שו"ת מהר"ם פדוואה ע״וResponsa Maharam of Padua 76
א׳מכירת יין נסך
מעשה שהיה כך היה אחד מדרי וינייז"ה עוסק בפרקמטיא ולו בנים בקנדיאה ושולח סחורות לבניו לשם והם שולחין לו הסחורות משם לכאן ובתוך סחורתם נתעסקו גם בסתם יינם של נכרים שהובאו מקנדיאה להאיש לוניזיי"ה ומוכרם לנכרים ולא מחה בו שום מורה בגליל זה לשתי סבות האחת מחמת העלם ידיעה בתחלה והשנית אף לו היה נודע איך ימחו בידו מלעשות זה שאין רובץ עליו איסור רק מכח הנאה שנהנה מיינם ובעו"ה אין בידינו למחות בגליל זה ברובא דרובא הקונים מערלים בשוק ושותים אותם מעתה איך יגערו בנהנים לבד והסוחר הזה שראה מנהג פשוט אף מן הפרושים לקבל יין מן הנכרים בחובם ראה ויתר לו לעצמו אף להסתחר ולהיות כי בהיתר נדמה לו עשה קונטרק"ט עם נכרים סוחרין בוניזיי"ה ומכר להם סך חשוב מחביות של יין מקנדיא"ה והבטיח' להביא. היין לאוצרותיהם כי נשען על בניו שישלחו לו כפעם בפעם או ישלח אחד מבניו שבכאן ללכת לשם ולהביאם ובתוך כך נודע הדבר להמורים בקנדיאה וקמו וגערו בבניו שם אשר ככה עשו ולזה נבוכו היהודים הסוחרים האב ובניו באשר בא האב בקשר אמיץ נגד הנכרים ולא יוכל להפטר מהם אם לא בהפסד מרובה. ועל זה נדרשתי אם יש צד היתר להצילו מן ההפסד הזה. ולהשיב שואלי דבר אומר הנה הדרוש הזה מפוקפק בין. הפוסקים אם יש לדמות הנכרים בזמן הזה לתנוק בן יומו דאפילו לרב אינו אוסר כ"א בשתיה אך לא בהנאה ובתוס' פרק רבי ישמעאל האריכו ושם איתא דרשב"ם וריב"ן בשם רש"י שכתוב בתשוב' הגאונים שדומין לתנוק בן יומו וגם ר"ת בתחלה סבר כן אך אח"כ חזר בו והעיד על שם אביו רבינו מאיר שבפעם אחת נזדמן לו יין נסך והפסידו בידים ואף על פי כן לא רצה ר"ת לאסור הואיל ופשט המנהג להתיר והנח לישראל כו' וכן הרא"ש בספרו שם מאריך ומביא קצת ראיה להתיר ומסיים וז"ל ומ"מ ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה והנח להן לישראל כו'. אמנם מכל אלה לא יצא מנהג היתר רק לקבל סתם יינם בחובות דהוי כמציל מידם או ליין של ישראל שנגע בו נכרי משום הפסד ממון של ישראל אבל לקנות יינות ולהרויח בהן לא נהגינן היתר כי כן איתא בהדיא בהג"ה במיימוני פ"ח מהלכות מאכלות אסורות וז"ל מכאן התירו לאדם שגבה בחובו יין של נכרים או שאר דברים טמאים שיוכל למכרם אבל לקנות יין נסך או שאר דבר אסור כדי למוכרו או ליתנו לנכרי אסור עכ"ל. ובודאי שר"ל סתם יינם בזמן הזה דאלו יין נסך ממש או סתם יינם בזמן קדמון אסור לגבות בחובו ואסור למוכרו. א"כ נראה מכאן שסתם יינם בזמן הזה אסור לכתחלה לקנות ולמכור וכן בהג"ה ברא"ש וז"ל ולא שישהנו אצלו בחביות לישנו ואפילו בבית נכרי אסור לשהותו ואף על פי שאנו מתירין אותו בהנאה משום הפסדו של ישראל נקל בו אבל כמה דאפשר להרחיק ירחיק