שו"ת מהר"ם פדוואה ס״גResponsa Maharam of Padua 63
א׳שייך לממונות
נזרקה מפי חבורה ראובן ושמעון באו במאסר ונשבו להרג ולמשיסה ב"מ ונשמע הדבר בעיר אחרת ושם איש תקיף מוחזק למלך ועמד להציל השבויים והשיג כתב מאת המלך לקרא דרור לשבויים ולהוציאם ממסגר והוציא על אלה הון רב והנה טרם הגיע הכתב לשבויים יצא ראובן מתחת ידם לחרות בעזרת אל יתברך ובחכמתו ושמעון נשאר במשמר ונאסר לבדו עד הגיע כתב המלך ואז נפטר גם הוא וברור הוא כי לא נתרבה ההוצאה בעבור ראובן ואף אולי היה ידוע למלך ששמעון לבדו היה במאסר לא נתמעטה ההוצאה בעבור זה מה דינם של אלו חייב ראובן לשלם חלקו אף כי יצא מאליו או יפרענו שמעון לבדו אחר היותו הנהנה או חציו לבד והחצי יפסיד המשתדל. והנה נדרשתי לחוות דעי אף אני והנה להפיק רצון השואל אומר את אשר עם לבבי אך לא כמורה פן אפיל חללים ח"ו אחר כי לא הגעתי להוראה ובאלה כח בידי לגלות דעתי אף במקום רבותי כדכתב ר"י בפ' הדר שתלמיד יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא. דין זה יצא לאמיתו ממקום מתניתין דהגוזל בתרא ומסוגיא התלמוד אשר עליה והיא שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח זה את שלו והציל את של חבירו אינו לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ובגמרא בעי מיניה רב מר' ירד להציל ולא הציל מהו אמר ליה וזו שאילה אין לו אלא שכרו והנה הרמב"ן אמר בהדיא דיש בכלל לא הציל עלה החמור מאליו והנ"י מביאו בפרק האומנין וראייתו איתא מירושלמי עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לו וגם הסמ"ג מביאו במצוה השבת אבידה ואף החולקים שם טעמא משום דהתחיל לטרוח אבל בנדון דידן לא הרבה לטרוח בעבור שנים יותר מאשר היה אחד כאשר אבאר וירא' לי לדקדק מגמרא דידן כדברי הרמב"ן וז"ל בהגוזל בתר' על ההיא דירד להציל ולא הציל כו' איתבי' השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסק' לחולה והלך ומצא שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם כו' והנה אם אין בכלל לא הציל שעלה מאליו אך פירשו היה כמשמעו דירד ולא עשה דב' היה לתלמוד' להקשות מרישא דתוספת' אשר הוא דומה לנדון והרי"ף הביאה בפרק האומנין וזהו צורתה השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודורקני' לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא כו' וע"כ צריך לפרש כל הרישא דעביד שליחותיה כמו הסיפא כגון שהלך ולא מצא למלאות רצון שולחו. וכלשון זה הציע הסמ"ג תוספתא זו. מעתה מדוע שבק כל הני בבי דדמו לי' ומותיב מבלתי דומה וגם על הרישא לא יוכל לתרץ כדמתרץ אסיפא מי דמי התם עביד שליח שליחותיה אלא ע"כ עיקר פירוש לא הציל ר"ל ועלה ממילא ואינו צריך להצלתו כההיא שליחות דחולה ודוחק לומר רב לא ידע התוספתא או לא מיתני' ומשבשת' היא אחרי הביא' הרי"ף בהלכות הרי לפנינו דאף בדבר שראוי לתקן כדי להרגילם לעתיד ולא ימנעו מלהציל לא תקנו לשלם מאחר שלא נהנה כדמפורש בתוס' בפרק בתרא דכתובות ואף כי התנה היורד להציל בפירוש לשלם לו דמי חמורו דהא עלה קאי בעי' דרב מדהשיב עליה רבי וזו שאלה אין לו אלא שכרו ואלו לא התנה אפילו הציל אין לו אלא שכרו ומאי קמבעי לומר ואם על השכר ההוא היתה שאלתו היה לו להשיב יש לו שכר אלא ע"כ אסיפא דמתניתין קאי ואם אומר לו כו' כבעי הראשונה עלה שלו מאליו כו' לכך השיבו אין לו כו' ק"ו בנדון דידן דלא התנה דבר. הרי משפטינו יצא לאור היות ראובן אשר יצא חפשי ממאסרו בלי סעד וסמך המציל פטור מלשלם ואפילו שכר אפשר דלא משלם דהא לא נהנה