שו"ת מהרשד"ם, אבן העזרResponsa Maharashdam, Even HaEzer

א׳שאלה מעשה שהיה כך היה שאיש אחד היה משודך עם בחורה אחת ובהמשך הזמן נתגלה שהמשודך הנז' היה רשע ובעל עבירות עד שלסבה זו דחפו חמיו בשתי ידיו וכשרא' המשודך הנז' כן הוציא קול ופתה והסית גם כן לשלשה בני אדם שיאמרו בפני קצת אנשים איך קדש את משודכתו הנז' בפניהם וכן עשו עד שהביא המשודך לאבי הנערה עם היותה בוגרת לפני בית דין כדי שיבואו העדים ויעידו לפני ב"ד איך משודכתו הנז' היתה מקודשת אליו שני פעמים אחד ע"י אחיו בשליחותו ופעם אחרת הוא בעצמו והביא לראובן שמעון ולוי לפני ב"ד שאלו הב"ד לראובן ושמעון ואמרו שאמת הוא שפעם אחת הלך אחיו של המשודך הנז' ונתן גאראנג"ה אחת למשודכת הנז' אבל האחד מהם אמר שאמר לה השליח הנז' לשון קדושין והאחר אמר שלא אמר לה לשון קדושין כלל ועקר רק שנתן לה הגראנג"ה לבד עוד הביא לשמעון ולוי שקדשה בפניהם ובאו בפני ב"ד והעיד שמעון שהמשודך הנז' נתן רימון א' מידו ליד משודכתו ואמ"ל תהא מקודשת לי ברימון זה ושהיא לקחה הרימון ושתקה ולוי אמר שלא ראה ולא שמע מעול' לא קדושין אלו ולא לאחרים באופן שבפע' הראשונה והשנית לא יש מי שיעיד על קדושין כי אם שמעון לבד אמנם שנים האחרים אמרו ונשבעו שבועו' חמורות איך לא ראו ולא שמעו קדושין כלל ועקר לבחורה הנז' לא מהמשודך הנז' ולא מאדם אחר בעולם וכשראה הרשע הנז' שלא יצא כונתו לפועל אמר לפני הב"ד שהיה לו שני שטרות חתומים אחד מראובן ושמעון שמעידי' איך קדשה אחיו בפניהם בעדו וכמו כן שטר אחר ששמעון ולוי חתומים ומעידים איך הוא מעצמו קדשה כנז' וקודם שיבואו השטרות בפני הב"ד שאלו הב"ד לעדים הנז' מה זה שאתם אומרים שלא ראיתם מעולם קדושין וזה אומר שיש לו חתימת ידכם שאתם מעידים שראיתם שקדשה הוא בעצמו וכך לשני אמרו איך אתה אומר שלא ראית ולא שמעת שקדשה שום אדם לבחורה הנז' ואתה חתום כפי מאמר זה המשדך בשטר ומעיד שקדשה אחיו בעדו אז ענו כל אחד מהם רצו' ראובן ולוי שהאמת שמכח האלות והשבועות שלא ראו ולא שמעו קדושין כלל ועקר כנז' אמנם שמכח הפתוי וההסתה שפתה והסיתם הנחש הנז' ואמר להם שמשודכתו היתה ושלא היה בזה שום דבר נתפתו וחתמו שקר ואח"כ הובא השטרות לפני ב"ד וראו שהיה ראובן ושמעון מעידים בשטר אחד בזה הלשון זכרון עדות שהיה בפנינו שיום פ' כך וכך לחדש פלוני נתן פלו' גראנג"ה אחת לגאמילה משודכת פלוני ואמר לה תקח הגראנג"ה הזאת בעד קדושין לאחי פלו' ולהיות אמת הדבר חתמנ2ו שמותינו פה. ראובן עד שמעון עד. גם השטר השני הוציא והיה אומר זכרון עדות כו' עד אמר לה פלוני המשודך למשודכתו תקח רמון זה ותהא מקודשת לי כו'. ולפי שאמת ויציב הדבר חתמנו שמותינו פה. שמעון עד. לוי עד. עד כאן. וחזרו ג"כ העדים ואמרו שהכל בדאי כי הוא פתם לחתום שקר ולא היה כי אם שמעון שאמר לעולם שכל מה שחתם שאמת ויציב הוא:

ב׳ואני ההדיוט החתום למטה אומר שלהיות שהשאלה הנז' הגיע אלי מקדם לסבת כי הבחורה הנז' עצמי ובשרי היא בת אחותי ומרוב כעסי ושיחי נ"ל שתעיתי במה שגמרתי בדעתי כי אין ספק שהיא מקודשת גמורה והיה זה לפי שראיתי סובר פסק מוהר"ר יוסף קילון זצ"ל שרש ע"ד אשר הפליא להחמיר אפילו כשעדים אומרים שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקדשה גם שהמשדך הודה שהכל היה שקר וכזב ומעולם לא קדשה ושהעדי' פלסתר גמור יעויין בספרו ולהיות נודע בשערים עוצם חכמתו סיני ועוקר הרים בפלפולו האמיתי אמרתי מי זה ואי זה הוא יערב אל לבו לבא נגד המלך את אשר כבר עשה וכ"ש שלכאורה יש בנדון זה עשר ידות להחמיר אחר שהעדים מקיימים השטר במה שאומרים שאמת שחתימת ידם הוא רק שהענין בעצמו שקר. ב' שכאן המקולקל המשודך עומד במרדו. ג' שיש עד א' בשטר גם על פה שאומר שחתימתו אמת והענין אמת. מפני זה גמרתי בדעתי תיכף ראותי השטרות כתבתי לגיסי שלא היה מן האפשר לפוטרה בלי גט אמנם אחר העיון ובדיקת הפוס' נראה לענין דינא שיש צד וצדדים אמתיים להתיר הבחורה הנז' ולפוטרה בלי גט מבלי פקפוק כלל ועקר. וידעתי אני ידעתי שאיני כדאי להורות ולפסוק דין אפי' ביעתא בכותחא כ"ש בענין קדושין אשר שגיאתם עולה זדון אחר אשר הזהירוני חז"ל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין כו' אמנם לא להורות חס ושלום באתי כי אם כתלמיד הנושא ונותן ומוסר דבריו לפני רבותיו והם יורוהו יאמרו לו זה הדרך לך בה. ולהשלמת הענין אומר אני שראוי לעיין בזה ארבעה דברים. אח' שטר זה שהוא שטר ראיית קדושין נאמר בו מאמר רשב"ל האמור עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ואם כן לא יועיל דבורם שאומרים עת' שהוא שקר כיון דק"ל כיון שהגיד כו' או אם נאמר דדוקא גבי שאר שטרות נאמר מאמר רשב"ל אמנם הכא לא שייך. ב' שאף אם נאמר שכל השטרות שוים ובכולם נאמר מאמר רשב"ל יש לראות אם יש צד שכאן בנ"ד השטרות אינם כלום אחר שקודם שהוחזקו השטרות בב"ד העידו הם מפיה' שלא ראו ולא שמעו שום קדושין בעולם ונשבעו על כך וראוי שנאמר כאן לא אתי שטר ומרע לשבע"פ הפך ממה שאומרים במקום אחר. ג' יש לראוה שאחר שבכל שטר מהם יש עד אחד שעומד בדבורו אם יש לחוש בדבריו. שלישי יש לראות שגם אם נאמר שלכל זה אין לחוש אם יש לחוש לפחות לכל הקדושין שהוציא המשודך הנז' גם העדים קודם שיבואו לפני ב"ד או לאו. ועם שהאמת שיש לכל אחת מן החלוקות להאריך הרבה עכ"ז אקצר כל האפשר ואחרי כן יבואו דברי רבותי ויגמרו מה משפט הנערה:

ג׳ואתחיל ואומר כי עם היות מהררי"ק ז"ל בשרש הנז' הפליא להחמיר כנז' ממנו בעצמו למדתי כי אחר שגאוני עולם וגדולים ממנו בחכמה ובמנין חולקים עליו אין ראוי להניח דבריהם ולילך אחריו אחר שקרוב לודאי לא ראה דבריהם שאם היה שראה דבריהם בודאי היה אפשר לומר כיון דהוא ידע במילי דהנהו גדולים טפי מינן ולא חש לדבריהם לפחות ראוי לחוש לדבריו ולהחמיר אחר שהוא אחרון ומחמיר אמנם בנ"ד שבודאי לא ראה הקדמוני' ובודאי ראוי לילך אחר הקדמונים כל זה מבורר מדבריו ז"ל בשרש צ"ד. וז"ל אמת הוא כי כאשר ימצאו דברי הגאונים הקדמונים כתובים על ספר ידוע ומפורסם והפוס' האחרונים יפסקו בהפך דבריהם בהאי ודאי מודינא לך כו' עד אבל מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אח' ולא על' זכרונו על ספר ידוע אפי' אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקדום לו איכא למימר שלא ראה דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק אחרון דבריו של הגאון הקדו' ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה הרי בבירור אומר שיש להלך אח' הגאון אפי' כשיש פוסק אחרון שפוסק נגדו היכא דאיכא למימר שלא ראה וכאן שגאון וגאונים שפוסקים הפך דבריו כאשר מצאתי בשתי תשובות שאלות מהרשב"א ואלו הן זו אחר זו:

ד׳שאלה

ה׳ראובן הוציא קול שקדש את לאה ובא בעקיפי' עד שהחתי' שטר קדושין ועדיו מזוייפים ונתרע' לקהל ואמר שיכופו את לאה שתשלים לו כו' עד תודיענו אם נאמר בזה מפיהם לא מפי כתב' ואין חתימת העדים כלום עד שיגידו בפיהם ואפשר שיהיו מוכחשים ומזוייפים בעדותם או שנסמוך על חתימת' כשאר שטרות:

ו׳תשובה

ז׳ועל עדות שאמרת אם מקבלין מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שנעשה מדעת המתחייב כבשטר מקנ' שממנו אנו למדין שנא' וכתו' בספ' וחתו' שהמוכ' צוה לכתו' ולחתו' וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב כבשטר מקנה שממנו אנו למדי' אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם היא זו וזו היא שאמרו הודאה בפני שנים צריך לומר שאם לא צוה אין להם לכתוב ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות @77[פרק שני דכתובות דף כ' כתבו התוספות ועוד אומר ר"י דלא בעינן מדע' שניהם ולעיל מזה כתב' שצריך מדע' הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר משמע בהדי' דלתירוץ אחרון פליגי אהרשב"א ז"ל:]@88 וכדאי' פרק זה בורר דגרסי' התם הודית' דלאו איהו כתב ידא אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן הוא גדול כלומר והכא נמי חזקה לא חתמו אלא אם כן אמר חתומו הבו ליה מתקיף ליה רב פפא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי שאלינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסול והכא נמי אם כתבו וחתמו העדים שלא מדעת המתקדש אין סומכים על עדות זה עד @77[נר' דדוקא הא אם היא אינה מכחשת אמרינן שמדעתה חתמו והוי עדות:]@88 שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזק' ידע ולא חתמו עד דאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי וה"ל כאידך אודיתא דהתם דלא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא דאמר רב נתן בר אמי הכי אמרי משמיה דרבא כל כה"ג חיישי' לב"ד טועין וצא ושאל לכל אי ידע' הא אי לא ובאמת לא ידעי צריכים עדים אלו לבא ולהגיד מפיהם וכ"ש כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל ע"כ הרי מבואר מדבריו בפי' שאין לחוש לשטר ראיית קדושין אפי' בשהעדים אין אומרים שחתמו שקר אלא שאינם בכאן אפ"ה לא חיישי' כל שאין מעידים בפיהם שמפיהם ולא מפי כתבם בעינן וכ"ש וק"ו כאשר העדים עצמם אמרו שלא ראו ולא שמעו שום קדושין כלל ועקר ומה שחתמנו הוא שקר ונשבעו ע"ז כמה שבועות שאין לחוש לשטרות אלו:

ח׳עוד שאלה

ט׳שנית וז"ל ראובן שאמר קדשתי את דינה ודינה אומרת שלא היו דברים מעולם עד וחזר וטען שיהודה ובנימין היו עדיו ויש בידו חתימתן והוציא חתימתן שבפניהם קדש את דינה ובאו יהודה ובנימין ואמרו שאין זה כתיבת ידם ושלא היו דברים מעולם שלא ראו הקדושין ולא חתמו ודינה מתיירא' שמא ראובן זה יוציא חתימת עדים אלו אחר מיתתם וישכח מה שהכחישוהו העדים או שמא יביאו עוד עדים שקרים ויעידו שזה כתב ידם מיהודה ובנימין ומבקש' מב"ד שיכתבו מה שאמרו יהודה ובנימין הודיעני אי אמרינן בהם עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכיון שהעידו שוב אינם חוזרים ומגידים ועוד תודיעני אם הא' אומר שאין זה כתב ידו ומעולם לא חתם והב' מודה שחתם מהו מי הוי כעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה וכן תודיעני אי לא הויא עדות עד שיגידו בפיהם ומפיהם ולא מפי כתבם בעינן:

י׳תשובה

י״אכבר השיבותי על עיקר מעשה של ראובן זה והשיבותי דעל עדות החתימה דאין סומכין עליה דבכל כי האי מפיהם ולא מפי כתבם בעינן והארכתי בדבר והנה שם תשובתי ממנה תראו דעתי ועל מה שהשבתם שהעדים הראשונים הכחישום שורת הדין בעלמא אילו הביא עדים אחרים והעידו כדבריו היו נאמנים ואפי' למאן דאמר צריך לברר כדאי' בפ' זה בורר דהני סהדי לא מכח הני סהדי אתו אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן לעשות בנות ישראל כזונות ורגלים לדבר שהוא ועדיו שקרנים ושטים היא זו אבל כשבאו גם האחרונים והכחישו ואמרו שאין זה כתב ידם ואין כתב ידם יוצא ממקו' אחר בכל מקום אין משגיחין על הכתב שהרי הם נאמנים ואין אומרים בכי האי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והלכה רווחת היא זאת ומשנה שלמה שנינו העדים שאמרו כתב ידינו היא זאת כו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים אין נאמנים ואפי' אם היה כתב ידם יוצא במקום אחר או שאמרו העדים כתב ידינו כו' אם אמרו מעולם לא חתמנו ומזויף הוא הכל תלוי בראיית הב"ד אם הוא טוב ידקדק ויעיין היטב בדבר ויחקור ויאיים ויכוף שרגלים לדבר וכזה ראוי להורות וכמעשה דרבא פ' גט פשוט אמר ליה דין חתימות ידא דידי היא מיהו קמיה דרב אחא כו' כפתיה ואודי:

י״בומה ששאלתם אם האחד מכחיש והאחד מודה @77[מכאן נר' שלא היו דברו אלא בשטר שאין בו קיו' הא יש בו קיום הוי עדות וק"ל:]@88 זה ודאי כעד אומר נתקדשה ועד אומ' לא נתקדש' ותרוייהו בפנויה קאי מסהדי והאי דאמ' נתקדשה ה"ל חד במקום שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ודינה ששואלת בבית דין לכתוב מה שהיה בפניהם וליתן לה כדין אמרה ושומעין לה וראוי לב"ד לכתוב אפי' בעצמם וליתן לה להסיר המכשלות ושלא ליתן מקו' לפושעים לחתור ולנבל את בנות ישראל ולהחניף את הארץ עכ"ל הרי גם בתשובתו זו אומר ג"כ דאין סומכין על חתימת העדים כי מפיהם ולא מפי כתבם בעינן כו' והעתקתי זאת התשובה כי ממנה יצא לנו אורה גם בחלוקה הג' כאשר נבאר בע"ה:

י״גוכן במרדכי בשלהי מ"ק שאלה ארוכה על ענין כזה ולשם היה הנפק ג"כ בשטר ורבו המתירי' ואעפ"י שהביאו ראיות וסבו' אחרות מה שלא שייך בנ"ד מ"מ הה"ר חיים אביגדור בסוף תשובתו ובחתימתה הביא משם רבנו שמחה שאין עדות מתקבלת מתוך שטר כזה והביא ראיה לדבריו כאשר כתוב באורך בשאלה הנז'. ואפילו אם נתקיים השטר בחותמיו אינו כלום דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן ואע"ג דאפשר דר"ש לא אמר כן למעשה מ"מ בנ"ד שבכאן ידים מוכיחות שהכל שקר וכזב וטעו העדים יחשבו שהיה אומר להם האמת שלא היה בהם עון אשר חטא בחתימתם אך אמנם כאשר באו לב"ד יראו לנפשם והגידו האמת כאשר הוא וא"כ באנו לדין ואומר כי מן הראוי היה שאפי' הוה ברור לן דמהררי"ק ז"ל ראה כל זה ואפ"ה פסק נגד סברתם שאין ראוי להניח הרבי' גאוני עולם כאלו הרשב"א והרב רבנו שמחה והרב רבי חיים אביגדור ולהלוך אחר היחיד אחר שאין אנו רואים בכל ראיותיו שיביא ראיה שגם בשטר ראיית קדושין שייך לומר עדים החתומים על השטר כו' כי כל מה שהפליג להביא ראיות אינו כי אם להוכיח שעדים החתומים על השטר כו' הוא אפי' כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואפי' אי אפשר לקיימו בשום אופן אמנם אחר שאפי' שנודה לו כל זה אינו מזיק לנו וזה בשנאמר שלא נאמר כל זה רק בשאר שטרות אמנם בשטר ראיית קדושין לא ויש ראיה לזה מן הסברא ומן התלמוד שלנו ומן הירושלמי לאו כל כמיני' להחזיק בסברתו ולדחות בקש ראיות הראשונים כ"ש שמוכח בלי ספק שלא ראה תשובות הרשב"א שתים ולא אחת שאם היה רואה לא היה אומר מה שאמר ואפי' אם היה שאמרו היה חוזר בו כאשר אנו רואים בתשובת שאלה אחת בשרש ס"ד המתחלת ואשר כתבת כו' אמר וז"ל אמת הוא כי בתחל' העיון אמרתי בעצמי שאין צריך דרישה וחקירה אף אם יראה הדין מרומה עד אחרי כן מצאתי תשובה בשם רבנו אשר עד הרי לך בהדיא שאף במקום עדים החתומים על השטר בעינן דרישה וחקירה כו':

י״דואע"ג דבפ' ב' דכתובות מוכח דלא ואפי' במקום שיש לחוש לרמאות ואפי' שהעדים עצמם מכחישים פשיטא דהרא"ש ידע לההיא סוגיא טפי מינן וא"כ נר' שהדברים ק"ו בן בנו של ק"ו ומה התם שנראה לו מוכח מן הגמ' הפך סברת הרא"ש אפי' הכי מבטל דעתו מפני דעת הרא"ש מטעם דידע כו' הכא דלא מוכח בשום מקום כדבריו בשטר ראיית קידושין ואדרב' מוכח כדברי הקדמונים והתם יחיד הרא"ש לבד ובכאן שלשה עמודי עולם שכל אחד גדול לפחות כמו הרא"ש נר' בלי ספק שהדברים ברורים לרואי השמש שמהררי"ק לא ראה אותם וגם שאם היה רואה היה חוזר בו גם נראה לי להביא ראיה שלענין דינא מוכח ממנה שאם היה רואה דברי הראשונים אשר אמרנו היה חוזר וזה מסוף לשון השאלה הנז' שאחר שהרבה ראיותיו מן הגמ' ומן הפוסקים חזר ואמר איך לבי מגמגם הרי שלא היה יכול יוסף להתאפק לנצבים עליו עם היות היו לו לפי דבריו ראיות חזקות וברורות הפך סברתם ואם לא שנדחק בשני חלוקים כנז' בספרו ומצא מקום לנוס מפניהם היה חוזר וא"כ סברה ברורה היא זאת שאם היה רואה להרשב"א ז"ל ולהרב רבנו שמחה ולהר"ר אביגדור ז"ל שאין ספק שהיה חוזר בו או לכל הפחות להזכירם על שפתיו וא"כ מכל זה נראה שמצאנו ריוח והצלה לנערה הזאת להצילה מיד הארור ובפרט כאשר הגיד לי החכם השלם כמה"ר יוסף ן' לב נר"ו כי כאשר אירע פה מעשה רבי אברהם טזארטי שהוציא שטר מקויים מב"ד של החכם מוהר"ר שלמה שיריליו י"א שעם כל זה הרב הגדול מרנא ורבנא לא היה חושש לקדושין אם לא שבאו העדים והעידו מפיהם כ"ש וק"ו בנ"ד דליכא קיום כלל ועיקר. עוד שלפי הנראה לי לכאורה שאפי' לדברי מהררי"ק ז"ל אין לחוש לקדושין הללו אם לא יתקיים השטר על פי עדים או על פי כתבם היוצא ממקום אחר כאשר יראה כן מלשונו בשני מקומות בבירור במקום אחר אומר וז"ל הלכך אתברר לן דכל היכא דחתמ' תרי אשטרא ולא הוחזקו שם בשמותיהם כו' עד ואי משום דאמרי סהדי אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתיר' הואיל שהובא השטר בבית דין וקראוהו בבית דין שוב לאו כל כמיניה לומר לא חתמנו מעולם דלא אתי על פה ומרע לשטרא. א"כ נראה דאפי' לפי דעתו ז"ל דוקא כשהובא כו' שוב כו' הא אם מקמי שהיו מביאים היו הם מעידים שהכל שקר וכזב אז אפי' כשיבא שטרא אח"כ לא מרע שטר לבעל פה שאמרו מקודם. ג"כ בלשון אחר אמר וז"ל ואתא רשב"ל להוסיף על מתני' אע"ג דליכא לא כתב ולא עדים אלא שהובא לב"ד וקראוהו כו' עד אבל היכא דליכא כתב ידם ולא הובא בבית דין וקראוהו ב"ד בהא מודה רשב"ל דיכולי' לומר מבודים היינו ויכולין לומר לא חתמינן ע"כ וא"כ הכא נמי אחר שקודם שהובא השטר בבית דין אמרו שמכח האלות והשבועות שהכל הוא שקר ושמבודים היו הרי אלו נאמנים ואעפ"י שאם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון לא היו נאמנים מטעם דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמני' לומר מבודים היינו כי חשבו שלא היו טועים בזה כי רבם היה אומר להם אין בזה דבר אחר שהיא משודכת ומוטעים אחר רבם היו כי לא היו עושים זה ברשע רק לפי תומם וכן מבורר בדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות עדות שכתב וז"ל עדים החתומים על השטר כו' ואין יכולים לחזור בהם במד"א בשאפשר כו' עד אבל אם אי אפשר לקיים מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זה אין נאמנים שאין אדם משים כו' הרי שאפי' שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון מטעם דאין אדם כו' נאמנים לומר מוטעים היינו או מבודים והדבר ברור שאלו הפתאים מהעדים שטעו ברבם ובפרט שיש להאמינ' אחר שנשבעו שבועות חמורות וחמירא שבועה עד מאד ובפרט כשיש מקום לתלות פתיותם וק"ל אחר זמן רב יותר מכ"ה שנה על מעשה אחר שבא לידנו נתגלה אלינו תשובת הרמב"ם ז"ל גם תשובה מגאון אחר שגם שטר קידושין כזה כאשר יהיה מקויים דהוי עדות גמור כמו בשאר שטרות אעפ"י שמדברי רבנו שמחה אינו נראה כן מ"מ אחר העיון נראה דגם הרשב"א ז"ל יוד' בשטר מקויים וכן המרדכי זולת רבנו שמחה נוסף על הכל התשובות הנז' וראוי לקרב הסברות כל האפשר בנ"ד גם בדבר השלישי שהוא שגם יש לחוש אחר שהעד הא' עומד בדבורו נראה מבואר שאין שום חשש כדמוכח מסוף תשובת הרשב"א בשנית שהבאתי וכן כתבו התוס' על ההוא דפ"ב דכתובות דאמרי' בגמ' ת"ר שנים אומרים נתקדשה כו' ופריך בגמ' מ"ש רישא וכו' ומשני אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של אח' במקום שנים. וכתבו בתוס' תרווייהו בפנויה כו' לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה כו' דאין דבר שבערוה כו' אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחילה כו' וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושיה ומספקא לן אי קרוב לו אי קרוב לה והני תרי סהדי חד אמר קרוב לו כו' דכיון דוודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמוה אחזקתה. א"נ כגון שהיו נרות דולקות כו' ומטות מוצעות כו' ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה וכמו כן הגהה באשר"י בלשון הראשון של קל וחומר וזה החלוק הביא הר"ן על ההיא סוגיא הנז' ואעפ"י שכפי דברי הרמב"ם ז"ל נראה שיש שום חשש בדבר הזה שכתב עד אחד אומר מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי הנה הר"ן ז"ל גם המ"מ כתבו שדבריו תמוהין מה שהוא בעצמו כתב שבעד אחד והיא מכחישתו אינה מקודשת ואעפ"י שהיה אפשר לומר בדבריו החלוק שאמרנו לעיל מ"מ לא נראה לו להר"ן משום דהוה ליה לפרש והמ"מ הכניס עצמו בדוחק לפרש ולתרץ דבריו ואני אומר כי לו היה אפשר אפ"ה בטלה דעתו אצל שאר הפוסקים ראשונים ואחרונים שהרי הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והר"ן והתוס' והרב בעל הטורים בסימן מ"ז וההגאות של אשר"י כלם סוברים שדוקא בשזרק לה קדושיה הוא דאמרי' שעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה הוא דאיכא למיחש ולכתחלה לא תנשא אבל היכא שאחד אומר שמעולם לא היה בה ספק קדושין ושלא ראה ולא שמע שום דבר מקדושין תנשא לכתחילה כאשר הרמב"ם ז"ל סובר פי' שלא ינגד לשאר הפוסקים וגם לא לדבריו שנאמר שהוא ג"כ סובר כמותם אעפ"י שלא פירש. אחר מצאתי ראיתי לגאון מוהר"ר ישראל שהוא אחרון הרבה ודבריו לעולם נוטה לחומרא כאשר ירא' מי שיעיין בספרו ובענין הזה בשאלת רי"ב שאחר שאמר שראה שאמר פ' לבחורה אחת ושקדשה ואחר אמר שכל המעשה היה אמת אמנם אמר שלא הזכיר קדושין כלל ואחר שצדד והאריך הרבה בענין סוף דבריו הם אלו אמנם כי דייקי' בתוס' פ"ב דכתוב' לא צריכי בעובדא דידן כו' והביא לשון התוס' שהבאתי למעלה עד ועובדא דיד' ליתנהו הני צדדים ולכך מוקמינן אחזקת פנויה ולא הארכתי אלא כדי לברר חילוק' שיש בהם נפקותא במקום אחר הרי שנר' לו ז"ל שהכל היו מתמיהי' עליו שהיה נר' כל אריכותו דברי מותר אחר שהתוס' אומרים החלוק הנז' ואמר שכן הוא האמת אלא כדי ללמדנו במקום אחר א"כ זכינו ג"כ בלא שום גמגום בחלוק' הזאת אשר אין בה ספק כלל ועיקר שאין לחוש מטעם זה נשאר החלוקה הרביעית שהיא עצמה ג"כ מבוארת מעצמה כי לא שייך למימר קיל בשום דבר כ' אם כאשר הוחזק קול קידו' כגון שיש רגלים כו' ועוד שכבר מוכח מלשון הפוס' כל' דלא שייך אלא כשיוצא הקול בו ביום כמ"ש בגמ' בפ' המגרש על ההיא מתליתא שיצא שמה בעד כו' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהיו נרות דולקות ומטות מצעו' ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פ' מתקדשת היום ופריק ומשני אלא נתקדשה היום וכן בת פ' כו' בכל' אומ' נתקדשה היום וכן כל הפוס' ולא משתמיט דלימא סתם פל' נתקדשה גם בזה מבורר בפי' בתשו' המרדכי מתשובת הר"ר אביגדור שאומר שם וז"ל והא דאמרינן יצא שמה כו' הא מוקמינן כגון שיש רגלים כו' והלא נתחזק כבר עד כי קול זה לא יצא ביומו הרי שצריך רגלים ואתחזק לב"ד וביומו ובכאן ליכא כלל מכל הני וכ"כ הטור בסי' מ"ו בא"ה וז"ל פנוי' שיצא עליה קול שנתקדשה חוששין לו וצריכה גט והוא שהקול ברור והוחזק בב"ד פי' כשיצא הקול בדקו ב"ד אחריו ומצאוהו נכון אבל אם אינו ברור או לא הוחזק בב"ד לא ע"כ. הרי מבורר מה שאמרנו והרי מכל זה נר' שהבחורה הזאת מותרת לגמרי מבלי שום פקפוק וה' הגין בעדה ואיגלאי מלתא דליתא בעובדא דא חששא ובפרט כאשר נגלה לעין כל כי רגלים לדבר שזה המתהולל והעדים ג"כ עשו נבלה מצד פתויו והסתו ויש אמתלא גדולה לשהוא ג"כ שקר וכזב כי למה לו להחתים ב' שטרות והלא די לו בשטר א' אם לא שהמתהולל הזה בקש כל מיני ערמות ותחבולות לראות אם יהיה אפשר לעמוד ולבסוף נפל במהמורות בל יקום וכיוצא בזה נמצא בהרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ו תשו' ג' תשובה תחלת דברים כו' עד ועוד שאומר שקדשה פעמים אלא שכוונתו להרע שאם ימצא מוכחש פעם א' בעידי חמס שיאמר עוד יש לי עדים עד ואפי' היה מביא עוד עדים היה צריך לדקדק עליהם בכל מיני דריש' וחקיר' וגם שיהיו אנשים שלא יהיה עליהם שם רע מה שא"א לפי דעתי שיהיה באלו העדים כי לא הלך כו' ועכ"ז כבר אמר' שאין כונתי לפסוק דין כי אם לסדר הדברים הנראים לי לפני רבותי והם ינחוני בדרך אמת נאום הצעיר והדל בדעת ותבונה הצעיר:

ט״והן אמת ואמונה קנא קנאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו ולקדושת בנות ישראל הכשרות וגדר אבני נזר מתנוססות על אדמת תומת טהרם משפחות המיוחסות בישראל נהרסה ובאו בה פריצים ובקשת רמיה הומיה היא וסוררת וחץ שחוט לשונם מרמה דבר וחלולה החוקקים חקקי און ומכתבי עמל ממעל יעל קצירם ומתחת שרשיהם ישורשו מן גו יגורשו הלא מהם ומהמהם ולא כח בהם האחים בני הרואישטי אשר הגדול מהם המפורסם בעבירות שדך אשה בת טובים שמה גאממיל"ה בת הנבון ומפו' ה"ר ש"ט ן' אליציג יצ"ו ובהמשך הזמן נתגלה שהמשודך הנז' היה רשע ובעל עבירות עד שלסבה זו דחפו חמיו בב' ידיו וכשראה המשודך הנז' כן פתה ג' אנשים שיאמרו בפני קצת יהודים איך קדש את משודכתו הנזכרת בפניהם עד שהביא את אבי הנערה עם היותה בוגרת בפני ב"ד כדי שיבואו העדים ויעידו בפני ב"ד איך משודכתו הנז' היתה מקודשת אליו שני פעמים אחד על ידי אחיו בשליחותו ואחד על ידי עצמו והביא את ראובן ושמעון לפני ב"ד ושאלו הב"ד להם ואמרו שאמת הוא שפעם אחת הלך אחיו של המשודך הנז' ונתן נראנג"ה אחד למשודכת הנז' אבל האחד מהם אמר שאמר לה השליח הנז' לשון קדושין והאחר אמר שלא אמר לה לשון קדושין כלל ועיקר רק נתן לה הנראנג"ה לבד עוד הביא את שמעון ואת לוי לפני ב"ד והעיד שמה שהמשודך נתן רמון מידו ליד משודכתו ואמר לה תהא מקודשת לי ברימון זה ושהיא לקחה הרמון ושתקה ולוי אמר שלא ראה ולא שמע מעולם לא קדושין אלו ולא אחרים באופן שבפעם הא' והב' אין מי שיעיד על קדושין רק שמעון לבד והשנים האחרים נשבעו שבועות חמורות שלא ראו קדושין כלל ועיקר לבחור' הנז' לא מהמשודך ולא מאחר אז אמר המשודך בפני ב"ד שיש לו ב' שטרות חתומים א' מראובן ושמעון שקדשה אחיו בשלחותו ושטר אחר ששמעון ולוי חתומים מעידים איך הוא בעצמו קדשה וקודם שיביאו השטרות שאלו הב"ד לעדים מה הוא זה שאתם אומרים שלא ראיתם קדושין ואומר שיש לו שטרות חתומים מידכם ענו אז ראובן ולוי שבכח האלות והשבועות הנז' שלא ראו דבר כזה רק פתם והסיתם הנחש הנז' באומרו שמשדוכתו היא ולא היה בזה שום דבר ונתפתו וחתמו שקר ואח"כ הובאו השטרות לפני ב"ד וראו שהיו רו"ש כותבים שטר אחד בזה הלשון זכרון עדות שהיה בפניני שיום פ' נתן פ' נראנג"ה א' לגאמילי"ה משודכת בת פ' ואמר לה תקח זאת הנראנג"ה בעד קדושין לאחי פ' ולהיות אמת הדבר חתמנו שמותינו פה ר' עד שמ' עד גם השטר הב' היה אומר זכרון עדות כו' עד ואמר לה פ' המשודך למשודכתו תקח רמון זה ותהא מקודש' לי בה כו' ולפי שאמת ויציב הדבר חתמנו שמותינו פה ש' עד לוי עד וחזרו העדי' ואמרו שהכל בדאי כי הוא פתם לחתום שקר כי לא היה כי אם ש' שאמר לעולם כי כל מה שחתם אמ' ויציב:

ט״זאיברא הדבר הראשון אשר צריך לחקור בזה הנדון הוא תשובת מהר"י קולון ז"ל דהיא קיימא באפ' כל רוצה להקל ולהתיר דכתב שם עד שאם כתבו העדים שטר פ' קדש את פלונית ביום פ' וחתמו אעפ"י שאין מעיד שום עד על כתב ידם גם אין כ"י יוצא ממקום אחר והעדי' עצמם מכחישים ואומרים שאין זה כתב ידם שאין כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט מההיא דריש פ"ק דגיטין דאמ' רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דהצריכו קיום כו' וכתב מהרי"ק ז"ל משם יש ללמוד לכל שטר שהעדים חתומים עליו שהוא כשר בין באיסורא בין ממונא אעפ"י שלא יתקיים בחותמיו אלא מדרב' בעי קיו' גם הביא לשון ר"ח שכתב דקיום שטרות מדרבנן דאי דאוריי' השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא ראיה וכתב עוד הלכך הא דאתינן עלה שאותו ברוך הביא שטר קדושין לפניכם והעדים חתומים בו מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת מד"ת דנהי דאחמור רבנן דאצר' קיום בגט ובשאר גוביינא שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיתקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר א"א לא כו' הילכך בעיא גיטא ואי משום דקאמרי סהדי אין זה כ"י לית לן להתירה הואיל והובא השטר בב"ד וקראוהו בב"ד והוחז' בב"ד שוב לאו כל כמנייהו למימר לא חתמנו מעולם דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא זה תורף דבריו:

י״זוהנה מדבריו אלה נקטינן ב' דינים מחודשים להפליא כי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוא מדאורייתא וכי זאת החזקה תלויי' בקריי' השטר בב"ד. ב' כי אפי' באו העדים החתומים ואמרו לא חתמנו כך מעולם ואפי' אין כ"י יוצא ממקום אחר גם אין עדים שהוא כ"י כיון שנקרא השטר בב"ד אין נאמני' והוחז' האשה מקודשת ומי זה ואי זה הוא אשר חלק לו ה' בבינה לא ישתדל לבטל חומרות כאלו כי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהא תחת עול עלילות ברשע וכל מי שיחפוץ יכתוב שטר ויזייף חתימות בכתב ידו ויביאהו לב"ד והרי נלכדת ברשת העיגון עד יתרצה לגרש המזוייף ההוא ובכן אבא על שני דברים כפי אשר יורוני מן השמי' כי מקום הניחו לנו אבותינו ורבותינו ואשיב על אחרו' ראשונה ואומר כי איך אפשר לומר ששני עדים כשרים לא יבטלו שטר שאין בו ממש והנה מילתי' דר"ל אתאמרה בירושלמי על ההיא דתניא על מתני' דהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקר' עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אינן נאמנים אמ' רשב"ל עשו עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין הרי בהדיא דלענין לו' מבדין היינו נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא לענין שלא יוכלו לו' אין זו חתימת ידינו כל שאין אחרים מעידי' על חתימתן גם אין כ"י יוצא ממקום אחר. ועוד דלא אפשר לו' כי אומרם לא חתמנו נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא לא משכחת דכותה בע"פ וזה ברור ועוד יתבאר זה בהדיא מלשון הירו' הסמוך לזה דקאמר הן אומרים זה אינו כ"י ואחרים אומרי' כתב ידם הוא זה תני ר' חייא אין מעלין ואין מורידין א"ר יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כ"י או שכ"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' הן אומר כ"י ואחרי' או' אינו כ"י א"ר מנא נעשה כשטר שקרא עליו ערער. הרי בהדיא דכשה' אומ' אינו כ"י ואחרים או' כ"י אינם נאמנים אבל כשאין עדים מכחישים אותם ודאי נאמנים לומר אין זה כ"י והענין כ"כ ברור בעצמו שהאריכות בו ממה שאין בו צורך אלא שיצא הדבר מפי קדוש ואין לו' דמאי דאמ' הכא שאם הם אומ' אינו כ"י נאמני' היינו בתר דתקון רבנן קיו' אבל מדאוריי' אפילו אין עדים שיכחישי' אינם נאמנים לומר אינו כ"י דהא אההיא דר"ל דקא' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד קאי וההיא דר"ל אכל מילי דקאמר לטמא ולטהר לרחק ולקרב ולאסור ולהתיר קאי ואם הא דר"ל מדאורי' כמו שסובר מהר"י קולון ז"ל הא דאינהו אמרי אינו כ"י נמי מדאו' היא ואע"פ שבדפוס בירו' הבבא הא' דהם או' אינו כ"י מוטעית ההגהה שהגהתי מוכרח לכל בן דעת כי אין מציאות חלוקות יותר מד' או שב' הזוגות אומ' כ"י או שהם או' אין כ"י ואחרים אומ' כ"י או שהם או' כ"י ואחרי' אומ' אין כ"י ובב' החלוקות הרא' שב' הזוגות שוים האיך יאמר אין מעלין ואין מורידין וה"ק ר"י מתני' אמר' כן גם על החלוק' דהם אומרים כ"י ואחרי' אומ' אינו כ"י היכי קאמר ר"י מתני' אמר' כן אלא ע"כ דאהם אומ' אינו כ"י ואחרים אומ' כ"י קאי וכל זאת הסוגיא של ירו' מביא מהרי"ק להחזיר דבריו ואיני רוצה לפלפל על מ"ש בזה כי בהדיא משמע מדבריו כי ר"י אמ' מתני' אמרה כן על דברי ר"ל ונר' שהיה חס' בספרו מה שכתבתי הם אומ' אינו כ"י ואחרים או' כ"י ומה דתני ר"ח עלה אין מעלין ואין מורידין ועלה א"ר יוסי מתני' אמרה כן וברור הוא שאלו היה לו הירו' אשר כתבתי לא היה אומ' מ"ש והאמת יורה דרכו וכמה קושיות יש לי על מ"ש בזאת הסוגיא וכיון שמה שכ' כתב מתו' ספר מוטעה די במ"ש:

י״חועדיין נשאר עלינו לתרץ לשון הירו' אחר אשר משם הביא עיקר הראיה מהר"י קילון ז"ל לסברתו דאין נאמני' לומר אין זה כ"י בפרק בתרא דשבועות שטרי חוב המוקדמי' פסולין מפני שמיפה כחו והמאוחרים כשרי' מפני שמגרע כחו ואמ' עלה בירו' מי מודיע פי' מי מודיע לנו שהיא מוקד' ומתרץ ר"ש בר בא בשם ר' יוחנן עדים החתומים על השטר ופרכי' לא כן אמ' רשב"ל עדי' החתומי' על השט' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והיאך מגידי' וחוזרים ומגידין ומשני תמן אותם שאמ' לא חתמנו כל עיקר שהם עוקרים הגוף אז אין נאמנים ברם הכא הוא אמ' ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ורצה הרב הנז' להכריח מכאן שר"ל מיירי אפילו אין כ"י יוצא ממקום אחר דאל"כ מאי פריך לרבי יוחנן הוי ליה לשנויי דלא מיירי ר"ל אלא בשכ"י יוצא ממקום אחר ור"י בשאין כ"י יוצא ממקום אחר:

י״טותמה אני איך חשב הרב זה להכרח דאי באין כתב ידם יוצא ממקו' אחר מיירי מתני' דקאמ' שטרי חוב המוקדמי' פסולי' מאי בעי מי מודיע ומאי חדושי' דר"י עדים החתומי' בשט' מודיעים פשיטא דכיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים להודיעו @77[תמה אני על מורי זצ"ל כי נר' שעושה מערכ' על הדרו' במה שהקשה מאי חדושיה כו' אחר שנר' דפליג אדריש לקיש כפי דע' המקשה מה חידוש צריך יותר והמקשה מעיקרא כשאמ' מי מודיע סמיך אדר"ל דכיון שנחקר' כו' א"א לומר שהעדי' מודיעים עד שהמתרץ גלה לו תמן כו' ודב' זה ק"ל גם מה שהביא מר"ש ז"ל נפלאתי הפלא ופלא שהרי מהררי"ק ז"ל הביאו וכמעט יש לו ראיה מדברי ר"ש לע"ד שהרי כת' ר"ש אפי' וכו' דמשמע דמדאורייתא אפי' אין כת' ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים וכי כתב ידם יוצא הם אינם נאמנים אפי' מדרב' וא"כ כונת המקשה לומ' שא"א לומ' פסולים דכיון דכשכתב ידם יוצא השט' כשר אפילו אדרב' כי אין כת' יוצא ממקום אחר נהי דלא גבינן ביה מדרב' מכל מקום פסול לא מיקרי ומשני כו' איני מבין איך זכה]@88 אבל לפי מה שחשב המקש' דבשט' מקויים עסקינן בעבו' זה הקשה מי מודיע וכשאמר ר"י עדים החתומים על השט' הקשה מיד מדרשב"ל על ר"י עד שתרץ לו התם שאומרי' לא חתמנו וכיון שכ' ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר לא חתמנו וכמו שכ' בירו' עצמו בלשון שכת' לעיל הם אומ' אינו כת' ידינו ואחרי' אומרים כת' ידם ומי לנו גדו' מהר' ר"ש ז"ל ומביא זה הירושל' דפ' בתר' דשבועו' וכת' ופרי' מדרשב"ל דנעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכת' ידם יוצא ממקום אחר דאי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתו' ומשני ההיא דר"ל בשאומרים לא חתמנו דאינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ע"כ לשון הר"ש ז"ל והרי ברו' מדבריו דדוקא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר לא חתמנו אבל כשאין כתב ידם יוצא ממקום אח' ודאי נאמנים לומ' לא חתמנו והרי זכינו להוכיח במה שאין ספ' שאפילו בדאורייתא אם יאמרו העדים לא חתמנו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר שהם נאמנים:

כ׳ועתה נבא לענין החדוש האחר אשר כת' הרב הנז' דעדים החחומים על השטר אעפ"י שלא נתקיים בשום צד נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא ותמהני מגדולת חכמתו היאך כת' דבר זה בפשיטו' מבלי חולק כי נר' כי הוא אליבא דכ"ע וכמה גאוני עולם ורוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותי' התוס' @77[רוא' אני שהתוס' הסכימו לדעת מהררי"ק ז"ל פ"ב דכתובו' עלה י"ט וז"ל ופי' הקונ' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה אין צריך קיו' דעדי' החתומי' על השט' נעשה כמי שנחקר' כו' ורבנן הוא דאצרכוהו קיו' כי טעין מזוייף כו' עד וכן נר' לר"י גם בתוס' פ"ב דיבמות על משנת מת הרגתיו כו' לא ישא את אשתו וכן בתוס' הרא"ש שם כתב כן בפשיטו' בשם ריב"א]@88 הרא"ש והר"ן ועל הכל הרמב"ם ז"ל וכמ' אחרי' נגררי' אחריה' אינם סוברים כן. ונעשה עק' וסר מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות עדות פ"ג וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנא' ע"פ ב' עדים יקום דב' מפיה' ולא מכת' ידם אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונו' בעדות שבשט' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ע"כ הרי דברי הרמב"ם בהדיא שאפי' שטר גמור החתומים עליו עדים עדותן הוא מדרבנן ואיך פסק הרב הנז' בהדיא שיהא מקודש מדאורייתא ואם לא היה שום אחד מהפוס' בזאת הסברה רק הרמב"ם לא היה ראוי להשמיט דבריו כ"ש דהא מלתא תליא באשלי רברבי כמו שהוכיח גם מה שהסכים הרב הנז' דעדים החתומים על השטר קאמר ר"ל נעשה כמי שנחקר' כו' מדאו' קאמר נר' לע"ד שאנו מוכרחי' לומר שהוא מדרב' ולא מדאור' והכי דייק לישנא דירוש' פ' בתרא דשבועות ופ"ב דכתובות בשני המקומות כתב בירוש' אמר ר"ל עשו עדים החתומים על השט' כמי שנחקר' עדותן בב"ד ומאן עשו אלא רבנ' ומצינו שנחלקו המפר' הא דאמר' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מהיכא נפקא לן אית דאמרי מואם לא יגיד ואית דאמרי מעל פי ב' עדים יקום דבר ובעדי' החתו' על השט' לא שאל מנ"ל משום דפשי' דהוא מדרב' ונוס' על כ"ז מ"ש אני אוכיח שיודה מהר"י קילון ז"ל כמ"ש הנה בסוף התשו' כת' אך לבי מגמגם מ"ש בעל הלכות גדולות אומר בשם מר יהודאי גאון סהדא דחתם על השטר ואמר אין חתימתי היא מיהו לא קים לי במאי דכתב ביה מהימן והקשו רבנן קמיה אלא מעת' האי שטר' דאתי מעלמא ומקיימינן ליה בחתימ' ידי סהדי דחתמי עלה היכי מוקמי' לה דלמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קי' לן במאי דכתוב ביה והד' להו לכתחלה לא אמינא אי אמרי אינהו דלא קים להו מהמני וכ"כ הרמב"ם ז"ל שטר שיצא לב"ד ובאו ב' ואמרו כ"י הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' לא נתקיים השטר והרי הוא כחרס עד שיתברר עדותן א"כ הא דאתינן עלה אפי' היו או' חתמנו אבל לא ראינו שקדשה היו נאמנים לו' לא ראינו הקדושין כ"ש כשאומרי' שאין זו חתימת' מיהו בלא"ה לא נהירא לי דמר יהודאי והרמב"ם ז"ל ע"כ הנה משמע מדבריו שא' דברי מר יהודאי והרמב"ם ז"ל אמת @77[גם בדברים אלו אני תמי' שהרי חלק מהררי"ק ז"ל חלוק יפה ומורי ז"ל העלימו:]@88 נאמנים לו' לא ראינו הקדושי' והנה הר' הנז' מוכרח לומר שדבריהם אמת כי כל יסוד חומרת הר' הוא על הירו' כמ"ש והירו' פוסק כהרמב"ם ור' יהודאי א"כ נהרס היסוד אשר עליו בנה כל דבריו כי הירו' לא יסתור את עצמו והנה כת' הרא"ש פ' האשה שנתארמלה ומתוך הירו' מוכיח דאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השט' אינם זוכרים אותו מודו רבנן דצריכים לצרף עמהם אחרים וכן פסק הרא"ש והר"י בנו ורי"ו והרמ"ה וכמה גדולים נמשכים אחריהם גם רי"ו כת' בשם התוס' דהירו' פי' כדברי הרמב"ם גם מ"ש הר' הנז' דשמא לא אמרי' כן אלא בממונא זהו עם יסוד דבריו שחושב שעדים החתומים על השטר דאורייתא ובממונא אקילו רבנן והרי כתב הרמב"ם בהדיא שבין בדיני ממונו' בין בדיני נפשות אין מקבלין עדות אלא מפי העדים מדברי תורה וא"כ נתבטלו דבריו מעיקרן כיון שהירוש' סוב' כרמב"ם וגאוני עולם פוסקים כמותו @77[גם בזה איני רואה השגה ולא ביטול שאעפ"י שבדין זה דמפיהם ולא מפי כתב' שוים מ"מ בעדים החתומים על השטר חלקו חכמים אע"ג דמדין תורה הוי עדות לפי דע' מהררי"ק מ"מ יש כח לחלק בממון דהפקר ב"ד הו הפקר מה שאין כן באיסורא כמ"ש מהררי"ק וק"ל:]@88 א"כ ע"פ דברי כלם יכולים העדים לומר לא נתקדשה ואכתוב קוצר דעתי ביסו' דברי הרמב"ם שכותב שמדברי תורה אין עדות בשטר דמפיהם ולא מפי כתב' ודע' הפוסקים המחכימים עמו בזה ואומר כי יסוד הדין הז' הוא אי קי"ל כר' אלעזר דאמ' פ' המגרש עדי מסירה כרתי דאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם ואמת הוא שגם הרי"ף סובר שגם עדי חתימ' כרתי @77[אם זה הוא היסוד איך הרמב"ם שהוא ראש סברה זאת כתב פ' ח' מגיטין חתמו בו ב' ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין הרי זה כשר]@88 אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וז"ל ומדקאמרי בכל דוכתא עדי מסירה כרתי משמע שאין הכריתות תלוי אלא בעדי מסירה וזולתם אינו גט כלל והא דקאמר אין העדים חותמי' על הגט אלא מפני תיקון העולם לא קאמר שלא יהיו צריכים לעדי מסירה בשעת חתימה אלא ה"ק תקון העולם הוא שיהיו גם עידי חתימה עם עדי מסירה כדי שלא תצטרך לחזור אחר עידי מסירה היום ולמחר כשתביא הגט לראיה דכיון שהגט בידם ועדי' חתומים בו תלינן דמסתמא בהכשר נעשה גם בעדי מסירה שהכל יודעים שאין דבר שבערו' פחות משנים וא"א להתיר אלא אם לא נמסר לה הגט בפני שנים כו' ובסוף כתב וכן פי' ר"ת הרי נתבאר דעת הרא"ש ור"ת דעדי חתימה בגיטין מפני תיקון העולם גרידא ואין אשה מתגרשה בהן לא מדאוריתא ולא מדרבנן והנה הרא"ש ור"ת אבות העולם הם וכמה פוסקים נמשכים אחריהם וסוברים דעדי חתימת הגט מדרבנן דמדאורייתא לא מעלין ולא מורידין ואפי' מדרבנן אינם רק לתקון העולם גרידא גם התוס' והרא"ש כותבין דהלכה כר' אליעזר בגיטין ובשטרות ועידי מסירה כרתי לא עדי חתימה גם הרמב"ם פ' י"ז מה' מלוה ולוה פסק כר' אלעזר בשטרות והרי נתוספו גאוני עולם והסכימו לסברת הרמב"ם דחתימת העדים בשטר מדרבנן והיאך כתב מוהרי"ק בפשיטות כי הוא מדאורייתא גם הר"ן פוסק כר' אלעזר בגיטין ובשטרות ועכ"ז מעמיד דברי הרי"ף דבעדי חתימה לחוד מתגרשת כו' וז"ל פ' המגרש דרבי אלעזר סבר דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי והיינו דאמרינן בכל דוכתא דר' אלעזר ס"ל עידי מסירה כרתי ולא אמרינן אף עידי מסירה ומיהו מאי דמודה ר' אלעזר דעידי חתימה מהני היינו משום דס"ל דהמסירה כורתה כל שיש בשעת' עדים בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר ומעת' מה שמודה ר' אלעזר שגט החתום בעדי' כורת אעפ"י שלא נתן בעדי מסיר' כמו שמוכיחות כל אותן הראיות שכתבתי למעלה לאו משו' דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוי להו עדי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לאשה ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה ע"כ הרי גם הר"ן עם העמדת דברי הרי"ף בסברה ישרה ונכוחה פוסק כר' אלעזר בגיטין ושטרות וכל היכא דליכא מסירה אין השטר ועדי חתימתו מועילין ויספיק כל זה בגריעות השטר כי כל היכא דליכא מסירה מוסכם מעמודי עולם. וגם זה מספיק לבטל ההכרח שהבי' הרב הנז' ממ"ש ריש פ"ק דגיטין עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך קיום כי לדעת כל הגדולים שהזכרתי הוא מדרבנן והנה הרמב"ם הלכות גרושין פ' ז' כתב דגט שלא נתקיים אם בא הבעל וערער אינה מגורשת ופ' יוד כת' כי כל מקום שאמר אינה מגורש' בחיבורו הוי גט בטל מן התורה ועדיין היא א"א גמורה אם נשאת תצא והולד ממזר ע"כ וברור הוא שזה שלא כדברי הרב הנז' ופשט השמוע' דההיא דפ"ק דגיטין ברורה לכל מבין לדעת הרמב"ם ז"ל:

כ״אואבא עת לפרטות גריעו' שטר הקדושין דגרע מכלהו שטרות כדמוכח פ' ארבעה אחי' דבעינן התם מפני מה לא תקנו זמן בקידושין @77[נר' דאפשר דשאני שטר ראי' משט' קניה דההיא דארבעה אחין מיירי בשט' שהוא עצמו הקדושין:]@88 ומסקינן אי בעי תימא משום דלא אפשר היכי לעביד לינחיה גבי דידה מחקה ליה לינחיה גבי דידיה זמנין דבת אחותו היא ומחפה עליה לינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדו ואי לא דכירי זמנין דחזרו בכתבא ואתו ומסהדו ורחמנא אמ' מפיה' ולא מפי כתב' וכתב הרי"ף ז"ל על הא דמפיהם ולא מפי כתבם וז"ל ומסתברא לן דכי אמרי' מפיה' ולא מפי כתבם דלא הויא ליה עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתיה לשטרח תותי ידי סהדי דרמ' דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השת' דמיא דהא אי באו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכירי ליה לסהדות' ומסהדי לה ע"פ הויא עדות ואי לא לא הויא עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי בעל דין לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל והק' עליו הראב"ד דא"כ העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יתבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרעי' כמה שטרי בשוקא פירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין ראוי' למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן הלכך ה"ל ההוא שטרא כעדות ע"פ וכתב הרשב"א שגם כוונת הרי"ף היה כמו שפי' הראב"ד ולפי שאין השטר הזה אלא כעין פנקס אבל שאר שטרות אף אם נשתהא ביד העדים עד ששכחו עדותם לא מקרי זה מפי כתבם וזהו דעת הרש"בא ובעל המאור כתב דהפרוק הנכון הוא כך מפי כתבם פסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלואה ומקח וממכר הלו' והמוכר הוא שמצוה את העדים ואומר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשים ואין זה מפי כתבם של עדים אלא מפי כתבו של בעל הדבר והכא דכתבי מנפשייהו או משטר שצריך לומר כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא עכ"ל הרז"ה ז"ל וכתב הרמב"ן על זה גם הפרוק יצא מכלל פרוקו של רבינו הגדול וחוזר אליו שא"כ למה לא תקנו זמן בקדושין ולינחיה לשטר גבי עדים וליתו כתב' לבי דינא ונדון בו שהרי כתבו של בעל הדב' הוא ולא כתובו של עדים שאם תקנו זמן בקדושין מדעת שניהם הוא כותבו והרי נתן ליכתב הזמן כשם שנתן ליכתב השטר מעצמו אלא צריך הוא לפי' רבנו שכיון שאין הזמן הכתוב בשטר עושה מעשה שטר אלא ביוצא מיד העדים מפי כתבם הוא ועכשיו שודאי יצא מתחת ידם כשקדש בו את האשה ואח"כ הפקדתו אין זה דומה לשטר שביד שליש דכיון דברשות בעל השטר אינו משמש כלום אלא אהימנותא דעדים סמכי' וברשותם של עדים צריך להיות מונח דאינו אלא כשטר משמש שכתבוהו עדים לדוכרן פתגמי דהוו באנפייהו וזה פירוש לפירוש של רבנו הנה דברי הרמב"ן קרובי' לדברי הרשב"א ז"ל והם הם וגם הרשב"א אמר שמה שכתב מצאו בספר הזכות להרמב"ן ז"ל גם דברי הרז"ה לדעת הרמב"ן מסכימי' לדברי הרי"ף ועכ"ז קשה בדברי הרי"ף שתלה הדבר דאי בעו כבשי ליה לשטר ואם כן כל שטר שהוא ביד העדים מפי כתבם קרינן ביה דכיון דאי בעו כבשי ליה ונלע"ד שעיקר טעם הרי"ף כדברי הרמב"ן והרשב"א עם מעט תוספת דבשאר שטרות כיון שבשעת חתימת העדים חתמו על מנת לתת אותו ביד בעל השטר ולהיות בידו ה"ל כמי @77[בער אנכי מאיש שהרי כ"ז מיירי בשטר שהוא עצמו הקדושין כמו כסף ואותו שטר הוא שאמרו שלא תקנו בו זמן אבל כאשר הקידושין בדב' אחר והשטר לראיה ה"ל כשאר שטרו' שנעשה ליתן ביד המקדש כדי שלא תוכל להכחיש גם קשה שאינו פסול מפני שיש זמן דמאי דמקשה בגמ' הוא למה לא תקנו זמן כמו שתקנו בשאר שטרות ותרצו משום דזמן בשטר קדושין אינו משמש דמ"ד משום פרי ארוח לית פרי למ"ד משום זנות משום דלא מהני הילכך לא תקנו כדי שלא יפס' כמו שפוסל בגט אבל בקדושין כיון שלא תקנו זמן א"כ לא מעלה ולא מוריד בין שיש בו וב"ש בו:]@88 שנתקרה עדותן בב"ד ואחר שהוא כמו שנחק' עדותן בב"ד אין לחשוד אותן שיכבשו השטר שהרי העידו עליו אבל הכא שנעשה השטר וחתמו עדים עליו ע"מ שצריך לחזור השטר מיד לידם ואינו יכול להתעכב ביד בעל הדבר כלל אין זה כמי שנחקרה עדותן ולא העיד' בדבר כלל אלא הרי הוא כשט' משמש בעלמ' ויכולין לכבוש אותו בלא איסור כלל שהרי כפנקס בעלמ' הוא הנה מבואר מהך סוגיא ומדברי גאוני עולם אשר דברו וכתבו עליה הראב"ד הרז"ה הרמב"ן והרי"ף ז"ל דשטר קדושין שיש בו זמן כיון שאין ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי לזמן הלכך ה"ל ההוא שטר כעדות ע"פ וה"ל כפנקס בעלמ א ולא כנחקרה עדותן בב"ד והרשב"א והרמב"ן מעידים שדע' הרי"ף כדעת הראב"ד והרז"ה א"כ שטרות אלו דנ"ד שיש בהן זמן אין להם דין שטר אליבא דכ"ע:

כ״בואחר אשר הצעת ההצע' הזאת אביא השגת הרמב"ן על הרמב"ם על מה שכתב בכל שטרו' מדברי סופרים הוו שדנין בהם שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם אמ' רחמנ' כתב הרמב"ן על דברי הרמב"ם אלה דלאו מלת' היא דשטר גיטין וקדושין באורייתא כתיבי ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי וכתוב בספר וחתום והעד עדים ובפרק השולח תנן העדים חותמי' על הגט מפני תיקון העולם ומקשינן מפני תיקון העולם דאורייתא היא וכתוב בספר וחתו' והעד עדים אלמא דאורייתא היא בין בגיטין בין שאר שטרו' ועוד היכי מתפרשא ליה שמעתין מה בין מונח גבי דידה וגבי דידיה דמהני למונח גבי עדים דקרי ליה מפי כתבם ע"כ ונלע"ד שדע' הרמב"ם כך הוא דכל שטר שהיו עליו עדי' ודנין ע"פ מדרבנן הוא דהוא פוסק כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והעדים שחותמי' על הגט מתקנת חכמי' הוא כ"כ בהלכות גרושי' פ"ה והכי מתוקמא ההיא דהשולח דאין העדים חותמין אלא מפני תיקון העולם כר' אלעזר א"כ מה שדנין ע"פ חתימת העדים שבשטר מדברי סופרים הוא ושמעתין דהכא הכי מתפרשא אליביה דאי הוה איפשר להניח שטר קדושין ביד האשה או האיש הוה ליה כשאר שטרות דגזור רבנן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד אבל השת' דא"א להניחו אלא ביד העדים אינו כמי שנחקרה עדותן כדלעיל וא"כ לדאורייתא דמפיהם ולא מפי כתבם כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל:

