שו"ת בני בנים, חלק רביעי ט״זResponsa Benei Banim, Volume IV 16
א׳העיסוק בהלכות תשמיש המיטה והסתכלות בלידת הוולד
1
ב׳ב"ה, ב' מרחשון תשס"ב
2
ג׳לרב אחד
3
ד׳א
הלכות תשמיש המיטה עומדות ברומו של עולם אבל רבה העזובה בקרב הארץ, ומעטים מתעמקים בהן ואינן עולות לדיון על שולחן מלכים. כבר בימי הגמרא היתה רתיעה מלשאול בענינים אלה ועיין במסכת כתובות דף ח' עמוד א' ובט"ז ביורה דעה סימן קכ"ד סעיף קטן א' לענין הוצאת דבר נבלה מן הפה. ובמסכת ברכות דף ס"ב עמוד א' מסופר שרב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב, שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' פי' ששימש מיטתו, אמר ליה כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך עכ"ל. ראוי היה לו לרב כהנא לשאול את רב בפניו איך מתנהגים בשעת תשמיש, אך לאו אורח ארעא לשאול על זה ולכן לא שאל.
הלכות תשמיש המיטה עומדות ברומו של עולם אבל רבה העזובה בקרב הארץ, ומעטים מתעמקים בהן ואינן עולות לדיון על שולחן מלכים. כבר בימי הגמרא היתה רתיעה מלשאול בענינים אלה ועיין במסכת כתובות דף ח' עמוד א' ובט"ז ביורה דעה סימן קכ"ד סעיף קטן א' לענין הוצאת דבר נבלה מן הפה. ובמסכת ברכות דף ס"ב עמוד א' מסופר שרב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב, שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' פי' ששימש מיטתו, אמר ליה כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך עכ"ל. ראוי היה לו לרב כהנא לשאול את רב בפניו איך מתנהגים בשעת תשמיש, אך לאו אורח ארעא לשאול על זה ולכן לא שאל.
4
ה׳ואל תשיבני ממסכת נדרים דף כ' עמוד ב' שחכמים שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין, אמרה להם אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח וכו' עכ"ל. אדרבה, שם הקפידו שלא לשאול בפרוש על עניני תשמיש ורק היא השיבה להם כן על דעת עצמה וגם נקטה לשון מוסווה, ונוסחת הגמרא עיקר ושלא כגרסת מסכת כלה ששאלו אותה בהדיא מפני מה בניך יפים ובשעת תשמיש מהו אצלך. ועוד נראה שאין כאן מחלוקת כי במסכת כלה אמרה להם לא היה מספר עמי וכו' עכ"ל בלשון עבר, כי כבר היתה זקנה ואולי אף אלמנה, וכן מסתבר כי אילו היה רבי אליעזר בחיים מהיכי תיתי שישאלו שאלות כאלה מאשתו. מה שאין כן לפי הגמרא שנקטה לשון הווה אינו מספר עמי וכו' עכ"ל זה היה בצעירותה קודם שבלתה, ולכן שאלו אותה מפני מה בניך יפיפין ולא הזכירו תשמיש בהדיא כי בודאי אין זו דרך ארץ לשאול איש או אשה כיצד הוא נוהג בהווה בשעת תשמיש והוי כיסופא לשואל ולנשאל.
5
ו׳גם מסיבה אחרת לע"ד נתמעט העיסוק בהלכות תשמיש כי ברוב מקצועות ההלכה גדול כוח המנהג, אם להכריע בין דעות שונות בדרך של פוק חזי מאי עמא דבר ואם להציג סתירות לכאורה בין מה שנפסק לבין מה שנהוג, וסתירות אלה גורמות להעשרת הדיון על ידי חידוד מושגים וחילוקים ושאר שערי תירוצים שאינם ננעלים. ואילו בעניני תשמיש ליכא פוק חזי כי הדברים נעשים בחדרי חדרים ומאן ידע ואינו מן הצניעות לחקור אחריהם. אמנם לחקור באופן אלמוני על ידי שאלונים כנהוג היום בעניני העולם נראה דשפיר דמי גם בעניני תשמיש כי אין בזה כיסופא ולא פריצות, אך טרם הלכו בדרך זו בשום תחום הלכתי.
