שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ב׳Responsa Benei Banim, Volume IV, Essays 2
א׳הרהור והרגל*נדפס ב"צהר"
1
ב׳א
ענייני הרהור שונים מהרבה איסורים בכך שהכלל "לא פלוג" אינו חל עליהם, ובנסיבות מסוימות ולאנשים מסוימים התירו חז"ל מעשים האסורים לשאר.
ענייני הרהור שונים מהרבה איסורים בכך שהכלל "לא פלוג" אינו חל עליהם, ובנסיבות מסוימות ולאנשים מסוימים התירו חז"ל מעשים האסורים לשאר.
2
ג׳דוגמה לנסיבות מיוחדות במסכת עבודה זרה (כ, ב) שאף שאסור להסתכל בבהמות המזדווגות זו עם זו, אם עוסק במלאכת ההרבעה מותר מפני ש"בעבידתיה טריד" ואינו מהרהר. ועוד דוגמה בירושלמי סוטה (ג:א) לגבי כהן המניח ידו תחת ידה של הסוטה, ש"אין יצר הרע מצוי לשעה". וראה בבני בנים חלק א (סימן לז (4)) שקשרתי בין שני הענינים.
3
ד׳ודוגמה לאנשים מיוחדים שהותר להם מה שלא הותר לאחרים בכתובות (יז, א), שם מסופר שרב אחא היה מרכיב כלה על כתפיו ורוקד עמה מפני ש"דמי עלי ככשורא". ובברכות (כ, א) מסופר שרב גידל (וכן רבי יוחנן) היה יושב לפני שער המקוה כשהנשים יצאו לאחר טבילתן, והסביר ש"דמיין עלי כקאקי חוורי" ואינו בא לידי הרהור.
4
ה׳ונחלקו הראשונים בהיקף ההיתרים האישיים האלה והאם הם מוגבלים לאישים בימי התלמוד בלבד. בספר החינוך (מצוה קפח) כתב שרק לחז"ל היה מותר להקל כן:
5
ו׳שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקן אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצוות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם במצוות, ואילו אין לנו עכשיו לפרוץ כל גדר קטן בענינים אלה.
6
ז׳אבל הסמ"ק (מצוה ל) כתב בסתם. "אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיוורי שרי", וממה שלא סייג את דבריו נלמד שהדין הוא כן גם לאחר התלמוד. וכן כתב המאירי בקדושין (ע, א).
7
ח׳ואשת איש אפילו שאלת שלום... אסור אלא למי שיודע בעצמו שאין תרבות יצרו חשוד בסרך הרהור על דברים אלו כלל.
8
ט׳ולפי זה מי שאכן מכיר בעצמו שאינו מהרהר יכול להקל*וכן עולה מדברי רב האי גאון, מובא ברבינו יונה לרי"ף בברכות י, ז לדפי הרי"ף, ד"ה ערוה, שהתיר קריאת שמע בזמן שנשמע קול זמר של אשה, אם הקורא לא שם לב אליה.. וכן כתב הריטב"א בסוף קדושין.
9
י׳אם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו... מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש... אלא שאין ראוי להקל בזה אלא חסיד גדול שמכיר ביצרו.
10
י״אב
בדברינו אלה עדיין לא נגענו אלא ביחידי סגולה בעלי תודעה מיוחדת, כלשונות המאירי והריטב"א "למי שיודע בעצמו" ו"חסיד גדול המכיר בעצמו" שלא יהרהר. המעבר מיחידים לצבור הרחב נמצא בתוספות במסכת קדושין (פב, א). בגמרא שם (פא, ב) מסופר שרב אחא בר אבא*לגרסא אחרת. רב חנן בר רבא. לקח בחיקו את בת בתו הקטנה שהיתה מאורסת. רב חסדא חתנו, אבי הקטנה, הקשה עליו מדברי שמואל "אין משתמשים באשה". הלה השיב לו "אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל 'הכל לשם שמים'", ופרש"י. "ואין דעתי אחריה לחיבת אישות", כלומר שאינו מהרהר בה. וכן כתבו הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כא: ה) והמאירי בקדושין (שם ובדף ע, א) והטור באבן העזר (סימן כא) שטעם "אין משתמשים באשה" הוא משום הרהור.*רש"י בקדושין ע, א פרש באופן אחר, וראה שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן צג.
