שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ג׳Responsa Benei Banim, Volume IV, Essays 3
א׳הערות בשיעור טפח בערוה*נדפס ב"תחומין"
1
ב׳א. כיצד מודדים טפח
2
ג׳ב. טפח בשער
3
ד׳ג. טפח ופחות מטפח
4
ה׳א. כיצד מודדים טפח
5
ו׳במסכת ברכות (כד, א) אמר רב יצחק "טפח באשה ערוה". ברם, לא נתבאר מהו שיעור טפח לענין זה וכיצד מודדים אותו. ניתן למדוד טפח מכמה סוגים.
6
ז׳א) אורך של טפח שהוא בממד אחד, ואפשר לסמנו כך. T.
7
ח׳ב) שטח של טפח בשני ממדים, אורך על רוחב, וסימנו T2.
8
ט׳ג) נפח של טפח בשלשה ממדים, טפח על טפח ברום טפח, שסימנו T3.
9
י׳ובחישוב שטח של טפח, ישנן גם כן שתי דרכים.
10
י״אא) לחשב כל מה שעולה T2 אפילו על ידי תשבורת, דהיינו בחישוב שברים כשהאורך הוא יותר מטפח וכנגדו הרוחב הוא פחות מטפח וכן להפך, כמו. 1/2TX2T, 1/3TX3T, שכולם עולים T2. הוא הדין אם אין שם צורת מלבן כלל אבל ניתן לצרף שטח השווה T2 מצורות שונות.
11
י״בב) לחשב טפח על טפח בריבוע, דהיינו אורך של טפח אחד לפחות על רוחב טפח אחד לפחות, שהוא TXT ללא תשבורת.
12
י״גועיין בשו"ת בני בנים חלק ב (סימן כא עמ' עו) שהבאתי שתי דעות מהו טפח לענין "טפח באשה ערוה". הדעה הא' היא של הרי"ש טייכהאל ז"ל הי"ד מחבר שו"ת משנה שכיר וספר אם הבנים שמחה, בתשובה שנדפסה בשו"ת מקדשי השם (סימן צז). והביא שם את הסבר הב"ח באורח חיים (סימן עה), שחכמים שיערו ערות הגוף בטפח מפני שמקום התורפה באשה אינו פחות מטפח, והסיק ממנו:
13
י״דפשוט שממקום שבא נלמד גם כן לענין זה דלא צריך מרובע, דמקום התורפה של אשה לא הוי מרובע רק אורך טפח ורוחב כל שהו וכמו כן לענין גופה, וזה ברור ופשוט לדינא לפע"ד.
14
ט״וונראה לי הסבר דומה, שאדם ערום המבקש לכסות את ערוותו שם עליה את כף ידו, ולכן שיערוה בטפח שהוא כרוחב כף היד.
15
ט״זהנה מה שכתב שטפח באשה "לא הוי מרובע", לאו דוקא מרובע, כי לדעתו אין צורך בשטח של טפח כלל אפילו בתשבורת, וכל שכן בריבוע, אלא די בכיוון אחד של טפח וכיוון שני כלשהו. שכן הציג שם את השאלה.
16
י״זכמה שיעור טפח, האם ארכו טפח ורוחבו אפילו כל שהוא או דילמא טפח על טפח במשמע, וכן מצינו בעלמא שיעורים בלשון אורך ומשמעו על ריבוע,
17
י״חוהכריע כאפשרות הראשונה. וקצת קשה לפי מה שפרש הרשב"א במסכת ברכות שם שטעמו של "טפח באשה ערוה" הוא משום הרהור, מה שייך להרהר על טפח שרוחבו כלשהו, הלא כמעט ואינו נראה? ויש ליישב.
18
י״טוהדעה הב' היא של שו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר חלק ראשון סימן נח) שלדעתו שם משערים גילוי שער האשה בטפח כמו שמשערים בגופה, וכתב: "היינו ערך ב' אצבעות גובה כי הפנים הן בערך אורך ב' טפחים ויהיה בצרוף פחות מטפח, ויותר אסורה", ושתי אצבעות הן חצי טפח, והיינו 1/2TX2T. הרי שפירש ש"טפח באשה ערוה" הוא שטח בגודל T2 בתשבורת, וכתב כן כדבר פשוט ולא הביא מקור או ראיה. וצ"ע, היכן מצאנו טפח כדוגמת זה שנמדד בתשבורת?
