שו"ת מהר"ם פדוואה כ״חResponsa Maharam of Padua 28
א׳בהיתר אשה משודכת שלא היו בה קידושין.
ראה ראיתי היתר אגודת מוטה אשר כתב הגאון נ"י כמהר"ר עזריאל דיינו יצ"ו לקרא דרור לאשה היקרה מרת רוסא מב"ת ולהתירה מן האיסור אשר אסרו המורים על נפשה לומר עליה היותה ספק מקודשת מכמר יצחק דנט"ו. וההוראה ההיא היתה כשגגה היוצאת מלפני השליטים ההם ואף הם עצמם שבו מדעתם הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכל אחד ואחד טעמו ונימוקו עמו. ואני נקרא נקראתי לחוות דעי אף אני והגאון הנ"ל לא הניח לי מקום להתגדר בו וקימחא טחינו אטחן באלה כי הגאון הנ"ל כבר הקים אולמות ראיותיו והכה בשבט פיו לקצץ נטיעות ראיות האוסרים בשנים עשר שבטים המסומנים בסוף חבורו ואני אנה אני בא למצא דבר לתלות בו כיפה רק להפיק רצון השואלים אבא על החתום להיות נמנה עם המתירים כי הם אמת ותורתם אמת ואבוהון דכולה טעמי ההתר הוא שבארצות האלו כולהו מסבלי והדר מקדשי וכל הגאונים לא נתעצמו אלא כרובם ומעוטם מר אמר לקולא מר אמר לחומרא אבל במקום שהכל מסבלי ברישא והדר מקדשי לית מאן דחש לסבלונות ויפה אמר הגאון הנ"ל בחבורו הנעים שאף אם ימצא אחד מעיר או שנים ממשפחה אשר ישנה המנהג בטל דעתו אצל כל אדם ולאו כל כמיניה שנחשוב בעבורו מקום מה מעוט מקדשי והדר מסבל להיות מעוט' דלא שכיח והרב מפריר"ה שלגלג על זה בקריצות רמיזותיו ואמר שלא ידע לא חילק ולא בילק בין מיעוט למיעוט לא יפה עשה כאשר החילוק מבואר בספר תרומת הדשן והרב ההוא נתעסק בתשובה ההיא מתרומת הדשן שהביא דברי ר' שמחה הנזכרים בתשובה ההיא ולא שפיל לסיפא דתשובה ההיא או לא חש לקמחיה גם יצדקו דברי המתירים בראיותיהם באמרם שבנדון זה אף כי לא נחשוב מקומות' למסבלי והדר מקדשי מ"מ אין בית מיחוש לסבלונות שקבלה אם מרת רוסא באותו מעמד שדבר הרב השליח עם האשה לקרב הלבבות אשר נתרחקו כבר וחזרה ונתפייסה ותקעה כפה אליו לקיים את כל אשר עשה אחיה עבורה דהיינו התנאים שנעשו ביניהם א"כ למאי ניחוש אם נאמר שהסבלונות עצמם היו קידושין כדעת רש"י א"כ בנדון זה שקבלה האם הסבלונות לא יצלחו מעשיהם אם לא עשתה מרת רוסא את אמה שליח לקבל קידושין ואז נסתמו עיני העדים שראו נתינת הסבלות ונעשו חרשי' שלא ראו במעמד ההוא ולא שמעו מצוי שום שליחות מן הבת לאם דהרי אף כי העמיקו להעד על הנתהווה איך עבר וגופה דעובדא איך הוה והמתנגדים הביאו אותם להעיד בב"ד מ"מ לא הזכירו דבר מזה ולא יצא מפיהם שום רמז מקדושין שנזכרו אז דאף על גב דכתיב ספר ת"ה בתשובה הנ"ל על שם הר"ח א"ז וז"ל ונראה דבסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שוית' כו' ההוא מיירי בלי ספק באשה אחרת שקבלה הסבלונות שלא במעמד המשודכת או אף במעמדה ואנחנו לא נדע העצה היעוצה ביניהם כבר אולי עשתה שליח אבל בנדון זה שנתפרדה החבילה והרב השליח עם העדים שראו הסבלונו' שקל וטרח לדבר על לב האשה ולפתותה להשיב אמריה לו לכרות ברית עם המשודך לה מקדם ולקיים דברי אחיה ובו בפעם שנתפייס' ותקעה כפה נעשה מעשה נתינת הסבלונו' להאם בפני עדים