו חייבים.

כ״ווהנה כל מה דעביד רחמנא לטב עביד כי יש ברעה גם צד של טובה, ול"מ היתה נימה של חסד אפילו בחורבן בית שני אף על פי שאין רעה לישראל יותר ממנו, כי אם היה המקדש קיים עוד מאות בשנים ובינתיים היו עכו"ם נוטשים עבודת הקרבנות בפולחן ע"ז שלהם להבדיל כמו שקרה או אז היו ישראל לומדים מהם ובועטים בזבחים ומדירים רגליהם מבית המקדש ובהגיע עת לחורבן ונוסף גם הוא על חטאינו ולא היתה לשונאיהם של ישראל תקומה, ועד היום רוב ישראל ואומות העולם סולדים מרעיון הקרבנות ואולם עד שיבנה בית שלישי יהפכו הלבבות והוא הלב חדש ורוח חדשה שניבאו הנביאים לעתיד לבוא. הוא הדין אילו היתה היום חובה לדון בני נח על ז' המצוות אפילו רק בא"י בלבד לא היתה לישראל תקומה. והעולה מזה שגם במה שנמנע מאתנו לקיים חלק מהמצוות יש בו השגחת ה', והבן.

כ״זה
ונבוא לעניננו, לע"ד הנוצרים הם עובדי ע"ז חוץ ממקצתם ואם יש להקל אין זה אלא בענין נפשות אבל לא לענין איסור. ועיין ביורה דעה סוף סימן קל"ט, יש מי שאומר שאסור להלוות לצורך בנין בית אלילים של עובדי אלילים וכל שכן למכור להם תכשיטים כגון מחתות והמונע מצליח עכ"ל ואם הלוואה אסורה כל שכן מתנה. דברי השלחן ערוך הם מהתוספות במסכת נדרים דף ס"ב עמוד ב' וספר שבלי הלקט חלק ב' בהלכות עבודה זרה קרוב לסוף והובא בבית יוסף.

כ״חולע"ד דבר זה הוא לכולי עלמא ואינו תלוי במחלוקת רש"י ותוספות במסכת עבודה זרה דף ט"ז עמוד א', וז"ל המשנה אין בונין עמהם בסילקי וכו' אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנות עכ"ל, ופרש"י בד"ה בימוסיאות בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים וכו' וקורין לו אלט"ר וכו' בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש דעבודת כוכבים עכ"ל ופי' בנין הוא כל מה שנבנה כולל מזבח אלט"ר בלע"ז ואינו מורה על בית דוקא. ולדעת רש"י זבח שהוא לצורך האליל אסור אבל לבנות מזבח העתיד להיות לצורך זבח או קטורת מותר כיון שאינו תשמיש ישיר של האליל ובהכי מיירי במשנה, ואין הכי נמי היה יכול לכתוב שתשמיש דתקרובת מותר אלא נקט לשון כולל.

כ״טואילו התוספות שם בעמוד ב' כתבו שאין סברה להתיר לבנות עמהן לכתחילה מקום שיקטירו עליו במחטה לעבודת כוכבים וגרסו דימוסיאות בדל"ת ופרשו שאף הן מין בתי מרחצאות, ועיקר הבנין אינו לצורך עבודה זרה כלל אלא רק מעמידים שם ע"ז בכיפה ולכן מותר לבנות את הבית אבל לא את הכיפה. והנה הגם שגרסו דימוסיאות לעומת רש"י שגרס בימוסיאות ועיין במאירי שהביא סמוכין לגרסת רש"י, לע"ד אין המחלוקת תלויה בגרסאות כי בחדושי הרשב"א בעבודה זרה שם גרס דימוסיאות וכן הובא בשמו בארחות חיים הלכות ע"ז אות ט' ואף על פי כן פרש כרש"י ואילו הראב"ד והרא"ה גרסו בימוסיאות ואעפ"כ פרשו כתוספות. ומה שכתב בשו"ת חוט המשולש סימן כ"ח שהטור ביורה דעה סימן קמ"ג מחלק בין בימוסיאות לדימוסיאות אינו מובן כי הטור לא הזכיר לשונות אלו, וצריך לאמר שהבין כן בכוונת הטור אבל אינו נראה כי הגרסא ברא"ש היא דימוסיאות בדל"ת ואילו סבר הטור שמוכח מזה שדעת אביו כדעת התוספות לא היה נמנע מלהביאו. אלא יש לבאר מחלוקת רש"י ותוספות באופן אחר, כי לפרש"י סיום המשנה הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים אסור לבנות עכ"ל קאי רק על בתי מרחצאות הנשנה לפניו ולא על בימוסיאות שלפני פניו ולכן פרש בימוסיאות בענין אחר ואילו לתוספות קאי ענין הכיפה על שתיהן ובימוסיאות ובתי מרחצאות הן ענין אחד.