19
כ׳לע"ד ישנה דעה שלישית שלא כחישובי טפח הנ"ל אבל היא דרך חז"ל בכינוי טפח. כי הנה במסכת נדה (כו, א). "תניא... חמשה שיעורן טפח, ואלו הן: שליא שופר שדרה דופן סוכה והאזוב".
20
כ״אבגמרא הקשו שיש עוד עניינים של טפח ולמה לא נמנו בברייתא, ותרצו כל אחד לגופו, וביניהם:
21
כ״ב...והאיכא: טפח על טפח על רום טפח מרובע, מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה? טפח קאמרינן, טפח על טפח לא קאמרינן... והאיכא. מסגרת טופח? בדכתיבן לא קא מיירי.
22
כ״גכלומר, הקשו ממסכת אהלות (ג, ז) בדין חלל בנפח של טפח T3 המביא את הטומאה ממקום למקום, למה לא הוזכר זה בברייתא? ותרצו שהברייתא מונה רק מה שהשיעור טפח שלו הוא בממד אחד, ולא בשנים או שלושה ממדים. והקשו עוד מהמסגרת טפח שהקיפה את השלחן במשכן כמו שכתוב בפרשת תרומה, למה לא הוזכרה בברייתא? ותרצו שהברייתא מונה רק מה שהשיעור טפח שלו אינו מפורש בתורה. ובסוף הדיון שם תרצו באופן כולל, שהברייתא מונה רק עניינים שהם כתובים בתורה והשיעור שלהם אמנם הוא טפח, אבל השיעור אינו מפורש בכתוב.
23
כ״דוהנה הט(ו)פח האמור בפרשת תרומה הוא בריבוע, שהרי מדות השלחן היו אמתיים ארכו ואמה רחבו, והמסגרת היתה בגובה טפח מסביב והקיף שש אמות שהן ל"ו טפחים, ואם - לדוגמה - חסרה אצבע מגובה המסגרת אינה בדין מסגרת טפח, אף על פי שעדיין נשאר בה כדי לחשב שטח של כ"ז טפחים בתשבורת.
24
כ״הואין לדחות שאין זה אלא מפני שכתוב "מסגרת" טפח, אבל לשון טפח לבד אינו מורה כן - אם כן, למה הקשו על הברייתא ממסגרת טפח ותרצו תרוץ חדש "בדכתיבן לא קא מיירי", הלא כבר תרצו שהברייתא אינה עוסקת ב"טפח על טפח" אלא רק ב"טפח", והוא הדין נתרץ שבברייתא אינה עוסקת ב"מסגרת טפח"? אלא משמע שלשון טפח לבדו נופל על הציור של מסגרת טפח, גם ללא המלה "מסגרת".
25
כ״ושימוש נוסף במלה טפח לתאר ציור הדומה ל"מסגרת טפח" נמצא במסכת ברכות (כג, ב) בנוגע לאדם המגלה מגופו כשבא לעשות צריכיו:
26
כ״זתני חדא. כשהוא נפנה, מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים. ותניא אידך. לאחריו טפח ולפניו ולא כלום... אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא - הא באיש, הא באשה.
27
כ״חהיום אין מקפידים בשיעורים אלה, ובכף החיים (סימן ג אות יג) בשם ספר בן איש חי באר הטעם משום שלרוב בתי הכסא יש מחיצות והדלת סגורה, ולכן אין כל כך בעיה של צניעות. ואולם בימי הגמרא כאשר הקפידו בכך, אי אפשר שהיה מדובר בטפח השווה T2 בלבד, לא בתשבורת וכל שכן לא בריבוע. לדעת הגר"ח נאה ז"ל ומנהג ירושלים ושכן דעת הגמו"ז זצלה"ה שאורכו של טפח בכל מקום הוא 8 ס"מ ובריבוע 64 ס"מ2, שיעור זה בוודאי הוא קטן מדי, ואפילו לדעת החזון איש שאורכו של טפח הוא 67.9 ס"מ ובריבוע כ־93.5 ס"מ2, אי אפשר לאדם לכוון לעשות צרכיו הגדולים על ידי גילוי מידה כזו בלבד מבלי להתלכלך. ועוד, כיצד ניתן למשוך את הבגדים כדי לגלות דוקא שיעורים אלה? אלא גילוי טפח או טפחיים כך הוא פרושו: שמגלה טפח וכו' בכך שמפשיל בגדיו למטה או למעלה (לפי אופי הבגדים) בגובה טפח לכל רוחב גופו לפניו או מאחוריו. זהו הנקרא גילוי טפח, אף על פי שיש בו כדי לחשב כמה טפחים, והוא הוא הציור של מסגרת טופח הנ"ל.
