שו"ת בני בנים, חלק רביעי כ״בResponsa Benei Banim, Volume IV 22
א׳גר שלא התכוון לקיים המצוות ובגיור קטנים על תנאי
1
ב׳ב"ה, ט"ו כסלו תשנ"ח
2
ג׳לר"מ אחד
3
ד׳א
בדעת הרמב"ם כתבתי בבני בנים חלק ב' סימן ל"ו שאפילו אם הגר לא התכוון בלבו לקיים את המצוות מועיל הגיור בדיעבד. וז"ל הלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה ט"ז, ולפי שגייר שלמה נשים הרבה ונשאן וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנ' אז יבנה שלמה במה עכ"ל. הרי שכתב שני תרוצים למה נשותיהם של שמשון ושלמה כונו גויות אע"פ שנתגיירו, שזהו לשון "ועוד" ושלא כדעת כבודו שהכל הוא תרוץ אחד.
בדעת הרמב"ם כתבתי בבני בנים חלק ב' סימן ל"ו שאפילו אם הגר לא התכוון בלבו לקיים את המצוות מועיל הגיור בדיעבד. וז"ל הלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה ט"ז, ולפי שגייר שלמה נשים הרבה ונשאן וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנ' אז יבנה שלמה במה עכ"ל. הרי שכתב שני תרוצים למה נשותיהם של שמשון ושלמה כונו גויות אע"פ שנתגיירו, שזהו לשון "ועוד" ושלא כדעת כבודו שהכל הוא תרוץ אחד.
4
ה׳וכן הוא בהלכה י"ז שם, גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני שלושה הרי זה גר, ואפילו נודע דבשביל דבר אחר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים וכו' ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן עכ"ל. הרי שכתב פעמיים "ואפילו" כי יש שני טעמים לרוע, האחד שנתגיירו לשם דבר כדי להתחתן והשני שנתגלה סודן שמעיקרא לא נטשו עבודה זרה. ומוכח כן ממה שכתב שנגלה סודן עכ"ל ואם התכוון גם בזה שנתגיירו בשביל דבר אחר מאי סוד שייך לכאן, הלא היה גלוי לכל שבנות המלכים לא נתגיירו אלא כדי להינשא לשלמה אטו תחילה באו ונתגיירו ורק אחרכך נודעה כוונתן להינשא אתמהה. אלא סודן היה שנתגיירו בלי לנטוש עבודה זרה כמו שכתבתי, ושלא כאריכות דברי כבודו בזה.
5
ו׳וכבודו הביא מהריטב"א במסכת יבמות דף כ"ד עמוד ב' לענין גרי אריות שמשמע שקבלת המצוות אפילו בלב מעכבת בגדול אבל אין זה ענין לדעת הרמב"ם, וראה מה שכתבתי בדעת הרמב"ם בהודעת המצוות שהופיע ב"קשוט" גליון ג' ולאחרונה בבני בנים חלק ג' סימן ט"ו.
6
ז׳ב
ובגיור קטנים, פרשתי בדעת הריטב"א שקבלת המצוות אינה מעכבת בקטן משום שלדעתו קטן הוי גר מדאורייתא מקטנותו, וממילא צ"ל שאין קבלת המצוות מעכבת כי לא שייך קבלה בקטן. ואינו קשור לדברי הריטב"א במסכת כתובות דף י"א עמוד א' בד"ה אמר רב הונא לגבי הודעת המצוות, וכמדומה שיש בלבול בדברי כבודו בין קבלת המצוות והודעת המצוות. ועיין בשיטה מקובצת שהביא בשם שיטה ישנה שקבלת המצוות אינה מעכבת בקטן, והגם שהריטב"א לא כתב כן בהדיא אבל הדבר פשוט לפי שיטתו.
ובגיור קטנים, פרשתי בדעת הריטב"א שקבלת המצוות אינה מעכבת בקטן משום שלדעתו קטן הוי גר מדאורייתא מקטנותו, וממילא צ"ל שאין קבלת המצוות מעכבת כי לא שייך קבלה בקטן. ואינו קשור לדברי הריטב"א במסכת כתובות דף י"א עמוד א' בד"ה אמר רב הונא לגבי הודעת המצוות, וכמדומה שיש בלבול בדברי כבודו בין קבלת המצוות והודעת המצוות. ועיין בשיטה מקובצת שהביא בשם שיטה ישנה שקבלת המצוות אינה מעכבת בקטן, והגם שהריטב"א לא כתב כן בהדיא אבל הדבר פשוט לפי שיטתו.
7
ח׳והנה כבודו הביא ראיה מקטן דבעינן קבלה בלב, דאם מועילה קבלה בפה בלבד למה קטן אינו יכול לקבל מצוות בפה גם אם אין לו דעת, והקשה כן על מה שהערתי שאינו מפורש בדברי התוספות והרא"ש והשלחן ערוך שאחד בפה ואחד בלב אינו מועיל בקבלת המצוות והוא הדין היה יכול להקשות כן גם על פרושי ברמב"ם. אך לע"ד אין התחלה לקושיתו כי כיון שאין לקטן דעת גם אמירה אין לו, דשאני גדול שיש לו דעת ולכן כיון שהתחייב לקיים המצוות אפשר ששוב לא משגחינן במה שהיה בלבו, מה שאין כן קטן אינו בר קבלה.
8
ט׳ועוד מטעם אחר אין הקטן בר קבלת מצוות, משום שאינו חייב במצוות. ואם תאמר שיתחייב בקטנותו שיקיים מצוות לכשיגדיל, כבר חילק בזה הרשב"א הובא בשיטה מקובצת שם בתרוצו השלישי לשאלה למה נקט רב הונא גר קטן מטבילין וכו' ולא גר קטן מלין. וז"ל הרשב"א, משום דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה שבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה לא היה בעולם אימא לא כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות משיגדיל קמ"ל עכ"ל, כלומר שהמילה משאירה רושם בגופו ואותו הרושם קיים כשנתבגר ונעשה בר דעת מה שאין כן טבילה אינה משאירה רושם, וזו כוונת הריטב"א שכתב טבילה ליתא כי גדול וידע למחוי ואפ"ה עולה לו וכו' עכ"ל. וכל שכן קבלת המצוות אינה משאירה רושם, ואף שלמסקנה שפיר מועילה הטבילה שאני טבילה שעכ"פ נעשה מעשה בגופו מה שאין כן קבלת המצוות בפה, וכמו שיש מחלקים כן בענין מצוות צריכות כוונה עיין בשדי חמד מערכת המ"ם כלל ס"ז.
9
י׳ג
בבני בנים שם חילקתי בין מטבילין קטן על דעת בית דין שהוא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, לבין נתגייר עם אביו דניחא להו במאי דעבידי אבוהון כמו שאמרו במסכת כתובות דף י"א עמוד א'. וכתבתי שבנתגייר ביחד עם אביו אין הגיור תלוי בהאם הגיור הוא לזכותו של הקטן או לא, ובסוף התשובה כתבתי שכן נראה בריטב"א שם בד"ה מאי קמ"ל שבנתגייר עם אביו אין הטעם משום זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אך לא בארתי מהו הלימוד מהריטב"א.
בבני בנים שם חילקתי בין מטבילין קטן על דעת בית דין שהוא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, לבין נתגייר עם אביו דניחא להו במאי דעבידי אבוהון כמו שאמרו במסכת כתובות דף י"א עמוד א'. וכתבתי שבנתגייר ביחד עם אביו אין הגיור תלוי בהאם הגיור הוא לזכותו של הקטן או לא, ובסוף התשובה כתבתי שכן נראה בריטב"א שם בד"ה מאי קמ"ל שבנתגייר עם אביו אין הטעם משום זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אך לא בארתי מהו הלימוד מהריטב"א.