ונכון מא"ז ע"כ ואל יטעה אדם בספר של דפוס שיש בו שאינו מתירין כו' כי טעות הוא והוא שאנו מתירין כו' מיהו נראה מזה שאין להתיר רק משום הפסד. גם מצאתי הג"ה בחדושי מרדכי וז"ל וששאלת אם מותר להשכיר מרתיפו של ישראל לנכרי להשים בו יין נסך אסור כדתנן פ' השוכר השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרו אסור ואין חילוק בזמן הזה לבימי חכמי התלמוד אלא לענין ליקח יין נסך בחובו מפני שהוא כמציל מידם גם רבינו תם התיר זה ולמזוג לנכרי יין נסך אסור אבל מיין שלנו מותר למזוג להם ע"כ. מכל הנ"ל נראה בהדיא שלא הקילו בזה רק במקום הפסד. לכן בלי ספק הדין עם המורים בקנדיאה למחות בידם שלא יקנו עוד כדי להרויח ויישר כח המורים ההם. אמנם במה שנשתעבד כבר האב להנכרים על סמך שישלחו לו הבנים או שישלח הוא להביא' ולא יוכל להפטר מן התגרים כ"א בהפס"מ אין נראה להניא בידם והנח להם שיקיימו שעבודם כי דומה הוא לקבלה מן החובות בפרק אלו טריפות איתא ההוא נקב דסתמא חלב טמא דאתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש ליה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואסורא דאורייתא ואתה אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ומה שאמר אתלמוד רב ואסורא דאורייתא אינו שני טעמים לומר חדא שהוא רב ועוד שהוא אסור דאורייתא כמו לעיל מיניה שאמר חדא דאמר רב ששת כו'. רק ר"ל הואיל והוא איסור דאורייתא ויש אחד המחמיר יש ללכת אחר המחמיר כי כן נראה מלשון רש"י שם שפי' הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטריפה איסור דאורייתא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיי"ל בשל תורה הולך אחר המחמיר ואת אמרת כו' משם משמע דבדבר שהוא איסור דרבנן לא היה חולק רב פפא והיה נכון להקל משום דחסה תורה כו' אפי' אם ימצא מי שמחמיר כרב ודומה לו ובלעדי זה כלל גדול אמרו דספק דבריהם לקולא א"כ בנ"ד דאיסור דרבנן הוא ובמגע נכרי יש לנו על מי להסמך על רבנן דרבי נתן דאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר כאשר הזכיר הרא"ש טעם המתירין מזה ונוסף על זה דברי רש"י ותשובת הגאונים בזמן הזה שאין יודעין בטיב ע"ז כו' ואף בסתם יינם שגזרו משום בנותיהם מיישבי' התו' ואמרו שעתה שבטל הנסוך דיו להיות כפתם ושמנם וגם לשון רבותינו שבצרפתים הקדמונים שמביא סמ"ג ואגור מיירי ביין של נכרים ולא במגע נכרי ביין של ישראל נראה דדינא קאמרי ופוסקין היתר בהנאה אף שלא במקום הפסד כי התירו סתם ולא נזכר בדבריהם שום מקום הפסד ואף החולקין עליהם כר"ת בחזרתו וכרא"ש שאמר שאין ראיה ברורה להתיר מ"מ לא רצו לאסור משום הנח לישראל כו' ה"ה לאנשים האלו אין למחות בידם מלהשלים אשר כבר החלו כדי שיהיו נצולים מן ההפסד. ואגב שיטפי הנני