שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ה׳Responsa Benei Banim, Volume IV, Essays 5

א׳קריאת נשים לנשים במגילה^*נדפס ב"הצופה"

ב׳לפעמים ההלכה נקלעת למערבולת של ויכוח ציבורי, ונהפך הפן הפולמוסי לעיקר והפן ההלכתי לטפל. דוגמה לכך היא קריאת המגילה לנשים על ידי נשים. אבאר את הצד ההלכתי הנראה פשוט לע"ד, ואחרכך אתייחס בקיצור לתמונה הכוללת.^*ליבנתי דברים אלה בשו"ת בני בנים חלק ב עמ' לז-לט, מא-מב, ובאנגלית בספר EQUALITY LOST ESSAYS IN TORAH COMMENTARY, HALACHA, AND JEWISH THOUGHT

ג׳חיובן של נשים

ד׳הכל כשרין לקרות את המגילה - לאתויי מאי? לאתויי נשים, כדאמר ר' יהושע בן לוי, נשים כשרות לקרוא את המגילה, שאף הן היו באותו הנס" (ערכין ב, ב).

ה׳סביב מימרא זו וסביב התוספתא (מגילה ב, ד) "נשים ועבדים וקטנים פטורין ואינן מוציאין את את הרבים ידי חובותן" אשר לכאורה עומדות בסתירה, התגבשו שלוש גישות בראשונים לגבי מהות חיובן של נשים בקריאת המגילה ובהשוואה לחיובם של גברים:

ו׳(א) חיובן של נשים בקריאה זהה לחיובם של גברים, ולכן נשים מוציאות גברים ידי חובתם במגילה. זוהי שיטת רש"י, רמב"ם, ספר המאורות, ריא"ז, ספר אור זרוע, ריטב"א, המאירי, נימוקי יוסף ועוד ראשונים^*כן משמע מדברי הרי"ף, ראב"ן, שבולי הלקט ואהל מועד, שהעתיקו דברי ר' יהושע בן לוי בסתם ולא חילקו בין גברים לנשים. ועיין בחידושי הרשב"א (החדשות) במגילה ד, א ובמאירי שם ובאור זרוע חלק ב סי' שסח שדחו דברי התוספתא, וכן כתב הריטב"א דתוספתא משבשתא היא. ואילו לפי דעת בה"ג הגמרא התירה לנשים להוציא נשים והתוספתא אסרה עליהן להוציא גברים ואין כאן מחלוקת. והיא דעת השלחן ערוך באורח חיים (סימן תרפט סעיף א). (ב) החיובים של גברים ונשים אינם זהים. גברים חייבים בקריאת המגילה ואילו נשים חייבות רק בשמיעת הקריאה, ולכן נשים אינן מוציאות גברים ידי חובתם. זוהי דעת ספר הלכות גדולות (בה"ג) לפי הדפוסים שלפנינו, והעתיקו דעתו בספר העיטור, האשכול, ראבי"ה, מרדכי, רא"ש, ספר האגודה ור"ן. היא מובאת בשלחן ערוך שם בסעיף ב' בשם יש אומרים, ובאחרונים האשכנזים מוסכם להלכה שיש לחוש לדעה זו.

ז׳(ג) החיובים של גברים ונשים בקריאה אמנם זהים, אך למרות זאת אין לנשים להוציא גברים ידי חובתם. לדעת הסמ"ג ורבנו אברהם מן ההר הטעם הוא מפני שקריאת המגילה דומה לקריאת התורה, ולדעת ספר ארחות חיים והכלבו מפני "קול באשה ערוה" [ראה לעיל סימן ח].^*לפי זה אם אשה קראה את המגילה עבור גברים יצאו ידי חובתם בדיעבד, וכן כתב ר' אברהם מן ההר. ברם, בספר האשכול חלק ב עמוד 30 פרש שהטעמים של דמיון לקריאת התורה וקול באשה הם הסיבות שלדעת בה"ג תקנו חז"ל שאשה חייבת רק בשמיעה ולא בקריאה ("להכי תקנו שלא תוציא אנשים"), ולפי זה הגברים לא יצאו אפילו בדיעבד ומדובר בשיטה (ב) ולא בשיטה (ג).

