שו"ת מהר"ם פדוואה נ״הResponsa Maharam of Padua 55
א׳נדרשתי על ראובן שהשתדל להשיג קיומים למדינה אחת ויושבי המדינה ההיא הקציבו לתת לו בעבור טרחו והוצאותיו סך מה והמשתדל השיג הקיום ויושבי המדינה ההחא שמו והקציבו על כל אחד מהם חלקו כפי ערכו המגיע לו לפרוע אל המשתדל קצבתו והיו ביניהם נשים אשר היו אלמנות אז בשעת ההשתדלות והשגת הקיומים וגם עליהן הושם והוקצב אשר יכרעו אל המשתדל כפי ערך המגחע להן ונמשך הדבר ואחרו הפרעון אל המשתדל וקמו הנשים ותהיינה לאנשים והכניסו כל אשר להן לבעליהן לנדן ושמו נדוניית' בכתובת' כמנהג ארצינו וראובן המשתדל תובע מעותיו מן האנשים ההם אשר נשאו האלמנות ונכסיהם והם משיבים שאינ' חייבין לפרוע חובות נשותיהם עכ"ל השאלה
סוף יש נוחלין איתא שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבי' לוותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין אמר ליה תנינא נשאו גדולות כו' עד דילמא שאני פרנסה דאית ליה קלא ע"כ ובעיין לא אפשיטא. ורוב הפוסקים פסקו דמלוה על פה אינו גובה מן הבעל כר"י אלפס אך ר"ח ורשב"ם פסקו דיורש הוי וחייב לשלם. והנה נלפענ"ד שבנדון זה כ"ע מודים שהמשתדל גובה מן הבעלים דגר' שם והא גבי דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסיד' ללקוחות ושויוהו רבנן כלוקח התם אינהו אפסידו אנפשיהו כיון דאיכא בעל לא אבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא עכ"ל. א"כ ש"מ דבמקום דליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה לא שויוהו כלוקח. וכן איתא שם בתוס' שמקשים ומביאין הרבה דברים דליכא למימר אפסיד אנפשיה ואפילו הכי שויוהו כלוקח ומתרצים כל הדברים ואפילו לפי תירוץ רשב"א שם בתו' דנראה דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא בין דליכא פסידא וז"ל ולרשב"א נראה דלא קשה מידי כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובת' היכא דליכא פסידא לאחריני לא פלוג ותקנו דבכל מקום האשה שמכרה הבעל מוציא אפילו שחבלה באחרים דאיכא פסידא דאחריני כיון דלא שכיחא מילתא שיהא פסידא דאחריני לכך לא פלו' רבנן ובכל מקום מוציא עכ"ל. נראה דדוקא שם בתקנת אושא שמכרה בחיי בעל ר"ל שתקנו בכל מקום ולא פלוג דלא שכיחא שיהא פסידא לאחריני אבל על כה"ג שחייבת קודם שנשאת למי שלא פשע שליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה לא פליג רשב"א לומר עליו לא פלוג דשכיח הוא וגם אינו בכלל משמעות תקנת אושא לומר על זה לא חלקו" ואשר גם בלוותה קודם שנשאת הטעם דאיהו דאפסיד אנפשיה דוקא כן הוא במרדכי פרק החובל בתשובת מהר"ם וז"ל דאינהו אפסידו אנפשייהו משום דלא הוו להם למזפ' בלא שטר לאתתא דקיימא לאנסובי ושם ג"כ השיב מהר"ם על המסורות וז"ל אפילו נכסי מלוג יחליטו ביד הנמסר הגוף והבעל יאכל פירות עד יום מותה ואפילו אם תמות בחיי בעלה לא ירשנה בעלה אלא הנמסר יקח הכל גם קרן גם פירו' דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ולא לוקח דלא אמרי' דטבא ליה עבדי אלא היכא דליכא פסידא לאחריני ולא דמי לאשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות דשויוהו רבנן כלוקח ראשון כו' דשאני התם דאפסידו אנפשייהו כו' עד אבל הכא הנמסר לא פשע לא עבדינן ליה לבעל לוקח אלא יורש עכ"ל. מעתה המשתדל הזה לא נפל ממנו כי גם הוא לא פשע בדבר