10
י״אוכבודו הבין לנכון שהתכוונתי למה שכתב הריטב"א וז"ל ואם תאמר ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים וכו' וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעבדו אבוהון עכ"ל. ואולם מה שפירש בדעתי שדברי הריטב"א מוסבים על דברי התוספות שהביא מקודם בסמוך שבגוי גירותא וזכיותו באין כאחד, זה לא יתכן כי הלשונות מייתי ומייתינן שבריטב"א מוסבים בכל מקום על דברי חז"ל ולא על דברי שאר ראשונים. וגם הפרוש של כבודו שהשאלה חוזרת על דברי רב הונא שמטבילין קטן על דעת בית דין אינו נכון, כי הריטב"א הקשה אמאי לא מייתי לה וכו' עכ"ל כלומר למה לא מביא מקור לזה מהעומדים בסיני, ומה שייך להקשות כן על דברי רב הונא והלא במסכת כתובות שם כלל לא שאלו לדעת מהו המקור לדינו אלא רק שאלו מאי קמ"ל. אבל הנכון הוא שדברי הריטב"א מוסבים על מה שהביא למעלה שם ממסכת קדושין דף מ"ב עמוד א' מנין שזכין לאדם מן התורה, דכתיב נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ עכ"ל שעל זה הקשה למה לא הביאו ראיה מן העומדים בסיני שהיו ביניהם כמה קטנים שמלו וטבלו אותם והיזו עליהם ומוכח שזוכים לאדם שלא בפניו, ותירץ משום שנתגיירו עם אבותיהם וניחא להו וכו' ולא מטעם זכות, וזאת היתה הוכחתי.
11
י״בוגם בתוספות הרא"ש במסכת כתובות שם סוף ד"ה קטן נראה כן, שכתב יש להביא ראיה דמטבילין גר קטן מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה וכו' והיו בהם כמה יתומים קטנים עכ"ל, שממה שהוצרך להוכיח מכמה יתומים ולא מכל הקטנים שנתגיירו עם אבותיהם נשמע שבנתגייר עם אביו אין הטעם משום דזכות הוא לו. וכן הם דברי הרשב"א וז"ל ואע"ג דקיי"ל דאין זכיה לגוי כדאיתא בפרק איזהו נשך הכא שאני שגירותו וזכיותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו שזכו גדולים לקטנים עכ"ל ומדנקט גדולים לקטנים ולא אבות לבנים מוכח שמיירי במי שלא נתגייר עם אביו. ורק הרא"ש והרשב"א פרשו ששפיר נלמד מן העומדים בסיני שמטבילין על דעת בית דין דזכות הוא לו וכו' הפך מדברי הריטב"א, ומה שהקשה הריטב"א למה בגמרא לא למדו כן, יש לתרץ שנוח לגמרא ללמוד מראשי המטות שהוא דבר המפורש בתורה. ואילו לריטב"א קשה, כי בודאי היו בסיני גם כמה יתומים קטנים ועל כרחך נתגיירו על דעת בית דין ומוכח שזוכים לאדם שלא בפניו, ושוב קשה למה במסכת קדושין לא הביאו ראיה משם. ויש לתרץ שכל היתומים ביציאת מצרים אומצו על ידי אחרים, וכן מסתבר שלענין ניחא להו במאי דעבידי אבוהון אין הבדל בין הורים טבעיים לבין הורים מאמצים. ורק לשונו קשה שכתב שהיו "כמה" קטנים והלא רבבות קטנים נתגיירו עם אבותיהם בסיני, וי"ל.