28
כ״טוכיון שהוא שיעור הטפח בגילוי הגוף לענין צניעות בבית הכסא, מסתבר שהוא אותו שיעור הטפח שבגילוי הגוף לענין צניעות של ערוה, המובא בגמרא שם בעמוד שאחריו, כי בוודאי יש ללמוד גילוי מגילוי ולא מענין אחר.
29
ל׳ונראה להסביר עוד. דרך התלמוד למדוד בטפח רק לכיוון אחד שהוא הכיוון המשתנה העיקרי, שעל ידו נהיה החפץ ארוך או קצר. ולדוגמה. בשופר או לולב או אזוב הכיוון המשתנה שלהם הוא דרך גידולם ובכיוון זה משערים בטפח, ולא בשאר כיוונים. לו יצויר לולב או אזוב שרוחבו טפח וגדול אפילו מאורכו, מכל מקום שיעור הטפח נמדד רק בכיוון של דרך גידולו, ואם יש בכיוון זה שיעור טפח כשר ואם לאו פסול, ולא איכפת לן משיעור הרוחב או העובי.
30
ל״אלפי זה מה שתרצו לענין הברייתא "טפח קאמרינן טפח על טפח לא קאמרינן" הוא כפשוטו, שלא מנו בברייתא אלא שיעורי טפח בכיוון אחד ולא בשני כיוונים או שלשה. וחזרנו לדעת הרי"ש טייכהאל ז"ל כי יש להעמיס בדבריו גם כדברינו, אפס כי לא עבר בדרך שהלכנו בה, כי למה לו לתלות בפרוש הב"ח הלא הדברים יוצאים מסוגיות הש"ס.
31
ל״בגם נראה שכוונת הרי"ש טייכהאל לחומרא ואילו דננו בזה בין לחומרא בין לקולא. ולדוגמה: באשה שקצת מגופה מגולה למטה מאזור הצוואר במקום שדרכו להתכסות, אם הגילוי מגיע מאזור הצוואר ועד למרחק טפח ממנו הרי זה טפח באשה וערוה, גם אם רוחב המקום המגולה הוא פחות מטפח. וכן להפך: אם הגילוי אינו מגיע למרחק טפח מן הצוואר אלא פחות ממנו אין בו דין טפח, אפילו אם השטח המגולה מקיף את הצוואר באופן שניתן לחשב כמה טפחים, כי רק הכיוון האחד נמדד בטפח ובדומה למסגרת טופח ולגילוי טפח לעשיית צרכיו. ושיעור הטפח בתשבורת שסבר בשו"ת אגרות משה אינו נכנס כאן כלל. ולפי זה, סתם נשים היום אם אינן לובשות שמלות חושפות במיוחד, לא תגענה עד כדי גילוי טפח של איסור מסביב לצוואר.
32
ל״גואם נאמר ששיעור טפח נוהג גם ב"שיער באשה ערוה" כדעת שו"ת אגרות משה אבל לא מטעמו ולא רק בגוף האשה, יוצא שניתן להקל ברצועה של שער בגובה טפח מעל למצח מצדע לצדע או מאחורי ראשה מאוזן לאוזן. והיא קולא גדולה מדי נוסף על עצם הקולא למדוד השער בטפח ולא במשהו, וכל שכן אין להקל בשלישית לשער הטפח של שיער ב־9.67 ס"מ אלא יש לשער ב־8 ס"מ.
