שו"ת מהר"ם פדוואה ע׳Responsa Maharam of Padua 70
א׳אחד שקבל שבועה לקחת אשה פלונית והעמיס עליו נדוי בעולם הזה ובעולם הבא אם יעבור ונמצא נדרי טעות:
ראיתי התישים בעלי קרנים מנגחין בקרניהון לשבר שבועות האיש כמ"ר מידין בכחות שונות אלו בכח התרת חכם בחרטה ואלו בכח שבוע' ונדרי טעות ושאר אמתלאות לומר שלא היה לשבועה ראשית ונקראתי אף אני לחוות דעתי ואם אומר להרחיב במאמר בנדון זה קמחא טחינה קא טחנה באשר המורים לא הניחו לי מקום להתגדר בו ועתה ראיתי שקצת המורים חתרו להחליש כח השבועה מעיקרא שלא להצריך התרה לחומרא לשתי סיבות האחת פן יקבעו התלמידים הלכה לדורות בטעות לומר שכל הנשבע לחבירו מתירין לו בחרטה אף שלא דצון לרצון חבירו ושנית אם יניחו שיהי' ראשית ושורש לשבועה זו ויורו לו היתר בחרטה לחומרא יהיה לב הנודר נוקפו משום חומר הנדוי שקבל עליו בזה ובבא כי רבינו פרץ סובר שבבא אין יכולין להתיר במרדכי בפרק האומנין ומסיק במרדכי שם הטעם משום דבבא תולה במקום ואין אנו יכולין להתיר וחשש זו חששו גם בשבועה ראשונה שהזכיר ע"ד המקום ואיתא בפ"ג דשבועות שאין הפרה לשבועה זו ולכך טרחו למצוא היתר בלי חרטה ולומר שהשבועה לא חלה מעיקרא. ולי הדיוט נראה להפך שנבא עליו מכח כל הצדדין להרבות טעמי ההיתר ונאמר אולי לא חלה השבועה מטעמי' שלהם ואת"ל שחלה מכח שיש לשדות נרגא ולומר שנדון זה לא יקרא נדר טעות כי לא פי' כמו שפי' כההיא דנדרים פרק רבי אליעזר קונם שאני נושא פלונית שהיא כעורה ונמצאת שהיתה יפה באותה פעם גם לתשובת הרא"ש שאמר המשודכת יצתה מן הכלל כו' אינו דומה דהתם הפגם נולד אחר כך ולא שייך לומר שידע או שהיה לו לבדוק אבל הכא הפגם היה בשעת השבועה ולא נקראו נדרי טעות. ומה שמחלק פלפל' חריפ' הרר"י דיינ"י שבדבר שאנן סהדי נקרא נדר טעות ובדבר שאינו פשוט צריך התרה החילוק ההוא מתוק לחיך אך אין לו ראיה ברורה וגם מאן לימא דאנן סהדי בנדון זה כי לא נמנו על כך הבתי דינין להסכים דאנן סהדי ומי מעיד ולא אאריך באלה כי אחרים הקדימו אותי לכן אומר שאף אם נפשך לומר שחלת השבועה התרת חכם יפקיע אותה ויעקור אותה בחרטה ולא נחוש לעתיד פן יטעו התלמידים כי גם הראשונים התירו לנשבע לחבירו שלא בפניו היכא דלא עשה לו טובה והוא ר"י והמרדכי של כל אדם הביאו בפרק שבועות שתים ולא מרדכי של רבינו שמשון לבד כדברי הרב ובנדון דידן לא עשת' לו טובה כאשר אבאר וגם משום מצוה כתב הר"ן בפרק רבי אליעזר פותחין בנדרים שמתירין ומתרץ באלה שזה היה דעת הסנהדרין שהתירו לצדוקים ולא חשו למכשיל להבא אף אנו לא נחוש ובמקום מצוה ולא עשה לו טובה נתי' כאשר אבאר. ואף כי לפי תשובת מהר"ם ומהררי"ק הביאה בסימן נ"ב נר' שבשידוכין שניהם עשו טובה זה לזה להתרצות זה לזה להזדווג וידמה לשבועת משה וצדקיהו נראה שדוקא היכא ששניהם נשבעו זה לזה אבל בנדון זה הוא נשבע ולא היא וכן נראה