12
י״גנמצא שלדעת הרא"ש והרשב"א והריטב"א זכות הוא לו וניחא להו במאי דעבידי אבוהון הם שני ענינים שונים, ושלא כמו שכתב כבודו שאין דעה כזאת בראשונים. והטעם לחלק נראה, כי זכות הוא לו בגיור ענינו שתהיה לו טובה והנאה ממנו לעתיד אף על פי שאינו נהנה בשעת הזכיה, ובדומה למסכת יבמות דף קי"ח עמוד ב' במזכה גט לאשתו דזכות הוא לה ששם הזכות אינה בשעת הגירושין אלא במה שלא תיפול בפני יבם אחרכך. וכן במסכת בבא מציעא דף י"ט עמוד ב' זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות ופרש"י שיכול לישא בת חורין ובמסכת קדושין דף מ"ב עמוד א' לענין חלוקת הארץ ששם הטובה אינה בשעה שמזכים להם אלא רק כשיבואו לנחלתם, והוא הדין בטבילת קטן על דעת בית דין הטובה היא רק אחרכך כשיגדיל. מה שאין כן בניחא להו במאי דעביד אבוהון כבר משעת הגיור נוח לו שעושה כמו אביו, ובמקביל לעכו"ם ועבד גדולים שם שטעמו טעמא דהפקירא וכבר השתא ניחא להו בהפקירא, וזהו כענין אנן סהדי שאינו אלא בהוה כי לא שייך עדות על העתיד. וכיון שנוח לקטן מעצם הגיור שוב אין דנים האם אחרכך יהיה לטובתו והאם הוא ירצה או לא. ולכן נקטו הראשונים לשון רבותא שאפילו בנתגייר עם אביו יכול למחות, כי שם הזיקה לגיור חזקה יותר מאשר מטעם זכות הוא לו וסלקא דעתן שאינו יכול למחות.
13
י״דומכאן לדברי הריטב"א במסכת קדושין דף כ"ג עמוד א' שדן שם שאם זיכו לאדם שלא בפניו או בעל כרחו יכול לעקור הזכיה למפרע אם מוחה, והביא כדוגמא את הנותן מתנה לחברו והלה אומר אי אפשי, ואת טבילת גר קטן על דעת בית דין שיכול למחות לאלתר כשיגדל ולשון לאלתר לאו דוקא אלא הכוונה למפרע. וכבודו כתב שכיון שבזכיה שלא בפניו פועלת המחאה על ידי עקירת הזכיה, וכיון שגר קטן יכול למחות בין אם טבלוהו על דעת בית דין ובין אם נתגייר עם אביו, לכן גם במי שנתגייר עם אביו המחאה פועלת על ידי עקירת הזכיה, שאין לומר שרק בקטן המתגייר ללא אב המחאה פועלת כגילוי על ה"זכין" ואילו בקטן המתגייר עם אביו המחאה פועלת מדין אחר, שאם כן הוא לא היה הריטב"א יכול להוכיח מסוגיתנו לשאר זכיות עכ"ל כבודו. ולא הבנתי מה עניין זה לזה ולמה לא יכול הריטב"א ללמוד מזכין לאדם במקום אחד לזכין לאדם במקום אחר. ואם משום שגם קטן שנתגייר עם אביו יכול למחות, הא כיון שטעם הזכיה שונה וכנ"ל גם טעם המחאה שונה.
14
ט״וד
גם מה שהביא כבודו מדברי הרמב"ם אינו מוכרח לע"ד, כי בהלכות מלכים פרק י' הלכה ג' כתב ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין יכול למחות בשעה שיגדיל וכו' עכ"ל וכבודו פרש אותו כאילו כתב שהטבילוהו על דעת בית דין, ושעל כן כיון שלא הזכיר האופן שנתגייר עם אביו שמע מינה שלדעת הרמב"ם כל טבילות קטן הן על דעת בית דין ומטעם זכות הוא לו. אבל הלא הרמב"ם לא כתב "על דעת" בית דין אלא בבית דין, וי"ל בכוונתו שדוקא אם הטבילוהו בקטנותו יכול למחות מה שאין כן אם המילה היתה בקטנותו והטבילה משהגדיל, ובדומה לתרוץ השני ברשב"א שהובא בשיטה מקובצת לשאלה למה נקט רב הונא מטבילין ולא נקט מלין. ולשון בית דין שנקט הוא משום שכל טבילת גר צריכה ג' כמו שפרש"י בגמרא.