כ״גועתה אדבר את כל חכמי לב האם אחרי הרמב"ם ז"ל התוס' והרא"ש ז"ל וכמה גדולים נמשכים אחריה' אומרים דעדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם דהלכה כר' אלעזר דעידי מסירה כרתי איך נחוש לדברי מהרי"ק ז"ל דקאמר דהם מדאוריתא ואפי' אין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין עדים שהוא כתב ידם והחתומים אומרים לא חתמנו וכבר הוכחתי מהירושלמי ומהגמ' דילן דא"א להעמיד דבריו עוד אני תמה להפליא ממהרי"ק כיון ששטר עדות הקדושין אשר עליו דן וכתב מה שכתב היה כתוב בו זמן איך לא חשש לסוגי' פ' ד' אחים שהבאתי אשר הוא ברור מתוכה אליבא דכ"ע דאין השטר שטר רק כשטר משמוש בעלמא וא"כ אחר הדברים והאמת האלה דברי שטרו' אשר נכתבו בנ"ד אין להם דין שטר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואין כאן אלא קדושין דעד א' דלא חיישינן להו ואיני חושב שום ראיה לסתור דברי מהריק"ו וראיה לדברי בדברי הרב הנז' בעצמו שכתב שלדברי רב יהודאי גאון והרמב"ם יכולין לומר לא נתקדשה והוכחתי כי הרא"ש ז"ל ובנו ומשרים והרמ"ה וכמה גדולים סוברים כמותם וע"פ הירושלמי ומזה הירושלמי נתבטלו כל ראיותיו כי הירושלמי לא יסתור דברי עצמו כמ"ש ונוסף עכ"ז הרשב"א בשתי התשו' הלכה למעשה שכל שאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר אין משגיחין על הכתב ואין אומרים בכי הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתב עוד ואפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר אם אמרו מזוייף הוא הכל תלוי בראייה גם כתב בסוף התשו' אם הא' מכחיש והא' מודה דתרוייהו בפנויה קמסהדי וה"ל דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום ב'. עוד כתב בתשובה אחרת על כיוצא בזה אין עדו' שבשטר עדות אלא בשטר שנעשה מדעת המתחייב @77[ר"י בפ' האשה שנתארמלה עלה כ' על ברייתא דכותב אדם עדותו דבור ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה כו' כתב וז"ל ועוד אור"י דלא בעינן דעת שניהם כו' עי"ש:]@88 כבשטר מקנה שממנו אנו למדי' שנאמר וכתוב בספר וחתום כו' ושהמוכר צוה לכתוב ולחתום וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחיי' אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיה' הוא זה והכא נמי אם חתמו העדים שלא מדעת המתקדש' אין סומכין על עדות זו עד שיבואו ויעידו בפניהם עכ"ל כללא דמלתא בשתי התשו' עולה מדבריו שהוא מתיר הלכה למעשה בנדון כיוצא בזה דאין כאן רק קדושין דעד א' דלאו מלתא היא כנז' על כן אני אומר אם יחכימו החכמים השלמים המובהקים אשר בשאלוניקי להתירה בלא גט גם אני מסכים ונר' לי שהוא קדושת ש"ש ההתר הזה בכיוצא בזה לשבר מתלעות עול ועיני רשעים תכלנה הנותנים עיניהם בבנות ישראל ופורשים רשת עמל ואון לרגלי קדושתן וראיתי להעתיק התשובה הנז' סמוך לדברי אלה להשען עליהם כעל מגדל עוז ועפל ובחן הדע' אבטח בשם ה' ואלדי יהיה עמי נאם הצעיר יוסף בכמה"ר שלמה טאיטאצאק ז"ל דברי הרב אינם צריכים חזוק וכבר אירע הלכה למעשה פה שאלוניקי בכבודה אחות ה"ה יצחק טאזארטי נ"ע וכל חכמי העיר גם הקדושים אשר בארץ המה כלם התירוה להנשא באין מוח' ולולי שאין לי פנאי גם הרץ אץ ללכ' הייתי כותב באורך על חלוק אחד שיש בנדון זה והוא דאע"ג דקי"ל דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחק' עדותן בב"ד זהו דוקא כשהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמינייהו לומר לא חתמנו או מבודים היינו כיון דאתחזק שטרא בב"ד הוי כאילו העידו על מה שכתוב בשטר וכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד אבל אם קודם דאתחזק שטרא בב"ד אתו סהדי ואמרי לא חתמנו או לא היו דברים מעולם ועל שקר חתמנו ואחר אשר העידו זה הובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד בהא ודאי לא אמרינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ודברי השטר מעלו דהא כבר הורע כח השטר קודם שהובא בב"ד ונחקרה עדותם מפיה' קודם שתחקר מפי כתבם ועדיפ' חקירות פיהם מחקירת כתבם בשקדמה פיה' לכתבם דהא אפילו לה היה כתבם אלא פיהם ממש היה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כ"ש בהיות כתבם ולא פיהם דפיהם שהעידו בפני ב"ד קודם כתבם דעדיפא ואמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומה שהעידו בפיהם לפני ב"ד הוי עדות ומה שחתימת' מעידה אח"כ על השטר הוי חספא בעלמא ולא עדיפא מאלו הוו חוזרים ומעידים בפיהם ממש דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובנ"ד קודם שהביא השטרות בב"ד נשבעו העדים בפני ב"ד שלא ראו קדושין מעולם וכשאמר המשדך שהיה לו שטרי קדושין חתום מידיהם שאלו הב"ד לעדים מה זה שאתם אומרי' שלא ראיתם קדושין והנה אומר שיש לו שטרות חתומים מידכ' וענו ואמרו בכח אלות ושבועות שהאמת הוא שלא ראו קדושין מעולם רק שע"י הסתה ופתוי חתמו שקר ואחר הדברי' האלה הובאו השטרות בב"ד ויהיו נקראים לפני ב"ד ואע"ג דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא עדיף מאלו הוו הם עצמם חוזרים ומגידים ואומרים שראו קדושין דהוה אמינא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כל שכן השתא דלאו פיהם הוא דחוזר ומגיד אלא כתב' דודאי לא משגיחין בהאי שטרא כלל והרי הוא כחרס הנשבר ובכה"ג ברי לי דאפילו הרב הגדול מהרי"ק היה מתיר בלי ספק ולא היה מצריך גט הנלע"ד כתבתי הצעיר חיים ב"ר יעקב עובדיה זללה"ה:

כ״דשאלה מעשה שהיה כך היה שראובן היה משודך עם לאה כדרך השדוכין הנהוגי' בזמננו זה בקנין ובשבוע' חמורה על דעת המקוב"ה שלא לקדש אשה אחרת אלא זו והיא שלא להתקדש לשום נברא כי אם למשודכו פ' ואחר עבור ג' חדשי' שהיה המשוד' הנז' יוצא ונכנס בבית משודכתו ואוכל ושות' עמה והי' המשוד' מוצי' הוצאו' במיני מאכל ושלח לה דורונות כמסת ידו והיא גם אליו הכל כנהוג בזמן הזה ונהגו שניהם אהבה ואחוה לימים חלתה זקנתה של המשודכת מחוליה אשר מתה בו ובהיותה על ערש דוי נפחד ראובן אולי אחר פטיר' הזקנה בהיות משודכתו נשארת יחידה וגלמודה יבא אליה אי זה מפת' ויקדמנו בקדושין לכן קדם הוא ובא יום א' ונכנס בבית משודכתו לאה הנז' ושם ג' אנשים שנכנסו לבקר את הזקנ' וקדשה בפניהם וזהו תורף עדותם כפי קבלת עדות ב"ד של העיר שאירע בה המעשה ושם הא' ר' שלמה קאבישון ואמר בתורת עדות כי הוא ושני יהודים אחרים נכנסו כו' וישבו בארגז א' בבית לאה משודכת ראובן ובעמדם שם נכנס ראובן ולקח מארמריו א' טשטמיל עם ג' לימוניש ואמר אלנו אלו הג' לימוניש אני נותן בעד קדושין ללאה ארוסתי וכן נתנם ללאה וקבלה אותם ובשע' נתינה אמר לה ראובן זה אני נותן לך בעד קדושין זה עדות ר' שלמה הנז' ואחריו העיד רבי יוסף צרפתי ואמר איך נכנסו כו' ובא ראובן והביא עמו אח' טשטמיל ובתוכו ג' לימוניש ואמר לנו זה הטישטמיל עם אלו הג' לימוניש אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ונתן הלימוניש ביד לאה וקבלה אותם אחר זה קמו אנשים והלכו לבית לאה וקם איש עתיק יומין ולקח טבעת אחד וקדש ללאה וכך אמר לה בטבעת זו תהא מקודשת לי כדת משה וישראל אחר זה נתקבצו ב"ד העיר הנז' וחזרו וקבלו העדויו' הנז' לעיל גם בא עד ג' ואלו דבריו איך נכנס כו' ונכנס ראובן הנז' בבית לאה וקרא אליה והיא ירדה מן המטה וקרבה עצמה אל ראובן וראובן הוציא מתחת ידו א' טישטימיל ובתוכו ג' לימוניש ונתנם ללאה ואמר לה זה אני נותן לך בעד קדושין וקבלם ואמר לנו ראובן הוו עלי עדים בדבר הזה וקודם קבלת הקדושין האחרונים שאלו את פי הנערה אם היה אמת שקבלה קדושין ממשודכה והרכינה בראשה והודתה ע"כ ועתה שאל השואל אם בנושא כזה יש לפקפק בקדושין הראשוני' מצד שלא אמר לי או נאמר דבנושא כזה אין צריך לומר לי ובכל לשון סגי:

כ״התשובה

כ״ונראה לע"ד שהקדושין הם קדושין ודאים והמקדש אחר כך כמקדש אשת איש בעלמא הוא ותחילת דברי אומר כי יש בלשון הקדושין ג' פנים א' לדון שהם כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי שעל זה בא המחלוקת דיש אומרים דלא הוו קדושין ויש אומרים דהוו ספק קדושין. הפן הב' הוא דיש לומר דנ"ד גריע טפי מלשון הרי את ולא אמר לי ולכ"ע אפשר דלא הוו קדושין כלל וזה מטעם דבהרי את מקודש' ולא אמר לי כבר אמר כתקון ז"ל אלא דגייז מלת לי אמנם לשון נדון דידן דלא מצינו כמוהו בלשון חז"ל אפשר לומר דגריע. הפן הג' אפשר לומר דהאי לישנא עדיף טפי מלשון הרי את מקוד' ולא אמר לי ואדרב' הוי כאלו אמר לי בפירוש וזה כי ברור הוא דלא שייך בזה כל המשנה ממטבע כו' שזה לא עלה בדעת שהרי ברור הוא שבאיזה לשון שיאמר המקדש באופן שתבין היא וכן שיבינו העדים פשיטא דהוי מקודשת עוד שאפי' שלא אמר לשון כלל ועיקר אלא במעשה לבד אם היו עסוקים באותו ענין מספיק דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכמו כן מצינו לשונות משונות מקדושין באו בגמ' סוף דבר דליכא לשון מיוחד כלל וא"כ היינו דיכולים לומר דלשון זה עדיף דמשתמע דאיהו קדיש לאשה זאת אליו וכמ"ש הריב"ש בתשובה שפי' כי לשון זה לשון גמור הוא ולא שייך ביה למימר דהוי ידים שאינם מוכיחות כי בשלמא כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שהוא התחלת הדבור ולא סיים נקרא ידים שאינם מוכיחות אמנם לשון זה הוא דבור שלם וכשיראה מי שירצה בתשובותיו ואעפ"י שבסוף לשונו יראה כי עדיין אצלו הדבר בספק קדושין כל מוד' על האמ' יודה כי לא אמר כן אלא לרווח' דמלתא וכן אמר אפי' תימא כו' והפלא כי זה הח' היה מחפש לבטל אותם הקדושין כי נר' היו זיוף גמור ואפ"ה לא נהנה בביטולה מכח הלשון כלל אלא מטעמים אחרים ואחר שהוא ז"ל הוי בתרא טובא ורקד וברר כל הסברות ונר' מדבריו שלשון זה לא מגרע להיות קדושין ודאים אפי' בלי הוכחה אחרת כלל היה כדאי לסמוך עליו כ"ש שבעיני יש לי טעם לשבח על זה והוא מכח יתור הלשון דבשלמא אם היה אומר הרי לך לקדושין היינו אומרים דהוי ידים שאינם מוכיחות אמנם אחר שאמר הרי אני כו' שזה הלשון מיותר שהרי כבר אנו רואים שהוא הוא הנותן אלא שדעתו לומר שהוא המקדש הוא ולא אחר כי כשהוא שלח אחר ידו יד משלחו ומשלחו הוא המקדש לא הוא וזו סברה נכונה כי בכמה מקומות מצינו לחז"ל שדורשים יתור לשון שהרי כתב רש"י בפרק האומר על ההיא דתנן הנודר עד הפסח אסו' עד שיגיע הפסח עד שיהא פסח אסו' עד שיצא ופירש"י דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר ה"נ כיון שאמר לישנא יתירא ר"ל אני הוא המקדש כו' אלא שמי הוא שיכניס ראשו בין ההרים הגדולים שהרי נמצא כתוב בתשובות הרשב"א בלשון כזה סי' תשע"ד אפ"ה פסק דבעי גט מספק אלא מכל מקום אנו למדין דלכל הפחות לא נפקא מס' קדושין לכ"ע ונר' דטעמא דעדיף האי לישנא מלשון הרי את ולא אמר לי ונראה לומר כן לפי שמצינו שכת' המ"מ בשם הרמב"ם והרשב"א דהרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוו קדושין כלל. ותשובה הנז' מצינו דצריך גט אלא שנראה משום דהאי לישנא עדיף כדפי' ואחר זה אומר דבנ"ד לכ"ע הוו קדושין ודאים שהרי הרא"ש ז"ל כתב בתשו' וז"ל והקשה ר"י כו' עד והשתא כשהנזיר עובר לפניו אע"ג דלא הוו ידים מוכיחות דאכתי דילמא אהא בתענית קאמר מ"מ הדבר מוכח יותר לענין נזירות. ותירץ ר"י ז"ל דודאי ידים שאין מוכיחות כלל סבר שמואל דלא הוייא ידים בההיא דהרי את מקודשת דליכא הוכחה כלל שקדש אותה לעצמו לפי שהוא מצוי שאדם מקדש אשה לחבירו וכן כשאין נזיר עובר לפניו דליכא הוכחה כלל כו' עד ה"ה דאי הוה משכח מידי דאית ביה קצת הוכחה הוה משני הכי דהא לא בעי שמואל הוכחה גמורה ע"כ הרי שנר' בפירוש שהרי את מקודשת ולא אמר לי לא מהני וטעמא דאדם מצוי לקדש כו' הא לאו הכי פשיטא דהוי מקודשת וא"כ כשהיא משודכת אליו שלא נמצא בעולם שיקדש אדם משודכתו לאחרים פשיטא דהוו קדושין ודאין אפי' לא אמר לי דהוי הוכחה טפי מנזיר עובר כו' ואפילו שלדברי ר"ת בעינן הוכחה גמורה כיון דמודה הוא דנזיר עובר לפניו הוי הוכחה גמורה ומביא קרבן לעזרה ושידוכין נזי' דהוי הוכח' טפי מנזיר א"כ אפי' לסברתו הוו קדושין ודאין ואפי' תימא דשדוכין לא הוו הוכחה גמורה כמו נזיר ה"מ שדוכין לבד דהיינו רצוי דברים שהוא רצה ליקח אותה לאשה והיא נתרצי' להיות לו לפי שאפשר לחזור הוא והיא ג"כ אמנם שדוכין הנז' שנשבע הוא כו' נוסף על זה כל ההוכחות הנז' שהיו אוכלים ושותים יחד ונוהגים אהבה ואחוה ושולח דורונות והרי אית לן חזקה אלימתא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כ"ש הוצאות רבות ועל הכל שאמר לעדים שהיה נותן כו' לארוסתו ומי יאמר שקורא ארוסתו למי שרוצה לקדשה באותה שעה לאחר אין ספק שאין זה כי אם חוכא ואטלולא פשי' דדברים אלו אין להם שיעור לע"ד וא"כ אחר שלשון הרי את מקודשת ולא אמר לי טעמא דלא הוי קדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעמ' דלא מוכח היכא דמוכח טובא ככל הני תוכחות פשיטא דלכ"ע הוו קדושין גמורין ומשום הכי מסיק רב הונא בגמ' דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכתב במרדכי פ"ק קדושין דלאו דוקא עמה אלא אם מדברים אחרי' בפניה דיו ועם היות שדברים אלו ברורי' לע"ד ראיתי להביא ראיה מתשובו' הפוסקים והנה תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט כתב וז"ל אשה א' היתה משודכת לראובן וראובן סעד בבי' חמיו ובקש ממנו שיבא המשודכת שלו עמהם בשולחן ולא רצה חמיו להושיב' עמהם עד שיתן לה טבע' ונתנ' הטבע' אצל' כנתינ' קדושין כו' תשובה כל שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת סתם בתורת קדושין היא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה טבעת סתם הרי הא מקודשת ועוד כיין שהאב הקפיד בדבר ודאי משמע שלכך נתכוון כי מה הקפדה הי' לו בנתינ' טבע' א' בלתי אם נתכונו לקדושין ואעפ"י שהיא בוגרת כו' עד וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת אינו אלא קדושין וכבר רואה כל מבין כי ראוי לעורר כי הוא התחיל בטענת כל שהדבר כו' שנר' בפירוש שזאת היא הטענה הגוזרת ומחייבת היות מקודשת גמורה אח"כ אמר ועוד כיון שהקפיד כו' דמשמע דהקפידה היא המחייב' הדין הנז' ואח"כ חזר ואמר וכ"ש שהדבר מפורסם שנר' שעד עתה לא היה מדבר עם טענה זאת ואיך איפש' זה והרי הוא התחיל עמה אלא שנר' שהוא כיון לומ' שיש י"ב טענות שכל א' מוכיח היות הקדושין הראשונים ודאים אחד כל שהדבר כו' ועוד אפי' לא היה הדבר כו' כיון שהקפיד כו' וכ"ש בהצטרף ב' הטענות הרי א"כ הדברים ק"ו ומה התם שלא הזכיר לשון קדושין אלא מפני שהקפיד האב כו' והוי אמדן דעת דלהכי נתכוון אפ"ה הוו קדושין ודאין בנ"ד דאיכא שדוכין עם כל ההוכחות הנז' כ"ש דהוו קדושין גמורין וברור הוא שכונת הרשב"א שהקדושין הראשונים ודאים ולא קדושי ספק שכן אמר וז"ל והלכך אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון עוד נ"ל ראיה גמורה תשובת מהרי"ק שרש קע"א וז"ל אלא משום דקשיא ליה היאך נוכל לומ' דחוששין לסבלונות ממה נפשך אם הזכיר לשון קדושין א"כ קדושין גמורים הם ולא חשש' ואם לא הזכיר לשון קדושין אמאי חוששין הא אמרינ' בפ"ק כו' עד דוקא בעסוקין באותו ענין כו' עד ומש"ה מתרץ רש"י דמשום הכי אפי' היכא דאין עסוקין דכיון דשלח לה בעדים גלי אדעתי' קצת דלשם קדושין קא מכוין מדלא שלח ע"י שליח א' לבדו ע"כ. מלשון זה נראה ברו' דהיכא דשדך ושלח לה סבלונות הזכיר לשון קדושין כל דהו הוו קדושין גמורים וזה מכמה פנים א' ממשמעות הלשון שאמר אם הזכיר לשון כו' והל"ל אם קדש בפי' כו' קדושין גמורים הם אלא שנר' בהדיא דבהזכרת קדושין כל דהו סגי. ב' ממ"ש דכיון דלא שלח על ידי שליח אחד כו' משמע א"כ שמה אם הזכיר ר"ל הזכרה בעלמא כיון דהשתא דלא הוי הוכחה אלא שלא שלח ע"י שליח אחד לבדו דהוי הוכחה חלושה הוי חששא א"כ מה שאמר הזכיר לשון קדושין ר"ל שגלה דעתו ואמר דלשם קדושין היה נותן הוי מקודשת גמורה עוד מוכח מדקאמר מה נפשך כו' מה הכרח הוא לומר דמשום הכי כיון שלא שלח ע"י שליח א' כו' לימא שהזכיר לשון קדושין כמו שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי או לשון קדושין כנ"ד אלא שנר' בפי' דבכל לשון ובכל ענין שיאמר הוי מקודשת גמורה ולא יש לשון שיעשה חשש קדושין לבד כי בכל לשון שיאמר ויברר דלשם קדושין נותן הוי מקודשת גמורה אם לא כשלא יש הוכח ה אחרת אלא ששלח ע"י ב' שלוחים ולא ע"י שליח א' דאז הוו קדושין משום חשש. עוד ראיתי ראיה גדולה בעיני לזה ממ"ש בעל העיטור וז"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין אבל אין עסוקים באותו ענין ואפי' מענין לענין כו' צריך לפרש ירושלמי מהו צריך לפ' זהו גיטיך זהו קדושיך ע"כ הרי כשהיו מדברים מענין לענין ונתן סתם דלא הוי קדושין כלל ואפי"ה אם גלה דעתו דלשם קדושין מכוין בשיאמר זהו קדושיך הוי כאלו פירש וכ"ש אם אמר לה בלשון נ"ד א"כ בנ"ד נמי כיון שהזכיר לשון קדושין אפי' שלא אמר ליה הוו קדושין גמורים כיון דאיכא כל ההוכחות הנז' כיון דלא בעינן הרי את מקודשת לי אלא במקום דליכא הוכחה אחרת אמנם כשיש הוכחה דלדידיה קדיש לא בעינן כי כמו שהוכחנו מכמה מקומות ולהיות ראיתי מקום לבעל הדין לפקפק ולגמגם בזה מההיא שהביא מספר יראים וז"ל בהגאות פ"ט מהרמב"ם על מי שהו' משודך עם בת פלו' והיו לו בנות אחרת ואמר המשדך לאבי המשודכת בתך מקודשת לי וכתב רא"ם דתפסי קדושין בכלם וצריכות כלם גט כו' עד שאפי' ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת הדבר שהוציא מפיו משמע דדברי' שבלב אינם דברי' הואיל ושנה מלשון העולם המבררין קדושיהן וא"כ יש לאומר שיאמר דבנ"ד נמי אעפ"י שדעתו לקדשה אליו אעפ"כ כיון שלא ברר דבריו לא הוו קדושין ודאים אמנם נלע"ד ברור שאין מזה שום גמגום לנ"ד וזה שאפי' נניח שמעשה רא"ם ונ"ד הם נושאים שוים מה שאינו כן בודאי מ"מ לא מפני שהוא רצה להחמיר נקבע אנו הלכה כמותו לדורות כי רבו החולקים עליו והרי מצאתי כתוב בספר העיטור וז"ל שאלה לרבנן סעדיה שמעון שדך אחד מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנסת ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי והיו שם תלמידי בני מר רב נתן ואמרו לו צריך אתה ליטול שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פי' ואמר ראובן על דעת שדוכין הראשונים קדשתי ועדים מעידי' שלא שדך אלא פלונית ואמרו התלמידי' היא יכולה לחזור מן השדוכין ואתה יכול לחזור ולומר לא קדשתי אלא פלונית והשיב להם אמר ראובן אחת מבנותיך הוא מחלוקת אביי ורבא דלאביי הוו קדושין אע"פ שאין מסורים לביאה לרבא לא הוו קדושין הילכך לאביי דהוו קדושין עכשיו שאמ' סתם בתך מקודשת אפי' לרבא דאמר לא הוו קדושין ולא סמכנו על שדוכי שמעון ולא בריר לי האי תשובה ומסתברא דאפי' בלא שידוכין האב נאמן לאסור את בתו וכ"ש הכא ששדך ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא מעשה דראובן שהיו לו ד' בנות ושמעון קדש אחד מבנותיו ונתן לו קדושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל ואמר כי הבנות שהן מי"ג שנה ולמעלה אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי עליה קבלתי קדושין ואם אמר איני יודע כבר שכחתי כלן צריכות גט מאותו האיש ע"כ א"כ נמצא שרב אחא פליג בהדיא גם בעל העיטור הס"ל ומעשה רב עדיף גם מהנהו תלמידי יש ראיה דקאמרי טעמא שהיה יכול לחזור הא במקום שבועה דחמיר' דפשיטא שלא היה יכול לחזור מודו אינהו דהוו קדושין למשודכת ואפשר נמי דרב סעדיה הס"ל דדוקא התם דליכא שבועה הוא דלא סמכינן אשידוכין משום שהיה יכול לחזור אבל היכא דאיכא שבועה דלא מצי למיהדר ביה לא הוה אמר הכי. וכן מצינו רבנו שמחה כמה ראיות הביא נגד סברת רא"ם והסמ"ג והרא"ש ובנו הטור ז"ל הס"ל ועוד הטור הביא מעשה דרב אחא למסקנא בלי חולק אחר משמע דסבירא ליה כההוא מעשה ורבנו ירוחם הביא סברת ר"ת מבלי חולק ואחר דכל הני הוו בתראי טובא וכלהו הסכימו לסברת ר"ת היינו יכולים לסמוך עליהם שידוע שהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אלא שראיתי להמ"מ ז"ל שכתב שהרמב"ם והרשב"א כתבו להחמיר ואע"פ שהר"ן כתב שהרמב"ן הביא ראיה לדברי ר"ת אפשר שלא רצה לעשות מעשה ואי איהו לא עבד אנן היכי עבדינן אנן יתמי דיתמי: וגם כי היה אפשר לומר שהרמב"ן והרשב"א לא כתבו להחמיר בשידוכין דאיכא שבועה מכל מקום אומר אני כדי שלא ישאר פתחון פה לחולק דפשי' דלא דמי נ"ד למעשה רא"ם וראוי לנו לומר כן משום דאיך אפשר שרא"ם יחלוק על תלמוד ערוך שנראה בפירוש שיש לנו להלך אחר אמדן הדעת דמוכח כמו נזיר עובר וכו' שאפי' לדעת האומר דהאומר הרי את מקודשת. ולא אמר לי דהוו ספק קדושין משום שמא בגיטין וקדושין לא בעינן ידים מוכיחות א"ה בנדר ונזיר מודו כ"ע דבעינן ידים מוכיחות וא"ה כי נזיר עובר לפניו הויין ידים והוי נזיר גמור ומביא קרבן וא"כ גבי קדושין פשיטא דלכ"ע היכא דמוכח כמו נזיר הוו קדושין והבא עליה במיתת ב"ד וא"כ איך איפש' לומר שאפילו ברור לנו שדעתו של המקדש כו' כמ"ש רא"ם. וכן הוכחנו בבירו' מתשובת הרשב"א שהיכא שנר' בודאי שמכוין. לקדושין דהוו קדושי ודאי וכמ"ש בתשוב' הנז' כיון שהאב הקפיד כו' הכל כנז' לעיל אלא שמוכרחים אנו לומר דבמעשה רא"ם לאו משום ידים מוכיחות נגעו בה דודאי ידים מוכיחות הוו ראיה לדבר דע"כ לא נחלקו אביי ורבא אלא משום קדושין שאינם מסורין לביאה כו' ועוד דאנן ק"ל כאביי דהוו קדושין לכל הפוסקים ובאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי איכא מ"ד דלא הוו קידושין ואפי' למ"ד דהוו קדושין אי יהיב לה גיטא זה המקדש די ואי הוי כמחלוקת אביי כו' הוה לן למי' דהוי האי איתתא אסורא לכ"ע שמא קדשה לראובן או לשמעון כו' אלא שאין אנו מסופקי' בזה כלל ועיקר דפשיטא שאין קדושיו קדושין אלא לזה המקד' אי הוו קדושין דמאחר שלא פי' למי א"א ח"ז לומר שחלו הקדושין על שום נברא אמנם דנדון דבתך מקודשת לי או א' מבנותיך כו' שהרי הקדושין בא' מאלו העומדות בפנינו וידועות לנו אלא שאין יודעים זו או זו ועתה רוצה להפקיע הקדושין מזו ולהטיל על זו בהא קאמר רא"ם שלא יספי' שום אומד הדעת להפקי' הקדושין מזו ולהטיל על זו כיון שלא בירר לכן כלן צריכות גט אמנם בנ"ד שבשעה שזה קדש והוציא הקדושין מפיו אין אתה מפקיע קדושין אלו משום אדם ואם אתה אומר שלא יחול על זה א"כ אתה עושה שמוציא זה כל דבריו ומעשיו לבטלה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפי' כשנאמ' שמוציא היינו אחר שלא יש הוכחא ואדם מצוי לקדש אשה לחברו א"כ עתה נמי נאמר כיון שלא פירש למי הלא משחק הוא אמנם כשיש הוכחה ובפרט כשהיא גדולה ודאי שרא"ם וכל הנמשכים אחריו יודו דהוו קדושין ודאים אמנם במעשה רא"ם דבשעת הוצאת קדושין מפיו כפי טבע הלשון חלים הקדושין על זו כמו על זו אין לנו כח להפקיע הקדושין מזן ולהטילן על זו בכח אמדן ונראה בעיני דקדוק נכון וישר וכ"ש שאני אומר דבנ"ד לא חסר מידי שמה שאומר רא"ם דטעמא דכלן צריכות גט משום שלא בירר הכא כבר בירר כיון שאמר אלו הלימוני"ס אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ברור הוא שר"ל עם היות שכל מה שנתתי לה עד עכשיו היה במתנה דרך דורון אלו הלימוניס אינו כן כ"א בתורת קדושין כמו שהאדם מקדש ארוסתו וכיון שקראה ארוסתו ולא הספיק לו בשיאמר לאה כבר הסיר לנו ספק שאדם מצוי כו' וגלה בפי' שלעצמו מקדשה הנראה לע"ד כתבתי:

כ״זשאלה ראובן היה דר בשכונת ש' והיה לו לשמעון בת ואהבה ראובן והיא גם היא אהבה אותו ובתוך כך נטל ראובן סודר א' מלא פירות נתן בידה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין והיא סבר' וקבל' באין עדי' ופעם אחרת נתן לה מראה א' מוזהב מציורי' ומסרק א' כמוהו מצוייר מציורי זהב בפני לוי ויודה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין ועתה יודה נד והלך לדרכו ונשאר לוי לבדו ואחר זה שמעון אבי הבחורה וקרוביו שאלו אותה האמת שקבלת קדושין מר' ואמרה הן אמת וכן יששכר שאל אותה האמ' שקב' קדושין מראובן ואמרה הן אמת ועברו ימים ובא קרוב אחד מקרובי אבי הבחורה היותר מעולה ודבר על לב הבחור ראובן לקיים הזווג ונשארו בדברים להשלים הזווג לזמן ד' חדשים ובין כך היה הבחור ראובן נכנס בבית שכונת הבחורה ושוחק עמה כדרך כל שאר הארוסין וזה בלתי ידיעת אביה והקול נשמע בארצנו ראובן קדש פלוני' ופעם אחרת נתן לה סודר מלא פירות וטבעת זהב והכניסו באצבעה ואמר לה הרי אלו ליך לקדושין בפני יששכר ועתה איימו וגזמו הבחורה ומכחשת כל דבר ועתה יורנו רבנו דרך זו נלך אם יש ספק קדושין ע"כ:

כ״חתשובה

כ״טהאמת לא באה השאלה מבורר' כל צרכה אם נתקבל עדות לוי ויודה בב"ד אם לא וכפי האמת נראה בלי ספק שלא נתקבל שאם נתקבל מה לנו להכחשת הבחורה גם לא נתברר מתי יצא הקול שפלו' קדש פלונית ואבא בקצרה ואשיב כפי ההנחה הנז' שעדות יודה לא נתקבל בב"ד כמו שנראה אמת כפי מה שאמרתי ואומר כי ידוע ומפורסם כי מקדש שקדש בסתם ולא אמר לי נפל קצת מחלוקת בענין זה בין הפוסקים אי חיישינן לקדושין אם לאו והאמת כפי הנראה דעת רוב הפוס' רובא דמינכר דלא הוו קדושין כלל משום דבעינן ידים מוכיחות וליכא והרא"ש ז"ל האריך בענין זה בתשובה ובנו הטור א"ה דהוי בתרא טובא ודרכו להביא סברות מסברות שונות ברוב הדינים ובדין זה לא הביא שום חולק אלא סתם וכתב וז"ל אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ולא חש להזכיר כלל סברת החושש בזה להחמיר ולשון הרי אלו ליך לקדושין בעיני גריע טפי מלשון הרי את כו' ולא אמר לי וטעמא דבשלמא בהרי את ולא אמר לי אעפ"י שאינו מוכיח למי קדשה אם לעצמו אם לאיש אחר מ"מ מוכיח שהאשה היא מתקדשת אבל כשאומר הרי אלו ליך לקדושין אינו מוכיח שהאשה המתקבלת היא המקודש' אלא אפשר שעושה אותה שליח לקדש אשה אחרת לו או לאחר סוף דבר דהוי ידים שאין מוכיחות ומי שאומר בהרי את מקודשת ולא אמ' לי דלא הוו קדושין כלל כ"ש בנדון זה אלא שהר"ן ז"ל הביא בפי' במס' קדושין על ה' הרי"ף ז"ל וז"ל ומ"מ בקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קדושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים א"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא והוה ליה ספק מקודשת וכן נמצא בתשובות הרשב"א דסבירא ליה שראוי לחוש בגיטין וקדושין בענין כזה ואפשר דהיינו הי"א ואני בעניי נראה שאם היות אמת שקצת מגדולי המורים אשר היו בזמננו רצו להקל כפי הנשמע מ"מ לא כן דעתי ח"ו אלא שראוי לחוש ולהחמיר כי מי הוא זה יערב את לבו להקל בדבר ערוה במקום שהרשב"א ז"ל וקצת אחרים חוששין להחמיר אמנם בהצטרף טעם אחד עם חסרון הוכחת מילי אפשר להקל ולסמוך על המקילים ובנדון זה שלפני כיון שלא נתקבל עדו' יודה בב"ד א"כ אפי' איכא עדים שיודה אמר קודם שראובן קדש לפלו' בפניו לא מפני זה היו קדושיה קדושין גמורין אלא שהיה ראוי לחוש כמו פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה דליכא אלא חשש קדושין דהא בכל התורה כלה לא חשיב עדו' אלא כשנתקבל בב"ד וכל עוד שלא נתקבל בב"ד לא חשיב אלא שבקדושין החמירו ולהכי פירש"י ז"ל בפ' המגרש נתקדשה היום בהא הוא דחשו רבנן שלא יאמרו משיאין א"א וכן הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וז"ל ועוד דמיחש לקלא חששא דרבנן הוא ובשל סופרים הלך אחר המקל וא"כ נ"ד נמי אחר שלא נתקבל בב"ד העדות אינו אלא קול וקי"ל קול ושוברו עמי אינו כלום דתנן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ובלבד שלא תהיה שם אמתלא זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי זו אמתלאה ואין ספק דהכ' דאיכא עדים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו כו' דהוי ס' מקודשת וכשהוא ע"י קול אינו כלום אף אני אומר דכיון דבנ"ד אפי' העדים היו מעדי' בב"ד שראובן קדש לפ' בלשון הנז"ל שהוא הרי אלו ליך לקדושין לא הוי אלא ספק קדושין ולא ספק גמור שהרי רוב הפוסקים מסכימי' שאינן קדושין כלל כמו שנז"ל ואפי' אותם דפליגי שהם מיעוטא אינו אלא חשש קדושין עת' שאין העד לפנינו הוי כמו קול ושוברו עמו דליכא למיחש להו כלל לכ"ע ועוד אני אומר כי כבר כתבתי פעם אחרת לגבי קול של קדושין שצריך שיתחזק הקול בב"ד בו ביום ועתה ג"כ כאשר עיינתי כפי השגת ידי בדבר הזה נתאמת אצלי עוד ממה דגרסי' בגמ' ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה ופירש"י ז"ל נשואה כו' יצא על פנוי' קול שהיא נשואה זה ימים ואנו מוחזקים בה בחזקת שהי' פנויה אין חוששין לה דקלא דמתני' היינו שאומרים היום נתקדשה פלוני' ארוס' יצא עליה קול שהיא ארוסה זה ימים אין חוששין לה וכתבו התוס' ז"ל לא מבעיא נשואה דאם אמ' היה הדבר היה מתפרסם אלא אפי' ארוס' דאינן מתפרסם כ"כ אין חוששין הרי אם כן משמע שצריך שיצא הקול ויתחזק בב"ד ביום שאירע מעשה הקדושין וכן משמע נמי לשון הגמ' דאמרי' התם אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי כו' עד ואומרי' פלו' מתקדש' היום ופרי' ודלמא לא אקדשה ומשני אימא נתקדשה היום וכן תני לוי וכו' בקושי' ובתרוץ לא חסרו מלת היום נר' שלהיות הקול ראוי לחוש לקדושין צריך שיצא הקול בו ביום וכן בפי' במרדכי וז"ל והא דאמרן יצא שמה כו' הא מוקמי' כגון שיש רגלים כו' עד וקול זה לא יצא ביומו משמע בהדיא שאין חוששין לקול אלא אם כן יצא ביומו וכן הלשון בפוס' כלשון הגמ' פ' נתקדשה היום וא"כ אני אומ' שאם היה קול זה שלא הוחזק ביומו בב"ד אלא שאחר ימים יצא הקול אין לחוש אל קול כזה ויכולה הבחורה להנשא למי שתרצה זה נלע"ד אע"פ שנר' מצד מה שיש לגמג' בזה הלשון שכ' הר"ן וז"ל והרמב"ם כתב בפ' ט' מה"א וכן אם באו ב' ואמ' כו' נר' מדבריו דבעולה היינו ששמעו דקאמרי טובא פ' נתקדשה וכר' אבא היינו אעפ"י שלא שמעו אלא מא' ולא אמרו ג"כ נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גמור לשני' שהלכו להם וא"כ בנ"ד ג"כ שיש א' פה שמעיד על הקדושין ואחרי' שמעידים מפי א' שהלך למ"ה נר' דלא גרע וא"כ אעפ"י שלא היה ביומו יש לחוש אלא שאני או' שאין זה מוכרח בדברי הרמב"ם גם הטור א"ה ז"ל סימן מ"ו לא חלק בזה וגם הביא דברי הרמב"ם דהוי קלא אפי' א' מפי שנים ולא הביא חלוק זה בדברי הרמב"ם נר' מתוך לשונו שאין חלוק כן נלע"ד אלא שלאפס פנאי אין לי מקום להאריך ומ"מ אמינ' שאפי' את"ל שכן הוא כדברי הר"ן ולא לבד לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אפי' שיהיה כן לדעת הפו' כלם מ"מ אשה זו מותר' כיון דאיכא ריעות' בל' הקידו' וגם שלא נתקבל אותו העד בב"ד דהוי כמו קול ושוברו עמו כמ"ש למעלה ומקדו' הרא' כיון שהיו שלא בעדים פשי' אפי' לתנוקו' שאינם כלום גם האחרו' כבר ידוע שהלכה רווח' כפי המנהג שעד א' אין חוששין לקדו' ובזה אין צריך להאריך וא"ת אכתי היאך מותרת להנשא ת"ל מטעם שהיום או מחר יבא העד השני ויעיד בב"ד לזה אני או' שעכ"ז אין לחוש דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר בתמיה וכ"כ הריב"ש ז"ל שאין חלוק בין שהעדים הלכו למ"ה או למקום אחר שאינו רחוק כל עוד שאינם עתה בפנינו לא חיישינן וז"ל בתשו' סימן קכ"ג אין חלוק בין אם הם במקום קרוב או במקום רחוק כל שאינן כאן וכן לשון הרמב"ם והלכו להם העדים למדינה אחרת וכן לשון הגמ' מוכיח בפ"ק דקדו' גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכחלא כו' עד נר' מלשון זה דכל שאין עדים כאן הרי הוא כאלו הם רחוקים עכ"ל ואע"ג דמתוך לשונו משמע דהא דלא חיישי' היינו במקו' דליכא קלא כלל אלא שהמקד' אמר שי"ל עדים הרי הם במקום פ' הא איכא קלא כל דהו ראוי לחוש וכמ"ש ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל שהביא הא דאמר' בגמ' אביי ורבא לא ס"ל הא דר' חסדא אמרי אם הקלו בשבויה נקל בא"א אשתיי' מההוא משפחה בסורא ופי' רבנן מינה ולא משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא והתם לא אתחזק קלא בב"ד וכמ"ש הר"ן ז"ל דאי הכי היכי לא הוה חייש להא דר' חסד' אלא ודאי דלא איתח' קלא בב"ד וא"ה אמרי' דיש לחוש לעדים שמא יבואו למחר ויעידו אלא שעכ"ז יכולים לו' דבשלמא התם דאיכא למיחש שמא יביאו העדים ויעידו שהאבן היתה שוה פרוטה ונמצאת א"א גמורה למפרע איכא למיחש ולחלק ולו' לא אם הקלו בשבויה נקל בא"א אבל בנ"ד שאפי' אם יבוא ויעיד אכתי אפשר דאינו כלום כיון שלא אמר המקדש לי לא חיישינן לשמא יבא ויש להקל יותר מבשבויה דהוי איסור לאו ודאי דבה"ב דיבמות אמרי' דכל בדאור' לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדו' ומפני זה לא היה לנו להקל בשבויה יותר מבא"א אלא דאיכא טעמא דמנוולה נפשה לגבי שבאי ומשום הכי תלינן למימר דלא נטמאת אבל בנ"ד איכא טעמא רבתי דאפי' אתו עדים ליכא אלא חשש קידו' דדוקא כשהאיסור ודאי דאורי' אין לחלק בין קל לחמור אבל כשהא' ספק איסור ולא גמור והא' ודאי איסו' יש לחלק ודאי כנ"ל ומ"מ מיראי הורא' אני ואיני סומך על דעתי להקל אם לא יסכימו בהתר חכ' בעלי הור' ובתנאי ג"כ שאם יש עדים כשרים ששאלו אותה שהאמ' שקבלה קדו' מר' ואמרה אין ועתה מכחשת שצריך שתתן אמתלאה לדברים דאי לא הרי היא שוייה אנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה ואפשר לשאם יש עדים כשרים שאמרו הודאתה שנתקדשה לר' שמצד זה ראוי להחמיר משום הא דכ' הר"ן בפ"ב דכתו' בפי' על הל' הרי"ף ז"ל וז"ל וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקו' אני לפ' לא מהמנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מודר בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כ"כ לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וכיון שהר"ן ז"ל כתב זה בשם הרא"ה בלי חולק ראוי לחוש ולהצריכא גט הנלע"ד כתבתי הצעיר:

ל׳שאלה שלמה אלחנה ואלישע ירמיה היו אוכלי' ושותים על שולחן א' וא' מהם נטל את הכוס ונתן לחברו ואמ"ל הרי בתך מקו' לבני בכוס של יין זה ובאותה שעה הבן והבת היו קטנים ואחר אותו מעש' לא נתיחדו לא הבת ולא הבן ולא הכירו זא"ז ומעולם לא קרב זא"ז ולא ראו איש את אחיו ילמדנו רב אם יש ממש בקידו' האלה והדין עם מי כפי הנר' בעיני פני יקר תפארת רוממות חכמתו הרמתה וכאשר ישיב אמרים נשים לראשנו עטרת פ"ז:

ל״אתשובה

ל״בדין זה אין צריך לפנים וקרוב שאין מן הצורך לכת' עליו מרוב פשיטותו שהרי שנינו בפ' האיש מקדש המקד' שתי נשים בפרוטה או א' בפחות משוה פרו' אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינ' מקו' וכן קטן שקידש ואמרי בגמ' ואי אשמועי' הני תרתי משום דבין פרוטה לפחות משוה פרו' לא קים להו לאינשי אבל קטן הכל יודעים שאין קדו' קטן כלום אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקיד' קא משדר קמ"ל הא קמן דכ"ע ידעי שקד' קטן אין בהן ממש ואפי' שלח סבלונות לשהגדיל ולאו כלום היא שכן פירש"י ז"ל במשנה וז"ל וכן קטן שקי' ושלח סבלונות משהגדילו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד דה' אישו' וז"ל וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר שהיגדל אינה מקו' וכן הטור א"ה סי' מ"ד וכ"ת היינו שקדש הוא שאין מעשה קטן כלום אבל כאן שנתקדשה זאת הקטן ע"י אביו של קטן וע"י אביה של קטנה דב' הוו בני דעת דלמא אפשר יש ממש בקידו' אלו גם זה פשוט יותר דאי מטעמ' שליחות משנה שלמה שנינו בגיטין פ' התקבל שאין קטן עושה שליח ואי משום דנימא דיד אביו כידו כדאמר' גבי קטנה הא ודאי ליתא דבבת זכי ליה רחמנא לאב כמ"ש את בתי נתתי אבל בבן לא זכהו התורה לאב כלל וכן שנינו בכתו' פ' נערה האב זכאי בבתו כו' וכי תימא תינח דמדאו' לא הוו קידו' דלמא מדר' הוו כמו קטנה שאין לה אב דאע"ג דאין לה קדו' מדאו' יש לה קדו' מתקנת רבנ' הא נמי ליתא כלל דהא גרסי' ביבמות פ' חרש ומאי שנא חר' דתקינו ליה רבנן נשואין ומ"ש קטן דלא תקינו ליה רב' נשוא' ומשני קטן דאתי לכלל נשואין לא תקנו ליה רבנ' נשואין ודבר זה ברור כשמש והאריכו' בו מותר גמור וכמ"ש אלא שכדי שלא ישאר מקום למערער לערער ראוי לשום לב למ"ש מהררי"ק שרש ל' וז"ל מצאתי כתוב ר' נתן המכירי שאל מאת רבנו יצחק בר יודה בן י"א שנה שקד' לו אביו בטבע' ועדים אם ימאן צריכה גט או לא והשיב שצריכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפכיו כו' עד ועוד מאחר שלא מיחה בקידו' אביו עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וקבל ולאחר מכאן חזר בו ואינה חזרה ואינה יוצאה בלא גט ושלא יהו בנות ישראל הפקר ואין לפקפק באי' א"א ע"כ דבר זה מתמיה מאד שהרי מכל הראיות שזכרנו נר' שאין ממש בדבר זה אדרבא משמע לגמרי איפכא ועוד אני או' שאם באנו לחוש לכל הסברות הנמצאות בקונדרי' כמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו ע"ה ומ"מ אחר שמהררי"ק ז"ל שהוא רב גדול ומפו' הביא הסברא הנז' ראוי לחוש קצת לדבריו ולתת טעם למה לא נחוש בנ"ד לאותה סברה ונר' בעיני שבנ"ד אין לחוש מאחר שרבו' הפוס' המפו' אשר ע"פ אנו חיים לא הזכירו רמז מזה אבל אדרבא מצאנו ראינו שאפי' בקטנה שיש זכות לאביה לקדשה למי שירצה מן התו' עכ"ז גרסי' בפ' האיש מקדש אית' קטנה שנתקדשה א"ש צריכה גט כו' עולא אמ' אפי' מיאון אינה צריכה וכ' הרי"ף ז"ל בה' דכלהו רבוו' קמאי כגון רב אחא משבחא ובה"ג ורב האי גאון ז"ל דחו להא דרב ושמואל וסברי בין קטנה ובין גדולה דקי' נפשה בלא דעתא דאבוה דלא הוו קדושיה קדו' בין נתרצה האב כו' והוא ז"ל הס"ל וכן הרמב"ם ז"ל הס"ל בפ"ג מה"א וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקו' אפי' נתרצה האב אחר שנתק' ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאות' הקיד' אינה אסו' לכהן והר' המ"מ ז"ל כתב וז"ל ויש מפר' שהם סוברים שאם נתרצה האב אחר שנתק' שחוששין וכבר תירץ הרשב"א ז"ל כל מה שהק' על דברי ההל"י ז"ל כיצד היה משמע מלשון זה שהרשב"א ס"ל כרב יוסף והרי"ף והרמב"ם ז"ל אלא שמתוך מ"ש בסי' אלף תרס"א משמע הכי שכ' ויש מי שאו' שאם שמענו ממנו אפי' לאחר קדו' שהוא מתרצה בקדו' ה"ז מקו' כו' עד ולא אמרו אלא שאין חוששין שמא נתרצה וכ"נ דע' רש"י פ' האי' מקדש ולזה דעתנו נוטה ע"כ מ"מ למדנו שרש"י גם הרשב"א ז"ל סברי שאפי' קטנה או נערה שביד אביה לקדשה אם לא שמענו שנתרצה לא חיישינן כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל המקדש את האשה משלו לצורך אחר אינה מקוד' אלא א"כ עשאו אותו האח' שליח או שנתרצה בכך קודם הקדו' ע"כ וכ"ש בקטן שקד' לו אביו אשה שפשי' דלא חיישינן נ"מ דאותה סברה דחויה היא מכל גדולי עולם ראשו' ואחרו' דלא חיישי' לו' שמא כשגדל ארצויי ארצי וכ"ש לד' הגאו' ז"ל והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג ז"ל דכל הני סבירא להו שאפי' נתרצה אח"כ כל שלא ידע בשעת קדו' אינה מקו' כלל. וכ"ש באב שקדש אשה לבן דאיתמר בפי' בגמ' דליכא למיח' כלל דגרסי' פ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו שתו חמר' תותי ציפי בבבל שקל חד מיינהו כסא דחמר' יהב ליה לחברי' א"ל מקדשת ברתך לבראי אמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' א"ל רבנן ודלמא שליח שוייה לא חציף איני' לשוויי' לאבו' שלי' ודלמא ארצויי ארצי קמיה א"ל רבא בר שימי בפי' מר לא סבר להא דרב ושמואל ופירש"י דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח הרי משמע בפי' דאפי' לרב ושמואל ליכא למחש כפי סברתם אלא לשמא גלה הבן דעתו לאביו שהוא חפץ בפ' וה"ל כאלו עשאו שליח הא לשמא נתרצה לא חיישינן לכ"ע דהכי קא' רבינא בפי' אפי' למ"ד כו' ורבנן כמי מודו ליה בהכי אלא שהקשו מדלמא עשאו שליח וכן פי' הרא"ש ז"ל בפסקיו שמא נתרצ' הבן לא אמרי' דגבי בת נתרצה האב הוו קדו' למפרע אבל בבן נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח והדברים ק"ו ומה כשהבן גדול דבאותה שעה יכול לקד' אפי' הכי אם קדשה האב בלא גלוי דעת ואפי' נתרצה אח"כ לא הוו קדו' בקטן דלא שייך בי' קדו' בההוא שעתה עאכ"ו דלא הוו כלל ואין לחוש להחמיר בזה וכ"נ שגם מהררי"ק ז"ל לא היה חושש לדברי ר"י הנז' לענין הדין לגבי קטן וכמ"ש קצת מדבריו שכתב וז"ל ואע"ג שנחלקו עליו ר"ש בר שמשון וכן רבנו קלונימוס איש רומי מ"מ פשי' די"ל דע"כ לא קא מפליגי אלא בקדו' קטן כו' משמע דכיון דפליגי עליה הרבנים הנז' הלכה כוותייהו אלא שבקטנה לא פליגי אלא דבאשה לא פליגי וזו היא כונתו מעיקרא ולרווחא דמלתא אני אומר דאפי' לדעת ר"י הנ"ל בנ"ד מודה דליכ' למיחש כלל דע"כ לא קאמר התם אלא דהוו הקדושין בטבעת וכשנתגדל הבן ואיכא למימר שנתרצה הוו הקדושין בעין אבל בנ"ד דהיה בכוס של יין דנמצא בשעת חלות הקדושין אין הקדושין בעין מודה ר"י דלא הוו קדו' כלל וכ"כ בהג"מ על קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה וז"ל ובזה לא ישרו דבריו בעיני ראבי"ה שכתב דהיכא דברור שנתרצה האב בהא לא פליג רבינא ואם באנו להעמיד דבריו צ"ל כגון שנתאכלו מעות של קדושין בשעת רצוי כו' עד וכבר היה מעשה והסכימו לדעת אחד רבי אליקים בר יוסף ורא"בן ואמרו דבשעת ריצוי הקדושין היו בעין ושאלו את פי רשב"ם והודה לדבריהם כו' עד הלכך בשעת הריצוי צריכין לחול הקדושין להיות בעין ובשעת הריצוי צריכין לחול הריצוי מפי האב ע"כ ואע"ג דאיכא דפליגי וסברי דאפילו נתאכלו המעו' בשעת ריצוי הוו קדושין מ"מ בעינן כיוצא בזה כדאים אלו לסמוך עליהם וכ"ת מאן לימא לן דבנ"ד נתאכלו הקדושין קודם חשש הריצוי תינח לדעת ר"ח ורש"י דסברי דהמקדש בכוס של יין זכתה ביין ולא בכוס אבל לדעת הרמב"ם ור"ת דסברי דזכתה בכוס ולא ביין א"כ ה"ל בטבעת דר"י ונר' דודאי נ"ד לכולי עלמא לא קדש אלא ביין וכדרך השותים ועוד נלע"ד דלכ"ע לא פליגי אלא כשאמר התקדשי לי בכוס זה סתם והיה בו יין אבל כשאמ' בכוס של יין לכ"ע משמע דלא קדשו אלא ביין דאלת"ה למה הזכיר יין ועוד שכן דרך ב"א ואם יתברר שלא נתן לו הכוס כ"ש שנתקיים מ"ש ואם א"א להתברר אין לחוש דבין הכי ובין הכי אשה זו מותרת להנשא ואין חשש כלל הנלע"ד וענין כזה בתשו' מורי כמוהר"ר לוי ן' חביב נדפסו ובאו לידי אחר זמן רב:

ל״גשאלה מעשה שהיה כך היה שהבחורה דינה בת ר' יוסי ארובש נ"ע נכנסה בבי' ר' יוסי שי"טבי והיו ביד ר' יוסי הנז' כמו עשרה זהובים ואמר לה ר' יוסי הנז' לדינה הנז' תרצי אלו הזהובים פור קדושין פארה אונה קדינה אז אמרה לו פונילדוש אין שואילו אי לוש טומרי אינטונשיש פוזו ר' יוסי הנז' און דוקדו אין שואילו אי וינו לה מוסה אי טומו איל דוקדו אי בולטו לא אישפלדה פארה אירשי אי דישו ר' יוסף הנז' אלוש קי אליי אישטאבן שידמי עדים קומו לו טומו פור קדושין אישטו פואי מעיד בתורת עדות משה באסה ע"כ באותה שעה בא משה פירנקי אי דישו קומו לי דישו ר' יוסי הנז' לדינה הנז' קייש אישטוש דוקדוש פור קדושין פארה אונה קאדינה אי דישו לה מוסה פון אונו איניל שואילו אי לו פוזו אלו טומו לה מוסה אי איליא קישי איבא דישו ר' יוסף אלוש קי אליי אישטאבן שידמי עדים קי לו טומו פור קדושין אם כן היה קבלת עדות זה בפני אני החתום למטה יום ה' ערב חג שבועות ולהיות הדבר נחוץ וערב מועד והנגשים אצים לא עמדתי עם ב' אחרים רק אני לבדי קבלתי העדות אות באות כנז' ולהיות אם הבחורה ואחי' נפשם מרה להם על הענין בקשו ממני אכתוב להם להורות אם יש שום חשש באלו הקדושין ולהפיס דעתם כתבתי שורות אלו בקוצר גדול שאין שום חשש כלל ועקר באלו הקדושין מכמה טעמים א' שלא אמר לי ולא את מקודשת ולא הקדשתי באופן שאין כאן ידים מוכיחות לא למקדש ולא למתקדשת ואפילו שאני נוהג לחוש במקום אחר אפי' דליכא ידים מוכיחות משום ההיא תשובה של הרשב"א שכתב שיש להחמיר מ"מ נ"ד גריע טפי וא"כ מקום להאריך. עוד טעם ב' שאפי' ה"ה אומר התקדשי לי באלו הזהובים כפי עדות הראשו' משה באסה אין כאן בית מיחוש כלל משום דהוי כאלו אמר לה התקדשי לי במנה זה שאינה מקודשת עד שישלים כל המנה ואפי' שכפי דברי העד הב' לא אמרה לו אלא פון אונו אי לו טומארי מ"מ כיון שהוא אמר באלו אין הדעת סובלת שהוא רצה לקדשה בעשרה והוא רצתה בפחות כ"כ אלא יש לפרש דבריה תניח א' בקרקע ואקח ואח"כ תתן לי האחרים וכיון שחזרה קודם הרי אינו כלום אפילו לפי דברי זה ואפי' נניח שכפי דברי זה השני היה צד לחוש מ"מ כיון שלפי דברי הראשון אין כאן חשש כלל ועיקר הו"ל שאין כאן אלא ע"א ואין כאן חשש כלל ועיקר עוד טעם ג' דגרסינן בפ"ק דקדושין ת"ר התקדשי לי במנה תנהו על הסלע אינה מקודשת וכפי דעת התוס' אפילו שנתנתו אח"כ בחיקה לא הוו קדושין והטעם כיון שאמרה תנהו על הסלע גלה דעתה שאינה חפצה בקידושין ויכולה לומר לדעת מתנה קבלתיו וכ"ש בנ"ד שלא זרק לתוך חיקה אלא שהיא לקחתו מן הקרקע דנר' דגריע הרב' דאין כאן נתן הוא ואע"ג שאני לא מצאתי דין זה ברור בקדושין דבגיטין אמרינן טולי גיטך מעל גבי קרקע דאינו גט משום דבעינן ונתן וליכא מ"מ נר' בעיני דאפשר שהוא הדין לקדושין דאיתקש הויה ליציאה ואפילו את"ל דיש לחלק מ"מ בנ"ד ודאי כיון שלדעת התוס' והרא"ש כשאומר לה התקדשי לי במנה והיא. אמרה תנם על גבי הסלע אמרינן דלא הוי מקודשת משום דגלי דעתה דאין רצונה להתקדש ולדעת פירש"י משום דכשהניח על גב סלע שאינו שלה לא קני כ"ש הכא שהבית שלו ומה שלקחה הוא בדר' גזל או מתנה ואין כאן שום פקפוק וערעור מקדושין כנ"ל ברור הצעיר:

ל״דשאלה יורונו רבותינו על דין נער אחד שהוחזק לקטן ופתהו ראובן לקדש את בתו הקטנה ואחר עבור ב' ימים שקדשה נתחרט הנער ההוא ממה שעשה ונתקוטטו קרובי הנער עם ראובן הנז' על שפתה הנער לקדש את בתו בלתי רשותם ובאו לפני ב"ד וטען ראובן הנז' שהנער הוא בן י"ג שנים וכי קדושיו קדושין וקרובי הנער טענו שאינו אלא בן י"א שנים ושאין ממשות בקדושיו עד שנמנו וגמרו הב"ד ההוא להכריז בגזירת חרם בכל הבתי הכנסיות על כל בר ישראל שיודע עדות או רמז עדות שהנער הוא מי"ג שלמי' שיבא ויעיד לפני ב"ד ואחד מהנמצאי' שמה היה מוחה על ההכרזה ההיא באומרו שיותר טוב להכריז בסתם על כל מי דיודע בבירור בן כמה שנים הוא הנער שיבא ויעיד כי בזה האופן ימצאו רבי' מאנשי הארץ מעידים בבירור שהנע' הוא קטן כדברי קרוביו והב"ד ההוא לא רצו להכריז ככה בהיות שעלה במחשבת' שאין לסמוך על המעידים שהנער ההוא קטן לבטל הקדושין כי אם על המעי' שהוא ן' י"ג וכן היה שהכריזו על כל מי שיודע בבירור שהנער ההוא ן' י"ג שנה שיבא ויעיד ובהיות ההכרזה דוקא על היודע שהוא בן י"ג המעידים היותו קטן לא באו להעיד ואלו הם העדיו' שקובלו בפני ב"ד על הנער הנז' שהוא בן י"ג שנה. במותב תלתא כחדא הוינ' אנחנא דייני דחתימנא לתת' כד אתא קדמנא כ"ר מרדכי נאפולי והעיד בתורת עדות איך עתה שבעה שנים וארבע חדשים שנפטר כ"ר משה קריספין נ"ע אבי המקדש הנז' והיה אומר קדיש על אביו ושאל לעומדים שם בן כמה שנים הוא והשיבו לו שהוא בן חמש שנים עוד בא כ"ר יונה טובי והעיד בתור' עדות איך בחג הסכות שעבר נגמרו ח' שני' שהיה אוכל בבית כ"ר משה קריספין נ"ע אבי המקדש הנז' ואז נ"ל שהיה הנער הנז' בן ה' שנים וכמעט יותר. עוד בא כ"ר יודה לוי והעיד בתורת עדות איך באותה שעה שנתמנה כ"ר משה קאקמו נ"ע להיות חתן תורה שהוא ביום שמחת תורה וקרא לכל אהוביו לאכול ולשמוח עמו קרא ג"כ לכ"ר משה קריספין נ"ע אבי המקדש הנז' והיה גם הוא שם ובא בספור דברים עמו ושאל ממנו בעד בנו המקדש הנז' בן כמה שנים הוא והשיב לו שהוא ן' חמש שנים וחקרנו אנחנו דייני חתומי מטה לדעת בבירור כמה זמן יש שנתמנה ר' משה קאקמו נ"ע לחתן תורה ונתברר לנו שיש ט' שנים שלמים ויותר ולפי עדות זה הנער הוא מבן י"ג שנים ומעלה כל זה עבר בפנינו פה טיוה היום יום ב' ט"ו לחדש חשון שנת השכ"א ליצירה והכל שריר וקים. שוב בא אבי המקודשות ואמר בפני ב"ד חשוב בשבועה חמורה שמה שאמר שהמקדש בן י"ג שנים לא ברירא ליה בודאי ולאפוקי משכנגדו קאמר הכי וזה לשון המעשה ב"ד במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דייני דחתמינו לתתא כד אתא קדמנא כ"ר יונה עדילה וחמר לנא ידיע ליהוי לכון דהא דאמינא זה לי כמה ימים ע"ע קדושין שקבלתי מנער א' לבתי הקטנה שהנער המקדש הוא בן י"ג שנים לא אמרתי כך מפני שהייתי יודע בודאי שהוא בן י"ג או שנכנס לי"ג כי הנני מודה בפניכם שאיני יודע אם הוא בן י"ג או י"ב או בן כמה שנים הוא ואם אמרתי אז שהיה בן י"ג כלו' שנכנס לי"ג בחשבי שאם באולי ימצאו עדים מעידים שנכנס לי"ג שיהיו קדושיו קדושין דדינא לא גמירנא ועתה שהכריזו בכל הבתי כנסיות שאם ימצא שום אדם מעיד שהנער הוא בן י"ג שנה ויום אחד שיבא ויעיד ולא נמצא שום מעיד על זה והוחזק הנע' לקטן גם אני מודה שהוא קטן וכדי לאמת יותר את דבריו נשבע בפנינו ש"ח בנקיטת חפץ שהאמת הוא שאינו יודע בן כמה שנים הוא הנער ומה שאמר אז שהנער היה בן י"ג ר"ל שנכנס לי"ג וזה על הספק ואם כן הנער נשאר בחזקת קטן כל זה עבר בפנינו היום יום ו' כ"ט לסיון משנ' השכ"א ליצירה והכל שריר וקים:

ל״הבענין הנוגע לעדות כבר כתב הח' הש' הפוסק נר"ו כל הצריך דודאי אין בזה העדות ממש ועוד נ"ל דהוי עד מפי עד כיון שלא העיד האב בב"ד ולזה כיון לדעתי הח' נר"ו כשאמר דדוקא כשהוא מכוין להעיד ואין עדות אלא בב"ד עוד היה נלע"ד שאפי' שהיה אביו מעיד באותה שעה אפשר דלא הוה מהני כלל דלא מיקרי עדות אלא בשעה שדברי העדות מעלים ומורידים לאי זה דבר אבל כשדברי העדים באותה שעה אינם מעלים ולא מורידים הוה ליה דברים בעלמא ונ"ל לדקדק כן מלשון הרמב"ם פ"ב מה"א וז"ל האב שאמר בני זה בן ט' שנים ויום א' בתי זו בת ג' שנים ויום א' נאמן לקרבן. וכן היא מימרא דרב חסדא בגמ' וכן הוא לשון הבריתא ופירש"י בן ט' שנים ביאתו ביאה כו' בת ג' ביאתה ביאה לחייב הגדול הבא עליה הא קמן דנר' דדוקא כשדברי העדו' מחייבים דבר מה הוא דאמרינן הכי אבל כשאומר על בת שני שנים או על הבן בן ד' או ה' שנים שאותה שעה אין דבריו מעלים ולא מורידים אלא לאחר זמן נראה דלא מיקרי עדות כלל כך נ"ל אלא שמ"מ לא נתיישבתי בזה שהיה צ"ע וישוב הדע' ולהיות כי לעת הזא' א"צ גם לאפס פנאי אני מניח זה אלא שהאמת העדות בטל ומבוטל כחרס הנשבר כמו שביאר היטב הח' נר"ו ופסול הוא אלא מה שצריך לדקדק בנ"ד הוא זה דמאחר שבא בשאלה שאבי הבת אמר שהנער היה בן י"ג וקי"ל בקדושין ובכתובו' דנאמן האב לאסור את בתו הקטנה או נערה כיון שיש ברשותו לקדשה למישירצה כמו שלמדי מן הפסוק את בתי נתתי אסרה א"כ אלו אמר קדשתי את בתי היתה אסורה לכל העולם וא"כ גם עתה נאמר דאיהו שוייא חתיכא דאיסורא כיון שאמר שהנט' היה בן י"ג שנה וראוי לקדש וקדושיו קדושין לא גרע מהא דתנן בקדושין פ' האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ואם כן מטעם זה היה כר' דבנ"ד היתה צריכה גט והטעם דאמרי' בכתובות פ"ב האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר ותני' אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת ופריך בגמ' והא שוייא נפשה חתיכה דאיסורא אמר רבה בר רב הונה כגון שנתנה אמתלאה לדבריה ע"כ והשתא איכא למימר דהתם דסתרה דבריה הראשונים עכ"ז נאמנת באמתלאה בנ"ד דאינו סותר דבריו אלא שמפרש דבריו פשיטא דנאמן וגדולה מזו כתבו התוס' שם בכתובו' בדבור מנין הפה כו' וז"ל ותימא דאם בא א' ואמר קדשתי את בתי ולאחר שער או למחר אמר לפלו' קדשתי לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו ואומר ר"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפרש דבריו הראשונים מהימן אע"ג דליכא מגו וקרא אצטריך היכא דקאי האיש שקדש קמיה כו' ועוד אומר ר"י דאפילו בכה"ג מהימן כל א' מגו כו' ע"ש וא"כ בנ"ד כ"ש נמי דנאמן לפרש דבריו ולומר דהיינו שנכנס לי"ג שכן דרך בני אדם דיום א' בשנה חשוב כשנה לגבי הא שיקראו אותו בן י"ג וכ"ש בטעם שנותן לדבריו כי חשב כו' וא"כ ודאי נר' דנאמן עוד נר' להביא ראיה ממ"ש הרא"ש בתשובה באשה שאמרה קדשני פ' בפני פ' ופלוני והלכו למ"ה נאסר' בקרובי ראובן עפ"י דבורה אבל אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני עדים אין בדבורה כלום הרי משמע דאפילו שאמרה קדשני סתם דסתם משמע עפ"י עדים כדרך הקדושין עכ"ז אמר דליכא למיחש למידי כיון שלא פירש בהדיא דבפני עדים קדשה איכא למימר כי היא חשבה שאותם קדושין הוו קדושין ולהכי אמרה כן גם בנ"ד נמי אע"ג דאמר שהוא בן י"ג שנה איכא למימר שאמר כן לפי דעתו שכשנכנס לי"ג נקרא בן י"ג אמנם כיון שלא פירש בן י"ג ויום אחד כנז"ל ונאמן האב כו' ודאי דנאמן לומר שבן י"ג קרא אותו שנכנס לי"ג וכ"ש בנ"ד דבחזקת קטן קאי עפ"י רוב העדים וע"פ קרובין וגם לא ראו ב' שערות דכל זה מסייע להעמיד האשה בחזקת פנויה ואינה צריכה גט כנלע"ד ומ"מ אמינא שאיני רוצה לסמוך על דעתי עד יסכימו עוד שני מורי הוראה עמנו כה אמר הצעיר:

ל״וכבר יכול כל מעיין אפילו מתחיל מן המתחילים לראות שכל מ"ש היה בהנחה שאין עדים שיעידו לא על גדלות הנער ולא על קטנותו ולכן כתבתי שהיה אפשר וראוי להיו' כן שקטנה זו בחזקת איסור עומדת מן הטעם הנז"ל ומה שהתרתי היה מן הטעם הנז"ל ג"כ ולא עלה על דעתי שהיה מקום לטעות אפילו למי שלא ראה אור מימיו ועכ"ז השנאה אשר שנאתו עורו הטיח דבריו באומרו שאחר שיש עדים שהוא קטן לא שייך למימר שוייא כו' והאמת כן חשבתי אני ג"כ ולא הייתי תופס עליו אלא שעיוור את עיניו כנז' ומ"מ אח"כ מצאתי ראיתי תשו' הרשב"א אשר ממנה יש הוכחה גמורה שאפילו היכא דאיכא עדים היא אסורה אם לא מן הטעם שזכרתי והביאה בב"י בי"ד סי' ב' על פ' שראו עדים ששחט בהמה א' והוא אמר שלא שחטה כלל והשיב שלאחרי' מותר לאכול ממנה ולא לו מטעמא דכבר שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא הרי שאפילו במקום שיש עדים מכחישים אותו בפירוש אסורה לו הכא נמי ה"ה והוא הטעם ואפי' תימא דיש לחלק מ"מ לא דבר רק הוא ובפרט שנוגע לענין ערוה וצריך טעם גדול וכולי האי ואולי מ"מ נקטינן מיהא דודאי המדבר שדבר לא ידע בין ימינו לשמאלו:

ל״זשאלה בחור' אחת מאנוסי פורטוגאל שנולד' בגיות קדשה בחור א' מהאנוסי' שנולד ג"כ בגיות וקדשה בפני אנוסים בפראנדיש ואחד מהם היה פה יהודי והלך לשם ונשתמד ובפניו ובפני האחרים קדשה ומקצת מהעדים פה והאחרים הם עדיין בגיות ושאלו ממני אם יש חשש בקדושין אלו וצריכא גט אם לאו:

ל״חתשובה עם היות בלתי נעלם ממני כי צריך הנכנס להורות בדבר ערוה להיות בקי בגמ' בספרא ובספרי ובכולי תלמודא ובספרי הפוסקים כלם מ"מ להיות כי נפשי חשקה בתורה רציתי לכתוב על ספר יד השגתי ולא למעשה כי אם לסדר הדברים כנושא ונותן בהן ומורי ורבות הם יורוני ויאמרו לי להטות על ימין או על שמאל ועל פיהם יקום דבר וזה החלי לעשות ראשונה ראוי לחקור בדין משומד שהיה הורתו ולידתו בקדושה מה דינו כשקדש בת ישראל בפני עדים כשרים ואח"כ אנוס כזה שקדש בפני עדים כשרים נבאר מה דינו. גרסינן בגמ' במסכת בכורות פ' עד כמה על משנת החשוד על השביעית הגר שקבל עליו כ"ת אפי' נחשד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כלה והרי הוא כישראל משומד נפקא מינה דאי קדיש קדושיו קדושין וביבמות פ' החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקד' בת ישראל משומד קרינא ביה וקדושיו קדושין והנה הרב בעל הטורים בא"ה סימן מ"ד עם היות שלפעמים אינו מביא סברות קצת מהפוסקים למה שנר' לו שאינו סברא כלל בכאן הביא סברת וי"א שמשומד לחלל שבת בפרהסיא ולע"ז אין קדושיו קדושין ואעפ"י שכתב ולא נהירא מ"מ נר' דאינה סברה בטלה כסברת ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה אלא נר' לומר דאין הדין כן לבד ולכן ראוי לעיין פה מה סברא היא זואו איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דנר' בהדיא דאפי' גר דחזר לסורו שקדושיו קדושין כ"ש ישראל משומד ובשלמא לסברת רבנו שמשון שהביא המרדכי בפ' החולץ וז"ל ועוד הביא ראיה רבנו שמשון דאסור ללוות לו ברבית משום ולפני עור לא תתן מכשול ומה שקדושיו קדושין הוא חומרא בעלמא נימא דמאי דאמרינן דקדושיו קדושין חומרא בעלמא היא אבל לדעת י"א שנראה שאינן קדושין כלל ועיקר איך יתישב לשון הגמ' אלא שנר' לפי ענ"ד שכפי הנר' מקור כל מ"ש בגמ' ובפוס' דגר שחזר בו ומשומד שקדש קדושיו קדושין מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין חטא ישראל אמר רבי אבא בר זבדא אע"פי שחטא ישראל הוא וא"כ אחר שממקור שאנו לומדים שישראל כשר אע"פי שחטא שם קדושת ישראל עליו הוא מעכן ועכן עצמי לא מצאנו לו עון אחר רק שמעל בחרם אמנם בשאר המצות כשר היה א"כ לא גמרי' דישראל שחטא שהוא ישראל אלא כה"ג דעכן שלא חטא אלא בדבר א' ואע"פי דאמרינן בגמ' אמר רבי אלעא משום רבי יודה בר מספרת' מלמד שעבר עכן על ה' חומשי תורה שנאמר כו' גם נר' דסברת יחיד היא זו וגם כי אינה אלא אסמכת' בעלמא וראיה לדבר דבתר הכי אמרי' ואמר רבי אלעא משום ר' יודה בר מספרת' עכן מושך בערלתו היה כתיב הכא כו' ופריך פשיטא ופירש"י פשיטא הא ר' אלעא גופי' אמר דעב' על כל התורה ולא היה לו לרש"י לומר אלא פשיטא דהא עבר כל התורה אלא שנר' שלנו אין קושיא רק לרבי אלעא דדריש כן וכיוצא בזה דקדקו הפוסקים ז"ל על מה שאומר במס' חולין בגמ' ורב היכי אכיל בשרא כו' דמשמע דלפי סברת רב פרי' ואנן לא סבירא לן כותיה ואע"ג דבתר הכי אמרי' אמר ר' אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה מאורסה ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא כו' משמע דפריך פשיטא משום דרבי אלעא אפשר לתרץ דאין הכי נמי דלאו קושיא היא כי אפשר דרבי אבא לא סבירא ליה הא דרבי אלעא אלא דאשמועי' תלמודא דאי נמי סבירא ליה לר' אבא בר זבדא הא דר' אלעא ליכא לאקשויי פשיטא משום דאיכא למימ' מהו דתימא א"כ משמע דדעת הגמ' שלא מצינו לעכן עון אחר רק מעילת החרם ועל כן אמר חטא ישראל אבל מי שמחלל שבת בפרהסיא ועובד ע"ז שכל העובר על אחד מהם כעובר על כל התורה כלה והוה ליה גוי גמור אין שם ישראל עליו וכמו שהגוי שקדש אין חוששין כן זה וכן נרא' קצת ממאי דאמרינן בגמ' בבכורות אפי' נחשד לדבר א' הוי נחשד לכל התורה נפקא מינה כו' השתא אי עביד עבודה זרה ומחלל שבת בפרהסיא וחזר בו כבתחלה אפי"ה הוו קדושיו קדושין משומד לדבר א' מבעיא א"כ למה ליה למימר כי כאשר נחשד לדבר א' כו' אלא ודאי משמע דדוקא בכה"ג הוא דקדושיו קדושין אמנם כאשר הוא לכל התורה כלה או לעבודה זרה או לחלל שבת דהני תרי מצות משומד לאחד מהם כאלו משומד לכל התורה הוי אינו אלא גוי גמור ואין קדושיו קדושין ומאי דקאמר בפ' החולץ דאי הדר כו' לאו כמו שנר' מפירש"י דרוצה לומר לגיותו אלא דאי הדר ביה וחשיד לעבור עבירה אחת כאלו היה בגיותו אז הוי קדושיו קדושין ואע"ג דקאמ' דאי הדר ביה סתם כיון דאמרינן בבכורות שאפי' שנחשד על דבר א' הו"ל כאלו נחשד בכל התורה כלה א"כ אינו כל כך דוחק מאי דקאמר דאי הדר ביה סתם אפי' שלא ירצה צומר להיותו כבתחלה לגמרי עובד עבודה זרה ומחלל שבת זהו הנלע"ד ליישב לשון הגמ' לסברת הי"א ונר' לע"ד שאפילו לדעת הרמב"ם וסמ"ג שכתבו ישראל משומד שקדש אפי' שעובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה גט וזה הלשון שוה לשניהם סמ"ג מצות עשה מ"ח והרמב"ם הלכות אישות פ' ד' אינו רצ"ל קדושין ודאים מן התורה עד שהבא עליה יתחייב סקילה בנערה או חנק באשת איש אלא קדושי ספק שאם לא כן למה כתב וצריכה גט וכי לא ידעינן דמי שהיא מקודשת שצריכה גט אלא נר' שרוצה לומר הרי אלו קדושין גמורים למאי הלכתא לשצריכה גט לבד לא שהבא עליה חייב כהבא על אשת איש הנה שמשומד לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא יש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל אם קדושיו קדושין אם לאו ואינו מוכרח בהדיא מן הגמ' כנר' לע"ד גם לדעת רבנו שמשון נר' שמה שאמרו בגמ' דקדושיו קדושין אינו אלא לחומר' בעלמא ואפי' לדעת הרמב"ם וסמ"ג וכל הסוברים בקדושיו דהוו קדושין אפשר שהוא כמו קדושי ספק מן התורה כמו שאמרנו ובחלוקה הב' שהוא כשהוא משומד שהורתו ולידתו בגיות נפל בו המחלוקת שהרי כתב המ"מ בפ' הנז' וז"ל נר' לי שאפי' זרעו שהוליד משנשתמד אם קדש אותו זרע ישראלית קדושיו קדושין ודוקא שהולידו מישראלי' אבל הולידו מן הגויה אין חוששין כו' אמנם נר' שרוב הפוסקים אפי' אותם שסוברים שמשומד זוקק ליבום דאינו זוקק אלא כשהורתו ולידתו בקדוש' מטעם דכיון שקדש קדושיו קדושין וכן מצאתי בתשוב' אחת בפסק שעשה מוהר"ר יעקב בן חבי' ז"ל על יבמה הזקוק' למשומד וכתב וז"ל עוד שנית מצאתי בספ' ישן על שם רב סעדיה גאון ז"ל וז"ל וששאלתם אשת איש שהלך בעלה למדינת הים ובא ישראל משומד וכנסה כמנהג גוים והוליד בן כו' עד ומקום שני לענין קדושין וגיטין וחליצ' ומיאונין וממזרת וכדומה להם בכל אלו יש לראות אם היתה הורתו ולידתו בקדושה קדושיו קדושין כו' עד כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת בעריות אחר הריון ולידה כו' עד ואין בדבר הזה ספק וכן היא הדין ואין בדבר הזה ספק. אם כן הנר' כי ס"ל בפירוש כי כאשר לא היתה הורתו ולידתו בקדושה אין קדושיו קדושין ואם יאמר אומר א"כ מה זה שאמר' ביבמות סוף פ"ק אמר רב יודה אמר רב אסי גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו כו' ואפי' שמואל דפליג נר' דהוי מטעם דבנתא דאיהו דרא איצטרויי איצטרו א"כ משמע דאפי' שיהיה הזרע הורתו ולידתו שלא בקדושה אחר שמישראל קאתי יש לחוש לקדושיו ולע"ד דרב סעדיה גאון ס"ל כלישנ' בתרא דאמר לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורי' וכמו שגוי ודאי אין קדושיו קדושין כן אלו וכן נר' מלשון המרדכי שכן דעת ר"ח שכתב וז"ל עוד גרסינן שם אמר רב אסי גוי שקדש כו' עד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לא זזו משם כו' פסק ר"ח דליתא לדרב אסי אפי' בדוכתא דקביעי אבל משומד שקדש הוו קדושין דאורייתא כדתני' סוף פ' החולץ עד למאי הלכתא דאי הדר ביה וקדיש אשה ישראל משומד הוי מקודשת מזה הלשון נר' לע"ד דר"ח ס"ל דדוק' היכא דהוי ישראל ונשתמד הוו קדושיו קדושין דכיון דחל עליו קדושה תו לא פקע מיניה אבל זרעו שמעולם לא היה לו שעת הכושר הרי הוא כגוי גמור ואין קדושיו קדושין כך נר' לי ואין מכאן הוכחה דהוי מקדושת גמורה כישראל משומד דכל דהוי ספק קדושין מקודשת דאורייתא קרינן לה כן אפשר לומר כי היכי דלא תקשי מל' זה למ"ש ולקר' הסברו' בכל האפש' ואחר הציעי הצעה קט' אבא לבא' נ"ד והי' זאת שהרי הר' הגדו' בדורו כמהר"ר דוד כהן ז"ל בתשובו' כתב שכל משומד אפי' שהיה אנוס אם היה יכול בידו למלט את נפשו לבא לחסות תחת כנפי השכי' ולא בא מזיד גמור הוא כמו שהוכיח ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התו' שכת' ז"ל אבל אם יכול למלט את נפש' ולברוח מתחת יד המל' הרשע ואינו עושה הוא כלב שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ז במזיד ומטעם זה ג"כ פס' ביבמה שנפל לפני משומד מאנוסי פורטוגל שאינה צריכה חליצ' כאשר יר' הרואה בבית ט' וזה היה כמו י' שנה לשמד כמעשה הרב הפסק ביבמה כנר' בפי' מספרו ומ"ג עת' שעברו עדן ועדנין ובפרט שיש לחושדם שמה שבאים עתה אינם באים רק שיראים מפחד האש כמו שנודע כי יש כמו י' שנים שנתחדש' החקירה בפורט וגאל והפלה ממ"ש הרב בבית כ"ח וז"ל כבר בימים קדומי' כו' דעתי השתא נוטה במ"ש בשאלה א' אשר נכתב אלי מנרט' וז"ל שם והמשומ' אשר במלכו' פוליא אשר העשה לאונסו עד ומה שאינם עומדי' שם ואינם בורחים להנאתם הם עומדים עד ודמו לסבתא ותרתי בנייתן דאשתביין כו' עכ"ל שם ועתה חוזר אני בי ואומר שכל המשומדי' שנשתמדו לאונסם ובידם לצאת מהפחד ההוא לבא תחת ממשלת אדוננו יר"ה ולחזור בתשוב' כאש' באו רבים מהם ושבו והם יושבים שם להנאתם ולהרויח מעות או שלא להפסיד מאשר להם והרי הם עובדים ע"ז להשתכ' פשיט' דמיני' הם ומורידין אותם עכ"ל הרי א"כ נר' כי כפי הדין אשה זו מותרת לכ"ע מאחר דאפי' אם קדשה בפני עדים כשרים הוה ספק דאיכא מ"ד מקודשת ואיכא מ"ד אינה מקודשת ואפי' מ"ד מקודשת אפשר דאינה מקודשת אלא מספק והכא דאיכא תלתא לריעותא א' שהוא והיא משומדים וגם שהורתן ולידתן שלא בקדושה ועוד שהעדים הם פסולים לעדות מן התורה נר' דליכא למיח' לקדושין דהא המקד' בפסולי עדות מן התורה אינם קדושין וגדולה מזו דלדעת הרי"ף אפי' המקד' בפסולי עדות מדרב' אינם קדושין מטעם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש משם גאון וכ"כ במרדכי במס' קדושין פר' האומר וז"ל כתב בתשו' הגאון ז"ל כל הני פסולי עדות כגון הרועי' והגבאין והמוכסין אם קדש בפניהם ואפי' ששניהם מודים לא תפסי קדושין כלל ואינה צריכ' הימנו גט דכל המקד' כו' ומל' אחר במרדכי פ' דיני ממונו' נר' דבעל העטור הסכים גם לזה ואפי' החולקי' כמו רב אחא ושאר הגאונים אינו משום דס"ל דהוי קדושין גמורי' אלא דחש' לבד כנר' מתשוב' הרשב"א וז"ל שכת' המקדש בפסולי עדות דרב' אם חוששין לקדושיו להצריכה גט אם לאו וכן המגרש בפסולי עדות דרבנן אם גיטו בטל כמגרש בפסולי עדות דאוריי' דריח הגט אין בו וכתבת אלי תשוב' שאלה אשר מצאנו בזה וז"ל שנשאל ממנו לענין זה לפי שמקצת הגאונים כמו רב אחא משבחא וה"ר שמואל בן חפני והר' בעל הל"ג ורבנו האיי ז"ל כלם השיבו שאם קידש בפסולי עדות דרבנן הולכים בהם לחומרא וצריכה גט להתירה לעלמא ולדידיה לא משתרייא עד שיחזור ויקדשנה בפני עדים כשרים לגמרי ורב אחא ז"ל הוסיף והביא ראיה עד וכ"ש קדושי אשה דמצרכנא ליה גיטא במי שקדש בפסולי עדות דרבנן ע"כ והשיב הריא"ף ז"ל עד אלא דיוקא זאת שדקד' לנו רב אחא דיוקא היא אלא היינו טעמא דלא מצרכינן לעדות קרובים גט משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ובכמה דוכתיה נמי אמרי' ומי איכא מידי דמדאורייתא אסור עד הלכך לא שנא פיסולי דאו' לא שנא פסולי דרבנן כגון משחק בקובי' וכיוצ' בו כלם פסולים ולא צריכה גט ואלו היו פסולי עדות דרבנן צריכים גט לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא לאומר' וכי אפשר מילתא דנפיק מיניה חורב' דאתי לידי ממזרות ולירי איסור אשת איש שבקי להו רבנן סתמא עד דאתא רב אחא ז"ל ומפיק לה מדיוקא ע"כ תשובת דריא"ף ותשובת הרשב"א ארוכה עד מאד ותמצית דבריו הוא זה ואני אומר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן נראין הדברים שחוששין לקדושיו להצריכה גט כדברי הגאונים הנז' עד והטענה הנכונה שהיה נאית בעיני לחוש לקדושין שנתנו בפסולי עדות לפי שלא פירשו כן בשום מקו' שאלו כן היה להם לפרש הפך מה שפיר' הריא"ף ז"ל לפי שעדו' פסולי' מדרבנן מן הדין עדות הוא ועד שיפרשו לך שאין חוששין להם אפילו לענין אשת איש הרי הם בכלל עדים כשרים להחמיר בשל תורה ומי שמתיר עליו להביא ראיה ואעפ"י שאמרו גבי אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כו' וכההיא נמי דכל המקדש אדעתא דרבנן מקד' ואפקעינהו רבנן לקדושיו מיניה אין זה כלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהם בפי' שא"כ אפילו אנו נאמר עד אלא שלא בכל מקום אומרים כן אלא היכא דאמור אמור היכא דלא אמור לא אמרינן לה מדנפשין ובסוף התשובה כתוב וז"ל אלא שהדברים נראים לי בקדושין שהולכים בהם לחומרא וכל שקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט להתירה לעלמא ולדידיה צריכה קדושין אחרים וכ"ש לענין גרושין כמו שאמרנו ומ"מ כל המגרש בפסולי עדות מדאורייתא אפי' ריח הגט אין בו וכל אותם הקרובים שבמשנת זה בורר דאוריית' וכמ"ש והנך רואה שגם הריא"ף ז"ל סובר כן באותה תשובה ומדעתי שהם דברים שאין בהן שום ספק וכ"ד רבנו האיי גאון ז"ל מכוונים הרבה הרי דלכ"ע בפסולים דאורייתא ליכא למיחש עד שאפילו ריח הגט אין בו וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשוב' ה' דהמקדש בפני משומדים לע"ז דליכא למיחש לקדושין כלל אם לא שלא ראיתי להביא רק תשוב' אחרת שאכתוב לקמן בע"ה וממנה יתבאר הכל וכ"כ בדין זה בפר' זה כמהר"ר דוד כהן בבית כ"ב וטריחא לי מלתא להעתיק כל הענין אחר שהוא בדפוס כל מי שרוצה יכול לראותו אמנם אביא קצת מה שצריך לנ"ד וא"כ נ"ל פשוט שאלו המשומדים דבפולייא ישראלים הם עד ופשיטא דהוו קדושין ואם א' מהם קדש אשה בפני עדים כשרים מקודשת ובנ"ד אפילו אם היו מעידים בכתב ששלחו דקדש קדושין גמורים הואיל ומעידים שלא היה שם שום יהודי אלא אנוסי' אין קדושיו קדושין מאחר שעוברים עבירות לתיאבון ואע"ג שמצאתי כתוב סביב המרדכי שלי וז"ל כתב רשב"א ומה שפסלה תורה גזלן זה מטעם דלמא משקר ולא מפקי ממונא אפומיה ולגבי קדושין אם מעיד שנתקדשה בפניו היא ס' מקוד' וצריכ' גט עכ"ל נלע"ד שאין לסמו' ע"ד דיחידאי הוא עו' כת' במקו' א' מזאת אתשו' וז"ל אפי' אם היו שם יהודי' והוא היה מקדש' בפני היהודי' ובפני האנוסי' והאנוסים היו עדים עם היהודי' שקדשה אין קדושיו קדושין וסוף דבר וא"כ הכא נמי אם קדשה בפני היהודים והיו שם גם האנוסים לעדים אינה מקודש' בעדותן כאלו אינו דאנוסים עדותן פסול מאחר שעובדים ע"ז ועוברים עבירות לתיאבון הם כאשר כתבתי למעלה ע"כ וא"כ הדברים ברורי' בנ"ד דאיכא כמה מעלות טובות לומר דקדושין אלו אינם כלום שהרי גם שהוא אומר הוא אפי' במקום שאם היו העדים כשרים הוו קדושין וכאן יש ויש ידים מוכיחות דאפי' אם היו העדים כשרים שהקדושין אינם כלום עוד שלשם אפי' אם היו נמצאים שם כשרים הואיל והיו גם אנוסים כתב דאינם כלום וכאן כלם פסולים ואע"ג דבתר הכי כתב הרב הנז' וז"ל ואפי' אם נאמר דאומר האירוסין נתקיים החיתון בפניהם דכשרים לעדות הם דדילמא נזהרים הם ואינם עוברים עברות ומה שמראים עצמ' בפני הגוי' הנוהגים כמנהגם ואוכלים נבלות ועוברים עברות הוא מסב' פחדם והם שוגגים שחושבים שהתר הוא מאחר שהוא על כרחם ושום אדם לא הזהיר אותם וכל דבר שעושים אותו קרוב להיות שוגג עד אית לך למימר דכשרים לעדות הם אפילו הכי אין לאוסרה מעדותם שהרי מתוך הכתב משמע שלא נתן לה שום קדושין כנראה לכאורה דיש לחוש שמא שוגגים הם ועדיתם כשרה אלא דהתם אינם קדושין מטעמא אחרינא דליכא הכא וזה ברור לע"ד דאינו כלום דהא דבר פשוט הוא שהרב לא אמר כן אלא לרווחא דמלתא שהרי כתב הרבה פעמים ומזידים הם אותם האנוסים שיש ביד' למלט את נפשם ומורידים אותם וא"ת שהוא מדבר בכאן באנוסים שאינם יכולים למלט א"כ בנ"ד ליכא למיחש כלל וזה ברור לדעתי עוד בנ"ד שאותו המשומד שהלך מכאן משלוניקי ונשתמד שם ברצונו הגמור והוא נמצא שם באותן הקדושין אם יתברר שהלך שם להעיד בטלו כל הגמגומים שאפשר לגמגם על זה כי לפי ע"ד לא יש רק מה שמצאתי להריב"ש תשובה ה' והיא על גט שהיה חתום מאנוסים גם מסירתו בפני אנוסים תשובה דע שמי שעבר על מצות התורה באונס ואפי' עבד ע"ז שהדין שיהרג ואל יעבור עד ומה שכתב הר"ם ז"ל שהמשומדים פסולים והם פחותי' מן הגוים זהו במשומדים ברצון ושלא מחמת אונס אבל מחמת אונס לא שהרי הם פטורים מדיני אדם ואפילו בידי שמים פטורים מן הכרת כמ"ש בת"כ בנותן מזרעו למולך ושמתי אני את פני באיש ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ומה שאמרתי שמי שנשתמד מתוך האונס עדיין ישר' הוא אעפ"י שעבד ע"ז וחלל שבתות בפרהסיא כיון שעשה כן מחמת האונס ראוי להבין שזה במי שבינו לב"ע ושלא במקום שיראוהו הגוים אינו עובר על כל ג' מאלו הלאוין שחייב עליהם מלקות עד מ"מ פסול הוא לעדות דקי"ל כאביי בענין רשע דחמס עד ולכן באלו האנוסים שעבר עליהם חרב השמד ועמדו ימים רבים בין הגוים גוזרי השמד ולא מלטו את נפשם מן השמד אל ארץ אחרת שיעבדו ה' בלי פחד ראוי לחקור הרבה בענייניה' אם יש מהם שהיה יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד אלא שמאחר שנשתמדו והיה תחלתם באונס אח"כ פרקו עול שמים נתקו מוסרות התורה מעליהם ומרצונם הולכי' בחוקו' הגוי' ועוברים על כל מצות התורה ולא עוד אלא שרודפים אחר היהודים והנה אלה וכיוצא באלה אין להם חלק באלהי ישראל אצ"ל שהם פסולי' לעדות אלא הם פחותים מן הגוים ומורידים אות' ולא מעלים ואע"פ שתחלתם היה באונס ויש אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ונפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולים כי לא יספי' אש' ביד' להוצא' הדרך שיש להם לעשו' להוצי' עצמם ונשיה' וטפם ואולי היום יכולים כו' אבל הם יראים בהניחם אנשי ביתם שמא כו' עד ובנתים הם נזהרים מלהתגאל זולתי בשעת הסכנה ואלא אף שלפי האמת אהבת ה' ותורתו קודמת לכל ואח לא פדה כו' עכ"ז נר' לומר שאינם פסולי' להעיד שהרי אינם חושבים לעשות עבירה בעכבתם כיון שעושי' כן כדי שלא יטמעו בין הגוים ולכן בגט האשה אשר עדיו מן אנוסים אשר נשארו בארצות השמד ראוי לחקור הרבה בעניינם מאיזה מין הם כי מעתה מאחר שעמדו שם כל זה הזמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים מהם עשירים מהם עניים מרודים הנה הנשארי' כבר יצאו מחזק' כשרי' וצריכי' חקירת חכם שיחקור עליהם טרם תקובל עדותם ואם הם מהמין שהם כשרים להעיד לפי הדרכים אשר כתבתי למעלה מכשירין הגט ומתירים האשה להנשא אבל אם הם מהמין הפסולים שכתבתי אין מתירין אותה להנשא ודומה לזה כתב הר"ם ז"ל בפ"ה מהלכות עדות בענין עמי הארץ. ג"כ יראה לכאורה שאם לא יתברר שאלו העדים הם מאותם שלא היה להם שום סבה מונעת למלט נפשם קרוב לומר שהם שוגגים ואינם פסולים להעיד אלא שאע"פ כן נר' לענ"ד שאם היה שזה המקדש היו קדושיו קדושין אם היו העדים כשרים היה ראוי לחוש אפי' שהיו קדושיו בפני אלו האנוסים אמנם אחר שבמקדש עצמו איכא ספק מכמה פנים שכתבתי לעיל א"א וקרוב לודאי שאע"פי שלא יתברר אלו העדים מאיזה כת הם מ"מ ראוי לסמוך ולומר שהם פסולים עכ"פ מאחר שיש עניים מרודים עור ופסח מטופלים בבנים ובנות שבאו לבקש את ה' גם עשירים מופלגים בעושר גם בטפול גדול באו גם בנוניים ואלו באו עכשיו כאשר צר להם ראוי להחזיק בחזק' רשעים גמו' פסולי' עדות מן התו' כאשר כ' מהר"ר דוד ז"ל ואעפ"י שכ' הר"י קולון ז"ל בשרש פ"ה וז"ל ועוד גדולה מזו מצאתי בסמ"ק מצורך בשם רש"י באנוס שקדש העלמה בפני אנוסים חבריו וחזרו בתשו' ואמרו שקדו' קדוש' להצריכה גט שאעפ"י שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו בלבם תשו' והוו להו צדיקים כדא' הרי את מקו' לי ע"מ שאני צדיק גמור כו' עכ"ל אפשר שאין לחוש לזה שאחר שכל הגאו' הסכימו פה א' עם האחרו' הרשב"א ראש הפו' גם הריב"ש שהוא בתרא טובא שהמקד' בפסולי עדות דאו' אינם קדו' כלל ולא חשו למאמר אעפ"י שחטא ישראל הוא גבי עדות גם לטעמא שמא הרהרו תשו' נוסף ע"ז דנ"ד עדיף משל רש"י דהתם המקודשת גם המקד' היה הורתם בקדו' ונ"ד שניהם היה הורתם ולידתם שלא בקדו' גם שנמצא לשם אותו רשע שהלך ברצונו להשתמד ועדיין לא בא גם שמי שירצה לדקדק בתשו' רש"י ימצא סיוע להתיר בנ"ד וה"ז ל' התשו' כמו שמצאתיה בס' א"ח הנני החתו' משיב לשואלני על דבר קדו' העלמה שנתקד' לב' ושניהם היו אנוסים לעבור על תו' מרע"ה על ידי גוים וגם העדים כיוצא בהם היו רואה אני שהיא צריכה גט שאף ישראל משומד לרצונו שקד' קדוש' קדו' שנא' חטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא וכ"ש האנוסים לבם לשמים והרי אלו הוכיח סופן שחזרו ויצאו משם כשמצאו הצלה ואפי' ראו היה ודים שהנהיגו הפקר לעצמם בעודם בין הגוים ליחשד בעבירו' בת אל נכר אין עדותם בטל' בכך דקי"ל חשוד על העריות דכשר לעדות בקדו' דאמ"ר נחמן חשוד על העריות כשר לעדות ומודה ר"נ לעדות אשה שהוא פסול וה"מ לאפוקי אבל לעיולי מיהמני שלמה בר יצחק ז"ל. ומי שיעיין בתשו' זו ימצא בה כח ויד להתיר בנ"ד כי אלו דוקא שהיו אנוסי' ושתכ' ומיד כשמצאו הצלה חזרו אמר הוא שצריכה גט אמנם בנ"ד ש"ש כמה מהזמן שהיו יכולים לבא ולרצונה עמדו בודאי אפי' לדעתו ז"ל ליכא למיח' כלל ועקר וברור ג"כ מתוך דבריו דבעדים לא אמרי' שמא הרהרו דא"כ לא היה צריך טעם חשוד על העריות כשר כו' דבלא"ה איכא טעמא דשמ' הרהרו אלא משמע שאם היה הדין נותן דחשוד על העריות פסול גם אלו היו פסול ולא היה צריך גט וטעמא דמלת' בעדים לא אמרי' שמא הרהרו נר' לע"ד דהיינו טעמ' כי המקד' קדושיו קדו' על הסתם אפי' שיהיה רשע גמו' וא"כ כשאמ' ע"מ שאני צדיק יש לחוש שמא הרהר ולזה ההרהור כיון בתנאו וג"כ היא סבר' וקבלה ונתפייסה באותו הרהור לבד והקדו' תפסי אמנם העדים לאו ברצון המקד' והמתקדשת תליא מלתא דהא אפי' אם רצו וקדשו בפני פסולי עדות הקדו' אינם כי התורה אמרה אין דבר שבערוה פחות מב' ואלו ה"ל כמאן דליתנהו ואין לאומ' שיאמ' כי עדים אלו אחר שהתחילו ויצאו מפורטוגאל ובאו לפלאנדיש שיהיו כשרים דאין העדים כשרים עד שיתברר תשובת' גמו' וכמו שמוכח מן הגמרא וכדי שלא להאריך אני רומז תשו' להר"ם והרי היא כתוב' בהג"מ בה"א ובמרדכי וכתב וזה ס"ל ואפי' אם אינו חוזר בו אם אינו בעולם נר' דאיתתא שריא דכיון דנשתמד וכפר בעיקר ואוכל נבלות וטרפות כו' עד ומשום דבא במים וטבל לא הוכשר לעדות עד שיעשה תשו' מעליית' עד וכן כל עבירה ועבירה צריך שיעשו תשו' מעליית' ולעולם הוא בפסול עד שיתברר הדבר שעשה תשו' שלמה כו' ואם כן כ"ש וק"ו בנ"ד שיותר גוים ומשומדים הם כשהם בפלאנדיש מכשהם בפורטוגאל ערלים ועוברים על ד"ת ולא יהיה אלא שהם עמי הארץ סתם ע"ה כזה בחזקת עובר על ד"ת הוא ובעיני האריכות בפסול נר' מותר כי בודאי הייתי יכול להאריך הרבה ומכל הטעמים שזכרתי נר' בעיני דודאי אין לחוש לקדו' כאלו ומ"מ אני או' שלא להורות וללמד באתי כי אם ללמוד לשמור ולעשות כאשר יורוני רבותי ואם יורו להתר אהיה כצניף לעשר' לקיים מאמרם עם היות שגם נר' לי שמעתי כן הלכה למעשה מפי מורי נר"ו ומ"מ איני סומך על כל זה עד שיבואו דברי מורי ורבותי וצור ישר' יצילני משגיאה וידריכני בדר' נכונה ומפיו ילמדני דעת ותבונה לי אני הצעיר:

ל״טאחר ימים רבים ראיתי כת' חתום וז"ל יודע לכל רואה כתבנו זה כי הוסכם ע"פ כל חכמי העיר הזא' שאלוניקי הן החכמי' הש' קדו' אשר בארץ המה זללה"ה הן אותם אשר בחיים חייתם יצ"ו שכל אשה שנשאת לשום איש מבני ישראל בעודם בגזרת השמד אעפ"י שקדש אותם בפני ישראל העומדים שם אשר צפו מי השמד על ראשם שאין לחוש לאותם קדו' כלל והרי היא מותרת לכל ישראל אשר ירצה לכנוס אותה הן שמה במקום השמד הן אחר הנצלם מחרב השמד וכן אנו נוהגין בעיר הזאת שאלו' שכל אשה אשר תבוא מפורטוגאל וקשטיליא אין חוששין כלל לקדו' שנתקדש' אחרי השמד כלל ואנו מתירים שתנשא לכל איש שתרצה כי אין שם עדים כשרים בשום צד וכיון שהעדים אינם כשרים הקדושין אינם קדו' כלל ואם תשאר גם כן זקוקה ליבם אין כאן זיקה כלל ואין צריכ' גט חליצה כלל ומותרת להנשא כנז' ולכל זה אין ספק כלל. ולהודיע הדברים והאמת האלה חתמנו שמותינו פה. יוסף בכמהר"ר שלמה טאיטאצאק זללה"ה. תא חזי הורה להתר גבר' רבה וגם העיד על חכ' גדו' ועליהם קא סמיכנא אני אליעזר השמעוני:

מ׳תשובת שאלה נר' לע"ד דמצד עדיות שמואל בכ"ר יצחק הלוי ויצחק בכמ"ר שמשון ז"ל אין לחוש לקדו' הללו. אם עדות שמואל אין צריך לפנים דפשי' שאין בו ממש מכמה אנפי חדא שהרי רוב הפו' קמאי ובתראי ס"ל דבקדו' ידים מוכיחות בעינן ואי לא לא הוו ידים כלל וליכא למיחש למידי וא"כ כל שלא אמר לי הוי ידים שאינם מוכיחות ולא הוו קדושין כדמוכח פ"ק דקדו' וכן ג"כ פסק הרא"ש ז"ל והאריך הרבה בתשו' להוכיח כן וכ"פ הטור ז"ל בא"ה סימן כ"ז אף על פי שדרכו להביא סברות הרבה בנד"ז לא חש להביא שום סברא אלא כתב הדין בפשי' בלי שום חולק ואחר שהרא"ש והטור ז"ל שהוא אחרון טובא לא חש לסברת המחמיר בקד' ואומר דהוי סב' אי בעי' ידים מוכיחות כבר היה אפשר לסמוך עליהם ובפרט בנדון כזה שמראי' הדברי' שהכל היה דרך צחוק. עוד דאפי' את"ל שעכ"פ ראוי לחו' לסברת המחמיר כמו שהביא הר"ן ז"ל וז"ל ומ"מ בקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוו קדו' כלל אלא שיש מי שאו' דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים אפי"ה לענין גיטין וקדו' אזלי' לחומר' וה"ל ספק מקו' ואע"ג שהוא ז"ל סתר ראיית הי"א וכת' אבל כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקו' ולא אמר לי פשי' דלא הוו ידים כלל דהא ק"ל כרבא משמע דהכי ס"ל ז"ל דלא חיישי' והוי הוא בתרא טובא ג"כ וראה הסברא הנז' ודחאה מ"מ לא בריר לי טובא דאפשר שאפי' שהוא ז"ל הכי ס"ל להלכה שמא למעשה לא היה עושה כן וכמ"ש ג"כ מתשו' הרשב"א ז"ל דחיישינן למעשה ואני בעוניי ג"כ אם היה בא מעש' לידי ודאי שהייתי חושש ולא הייתי מתי' אלא בגט אם לא היה שם מקום להתיר אלא מטעם דלא אמר לי:

מ״אאמנם בנדון שלנו איכא טעם אחר שאפי' היה אומר בתך מקו' לי לא היה כלום אחר שלא אמר כן אלא אחר נתינת הטבעת וקי"ל בפ"ק דקדו' דשתיקה דלאו מתן מעות לאו כלום הוא כן פ' הרמב"ם פ"ה מה' קדושין וכן הטור סי' כ"א ועוד ק"ו כפי עדותו של זה שאומר שלח אמר לי המקדש אלא אם תרצה וזה פשוט יות' מביעת' בכותחא גם לעדות רבי יצחק נלע"ד שאין לחוש עליו כלל אעפ"י שהוא מעיד שהשיב אב הבנות רבי יוסף כן וכן הטעם שאין לחוש אליו כי הוא בעצמו מגמגם בעדותו ופוסח לכל שתי הסעיפים אם ראה הוא בעיניו או אם שמע והוי עד מפי עד גם שאפי' נניח שהוא ראה הדבר בעיניו מ"מ לא הוי אלא עד א' וקי"ל בקדו' פ' האומר המק' בעד א' אין חוששין לקדו' אפי' ששניהם מודים כן פ' הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' ד' מה"א המקדש בעד א' אין חושש לקדושיו ואפי' ששניהם מודים וכן פ' הרא"ש ז"ל בפסקיו ואפי' לדעת הסמ"ג ז"ל שהביאו הטור משמו דחוששין אע"ג דנלע"ד שפשט המנהג הפך סברתו וקבעו הלכה שלא לחוש שהרי פ' כן מהר"ם בתשו' וכן הרשב"א ז"ל בתשוב' אלף ר"י בפשי' מ"מ לרווחא דמלתא אני אומ' שאפי' לדעת הסמ"ג בנ"ד יודה דחין לחוש כלל כיון דלישנא הוי גרוע' ולא מהני כלל לקדו' לפי רוב הפו' כאשר אמרנו ואפי' אי הוי לישנא דמוכח אפשר שהוא ז"ל אינו סובר כן אלא כשהאש' מודה אמנם כשהאשה מכחשת יודה דלא חיישי' דעד א' בהכחש' לאו כלום הוא וכאן אב הבנות מכחיש וא"כ לכ"ע לא חייש' אם לא היה בנ"ז רק ב' עדים הנז' ולא היה צריך לפנים דפשי' שלא היינו צריכים לחוש כלל אבל מה שיש מקו' לעיין הוא בב' העדים מרדכי וברוך שלפי דעתי אין לפסול עדו' ברוך מצד שעתה בפעם הזאת לא היה זוכר עדותו ובפעם הראשונה אין אנו יודעים הב"ד שקבלו מ"מ אחר שהוא אמר מתחלה שכבר העיד ושעתה מרוב הצרות אינו זוכר וכשקראוהו בפניו אמר לו אלו הדברים כהוייתן כו' אין גמגום כלל בעדותו וכ"כ הטור בפשי' סי' כ"ח בח"מ וכן אם נזכר לדבר ע"י אחר שמזכירו יכול להעיד וכ"ש נדון שלנו וק"ל גם עדות מרדכי אעפ"י שכפי הדין לא נתקבל כהוגן כיון שנתקבל שלא בפב"ד גם הב"ד אינם זוכרי' העדו' ואינם חתומים בו מ"מ אחר שידענו שכבר נתקבל והעד ג"כ קיים ואולי אם יביאוהו עתה בב"ד יחזור ויעיד כנז' ראוי לפסוק הדין כאלו כן הוא שמרדכיהנז' מעיד כנז' בלי תו' ומגרעת בין לקולא בין לחומרא ולכן אני או' שאחר הנחת העדות ממרדכי הנז' ועדות ברוך הנז' כנז"ל ראוי להניח הצד שממנו נר' ראוי להחמי' גם הצד שממנו נר' להקל ואח"כ לברור הצד המכריח לקול' ולחומרא ומעתה אני אומ' שהרי עינינו הרואות כי מרדכי וברוך ב' כאחד מעידים שבשעת נתינת הטבע' אמר המקדש לאבי הבנות הנה אני נותן לך זה הטבעת לשם קדוש' עבור בתך ואעפ"י שמתחלף זה מזה שמרדכי אמר שהשיב ר' יוסף הנז' יהיה יהיה וברוך אמר שהשיב תן פה תן פה מ"מ נ"ל דאי משום הא לא אריא ולא מפסל עדותן בהכי אחר דבין שאמר יהיה יהיה או שאמר תן פה תן פה לא מגרעת בתפיסת הקדושין דאע"ג דאמרי' בריש מסכ' קדו' כל הב מיהבא לאו כלום בין באוכלים בין במשקים בין לכל דבר היינו כשאומר המק' בלשון שאלה אי יהיבנא לך מקו' לי אמנם בנ"ד שלא אמר המקדש בלשון שאלה אלא בלשון גזרה הוו קדו' לא מבעיא לדעת הי"א שהביא הר"ן ז"ל וז"ל ואיכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמ' סמכינן עד וכן נמי אפי' היכא דאמר ליה מעיקר' הב' אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו והיא היא אמרה הב הב מקודשת דבעינן תרתי כי היכי דלא תהא מקודשת חדא דאמרה היא תחלה הב גם שהוא לא אמר מעולם התקדשי לי בזה הא חסר חד מינייהו מקוד' אפי' שהוא ג"כ אמר בתחלה בלשון שאלה כיון שבשעת נתינה אומר התקדשי לי אפי' שאמרה היא הב הב מקו' וכ"ש בנדון שלנו שהמקדש לא אמר מעולם בלשון שאלה דמקודשת אפי' לדעת הרשב"א ז"ל שחולק על הי"א שהרי כתב וז"ל ומסתברא דעיקר טעמא דאינה מקו' היינו משו' דכיון דבלשון שאלה קאמר כו' עד דעיקר טעמ' דאינה מקו' היינו משום דכיון דבלשון שאל' קאמר אם איתא שנתרצית הו"ל להשי' אין עד ולפי' אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודש' נר' בפי' דטעמא דכיון דאיהו אמר בלשון שאלה ולא השיבה אין משו' האי טעמא אינה מקודשת הא אי איהו לא אמר לשון שאלה אלא לשון גזירה דאינו נופל לשון אין מודה הרשב"א דמקודשת ונלע"ד דרוב הפוס' הס"ל וא"כ אחר דתן פה תן פה לא גרע בנ"ד אפי' שמי שאומר יהיה יהיה לא זכר וחשב שכן אמר למי שנר' לו בעת ראיית העדות שכן היתה כונתו לקיים הקדושין וה"ל כמוכחשין בבדיקות דבעדות ממון וקדושין דלא בעינן דרישה וחקירה לא הוי הכחשה בבדיקו' הכחשה כך נ"ל וא"כ נר' שיש לחוש מצד אלו העדים אלא שנראה להקל מטעמים שיש בנדון זה. ראשונה העיקר הראשון שזכרנו למעלה דהוי ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים ולדעת רוב הפוסקים קמאי ובתראי ואפי' האומרים שיש לחוש אינו אלא ספק. ועוד דאפשר דע"כ לא מספקא להו אלא היכא דליכא אלא גריעותא דלא אמר לי אבל בנדון זה דאיכא גריעותא אחריתי דלא פי' המקדש אם היה מקדש לבת רבי יוסי או לאשה אחרת אפשר דכ"ע מודו וזה שאני אומר שלא פי' הוא לפי שהיה ל"ל הרי אני נותן לך טבעת זו לשם קדושי בתך אמנם עתה שלא אמר אלא לשם קדושין בעבור בתך שאפשר ר"ל לשם קדושין לאשה אחרת שאתה שליח ממנה וזה שאני עושה זה הוא עבור בתך וגדולה מזו כתבו התוס' ריש פ' האומר דבור ראשון דאפילו כשאמר לי היה אפשר לפרש שר"ל בעבורי שאני שליח לכך כ"ש הכא דקאמר בפי' בעבור שאפשר לומר בעבורה אני עושה כך לא שהיא המקודשת ואע"פ שאיפשר שלא כיון אלא לבתו של ר' יוסף הנז' מ"מ בנדון כזה אמרינן דדברים שבלב אינם דברי' לכ"ע דספק סתמא אחד מצינו תרי סתמי לא מצינו דנימא מסתמא לו קדש ומסתמא לפלו' קדש בזה אפשר דכ"ע. מודו דלא אמרי' הכי עוד טעם אחר דנר' בפי' דהני סהדי קא מכחשי אלו לאלו שהראשונים שזכרנו מעידים שאחר שבא הטבעת ליד ר' יוסף הנז' יאמר המקדש וכפי מרדכי וברוך היה דבור המקדש בשעת הנתינה גם הלשון משונה זה מזה מאד באופן שכת אחת מהם שקרנים ואם האמת כדברי הראשונים אינה מקודשת ואם כדברי האחרונים מקודשת מספ' דאינה מקודשת בודאי אפילו לפי דבריהם ואפי' לדברי המחמיר וכ"ש שאפשר שאפי' לדברי המחמי' בנדון כזה יאמר שאין לחוש כאש' אמרנו ואפי' שעד א' מן הראשוני' אינו זוכר בעצם אם ראה כל המעשה בעיניו כנז' מ"מ מידי ספק לא יצא שאולי ראה והאמת כדבריו וכדברי חבירו שאמרו שאחר נתינת הטבעת היה כדברי האחרונים מ"מ הוי ס"ס מצד א' ואפי' אותו צד ס"ס גרוע מאד כמו שאומר ספק אי הוי לשון קדושין אי לאו ולדעת רוב הפוסקים כבר אמרנו דלא הוי ואת"ל דהוי איכא ספיקא אחרינא ס' רחל ספק לאה: גם תוכל להפך ס' רחל קידש ספק לאה ואת"ל לאה ספק אי תפסי הקדושין או לא א"כ דהוי ס"ס כל ס"ס אפי' באיסור דאורייתא ואפי' באיסור ערוה ראוי להתיר כדמוכח ריש פ"ק דכתובות דפריך בגמ' בההיא דפתח פתוח ואמאי ס"ס כו' וכ"ת הני מילי בדיעבד אחר שנשא' דהתם בהכי קאי אבל לכתחלה לא תנשא וכמו שהיה נר' קצת מדברי הרמב"ם פ"ט מה' אסורי ביאה וז"ל משפחה שנתערב בה ספק חלל כו' עד ואם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספיקות אלא שנר' דהיינו דוקא לכהן דמעלה עשו ביוחסין וכן משמע מלשונו בפי' דבכהן מיירי וכ"כ הר"ן שלהי פ"ק דכתובו' בפי' וז"ל ועיקר הפירוש כגון שנתערב ספק חלל במשפחה אח' כו' עד ופסק בה הרמב"ם פ"ט מה' אסורי ביאה ולא תנשא ואם נשאת לא תצא והיינו כר"ג וכיון דתרי ספיקא איכא מדינא כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול. הא קמן ס"ס בישראל אפי' לכתחיל' מות' ואם ירא' המערע' לומר תינ' בג' בנות היות' קטנ' אבל הד' שהיא היות' גדול' שבכלם איפ' דא"ל דהיא ודאי הספק מקודשת וליכא אלא חד ספק שהוא לשון הקדושין אבל הספק השני דספק רחל ס' לאה ליכא וכמו שהי' נר' לומר כן ממ"ש הטור סי' ל"ז בשם הרמ"ה שאפי' לא אמר אלא בתך מקודשת לי סתם דעתו על הגדולה אפי' לא שדך נלע"ד שכל הפוסקים האחרונים לא ס"ל הכי שהרי ר"ת התיר בבתך מקודשת לי אם היתה משודכת משום דמסתמא המשודכת קדש כדאיתא באורך בהגהה מימונית פ"ט מהלכות אישות ואפי"ה יש אוסרים ומשם משמע דלא פלוג בין שאמר אחד מבנותיך או שאמר בתך וכן הייתי יכול להביא ראיה מכמה דוכתי אלא שאיני צריך לפי דעתי ואפי' הוא לא אמר כן אלא כמספק להלכה לא למעשה וא"כ ודאי דמידי ספק לא יצא וראיתי להביא כאן מ"ש הר"ן ריש פ"ק דקדושין וז"ל ולפיכך אני מספק בכל ספק קדושין אי צריכה גט מדאורייתא דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה ואע"פ שהניח הדבר בצ"ע מ"מ מצינו ראינו שאף עפ"י שבכל אסורי תור' ספק איסורא דאורייתא מ"מ בנדון אשה ס' מקודשת ס' אינה מקודשת היה הדעת נוטה דמדאוריי' שרי ועפ"י כל הדברים האלה אני אומר דרך כלל שדעתי נוטה להתיר בנות הר' יוסף הנז' בלי גט כלל ועיקר וזה כי אני אומר שאפי' שהיינו חוששין לדברי המחמירים באומר זה בתך מקודשת ולא אמר לי כמו שהאמת כן ראוי לחוש משום חומרת ערוה כנ"ל מכל מקום די לנו שנחוש כן כאשר אין גריעות אחר אלא חסרון מלת לי דלא הוו ידים מוכיחות למי קדש אי לדידיה אי לאחרינא אבל כשיש כמה חסרונות כמו בנדון שלנו שלא יש הוכחה לא למקדש ולא למקודשת גם ערעור הכחשת העדים. גם שאפי' אם לא היה כאן אלא שלא אמר לי ולא היה חסרון מצד הכחשת העדים ולא מצד מלת בעבור כנז' מכל מקום היה ספק ספקא כי כל אחת מהבנות קאמר שמא לא כיון לי ואפי' את"ל שלי כיון שמא לא תפסי הקדושין ואינם כלום מצד הלשון כ"ש בהצטרפו' כל הדברים גם שאירע הענין במשתה ודרך צחוק שראוי להתיר כן נראה בעיני דבר פשוט מכל מקום להיות חומרת ערוה אני אומ' שאיני רוצה לסמוך על דעתי ח"ו למעשה אם לא יסכימו בזה ההתר ג' או ד' חכמים מוחזקים בהוראה וצור ישראל יצילנו משגיאה גדול' וקטנה נאום הצעיר:

מ״ב מעשה שהיה פה שאלוניקי כך היה שה"ר יעקב נאבארו היה משודך עם הבחורה פאלומבה בת רבי אברהם סיראלוג נ"ע וביום שבת הביא עמו ב' בחורים לבית משודכתו וסעדו שם סעודה ג' ולקינוח סעודה הוציא הבחורה קצת תפוחים ושמה אותם על השולחן ולקח המשודך הנז' תפוח א' ונתנה למשודכתו וכפי עדות עד א' מן הבחורים שנכנס עמו כך אמר לה בשעת הנתינה פאלומבה טומה אישטה מאנשאנה פור קדושין והבחורה לקחה וקבלה התפוח ושתקה. והעד השני העי' ג"כ שאמר לה פלומבה טומה אישטה מאנשאנה קי ווש דו פור קדושין והיא לקחה התפוח ושתקה. ועל זה הובררנו אנו חותמי מטה לראות מה יהיה משפט הנערה אם יש ממש באלו הקדושין אם לאו וגם לראות על מה שנתקדשה אח"כ בפומבי בחשב' שמ"ש המשודך והבחורים הבל הוא כי לדעתה הכל שקר יש לראות אי תפסי קדושין אחרונים אם לאו ואיתפסי והוו קדושין אי צריכה גט מן הראשון אם לאו ואת"ל דצריכה גט ולא ירצה ליתן אי כייפינן ליה ובמה כייפינן ליה אם בדברים או אפי' בשוטין כ"ז צריך לעיין ולדקדק והאמת כי בעונותינו שרבו רבו המתפרצי' שאין ספק שיש חרם קדום ששום אדם לא יקדש שום אשה אלא בכנופייה ברצון קרוביה היותר קרובים אליה ועפ"י חכם ואנשי קהלה בזמנינו הרע כבר נעשה להם כהתר ובאמת או בשקר מביאים עדים כיוצא במקדש ומעידים על הקדושין והיה מן הראוי להפך בכל הצדדים בזכות בנו' ישראל שלא תהיינה כשבויות חרב ביד עושי רמיה ולסמוך על המקילי' כמו שהיה הדין נותן בנדון שלפנינו כי האמת יש טעם וטעמים לשבח ולגזור הדין שבחורה זאת פטורה מן הראשון ואינה צריכה ממנו גט כלל וזה כי רבו הפוסקים גדולים בחכמה ובמנין קמאי ובתראי דס"ל שהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוו קדושין כלל ועוד בנדון זה יש גריעות יותר מהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאלו התם ליכא ידים מוכיחות על המקדש משום דגייז מלת לי אבל בנדון זה ליכא ידים מוכיחות לא על המקדש ולא המתקדשת וק"ל. גם היה אפשר קצת לצדד ולמצוא התר מצד שתפוחי' שהיו בבית עם הבחורה והם עומדים בחזקת בעלת הבית עוד יש צד להקל כי הר"ן כתב דכל ספק קדושין אפשר שאינם אלא מדרבנן דהא אשה זאת בחזקת פנויה והיתר עומדת ואתה בא לאוסרה מספק העמידה על חזקתה ומכל אלה טעמים היה אפשר להאריך בהם ולהוכיח שאש' זאת פטורה אלא שאין כונתנו עתה זאת להיות חומר ענין הערו' גדול על כן לא מלאנו לבנו ולא עמדו לפנינו כל הטעמים אשר מהם היה אפשר להקל ולפטור הבחורה הזאת בלי גט מן הראשון ואע"ג דקלא דלא פסיק הוא כי חכמי דורנו הקדושים הגדולים והעצומים אשר בארץ המה היו מורים להקל עם כל זה אנחנו תלמידיהם חששנו לדבר וגזרנו אומר שבחורה זו צריכה גט וכיון דמשום חומרא בעלמא הוא דאנו מצריכין לה גט פשיטא שהשני שקדש קדושיו קדושין וגם הדין פשוט שמגרש ראשון ונושא שני אבל איפכא לא דכבר נארסה לראשון בין יגרש השני ובין לא יגרש כל זה פשוט ולא נשאר לברר עוד כי אם ענין הכפייה אי כייפינן ליה לראשון לגרש אם לא וא"ת דכייפי' ליה במה תהיה הכפייה גם בזה היה נר' לכאורה שהדבר ברור דכייפינן ליה אפי' בשוטין אחר שאסורה עליו אלא שראינו חכם רשום בדורנו זה נר' מדבריו בפי' שכל כה"ג שאתה מצריך גט מספק לא כייפינן ליה אלא בדברים דאמרי' ליה כב' חייבוך רבנן אבל אנחנו לא כן דעתינו ובפרט בנדון זה שלנו אלא שצריך ליתן טעם כדי לצאת מסברת הח' ההוא על כן נר' לנו להביא ראיה מדתניא בפ' יש מותרות שניות מדברי סופרים אין להם כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות והיא כשרה וולדה כשר וכופין אותו להוציא וכופין בשוטין משמע כדמוכח בשלהי פ' המדיר דכל היכא דאמרי' כופין בשוטין משמע דבדברים לא יוסר עבד והדברים ק"ו ומה התם דהיא כשרה וולדה כשר ואין בה איסור אלא דרבנן עם כל זה כופין אותו בשוטין לגרש הכא דקרוב הדבר שאסורה לו ודאי מן התורה והיא פסול' אם תבעל לו דהוי זונה קרוב לודאי וולדה ג"כ פסול על אכו"כ שכופין אותו להוציא וכ"כ ריב"ש סי' שמ"ח וכת' שנכוף איש שנמצא שהיה כהן והחזיר גרושתו וכתב וז"ל ובין שתהיה מן התורה או מדבריהם כופין אותו וכבר פירש שכופין אותו בכל מיני כפייה יעו"ש ואע"ג דהיה אפשר לבעל הדין לחלוק ולומר דדוקא התם משום דגברא עבד איסור' מתחלה כשנשאה אבל בנ"ד בהתר קדשה ואדרב' איכא למימר איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר שקדש אשה אסורה לו עד שתתגר' כהא דאמרי' פ' האשה רבה היה יבמה כהן חולץ לה כו' ופריך בגמ' איתגורי כו' אבל נר' להביא ראיה ממ"ש ר"ת בההיא דיבמה שנתקדשה וצריכה גט מספק דכפינן למקדש ליתן גט ואע"ג דנתן הטעם כדי שלא יהא חוטא נשכר אפשר לומר דהכא נמי איכא האי טעמ' דהוא עש' שלא כהוגן שעב' על מנהג בנו' ישרא' המתקדשו' בכנופייה גם קצת נדנוד חרם ומצינן שפיר למימר כייפינן בדין כו' ועוד כדי שלא ילמדו לעשות כן. ועוד יש ראיה מדברי הרשב"א סי' אלף רמ"ח שכתב וז"ל כל שיש ס' בגט ונאסר' עליו כופין את היבם לחלוץ מן הדין כדי שלא לעגנ' הרי יבם דאיהו לאו מידי עבד ואפ"ה פסק דכופין ואי קשיא לך א"כ למה לא מנו אותם חכמי' באותם שאמרו בפ' המדיר במשנ' ואלו שכופין כבר תרצו הכל התוס' ר"פ המדי' ואין כאן מקו' להארי' כי לא באנו לבד להזכי' שרש הדין מהיכן יוצא בקצרה סוף דבר כי על ענין זה אנו סומכין על דעתנו לכפות המקדש הראשון בכל מיני כפיה שבעולם שדי לנו נחמיר להצריכה גט ולא שנחמיר עוד שיהיה ברצונו הגם שאם יהיה אפשר כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן אבל אם לא יהיה אפשר אין לחוש כלל וכ"ש לזה שראוי לייסרו שהוא עשה שלא כהוגן שעבר על חרם קדום וקד' שלא כדרך בני ישראל הכשרים גם שהיה בשבת ורצה לקנות בשבת שהוא אסור כמו שהוכיחו הפוסקים מההיא דירושלמי א"כ ראוי לעשות עמו שלא כהוגן זה הוא מ"ש לנו כפי הדין בענין זה הצעיר:

מ״גשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתו קדמנ' ה"ר נחמה שמשון כת אחת וה"ר שבתי באלסאמיידו כת אחרת וה"ר נחמה הנז' קם על רגליו ואמר איך בהיותו בכפר גריניי בעת הבציר והיו שם יהודים הרבה חטף סודר א' שהיה קשור בו לבן א' מיד ה"ר שבתי הנז' ושאל ממנו ה"ר שבתי הנז' שיחזיר לו הסודר עם הלבן שבו ועל זה עברו ביניה' קצת דברים ועמדו כמו שעה א' אח"כ חזר ה"ר שבתי הנז' ושאל ממנו שיחזיר לו הסודר הנז' עם הלבן שבתוכו ורבי נחמה הנז' אז התיר הקשר והחזיר לו הסודר והניח בידו הלבן והיה מרא' לרבי שבתי הלבן שבידו והיה אומר לו הנה הלבן שלך בידי עד שאמ' לו ר' נחמה תרצ' הלבן הזה לקדושין לבתך הקטנ' רוזיקה והשיב ר' שבתי תן לי הלבן יהיה לשם מה שיהי' ואז נתן לו הלבן ור' שבתי קבלו ועוד בפנינו בא ר' אליה כהן אשכנזי שהיה נמצא שם ואחר האיומי' והגזומים הראוי' להעשות קם על רגליו והעיד בתורת עדות ואמר איך היה נמצא שם וראה שחטף רבי נחמה הנז' הסודר מיד רבי שבתי הנז' עם לבן א' או ב' שלא היה יודע כמה היו ואז מפציר רבי שבתי לרבי נחמה שיחזירהו אליו עד שאמר לו ר' נחמה תרצה אותו לקדושין בעד בתך הקטנה ואז השיב לו ר' שבתי תנהו לי יהיה לשם מה שיהיה ואז נתנו אליו וקבלו רבי שבתי הנז'. עוד בא בפנינו רבי מנחם אברהם ואחר האיומים קם על רגליו ואמר איך נמצא שם בעת נתינת הלבן מיד רבי נחמה ליד רבי שבתי ואמר שרא' שנתן ר' נחמה לבן א' ליד ר' שבתי ואמר לנו הוו עלי עדים איך אני נותן לבן זה לר' שבתי לקדושין בעד בתו הקטנה רוזיקה. עוד בא לפנינו הבחור אהרן די טוקו ואחר האיומים גם אחר שנשבע קם על רגליו והעיד ואמר איך ראה לר' נחמה הנז' שהיה בידו לבן אחד שרבי שבתי היה שואל אותו ממנו ואז אמר ר' נחמה הנז' תרצה אותו לקדושין בעד בתך רוזיקה לי ואז אמר רבי שבתי תנהו לי יהיה לשם מה שיהיה ואז נתנו לו וקבלו עוד בא לפנינו ר"י מרדכי ואחר האיומים העיד ואמר איך ראה לרבי נחמה ולבן א' בידו ואמר לרבי שבתי תרצה לבן זה לקדושי' בעד בתך הקטנ' ואז השיב רבי שבתי תנהו לי יהיה לשם מה שיהיה ואז נתנו לו וקבלו עוד בא לפנינו ר"ש אברהם ואחר האיומים קם על רגליו והעיד ואמ' איך בהיותו בכפר הנז' ראה לר"ש הנז' שהיה לו סודר קשור תלוי באזורו ובא רבי נחמה הנז' וחטפו ממנו והתיר הקש' של הסודר ומצא בתוכו לבן א' וג' או ד' פרוטות ור"ש הנז' היה אומר אליו שיחזירהו אליו ור"נ הנז' לא היה רוצה להחזירו אליו עד שאמרו אליו האנשים העומדים שם תנהו לו לשם קדושין בעד בתו ור' שמואל אברהם הנז' בשמעו הדברים אמ' לר"ש הנז' אל תקח המעו' בשום צד לש' קדושי בתך כי אני אתן לך הלבן הזה השיב לו ר' שבתי אל תאמר אלי דבר כי אני יודע מה שאני עושה ואז לקח רבי נחמ' הלבן הנז' והראהו לעיני האנשים העומדים שם וא"ל ראו לבן זה שבידי ואז נתנו לר' שבתי ואמר לו תרצה לבן זה בעד קדושין לבתך הקט' רוזיקה ואז השיב רבי שבתי תנהו לי יהיה לשם מה שיהיה ואז קבלו כל זה העיד ה"ר שמואל הנז' בפנינו ולהיות אמ' ואמונ' כל זאת עבר בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו פה והכל שריר ובריר וקים:

מ״דתשובה

מ״הנר' דנערה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה ואינה צריכה גט והטעם שכב' כתבתי פעמים אחרות במעשים כיוצא באלה שאחר שרוב הפוס' המוב' אצלנו ראשוני' ואחרוני' פסקו דכל שלא אמ' לי אין כאן חשש קדושין והרא"ש האריך בזה בתשובה ובנו הטו' ז"ל שדרכו להביא הסברות לא חש להביא סברת המחמירים כשלא אמר לי ופסק בהדיא דכל שלא אמר לי אינה מקודשת כמשנה סתמית א"כ היה נר' שהיה אפשר להסמיך עליהם דאין ספק מיעוט המחמירי' מיעוט' דמיעוטא מוציא מידי ודאי רוב המתירי' אלא שמ"מ להיות חומר ענין הקדושי' גדול כ"כ אני חושש למעשה לתשוב' הרשב"א ז"ל הנמצאת שיש להחמיר ומ"מ היינו כשאין גריעו' אחר רק חסרון מלת לי אבל בהצטרף טעם א' לחסרון מלת לי אז ודאי ראוי להקל ואין לחוש להחמיר כ"כ מטעמא דאז אל"ל שאפי' המחמיר לא פליג להחמיר אלא בכה"ג דליכא גריעותא אחרינא אבל בהא גם הוא יודה דלא מחמרינן כולי האי וא"כ לכ"ע מותרת וא"כ בנ"ד נמי אל"ל הכי שהרי כסף זה של קדושין גזל דידה הוי ר"ל מן האב שקבל קדושין ואע"ג דשני עדים מהם אינ' מעידים על הגזל מ"מ הד' מהם אומרים בפי' שבאותו לבן שראו שגזל המקדש מיד אבי הנערה באותו לבן היו הקדושין אלא שאלו ראו הגזלה ואלו לא היו לשם בשעת הגזלה אלא שבאו בעת שנתן המקדש הלבן לאבי הנערה ואינם מכחישי' לעדים שאמרו שראו שחטף זה המקדש הסודר עם הלבן שבו וא"כ אחר שהאמת שקדושין אלו נתנו בגזל של אבי הנערה כבר הדבר ידוע שהמקדש בגזל דידה אין הקדושין כלום אם לא בא' משני תנאים א' ששדך תחל' או שאמר אין וכאן לא שדך תחלה לא נשאר מקום לספק אלא שאפשר שלשון תשוב' אבי הנערה יש ב' צדדים מצד א' נר' שהוא כמו אין וכן אמר לו בלשון לעז דאמילו שיאה קומו שי שיאה שנראה תן לי ואפילו שיהיה כדבריך לקדושין ואם כן אם פי' אלו הדברי' נקח אותם כאילו אמר אין כמו שנר' בתחל' העיון הרי כת' הטו' ושאר הפו' דאפי' קדשה בגזל דידה אי אמר אין הוו קדושין אבל יש צד לומר דלא הוי אין אלא שכוונתו לומר תן לי את שלי ואת' תחשוב מה שתרצה כי אני אין כוונתי רק שאקבל לבן שלי או אפי' שנרצה לומר שפי' אלו הדברים שיתן כמו שירצה מ"מ עדיין י"ל לומר דלא הוי כאלו אמר אין אלא שכיון שהוא המקדש אמר לו לאבי הנערה אם היה רוצה לקב' הלבן לקדושין בלשון שאלה והוא השי' תחזיר לי הלבן כמו שתרצה עדיין לא החליט הדבר אלא שהניח הדב' לבחירתו וא"כ היה צריך המקדש לבאר כונתו בשעת נתינה אבל עכשיו שלא פי' יש לנו להחזיקו בשלא רצה לעמו' באיסור גזלה לדברי הירוש' שכת' שאפי' כששדך כשמקב' הקדושין עדיין נשאר חייב הגז' וחייב לפורעו וע"ז השיב לו שיאה קומו שי שיאה כי בטח שישיב לו הגזל' ולא ירצה לעמוד באיסור ואפי' לפירש"י ז"ל שפי' דכי קבילתה לגז' דידה לשם קדושין נתקבל קדושיה ונתקבלה גזילתה א"ל היינו היכי שקיבלה בפי' לשם קדושין קדושין כמו אם א"ל בשעת נתינה התקדשי לי בזה וקבלה אחר השדוכין או אמרה אין אבל כל שלא פי' בשע' נתינה ולא ידענו כונתו בברור כגון נ"ד שמתחלה שאל אם רצוני לקבל הלבן לשם קדושין ואחר תשובתו של אבי הנערה אפש' שחז' בו ולא רצה לקדש דבשלמא אם היה משיב אבי הנערה אין בפי' היינו אומרים שכיון שהשיב לו אין ותיכף נתן הלבן ודאי לשם קדושין נתן אבל עכשיו שלא אמר בפי' אין אלא שיאה קומו שי שיאה שר"ל אם תרצה שלי יהיה ואם תרצה לשם קדושין יהיה בכל האופנים אני מרוצה א"כ עדיין נשאר בספ' אם גמר ונתן לשם קדושין או שבחר לחזור הגזל לבד וכיון שהדבר ספק לא הוי קדושין ונר' לדקדק כן מלשון שכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל וז"ל ומיהו אפי' אמרה בתר הכי דלש' קדושי' קבלתינהו לא מהני דשמו חכמי' דעת' דלא נח"ל לאקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמר' אין בהדי' הרי משמ' דבעי' אין להדיא שהיה די בשיאמר בדשדיך או דאמרה אין מדאמ' בהדיא משמע שאפי' שאמר' לשון שאפשר דמשמע אין א"א שאין כונתה אין לא הוו קדושין אפי' שהלשון מסופ' וא"כ בנ"ד נמי כיון שלא פי' בהדיא אין אלא דאמילו שיאה קומו שיאה אין הכונה רק שהניח הדבר שיעשה כמו שירא' בעיניו בחשבו שבשעת נתינה יבאר כוונתו ואם יתן לקדושין יקבל ואם יתן בחזר' הגזל יקבל ואולי שאם בשעת הנתינה היה מבאר המקדש דבריו היה חוזר בו אבל כשראה שנתן סתם אפ"ל שיכול לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שלא ביררת דברים ואם תאמר הא איכא עד א' שאמר שראה הנתינ' שאמ' הוו עלי עדים איך אני נותן לבן זה לקדושין לרבי שבתי בעד בתו הקטנ' רוזיקה אי משום הא לא אריא דעד א' לאו כלום הוא ואע"ג שהסמ"ג ז"ל מחמיר מ"מ נר' דפש' המנה' בפי' דלא חיישי' כדברי שאר הפוס' ועוד שהוא עד בהכחשה שאבי הנערה מכחיש שלא היו דברים מעולם וסמ"ג ז"ל לא החמיר אלא היכא דליכא הכחשה ועוד שהעדי' חבריו מכחישי' שהיו מתחלה ועד סוף וכלם העידו שאמר בלשון שאלה ושהשיב אבי הנערה שיאה קומו שי שיאה ולא דמי להא דכת' מהרר"י בת"ה דהיכא דהוו תרי אצל המעשה והא' מעיד שנעש' קדושי' בפניו ובפני חברו אע"ג דחברו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הם קדושין גמורים אם האמת כדבריו כי האי גונא כ"ע מודו דחוששין דהתם איכא א' כנגד א' לבד אבל הכא אין דבריו של א' במקום ב' כלל וכ"ש שגם ס"ז נר' שדחאה הרש"בא וכ"ש וק"ו שאם באנו לחוש לזה העד אין בעדותו ממש שהרי לא העיד שהשיב אבי הנערה כלום וא"כ הדין היה פשוט כפי דבריו שנערה זו אין בה חשש קדושין כלל כיון דליכא לא שידוכין ולא אין ובודאי דהא ליכא למימר שנקח עדות זה שאמר בשעת הקדושין אמר הוו עלי עדים כו' ונקח ג"כ העדות של אחרים שאמרו שהשיב שיאה קומו שי שיאה ונקח תשוב' זו כאילו אמר אין ודאי דכולי האי ל"ל להחמיר אלא או יש לנו לתפוס דברי שאר העדים או דברי העד הזה ונמצא שבין שנתפוס עדות זהובין שנתפוס עדות שאר העדים אין כאן חשש קדושין עדו' זה הדב' ברור כמו שאמרנו שאר העדיות ג"כ נר' דליכא למיחש כיון דכלם מעידים שלא אמר לי והוו ידים שאינם מוכיחות דלדע' רוב הפוס' רובא דרובא גדולים בחכמה ומנין אפי' קדשה בכסף שלו ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי לא אמ' כלום ואפי' לדברי המחמי' בנ"ד יודו דליכא למיחש משו' שאפי' הם אינם אומרים אלא שיש ספק חשש קדושין וכיון דבנ"ד איכא ספק אי אמר אין אי לא כמו שפירשתי הוה ליה ספ' ספק' ספק אי נקטי' כדברי המחמירי' אם לא ואפי' את"ל דנקטי' אינו אלא ספק ואפ"ה איכא למימר כיון דאית לן ספ' אחר שמא לא אמר אין יש להתיר עוד כתבתי פעם אחר' שיש לנו סמך גדול להקל ולא להחמיר מהא שכת' הר"ן ריש פ"ק דקדושין וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריך גט מדאורייתא דאפשר דמדאו' שרי משום דא"ל העמד אשה בחזקת' והרי הוא בחזק' פנויה ואעפ"י שהוא הניח הדבר בספק מ"מ הדעת נותן שיש טעם בטענה זו להקל משום דא"ל דאפי' היינו אומרים דכשלא אמר לי הוי הדבר ספק שקול שמא אינה צריכא גט אלא מדרבנן ובנדון כזה הוי ספק שמ' אמר אין או שמא לא אמר אין ואפי' מדרבנן ליכא למיחש אי נקטי' דלא אמר אין ואם הדבר ספק שמא הוי ספק' דרבנן וקי"ל ספקא דרבנן לקולא ואפי' את"ל דמשום דהוי ערוה יש להחמיר היינו אם היה הספק הא' שקול אבל הספ' הא' חלוש מאד כיון דרוב הפוס' מתירים בהדיא והשאר אינו אלא חשש בעלמא בהצטרף הטעם השני מספיק וא"ת מאי טעמא אמרינן דליכא למיחש להני קדושין משום דלא אמר לי והוו ידים שאינם מוכיחו' הא איכא עד א' שאמר לי וא"כ לא נשאר הספק אלא משמעות שיאה קומו שי שיאה אי הוי אין אי לא הוי אין וא"כ אכתי יש להחמיר אמנם כבר עם מה שאמרתי נתיישב זה ג"כ שזה העד מוכחש לגמרי מכל שאר העדים שהיו שם ומוכחש מאבי הנערה שאומרים שקבל הקדושין ועוד שכפי דעת בעל ת"ה ז"ל גם בנ"ד מודה דליכא למיחש מהא דאסיק דאמרי התוס' בפ' ב' דכתובות אהא דקאמרינן עד א' אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה תרוייהו בפנויה קא מסהדי כו' ומקשו אמאי לא תנשא לכתחלה דנוקמי אחזקת פנויה ומתרצי' שאנו יודעים שזרק כו' אלא דלא ידעינן אי הוי קרוב לה א"נ איירי בנרות דולקות דאיתרע חזקה ובנ"ד עדיף דמלבד שאין אנו יודעים דבר גם ליכא טעמא דנרות איכא כל שאר העדים מכחישים לזה שאומר שאמר לי ואפי' לדידיה איכא נמי ספקא דאמרי' אי אמר אין אי לא והתם לדעת האח' הוו קדושין מבוררים מכל אלה הטעמים נר' שנערה זו מותרת ואינה צריכה גט ומכל מקום להיות הענין חמור ודבר הנוגע לערוה איני מסכים למעשה אם לא יסכימו חכמי העי' תופסי התורה ומעיינים בה:

מ״ושאלה ראובן תושב קוואלה הרשה את שמעון אשר בקושטאנטינה ששדך את בתו עם לוי תושב קושטאנטינה והמורשה מכח הרשאתו עשה השדוכין הנז' עם לוי הנזכר וכתב בספר ונחת' אחר כמה ימים בהגיע תור זמן הנשואין בא לוי לקוואלה לעשות הנשואין ובבואו נתן מתנות לארוסתו עתה יורנו מורה צדק הדין דין אמת לאמתה של תורה אי איכא למיחש למתנות שנתן החתן הנז' לארוסתו מאחר שבקושטאנטינה מקדשי והדר מסבלי ולוי וכל משפחת בית אביו ואמו הם תושבי קושטאנטינה ואימא דלא שביק איניש מנהג מקומו לעשות כמנהג מקום אחר ואפילו שהמתנות נתנו בקוואלה דמסבלי והדר מקדשי נימא דאיכא למיחש מאחר שכל בני משפחתו הם תושבי קושטאנטינה וכפי מה שנר' מלשון התנאים נראה שדעת לוי היה לחזור לקושטאנטינה וז"ל שטר התנאים ראשונה נתחייב כו' עד ועוד שתי שני' רצופות נמני' מהיום שיכנסו לחופה בע"ה מזונות ובית דירה ובתשלום הב' שנים אם ירצה כבוד רבי אברהם הנז' המשדך הנזכר לצאת מהעיר הנז' ולעקור דירתו משם שלא יעכבנו כו' עכ"ל נר' שכונה המשד' הנז' היתה בשעת השדוכין לחזור לקושטאנטינה מאחר שהתנה שלא יעכבוהו ובפרט שהוא אומר עת' שכונתו היתה לחזור תיכף לקושטאנטינה על כל אלה יורה המורה לצדקה כדת מה לעשות במועצות ודעת למען דעת כל עמי הארץ אם יש חשש קדושין במתנות שנתן לוי הנז' לארוסתו כפי חומרי המקום שיצא משם ושכרו הרבה מאד להרים מכשול מדרך עם ה' אלה ואיש על מקומו יבא בשלום:

מ״זתשובה

מ״חה' אלהים יודע והוא עד כילא גבה לבי ולא רמה מחשבתי לעמוד במקום גדולים כי ירא אני שמא ירוצו גלגלתי ולכן מהנרא' לע"ד שבענין ונ"ד לא היה צריך לי ולבני גילי רק להשי' שואלי אלכה לי אל הגדולים מי לנו גדול בזמננו כהרב הגדול הגאון בדורו כמהר"ר אליה מזרחי זללה"ה ותשובתו הרמתה הלא היא כתובה נמצאה ביחידי סגולה גלה לנו והורה כי הראוי הוא להל' בתר אתר' דמשדך ואם שם במקומו חוששין לסבלונות ראוי לחוש אע"ג שהמשודכת ממקום שאין חוששין וזה היה מספיק שאפי' הוא היה מיקל ואני וכיוצא בי מחמירים היה לנו לבטל דעתנו מפני דעתו עאכ"ו בהיותו הוא מחמיר ודעתי הקלושה חלושה ואנוסה מסכמת כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע כי מי הוא אשר יבא בזמננו אחרי המלך האדיר את אשר כב' עשהו ונשמע פתגם המלך בכל עיר קושטאנטינה עיר גדולה לאלי"ם קיימו גם קבלו עליהם דברי הרב להחזיק בסבלונות כאלו הם קדושין אי מטעם המאור הגדול רש"י ז"ל שהסבלונות הם הם הקדושין ואי מטעם ר"ח וכל הנמשכים אחריו כי רבו לומר שהסבלונות הם הוראה שכבר קדש סוף דבר נתפשט מנהג זה במדינה הנז' עד שקול זה נתפרסם בכל העולם ואף על פי שבשאר המקומות לא חששו וכמו שנר' מתשובות הרשב"א ז"ל לא אחוש לכותבם כי הנה הנה כתובות בעט ברזל ועופרת גם ה"ה כמהר"ר יעקב ן' חביב ז"ל כתב וז"ל אך אמנם אשר שמעתי בימי נעורי כי רבותי ז"ל נמנו וגמרו אחר העיון בשמעתא דסבלונות שאין לחוש להם כלל ונשמע פתגם מלכי רבנן בכל מלכות קאשטיליי"א לקיים גזרתם ע"כ מ"מ לא יפלא זה לחכמים היודעי' כי בזה ובכיוצא בו נאמר נהרא נהרא ופשטיה וכדתני' פרק רבי אליעזר דמילה ת"ר במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת וגרסי' תו התם אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בא"י שהיו עושים כר"א והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחד גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל ועל אותה העיר לא גזרה:

מ״טנמצינו למדין שאפי' באיסור מלאכה המחייבת סקילה כפי סברת ר"ע העיד מקומו של ר' אליעזר אשר נהגו כסברת רבם לא די שלא נענשו אלא שגם קבלו שכר על מעשיהם בכונת' לשמי' על כן אני אומר כי ראיתי לכתוב שורותי' על הנדון הזה אשר כפי האמת לא היה צריך מן הטעם הנז' פן יחשדני שומע והייתי בעיניו כמתעתע אתמול כתבתי להתיר אשה שנשתלחו אליה סבלונות והנה באתי עתה לקיים דברי הרב כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל המחמיר ומורה להצריכה גט אפילו היה ממקום שאין חוששין לסבלו' כיון שהמשדך הוא ממקו' שנהגו לחו' לסבלונו' לכן באתי להגיד כי אלו ואלו דברי אלהים חיי' והדברי' אשר הגיעוני שם להתיר הם הם המחייבים כאן בנ"ד להחמיר וזה כי מעשה שהיה כך היה שראובן נשתדך עם לאה בת יעקב פה העיר שאלוניקי נעשו השדוכין ואחר ימים הלך הבחור לסופיאה אשר שם היתה עומדת הבחורה ואחי הבחורה שנים מהם נשואים פה שאלוניקו גם אביהם היה מק"ק מאיור פורע מס שם אלא שעמד בסופיאה מצד שהיה מסתתר שם אך אמנם בשם הק"ק הנז' יקרא גם הבחור אביו ואמו תושבי העיר שאלוניקי מק"ק שלום יע"א ובעיר הנז' נתגדל ושם בסופיאה ק"ק ספרדים נפרדו' מהרי מאני אוטיש ומאשכנזים ומאונגרוש ועל זה פסקתי כי הסבלונו' אפי' שהרומאניטיש והשאר עמהם יחושו להם מ"מ כיון שהספרדים קהל בפני עצמו והם לא חשו פעמים אחרו' אין לחוש שקהל אחד כעיר אחת בפני עצמה דמי כמו שהוכיח במהר"ר דכ"ץ זצ"ל בתשובותיו ואפי' שהיו הספרדים בס' היה ראוי להקל אחר שחזקת הספרדים שלא לחוש וכמ"ש מהר"ר יעקב בן חביב ז"ל כנז"ל עוד טעם ב' כי מאחר שהשדוכין נעשו בשאלוניקי יש לנו לומר שהסבלונות נשתלחו על דעת מקום ששם נשלמו השדוכין וכתבתי ראיה לזה מתשו' ריב"ש ז"ל אחד שאירס אשה כפי נימוס הנוצרים וז"ל וכ"ש בנדון שלך שכבר התחלתם בשדוכין כמנהג הנוצרים אם באונ' אם ברצון שיש לומר שלפי מנהג הנוצרים ולדעת אותם שדוכין הוא שולח דומה למה ששנינו במקדש בפחות בשוה פרוטה שאעפ"י ששלח סבלונות אין חוששין להם שע"ד הקדושין הפסולים הוא שול' עכ"ל עוד נסתייעתי במעשה הזה שלכ"ע הסבלונות לא נתנו למשודכת על ידי עדים ולדעת רש"י ז"ל כפי הפירוש של הרשב"א והר"ן ז"ל גם מהררי"ק ז"ל צריכים עדים בשעת נתינה ואעפ"י שיש חולקים אמרתי שלענין חוששת סבלונות כדאים אלו הנז' וכל א' מהם לסמוך עליהם בפירוש על רש"י וגם כמהר"ר יעקב בן חביב ז"ל כתב כן בפשיטות על כל אלה הטענות שמח לבי להתיר בלי פקפוק וכאן הן הטענות המחייבות שאשה זו צריכה גט על כל פנים האחד דמעשה הנזכר נעשו השדוכין בשאלוניקי מקום שאין חוששין כלל לסבלונות ובנ"ד שבו אנו עומדים עליו נעשו השדוכין בקושטאנטינה מקום שנתפרסם לכל העולם ששם מחזיקים לאשה המשודכת ומקבלת סבלונות למקודשת גמורה עד שדומה זה למ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף קפ"ט וז"ל וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שכל נתינת טבעת ממשדך למשודכת אינו אלא לקדושין משמע בפי' היכא שהדבר מפורסם ביניהם אע"פ שכשנתן לה לא אמר כלום הוו קדושין אף כאן אני אומר שכיון שנתפרסם הדבר כ"כ דהשולח סבלונות בקוסטאנטינה כיון שקבלתם המשודכת הרי נשארה בחזקה מקודשת הרי הוא כאלו קדשה גם בנ"ד אע"ג שהמשודכת ממקום שאינם חוששין כיון שנעשו השדוכין במקום שמחזיקים המקבלת סבלונות למקודשת א"ל אדעתא דמקום דשדוכין שלח והיא אדעתא דהכי קבלה עוד הטעם השני שודאי נראה בעיני לילך בתר אתרא דידיה לא בתר אתר' דידה ואעפ"י שאין דעתי דעת מכרעת אני אומר לפי הנר' לע"ד כי אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כי יקח איש אשה כתיב ואעפ"י שאינה נקנית בעל כרחה מ"מ תלה הכתוב הקדושין באיש מאי איכא דדלמא היא אי הוה ידעה לא הוה מקבלה אנן סהדי דאיתתא בכל דהוא ניחא לה וא"כ הדעת נותנת שהיתה מקבלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא גם מפשטא דגמ' הכי משמע דקאמר בגמרא על ההיא מתני' דהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה כו' אמרי' בגמ' וצריכא דאי אשמועינן שוה פרוטה איידי דקא נפיק ממונא מיניה טפי אבל פחות משוה פרוטה אימא יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא מסדר סבלונות אדעתא דקדושין קא מסדר כו' עד הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום אימא כי קא מסדר סבלונות כו' הרי משמע מפשטא דגמ' כי הכל תלוי בשול' הסבלונות דאי לא תימא הכי ה"ל למימר סתם אימא סבלונות אדעתא דקדושין הם והוה משמע בין לאיש ובין לאשה מדלא קאמר הכי משמע שהדבר תלוי באמדן דעתי עוד נ"ל ראי' גמורה אשר עליה נרא' בעיני אין להשיב שכתב המרדכי בש' מהר"ם וז"ל ואע"ג דמסיק דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם ע"כ וכת' מהררי"ק ז"ל שרש קע"א על זה הלשון וז"ל ועוד לכשתמצא לומר תמצא דההוא עובדא שעליה פסק רבינו מאיר היה באד' נכרי שבא מארץ אחרת ונותן הסבלונות מדקאמר מי יכני' ראשו לידע המנהג שהוא יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן ע"כ משמע בפי' שאפי' שהוא עומד במקומה יש לילך בתר מקומו והדברים ק"ו השתא התם דלא בריר לן מקומו אפי' הכי חיישינן הכא בנ"ד שהדבר ברו' ומפורס' שהמשדך הוא מקושטאנטינה והשדוכין נעשו שם עאכ"ו שיש לנו לומר דאיתתא דא מוחזקת למקודשת להאי גברא דכיון שהוא ממקום מפורסם לכל העולם שחוששין לסבלונות א"כ הוא ודאי אדעתא דקדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שלחם והיא שקבלתם אדעתא דמשלח קבלתם והוי כאומר לאשה הרי את מקודשת אלי ואפי' אמר' היא אחר כך שלא הבינה ולא ידעה דלשון קדושין הוא לא מהימנה הכא נמי אפי' אמרה לא ידעתי שהמקבלת סבלונות מן המשד' הי' בחזקת מקודשת ואלו ידעתי לא קבלתי אינה נאמנת דאנן סהדי דידעה וקבלתה כיון שהדבר מפורסם כנז' וכ"נ בפי' מדברי מהרר"יק ז"ל שכתב בשרש קע"ב ד' ר"ב וז"ל ואדרבא זהו ראיה גדולה כו' עד דודאי לעיל גבי הסבלונות משום כך כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוס' כו' ולא שנהגו מקצת אנשי המקום דהתם ר"ל שכל המקום נהגו כן דהיינו שהגליל ומשום כך חוששין וצריכה גט ואעפ"י שאנשי העיר אשר שם עומדת האשה מסבלי ברישא מ"מ מאחר שאין העדים יודעים מאיזה מקום הוא המקדש רק שראו הסבלונות שהובלו יש לחוש שמא הוא מרובה דעלמא דהיינו אנשי הגליל ההוא ששולחין אחר הקדושין ואינו מאנשי העיר שמסבלי והדר מקדשי עד כאן. וכ"כ אח"כ בפי' וז"ל ונוכל לדעת מאיזה מקום הוא ולפי מנהג מקומו יש לנו לעשות הרי הדבר ברור מכמה מקומות שיש לנו לילך בענין זה לפי מנהג מקומו אפי' שמקומה מקום דמסבלי והדר מקדשי דהתם לא חיישי' לסבלונות אי הוה ג"כ הוא ממקומה וא"כ ש"מ דבנ"ד אשה זו לית בר נגר דיפרקינה ממשודך זה אם לא שירצה להתירה בגט וא"ת הרי הרב כמהר"ר אליה מזרחי זללה"ה כת' וז"ל דהוכחת הסבלונות אם על קדו' עצמן ואם על קדי' קודמין אינו אלא מפני שאנו אומדין דעת המשלח כו' עד אין אנו הולכים אלא לפי מנהג אנשי מקום האיש משום דאמדנא דדעתא הוא שאין אדם מניח מנהג מקומו לנהוג כמנהג מקום אחר כל זמן שהוא עומד במקומו משמע לכאו' דדוקא כשהוא עומד במקומו הוא דאזלי' בתר מנהג מקומו הא אם כשנותן הסבלונות הוא במקום האשה אשר שם אין חוששין דהוא נמי אדעתא דאתרא דידה קא יהיב אבל זה א"א לו' שהרי דברי מהר"ם ז"ל הם להפך מזה ממש שהיה עומד במקום האש' שלא היו חוששין ואפי"ה כיון שהוא המשד' לא היינו יודעים מנהג מקומו אפי' על הספק פס' מהר"ם ז"ל דחיישינן לסבלונות וכ"ש וק"ו כאשר מקומו ידוע כדפי' אלא שנר' ודאי שכונת הר' באומרו כל זמן שהוא עומד במקומו אין הכונה לומר שיהיה עומד ממש בשעת נתינת הסבלונות למשודכת במקומו אלא שדעתו לעמוד ולא לעקו' דירתו מכל וכל ממקומו להא קרי עומד במקומו כיוצא בזה אמרי' לענין מנהגות שכשדעתו לחזור למקומו נוהג מן הדין כאנשי מקומו אלא שאין לשנות מפני המחלוק' וכמו שביאר הר"ן ז"ל פ' מקו' שנהגו ומלבד שזה מוכרח מהטע' שכתב' דודאי לא פליג רא"ם ז"ל אמהר"ם ז"ל והמהרי"ק ז"ל ג"כ נר' כן מדברי הר' בעצמו שכ' וז"ל ומסתמא כשאדם דר במקומו אינו מניח מנהג מקומו לתפוס מנהג אנשי מקו' אשתו משמע דאמקום דידה קפיד לא מקום עמידתו. עוד הטעם הג' אשר נסתייעתי להתר והוא שלא היו עדים כשרי' בשעת נתינ' סבלונות למשודכת הכא בנ"ד כפי מה שאומר הבחור היו שם בשעת נתינה עדי' כשרי' וא"כ א"ל דסבלו' הללו הוו קדו' גם לפירש"י ז"ל כלל הדברי' כי נלע"ד האשה זו אסורה בכבלי ברזל ומותרת למשדך זה שקבלה הסבלו' ממנו מן הג' טעמי' א' שהשדוכין נעשו בקסטאנטינא יע"א מקו' אשר נתפרס' בכל העול' שמחזיקי' הסבלונות לקדו' ואי"ל דאדעתא דאתרא דנעשו בו השידוכין שדר הסבלונות וכן המשודכת אדעתא דהכי קבלתן ב' שאפילו שהיו השידו' במקו' האשה היה לנו להחמיר מן הטע' שאין אדם מני' מנהג אנשי מקומו לתפוס מנהג מקום אשתו ובתר אתרא דידיה אית לן למיזל כמו שהוכחנו. ג' שנצטרף בנדון זה הנתינה בפניעדים ועאכ"ו בהצטרף הטעמי' כלם דודאי לע"ד לא ימצא בעל נפש יהיה גס לבו בהוראה להקל על ענין זה אלא להחמיר ודאי מדינא דסבלונות כך נלע"ד ברור המ' ונאנ' הצעיר:

נ׳שאלה ראובן בעמדו בשאלוניקי שדך את לאה העומדת בעיר אחרת ואחר זמן הלך ראובן לעיר ההיא ותכף למחרת יום בואו שם שלח ע"י אשה סבלונות ללאה כמנהג הספרדים ויהי כי הקיפו הימים נתפרדה החבילה ויצא רינון בעיר שפעם א' אירע מעש' כזה בבת צרפתי א' וחשו לסבלונות והצריכום גט מאחר דאיכא מיעוטא מגריגוש דחוששין לסבלונות אע"ג דהשתא כלהו מסבלי והדר מקדשי האמנם הספרדים מעולם לא קבלו עליהם החומרא ההיא דהא אח"כ אירע מעשה תרי זימני בתוכ' שנתבטלו השידוכין והוו תמן בעלי תורה ואנשי מעשה ולא חשו לסבלונות ואם היה בזה שום חשש לא היתה המכשלה הזאת יוצאת מתרת ידם חלילה וחס ובהיות אנו חוקרים ודורשים במהות המעשה הקודם הוגד לנו מפי מגידי אמת שאותה החשש' לא היה שהצרפתים והאשכנזי' חוששין לסבלונות אלא שמן הדין החמירו מכמ' טעמים חדא דהבחור ההוא המשדך היה אומר לשם קדו' שלחם ועוד דחשו בזה שהיה כמה זמן סומך על שולחן חמיו נכנס ויוצא בביתו ואמרו שמאהבה וחיבה קדשה וה"ל כמו שהיה מדבר על עסקי קדו' כו' ועוד שמה שעשו לא היה בשביל חששא אלא שחמיו רצה לשדכה עם אחר אשכנזי ובהיות האשכנזים מדקדקים על אלו העניינים ובורחים טפי מן הלעז אמר אותו הבחור האחר לא אשאנה עד שיגרשנה האחר בגט כשר כדי שלא יהיה שום פקפוק בדבר ואז נתן אבי הנערה למשדך א' סך העות וגירשה אח"כ נשא' האשכנזי ובאותו זמן היה בעיר חכ' גדול ואמ' שלא היה בדבר שום דבר של חשש אמנם כדי שישאנה אותו האשכנזי החמירו ומאחר דאנן לא ידעינן מה טיבן של הדברים אנו רואים היאך הצבור נוהגי' כדאי' בירו' וא"כ אין בנ"ז בית מיחוש ואת"ל דטעו הראשונים במה שעשו להקל דחמירא איסורא דא"א דהוה להון למיחש לסבלונות מאחר דבראשונה היו תושבי העיר ההיא גריגוש דחוששין לסבלונות ואח"כ באו הספר' ולא באו בבת אחת וקמא קמא בטיל זה אינו דהא באו מאוננג אריאה יותר מס' בתים בבת אחת כפלים מתושבי העיר ולא קבלו עליהם החומרא ההיא יראיה לדבר שאירע ביניהם כמה מעשים כאלו כפי מה שאו' מגידי אמת בהיות' נוהגים ג"כ כמו הספרדים לשלוח הסבלונות לכלה קודם הקדו' ונתבט לו אח"כ ולא חשו לסבלונות והיה ביניהם אנשים רשומים חכמים ורבנים ולא עשו מעשה לחומרא ואותם האונגארוש עמדו בעיר ג' או ד' שנים ובעמדם שם באו הספרדים ונגררו אחריהם ומעולם לא קבלו עליהם חשש סבלונות ולפי' לא עשו מעשה לחומרא וא"ת אפי"ה תו מבעיא לן דהא חזינן לר"ח דחייש למעוטא וכמ' פוסקי' אחרונים כמו הרא"ש ובנו הטור והר"ם א"כ אפי' דאמרינן דמעולם לא קבלו הספרדים החומרא ההיא מאחר דאיכא בעיר מיעוטא דחיישי לסבלונות מי אמרי' דאיכא למיחש בנדון זה או אמרי' דאין כאן בית מיחוש דה"מ דחיישינן היכא דלא מסייע חזקה בהדי רובא אבל היכא דמסייע חזקה כגון הכא דהרי אשה זו בחזקת פנויה עומדות ואיכא למימר סמוך חזקת פנויה לרובא דלא חיישי לסבלונות וה"ל מיעוטא דחיישי מיעוטא דמיעוטא כדדייק מהרי"ק ז"ל שרש קע"א וא"ת שזה אינו מאחר דאנו רואים הסבלונות הרי הוא כאלו כבר קדשה לדברי הגאונים או שהוא קדשה עכשיו לדברי רש"י בסבלונות אלו ומשום הכי אין אנו מעמידים אותה בחזקת פנויה ואפי' למיעוטא חיישינן לדברי ר"ח וי"ל דבנ"ז אין שום חשש דאי לדברי הגאונים דחייש' דכבר קדשה הא אינו שמעולם לא נכנס בביתה ולא דבר עמה דכששדכה היה בשאלוניק ובא היום ותכף למחרתו שלח הסבלונות ואם לדברי רש"י דחיישינן שמא באלו הס' קדשה גם זה לא יועיל דהא הוא בעצמו קפץ בשבועה לפני עדים שכששלח הסב' לא כיון לשם קדוש' וא"כ מסתמ' לשם דורון שלחם כמנהג הספרדים ובהאי גוונא לא חייש רש"י וכ"ש מאחר דמעולם לא דבר עמה ולא פייסה שתתקדש לו ידים מוכיחות דלא לשם קדו' שלחם ואת"ל דסמך אמנהג דאותו המיעוט שחוששין גם זה אינו שוה דהרי הוא משאלוניקי דאין חוששין כלל ותכף כשבא שלחם ולא היה יודע המנהג הזה והראיה שגם אחר הביטול לא היה מעורר בדבר אם לא שאמר אחר כך וכך היה מעשה והצריכוה גט א"כ אמרי' דאין בנ"ד בית מיחוש או אמרי' דסוף סוף חיישינן למיעוטא מאחר דאיסורא דא"א חמירא ילמדנו רבינו איזה דרך ישכון אור צריכה לן טובא נאם הצעיר מוכן לשרת בדברים אמתיים משה בה"ר חיים ז"ל:

נ״אתשובה

נ״בהאמת כי ענין הסבלונות יש בו להאריך הרבה ואם באנו להאריך הרבה בפיר' רש"י ז"ל ובפי' ר"ח וכל החלוקים הנופלים בין ב' הפיר' לענין הדין יארך הענין והוא ללא צורך לנ"ד אבל זה לבד אני אומר כי אחר שידוע שמ"ש הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל וז"ל וכת' הרשב"א דמאי דאמרי' דאפי' באתרא דמיעוט' מקדשי והדר מסבלי חיישי' מסתברא דה"מ כשהם מקפידים בכך שאינם סומכים לשלוח סבלו' אלא לאחר קדו' דבכה"ג קדו' הסבלו' מוכחים לפי מנהג המיעוט שקדמו להם קדו' אבל היכא דלא קפדי משום סבלו' כלל אעפ"י שמיעוטן מקד' מפני חשש דברים אחרים והדר מסבלי אין חוששין לסבלו' שיהיו קדו' או שקדמו לה' קדו' כו' עד וכתב דמשום כך במקומות אלו אין חוששין לסבלו' כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל וק"ל כי דברי הרשב"א ז"ל מוסכמי' לכל הפירו' ולכל הגרסאות שדין זה אמת ויציב דכיון דאין מקפידים על הסבלו' ואלא דטעמא דמקדשי והדר מסבלי הוי מטעמא אחרינא לא חיישינן לסבלו' ושלכן נהגו וכן המנהג בעיר הזאת שאלוניקי עיר ואם בישראל אשו ישבו בה מעולם כסאות למשפט מגאוני עולם שמעולם לא חששו לסבלונות אלא שיש מקומות קבלו עליהם ונהגו לחוש לסב' כמו קושטאנטינא יע"א שהיא עיר גדולה לאלי"ם ויש מקומות נגררים אחר מנהגם ועל זה ודאי נאמר נהרא נהרא ופשטא גם יש לדעת שאפי' לדעת רב הונא דאמר פ' האיש מקדש חוששין לסבלו' לא קאמר דהוו קדו' ודאין אלא חוששין קאמר ר"ל משום חומרא דא"א יש להחמיר וא"כ נר' בעיני דבר ברור יותר מביעתא בכותחא דבנ"ד ליכא שום ערעור ופקפוק כלל ואין להצריכה גט לפוסלה לכהונה על לא דבר והטעם שאפי' באיסור ודאי של תור' יש חלוק כפי המנהג דתניא בפ' ר' אליעזר דמילה ת"ר במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת וגרסי' תו התם א"ר יצחק עיר א' היתה בא"י שהיו עושים כר"ח והיו מתים בזמנם ולא עוד שפעם א' גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה נפקא מינה שאם מצאנו ראינו שבמקו' א' נוהגים איסור ע"פ רבם ואפי' הוא מהאיסורי' החמורי' כמו דחיית שבת בדבר שהוא מלאכה גמורה ומי שידחה שב' באותו ענין יסקל מ"מ אם ראה במקום נוהגים היתר ע"פ רבם אין להפלא כלל כי אלו ואלו דברי אלהים חיים כי הא דבמקומות אחרים מא"י היו נוהגים כר"ע שאמר כל מלאכה שאפש' לעשות' מער"ש אינה דוחה שבת ואפ"ה במקומו שהיו נוהגים כר"א נטלו שכר בקיימם דברי רבם כ"ש וק"ו בחשש איסור מה כזה ואפי' שנ' שהוא חמור כיון שהוא ענין ערוה מ"מ אפי' לדברי הגמר' הנז' אינו אלא חששא וא"כ במקום שנהגו שלא לחוש לסבל' אין לפקפק בהם כלל והמערער ראוי לגעור בו מאחר שהספרדים יצ"ו לא נהגו לחוש כלל וכ"ת תינח בב' מקומות אבל במקום אחד והראשו' ביישוב נהגו כן לחוש מאן לימא לן שלא יהיה הדין נותן שיהיו אנשי ספרד נגררים אחריהם גם מטעם זה אין לחוש כלל שהרי כת' מהר"ר דוד כהן זצ"ל סוף בית י"ג וז"ל שאין בני קהל א' כפופים לבני קהל אחר גם כי בני הקהלות אחרות רבים מהם שכל א' וא' מקהל בענין זה כעיר בפני עצמו שאין בני עיר א' כפופים לבני עיר אחר' כו' עד דהואיל דכל קהל נוהג כמנהגו הא' הוו להו כב' ב"ד בעיר א' כו' עד וכמו שתמצא היום בשאלוניקי העיר גדולה אשר היא אם בישראל שהספרדים ב"ד בפני עצמם והאשכנזים ב"ד בפ"ע אלו נוהגים מנהגיהם כבראשונה וכן בכל מקום שימצא כיוצ' כזה עכ"ל למדנו מכאן שקהל א' כעי' א' גם משם נלמוד שאין לחוש מפני שהם בא א' הרומאנטיש בסופיאה שהרי גם בשאלוניקי באו האשכנ' א' והתחילו מעט מעט לבא הספרדי' ונהגו מנהגיה' כבא' וזה ברור וא"כ כיון שקהל ספרד לא נהגו לחוש לסבלונו' אין ספ' אלא שהחזיקו מנהג הק"ק ספרד אשר בשאלונקי יע"א ולדעתי שכן הוא שרוב ק"ק ספרד אשר בסופיאה הם תושבי שאלוניקי וכ"ש שהבחור המשודך ששלח הסבלונו' הוא מעיר שאלוניקי והשדוכין נעשו בשאלוניקי גם הבחורה אביה ואחיה משאלו' וא"כ אפי' שכל עיר סופיאה היו נוהגים לחוש לסבלונות אלו הסבלונו' שהמשלח היה מעיר שאין חוששין וגם הבחורה הנז' פשיטא שהיה לנו לומר שעל דעת מנהג עיר שאלוניקי שלח הסבלונות וכן על דעת כן קבלה הבחורה וכ"ש בהצטר' עוד שלדעת רש"י אפי' במקום שחוששין צריך שיהיו הסבלונו' נתנים ע"י עדים מה שלא היו כאן אלא נשים כפי מ"ש הת' כה"ר אברה' חאדידה י"א כלל הדברי' שבחור' זו פטור' ומותר' בלי גט כלל ועיקר הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי אני המר ונאנח הצעיר. להיו' חזרו וכתבו מסופיאה איך הוא דבאמ' כי רובא חיישי בודאי ומיעוטא בספק כי הרומניטיש חיישי וגם האשכנזים חיישי עוד ב' כחשו הטענה שנכתב בשאלה שאמרו שהאמת כי המשלח אמר לפני ב"ד דעו רבותי כי אני כששלחתי הסבלונות בתורת קדושין שלחתים גם שכתב מפליפופול שכונתו לשם קדושין היתה ומה שאמר בפני עדים שלא היתה כונת' לקדושין אמר כן מפני הפחד בהיו' ג"כ שלא היה עומד בפני ב"ד עוד ג' נתחדש עתה שאומרי' שאמת שכשנתנו הסבלונות לא היו שם אלא נשים אבל כשנשלחו היו שם אנשי' עוד כתבו הוכחות יורו שהו' אמת שהיו חוששין גם כתבו כי האונגרוש נוהגים לחוש עם האשכנזים וגם הדומניטיש כנז' מכל אלה הטענות שנכתבו וכתבם הח' ה"ר שלמה צרפאי נר"ו אשר אני מאמינם כאלו ראיתי אני בעצמי ועשיתי החקירה יען כי הוא מוחזק אצלי לחכם וירא שמים ואיני מספק בדבריו כלל ועיקר ועכ"ז אני על משמרתי אעמוד ואתיצב על עמוד ההיתר יען כי עמוד שאני סומ' עליו לא הורע כחו והוא שקהל ספרדי' אינו חוששין וכב' כתבתי כי הם כעיר בפני עצמו גם הטענ' שכתבתי כאשר השדוכין נעשו פה שאלוניקי וגם המשד' מעיר שאלו' מק"ק שלומי"א והמשודכת על שם ק"ק מאיור נקראים אחיה ובית אביה הרי זו טענה חזקה לשלא נחוש לאלו הסבלונות כמו שאכתוב בס"ד אמת כי ראיתי דע' חכם גדול שדעתי כשהאיש ממקום שחוששין והאשה במקו' שאין חוששין דבתר דידה אזלינן אפילו היה הוא ממקום שחוששין אבל ה"ה מהר"ר אליה מזרחי הכה על קדקדו וכתב להפך וז"ל דהוכחת הסבלונות אם על הקדושין עצמן אם על הקדושין קודמין אינו אלא מפני שאנו אומדין דעת המשלח כו' עד אין אנו הולכים אלא לפי מנהג אנשי מקום האיש משו' דאמדנ' דדעתא הוא שאין אדם מניח מנהג מקומו לנהוג כמנהג מקום אחר כל זמן שהוא עומד במקומו. הרי מצינו למדים מדברי הרב שיש לנו לאומד דעת האי בשנדע מאי זה מקום הוא ואם ממקום דלא חיישי לא חיישינן וא"כ הרי זה האיש מעיר שאלוניקי אשר הוא דבר פשוט אפי' לתנוקות דלא חיישי' ולא לדעת קדושין מסבלי א"כ פשיטא שאין לחוש ואפי' היה כל עיר סופיאה אתרא דחיישי וגם הבחורה היתה משם ואעפ"י שמדברי הרא"ש נר' דהיינו דוקא כשהאיש עומד במקומו משמע לכאורה הא אם עומד במקום האשה שהוא מקום דמקדשי והדר מסבלי רובא או מיעוטא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אית לן למיזל בתר דידה. אמת כי נשתוממתי בראותי זה הלשון שכפי הנלע"ד שיש לנו לילך בתר אמדן דעת האיש כפי מקומו אפי' הוא עומד במקום האשה מן הטעם שאינו מניח אנשי מקומו ועוד שנלע"ד שכן מוכח בהדיא מדברי מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי וז"ל ואע"ג דמסיק דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקו' שהוא יצא משם ע"כ וכת' מהררי"ק שרש קע"א על זה הלשון וז"ל ועוד לכשתמצא לומר תמצא דההוא עובדא שעלי דבר רבינו מאיר היה באדם נכרי שבא מארץ אחרת ונותן הסבלונות מדקאמר מי יכניס ראשו לידע המנהג שהוא יצא משם משמע שיצא מארצו ובא לכאן ע"כ א"כ משמע שאפי' עומד במקומו יש לנו לילך בתר מקומו ואין נר' לומר דהיינו התם דוקא שהוא לחומרא אבל לקולא לא דמאחר דאמדי' דעת המשלח מהלי לחומר' ומה לי לקולא והאמת כך היה עולה בדעתי לומר אולי שהרב לא ראה תשוב' מהר"ם ועלה כן בדעתי משום דתמהני למה לא הביא ראיה לדבריו מתשוב' זו נגד שכנגדו והוי להחמיר כנדון דידיה ממש גם הח' שכנגדו נר' לא ראה תשובה זו ומ"מ אני אומר שאפי' נניח שראה הרב התשובה נ"ל שמ"ש הרב כל זמן שהוא עומד במקומו ר"ל שאין דעתו להשתקע במקום אשתו שזה נקרא עומד במקומו שלא עקר דירתו דמקומו וכן מצינו לענין המנהגו' שכשאין דעתו לחזו' למקומו נוהג כמנהג העיר אשר דעתו לעמוד שם אבל אם דעתו לחזו' נוהג כמנהג אנשי מקומו מן הדין וכמ"ש הר"ן פ' מקום שנהגו אלא שאין לו לשנות מפני המחלוקת מ"מ כפי הדין הרי הוא כאנשי מקומו כל עוד שדעתו לחזור שם ובזה יתיישבו דברי הרב ונר' שכן כונתו שכתב שם וז"ל ומסתמא כשאדם דר במקומו אינו מניח מנהג מקומו לתפוס מנהג אנשי מקו' אשתו ע"כ משמע דמקומו היינו מקו' דירתו שהוא דר בו משמע א"כ ידענו שהאיש הזה המשלח אלו הסבלונו' הוא משאלוניקי כי כאן נתגדל ובית אביו כאן הוא א"כ יל"ל שלא שלח סבלונות אלא כמנהג מקומו ולא עלה בדעתו לשם קדושין וגם כי יאמר שכוותו היה לשם קדו' דברים שבלב כי האי גוונא לא הוו דברים ואפי' שאומר שאמר כן שלשם קדושין שלחם בפי' בפני אנשים ידועים לא מפיו אנו חיים וטוב עשה שרשם עדות דבריו על הנפטר ולע"ד שאפילו היה כדבריו לא היה מעלה ומוריד לפי שהיה צריך שיאמר הדברים בפני הכלה לפי שיש לנו לומר שהיא לא קבלתם אלא אדעתא שהוא היה מאותם דמסבלי בלא קדושין ואם היתה יודעת שנוי מעשיו לא היתה מקבל' ואפי' שכבר' כתבתי שיש לנו לילך אחריו ולא אחריה היינו דוקא כשהוא' מאתר דמקדשי והדר מסבלי והיא קבלה על הסתם הרי מסתמא אדעתא דידיה קבלתם ואפשר אפי' פי' היא הוו סבלונות דחיישי' דכיון שקבלתם יש לנו לומר שכב' נתקדשה כפי דעת הרי"ף והנמשכים אחריו וכמ"ש מדברי רא"ם ז"ל אבל כשהוא ממקום שאין סבלונות מוכיחים צריך שיקדש בפי' בפניה ואם ל"כ לא הוו קדושין כלל כך נ"ל ומ"מ לא למעשה אני אומר כן אבל מ"מ בנ"ד דליכא עדים שאמר כן אלא עד א' מת לא חיישי' כלל לדבריו אפי' שהעד השני חי עד א' אינו כלום גם הטענה שנעשו השדוכין בשאלוניקי מסייעת קצת וקצת ראיה ממ"ש ריב"ש והביאה הב"י עלה ע"ז וז"ל כתב הריב"ש על אחד שארס אשה כפי נימוס הנוצרים כו' עד וכ"ש בנדון שלך שכבר התחלתם בשדוכין כמנהג הנוצרים אם באונס אם ברצון שיש לומר שלפי מנהג הנוצרים ולדעת אותם שדוכין הוא שולח דומה למה ששנינו במקדש בפחו' משוה פרוטה שאעפ"י ששלח סבלונות אין חוששין להם שע"ד קדושין הראשונים הפסולים הוא שולח ע"כ גם אנו נאמר שכיון שהשדוכין נעשו בשאלוניקי אע"פי ששלח סבלונות בסופיאה על דעת שדוכי שאלוניקי ומנהגם שלחם גם הטענה שאומרים שנשתלחו הסבלונות ע"י עדים אנשים שמחתי מאד כי נמצא שהוא אמת דאליבא דכ"ע לא נתנו לאשה בעדים וא"כ בענין כזה קים לי בנפשי שראוי לסמוך על הריב"ש והר"ן שפירש שלדברי רש"י צריך עדים בשעת נתינת הסבלונות לאשה ושיהיו עדי' שקבלה האש' הסבלונו' בידיה או בתוך חיקה כדרך שאר הקדושין ואע"ג דאיכ' דפליגי וסברי דלדע' רש"י בעדי השליחות מספיק מ"מ נר' דבסבלונות דאינו אלא חששא בעלמא כדאי' הם הר"ן והריב"ש לסמוך על פירו' רש"י ומהררי"ק זצ"ל שהוא אחרון האחרון מסכים לדבריה' ולא עוד אלא שהכריח שלפירש"י לא חיישינן לסבלונות אפי' באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי אלא כששלח הסבלונו' ע"י ב' עדים שהוליכו אותם וז"ל בשרש קע"א והרי לך דלדעת פירש"י אין לחוש לסבלונות אלא א"כ נעשה ב' שלוחים להביאו יחדיו וכדפי' ואפי' באתרא דכלהו מקדשי והדר מסבלי וכ"ש באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ע"כ. סוף דבר כי נלע"ד שאין לחוש לאלו הסבלונו' כלל אפילו שגריגוש ואונגארוש ואשכנזים נהגו לחוש שם מ"מ הספרדים הם כעיר אחר' נוהגים כעיר שאלוניקי שהרי איני מאמין שיעיד הח' ה"ר משה חיים עדו' שקר ח"ו שאירע מעשה פעמים בין הספרדים ולא חשו כלל ואפי' את"ל שהוא ספק הוי ס"ס הספק הא' הוא הענין בעצמו שאינו אלא חששא בעלמא וספק אי קהל ספרד נהגו אי לא הוי ס"ס ותו ס' אח' דאפי' את"ל דהספרדי' חוששין שמא הלכ' כפירש"י לדע' הר"ן ולדע' ריב"ש ולדע' מהררי"ק דבעי' ב' עדי' לנתינת הסבלונות ביד האשה אובחיקה ותו ספק אחר דאפשר דלכ"ע הא דחיישינן לסבלונות היינו היכא שהשדוכין היו במקום שליחות הסבלונות אשר שם חוששין להם אבל בנ"ד שהשדוכין באתר דלא חייש כלל ועקר כששלח סבלונות איכא למימר דעל דעת מקום השדוכין שלחם. והאמת כי נר' בעיני כי אלה הטענות האחרונו' הם לרווח' ולעשות צניף לעיקר הדין והוא כי לא שמענו במקום ספרד שחשו כלל ועיקר וניכרים דברי אמת הח' ה"ר משה חיים נר"ו שאמר שאירע ב' או ג' פעמים שם שאח' השדוכין וששלחו סבלונות ונתבטלו השדוכין ולא חשו כלל וכן המעיין בדברי הרשב"א יראה איך בארצות ספרד נתבטל חששא זו גם מהר"ר יעקב בן חביב השיב ע"ז הדרך ולא חששתי להאריך כי בעיני אין צרי' והרי א"כ אשה זו מותרת להנשא למי שתרצה:

נ״געם היות דעתי נוטה להתיר בנדון זה מ"מ ראיתי לגלות במה שלבי נוקפי והוא כי הנה הח' כתב דאפי' ס"ס ליכא הכא לכל הפי' כו' ואני בעניי נ"ל דאיכא יותר מספקא מצד א' והוא דלא מבעי' לרבינו שמחה שכתב דשליח סבלונות חששא ברורה בחזקה שאינה פוסקת כו' עד וה"נ אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שדוכין הואיל וכן דרך חתונים ודאי בתורת קדושין שלח ואנן סהדי דאלו קדשה בפנינו כו' זיל עיין בתשובה מהרר"י בעל ת"ה אלא אפי' הרא"ש וכ"ע יודו בזמן הזה שנקבע הענין כ"כ רק בקושטא דמשודכת שקבל' סבלונו' מחזיקין אותה למקודשת גמורה ונתפשט זה הענין מפי עוללים ויונקי' מרגלא בפומייהו דכ"ע וא"כ כ"ע יודו בנדון כזה בזמנינו זה דהוי חזקה ולא חשש בעלמא לבד וכ"ש שאפי' מהרר"י לא החליט הענין לגמרי כנראה מדברי הרא"ש שהרי כתב וז"ל בתר שהביא ראיות הרא"ש ואי הוה הכי דסבלונות אינו אלא חששא כו' הרי שעם כל הראיו' שהביא לא כתב הענין עדיין אלא כמסופק דאי הוה בריר ליה ה"ל למימר וא"כ בסבלונו' אינו אלא חששא כו' אלא שעדיין הדבר אצלו בספק אלא שמלאו לבו לצדד להקל ולשום הדבר בספק נגד רבינו שמחה מראיית הרא"ש דאי לא"ה אעפ"י שלשון הגמ' לכאור' נר' דאינו אלא חששא מ"מ אחר שרבינו שמחה ידע טפי מינן בלשון הגמ' והיה אומר דהוי בחזקת כנז' בדבריו לא היה ממלא לבו לומר אפי' לשון זה דודאי הוה הכי וק"ל לע"ד מה שאמרתי גם מ"ש ואת"ל דחזקה כו' ספק אי אזלינן בה בתר מנהג המקום ששולחו משם גם בזה אני אומ' שעם היו' א"ל יתמי דיתמי להניח ראשינו בין הרי' גדולי' להכרי' דע' א' מהן מן הגמ' כי בודאי על דא סלקי ונחתי תרוייהו מ"מ נר' בעיני שמהרר"יק בשרש קע"ב הורה כדבריו בפשי' שי"ל לילך אחר מקום המשודך שהרי כת' דר"א וז"ל ואדרבא זה הוא ראיה כו' עד דהתם ר"ל שכל המקום נהגו כן דהיינו הגליל ומשום כך חוששין וצריכה גט ואעפ"י שאנשי העיר ההיא אשר שם עומדת האשה מסבלי ברישא מ"מ מאח' שאין העדים יודעים מאיזה מקום הוא המקדש הזה רק שראו סבלונו' הובלו לה יש לחוש שמא הוא מרובא דעלמא דהיינו אנשי הגליל ההוא ששולחין אחר הקדושין ואינו מאנשי העיר שמסבלי וא"כ מקדשי הרי שאפי' שאין אנו יודעים מאיזה מקום הוא וודאי והיא ידעינן שהיא מאתר דמסבלי קוד' מ"מ חיישי' כ"ש וק"ו היכי דידעי' בפי' שהוא מן העי' דמקדשי והד' מסבלי עוד כת' בשרש קע"א דקצ"ד וז"ל דאם יודעי' מי הוא היינו דנין אותו אחרי מנהג רוב אנשי העי' אשר הוא עומ' בה וממ"נ לעולם נהלך בתר הרוב אם הוא מאנשי שאר העיירו' אשר נהגו לקדש תחלה א"כ לא שייך למימר כאן חששא דמיעוטא שהרי אדרב' נהגו כלם או רובם לקדש תחלה ואם הוא מאנשי העיר הזאת אשר האשה בתוכה אשר נהגו לסבל תחלה למה לא נסמוך על הרוב הרי שכשאנו יודעים שהוא מאנשי עירם שהרוב מסבלי תחלה אין אנו אומרים שנסמוך מיעוטא דזאת העיר לרובא דעלמ' אלא דפשי' דלא חיישי' וכשאינן יודעים שהוא משאר העיירות אע"פי שהיא מעיר שרובא מסבלי חיישי' א"כ ברור הוא שהכל תלוי בו ומה שהביא ראיה החכם ממ"ש מהרר"יק ז"ל אמרי' סמוך מיעוטא כו' וכת' הוא ונמצא א"כ לפי זה דאי לאו דמיעוטא דאותה העיר שהיא יושבת בה וכו' חוץ מכבודו אין הענין כן רק כמ"ש ודוקא הכא הוא דאיצטריך סמוך מיעוטא כו' משום דאל"ה היינו אומרים שמא המקדש הוא מעיר הזאת דמסבלי כו' ואע"ג שעיר זאת מיעוט' דעלמא היינו יכולים לומ' סמו' מיעוט' לחזקה דפנויה ואיתי עליה רובא אבל השתא דאפי' עיר היושבת היא בה יש מיעוט דמקדשי תחל' ואית לן למימר סמוך מיעוט עיר זאת לרובא דעלמא ונמצא שבכל העולם מקדשי תחלה ואין מיעוט מסייע לחזקה או חיישינן אבל היכא דידענ' שהוא מאתר' דמקדשי תחל' פשי' דאתר דידה לא מעלה ולא מוריד מ"ש ספק אי הוי כפרש"י דלא חייש למיעוט כו' נלע"ד שגם בזה יש להחמיר שהרי מצאנו ראינו שאפי' מי שפיר' כפירש"י חייש למיעוטא וכמ"ש בספר אדם וחוה וז"ל והרמ"ה גרס גירסת הגאוני' דחיישי' למיעוט' ומפר' כפרש"י דחיישינן שמא הן לקדושין נמצא עושה השתי חומרות ע"כ וא"כ אחר שאיפשר שאפי' לפרש"י שהסבלונות הן הקדושין גרסי גירסת הגאונים דחיישי' למעוט' לחומר' מנין היה לנו להקל ח"ו וכ"ש השתא בזמן הזה שנתפשט המנהג כאשר כתבתי דומה זה למ"ש הרשב"א ז"ל סי' אלף קפ"ט וז"ל וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שכת' נהינה טבעת ממשדך למשודכת אינו אלא קדושין כו' משמע בפירו' שהיכא שהדבר מפורס' ביניהם אע"פי שכשנתן לה לא אמר כלום הוו קדושין אף הכא כיון שנתפרסם שם בקושטאנטינה שכל משדך ששולח דבר סבלונות למשדוכתו הוו קדושין הרי הוא כאלו קדשה כנ"ל ומ"ש ואת"ל כפירוש ר"ח דחייש למיעוט' ולשמא קדשה כבר הנה כבר הוכחנו דליכא למיחש להא כלל כיון דשידוכין וסבלונות היו בין ב' או ג' ימים ואי הוה שם קדושין קלא אית ליה כמו שהוכיח מהרר"יק ז"ל גם כי אין לי פנאי לעיין כ"כ בדברי מהר"יק מ"מ נר' בעיני כי לא עלה בדעתו ז"ל להקל ולפסו' הדין להתיר רק כשהסבלונו' שולחו תיכף דיש עדים שלא קדשה בין שדוכין לסבלונו' אבל אם עבר יום או יומים ח"ו שהיה פוסק להתיר בכה"ג מהחי טעמא שהרי סוגיית הגמ' לא משמע כן כלל לחלק בין בשעברו חדש ימים או י' ימים או אפי' יום א' דאדרב' מסתם קא סתים תלמודא וקאמר חיישינן לסבלונות והטור ז"ל שכתב וז"ל ור"ח פסק כו' עד ויצא ג"כ קולא מתוך זה הפירוש שאם יש עדי' שלא קדשה כו' לישמועינן רבותא שאם לא עבר רק יום אח' או ב' לפרש"י הוו קדושי ולר"ח לא הוו ועוד היכא שכיח עדים שלא קדשה דלא זז ידם מתוך ידו בזמן ארוך אלא שמה שכתב הוא ז"ל לצרופי בשאר טעמי הוא דכתב כן וכן נר' בפירוש בד' קצ"ח שכת' וז"ל ונחזור על עיקר הדין דסוף סוף נר' בהדיא מתוך דבריו שגם הוא מודה שאין לחוש לסבלונות הללו הנעשות מיד אחר הקנין וא"כ כו' עד הלא גם אני בפתח דברי ובאמצען ובסופן כו' ביארתי דעתי שלא החלטתי להתיר רק אותם הסבלונות הנעשות אחר הקנין כו' עד והרי לך בהדי' שפטרתי לדבר על אותן סבלונות הנעשות תיכף אחר עשיית הקנין כו' עד והרי לך בהדיא שלא רציתי לפסוק רק על הסבלונות הללו הנתינות ביום עשיית הקנין עד אבל הטעם נכון וישר שהרי גלוי וידוע ומסור ללב הוא שאין בין הקנין לנתינת סבלונות ההם שום קדושין וג"כ אית לן למימר דאם איתא דנתקדשה בין כך ובין כך קלא ה"ל למלת' עלכן נר' בפי' שלא פסק כן בהחלט אלא כשהסבלונו' ניתנו ביום השדוכין ואף זה פליאה בעיני כ"ש בזה שהיו אחר ב' ימים ושלא היה שם הבחורה כמו שאכתוב בע"ה גם מ"ש כל שכן בהיותו אומר בפירוש שאיש כל הישר בעיניו יעשה והוא יכול לעשו' מבתו מה שירצ' שהוא כאלו אמר שלא קידש כלל כנז' שיאלו אמר כן בפירוש שיש להאמין אותו ולמה יש לנו לסמוך על זה יותר מהסברא הראשונה דדוקא עדים מהימני כמ"ש הטור א"ה וכמו שסייע סברא זו בעל ת"ה אם לא שתאמר דלדעת הטור בין לפירש"י ובין לפי' ר"ח הא נאמן לומר שלא קדש ושל' שלח הסבלונות לשם קדושין אבל היכא דאיכא עדים שלא קדש קודם הוא דאיכא בין פרש"י לר"ח אלא שזה פליג לתשו' א"ז דכתב לפירש"י אפי' אמר שלא שלחם לשם קדושין לא מהימן ומוכרח כן לדעת רש"י מההי' דיבמות ואם היה יוצא קולא זו בין דעת ר"ח לפרש"י היה ראוי שיאמר אותו הטור כנז' אלא דליתא וכ"ש דבלאו הכי לא אמר כן בפירוש שאפשר לפרש דבריו שמ"ש שיכול לעשות מבתו ר"ל לשדכה לאחר כי הוא לא יעכב הגט ואם היה תלוי הדבר בכך פשיטא שלא היה ראוי לסמוך ע"ז אלא אחר שאלתנו לפיו אחר שהוא בעולם ושיירות מצויות ממקומו לארצנו בכל יום וליכא עיגונא דאיתתא כ"כ בכך אלא שעדיין אפשר שאין הדבר תלוי בזה לגמרי כי שמא הוא אינו נאמן. עוד כתב וגדולה מכלם שנר' מתוך השאלה שלא נגמרו השדוכין אלא כשתרצה היא ללכת שם וכו' עד אאם אין כאן שדוכין אין כאן חששא כלל דכל החששות בשלוח הסבלונות הנה הנם אחר ששידך כי קודם ששידך א"כ חששא כלל לא לפרש"י ז"ל ולא לפיר"ח וכמו שפי' הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות וכ"פ כל הפוס' הראשונים ואחרונים והדבר מבואר בעצמו דאי לת"ה לכל נותן מתנה או דורון לפנויה ניחו' כו' האמת לכאורה כן נר' מלשון הר"ן ז"ל כנז' אבל שאר הפוסק' לא ראיתי אדרבא איפכא נר' מדברי התו' שכתבו וז"ל חוששין לסבלונות פי' הקונדריס ששדך האשה כו' עד ולהכי נקט בלשונו שדך דאל"כ לא הוו קדושין דמנא ידע' כו' עד וקשה להר"ם וכי שדך מאי הוי והא בעינן מענין לענין כו' לכך נר' שמא קדשה כבר משמע דדוקא לדעת פרש"י צריך שדוכין דלדעתם לא צריך אם לא שהיינו מעיילי נפשין בקופא דמחט' ולומר דהכי פירושו ולהכי נקט דאל"כ לא הוו הסבלונות עצמן קדושין ואפי' הכי קשה אבל לפירוש התוס' השדוכין אינו אלא הוראה על הסבלונות שכבר קדשה ולהכי לא קשה אבל לא משמע כן כלל וכן מה שנר' מתוך הטור שפירש דיצא קולא מפי' ר"ח שאם יש עדים שלא קדשה אחר השדוכין כו' דמשמע דמלתא פסיקתא הוא דלכ"ע דמיירי בשדוכין אפשר היה לומר דאין מכאן ראיה דדלמא דעתיה לומר דהיכא דיש שדוכין ואיכא עדים שלא קדש אח"כ לא חיישי' לקדושין דקודם שדוכין דאם איתא דקדיש שדוכין למה אבל ודאי דאי לאשדיך ושלח סבלונות לאשה פנויה לדעת ד"ח איכא למיחש אבל לדעת רש"י שהסבלונו' הן הן הקדושין ולא דבר אחר התם אי"ל אי לא דשדך מנא ידעה. ואדרבא היה אפשר לדקדק מלשון הטור כמו בתוס' שהרי כתב בתחלת לשונו חוששין לסבלונות ופרש"י שאם שדכה תחלה כו' אם השדוכין יתד תקועה שלא תמוט לכל הפי' לא ה"ל למימר אלא ופרש"י ששלח לה סבלונות בעדים חוששין שמא לשם קדושין שלחם שזהו ההפרש שיש בינו לר"ח דלר"ח אין הסבלונות הקדושין וא"צ בעדים אבל השדוכין לא פרש"י דכ"ע הכי הוי אלא שנר' דהשדוכין הוו דוקא לפרש"י וכן משמע מתוך לשון המרדכי שכתב וז"ל איתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונו' פרש"י שדך אשה כו' עד ומש"ה נקט בלשונו שדך שאל"כ לא הוו קדושין ולא הביא קושיא כלל אלא תיכף כתב ול"נ לרבי"ה ושאר הגאונים ומפ' כגון שלא ידענו אם קדש כו' סוף דבר שלבי הומה לי וצרי' אני למודעי אם לדעת ר"ח צריך שדוכין כי מה התימה שנחוש לכל אשה פנויה ששולחין לה סבלונות על מה ועל מה אם לא שהיא מקודשת למשלח ולא כתבתי זה כי אם להתלמד לעצמי כי בנד"ז לא באתי מטעם זה כי אם מה שלבי נקפי הוא כי אחר שמצאנו ראינו רבינו יעקב ז"ל ב"ה שהביא פרש"י ז"ל ופי' ר"ח ז"ל וכתב שטוב לחוש לשני הפירושים להחמיר עוד הרמ"ה ז"ל כך דעתו כנ"ל. עוד שנתפשט ונתפרסם המנהג בקושט' שכל משדך ששולח סבלונו' למשודכתו או נותן נה דבר קיימו וקבלו עליהם כלם שהי' מקודשת והוי כההיא דהרשב"א שכתבתי למעלה א"כ היינו יכולים לומר שאחר שאבי הבחורה הזאת שדך לבתו ואח"כ קבל מהמשודך סבלונות שהם בתורת קדושין במקום ההוא איכא למיחש שמא עשאו בתו שליח קבלה וה"ל כאלו היא נשתדכה והיא קבלה קדושיה שם ואע"ג שכתב הרש"בא ז"ל שאין האב יכול ליעשות שליח לקדש בתו בוגרת כמו שהביא הטור א"ה בשמו סי' ל"ה מ"מ כבר הכה הרא"ש ז"ל על קדקד זאת הסברא והביא ראיית ב"ה ז"ל דיכול לעשות וכ"ש דאף הרשב"א ז"ל לא כתב אלא דאין ראוי לעשות כן לכתחלה ופשיטא שאם נעשה דהוי עשוי ומהני ואיכא למימר דלאו כ"ע דינא גמירי וידעי דעת הרשב"א דאין ליעשות שליח אדרב' מעשים בכל יום שהאב מקבל קדושין בעד בתו כשהוא במקום שהיא אינה עומדת שם וא"כ כבר הביא הטור בשם בעל העיטור דאע"ג דלא שוויתיה שליח כיון שהוא קבל קדושין בעדה חיישינן לקדושין וצריכה גט מספק וסיים דהכי שדר גאון ונראה מתוך הלשון אע"ג דידעינן דלא שויתיה שליח כ"ש וק"ו היכא שאין אנו יודעים ואדרבה אנו רואים בפי' ששדכה מסתמא לא נחי' אבוה להכי אלא דידע בבתו דרצונה בכך וברשות עשה כן וא"כ איכא למיחש לכל הפי' לפרש"י שמא הסבלונות הן הן הקדושין ואפי' בדליכא עדים בשליחו' הסבלונו' כפי דעת הר"י והר"א ממיץ ואפשר דכ"ע מודו בהכי דדוקא היכא דליכא אלא שידוכין לבד היינו תרצה להיות אשתי ואמרה הן וכיוצא בזה דברים בעלמ' לבד אז צריך עדי' אבל היכ' דאיכא קנין ושבוע' כנהוג בזמן הזה אפש' דכ"ע יחושו לקדושין כנז' כ"ש שנתפרסם זה בעי' ההיא כנז' וגם לדעת ר"ח חיישינן שמא כבר קבל קדושין וא"צ עדים וכאן לא שייך טעמא דקלא הוה ליה דאפש' שאחר שלא היתה שם הבחורה לא נעשה בקולות ומטעם זה אני אומר שאע"פ שיש צד להקל שלמעשה איני סומך כי לבי נקפי להיות דבר ערוה ה' יצילנו מכל שגיאה גדול' וקטנה כה אמר הצעיר שמואל די מדינה:

נ״דגלוי וידוע ליודעי דעת ומביני מדע שבח הסבלונות ומעלת השתיקה וכמה שבחו חכמי' ע"ה לנעלבי' ואינ' עולבי' אשר ע"כ נטיתי שכמי לסבול הכעסות עלבונות ובזיונות מהחכ' בעיני ואשר מיום שנכנסתי בישיבת הגברת יר"ה בתרני רדפני בסתר ובגלוי שילמני רעה תח' כמה טובות קבל ממני ושנאה תחת אהבתי אליו ולכל יראי ה' ועבדיו עודתים עטרות לראשי שמתי נפשי בכפי ובכל מאמצי כחי עזרתיו הועלתיו בממוני ובגופי ובנפשי ועכ"ז סבלתי חרופיו וגדופיו כי אמרתי פן ח"ו ימשך חלול ה' כי זונו' מפרכסות כו' אמנ' כאשר פעם ופעמים שלח לשונו בגאותו וזדונו ובחרונו ידו נטויה לכתוב על ספר לכנות מדותיו למי שהוא נקי וטהור מהם לא יכולתי אני באוני להתאפק שלא להסב על דבריו כי כמו שמצו' על האד' לשתוק וזכות גדול לשמוע ולא להשיב על מילי דעלמא כמו כן נצטוינו להשיב על דברי תורה כאש' גלוי ליודעים חן ולהיות כי עתה מחדש לא נתפייס בכל מה שעבר ולא שת לבו לכל הסבות אשר היה לו השתיק' יפה מהדבור אמרתי אענ' גם אני חלקי כי עת לעשות וזה החלי על ענין סבלונות הקאבאלה נגדו עלן כמה הרפתקי ואחר שנשאת לאחר על פי חכם ראש להם גם שנראה בעיני כי עבר החכ' מדרך המוסר הסכמתי אני עם החכמי' השלמים לכתוב שורותים הם אלו הנמשכים.

נ״הלהיות כי לשעבר טען רבי אברהם ב"ר משה שנתן מתנה למשודכתו הענדלין ולבסוף העידו ירוחם ושלמה רביל בקושטאנטינה שלא בפני בע"ד שבפניהם נתן לה בביתה לסבלונות מראה ועל זה רבו כמו רבו ביניהם קטטות ומריבות שהמשודכת מכחשת ואומרת שלא היו דברים מעולם וכן אביה וכל קרוביה מכחישים ואומרים שלא היה דבר זה מעולם וע"ז הענין אנו חתומי מטה נכנסנו משעה ראשונה לדרישת אנשים נכבדים מסידרוקאפסי י"א ועל הנחת אמיתות הסבלונות ששלח המשודך למשודכ' או שנתן לה הוא בעצמו ונפל הס' להלך אחר מקום המשודך אשר הוא מקושטאנטינה שחוששים לסבלונות או אח' מקום המשודכת שהוא מעיר קאבלה שכפי מה שהם אומרים לא חשו מעולם לסבלונות וע"ז כתבנו והחרמנו בדבר ואמרנו שיש לחוש לסבלונות דבתר אתרא דידיה אזלינן אח"כ אמרו שהסבלונות שאמר המשודך ששלח למשודכ' או נתן לה שהכל שק' ושלא יש עדים בדבר לא ששלח לה סבלונות ולא שנתן ולא יש אדם שיודע מזה דבר אז ג"כ גלינו דעתינו שמ' שכתבנו לחוש לסבלונו' לא הי' רק בהנח' אמיתו' הסבלונו' אבל אם אין אמו' בסבלונו' ודאי שאין לחוש שלא מפיו של המשודך אנו חיים אח"כ חזרו ואמרו לנו שנתקבלו עדויות בקושטאנטינה יע"א בב"ד של החכם השלם כמהר"ר יהושוע שונצין נר"ו איך אמת שנתן לה סבלונות בפני עדים והיו חוזרים ושואלים את פינו ואנחנו כשראינו שהיו מתהפכים מצד אל צד השבנו להם תשובה שהמשודך אשכנזי והמשודכת אונגארה שת"ל יש ביניהם חכמים ורבנים יוכלו להוציא לאור משפט והשלכנו המשא עליהם יחקרו וידרשו יבררו וילבנו תוכן הדברים ואמית' והנה הח' הש' כמהר"ר מתתיה בר נתן נר"ו הל' מסדרוקפסי לקאבאלה מקום אשר המשודכת שם והושיב ב"ד וחקרו ודרשו על העדים והוזמו וע"ז עשה מעשה הח' הנז' והשיא את המשודכת לאיש אחר ולא גלה אזנינו שהיה מן הראוי ועוד יד המערערים נטויה לערער ושואלים ג"כ את פינו. ואנחנו גמרנו ואמרנו כי אחר שנתנה הרשות לה' לעמוד על בוריין של דברים וכן עשו אין אנו רוצים לחקור ולדרוש עוד שאין בודקים אחר ב"ד גם כי ראינו אנשי סידרוקאפסי האשכנזי' אשר הכניסו אותנו בזה הענין כנז"ל הם בעצמם חזרו וכתבו שנתברר להם שהכל שקר וכזב לא היו דברים מעולם וכי שם במקומם סידרוקאפס' היו אנשים למדו למשו' לטעון כן שנתן לה סבל' ויש מהם מתודים על עונם כו' הם גרמו לעגן הבחורה קצת ימים עוד ראינו כת' מאנשי הקאבאלה מהחשובים שבהם מגידים גודל החקירה והדרישה שעשו על אמות הסבל' והשיגו שהכל שקר וכזב והוזמו העדים בפני ב"ד שלהם עוד גזרו חרם שלא להוציא לעז על הבחורה הנז' גזרנו ע"פ כל הדברים האלה שאפי' שאם לא נשאת היה אפשר לו' נחזה אנן איך ומה הוזמו העדי' ומה נמצא בהם מ"מ אחר שכבר נשאת בעצת ח' וברשות חשובי העיר נכבדי ק"ק קאבאלה יע"א גזרנו אומר שאין כבוד אלהי"ם חקור דבר ושאין לערער עוד בדבר הזה: היה זה ביום ג' כ"ב יום לחדש שבנו ש' השכ"ב ליצירה פה שאלונ' שמואל די מדינה יצחק אדרבי יעקב בן נחמיאש יעקב טיטאצאק ואח"כ רבים מחכמי המעיינים בישיבות. אמת כי קודם לזה על סגנון הזמה אחרת כת' הח' השלם ה"ר דוד אשכנזי י"א והראה שאין בהזמה ההיא ממש וז"ל ההזמה העידו עדים נאמנים שהעד הא' לא בא מעולם לקאבאלה והעד שנקרא ירוחם בא לקאבאלה אותו היום שהעיד שראה נתינת ההבל' איד העידו עליו שבא עם חמיו ר' ישראל והלכו להקביל פניו וללותו מפתח העיר עד פתח בית חמיו ונכנס בביתו בבואו שהיה כמו אחר חצות והם היו ממתינים עליו בשוק אשר בו פותח פתח בית חמיו ולא זזו משם עד אשר יצא משם לעת ערב והלך לו לדרכו והם לווהו עד פת' העיר והדלת סגרו אחריו ע"כ והנה הח' הנז' האריך לפסול הזמה זאת ואפריין נמטיי' והראה אלי מ"ש ואני כת' וחת' קיימתי דבריו כמנהגי הטו' ת"ל ית' שאני שמח בראותי כל אדם עמל בתו' וכ"ש מי שמחזי' במעשה אבותיו ומתמיד בלימוד התורה:

נ״ואחר כל אלה הדברים בא הנה הח' הש' כמהר"ר מתתיה נר"ו ועמו כתב מחשובי עיר קאבאלה אשר ההזמה בסגנון אחר כיתרון האור מן החושך וגם זה בדרך קצור וז"ל להיות כי לשעבר טען ר' אברהם בר משה שנתן מתנה למשודכתו הענדלין ועבר זמן רב ולבסוף יצאו בני בליעל ירוחם ושלמה רביל בקושטאנטינה והעידו שלא בפני בע"ד שבפניה נתן לה בביתה סבלו' מראה בילור כ"ו אייר ואנו ק"ק קאבאלה החתמנו כמה פעמים ולא נמצא ילוד אשה שידע מזה דבר ומזולת החרם ידענו כל הקהל נאמנה ששקר העידו כי הוזמו ע"י ב"ד של כאן והוכחשו כדין תורת מרע"ה וי' בסיון בא פה הח' הש' כמהר"ר מתתיה בכ"ר נתן ז"ל וישבו עמו בב"ד הח' ר' משה ב"ר נתן והנבון כ"ר אלקנה בכ"ר יעקב ז"ל ודרשו וחקרו היטב והעידו אנשים ח' וידועים נאמנים ע"פ החרם ואלות התור' שלא זזו ולא נפרשו מזה הנער ירוחם מעת בואו שעת קינדי עד שהלך מן העיר ולן חוץ לחומת העיר ובחצות הלילה הלך ועבר ועל שלמה רביל השני כנ"ל. עוד האריכו בעדיו' נשים כשרות חסדניות אשר משם נר' רשעות העדים ושקרותם ואין להאריך בהן וההזמה הראשונה לא נאמר בה שלא זזו ושלא נפרשו אדרבא הוא נכנס בבית אחת והם היו בשוק והיה אפשר בנקל שיצא ממקום אחר וילך עם המשודך לבית משודכתו ויחזור לביתו ויצא מפתח שהיו האנשים ממתינים אותו ואע"פי שכל זה דבר זר כפי הסברא מ"מ המציאות אינו רחוק אבל בהזמה שהם מעידים שלא זזו כו' כנז' היא הזמה גמורה שהרי הם מעידים שלא זזו ושלן חוץ ושהלך בחצי הלילה אנו אע"פי שבני נביאים אנחנו אין אנו נביאים לידע איך ומה ידעו שאם היינו רואים שהיה כפי המציאות נמנע לידע דבר זה אז קרו' לנמנע היה ראוי לחוש אבל אדרבא הוא דבר נקל עד מאד שהלכו הם עם הנער מקינדי עד שיצא מן העיר ואכלו ושתו עמו עד שהלך לדרכו כי דרך הבחורים לעשות כן וא"כ האמת כי עדות זה כפי איכותו מזומת אבל להיות שהיתה ההזמה שלא בפניו וגם שלא הוזם אלא א' מהם נקרא עדות מוכחשת ובטל וא"כ פיו הכשילו לזה המערער בכל שהוא אמר לא יקרא לא מוכחשת ולא מוזמת והאמת דכלהו איתניהו ביה אלא דהאי גברא אזיל בתר איפכא ובודה דברים מלבו כדי לקיים דמיונו דקאמר מאן לימא לן כו' ובשלמא אם היה דבר זה רחוק מן השכל ניחא אבל אדרבא הדברים קרובים אל השכל וזה כי הם לא זזו ולא נפרשו מזה הנער ירוחם עד שהלך לו מעיר כו' והנה הוזם ממש שהוא העיד שביום פלו' ראה כו' ואלו מעידים עליו שאותו היום לא זזו ממנו עד שהלך חוץ לעיר ולן חוץ לחומת העיר והכונה בפירוש שכשיצא מן העיר כבר היה לילה כי עד צאת הככבים עמדו עמו וא"כ אפי' תימא כפי דמיונו של המערער שלווהו וחזר כבר לא היה באותו היום שהעיד ועוד מי הגיד לזה המערער שלא לנו אלו העדים חוץ לעיר עם זה הנער ירוח' וראו כשהלך בחצי הלילה וכי זה יאמר ג"כ דלא אפ' וישאל להם טעם למ' עשו כן וכמ"ש מה להם להקפיד כו' ומי אמר לו כי בשביל הקפדה עשו כן רק שלסב' אחרת עמדו שם עמו ולכן ידעו כל מה שהעידו: והעבודה שאלו לא היינו רואי' רק אלה הדברי' וכיוצ' בהם היה כדאי להכי' כונתו כי במרירו' נפשו כפי דבריו נכנס בשאט בנפש לבדות דברים מדעתו ולפר' דברי העדים בפרושים דחוקי' כדי לפסול הב"ד יהיה מי שיהיה כ"ש שיש בהם אנשים חשובים ועל כלם הח' הש' כמהר"ר מתתיה כי אע"פ שקטן הוא בעיניו אין בדבריו ממש כי מעיד אני עליו שכפי הזמן הוא חכם הוא מעיין וגמיר וסביר וראוי לזה וליותר מזה לקבל עדות ולדון וא"כ אחר שהעדים העידו בב"ד שמשעה שנכנס זה ירוחם לקאבאלה לא זזו ולא נפרשו ממנו עד שהלך מן העיר ולן חוץ לחומת העיר ובחצות הלילה הלך וקבלו על זה חרם להעיד האמת י"ל לומר ודאי שהם ידעו שכן הוא האמ' ואין לנו לבדות מדעתינו ולומר אולי לא היה כן כיון שהדברים אפשריים וקרובים אל השכל ועוד שאנו רואים רגלים לדבר שירוחם שקר ענה כיון שהנשים הכשרו' מעידו' שכל אותו היום שבא ירוחם לעיר קאב' עמדו עם הבחורה המשודכת וראו שלא נכנס לשם בכל אותו היום המשודך ולא נתן לה דבר ועוד ראיה ג"כ הכתב שהביא הח' מהר"ר מתתיה מחשובי סידרוקאפסי מעידים ומגידים שכל מה שטען המשודך מסבלונות הכל שקר וכזב ושידעו שלא היו דברים מעולם הכל כנ"ל כי ע"ז מלאנו לבנו אנחנו החתומים הנ"ל לכתוב מ"ש וחתמנו כי אמרנו שאע"פ שהח' כמה"ר מתתיה עשה שלא כהוגן שלא גלה אזנינו קודם מעשה לא מפני זה תלקה מדת הדין על הבחורה כי היא מה פשעה ומה חטאה להוציא עליה שמץ רנון ונעז חלילה כי כמה חשו חכמים ע"ה על דברים כאלה ועל זה חרה אף הזקן המתרעם הזה אשר מדרכו לפגל הקדשים ולטהר את השרצים והטיח בלשונו בגאותו וזדונו וכתב וז"ל גם כי על האמת הענין הזה מתחילתו כשבא לידינו ראינו אותו ועמדנו עליו ואחר דקדוק כפי השגתנו נגה דעתינו לאוסר' מחמת הסבלונות כמו שיראה מספק שכתבנו ואף כי המורה הזה אפוטרופוס שלה הרוצה להתיר' היה הולך ובא אלינו ודעתו לבטל הסבלונות מעיקרן בטענות שאין בהם ממש לא הטינו אזנינו לקול דבריו אח"כ שמענו שאבי הבחורה רצה לקדשה בסופיאה לבחור א' וכתבנו לשם וגלינו דעתינו שהיא אסורה דא"א לבל יכשלו בה עד שאבי הבחורה בא פה והתחיל להתרעם ממנו ודבריו אלינו שמעולם בתו לא קבל' סבלונו' מהמשדך ושהעדי' היו שקרנים עד שעלתה הסכמתנו וגמרנו לפרוק עול המשא הזאת מעלינו ולהשליכה לבית דינכם עיקר מקום המשפט ושם יתברר ויתלבן כל דבר ועל האמת חשבנו שעם זה יצאנו ידי חובותינו שבית דינכם ב"ד הצדק יקרא לה וכן כתבנו וחתמנו ונתננו ביד אבי הבחורה האמנם לא בעבו' זה נאטם אזננו ונעצו' עינינו מראות ברע וכי יקום איש בלי הקדמ' ידיעתינו מעצמו מדעתו ומרצונו ולא חשב אנוש וירצה להתירה שנהיה כמחריש כ"ש המורה הזה מתעב' ובוטח ומורא לא יעלה אל ראשו הזריז שהקדים עצמו לצרף אל המעשה מחשבתו הרעה בזדון ובגודל לבב עד שנעש' שליח וסרסור לדבר עבירה העל אלה נתאפק נחריש עינינו רואות וכלות ח"ו ולפי שורת האמת אפי' שזה המורה היה נשיא שבישראל וגדול הדור היה מוטל עליו קודם מעשה לגלו' אזני כל חכמי העיר הזאת הקרובה אל החלל משום ולזות שפתים כו' ולא יאמרו עתידי' רבנן דשרו לן תרבא שהרי נתחזק קול האיסור גם שלא תיעשה תורתינו כשתי תורות הללו אוסרים וזה מתיר אשר מטעם זה חכם שאסר כו' וכדאמרינן פ' אלו טרפות ופ"ק דע"ז נשאל לחכם וטמא לא ישאל לח' ויטהר דלפי התירוץ הב' של תוספו' פ' אלו טרפו' דלא חיישינן אי אגמרי סמיך אי לא הוי טעמא דכיון דאסר חכם א' כבר שוייה חתיכה דאסורא ואין שום חכם יכול להתירו ובהדיא כתב הראב"ד והרמב"ן ז"ל שאם התירו אינו מותר וכ"כ הרשב"א וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל פ"ק דע"ז שאפי' שיראה לשני שטעה הראשון שיל' אצל האוסר ואומר לו אף שאני איני אומר כן איני מתיר מה שאסר' מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאסורא וכן הוא בירוש' האמנם הר"ן מהאחרונים האריך וכתב שטעם חכם שאסר כו' אינו אלא מפני כבודו של ראשו' ושלא תראה תורתנו כשתי תורות כו' ובנ"ד כלהו איתנהו ביה חתיכת אסורא הוי כיון דאתחזק איסורא מחמת הוראת החכמים גם איכא זלזול מחמת שחולק עם הרבים. אשע"כ היה לו מן הראוי שלא לנטות ימין בלי שיודיע כל טענותיו לפני כל יודעי דת ודין ובפרט אחר אשר נטפלנו בנדון והסכימה דעתנו לאיסו' ולאו כל כמינן לסלוקי עצמנו מלעיוני בדין זה ואין אנו בני חורין ליפטר ולא יצאנו ידי חובתנו בהעלמ' עינינו בפרט אחר דאתחזק איסורא בהאי איתתא והיא בחזקת א"א אשר אינו מן הדין להוציא' מחזקתה אלא בטענה ברורה ובמלתא דפשיטא וכדאיתא פ"ק דגיטין ומה רווחא אית לן בהסתר' פנים כיון שאם היא אסורא הוי מן התורה ומה ההזק וההפסד מישיב ב"ד היותר חשוב שיוכל להיות ולשם יבואו ויגידו צדקת' יתנו עדיהם ויצדקו ואי איתתא דא שריא כדברי המורה תצא כנוגה צדקה ולא תהיה במחשך מעשינו ויחדיו למשפ' נקרבה לדקדק ולחפש עד מקום שידינו מגעת כדי להוציא לאור משפט לאיסור או להתר ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו לאמר דור תעודה חתום תוצור בהסתר פנים ובהעלמת עין דלא לימא קוב"ה ואנכי אסתיר כו' ח"ו ואם על דבר קל שהוא ממון אמרה תורה לא תוכל להתעלם על ספק השבת נפש שהוא חמור כי נפש כו' ובפרט בנדון זה הראה דעתו והלך בעקיפין וראשית המחשבה סוף המעשה ורגלים לדבר דאית ביה ריעותא דעסק ביש שמתחילה שם פניו לחלוק עם הרבי' ולבטל הסבל' מעיקרן דבתר דידה אזלינן דהוי אתרא דלא חיישי לסבלונות וירא כי לא יכול כי רבים קמים עליו וישם אל ההזמה פניו וגם בזה קלקל דרכיו כפי מה ששמעתי מפי מגיד אמת שמתחילה הראה מעשה ב"ד על קבל עדות ההזמה ואמרו לו שאין בה ממש מה עשה העלימו וכבשו תחת ידו והיה מראה כתב מהקהל שהיה מספר דרך כלל ענין ההזמה ועכ"ל של זה המערער הועתק מכתיבה ידו:

נ״זועצור במילין מי יוכל דהאי גברא לא משתייה דלא ידע מאי קאמר כי דבריו סותרים זה לזה כמו שאוכיח בס"ד אלא דמדמי לאינשי דגמרי וסברי כקטלי קני באגמא וכל הרואה דבריו יחשבהו לשלא ידע בין ימינו לשמאלו שהרי הוא מודה בתחלת דבריו שכשבא אבי הבחו' ונתרעם כו' סלק עצמו הוא ושאר חכמי העיר הזאת כו' ושחשבו שבזה יצאו ידי חובתן הכל כנ"ל בדבריו וא"כ אחר שהוא ושאר הח' סלקו עצמם למה יתרעם מן החכם המתיר ויפער פיו כנגדו על לא חמס עשה ואם אמור יאמר שאם הטיל הענין על ב"ד הקאבאלה לא הטילו עליו זה יהיה שטות אחר יותר גדול שהרי מי יכול להכחיש החוש שהנה הח' כמהר"ר מתתיה הוא ראש להם וחתימת ידיהם יעיד יגיד כי הוא להם לרב ולרבן. עוד קשה לדבריו שהוא קורא אותם ב"ד הצדק ושהם עיקר מקום המשפט א"כ מודה שהוא טפל להם וא"כ איך יתפאר הגרון על החוצב בו ואם יאמר שחשב שהיה יכול להסתלק הוא והאחרים ושהיו יוצאים בזה י"ח אבל שהאמת אינו כן שלא היה יכול הוא ולא אחרים להסתלק מזה הענין א"כ יתרעם מעצמו שחטא והחטיא למה יקרא תגר על החכם המתיר כי מידו היתה זאת עוד הפליג זה המתרעם להראות בקיאות מחכ' שאסר כו' והביא סברות הפוסקי' וטעמיהם וכתב כי בנ"ד כולהו איתנהו ביה חתיכה איסורא וזלזול שחולק על הרבים ונר' בפירוש שלא כיון זה המתרעם אלא לאסוף דברים ולחבר אמרים צלמות ולא סדרים שאיך יעלה על לב לומר דשייך כאן חכ' שאסר כו' ולא זלזול דחולק על רבי' ולא מה שאמר דלא לימרו עתידי רבנן למישר לן תרב' וכל אלה דברי רוח שהרי כשאסרנו לא אסרנו אלא בהנחת אמיתת נתינ' הסבלונות והוא התיר בהעדר מציאות הסבלונות א"כ הוא ואנחנו שוים שאנחנו אסרנו חשש איסור א"א והוא התיר פנוי' אנחנו אסרנו חלב הקרב והוא התי' חלב האליה והדין אתו בהנחתו וענתה בו צדקתו וגנותו שגנהו זה המתרעם קלקלתו תקנתו שהרי בפלוגת' דאי בתר דידיה אזלינן או בתר דידה לא עשה מעשה כנגדינו אע"פ שהיה לו אילן גדול לסמוך עליו. גם מ"ש דאתחזק אסורא הבל יפצה פיו שהרי משעה ראשונה הבחורה ואביה וכל קרוביה הוו צווחי ככרוכייא שהעדים היו שקרנים ועל זה נתננו רשות להם להוציא לאור משפט לחקור ולדרוש לברר וללבן אם אמת היה נתינת הסבלונות אי לאו א"כ מעולם לא אתחזק אסור' אלא שהיינו פוסעים על שתי הסעיפים עד נר' איך יפול דבר ועל כרחו של זה המתרעם יש לו להורות כן שאל"כ אלא דאתחזק אסורא כדבריו מה היתה מועלת החקירה ומהו זה שכתב סלקנו עצמנו כו' כנ"ל בדבריו אלא שבע"כ יש לו להורות שעדיין היה הדבר בספק מעתה החרשים שמעו והעורים הביטו לראות הלזאת יקרא חכמה או כלימה להביא כאן חכם שאסר מה לתבן את הבר ואלו ידע מ"ש מהררי"ק ז"ל שורש קע"ב היה רואה כמה רחקה דעתו מאדם שהרי כתב וז"ל מה שאמרו חכם שאסר כו' היינו מהך עובד' גופה אבל בעובדא אחרינא מי הוא שיטעה לומר שלא יוכל להתיר יע"ש והדברים ק"ו ומה שני חתיכות שוות ובא מעשה על א' מהם לפני חכם א' ואסרה ואח"כ בא מעשה על החתיכ' אחר' לפני חכם אחר יכול להתירה אע"פי שהטעם של איסור שהיה בזו הראשונה יש בשני' ממש אין בהן הפרש לל בנ"ד שמה שאסרו היה מחמת שחשבו שחתיכה זאת היתה של חלב ומצא חכם אחר בחקירתו שהיתה של שומן על א' כו"כ שיוכל להתירה ואין כאן לא זלזול של ראשון ולא איסור כי כל מה שאסר הראשון היה בעלות על דעתו שאשה זו קבלה סבלונות וזה חכם שהתיר אח"כ היה שבחקירתו סלק חספא ואשכח מרגנותא וגלה ששקר היה נתינת הסבלונות והתירה ומי היא זה ואי זה הוא שיעלה בדעתו לומר דשייך כאן למימר חכם שאסר כו'. וא"ת הרי שכתב הרא"ש ז"ל שאפי' שיראה לשני שטעה הראשון כו' כמ"ש המתרעם הזה בדבריו. הדבר מבורר בדבר' הרא"ש ז"ל שלא פירש כן אלא היכא שהטעות הוא בשקול הדעת שאז יראה שמה שאוסר ראובן מתיר שמעון אבל כשאסר הראשון על הנחה אחת ובא רעהו שני וחקרו נמצא שההנחה ההיא שקרית חלילה לשום בר דע' לומר דע"ז נאמר חכם שאס' כו' דהלכה רווחת בישראל דהקדש בטעות ושבועה בטעות וקנין בטעות דלא הוי כלום. והפלא מזה המתרעם שחשב שלא ימצאו פסקי הרא"ש והר"ן אלא בידו דאל"כ איך לא ראה שכל זה מבורר בדברי הראב"ד ז"ל ובדברי הרא"ש ז"ל. ועוד פלא שני שאחר שזה המתרעם כתב דברי הר"ן בשם הראב"ד כו' כתב וגדולה מזאת כתב הרא"ש ואיני רואה חדוש בדברי הרא"ש שלא כתבו הראב"ד שהרי כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דע"ז בשם הראב"ד וז"ל והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כו' עד דאלו איתא לפרה הוא הדרה כיון שטעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא ע"כ הרי שחלק הראב"ד ז"ל בפי' בין בשטעה בדב' משנה לכשטעה בשקול הדעת והן הן דברי הרא"ש בעצמן וז"ל בפסקיו ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתוכח עמו אם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חלוק עליו בשקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתו' משנה או מדברי אמורא יאמר הרי אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ואין בידי להחזירך מתוך דברי משנה או אמורא הרי דתרוייהו הראב"ד והרא"ש ז"ל כי הדדי נינהו ואין ביניהם שנוי בעצמות הענין מ"מ למדנו בפי' שממקום שבא יש סתיר' גמור' לדבריו שהרי אפי' חכם שאסר לחלוטין יש כח לשני להתיר אם יש לו להוכיח ממשנה או אמורא שטעה הראשון וכ"ש וק"ו כאשר אינו צריך לא משנה ולא אמורא אלא שהדבר מבורר מעצמו שהנושאי' מחולפי' זה מזה שהאוסר אסר בהנחה שהחתיכה חלב וזה התיר אחר שבירר שהיא שומן. ואמרתי אני אל לבי שאי אפשר שמפיו יצאו אלה הדברים אלא מצד הקנאה והשנאה שהוציאוהו מדעתו וכמ"ש הוא בעצמו בסוף דבריו כי מרוב שיחו וכעסו דבר וא"כ ידוע הוא מה שאמרו ז"ל במסכת פסחים שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו.

נ״חעוד אני אומר ומשיב אל לבי כי אין כל חדש וזה כי כבר אירע כזה בימים הראשונים הטובי' מאל' כי הנה מהררי"ק ז"ל בשור' הנז' כתב וז"ל מאד נפלאתי על זה מה יצעק אלי למה התרתי הלא הם בקשו ממני לחוות דעתי כו' וא"כ אינו מן התימה שיארע כן בזמננו זה הרע ויש' מהר"ר מתתי' למתרעם עליו למה התיר מה תצעק אלי למה התרתי אם אתה סלקת ידיך והשלכת המשא על ב"ד הקאבאלה ואני ראש להם שליחו' דרבנן עבדית כפי מה שנר' בעיני. עוד כתב זה המתרעם ולא יצאנו ידי חובתנו כו' נר' מדבריו שטעם התרעומת מפני שלא יצאנו י"ח ושלא היה בא מידינו להסתלק ואני אומר שיצאנו י"ח ולדידיה שאומר שלא יצאנו כבר כתבתי שיתרעם מעצמו לא מן החכם המתיר. עוד אמר ובפרט אחר דאתחזק איסורא כו' עד שאם היא אסורה אסורה מן התורה ע"כ כל דבריו תמוהים בלתים הבנה שהרי לא אתחזק אסורא כמו שיפה הוכחתי למעלה שלעולם היה הדבר בספק א"כ אדרבא אית לן למימר העמד אשה בחזקתה ובחזקת התר היא עומדת משע' יציאתה לעולם עד שיודע לך במה נאסרה ומטעם זה כתב הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריכה גט מדאור' דאפשר דמדאורייתא אינה צריכה גט משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה ואעפ"י שהניח הדבר בצ"ע בנ"ד נר' שנוכל לומר ודאי אפי' היכא דאיכא סבלונות בודאי ובמקו' דחיישי לסבלונות דאינה צריכה גט מן התורה אלא מדרבנן וכן מוכח לישנא דגמ' דקאמר חוששין לסבלונות וכ"ש בנ"ד שמעולם לא נתבררו הסבלונות ואיך יאמר א"כ שאם היא אסורה מן התורה אסורה ופוק חזי מ"ש מהרר"י בתרומת הדשן ז"ל בכתבים וז"ל דאפי' היכא דחיישינן לסבלונות היינו בדידעינן בודאי בשליחות הסבלונות אבל קלא דסבלונות פשיטא דלא מחמירינן בי' כולי האי הרי לך בפי' דגריע ענין סבלונות מענין ספק קדושין דהיכא דאתחזק קלא דקדושין צריכה גט והיכא דאתחזק קלא דסבלונות כל דלא ידעינן בודאי בשליחו' הסבלונות לא מחמירינן ביה להצריכה גט וא"כ נוכל לומר דאפי' תימא דבשאר ספק קדושין איכא לספוקי אי הוו דאוריית' או דרבנן בספק קדושין דמחמת סבלונות אפי' היו הסבלונות בודאי איכא למימר דלא הוי איסורא דאורייתא להצריכה גט אלא משום חומרא דרבנן ואפי' את"ל דודאי סבלונות הוו כמו ספק קדושין דעלמא מ"מ הוי טעות לומר דהוי אסור' דאורייתא שאם הר"ן ז"ל לא שנאה ולא בריר ליה אי הוי דאורייתא אי לא בספק קדושין דעלמא איך אפשר למיפשט לן אנן יתמי דיתמי וכ"ש בסבלונות דגריעי טובא כמו שהוכחנו וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא: ומ"ש ומה הוא ההזק כו' דברים בטלים הם שהרי אמרו בראש השנה פי"ט אין משיבין אחר מעשה ב"ד וכ"ש שאין לך הזק וזלזול ולעז גדול מזה שתהיה אשה תחת בעלה זה כמה ימים ונעמיד אנחנו עתה ב"ד לחקור ולדרוש אחר ב"ד הראשון ולראות אם היא מותרת או אסורה ואם שמא ח"ו היה נופל איזה מחלוק' בין החוקרים והדיינים השניים אנה יוליכו את חרפתם האיש והאשה חלילה וחס לשום בר דעת לומר כן שהרי גדולה מזאת אמרו חכמים על אשה שנטבע בעלה במים שאין להם סוף שאסורה לינשא והמתירה בר נדוי ועכ"ז קי"ל דאם נשא' לא תצא ולא מחמירין עלה שתמתין ותפר' מבעל' עד שנחקו' ונדרו' אם יצא הבע' באיזה מקו' חי או לא ואחר שלא נוכל לעמוד על בוריו של בעל אם קיים או לאו נתיר אותה אלא ודאי דמאחר שאם לא נוכל לברר הדבר הדין נותן שתעמוד עם בעלה ה"נ בנ"ד הגע עצמך שלא נוכל לברר עוד הדברים אינו מן הדין שתצא כמ"ש לעיל מתשו' בת"ה עכשיו נמי לא נחוש להעמיד ב"ד לזלזל בבנות ישראל ח"ו עוד גדולה מזו כתב הרא"ש והביאו הטור א"ה סי' קנ"ה אשה שאמרה מאיס עלי אע"פ שהרמב"ם כתב שכופין אותו להוציא ר"ת ור"י כתבו שאין כופין אותו להוציא וראיותם ברורות וחזקות כו' עד וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני אומר אבל אם לשעבר סמכו על הרמב"ם מה שעשו עשוי ע"כ. וקשה לפי דעת זה המתרעם אחר שדעת הרא"ש היה שמי שעושה כן מרבה ממזרי' בישראל וכמו שהוא דעת ר"ת ור"י בעלי התלמוד א"כ למה אמר שלשעבר מה שעשו עשוי ומה הרויחו שסמכו על הרמב"ם לכל הפחו' היה ראוי לאותן שישנן בעין להוציאן מבעליהן או להחזיק בניהם לממזרים ולמה היה מעלים העין על מה שנעשה והיה לו לתקן כל מה דאפשר אלא ודאי דכיון שנעשה ע"פ הרמב"ם אין לערער אחר ב"ד אחר שנעשה על פיו וק"ו הדברים התם שאשה בחזקת א"א גמורה היתה וגרושיה לדעת ר"ת ור"י והרא"ש קרו' לודאי דלא הוו גרושין שהרי כתב הרא"ש שהבנים ממזרים ועכ"ז כתב הרא"ש להעלים העין על מה שנעשה בנ"ד שבחזקת פנויה היתה ואתה בא לאוסרה מספק סבלונות ונשאת כבר ע"פי חכם ומעשה ב"ד שנעשה על הסבלונות ומצאו שהכל שקר וכזב עאכ"ו שאין ראוי לעשות עוד חקירה בדבר הזה ואדרב' אסור לדבר ולפקפק במה שכבר נעשה:

נ״טעוד כתב והיה מראה כתב מהקאבאלה שהיה מספר דרך כלל ענין ההזמה ואף בזה לא הועיל דבר והעלה חרס בידו וז"ל הכתב אנחנו ק"ק קאבאלה כו' הכל כנ"ל והוא כתב ולע"ד עדות זה לא יקרא לא מוכחשת ולא מוזמת וכבר בטלתי למעלה כל הזיותיו ודמיוניו שכתב בבטו' ההזמה ונשאר ההזמ' מקיימת:

ס׳עוד הורה לנו גדר הדיין ומסקנת דבריו והתולדת היוצאת מהם שזה הח' מהר"ר מחתיה לא היה ראוי לדון ענין הזה ולא לקבל עדיות:

ס״אואני אומר שאם באנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד ה' הוא היודע מי הוא הראוי ליכנס בגדר שנתן לנו זה המתרעם ומי הוא הנשא' בחוץ אבל האמ' כי התורה אמרה אל השופט אשר יהיה כו' ואמרו ז"ל בר"ה פרק אם אינן מכירים במשנה בא לו אצל ר' דוסא א"ל אם באין אנו לדון אחר ב"ד של ר"ג צריכין אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד כו' עד אלא ללמד שכל אחד וא' שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כב"ד של משה:

ס״בוכמו שאנו אומרים זה על ב"ד הממונה על כל ישראל כ"ש שיש לנו לומר כן על כל ב"ד וב"ד של כל עיר ועיר מישראל שאם אין באותו העיר גדול ממנו שיכול לדון וכ"ז אני אומר אפי' לפי סברתו ודעתו של זה המתרעם אבל כפי האמת אם הח' מהר"ר מתתיה המתיר קטן הוא בעיני המתרעם שלם הוא אתנו כפי הזמן ואע"פי שזה המתרעם אומר איני יודע מהיכן בא לו הידיעה והחכמה מאין תמצא לו ומאיזה מעיין שתה מימיו אני אומר לזה המתרעם מי אמר לו שבידיעתו הדבר תלוי אם הוא אינו יודע את עצמו איך ידע את אחרים אבל מעיד אני על זה הח' המתיר דכפי זמנינו זה גמיר וסביר מיקרי ומחשובי היודעים הוא ופרקו נאה מנערותו ומעולם לא נשמע עליו שום דבר רע ח"ו לא כדברי המתרעם המכנה מדותיו לאחרי' אפי' את"ל דאיכא אחרים דעדיפי מיניה מ"מ כבר אמרו בברכות פ' הרואה ואמר אביי באחר דאית גבר תמן לא תהוי גבר ופריך בגמ' פשיטא ומשני בשוים משמע בהדיא דהיכא דליכא תמן גבר גדול ממנו מיבעי ליה למיהוי גבר הרי זה הח' המתיר גדול בעירו וגם בעיר קאבאלה מחשיבי' אותו לראש ולרבן ועליהם כנ"ל וכ"ש שהודה זה המתרעם שסלק ידיו הוא ופאר חכמי העיר כנ"ל א"כ מה היה רוצ' שיארע לזאת העלובה כמו שאירע לבת יפתח הוא סלק ידיו וזה הח' היה מסלק ידיו א"כ זאת העלובה מה תהא עליה ואף ע"פי שכפי האמ' כדי שלא לשאת פנים אמרתי לזה החכם המתיר שעבר מדרך המוסר על שלא גלה אזנינו בשעת מעשה וכמו שרמזתי זה במ"ש וחתמתי בחברת החכמים י"א אבל לא מפני זה נפליג ונפריז על המדה ולסתור דברינו כמו שעשה זה המתרעם מן הח' המתיר הנז' וגם ממנו מתרעם באמרו ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם למנות דיין כזה ולא בדעת ידבר שהוא מנה אותו אחר שהניח הדבר לב"ד הקאבאלה וקראם ב"ד צדק וזה הח' המתיר גדול שבהם וראש להם כנ"ל ומה שהוא בנה כבר איך הוא רוצ' עתה להרו' @77[ותא חזי מאי דאמרי רבנן פ"ק דחולין ההוא טבח' דלא סר סכינא חמיה דרבא בר חנינ' שמתיה ועבריה אכריז אבישריה דטרפה הי' איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה אמ' להו ליעיינהו רבנן במלת' דתלו ביה טפלי בדק' ר"א לסכין ונמצאת יפה ואכשירי' אמר לי' מר זוטרא ולא ליחו' מר לסבא א"ל שליחותיה קא עבדינן ע"כ ופרש"י שהרי צונו למצא לה זכות ועכשיו שמצינו אין אנו צריכי' לחזו' ולהמלך בו.]@88 עוד כתב וכל החושך עצמו מדין זה עתיד הוא ליתן את הדין הא"להים יודע כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה כי ראיתי מהמתקדשים והמטהרים עט סופ' מהי' גב' בקולמוסו מתהפ' מצד אל צד ואל כמה גוונים עת לדבר ועת לחשות עת לאסור ועת להתיר וכפי השתנו' הזמן ישתנה הדין ואני יחיד אין לי פה לדבר כי עונותי הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי בני בכורי מחמד נפשי נשבר לבי בקרבי וגם אור עיני גם הם אין אתי מיתתו תהא כפרה על נפשו ועל עונותי ובעל הרחמים יאמר לצרתי ולצרת עמו ישראל די ואני את נפשי הצלתי וה' יכפר בעדי אמן ע"כ דבריו. ועל מ"ש כי מרוב שיחי וכעסי כו' כבר כתבתי כי ברוב כעסו יצא מדעתו ועל כן כתב כל מ"ש בלי סדר והבנה ועל מ"ש ראיתי מהמתקדשים כו' עליו אמרה תורה ארור מטה רעהו בדרך ועל הכל אני אומר אם לא הרוחנו מדבריו רק שידענו כמה נפיש חיליה דהאי גברא לאשתעויי בלישנא ביש' יותר מהחן יתר על מידותיו דיינו ועכ"פ אין יתרון לבעל הלשון והו' הולך באישון. ולא ירא מראשון. לכן גלה חסרונו וקלונו בגנותו למשתנה כפי הזמן והאישים כי האמת בן אדם עשוי להנחם ונפל האמת בדרך מקרה מפיו בהביא דברי שע"ה עת לדבר כו' ומי שאין לו דעת להבחין הכל שוה לפניו כחשיכה כאורה אבל מי שחננו ה' דעת מבחין כי ע"כ אנו מברכין בכל יום ברוך הנותן לשכוי בינה ואולי אינו בסדר ברכותיו וכי לא ידע מאי דאמרי' בגמ' במס' חולין פ' בהמה המקש' שלחו מתם הלכת' כותי' דר' הדו' שלחו כוותי' דשמוא' הדו' שלחו כותי' דר' ובפ' ח"ה וז"ל ונפ' עליה קלא דבן גרוש' ואחתיניה ואתא עד א' כו' ואסקיניה ואתו בי תרי כו' ואחתיניה ואתא עד א' דכהן הוא כו' עד רשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דב' דינא לא חיישינן כו' עד אלא אמר ר' אסי דכ"ע לא חיישינן לזילותא דב"ד ולדעת רשב"ם ז"ל אמר אסיקניה ואחתיניה הדברים כפשטן וגם במסקנת התוס' כן הוא הרי שאדם עשוי להשתנות כפי הזמן המגלה ומורה הדברים על בוריין וא"כ אפי' היה שהיינו אוסרים זאת האש' לגמרי ע"פ קול הסבלו' כי האמ' לא ראינו אנחנו עדים על כך ואח"כ היינו מתירים בהכחש' הסבל' ואח"כ היינו חוזרי' ואוסרי' בשביל עידי הסבלו' ואח"כ היינו מתירי' בשביל שנמצאו העדי' זוממין כ"ז דרך לישרים ולטובים גם להשנות כפי האישים אל ה' בעבודתו נגשים כן דרך הקדו' כמו שעשה רבינו הקדו' בפ' אלו טרפות בפסקת נשברה השדרה הורה רבי כר' יעקב אחר שחלק עליו ובגיטין פ' השולח חזרו ב"ה להורו' כב"ש לא כמתעקשים והתורה להנאתם דורשים ודברי אלהי"ם חיים מהפכים בעבור האנשים הקערה על פיה הופכים רחמ' נצילן מאלו המעשים ועל מה שאמר ואני יחיד ואין לי פה לדבר האמת שפה לו ולא ידבר רק תועה ואם הוא כדבריו שאמר כי אנ' יחיד למה יחלוק על הרבים וזיל קרי בי רב היא אחרי רבים להטות ולמה אינו מקיים מקרא מלא הכתו' בתו' אחרי הכריזו כ"כ חסידות וטהרה ומי שעשה מה שהוא עשה זה כמו שתי שנים או מעט יותר שהסית והדיח לחכמים הקשיבו לקולו ברוב פתוייו והושיב ב"ד כלם שונאים שנאת חנם לנדון וקבל עדויות מהויות ודברים לא עלו על לב וכל השומע יצחק לו כי גדולה חזקה ת"ל ית' וכמ' טעיו' טעה א' שמי שמו שר ושופט על איש הרביץ תורה זה כמה שנים והרחיב ה' בחסדו גבולו החברים מקשיבים לקולו אשר ע"ז שניו קהות ועיניו כהות ב' שהיה שונאו ובשעת מעשה היה כמו ג' שנים ויותר שלא דבר עמו משנאה ומקנא' וכן חבריו אשר עמדו עמו לסבתו היו שונאים אותו ומבקשי דעת וברוך ה' אשר הצילו מהם ג' שקבל עדות שלא בפני בע"ד בהיותו בעיר סמוך לבית וועדם ולא היה סיבה מכל הסבות אשר בשבילם הותר לקבל עדות שלא בפני בית דין ד' שהשביע לעדים והרי היא שבועת שוא ללא תועלת למודה על האמת ה' שכל העדים היו נוגעים ונהנים מאותו עדות וא"כ איך מי שטעה כל אלו הטעיות יש לו פה לדבר על אחרים וקורא תגר על הח' המתיר האשה הנז':

ס״גוכלל הדברים אני אומר שאם באמת ובתמים היו דבריו הנמצ' האמיתי יעזרהו ואם לאו ירדפהו כאשר רדפני כתרני ומנוחה לא הדרכני מכל הבא מידו רעות תחת כמה טובות שנמני והשם ברוב חסדיו עזרני ומפיו ומידיו פדאני אליו יתבר' אודה כי אני בתומי אלך ובה' בטחתי לא אטה ימין ושמאל מדרך האמונה ואליו יתברך אתפלל ידריכני בדרך הנכונה לי אני עבדו הצעיר שמואל די מדי נה:

ס״דבמותב תלתא כחדא הוינא בי דינא כד אתא קדמנא ר' מנחם בר יצחק שלוני והטלנו עליו חומרו' להגיד האמת בכל מה שיודע בענין עדו' אליגריאה בת ה"ר יאודה גאלייגו נ"ע ועמד על רגליו וכה אמר איך זה כמו חדש ימים מעלה מטה בהיותו בבאטן של הח' ה"ר שמעון בלילה א' ומי הנהר עלה עלינו והלך וברח למקום אחר קרוב לשכונה ההיא בבית ישמעאל ששמו קרלי ובהיותו שם בבית הישמעאל אמר ר' מנחם הנז' לישמע' הנז' הנה אני עומד פה ואיני יודע מה יהיה למטה בבאטן מהבגדי' השיב הישמעאל הנה מה פשענו ומה חטאתנו כשהרגו לקוסי ישמעאל א"ל אז מנחם לישמעאל הנז' אמור לי איך היה הענין ההוא השיב הישמעאל ששמו קרלי הנז' תדע שיו' השבת אשר בלילה הבאה אחריו היה המעשה עד בין השמשו' היה פה ובאו נשים זינגאנאש ושאלו ממנו בורית והשיב אינו נמצא עתה בידי אבל למטה בבטאן יש לי אח"כ התחילו הנשים ההן לשאול ממנו דברים הרב' מפה ומפה עד שאמר הישמעאל הנז' ליהודי הנז' אלו הנשים אינן טובות וכך אמר בו אדם אירלי אדם דיאילה והשיב היהודי נישטייוק ואז הלכו כלם למטה בבאטן הוא עם הנשים ויהי בעלות השחר ויבא גוי א' והגיד לנו ואמר בית הבטאן שורף באש ואז כשמענו ירדנו והלכנו לבטאן ומצאנו שעדיין קורות הבית וכותליו היו קיימים וראינו את היהודי הנז' קוסי ישמעאל מוטל מת במקו' אחד מהבית והערל יון שהיה עמו מוטל מת במקו' אחר ורצינו אז לכבות הדליק' וכראותינו פני האנשים האלה מתים מוטלי' בארץ פחדנו פן יאמרו דינו במעל אז הלכנו לכפר אחר יותר למעלה להודיע לבני הכפר ההוא הרעה הגדולה לבא עמהם ובאו עמהם והיינו כלנו מסתכל' באנשים ההם וחשבנו ואמרנו האנשי' האלה בלי ספק לא נהרגו בכלי זיין כי אין אנו רואים בהם שום מכה אלא ודאי נחנקו מרוב העשן והדברים האלה היו נושאי' ונותנים ביניהם והספק נשאר ביניהם אם נחנקי מהעשן או נהרגו ע"י אדם ואמרו אז אלו היינו אז יודעים שנהרגו בידי אדם היינו רודפים אחריהם לתופשם ורצינו להוציא החללי' מתוך השרפה ואמרו לנו אנשים מבינינו שלא נגע בהם יד שלא יאמרו ידינו במעל והיתה הסכמה ביניה' לשים שומרי' עליהם ולבא פה אנדרינופלה להגיד לחכם בעל הבטאן ואז כשחזרו' מצאו הכל עפר ואפר כ"ז הגיד כ"ר מנחם בתורת עדות היום יום א' ל' לשבט השכ"ו ליצירה וקים יודה צרפתי דיין אברהם בכמה"ר משה שבאריגו דיין יצחק קישאליש דיין:

ס״הבפנינו ב"ד ח"מ בא רבי יודה ן' עטר ואמר בתורת עדות בואם לא יגיד וכה אמר איך הוא ורבי שמואל שאורחי נ"ע היו שותפים והיה מנהג ביניהם שהיו הולכים בזה הסדר בבטאן שנים חדשים כל א מהם והזמן היה שלי ואירע הדבר שהלך הוא במקומי ומהיום ההוא ועד י' ימים שמענו שריפת הבטאן ורבי שמואל הנז' לא חזר עוד לביתו וידענו נאמנה ששם רבי שמואל הנז' בכל סביבות הכפרים ההם קוסי ישמעאל ונתברר בפנינו ששום יהודי מהעיר הזאת לא יצא ללכת לשם בבטאן ההוא אחר שיצא שמואל הנז' עד שנשרף גם העידו שאין דרך ללכת שם משום מקום ובפרט מקומירג'ינה כי אם שיבא פה וישאל לבעל הבטאן וידענו שלא בא היה זה יום ג' ד' לאדר ראשון השכ"ו ליצירה וקים יודה צרפתי דיין אברהם שבאריגו דיין יצחק קישאליש דיין

ס״ועוד העידו בפנינו ב"ד ח"מ רבי כתן אשכנזי ורבי יודה ן' עטר איך מיום שהם הולכים ונושאים ונותנים באותו בטאן עד יום שנשרף לא נר' ולא נשמע שום יהודי ששמו היה נקרא בכפרים ההם קוסי ישמעאל כי אם זה שמואל שאבארחי בעל אליגריאה כ"ז היה בפנינו יום ה' ד' לאדר א' השכ"ו ליצירה וקים יודה צרפתי דיין אברהם סבאריגו דיין יצחק קישאליש דיין