6
ז׳ידוע לי רק על מנהג חריג אחד בעניני תשמיש המיטה שנדון על ידי הפוסקים, שבעיר בגדאד בנישואין עם בתולה נהגו לשמש לילה ראשונה לאור הנר. בשו"ת תורה לשמה סימן ק"ד הצדיק את מנהג עירו והעלה שכיון שהאשה אינה בהריון ולא תתעבר מאותה ביאה לכן אין סכנה שהמזיקים יזיקו לוולד, אך דבריו נפלאים כי סמך על דברי האר"י לגמרי שהשימוש לאור הנר הוא ענין סכנתא והתעלם מלשונות הש"ס והפוסקים שהוא ענין איסורא וכבר השיג עליו בשו"ת משנה הלכות חלק ד' סימן קצ"ז.
7
ח׳ובשו"ת תורה לשמה בסימן ק"ה בעצמו נשאל על זה שלפי דבריו יהיה מותר לשמש לאור הנר עם ילדה או עקרה או מינקת או זקנה כל שאינה באה לידי הריון, והשיב שבאלה יש איסור מן הגמרא במסכת נדה דף י"ז. ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא שייאסר גם מנהג בגדאד בלילה הראשון מכוח אותה הגמרא, ברם בסימן ק"ד ביאר שטעם המנהג הוא כדי שהבעל יוכל לראות דם בתולים בנקל ולא יהיה לבו נוקפו שמא היא בעולה, מה שאין כן בשימוש עם קטנה ומעוברת וכו' כאשר אין שם השיקול של דם בתולים אסור לשמש לאור הנר. ובשו"ת משנה הלכות תירץ בדומה לזה שהנהיגו לבעול בתולה לאור הנר נגד הרמאים שלא ינסו להציג בעולה כבתולה על ידי תחבולות, וכיוון לדעת שו"ת תורה לשמה כי לא ראה את השו"ת אלא רק את קיצור הדברים שבספר בן איש חי חלק ב' פרשת וירא בסוף ההלכות ששם לא הזכיר דם בתולים. וגם בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן י"ג ובאוצר הפוסקים בסימן כ"ה ראו רק את הספר בן איש חי.
8
ט׳ונמצא שלדעת שו"ת תורה לשמה ושו"ת משנה הלכות יש כוח לחכמי מקום אחד להנהיג היתר זמני לתשמש המיטה לאור הנר, והוא חידוש. ויש לבאר על פי הטעמים השונים שנאמרו במסכת נדה שם באיסור התשמיש ביום ולאור הנר, ולהלן אאריך אי"ה. ומיהו צ"ע למה רק בבגדאד חשו לזה ולא בשאר מקומות. ועיין בספר מתן בסתר על מסכת נדה שם, ורק מה שציין למהר"ע שבמרדכי איני יודע מקומו.
9
י׳ב
ועוד זאת בשלישית משום כך נתמעט העיסוק בהלכות אלה לע"ד, כיון שתשמיש המיטה הוא ענין של קדושה יתירה כמו שהאריך הראב"ד בספר בעלי הנפש בשער הקדושה ובטור ושל"ה וספר חרדים ושאר חיבורים, ומי ירצה להצטייר כמי שממעיט בקדושה? ויש מרחק רב בין מה שנכתב בספרים לבין מה שמצוי אצל רוב העם והמורה נדרש לתפוס בכמה קולות או להעלים עין, ולכן רבים נמנעים מלהתעסק בהלכות אלה והם את נפשם הצילו. ראיתי בספר אחד שהביא מדברי האחרונים ושאל את פי גדולי זמננו בכל סעיף וסעיף בד' חלקי השולחן ערוך שיש בו איזושהי שייכות לבריאות ולרפואה, זולת הלכות תשמיש המיטה שבאורח חיים סימן ר"מ ואבן העזר סימן כ"ה שאותן השמיט לגמרי. ואולי לא רצה לדון בענינים אלה כי ברבים מהם נשתנה הטבע, ולדוגמה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט והובא באורח חיים סימן ר"מ סעיף י"ד, וז"ל שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים וכו', אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש עכ"ל והיום אין הרופאים אומרים כן.
