שו"ת מהר"ם פדוואה ג׳Responsa Maharam of Padua 3
א׳תשובה שנייה למהרר"י ק"פ באודות ספקות הקטנה המתגרשת
מעלת אהובי מחות' האלוף כמהר"ר יוסף יצ"ו ואיש ק"פ שלו' מכתב מעל' הגיעני אחרי יצא מאתי כמ"ר מנצח אשר על ידו כתבתי למהרר"ם סג"ל י"ץ ולגיסי ומוביל לא מצאתי מאז ועד עתה מעלתה תפס עלי לאמור אם היה ראוי לדבר לנכח האב בקבלתו גט בתו הקטנה אם כן גם כי תקבלו הבת במעמדו כפשרתי יצטרך להיות לנוכח האב. ולא כן הוא בלבבי כי אף אם גרושיה הוא מצד שליחות כאלו בא ליד אביה מ"מ היא היא המתגרשת דיד אביה כיד דידה היא אם כן יכון לדבר לנכחה ומעלתה לא ירד לסוף התשובה הנ"ל של ת"ה וז"ל אף על גב דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת לי אין קפידא דר"ל הרי את מקודשת לי מכח אביך עכ"ל וכל דברינו אלו הם למותר אחר שכתב מהרר"א בכתביו שאין לשנות. שוב כתב מ"כ ודחה דקדוקי בקש אשר הוצאתי מלשון הטור שהוסיף על דברי אביו לאמור לא תקבלנו אלא על ידי אביה שר"ל במצות אביה ומעלתה כתב שאפשר שר"ל דוקא לכתחלה לא תקבלנו אבל אם נתגרשה ונשחת לא תצא. ולכך לא יוכל לומר בלשון אחר הלא יבדוק מעלתה במכתבי כי זוכר אני שכתבתי שהיה לו לומר לא תקבלנו אלא אביה ולא היה לו לומר על ידי אביה אם כן דברי נראו ונדחו וחזרו ונראו ואשר יקשו על מעל' ללכת בדרך שמתי לפניך שהבת תקבל במעמד אביה ובציוויו משום שאין אנו נוהגין להטפל בשליחות של קבלה וזה ידמה למעלה שליחות של קבלה אמת הוא כי כן כתב רבינו פרץ דנכון להחמיר אמנם הטעם והסבר' אשר כתב ונתן ר"ף אין שייך בנדון דידן שכתב שהדיינין צריכין שיכירו חתימת העדים שחתמו שעשתה אותו שליח לקבלה כו' עי"ש בטור אבן העזר ובנדון דידן שהאב יהיה במעמד שהבת תקבלו אם כן עידי מסירה הם הכורתים הכל וכל הדברים השייכים לשליח לקבלה אין אנחנו צריכים כאן ואפי' ראיה ועדות מן הב"ד שקבל השליח הגט לא נצטרך מאחר דהמשלח במעמד אין הפרש בין גט זה לשאר גיטין והספק הגדול אשר נסתפק בו מעלתה ותמהת עלי על אשר סדרתי הגט על ידי שליח בעוד שהי' יצחק בעיר אצל המגרש ובהג"ה בסמ"ק הזהיר מאלה ונראה למר להביא ראיה מן הרמב"ם שלא לחלק בשליחות אף כי טעמא דרב הונא אין שייך הכא דנאמן הבעל לומר לפקדון מסרתיו מאחר שיש ביד השליח הרשאה בעדים בכל הדברים האלו לא אשית לבי לדעתך דודאי בטל טעמא בטל דינא. וכן מוכח מן התוס' שמה פרק התקבל וז"ל בעל נאמן כו'. וא"ת אם כן מה הועילו חכמים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער לומר לפקדון מסרתיו ואי דאיכא עדים דיהבינ' לגירושין התם לא בעינן בפ"נ ובפ"נ עכ"ל אם כן מוכח משם שאם היה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה קשה להם דבר דהיינו מעמידין תקנת חכמים דאיכא עדים דיהבינן לגירושין שלא יוכל לומר לפקדון נתתיו וראייתך מן הרמב"ם פ"ו דגירושין לא בריר' לי כי ראה בו מעלתה מה שלא ראה בו הראב"ד ולא המגיד משנה כי אדרבא תמהו על דבריו ואף אם יצדקו דברי מעלתו שלא רצה לחלק בשליחות היינו שלא רצה לחלק בפסלות השליח מאחר שהוא מביא הגט והוא פסול מדברי תורה אף כי נתקיים בחותמיו כי נראה כאלו נעשה הדבר על ידו או איכא דשמיע ליה בהא ולא שמיע ליה בהא ואתא לאכשור' פסול