שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים כ״גResponsa Benei Banim, Volume IV, Essays 23
א׳בנות צלפחד והטמאים לנפש אדם
1
ב׳שמותיהן של בנות צלפחד - מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה - מוזכרים בספר במדבר פעמיים בפרשת פנחס (כו, לג ו-כז, א) ופעם שלישית בפרשת מסעי (לו, יא). כדי להעריך נכון את החשיבות שהתורה מקנה להן על ידי איזכור חוזר זה ואת המעמד המיוחד לו זכו, יש להשוות בין פרשת בנות צלפחד לבין פרשה אחרת אשר לכאורה דומה לה מאד: האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח בפרשת בהעלותך (ט, ו-ח).
2
ג׳1) "ויהיו אנשים... ויקרבו לפני משה ולפני אהרן". וכן בבנות צלפחד, "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן..."
3
ד׳2) הם אמרו, "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'...". והן אמרו, "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו..."
4
ה׳3) משה אמר להם, "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ובבנות צלפחד נאמר, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".
5
ו׳4) כתוצאה מפנייתם של האנשים נוספו בתורה דיני פסח שני, וכתוצאה מפניית בנות צלפחד נוספו דיני ירושת הבת.
6
ז׳ברם, על אף הדמיון הרב בין שתי הפרשיות, האנשים נותרו אלמוניים לגמרי; אין איש יודע את השמות שלהם ואפילו לא את מספרם או מאיזה שבטים היו. ואילו בנות צלפחד נמנו פעם אחרי פעם. ונראה לתת טעם לדבר: אמנם האנשים אמרו "למה נגרע..." ובקשו לקיים מצוה ולהביא את קרבן הפסח, אבל מטרתם היתה טובתם הם והיו מסתפקים בפיתרון מאולתר חד־פעמי אשר יקיף רק אותם. על כן "ויקרבו לפני משה ולפני אהרן" לבדם, בשקט ובצנעא. לעומתם, בנות צלפחד בקשו להנציח את שם אביהן, "למה יגרע שם אבינו...", ומאחר וביקשו שלא ייגרע שמו של צלפחד, שמותיהן כשמו נקבעו בתורה ולא ייגרעו לעד. וכן אמרו במסכת בבא קמא (צב, א), "כל המבקש על חברו... הוא נענה תחילה". ולא זו בלבד אלא הן תבעו את עלבון כל הנשים, שעל כן לא פנו אל משה ואל אלעזר בלבד אלא "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה". מאבקם היה גלוי וציבורי.
7
ח׳ועוד, האנשים בפרשת בהעלותך התמהמהו עד הרגע האחרון. "ויהי אנשים אשר היו טמאים" משמע שהיו טמאים מכבר, ולא נטמאו לפתע באותו יום. לכן התורה מדגישה "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא", כי רק ביום ההוא, בעצם יום י"ד בניסן, נתעוררו האנשים לפנות אל משה ואהרן למצוא פתרון לבעייתם שהיתה קיימת מכבר. לעומתם, בנות צלפחד פנו אל משה זמן רב לפני הכניסה לארץ וחלוקתה; הן היו זריזות ונשכרו.
8