דאלו מתניתין שוטף נהר נהנה מיהו כדי שכרו דהא היה צריך לשכור אחר אם לא ירד זה דלא ידע דיעלה ממילא ואין הבדל בין זה לפדיון שבוים כדמשמע במרדכי ריש פרק הכונס וכבר ביררה אחד מן החבורה ברם. זכור אותו האיש לטוב וה"ר נפתלי שמו והוא שניי אשר בדק בכל המחבואות בגליות ונסתרות ולא הניח לזולתו מקום להתגדר בו ואפשר לדמות נדון דידן להא דרב' פרק האומנין האי מאן דאגיר אגיר' לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים את' נהרא פסידא דבעל הבית ומפרש בנ"י שמעינן מהכא דכל מילתא דהו' פשיעותא דתרווייהו וכן היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל באשר בא להוציא ואף כי ר"מ מחלק במרדכי פרק הנ"ל בין ההיא דהשוכר את הספינה לפועלים וז"ל שאני התם שגם בעל הספינה אבד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלין כיון דב"ה אניס לא יתן להם כלום גם המשתדל בדרושינו אשר נדמה עתה לפועל לא יפסיד אף כי נפטר ראובן רק לטרוח ולהוציא את שלו משמעון לבד כאשר נבאר ולראובן נכנה אניס ולא צריך כאשר כנה ר"מ הנ"ל לההוא דאגיר אגירא לדוולא ואתא מיטרא וללאה שהשכירה בית ומתה. אכן יש. לשדות נרג' בכל הנ"ל ולומר כי גם בנדון דידן עביד שליח לשליחותיה שהשיג כתב מן המלכות ולא דמי לירד להציל ולא הציל דלא עלתה בידו לעשות שליחותא אך דומה להא דשוכר פועל להביא כרוב וכו' לחולה ועלה שליחותו בידו שהביא אך לא צריך כי הבריא כדמתרץ תלמודא שם דעבד שליחות' וכן לאגיר אגירא לדוולא ואתא מטרא לא דמי לשתי סבות חדא הא דאמרת דהתם לא עביד שליחות' שנייה דהתם לא התחיל אפילו לירד לטרוח ולעשות מלאכה מה. וחילוק זה תפשו החולקין על הרמב"ן ובענין ירד להציל ועלה מאליו דהיכא דהתחיל לטרוח נטל כל שכרו משלם אמנם טעם זה הו' עיקר דבנד' דידן לא היה טורח יותר לב' מאשר היה לאחד ואף אלו ידע המשתדל שברח אחד לא היה נסוג אחור מלהוציא בהשתדלות המלכות להשיג כתב בשביל האחד הנשאר נמצא שהנשאר לבד נהנה מעתה אומר נכון הוא שהמשתדל לא יפסיד אך שמעון יפרע הכל דהא נהנה וגם אלו לא נתפס ראובן אתו מעולם לא נגרע מערך ההוצאה ואולי יחשב לבב אנוש לחרוש אלו היה נתפס שמעון לבדו או היה ידוע למשתדל שראובן ניצל לא היה מוצא כל כך בשביל שמעון לבד דאולי ההוצאה היתה יתר מכדי דמיו ואין פודי' כדתנן בהשולח. הא ליתא דהא המשתדל לא כוון לפדות השבוים משלו אך משלהם ולשוב ולגבות מהם אשר הוציא כאלו היה שלוח מאתם ואדם יוכל ואולי חייב לפדות עצמו משלו בכל הון לא מבעיא לטעמא משום דוחק' דציבור אלא אפילו לטעמא דלא לגרב' ולייתו אפילו הכי עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו וכ"ש בנדון דידן דאיכא קטל' דנשבו להרג ולמשיסה ואפילו במוכר עצמו דאין פודין אותו מ"מ היכא דבקשוהו להורגו פודין אותו אפילו אחר כמה פעמים כדאיתא פרק השולח וכן פסק הרמב"ם פרק ח' מהלכות מתנות עניים כ"ש בנדון דידן. ואין רחוק לדמות הנדון לההיא דמי כליל' דפרק קמא דבתרא לפירוש ר"ת וגירסתו דגריס שדיוה אפלג' ומתוכו הוציא ופסק אם הטיל המלך מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתן שפטורין אע"ג דלא מחל להם המלך כלום בשבולם ואף לר"י ז"ל דאמר מנהג בכל הקהילות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס כצאתו מן העיר הלא תלה טעמא אחרי שכבר נתחייב ונשתעבד למלך מה שאין כן בדרושינו את אלה אומר לשפוט ברוחי לא כמורה כי איני בכללם כאשר הזכרתי בראשית דברי אך כדן לפני רבותיו בקרק' ואשר יקום ויבטל דברי ואם קטן הוא לא אקפיד עליו ולא ירע לי ושלום לדייני ישראל ולתלמידיהון נאום מבי"ק:
