שו"ת מהר"ם פדוואה נ״וResponsa Maharam of Padua 56
א׳נדרשתי על עסק צוואה אשר צוה כמר שמשון ז"ל בכמר אשר אזו"ל ז"ל כדקציר ורמי על ערסיה והעביר נחלתו מיורשיו ונתנה לשני אחים קרוביו מן האם וגיסיו וצוה שיותן ליורשיו ה' דוקא"ט בעבור חלק ירושתם וצוואה זו עשה אחר ששכב ג' ימים על מטתו בחליו ומגו מרעיה איפטר לבית עולמיה והיורשים באו לפסול שטר צוואה זו מתרי טעמי חדא שכתוב בה קנין והלכה כשמואל דאמר פרק מי שמת שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואף כתוב בשטר צוואה זו וז"ל וכתבו בכל לשון וכו' וגם חתמו ותנו וכו' ואיתא בפרק יש נוחלין ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכאן לא היה יפוי כח לכתוב וקנינא מיניה מוסיף על מתנה זו ואף כתיבו וחתימו כאשר היה ראוי לכתוב כדאיתא שמ' בגמרא. שנית באו לפסול שטר צוואה זו באשר אחד מן העדים החתומים בו הוא פסול מחמת קורב' לאחד מן היורשים והוא כמ"ר משה י"ץ בכמהר"ר יצחק ז"ל שהוא שני בשני עם אשת כמ"ר יוסף ק"פ שהוא אחד מן היורשים והנני אציע לפני ראשונה קצת לשונות מן שטר צוואה אשר עליו נדרשתי ואז אשיב על ראשון ראשון כפי אשר יורוני מן השמים וז"ל וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר מעכשיו וכתבו בכל לשון של זכות ובכל אופן המספיק להועיל בכל מקום ובכל זמן ובכל ב"ד בין בד"י בין בד"ה וגם חתמו ותנו ביד גיסיי כמ"ר יעקב וכמ"ר שמואל בני ר' גרשון בק' ז"ל להיות בידם לזכות ולראיה ולעדות מחמת שרציתי כו' עד איך מרצוני הטוב אני מחליט יורש ונוחל ונותן במתנה גמורה שרירא וקיימא כל הנמצא משלי תחו' כל שמי' הן הנמצא תחת ידי או הנמצא ביד אחרים כו' ומאז סדר בשטר צוואה זו לתת כתובה לאשתו וה' דוקא"ט ליורשיו בעבור ירושתם וי' דוקא"ט לשתי נשים עניות עד באחרונה כתוב בה וז"ל ושטר צוואה ומתנה זו קבל עליו כמר שמשון הנ"ל כחומר כל שטרי צוואה ומתנה דנהיגי כו' וקנינא כו' אלה הם קצת לשוני הצוואה והעתקתי אותם באשר אדבר בם ואצטרך להם לפי דבר אשר אבאר לקמן אי"ה. ומאז אחרי נעשית ונכתבה צוואה זו בא עד אחד אשר היה במעמד גם הוא בשעת הצוואה אך נתיחד להיות עד בדבר והעיד ככל הדברים שנזכרו בצוואה שאמת הוא שכך צוה המת בחליו על מטתו והנה באמת שטר צוואה זו יש בו הרבה גמגומי' עד כי כמעט לא ידעתי מה אדון ביה בכל צריך עיון רב והאלהים יצילני משגיאות. והנה בתחלת המחשבה ידמה היות לשטר זה דין מתנת בריא שצריכה קנין באשר כתוב בו וז"ל וקנו ממני בקנין גמור א"ס מעכשיו וכו' וכתב הרמב"ם פרק ח' דהלכות זכייה ומתנה וז"ל אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין מתנת ש"מ אלא כשאר כל מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו עכ"ל. אמנם לפי שאר לשונות הנזכרים בשטר אי אפשר לומר שנתן מתנת בריא באשר כתב וז"ל אני מחליט יורש ונוחל ונותן במתנה כו' נראה בהדיא שכוון לתת לאחר מותו כדין מתנת ש"מ שחיילה דוקא לאחר מיתה ולא כמתנת בריא שאינה חיילה לאחר מיתה אלא דוקא מחיים כי המצווה הזכיר לשון ירושה עם לשון מתנה ירא' שכוון לתת לו אחר מותו. ועוד הזכיר בסוף השטר לשון צוואה וז"ל ושטר צוואה ומתנה זו נראה בודאי מלשונו שעשה כמצווה אל ביתו ולא כנותן מתנת בריא שאין שייך להזכיר בה צוואה. ועוד שכתוב בשטר הצוואה וז"ל אין אני ולא יורשי ולא שום אדם בעולם יהיה נאמן לומר חזרתי בו יראה בהדיא שהיה מתנת ש"מ שיכול לחזור בו שאם היה מתנת בריא מה לי בנאמנות זו הלא אין כח בידו לחזור. ואל תשיבוני מלשון אין אני כו' שאם היה מתנת ש"מ איך שייך לומר שהוא עצמו לא יהי' נאמן והלא עדיין יכול לחזור בו שאפשר ליישב שאם אינו רוצה לחזור עתה בדבריו אך יאמר כמעיד שכבר חזר ממתנה זו ונתנה לאחר אינו נאמן עד שיחזור בפני עדים ויהיה ברור לנו בלעדי העדתו והודאת פיו שחזר. וכן מה שכתב ולאו שום אדם בעולם ר"ל אדם יחידי והכרח אלי לדחוק ולפרש השטר באשר השטר דחיק ומוקי' אנפשיה שהוא משובש בלשונו וכתוב בו ג"כ כשאר שטרות וז"ל ולא יפסול ולא יגרע כו' מחמת חסור או יתור לשון אות או תיב' ולא מחמת שום לישנ' דמשתמעי לתרי אפי' רק הכל יהא נדון ונדרש לזכות וליפוי כח בעל השטר וידו על העליונה כו' א"כ הדין נותן ליישב ולדחוק ולפרש כדי להעמיד השטר על בוריו ולא יהיו דבריו סותרין זה את זה לאמור שהוא מזוייף מתוכו אמור מעתה מאחר שהתחיל לומר בראשונה וקנו מעכשיו ואחר כך נראה בהדיא שנתן דוקא לאחר מיתה שהוא כמי שמפרש ואמר בהדיא מהיום ולאחר מיתה. ואיתא בפ' יש נוחלין וסוף פרק קמא דב"מ איזה מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופי' ר"ת שר"ל שמפורש בהדיא מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שאם היה אומר סתם מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופו ולאחר מיתה קני פירות כדמשמע במתני' בסמוך. ובנ"ד שמשמע מתוך לשון הצוואה בהדיא שיכול לחזור בו עד אחר מיתה נאמר שהוא כמפורש אם לא אחזור בי כו' והיא מעתה מתנת ש"מ ממש כדברי ר"ת. ואף כי רש"י ורשב"ם פירשו הסוגיא בע"א וכן הרמב"ם סוף הלכות זכייה ומתנה שפירשו שכתוב סתם מהיום ולאחר מיתה ור"ל גוף מהיום ופירו' לאחר מיתה כמתניתין הנ"ל ואינה מתנת ש"מ רק מתנת בריא שאינו יכול לחזור ומה שאמר איזה מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ ר"ל שדומה לה קצת שאינה זוכה בפירות מעתה מכל מקום בעיקר הדין אם פירש בהדיא כדברי ר"ת מהיום אם לא אחזור כו' אינם חולקין על ר"ת וכן נראה בהדיא מלשון המגיד משנה שם ברמב"ם. א"כ בכאן שהכרח לנו לפרש הצוואה שהיה יכול לחזור וכתב בה מעכשיו ולשונות וידות מוכיחות שרצה לתת דוקא לאחר מיתה א"כ נעשית על הדרך שפי' ר"ת והי' מתנ' ש"מ וברור הוא בעדות שש"מ היה ולא היה בריא אף כי לא נזכר בצוואה כדקציר ורמי על ערסיה. ומעתה צריך להסיר תלונות הקנין וכתבו ותנו מאחר שהוא מתנת ש"מ ולא נכתב בו