שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ו׳Responsa Benei Banim, Volume IV, Essays 6
א׳להתיר סובל מסבלו
1
ב׳לפני כמה שבועות התווכחו פרופ' ר. והרב א. בשאלה של גרימת מוות לחולה סופני הסובל מניוון שרירים מתקדם מן הסוג הנקרא ALS. אינני בא להכריע ביניהם. וכל אחד מהם צודק על פי הנחותיו. פרופ' ר. צודק על פי הנחותיו שאינן כוללות אמונה בבורא עולם המצוה צווים מוחלטים מסיני, אף שכמובן אני חולק עליו בזה. לפי המצפון האנושי וללא צו עליון, אי אפשר לעמוד מנגד מול חולה הסובל ייסורי תופת כפי שתיאר. הייתכן להניח את החולה לסבול ולהעלותו קורבן על מוקד העיקרון של קדושת החיים במקרה קיצוני שכזה - וכי בחיים כאלה מדובר?
2
ג׳וגם הרב א. צודק, שנחוץ למתוח קו ברור כדי למנוע כרסום הדרגתי של האיסור "לא תרצח". אנו מודעים היטב לתהום המוסרי לתוכו יכול האדם להידרדר, בהסתמכותו על כללי־מוסר שהוא בעצמו קובע. צריך משנה זהירות כדי שהמתת־חסד של חולה לא תיהפך להמתת־נוחיות עבור הסובבים אותו. ולשם איזון, ראוי לקרוא כתבה שהופיעה לארחרונה אודות חולה סופני במחלת ALS, משותק כולו ומונשם, שאין לו שום עניין למות בקרוב. מחותני לומד אתו כל בוקר דף גמרא.
3
ד׳לגופו של הדיון ההלכתי אכתוב בקצרה.
4
ה׳החילוק הבסיסי הוא בין עשיית מעשה לבין אי־עשייה. מי שעושה פעולה ישירה להרוג את חברו או לקרב את מותו הוא רוצח, ואם גורם למותו רק בעקיפין הוא רוצח בדיני שמים. אבל אם אינו עושה שום פעולה ורק נותן לחולה למות מאליו אינו נידון כרוצח, הגם שהוא רשע שעבר על חיוב הצלה מן התורה. ותמוהים הדברים באנציקלופדיה הלכתית־רפואית בערך נוטה למות בהערה 359, שכתב שהמונע מאדם מזון ואפילו בדרך של שב ואל תעשה נקרא רוצח וציין לסנהדרין (עז, א) ורמב"ם הלכות רוצח (ג: י). כי הלא הרמב"ם שם כתב "הכופת את חברו והניחו ברעב עד שמת... הרי הוא רוצח" כי כפיתת חברו היא פעולה רבה, מה שאין כן מי שנמנע מלהאכיל את חברו הגווע מרעב ואינו עושה שום פעולה לא בו ולא בסביבתו אינו נידון כרוצח אף על פי שהוא רשע כאמור.
5
ו׳הוא הדין בחולה סופני. הנמנע בדרך של "שב ואל תעשה" אפילו מפעולה הכרחית לקיומו של החולה, ולדוגמה שאינו מחליף לו בקבוק חמצן שנתרוקן (אינו מצוי היום כשיש אספקה מרכזית של חמצן, כמו שהעיר הרב א.) או שקית של עירוי תוך־וורידי שנתרוקנה, לע"ד אין לו דין רוצח גם אם כתוצאה מכך נפטר החולה במהירה.
6
ז׳ויש לעיין במקרה של ייסורים קשים. הנה ייסורים הם קשים ממוות. בכתובות (לג, ב) אמרו שאם הבבלים היו מענים את חנניה, מישאל ועזריה הם היו משתחווים לצלם. ודומה לזה בבבא מציעא (פו, א) "אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא, ואי נגידי מגלינא ליה", כלומר, אם היו מאיימים עליו להורגו לא היה מגלה את הסוד אבל אם היו מענים אותו היה מגלה.
7
ח׳שמא במקרה של ייסורים קשים יש מקום לקצר חיים אפילו על ידי מעשה? המאבד עצמו לדעת נקרא שופך דמים, ובכל זאת שאול המלך התאבד מפני שפחד שיתעללו בו כמסופר בסוף שמואל־א ותחילת שמואל־ב. ומסופר שם שתחילה ביקש מנושא כליו להמית אותו ורק כשהלה פחד לעשות כן נפל שאול על חרבו. אם נניח ששאול פעל כהלכה - וראה בבראשית (ט, ה) במדרש רבה שם וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" - יוצא שכשם שהיה רשאי להתאבד, כך היה רשאי לבקש מאדם אחר שימיתהו. ומכאן, לכאורה, שאותו האחר היה רשאי להרוג את שאול על פי בקשתו, כדי להצילו מעינוייו.