ונאמר כי שמעו בהא לא שמעו בהא הס מהזכיר ואכן נחוש לדברי תו' ור"ח ושאר גאונים שחוששי' שמא כבר קדש גם בזה מחו המתירים אמוחי דחששא זו מאחר שנכתב בהרשאה היתה אז להשליח ההוא שהרשהו לקדשה אם כן לא היתה אז מקודשת ואם לחשך אדם לומר הלא כתב הר"ן בפרק האיש מקדש דאפילו אם שניהם מודים שלא כיונו לשם קידושין מ"מ חוששין לסבלונות וכן הוכיח ספר ת"ה מדברי הטור א"ע ומדברי א"ז ומעתה נאמר גם כן מה לנו אם הכתיב המשדך בהרשאה שכבר לא היתה מקודשת הלא דבריו לא יאמנו אף כי יאמר כן בפירש שלא נתקדשה כבר אף לדעת ר"ח כדאיתא בתשובה הנ"ל כלך מדרך זו דודאי אחר מעשה אין שומעין לו אבל קודם מעשה שומעין לו הלא משמע מדברי הר"ן שאף לדברי רש"י אם נותן סבלונות סתם ואמר אח"כ שלא נתכוון לקידושין שאינו נאמן שכ' וז"ל וכל היכא דחיישי' אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישי' ולשון זה נתכוונו אינו שייך רק לדעת רש"י שסבלונות הן הקידושין ואף בדברי כמהרר"ק הגאון בסימן כ"ח יראה בהדיא דאף לפירש רש"י יש לחוש אפילו כשהבעל עמד וצווח שלא נתכוון לקידושין ובעבור זה צריך לתת טעם להתיר שנתינת הסבלונות היתה בעד אחד ואפילו הכי כתב הר"ן בעצמו לדברי רש"י אם יאמר בשעת נתינת סבלונות בפירוש שנתן לשם סבלונות לא חיישינן אם כן ה"ה לדעת ר"ח אף כי אחר המעשה אינו נאמן אם אמר קודם המעשה הלא נאמן הוא ומעשה הסבלונות שעשה אחר כך אינו סותר דבריו אשר כבר הגיד ובפרט בנדון זה שכשהכתיב ההרשאות הרשהו לקדש אם כן לא היתה כוונת המשודך רק לקדש האשה בשלשלת זו אם כן איך יסתור אחר כך מעשה שלוחו שנתנה לסבלונות דברי המשלח שאמר שלא היתה מקודשת ודבריו היו נאמנים בודאי אלו לא באו לכלל סבלונות וגם סברא רבה קחזינן הכא מעדות הנגבה שהרב השליח אמר בשעת מותו שדעתו לכתוב נדוי על האשה על שהיה עוברת על שבועה הנזכ' בעדות אם כן ודאי לא נתן אליה השליח הרב ההוא לשם קידושין כי מה לו למשכה בחבלי חרמים לקשרה בם והיא כבר נקשרת בשלשלת של זהב לשם קידושין ועל דא ודאי מצטער אני כי אלו האוסרים באו לעורר ישנים אשר כבר נתלבשו בו הקדמונים והסכימו שכל הארצות האלו ובפרט בני רומ"ה מסבלי והדר מקדשי ואלו האלופים העלו טינא בלבות האנשים להרהר על בנותינו אשר כמה וכמה שידוכים נתבטלו אחר נתינת הסבלונות ויצאו בלא גט ובעבור זה נראה עלי הדבר הזה למלחמת מצוה להפר עצתם ויהיה חלקי עם המתירין ולא חשתי לדבר בדיני קול קידושין כי אין כאן מקומו כאשר כל התנאים המפורשים בפרק בתרא דגיטין בדיני קול אינם בנדון דידן ולא מצאתי און למדבר בדיני קול בנדון זה שיחשוב מה שהורו קצת המורים לאסור שיהיה כמו קול כי אם תלמידי חכמים מנצחין זה את זה בהלכה דיני קול מה לי עליכם בודאי על כיוצא בזה יאמרו הכל עיינו בו רבנן ולאו קידושין הוא כי אלו אוסרין ואלו מתירין הוא קול ושוברו עמו בכן המצפצף על האשה הזאת מעתה לומר היות' ספק מקודשת עתיד הוא ליתן את הדין ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ושלום לדייני ישראל ותלמידהון כה מעתי' הטרוד מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