בדברינו אלה עדיין לא נגענו אלא ביחידי סגולה בעלי תודעה מיוחדת, כלשונות המאירי והריטב"א "למי שיודע בעצמו" ו"חסיד גדול המכיר בעצמו" שלא יהרהר. המעבר מיחידים לצבור הרחב נמצא בתוספות במסכת קדושין (פב, א). בגמרא שם (פא, ב) מסופר שרב אחא בר אבא*לגרסא אחרת. רב חנן בר רבא. לקח בחיקו את בת בתו הקטנה שהיתה מאורסת. רב חסדא חתנו, אבי הקטנה, הקשה עליו מדברי שמואל "אין משתמשים באשה". הלה השיב לו "אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל 'הכל לשם שמים'", ופרש"י. "ואין דעתי אחריה לחיבת אישות", כלומר שאינו מהרהר בה. וכן כתבו הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כא: ה) והמאירי בקדושין (שם ובדף ע, א) והטור באבן העזר (סימן כא) שטעם "אין משתמשים באשה" הוא משום הרהור.*רש"י בקדושין ע, א פרש באופן אחר, וראה שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן צג.
11
י״בוכתבו התוספות בד"ה הכל לשם שמים, "ועל זה אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים" וכן כתב הסמ"ג (סוף לא תעשה קכו). הלשון נופל על הצבור הרחב*ובדומה לזה כתב בספר המאורות בברכות כה, א בשם הראב"ד, "והאידנא נהגי בשאלת שלום ובדברי צורך, והכל לשם שמים". ולא על בעלי התוספות לבדם, וכן הוא ברמ"א באבן העזר (כא. ה) שכתב "לכן נהגו להקל בדברים אלה".
12
י״גויש לתמוה איזו ראיה הביאו מרב אחא בר אבא שהיה אחד מן האמוראים, לצבור הרחב? נאמר שצדיק גמור היה והכיר בעצמו שלא יבוא לידי הרהור כמו שפרשו התוספות בשבת (יג, א) לגבי עולא שהיה מתיר לעצמו לנשק ידי אחותיו ואוסר לאחרים. וראה עוד בתוספות רבנו אלחנן במסכת עבודה זרה (יז, א) בד"ה ופליגא. ואין לאמר שממה שאמר שמואל "הכל לשם שמים" נלמד שרשאים כולם להתיר לעצמם השימוש בנשים, שאם כן על מי אסר שמואל בתחילה את השימוש בנשים? ואין לאמר שרב אחא בר אבא סבר ששמואל חזר בו מאיסור השימוש בנשים, שאם כן אין זה "כאידך דשמואל סבירא לי" אלא "פליגי דידיה אדידיה" כלשון מסכת שבת שם. ועוד שממה שכתבו התוספות "ועל זה אנו סומכין" נשמע שרק בדורות שלהם סמכו כן, ולא בימי חז"ל.
13
י״דאלא צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים שפיר יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם אינם באים לידי הרהור.*נראה ש"בעבידתיה טריד" והרגל תלויים אחד בשני, כי מי שהוא חסר נסיון או לחוץ מטעם אחר ועיין שו"ת הרא"ש כלל יט הלכה ב, אפשר שיהיה שקוע בעבודתו, אבל בקי ומנוסה מאי איכא למימר? החוש מעיד שפועל מנוסה עושה מלאכתו בלי להתבונן הרבה וכן רופא ממשש את הדופק של אשה ועושה לה שאר בדיקות של שיגרה בלי להתאמץ או להתרכז הרבה ובפרט כשהאשה רגילה אצלו, וקשה, נחשוש שיהרהר בה. וצ"ל שהיה פשוט לחז"ל שבמה שאדם רגיל בה אינו מהרהר אף שכבר אינו טרוד בעבודתו, ורק קודם שנעשה בקי ומנוסה מי התיר לו לעסוק במלאכה שתביא אותו בתחילה לידי הרהור? ועל זה תרצו שבתחילה בעבידתיה טריד ואינו מהרהר.
14
ט״וועיין בספר לקח טוב בשם רבו בעל תרומת הדשן (חלק יורה דעה צד 37).
15
ט״זואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום שבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה.
16
י״זוקשה, הלא איסור ההליכה אחרי אשה מפורש במסכת ברכות (מא, א) ומי התיר איסור זה? גם הלשון "שאין אנו מוזהרין כל כך" צריך ביאור.