ועוד זאת בשלישית משום כך נתמעט העיסוק בהלכות אלה לע"ד, כיון שתשמיש המיטה הוא ענין של קדושה יתירה כמו שהאריך הראב"ד בספר בעלי הנפש בשער הקדושה ובטור ושל"ה וספר חרדים ושאר חיבורים, ומי ירצה להצטייר כמי שממעיט בקדושה? ויש מרחק רב בין מה שנכתב בספרים לבין מה שמצוי אצל רוב העם והמורה נדרש לתפוס בכמה קולות או להעלים עין, ולכן רבים נמנעים מלהתעסק בהלכות אלה והם את נפשם הצילו. ראיתי בספר אחד שהביא מדברי האחרונים ושאל את פי גדולי זמננו בכל סעיף וסעיף בד' חלקי השולחן ערוך שיש בו איזושהי שייכות לבריאות ולרפואה, זולת הלכות תשמיש המיטה שבאורח חיים סימן ר"מ ואבן העזר סימן כ"ה שאותן השמיט לגמרי. ואולי לא רצה לדון בענינים אלה כי ברבים מהם נשתנה הטבע, ולדוגמה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט והובא באורח חיים סימן ר"מ סעיף י"ד, וז"ל שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים וכו', אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש עכ"ל והיום אין הרופאים אומרים כן.
10
י״אוהנה בכמה אופני תשמיש המיטה שחז"ל שללו אותם יש לברר האם השלילה היא משום גדרי בריאות ורפואה או משום איסור והיתר. וכבר נחלקו התנאים בענין תשמיש לאור הנר, כי במסכת פסחים דף קי"ב עמוד ב' תניא העומד בפני הנר ערום הוי נכפה והמשמש מיטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפין עכ"ל הרי שמשום סכנה נגעו בו. וכן משמע במסכת כלה, וז"ל המשמש מיטתו מעומד אוחזתו אחילו וזו היא אש של עצמות ואיזו היא רפואתו וכו', המשמש מיטתו לאור הנר הויין לו בנין נכפין, המשמש מיטתו מיושב אוחזתו דלריא ואיזו היא רפואתו וכו' עכ"ל, הרי שתשמיש המיטה לאור הנר נמנה בתוך שאר ענייני סכנות ורפואות. ובמסכת גיטין דף ע' עמוד א' תנו רבנן הבא מבית הכסא אל ישמש וכו' ואם שימש הויין לו בנים נכפים עכ"ל ובנים נכפים הם ענין סכנתא, וכן כתב בספר הרוקח סימן שי"ז שאסור לשמש לאור הנר שלא יהו בניו נכפין עכ"ל ועיין בהקדמת הזוהר עמוד 82 שתלה במזיקין. ומפורש בסמ"ק מצוה רפ"ה שכתב, לא יסתכל ולא ינשק ולא ישמש שלא כדרכה וכו' וכל זה מידת חסידות פן יבואו הילדים לידי מום אבל לא לשורת הדין עכ"ל. ובספר ארחות חיים בהלכות כתובות העתיק סיום דברי הסמ"ק, הרי שמותר על פי דין ורק משום סכנה לילדים נגעו בו. וקשה, כיון שגורם לילדים להיות בעלי מומים למה מותר? וצ"ל שאינו אלא חשש רחוק.
11
י״בואילו במסכת נדה דף ט"ז עמוד ב' תנו רבנן אע"פ שאמרו המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה וכו' עכ"ל הרי שמשום גנאי נגעו בו והוא ענין איסורא. וכן הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ט' ובשלחן ערוך לא הזכירו בנים נכפים לענין תשמיש לאור הנר, והרמב"ם חילק בין איסורים שאותם כתב בהלכות איסורי ביאה לבין עניני רפואה ושמירת הגוף שאותם כתב בהלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט עיי"ש. גם עיין במסכת נדה דף י"ז עמוד א' שאמר רב חסדא אסור לאדם לשמש מיטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך וכו', אמר רב הונא ישראל קדושים הם ואינם משמשים מיטותיהם ביום עכ"ל ולדעת שניהם הוי איסורא ולא סכנתא. והגם שדנו שם לענין תשמיש המיטה ביום ולא בתשמיש לאור הנר, בגמרא שם הקשו מן האחד על השני ומוכח שדין שניהם שווה וכן כתב הר"ן על הרי"ף במסכת ביצה דף כ"ב עמוד א'.