מלשון מהר"ם דז"ל שם הכא נמי עשה לה טובה מעיקרא משעה שנתרצה לישאנ' וקבל עליו גם הוא בחרם לקחת' עכ"ל א"כ דקדק ואמר שבמה שקבל חרם הוא הטבה ולא ברצוי לבד וככה נראה לדקדק כדי ליישב שלא יחלוק מהר"ם על רשב"א דכתב בפשיטות בשידוכין שמתירין שלא בפניו דלא נקרא עושה טובה וז"ל בתשובה ראובן שדך בנו חנוך עם בת שמעון בתנאי' ידועים וחנוך בנו נשבע לישא אותה לזמן ידוע ועכשיו נתחרט חנוך זה על שבועתו ובא לישאל על שביעתו יש חוששין אם יוכלו להתיר מפני שאמרו הנשבע לחבירו אין מתירין אלא בפניו תשובה איברא כל שנשבע לחבירו אין מתירין אלא לדעתו ומרצונו ומיהו דוקא כשקבל טובה ממי שהשביעו כו' עד ויודיעו למי שהשביעו שהוא נשאל על שבועתו כדי שלא יחשדוהו העובר על שבועתו כדאיתא בירושלמי וסוף התשובה מפי הרב ר' יודא בן הרב רבי שלמה בן אדרת ע"כ. ותשובה זו מצאתי בחבו' נדפס זה שנים רבות שהם ת"כ תשובות לבד בסי' ת"ב. ולדעתי היא התשובה שהביא מהררי"ק בסימן נ"ב אך קצרה ואם כן נראה שאף בשידוכין מתירין שלא מדעת המשביע משום שחבירו לא עשה לו טובה היינו שחבירו לא נשבע רק הוא לבד כנראה שם מהלשון ועוד נראה לחלק ולומר שדוק' במה שנתרצה האיש לקחת האשה יקרא טוב' לאשה כנדון של מהר"ם אבל במה שנתרצת האשה או אביה עבורה לבן חנוך בנדון של רשב"א לא נקרא טוב' לבן חנוך כי לזכר מצויות נשים כי אשה בכל דהו ניחא לה כי טב למיתב טן דו כידוע אבל לאשה אינה מצוי אנשים לכן גם בנדון דידן רצוי האשה לא נקרא טוב' להאיש ועל החשש השני של הנדוי בבא נראה לי לדחות בשתי ידי' האח' דלאו מר בריה דרבינא חתי' על פסק רבינו פרץ הלא הביא המרדכי שם בפרק האומנין שחכם אחד חולק עליו והתיר. ואף כי המרדכי חולק על אותו חכם ואומר שטעות היתה הוראתו לא מפני שסובר שאין מתירין רק קרא עליו טועה במה שהורה שהוא עצמו יכול להתיר לעצמו כמבואר שם ולא כאשר חשש המורה צדק מהר"ר נתנאל כי במה שסובר שמתירין לו לא פליג המרדכי ובנדוי ראוי להקל דנדוי דרבנן הוא וכן כתב הרמב"ן בתשובה בסימן רס"ג וכן נוטי' דברי הרי"ף שכתב גם הוא דבכל הנך בעיי' דבפרק וא"מ דנשארו בתיקו אזלינן לקולא ופסקינן בכל מקום כרי"ף כאש' כתב מהר"ם בפרק נער' וגם הרא"ש בתרא הוא. ושנית אף לדברי רבינו פרץ נר' שהתי' בנדון דידן דמסקנ' המרדכי שהטעם הוא שהו' כאלו תלה הנדוי בהיתר המקום והיינו כנודר ע"ד המקום דאין לו הפרה ואם כן דומה זה לנודר עד"ר דאין לו הפרה דמפרש תלמודא בפרק השולח ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומפרש ר"ת דמסתמ' ניחא להו לרבים משום מצוה אם כן כ"ש שהמקום ניחא ליה משום מצוה דבן אדם אפשר שלא ניחא משום איזה שנאה או קנאה או אהבה וכדומה לזה אבל לפניו ית' אין אהבה ושנאה וקנאה ול"ד ומה שנמצא על שם ר"ת בתשובה שדוקא כמו מקרי דרדקי מתירין ולא בשא' מצות והביאה הרמב"ן בסימן רפ"ח בתשובותיו