נזרקה מפי חבורה ראובן ושמעון באו במאסר ונשבו להרג ולמשיסה ב"מ ונשמע הדבר בעיר אחרת ושם איש תקיף מוחזק למלך ועמד להציל השבויים והשיג כתב מאת המלך לקרא דרור לשבויים ולהוציאם ממסגר והוציא על אלה הון רב והנה טרם הגיע הכתב לשבויים יצא ראובן מתחת ידם לחרות בעזרת אל יתברך ובחכמתו ושמעון נשאר במשמר ונאסר לבדו עד הגיע כתב המלך ואז נפטר גם הוא וברור הוא כי לא נתרבה ההוצאה בעבור ראובן ואף אולי היה ידוע למלך ששמעון לבדו היה במאסר לא נתמעטה ההוצאה בעבור זה מה דינם של אלו חייב ראובן לשלם חלקו אף כי יצא מאליו או יפרענו שמעון לבדו אחר היותו הנהנה או חציו לבד והחצי יפסיד המשתדל. והנה נדרשתי לחוות דעי אף אני והנה להפיק רצון השואל אומר את אשר עם לבבי אך לא כמורה פן אפיל חללים ח"ו אחר כי לא הגעתי להוראה ובאלה כח בידי לגלות דעתי אף במקום רבותי כדכתב ר"י בפ' הדר שתלמיד יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא. דין זה יצא לאמיתו ממקום מתניתין דהגוזל בתרא ומסוגיא התלמוד אשר עליה והיא שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח זה את שלו והציל את של חבירו אינו לו אלא שכרו ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ובגמרא בעי מיניה רב מר' ירד להציל ולא הציל מהו אמר ליה וזו שאילה אין לו אלא שכרו והנה הרמב"ן אמר בהדיא דיש בכלל לא הציל עלה החמור מאליו והנ"י מביאו בפרק האומנין וראייתו איתא מירושלמי עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לו וגם הסמ"ג מביאו במצוה השבת אבידה ואף החולקים שם טעמא משום דהתחיל לטרוח אבל בנדון דידן לא הרבה לטרוח בעבור שנים יותר מאשר היה אחד כאשר אבאר וירא' לי לדקדק מגמרא דידן כדברי הרמב"ן וז"ל בהגוזל בתר' על ההיא דירד להציל ולא הציל כו' איתבי' השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסק' לחולה והלך ומצא שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם כו' והנה אם אין בכלל לא הציל שעלה מאליו אך פירשו היה כמשמעו דירד ולא עשה דב' היה לתלמוד' להקשות מרישא דתוספת' אשר הוא דומה לנדון והרי"ף הביאה בפרק האומנין וזהו צורתה השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודורקני' לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא כו' וע"כ צריך לפרש כל הרישא דעביד שליחותיה כמו הסיפא כגון שהלך ולא מצא למלאות רצון שולחו. וכלשון זה הציע הסמ"ג תוספתא זו. מעתה מדוע שבק כל הני בבי דדמו לי' ומותיב מבלתי דומה וגם על הרישא לא יוכל לתרץ כדמתרץ אסיפא מי דמי התם עביד שליח שליחותיה אלא ע"כ עיקר פירוש לא הציל ר"ל ועלה ממילא ואינו צריך להצלתו כההיא שליחות דחולה ודוחק לומר רב לא ידע התוספתא או לא מיתני' ומשבשת' היא אחרי הביא' הרי"ף בהלכות הרי לפנינו דאף בדבר שראוי לתקן כדי להרגילם לעתיד ולא ימנעו מלהציל לא תקנו לשלם מאחר שלא נהנה כדמפורש בתוס' בפרק בתרא דכתובות ואף כי התנה היורד להציל בפירוש לשלם לו דמי חמורו דהא עלה קאי בעי' דרב מדהשיב עליה רבי וזו שאלה אין לו אלא שכרו ואלו לא התנה אפילו הציל אין לו אלא שכרו ומאי קמבעי לומר ואם על השכר ההוא היתה שאלתו היה לו להשיב יש לו שכר אלא ע"כ אסיפא דמתניתין קאי ואם אומר לו כו' כבעי הראשונה עלה שלו מאליו כו' לכך השיבו אין לו כו' ק"ו בנדון דידן דלא התנה דבר. הרי משפטינו יצא לאור היות ראובן אשר יצא חפשי ממאסרו בלי סעד וסמך המציל פטור מלשלם ואפילו שכר אפשר דלא משלם דהא לא נהנה דאלו מתניתין