שו"ת מהר"ם פדוואה נ״דResponsa Maharam of Padua 54
א׳נדרשתי לשואלי היקר כמר יודא י"צ בכמר גדליה יחי' ז"ל על שנתעצ' לדון עם אשת אביו ז"ל בעבור אחיותיו שהוא מבקש לגדלן בביתו לטוב להן ואמן מבקשת לגדלן אצלה וזהו עיקרא דדינא שהם מתעצמים עליו. ועוד טענה אחרת ביניהם שאחד מבקש לדון בפני מבוררים שיהיו רבנים יודעי דת ודין והבת שכנגדו רוצה ביושבי קרנות והנה בטענה זו לית דין ולית דיין שכל אחד יכול לכוף חבירו לדון בפני דיינין מומחין ולא בפני הדיוטות שאפי' לחכמים דפרק זה בורר דאמרי אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה כו' הא פירשו התוס' ריש סנהדרין דדוקא בערכאות שנתמנו להיות דיינין וכן הסכימו כל האחרונים דיושבי קרנות נתמנו גריעי ולד"ה יוכל לפוסלם. גם בהדיא פירשו דאפי' אם הלוה בעי מומחין והמלוה ערכאות לא מבעיא באותו עיר אלא אפילו בעיר אחרת דאית שם מומחין שומעין אפי' ללוה והכל מבואר היטב בנ"י שמה פרק ז"ב בכן פשיטא שיכול כל אחד לכוף את חבירו לדון לפני יודעי תורה. ובעיקרא דדינא ראיתי שהעידו עליו ב"ד רבא מבולוניא היות טוב ליתומ' להתגדל בבית אחיה' כי עתיר נכסין הוא ורבים ישרתוהו ולחם רב בביתו ונשים הגונות אתו והיתומות יהיו כבנות מלכים מגודלות בהיכלו וכולו אומר כבוד ובבית אמן תהיינה שפלות לשרת לאחרי' ואין משמשי' להן ומן הנכון שעולות עמה ואין יורדות עמה כי לטובת הבת כוונת רבותינו באמרם פרק הנושא הבת אצל האם וכן משמע מכל המפרשים שם א"כ אם נראה לבתי דינין שטובת היתומה הוא בהפך להיות אצל אחיה פשיטא שיכולין להפך הקערה לטובתה. גם המדקדק שם פרק הנושא ברש"י יכול להיפך בזכות כמר יודא זה וז"ל ובת הניזונת מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם עכ"ל. משמע שאם היתומה תרצה להיות אצל האם שאין כופין אותה האחים אבל ג"כ אם היא בבית האחים ותרצה לשבת אתם אין כופין על ההפך להוציאה מביתה להשימה אצל האם כי טובתם נדרוש ורעתם לא נדרוש ואם כי בכל אלה לא יצלח כמר יודא לזכות בדין שהיתומות יהיו בביתו כי יש חיכוך אחר משום מעשה שהיה כדתניא שם כי קטנות הנה והגדולה מהן בת י"א שנה והאחרת קטנה מאוד וצריכה לאמה עדיין אפילו הכי יש מקום אתי להעמידו על הצור לזכותו לפחות באחותו הגדולה והוא כי לדעתי לא כוונו לומר גדולה ממש שתהא בת י"ב שנים כי הדבר הזה אינו תלוי בגדלות רק שתהא בת דעת ותוכל להשמר מרציחה ומבחנ' בקמים עליה כדפירש"י שם וז"ל אבל גדול דלא חיישי' לרציחה כו' א"כ משמע שאין האחים מחציפין להורג' להיותה גדולה או כי תוכל להשמר וא"כ תלוי בדעת ובחכמת הבת ונוכל לומר כשהגיע' לפעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר דיש להן דעת גדולות הנה וכן הדעת מכריע דמה לי בת י"ב או בת י"א אם היא בת דעת אין זה לא קנין ולא קידושין ולא עונש ולא מתן שכר עוד נראה להפך בזכו' כמר יודא בטענה אחרת כי זר הוא בעיני שלא מצאתי דין זה בפוסקים להזכיר שהבנות לא תהיינה אצל האחים ונמצא דבר זה בכן כמו שהוא בברייתא והרי"ף הביאה כצורתה וכן הרא"ש א"כ הלכה כך היא ולא נשמט אחד מהם לומר שהדין כך הוא ג"כ בבת ואת"ל שאין בו נפקותא דבלאו הכי בין גדולה בין