לבאר שנראה דתשובת הגאונים הנ"ל אינם מחלקי' לומר דוקא לקבל בחובות כי דינא קאמרי ואינם מסופקים אך פוסקין שאין כאן איסור הנאה בזמן הזה. ומה שמסיימי' בתוס' ועל זה אנו סומכין לגבות כו' הם דברי התוספות ולא דברי הגאונים דהא גם הרא"ש מסיים ככה ואלו היו דברי הגאונים איך נתחלף לשון הענין ביניהם שבתוס' איתא ועל זה אנו סומכין וברא"ש אומר ועל זה סומכין בהרבה מקומות כו' ובספר אגור מביא גם הוא תשובת הגאונים הנ"ל ומסיים באופן אחר וז"ל ולפי מה שאמרנו יכול הישראל לקחת יין מנכרי בשביל חובו ע"כ וכן בסמ"ג מסיים לשון דידיה בסוף לפי מה שאמרנו כו'. א"כ נראה מכל אלה שאינו סיום תשובת הגאונים כי הם לא היו מסופקין אך הבאים אחריהם בהיותם מסופקין לא הלכו אחריהם רק במקום הפסד ואף כי בתוס' וברא"ש הזכירו בדברי הגאונים מגע נכרי נראה דלאו דוקא קאמרי דהא בסמ"ג לא הזכיר מגע נכרי בדבריהם אלו ואלו היה דבריהם דוקא במגע נכרי איך השמיט הסמ"ג עיקר זה אלא נראה דלאו דוקא קאמרי ומה שנזכר לשון מגע נכרי הוא על דרך העברה להיות מקור ההיתר מן ראיה של תנוק בן יומו דלא שייך בו כ"א מגעו ביין שלנו כי איך יקנו ממנו סתם יינם רק ר"ל מגעו ביין שלנו וק"ל. ולא יעלה על לב שום מורה בדור הזה להחזיק עצמו לב"ד יפה לקנוס הסוחר הזה מכח ב"ד יפה בלתי ראיה ברורה על העלם ידיעתו ולאמר ששגגת תלמוד עולה זדון. דאמינא אף כל דלא ידע כהא מילתא יוכל להיות שגבר' רבא הוא ואין להאשימו על שגגה זו להיות כי בפוסקים המפורסמין בינינו בתוס' והרא"ש והטורים ראה ההיתר בסתם והוא לא ידע מגלת סתרים כמו ההגהות הנ"ל ואשם כי טעה בשקול הדעת בחושבו מאחר כי אין כאן לחוש לאיסור סחורה מכח משנה דשביעית דפרק כלל גדול באשר איסור דרבנן הוא כמפורסם בכל הפוסקים מכח הירושלמי וראה שאין נוהגין בו בזמן הזה איסור הנאה שהרי מקבלים אות' בחובות לזה חשב שודאי אין בית מיחוש בנדון זה אף בקנייה ומכירה ובאמת אין טעם נכון לחלק שאם הוא מותר בהנאה מותר לגמרי ואם הוא אסור בהנאה הכל אסור רק להיות כי הפוסקים היו מסופקין קצתם בדין זה לכך לא הקילו רק במקום הפסד והסוחר הזה לא הרגיש בזה לכן אין לקנסו על שגגתו זו. וכל שכן שלפי הנשמע היינות האלו שמסתחרין בהם האב ובניו קונים אותם בעודם על הגפנים ומסדרים לבעלי הכרמים הערלי' לעשות להם היינות ואף הם עצמם טורחים ויוצאי' ומסייעי' להם להתעסק בהם לאספם אך שאי אפשר לעשותם בהכשר בלתי מגע נכרי א"כ נדמה ליין של ישראל שנגע בו נכרי ואינו בכלל סתם יינם שגזרו בו משום בנותיהם רק איסור יין של ישראל שנגע בו נכרי דיותר נקל הוא להתיר בו הנאה כנראה בתוס' הנ"ל פרק רבי ישמעאל וברא"ש לכן אין למחות בידם ולהפסידם אך לא יוסיפו עוד לעשותם. ושלום מני לכל רבנן ולכל תלמידהון ולכל מאן דעסקין באורייתא נאם מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