33
ל״דב. טפח בשער
34
ל״הלא נתבאר בגמרא האם השיעור של טפח מגולה נוהג גם בשער, ואולם לפי דעת רוב ראשונים שמותר לקרוא ק"ש כנגד פחות מטפח מגולה בין באשתו ובין באשת חברו, לע"ד לא יהיה שער של אשה חמור יותר לענין הרהור ממקום המכוסה מבשרה ועיין בבני בנים (חלק ג סימן כה (4-3) וסימן כו (5-4)). וגם אם משום "דת יהודית" חייבת האשה לכסות את כל שערה אפילו פחות מטפח וכן נהגו ברוב הדורות עד לאחרונה, אין זה משום ערוה אלא מטעמים אחרים כמו שבארתי (שם סימן כא) ונדפס גם ב"תחומין" (יא).
35
ל״וומה שבגמרא לא הוזכר טפח לענין שער, הנה רב יצחק אמר "טפח באשה ערוה" ורב חסדא אמר "שוק באשה ערוה" ורב ששת אמר "שער באשה ערוה", ושלושתם חיו בדור השני והשלישי של האמוראים. בגמרא הובאו דברי רב יצחק ראשון ושל רב חסדא ורב ששת אחריו, ויש לפרש שרב חסדא ורב ששת סמכו על השיעור שאמר רב יצחק תחילה, ולעולם בטפח. והגם שלפי סדר הגמרא טפח, שוק, קול ושער הרי קול הפסיק באמצע בין שוק לבין שער, הא גופא קשיא כי ראוי היה לסדר קול בסוף כי לענין ערוה הוא הקל מבין כולם עיין בראבי"ה (סימן עו). או לחלופין ראוי היה לסדר קול בתחילה, כי שמואל שאמר "קול באשה ערוה" חי בדור הראשון של האמוראים וקדם לרב יצחק ורב חסדא ורב ששת.*צ"ע מה ראה שמואל עצמו להקדים לאסור קול עוד לפני שנאסרו השאר, והרי הוא הקל שבכולם. וי"ל אדרבה היא הנותנת, שכיון שהוא קל רבים זלזלו בו ולכן הקדים שמואל להכריז שגם קול באשה הוא כערוה כי מביא להרהור.
36
ל״זברם, בהלכות גדולות ובספר יראים השלם (מצוה שצ"ב) הביאו סדר אחר: טפח, שוק, שער וקול, וכן הוא לפי סדר הדיבורים בתוספות הרא"ש וכן מסתבר, ולפי זה אתי שפיר. ובאור זרוע (חלק א סימן קלג) יש איזה בלבול מה אמר שמואל עיי"ש.
37
ל״חג. טפח ופחות מטפח
38
ל״טבמסכת ברכות (כד, א) אמרו:
39
מ׳אמר רב יצחק, טפח באשה ערוה. למאי? אי לימא לאיסתכולי, הא אמר רב ששת... כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל בבית התורף! אלא באשתו, ולקריאת שמע.
40
מ״אוכתב בספר חזון איש (חלק אורח חיים סימן טז אות ז), בד"ה באשתו ולקריאת שמע.
41
מ״בלכאורה [לא] הו"ל למימר אלא לענין קריאת שמע, ונראה שבאשה אחרת כל שמסתכל אסור בק"ש אפילו מסתכל באצבע קטנה והלכך לא משכחת לן שיעור טפח אלא באשתו.
42
מ״גפרוש דבריו, שבגמרא יכלו לפרש דברי רב יצחק "טפח באשה ערוה" שמדובר בקריאת שמע בלבד מבלי להזכיר אשתו, ואזי כל הנשים תהיינה בכלל. לכן, ממה שאמרו "באשתו ולקריאת שמע" נלמד שרק באשתו מדובר. ולכן יש לבאר באיזה ענין קיים חילוק בין טפח לפחות מטפח רק באשתו, ולא באשת חברו. ופירש החזון איש שמדובר בהסתכלות באשה כלומר להביט ולהתבונן בה, כי אסור להסתכל באשת חברו אפילו באצבע קטנה שבה ורק לגבי אשתו קיים חילוק, שבשעת ק"ש מותר להסתכל בפחות מטפח מגולה שבה אבל בטפח אסור.