ראה ראיתי היתר אגודת מוטה אשר כתב הגאון נ"י כמהר"ר עזריאל דיינו יצ"ו לקרא דרור לאשה היקרה מרת רוסא מב"ת ולהתירה מן האיסור אשר אסרו המורים על נפשה לומר עליה היותה ספק מקודשת מכמר יצחק דנט"ו. וההוראה ההיא היתה כשגגה היוצאת מלפני השליטים ההם ואף הם עצמם שבו מדעתם הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכל אחד ואחד טעמו ונימוקו עמו. ואני נקרא נקראתי לחוות דעי אף אני והגאון הנ"ל לא הניח לי מקום להתגדר בו וקימחא טחינו אטחן באלה כי הגאון הנ"ל כבר הקים אולמות ראיותיו והכה בשבט פיו לקצץ נטיעות ראיות האוסרים בשנים עשר שבטים המסומנים בסוף חבורו ואני אנה אני בא למצא דבר לתלות בו כיפה רק להפיק רצון השואלים אבא על החתום להיות נמנה עם המתירים כי הם אמת ותורתם אמת ואבוהון דכולה טעמי ההתר הוא שבארצות האלו כולהו מסבלי והדר מקדשי וכל הגאונים לא נתעצמו אלא כרובם ומעוטם מר אמר לקולא מר אמר לחומרא אבל במקום שהכל מסבלי ברישא והדר מקדשי לית מאן דחש לסבלונות ויפה אמר הגאון הנ"ל בחבורו הנעים שאף אם ימצא אחד מעיר או שנים ממשפחה אשר ישנה המנהג בטל דעתו אצל כל אדם ולאו כל כמיניה שנחשוב בעבורו מקום מה מעוט מקדשי והדר מסבל להיות מעוט' דלא שכיח והרב מפריר"ה שלגלג על זה בקריצות רמיזותיו ואמר שלא ידע לא חילק ולא בילק בין מיעוט למיעוט לא יפה עשה כאשר החילוק מבואר בספר תרומת הדשן והרב ההוא נתעסק בתשובה ההיא מתרומת הדשן שהביא דברי ר' שמחה הנזכרים בתשובה ההיא ולא שפיל לסיפא דתשובה ההיא או לא חש לקמחיה גם יצדקו דברי המתירים בראיותיהם באמרם שבנדון זה אף כי לא נחשוב מקומות' למסבלי והדר מקדשי מ"מ אין בית מיחוש לסבלונות שקבלה אם מרת רוסא באותו מעמד שדבר הרב השליח עם האשה לקרב הלבבות אשר נתרחקו כבר וחזרה ונתפייסה ותקעה כפה אליו לקיים את כל אשר עשה אחיה עבורה דהיינו התנאים שנעשו ביניהם א"כ למאי ניחוש אם נאמר שהסבלונות עצמם היו קידושין כדעת רש"י א"כ בנדון זה שקבלה האם הסבלונות לא יצלחו מעשיהם אם לא עשתה מרת רוסא את אמה שליח לקבל קידושין ואז נסתמו עיני העדים שראו נתינת הסבלות ונעשו חרשי' שלא ראו במעמד ההוא ולא שמעו מצוי שום שליחות מן הבת לאם דהרי אף כי העמיקו להעד על הנתהווה איך עבר וגופה דעובדא איך הוה והמתנגדים הביאו אותם להעיד בב"ד מ"מ לא הזכירו דבר מזה ולא יצא מפיהם שום רמז מקדושין שנזכרו אז דאף על גב דכתיב ספר ת"ה בתשובה הנ"ל על שם הר"ח א"ז וז"ל ונראה דבסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שוית' כו' ההוא מיירי בלי ספק באשה אחרת שקבלה הסבלונות שלא במעמד המשודכת או אף במעמדה ואנחנו לא נדע העצה היעוצה ביניהם כבר אולי עשתה שליח אבל בנדון זה שנתפרדה החבילה והרב השליח עם העדים שראו הסבלונו' שקל וטרח לדבר על לב האשה ולפתותה להשיב אמריה לו לכרות ברית עם המשודך לה מקדם ולקיים דברי אחיה ובו בפעם שנתפייס' ותקעה כפה נעשה מעשה נתינת הסבלונו' להאם בפני עדים ונאמר כי שמעו בהא לא שמעו בהא הס מהזכיר ואכן נחוש לדברי