מעשה שהיה כך היה אחד מדרי וינייז"ה עוסק בפרקמטיא ולו בנים בקנדיאה ושולח סחורות לבניו לשם והם שולחין לו הסחורות משם לכאן ובתוך סחורתם נתעסקו גם בסתם יינם של נכרים שהובאו מקנדיאה להאיש לוניזיי"ה ומוכרם לנכרים ולא מחה בו שום מורה בגליל זה לשתי סבות האחת מחמת העלם ידיעה בתחלה והשנית אף לו היה נודע איך ימחו בידו מלעשות זה שאין רובץ עליו איסור רק מכח הנאה שנהנה מיינם ובעו"ה אין בידינו למחות בגליל זה ברובא דרובא הקונים מערלים בשוק ושותים אותם מעתה איך יגערו בנהנים לבד והסוחר הזה שראה מנהג פשוט אף מן הפרושים לקבל יין מן הנכרים בחובם ראה ויתר לו לעצמו אף להסתחר ולהיות כי בהיתר נדמה לו עשה קונטרק"ט עם נכרים סוחרין בוניזיי"ה ומכר להם סך חשוב מחביות של יין מקנדיא"ה והבטיח' להביא. היין לאוצרותיהם כי נשען על בניו שישלחו לו כפעם בפעם או ישלח אחד מבניו שבכאן ללכת לשם ולהביאם ובתוך כך נודע הדבר להמורים בקנדיאה וקמו וגערו בבניו שם אשר ככה עשו ולזה נבוכו היהודים הסוחרים האב ובניו באשר בא האב בקשר אמיץ נגד הנכרים ולא יוכל להפטר מהם אם לא בהפסד מרובה. ועל זה נדרשתי אם יש צד היתר להצילו מן ההפסד הזה. ולהשיב שואלי דבר אומר הנה הדרוש הזה מפוקפק בין. הפוסקים אם יש לדמות הנכרים בזמן הזה לתנוק בן יומו דאפילו לרב אינו אוסר כ"א בשתיה אך לא בהנאה ובתוס' פרק רבי ישמעאל האריכו ושם איתא דרשב"ם וריב"ן בשם רש"י שכתוב בתשוב' הגאונים שדומין לתנוק בן יומו וגם ר"ת בתחלה סבר כן אך אח"כ חזר בו והעיד על שם אביו רבינו מאיר שבפעם אחת נזדמן לו יין נסך והפסידו בידים ואף על פי כן לא רצה ר"ת לאסור הואיל ופשט המנהג להתיר והנח לישראל כו' וכן הרא"ש בספרו שם מאריך ומביא קצת ראיה להתיר ומסיים וז"ל ומ"מ ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה והנח להן לישראל כו'. אמנם מכל אלה לא יצא מנהג היתר רק לקבל סתם יינם בחובות דהוי כמציל מידם או ליין של ישראל שנגע בו נכרי משום הפסד ממון של ישראל אבל לקנות יינות ולהרויח בהן לא נהגינן היתר כי כן איתא בהדיא בהג"ה במיימוני פ"ח מהלכות מאכלות אסורות וז"ל מכאן התירו לאדם שגבה בחובו יין של נכרים או שאר דברים טמאים שיוכל למכרם אבל לקנות יין נסך או שאר דבר אסור כדי למוכרו או ליתנו לנכרי אסור עכ"ל. ובודאי שר"ל סתם יינם בזמן הזה דאלו יין נסך ממש או סתם יינם בזמן קדמון אסור לגבות בחובו ואסור למוכרו. א"כ נראה מכאן שסתם יינם בזמן הזה אסור לכתחלה לקנות ולמכור וכן בהג"ה ברא"ש וז"ל ולא שישהנו אצלו בחביות לישנו ואפילו בבית נכרי אסור לשהותו ואף על פי שאנו מתירין אותו בהנאה משום הפסדו של ישראל נקל בו אבל כמה דאפשר להרחיק