12
י״גוהנה במסכת נדרים שם, אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום עכ"ל. וממה שאמר עליו אמימר שמלאכי השרת בקיאים בצורת הוולד מבואר שמיירי בהולדת בנים בעלי מומים כמו בברייתא במסכת פסחים הנ"ל, ונראה שהוא לפי מה שסברו כל העולם בימי חז"ל ועד לתקופת האחרונים שמעשים ומחשבות והסתכלות בשעת תשמיש עושים רושם בוולד בדרך הטבע. ולכאורה מפורש כן בכתוב בפרשת ויצא במעשה יעקב והמקלות. אמנם אפילו היה הדבר כן, עדיין י"ל שמאז נשתנה הטבע כמו בהרבה עניני רפואה ומציאות.
13
י״דאיברא יש לדחות את הראיה מיעקב לפי מה שהקשיתי בפרושי "חיבה יתירה" למה האריכה תורה כל כך בפרטי המקלות והעמדתם, וכי להורות אופן גידול בהמות היא באה? ובפרט שדרך הכתוב לקצר. ועוד קשה כי יעקב עצמו אמר ויצל אלקים את מקנה אביכן ויתן לי עכ"ל הרי שלא המקלות הם שגרמו. וכתבתי שהיא הנותנת כי יעקב לא האמין במקלות ומכל מקום חייב אדם לפעול בדרך הטבע על פי הידע של דורו ולא לסמוך על הנס אף שיודע שהידע בטבע אינו מספיק, ועיין מה שכתבתי בקובץ מאמרים "טבון וקשוט" עמוד י"א שבסוף שו"ת בני בנים חלק ג' בענין בטחון והשתדלות. ואיך שיהיה, האמונה שעל ידי מחשבות ומעשים בשעת תשמיש נולדים בעלי מומים היתה נפוצה גם בין חכמי היוונים ושאר אומות העולם עד לפני כמה מאות שנה. ועיין במנורת המאור נר ג' כלל ו' חלק ו' פרק ד' (סימן קפ"ד) שהאריך שכוונת החיבור מציירת ציור הוולד ללא ספק, וכן נראה בבראשית רבה פרשה ע"ג אות ט' ועוד מאגדות חז"ל. ואין לומר דברים אלה לפני מי שהוא עם הארץ בתורה.
14
ט״וג
במסכת נדרים דף כ' שם אמר רבי יוחנן, זו דברי יוחנן בן דהבאי אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו עכ"ל. והיה נראה לפרש שר' יוחנן בן דהבאי איסורא קאמר ולא סכנתא, כי חז"ל הם שאסרו לעשות מעשים אלה בשעת תשמיש והם אמרו על דרך הקללה שהעובר על דבריהם ראוי שייענש על ידי הולדת בנים בעלי מומים ולא שבאמת נולדים כן, ושלא ככל הנ"ל. וכמו שלמעלה שם אמרו המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים עכ"ל ופירש המאירי שראוי להיענש בבנים שאינם מהוגנים עכ"ל ולא שבטבע נולדים כן. וזהו שאמר אמימר מאן מלאכי השרת רבנן דאי תימא מלאכי השרת ממש אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כמלאכי השרת, הא אינהו בקיאי בצורת הוולד טפי עכ"ל כלומר שאינו ענין טבעי כי בענינים טבעיים מלאכי השרת בוודאי בקיאים יותר מאיתנו ולמה אין הלכה כמותם, אלא הוא עניין גזירות חז"ל שהן איסורא ולא סכנתא ומלאכי השרת היינו חכמים. וניחא שלא נחלקו במציאות שר"י בן דהבאי סובר שדברים אלה גורמים למומים ורבי יוחנן סובר שאינם גורמים למומים.