ומהררי"ק הביא' בסי' נ"ב על שם הרמב"ן ועל שם רבינו ניסים שכתבו דברי ר"ת אלו אין נרא' להשי' דבריו עיקר שהתוספו' חולקי' עליו כאשר הביא גם מהררי"ק. ודברי ר"ת עצמו בתו' שם בפרק השולח מוכיחין להפך דתלה הטעם דמסתמ' ניחא להו ולא משום נדר טעות וגם פשוטן של דברי התלמוד בפר' בתר' דמכות הם דלא כר"ת בההו' עובדא דאונס דמשום מצוה לא יוכל לשלחה מתירין א"כ הטעם אינו משום טעות דוקא כההוא מקרי דרדקי ומה שמהררי"ק דחק עצמו ליישב דברי ר"ת תירוץ דחוק הוא כנרא' מדבריו ממש מ"מ אף אם אמת הוא החילוק ההו' שסובר משום הכי במצוה אחרת אין מתירין דמאן לימא לן שכך היה דעת' מתחלה משעה ראשונה להתחרט אבל התם במכות אולי אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתם ואז היו מתירין ולכך לא לקי. אף לפי חילוק זה נוכל לומ' דע"ד המקו' עדיף ומוד' ר"ת דאין להסתפ' ולומ' מנ"ל דניחא ליה כמו שהוא מסופק בבן אדם כאשר הזכרתי למעלה וחילוק כל דהוא יספיק אלי לדחות מעלי חשש ר"ת ה"נ שחושש מהררי"ק לדחות דבריו מאחר כי פשוטא דתלמודא הוא עמנו ואמרתי רק ליישב שלא אביא עלי רנון לדחות דברי ר"ת שחושש מהררי"ק לדחותו לכן אי לדידי' ציית השואל ילך אצל חכמים ויתירו לו כי יהיו לו תריסים רבים להנצל מעונש תחלה אולי לא חלתה שבועה מטעמא של המורי' וא"ת שחלתה התרת חכמים יתירו לו כי המחמיר בזה לא נמצא שיחמיר בזה ואולי בנדון שלו כ"ע מודין וכן נראה. נאו' מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוג"ן:
ראיתי התישים בעלי קרנים מנגחין בקרניהון לשבר שבועות האיש כמ"ר מידין בכחות שונות אלו בכח התרת חכם בחרטה ואלו בכח שבוע' ונדרי טעות ושאר אמתלאות לומר שלא היה לשבועה ראשית ונקראתי אף אני לחוות דעתי ואם אומר להרחיב במאמר בנדון זה קמחא טחינה קא טחנה באשר המורים לא הניחו לי מקום להתגדר בו ועתה ראיתי שקצת המורים חתרו להחליש כח השבועה מעיקרא שלא להצריך התרה לחומרא לשתי סיבות האחת פן יקבעו התלמידים הלכה לדורות בטעות לומר שכל הנשבע לחבירו מתירין לו בחרטה אף שלא דצון לרצון חבירו ושנית אם יניחו שיהי' ראשית ושורש לשבועה זו ויורו לו היתר בחרטה לחומרא יהיה לב הנודר נוקפו משום חומר הנדוי שקבל עליו בזה ובבא כי רבינו פרץ סובר שבבא אין יכולין להתיר במרדכי בפרק האומנין ומסיק במרדכי שם הטעם משום דבבא תולה במקום ואין אנו יכולין להתיר וחשש זו חששו גם בשבועה ראשונה שהזכיר ע"ד המקום ואיתא בפ"ג דשבועות שאין הפרה לשבועה זו ולכך טרחו למצוא היתר בלי חרטה ולומר שהשבועה לא חלה מעיקרא. ולי הדיוט נראה להפך שנבא עליו מכח כל הצדדין להרבות טעמי ההיתר ונאמר אולי לא חלה השבועה מטעמי' שלהם ואת"ל שחלה מכח שיש לשדות נרגא ולומר שנדון זה לא יקרא נדר טעות כי לא פי' כמו שפי' כההיא דנדרים פרק רבי אליעזר קונם שאני נושא פלונית שהיא כעורה ונמצאת שהיתה יפה