ירחיק ונכון מא"ז ע"כ ואל יטעה אדם בספר של דפוס שיש בו שאינו מתירין כו' כי טעות הוא והוא שאנו מתירין כו' מיהו נראה מזה שאין להתיר רק משום הפסד. גם מצאתי הג"ה בחדושי מרדכי וז"ל וששאלת אם מותר להשכיר מרתיפו של ישראל לנכרי להשים בו יין נסך אסור כדתנן פ' השוכר השוכר את החמור להביא עליו יין נסך שכרו אסור ואין חילוק בזמן הזה לבימי חכמי התלמוד אלא לענין ליקח יין נסך בחובו מפני שהוא כמציל מידם גם רבינו תם התיר זה ולמזוג לנכרי יין נסך אסור אבל מיין שלנו מותר למזוג להם ע"כ. מכל הנ"ל נראה בהדיא שלא הקילו בזה רק במקום הפסד. לכן בלי ספק הדין עם המורים בקנדיאה למחות בידם שלא יקנו עוד כדי להרויח ויישר כח המורים ההם. אמנם במה שנשתעבד כבר האב להנכרים על סמך שישלחו לו הבנים או שישלח הוא להביא' ולא יוכל להפטר מן התגרים כ"א בהפס"מ אין נראה להניא בידם והנח להם שיקיימו שעבודם כי דומה הוא לקבלה מן החובות בפרק אלו טריפות איתא ההוא נקב דסתמא חלב טמא דאתא לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש ליה חדא דהא אמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל א"ל רב פפא לרבא רב ואסורא דאורייתא ואתה אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ומה שאמר אתלמוד רב ואסורא דאורייתא אינו שני טעמים לומר חדא שהוא רב ועוד שהוא אסור דאורייתא כמו לעיל מיניה שאמר חדא דאמר רב ששת כו'. רק ר"ל הואיל והוא איסור דאורייתא ויש אחד המחמיר יש ללכת אחר המחמיר כי כן נראה מלשון רש"י שם שפי' הא רב דאמר לעיל טמא אינו סותם וטריפה איסור דאורייתא ויש לנו לילך אחר המחמיר דקיי"ל בשל תורה הולך אחר המחמיר ואת אמרת כו' משם משמע דבדבר שהוא איסור דרבנן לא היה חולק רב פפא והיה נכון להקל משום דחסה תורה כו' אפי' אם ימצא מי שמחמיר כרב ודומה לו ובלעדי זה כלל גדול אמרו דספק דבריהם לקולא א"כ בנ"ד דאיסור דרבנן הוא ובמגע נכרי יש לנו על מי להסמך על רבנן דרבי נתן דאמרו מדדו בין ביד בין ברגל ימכר כאשר הזכיר הרא"ש טעם המתירין מזה ונוסף על זה דברי רש"י ותשובת הגאונים בזמן הזה שאין יודעין בטיב ע"ז כו' ואף בסתם יינם שגזרו משום בנותיהם מיישבי' התו' ואמרו שעתה שבטל הנסוך דיו להיות כפתם ושמנם וגם לשון רבותינו שבצרפתים הקדמונים שמביא סמ"ג ואגור מיירי ביין של נכרים ולא במגע נכרי ביין של ישראל נראה דדינא קאמרי ופוסקין היתר בהנאה אף שלא במקום הפסד כי התירו סתם ולא נזכר בדבריהם שום מקום הפסד ואף החולקין עליהם כר"ת בחזרתו וכרא"ש שאמר שאין ראיה ברורה להתיר מ"מ לא רצו לאסור משום הנח לישראל כו' ה"ה לאנשים האלו אין למחות בידם מלהשלים אשר כבר החלו כדי שיהיו נצולים מן ההפסד. ואגב שיטפי הנני לבאר שנראה דתשובת הגאונים הנ"ל אינם מחלקי' לומר דוקא