17
י״חאלא כך יש להסביר את דברי בעל התרומת הדשן, כי כיון שבימיו כבר הורגלו הנשים ללכת בין האנשים שוב אין הגברים מהרהרים בהן כל כך. וכן פרש בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן נ אות ג), ובמכתב מהגרשז"א ז"ל שנדפס שם לא דחה פרוש זה אבל פרש באופן שונה קצת, שהיום אי אפשר להימלט מללכת אחרי נשים כיון שהן נמצאות בכל מקום; אולם לע"ד לשון "אין אנו מוזהרין" אינו משמע כן. ומה שכתב בלקט יושר לילך דוקא "אחר אשת חבר או אחר אמו" פרשתי שהכוונה היא לאמו של חבר ולא לאמו של ההולך דוקא, ושהטעם הוא משום שחזקה על אמו ואשתו של חבר שאינן מדקדקות בפסיעותיהן להתנועע באופן המגרה את יצרו של הרואה, והשווה לבתו של ר' חנינא בן תרדיון במסכת עבודה זרה (יט, א) וראה בשו"ת הרדב"ז חלק ב סימן תשע (770) "שלא יראה תנועותיה". ואילו הגרשז"א שם פרש שהכוונה היא לאמו של ההולך ושמותר לתת לה ולאשת חבר ללכת לפניו כדי לחלוק להן כבוד, אבל קצת קשה לע"ד כי "אין מכבדין בדרכים" כמו שאמרו בברכות (מו, ב).
18
י״טג
ביתר בירור כתב מהרש"ל בספר ים של שלמה במסכת קדושין (פרק ד אות כה) בהקדמה.*הדברים נכתבו בהקדמה, ומנין שההקדמות הן של מהרש"ל ואינן הוספות שכתב מדפיס טועה? ברם, ממה שכמה הקדמות נכתבו בלשון "בארנו" וכיוצא בו בלשון ראשון מבואר שגם הן מהמרש"ל: ראה לדוגמה בהקדמות לים של שלמה ביבמות סוף פרק ו, גיטין פרק ד אות לא, וביצה פרק ב אות כו, וראה בבני בנים חלק א עמוד לה בהג"ה ובהערות שבסוף חלק ב.
גם דברי תלמידו הלבוש במנהגים, התואמים את דברי הקדמת היש"ש בקדושין, מאשרים את החזקה שאכן ההקדמה היא מדברי מהרש"ל. וכן להפך, דברי ההקדמה מחזקים את דברי לבוש. ושלא כמי שכתב לפני שבעים שנה שדברי מנהגי הלבוש הם של תלמיד טועה ואינם מהלבוש, ראה בבני בנים חלק א שם סימן ז וסימן לה. ויש להעיר שרחוק הוא עד שכמעט מן הנמנע שדברים בכתב שנתקבלו על ידי כלל ישראל למשך מאות בשנים יתגלו כדברי תלמיד טועה. כמעט כל נסיונות האחרונים להוכיח כן אינם מוכרחים. דוגמה לכך בשו"ת מהרי"ט חלק ב חלק יורה דעה סימן כח וכן בחידושיו למסכת קדושין, שכתב שדברי רבנו חיים בתוספות כתובות קיב, ב ש"עכשיו אינו מצוה לדור בא"י דיש כמה מצוות התלויות בארץ... דאין אנו יכולין להיזהר בהם" אינם מן התוספות אלא תלמיד טועה כתבם. ברם, הגם שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דחו את דברי רבנו חיים אלה מההלכה, מכל מקום קודם למהרי"ט לא עלה בדעת אחד מהם לאמר שאינם באמת דברי התוספות כולל אביו של מהרי"ט בשו"ת מבי"ט חלק א סימן קמה. וראה בשו"ת יוסף אומץ סימן נב שתרץ את קושיות מהרי"ט על רבנו חיים ובמה שהארכתי בבני בנים חלק ב סימן מב.
דוגמה נוספת. בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק א סימן סג כתב על תוספות הרא"ש במסכת נדה ג, א לענין הנחת המוך לאחר תשמיש שאינם אלא מתלמיד טועה, אך לא ראה תוספות הרא"ש ביבמות יב, ב שגם שם כתב הרא"ש כן. וראה בבני בנים חלק א סימן ל שתרצתי את הקושיות והסתירות על ידי החילוק בין דברי תוספות הרא"ש בבאור דעות אחרים לבין דברים לפי דעת עצמו. יבואר הכל מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו, מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים.