באותה פעם גם לתשובת הרא"ש שאמר המשודכת יצתה מן הכלל כו' אינו דומה דהתם הפגם נולד אחר כך ולא שייך לומר שידע או שהיה לו לבדוק אבל הכא הפגם היה בשעת השבועה ולא נקראו נדרי טעות. ומה שמחלק פלפל' חריפ' הרר"י דיינ"י שבדבר שאנן סהדי נקרא נדר טעות ובדבר שאינו פשוט צריך התרה החילוק ההוא מתוק לחיך אך אין לו ראיה ברורה וגם מאן לימא דאנן סהדי בנדון זה כי לא נמנו על כך הבתי דינין להסכים דאנן סהדי ומי מעיד ולא אאריך באלה כי אחרים הקדימו אותי לכן אומר שאף אם נפשך לומר שחלת השבועה התרת חכם יפקיע אותה ויעקור אותה בחרטה ולא נחוש לעתיד פן יטעו התלמידים כי גם הראשונים התירו לנשבע לחבירו שלא בפניו היכא דלא עשה לו טובה והוא ר"י והמרדכי של כל אדם הביאו בפרק שבועות שתים ולא מרדכי של רבינו שמשון לבד כדברי הרב ובנדון דידן לא עשת' לו טובה כאשר אבאר וגם משום מצוה כתב הר"ן בפרק רבי אליעזר פותחין בנדרים שמתירין ומתרץ באלה שזה היה דעת הסנהדרין שהתירו לצדוקים ולא חשו למכשיל להבא אף אנו לא נחוש ובמקום מצוה ולא עשה לו טובה נתי' כאשר אבאר. ואף כי לפי תשובת מהר"ם ומהררי"ק הביאה בסימן נ"ב נר' שבשידוכין שניהם עשו טובה זה לזה להתרצות זה לזה להזדווג וידמה לשבועת משה וצדקיהו נראה שדוקא היכא ששניהם נשבעו זה לזה אבל בנדון זה הוא נשבע ולא היא וכן נראה מלשון מהר"ם דז"ל שם הכא נמי עשה לה טובה מעיקרא משעה שנתרצה לישאנ' וקבל עליו גם הוא בחרם לקחת' עכ"ל א"כ דקדק ואמר שבמה שקבל חרם הוא הטבה ולא ברצוי לבד וככה נראה לדקדק כדי ליישב שלא יחלוק מהר"ם על רשב"א דכתב בפשיטות בשידוכין שמתירין שלא בפניו דלא נקרא עושה טובה וז"ל בתשובה ראובן שדך בנו חנוך עם בת שמעון בתנאי' ידועים וחנוך בנו נשבע לישא אותה לזמן ידוע ועכשיו נתחרט חנוך זה על שבועתו ובא לישאל על שביעתו יש חוששין אם יוכלו להתיר מפני שאמרו הנשבע לחבירו אין מתירין אלא בפניו תשובה איברא כל שנשבע לחבירו אין מתירין אלא לדעתו ומרצונו ומיהו דוקא כשקבל טובה ממי שהשביעו כו' עד ויודיעו למי שהשביעו שהוא נשאל על שבועתו כדי שלא יחשדוהו העובר על שבועתו כדאיתא בירושלמי וסוף התשובה מפי הרב ר' יודא בן הרב רבי שלמה בן אדרת ע"כ. ותשובה זו מצאתי בחבו' נדפס זה שנים רבות שהם ת"כ תשובות לבד בסי' ת"ב. ולדעתי היא התשובה שהביא מהררי"ק בסימן נ"ב אך קצרה ואם כן נראה שאף בשידוכין מתירין שלא מדעת המשביע משום שחבירו לא עשה לו טובה היינו שחבירו לא נשבע רק הוא לבד כנראה שם מהלשון ועוד נראה לחלק ולומר שדוק' במה שנתרצה האיש לקחת האשה יקרא טוב' לאשה כנדון של מהר"ם אבל במה שנתרצת האשה או אביה עבורה לבן חנוך בנדון של רשב"א לא נקרא טוב' לבן חנוך כי לזכר מצויות נשים כי אשה בכל דהו ניחא לה כי טב למיתב טן דו כידוע אבל לאשה אינה מצוי אנשים לכן גם בנדון דידן רצוי האשה לא נקרא טוב' להאיש ועל החשש