8
ט׳אמנם בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק ח, נח) פירש ששאול חשש שמא ייפול חי בשבי כי אז אלפים ורבבות מישראל ינסו לחלצו (כמו שחילצו אנשי יבש גלעד אחר כך את גופות שאול ובניו מחומות בית שאן) ויפלו ביד פלשתים, ולפי זה שאול ביקש להתאבד כדי להציל את הרבים ולא בגלל ייסורים. ברם אין רמז בכתוב להשערה זו, שהזכיר רק את החשש מפני התעללות ותו לא. ועוד, הנער העמלקי סיפר ששאול ביקש ממנו להורגו אחרי שכבר נפל על חרבו והיה ברור שלא יחיה. ואם כן, לא החשש פן יישאר בחיים הניע אותו שהרי היה פצוע וקרוב למות, אלא רק העינויים שיסבול קודם מותו. ובספר חסידים (כת"י פארמא, שטו) פירש ששאול ביקש להתאבד כדי למנוע חילול שם שמים בישראל, אך גם זה אינו מבואר בכתוב.
9
י׳בתוספות עבודה זרה (יח, א ד"ה ואל) לדעת רבנו תם אם אדם מפחד שעל ידי עינויים יעבירו אותו על המצוות אזי מצוה להתאבד, ויש שלמדו משם שאם מפחד רק מעינויים אבל לא שיעבירו אותו על המצוות אסור לו להתאבד, וקשה משאול. אבל נראה שאין זו כוונת רבנו תם, אלא כפי שדקדק בלשונו שאם מפחד שיעבירו אותו על דתו "מצוה" לחבל בעצמו, מה שאין כן אם מפחד מייסורים בלבד אין מצוה אבל יש לו רשות להתאבד, וכמעשה של שאול.
10
י״אעוד יש לדון במעשה של רבי חנינא בן תרדיון בעבודה זרה שם שהסכים שהתליין הרומאי יגביר את האש ויסיר את הספוגים הרטובים מעל לבו כדי שימות במהרה, ואף הבטיח לו שאם יעשה כן יוזמן לחיי העולם הבא. אם היה בדבר איסור איך זכה הרומאי על ידו? אלא משמע שהרומאי פעל כהלכה לקרב את מיתת רבי חנינא כדי להצילו מייסורים.
11
י״בוהנה דבריו של רבי חנינא בן תרדיון נראים כסותרים לפי המסופר שם שתחילה לא רצה לקרב את מיתתו על ידי פתיחת פיו לאש כפי שיעצו לו תלמידיו, ואילו בסוף הסכים שהרומאי יקרב את מיתתו. ואם כי אפשר שבתחילה סבר שיכול לעמוד בייסורים ולבסוף ראה שאינו יכול לעמוד בהם יותר, עדיין קשה למה הוצרך לרומאי, הרי היה יכול לפתוח את פיו ולמות כפי שיעצו לו בראשונה? ומכאן יש שפרשו שאסור היה לרבי חנינא בן תרדיון לקרב את מיתת עצמו אפילו במקום ייסורים, ורק לרומאי היה מותר כי אין הגוי מוזהר על המתת־חסד. אבל אינני יודע מהו המקור להתיר המתת חסד על ידי גוי ולאסרה על ידי ישראל, ובסברה נראה להפך, כי דיני נפשות של הגוי חמורים יותר משל ישראל, שהרי הגוי חייב מיתה אפילו על רצח בשגגה או אם הרג טריפה ועובר במעי אמו וכו'.
12
י״גושמא יש לתרץ שלכן סיפרו בגמרא שהקיפו את רבי חנינא בחבילי זמורות והציתו בהן את האש, כי כשמציתים אש בתחילה נוצר הרבה עשן ובפרט בזמורות שהן לחות, ומה שיעצו לו תלמידיו שיפתח את פיו ותיכנס בו "האש" הוא לאו דוקא אלא הכוונה לעשן שינשום אותו עמוק וייחנק. ברם באותה שעה קודם שאחזה האש היטב עדיין לא סבל רבי חנינא כל כך ולכן סירב לעצה, ואילו כשהתגברה האש והיה סבלו רב, שוב לא היה הרבה עשן ולכן היה צריך לרומאי כדי לקרב מיתתו.