ח׳ואכן בכמה ראשוניים נראה שהיתה להם גרסה אחרת בבה"ג, לפיה גם בה"ג סובר שחיוב גברים ונשים שווה ואף על פי כן נשים אינן מוציאות את גברים ידי חובתם. כן נראה בטור בסימן תרפ"ט שכתב, "ובה"ג כתב, אף על גב דחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את האנשים" והוא לשון הסמ"ג וכן נראה במאירי ומשמע שחייבות בקריאה ולא רק בשמיעה.

ט׳אשה וצבור נשים

י׳עד כאן הדעות בשאלה האם אשה מוציאה גברים ידי חובתם בקריאת המגילה. ואולם שאלתנו היא אחרת, האם אשה מוציאה נשים אחרות בקריאת המגילה. לכאורה אין כאן מקום לספק, כי כל הנשים שוות זו לזו בחיובן ובוודאי מוציאות אחת את השניה. אלא שבאחרונים נפלה מחלוקת גם בזה. בקרבן נתנאל שעל הרא"ש במסכת מגילה (פרק א אות מ) התיר לאשה להוציא נשים בודדות בקריאתה ואסר לה להוציא צבור של נשים. מקורו הוא מהתוספות שם במסכת סוכה (לח, א ד"ה באמת) שדנו בנשים שאינן מוציאות את האנשים בברכת המזון וסיימו:

י״אאי נמי משום דרבים זילא בהו מילתא, דהרי מגילה נשים חייבות בה ופרש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה.

י״בובאר בקרבן נתנאל ש"הרבים" היינו נשים ולא אנשים, כי "להוציא אנשים - בלאו הכי אינן מוציאין [את אנשים] אפילו אשה לאיש אחד, דאין מחוייבין בדבר". כלומר, התוספות הביאו דברי בה"ג, ולדעת בה"ג החיובים של גברים ונשים בקריאת המגילה שונים זה מזה ולכן נשים אינן מוציאות גברים ידי חובתם מעיקר הדין ולא רק מפני "זילא בהו מילתא". על כן, אם התוספות כתבו הטעם של "זילא בהו מילתא" אין כוונתם לאשה הקוראת עבור גברים אלא לאשה הקוראת עבור צבור נשים, שאף על פי שיכולה להוציא נשים בודדות בקריאת המגילה מכל מקום אסור לה להוציא צבור נשים משום ד"זילא בהו מילתא".

י״גוכמה הדברים דחוקים ואינם נכנסים בלשון התוספות! וכן רבים מגדולי האחרונים המגן אברהם באורח חיים סימן רע"א סעיף קטן ב' ואליהו רבה סעיף קטן ג' וערוך השולחן אות ה' פרשו שבתוספות מדובר בנשים, להן אסור להוציא גברים. אלא שלעומתם במשנה ברורה בסימן תרפ"ט הביא את דברי הקרבן נתנאל - אף כי לא בגוף פרושו אלא רק בשער הציון - וידוע מעמדו של המשנה ברורה בעולם התורה.^*מורי וזקני הגאון רי"א הענקין זצ"ל העיד שהערוך השולחן היה גדול בדורו יותר מהמשנה ברורה, ואמר שגדול כח הערוך השולחן בהלכה יותר מכח המשנה ברורה ושבמקום שהשניים חולקים יש לפסוק כערוך השולחן. והג"ר גדליה פעלדער ז"ל מחבר ספרי "יסודי ישורון" אמר לי שגם דעתו היא כן, ויש עוד גדולים שסברו כן. ויש לדעת, ספר ערוך השולחן על אורח חיים יצא לאור כעשר שנים אחרי שנדפס המשנה ברורה, והמשנ"ב היה לעיני בעל הערוה"ש בשעת כתיבתו שכן הוא מזכיר אותו הרבה פעמים, ולפי זה הערוה"ש הוא "בתרא", וראה בשו"ת בני בנים חלק ב סימן ח.