קטנה הבת אצל האם כדי שתגדל אות' א"ה היה להם להזכיר הדבר גם על הבת ונפקא מינה היכא דאין לה אם וקרובי האם מבקשין לגדלה ולמונעה מן האחים משום מעשה שהיה דאז היה שייך דין זה ג"כ דודאי הברייתא דאית בה דין זה אין כוונת' שדוקא האם תוכל לטעון ככה דהא מסיימ' ואין מניחין אותו אצל ראוי ליורשו ויספיק לומר מניחין אותו אצל האם אלא ודאי רוצה להודיע שאפי' אם אין לה אם דטעמא שאין מניחין אות' אצל ראוי ליורשו שוה בכל הן יש לה אם הן אין לה אם א"כ היה ראוי להם להזכיר דין זה ג"כ בבת לרבות' אע"ג דאין חשש הריג' כ"כ דעישור נכסים לבד הם מרויחין בהריגה. אלא נראה דדין זה אינו לפי המסקנא דניחוש להריגת הבת בעבור עישור נכסים ודוקא בבן יש לחוש שהוא שוה עמם בנחלה ומתחלה לפי הס"ד היה הדין ככה דפריך ודילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה אבל לפי המסקנא דמוכח ממתניתין דאפילו בגדולה משום שטוב לה להתגדל אצל אמה אימא שדוקא בבן הדין ככה כמו שהוא בברייתא וכמעשה שהיה והבו דלא להוסיף עלה כי דבר זר וחידוש הוא ואין למידין הימנו דלא עבדין אחים דחנקן לאחותם זכר לדבר אמרי' פרק אע"פ ולא היא ההיא שוטה הוי דלא עבדי דחנקן בנייהו. עד כה דברי דרך משא ומתן לבי וחלילה לי להחליט דין פסוק מכל אשר כתבתי לעיל כי לא שמעתי הכת המתנגדת ומה לי מעתה להרבות בראיות ודקדוקים מאחר שברור הוא שיצטרכו לדון לפני בעלי תורה יודעי דת ודין והמה לא יצטרכו לא לגמרא דידי ולא לסבר' דידי וירדו לעומק הדין. ושלום מני מבי"ק נדרשתי לשאלו אותי על יעקב שמת וחילק נכסיו בצוואת ש"מ בחליו והעביר נחלה מאחד מיורשיו הראוי ליורשו וגם נתן מתנות לחילופי בני אדם וכל זה עשה על פי סופר נכרי יחידי אשר כתב כל סדר הצווא' והחתים עידי נכרי אשר היו במעמד היינו שכתב בכתיכת ידו פלוני ופלוני עדים היו במעמד ושמו החתים בסוף פלוני נודירא כדרך סדר צוואות ושטרות הנוצרים והנה היורש אשר הועבר מחלק נחלתו בא ומערער על הצוואה הזאת לומר אין בה ממש להיותה נעשית ע"י נכרי שלא כסדר דת יהודי':
והנה אף כי אין זה חוק סדרי וסדר רבותי אשר נהלו אותי להנחיל תורתם בלבי ומימיהם לקקתי ככלב המלקק מן הים להשיב על טענת ריב ממון בלתי שמוע בין אחים ואפי' לגנוב גנובי להסתיר עצה לכתוב בשם ראובן ושמעון באשר דבר זה תוכו און ומרמה כי מתוכו ילמדו לשקר ולכל הפחות יחשב כטוען ובא בהרשא' אשר לא טוב עשה בעמיו. עם כל זה לא אמנע מדבר דבריו ואם מעטים יהיו לאשר השואל הבטיחני שאין בו נפתל שכבר נתפשרו ורק דברי תורה ידרוש ממני והנה לא ארד לפקפק בלשון הצוואה לאמור לא נזכר בה לשון מתנה וכיוצא בו או להכניס ראשי בין ההרים הרמים להכריע ביניהם על מחלוקתם במתנה אם יש לה דין ערכאות כי בנדון זה יש לבעל דין לחלוק ולומר בצוואת ש"מ כולי עלמא מודו דמהני ביה ערכאות דאינו בכלל מחלוק' זה דדברי ש"מ ככתובין כו' ושטרא לראייה בעלמא כדאיתא בטור ח"מ סימן רנ"ג ואף אם צוה לכתבו כדאיתא בטור ח"מ בסי' ר"ן וז"ל ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל ש"מ שמסדר ענינו וגומר לצוואתו ומצווה לכתבו ודאי אינו מצווה לכתבו אלא לזכרון בעלמא וכו' וגם לשון הנחה שנזכר