להביא גט אף כי לא נתקיים בחותמיו ובנדון דידן כל חששות הללו רחוקים הם לומר שמא יעשה שליח אף שלא בעדים ומאז שמא יבא הבעל לערער ודומה לגזרה לגזרה ועוד בעת הזאת אין אנו עושים שליחות בגט אלא בהרשאה. ולדידך עיקר דדינא דהמביא גט צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וטעמא דרבא לפי שאין עדים מצוין לקיימו אמרו היכא דאתיוהו בי תרי אין צריך לומר דלא חיישי' תו לערער דבעל למה לא נאמר לא נחלק בשליחות אלא ודאי כיון דטעמא משום ערעור ובשנים ליכא ערעור בטל טעמא בטל דינא אם כן גם בנדון דידן נאמר ככה כי לא נפל דבר נדון דידן ממנו שלא היה כי אם חשש ערעור ויצא הדבר מתוקן מתחת ידי שאין כאן ערעור. ונוסף על כל אלה כי למה סדרתי לעשות שליח רק בעבור שלא הוברר אם קטנה אם נערה היא אם גדולה והאב לא היה יכול לקבלו ולא שייך לומר דאי לגירושין יהביה לדידיה הוה יהיב כו' ומה לי אם היה בעיר או לא היה בעיר כאשר רמז גם כן מעלתו. בודאי כי אין מעלתו מן הגסי לבם בהוראה ואדרבא יראה נוספת ארגיש בך עד כי כל יתיש כגמלא נדמה לך ותסוג אחור מן כל חששא ואם רחוקה היא נראה מדברי מעל' שאף לדברי המפרשים נערה וה"ה קטנה הטעם הוא משום שליחות ואינו כן עמדי ושם בדברי הר"ן על שם הרמב"ן שהביא מעל' תראה בהדיא שאינו כן וכן מוכח מדברי התוס' התם דבראשונה שמפרשי' דוקא נערה ולא קטנה צריכין לפרש יד יתירא זכי לה רחמנא יד עצמה שניתוסף לה בנערותה דיד אביה היה לה מקודם ואח"כ שמפרשים ה"ה קטנה נזקקו להפך הדבר לומר יד יתירה ר"ל יד אביה דיד עצמה עיקרא כו'. ושלום מני מאיר בכמר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
מעלת אהובי מחות' האלוף כמהר"ר יוסף יצ"ו ואיש ק"פ שלו' מכתב מעל' הגיעני אחרי יצא מאתי כמ"ר מנצח אשר על ידו כתבתי למהרר"ם סג"ל י"ץ ולגיסי ומוביל לא מצאתי מאז ועד עתה מעלתה תפס עלי לאמור אם היה ראוי לדבר לנכח האב בקבלתו גט בתו הקטנה אם כן גם כי תקבלו הבת במעמדו כפשרתי יצטרך להיות לנוכח האב. ולא כן הוא בלבבי כי אף אם גרושיה הוא מצד שליחות כאלו בא ליד אביה מ"מ היא היא המתגרשת דיד אביה כיד דידה היא אם כן יכון לדבר לנכחה ומעלתה לא ירד לסוף התשובה הנ"ל של ת"ה וז"ל אף על גב דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת לי אין קפידא דר"ל הרי את מקודשת לי מכח אביך עכ"ל וכל דברינו אלו הם למותר אחר שכתב מהרר"א בכתביו שאין לשנות. שוב כתב מ"כ ודחה דקדוקי בקש אשר הוצאתי מלשון הטור שהוסיף על דברי אביו לאמור לא תקבלנו אלא על ידי אביה שר"ל במצות אביה ומעלתה כתב שאפשר שר"ל דוקא לכתחלה לא תקבלנו אבל אם נתגרשה ונשחת לא תצא. ולכך לא יוכל לומר בלשון אחר הלא יבדוק מעלתה במכתבי כי זוכר אני שכתבתי שהיה לו לומר לא תקבלנו אלא אביה ולא היה לו לומר על ידי אביה אם כן דברי נראו ונדחו וחזרו ונראו ואשר יקשו על מעל' ללכת בדרך שמתי לפניך שהבת תקבל במעמד אביה ובציוויו משום שאין אנו נוהגין להטפל בשליחות של קבלה וזה ידמה למעלה שליחות של קבלה אמת הוא כי כן כתב רבינו פרץ דנכון להחמיר אמנם הטעם והסבר' אשר כתב ונתן ר"ף אין שייך בנדון דידן שכתב שהדיינין צריכין שיכירו חתימת העדים שחתמו שעשתה אותו שליח לקבלה