לקבל בחובות כי דינא קאמרי ואינם מסופקים אך פוסקין שאין כאן איסור הנאה בזמן הזה. ומה שמסיימי' בתוס' ועל זה אנו סומכין לגבות כו' הם דברי התוספות ולא דברי הגאונים דהא גם הרא"ש מסיים ככה ואלו היו דברי הגאונים איך נתחלף לשון הענין ביניהם שבתוס' איתא ועל זה אנו סומכין וברא"ש אומר ועל זה סומכין בהרבה מקומות כו' ובספר אגור מביא גם הוא תשובת הגאונים הנ"ל ומסיים באופן אחר וז"ל ולפי מה שאמרנו יכול הישראל לקחת יין מנכרי בשביל חובו ע"כ וכן בסמ"ג מסיים לשון דידיה בסוף לפי מה שאמרנו כו'. א"כ נראה מכל אלה שאינו סיום תשובת הגאונים כי הם לא היו מסופקין אך הבאים אחריהם בהיותם מסופקין לא הלכו אחריהם רק במקום הפסד ואף כי בתוס' וברא"ש הזכירו בדברי הגאונים מגע נכרי נראה דלאו דוקא קאמרי דהא בסמ"ג לא הזכיר מגע נכרי בדבריהם אלו ואלו היה דבריהם דוקא במגע נכרי איך השמיט הסמ"ג עיקר זה אלא נראה דלאו דוקא קאמרי ומה שנזכר לשון מגע נכרי הוא על דרך העברה להיות מקור ההיתר מן ראיה של תנוק בן יומו דלא שייך בו כ"א מגעו ביין שלנו כי איך יקנו ממנו סתם יינם רק ר"ל מגעו ביין שלנו וק"ל. ולא יעלה על לב שום מורה בדור הזה להחזיק עצמו לב"ד יפה לקנוס הסוחר הזה מכח ב"ד יפה בלתי ראיה ברורה על העלם ידיעתו ולאמר ששגגת תלמוד עולה זדון. דאמינא אף כל דלא ידע כהא מילתא יוכל להיות שגבר' רבא הוא ואין להאשימו על שגגה זו להיות כי בפוסקים המפורסמין בינינו בתוס' והרא"ש והטורים ראה ההיתר בסתם והוא לא ידע מגלת סתרים כמו ההגהות הנ"ל ואשם כי טעה בשקול הדעת בחושבו מאחר כי אין כאן לחוש לאיסור סחורה מכח משנה דשביעית דפרק כלל גדול באשר איסור דרבנן הוא כמפורסם בכל הפוסקים מכח הירושלמי וראה שאין נוהגין בו בזמן הזה איסור הנאה שהרי מקבלים אות' בחובות לזה חשב שודאי אין בית מיחוש בנדון זה אף בקנייה ומכירה ובאמת אין טעם נכון לחלק שאם הוא מותר בהנאה מותר לגמרי ואם הוא אסור בהנאה הכל אסור רק להיות כי הפוסקים היו מסופקין קצתם בדין זה לכך לא הקילו רק במקום הפסד והסוחר הזה לא הרגיש בזה לכן אין לקנסו על שגגתו זו. וכל שכן שלפי הנשמע היינות האלו שמסתחרין בהם האב ובניו קונים אותם בעודם על הגפנים ומסדרים לבעלי הכרמים הערלי' לעשות להם היינות ואף הם עצמם טורחים ויוצאי' ומסייעי' להם להתעסק בהם לאספם אך שאי אפשר לעשותם בהכשר בלתי מגע נכרי א"כ נדמה ליין של ישראל שנגע בו נכרי ואינו בכלל סתם יינם שגזרו בו משום בנותיהם רק איסור יין של ישראל שנגע בו נכרי דיותר נקל הוא להתיר בו הנאה כנראה בתוס' הנ"ל פרק רבי ישמעאל וברא"ש לכן אין למחות בידם ולהפסידם אך לא יוסיפו עוד לעשותם. ושלום מני לכל רבנן ולכל תלמידהון ולכל מאן דעסקין באורייתא נאם מאיר בכמ"ר יצחק ז"ל קצנאילנבוגן:
1