ביתר בירור כתב מהרש"ל בספר ים של שלמה במסכת קדושין (פרק ד אות כה) בהקדמה.*הדברים נכתבו בהקדמה, ומנין שההקדמות הן של מהרש"ל ואינן הוספות שכתב מדפיס טועה? ברם, ממה שכמה הקדמות נכתבו בלשון "בארנו" וכיוצא בו בלשון ראשון מבואר שגם הן מהמרש"ל: ראה לדוגמה בהקדמות לים של שלמה ביבמות סוף פרק ו, גיטין פרק ד אות לא, וביצה פרק ב אות כו, וראה בבני בנים חלק א עמוד לה בהג"ה ובהערות שבסוף חלק ב.
גם דברי תלמידו הלבוש במנהגים, התואמים את דברי הקדמת היש"ש בקדושין, מאשרים את החזקה שאכן ההקדמה היא מדברי מהרש"ל. וכן להפך, דברי ההקדמה מחזקים את דברי לבוש. ושלא כמי שכתב לפני שבעים שנה שדברי מנהגי הלבוש הם של תלמיד טועה ואינם מהלבוש, ראה בבני בנים חלק א שם סימן ז וסימן לה. ויש להעיר שרחוק הוא עד שכמעט מן הנמנע שדברים בכתב שנתקבלו על ידי כלל ישראל למשך מאות בשנים יתגלו כדברי תלמיד טועה. כמעט כל נסיונות האחרונים להוכיח כן אינם מוכרחים. דוגמה לכך בשו"ת מהרי"ט חלק ב חלק יורה דעה סימן כח וכן בחידושיו למסכת קדושין, שכתב שדברי רבנו חיים בתוספות כתובות קיב, ב ש"עכשיו אינו מצוה לדור בא"י דיש כמה מצוות התלויות בארץ... דאין אנו יכולין להיזהר בהם" אינם מן התוספות אלא תלמיד טועה כתבם. ברם, הגם שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דחו את דברי רבנו חיים אלה מההלכה, מכל מקום קודם למהרי"ט לא עלה בדעת אחד מהם לאמר שאינם באמת דברי התוספות כולל אביו של מהרי"ט בשו"ת מבי"ט חלק א סימן קמה. וראה בשו"ת יוסף אומץ סימן נב שתרץ את קושיות מהרי"ט על רבנו חיים ובמה שהארכתי בבני בנים חלק ב סימן מב.
דוגמה נוספת. בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק א סימן סג כתב על תוספות הרא"ש במסכת נדה ג, א לענין הנחת המוך לאחר תשמיש שאינם אלא מתלמיד טועה, אך לא ראה תוספות הרא"ש ביבמות יב, ב שגם שם כתב הרא"ש כן. וראה בבני בנים חלק א סימן ל שתרצתי את הקושיות והסתירות על ידי החילוק בין דברי תוספות הרא"ש בבאור דעות אחרים לבין דברים לפי דעת עצמו. יבואר הכל מה שעיניו רואות וגם שמושל ביצרו ויכול להתגבר עליו, מותר לו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה, ועל זה סומכים כל העולם שמשתמשים ומדברים ומסתכלים בנשים.
19
כ׳וקשה, כיון שתלה ההיתר במי שמושל ביצרו היאך כתב שעל זה סומכים כל העולם, וכמו שהקשינו בתוספות, ובגוף דבריו שם העתיק את דברי התוספות וגם את דברי הריטב"א. אלא כיון שרבים דשו בו סומכים להיתר, ולדברי התוספות שהזכירו רק שימוש בנשים הוסיף מהרש"ל שהדין הוא כן גם לגבי דיבור והסתכלות בנשים.
20
כ״אומפורש בספר הלבוש תלמידו של מהרש"ל בסוף המנהגים שבסוף חלק אורח חיים, שהביא מספר חסידים שאין לאמר "שהשמחה במעונו" כשאנשים ונשים רואים זה את זה כיון שאז יש הרהורי עבירה. וכתב עליו:
21
כ״באין נזהרין עכשיו בזה, ואיפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין אנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמיין עלן כקאקי היוורא מרוב הרגלן בינינו וכיון שדשו דשו",
22
כ״גוהם הם הדברים שבארנו. ועיין באוצר הפוסקים (סימן סב סעיף קטן סז אות ג) בענין המחלוקת בנושא אמירת "שהשמחה במעונו" וישיבת אנשים ונשים, ובשו"ת בני בנים (חלק א סימן לה) שציינו שם.
