שו"ת בני בנים, חלק רביעי כ״זResponsa Benei Banim, Volume IV 27
א׳עונש מוות בשבע מצוות בני נח
1
ב׳ב"ה, ג' חנוכה תשנ"ט
2
ג׳לחוקר אחד
3
ד׳בנוגע לדעת הרמב"ם בשאלה האם יש חיוב לבצע עונשי מוות בבני נח או לא, הבאת בספרך בעמוד 108 את נוסח הדפוסים בהלכות מלכים פרק ט' הלכה י"ד והעמדת אותו מול נוסח כתבי־היד של הרמב"ם. לדעתי אין לחפש סתירות ביניהם ואולם אם הם סותרים לא נתברר לי למה העדפת את נוסח הדפוסים על זה של כתבי־היד המוחזקים לאמינים יותר, ובפרט שנוסח הרמב"ן בפרשת וישלח בדברי הרמב"ם בענין אנשי שכם קרוב יותר לנוסח כתבי־היד. ומה עוד שיד הצנזורה שלטה בדפוסים ובפרט בהלכות רוצח והלכות מלכים. כמו כן כתבת בהערה 40 שבפרק ח' הלכה י"א אין הכרע בין נוסח הדפוסים "ולא חכמיהם" לבין נוסח כתבי־היד "אלא מחכמיהם", אבל חושבני שבודאי יש להכריע כנוסח כתבי־היד כי איזו סברה היא שמי שמקיים מצוות בני נוח מתוך עיונו לא ייקרא מחכמי האומות.
4
ה׳לגופו של ענין, נוסח הדפוסים בפרק ט' הלכה י"ד הוא "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך לדון בשש מצוות אלה ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". הדברים נראים כסותרים, כי בתחילה כתב שמצות דינים לבני נח היא להושיב דיינים ואלמא הם אינם צריכים לדון בעצמם, ובסוף כתב שבעלי שכם נתחייבו הריגה מפני שלא דנו את שכם ומשמע שהיו צריכים לדונו בעצמם. והנה אפשר לפרש "ולא דנוהו" שלא מינו שופטים לדון אותו אבל אי אפשר לפרש "להושיב דיינים" שתושבי שכם ידונו בעצמם, ולכן על כרחך הראשון הוא העיקר ומה שכתב "ולא דנוהו" פי' שלא הושיבו שופטים לדון אותו.*(הג"ה) ביארתי בחיבה יתירה שחמור לא היה מלך כי אם נשיא כמו שנזכר בכתוב, והסמכות העליונה היתה בידי אסיפת כל האזרחים תושבי העיר כמו שמצוי הרבה בערים קטנות ואם רצו יכלו להעמיד את שכם לדין, ושעל כן כתב הרמב"ם "בעלי שכם" ולא אנשי שכם כי התושבים היו הבעלים של העיר. ואפשר שאסיפת האזרחים היא עצמה שימשה כערכאה משפטית שדנה דיני נפשות וכדוגמת אתונה במשפטו של סוקראטיס.
ואם נפרש כן בכוונת הרמב"ם אזי נוסח הדפוסים מדויק יותר במה שאנשי שכם נתחייבו מפני ש"לא דנוהו" לשכם בעצמם כיון שכולם היו בגדר שופטים, מה שאין כן אנשים בעלמא שאינם מוסמכים ומוכשרים לכך אינם מצווים לשפוט בעצמם כי אם להעמיד דיינים. ואילו לפי נוסח כתבי־היד הפותח ב"חייבין להושיב דיינין" וממשיך ב"או שראה אחד... ולא דנו והרגו" ואינו מוסב על אנשי שכם דוקא, צ"ל ש"ולא דנו" הוא לאו דוקא אלא פי' שלא העמידו דיינים לדונו.
ואם נפרש כן בכוונת הרמב"ם אזי נוסח הדפוסים מדויק יותר במה שאנשי שכם נתחייבו מפני ש"לא דנוהו" לשכם בעצמם כיון שכולם היו בגדר שופטים, מה שאין כן אנשים בעלמא שאינם מוסמכים ומוכשרים לכך אינם מצווים לשפוט בעצמם כי אם להעמיד דיינים. ואילו לפי נוסח כתבי־היד הפותח ב"חייבין להושיב דיינין" וממשיך ב"או שראה אחד... ולא דנו והרגו" ואינו מוסב על אנשי שכם דוקא, צ"ל ש"ולא דנו" הוא לאו דוקא אלא פי' שלא העמידו דיינים לדונו.