בכל פרטי הצוואה ולא לשון אח' איני כדי להכריע אחר שהוא מחלוקת בין ראשונים ואחרונים כמבואר בתשובות של מ"ה רבינו קלון ז"ל וגם עיקר הצוואה אשר השואל בא לערער עליו ולבטלו הוא על כי השליט בכל נכסיו אשר ישארו אחרי המתנות אשר נתן אחד מן היורשים אשר ראוי, ליורשו ודינו חרוץ שאינו צריך ללשון מתנה דהלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה פרק יש נוחלין ופשיטא שלשון הנחה יספיק ללשון ירוש' לכולה עלמא בכן בטענה ברורה לבד אבא והוא הידוע לכל אשר כתב הטור ח"מ וז"ל דברי הכל אלו השטרו' שכותבין הסופרי' אין להם דין ערכאו' אע"פ שהם ממונין מפי השופטי' כיון שאין נעשי' בפני השופטי' עכ"ל. הרי שסתם בהדיא היותו דברי הכל בלי חולק והיינו ממש נדון דידן ואם לחשך אדם לומר הלא הטור ח"מ עצמו מביא אחר כך דברי הרמב"ן וז"ל שטרות העשוין בנוטרין של מלכי' פירוש ע"י סופרי המלך ואפי' אין עדים חתומים בו אלא אחד ממונ' על פי המלך כשר ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא כו' הרי דכל ריהט' נראה שחולק על דברי הטור הנ"ל וכן הר"ן בפרק קמא דגיטין כתב על משנה זו דכל השטרות העולים כו' וז"ל ובזמן הזה סופר הממונ' מן המלך יש לו דין ערכאות של גוים עכ"ל ותופס שיטת הרמב"ן הלא זר הדבר לשבש לשון הטור שיאמר בראשונה לדברי הכל ואח"כ יביא חולק כי אין לומר שמה שאמר דברי הכל רוצה בזה המחלוקת אשר הביא לפני זה דהיינו הרמב"ם וראב"ד ורא"ש אשר חולקין בידיעת והכרת הדיינין שאינ' מקבלין שוחד ואם גובים מבני חרי דוקא או אפי' ממשעבדי ונאמר כי עליהם שב לומר לדברי הכל ולא כוון לכלול כל המורים. זה אינו מכמה טעמים חדא דא"כ היה לומר כולם מודים כו' והיו שבים דבריו על המורים אשר הזכיר אך לדברי הכל יורה כי בא לכלול שאין חולק והלשון מובן ליודעי דקדוק הלשון ועוד מה ראה בדבריהם אשר הביא מקודם ששייך לומר עליהם כי כולם מודים בזה במאי יתיחס דבר זה אל המחלוקת אשר הביא יותר מעל כל המורים אשר דברו בדין ערכאות והודאה זו אינה ממין הטענה. אך ודאי דבר בפני עצמו הוא והתחלת דברים שדבר זה דברי הכל בלי חולק כלל והוי"ו ולדברי הכל אינו [אלא] כדי לבלבל פשיטות הלשון. ועוד בר מן דין שגור בפי כל למעט המחלוקת בכל מאי דאפשר ואיני צריך ראיה למושכל ראשון כ"ש אחר שהזכיר סתם דברי הכל. ועוד דאם סבר הטור שהרמב"ן חולק הים לו להביאו תכף ולא להפסיק בדברים אחרים אלא ודאי וברור הוא שהרמב"ן אינו חולק ומר אמר חד ומר אמר חד ולא פליגי דסופרי' אשר דבר בו הטור היינו הנוטירי הממונים מן השופטים כלשונו הפשוט וסופרי' אשר דבר בו הרמב"ן ר"ל סופר מתא נאמן המלך או המושל כמו הקנציל ירים כמו שמשמש לשונו שהזכירם סופרי המלך כי עליהם שייך לומר יותר דינא דמלכותא כי המלך מקפיד על אמונתם ונחשבים כדיינין וכערכאות ממש אבל הנוטירין הממונין מן הדיינין אשר רבו כמו רבו בכל עיר ומקום משפט לא יקראו ערכאות וזה אשר הוסיף הרמב"ן לבאר של מלכים כי לשון נוטירין אין צריך פירוש לומר של מלכים לאפוקי כל נכרי היודעים לכתוב כי הם אינם נקראים נוטירין בידוע רק הממוני' לזה ודבר זה ידוע בלשון לעז"י. גם מן התלמוד אבי' קצת ראיה דלשון נוטירין