ל׳ולפי זה יש להביא ראיה לפרש"י ממה שאמרו במשנה בונים עמהם בימוסיאות ובתי מרחצאות עכ"ל ומשמע שאינו מותר לבנות אלא עם העכו"ם אבל לא יבנה ישראל לבדו ובט"ז ביורה דעה סימן קמ"ג סעיף קטן ד' פרש שאפילו עמהם אסור לבנות אלא אם כן העכו"ם היו יכולים לבנות גם בלי הישראל שאז אינו עובר על לפני עור, והרבותא היא שאף על פי שבעלמא אם קאי בחד עברא דנהרא מותר לעשות אפילו לבדו מכל מקום בע"ז לא התירו לבנות אלא עמהם ובהגיע לכיפה לא התירו כלל. ומשמעות זו שצריך לבנות דוקא עמהם אתיא שפיר לפרש"י שבימוסיאות היינו מזבח שלפי זה המלה עמהם קאי על בימוסיאות, מה שאין כן לפרוש התוספות שלא התירו לבנות אלא בנינים שאינם מיוחדים לע"ז ושגם דימוסיאות הן מרחצאות למה לא יבנה אותן אפילו לבדו. וקצת יש לדייק כן ברמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ט' הלכה י"א שכתב שאסור לבנות עם העובדי כוכבים כפה שמעמידים בה עבודה זרה וכו' אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה כפה עכ"ל ולא כתב שבונה עמהם הטרקלין.

ל״אומהי דעת הרמב"ם, בטור שם כתב שהרמב"ם כפרש"י ועיין בארחות חיים שהביא דברי הרמב"ם בחדא מחטא עם דברי הרשב"א שכתב כפרש"י, והאחרונים תמהו היכן משמע כן ברמב"ם עיין בבאור הגר"א ביורה דעה שם ובספר עבודת המלך על הרמב"ם שם. ולפי מה שכתבתי שרש"י מחלק בין בימוסיאות לבין מרחצאות, אילו סבר הרמב"ם כפרש"י היה כותב ענין בימוסיאות לחוד וכיפה לחוד ולכן כיון שכתב הכל לענין הכיפה נשמע שדעתו כתוספות.

ל״בולדינא יש לאסור כדעת התוספות שכן הערוך ופסקי רי"ד והראב"ד והרשב"ם הובא בתוספות ורבנו אלחנן והרא"ה והריטב"א ועוד ראשונים פרשו שבימוסיאות או דימוסיאות הן מרחצאות ושאר מבנים שלא נעשו לשם ע"ז וכן משמע ברמב"ם, וכתב הריטב"א שלפי זה אין לנו ראיה להתיר שום ענין של עבודה זרה לעשותה לכתחילה ואפילו הוא תשמיש דתשמיש עכ"ל. ורק בשעת דחק גדול ואיבה קרובה נראה לסמוך באיסור דרבנן על רש"י והרשב"א והר"ן שעל הרי"ף שהעתיקו פרושו.

ל״גו
כל זה לבנות תשמיש דתשמיש של האליל כמו מזבח שלרש"י מותר ולתוספות אסור, ואולם לבנות בית לע"ז אין זה תשמיש דתשמיש אלא תשמיש גופא שמגן על האליל מחמה ומגשם ואסור אף לפרש"י. כן מבואר במסכת עבודה זרה דף מ"ז עמוד ב' שאמרו במשנה שלשה בתים הן, בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור סיידו וכיירו לעבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכו עבודת כוכבים והוציאה הרי זה מותר עכ"ל, ופרש"י הכניס לתוכו עבודת כוכבים ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים אלא לפי שעה הכניס לתוכו עבודת כוכבים עכ"ל ואלמא אם הקצהו הוי תשמיש דע"ז ואסור עד שיבטלנו הגוי עיי"ש ובודאי גם אסור לבנותו. וכן פרש הר"ן שם טעמא דמילתא דכיון שלא נעשה אלא לשימוש עראי לא נאסר משום משמשי עבודת כוכבים עכ"ל מה שאין כן אם נעשה לשימוש קבוע שפיר הוי משמשי.