כו' עי"ש בטור אבן העזר ובנדון דידן שהאב יהיה במעמד שהבת תקבלו אם כן עידי מסירה הם הכורתים הכל וכל הדברים השייכים לשליח לקבלה אין אנחנו צריכים כאן ואפי' ראיה ועדות מן הב"ד שקבל השליח הגט לא נצטרך מאחר דהמשלח במעמד אין הפרש בין גט זה לשאר גיטין והספק הגדול אשר נסתפק בו מעלתה ותמהת עלי על אשר סדרתי הגט על ידי שליח בעוד שהי' יצחק בעיר אצל המגרש ובהג"ה בסמ"ק הזהיר מאלה ונראה למר להביא ראיה מן הרמב"ם שלא לחלק בשליחות אף כי טעמא דרב הונא אין שייך הכא דנאמן הבעל לומר לפקדון מסרתיו מאחר שיש ביד השליח הרשאה בעדים בכל הדברים האלו לא אשית לבי לדעתך דודאי בטל טעמא בטל דינא. וכן מוכח מן התוס' שמה פרק התקבל וז"ל בעל נאמן כו'. וא"ת אם כן מה הועילו חכמים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער לומר לפקדון מסרתיו ואי דאיכא עדים דיהבינ' לגירושין התם לא בעינן בפ"נ ובפ"נ עכ"ל אם כן מוכח משם שאם היה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לא היה קשה להם דבר דהיינו מעמידין תקנת חכמים דאיכא עדים דיהבינן לגירושין שלא יוכל לומר לפקדון נתתיו וראייתך מן הרמב"ם פ"ו דגירושין לא בריר' לי כי ראה בו מעלתה מה שלא ראה בו הראב"ד ולא המגיד משנה כי אדרבא תמהו על דבריו ואף אם יצדקו דברי מעלתו שלא רצה לחלק בשליחות היינו שלא רצה לחלק בפסלות השליח מאחר שהוא מביא הגט והוא פסול מדברי תורה אף כי נתקיים בחותמיו כי נראה כאלו נעשה הדבר על ידו או איכא דשמיע ליה בהא ולא שמיע ליה בהא ואתא לאכשור' פסול להביא גט אף כי לא נתקיים בחותמיו ובנדון דידן כל חששות הללו רחוקים הם לומר שמא יעשה שליח אף שלא בעדים ומאז שמא יבא הבעל לערער ודומה לגזרה לגזרה ועוד בעת הזאת אין אנו עושים שליחות בגט אלא בהרשאה. ולדידך עיקר דדינא דהמביא גט צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וטעמא דרבא לפי שאין עדים מצוין לקיימו אמרו היכא דאתיוהו בי תרי אין צריך לומר דלא חיישי' תו לערער דבעל למה לא נאמר לא נחלק בשליחות אלא ודאי כיון דטעמא משום ערעור ובשנים ליכא ערעור בטל טעמא בטל דינא אם כן גם בנדון דידן נאמר ככה כי לא נפל דבר נדון דידן ממנו שלא היה כי אם חשש ערעור ויצא הדבר מתוקן מתחת ידי שאין כאן ערעור. ונוסף על כל אלה כי למה סדרתי לעשות שליח רק בעבור שלא הוברר אם קטנה אם נערה היא אם גדולה והאב לא היה יכול לקבלו ולא שייך לומר דאי לגירושין יהביה לדידיה הוה יהיב כו' ומה לי אם היה בעיר או לא היה בעיר כאשר רמז גם כן מעלתו. בודאי כי אין מעלתו מן הגסי לבם בהוראה ואדרבא יראה נוספת ארגיש בך עד כי כל יתיש כגמלא נדמה לך ותסוג אחור מן כל חששא ואם רחוקה היא נראה מדברי מעל' שאף לדברי המפרשים נערה וה"ה קטנה הטעם הוא משום שליחות ואינו כן עמדי ושם בדברי הר"ן על שם הרמב"ן שהביא מעל' תראה בהדיא שאינו כן וכן מוכח מדברי התוס' התם דבראשונה שמפרשי' דוקא נערה ולא קטנה צריכין לפרש יד יתירא זכי לה רחמנא יד עצמה שניתוסף לה בנערותה דיד אביה היה לה מקודם ואח"כ שמפרשים ה"ה קטנה נזקקו להפך הדבר לומר יד יתירה ר"ל יד אביה דיד עצמה עיקרא כו'. ושלום מני מאיר בכמר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
1