על ממונה ונאמן לכתוב ולא על כל נכרי היודע לכתוב דבפרק אלו נאמרין תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה כו' עד אמר לו רבי שמעון לדבריך האיך למדו אומות העולם תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושגרו נוטרין שלהן וקלפו את הסיד והשיאוה הנה משמע מלשון שגרו ולא תנא הלכו הנוטרין שלהן דנוטרין הם הממונים מן השופטים ושריהם אשר שלחום אדוניהם להעתיק וגם שלהן משמע ככה ואפשר לפקפק מ"מ הלשון ידוע שכן הוא א"כ מה הוסיף לבאר הרמב"ן ולומר נוטירין של מלכים ומה בא למעט אלא ודאי בא למעט נוטירין של דיינין כנ"ל. וכן מוכח מלשון הטור שבא לפרש דבריו שהזכיר נוטירין של מלכים ואומר פירוש ע"י סופרי המלך מה לו להזכיר המלך וכי לשון מלכים שהזכיר הרמב"ן צריך פירוש יספיק לו לפרש לשון נוטירין אלא ודאי זהו דעתו ג"כ לבאר לנו הדין שר"ל דוקא סופרי המלך שלא להקשות על דבריו אשר אמר דברי הכל א"כ ברור ומלובן בנדון דידן שאין בצוואה זו ממש וסופר זה שהוא נוטירי לבד כאשר יראה מחתימתו ואינו סופר מתא או סופר המיוחד למושל או מלך כי אינם חותמים נוטירי לבד אינו נאמן אפילו לראיה בעלמא:
והנה אף כי אין זה חוק סדרי וסדר רבותי אשר נהלו אותי להנחיל תורתם בלבי ומימיהם לקקתי ככלב המלקק מן הים להשיב על טענת ריב ממון בלתי שמוע בין אחים ואפי' לגנוב גנובי להסתיר עצה לכתוב בשם ראובן ושמעון באשר דבר זה תוכו און ומרמה כי מתוכו ילמדו לשקר ולכל הפחות יחשב כטוען ובא בהרשא' אשר לא טוב עשה בעמיו. עם כל זה לא אמנע מדבר דבריו ואם מעטים יהיו לאשר השואל הבטיחני שאין בו נפתל שכבר נתפשרו ורק דברי תורה ידרוש ממני והנה לא ארד לפקפק בלשון הצוואה לאמור לא נזכר בה לשון מתנה וכיוצא בו או להכניס ראשי בין ההרים הרמים להכריע ביניהם על מחלוקתם במתנה אם יש לה דין ערכאות כי בנדון זה יש לבעל דין לחלוק ולומר בצוואת ש"מ כולי עלמא מודו דמהני ביה ערכאות דאינו בכלל מחלוק' זה דדברי ש"מ ככתובין כו' ושטרא לראייה בעלמא כדאיתא בטור ח"מ סימן רנ"ג ואף אם צוה לכתבו כדאיתא בטור ח"מ בסי' ר"ן וז"ל ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אבל ש"מ שמסדר ענינו וגומר לצוואתו ומצווה לכתבו ודאי אינו מצווה לכתבו אלא לזכרון בעלמא וכו' וגם לשון הנחה שנזכר בכל פרטי הצוואה ולא לשון אח' איני כדי להכריע אחר שהוא מחלוקת בין ראשונים ואחרונים כמבואר בתשובות של מ"ה רבינו קלון ז"ל וגם עיקר הצוואה אשר השואל בא לערער עליו ולבטלו הוא על כי השליט בכל נכסיו אשר ישארו אחרי המתנות אשר נתן אחד מן היורשים אשר ראוי, ליורשו ודינו חרוץ שאינו צריך ללשון מתנה דהלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה פרק יש נוחלין ופשיטא שלשון הנחה יספיק ללשון ירוש' לכולה עלמא בכן בטענה ברורה לבד אבא והוא הידוע לכל אשר כתב הטור ח"מ וז"ל דברי הכל אלו השטרו' שכותבין הסופרי' אין להם דין ערכאו' אע"פ שהם ממונין מפי השופטי' כיון שאין נעשי' בפני השופטי' עכ"ל. הרי שסתם בהדיא היותו דברי הכל בלי חולק והיינו ממש נדון דידן ואם לחשך אדם לומר הלא הטור ח"מ עצמו מביא אחר כך דברי הרמב"ן וז"ל שטרות העשוין בנוטרין של