שוטף נהר נהנה מיהו כדי שכרו דהא היה צריך לשכור אחר אם לא ירד זה דלא ידע דיעלה ממילא ואין הבדל בין זה לפדיון שבוים כדמשמע במרדכי ריש פרק הכונס וכבר ביררה אחד מן החבורה ברם. זכור אותו האיש לטוב וה"ר נפתלי שמו והוא שניי אשר בדק בכל המחבואות בגליות ונסתרות ולא הניח לזולתו מקום להתגדר בו ואפשר לדמות נדון דידן להא דרב' פרק האומנין האי מאן דאגיר אגיר' לדוולא ואתי מטרא פסידא דפועלים את' נהרא פסידא דבעל הבית ומפרש בנ"י שמעינן מהכא דכל מילתא דהו' פשיעותא דתרווייהו וכן היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל באשר בא להוציא ואף כי ר"מ מחלק במרדכי פרק הנ"ל בין ההיא דהשוכר את הספינה לפועלים וז"ל שאני התם שגם בעל הספינה אבד ספינתו אבל גבי פועלים דלא הפסידו כלום אלא שמתבטלין כיון דב"ה אניס לא יתן להם כלום גם המשתדל בדרושינו אשר נדמה עתה לפועל לא יפסיד אף כי נפטר ראובן רק לטרוח ולהוציא את שלו משמעון לבד כאשר נבאר ולראובן נכנה אניס ולא צריך כאשר כנה ר"מ הנ"ל לההוא דאגיר אגירא לדוולא ואתא מיטרא וללאה שהשכירה בית ומתה. אכן יש. לשדות נרג' בכל הנ"ל ולומר כי גם בנדון דידן עביד שליח לשליחותיה שהשיג כתב מן המלכות ולא דמי לירד להציל ולא הציל דלא עלתה בידו לעשות שליחותא אך דומה להא דשוכר פועל להביא כרוב וכו' לחולה ועלה שליחותו בידו שהביא אך לא צריך כי הבריא כדמתרץ תלמודא שם דעבד שליחות' וכן לאגיר אגירא לדוולא ואתא מטרא לא דמי לשתי סבות חדא הא דאמרת דהתם לא עביד שליחות' שנייה דהתם לא התחיל אפילו לירד לטרוח ולעשות מלאכה מה. וחילוק זה תפשו החולקין על הרמב"ן ובענין ירד להציל ועלה מאליו דהיכא דהתחיל לטרוח נטל כל שכרו משלם אמנם טעם זה הו' עיקר דבנד' דידן לא היה טורח יותר לב' מאשר היה לאחד ואף אלו ידע המשתדל שברח אחד לא היה נסוג אחור מלהוציא בהשתדלות המלכות להשיג כתב בשביל האחד הנשאר נמצא שהנשאר לבד נהנה מעתה אומר נכון הוא שהמשתדל לא יפסיד אך שמעון יפרע הכל דהא נהנה וגם אלו לא נתפס ראובן אתו מעולם לא נגרע מערך ההוצאה ואולי יחשב לבב אנוש לחרוש אלו היה נתפס שמעון לבדו או היה ידוע למשתדל שראובן ניצל לא היה מוצא כל כך בשביל שמעון לבד דאולי ההוצאה היתה יתר מכדי דמיו ואין פודי' כדתנן בהשולח. הא ליתא דהא המשתדל לא כוון לפדות השבוים משלו אך משלהם ולשוב ולגבות מהם אשר הוציא כאלו היה שלוח מאתם ואדם יוכל ואולי חייב לפדות עצמו משלו בכל הון לא מבעיא לטעמא משום דוחק' דציבור אלא אפילו לטעמא דלא לגרב' ולייתו אפילו הכי עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו וכ"ש בנדון דידן דאיכא קטל' דנשבו להרג ולמשיסה ואפילו במוכר עצמו דאין פודין אותו מ"מ היכא דבקשוהו להורגו פודין אותו אפילו אחר כמה פעמים כדאיתא פרק השולח וכן פסק הרמב"ם פרק ח' מהלכות מתנות עניים כ"ש בנדון דידן. ואין רחוק לדמות הנדון לההיא דמי כליל' דפרק קמא דבתרא לפירוש ר"ת וגירסתו דגריס שדיוה אפלג' ומתוכו הוציא ופסק אם הטיל המלך מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתן שפטורין אע"ג דלא מחל להם המלך כלום בשבולם ואף לר"י ז"ל דאמר מנהג בכל הקהילות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס כצאתו מן העיר הלא תלה טעמא אחרי שכבר נתחייב ונשתעבד למלך מה שאין כן בדרושינו את אלה אומר לשפוט ברוחי לא כמורה כי איני בכללם כאשר הזכרתי בראשית דברי אך כדן לפני רבותיו בקרק' ואשר יקום ויבטל דברי ואם קטן הוא לא אקפיד עליו ולא ירע לי ושלום לדייני ישראל ולתלמידיהון נאום מבי"ק:
1