כי מה עשה שהשתדל לרבוץ המדינה יחד ונפל לו חלק מן הפרעון על האלמנות באשר יחדו לו בני המדינה לקח' מכל אחת ואחת חלק המגיע לו לפי ערכו לא הלוה להן דבר ולא הוציא דבר בעבורם רק כי השתדל והוציא לקיום המדינה וק"ל זאת ועוד אחרת טעם נכון אשר בעבורו יתחייבו הבעלים לשלם המשתדל באשר מה שעשה והשתדל בעבור הקיום ומה שיחדו לו לקחת מן האלמנות חלקיהם לא היה בצנע' כמנהג מאן דיזיף בצנעה יזיף אלא בפרהסיא ואית ליה קלא וכמלוה בשטר דמיא כפרנסה שהשיב התלמוד דילמא שאני פרנסה דאית ליה קלא ואף כי דחייה בעלמא היא בגמרא כן הוא ההלכה כנראה שם מרשב"ם שמביא ראיה על הדבר מההיא דמציאת האשה מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות כו'. וכן השיב הרא"ש והטור א"ע הביאו בסי' צ"א וז"ל וששאלת ראובן שדך לאה ושלח לה סבלונות והלכה לאה ונשאת לאח' ועת' תובע ראובן אותה הסבלונות והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא בלתה ואכלה כל הסבלונות. תשובה אם הכניסה לבעלה נכסי מלוג ראובן גובה מהם סבלונותיו דהוה ליה כמלוה בשטר שדרך לשלוח הסבלונות בפומבי הלכך גובה מנכסי מלוג שהכניסה לו עכ"ל. ובלעדי הטעמים הנ"ל אף אם נא' שהוא כמלוה על פה גמור היה נראה לפסוק שתמכרנה הכתובות בטובת הנאה וטובת ההנאה ההיא יקבל המשתדל כאשר פסק הרא"ש פרק החובל בחבלה אם יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. אכן אין אנו צריכין לדברים האלו שמחלוקת המה באשר נוכל להוציא משפט המשתדל לאור לפי דברי הכל כנ"ל ולשלם לו חובו בשלימות ולא טובת הנאה לבד. אמנם לפי דרכו למדנו מלשון רא"ש זה פרק החובל שאין חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל ומסתבר הוא בכן אין לבעל דין פתחון פה ולחלוק ולומר כי נדון זה ששמו נדונייתא בכתובה נכסי צאן ברזל הם ואין לב"ח לגבות מהם אף אם יגבה מנכסי מלוג כי אף אם יאמנו דבריו שצאן ברזל הם מ"מ אי' הפרש והנראה לע"ד כתבתי. נאם הטרוד מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוג"ן:
סוף יש נוחלין איתא שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבי' לוותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי או יורש הוי לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין אמר ליה תנינא נשאו גדולות כו' עד דילמא שאני פרנסה דאית ליה קלא ע"כ ובעיין לא אפשיטא. ורוב הפוסקים פסקו דמלוה על פה אינו גובה מן הבעל כר"י אלפס אך ר"ח ורשב"ם פסקו דיורש הוי וחייב לשלם. והנה נלפענ"ד שבנדון זה כ"ע מודים שהמשתדל גובה מן הבעלים דגר' שם והא גבי דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסיד' ללקוחות ושויוהו רבנן כלוקח התם אינהו אפסידו אנפשיהו כיון דאיכא בעל לא אבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא עכ"ל. א"כ ש"מ דבמקום דליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה לא שויוהו כלוקח. וכן איתא שם בתוס' שמקשים ומביאין הרבה דברים דליכא למימר אפסיד אנפשיה ואפילו הכי שויוהו כלוקח ומתרצים כל הדברים ואפילו לפי תירוץ רשב"א שם בתו' דנראה דאין חילוק בין היכא דאיכא פסידא בין דליכא פסידא וז"ל ולרשב"א נראה דלא קשה מידי כיון דתקינו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובת' היכא דליכא פסידא לאחריני לא פלוג ותקנו דבכל מקום האשה שמכרה