מלכי' פירוש ע"י סופרי המלך ואפי' אין עדים חתומים בו אלא אחד ממונ' על פי המלך כשר ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא כו' הרי דכל ריהט' נראה שחולק על דברי הטור הנ"ל וכן הר"ן בפרק קמא דגיטין כתב על משנה זו דכל השטרות העולים כו' וז"ל ובזמן הזה סופר הממונ' מן המלך יש לו דין ערכאות של גוים עכ"ל ותופס שיטת הרמב"ן הלא זר הדבר לשבש לשון הטור שיאמר בראשונה לדברי הכל ואח"כ יביא חולק כי אין לומר שמה שאמר דברי הכל רוצה בזה המחלוקת אשר הביא לפני זה דהיינו הרמב"ם וראב"ד ורא"ש אשר חולקין בידיעת והכרת הדיינין שאינ' מקבלין שוחד ואם גובים מבני חרי דוקא או אפי' ממשעבדי ונאמר כי עליהם שב לומר לדברי הכל ולא כוון לכלול כל המורים. זה אינו מכמה טעמים חדא דא"כ היה לומר כולם מודים כו' והיו שבים דבריו על המורים אשר הזכיר אך לדברי הכל יורה כי בא לכלול שאין חולק והלשון מובן ליודעי דקדוק הלשון ועוד מה ראה בדבריהם אשר הביא מקודם ששייך לומר עליהם כי כולם מודים בזה במאי יתיחס דבר זה אל המחלוקת אשר הביא יותר מעל כל המורים אשר דברו בדין ערכאות והודאה זו אינה ממין הטענה. אך ודאי דבר בפני עצמו הוא והתחלת דברים שדבר זה דברי הכל בלי חולק כלל והוי"ו ולדברי הכל אינו [אלא] כדי לבלבל פשיטות הלשון. ועוד בר מן דין שגור בפי כל למעט המחלוקת בכל מאי דאפשר ואיני צריך ראיה למושכל ראשון כ"ש אחר שהזכיר סתם דברי הכל. ועוד דאם סבר הטור שהרמב"ן חולק הים לו להביאו תכף ולא להפסיק בדברים אחרים אלא ודאי וברור הוא שהרמב"ן אינו חולק ומר אמר חד ומר אמר חד ולא פליגי דסופרי' אשר דבר בו הטור היינו הנוטירי הממונים מן השופטים כלשונו הפשוט וסופרי' אשר דבר בו הרמב"ן ר"ל סופר מתא נאמן המלך או המושל כמו הקנציל ירים כמו שמשמש לשונו שהזכירם סופרי המלך כי עליהם שייך לומר יותר דינא דמלכותא כי המלך מקפיד על אמונתם ונחשבים כדיינין וכערכאות ממש אבל הנוטירין הממונין מן הדיינין אשר רבו כמו רבו בכל עיר ומקום משפט לא יקראו ערכאות וזה אשר הוסיף הרמב"ן לבאר של מלכים כי לשון נוטירין אין צריך פירוש לומר של מלכים לאפוקי כל נכרי היודעים לכתוב כי הם אינם נקראים נוטירין בידוע רק הממוני' לזה ודבר זה ידוע בלשון לעז"י. גם מן התלמוד אבי' קצת ראיה דלשון נוטירין על ממונה ונאמן לכתוב ולא על כל נכרי היודע לכתוב דבפרק אלו נאמרין תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה כו' עד אמר לו רבי שמעון לדבריך האיך למדו אומות העולם תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושגרו נוטרין שלהן וקלפו את הסיד והשיאוה הנה משמע מלשון שגרו ולא תנא הלכו הנוטרין שלהן דנוטרין הם הממונים מן השופטים ושריהם אשר שלחום אדוניהם להעתיק וגם שלהן משמע ככה ואפשר לפקפק מ"מ הלשון ידוע שכן הוא א"כ מה הוסיף לבאר הרמב"ן ולומר נוטירין של מלכים ומה בא למעט אלא ודאי בא למעט נוטירין של דיינין כנ"ל. וכן מוכח מלשון הטור שבא לפרש דבריו שהזכיר נוטירין של מלכים ואומר פירוש ע"י סופרי המלך מה לו להזכיר המלך וכי לשון מלכים שהזכיר הרמב"ן צריך פירוש יספיק לו לפרש לשון נוטירין אלא ודאי זהו דעתו ג"כ לבאר לנו הדין שר"ל דוקא סופרי המלך שלא להקשות על דבריו אשר אמר דברי הכל א"כ ברור ומלובן בנדון דידן שאין בצוואה זו ממש וסופר זה שהוא נוטירי לבד כאשר יראה מחתימתו ואינו סופר מתא או סופר המיוחד למושל או מלך כי אינם חותמים נוטירי לבד אינו נאמן אפילו לראיה בעלמא:
1
ב׳עוד טעם אחר יש לי להכשיל כח צווא' זו ועם כי אינו טעם של עיקר מ"מ יכון לסנפו עם מה שכתבתי להחמיץ הענין והוא דאיתא במרדכי בפרק קמא דגיטין וז"ל נראה שתקנ' חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בערכאות של נכרי' שיהו כשרי' לפי שהנכרים מקפידין על עשיי' שטרות בערכאותיהן עכ"ל. הרי שמשמ' שלולי התקנ' היו פסולי' כמו כל נכרי להעיד כמובן מלשונו שם אשר שב עליו וגם מתנת ש"מ שככתובין וכמסורין דמו כו' הוא תקנתא דרבנן דבפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מתנת ש"מ מדרבנן בעלמא הוא שמא תטרף דעתו עליו נמצא כי צוואה זו לא נוכל לקיימה כי אם על ידי שתי התקנות הנ"ל דדברי ש"מ ככתובין וכו' ושטרי העולים בערכאות כו' ואם אחת מהם נעדרת הצוואה אין בה ממש דאף אם תקנו דערכאות יועילו לא תקנו שיועילו יותר משטרי' שלנו ואם חסר אחד מדרכי הקנאה אינו מועיל ותלמוד ערוך הוא פרק קמא דמציעא תקנתא לתקנתא לא עבדינן ואע"ג דאיתא שם פרק מי שמת בהאי תקנתא דש"מ אף כי אינה של תורה עשאוה כשל תורה בענין המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל דאמר ומודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למוחלו א"כ נאמר מעתה מאחר שהעדיפו תקנה זו והחזיקו אותה כשל תורה כדי שלא תטרף דעתו לא שייך לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן דעשאוה כשל תורה ע"כ לא לכל מילי היא כאלו היתה מן התורה דהא רב אלפס בפרק י"נ לפי שיטתו דסבר במתנת ש"מ אלמנתו ניזונית מנכסיו מקשה מהא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ומתרצו עד דמזונות אלמנה ומתנת ש"מ תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הלכך לא דחיא חד מנייהו לחברתה ותרווייהו קנו עכ"ל. נראה בהדיא מלשונו דאם היתה מתנת ש"מ דאורייתא היתה דוחה חברתה כמו מתנת בריא ומכירה ואם נחשוב תקנה זו כאלו היתה דאורייתא למה לא תדחה חברתה דאלמנה ניזונית אלא ודאי לאו לכל מילי עשאוה כשל תורה אלא למאי דאתמר אתמר והבו דלא להוסיף עלה בכן לא תעדיף על שאר תקנות וק"ל ומה שאמרתי שאינו טעם של עיקר לאשר בטור ח"ה סי' רנ"ג הביא תשוב' הרא"ש שכתב דצוואת ש"מ בערכאות כשר ואפשר שהוא אינו סובר כדברי המרדכי שתירץ דתקנת חכמים הוא אלא כרבינו יקיר וכספר החכמה שם דסבירא דמדאורייתא ערכאות כשרים היכי דידעינן דלא מרעי נפשייהו. והנה בהא נחיתנא ובהא סליקנא חתימה מעין פתיחה דלא כתבתי דברי להורות רק כמסדר טענת הצועק על חמסו לפי דעתו ובפרט לאשר שמעתי יבררו להם בעלי הריב לדיינים בעלי תורה דיינים מומחים שאינם צריכין להוראת זולת' בכן לא יכון אלי וכיוצא בי לומר דבריו לפסק הלכה ובאלה אשר עשיתי אבטח כי לא יקפידו עלי. ושלום על דייני ישראל וחיי אריכי לרבנן ותלמידיהון כה מעתיר זעיר חברי' מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
2