במסכת נדרים דף כ' שם אמר רבי יוחנן, זו דברי יוחנן בן דהבאי אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו עכ"ל. והיה נראה לפרש שר' יוחנן בן דהבאי איסורא קאמר ולא סכנתא, כי חז"ל הם שאסרו לעשות מעשים אלה בשעת תשמיש והם אמרו על דרך הקללה שהעובר על דבריהם ראוי שייענש על ידי הולדת בנים בעלי מומים ולא שבאמת נולדים כן, ושלא ככל הנ"ל. וכמו שלמעלה שם אמרו המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים עכ"ל ופירש המאירי שראוי להיענש בבנים שאינם מהוגנים עכ"ל ולא שבטבע נולדים כן. וזהו שאמר אמימר מאן מלאכי השרת רבנן דאי תימא מלאכי השרת ממש אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כמלאכי השרת, הא אינהו בקיאי בצורת הוולד טפי עכ"ל כלומר שאינו ענין טבעי כי בענינים טבעיים מלאכי השרת בוודאי בקיאים יותר מאיתנו ולמה אין הלכה כמותם, אלא הוא עניין גזירות חז"ל שהן איסורא ולא סכנתא ומלאכי השרת היינו חכמים. וניחא שלא נחלקו במציאות שר"י בן דהבאי סובר שדברים אלה גורמים למומים ורבי יוחנן סובר שאינם גורמים למומים.
15
ט״זלהלכה נחלקו הראשונים, לדעת הראב"ד בספר בעלי הנפש והובא בטור אבן העזר סימן כ"ה לא התירו אלא הפיכת השולחן בלבד, וכמעשה שהובא בגמרא שם ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו, אמר לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה לך עכ"ל. מה שאין כן בשאר הדברים שמנה ר"י בן דהבאי גם חכמים אוסרים, וכן יש לדייק במרדכי בהלכות נדה רמז תשל"ב וכן הוא בספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י' נתיב ט' (דף ל"ב עמוד ב'). והוסיף הראב"ד שהמסתכל באותו מקום עובר על והצנע לכת עם אלוקיך והנושק באותו מקום עובר על לא תשקצו את נפשותיכם, כי ההימנעות מדברים אלה אינה משום בריאות ורפואה בלבד ואינו תלוי בהולדת בעלי מומים אלא איסורא קאמרו. ורק צריך להבין למה כתב הראב"ד שהמסתכל והמנשק באותו מקום אינו נדון עליו דין חמור עכ"ל והלא לדבריו הנישוק שם אסור מדאורייתא, וי"ל שמכל מקום אין בו דין מלקות כיון שהוא לאו שבכללות, או שמיירי בבל תשקצו מדרבנן ולפי הדעה שמן התורה בל תשקצו אינו אלא במאכל ומשתה, ועיין באינצקלופדיה התלמודית בערכו.
16
י״זואולם הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה ט' אינו סובר כהראב"ד שהרי כתב ומנשק בכל אבר שירצה עכ"ל וגם אותו המקום בכלל אע"פ שסיים שכל זה אינו מידת חסידות ועיין בפרוש הר"י קאפח שם, וכן הוא בספר הכלבו סימן ע"ה. וביאר הרמב"ם בפרושו למשנה בסנהדרין פרק ז', וז"ל כבר רצה אחד החכמים לקבוע שיש בזה מן הגנאי שיהא האדם עושה עם אשתו מעשים אלו וכו' כגון מה שהזכרנו משכב הפוך ונישוק מקומות מסויימים בגוף וכיצוא בזה, אמרו חולקים עליו וחכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים עכ"ל, הרי שהנישוק בכל המקומות מותר על פי דין. וכן דעת הר"א אב"ד חמיו של הראב"ד בספר האשכול בהוצאת אויערבך חלק א' פרק כ"ו צד 61 שפירש שארבעת מאכלי הבשר שבמשל שהם מלוח, צלי, מבושל ושלוק הם כנגד ד' הדברים שאסר ר' יוחנן בן דהבאי וחכמים התירום, וכן הוא בספר האשכול הוצאת אלבעק חלק א' צד 96. ואילו לדעת הראב"ד שלא התירו אלא הפיכת השלחן צ"ל שד' המאכלים שבמשל הם כנגד תנוחות שונות בשעת תשמיש. גם רבנו אברהם מן ההר במסכת נדרים שם פירש שמה שאמר רבי יוחנן זו דברי ר"י בן דהבאי וכו' קאי גם על הסיפור וההסתכלות, ואף על פי שלא הזכיר נישוק פשוט שקאי גם עליו. וכבר הבאתי דברי הסמ"ק והארחות חיים שלפי שורת הדין הכל מותר. והטור באבן העזר סימן כ"ה פתח בדברי הרמב"ם וסיים בדברי הראב"ד.