תו' ור"ח ושאר גאונים שחוששי' שמא כבר קדש גם בזה מחו המתירים אמוחי דחששא זו מאחר שנכתב בהרשאה היתה אז להשליח ההוא שהרשהו לקדשה אם כן לא היתה אז מקודשת ואם לחשך אדם לומר הלא כתב הר"ן בפרק האיש מקדש דאפילו אם שניהם מודים שלא כיונו לשם קידושין מ"מ חוששין לסבלונות וכן הוכיח ספר ת"ה מדברי הטור א"ע ומדברי א"ז ומעתה נאמר גם כן מה לנו אם הכתיב המשדך בהרשאה שכבר לא היתה מקודשת הלא דבריו לא יאמנו אף כי יאמר כן בפירש שלא נתקדשה כבר אף לדעת ר"ח כדאיתא בתשובה הנ"ל כלך מדרך זו דודאי אחר מעשה אין שומעין לו אבל קודם מעשה שומעין לו הלא משמע מדברי הר"ן שאף לדברי רש"י אם נותן סבלונות סתם ואמר אח"כ שלא נתכוון לקידושין שאינו נאמן שכ' וז"ל וכל היכא דחיישי' אפילו אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידושין חיישי' ולשון זה נתכוונו אינו שייך רק לדעת רש"י שסבלונות הן הקידושין ואף בדברי כמהרר"ק הגאון בסימן כ"ח יראה בהדיא דאף לפירש רש"י יש לחוש אפילו כשהבעל עמד וצווח שלא נתכוון לקידושין ובעבור זה צריך לתת טעם להתיר שנתינת הסבלונות היתה בעד אחד ואפילו הכי כתב הר"ן בעצמו לדברי רש"י אם יאמר בשעת נתינת סבלונות בפירוש שנתן לשם סבלונות לא חיישינן אם כן ה"ה לדעת ר"ח אף כי אחר המעשה אינו נאמן אם אמר קודם המעשה הלא נאמן הוא ומעשה הסבלונות שעשה אחר כך אינו סותר דבריו אשר כבר הגיד ובפרט בנדון זה שכשהכתיב ההרשאות הרשהו לקדש אם כן לא היתה כוונת המשודך רק לקדש האשה בשלשלת זו אם כן איך יסתור אחר כך מעשה שלוחו שנתנה לסבלונות דברי המשלח שאמר שלא היתה מקודשת ודבריו היו נאמנים בודאי אלו לא באו לכלל סבלונות וגם סברא רבה קחזינן הכא מעדות הנגבה שהרב השליח אמר בשעת מותו שדעתו לכתוב נדוי על האשה על שהיה עוברת על שבועה הנזכ' בעדות אם כן ודאי לא נתן אליה השליח הרב ההוא לשם קידושין כי מה לו למשכה בחבלי חרמים לקשרה בם והיא כבר נקשרת בשלשלת של זהב לשם קידושין ועל דא ודאי מצטער אני כי אלו האוסרים באו לעורר ישנים אשר כבר נתלבשו בו הקדמונים והסכימו שכל הארצות האלו ובפרט בני רומ"ה מסבלי והדר מקדשי ואלו האלופים העלו טינא בלבות האנשים להרהר על בנותינו אשר כמה וכמה שידוכים נתבטלו אחר נתינת הסבלונות ויצאו בלא גט ובעבור זה נראה עלי הדבר הזה למלחמת מצוה להפר עצתם ויהיה חלקי עם המתירין ולא חשתי לדבר בדיני קול קידושין כי אין כאן מקומו כאשר כל התנאים המפורשים בפרק בתרא דגיטין בדיני קול אינם בנדון דידן ולא מצאתי און למדבר בדיני קול בנדון זה שיחשוב מה שהורו קצת המורים לאסור שיהיה כמו קול כי אם תלמידי חכמים מנצחין זה את זה בהלכה דיני קול מה לי עליכם בודאי על כיוצא בזה יאמרו הכל עיינו בו רבנן ולאו קידושין הוא כי אלו אוסרין ואלו מתירין הוא קול ושוברו עמו בכן המצפצף על האשה הזאת מעתה לומר היות' ספק מקודשת עתיד הוא ליתן את הדין ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ושלום לדייני ישראל ותלמידהון כה מעתי' הטרוד מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
1