5
ו׳הוא הדין וביתר שאת לפי נוסח כתבי־היד, "וכיצד הן מצווין על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות ולהזהיר את העם... כיצד... או שראה אחד שעבר על אחת מכל אלו ולא דנו והרגו, הרי זה ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו", שגם כאן יש לפרש "ולא דנו... ולא דנוהו" כלומר שלא הושיבו שופטים לדון אותו. ומתורצת מה שהקשית בעמוד 109 מה כוחו ומה סמכותו של יחיד לקיים הליך משפטי וכו', כי באמת אין היחיד חייב לדון בעצמו אלא רק להעמיד דיינים.
6
ז׳ועוד בדברי הרמב"ם באנשי שכם, בעמוד 113 הבאת תשובת הרמב"ם בה חילק בין לשון התלמוד "חייב מיתה" שפירושו שראוי לעונש מוות אבל אין הורגים אותו בפועל לבין "נהרג" שפירושו שמוצאים אותו להורג ממש, והסקת שאנשי שכם ש"נתחייבו הריגה" בלשון הרמב"ם היינו שנתחייבו מיתה בכוח אבל בפועל לא היה חיוב להרוג אותם. לדעתי אין זה נכון, כי בקביעת הלכה שהיא א־פריורי יש מקום לחלק בין לשון חייב מיתה בכוח לבין נהרג בפועל אבל לא בתיאור למפרע מה היה דינם של אנשי שכם, כי בזה אי אפשר שלא להשתמש בלשון שהיו חייבם או נתחייבו. ואדרבה ממה ששינה הרמב"ם וכתב שנתחייבו "הריגה" בא להוציא שלא נתחייבו מיתה בכוח בלבד אלא הריגה ממש ומקביל ללשון נהרג או נהרגים שבתלמוד.
7
ח׳ולא הבנתי מה שפירשת בעמוד 115 את לשון הרמב"ם שאנשי שכם נתחייבו הריגה כלומר שלא נתחייבו עונש מוות בבית דין אלא שמעון ולוי הרגו אותם ללא משפט, מה שייך לשון "נתחייבו" בהריגה ללא משפט? והיכן מצאנו ברמב"ם שיש חיוב או היתר להרוג בן נח ללא משפט אם עבר על ז' המצוות, והלא הוא מדגיש שהחיוב הוא "לדון בשש מצוות אלה" ושאנשי שכם נתחייבו מפני שראו את מעשה שכם עם דינה "ולא דנוהו", וכן בכתבי־היד מי שראה אחד עובר על ז' המצוות "ולא דנוהו" הוא בעצמו חייב. שיטת הרמב"ם שווה בזה לשיטת התוספות והגהות אשר"י במסכת עבודה זרה דף ס"ד שכל שבן נח לא נידון בבית דין אינו בן מוות וממילא גם אסור להרגו, והארכתי בזה בשו"ת בני בנים חלק ג' מאמר ד' (ג). ומשמעות הרמב"ם היא שאין חילוק בזה בין נהרג על ידי ישראל ללא משפט לבין נהרג על ידי בן נח אחר. אלא בוודאי כוונת הרמב"ם היא שאנשי שכם נתחייבו הריגה בהליך משפטי וללא משפט לא היתה מצוה או רשות להורגם, ואפשר שלכן כעס יעקב על שמעון ולוי מפני שהרגו את אנשי שכם מבלי לדונם תחילה. ובחיבה יתירה פירשתי באופן אחר.
8
ט׳לכן לא השתכנעתי שניתן להוציא את דברי הרמב"ם ממשמעותם שבן נח שעבר על ז' המצוות חייב מיתה בפועל, ושעונש זה הוא חובה כהבנת הרמב"ן וכמעט כל המפרשים בדעת הרמב"ם. אפס כי אין לקבוע הלכה במה שאינו למעשה ועניינים אלה הם הילכתא למשיחא, ואם יארע מעשה קודם שיבוא המשיח בהכרח יהיה להורות כדעת שו"ת חלקת יואב והגמו"ז זצלה"ה ואחרים שאין חובה להרוג בן נח על כל שבע המצוות אלא רשות בלבד, ולהימנע מלהורגו, כי בזמן הזה מי שיהין לדונו ולהורגו במשפט השונה מהמשפט שדנים בו יהודים מסכן את הרבים ורודף את כלל ישראל.
9
י׳יהודה הרצל הנקין
10