י״דאבל באמת אין מקום לספק בהלכה זו. מי שמתקשה להבין דברי התוספות ראוי לו להסתכל בתוספות הרא"ש, כי ברובן הן בנויות על התוספות עם מעט שינוי לשון או תוספת ביאור. ועיין בהגהות מהר"ם במסכת סוכה שם שהגיה בתוספות ולפי הגהתו נמצא שתוספות הרא"ש שם מקבילות לתוספות לגמרי, במהלך צעד אחרי צעד. והנה, במקום שהתוספות כתבו "דרבים זילא בהו מילתא, דהרי מגילה דנשים חייבות בה..." כתב בתוספות הרא"ש "זילא בהו מילתא לאנשים שיוציאום נשים, מידי דהוי אמגילה דנשים חייבות בה...", ומבואר שהרא"ש הבין בתוספות שהכוונה היא להוצאת אנשים ידי חובתם, שאסור לנשים לעשות כן משום "זילא בהו מילתא" לאנשים, ואין מדובר בקריאת המגילה עבור נשים אחרות ושלא כפרוש הקרבן נתנאל.

ט״ווכן נראה בספר האגודה במסכת סוכה שם, שכתב "פרש ר"י, נשים אין מוציאין אנשים דאכלו שעור דאורייתא, וכן אין מוציאין אנשים ממגילה אף על פי שהן חייבות כאנשים." ר"י הינו בעל התוספות ואכן דבריו בספר האגודה הם תמצית מסקנת התוספות במקום, הרי שמדובר בנשים שאין להן לקרוא את המגילה עבור גברים, ולא בנשים הקוראות עבור עצמן.

ט״זואם תשאל, הלא הקרבן נתנאל הוכיח את פרושו ממה שהתוספות הזכירו דעת בה"ג, וכפי שהבאנו למעלה? לזה נשיב. הקרבן נתנאל סבר שכוונת התוספות במסכת סוכה^*בתוספות במסכת ערכין ג, א ד"ה לאתויי נשים כתבו מפורש ששיטת בה"ג היא (ב), אבל אין להקשות מתוספות במסכת אחת לתוספות במסכת אחרת כי התוספות במסכתות השונות נתחברו על ידי בעלי תוספות שונים. מאותה סיבה אין סתירה בין תוספות הרא"ש בסוכה שפרש דעת בה"ג כשיטה (ג) לבין פסקי הרא"ש במסכת מגילה שפרש דעת בה"ג כשיטה (ב); כי בתוספות הרא"ש פרש לפי דעת התוספות במקום ואילו בפסקיו כתב דעת עצמו. היא לבה"ג לפי שיטה (ב) שמנינו, דהיינו שחיובן של נשים אינו זהה לחיובם של גברים. ואילו מתוספות הרא"ש מוכח^*בתוספות הרא"ש דן בשאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא, והביא מן התוספתא שאין נשים מוציאות את הרבים (כלומר: האנשים) ידי חובתם בברכת המזון. ושמא יש משם ראיה שאינן חייבות מדאורייתא, שזוהי הסיבה שאינן מוציאות אנשים? הרא"ש דחה ראיה זו משני טעמים, ובדחייה השניה כתב. "אי נמי, זילא בהו מילתא (כלומר, הדבר הוא פחיתות כבוד) לאנשים שיוציאום נשים, מידי דהוי אמגילה דנשים חייבות בה, וקאמר בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה". כלומר, נשים אינן מוציאות גברים בברכת המזון מאותו הטעם שלדעת בה"ג הן אינן מוציאות גברים בקריאת המגילה. ואם סבר תוספות הרא"ש שלדעת בה"ג נשים אינן מוציאות אנשים במגילה מפני שאינן חייבות אלא בשמיעה ולא בקריאה, מה ענין זה ל"זילא בהו מילתא" בברכת המזון? ואיזו ראיה הביא משם שחיובן של נשים בברכת המזון שווה לחיובם של גברים, והרי לדעת בה"ג נשים וגברים אינם שווים בקריאת המגילה? אלא על כרחך, לפי תוספות הרא"ש דעת בה"ג היא שאכן החיוב של גברים ושל נשים שווים בקריאת המגילה, ושרק מטעם צדדי של "זילא בהו מילתא" הן אינן מוציאות את הגברים, ואם כן, הוא הדין בברכת המזון. שכוונת התוספות היא לבה"ג לפי שיטה (ג), שחיובן של נשים זהה לחיוב הגברים ואף על פי כן נשים אינן מוציאות גברים בקריאת המגילה. ולפי זה נעלמת הוכחת הקרבן נתנאל. וראיה מדברי ר"י בספר האגודה הנזכר, "וכן אין [נשים] מוציאין אנשים ממגילה אף על פי שהן חייבות כאנשים" שהיא שיטה (ג) בעליל, ודבריו מקבילים לדברי התוספות שם בשם בה"ג. והדברים פשוטים ומאירים. רק אין לבוא בתלונה נגד הקרבן נתנאל ולא נגד המשנה ברורה שהביאו, כי הם לא ראו את תוספות הרא"ש למסכת סוכה, כי הקרבן נתנאל נדפס ב־1766 והמשנה ברורה ב־1883 ואילו תוספות הרא"ש לסוכה נדפסו לראשונה רק ב־1903. אילו ראו את תוספות הרא"ש, לא היו כותבים מה שכתבו. גם ספר האגודה שנדפס פעם אחת בשנת 1571 לא היה בידי רוב האחרונים.