43
מ״דועוד כתב החזון איש.
44
מ״הולפי"ז מוכח כדעת הר"י דלא אסרו אלא במסתכל אבל לא בראיה, דאי אסרו אף בראיה א"כ גם באשת חברו משכחת לן שיעור טפח לענין ק"ש ובראיה ואינו מסתכל, ולפי זה פחות מטפח באשתו ואפילו מסתכל שרי.
45
מ״ופרוש דבריו, שלדעת רב האי גאון שהובאה בפרוש תלמידי רבנו יונה במסכת ברכות שם, מותר לקרוא את השמע תוך כדי ראייה בעלמא באשה בלי להסתכל, וזה מותר אפילו בטפח מגולה באשת חברו. ומכאן הוכחה לדעה זו, כי אם אפילו ראיה בעלמא אסורה בטפח מגולה באשת חברו, למה פרשו את דברי רב יצחק דוקא באשתו ובהסתכלות, שאסורה בטפח ומותרת בפחות מטפח? הלא גם באשת חברו יהיה חילוק כזה בראייה בעלמא, שתהיה אסורה בטפח ומותרת בפחות מטפח. אלא מוכח שגם בטפח מותרת הראייה, וכדעת רב האי גאון.
46
מ״זועוד כתב החזון איש:
47
מ״חומיהו אפשר לפרש הא דאמרו בגמרא באשתו ר"ל אפילו באשתו ולענין קריאת שמע, וגם באשת חברו יש נפקותא בהאי דינא לענין ק"ש ואפילו בראייה בעלמא אסור, ומיהו ראייה פחות מטפח אפילו באשת חברו מותר.
48
מ״טפרוש דבריו, שעתה חזר בו ממה שהניח בתחילה שמה שאמרו בגמרא "באשתו ולקריאת שמע" היינו דוקא באשתו מותר בטפח מגולה ולא באשת חברו, כי אפשר לפרש להפך שבטפח מגולה אסור אפילו באשתו, וכל שכן באשת חברו. ולפי זה מדובר בראייה בעלמא ביותר מטפח שאסור אפילו באשתו וכל שכן באשת חברו, אבל ראייה בפחות מטפח מותר באשתו וגם באשת חברו.
49
נ׳וסיים בספר חזון איש:
50
נ״אומיהו יש לומר שבמקום צנוע אסור דאין ראייה במקום צנוע בלי הסתכלות. ולפי זה הא דאיתא ברמ"א (סימן עה ס"א) באשת חברו אפילו פחות מטפח אסור, ליכא מאן דפליג בזה, דכיון דעביד איסורא בוודאי איכא טרדא. והב"ח כתב דלא קיימ"ל כבה"ג שהביא הגהות מיימוניות ולהאמור ליכא מאן דפליג על זה, והב"ח עצמו כתב דמסתכל אסור אלא כתב הכא בראייה קיימינן, אבל כיון דדין טפח אינו אלא במקום שדרך להיות מכוסה הו"ל כל ראיה כאש בנעורת ואסור.
51
נ״בפרוש, שעתה חזר בו גם ממה שכתב זה עתה שראייה בעלמא מותרת בפחות מטפח, ופרש שאין לחלק בין ראייה לבין הסתכלות אלא במקומות המגולים כמו פניה וידיה ורגליה וכדוגמת אצבע קטנה, שבאלה ההסתכלות באשת חברו אסורה וראיה בעלמא מותרת, מה שאין כן במקומות המכוסים אין חילוק ואסור אפילו בפחות מטפח. אך לא הביא שום מקור לזה.