הבעל מוציא אפילו שחבלה באחרים דאיכא פסידא דאחריני כיון דלא שכיחא מילתא שיהא פסידא דאחריני לכך לא פלו' רבנן ובכל מקום מוציא עכ"ל. נראה דדוקא שם בתקנת אושא שמכרה בחיי בעל ר"ל שתקנו בכל מקום ולא פלוג דלא שכיחא שיהא פסידא לאחריני אבל על כה"ג שחייבת קודם שנשאת למי שלא פשע שליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה לא פליג רשב"א לומר עליו לא פלוג דשכיח הוא וגם אינו בכלל משמעות תקנת אושא לומר על זה לא חלקו" ואשר גם בלוותה קודם שנשאת הטעם דאיהו דאפסיד אנפשיה דוקא כן הוא במרדכי פרק החובל בתשובת מהר"ם וז"ל דאינהו אפסידו אנפשייהו משום דלא הוו להם למזפ' בלא שטר לאתתא דקיימא לאנסובי ושם ג"כ השיב מהר"ם על המסורות וז"ל אפילו נכסי מלוג יחליטו ביד הנמסר הגוף והבעל יאכל פירות עד יום מותה ואפילו אם תמות בחיי בעלה לא ירשנה בעלה אלא הנמסר יקח הכל גם קרן גם פירו' דבעל בנכסי אשתו יורש הוי ולא לוקח דלא אמרי' דטבא ליה עבדי אלא היכא דליכא פסידא לאחריני ולא דמי לאשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות דשויוהו רבנן כלוקח ראשון כו' דשאני התם דאפסידו אנפשייהו כו' עד אבל הכא הנמסר לא פשע לא עבדינן ליה לבעל לוקח אלא יורש עכ"ל. מעתה המשתדל הזה לא נפל ממנו כי גם הוא לא פשע בדבר כי מה עשה שהשתדל לרבוץ המדינה יחד ונפל לו חלק מן הפרעון על האלמנות באשר יחדו לו בני המדינה לקח' מכל אחת ואחת חלק המגיע לו לפי ערכו לא הלוה להן דבר ולא הוציא דבר בעבורם רק כי השתדל והוציא לקיום המדינה וק"ל זאת ועוד אחרת טעם נכון אשר בעבורו יתחייבו הבעלים לשלם המשתדל באשר מה שעשה והשתדל בעבור הקיום ומה שיחדו לו לקחת מן האלמנות חלקיהם לא היה בצנע' כמנהג מאן דיזיף בצנעה יזיף אלא בפרהסיא ואית ליה קלא וכמלוה בשטר דמיא כפרנסה שהשיב התלמוד דילמא שאני פרנסה דאית ליה קלא ואף כי דחייה בעלמא היא בגמרא כן הוא ההלכה כנראה שם מרשב"ם שמביא ראיה על הדבר מההיא דמציאת האשה מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות כו'. וכן השיב הרא"ש והטור א"ע הביאו בסי' צ"א וז"ל וששאלת ראובן שדך לאה ושלח לה סבלונות והלכה לאה ונשאת לאח' ועת' תובע ראובן אותה הסבלונות והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא בלתה ואכלה כל הסבלונות. תשובה אם הכניסה לבעלה נכסי מלוג ראובן גובה מהם סבלונותיו דהוה ליה כמלוה בשטר שדרך לשלוח הסבלונות בפומבי הלכך גובה מנכסי מלוג שהכניסה לו עכ"ל. ובלעדי הטעמים הנ"ל אף אם נא' שהוא כמלוה על פה גמור היה נראה לפסוק שתמכרנה הכתובות בטובת הנאה וטובת ההנאה ההיא יקבל המשתדל כאשר פסק הרא"ש פרק החובל בחבלה אם יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. אכן אין אנו צריכין לדברים האלו שמחלוקת המה באשר נוכל להוציא משפט המשתדל לאור לפי דברי הכל כנ"ל ולשלם לו חובו בשלימות ולא טובת הנאה לבד. אמנם לפי דרכו למדנו מלשון רא"ש זה פרק החובל שאין חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל ומסתבר הוא בכן אין לבעל דין פתחון פה ולחלוק ולומר כי נדון זה ששמו נדונייתא בכתובה נכסי צאן ברזל הם ואין לב"ח לגבות מהם אף אם יגבה מנכסי מלוג כי אף אם יאמנו דבריו שצאן ברזל הם מ"מ אי' הפרש והנראה לע"ד כתבתי. נאם הטרוד מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוג"ן:
1