י״זשיקולים נוספים

י״חהגם שאין מקור בראשונים ולא ראיה באחרונים^*לסיכום דעות האחרונים בנדון ראה מאמרם של האחים הרבנים פרימר בכתב-עת TRADITION, חוברת 32:2 (1998), עמ' 107 - 104, הערות 220-222. לאסור קריאות נשים לעצמן, ישנם שיקולים נוספים להעדיף את קריאה המגילה הרגילה בבית הכנסת:

י״ט1) "ברב עם הדרת מלך". ברם, אינו ברור האם נשים שייכות להידור זה.^*ראה בספר הליכות ביתה, פתח הבית, פרק כה. במקום שבלאו הכי אין מקפידים על "ברב עם" ומרבים במנינים קטנים בכל השנה, אין להחיל כלל זה דוקא על קריאות נשים בפורים והוא הדין לענין "זריזים".

כ׳2) קיימת עדיפות לקריאת המגילה בנוכחות עשרה. ברם, להרבה דעות גם עשר נשים מועילות לצורך זה.^*ס' הליכות ביתה, פרק כד, סעיף יז והערה כז.

כ״א3) "זריזין מקדימים למצוות", שלא לחכות עד לקריאת הנשים אם היא מאוחרת מקריאת הגברים.

כ״במצד שני, אם בקריאה הרגילה בבית הכנסת ישנן נשים שאינן יכולות לשמוע מפני הרעש וכו' ומחסרות אפילו מלה אחת, או שאינן יכולות להגיע מסיבות שונות, אזי מן ההכרח לסדר להן קריאה נוספת ובקריאה זו אין מניעה שתקראנה נשים לנשים. יתירה מזו, במקום שהאלטרנטיבה היא שאיזה בחור מן התיכון יקרא בשבילן, זילא בהו מילתא לנשים מלומדות להיראות כאילו אינן יודעות לקרוא בעצמן.

כ״גהשיקולים היום אינם הלכתיים אלא צבוריים. בפועל, קריאת המגילה לנשים על ידי נשים התפתחה בעידן של הפמיניזם. האם יש להתנגד לתופעה כעת במטרה לסתום פתח להתפתחויות שליליות? או האם אדרבה ראוי לעודדה כדי לאפשר לנשים התבטאות דתית־אוטנטית המותרת על פי ההלכה, ובכך למנוע פנייתן לאפיקים בעייתיים הרבה יותר? או שמא שב ואל תעשה עדיף, ואין למנוע אותן ואף לא לעודדן? לשאלות אלה אין מענה אחד ויחיד, והכל לפי הקהילה והרב, הזמן והמקום.