52
נ״גוהנה לא באר לנו מי הם אלה דלית בהו מאן דפליג, וגם לא באר איזה איסור עביד בראייה בעלמא בפחות מטפח ומנין שבוודאי טריד. והארכתי משום שראיתי כותבים כאילו החזון איש ז"ל הוכיח שבמקומות המכוסים בגוף אין מי שחולק שאין הבדל בין טפח לפחות מטפח. והרואה יראה שאין כאן שום הוכחה אלא פרוש בלבד, ומה עוד שנקט בלשון אפשר. ואין הדברים כדאיים להוציא מדעת רוב ראשונים שבפחות מטפח מגולה מותר בק"ש בין באשתו בין באשת חברו, ולא כתבו שמכל מקום יש איסור בגילוי פחות מטפח: רב האי גאון מובא בתלמידי רבנו יונה הנ"ל וספר המאורות והרא"ה, ממפרשי הרי"ף והגמרא בברכות שם; וספר יראים הנ"ל וסמ"ג (עשין יח) וסמ"ק (מצוה פג), ממוני המצוות; ספר עץ חיים ואורחות חיים וכלבו ורבנו מנוח וספר אהל מועד והטור, ממחברי הלכות קריאת שמע; ופסקי הריקנטי ועוד. וכן פשט לשון הרמב"ם למעיין כי לא הזכיר חילוק באשת חברו, וכן פסק השלחן ערוך בסימן ע"ה. ונגדם אסרו בכלשהו מאשת חברו מגולה: בה"ג כפי שהביאו בשמו ואינו בבה"ג שלפנינו, ורבנו חננאל וראבי"ה ואור זרוע וספר האשכול והגהות מיימוניות.
53
נ״דהסברה להתיר נראית לפי דברי הרשב"א בשם הראב"ד שטפח באשה ערוה משום דטריד ומהרהר, ואלמא בפחות מטפח קים להו לחז"ל שאינו טריד וממילא גם אינו ערוה דהא בהא תליא, ופשוט. וכיון שבפחות מטפח אינו טריד ואינו נדון כערוה למה יהיה אסור לגלות פחות מטפח, לא יהא אלא כאצבע קטנה שאין האשה עושה כלום במה שאינה מכסה אצבעותיה ורק על האיש מוטל שלא להתבונן בה, והוא הדין כאן, דזיל בתר טעמא.
54
נ״הוראיה מרבנו מנוח (הלכות קריאת שמע פרק ג' הלכה טז), שכתב:
55
נ״ווטפח מגולה מגוף האשה ערוה הרי הוא כצואה... ודוקא טפח, אבל פחות מטפח לאו כלום הוא.
56
נ״זלשון "לאו כלום הוא" בוודאי מורה שאין חוששים שיבוא לידי הרהר. ומרבנו מנוח נשמע לשאר ראשונים המשערים בטפח גם באשת חברו, כי מאיזה טעם נעשה מחלוקת ביניהם.
57
נ״חעוד עיין בשלחן ערוך הרש"ז (סימן עה) בקונטרס אחרון (אות ב), שהקשה על האוסרים אפילו פחות מטפח באשת חברו, וז"ל:
58
נ״טצ"ע לפי זה, דכי גם במקומות המגולים ליתסר כיון שיכול לבוא לידי הרהור אם יסתכל, שכל גוף אשה אינה ערוה אלא מהאי טעמא.
59
ס׳פרוש דבריו, שהיה פשוט לו שבפחות מטפח אין חוששים להרהור בראייה בעלמא, אלא החשש הוא שמא מתוך שרואה בפחות מטפח יבוא גם להסתכל ואז יהרהר. ועל זה הקשה שאם כן גם במקומות המגולים נחשוש שמא מתוך שרואה אותם יבוא להסתכל. ומבואר בדעתו שפחות מטפח מגולה במקומות המכוסים שווה לגמרי למקומות הגלויים, ואינו ערוה כלל ומותר לגלותו, ושלא כדברי החזון איש שאין מי שחולק בזה.
60
ס״אלדינא גם רבים מגדולי האחרונים השוו בין אשתו לאשת חברו לענין פחות מטפח: הלבוש וב"ח ואליהו רבה ושלחן ערוך הרש"ז וערוך השלחן ועיי"ש שדחה את דעת האוסרים בשתי ידים, ובחיי אדם (כלל ד בנשמת אדם אות ב) כתב ש"כן כתבו כל הפוסקים שבפחות מטפח מותר". ובוודאי יש לסמוך עליהם וכדעת רוב ראשונים, אף על פי שהפרי חדש ופרי מגדים ואחרים ובפרט בימינו החמירו. והדורש מכל העולם להחמיר כדבריו כבודו במקומו מונח אבל לא במקומות אחרים.
61