השני של הנדוי בבא נראה לי לדחות בשתי ידי' האח' דלאו מר בריה דרבינא חתי' על פסק רבינו פרץ הלא הביא המרדכי שם בפרק האומנין שחכם אחד חולק עליו והתיר. ואף כי המרדכי חולק על אותו חכם ואומר שטעות היתה הוראתו לא מפני שסובר שאין מתירין רק קרא עליו טועה במה שהורה שהוא עצמו יכול להתיר לעצמו כמבואר שם ולא כאשר חשש המורה צדק מהר"ר נתנאל כי במה שסובר שמתירין לו לא פליג המרדכי ובנדוי ראוי להקל דנדוי דרבנן הוא וכן כתב הרמב"ן בתשובה בסימן רס"ג וכן נוטי' דברי הרי"ף שכתב גם הוא דבכל הנך בעיי' דבפרק וא"מ דנשארו בתיקו אזלינן לקולא ופסקינן בכל מקום כרי"ף כאש' כתב מהר"ם בפרק נער' וגם הרא"ש בתרא הוא. ושנית אף לדברי רבינו פרץ נר' שהתי' בנדון דידן דמסקנ' המרדכי שהטעם הוא שהו' כאלו תלה הנדוי בהיתר המקום והיינו כנודר ע"ד המקום דאין לו הפרה ואם כן דומה זה לנודר עד"ר דאין לו הפרה דמפרש תלמודא בפרק השולח ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומפרש ר"ת דמסתמ' ניחא להו לרבים משום מצוה אם כן כ"ש שהמקום ניחא ליה משום מצוה דבן אדם אפשר שלא ניחא משום איזה שנאה או קנאה או אהבה וכדומה לזה אבל לפניו ית' אין אהבה ושנאה וקנאה ול"ד ומה שנמצא על שם ר"ת בתשובה שדוקא כמו מקרי דרדקי מתירין ולא בשא' מצות והביאה הרמב"ן בסימן רפ"ח בתשובותיו ומהררי"ק הביא' בסי' נ"ב על שם הרמב"ן ועל שם רבינו ניסים שכתבו דברי ר"ת אלו אין נרא' להשי' דבריו עיקר שהתוספו' חולקי' עליו כאשר הביא גם מהררי"ק. ודברי ר"ת עצמו בתו' שם בפרק השולח מוכיחין להפך דתלה הטעם דמסתמ' ניחא להו ולא משום נדר טעות וגם פשוטן של דברי התלמוד בפר' בתר' דמכות הם דלא כר"ת בההו' עובדא דאונס דמשום מצוה לא יוכל לשלחה מתירין א"כ הטעם אינו משום טעות דוקא כההוא מקרי דרדקי ומה שמהררי"ק דחק עצמו ליישב דברי ר"ת תירוץ דחוק הוא כנרא' מדבריו ממש מ"מ אף אם אמת הוא החילוק ההו' שסובר משום הכי במצוה אחרת אין מתירין דמאן לימא לן שכך היה דעת' מתחלה משעה ראשונה להתחרט אבל התם במכות אולי אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתם ואז היו מתירין ולכך לא לקי. אף לפי חילוק זה נוכל לומ' דע"ד המקו' עדיף ומוד' ר"ת דאין להסתפ' ולומ' מנ"ל דניחא ליה כמו שהוא מסופק בבן אדם כאשר הזכרתי למעלה וחילוק כל דהוא יספיק אלי לדחות מעלי חשש ר"ת ה"נ שחושש מהררי"ק לדחות דבריו מאחר כי פשוטא דתלמודא הוא עמנו ואמרתי רק ליישב שלא אביא עלי רנון לדחות דברי ר"ת שחושש מהררי"ק לדחותו לכן אי לדידי' ציית השואל ילך אצל חכמים ויתירו לו כי יהיו לו תריסים רבים להנצל מעונש תחלה אולי לא חלתה שבועה מטעמא של המורי' וא"ת שחלתה התרת חכמים יתירו לו כי המחמיר בזה לא נמצא שיחמיר בזה ואולי בנדון שלו כ"ע מודין וכן נראה. נאו' מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוג"ן:
1