17
י״חוהנה בבית יוסף באבן העזר שם דייק ברמב"ם כנ"ל אבל באורח חיים שם סעיף ד' העתיק את דברי הראב"ד שאסור להסתכל באותו מקום וכל שכן לנשק, אך לא הזכיר חבל הראשונים הנ"ל. והרמ"א לא הגיה באורח חיים שם אבל נראה שסמך על מה שכתב באבן העזר סימן כ"ה סעיף ב' שיכול לעשות באשתו מה שירצה וכו' ומנשק בכל אבר שירצה עכ"ל כדעת החולקים על הראב"ד, וכן הבין הגר"א בדעת הרמ"א ושלא כבית שמואל שם. אכן הגר"א עצמו פסק כראב"ד וכן סתמו האחרונים, אבל כשיש עוד צדדים להקל או במקום מנהג פשוט לסמוך על הרמב"ם וספר האשכול (אויערבך) וספר האשכול (אלבעק) והסמ"ק ור"א מן ההר והארחות חיים.
18
י״טד
ומכאן למה שכתבתי בשו"ת בני בנים חלק א' סימן ל"ג בעניין נוכחות הבעל בחדר הלידה, שהיסקתי שיש לבעל לשמור את עצמו מלהסתכל ואם נמצא שאינו נשמר עדיין אין זה עומד בפני פיקוח נפש שצריך להיות עם אשתו עיי"ש. ולפי האמור אפילו אם הסתכל לא עבר על והצנע לכת לדעת הרמב"ם וחבל ראשונים הנ"ל, ונראה שגם הראב"ד יודה כי כיון שכוונת הבעל לראות את יציאת הוולד שהיא מפלאי הבריאה ורק ממילא רואה גם את ערות אשתו אבל אין כוונתו לכך לא שייך בזה הצנע לכת, ועוד שאין הערוה כצורתה ולא אתי לאחלופי להסתכל שלא בשעת לידה, ובשעת הלידה אין היולדת מסורה לביאה כלל. ועכ"פ אין לאסור על הבעל להיות שם אם אשתו רוצה שיהיה לצדה.
ומכאן למה שכתבתי בשו"ת בני בנים חלק א' סימן ל"ג בעניין נוכחות הבעל בחדר הלידה, שהיסקתי שיש לבעל לשמור את עצמו מלהסתכל ואם נמצא שאינו נשמר עדיין אין זה עומד בפני פיקוח נפש שצריך להיות עם אשתו עיי"ש. ולפי האמור אפילו אם הסתכל לא עבר על והצנע לכת לדעת הרמב"ם וחבל ראשונים הנ"ל, ונראה שגם הראב"ד יודה כי כיון שכוונת הבעל לראות את יציאת הוולד שהיא מפלאי הבריאה ורק ממילא רואה גם את ערות אשתו אבל אין כוונתו לכך לא שייך בזה הצנע לכת, ועוד שאין הערוה כצורתה ולא אתי לאחלופי להסתכל שלא בשעת לידה, ובשעת הלידה אין היולדת מסורה לביאה כלל. ועכ"פ אין לאסור על הבעל להיות שם אם אשתו רוצה שיהיה לצדה.
19
כ׳יהודה הרצל הנקין
20