23
כ״דהן אמת שבים של שלמה במסכת כתובות (א: כ) ובקיצור בגיטין (א: יח) שיבח את דברי ספר חסידים וכתב שראה כמה קלקולים שנבעו מישיבת אנשים ונשים בחדר אחד בחתונות, שלא כתלמידו הלבוש, ולכאורה הם גם הפך דברי עצמו ביש"ש בקדושין שהעולם סמכו על "הכל לשם שמים". ואולם לע"ד אין סתירה בדברי המהרש"ל כי שונה סעודת נישואין ושבע ברכות שיש שם ריבוי שתייה ושמחה, ויותר יש לחוש לקלקול מאשר בעניני יום יום שאינם של שמחה והוללות. דבריו בגיטין שם עוסקים בסעודות שבהן "שותים במיני זמר" ו"יוצאים במחול אחד עם הבתולות" ועוברים "על אל תשמח ישראל, אל גיל בעמים", ואינו ענין למה שכתב בקדושין שהעולם סמכו לדבר ולהסתכל בערוה ולשאול בשלומה ששם אינו עוסק בסעודות ומשתאות.
24
כ״הואפילו בענין שבע ברכות ואמירת "שהשמחה במעונו" אין מחלוקת כל כך בין המהרש"ל לבין הלבוש, כי בים של שלמה בכתובות העיד "במדינתי... ברוב המקומות החתן והשושבינים אוכלים בבית אחד והכלה עם השושבינים בבית אחר", הרי שבמקומו עדיין לא נהגו שאנשים ונשים יישבו יחד בחתונות וממילא לא היה לו ללמד זכות על מנהג כזה שטרם נתפשט. מה שאין כן במקומו וזמנו של הלבוש כבר לא נזהרו בזה, ולכן באר שכיון שהורגלו הנשים להיות בין האנשים אפילו בחתונות אינם מהרהרים בהן כ"כ, וכיון דדשו דשו.
25
כ״וכיוצא בזה ראה בערוך השלחן באורח חיים (עה, ז) בענין קריאת שמע בפני שיער מגולה של אשה בדורות שבהם בעו"ה רוב הנשים הנשואות הולכות בגילוי ראש נגד הדין, שהביא בשם ראבי"ה "כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להיגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור", וסיכם ש"כיון שאצלנו גם הנשואות כן ממילא ליכא הרהור"*הערוך השלחן חולק על המשנה ברורה שם שהיה לנגד עיניו, וראה בבני בנים חלק ג סימן כו (7). ועיין במשנה ברורה שם שכתב "אפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות, אסור", אך לא ביאר מהו הדין אם רוב הנשים ברוב המקומות הולכות בגלוי ראש. וראה שם עוד, שהמשנה ברורה עוסק באיסור תורה של גלוי כל הראש כמו שבאר שם, ולכן הזכיר בדבריו רק "דת משה", ואילו בגלוי מקצת מן הראש שהוא "דת יהודית" אפשר שגם המשנה ברורה יודה.
בבאור שיטות הראשונים בדת משה ודת יהודית לענין כיסוי ראש, כתבתי בחלק ג סימנים כא-כב. ובמחלוקת הערוך השלחן עם המשנה ברורה ומי מהם עדיף, כתבתי בחלק ב סימן ח, וראה בהערות בסוף חלק ג. והוא על הדרך שכתבנו. נמצאנו למדים שקיימת שלשלת של פסיקה מאז ימי הראשונים להתיר דברים שנאסרו משום הרהור אם הרבים דשו בהם, והגם שאין שיטה זו תופסת מקום נרחב בפוסקים אי אפשר להתעלם ממנה. אין ספק שמנהג היהדות החרדית בגרמניה עד לשואה וגם אחריה במקומות פזוריהם עד לאחרונה, לקיים חתונות ומסיבות עם ישיבה מעורבת של אנשים ונשים וכן שעורי תורה מעורבים וכל שכן בעניני יום יום, ואפילו נתינת־יד בין אנשים לנשים - הדברים הם מפורסמים וגם נתבררו על ידי עדים נאמנים - נשען על מסורת פסיקה אשכנזית זו.