ל״דוהמשיך הר"ן, וליכא למימר דבית אינו נאסר משום משמשי עבודת כוכבים לפי שגופו אינו משמש לעבודת כוכבים אלא כקרקע עולם בעלמא דהא בפירקא קמא דגמרא (דף יט:) לגבי הא דתנן הגיע לכיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים וכו' דאמרי' עלה אם בנה שכרו מותר ומקשינן פשיטא משמשי עבודת כוכבים היא ומשמשי עבודת כוכבים אינן אסורין עד שנעבדו אלמא בית כמשמשי עבודת כוכבים הוא עכ"ל ולפי זה מפורש בגמרא שבית ע"ז הוי משמשי ע"ז. ומיהו זה תלוי בפרוש כיפה במשנה בדף ט"ז, כי לדעת הר"ן כיפה היינו תקרה עגולה של בית דו"ם או וואל"ט בלע"ז ואפשר שכן דעת רש"י שפרש בלע"ז ישן אריוולד"י עיין בהמתרגם שבסוף המסכת. ועיין בפסקי הריא"ז שגם לדעתו כיפה היא תקרת הבנין אלא שפרש שמעמידים את הע"ז על גבה מבחוץ וכדרך שהיום מעמידים צלב על כיפת כנסיה מלמעלה ולהבדיל יהודים מעמידים מגן דוד, ואולי גרס במשנה לגבי בתים העמיד עליה ע"ז וסילקה עכ"ל עיין בשנוי נוסחאות שבמשניות.

ל״הברם דעת הרמב"ם אינה כן שהרי כתב בהלכות עבודת כוכבים שבונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בו אותה כפה עכ"ל ובחצר לא שייך תקרה. ולע"ד הרמב"ם מפרש במסכת עבודה זרה כפרוש הערוך בערך כף (התשיעי) למסכת ערובין דף י"א עמוד ב' וז"ל כיפה ר' מאיר מחייב במזוזה פי' זו כיפה האמורה כאן פתוחה מארבע רוחותיה אלא מסוכתה כפופה כמו קשת ועומדת על ד' רגלים עכ"ל כי מקומו של מבנה קטן זה הוא בין בחוץ בין בפנים בתוך אולם גדול כידוע ושמים בו את הפסל לכבוד וליחד לו מקום ולכן הוי משמשי ע"ז ואסור לבנותו מה שאין כן הטרקלין או החצר עצמו אינו מיוחד לע"ז ומותר לבנותו. ונראה להשוות את הדעות, וגם רש"י והר"ן לא אסרו לבנות כיפה שהיא תקרת הבית המאהלת על האליל לפרושם אלא אם המקום מיוחד לע"ז, מה שאין כן אם הפסל והמרחץ הם שניהם מתחת לאותה כיפה מותר לבנותה, וכן רוב המבנים החשובים ומבני צבור בארץ מימי הרומאים ועד לאחרונה היו בנויים כיפות כיפות. והם מפרשים הגיעו לכיפה וכו' אסור לבנות עכ"ל שמיירי בכיפה בצדו של האולם ומיוחדת להעמיד שם את האליל. ועוד עיין בלבוש ביורה דעה שם שפרש שהיו תולין הע"ז בקירות, ולפי זה הכיפה היא של הגומחה בקיר שמעמדים בה את האליל והגומחה היא תשמיש האליל ואסור ושאר הקירות והחדר שאינם מיוחדים לע"ז מותרים, ואפשר שכן פרש הערוך עצמו במסכת עבודה זרה עיי"ש הציור בערוך השלם.

ל״ואבל חצר או טרקלין המיוחד להעמדת האליל ולעבודתו מוכח דהוי תשמיש דע"ז ולא תשמיש דתשמיש וממילא אסור לבנותו וכן כתב הש"ך ביורה דעה שם סעיף קטן א' שהבית וכותליו הוו תשמיש ע"ז, ואם אינו מיוחד לע"ז נראה שאינו אפילו תשמיש דתשמיש ולכן מותר לבנות מרחצאות אף על פי שמעמידים שם אליל בכיפה. וכל זה אינו ענין למחלוקת רש"י ותוספות ושלא כמו שהבין בט"ז עיי"ש וכן השיג עליו בשו"ת חוט המשולש.