לשון יפוי כח המוזכר בתלמוד כנ"ל ונראה שאין ממש בטענת קנין או כתבו ותנו בנדון דידן באשר חולה זה צוה צוואתו אחר שלשה ימים שהיה מוטל על ערסו א"כ יש לו דין מצווה מחמת מיתה כאשר הביא הרא"ש ז"ל ראיה מן הירושלמי בפרק מי שמת וכן כתב בנו בעל הטור בסי' ר"ן. ואף כי הביא הטור בסי' הנ"ל דברי הר' אברהם אב ב"ד וז"ל וכתב הר"א אב ב"ב דה"ה נמי מצווה מחמת מיתה בקנין הוי דינא הכי שהקנין מגרע כחו עכ"ל מ"מ נראה שהוא בעל הטור עצמו לא הסכים לדבריו וז"ל בד"א שמתנת ש"מ שיש בה שייר אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפי' אם יש בה שיור נקנית באמיר' בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו יש בה קנין עכ"ל. נראה מתוך לשונו שכתב ואם יעמוד חוזר אפילו יש בה קנין דדוקא אם עומד חוזר הא אם מת מתנתו קיימת וכה"ג מדקדק תלמודא בפרק מי שמת על דברי שמואל א"כ סובר הוא עצמו שהקנין אינו מגרע כחו של מצווה מחמת מיתה ואין חילוק במצווה מחמת מיתה בין כולו למקצתו דלעולם לא בעי קנין ואם במקצתו לא הורע כחו בקנין ה"ה בכולו וק"ל. וכן איתא במרדכי בפרק הנ"ל בהדיא והוא בתרא ומימיו אנו שותין וז"ל דקיי"ל מצווה מחמת מיתה בין בכל נכסיו בין במקצת בין בקנין בין שלא בקנין אם מת מתנתו מתנה ואם עומד חוזר עכ"ל ודברי אלו יש לדחותם ולומר שדברי המרדכי והטור מדברים בקנין במיפה כחו ואף כי אין משמע ככה מדבריהם דמשמע שמדברים באותו קנין שהזכירו כבר במתנת ש"מ במקצת דההוא קנין אין בו יפוי כח מאחר שצריך קנין מ"מ לא אשען על דברי אלה לדחות דברי הר"א אב ב"ד הנזכרים בפירוש ולא מכללא. אמנם מטעם אחר נראה לי לדחות טענת הקנין בשתי ידים וזה מכח תיקון שטרות שתקנו הגאונים והתו' מביאין אותו פרק מי שמת וגם בהג"ה ברמב"ם ושם מבואר יותר וז"ל ובתקון שטרות שתקנו הגאונים כתוב במתנת ש"מ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות וקנין אין בו יפוי כח אחד אלא בכל לשון של זכות מ"מ נכון לכתוב הוו עלי עדים ואף קנו ממנו בכל לשון של זכות ואף כתבו וחתמו משום שופרי דשטרי וכן ס"ה ע"כ. א"כ נראה בהדיא שדוקא משום שופרי דשטרי צריך הכי דאי לאו הכי יספיק בכל לשון של זכות ליפוי כח ודברים הבאים בשטרו' לשופרי דשטרי אינם פוסלין השטרות בדיעבד בהבצרם כדאיתא בהדיא בתשובה שהביא הטור ח"ה בסי' רנ"ג בתשובה המתחלת ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו במתנת ש"מ ובאו היורשים לבטלה מפני שלא כתוב בה כתבוה בשוקא כו' ואף כי התו' כתבו בלשון אחר וז"ל ומה שכתב הגאון בתקון שטרות קנו מיניה בכל לשון של זכות נראה שהיה צריך לכתוב שם שום יפוי כח או אף קנו ממנו דמשמ' טפי יפוי כח או שמא צריך לכתוב וקנינא מיניה מוסיף על מתנה דא עכ"ל. מ"מ יש ליישב לשון צריך שר"ל לכתחלה משום שופרי דשטרי ולא נאמר היות ההג"ה חולק' על התו' מאחר שלא נזכר המחלוקת ובשטר זה נכתב בו לשון זה ויותר וז"ל וכתבו בכל לשון של