13
י״דעל כל פנים, משמע שמותר היה לרבי חנינא בן תרדיון לבקש שיקרבו לו את המוות ומותר היה לרומאי לעשות כן. ועיין בשו"ת אגרות משה (חלק חושן משפט חלק ב סימן עד ענף ג) שדחה מסקנה זו וכתב שהיתה שם הוראת שעה, אך לא ביאר מה ענינה של הוראת שעה זו ולאיזה צורך הורו כן. ואולי בשעת הגזירות ראו חז"ל צורך מיוחד להקל על המתים על קדוש השם על ידי הקלה בייסוריהם, ולפי זה אין ראיה מרבי חנינא לחולה סופני.
14
ט״וובאמת אפילו ממעשה שאול עצמו אין ראיה להתיר לקרב מיתתו של חולה, על אף ייסוריו. כי חז"ל הצדיקו את שאול במה שניסה להתאבד, אבל לא הצדיקו את פנייתו לנושא כליו שיהרגהו. ההבדל פשוט, המתאבד הוא אנוס על ידי הייסורים, אבל אין שום אונס על מי שבא להמיתו. והוא אשר סיפר הכתוב "ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד" כי פחד לעשות שלא כדין להרוג את שאול, ובא הכתוב להבליט את יושרו של נושא כליו לעומת רשעותו של הנער ממוצא עמלקי שטען שהרג את שאול על פי בקשתו.
15
ט״זלפי זה עדיין אין לנו מקור להתיר לקרב מיתתו של חולה על ידי מעשה. ומכל מקום, שלא על ידי מעשה ובאופן שכתבתי, הגם שיש אוסרים יש מקום לבעל דין לחלוק. ומכאן לראיה הנוספת שהביא באנציקלופדיה הלכתית־רפואית בהערה הנ"ל לאסור להניח לחולה למות אפילו אם המוות באה לגמרי על ידי אי־עשייה, מדברי הר"ן בשבועות (כה, א, ויש טה"ד בציון שבספר) שכתב שמי שנשבע שלא יאכל, דינו כאילו נשבע "לעבור על דברי תורה ממש, דמקרא מלא דיבר הכתוב 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'". הרי שלדעת הר"ן מי שנמנע מלאכול נחשב כשופך דם של עצמו אף על פי שלא עשה שום פעולה, ואם כן הוא הדין מי שאינו מאכיל את חברו הגווע מרעב נחשב לשופך דמו של חברו אף על פי שלא עשה שום פעולה. זוהי הראיה שבביא באינצקלופדיה שם.
16
י״זולע"ד אין הנדון דומה לראיה ואין שום ענין מדברי הר"ן לכאן. לא הפעולה עיקר אלא הגורם עיקר, כי אסור לאדם לגרום למוות לא שלו ולא של זולתו, אלא שבדרך כלל בדברים שבין אדם לחברו אם אין פעולה גם אין גורם. ברם בין אדם לעצמו יש גורם אפילו ללא פעולה, כי האדם הוא שליט על עצמו לעשות או לא לעשות כל דבר, והגע עצמך, מי שיודע שהבניין עומד לקרוס ומסרב להיפנות ונשאר במקומו ונהרג בודאי דמו בראשו אף על פי שלא הזיז אצבע, כיון שגרם לעצמו למות. כמו כן מי שמסרב לאכול הרי כפה רעב על עצמו ואם ימות נחשב כשופך דמו של עצמו. מה שאין כן אם חברו גווע ברעב והוא אינו מאכילו, אין בו שום צד של גורם למיתת חברו כי לא השפיע עליו בשום פנים.
17
י״חאמנם גם אם אין לו דין רוצח, אם לא האכיל את חברו הגווע ברעב הרי הוא רשע שעבר על מצוות הצלה "לא תעמוד על דם רעך" ו"והשבתו לו". אך במקרה של חולה סופני הסובל מייסורים קשים ומבקש למות יש סוברים שאין בו חיוב הצלה, כי אין זו הצלה כאשר טוב לו מותו מחייו. ורבים סוברים שעל כל פנים אין חיוב לנקוט תמיד בכל האמצעיים האפשריים להאריך אך במעט חיים בייסורים, ויתכן שגם אסור לעשות כן. ואף על פי שיש חולקים בכל זה, שב ואל תעשה עדיף.
18
י״טנראה לי שיש בזה מצות גמילות חסד מן התורה, ונכלל במה שדרשו בסנהדרין (מה, א) "'ואהבת לרעך כמוך' - ברור לו מיתה יפה". למעשה יש לדון בכל מקרה לגופו, והפוסק צריך לבקר אצל החולה בבחינת "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" - שצריך לראות בעיניו. ה' ישלח רפואה שלמה לחולי עמו.
19