בבאור שיטות הראשונים בדת משה ודת יהודית לענין כיסוי ראש, כתבתי בחלק ג סימנים כא-כב. ובמחלוקת הערוך השלחן עם המשנה ברורה ומי מהם עדיף, כתבתי בחלק ב סימן ח, וראה בהערות בסוף חלק ג. והוא על הדרך שכתבנו. נמצאנו למדים שקיימת שלשלת של פסיקה מאז ימי הראשונים להתיר דברים שנאסרו משום הרהור אם הרבים דשו בהם, והגם שאין שיטה זו תופסת מקום נרחב בפוסקים אי אפשר להתעלם ממנה. אין ספק שמנהג היהדות החרדית בגרמניה עד לשואה וגם אחריה במקומות פזוריהם עד לאחרונה, לקיים חתונות ומסיבות עם ישיבה מעורבת של אנשים ונשים וכן שעורי תורה מעורבים וכל שכן בעניני יום יום, ואפילו נתינת־יד בין אנשים לנשים - הדברים הם מפורסמים וגם נתבררו על ידי עדים נאמנים - נשען על מסורת פסיקה אשכנזית זו.
26
כ״זד
אך בכדי למנוע מכשול נחוץ להבהיר את הסייגים הבאים:
אך בכדי למנוע מכשול נחוץ להבהיר את הסייגים הבאים:
27
כ״ח1) איסורים רבים אינם תלויים בהרהור ולא ניתן להמתיקם בשום אופן. דוגמה לכך היא גילוי ראש בנשים שהוא איסור נפרד מאיסור "שיער באשה ערוה", ושני האיסורים נלמדים מסוגיות נפרדות בכתובות (עב, א) ובברכות (כד, א). אפילו אם כל הנשים יוצאות בגילוי ראש שאז מותר לקרוא את השמע כנגד שערן לדעת הערוך השלחן, עצם היציאה בגילוי ראש לא הותרה להן והן ממשיכות להיכשל באיסור כמפורש בדבריו. כמו כן ייחוד עם אשה נאסר מחשש לביאה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (כב. א) והוא חמור יותר מחשש להרהור, ולכן "בעבידתיה טריד" אינה מתירה ייחוד עם נשים*ראה ריטב"א במסכת נדה יג, א ד"ה כיון דבעית ומאירי בקדושין פ, ב ד"ה פירוש רווק.. גם דיני ההרחקה מאשתו נדה הם משום הרגל עבירה ולא משום הרהור ואינם ניתנים לשינוי על בסיס זה.
28
כ״ט2) אין לדמות מנהג למנהג, אלא יש לדון בכל מנהג והרגל לגופו. והעד, כי בערוך השלחן לגבי שיער של נשים כתב כנ"ל ובאבן העזר סימן סב בדיני אמירת "שהשמחה במעונו" לא הזכיר את דברי ספר חסידים כלל, ואף על פי כן בדיני איסור ההסתכלות בנשים בסימן כא לא רשם שום קולא.
29
ל׳3) כל הדברים אמורים רק לגבי פעולות שבמהותן הן תמימות, כמו משא ומתן בין גברים לנשים וישיבה ואכילה ביחד וכיוצא באלה שאין בהן גירוי היצר מצד עצמן. כאשר החשש הוא שעצם הקירבה בין אנשים ונשים היא אשר תביא להרהור אף שאין הכוונה לכך, יכול ההרגל למנוע הרהור. לעומת זה, שום היתר אינו ניתן בפעולות שיש בהן גירוי ברור של היצר. ולכן לא יתכן להכשיר רקודים מעורבים ובפרט רקודי דיסקו אפילו אם הרוקדים אינם נוגעים, או שחיה מעורבת בפרט בבגדי ים חושפניים וכל שכן צפיה בהצגות ארוטיות ועוד שורה ארוכה של גירויים שאי אפשר למנות את כולם. וכבר נאמר "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם".
30
ל״א4) אין ההכרעה המעשית בענינים אלה מסורה אלא לבעלי־הוראה המעורים בדעתם עם הבריאות ומכירים את קהילותיהם. ואכן פוסק המתעלם משיקולים אלה ואינו מכיר או אינו שם לב לאופי קהילה מסוימת, אינו יכול להורות לאותה קהילה.
31
ל״ב5) אין הדברים אמורים אלא במקום שכבר נהגו, ואינם היתר להנהיג כן במקום שלא נהגו. וזוהי כוונת סיום דברי הלבוש. "וכיון דדשו דשו", כלומר שלא היינו ממציאים תערובת אנשים ונשים מדעתנו, רק מאחר שהורגלו בנשים ושוב אין מהרהרים בהן, נעשה הדבר היתר.
32