זכות ובכל אופן המספיק להועיל כו' ולשון זה אשר נתוסף בשטר זה לכתוב בכל אופן המספיק להועיל נראה לומר אף אם יעלה ברוח אנוש שהתו' חולקין על ההג"ה מ"מ בנדון זה מודין מאחר שצוה לכתוב באופן המועיל אין לך יפוי כח יותר מזה דאם ר"ל דוקא בקנין או בשטר לאחר מיתה ואין קנין ושטר לאחר מיתה א"כ אינה באופן המועיל. ועוד כתוב בשטר צוואה לשון אחר שאנו נוהגין לכתוב המקפח רגלי טענה זו והיא לא יפסל כו' מחמת חסור לשון אות או תיב' כו' רק הכל יהא נדרש לזכו' וליפוי כח כו' הרי שמבואר בו שאפילו חסר בשטר תיבה אחת מ"מ לא יפסול רק יהא נדרש ליפוי כח והיינו מה שאמרתי למעלה שאע"פ שחס' לכתוב לשון ואף מ"מ יהא נדרש ליפוי כח והטענה האחרת שבאין לפוסלה מכח קורב' שאחד מן העדים קרוב לאחד מן היורשים נראה שגם בטענה זו אין בה ממש ולהכשיר שטר צוואה זו נגד חלק היורשים הרחוקין מן העד שתתקיים המתנה על חלקם פשיטא שהיא כשירה בעדות זו לבד כי שטר זה לא נעשה בפסול כלל מצד עצמו כי דבר העדות היה בין הנותן והמקבל והעדים כשרים להם ואם יהיה בו נזק ליורש אחד מה בכך אטו עדים שמעידים דבר אשר יהיה בעדותם נזק לקרוביהם או להם בעצמם יפסל העדות בכך חלילה מאחר שהעדות לא היה על הקרובים כי אם על האחרים והנזק הוא ממילא. אמנם עדות זו לא יצלח על חלק כמר יוסף הקרוב על דרך זה כי הוא היורש הקרוב אל העד כופר במתנה זו ואמר להד"ם לא נתן המוריש דבר לשום אדם ועל המקבל להביא ראיה נגד היורש שנתן מתנה א"כ עדות זו שב להעיד נגד היורש הקרוב ולא יועיל. אכן צריך עיון אם השטר והצוואה מצד עצמה נעשית בפסול לומר שהעדות לא תועיל אף נגד הרחוקין להיותו עדות אחת כהא דאיתא בירוש' והרי"ף מביאו פרק קמא דמכות וז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי יוחנן אמר פסול ורשב"א אמר כשר ורוב הגאונים פסקו כר' יוחנן להיותו עדות אחת ונאמר ה"ה בנדון להיותו עדות אחת ואפשר דאינו דומה דהתם עדות' שב על מקבלי המתנה ועליהם עיקר העדותם ובאשר עדות אחת הוא ונפסל מקצתו נפסל כולו אבל בכאן הצוואה והעדות נעשה בהכשר ואין בו פסול להיות העדות עיקרו בין הנותן והמקבל כנ"ל אף כי הקרוב יוכל לומר ולהכחיש העדות עתה ולומר להד"ם והעדים אינם יכולין להעיד נגדו כנ"ל מ"מ העדות בכשרותו נגד הרחוקין ואמר ליה השטר עצמו נעשה בפסול עדות מאחר שנתן ג"כ בצוואתו ה' דוקא"ט ליורשיו וא"כ גם העיקר עדות הוא על היורש הקרוב וידמה מעתה ממש להא דירושלמי לא' שכתב לב' בני אדם והעדים כשרים לזה ורחוקין לזה דהיינו העד הוא כשר לב' אחים המקבלין המתנה רובה וקרוב לכמר יוסף מקבל מתנה מועט' ויהי' השטר פסול והעדות בטילה מכל וכל זה אינו מתרי טעמי חדא היורשים אינם מקבלי מתנה רק הזכיר בהדיא בעבור ירושה והעדות אינו בנוי עליהם כי ממילא הם יורשים רק העדות הוא שלא נתן הנותן כל דבר למקבל שחמשה דוקא"ט אשר שייר ליורשיו לא נתן למקבל וישארו ליורשיו ממילא וכשרים הם לעדות זו