ל״זאיברא כנגד דברים אלו עומדים דברי הרשב"א במסכת נדרים דף ס"ב שם שהביא מהתוספות שאסור להלוות לצורך בנין ע"ז משום לפני עור וציין שבמסכת עבודה זרה פרק א' האריך בענינים אלה, וכתב ששם נראה כי לצורך בנין בתי ע"ז מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם ע"ז מסלק ידו ממנה דמשמשי ע"א אסור משמשי משמשיה מותר עכ"ל ואלמא רק הכיפה הויא משמשי ע"ז ואילו שאר בית הע"ז הוי משמשי דמשמשי ולכן מותר לבנותה לפי שיטת פרש"י בבאור בימוסיאות שהרשב"א במסכת עבודה זרה נקט כמותו. ועיין בחדושי הרשב"א למסכת עבודה זרה דף י"ט עמוד ב' בד"ה אלא אמר רבה, שכתב תשמיש דתשמיש דע"ז אפי' לכתחילה בונין עמהם והיינו מתניתין דתנן אבל בונין עמהם דימוסיאות וכל שכן הבתים שמוכרים להעמיד ע"ז באחד ממקומותיהן שמותר לבנותן עד מקום שמעמידין שם הע"ז עצמה וכו' עכ"ל, ולפי דבריו במסכת נדרים הבתים שמוכרים להעמיד ע"ז עכ"ל היינו שהם מיוחדים לע"ז ואפילו הכי הרי כתב במסכת עבודה זרה שמותר לבנותם עד המקום שמעמידים שם האליל עצמו. וקשה טובא מהמשנה בדף מ"ז ומפרש"י שם, אכן מה שנדפס בשם חדושי הרשב"א למסכת עבודה זרה מדף כ"ב ועד דף נ"א אינם מהרשב"א ובודאי באר את הדברים במקומם ורק לנו לא נודע וצ"ע. ואיך שיהיה הרשב"א יחידאה הוא שכן רש"י והר"ן חולקים עליו וכל שכן התוספות וסייעתם האוסרים גם תשמיש דתשמיש, וכנגד קולת הרשב"א יש להציב חומרת הראב"ד שבית שבנאו כדי להעמיד בו ע"ז נעשה כתוספת ע"ז ונאסר בהנאה מיד אפילו קודם שהכניסו בו הע"ז.

