שו"ת בני בנים, חלק שלישי ט׳Responsa Benei Banim, Volume III 9
א׳כוונה במצוות בין אדם לחבירו
1
ב׳ומה ששאלת עוד האם אדם יוצא ידי מצוות בין אדם לחברו כשאינו מתכוון למצוה או שמא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה אינו יוצא אפילו בדיעבד וכגון ששילם משכורת לשם צדק חברתי או משום מוסר טבעי או משום החוק האזרחי ולא התכוון לקיים ביומו תתן שכרו, לא בארת למאי נפקא מינה והלא אם שילם משכורת שוב אינו חייב לשלם ופקע העשה וכן אם הלביש הערום בלא כוונה למצוה עדיין העני מלובש לפנינו ואין חיוב להלבישו שנית. ואולי התכוונת לנתינת צדקה כשיש הרבה עניים, שלפי ההלכה מצוה מן המובחר לתת עד חומש ולא יותר ואם נתן חומש בלי כוונה למצוה שמא לא עלה לו ומצוה לתת עוד חומש בכוונה למצוה, אך שעור זה הוא מדרבנן כי מדאורייתא יוצא בשלישית השקל ומסתבר שבדרבנן יוצא גם בלי כוונה. וכל שכן במעשר כספים שאינו אלא מנהג אם התבאר לו למפרע שהיה מותר לשלם חלק מחובותיו מכספי מעשר ולא התכוון לכך בשעה ששילם נראה שמכל מקום יכול לנכות תשלומים שכבר שילם מחיוב המעשר, ולפי זה הרבה אנשים מקיימים מעשר כספים בדיעבד בלא יודעין.
2
ג׳בעיקר השאלה עיין בספר כלי חמדה פרשת כי תצא עמודים רכ"ח-רל"א שלא מצא מבואר בשום מקום שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה שיהיה חילוק בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. אמנם עיין ברבנו יונה שעל הרי"ף במסכת ברכות דף י"ב עמוד א' בד"ה אמנם שחילק בין מצות מעשיות כמו נטילת לולב שעשייתן הן ככוונת מצוה לבין מצוות התלויות בדבור שאם לא התכוון לא עשה כלום. והאחרונים הקשו על סוף דבריו ותרצו ועיין בשדי חמד מערכת המ"ם כלל ע' אבל מה שכתב שבמצוות מעשיות אין צריכים כוונה כן נראה גם ברמב"ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ד' כמו שפרש במגיד משנה ועיין בספר בני ציון חלק ב' סימן ס' אות ג' שדייק כן בגמרא. ולפי זה מצוות בין אדם לחברו התלויות במעשה אינן צריכות כוונה, וכל שכן במשלם שכר שכיר ומלביש ערומים ונותן צדקה שמעשיו השאירו רושם ועדיפא מנטילת לולב כמו שחילק בספר מלא הרועים בערך מצות צריכות כוונה אות ט' והובא בשדי חמד שם כלל ס"ז.
3
ד׳יהודה הרצל הנקין
4