מאחר שהמקבל צריך לעדות המתנה ובלא עדות אין לו דבר כשרים ונאמנים הם לומר דבר זה לבד נתן לו ולא יותר והשאר ממילא אל היורשים וק"ל. שנית דכתב הרמב"ם בפרק י"ד דהלכות עדות וז"ל הכותב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד וכו' עד פסול מפני שהוא עדות א' אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלוני' ושנתתי לשמעון שדה פלונית נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקין לזה זה שהם רחוקין ממנו מתנתו קיימת שאלו שני עדיות אע"פ שהן בשטר אחד למה זה דומה לאומר הוו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך ושנתתי לשמעון כך וכך ושלויתי מלוי כך וכך שאע"פ שכתוב בשטר א' והמקנה איש אחד הרי אלו שלש עדיות שאינם תלויות זו בזו הרי לך שחילק הרב ואומר דוקא היכא שכלל המתנה לשני בני אדם יחד ולא פרט לכל אחד חלקו אז הוא עדות אחת אבל שפרט לכל אחד חלקו לראובן כך וכך ולשמעון כך וכך שלא כללם ושתפם יחד שני עדיות הם א"כ גם בנדון דידן אף אם נאמר שהעדות שב ג"כ על היורשים שיותן להם כך וכך מ"מ ב' עדיות הם מאחר שפרט להם חלקם לתת להם ה' דוקא"ט נמצא לפי דברי אלו תתקיים המתנה של האחים בחלק היורשים הרחוקים מן העדים. אמנם בחלק הקרובים לא כנ"ל. אך שיש לפקפק בזה ולומר אף כי העדות עיקרו שב לתועלת מקבלי מתנה ממילא הוא להזיק ליורשים ויפסול השטר מעתה לפי דברי רבי יוחנן אמנם מצד אחר נראה להעמיד המתנה כול' ביד האחים המקבלים ולא יועיל טענת הקורבה והוא מכח תשובת הרא"ש שהביא הטור ח"ה בסי' נ"א וז"ל וכתב עוד בתשובה על צוואה שנמצא אחד מעידיה קרוב או פסול שנתבטלה ואין דנין על פיה כלל אבל העד שאינו קרוב אם זכור העדות יבא לפני ב"ד ויעיד והעד האחר ששמע הצוואה מבחוץ מצטרף עמו להעיד אע"פ שלא יחדוהו להעיד וככה אירע ממש בנ"ד מעתה טענת הקורב' ופסול העדות בטלה ואין בה ממש וק"ל:
1
ב׳והנה לפי הנשמע יש במתנה זו שלשה דברים מקצת הנכסים של הנותן היו כבר ביד המקבלים כי היו חייבין אליו סך מה ועוד הניח נכסים ביד אחרים שחייבין אל המת ז"ל והם יהודים וגם הניח שטרי חובות שחייבין אליו ערלים. מעתה אומר ג' חלוקות במתנה זו אחת מה שהם האחים מקבלי המתנה היו חייבין אליו פשיט שזכו בו אפי' היה הדבר מתנת בריא שלא יוכל לומר הלואתי לפלוני מ"מ הדבר אשר הוא ביד המקבל והוא עצמו החייב זכה בו מצד מחילה ואף מצד נתינה ועדיף הוא ממעמד שלשתן דמועיל בהלואה כדאיתא פרק מ"ש ולא אאריך באלה מאחר שבררתי היות נדון דידן מתנת שכיב מרע. שנית החובות שחייבין אליו יהודי' זכו בו ג"כ המקבלין האחים הנ"ל בדין מתנת ש"מ דיכול לומר הלואתי לפלוני כדאיתא פרק מי שמת. אמנם הקפאות של נכרי' איתא במרדכי פרק הנ"ל דאפי' במתנות ש"מ אינו קונה על שם ה"ר אליעזר ממיץ אך בשטרות של גוים צריך עיון כי לפי רהט' דשמעתא משמע שמדבר במלוה על פה ולא בשטרות ודבר רבי אליעזר ממיץ סובבי' על התלמוד. נאם מבי"ק:
2