ל״חוכיון שאסור לבנות בית לע"ז שפיר אסרו בתוספות גם להלוות מעות לצורך בנין ע"ז וכל שכן אסור ליתן מעות במתנה לצורך זה וכולי עלמא מודו בהכי זולת אולי הרשב"א ולא הובאו דבריו בפוסקים. ואף על פי כן לע"ד יש למצוא צדדים להתיר^*(הג"ה) ל"מ כוונת התוספות אינה כמו שהבין בשלחן ערוך, כי התוספות לא כתבו שאסור להלוות לצורך בנין בית עכו"ם אלא שאסור לצורך בנין עכו"ם עכ"ל ולשון בנין נופל על כל מה שנבנה כמו שכתבתי בענין בימוסיאות ולאו דוקא בית. אלא דבריהם במסכת נדרים קאי על מה שכתבו שם בדבור הקודם האיכא לפני עור שיעשו צלמים או בנין לפני עבודת כוכבים עכ"ל ובנין לפני עכו"ם הוא המזבח שהתיר רש"י ושהתוספות אסרו לבנותו וכאן הוסיפו שאסור גם להלוות מעות לבנותו, ואינו בית שמכניסים האליל לתוכו. ודברי הרשב"א בזה מדוייקים שהעתיק דברי התוספות דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין ע"ז וכו' עכ"ל ולא כתב בנין בית ע"ז ושוב כתב שמפרק קמא דע"ז נראה כי לצורך בנין בתי ע"ז מותר וכו' עכ"ל ודייק לכתוב בנין בתי ע"ז. וכל לשונו משמע שאינו בא לחלוק על התוספות עיי"ש שלכן לא כתב בלשון קושיא, אלא הכי קאמר שהתוספות אסרו להלוות לצורך בנין ע"ז פי' משום דהוי משמשי מה שאין כן לצורך בנין בתי ע"ז נראה בפרק קמא דע"ז שמותר דהוי רק משמשי דמשמשי לשיטתו ודוק. וכיון שהתוספות לא איירי בהלואה לצורך בנין בית ע"ז נראה להקל בה אף לשיטתנו שבית ע"ז הוי תשמיש דע"ז ולא תשמיש דתשמיש, כי האיסור להלוות הוא משום לפני עור כמו שמוכח שם ובשלמא להלוות מעות לגוי לצורך קנין תכשיטים כשהאליל ישנו והתכשיטים מזומנים לקנות בודאי יקיים הגוי את דיבורו ויקשט את האליל ונמצא המלוה עובר על לפני עור, מה שאין כן להלוות מעות כדי לבנות בית ע"ז שלזה דרוש זמן ממושך ועבודה רבה ומי יאמר שישלים את הבנין ויכניס בו האליל ויעבדהו, ועוד שהלוה אינו בונה בעצמו אלא מוסר לאחרים לבנות והוי לפני דלפני. לבניית הכנסיות הללו שנשרפו, ראשית שבהרבה כנסיות פרוטסטנטיות אין צלמים ואינם סוגדים לצלמים ולא לצלב, ונהי שמקבלים עליהם את ישו לאלוה ולכן העובדים הם בגדר עובדי ע"ז מכל מקום אין בתי תפילתם דומים לבתי ע"ז שדברו בהם בש"ס ובראשונים שפרושו בתי אלילים דוקא וכן חילק בשו"ת מהר"ם שיק חלק יורה דעה סימן קנ"ג והובא בדרכי תשובה סימן קמ"ג סעיף קטן ה'. ולפי טעם זה יהיה מותר לתרום לצורך בניית כנסיה שאין בה צלמים או למגבית לבניית כמה כנסיות שברובן אין צלמים כי כל מה שיכולין לתלות בהיתרא תלינן כמו שכתבו התוספות במסכת נדרים שם ונלמד מהגמרא שם שהולכים אחר הרוב. ורק מה שהוסיף בשו"ת מהר"ם שיק שעבודת ההשתחויה וההודאה שעובדים שם אינה עושה את הכנסיה לבית ע"ז כי לזה לא צריך בית ונעשה אף בחוץ ולכן אין הבית תשמיש לע"ז אלא לאנשים העובדים שם להצילם מזרם ורוח וגשם עכ"ל אינו מספיק לע"ד, כי גם הקאתולים אינם צריכים כנסיה דוקא שהרי יש להם צלמים וכלים ניידים ויכולים לערוך המא"ס בכל מקום.

ל״טושנית והיא העיקר, לא אסרו התוספות להלוות לצורך בנין ע"ז אלא כשאי אפשר לנכרים לבנות ללא ההלואה שאז עובר המלוה על לפני עור, שהרי בגמרא שם חששו ללפני עור ועלה קאי דברי התוספות וכן כתב הרשב"א בהדיא שהתוספות אוסרים משום לפני עור. ומתורץ סיום דברי התוספות והמונע יצליח עכ"ל שקשה במה עדיף איסור זה משאר איסורים שלא נאמר בהם כן, אלא המונע פי' מונע מעכו"ם שעל ידי שמסרב להלוותם אינם יכולים לבנות בית לע"ז ובזה בודאי זכותו גדולה מה שאין כן להלוות להם כשהם יכולים לבנות ללא ההלואה או שיכולים ללוות מעכו"ם אחר לא דברו התוספות בזה. ואף על פי שאסור לבנות עמהם כיפה ובית ע"ז אפילו כשאין צורך בעבודתו, שפיר יש לחלק בין נתינת מעות לאחרים כדי שיבנו הם לבין בנייה בידים דחמירא טפי. ולכן אם הנוצרים יכולים לבנות בלעדי תרומתו או שנותן סכום סמלי מותר לע"ד לתרום לבנין בתי תפלה אלה וטעם זה שייך אפילו בכנסיות קאתוליות. ואין כאן משום מתנת חנם כיון שעושה כדי להכיר טובה ולמנוע איבה. ועל צד הטוב יתנה שנותן המעות על מנת שיבנו בהן את השרותים או את הצנרת או את מגרש החניה וכו' כל מה שאינו קשור להיכל שבו עובדים עבודתם כי אלה בודאי אינם אלא לשימוש האנשים, ובצרוף טעמים אלה יכול לתרום אף לבתי כנסת רפורמים וקונסרבטיבים. וכל זה במקום חשש איבה ונזק אבל בעלמא צריך למשוך את ידו.

מ׳יהודה הרצל הנקין

Today's Learning

שו"ת בני בנים, חלק שלישי ל״וResponsa Benei Banim, Volume III 36