גם מה שהביא כבודו מדברי הרמב"ם אינו מוכרח לע"ד, כי בהלכות מלכים פרק י' הלכה ג' כתב ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין יכול למחות בשעה שיגדיל וכו' עכ"ל וכבודו פרש אותו כאילו כתב שהטבילוהו על דעת בית דין, ושעל כן כיון שלא הזכיר האופן שנתגייר עם אביו שמע מינה שלדעת הרמב"ם כל טבילות קטן הן על דעת בית דין ומטעם זכות הוא לו. אבל הלא הרמב"ם לא כתב "על דעת" בית דין אלא בבית דין, וי"ל בכוונתו שדוקא אם הטבילוהו בקטנותו יכול למחות מה שאין כן אם המילה היתה בקטנותו והטבילה משהגדיל, ובדומה לתרוץ השני ברשב"א שהובא בשיטה מקובצת לשאלה למה נקט רב הונא מטבילין ולא נקט מלין. ולשון בית דין שנקט הוא משום שכל טבילת גר צריכה ג' כמו שפרש"י בגמרא.
15
ט״זוהעיקר שלא נתבאר ברמב"ם באיזו דרך פועל הגיור בקטן ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לשאר ראשונים, והאחרונים נתקשו בדעת הרמב"ם שלא הזכיר מחאה בהלכות איסורי ביאה אלא רק בהלכות מלכים עיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן רנ"ג וספר משפט המלוכה, ובשו"ת בני בנים דנתי במה שבהלכות איסורי ביאה הזכיר על דעת בית דין ולא הזכיר נתגייר עם אביו עיי"ש.
16
י״זה
ומה שהעיר כבודו על חידושי בריטב"א שבנתגייר עם אביו המחאה היא מכוח תנאי בית דין, והקשה הלא במסכת כתובות דף ע"ד עמוד א' אמרו כל שאינו בשליחות אינו בתנאי וכאן הקטן אינו בשליחות, הנה שם מיירי בפעולה שאי אפשר לקיימה על ידי שליח כמו חליצה ולכן אם אמרו ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז וחלץ ולא נתנה הכסף החליצה כשרה, ואילו כאן מיירי במילה וטבילה על תנאי ושפיר בית דין ממנים שליחים למול ולהטביל את הקטן, ולכן יכולים להתנות שאם ימחה לכשיגדיל תתבטל הגרות. ואמנם לפי ההצעה שלי יועיל התנאי בלאו הכי כי הצעתי להתנות את גיור בכך שהאב היהודי ישלח את הבן לישיבה קטנה, והאב בוודאי שייך בשליחות. סוף דבר הצעתי נראית לי נכונה ומה עוד שהבאתי דעת הריטב"א רק בצרוף שיטות אחרות. ותיתי למר שהביא לליבון הדברים.
ומה שהעיר כבודו על חידושי בריטב"א שבנתגייר עם אביו המחאה היא מכוח תנאי בית דין, והקשה הלא במסכת כתובות דף ע"ד עמוד א' אמרו כל שאינו בשליחות אינו בתנאי וכאן הקטן אינו בשליחות, הנה שם מיירי בפעולה שאי אפשר לקיימה על ידי שליח כמו חליצה ולכן אם אמרו ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז וחלץ ולא נתנה הכסף החליצה כשרה, ואילו כאן מיירי במילה וטבילה על תנאי ושפיר בית דין ממנים שליחים למול ולהטביל את הקטן, ולכן יכולים להתנות שאם ימחה לכשיגדיל תתבטל הגרות. ואמנם לפי ההצעה שלי יועיל התנאי בלאו הכי כי הצעתי להתנות את גיור בכך שהאב היהודי ישלח את הבן לישיבה קטנה, והאב בוודאי שייך בשליחות. סוף דבר הצעתי נראית לי נכונה ומה עוד שהבאתי דעת הריטב"א רק בצרוף שיטות אחרות. ותיתי למר שהביא לליבון הדברים.
17
י״חיהודה הרצל הנקין
18