ס״זתשובה

ס״חמה שיש להסתפק בזה הוא כי לכאורה נר' שבאו דברי הישמעאל על ידי שאלה ואנן מל"ת בעינן וליכא כפי הנר'. שנית יש להסתפק כי ישמעאל זה לא הזכיר שם עירו ולא שם אביו וכפי הנר' יש דעת מגדולים דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו וכמו שנזכיר בס"ד וכאן בנ"ד לא שם אביו ולא שם עירו איכא וכמעט שמו גם כן חסר עוד ג' יש להסתפק כי הישמעאל לא אמר קברתיו וראינו בזה דעת הרי"ף דמחמיר טובא גם הרמב"ם נר' דעתו דצריך שיאמר קברתיו ומה שאני אומר נר' אע"פי שהוא אומר כן בפירוש לפי שנאמרו ע"ד הרמב"ם פי' ולכך צריך לראות איך איפש' להנצל מאלו הספקות כדי שנוכל להתירה להנשא למי שתרצה. ומעתה אתחיל ואו' כי מטעם הספק הא אין לעגן אשה זו שהרי כתב הרי"ף שלהי יבמות על ההיא דפונדקית שמעינן מהא דהיכא דהתחיל מל"ת אע"ג דמהדרינן ומגלינן למלתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו ולזה הסכימו כל הבאים אחריו כמ"ש מהררי"ק ז"ל וכ"ש בנ"ד כי במה שהתחיל הגוי לבד היתה האשה מותרת אם ידענו שעל בעלה היה מדבר כי לא הוצרך הרי"ף ז"ל לומר אע"ג דמהדרינן כו' אלא בכיוצא דפונדקית שהיא לא הזכירה בתחלה מיתה אבל בנ"ד שבתחלת דבריו אמר שהרגו לקוסי ישמעאל הדבר נר' להתיר יותר לע"ד וא"כ בנ"ד כיון שהישמעאל התחיל ואמר הנה פשענו כו' הרי הוא התחיל בענין ואע"פי שחזר ושאל ממנו הישראל ופי' הענין כאשר היה ודאי דלא נפיק מתורת מל"ת וא"כ משום הא אין לעגן אשה זו ומטעם שלא הזכיר שמו ושם אביו או שמו ושם עירו גם מטעם זה אין לפקפק כלל כמו שכבר הארכתי במקום אחר ע"ז וז"ל שם ועתה בנדון שלנו אחר שאמר הישמעאל שהנשים שאלו ממנו בורית ושהשיב אינו נמצא עתה בידי אבל למטה בבטאן יש לי אלו הדברים מוכיחים שזה קוסי ישמעאל היה אותו שהיה עומד בבטאן דאל"כ מנין להו לנשים לבקש בורית ממנו אלא להיות הוא דרך אומנין העומדין בבטאן כי יש להם תמיד בורית שאלו ממנו וכן הוא השיב אינו כו' אבל למטה בבטאן יש לי נר' ודאי שעל העומד בבטאן היה מדבר ואחר שיודע שלא היה בבטאן איש אומן שיקרא קוסי ישמעאל אלא זה בעל האשה הוי ליה כאילו הזכיר לבעל האשה בפי' ובפרט ע"פ העדיות שנכתבו ונחתמו מרבי יהודה בן עטר ומרבי נתן האשכנזי כנ"ל אם כן מצד הזכרת שם האיש ושם אביו כו' אין לפקפק בהתר אשה זו כלל אין דבר עומד נגד האשה הזאת רק כי קבורה לא היתה לו וכתב הרמב"ם פ' י"ג מהלכות גרושין וז"ל עד א' שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו ל"ת ואם נשאת לא תצא וכ"ד הרי"ף ז"ל וכתבו שדעתו ז"ל שאפי' בשני עדי' חיישינן דאמרי בדדמי ואע"ג דהרמב"ם לא סביר כוותיה בשני עדים וכמ"ש הרב מ"מ בעד א' שניה' שוים דחיישינן דאמר בדדמי וכתב הר"ן בתשו' דאע"ג דסברת החולקי' על הרי"ף והרמב"ם וסברי דעד א' מהימן אפי' כשאינו אומר קברתיו דלא חיישינן דאמר בדדמי שהם דברים נכונים וקרובים אל הדעת אבל מאחר שהרי"ף והרמב"ם הסכימו דכל במלחמ' ודכוותה חיישינן אפי' לע"א דאמר בדדמי מי יקל את ראשו להקל באיסור אשת איש כנגדם וכ"ש שרבינו חננאל ז"ל מחמיר יותר דאפי' קברתיו לא סגי ע"כ וכ"כ הריב"ש ז"ל בשם הרשב"א ז"ל וכן דעתו וא"כ נ"ד הוי כטביעה או מפולת דאפשר שמחמת חום או רבוי העשן נפלו ונר' לו שהיו כמתים וא"כ מ"ש הישמעאל אפשר שהיה בדדמי ואין לומר דליכא למיחש דאמר בדדמי אלא כשהיה העד בשעת הטביעה או בשעת המפולת וכיוצא בזה אבל ישמעאל זה אמר שכשהלך לשם ראה האחד מת במקום פ' כו' וא"כ אפשר לומר דכה"ג לא בעינן וקברתיו הא ודאי ליכא למימ' וכמו שכב' דחה זאת הסברא הריב"ש ז"ל סי' שע"ח ולא האריך שיוכל המעיין לראות הכל באורך בסי' הנז' אך אמנם נר' בעיני להתיר אשה זו מן הטעם שאומר אחר שראינו כמה הוזהרנו לעיין בעיגונא דאתתא וכמ"ש הרמב"ם וגם עוד דבר אחר שענין צורך וקברתיו כנר' שרוב האחרונים דעתם שלא להצריך קברתיו וכמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שע"ז וז"ל וא"כ עד א' במלחמה או במים אצ"ל קברתיו וכן הסמיכו כל האחרונים ז"ל אלא כיון שיצא מפי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ראוי לחוש לדבריהם ע"כ וא"כ כל טצדק דאית לן למימר דכה"ג לא מיירו הרי"ף והרמב"ם כדי לבקש זכות לאשה להוציאה מכבלי העיגון אית לן למימר לכן אני אומר שכיון שכתב הר"ן בתשו' וז"ל ומ"מ הוו זהירין בדבר דלאו דבעי דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בהן דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא בחלה הדברים כו' עד וכבר יצא בכיוצא בזה בהיתר במעשה שאירע בענין המר והנמהר אשר קרה לקהל טריגה והותרה אשה להנשא כיוצ' בזה על ידינו וע"י חברנו ע"כ א"כ גם אני אומר כיון שאמ' וכראותינו שני האנשים האלה מתים מוטלים פחדנו כו' נר' בודאי שדקדקו היטב במיתתם ולכן פחדו והלכו עוד אמר שהלכו לכפר א' להודיע הרעה הגדולה והיינו כלם מסתכלים באנשים ההם כו' והספק נשאר ביניהם אם נחנקו מעשן או נהרגו נר' ודאי שנתברר להם המיתה וקרוב לומר ודאי שטלטלום שאל"כ איך נודע להם שלא נהרגו בכלי זיין אולי בצד שהיה נוגע לארץ היה המכה אלא ודאי שטלטלום ולא ראו בהם שום מכה וכי תימא א"כ ואיך נשאר ספק י"ל שנשאר ספק אם נחנקו על ידי אדם או ע"י העשן עוד שאמר שהלכו ושחזרו ושראו האנשים ההם כו' ומן הנר' ודאי שאם לא היו מתים ממש כבר בזה הזמן שהלכו ושחזרו היו רואים בהם תנועה מה ועוד שאמר שהסכימו לשום שומרים וכשחזרו מצאו הכל עפר א"כ נר' ודאי שאין לחוש כלל אלא שאשה זו מותרת דמאי איכא למיחש דלמח נתעלף מן העשן אמנם אח"כ קם והלך לו זה א"א כיון שאמר שבפעם שחזרו ראו אותם כנז' וששמו שומרים וכשחזרו מאנדרינופלה הכל עפר כו' נר' א"כ שלא יצא אדם משם כי עמדו השומרים וראו ונמצא אחר כך הכל עפר הרי דמי ענין זה למים שיש להם סוף שהדין הוא שאם שהה שם כדי שתצא נפשו תנשא לכתחל' מטעם זה נר' בעיני שאשה זו מותרת להנשא לע"ד ומ"מ כיון שראיתי מה שכתב הר"ן בתשו' הנז' וז"ל אבל מ"מ צריך דקדוק גדול בעדות זה כדי שלא יהא בו שום צד דאיכא למימר אמר בדדמי ולפיכך אתם היודעים ע"כ לכן אני אומר שחכמי יועצי אנדרינופלה הם היודעים הדברים ואם יראה בעיני חכמתם להתיר הנני מסכים ואם הם אינם מסכימים לכך תתעגן עד ישקיף וירא ה' משמי חסדיו ויתירה מכבלי עיגונה כה אמר הצעיר:

ס״טבמותב תלתא כחדא הוינא אנחנ' בי דינ' דחתימין לתת' כד אתא קדמנא יאושע ג'יראשי בר יצח' ואמר לנו איך זה לו ארבעה שנים היו לאביו פועלים הנקראים קארדאדוריש ועשה להם סעודה אביו יצחק הנז' ובתוכם רבי אהרן כהן ויהי כאשר ישבו לאכול נתן לו אביו יצחק הנז' ליאושע הנז' כוס מלא יין ואמר לו תנהו לאהרן כהן לקדושי בתו אז יאושע הנז' נתן הכוס הנז' לאהרן הנז' ואמר לו קח הכוס יין הזה בעד קדושי אישטרילייא בתך בעדי ושאלנו לו אם היו שם אנשים רבים והשיב יאושע הנז' שהיו שם כמו ה' אנשים או ו' ולא עוד ואלה שמותם ברוך מאנו וג'יברי ויעקב גאני ואיש אחר ושמו ג"כ יעקב שאינו יודע כנויו אבל אם היה רואהו הי' מכירו והאנשים הנצבים שם אמרו לנו ששמו אהרן ויטה ואהרן כהן אבי אישטרילייקה ואביו יצחק גיראשי ואז אתא קדמנא ברו' מאנו ואחר האיומים והגזומים הראויים להעשו' לו מן הדין בואם לא יגיד כו' נשבע בס"ת להגיד האמת ואמ' ברוך הנז' כי זה ג' שנים ישבו לאכול בית ר' יצחק הנז' והיה ג'יברי הנז' עושה מלאכתו בצמר אמנם האוכלי' היו יצחק ג'יראשי ואהרן כהן וברוך הנז' ויעקב גאני ובתוך האכילה היה משבח אהרן הנז' ליאושע בר יצחק הנז' שהיה משרת להם באכילה הנז' שאין בכל בניו כמותו שומע לאביו אז אמר יצחק הנז' לאהרן א"כ נתחתן והשיב לו נאכל כי אין לנו עסק בענין החיתון ואח"כ לקח כוס יין יצחק הנז' ואמר לאהרן בשמחתך ולקח הכוס מידו וכשהי' בידו אמר לו נתתיו לך בעד קדושי בתך אישטרילייא הנז' לבני יאושע ויהי כשמוע אהרן את דברי יצחק הנז' שם הכוס על השלחן ולא רצה לקבלו ולקח אותו ברוך הנז' ושתה יותר מחציו ואח"כ נתן השאר לאהרן הנז' ועכ"ז לא היה רוצה לשתותו רק שאמר לו ברוך הנז' שאינו מעלה ומוריד אח' שאינו לוקח אותו מיד יצחק הנז' אלא מיד ברוך ושאלנו ליצחק הנז' אם באיזה זמן נתן איזה דבר לאהרן הנז' בעד קדושי אישטרילייא לבנו יאושע ואמ' חלילה כי מעולם לא נתן כלו' לאהרן בעד קדושין אח"כ אתא קדמנ' אהרן ויטה ואחרי האיומי' והגזומי' הראוים לעשות כו' קם והעיד בתורת עדות איך היה עובר דרך פתח בית יצחק הנז' וקראו לו שהיו אוכלים שם יצחק הנז' ואהרן הנז' יחד עם ברוך הנז' ועם יאושע בר יצחק הנז' וראה לאהרן כהן שהיה משבח ליאושע הנז' שהיה נוצר מצות אביו ואמר לו יצחק לאהרן נתחתן ולקח יאושע כוס יין ונתנו לאהרן וא"ל נתתיו לך בעד קדושי אישטרילי'קה בתך בעדי וקבל אהרן הכוס מידו ושת' אותו ואח"כ אתא משה ג'יברי והעיד בתו' עדו' אחר האיומים והגזומים ואמר שהיה עושה מלאכתו בצמר בבית יצחק הנז' והיו אוכלי' שם יצחק הנז' ואהרן ואנשי' אחרים והפצירו עמו שיקום לאכול עמהם וקם ואכל מעט ואז לקח יצחק הנז' כוס יין אחד ונתנו לאהרן הנז' וקבלו אהרן ואמ"ל יצחק נתתי הכוס לקדושי בתך אישטרילייא לבני יאושע ולא רצה לקבלו אחרי שומעו את דברי יצחק ואז לקחו ברוך מאנו ושתה הכוס יין הנזכר כל הנ"ל הועד בפנינו ביום ד' עשר' לחשון שנת השכ"ז ואמר משה ג' יברי שזה עבר בפניו זה לו קרוב לשלש שנים ולראות האמת כתבנו וחתמנו מה שהועד בפנינו והכל שרי' וקיים.

ע׳ובמותב תלתא אתא קדמנא ברוך הנזכר ושאלנו ממנו אם אכל פעם אחרת עם יעקב גאני בבית יצחק הנז' וישיבנו דבר שפעמים רבות אכל בבית יצחק הנז' אמנם עם יעקב גאני לא אכל כי בפעם ההיא היה זה יום ו' כ"ו לחשון שנת השכ"ז ליצירה והכל שריר וקים. וגם משה ג'יברי העיד בתורת עדו' איך לא נמצא שם בבית ר' יצחק הנז' עם יעקב גאני רק בפעם ההיא שהיו אוכלים שם האנשים הנז' והיה זה ביום ששי במעמד הנז' וקים:

ע״אביום ה' כ"ה לחדש חשון שנת השכ"ו ליצירה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' יעקב גאני ואח' האיומי' והגזומים הראויים להעשות לו בואם לא יגיד כו' נשבע ש"ח בנקיטת חפץ כראוי והעיד בתורת עדות איך זה כמו ארבע שנים ויותר היה אוכל בבית רבי יצחק ג'יראשי יחד עם בנו של ר' יצחק הנז' ושמו יאושע ועם אהרן כהן ועם ברוך מאנו ועם משה ג'יברי שהיה עושה מלאכתו בצמר בבית רבי יצחק וגם היה שם אהרן ויטה ואמר שבשעת האכילה היה משבח אהרן הנז' ליהושע הנז' והי' אומר לאביו יצחק כמה נאים מעשיו מבנך יאושע יותר מהבנים אחרים אשר לך שהיא זריז ומהיר ושומע לעצת אביו וא"ל יצחק הנז' לאהרן הנז' כיון שהדבר כן תן לו את בתך אז אמר אהרן מי יתן והיה כדבריך אז אמר יצחק הנז' לבנו יאושע קח כוס אחד יין ותן אותו לאהרן לקדושי בתו ואז לקח הכוס יאושע הנז' ונתנו לאהרן הנז' ואמר לו קחהו לקדושי בתך אשטרילייא זהו מה שהעיד יעקב הנז' בזמן הנז' וקים:

ע״בבמותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא רבי מרדכי ן' שוהם יצ"ו ואחר האיומים והגזומים הראויים להעשות לו מן הדין בואם לא יגיד קם על רגליו והעיד בתורת עדות איך רבי אהרן כהן יצ"ו בא לדור בחצרו שהי' דר בו זה לו שבעה עשר שנה לחג הסוכות שעבר והביא שם בתו הגדולה שנפטרה לבית עולמה ואז נולדה לו בת אחרת ושמה אישטרילייא באופן שמסוכות הנז' נכנסה אישטרילייא הנז' לשמנה עשר שנה והיה זה ביום שני כ"ט לחדש חשון שנת השכ"ז ליצירה בשאלוניקי וקים:

ע״גגם אתא קדמנ' רבי שמואל מאגזרו יצ"ו ואחרי האיומים והגזומים הראויים להעשות לו מן הדין בואם לא יגיד כו' ואלות וקללות שקבל עליו העיד בתורת עדות איך יש לו בן ושמו מרדכי מאגזרו שהוא בן י"ח שנה עד חג הסוכות שעבר ומחג הסוכות הנז' נכנס לתשע עשרה שנה ואישטרילייא בת אהרן כהן פחותה שנה אחת מבני הנז' באופן שנכנסה אישטרילייא הנז' לח"י שנה מחג הסוכות הנז' ונתן ראיה לדבריו רבי שמואל הנזכר שבנו הנז' ינק משדי אם אישטרילייא בזמן ההוא שהיתה מנקת לבתה אשטרילייא ולהיות אמת שכל הנ"ל העיד קדמנא ב"ד דחתימין לתתא רבי שמואל הנז' כתבנו וח"ש ביום ה' ב' לחדש כסלו השכ"ז ליצירה בשאלוניקי וקים: ביום ד' שמונה ימים לחדש כסליו שנת השכ"ז ליצירה אתו קדמנא היקרים כ"ר יצחק וידאל מקהל קדוש איטלייא וכ"ר משה שני מקהל ציצילייא ואחר האיומים והגזומים הראויים להעשות להם מן הדין בואם לא יגיד העידו בפנינו בי דינא דחתימין לתתא ובפני אהרן ויטה בתורת עדות ואמרו איך הוא דבר אמת שלימים חלפו למו היו הם עושים במלאכת הצמר בבית כ"ר מיכאל חזן י"א והיה שם ג"כ אהרן ויטה עושה במלאכת הצמר והיה שם ג"כ עמהם נער אחד מתעסק במלאכת הצמר שלא היו מכירים אותו כי היה גר בארץ ויהי לעת הצהרים הנער הנז' עלה לעלייה אחת לישן שם שינת הצהרים ושוב אח"כ עלה אחריו אהרן ויטה אל העליה הנז' ואחר כך שמעו בקול הנער שהיה צועק ותיכף על לשם רבי יצחק וידאל הנז' ואחריו עלה רבי משה שני הנז' וראו שניהם איך אהרן ויטה הנז' היה אונס אל הנער הנז' ורבעו ושהיו מדובקים יחד והנער הנז' היה צועק ואז גערו לאהרן ויטה והכלימוהו ואז נתפרדה חבילתם וברדת' משם אמרו לאשת רבי מיכאל חזן הנז' שיוציא לאהרן ויטה מתוך ביתה כל זה העידו בפנינו בתורת עדות ר"י ור"מ הנז' ועוד נחנא ב"ד דחתימין לתתא בעצם היו' הזה הלכנו לבית היקרה אשת רבי מיכאל חזן יצ"ו ושאלנו את פיה אם כנים הדברים כאשר העידו רבי יצחק ורבי משה הנז' ואמרה בתור' עדות איך הוא דבר אמת שהיא לא ראתה בעיניה המעשה הרע ההוא אבל ראתה לרבי יצחק ולרב משה הנז' כשירדו מהעליה והיו פניהם כשולי קדירה כי נכלמו ונתביישו ממעשה הרע והמכוער אשר ראו ושאמרו אלי' שתוציא לאהרן ויטה מתוך ביתה ואנחנו ג"כ שאלנו לאהרן ויטה הנז' ואמרנו לו מה אתה משיב לדבר הזה אשר הועד עליך והוא השיב אמר הלא לאלהים אני עוזב דבר זה ולהיות אמת כ"ז עבר בפנינו לראות האמת כתבנו וחתמנו שמותינו פה בשאלוניקי ביום הנז' וקים:

ע״דרבו היום פריצי' מחללים הקדשי' קדשי בנות ישראל העומדות בירכתי ביתן ובלתי ידיעתן מעלילי' עליהם שנתקדשו והנם כשבויות כאשר אירע לבחורה הזאת אישטרילייא בת אהרן כהן אשר נודע מפורס' מפי אנשים כשרים כי אבי הבחור יאושע גיראש"י היה אומר שהוא נתן כוס היין בתוך הסעודה שאינה של מצוה לקדש הבחורה לבנו וכשלמדוהו שאין האב מקדש אשה לבנו אלא א"כ עשאו שליח להעמיד השקר קצרה ואמר שבנו הוא בעצמו נתן כוס היין לאב הבחורה ואמר הדברים הנזכרים מפי עדים שקרים אהרן ויטה ויעקב גאני והנה הבחור' ואביה צועקים בקול מר ששקר ענו בה ועל פי החקירה הביאו עדות רבי ברוך מאנו ורבי משה ג"יברי והעידו כי הדבר עבר בקול הנשמע ונאמר כי אבי הבחור יצחק ג"יראשי הוא שנתן הכוס לאב הבחורה ולא רצה לקבלו באופן שכפי דבריהם אין שום פקפוק וערעור על הבחורה והנה היא מותרת להנשא לכל מי שתרצה ועל האמת כי אח' שעינינו הרואות כי אין דרך ומנהג שום בר ישראל לקדש בתו על דרך זה גם שלדברי הכל היה ע"פ היין ההתול והשחוק היה מן הדין להלך בדרך הקולא בענין כיוצא בזה וכדי שלא יחרוך רמיה צידו שלא יוסיפו בני עולה להעלי' עלילות על בנות ישראל להתיר בחורה זאת ע"פ שני העדים ברוך מאנו ומשה ג"יברי בהצטרף עדות המעידים היו' הבחורה בת י"ג שנים אפי' לפי עדות יצחק גאני שהעיד במספר שנים שעברו מן הסעודה ד' שנים הכל כמו שאומ' ראשונה שהנה יש כאן ב' כתי עדים מכחישות כי עם שהיה אפשר ליתלות ששתי סעודות היו א' שעברו ד' שנים כדברי ויטה וגאני ואחד שעבר ג' שנים כדברי בריך מאנו ומשה גיברי אעפ"י שחומרת הענין היתה גורמת לנו לומר זה דאל"כ כפי דברי ויטה וגאני כבר היתה מקודשת כשאירע מעש' הסעודה ול"ל ליצחק ג"יראשי לחזור ולקדש על האופן הנז' ואיך לא אמר אז לאב הבחורה מה תצעק והרי יש שנה שבתך מקודשת לבני. ומ"מ אין לנו כח להתיר מטענה זו כי סוף סוף נופל תחת האיפשר שאלו ואלו היו אומרים אמת אמנם אחר שחקרנו פי העדים רבי מש' ג"יברי ורבי ברוך מאנו ונשבעו שמעולם לא נמצאו בסעודה עם רבי יעקב גאני בבית ג"יראשי רק בפעם ההיא לבד ואלו אומרים שיש ג' שנים לבד ויעקב גאני אומר שיש ד' שנים ואלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים לא אלא כך היה נמצאו מכחישים אלו את אלו וכת א' מהם עדי שקר בלי ספק וכפי דברי הכת האח' שהבחורה נמשך שמקודשת לג"יראשי וכפי דברי הכת הב' נמשך שאינה מקודש' א"כ הוו ס' קדושין כי אין אנו יודעים על מי נסמוך ואחר שחקרנו אחר הזמן ונמשך שאפי' לפי דעת האוסרי' לבחורה היתה בעת ההיא גדולה בשנים רצוני בוגרת ואין לאב כח לקדשה בלתי רשותה א"כ הרי מותרת אפי' לפי עדות יעקב גאני וחברו איברא דאכתי אית לן לספוקי דדלמא אע"ג דהיתה גדולה בשנים לא היו לה סימנים בעת הנערות באופן שבחזקת נערה או קטנה היא והיתה מסורה ביד אביה לקדשה למי שירצה אבל לכאורה נראה דאית לן למימר דמסתמה הביאה סימנים וכדמוכח פ' יוצא דופן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכ' בדיקה חזקה הביאה סימנים וכ"פ הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שכיון שעתה אנו רואים אותה גדולה בסימנים יש לנו להחזיק אותה שמעת זמן הנערות באו הסימנים וכן הכריע בראיות ומדברי הרשב"א נראה שעדיין הדבר ספק כל עוד שלא נתברר שבימי הנערות היו לה סימנים לכן אמרתי שהיה מן הדין להתיר כי אפי' לדברי הרשב"א ז"ל אינו אלא ספק וא"כ נדון שלנו אפי' נניח דברי הרשב"א לדבר שאין בו מחלוקת הוי ס"ס ספק אם נסמוך לדברי כת זו או לדברי כת זו ואת"ל שיש לנו לסמוך על כת האוסר' ספק אם הביאה סימנים בימי הנערות כו' וכ"ש כאשר דברי הרשב"א ז"ל אינם מוסכמים שהרא"ש ז"ל חולק ודברי הרשב"א אינם אלא מצד חומרא וא"כ אפי' על זמן הגדלות לבד איכא ס"ס ספק כהרא"ש ספק כהרשב"א וא"ת כהרשב"א עדיין הוא ס' ועוד שאם באנו לחוש שמא לא הביאה סימנים גם הוא אפשר שלא הביא והיה קטן אלא שיש לומר שאולי הוא הביא והיה גדול והיא לא הביאה והיתה קטנה כ"ז חומר' על חומרא נוסף הכחשת העדים א"כ הרי היינו יכולים להתיר בחורה זומן הטעם הזה ומה גם עתה אם באנו להצטרף שכשסימ' נאמנים קרובי' ואפשר שאפי' אמה וזקנתה כאשר הזקנה אמרה אלי שהאמת שהביאה סימנים בזמן ההוא וכ"ש שאין אנו יודעים אם היין היה מב"ה ג"יראשי או אם היה מן האוכלים דהיה אפשר לדקדק מזה דכאן איתרע חזקה דכל מה שישנו ברשות האדם הוא שלו להיות שכן דרך המתהוללים במשתאות להוציא כל אחד חלקו גם יש דקדוק בדברי העדים שאחד מהם אמר בעדי והשני לא הזכיר ודברים אחרים שלא רציתי להאריך בהם להיותם בלתי צריכים להתר הבחורה לבד זה אני אומר שהוא עיקר גדול שכפי מה שבא בעדו' ויטה לא הזכיר שהיו שם ברוך מאנו ולא משה ג"יברי ונמצא שהוא אינו מצטרף עם יעקב גאני להכחי' לעדות ברוך מאנו ומשה גיברי והרי ברוך מאנו ומשה ג"יברי מכחישים לעדות יעקב גאני והוו תרי כנגד חד ואין דברו של א' במקום שנים נשאר עדות ויטה לבד שאין עד א' כלום כמו שפשטה הלכ' שאין חוששין לעד אפי' היכא דליכא הכחשה כ"ש במקום דאיכא הכחשה ע"כ מה שנשאתי ונתתי במעשה ומ"מ לא נתקררה דעתי ודעת החכמים השלמים אשר הייתי אני בחברתם יצ"ו עד שבאו עדים והעידו כנגד ויטה הנזכר באופן הנזכר ועוד לבירור הדבר חקרנו עוד החקירה הנזכר למעלה נמצ' שזה אהרן ויטה רשע גמור ופסול גמור לעדות מן התורה מלבד עבירות אחרו' שהעידו שלא ראינו לעלותם על ספר וגם על יעקב גאני שמועתו רעה מדברים תצלנה שתי אזניו של אדם לשמועה גם בזה לא חששנו לקבל עדות פסלותו להיות לא היה צריך ע"כ ראיתי שבחור' זאת אישטריליי' בת אהרן הכהן מותרת להנשא לכל מי שתרצה בלי שום פקפוק וערעור כלל ועיקר בהחכמת החכמים אשר הייתי בחברתם וחתמתי שמי שמואל די מדינה:

ע״השאלה מעשה שהיה כך היה במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנא שלום בר יצח' ואמר קדמנא איך בדרך כשהיו הולכים באנגילו קשטרו היום כמו שנה וחצי שלום הנז' ונתן יאני עם הרבה בחורים בצהרים שישבו לאכול לחם בקש נתן הנז' משלום הנז' כוס אחד מיין והוא השיב אם תרצה אותו בעד קדושי בתך אתנהו ונתן הנז' בפעם ראשונה ושניה ושלישית שישבו לאכו' לחם לא רצה וגם בפעם ד' שישבו לאכול לחם בקש נתן הנזכר לשלום הנז' שיתן לו כוס אחד מיין וכן השיב לו אם תרצה אותו בעד קדושי בתך אתנהו ונתן הנז' קבל היין ושתאו אלו הם דברי שלום הנז' ונתן יאני הנז' מכחיש וצועק שמעולם לא קבל היין מיד שלום בעד קדושי בתו ובפנינו חתומי מטה באר' אליה זקן שנמצא לשם והעיד בת"ע איך בדרך שהיו הולכים באנגילו קשטרו בזמן הנז' היו יושבים כתות כתות וכן בקש נתן הנז' משלום כוס אחד מיין והשיב לו אם תרצה אותו בעד קדושי בתך אתנהו לך ולא רצה אותו בפעם הראשון שניה ושלישית ובפעם ד' שישבו לאכול לחם אמר לו נתן יאני הנז' תן לי כוס א' מיין שעושה לי קר ושלום הנז' נתנו ואמר לו הנה שאני נותנו בעד קדושין ולקחו ושתאו ושתק וכן בא בפנינו ח"מר' יצחק בר אהרן סוסי יצ"ו והעיד בת"ע איך בדרך שהיו הולכים דאנגילו קסטרו היו יושבים כתות כתות ושלום הנז' היה שותה יין ונתן יאני הנז' בקש לו כוס אחד מיין והשיב לו אם תרצה אותו בעד קדושי בתך אתנהו ולא רצה בפעם ראשונה ושניה ושלישית ובפעם ד' שישבו לאכול לחם אמר לו נתן הנזכר לשלום הנז' תן לי כוס אחד מיין שעושה לי קר ושלום הנז' נתנו ואמר לו הנה שאני נותנו בעד קדושין ולקחו ושתאו ושת' והיה זה בזמן הנז' אלו הם דברי ב' העדים הנז' שבאו והעידו בפנינו בבת אחת ביום ד' ו' לחדש טבת השמ"ד ליצירה פה ארטה ושני העדים האלו הנז' הם נשואים שתי אחיות שבתי ברוך דיין דוד קלעי דיין נסים כהן דיין

ע״ועוד במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' משה סוסי והעיד בתורת עדות איך בהיותם הולכים באנגילו קסטרו בדרך בקש נתן יאני הנז' משלום הנז' כוס א' מיין ושלום השיב לו אם תרצה אותו בעד קדושי בתך אתנהו לך ונתן יאני הנז' לא רצה אותו וכן חזר ובקש ממנו פעם ופעמים ושלום השיב לו אם תרצה אותו בעד קדושין אתנהו לך ולא רצה וחזר ובקשו פעם אחרת ונתנו ואמר לו אני נותנו בעד קדושין ונתן הנז' לקחו ושתאו בשתיקה ולא אמר כלל עוד בא רבי שבתי ב"ר יודה מצה והעיד בתורת עדות איך נמצא לשם בשעת המעשה הנז' ובקש נתן הנז' משלום הנז' כוס א' מיין והשיב לו אם תרצה אותו לחשבון של קדושין אתנהו לך ולא רצה אותו וכן בקשו פעם ופעמים והוא היה משיב לו אם תרצה לחשבון של קדושין אתנהו לך ולא רצה אותו וכשבקשו פעם אחרת נתנו לו ואמר לו אני נותנו לך לחשבון של קדושין ונתן יאני לקחו ושתה אותו ולא אמר כלל היה זה ביום ו' כ"א לשבט השמ"ד פה חרטה שרוך דיין דוד קלעי דיין נסים כהן דיין ורבי משה סוסי העד של הכת השני הוא אח של רבי יצח' סוסי העד של הכת הראשונה:

ע״זבמותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא ב"ד דחתימין לתתא כדאתא קדמנא רבי שבתי סוסי ושאלנו את פיו אם יודע שום עדות על ענין הקדושין הנז' וגזרנו עליו בגזרת נחש להעיד האמת והעיד ועמד שבהיותם הולכים בדרך באנגילו קסטרו היה מבקש שלום הנז' מנתן יאני הנז' לתת לו את בתו לאשה ונתן יאני היה מחרפו על זה וכשישבו בדרך לאכול לחם בקש נתן יאני הנז' משלום הנז' כוס אחד מיין ושלום השיב לו אם תרצה אותו בעד קדושין אתנהו לך ונתן יאני לא רצה אותו ובפעם אחרת חזר ובקש ממנו כוס אחד מיין ושלום קם ונתנו לו אבל אינו זוכר בשעת נתינה אם נתנו בעד קדושין ומה אמר לו או אם נתנו לו דרך מתנה אמנם נתן יאני קבלו ושתפו בשתיקה כ"ז העיד בת"ע היה זה באחד בשבת י"ג לניסן השמ"ד ליצירה פה ארטה שבתי ברוך דיין דוד קלעי דיין נסים כהן דיין וזה העד רבי שבתי סוסי הוא אח לרבי יצחק סוסי העד של הכת ראשונה ואח לרבי משה סוסי העד של הכת שניה:

ע״חבמותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא רבי שלמה והעיד בת"ע אחרי אשר הטלנו חרם חמור גמור לומר האמת ואמ' איך כשהיו הולכים בדרך באנגילו קסטרו וישבו לאכול לחם כל הבחורי' מחברת' והיה שם שלו' הנז' ונתן יאני הנז' ובקש נתן יאני הנז' משלום מהיין שלו תן לי כוס אחד מיין כי היין של רבי שלמה סרלבו שתאוהו רבי שלמה הנז' ושלום הנז' ובקש נתן יאני משלום הנז' מיינו כוס אחד מיין ולא רצה ליתנו וכן חזר ובקש נתן יאני משלום הנז' פע' שנית כוס אחד מיין ואמר לו שלום אם תרצה אותו בעד קדושי בתך בעדי אתנהו ונתן יאני לא רצ' כשאמר לו אלו הדברים ואדרבא חללו וחרפו על הדבר הזה וכן חזר פעם שלישית ובקש ממנו שיתן לו כוס אחד מיין וכן קם ה"ר שלום הנז' ונתן לו כוס אחד מיין ואמר לו שלום הנזכר שאני נותנו לך זה הכוס מיין בעד קדושי בתך בעדי והוא קבלו בשתיקה ולא אמר כלום לא הן ולא לאו רק שתאו והן אמת שכשאמר רבי שלמה בעדי אמרו בסוף דבריו בשפה רפה וכן חזר ושאל לו אחד מהדיינים ואמר לו תברר דבריך איך אמרת שיאמר אותו בפי' לפי שראה הדיין שאמר תיבת בעדי בשפה רפה וחזר ואמר שבשעת נתינת היין א"ל אני נותנו לך בעד קדושי בתך ולא אמר בעדי וכן חזר ושאלו פעם ד' הדיין והטיל לו חרם שיאמ' האמת וחזר ואמר איך אמר לו בשעת נתינת הכוס בלשון זה ובלשון יווני אמרו איגו שטודידו יא קדושין טוש טיגאטי רשו יא טי מינה ר"ל אני נותנו לך בעד קדושי בתך בעדי היה זה ביום ה' י"א לאדר השמ"ד ליצירה שבתי ברוך דיין דוד קלעי דיין נסים כהן דיין:

ע״טאחר כ"ז הלך נתן יאני הנז' וקבל קדושין לבתו מאיש אחר קדושין גמורים בפני עדים כשרים כדין וכהלכה ובתו עדיין קטנה היא ונתן יאני הנז' מכחיש ואמר שמעולם לא קבל היין משלום הנז' בעד קדושי בתו לכן יורנו מורנו מורר צדק מה משפט הקטנה הזאת בעד הקדושין האלו ומהשי"ת שכרו כפול:

פ׳תשובה

פ״אלכאורה נראה כי הכת הראשון אין לנו עסק עמה אחר שהם נשואים לשתי אחיות דק"ל אמרינן תרי בעל כאשתו ראשון בראשון גם בערות רבי שבתי פשיטא שאין עדותו עדות כיון שאמר שאינו זוכר מ"ש בשעת נתינה וכולם מודים שקודם נתינה סרב ומיאן נתן יאני אב הקטנה ולפ"ז אפשר שמה שנתן רבינו שלום הכוס היה כמו מי שנתפייס לגזרת רבי נתן. גם לעדות סראלבו השלישי איני חושש כלל אליו אעפ"י שעדותו היותר חמור מכלם אבל אחר שכלם ר"ל כל אלו העדים הנז' היו במעמד אחד ובמקום א' אוכלי' ושותים וכלם מכחישים עדותו של סראלבו שכולם אומרים שלא אמר רבי שלום כי אם אני נותנו בעד קדושין א"כ עדותו של סראלבו בטל ואפי' לא היו כאן עדים מכחישים אלא שהיה הוא לבדו לא היינו חוששין לעדותו כי הלכה רווחת בישראל שאין חוששין לעד אחד בקידושין ואף על פי דסמ"ג ז"ל ואחרים עמו כתבו דחוששין לעד א' מ"מ כבר נתפשטה הלכה למעשה שלא לחוש כלל וכ"ש במקום דאיכא הכחשת המקודשת וכמ"ש הר"י בעת"ה וא"כ אין לנו להטפל אלא בעדות רבי משה סוסי בעדות רבי שבתי מצה דבאלו יש מקום עיון לפי שאין לפסול לרבי משה סוסי מטעם שהוא אח לרבי יצחק העד הראשון שכבר כתב הטור בשם הרא"ש ז"ל הביאו הטור בח"מ בהלכות עדות שאפי' כוונו להעיד בשעת ראיה אם לא באו בפני ב"ד להעיד אינם פוסלים זה על זה ובנ"ד לא מבעיא שלא באו שניהם כאחד להעיד לפני ב"ד אלא שרבי יצחק העיד ביום ראשון ששה לחדש טבת ורבי משה סוסי העיד ביום א"ך לשבט עם ר' שבתי א"כ בעדותו יש לחוש ומה שיש בו עיון הוא זה כי הלכה רווחת בישראל דבקדושין ידים מוכיחות בעינן וכתבו הפוס' רובא דרובא דמנכר והיכא דליכא ידים מוכיחות לא הוו קדושין כלל ולית לן למיחש אפי' מדרבנן וכן כתב הרא"ש בתשובה והאריך בזה ופס' כן בנו הריב"ה בא"ה וז"ל אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אינם קדושין כלל ואע"פ שדרכו להביא סברות שונות זו מזו כאן סתם ולא חש להביא שום חולק משמע דס"ל בפשיטות דהיכא דליכא ידים מוכיחות ליכא למיחש לקדושין כלל דא"כ מטעם זה היה נר' להקל בנ"ד דלכאורה גריע לשון זה דנ"ד מלשון הרי את מקודשת דגייז מלת לי לבד ואין אנו יודעים למי היא מקודשת אבל סוף סוף אנו יודעים מי היא המתקדשת אבל בנ"ד נר' שאין אנו יודעים מי הוא המקדש ולא מי היא המתקדש' שכך אמר אני נותנו אינם קדושין דלשון זה דאני נותנו אפשר שיורו שהוא שליח מאחר וגם שהמתקדשת היא אחרת שאינה בת נתן יאני אלא שכל זה אינו שוה לי לפי שיש לומר דודאי יש ידים מוכיחות כיון דאמר לשון מיותר דמה לו לומר אני נותנו וכי לא היו רואים שהוא היה נותן אלא ודאי מורה שרוצה לומר שהוא היה מקדש לעצמו גם י"ל שאף המתקדשת ידועה ואין כאן חסרון כיון שמתחילה אמר תרצה בעד קדושי בתך א"כ אפי' שנפסק הענין ואח"כ בשעת נתינה אמר שהיה נותן בעד קדושין אפי' הכי הדעת מחייב דסמך על מה שאמר מקודם בתך ודמי קצת להא דאמרינן בתוספתא בקדושין פ"ק והביאה בהלכות וכתבה הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות מכירה וז"ל המבקש לקנות מחבירו מקח מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו כו' אח"כ נתקרבו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע כו' עד ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ חייב ליתן מאתים ע"כ הרי שאע"פ שלא פי' שכונתו לקנות בר' על הסתם משמ' דסמך על ר' שאמר מקודם הכא נמי כיון שמתחלה אמר לו שלום אם תרצה אותו בעד קדושי בתך ואח"כ בשעת נתינה גילה לו שלום שנתן לו בעד קדושין ה"ל דכשנתן יאני חזר ושאל היין משלום וחזר שלו' ואמר לו הריני נותן בעד קדושין וקבל ושתק אדעתא דבתו של נתן יאני היה נותן ולא הוצרך לפרש דסמך על הדברים הראשונים וכ"ת תינח במקח וממכר דלא איברו סהדי אלא לשקרי וסגי בידיעת הדברים העוברים בין לוקח ומוכר אבל בקדושין דלא סגי בידיעת המקדש והמקודשת שאפי' שניהם מודים בקדושין אם לא היו שם עדים לא הוו קדושין כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ היה צריך שידעו העדים ענין הקדושין כמו שיודעים המקדש והמתקדשת לזה אני אומר דמשום הא נמי אין להקל דכיון שלעולם נמצאו העדים מתחלת הדברים שעברו בין נתן ובין שלום א"כ ה"ל שהעדים והמקדש והמתקדש' יודעים מי הוא המקדש מי היא המתקדשת אבל מה שנראה בעיני שהיה לנו מקום להקל מטעם שאם באנו לדקדק מאמר העדים נר' דאין כאן ב' עדים שוים אלא שאלו כל א' וא' עד בפני עצמו וכתב הריב"ה בהלכות עדות וז"ל ואעפ"י שאין צריך דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה ועדי קדושין יש מי שאומר שהוו כדיני נפשות דצריכי דרישה וחקירה ואפי' לדברי הרשב"א שהוא גדול הפוסקים כתב בתשובה שעדי קדושין אינן צריכין דרישה וחקירה אפי' לפי דעתו כיון שהוכחשו אם הוכחשו עדותם בטלה ובנ"ד נר' שהם מוכחשים שמשה סוסי אמר שבזה הלשון אמר שלום ליתן ג' פעמים אם תרצה אותו בעד קדושין גם בשע' הנתינה אמר אני נותנו בעד קדושין זה לשון אמרו ג"פ בסיגנון א' ועדות רבי שבתי מצה בכל ג' פעמים אומר שאמר בחשבון של קדושין הרי א"כ מכחישין זה את זה בלשון דלא ראי זה כראי זה בשתי תיבות שהם גוף העדות עוד יש שלפי זה של משה מצה כמעט הוא לשון בלתי הבנה שלשון לחשבון של קדושין אפשר להבין בא' מב' פנים א' שעתיד עדיין להשלים סך מה לגמר הקדושין כי זה עתה התחל' חשבון או להפך שכבר נתן לו התחלת הקדושין וכוס זה גמר החשבון וכפי זה הכל בטל דאין כאן עדים יעידו על אלו הקדושין אלא שעדיין לבי נוקפי דשמא לשון חשבון ולשון בעד אשר הוא אצל בני אדם עמי ארץ ואינם מבחינים בין זה לזה וחושבים שהענין א' אם כן יש לנו להחמיר להיות הדבר דבר ערוה החמורה עוד אני חוכך להחמיר מצד אחר שאעפ"י שאמרנו שהכת הא' בטל היינו אם לא היו שם אלא אותם ב' עדים לבד אך אם נצרף עדות רבי אליה הזקן עם עדות רבי משה סוסי נר' ודאי דלית נגר ובר נגר דמצי לפרקינה להאי אתתא בלא גט ואחר שנתקדש' לשני וקדושי השני הם קדושין ודאים וקדושי הא' הוו קדושי ס' א"כ הדין נותן שמגרש הראשון ונושא ב' לכוף לא' כפיית ר"ת לפחות:

פ״בשאלה מעשה שהיה כך היה שבחור א' הוציא קול שקדש את בת הנעלה הר' מרדכי טאלבי נ"ע והבחור הוא בנו של ר' חיים טאלבי נ"ע אחיו של ה"ר מרדכי הנז' נ"ע והחתים שטר על הקדושין ואחד מהעדים חתם בשטר והא' צוה לחתום ונתקיים השטר מיד שלשה רקים והנבון ונעלה כה"ר דוד גחואיל יצ"ו אפוטרו' היתומים ספר לי ממאורע ואז אמר לי שלא היתה הבחורה כי אם בת י"ב שנה וכמתאונן על המעשה הרע אמרתי לו שיעשה שתמאן הבחורה בפני שלשה וכשהלך חזר ואמר לי שנודע לו שהיא בת י"ג שנה אז אמרתי לו שיבדקוה נשים כשרות היטב ונבדקה ולא מצאו בה סימנים כלל אז אמרתי לו שמ"מ תמאן הבחורה שאם לא יועיל לא יזיק ואדרבא אם יצטרך גט מספק צריכה מיאון כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותו כדאמרי' בקדושין גבי קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה דיש פוסקים כרב ושמואל וס"ל דצריכה גט ומיאון ואם לא יצטרך אין כאן הפסד כלום ואחר ב' או ג' ימים בא א' מן העדים בפני הקהל וא' מהם אמר שלא ה"ד מעולם והב' אמר שכן היה אמת שנתן לה כך וכך אבל לא אמר לה כלל אלא להם לעדים אמר הוו עלי עדים ואמר שהיא לא שמעה ועתה יש לראות אם יש לחוש לאלו הקדושין או לאו:

פ״גתשובה

פ״דלע"ד אין לחוש להם כלל מהטעמים שאכתוב בס"ד וקודם כל דבר ראיתי להקדים כי נודע בשערי העיר הזאת מהקדושים אשר בארץ המה והחיים אשר הם חיים עדנה הסכימו והכריזו בחרם חמור וגמור בחברה ת"ת בשבת חנוכה בקבוץ הגדול שנעשה שם כנודע שלא לקדש אשה כי אם בעשרה ושיהיו העשרה מבן י"ח שנה ומעלה והחרימו את העדים שימצאו בקדישין שלא יהיו על האופן הנז' וכ"ז גלוי וידוע בשערי העיר הזאת עוד ראיתי להעתיק כאן מ"ש רי"ו משרים נתיב ב' ה"א וז"ל קבלת עדות צריכה לפני מומחין ג' יודעי הלכות עדות כו' עד ומחדש התחילו הדיוטות לקבל עדות ומטים עקלקלות והרי הם כאילו קבלו עדות שקרואין דנין ע"פ אותו השטר וכתב רב אלפס בתשובה אם באלב"ד שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר אם אותם מקבלי עדות בקיאין בדקדו' עדים ובחקירה הולכים אחר השטר ואין חוששין לעדות דעדים ואם לאו אין סומכין אלא על העדים ומעתה הנני בא להורות איך הוא דבר אמת שאין לחוש לאילו הקדושין הרמב"ם כתב פ"ב מה"א הגיע לי"ב שנה ויום אחד ולא הביאה ב' שערות אעפ"י שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד כ' שנים נמצא כפי זה היה נר' שהמיאון היה מועיל אך אמנם בה' מיאון כתב עד מתי הבת ממאנת עד שתהיה נערה כו' עד בד"א בשלא בא עליה אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום א' אבל אם הגי' לי"ב שנה ויום א' ונבעלה הואיל והבעיל' קונה מן התורה כמו שבארנו אינה ממאנת כו' עד הרי זה חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפי' הרי הוא צריכה גט מספק ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר מספק צריכה גט עכ"ל ולכאורה היה אפשר לו' דוקא נבעלה ובפרט דעת הרמב"ם דס"ל דקדושי כסף דרבנן אבל נראה ודאי דאינו כן אלא דלרבותא נקט לאשמועינן דאפי' לא ידעינן שקדשה ודאי בבעילה אמרינן דמסתמא אדעתא דקדושין בעל וכ"ש כשקדש בבירור דהוי דינא הכי כמו כשבעל וצריכה גט ומ"מ למדנו מדבריו דבין הכי ובין הכי כל עוד שלא הביא ב' שערות אינו אלא ספק קדושין דחיישינן שמא נשרו. גם ראיתי בהגהות מימונית אעפ"י שלא נמצאו שערות מי יוכל להבחין שלא יהיו שם גומות או שמא ב' שערות א' בגבה וא' בכרסה כו' עד הלכך אפי' לא בעל לאחר זמן אין בודקין אותה ופי' גבה מקום תפוח שבערוה וכרסה שפתי הערוה אבל גבה וכרסה ממש ודאי אין מועילים אלא הכל במקום הערוה והרמב"ן והרשב"א כן דעתם עוד חומרא אחר' דלאחר הפרק נשים בודקות אותה להחזיקה בגדולה אבל להחזיקה בקטנה להקל אינם נאמנות כו' אבל אחרים אמרו בין להקל בין להחמיר ע"כ מה שראיתי לכתוב כי לא נעלמו ממני אלו החומרות ועכ"ז לא נסוגותי אחור לחפש אחר זכות הבחורה זאת כי כן ראוי לכל בעל נפש כדי שלא יחרוך רמיה צידו ולא יהנו לרשעים מעשיהם הרעים לבוא על בנות ישראל במרמה ועולה לעשותם כשבויות חרב. ואחר הודיע ה' לנו את כל זאת נראה בלי ספק שאין לחוש לאלו הקדושין כלל שאם באנו להחמיר מצד השטר כבר נודע מ"ש הרשב"א שאין עדות שטר הקדושין כלום וכן אחרים גדולים כ"כ כמו שנראה במרדכי: ואע"פי שמהררי"ק נטה להחמיר הרבה מ"מ מורי הגדול כמהר"ר יוסף איטאצאק ז"ל עשה פסק ארוך והוכיח בראיות שאין לחוש לעדות שבשטר קדושין כל עוד שהעדים אינם באים להעיד בפיהם משום דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן גם הח' השלם הישיש כמוהר"ר חיים עובדיה ז"ל חתם בפסק ההוא וגם אני הדיוט כתבתי פסק ארוך קודם שראיתי דברי מורי הנז' ואע"פ שכשיש קיום ב"ד נלע"ד להחמיר אפי' לדעת הרשב"א מ"מ בנדון כזה שהעד הא לא חתם אלא צוה לחתום לאו כלום הוא ואפי' לדעת מהררי"ק דע"פ לא קאמר מהררי"ק שיש להחמיר בשטר קדושין אלא בשטר גמור מטעמא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ופשי' דשטר כזה חספא בעלמא הוא א"כ אין ספק שמצד השטר אין לחוש כלל ועיקר ואם באנו להחמיר מצד שאומרים שאלו העדים כשבאו לקיים חתימתם בפני הג' העידו בע"פ דבריהם גם זה ודאי אינו כלום מכמה טעמים א' דרוב הפוסקים כתבו דעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד לאו עדות הוא. ב' שאלו העדים עברו חרם והם פסולים להעיד כמ"ש הריב"ה ח"מ סי' ל"ד העובד על השבועה א' ש"ש וא' שבועת שקר של ממון ובטוי פסולים ואפי' שעובר על חרם שהחרימו הקהל ואעפ"י שהיה אפשר לומר דהיינו לסברת ר"ת דס"ל דהעובר על השבועה אפי' שבועה דלהבא פסול ולזה הסכים הרא"ש אבל לדעת רש"י דס"ל שאין העד פסול אלא כשעבר שבועה דלעבר כגון שבועה שלא אכלתי והוא אכל שבשעה שהוציא השבועה מפיו יצאה לשקר מ"מ כתב הריב"ש שאפי' לדעת רש"י דס"ל דכל שנשבע להבא דאינו נקרא חשוד היינו שאינו חשוד לשבוע' דלשעבר אבל לעדות פסול אליבא דכ"ע וכתב הרמב"ם ז"ל כל הפסול בעבירה אם העידו שני עדים שעשה העבירה אעפ"י שלא התרו בו כו' מ"מ הרי זה פסול לעדות בד"א שעבר על דבר הפשוט בישראל כו' ע"ש הרי שאין דבר פשוט בישראל כמי שעובר על החר' והביא לשונו הריב"ה מבלי חולק עוד ראיתי טעם גדול שלא לחוש לאלו הקדושין קבל' עדות שלא בפני בע"ד שרוב הפוסקים הסכימו שאין דנין עפ"י אותו עדות אפילו בדיעבד כמ"ש נמוקי יוסף פ' בתרא דב"ק וז"ל וכיון דקי"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אם עברו וקבלו לא עשו כלום דה"ל טועה בדבר משנה הרא"ש הכי ס"ל בפשיטות וכ"ד הרשב"א והרמ"ה וכ"כ ה"ר דוראן בשם הרשב"א: ואני כתבתי פעם ופעמים בענין כזה בספ' קדושין שיש לנו סמך גדול להקל ולא להחמיר מהא דכתב הר"ן ריש פ"ק קדושין בחדושיו על ההלכות וז"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריך גט מדאורייתא דאפש' דמדאוריית' שרי משום דאיכא למימ' העמד אשה בחזקתה והרי היא בחזקת פנויה ואעפ"י שהניח הדבר בספק מ"מ הדעת נותן שיש בזה טעם מספיק בהצטרף טעם או טעמים אחרים ע"כ מה שראיתי לכתוב בקיצור להורות שבחורה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה כיון שמצד השטר אין כאן חשש כלל אפי' לדעת מהררי"ק כמ"ש ואם על מה שהעידו על פה יש כמה טעמים להורות שאין בעדותם כלום כיון שמקבלי העדו' הם עמי הארץ בלתי יודעים בין ימינם לשמאלם וכבר כתבתי מ"ש רי"ו כנז' לעיל ועוד טעם אחר שלא נתקבל העדות בפני בע"ד ואע"פ ששמעתי אומרים דיש מי שכתב דבקדושין אין צריך שיקובל העדות בפני בע"ד דהוי לאסור אשה לעלמא אני אומר שסברא זו בטלה כיון שלא מצינו סברא זו בשום פוסק מהפוסקים המובהקים אשר מימיהם אנו שותים עוד כי הדברים ק"ו ומה בדיני ממונות הקל כתבו רוב הפוסקים שקבלת עדות שלא בפני בע"ד אין חוששין לאותו עדות לאסור אשה שהוא דיני נפשות לחייבה מיתת ב"ד עאכ"ו ואפי' היינו רוצים לומר שיש לחוש קצת מ"מ במקום דאיכא ס"ס אפילו באיסור ע"ז אנו מקילין ובנ"ד יש ספק א' בקדושין עצמם אפי' היו אמתיים כ"ש שיש ספק אם הם אמת ואפי' שנאמר שעבר הענין כן אפשר שהעדים פסולים ואת"ל שהעדי' יש מקום להכשירם מקבלי העדות אינם ראוים לקבל עדות וקבלתם לאו כלום הוא ואחר כל הטעמים והספקות האלה מי הוא שירצה ליתן יד לפושעים ולהחמיר במקום שאין ראוי להחמיר ועל כן אומר לי לבי שאין להרהר בהתר הבחורה הזאת שהיא מותרת לעלמא כמ"ש ואדרבא כתב הרא"ש בתשו' בפשיטות וז"ל ואף בדיני ממונו' אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כו' יע"ש למדנו מדבריו כי הדבר פשוט מאד שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בדיני ערוה יותר ויותר בדיני ממונות והוא הרא"ש ראש לאחרונים ודוק:

פ״השאלה דינה נשתדכה לראובן ואחר קצת ימים נתחרטו קרובי דינה וכשרא' ראובן כי אין פניה עמו הוציא שטר שקדש' ונתקיי' השטר והעידו עדי' בב"ד על הקדושין ושלא בפני דינה ושלא בפני שום א' מקרובי' וחכ' א' מבני חכמי העי' שדינ' דרה בה פס' וגז' כי דינ' היתה מקודש' ואח' זמן רב שהיו נותנים מעות יותר מד' אלפים לפני' הוציא אח דינה שטר הפקעת קידושין ואח"כך הלך אח דינה וקדשה לאחר ועשו חופה וז' ברכות וכשמוע חכמי העיר הדבר נתקבצו כלם וגזרו שיצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וזה היה תוך ג' שעות הכל ועתה יש לראות מה משפט דינה אם תצא מן הראשון בגט ותנשא לשני או תצא משניהם ותנשא לשלישי ועתה יש לתת טעם וצד לכל החלוקו' נפסק' ההלכה ועלתה ההסכמ' מחכמי העיר שדינה אסורה לראובן מטעם שקדושיו קדו' ספק וקרוב דאין בהם אלא חומרת קול קדוש' ואמרי' והלכה רווחת דבכה"ג אם קדשה שני קדו' גמורים מגרש' ראשון ונושא שני וכתב הריב"ה בטור א"ה סי' מ"ו וז"ל ודוקא שקדשה הב' ולא כנסה אבל אם כנסה אסורה לו אחר שגרשה הראשון שכיון שמצריכין אותה גט מראשון הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצא שבא עליה השני בזנות ואסורה עליו עולמית עכ"ל ולשון זה לא מצאנו בשאר הפו' האמת כי הדעת נותן כן כמ"ש ב"י ז"ל הרי לך הצד שממנו נר' שאסור לשניהם שכיון שדינה זו כנסה הב' בחופה וז' ברכות קודם גרושי א' אסור' עתה לשניהם לעולם. הצד השני דאיכא למימר דע"כ לא אמרינן דהיכא דכנסה השני אסורה לשניהם אלא היכא דאיכא יחוד שנתיחדו ב' לבדם אבל היכא שלא נתיחדו מותרת לב' אפילו דאיכא ז' ברכות שאינם מעלים ולא מורידים:

פ״ותשובה

פ״זנר' בעיני שאשה זו מותרת לשני אחר שיגרשנה הראשון והטעם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה בתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כנסה לחופה הנקרא נשואין בכל מקום כו' עד ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעיל' אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ והרב מ"מ ז"ל כתב ע"ז וז"ל ודעת רבינו וה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ"נ מדברי מקצת הגאו' ויש חולקים ואומרים דלא מבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא ע"כ ובפי' חופה לא הביא שום חולק כמ"ש בדין חופת נדה משמע דודאי חופה לא הוי אלא שיתיחד עמה כנז' ויחוד זה היינו שהאיש והאשה נסתרו ואין שום אדם איש ואשה בבית עמהם כמ"ש בגיטין פ' מי שאחזו לא תתיחד אלא ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחתה מפני שלבו גס בה נר' א"כ שאם יש עם האיש והאשה בבית אשר הם עומדים אפי' עבד או שפחה לא הוי יחוד וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה ב"י א"ה סימן קמ"ט על דין ש"מ שנתן גט וז"ל שאין צריכין עדי' מזומני' להיות אצלם כל זמן שהיא אצלו אלא כל שיש עמהם מי שאין לבם גס בהם אין חוששין משום קדו' וכמו ששנינו כו' וכל שזה נכנס וזה יוצא אין לחוש בדבר עוד הגהה בפ' י"ח מה' אי"ב ז"ל אשת כהן שנחבשה בידי גוים ויהודי' נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה כו' עד ויש להביא ראיה ממס' טהרות חצר שהרבים נכנסים לה ויוצאים לה כזו רה"ר לטומאה אפילו אם ידוע כי באותו היום לא היו שם נכנסים ויוצאים מ"מ לא חשיב מקום סתירה כ"ש אם ודאי יש הכא נכנסים ויוצאים שם אפילו אין לחצר כי אם פתח א' מ"מ כיון שיש ודאי נכנסים ויוצאים שם שריא כדפרישי' עכ"ל נמצא בנ"ד שאפילו היו נמצאים ביום החופה החתן והכלה בבית אחת כיון שהיו נכנסים ויוצאים לא מקרי יחוד כדי לומר עליה חזקה שנבעלה כ"ש שאפילו זה לא היה כמו שהעידו וכ"נ מדברי הטור בא"ה שכתב סימן ס"א וז"ל האיש שהכניס אשה לחופה היא כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתיחד עמו אפי' לא בא עליה כיון שנתיחדו לשם נשואין הרי היא כאשתו ע"כ הרי שמסכים בלשון חופה לפי' הרמב"ם ז"ל וברור הוא שכיון שכתב תתיחד וכן כיון שנתייחדו ובכל מקום שבא לשון זה בגמ' הכי משמע שאין איש זר בין המתיחדים וא"כ מ"ש הטור בסימן מ"ו אבל אם כנסה אסורה היינו שנתיחדה עמו כנז' וכן מוכח בסיפיה דלישנא דקאמר ונמצא שבא עליה בזנות שנר' שאין האיסור בא אלא מטעם שהכנוס היה מקום מיוחד וראוי לביאה וכן ראוי לומר כיון שכתב כן בפשיטו' בלי שום מחלוק' דבכה"ג דפרישנא אליבא דהרמב"ם פשיטא דכ"ע מודו דאסורה לשני ולענין אם צריך שלא פרסה נדה כבר הזכיר דזה מחלוקת ומשמע א"כ דלא פליג הרא"ש על הרמב"ם אלא בענין זה לבד. ומעתה צריך אני לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכ' אס"ב וז"ל כהן שקדש אשה מאיסור כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אעפ"י שנמצא בתולה ע"כ. לכאורה נר' לשון זה מנגד או סותר מה שאמרנו שנר' שהאסור מחמת נשואין לבד מבלי בעילה ובנשו' לבד תלוי ולא בבעילה וא"כ בנ"ד נמי נימא דבנשואין לבד תליה איסורה ולא צרי' ביאה אלא שודאי בעיון קל יתורץ זה והטעם שאם אתה אומר כן שכונת הרמב"ם דבנשואין לבד נעשת חללה קשה מנין לו שהרי בגמ' בפי' אמרו ביאה משוי לה חללה והו"ל למימר נשואין עושין חללה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ' הבא על יבמתו וז"ל מן הארוסין כשרות לפי שלא נבעלה וכן פירש"י גם כן וז"ל מן הנשואין פסולה דשויא חללה בביאתו מאי שכל נשוא' בחזקת בעולה כיון שאפילו לא נבעלה אסורה ועוד ק' מאי אעפ"י שנמצאת בתולה פשיטא שאם לא נבעלה שהיא בתולה ועוד מאי אעפ"י שנמצאת הל"ל אעפ"י שעדין היא בתולה פי' לשון נמצאת שייך למי שמבקש ומוצא וכאן אין אנו צריכים לבקש כיון שהביאה אינו מעל' ומוריד אלא שודאי עיקר האיסור אינו תלוי אלא בביאה אלא שבמקום שיש לחוש שבא עליה אסורה מטעם החזקה כיון שנתיחדה עמו בא עליה ואעפ"י שיאמר האומר נבדוק אם תמצא בתולה נדע ודאי שלא נבעלה לז"א אפ"ה אין זו ראיה לפי שכיון שכל נשואה בחזקת בעולה אית לן למימר שבא עליה שלא כדרכה שגם ביאה זו עושה חלול או שמא הטה או שמא לא עשה גמר ביאה ומטעם זה נמצאת בתולה ואית לן לאלומי לחזקה כל מאי דאפשר וה"פ ואם נמצא' אעפ"י שלא נבעלה בעילה כדרכה ואיך איפשר לידע שלא נבעלה שנמצאת בתולה והרי נתישבו דברי הרמב"ם ולרווחא דמלתא הייתי יכול לומר שאפילו שבנדון זה דכהן היינו רוצים לומר שאף על פי שלא נבעלה אלא שנסתרה אסורה בנ"ד הוי כדפי' משום דהתם אתה בא להתירה לאחרים ואחרים אין להם להאמין שלא נבעלה כיון דאיכא חזקה שנבעלה אבל נ"ד שכל מה שאנו אומרים אינו אלא להתירה לאיש הזה וכיון שהאיש והאשה אומרים שלא נתיחדו כלל הם נאמנים דלא גרע זה משנים שאו' נתגר' וב' אומרים לא נתגרש' שאם נשאת לא' מעדים לא תצא כיון שהעד והאשה אומרים שנתגרשה נאמנים והדברים ק"ו ומה התם דהיתה בחזקת נשואה ואיכא עדים שלא נתגרשה אפ"ה שהם נאמנים האיש והאשה ולא אמרי' להו שתצא בכ"ד דליכא חזקת יחו' וליכא עדים שנתיחדו עאכ"ו שיש לנו לו' נאמנים לומר שלא נתיחדו וכבר כתב כי מה שכתבתי אינו אלא לרווח' דמלתא דבנ"ד כבר באו עדים שלא נתייחדו כלל גם יודע שפירסה נדה וא"כ אין שום פקפוק כלל ועיקר בדבר אלא שאשה זו מותר' לשני אחר שתתגרש מן הראשון כמו ארוסה שקבלה קדוש' מהשני כמבואר בגמ' ובפו' ולהיות היה מי שקשה לו מ"ש הנ"י בריש האשה רבה דפרכינן בג' וצריכה גט מזה ומזה בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא כו' אלא רישא דעבדא איסורה קנסוה רבנ' סיפא דלא עבדא איסו' לא קנסוה רבנן ע"כ ופירש הנ"י ז"ל וז"ל כל מה שהצריכו גט משני משום קנסא דעבדא איסו' ולאו עבדא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה עבדא אסורא קרינן דהא לא שרינן בסיפא אלא נתקדשה בלבד ע"כ ואם כן למה לא נאמר כן בנ"ד כיון שנכנסה נקנוס אף על פי שלא נבעלה האמת דלא דמי כלל כמו שאבא' בס"ד אלא שאני אומר שהיה אפשר לומר שהרמב"ם ז"ל חולק על זה שהרי כתב בפ"ב מהל' יבום וחליצה וז"ל היבמה קודם שיבא עליה או קודם שיחלוץ הרי היא אסורה לזר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הא נשאת לבד לאו כלום היא ומ"מ נר' דמכאן אין ראיה דאפשר וכן הוא האמת דהאי דנקט ובעל לומר שאם לא בעל אינו לוקה וכמ"ש מהרר"י קארו זצ"ל אבל איסורא מיהא איכא וכן נ"ל שהרי בפ"י מהלכו' גרושין כתב וז"ל האשה שנשאת ונמצא הגט בטל או בא בעלה אחר ששמעה שמת אין הבעל הראשון והשני זכאין כו' הרי שכאן לא כתב אלא שנשאת לבד אלא שכפי האמת שם כתב ובעל כדי להתחייב מלקות אבל התם בפ"י דגרושין כתב נשאת לבד דהתם ליכא מלקות אלא איסור בלבד או מיתה בידי שמים אבל כל שנשאת לבד בחזקת בעולה היא ולכן קנסינן ליה ולא בי"ג דרכים וכן אני אומר שמ"ש הנ"י שכיון שנכנסה לחופה עבדא אסורה היינו שהיה שם יחוד גמור וכמ"ש לעיל ואין צריך לכפול הדברים עוד אני אומר ודוקא התם באשה שהלך בעלה כו' ראוי לקנוס לפי שהיתה א"א גמורה דכל טעמא דהקלו רבנן בעדית אשה היינו משום דדייקא ומנסבא וכן קנסו ביבמה שהיא איסור תורה לאו דלא תהיה אשת המת חוצה אבל בנדון דידן דלא הוי מעיקרא אלא איסור דרבנן אין לקנוס וכ"ש בהיות שלא היה שם יחוד כלל כמו שנ"ל:

פ״חשאלה מעשה שהיה כך היה שראו' שדך בתו לאה לש' ובשעת השידוכין פסק ליתן לחתנו ש' עם בתו סך מעות בעין כך וכך וכך בתכשיטין הכל בקנין ושבועה שנטל החתן שלא לקדש אשה אחרת אלא לאה בת ר' וכן נטל רא' חמיו קנין ושבועה להביא את בתו לנש' עם ש' ולתת לו בזמן הנשואין הסך הנז' ובכן נגמרו השידוכין הנז' ונכנס החתן הנז' בבית חמיו הנז' ואכל ושת' שם ימים רבים ושלח למשודכתו סבלו' ומגדנות ויהי היום ונפטרה רחל בת ר' אחות לאה הכלה הנז' אשר היתה נשואה ללוי ור' הנז' חשב מחשבות לבטל השדוכין שהיה לבתו לאה עם ש' ולתת את לאה לחתנו הראשון אשר נשאר אלמון וכשהרגיש שמעון חתנו האחרון הדבר שלח לחמיו לאמר שיתן לו את בתו לאה עם מה שפסק לו עמה שכבר שלמו הימים אשר פסקו ביניהם ור' חמיו היה דוחה אותו מיום אל יום עד אשר תבע ש' הנז' לחמיו רא' הנז' לפני ב"ד לאמר תן לי בתך כאשר פסקת עמי ור' השיב שכונתו רצויה לחזור לו הסבלונות ולפטור אותו אלא שמתירא פן אח"כ יעליל שמעון על בתו שקדשה בהחבא אז השיב ש' שהוא לא קדש את בתו ובכן בא ראו' וכל אשר היה לו משל שמ' החזיר לו מחוט ועד שרוך נעל וגם ש' מה שהיה לו משל ר' החזיר לו גם תבע ש' לר' שישלם לו קצת הוצאות שעשה מאחר שהוא חוזר בו וחייבו ב"ד את ראובן ושלם לש' הוצאותיו ובכן נפטרו איש מעל אחיו ואיש לדרכו פנה וקודם זה היה דבר ש' עם כלתו לאה כי היה אהבה גדולה ביניה' ולאה לא היתה רוצה להתפרד מעם ש' חתנה וקודם זה הסכימו ביניהם שבלילה תצא לאה מבית אביה ותבא בבית ש' חתנה בהחבא וכן עשתה בלילה יצאת מבית אביה ובאה בבית ש' חתנה וכשמוע ר' הדבר הזה צעק צעקה גדולה והל' בערכאו' שלהן ולא יכול ונשארה הכלה בבית ש' אחרי כן נכנסו ביניהם אנשים נכבדים ודברו על לב ר' יתרצה תת את בתו לש' אחרי שבתו אהבת נפשה אהבו ושיתן לו מה שפס' לו קודם ור' אמר שתבוא בתו לרשותו כבתחלה ומשם ישאנה ויתננה לש' כדרך כל הארץ והסכימו שילך ראובן יחד עם שנים או שלשה אנשים נכבדים וידברו על לב הכלה לאה לפתות אותה שתחזור לרשות אביה ובא שמעון לפני קצת נכבדי' ונשק ידי חמיו ראובן ויחבק לו דרך אהבה ושלום ואמר ראובן שיתן לשמעון חתנו כל אשר פסק עמו ויותר והסכימו שילך ראובן עם החכם לדבר על לב הנערה והלכו ודברו לנערה וגם שמעון חתנה פייסה ולא רצתה לבא ולחזור לבית אביה ושמעון הכין עצמו לנשואין ונכנס לחופה עם לאה שלא בפני אביה וכתב לה כתובה מכל הסך שפסק לתת לו אביה עם התוס' כדין והשלישו הכתוב' עתה בא שמעון ותבע לדין לראובן חמיו שיתן לו מה שפסק ליתן לו וראובן השיב שכבר נתפרדו איש מעל אחיו וכל א' חזר לחבירו מה שהיה לו משל חבירו גם חייבו אותו ב"ד שיפרע לו הוצאותיו וטען שמעון ואמר שכל מה שעשה הכל היה באונס מפני שהיו לו בידו של ראובן כלי כסף וכלי זהב והיה ירא שיעכבם ראובן אפי' שיטילנו בבית הסוהר ולכן נתרצה לקבל את שלו ועשה מודעא מזה הדבר שהיה אנוס גמור ויש לו שטר המודעא כתוב וחתום בידו ולכן נתרצה ואחר זה יתבע ממנו בתו ומה שפסק עמו שכבר היה בינו ובין לאה משודכתו דבר זה לצאת מבית אביה מפני מאהבת נפשה אהבו וראובן השיב שהוא לא היה אלם לעכב את תכשיטיו ומיד שתבע' לפני ב"ד נתנם לו ואם לא היה רצונו להתפרד מעם בתו למה לא תבעו אז בפני ב"ד שיתן לו בתו ושיקיים השבוע' והקנין שנטל ונשבע בשעת השדוכין אלא שהוא נתרצה ג"כ להתפרד וכבר מחלו זה את זה על הקנין והשבועה עוד טען שמעון שאח"כ חזרו ויאותו זה עם זה על דעת לקיי' התנאי הראשון שפסק לתת לו ואח"כ חזר הדבר להיות כבתחלה והביא שמעון עדים שנמצאו בשעת שחזרו ועשו אהבה ושלום זה עם זה ויען ראובן שכיון שלא בא בתו לרשותו שאינו רוצה לקיים תנאי הראשון לתת מה שפס' עמו ושמעון טוען כנגדו שכבר פייסה לבתו שתחזו' לבית אביה ולא רצתה עתה יורנו מורנו הדין עם מי:

פ״טתשובה

צ׳כבר כתבתי פעם ופעמי' במרוצה על מעשה זה והאמת כי הסבה אשר הניעני לכתו' היה כי קנא קנאתי מהמעשה הרע שעשה ר' משה צורי לבייש אדם נכבד ביש גדול כזה להסיר את בתו המשודכ' בקנין ושבועה חמור' ולתתה תיכף לחתנו הראשון לפי שמתה אחות' אחר זמן השדוכין וכן לא יעשה. ועתה ראיתי להאריך קצת מה לסבה ראיתי פסק החכם השל' גם השאל' ששלחו א' החכם השל' כמה"ר אהרן אביוד נר"ו ואח"כ מה"ר אליהו ארבארו נר"ו ויש קצת שנוי בלשון השאלה בין אחד לחברת'. אמנם תשובתי תהיה שוה לכלם כי עתה עמדתי על יסוד הענין בעצם ובראשונה ותחלת דברי ראיתי להקדים הקדמה אח' והיא זאת גלוי וידועכמה חשו חכמים לכבוד הבריות עד שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. ועוד מצינו הלכה רווחת בישראל דאע"ג דקי"ל דאסמכתא לא קניא וכל דהיא אסמכתא הוי עכ"ז פסקו רבותינו בעלי התוס' והביא לשונם הריב"ש ז"ל א"ה סי' ן' וז"ל כתב ר"י שכל קנסות שעושין בענין שדוכין שמי שחוזר בו יתחיי' לחברו כך וכך דלא הוי אסמכתא כו' וכן הרא"ש ז"ל כ"כ בתשו' והתוס' בפר' אז"נ נתנו טעם להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חברו וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן כתב מהרר"יק ז"ל דלפעמים אין דמי הבושת עולים כמו סך הקנס אפי' הכי לא הוי אסמכתא מכל זה אתה למד עונש המקל בכבוד הבריות ועינינו הרואות שזה רבי משה צורי אחר שנדר ליתן את בתו לה"ר יוסף פארדו ועשה קנין ושבועה חמורה בפני רבים וע"ד חתנו דהוי שבועה בשביל קבלת טובה שנתפייס חתנו לישא את בתו בשביל השבועה שנשבע חמיו דהוי קבלת טובה וכ"ש בזמן הזה ואחר כל זה בלי שום טעם שלא מצא בו דבור ערוה יוכל להתנצל אלא לפי שראה שמתה בתו הגדולה העיר את רוחו לבייש את חתנו ולהרוס כל מה שבנה וכדי בזיון וקצף ועל זה אני אומ' שראוי לדון לאיש הזה ר' משה צורי בכל צד חומרא שאפשר ולא לבקש קילות ועתה יש לראות מנין ראיתי לחייבו ואח"כ מאיזה מקום היה אפשר לפוטרו ואח"כ מה טעם המכריע צד החיוב יותר מצד הפטו' לכאורה היה נר' לפטור לה"ר משה מאותה תשו' שכתב הר"ש בן צמח ז"ל הביאו ב"י א"ה סי' נ"א וז"ל מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נשואין לראש כל הקהל מתנה מרובה לכאו' נדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים בעלמ' ע"כ א"כ זה שנד' שיתן לא הוי כלום אפי' שקנו מידו דהוי קנין דברים אמנם טענה זו אין בה ממש שהרי מהררי"ק ז"ל הכה על קדקדו ועי"ש ועו' ג"כ שהרב הנז' בעצמו כתב שאם הבה עניה נר' שקנתה אפילו מתנה מרובה ואע"פשגם זה תימה בעיני כפי דברו מ"מ ממקום שאתה למד זכותו אתה למד חובתו שהרי יש לך לחייבו מטעם שאין לך עניה גדולה מזו שאם אביה לא יתן להמי יתן וזה דבר קל להבין מאד ועוד דאפשר וכ"נ שהוא אמר שלא דבר הרב אלא בפוסק לבת אחותו אבל בבתו קנתה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתוואי לאו הכי לשמועינן רבותא. עוד דפוק חזי מה עמה דבר על הכל השבועה חמורה וגם הקנין. אך אמנם הצדדי' אשר יחשב שהם ראוים לפוטרו הם שנים. א' שהרי ר' יוסף מחל לחמיו ועם זה נפטר מן השבועה ומן הקנין הטעם השני שיכול ר' משה שיאמר אני כשנדרתי ליתן לבתי היינו כשהיתה נשאת כדרך ומנהג העולם לבא החתן בבית אבי הכלה לקדשה ויוצאה מקודשת מביתו ברשות אביה אבל זו שיצאה מדרך העולם ולכאורה יצאה ממנהג בנות ישראל הצנועות והכשרות אדעתא דהכי לא נדרתי ולא נשבעתי והייתי יכול להביא ראיות דאמדינן דעת הנודר והנשבע דאע"פ שלא פירש הוי כאלו פירש אלא שאין צורך לאורך אלו הם הטעמים שהיה אפשר ליפטר ה"ר משה מצדם. אך אמנם אני אומר דכד מעיינינן ביה שפי' אין הטעמים הללו מספיקים לפטור לכבוד ר' משה מן השבועה שנשבע ולא מן הקנין וכמו שאבא' בס"ד. הריב"ה ז"ל בי"ד בסי' רל"א כתב וז"ל אין הנדר ניתר אלא ע"פ חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפי' אם פי' והתנה בשע' הנדר אימתי שירצה שיבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה לא אמר כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם אפי' תלאו בדעת אחר לקיימו ושוב נשאל על הקיו' אינו מועיל ע"כ הן אמת שקשה לי שמתוך דברי תשו' הרא"ש ז"ל נר' סותר דין זה שכתב בתשו' כלל י' על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה והוא אומר שפייס והתירה לו שלא בפני עדים והיא אומרת שלא התירה לו מעולם כיון שלא האמינ' עליו כשני עדי' הוא נאמן הרי בפי' שאפי' שחלה השבועה מועיל התרת אשתו לבד ואפי' שהיא מכחש' כ"ש וק"ו אם היתה מודה א"כ נר' דברים אלו סותרי' לדברי בנו ז"ל הנ"ל ומשנ"ל בזה שדברי הטו' ז"ל מיירי במי שנשבע מעצמו לא לתועלת חברו אלא שבועה בעלמא אבל תשו' הרא"ש מיירי שהשבועה שנשבע לא נשבע אלא בשביל תועלת המתיר ואלו לא כן לא היה נשבע אז ודאי אית לן למימר דכיון שמה שנשבע היה בשביל אותו פלו' אותו פלו' יכול להתיר ומכאן היה נר' א"כ בנ"ד שה"ר יוסף נשבע בשביל חמיו שחמיו היה יכול להתירו וכן חמיו שנשבע בשביל רבי יוסף שר' יוסף יכול להתירו וכיון שה"ר יוסף אמר לחמיו שיתן בתו למי שירצה שהותרה השבועה זה היה נר' לכאורה אך אמנם רואה אני דלגבי שבועה כזא' לא מהני לא שיתיר חמיו לחתנו ולא שיתיר חתנו לחמיו והטע' דכיון שה"ר יוסף נשבע לדעת חתנו א"כ צריך שה"ר יוסף יתירנו מדעתו ולא מחמת אונס וכיון שהוא אומר שאע"פי שיאמר בשפתיו לחמיו שיהיה מותר שאינו אומר כן מדעתו אלא מחמת אונס שיראה להפסיד נכסיו נמצא אין כאן התר' כלל ולדעתי שאין צריך כאן שיכירו באונסו אלא שכיון שידעו שאין דעתו להתיר די עוד אני אומר דבנ"ד לא היה כח ביד רבי יוסף להתיר השבועה אפי' מדעתו ומרצונו והטעם שכבר כתב מהררי"ק ז"ל בשרש נ"ב וז"ל הנודר או הנשב' שיעשה לחברו דבר פ' פשיט' דבזה שוו כל הפוסקים לפי הנרא' לע"ד דאפי' נדר או נשבע שלא בפני חברו שהנדר או השבוע' תלוי בדעת חברו ואין מתירין לו אלא מדעת חברו כמ"ש ר"ת ע"כ ובנ"ד ידוע הוא דבין ה"ר משה צורי ובין ה"ר יוסף פארדו שניהם כאחד השבוע' שעשו היתה להטיב ללאה האב ליתן לה בעל ונכסים וה"ר יוסף הנז' לחסות אותה תחת כנפיו וכבר אמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כ"ש זאת שהיתה יתומה מאם ולאביה אשה אחרת שאמרו במסכת יבמות כי מה שנא' בקללות בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת אב נמצא ששבוע' שניהם היה להטיב לבחורה ולהוציא' ממסגר נפשה ושבועת ה"ר יוסף היה שלא לקדש אשה אחרת אלא לפ' לאה א"כ לא היה בא מיד חמיו להתר לו השבועה מבלי דעת בתו ור"י לא היה יכול להתיר שבועת חמיו שנשבע ליתן לו הנכסים הידועים ביניהם בטובת הבחור' וכן היא חשקה נפשה לה"ר יוסף וא"כ לא היו יכולים להתיר זה לזה השבועה גם קנין גם לטע' הב' אין בו ממש דבשלמא אם היתה עושה לאה המעש' הזה דרך פריצות ומבלי סבה חזק' היה טעם מספי' להתרת השבוע' אך אמנם עתה שראת' שכונת אביה רע לעבור על השבוע' ועל הקנין ולהחליף לר"י ולהמירו טוב בעיניה ברע עשת' מה שעשת' ומעשי' מעשה האמהות עשת' וזכת' לאבי' ולבעל' שלא יכשלו בשבוע' שלא היה דעת' להתיר בשום צד עוד נר' לע"ד לגלות שעביר' גוררת עביר' שזה ה"ר משה צורי רוצ' להנצל כפי מה שראיתי בכתב א' שכתב לחמיו הישיש ונבון כה"ר אברה"ם קארויצ"ו כי זה ה"ר יוסף פארדו אומנותו לזייף מעות רעים הנקרא קאלפיזאן ושזו הית' מלאכתו כדי להנצל מן השבוע' ובודאי שא"כ היה סבה עצומ' לבטל הזווג אך אמנם שמעתי מפי מגידי אמת שאיש זה יקר ונחמד שלם ביהדותו ובמדותיו ואין להאמין יעבור חרם לעשות מלאכ' כזאת ולחייב ראשו למלך ולעבור על התור' אלא שחמיו אומר כן עתה להפטר מן השבועה ולכן אמרתי שעביר' גורר' עבירה להוציא דבה ולכן אני אומר שה"ר משה צורי ישמע לעצתי ויקיי' שבועתו ויזכה לראות בטוב ה':

צ״אשאלה על מעשה שהיה שמשה כלעון היה משודך עם חנה בת שבתי ובא עד א' ושמו אברהם עמד והעיד שיום שבת אחר האוכל נכנס עם משה הנז' בבית משודכתו ועד אחר עמו ושהמשוד' ראתה בידו טישטימיל אוזל מרוק' ואמר לו תנהו לי שלא תלכלכנו בידיך והשיב אם תרצי לקבלו לקדושין פארה מי אתנהו לך ואמרה תנהו לי ונתנו לה ואמר טומה לו פור קדושין פארה מי ולקחה אותו ובעת הלקיחה אמר הוו עלי עדים שהנני נותנו לה לקדושין פארה מי העד הב' אברהם נסים העיד בת"ע איך בשעה הנז' היה הוא שם וראה שהמשודכת הנז' ראתה ביד משה הנז' המשוד' טישטמ' אזול והיא שלחה ידה לקחתו מידו והוא היה אוחז בו ולא רצה לתתו לה ואמר אם תקבלנו לקדושין פארה מי אתנהו ליך ולא השיבה אותו דבר רק החזיק בטישטמיל ולקחתו מידו ואמר הוא הוו עלי' עדי' איך נתתיו לה לקדושין פאר מי:

צ״בתשובה

צ״גה' עד נאמן עלי כי חפץ הייתי לבטל אלו הקדושין שלא יהיו נחשבים לכלום יען כי כל זה מעשה ערטילאין אבל מה אעש' כי הענין חמור מאד ואין ביד האדם לדון ולשפוט כי אם על פי הדין לא באומד הדעת וראיתי לכתוב הצדדים אשר מהם היה נר' להקל ואלו הן א' שנר' שאלו העדים יש הכחשה ביניהם שא' מהם אמר שאמר לה אם תרצי לקבל כו' ושהשיבה תנהו לי והשני אמר כי שתקה עוד ב' שהאחד אמר שנתנו לה ואמר טומא לו פור קדושין פארה מי והשני אינו אומר שבשע' הנתינה אמר לה כלו' עוד שינוי ג' שכפי דברי הראשון נר' בפי' כי הארוס נתנו ממש ומדברי הב' קרוב שהיא לקחתו לא שהוא נתנו עוד שינוי ד' שבשעת הלקיחה אמר המשודך לעדים הוו עלי עדים כו' ובדברי הב' נראה שאחר הלקיחה אמר כן ומצד ההכחשות האלה היה נראה להקל עוד מצד אחר נר' להקל לפי שב' העדים מסכימים שהיא אמרה תחלה תן לי והוי כההי' דאמרי' בגמ' הב לי כו' גם שהיא לא אמר הרי את מקודשת אלא אם תרצי כו' גם כי לדברי שניה' היא שתקה ולא אמרה אין והרשב"א ז"ל גדול הפוסקים האחרונים כתב בענין כזה שאפי' שבשעת הנתינ' חזר ואמר התקדשי לי בו אינה מקודש' דודאי היא היא קאמרה הכי איני רוצה לשם קדושין ולכן לא לקחה לשם קדושין אלא לשם דברי הראשונים ולא חששה לדבריו כל שלא אמרה אין אלו הם הטעמים שהיה נר' להקל ולומר שאין כאן קדושין אלא שנר' לפי האמת שרוב הפוסקים חולקים על הרשב"א ז"ל הראב"ד והרמב"ן והרא"ש ומ"מ גם הר"ן ז"ל יעיין בספרים מי שירצה ואחר שכן הוא ודאי שיש לפסוק הלכה ע"פי רבים ועוד דאפשר דבנ"ד יודה הרשב"א ז"ל דבין דהשיבה אין ובין ששתקה הוו קדושין דבשלמא כשאמר תתקדשי לי לשון שאלה בהא הוא דקאמר הרשב"א דכל שלא אמרה הין לא הוו קדושין אבל נ"ד דלא הוי לשון שאלה ממש אדרבא נר' מאמר גוזר יודה הרשב"א ז"ל דהוו קדושין אפי' שתקה ונטלה או אפי' אמרה תן הוו קדושין גם מצד שא' אומר שנתנו לה והב' נראה שהיא לקחתו אין זו הכחשה דבדבר כזה שאפשר לטעו' כי בשע' שלקחתו היא רפה הוא ידו כדי שתקח קרוב לטעו' ולומר שהיא לקחה וגם לומר שהוא נתנו לה ודבר כזה ודאי לא הוי הכחשה כלל גם במה שאמרו שניהם הוו עלי עדי' שנתתי לה לקדושין נניח שהיא לקחה ממש מידו יש לראות אם בכי האי גוונא איכא ערעור בקדושין וזה כי כמה שנים על מעשה שבא לידי נסתפקתי אי הוו קדושין אי לא והטעם דבגט אמרינן טול גיטך מעל גבי קרקע אינו גט כלל ובגמ' נר' דאתקש הויה ליציאה וא"כ כי היכי דהתם לא הוי גט שצריך שהבעל יתן הגט מידו לה או מיד שלוחו ולא שתטלנו היא כן בקדושין או דלמא שאני גט דכתיב ונתן וקרוב שהיה דעתי נוטה שהיו שוים אך עתה ראיתי בדקדוק לשון הגמ' דנר' בעיני שאינו כן אלא ודאי דדוקא בגיטין צריך שיתנהו ממש כנז' אבל בקדושין כל שנטלתו היא במאמרו הוו קדושין דתניא בפ"ק דקדושין ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ע"כ נר' וודאי דמדקאמר נטלתו וזרקתו שהוא לא נתן לה אלא שהראהו המנה והיא נטלתו ואם איירי שהוא נתן לה לא הול"ל אלא התקדשי לי במנה וזרקתו לים כו' מדקאמר נטלתו נראה ודאי שהיא לקחה המנה. ועוד נר' כן דהוי דומה דהני ברייתות דאמר התקדשי לי במנה תנם לאבא כו' ואידך נמי דקאמר התקדשי לי במנה תנהו ע"ג סלע דהני ודאי לא נתן בידה אלא שהראהו המנ' הנז' בבריי' דנטלתו מיירי שהראה לה המנה לבד והיא נטלתו מידו כ"נ זה יותר מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות שכתב אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו כו' אמרה לו תנהו לאבא כו' אמרה לו תנהו על גבי סלע כו' ועל כלם נתן גזרהאחת אינה מקודשת משמע ודאי דכלהו בחדא מחתא מחתינהו וכלהו מיירי שהוא לא נתן בידה אלא שהיא לקח' המנ' וכ"נ מדברי הטור ממש א"כ דוקא שנטלתו וזרקתו לים הוא דלא הוו קדושין הא נטלתו ולא זרקתו הוי קדושין וכ"נ להביא ראיה אחרת מדין שכתב הרמב"ם פ"ה אמר לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בשבילי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקד' כלו' וכתב הרב מ"מ שהנותן לא היה שליח ואפילו הכי מקודשת א"כ הו"ל כאלו נטלתו היא מן המקדש ובגט כה"ג אינו גט שאם כתב לה הסופר גט במצות הבעל ולא עשאו שליח ליתנו לאשה אלא הסופר מעצמו נתנו לה והבעל אמר לה התגרשי בגט שקבלת מיד פ' הא ודאי שאינו גט א"כ נראה שגט וקדושין אינן שוין בענין זה והטעם דאפשר דהא דאתקש הויה ליציאה היינו בקדושי שטר וכן הביא הר"ן ז"ל בחדושיו על ההלכות דריש קדושין עיין עליו עוד נ"ל ראיה לדבר כיון דלא מצינו שום פוס' שיביא דין זה דטולי קדושין מעל גבי קרקע כמו שהביאו זרקו להספק קרוב לו ספק קרוב לה והביאו דין זרקו בחצרה כו' ודין זה והרבה כיוצא באלה אלא ודאי דדוקאלגבי גט דכתיב ונתן צריך שהבעל או שלוחו יתנוהו ביד האשה אבל קדושין אי אמר לה טולי דינר זה ונטלתו היא הוו קדושין וההקש דהויה ליציא' הוי כשהיו הקדושין בשטר דאז הוו דין הקדושין כדין הגט:

צ״דעוד ספק אחר יש כי כפי דברי הב' שנר' לפי עדותו שלא שמע שאמר לה בשעת הנתינה שום דבר אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים כו' ואיכא לספוקי בעלמא אי מהני בכה"ג משום שלא דבר לה דבר והיה משום דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכפי הנר' מדברי הפוסקים ז"ל הגמ' שתיקה דלאחר מתן מעות אינה כלו' אלא שראיתי מעש' במרדכי בפרק האומר מעשה בנער' שהית' משודכ' לכהן ולא נתקדש' ובא פריץ א' בבית הנער' עם ב' עדים ונכנס הפריץ עמה בדברים ונתן לה טבעת זהב ולא הזכיר שום קדושין עד אחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתיה וא' מן העדים אמר אני ראיתי נתינת הטבעת הב' אמר אף נתינת הטבעת לא ראיתי רק כשאמ' הוו עלי עדים אמרתי לה השליכי כי לקדושין נתן ליכי והשליכה ואז קמו קרובי הנערה וכפו הפריץ ונתן לה גט והסכימו כל הגדולים דלא הוו קדושין מהא דפ"ק דקדושין דלאחר מתן מעו' אינו כלום ועוד הוכיח סופה על תחילת' שהשליכ' הטבע' ור"ת הביא ראי' מהא דהתקד' לי במנה נטלתו וזרקתו כו' עד ומסקינן דכ"ש זרקתו לפניו דלא הוו קדושין ע"כ הרי שלא נתנו טעם שום אחד מהם משום שלא אמר לה דבר אלא לעדים נר' שאפי' שלא אמ"ל דבר אלא לעדים טעמא דלא הוו קדושין משום דשתיקה לאחר מ"מ אינה כלום או מטעם שהשליכה הטבעת הא לאו הכי הוו קדושין והטעם לפי שלא היו מדברים קודם הנתינה בענין קדושין כלל הא אם היו מדברים בענין קדושין לא הוי כהאי גוונא שתיקה דלאחר מתן מעו' וכ"כ הריב"ה א"ה סי' כ"ז וז"ל הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסק קדושין הוו ודאי קדושין ע"כ וכתב הרא"ש במה שהיה מדבר עמה שתתקדש לו הוי שפיר הוכחה מנזיר עובר לפניו מכל זה נר' בעיני דאש' זו דנ"ד א"א להפטר בלא גט שהרי לדברי ב' העדים אמר לה אם תקבלהו לקדושין פארה מי אי נמי לדברי שניהם היו מדברים ע"ע קדושין ובכה"ג אפילו שתיקה לאחר מתן מעות הוו קדושין וכבר הוכחנו ג"כ מן המרדכי שאפי' לא אמר לה אלא לעדים הון קדושין ולא עוד אלא אפי' לא אמר כלום לא לה ולא לעדים אפי' נתן בשתיקה כיון שהיו מדברי' ע"ע קדושין הוו קדושין לא נשאר ספ' אחר אלא מחלוקת הרשב"א ושאר הפוסקי' דכיון שהיא אמרה מתחלה הב לפי דעת הרשב"א נר' דלא הוו קדושין אלא כשאמרה היא אין ולדעת שאר הפוסקים אפי' לא אמרה הין אלא שתקה הוו קדושין וכב' כתבתי שוודאי יש לפסו' כדעת הפוסקים שהם רוב והרשב"א יחיד כ"ש שענין דבר ערוה שהיה ראוי להחמיר אפי' היה הדבר להפך ולכן נר' שעל כל פנים צריכה גט הנלע"ד כתבתי הצעיר שמוא' דמדינה:

צ״השאלה שמעון ולוי אחים שהיו דרים במדינה א' והיה לא מהם בת ושדכוה לראובן שהיה דר במדינה אחרת איש חמודות נכבדות מדובר בו שלם במדות ובדעות ומיוחס בן טובים ונדרו לו להשיא' עמו לזמן מוגבל קצוב ביניהם ולתת לו עמה כו"כ בנדוניא בין מעות ומטלטלים ושמוש ערסא לזמן הנשואין ולזון ולפרנס ולכלכל אותו בכל מכלכל חמש שנים אחר הנשואין ובתוך הזמן הקצוב ביניהם מהנשואין דרוש דרש המשדך הנז' בכתב ידו אם יש את נפשם לתת לו בית ולהכניסה לחופה קודם הזמן וישיבוהו דבר כי לעשות רצונו וחפצו ובא יבא ברנה ויהי כראותו תשו' האחים הנז' אסף כל קרוביו ואוהביו ורעיו ושמו לדרך פעמיה' אל המקום אשר היתה שם האשה אשר הוכיח ה' לו המשודכת הנז' ובהיותם שם אמרו לו אם חפץ אתה ליכנס לחופה לא נכלא ממך כל אשר נדרנו לך בנדוניא אך בזאת נתון תתן לנו מחילה מהמזונו' שנדרנו לך וכסת' כלמ' פניו שהבי' את כל קרוביו ואוהביו ורעיו עמו לשמוח בשמחתו ויתן שאלתם אשר שאלו ממנו מחילת המזונות ונכנס עמה לחופה ויהי אחר הדברים האלה טען המשדך שיתנו לו המזונות כמו שנדרו לו כי המחילה שנתן היה אנוס לתתה אחר שכתת רגליו ועשה כמה הוצאת לבוא מעירו הוא וכל הנלוי' אליו מה היה לו לעשו' רק לעשות בקשת' והם טועני' כי המחילה היא מחילה גמור' מאחר שנתנו לו האשה עם הנדוניא קודם הזמן אשר גבלו ביניהם יורנו מורינו הדין עם מי אם היא מחילה בטעות ובאונס אם לא ומה' תהי משכרתו שלמה:

צ״ותשובה

צ״זאין ספק שאלו עשו שלא כהוגן כי היה לה' לעמוד בדבריהם כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואם לא היו רוצים בכך היה להם לגלות אזנו קודם שיצא הבחור ממקומו אבל מה נעשה שהדין אינו מחייב לאחי' אחר שהבחור מחל ונתן השטר מן החיוב לאחים הנז' שוב אין לו טענה והרי כתב הרא"ש בתשו' על א' שמסר מודעא שלא הועיל לו ושהמחילה הוי מחילה אלא שהיה צריך שהעדים שמסר המודעא בפניהם היו מכירים באונסו עד ונדון זה כו' הרי נתברר מכאן שכל מחילה שנעשית דרך פשרה שכיון שזה עושה לזה דבר בשביל מה שעשה לו חבירו הוי כמו מקח וממכר ואם היינו אומרים שמסירת המודעא מהני בכיוצא בזה בטלה כל פשרה ומחילה וכ"ש בנ"ד שלא היה שום מסירת מודעא: וכ"ת דנ"ד הוי מתנה גמורה דבשביל שהקדימו הנשואין קודם הזמן אין זה אלא דבר מועט בערך חיוב הפרנסה. גם זו אינה טענה כלל שהרי כתב מהררי"ק ז"ל שרש קי"ח על ראובן שהיו לו נכסים ביד שמעון ודחה אותו שמעון עד שהוצרך ראובן לעשות לו שעבודים להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ראובן לבטל השעבודים באומרו שאנוס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד שמעון שהיה מעכב' שלא כדין כו' עד שאם השעבודים הם כעין מתנה כלומר שנתחייב ראובן לשמעון בדבר שלא הגיע לראובן שום הנאה תמורת השעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה שמעון לשלם לראובן אם יתברר בעדים שידעו אונס ראובן בשעבוד ההוא אז ודאי יוכל ראובן לטעון טענת אונס דהוי כתליוה ויהיב אבל אם השעבודים היו ע"ד מכירה כגון שנשתעב' ראובן לשמעון ליתן לו או לעשות לו כו"כ ובכן נתחייב גם הוא לעשות לראובן איזה דבר תועלת חלף הדבר ההוא שנשתעבד ראובן לשמעון אע"פ שבעיקר הדבר היה ראובן אנוס והיה אומר לא הוא ולא שכרו מ"מ כיון דמט' ליה הנאה כההוא שעבודא דאשתעבד לשמעון ומתוך כך נתחייב לו שמעון באיזה דבר חלף השעבוד ההוא הוי כתליוה וזבין דזביניה זבינה אם לא מסר מודעא הרי שכתב דדוקא שלא הגיע לראובן שום הנאה חלף ותמורת השעבוד שנשתעב' לשמעון אז יכול ראובן לטעון טענת אונס הא אם קבל איזו הנאה ראובן תמורת השעבוד לא מהני טענת אונס כל עוד שלא מסר מודעא ובנ"ד כבר קבל החתן הנאה תמורת המזונות וא"כ אינו יכול לטעון טענת אונס כיון שלא מסר מודעא ואע"פ שהיה ההנאה מועטת בערך המזונו' עכ"ז כיון שלא מסר מודעא בטלה טענת אונס לגמרי כ"ש שהיה אפשר לומר שיש לחתן תועלת גדול בקדימת הנשואין לגוף ולנפש כמו שהייתי יכול להאריך אלא שאינו צריך הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי שמואל די מדינה:

צ״חשאלה ראובן גיסו של שמעון דבר על לב נפתלי שיתרצה לשדך עצמו עם לאה בת שמעון הנז' והפציר בו עד מאד להביא הדבר לידיגמר והשיבו נפתלי כי היה ירא פן אחרי שיתפרסם הדבר יחזור בו שמעון או לאה בתו ויתבייש ואז השיבוהו ראובן ושמעון כי הם יעשו קנס ביניהם כמנהג העולם שכל החוזר בו פורע אל הכת המקיימים הקנס ההוא והשיב נפתלי כי לא היה בוטח על שמעון אבי הנערה שיפרע הקנס רק שיתחייב ראובן גיסו על פרעון הקנס ובכן נגמר הדבר ונתחייב ראובן עצמו על הקנס אם יחזור בו שמעון או לאה בתו בקנין ושבו"ח. ולקצת ימים כשנתפרסם הדבר בעיר קמו קצת אנשים קנאים ודברו על לב הנערה ואביה והטו את לבה שלא תתרצה בנפתלי ובכן נתפרדה החבילה. וכראות נפתלי את אשר נעשה תבע מראובן דמי הקנס. וכשמוע ראובן תביעתו הלך וקבל התרה לשבועתו ע"י ב"ד של ג' וא' מהם היה שמעון אבי לאה. ועתה ראובן טוען שכיון שלדעת קצת אפי' בקנס של שדוכין לא מהני קנין מצי למימר קי"ל כהנך דסברי דלא מהני קנין בקנס שדוכין. ועוד טוען ראו' שהוא אנוס בדבר כי לא בא המיאון מצידו רק מצד לאה בת שמעון וא"כ הרי אינו חייב כלום מכח הקנין. ואי משום חומר השבועה כבר התירו לו והותר ואין עליו עון אשר חטא מצד השבועה. ונפתלי טוען שכיון שהמנהג ידוע בכל תפוצות ישראל להתנות קנס בשדוכין והחוזר בו פורע הקנס הרי נהגו בזה כדעת הרא"ש והנמשכים לדעתו וא"כ מחוייב לפרוע מכח הקנין ואי משום טענת אונס הרי מתחלה אדעתא דהכי נתחייב ראובן שאם יחזור בו שמעון או בתו שיתחייב בקנס. ועוד שואל נפתלי אם ראוי לייסר ולהוכיח לאותם המתירים שהתירו לראות שבועתו יען הם היו גרמא בניזקין שיתחלל שם שמים ברבים כי יצא הקול בעיר חטא ישראל וגם עברו ברית חלפו חוק שבועה חמורה לאלי"ם ונמצאו שאר ב"א למדי' ממעשיהם להקל בשבועות ע"י התרה ולא שבקין חיי לכל בריה. ילמדנו רבינו הדין דין אמת ובעל הגמול ישלם משכרתו שלמה:

צ״טתשובה

ק׳הן אמת שענין זה היה בו כדי להאריך אבל צרות הזמן לא יתנוני השב רוחו על כן אמרתי אגלה דעתי בקצרה ואשיב לאחרונה בראשונה והוא ענין היתר השבועה הנה הריב"ש סי' פ"ו הביא פלוגתא דרבוות' וכת' שסבר' ר"ת דכל נשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא לדעתו ואפי' בדיעבד אינו מות' וראיתו שם ודעת ר"ת שלכתחילה אין מתירין אותו לכתחילה בשו' צד שלא מדעת חבירו וכל ב"ד שנזק' לכך ראוי להוכיחו לייסרו ע"כ והן אמת כי כל היכא דהוי פלוגתא דרבוות' קי"ל באיסור' דאורייתא דאית לן למיזל לחומרא דהוי ספקא דאורייתא וכל ספק תורה לחומר' וכ"ש דהוה לן למימר הכי בענין שבועה החמורה אשר נזדעזע עליה כל העולם אבל מה אעשה שעמי כל המקל לו עליו יסמוך ואע"פ שהראב"ד כתב עליו הרשב"א בתשובה שאפי' היה דעתו באיזה איסור תורה להחמיר והראב"ד היה מקל היה סומך עליו עאכ"ו כשדעת הראב"ד להחמיר שכל ירא ה' וחרד על דברו לא היה לו לזוז מדבריו ומ"מ מי שירצה ליחנק ולתלות באילן גדול ר"ת אין בידינו למחו' ע"כ מה שנר' להציע בענין הנשבע לתועל' חבירו לבד אבל בנ"ד איכא חומרא אחרינא והוא שנשבע ראובן לטובת הנאתו שאעפ"י שראובן היה מקבל נחת רוח במה שיתפייס נפתלי לישא בת שמעון גיסו וגם נפתלי בשבילו נתפייס ועליו נסמך וא"כ יש לנו לומר שאעפ"י שיש מי שמקל כדעת ר"ת היינו דוקא בנשבע לדעת חברו ולתועלתו ולא קבל הנשבע טובת הנאה המשביע אעפ"י שנר' מדברי הטור שגם בזה אם התירו בדיעבד מותר מ"מ מהררי"ק שרש נ"ב דהוי בתר' טובא דעתו כהראב"ד והרשב"א וגדולים אחרים רבים שהביא שאפי' בדיעבד אינו מותר וכן הייתי אומר ופוסק אני ההדיו' כל שבא מעשה לידי ודילי בזה לענין השבוע' שדעתי שלא עלתה התרה לראובן כ"ש שנר' שהיה לדבר עביר' לבייש בן אברהם ולענין הקנס בלי בחינת השבוע' הייתי אומר שאעפ"י שמן הדין היה ראוי להגבו' הקנס של שדוכין כיון שרבותינו בעלי התוס' סוברים כן והרא"ש ובנו הריב"ה כן דעתם ולע"ד הרשב"א גדול הפוסקים כן דעתו מ"מ היינו כשאב המשיא בתו מתחייב בקנס כי הוא המבייש לחתנו או חתנו לו אבל ראובן נר' בעיני דלעולם הוי אסמכתא ולא קנה נפתלי כי היה יכול לומר אנוס אני כי חשבתי שתרצה היא ותתפייס להנשא לנפתלי וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשו' סי' תשע"א ועיין במהראד"ב סי' נ"ט על ראוב' ששדך את בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע בקנס ושבועה כו' עד ואח"כ עמד ושדכה לאחר וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון והשיב שהדין עמו שזה אנוס גמור הוא ומיהו ה"מ כשהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"כ א"כ גם בנ"ד יכול ראובן לומר כן במכ"ש ואעפ"י שכבר ביאר זה נפתלי ועל כל זה נתחייב ראובן מ"מ כל זה מענין האסמכתא שכן הוא יכול לומר שהוא חשב כו' והטעם כי מה שאמרו שקנס השדוכין אין בו משום אסמכתא היינו מתרי טעמי חדא כיון שנוהגים בו כל העולם מידי דהוה אסיטומתא דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו כ"כ התוספו' פ' איזהו נשך ובנ"ד ליכא חד מהני טעמי כי לא מצינו זה שינהגו שיתחייב פלו' שאינו אב הבת ולא הבת בשביל אחר בזה אין מנהג גם טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש את נפתלי א"כ ודאי מחמת הקנס נראה בעיני שאין ראובן חייב לפרוע לנפתלי דס"ס הוי אסמכתא כנ"ל אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם לנפתלי או לפייסו עכ"פ כי רבו המחמירים קמאי ובתראי דסברי שאפילו בדיעב' אם התירו לא הותר וא"כ כל שהתירו לראובן שלא מדע' נפתלי לא הוי התרה:

100

ק״אמעשה שהיה כך היה שהבחור יוסף בן טישטיאל נשתדך עם גאמי' לה בת רבי יצחק חראבון ועמד שם בבית חמיו ימים רבים אוכל ושותה בביתו ועושה שם מלאכתו וברבות הימים נתכעס עמו אבי הבחורה והשליכו מביתו עד שהלך למרחקים ועמדה הבחורה כך קרוב לשנה וחצי ואביה בקש לשדכה עם אחר והיא מפחד אביה לא גלתה דבר ושתקה ומעולם כפי מה שאומרי' בפירסום שהיא לא הסביר' פנים לשני ולא היה נודע הסבה עד שאביה אמר גם לשני שלא היה חפץ בו ושלא יכנס לביתו אז הוציא קול הבחור שקדש את הבחור' גאמי' לה הנז' והנה חכם של הבחור רוצ' לומר מקהלו היה רוצה לקבל עדות העדים ושלחו מב"ד קהל הבחור' ע"י אנשים נאמנים לאמר לחכם הנז' שמודעת זאת בכל העיר שכל תובע הולך אחר הנתבע אפי' בדין ממון הקל ועם כי בעונותינו נחשדו קצת להפך בזכות יחיד שלהם לא נחשדו בדבר זה חלילה ולכן יביא התובע עדים ואם ח"ו יש צד כל שהוא להחמיר נר' לתקן היותר טוב שאפשר וזה שלחתי אליו פעמים ע"י רבים ונכבדים ולא הטה אזן ואמר שכבר נעשה כזה ע"י הח' כמה"ר יצחק אדרבי וגם החכמים השלמים חכמי העיר שלחו לו לומר ע"י הה"ר יוסף בארקיי שלא יקבל שום עדות כי אם במעמד כלם גם בם התל ועשה מה שרצ' ובין כך היה המשודך הראשון בקושטאנטינא ושלח משם שטר ראיה איך קדש הוא למשודכתו הנז' מאז ושני עדים חתומים עליו אז ב"ד קהל הבחורה העמידו ג' חברים מחכמי בני הישיב' ושלחו בעד הבחור' ועשת' מורשה לאביה ושלחו בעד העדים וא' מהם נמצא בעיר ובא והעיד על חתימת ידו והעיד ע"פ כל הכתוב בשטר והשני לא נמצא בעיר אבל באו ב' עדים והעידו על חתימתו ונתקיים השטר ואז הלך א' מן הדיינים לדבר על לב הנער' ואיימה שתאמר האמת והשיבה שכן הוא האמת שנתקדשה לראשון בפני עדי השטר מדעת' ורצונ' מבלי דעת אביה ואמה ואז השיב לה הדיין הנז' למה לא הגידה הדבר כאשר ראתה ששדכה אביה לאיש אחר והשיב' כי נתייראה מחמת אימת אביה וחשבה כי הזמן יספיק להוצאת האמת ונתנה טענה לדבריה שכבר ראו וידעו כל השכנים כי מעולם לא הסבירה פניה לשני וכן נשבעה שלא דברה דבר לשני לא דבר אהבה לא דבר אחר כי כל כך עשת' עד השליכו אותו מעל פניה ובין הכי ובין הכי בא המקדש הראשון וכשבא שלח אלי החכם של השני לומר לי אני החתום למטה שאצוה לראשון שלא יכנס לבית הבחורה עד יתברר הדבר למי היא ואני לאהבת האמת שלחתי לבחור לומר יעשה כן שלא יכנס לשם עד שבת סמוך למנחה כי לא יכול יוסף להתאפק עוד וכאשר ראה כן המשודך השני בא לבית אחד מהדייני' ושאל ממנו שיעשה באופן שלא יכנס יוסף הנז' לבי' הבחורה עד ליום המחרת שיתברר הדבר וכן עשה הדיין וצוה למשודך השני שיביא עדיו למחר ויהי ממחרת בא יוסף הנז' ואבי הבחור' לב"ד קהל הבחור' וגם בא המשוד' השני ואביו ושאלו ממנו הב"ד שיביא ראיותיו והשיב בעזות מצח שאינו רוצ' להביא עדיו לפניהם כי אם בפני הח' שלו והשיבו לי שיביא העדים מ"מ ואם ירצה שיבא גם החכם שלו לא חש לדבריהם ונכנס לב"ה שלו וקרא בערמה להח' כה"ר משה מטאלון ולנבון כה"ר משה לבית קלעי י"א וספר לי הה"ר משה קלעי כי בע"כ העמידוהו שם באיומים וגזומים ושיש לו עדים שאמר שהיו כופין אותו לעשות דבר כאלו היה משתמד ח"ו ועוד ראי' לדבר שביום שבת הלך לבקר להחתן יוסף הנז' והלך לבית הכנסת כנהוג. וגם כה"ר משה מטאלון דבר אלי בפיו שבעל כרחו הוליכוהו שם. והנה יום ג' הביאו שלוחי דיין העיר להוציא הבחור' מבית אבי' עד שהוצרכו אביה ואמה להוציאה משם בלילה ולהביא' במקום אחר ויהי בבקר יום ד' באו אנשי מקהל הח' של המשודך הב' ובהיותינו אנו לומדים בישיבה להראות שפיר קבלת העדות שקבלו והיטב חרה לנו עד מות מרוב החוצפ' ואחר שראינו שכל מעשיהם מעשה תעתועים לא חששנו לראות שום דבר והנה הח' החשוב כה"ר יוסף ביבאש צוה לאבי הנערה שילך ויכניס בתו לחופה עם המשוד' הראשון וכן עשה ונחה שקשה התביעה קרוב לט"ו יום והחתן בפומבי קדש את אשתו לחופה וביום השבת עשה שורה מפורסמת ואין דובר דבר עד שנכנס בהם רוח אחרת אחרי ט"ו יום כי המסית והמדיח היה גורם כל אלה. והנה חכם של המשודך השני בא לביתי בע"ב שלא מדעתי להראו' לי פסק שעש' ולא רציתי לראותו כי אמרתי קים לי בנפשי שהכל שקר ודבר כזב ודי במ"ש הח' כהר"ר יוסף ביבאש ועכשיו ראיתי כי גרמו עונות ויש מן האנשים מטים אזנם לדברי שקר ומקנאה ושנאה רוצים להוציא לעז על מה שנעשה אע"כ הוצרכתי לראות אם יש ממשות בדבריהם והשי"ת הוא היודע והוא עד כי מיראי הורא' אני בדברים כאלו לכתחיל' אבל עכשיו שכבר נעשה מוכרח אני להורות כי האשה הזאת מותרת לבעל' יוסף התר גמור בלי פקפוק כלל ועקר ואעפ"י שלא ראיתי דברי המערער מ"מ שמעתי כי התל אשר או פונה הוא כי הקדושין מהראשון הם ספק קדושין כיון שלא באו ב' העדי' להעיד בפיהם אלא א' מהם והח' הר"ר יוסף הנז' הרא' פסקו וסתר ראי' שלו ועת' רוא' אני להגיד כי צדקו דברי החכ' הרר"י הנז' על פי התור' אשר למדונו חכמי התלמוד והפו' ז"ל תחלה אני אומר כי עדות קדושי הב' אינו עדות כלל ועקר שהרי רוב הפו' קמאי ובתראי כתבו דאפי' בדיעבד לא הוי עדות כלל כיון שלא נתקבל בפני בע"ד כלל. הרב בעל הטורים סתם כן ואף עלפי שדרכו להביא סברות לא חש כלל להביא סברת ראבי"ה. וכ"ר דורא"ץ משם הרשב"א הרמ"ה הריב"ש שהוא אחרון כתב וז"ל וידעת שאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ואם קבל אין דנין על פיהם וכן הוא בירו' וכ"כ הרשב"א והרמ"ה והר' הגדו' מופת הדור מוהר"ר אליה מזרחי זצ"ל כתב וז"ל ומעתה אפי' את"ל שעדות אשה שלא בפניה הוי עדות שכ' בתשו' שאני הכא דאיכא רגלים לדבר דבכה"ג כ"ע מודו דאין עדות שקיבל שלא בפניה עדות כלל אפילו בדיעבד ונ"ד איני אומר שיש רגלים לדב' אלא שהדבר ברור כשמ' מכמ' טעמים א' שיש כמה עדים שהבחורה מעולם לא הסבירה פנים לשני כלל וא"כ איך היתה מקבלת ממנו קדו' שלא בפני אביה ואמה ב' שבתחלת הענין כשהורגש ערעור שהיו רודפים אחרי עדי שקר שלחנו לח' שקבל עתה עדות של השני להתרות לו שיביא התובע עדיו לפנינו וזה לא פעם א' אלא שתים כנ"ל ולא הטה אזן ג' שמודעת זאת בכל הארץ החרם שהוכרז בחברת ת"ת זה כמו שנה שלא יהא אדם מקדש אשה ושלא ימצאו עדים שם אלא ב' ושיהיו מי"ח שנה ומעלה. ד' ששני הדיינים אומרים שבע"כ הובאו שם הכל כנ"ל והא' מהם תלמידי מובהק ופשי' הוא שלא היה לו לקבל עדות ובפ' בעניין קדו' בהיותי בעיר ובפרט שהדבר נוגע לק"ק אשר אני בקרבו: גם הדיין הב' הלך לכבד החתן כנ"ל כל אלו הדברים מעידים בפי' שהכל היה שקר וכזב ופחדו העדים לבא לפנינו. עוד אני אומר שאפי' למ"ד כי עדות אשה שלא בפניה הוי עדות ה"מ בפנויה בלתי מיוחדת לאיש אבל זאת שהיתה משוד' לראשון והיתה אומרת שהיתה מקוד' לו פשי' דלכ"ע העדות שנתקבל שלא בפניה ושלא בפני המשודך הא' שכוונתה לאוסרה עליו לא הוי עדות כלל וכן י"ל מדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף כ"ט על ענין כיוצא בזה וז"ל וכאן באמת אף שתמצא לומר שהוא כדיני ממונות הואיל ועדיין לא נשאת היא לאחר ואין כאן עדיין דיני נפשות ראוי לנעול דלת בפני הוללות וסכלות ודורשים וחוקרין אותם להוציא לאמת משפט רו' עד כ"ש שאפשר שדברים אלו כדיני נפשות הואיל וראוי לבא לידי נפשות אם תזקק היא לאחר והיא מקוד' לו ע"כ העורים הביטו לראות שהרי כתב דאם היא מקוד' לאחר דהוי דיני נפשות ואפילו שאינה מקוד' דעתו נוטה דהוי כדיני נפשות ואנו רואים שאפילו בד"מ הקל אין דנים אותו בע"כ כל עוד דציית דינא וזה המורה לצעקה אפילו כדיני נפשו' לא משוי לה. ויש לנו לקרב הסברות כל מה שאפשר כיון שלא מנינו בכל הפוס' המו' שמימיהם אנו שותים חלוק בין עדות אשה לשאר עדויות וכדמות ראיה י"ל על חלוק זה מ"ש הר"ן ז"ל על ההיא בריי' דת"ר אמר' א"א אני וחזר' ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת וכתב בשם הרא"ה וז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפ' לא מהימנינן לה בשום מגו אלא א"כ הוא מוד' בדבר וכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו א"כ זכינו לחלוק שאמרנו שיש הפרש בין כשאת' אוסר אותה בסתם ובין כשאתה אוס' אותה לאיש מיוחד כמו שהוא בנ"ד שהיא היתה אומרת שהיתה מקוד' לראש' והח' מהמשודך השני קבל עדות כדי לאוסרה עליו ולהפקיעה ממנו וכמ"ש הר"ם פ"א מה' א"ב ז"ל סוקלין על החזק' איש ואשה שבאו ממד"ה הוא אומר זאת אשתי והיא אומר' זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל' יום שהיא אשתו הורגין עליה אבל בתוך ל"י אין הורגין משום א"א עכ"ל ואשה זו מששלח הראשון לו' שהוא קדשה והיא הודתה עברו ימים רבים ועוד דאמרי' בפ' האומר בקדושין האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקד' ובא א' ואמר אני קדשתיה אין נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו וכתב הרמב"ם כפינן ליתן גט ותהי' מותר' לכל אדם חוץ ממנו וכ' הר' מ"מ הכונה שאף ע"פ שגרשה אנו מחזיקין אות' לפנוי' והיא מותרת לכל אדם אסור' היא לזה לפי שאם הית' מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר וכ' הרשב"א שאעפ"י שאמרו אינו נאמן לכנוס נראים הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל וכן הר"ן כ"כ בשם הרשב"א הרי שקדו' אלו לא נתנו לביאה לכתחלה ואפילו הכי אם כנסה כתב הרשב"א שלא דכל עוד דמספק אתה בא לאוס' אל תוציאנה ובכ"ז מסיק בגמ' דאין סוקלין עליה ועכ"ז הדין הוא שלא תצא בנ"ד דהיא אמר' נתקדשתי לפ' והמקד' או' כן ועמדו כן ימים רבים דודאי היו סוקלין וא"כ הרי היא אשת זה בודאי ומותרת לו לכונסה ולא היה צריך לקדשה עתה כשכונסה דגדולה מזו אמרו על האב שאמר קדשתי לבתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ומותרת לו וכ' הרמב"ם בפ"ט שכשכונס' אינו צריך לקדש' והשתא התם דליכא עדים והאב אינו יודע מי היה המקד' עכ"ז כשבא זה ואמר שהוא קדשה לא מספקינן כלל אלא ודאי מחזקינן אות' למקוד' גמורה לזה ופשיטא שאם היה בא אחר אח"כ וקדשה שלא בפניו דלא הוו קדו' כיון שזה אינו צריך לקדשה בנ"ד דהיא אמרה שהיא מקודשת לזה בודאי והוא ג"כ אומר כן פשי' דכל קדו' שאח"כ הוי כמקדש א"א דעלמ' ואפי' שהם כו' א"כ עתה כשרצו לקבל עדות עליה לאוסרה היה צריך כדי להוציא' מבעל שיקובל זה העדות בפניו וגם בפניה וכמ"ש הרא"ש ז"ל והיה צריך ג"כ מכל חכמי העיר עוד סניף לזה לפיסול קבלת העדות מצאתי בס' תשו' הר"ם אלשקאר ז"ל שכ' הרי"ק בתשובה והביא הנמוקי ג"כ בפ' הגוזל ומאכיל וז"ל הלכתא קבלת עדות צריך ג' מומחין יודעים הלכות עדות כשר ופסול זהירין בקבלתן לקבל עדות כל א' וא' כו' עד דכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון כאולי מקבל עדות שקר ואין ראוי לדון ע"פ ע"כ וכ"ד הרמ"ה עמ"ש הטור ואע"ג דדעת הרא"ש בחד דגמיר סגי מ"מ לעשות סניף די בהר"ף והרמ"ה ז"ל שלפי דעתם אפי' היה שם בה"ד אינו עדות כיון שלא היו ראויים לדון כ"ש שגם הרא"ם ז"ל יודה בנ"ד כמו שנר' מתשובותיו ומעיד אני כלי שמים וארץ כי הראש מהג' דיינים שקבלו זה העדות לא יש ימים רבים שסדר גט אחד לנער' שיצא' מן הדת והחתים בו לאבי המקדש ונאמר לו כי למה יעשה כך לא חש לדבר עד שבאו לפני לשאול את פי כי חשבו שמא הוא היה יודע מה שהם לא היו יודעים והוצרכתי אני בעצמי ללכת לאם הנערה ואמרתי לה שתבקש לעשות גט אחר כי בתה מקוד' כבתחל' לפי שהגט לא היה גט ואחרג' ימים נתן לה גט אחר האיש הנז' ועת' יאמרו אם איש כזה ראוי לקבל עדו' אשה וכ"ש לאוסר' על בעלה והעבודה שאפי' היו ב"ד ראויים לדון ויודעים קבלת עדותם כדבר שאין בו ממש שהרי בממון הקל כל היכא דציית דינא יכול לומר לפני ב"ד פ' בעינא למיזל ואפי' הוא ב"ד קטן וכמ"ש הסמ"ג והביאו הטור ז"ל עאכ"ו בדין שיש בו דין נפשות ובהיות צועקת שרוצה לעמוד לפני כל חכמי העיר היתכן בעיני ה' שיקבלו עלי' ועל משודכ' שה' מודי' שהיא מקוד' לו והוא שקדש' יקומו ג' מאן דהוא ויקבלו עדות עליהם חליל' חליל' כי ישרים דרכי ה' הנה מכל אלו הטעמים נמצא שאין כאן עדות כלל על קדושי השני ואפי' שהם היו מוציאין קול שקבלה קדו' לא כלום שהרי קול דלא אתחזק בב"ד לא הוי קול כלל וכמ"ש הרא"ש בתשו' והוא מוסכם וכתב הרמב"ן ז"ל הביאו רי"ו ז"ל וז"ל ואפילו יצא קול קודם שנשאת כל דלא אתחזק קלא בב"ד קודם נשו' לא חיישינן ולא מחזיק' ליה בב"ד בתר נשואין וא"כ אחר שהיא אמרה שהית' מקודשת לראשון זה קרוב לשנתים והבחור אומר כן ואפילו שיבואו עתה עדים כשרים ונאמנים שנתקדש' לשני בפניהם היא נאמנת ומותרת לראשון שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשו' שאי אפשר שנשאת לאחר והי' הא' בעיר שמותרת לשני וכל ימי הייתי מגמגם בלשון זה שכתב אם הי' בעל' בעיר שהרי לא מצאנו לא בתלמוד ולא בפו' ז"ל אלא בפני בעל' ומטעם דאין אשה מעיז' פני' בפני בעל' עד שכמעט הייתי חושש שמא טעות נפל בספרים אמנם עתה העיר ה' את רוחי כאשר עיינתי ע"ע זה שנר' בעיני דבר ברור שצדקו דברי הרא"ש ז"ל וכן יש להאמין כיון שכל הספר' חדשים גם ישינים כלם כתוב בהם והי' הא' בעיר גם מהרר"י קארו ז"ל כ' כן וכך העתיק לשון הרא"ש ז"ל והטעם נ"ל ברור שע"כ לא אמרו בגמ' ובפוס' בפני בעל' אלא בענין קדו' דעביד איניש דמקדש בצינעא ומגר' בצינע' כדאמר' בגמ' ואז לא הוי העזה אלא בפניו ממש אבל בנשו' שהוא פרסום גדול כל שהוא בעיר הו"ל כמו בפניו. ולא קשה לזה מ"ש ר"ת והביאו הטור וז"ל מעש' בא' שאמר קדשתי אחות אשתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה קוד' שקדשתי את אשתי ולא גרשתיה והרי היא נשואה ויש לה בנים וכ' ר"ת שאינו נאמן לאוסר' על בעל' עד ואפי' יביא עדים שקיד' אם הוא הי' בחופ' אחו' אשתו מותר' לבעל' כיון שנתקדש' בפניו דהתם לא נקט חופ' לדוקא אלא אורח' דמלתא דכיון דאחות אשתו הית' נשאת מסתמא נמצא הוא שם כדרך הקרואים וכ"ש שכפי מה שנרא' מדברי מהררי"ק ז"ל שרש ע"ב דלשון בפניו אינו מוכיח דלשתמע בפניו ממש וא"כ בנ"ד נאמנת אשה זו לומר נתקדשתי לבעלי זה זה כמה ימים קודם הזמן שאו' זה השני שקדשני במגו דאי בעיא אמר' גרשתני כיון שנשא' לזה בפרסום והמערער הי' בעיר ועש' מה שעש' כנ"ל דהוי בפניו ממש ובמגו שהית' נאמנת לומר שגרש' נאמנת לומר לזה נתקדשתי ביום פ' ועוד כי היא נאמנת על עצמה בענין איסור כאשר אין עדים מכחישים אותה יותר ממאה עדים כאשר מצאנו בכמה מקומו' בכריתות פ' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב אר"מ אם הביאוהו ב' לידי מית' חמור' לא יביאוהו לידי קרבן הקל וא' אומ' מה אם ירצ' לומר מזיד הייתי נאמן ע"כ. והק' בתו' שמה מיגו הוא זה והלא אין מיגו במקום עדים ותו דאין זה מיגו דלא משים איניש נפשיה רשיעא. ותרצו דהכי פי' מגו דאי בעי למימר מזיד הייתי השתא נמי דקאמ' לא אכלתי מתרצינן דבוריה דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דלא משוי איניש נפשי' רשיע' היינו ליפסל נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דמכוון לטוב שאינו רוצ' להביא חולין לעזר'. הא קמן דאפי' במקום שלכאור' העדים מכחישין דבריו מתרצינן דבורי' דאמר דאיהו נאמן על עצמו במגו רעוע כזה בנ"ד שהיא אומרת טענה שאין העדים מכחישין אותה כלל עאכ"ו דנאמנת ולא עוד דאפילו ר"מ דפליג התם לא פליג אלא בהא מילת' דאיכ' עדים מכחישין אותו ואיכא ק"ו אבל בנ"ד אפילו ר"מ מוד' דהיא נאמנת מטעם זה נר' בעיני שאפי' אשה זו תאמר לא נתקדשתי לזה הב' מעול' אלא לזה נתקדשתי נאמנת שהרי כתבו התו' שם פ' האשה שלום וז"ל ומספקא ליה לר"י אם אמ"ל אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אי נאמן או לאו דאין נאמן להכחיש את העדים או שמא נאמן דהא לא מכחיש ליה עדים במ"ש לא אכלתי שוגג ובמ"ש לא אכלתי מזיד אע"ג דקא מכחשי ליה לא איכפת לן כי אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרסם חטאי' עכ"ל. ובנ"ד נמי אמרי' דבמאי דאמר נתקדשתי לראשון לא מכחשי ליה סהדי ובמה שאמרה לא נתקדשתי לזה לא איכפת לן דאע"ג דמכחשי לה סהדי לא איכפת לן כיון דא"ה לא עבדא איסורא אפי' כפי דבריהם ויפה היא עושה שאינה רוצה שיחזיקוהו לחצופה או שוטה שמקבלת קדושין בהיותה מקודשת ואפילו דהתם כתבו ומספק' לר"י כו' בנ"ד ליכא לספוקי דבשלמא התם באותו זית ובאותו זמן מכחשת את העדים וקשה להאמינתם בחצי דבור כיון שמשקרת בחצי האחר ובזמן אחד אבל בנ"ד הוי ב' דבורים נתקדשתי לזה בזמן פלוני ועתה שאתם אומרים שנתקדשתי לזה בזמן אחר אינו כן הוי ב' זתים וב' זמנים ליכא לספוקי ונר"ל שחלוק זה יפה עד מאד וכן מצינו גבי שבועה שהנשבע לפרוע לחברו בעדים ושטר ועבר הזמן ולא פרעו שנאמן על השבועה לומר שחבירו מחל לו אעפ"י שאינו נאמן על הממון. עוד כתב הרמב"ם פ' ב' דה' שבועות וז"ל לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואומר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה הא קמן שאדם נאמן על עצמו בכל דבר איסור שאין עדים יכולין להכחישו בפירוש וכ"כ רש"י ז"ל פרק האשה רב' דפ"ח ז"ל שכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברו' לו אלא א"כ יש עדים כשרים בדבר א"כ מצינו למדים בנ"ד שאפי' היו באי' עתה העדים כשרים ונאמנים ומעידים בפנינו שזה השני קדש לבחורה הנז' קדושין גמורין אינם יכולין לאוסרה על בעלה כיון שהיא אמרה קודם שהיתה מקודשת לו זה כמה ימים קודם וכ"ת שיש לחלק בין שאר איסורין לאיסור אשת איש דחמיר טפי הא ודאי ליתא דמ"ל איסור חמור מ"ל איסור קל אחר ששניהם מן התורה וכמו שהייתי יוכל להביא ראיה מן הגמרא אבל לא אאריך בזה שהרי מצינו באיסור א"א ממש שהיא נאמנת על עצמה כמו שמצינו משנה שלמה ביבמות פרק האשה שלום האשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה והביאוה הפוסקים להלכה הרי שאפי' שהיתה בחזקת א"א וכלנו עדים בדבר שהיא א"א היא נאמנת לפי שאין עדים מכחישים אותה דאלו היו עדים מכחישין אותה ואומרים שהוא חי פשיטא דלא תנשא אלא כיון שהו' אומרת דבר שאין מכחישין אות' נאמנת ואעפ"י שיש לומ' דהתם טעמא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' מ"מ ראיה היא שהיא נאמנת על עצמה ולא עוד אלא אפי' ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי והוא ג"כ אומר ברי לי נאמנת הכא נמי בנ"ד שהיא אומרת נתקדשתי לבעלי זה והוא אומר ג"כ שקדשה נאמנין ולא עוד דלא מבעיא בשנים אומרים נתקדשה כו' דבחזקת פנויה היתה ואיכא למימר דמוקמינן לה אחזקת' אלא אפי' בשנים אומרים נתגרש' כו' דהוה לן למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי אתתא בחזקת נשוא' לראובן ואפי' הכי לא אמרינן הכי אלא כיון שנשאת לאחד מעדיה שאומר נתגרשה היא והוא נאמנין הרי ליכא התם טעמא דמתו' כו' ואפ"ה נאמנין מפני שאדם נאמן ע"ע ודאי והדברים ק"ו ומה התם דאיכא ב' שאומרים להם שעומדים באיסור א"א ואם היה איש אחר נשאת עמה חייב חטאת או אשם תלוי ומשום שאחד מן העדים נשא אותה נאמנין ע"ע בנ"ד דליכא שום עד שיכול לומר להם שהם עומדין באיסור כלל עאכ"ו שהם נאמנים אפי' לא היה להם שום ראיה כ"ש השתא דאיכא שטר מקויים בעדים שהם נאמנים וכל זה מטעם דחזק' אין אשה מקלקלת את עצמ' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב דגיטין ובפ' י"ב כתב וז"ל שנים אומרים נתגרש' ושנים אומרי' לא נתגרש' ואפי' הבעל עומד ואומר שגרשה והיא אומר' גרוש' אני הרי זו בחזקה אשת איש גמורה מפני שהעדים סומכים לה ואפשר שתעיז פניה לפי' תצא והולד ממזר בד"א כשאמר עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוציאי גיטיך אבל אמרו העדים מכמה ימים יש לומר אבד הגט הואיל והיא אומרת גרוש' אני בודאי ושני עדים מעידים לה אעפ"י שהשנים מכחישים אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שהרי היא ובעל' יודעים בודאי שהיא מותרת וחזק' היא שאין מקלקלין עצמם עד כאן הרי יש שם שני עדים שאומרים שעוברים באיסור מיתה ועכ"ז הם מותרים מטעם חזקה שאין מקלקלים את עצמם בב"ד עאכ"ו שהרי אין שום אדם שיוכל לומר מה תעשו. עוד ראיה ממתני' דקתני א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים כו' אינה נאמנת נשבתי וטהורה אני כו' ואם משנשאת באו עדים שוב לא תצא ואיכא מאן דמתני לה ארישא ואיכא מאן דמתני אסיפא כו' משום דבשבויה הקלו אבל ארישא לא מ"מ למדנו דאפי' התם שיש עדים שהיתה א"א והיא ג"כ מודה איכא מ"ד שאם נשאת לא תצא ואפשר דיש פוסקים דהכי הלכתא ואפי' שאינו כן מ"מ ע"כ לא פליגי אלא התם דאיכא עדים שהיא אסורא ובחזקת איסור עומדת עד שיודע ג"כ איך נתגרשה וכ"כ הריב"ש ז"ל בפי' סי' תק"ל וז"ל ואם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת שהרי כיון שהיא בחזקת א"א בעדות ברור' אין מוציאין אות' מחזקתה ע"כ. הא בנ"ד דליכא עדים שאסורה לזה ובחזקת התר היתה עומדת לו הרי היא בחזקתה עד שיודע לך במה נאסר' כי הוא והיא אומרים שהם מותרים ובמה תאסר וכתב מהררי"ק ז"ל בשרש הנז' וז"ל משמע דאי לא אתחזק איסורה דא"א לא הוה אמרי' הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש בהצטרף דהתם מיירי שנשאת שלא בפניו אבל נ"ד נשאת בפניו שמותרת מטעמא דכ"ע סברי להא דרב המנונא. ועיין תשובת הרשב"א כתבה מהררי"ק ז"ל ס"ס קמ"ה וכל המגמגם בזה לדעתי לא ראה מאורות מימיו אמנם ראיתי לחזק דברי הח' הה"ר יוסף שכתב דע"כ לא קא' הרשב"א בתשובותיו שעדות קדושין בשטר דלא הוי עדות משום דאנן בעינן מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשטר שאינו מקוים והיא מכחשת אותו אבל בשטר מקוים והיא מודה שכן הוא האמת בהא לא קאמר הרשב"א דודאי עדות גמור הוא וגם שכן נראה מתוך דקדוק לשון הרשב"א בתשובת אלף ר"י שהרי כתוב בשאלה וז"ל ועוד תודיעני אם הא' אומר שאין זה כתב ידו ומעולם לא חתם והשני מודה שחתם מהו מי הוי כעד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה ובתשובה כתוב ז"ל ומה ששאלת אם הא' מכחיש והשני מודה זה ודאי כעד אומר נתקדש' ועד אומר לא נתקדשה ותרוייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר נתקדשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקו' שנים ע"כ והשתא ודאי מתוך השאלה גם מן התשובה נר' שהעד אינו מעיד על הקדושין רק על חתימת ידו שהיא אמת שכן שאל השואל והשני אומר שחתם אינו אומר והשני אומר שראה הקדושין גם דבריו ז"ל ודאי כן רוצי' לומר והשני מוד' א"כ משמע שכל שמודים על החתימה הוי כעד אומר נתקדשה דאל"ה לא הוי כאן עד שיאמר נתקדשה ומה לי שני' מעידים על חתימת ידו ומה לי שהוא בעצמו מעיד עליה אלא ודאי שלא דבר הרשב"א ז"ל דהוי מפי כתבם אלא כשיש הכחשה אבל כשהם מודים שחתמו הוי מפיהם ממש וה"ה כאשר מקיימים החתימה ב' עדים ונ"ל ראיה ברור' מתשו' הרשב"א הביאה הב"י בסי' מ"ב בא"ה וז"ל שנינו בקדושין פרק האומר האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואוקימנ' בגמ' שאמ' שקדשה בפני פ' ופ' והלכו למ"ה ואמרו כיון דאיהו שוי נפשי' בקרוביה חתיכא דאיסורא איך היא מותרת והשיב דאין חוששין לו כלל לפי שהיא בחזקת התר ואפי' יוציא זה שטר חתים בעדים כל שבאו ב' שלהם אמר לזייף כו' עד וכל שלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף הוא מגו דאי בעיא אמרה גרשתני ומותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו דחתימו בשטר אבל הכא ליכא דאימור מזויי' הוא ע"כ ואי איתא דכל שטר ס"ל להרשב"א דלא מהני איך אמר כל שבאו ב' שאמ' להם לזייף דמשמע דאם לא באו ב' כו' שעדות השטר קיים ותו איך אמר אבל הכא ליכא דאימור מזוייף הוא מה צריך לומר טעם דמזוייף הוא הל"ל אבל הכא ליכא דמפיהם ולא מפי כתבם בעי' דדוחק לומר דמ"ש טעם מזוייף הוי אפי' שכתוב בשטר ואמר לנו כתבו וחתמו דבהא מודה הרשב"א ז"ל כמו שנר' מתשובתו בסי' אלף כ"ט ודאי שאינו נר' שהרי בתשובה זו כל מעיין בה רואה שהוא ז"ל נדרש ללא שאלו שלא היה על מעשה וא"כ ה"ל לפרושי ולומר ואפי' יוציא זה שטר כתוב בו וא"ל כתבו וחתמו כו' ומדלא פי' משמע דמיירי בסתם שטרות וא"ה טעמא דמזוייף הל"ה שטר כשר הוא וכ"ש שאפי' רצינו למימר דבהכי מיירי אכתי אית לן למימר דכשהאשה מכחשת אמרי' דמסתמא לא ידעי והשטר אינו כשר דשלא מדעת' כתבו אבל בנ"ד דהוא והיא מודים מסתמא אית לן למימר דמדעתא כתבו וחתמו וא"כ אין לומר בנ"ד שטר פסול דכל כה"ג לא קאמר הרשב"א דלא הוי שטר דודאי נר' שלא בא הרשב"א אלא לדחות סברות מהררי"ק ז"ל שלכאורה היה עולה בדעת דכיון דקיום שטרות דרבנן העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' היו הם העדים בעצמם מכחישים חתימתם אינם נאמנים מן התורה כמו שכן דעת מהררי"ק ז"ל לכן כתב שכל עוד שלא נתקיים השטר והיא מכחשת אותו מפי כתבם קרינן ליה אבל היכא שנתקיים חתימתם בב"ד והיא מודה בדבר פשיטא דמפיהם קרינן ליה וזה פשוט למודה על האמת. וכן ראוי לומר שהרי החולק על מהררי"ק ז"ל נר' שהיה אדם גדול שבתחלה כות' לו תארים גדולים ובאמצע כותב ואתה האדון כתבת ומשמע התם בפי' שדעת החולק ההוא דכשהשטר מקויים כשר מדאור' אפי' בשטר קדושין יע"ש. עוד מצאתי במרדכי פ"ב דכתובות שכתב וז"ל פי' ר"ת הא דאמרי' פרק ד' אחין מפיהם ולא מפ"כ דהיינו בדיני נפשות ע"כ וקדושי ראשון העדים כעדי ממון חשיבי כמבואר כ"ש ודאי דלדעת ר"ת פשיטא דהוי עדות גמור. ולתשלום הדבר ראיתי לכתוב כאן מ"ש הרא"ש בפסקיו בפ"ד אחין ז"ל וא"ת ומאי נ"מ אי מסהדי ע"פ כתבם והא אמרי' בפ' גט פשוט מי שנמחק שטר חוב ומעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד ועושין קיומו וכן אמרי' בהגוזל קמא גבי שורף שטרותיו של חבירו כו' אלמא כשהעדים אחרים מעידים שראו שטר חתום בכתב ידי עדים לא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כ"ש כשהם עצמם מעידים שחתמו על השטר וי"ל דודאי כשהם מעידים בפני ב"ד שראו שטר חתום והכירו חתימת עדים אין זה מפיהם ולא מפ"כ דהוי כמו קיום שטרות דעלמא שהעדים מקיימין החתומים בב"ד והוי כמי שנחקרה עדות העדים החתומים על השטר בב"ד וכן הכא נמי אם היו עדים מעידים שחתמו בעדות זה על שטר זה לא קרינן מפיהם ולא מפ"כ אלא דחיישינן הכא שלא יעידו בכך ראו השטר אלא יעידו מעצמן על המעשה כאילו הם זוכרים אותה והם אינם זוכרים אלא על פי השטר ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ור"ת היה נוהג כשהיו רחוקים מב"ד שהיו שולחים כתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ילא מפ"כ כיון שהם זוכרין עדותן אבל רש"י כו' עד ורב אלפס כתב אסגנון אחר ומה שכתבתי דברי התוס' עיקר ואין להשיב עכ"ל ואפי' לא היינו רואים כי אם דברי התוס' והרא"ש לבד היה ראוי לסמוך עליהם בענין כזה אשר כל העולם יודעים כי הכל שקר ודבר כזב כ"ש שלא מצאנו להרשב"א ז"ל שיחלוק ע"ז. עוד ראיתי כתב הר"ן ז"ל בפי' מי שאחזו לשון הרמב"ן על מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת תנשא אשתו וחזינן בה פלוגתא איכא מ"ד דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויים לקיימו אין משיאין ואיכא מ"ד אע"ג דאין עדים מצויים כיון דקיום שטרות דרבנן כו' עד דלא מבעיא אחמורי דלא מחמרינן בה מדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקלינן בה טפי מדאורייתא דהא מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואעפ"כ משיאין ע"כ הרי דלפי לישנא קמא כשאינו מקויים לא הוי עדות וכשהוא מקויים הוי עדות אף על גב דלא הוי שטר כתוב מדעת המתחייב אלא דהוי כפנקס בעלמא עכ"ז כשנתקיים הוי עדות גמור גם לישנא בתרא כתב. כיון דקיום שטרות דרבנן לא מחמרינן ביה טפי מדאורייתא משמע דקיום שטרות בעלמא מדרבנן והני מדאורייתא כשר כיון דאמר דלא אחמרינן כו' כלל הדברים שאשה זו מותרת לבעלה בלי שום פקפוק והשי"ת יודע כי לע"ד לולי חומר הענין לא היה צריך להאריך יען כי ידוע בשערי העיר הזאת מקור משחת הדברים מאין יצאו אבל מה נעשה כי צריך לסתום פי שטן ולכן כתבתי ג' טעמים שאפי' היו הדברים יוצאים ממי שראוי לחוש למעשיו אשה זו מותרת אחת כי עדות שנתקבל שלא בפני בע"ד אפי' בדיעבד אין דנין על פיו ואפי' לאומרים שבדיעבד דנין או לאומרים שקדושי אשה א"צ להעי' בפניה כב' יש לנו אילן גדול ותקיף בו נחסה ואפי' להתיר לכתחלה עאכ"ו אחר שנשאת כ"ש וק"ו כשנצטרף הטעמים הנ"ל שכל א' מהם היה מספיק לפסול העדות ולהיות כת' מהריב"ל נר"ו שלא ראיתי תשובת הרא"ש מרבי משה שקדש אלמנה הביאה מהררי"ק סי' מ"ז בא"ה אראה בנחמה כמו שראיתי ועלה בדעתי להביא ראיה ממנה אלא שאח"כ נר' בעיני דלא הוי לא תיובתא ולא סייעתא דאי בעי לומר שהרי אמרי' התם שהיא אינה נאמנת להפקיע עצמה מזה ולומר קודם לכן נתקדשתי לפלו' הא ודאי היה ממיעוט השגחתו בדברי דהתם כתב דאי תחזק א"א של זה אינה נאמנת לומר אח"כ קודם לזה הייתי מקודשת לפלו' אבל נ"ד לא הוי הכי אלא אדרבה זמן רב אמרה שהיתה מקודשת לזה ואח"כ באים ואומר' שראינו שנתקדשה לב' הוי כעדים שמעידים על א"א שקבלה קדושי' שלא בפני בעל' דלא הוי כלום וברו' הוא כנ"ל ב' כי קדמו עדים שנתקדשה לראשון תחלה זמן רב דאפי' לא היו עדים אלא שהוא והיא אמרו כן קודם קבלת העדות השני היו נאמנים כנ"ל וא"כ אפי' היו מעידים בפניה כל קדושי השני מה לנו ולצרה אין דבר סותר לראשון ג' אפי' לא היו קדושין לראשון קודם מותרת כמו שהוכחתי מתשובת ר"ת והרא"ש שהרי כתב ר"ת שאם היה בחופתה כו' משמע ודאי דאינו צריך יותר שום חקירה אחרת כלל וכן תשו' הרא"ש אם נמצא בעיר אינו צריך יותר לא חקירה ולא דרישה יותר וכבר נסתייעו ת"ל מדברי מהררי"ק דבפניו אפי' בקדושין לא משתמע בפניו ממש כ"ש כאן שהיו נישואין ובפניו מאחר שנודע לו והיה רואה בעיניו וכנ"ל ומה שרצו לגמגם שהיו אומרים דבמקום קטטה לא האמינוה הבל המה דלא היה ולא נהיה כאן קטטה כלל רק שאמר להם אביה וכן היא שאין רצונם בו וכולהו נשי דמתגרשי הכי הוו וכ"ש דאמרי' בגמ' ה"ד קטטה באמרה גרשתני בפני פ' ופ' ובאו ואמרו שלא היה והאריכות בזה מן המותר ולרווחא דמלתא אני אומר כי גם מדברי הרמב"ם נר' מוכרח שעדים החתומים ונתקיים עדותם בחתימתם הוו כאלו העידו מפיהם ממש שהרי כתוב פ"ז מה' גרושין ז"ל שליח שהביא גט כו' עד בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיך מעולם וגט שהובא לך מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נדע עדיו' כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת ע"כ הרי ששטר זה פסול מן התורה והקיום עושה אותו כשר בכל מכל כל וכתב הרב מ"מ משמע ודאי שהוא מחזיקה בא"א גמורה והולד ממזר גמור מן התור' ונר' שהוא סבור דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שמזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמד אשה על חזקתה הויא ליה א"א ע"כ הרי שהיה א"א כשאינו מקויים וכאשר באים עדים ואומרים שמכירים חתימת העדים מתירים אותה ה"נ אפי' תימ' ששטר זה קודם שנתקיים לא הוי כלום אחר שנתקיי' נעש' כאילו העדים מעידים ולהיו' נאמן לי בעל המאור פוסל שטר כזה רציתי לעיין בדבריו ומצאתי דהוי תניא דמסייע לי יותר מכל מ"ש וז"ל בפ"ד אחין בספרי רי"ף על ההיא דאמרי' בגמ' דלא תקינו זמן בשטר קדושין כתב בעל המאור וז"ל כתב הרי"ף בהלכות הא מלתא מקשו בה רבנן היכי אמרי' הכא אמר רחמנא מפיהם ולא מפ"כ והתנן נאמן אדם לומ' זה כ"י של אבא כו' ופריק אפירוק הכתוב בהלכות ול"נ הפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסולה עדותם אבל מפי כתבו לא וכל שטר הלוא' ומק' וממ' הלו' או המוכר הוא שמצווה את העדים ואמר כתבו וחתומו וכן בגיטי נשים ואין זה מפ"כ אלא מפי כתבו ואם אין אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבל' וכתוב בספר וחתום והעד עדים ומקר' מלא כתוב בתור' וכתב לה ספ' כריתות אלמא כל כי ה"ג כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים הוא אבל היכא דכתבו מנפשייהו בשטר שצרי' לומר כתובו ולא א"ל כתובו הא ודאי מפ"כ הוא ע"כ. ועתה כל מי שחננו ה' דעת יקשה לו מה לו לרב לכתוב בשטר שצריך לומ' כתובו הול"ל אבל היכא דכתבו מנפשייהו ולא אמר להם כתובו כו' דה"ל כל הני שטרי דמקח וממכר והלואות וגיטי נשים ושטר קדושין כלם נכנסים בסוג זה וכן שטרי הודאות א"כ מה זה שכתב שצריך לומר כתבו שנר' ודאי דכל הני טעמא דצ"ל כתובו בעלי הדבר אי כתבו מנפשם לומר כתובו אי לא אמר כתובו אלא כתבו מנפשייהו מפ"כ הוי ולא מפיהם אבל בדבר שאצ"ל כתובו כי הא דנ"ד כי הכתיבה אינו מוסיף יתרון בדברי יות' ממה שעש' וע"כ אפי' שכתבו מעצמם כשר וכן שטר שכתוב בו איש פלו' מת הוי כה"ג ואע"פי שדברי הרשב"א מנגדים לזה מ"מ מדברי בעל המאור נר' כמ"ש ושמחתי בה' וראיתי כי אות' שהיו מנגדים להרשב"א אילן גדול הי' להם להסמך עליו גם הלשון שכתבתי למעל' שהביא הר"ן בש' הרמב"ן מכוין לזה דלא קרינן מפיהם ולא מפ"כ אלא היכא דאיכא קפידא במתחייב בכתיב' יותר מהמעש' כמו בהלואה שיש יתרון גדול וכן במקח דאיכא שעבוד אבל בשטר כזה ומקויים ואין שום ספק בדבר דהוי שטר גמור וכשר ומפיהם חשיב גם המרדכי שממנו היו רוצים להביא ראיה הוא המחריב דעת' כי הרב אביגדור הכהן לא פסל השטר אלא מפני הקיום שהי' פסול גם ה"ר חיים בר משה נר' שמטעם זה פס' השטר וכן מסקנת דבריו כדברי הרב הכהן לא יש רק ה"ר שמחה שאומר הי' אומר רבינו שמחה שאפש' שהי' אומר כן להלכה ולא למעשה ואפי' את"ל שהיה אומר כן למעשה הוא יחיד בדבר זה כ"ש שאפשר שהוא לא אמר כן אלא היכא שהיא מכחשת אבל בנ"ד פשיטא שגם הוא יודה גם כי כפי האמת לנ"ד לא הייתי צריך לזה כי הדבר פשוט מעצמו שהיא מותרת מ"מ הארכתי בענין זה להלכ' בהראותי מה שידי משגת במ"ש הרשב"א בענין זה בהסכים דעתו במה שנראה מרוב הפוסקים וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

101

ק״באחר ימים אנה ה' לידי תשוב' בקובץ גדול מתשובו' מכונות להרי"ף או להר"ם ולה"ר יוסף ן' מיגש הלוי זצ"ל מסכים בפי' במ"ש וז"ל ראובן הוציא שטר זה נוסחו נתן לנו אנחנו ח"מ ראובן בן יעקב משקל שני גרעינים כסף ואמר לנו קחו אלו השני גרעינים ולכו קדשו לי בהם את פ' בת פ' ולקחנו אותם הקדושין והלכנו אצל פ' הנז' ואמרנו לה הוי מקודשת לראובן בן יעקב באלו השני גרעיני' כסף וקבלה אותם ממנו ואמרה הנני נתרצתי ונתקדשתי לו ומה שהי' בפנינו כתבנו וחתמנו בחדש פלו' שנה פלו' במקום פלו' ונתננו לראובן הנז' להיות לו לראיה כו' שמעון בן יעקב לוי בן יעקב ושאלו את פי האש' הנז' ע"ז ואמר' לא היו דברים מעולם שאלו לעדים ואמרו אין זאת חתימתינו וחתימת יד שמעון הנז' נכרת וקצת אנשים מעידים שהיא חתימת ידו וחתימת יד לוי העד השני בלתי נכרת וכשכפרו העדים באותם החתימו' הוציא ראובן פתקא זה נסחא אני שמעון בן יעקב נתחייבתי לראובן בן יעקב ברית אלדי ישראל על חתימת ידי שאצלו בשטר הקדושין עם חתימת לוי בן יעקב בכל עת שירצה לקיימה שתקיים אותה לו ולא אכפור אותה בשו' אופן בעול' אם ירצה בב"ד קבוע או זולתו ונסח זה שבפתקא זו הוא מכתיבה הנקרא מנולק בערבי מורגלים בה רוב אנשי העיר ורובם מעידים שהיא כתב ידי שמעון הנז' החתו' בשטר הקדושין עם לוי בן יעקב. יודיענו אדוננו אם צריכה אש' זו גט מהטוען הזה אם לאו ואיך הדין אם אמרו העדי' כן חתימת ידינו היא זאת אבל לא כתבנו אות' בשטר הקדושין בכוונ' אלא ראובן הוציא לנו מודעא על שמעון ואמר לנו תעידו לי במודעא זו אח"כ כפל אות' ונתנה לנו ואפשר שבע' שנתנה לנו החליף אותה בשטר הקדושין וחתמנו בה בחשבנו שהיתה המודעא ולא ידענו ששחק בנו והחליף המודעא בשטר הקדושין ואיך הדין אם כפרו שניהם ונתקיים כתב יד אחד מהם שבפתקא. ואם ראובן יכול להשביעם על כפירתם חתימות ידיהם שבשטר אם לאו ואם יש לבית דין להכריחם שיכתבו חתימת ידיה' לדמותם לחחימות שבשט' אם לאו יבאר לנו אדוננו כל זה אם הי' ראובן זה אומר ששלח שלוחים אלו לקדש להם אש' זו והם חזרו אצלו ואמרו כבר קדשנו לך וכתבו חתימתן בשטר הנז' לפניו הנה העולה מדבריו אלה שנתקדש' לו ואם היות שהוא אומר שהעדים הנז' חתמו השטר הנז' שכתוב בו נתינת הקדושין וחתמו לפניו בו וכבר אמרו עדים החתומים על השט' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד הנה היה אומרו שהם חתמו בפניו כאלו אמר שהוא נמצא כשהעידו בב"ד בגמר הקדושין הנז' והיה כמי שאומר שהוא בעצמו קדש אות' בפני שני עדים הואיל והשלוחים הנז' דבריהם קיימין לענין גמר הקדושין לראובן זה לאמרם האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכשהיה הכלל העול' מדברי ראובן זה שהוא קדשה והיא מכחשת אותו הדין נותן שיהי' נאמן על עצמו לא עליה ויהיה ראובן זה אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו כמו שאמרה המשנה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וזה אם לא נתקיים עדות העדי' הנז' והם כופרים שהיא חתימתן או הודה הא' מאן שהיא חתימתו וכפר השני שאין עדות א' עדות לאמרם עד אח' כמאן דליתיה דמי או הודו שניהם שהיא חתימתם אבל אמרו שאירע להם בה טעות או תחבולה ואמנם אם נתקיימה עדות שניהם אם בהודאתם בה עם היות שהם אומרים שאינם זוכרים עתה העדות או שנתקיימה בעדות ב' עדי' שהם מעידים עליהם הדין הוא שתהיה היא אסורה בקרוביו ואין משגיחין בכפירתה הקדושין הואיל והעידו ב' עדים שנתקדשה לו ואמנם כ"י שמעון שהראה ראובן בשבועתו שיעיד לו על חתימתו אין בה ממש לב' סבות הא' שהוא כ"י מבלי שיהיה חתימ' עליו והוא כספור דברים בעלמא לא כעדות. והב' שאין במשמע' עדות כי אם יעיד בעדות להבא שיעיד לו ולענין אם יכריחו אותו ב"ד יכתבו עת' חתימתן במגיל' אחר' ועורכים לה זו החתימה שכפרו בה אין נ"ל לפי שאין ב"ד מחוייבים לדון אלא במה שנתקיים אצלם לא שיכרחו לחקור על מה שלא נתקיים לפניהם בפרט הואיל ואפשר להם לשנות חתימתן עתה באופן שלא תדמה. גם שמה שהיה די לנו בעריכת החתימות לא מצאנו אותו אלא במישמת או הולך בארץ אחרת או במי שהי' נמצא לפנינו ואינו מכחיש שהוא כ"י שאז הוא מוכרח לכתוב ח"י אחספ' ונעריך אותה באופן תתקיים חתימת ידו שבשטר שלא מפיו ויעיד הוא עם האחר על חתימת העד הב' אבל כשהוא נמצא לפנינו והוא כופר שהיא חתימתו לא מצינו ראיה להכריחו שיכתוב חתימת ידו אחספא ונעריך אותה ועוד שתדקד' היטב נמצא שלא תהיה כתיבתו עתה חתימת ידו אחספא ולהעריך אותה חתימה שבשטר לה יותר גדול' מהודאת פיו כשהוא אומר זו חתימת ידי ואנחנו רואים שאפי' אם הוד' ואמר כן הוא שזו חתימת ידי אבל טעיתי בה ואינה עדות אמיתית ששומעין דבריו בזה ולא נדון בחתימתו זאת שבשטר מגו דאי בעי אמר אינה חתימת ידי כ"ש כשלא נתברר לנו שהיא ח"י אלא במה שהוא כות' ח"י אחספ' ומדמין אות' לזו שהוא נאמן באמרו שהיא בלתי אמיתי' ולא נדון בחתימ' שבשטר מגו דאי בעי לאכתו' חתימת ידיה אחספ' או שישנה כתיבתו באופן שלא תדמה אליה החתימ' שבשטר שאין הפרש בין שיאמרו אינה חתימתנו או שיאמרו טעינו בעדות שהם נאמנים בזה כמ"ש המשנה העדים שאמרו כתב ידיבו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים ולסבות אלו לא נר' לנו שיכריחו אותם ב"ד למכתב חתימות ידיהו אחספא ולהעריך חתימות השטר לה הלא תראה שהעדים כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לא נכריח אותם מן הדין לכתוב חתימות ידיהו אחספא ולהעריך אליה החתימה שבשטר באופן תתקיים שלא מפיה' כדי שלא יהיו נאמנים באמרם אנוסים היינו וכן הענין כאן הואיל ואמרו העדים מעולם לא העדנו על זה ואין זה חתימתנו העולה מדבריהם שהעדות בלתי אמיתית לא נכריח אותם לכתוב חתימו' ידיהון אחספא להעריך אליה חתימות השטר ותתקיים שלא מפיהם וזה יאמת מה שאמרנו ומה ששאלתם אם יכול ראובן להשביעם שאינה חתימות ידיה' יכול הוא להחרים על כל מי שיודע שזו חתימתו מבלי שידע שאירע בעדות זה דבר המבטל אותה מטעות או מצד אחר זולתו ולא יעיד שהיא כת"י אבל שיחרים על כל מי שיודע שזו חתימת ידו ולא יודה אינו יכול לעשות זה מהטעם שכבר ביררנוהו עכ"ל ז"ל:

102

ק״געוד מצאתי בתשו' הרמב"ם מסכי' לכל מ"ש ת"ל שאלה נערה יתומה בוגרת נתארסה בקדושין עם ראובן בפני קהל גדול ואחר עבור האירוסין כב' חדשים בא שמעון והביא שטר בידו שזא' הנערה אירס אותה מאביה בהיותה קטנה ואביה קבל קדושין ממנו ובכל אלו הב' חדשים שעברו היה שמעון במדינה ולא אמר דבר מכל זה ואינו מזכיר בשטר שם הבת ולא קנין ולא רצון האב זולתי שאמר לו תארס לי בתך הגדולה בזה הדינר וזה העדות שבשטר הוא מזמן ד' שנים או יותר ומנהג אנשי הארץ שאינן מארסין בנותיהם בשוק ואביה הוא בעל נפש ואמר שלא לעשות זה אפי' לשפחתו ואמרו העדי' שאביה לא לקח דינר הקדושין הימנו אבל א"ל קנה לי בו חפץ פ' ממצרים והעד הא' נשוי לקראייה והעד הב' היה באותו העת קל הראות ועתה עשה רפואות לעיניו והוא רואה היטב ושניהם מזלזלים במצות ועוברים על קצת לאוין והא' מה' אינו יודע לקרות השטר כלל וזה השטר כשהביאו היה כתוב בכמו י' ימים כי הם אומרים שהיו זוכרים העדות מד' שנים או יותר והביא השטר הנז' שמעון לעדים וידעו כתב ידם וכתבו עליו קיום הדיינים וכאשר ידעה אם היתומה חרה עליה עד למאד ונשבעה שזה הדבר לא שמעה בו כלל ומעולם לא זכרו לה בעלה והלכו לדיין והשיב שהשטר אמיתי אצלי ולא תנצל הנערה ממנו אלא בגט שלם והלכו ב' העדים לדבר עם הנערה בעד שמעון הנז' ואמרה העידו עלי וקנו ממני שלא אתרצה בשמעון בשום פנים יבאר לנו האדון אם תצטרך הנער' גט אם לא תשו' עכ"פ צרי' גט מהנז' אשר קידשה לו אביה וכתב מש':

103

ק״דשאלה ראובן קבל קדושין בעד בתו קטנה בת שתי שנים פחות או יותר אח"כ לבשתו רוח אחרת ורוצה שתתגרש בעודה שאינה מבחנת בין גט לדבר אחר כלל אם יש לסמוך על ר"ת דס"ל הכי או על רש"י:

104

ק״התשובה

105

ק״ומשנה גיטין פ' התקבל כל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינ' יכולה להתגרש ופירש"י ז"ל אפי' ע"י אביה ונתן טעם לדבריו דכתיב ושלחה מביתו פרט לזו שמשלחה וחוזרת ושהיא כשוטה. ורבותינו בעלי התו' הביאו סברת ר"ת דס"ל דע"י אביה מתגרשת אע"ג שאינה יודעת לשמור גיטה והורה כך הלכ' למעשה והכריח מן הירושלמי עוד הכריח מקדושין שהרי איתקש יציאה להוי' והכונ' דכשם שהאב מקדש בתו כשהיא קטנ' אפי' בת יום א' כך האב מגרש בתו כשהיא קטנה. ולי הדיוט נר' דהוי ק"ו קדושין שאין אשה מתקדשת אלא לרצונה עכ"ז אביה תקבל קדושין בעדה בע"כ אפי' קטנה גרושין שאשה מתגרשת בע"כ אינו דין שתתגרש ע"י אביה אפי' קטנה הנמוקי ז"ל כתב בפ' חרש ז"ל אותה שאינה יודעת לשמור גיטה אם יכולה להתגרש ע"י אביה פלוגתא היא בין רש"י ור"ת דרש"י סובר דאינה יכול' להתגרש ע"י אביה ור"ת סובר דיכולה להתגרש וה"ה שוטה ומיהו לסברת ר"י יש הפרש בין קטנה לשוט' דנהי דשוט' חוזרת בקטנה יכול אביה למונעה שלא תחזור ע"כ וכמו שכתבו התוס' ממש שם וכתבו עוד דבירושלמי קורא אותה שיש לה דעת לשמור את גיטה א"כ מקודשת היא ע"י אביה לכ"ע דהא לא מצריכין הכא אלא שתהא יכולה לשמור את גיטה וכ"כ סמ"ג ז"ל דבירושל' אמרי' שלדברי האומ' שאינה יכולה לשמור את גיטה אם יש לה אב יכול לשמור את גיטה משמע דבי ינאי אוסר שוטה לכתחלה אפי' כשיש לה אב ומשום הפקר. אבל בקטנה מודה דאין שם הפקר וגם יכולה לשמור את גיטה כשיש לה אב כאשר בארנו למעלה ע"כ נמצינו למדים דמחד דתלת טעמי אית למימר דקטנ' לא תתגרש ע"י אביה אי מטעמא דפרט לזו דחוזרת ואי מטעמא דאינה יודעת לשמור גיטה ואי מטעמא שמא מגרו בה וינהגו בה הפקר וקטנ' שיש לה אב נצולת מכל הני טעמי שאביה יכול להצילה מכל הני מה שא"כ בשוט' וכפי הנר' מדברי סמ"ג אפי' בשוטה היה אפשר לומר כן אלא שיש להחמיר בה מטעם שלא ינהגו בה הפקר ואפשר היה לומר שבין כך ובין כך אין איסור תורה אלא תקנה דרבנן ודרש דושלחה כו' פרט לזו שמשלחה וחוזרת גם טעם לשמור גיטה הכל הוי אסמכתא דאסמיכו אקרא אך איני מחזיק עצמי בכך כי לא ראיתי לא חד מן הפוסקים יאמר כן כי אם לשון שכתב הסמ"ג דבי ינאי אוסר לכתחל' בשוטה כו' כנ"ל ומ"מ אפי' שדין זה ענין ערוה ופליגי באיסור תורה ממש לא מפני זה יפלא מעינינו להתיר ואפי' שהרי כבר מצינו כיוצא בזה בקדושין דאיכא מ"ד בגמ' דחוששין לקדושין דע"יעד א' ויש ג"כ מן הפוסקים דסבריה כי וא"ה הלכה רווחת בישראל דאין חוששין וגדול' מזו הרבה מאד בפ' התקבל אמר רב אין האש' עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו של בעל' וכתב הרי"ף דאיכא מאן דפסק כר"ג ואיכ' מאן דפסק כרבי חנינא דאמר דאשה עושה שליח לקבל גיטה משליח בעלה וכת' מהררי"ק ז"ל דכיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים להכשיר ונלוו אליהם עוד רבינו האיי והרשב"א והרב המגיד הכי נקטינן ומיהו היכא דאפשר ראוי והדברים ק"ו ומה בפלוגתא דרב אסיר בגמ' בפירו' ויש פוסקי' ס"ל הכי כתב דנקטינן לקול' בנ"ד דלא מצינו בתלמוד מי שאוסר בפירוש וכל הפוסקים כתבו להקל ועוד שראוי להשוות דעת התלמוד דידן עם הירושלמי פשיטא ופשיטא שיכולים למשכן נפשינו ולעשות מעשה כדת ועוד כתב מהררי"ק בשרש ק' וז"ל ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויים ושקורעין בזמן הזה כו' עד דבר ידוע שהרמב"ם רגיל לפסוק עפ"י הירושלמי יותר מסברת הפוס' הידועים כו' ע"ש אנו אף ע"פ שרש"י ז"ל והגהה במרדכי סברי להחמיר מ"מ כבר נתן לנו הרשב"א ז"ל מקו' להורות בזה שכ' בתשו' סי' רנ"א שכתב וז"ל שורת הדין אם שני הפוסקים כא' זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להקל ובין להחמיר היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספקא דאורייתא ובשל סופרים הלך אחר המקל כו' עד ובמקום שיש שנים שוים שהולכים אחרי המחמיר בשל תורה דוקא כשהם א' כנגד א' אבל שנים כנגד הא' הולכין אחר הרוב הרי שכתב שאפי' באיסור תורה יש לנו לילך אחר שנים כנגד הא' אפי' להק' וזה ודאי ברור שהרי בפי' כתוב בתור' אחרי רבים ואע"ג שהרבה פעמים אנו מחמירי' וחוששין אפי' למיעוט היינו בחד מתרי אי הוי בדבר שיש מקום אפשר לתקן מהיות טוב כו' אי נמי שמי יודע למנות הרוב אבל בנ"ד אין לתקן גם דכבר ידוע לנו הפוסקים המובהקים שחולקים על רש"י ז"ל ולא עוד אלא שאפשר לומר שסברת יחיד סברת רש"י שלא נמצא א' מן הפוסקים הידועים יסמכו ידיו ראשונה תלמוד ירוש' ובשלמא אם היינו רואים בתלמוד שלנו שהיה חולק על הירושלמי היינו קובעים הלכה כתלמוד דידן דהוי בתרא דהלכה כבתראי אבל השתא שתלמוד דידן אינו חולק בפירוש על הירושלמי ודאי הדעת נותן שבכל אופן שאנו יכולים להשות שניהם כן יש לנו לעשות שיהיו תואמים עוד רבותינו בעלי התוס' דכל הני עוד רבינו האיי גאון ובה"ג קמאי ובתראי הרמב"ם הרשב"א הרא"ש הריב"ה בנו הר"ן נמוקי סמ"ג ברוב כזה בטלה סברת רש"י ואין אנו צריכים לחוש לסברת יחיד יהיה מי שיהיה נוסף על הכל ר"ת שעשה מעשה דבכולי תלמוד' אמרי' מעשה רב עדיף היינו טעמא דקי"ל לתלמודא דאי לא דהוה בריר ליה טובא לא הוה עביד מעשה גם אנו נאמר דמי לנו היה ראוי לחוש לדברי רש"י כר"ת נכדו ומי יודע במילי רש"י כמוהו ומשכן עצמו לעשות הפך סברת רש"י ועשה כדעתו פשיטא דקים ליה טובא דהכי הלכתא כנ"ל ברור ולענין לשון הגט בנ"ד הכריח הר"י בעל ת"ה שאין לשנות הלשון אלא בשאר גיטין ואין בזה ספק ולענין אם צריך הבת אצל האב בשע' נתינת הגט אם לא פשיטא לדעתי שאינו צריך כן וראיה מן דאתקש יציאה להויה שהאיש יכול לקבל קדושי בתו אפי הוא במזרח ובתו במערב אך אמנם שפיר הוי שתעמוד בתו אצלו ובשעה שיתן המגרש הגט ביד האב ויאמר המגרש כדברים האלה הרי בתך זאת מגורשת ממנו בגט זה ומותרת לכל אדם הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי הצעי' שמואל די מדינה:

106

ק״זנדרשנו לאשר שאלונו משפטי צדק על דבר הנערה אלגוהר בת ה"ר משה שלואדיאל יצ"ו אשר בהיותה בקושטאנטינה שדכה אמה לבחור שמואל בר יעקב מבלי רשות ורצון אביה והבחור שמואל הנז' הכניס אליה סבלונות והיא אתרא דמקדשי והדר מסבלי באופן שהסבלונות הן הם קדושין ואבי הנערה כאשר ידע את אשר נעשה שלח לאמר לאשתו כי אם לא תפריד החבילה לא ישוב עוד אליה כי אין רצונו וחפצו באותו זיווג ואח"כ באו האשה ובעלה ובתה הנערה הנז' פה שאלוני' ושאל האש' דב' המשפ' א' יש לחוש לאות' קדושין יען כי לא נעשו ברצו' אבי הנער' כי אם ברצו' אמה והנער' היא קט' לע' כזאת לא הגיע לכלל שנים עשר שנה לפי דברי אמה וקרוביה האמנם לא נמצאו עדים מעידים על קטנותה בעיר הזאת והנערה אינה חפצה בבחור שמואל הנז' והשיבו לה דבר המשפט שאם הנערה אלגוהר הנזכרת היא קטנה יכולה להפטר מהקדושין הנ"ל בשתמאן בארוס שמואל הנ"ל בפני ב"ד ובכן לדרישתה נקבצו שלש' אנשים לב"ד ושמו לבם לחקו' על קטנות הנערה אלגוהר הנזכר' יען כי לא נמצאו בעיר הזאת עדים מעידים על קטנות הנערה ע"פי שנותיה כי עם היות שלמראה עיני כל רואיה ישפטו בצדק שהיא קט' בשנותיה עם כ"ז שלחו וקראו שתי נשים כשרות ומוחזקות לנאמנות וצוו עליהם לבדוק הנערה אם הביאה ב' שערות אז תבאנה ב' נשים אליה ובדקו את הנערה והעידו בפני ב"ד כי לא מצאו בה שערות כלל רק היא כיו' הולדה בלי שערו' ואז באותו מעמ' בפני ב"ד ההוא מיאנה הנערה אלגוהר הנז' בארוס שמוא' הנז' כתקון חכמים והב"ד ההוא כתבו וחתמו לה שטר מיאון וכתבו בו שנתברר להם שבשעת המיאון הנז' היתה קטנה ונתנו לה לעדות ולראיה ונשאלנו על כל זאת להודיע להם דבר המשפט אם הנערה אנגוהר הנז' היא פטורה ומותרת לכל אדם ע"פ החקירה אשר נעשתה על קטנות וע"פ המיאון שמיאנה כנ"ל אם לאו:

107

ק״חתשובה

108

ק״טביראה ובפחד נכנסתי בזה הענין אך אלצני האשה אם הילדה הזאת באמרה כי כשידע בעלה מה שעשתה ששדכה בתו זאת לאיש זה ושלח שלא ישוב לביתו עוד באופן שקרוב הדבר שישא' אשה ובתה עגונו' כל ימיהן על כן שמתי פני לכתוב מה שנר' בעיני להציל שתי בנות ישראל מן העיגון וסמכתי כי עמודי עולם יש לנו בפי' שאין לחוש אפי' שנתקדש' בקדושין גמורים הלא הם גאוני עולם וכמ"ש הריב"ה בטור א"ה סי' מ' ז"ל קטנה או נערה שקדשה עצמה או נשאת בלא דעת אביה אינו כלום אפי' מיאון אינה צריכה ואפילו שדכה אביה תחלה וכתב רב אלפס אפי' נתרצה כשידע ואפילו נתקדשה בפניו אינו כלום ואם נתגרשה מאותם נשואים מותרת לכהונה וכ"ש אם מת המקדש אם נפל' לפני אחיו שאינה צריכה לא חליצה ולא מיאון וז"ל הריב"א ז"ל ומדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס"ל להא דרב ושמואל ש"מ דלית הלכתא כרב ושמואל וכלהו רבוותא קמאי הכי פסקו כגון רב אחא ובה"ג ורב האיי בתשובותיו כלהו פסקו הלכתא כרבינא בזו להא דרב ושמואל בין בקטנה ובין בנערה שקדשה עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושין בין נתרצה בין לא נתרצה וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"א וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפי' אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן קדושין אינה אסורה לכהן ע"כ הרי שלדברי כל אלה גאוני עולם אשה אפי' היו בה קידושין כיון שהיו שלא מדעת אביה לא היה צריך גט ולא מיאון וכ"ש שאין כאן אלא סבלונות שהם חשש קידושין לבד ומ"מ יש חולקין על אלו הגאונים והא לך מ"ש הרשב"א ז"ל וז"ל וי"א שאם שמענו ממנו אפי' לאחר הקידושין שהוא מתרצה בקידושין הרי זו מקודשת ואע"פ שלא ידע בקדושיה בשעה שנתקדשה כו' עד וכן נר' דעת רש"י שם בפ' האיש מקדש ולזה דעתי נוטה והרמב"ם ז"ל כתב שאם נשאת שלא מדעת אבי' חוששין כו' וצריכה גט ומיאון א"כ כפי כת זו מן החכמים נראה שאם נתרצה האב אחר הקדושין יש לחוש לכן צריך לראות אם יש חשש במה שנאמר שאב הנערה אחר ימים בא לבתו והמקדש הנז' יצא ובא בביתו ואכל ושתה מי לימא דכה"ג מיקרי שנתרצה האב בקדושין או דלמא ליכא למיחש אלא כאשר שמענו בפי' שנתרצה הא לאו הכי אפי' לאלו ליכא למיחש כיון שלא שמענו מפיו בפי' שנתרצה לברר זה ראיתי לכתוב מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה וז"ל וכ"ש אם נשואיה לדעת האב דודאי הוכיח סופו על תחלתו שנתרצה בקדושין הראשונים אף אם נאמר שהיו תחלה שלא מדעתו וכל שנודע שנתרצה בהם ודאי מקודשת דכ"ע לא פליגי בגמרא דנתקדשה שלא לדעת אביה אלא בשלא ידענו אם נתרצה אם לאו אם חוששין שמא נתרצה ובהא קי"ל כרבינא דאין חוששין אבל אם ידענו שנתרצה ודאי הוו קדושין וכ"כ הרמ"ה ז"ל דכל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קדושין אפי' בלא שדך ואפי' לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קדושין אלא שאם מיחה בפירוש אז לא הוו קדושין אפי' נתרצה אח"כ וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש ז"ל שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שסוברים שאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ע"כ מה שראיתי להעתיק ולמדנו לפי דעתי שני דברים אחד שאין בהספק שאם מיחה תחלה כשידע אפי' שנתרצה אח"כ אינו כלום עוד למדנו לפי דעתי שאפי' לדברי המחמירים היינו שראינו ודאי שנתרצה בפי' זה פליגי אהרי"ף הא כששמע שתק ולא אמר דבר לכ"ע לא חיישינן ויכול הוא או הבת לעכב נמצא בנ"ד שאפי' היו כאן קדושין לכ"ע ליכא למיחש כיון שהאב כששמע כתב שלא יבא כו' ועוד שמעולם לא נתרצה ואפי' שהיה נכנס הבחור ויוצא בביתו ואוכל בבית אבי הנער' עם האב בנ"ד יש לנו ג"כ לו' שמעולם לא נתרצה האב אלא שלא רצה להתקוטט עמו אחרי כשחזר לילך חזר ומיחה שם וגם הבת נראה בעיני שבחורה זרות מותרת להנשא למי שתרצה בלי שום פקפוק אפי' היה מעיקרא קידושי קטנה גמורים כיון שהיושלא מדעת אביה וכשידע מיחה כנזכר בשאלה כ"ש בנ"ד שלא היה אלא בסבלונות:

109

ק״ישאלה מעשה היה במגנאסיא בחור אחד שמו מרדכי בניוילייא שנשתדך עם סיטי בת ה"ר ברוך והבחור הנז' כפי הנשמע הוא רע מעללים וראה שחמיו ה"ר ברוך לא היה רוצה לתתה לו לאשה וכשראה כן אמר שיש לו ג' עדים פ' ופ' ופלוני שקדשה בפניהם ובא א' והעיד וזה תופס קבלת העדות במותב תלתא כחדא הוינא אנחנו ב"ד כד הביא רבי מרדכי בניוילייא עד א' והעיד בפנינו בפני סיטי הנזכרת ואמר איך אחר גמר סעודה נשארו הוא ובחור אחד עם הארוס ואבי הנערה ויודי אחר והיתה הנערה במוסאנדארה וירדה מהמוסאנדארה לישק יד אביה וישבה על ארגז אחד ולקח הארוס ירך תרנגולת בתוך טיסטימל אחד שלו ואמר לה טומה אישטו פור קדושין פארה מי ולקחה אותו והשיבה לו הניחה למחר ואמר אכול אותו שכבר הוא שליך והיא הכחישה עוד העיד עד א' מפי עד א' שהלך לו למ"ה שאמר לו דע שפלונית סיטי' היא מקודשת למרדכי הנ"ל העומד היום יום ג' כ"א לחדש אדר שנת () לפ"ק פה מגנאסי' ומחתמינן בזה תרי מגו תלתא ושריר וקים העדים ינחק סיירון והאחד שהעיד עד מפי עד יוסף חזן מפי יוסף פאדרו הדיינים אהרן צרפתי יצחק הלוי יש לראות אם יש לחוש לאלו הקדושין:

110

קי״אתשובה

111

קי״בכפי הנראה והוא האמת שהדיינים הם עמי הארץ ושמועתם לא טובא רק א' מהם שהוא החכם כה"ר שלום והוא חטא שלא היה לו להתחבר עם עמי הארץ רעים וחטאים לה' ואין לחוש לקדושין אלו כלל והטעם שכתב רי"ו מישרים נתיב ח"א וז"ל קבלת עדות צריכה לפני מומחין ג' יודעי' הלכות עדות כו' עד ומחדש התחילו הדיוטות לקבל עדות ומטי' עקלקלות והרי כאלו קבלו שקר וכתב רב אלפס בתשובה אם בא לב"ד שטר קבלת עדות והעדים באותה העיר אם אותם מקבלי עדות בקיאין בדקדוק עדים ובחקירה הולכים אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים ואם לאו אין סומכין אלא על העדים ע"כ הנך רואה שהדיינים המקבלים עדות צריכים שיהיו מומחין ויודעים ה"ע וא"כ אלו הדיינים שהם ע"ה וכפי הנשמע שהם רשעים גמורים מן הדין היה שלא לחוש לקבלת עדות כזה ומ"מ אם לא היה אלא דבר זה לא היינו מקילים כ"כ אחר שנמצא אחד מהם יודע ואיש חכם עם היות שכפי מה שנשמע ממנו אינו מורגל בענין קדושין וגיטין אך אמנם יש טעם אחר שכפי הנראה יש חרם גמור שלא ימצאו עדים בקדושי אשה אם לא שימצאו שם חכם הקהל וממונה הקהל ואפי' שימצא שם הג' קהלות יע"א אין להם לעמוד בשעת הקדושין אם לא יעמיד הח' והממונים בפני הארוס והארוסה וא"כ הוא נמצא שאלו העדים פסולים לעדות אחר שעברו חרם הקהלות ונבלה עשו בישר' לעמוד בקדושין כאלו וכבר כתב הריב"ה ז"ל מ"מ סי' ל"ד העובר על השבועה א' שבועת שוא וא' שבועת שקר של ממון וביטוי פסולים ואפי' שעובר על חרם שהחרימו הקהל ואע"פ שהיה אפשר לומר דהיינו לסברת ר"ת ז"ל דס"ל דהעובר על השבועה דלהבא פסול ולזה הסכים הרא"ש ז"ל אבל לדעת רש"י ס"ל שאין העד פסול אלא כשעבר שבועה דלעבר כגון שבועה שלא אכלתי והוא אכל שבשעה שהוציא השבועה מפיו היתה לשוא מ"מ כתב הריב"ש שאפי' לדעת רש"י דס"ל דכל שנשבע להבא אינו נקרא חשוד היינו שאינו חשוד לשבועה דלשעבר אבל לעדות פסול אליבא דכ"ע ע"כ:

112

קי״געוד טעם שני שאין לחוש לעדות קדושין אלו מפני דקי"ל דעד א' בהכחשה אליבא רכ"ע לא הוי עדותו עדות וכיון שהנערה הכחישה את העד אפי' היה העד כשר לא הוי כלום כ"ש בהצטרף שהעד קרוב לודאי שהוא פסול לעדות מן התורה בלי ספק גם העד השני שאומר ששמע מפי עד אחר גם עדות זה מהבל ימעט שעד מפי עד לא הוי כלום אלו דברים פשוטים אין צ"ל בהם ואני אומר כי מן הדין הגמור היה הראוי כדי לבטל עצת רשעים שבדברים יותר חמורים מזה שלא לחוש עליהם כדי שלא יחרוך רמיה צידו וכדי שלא לתת חרב ביד רקים ופוחזים להעליל עלילות על בנות ישראל להיותן כשביות חרב אך בנ"ד הדבר ברור מאוד שאין לחוש לקדושי הרשע הנז' ותנשא מרת סיטי למי שתרצה וה' היודע ועד שכפי מ"ש כתו' וגם שמעתי בע"פ דברים אחרים שהייתי יכול לכותבם פה כדי לקיים ההתר אלא שלא חששתי להאריך בהם שאין לעשות עקר מהם אחר שלא באו הדברי' מקויימי' מפי ב"ד אבל הטעמים שכתב' מספיקי' מאד בהת' הבחור':

113

קי״דתשובת שאלה

114

קי״הנראה בעיני כי זכות הקדמונים הגינו בעדים כי אין בעדות האנשים הרשעים מאלה ממש כי מלבד שהעדות אפי' היה כתקנו ומפי אנשים רשומים לפי דעת רוב הפוסקים ורובא דרובא לא היה מעלה העדות כלום ואין בו כדי לחוש כלל לשום בעל נפש מ"מ רצה ה' לזכות בהראות שהם עדים שקרים מכחישים זא"ז ועוד האח' מפורסם לרשע מן התורה וכמו שאומר בקצרה לענין לשון הקדושין כבר כתבו רוב הפוס' חדשי' גם ישנים והסכימו לדעת אחד שהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוי מקודשת ואפי' שנמצא בתשובות דיש לחוש בענין קדושין להחמיר וכן נהגתי לחוש מפני שלא ראיתי לרבותי מעשה על זה רק מפי ספרים אני חי ולא מפי סופרים ולכן אני מחמיר למעשה כאשר בא מעשה לידי אכן זה אמתכי בהיותו הח' הש' כמהריב"ל נר"ו פה שאלוניקי נשאנו ונתננו בדבר כי כשיארע מעשה כזה ויש גריעות אחד מלבד לשון הקדושין ראוי להקל ואחר הציעי הצעה זאת עוד אני אומר שכבר כתבתי במעשים אחרים טענ' זו שהרי הר"ן כתב שמן הדין היה בכל ספק קדושין להקל ולהתיר דכל מקום דאיכ' ס' מיקמינ' איתתא אחזקת' ובחזקת פנויה היא עומדת ע"כ: א"כ נתברר אפי' לדררקי דבי רב שבנדון שלנו הדבר ברור כשמש שבחורה זו מותרת לינשא למי שתרצה בלי שום פקפוק כלל ועיקר אחד כי אפי' שהי' אומר הרי את מקודשת ולא אמר לי היה ראוי לחוש כיון שכל גדולי עול' הסכימו לזה וגם האחרונים בעל הטורים שדרכי להביא הסברות וסברא זאת לא הביא' ולא עוד אלא שאפי' תשו' הרשב"א לא כתב אלא מיהו יש להחמיר שמא בקדושין בענין כזה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכ' גט כו' יע"ש:

115

קי״והרי שלא הטיל בה אפי' לשון ספק מקודשת אלא מיהו שמא יש להחמיר ונקל להבין כמה החליש הענין גם אין להחמיר מטעם שהיתה משודכת שכבר כתב בתשובה אחרת שאין השדוכין בכלל מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה וכמ"ש בסי' תקנ"ח עאכ"ו בנ"ד דלשון הקדושין גריע טובא דבשלמא כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי כבר הרא' שהיא היא המקודשת אלא שלא יש הוכח' למי מקדשה גם באות' תשוב' כתב הרי אני נותן לך לקדושין שכל אלו הדברים מורים שהוא מקדש' לזו לו כיון שאמר' הרי אני וכי שלא שיאמר הרי אני לא היינו רואים שהוא הי' הנותן ומה איצטריך ליה למי' הריני גם שאמר לך מיות' שהי' די לו שיאמר ה"ז לקד' אלא משמע שכונתו בפי' להורו' בדבריו שאות' מקד' לו ועכ"ז כת' בלשון הנז' אבל בנ"ד אמר הא לך בעד קדו' לא יש הוכח' לא מי הוא המק' ולא למי קדש כי אלו הדברים הוראתן במשמען שנותן לה אותו החפץ כדי לקדש בו אשה או היא או אחרת או הוא או אחר ס"ד דגריע' טובא והי' אפשר לו' אפי' לחומ' תשו' הרשב"א דבנ"ד אפי' צד להחמיר ליכא מ"מ להשי' עקשות פה רצה ה' שהעדים אפי' היו אומרים מאמ' הרי את מקודשת לי לא היה חשש בדבר א' שזה אמר שהיה ביום ה' וזה אמר ביום ב' ואפי' שהושוו כלם שהי' בט"ו ימים קודם חנוכה מ"מ נמצאו מוכחשים בחקירה ובזה ראיתי להאריך קצת תנן היו בודקין אותו בז' חקירות באי זו שבוע באי זו שנה באי זה חדש בכמה לחדש באי זה יום באי זו שעה באי זה מקום ע"פ ז' חקירות אע"ג דאח' שחקרנו בכמה לח' לא הי' צריך לחקו' על היו' שהרי ידוע הוא כב' אמרו בגמר' דלא צריך רמינן כדברי ש' ן' אלעזר ופרש"י ז"ל להטריח' דאמ' מסיעין היו את העדים ממקום למקו' כדי שתטרו' דעתן עליהם ויחזרו בהן ע"כ עוד תנן א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בדריש' ובחקירה שנא' משפט א' יהי' לכם ופריך בגמ' דיני ממונות מי בעינן דריש' וחקירה ורמינהו כו' והרי"ף ז"ל הביא תירוץ ר"פ דא' בג' ר"פ אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומ' כאן בדין שאינו מרומ' וכן הרא"ש ז"ל בפס' בהגה' באשירי דהרמב"ם ז"ל אע"ג דנקט תירוץ דרבא במתנ' דא' ד"מ כדיני קנסות כתירוצא דרבא מ"מ פסק נמי כר"פ דדין מרומ' צריך דריש' וחקירה גם המרדכי פסק כן שכתב וז"ל אחד ד"מ לא קשיא כאן בדין מרו' וכו' מכל זה משמ' דבנ"ד אפי' תימא דדמי להודאו' מ"מ לכל הני רבוותא בעינן דריש' וחקיר' בכה"ג אפילו בהודאות והלואות שאין לך דין מרו' גדול כזה שנער' א' צנוע' וכבודה בת טובים תדד ממקומה לקבל קדושין בלי רשות אביה בפני ב' רקים ומ"ג עתה אשכנזית שדרכן ומנהגן שאין המשודך רואה משודכתו ופשי' שאין רמאות גדול מזה עד שאלו הי' ד"מ נא היו ב"ד צריכים להזקק לזה כלל וכמ"ש התוס' בפ"א ד"מ וז"ל כאן בדין מרו' לא שיודעין בו שהוא מרו' דא"כ אין לדונו כלל כדדרשינן בפ' שבועת העדות מדבר שקר תרחק וכ"כ המרדכי בפי' הנז' בשם ר"מ דהיכא דהתובע טוען רמאית לא ישתדל הדיין בדין זה וכן דן ר"מ הלכ' למעשה ע"כ נמצא שכיון שאלו העדים מן הדין היו צריכים חקיר' ונוקשו ונלכדו בפיהם שא' אמר בב' בשבת והב' אמר בה' שעדותן בטלה לגמרי ואפילו לדברי הי"א שמביא בע"ה בשער נ"ט דעדים המכחי' זא"ז בחקירות כשר בד"מ כו' משום דקי"ל דהודאות והלואות אין דנין אותן בדריש' וחקיר' אפש' דלא מדמו קדושין וגיטין אלא לדיני נפשות ואפילו תימא דאפילו בקדושין וגיטין משוו להו לד"מ מ"מ אחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וחכמי לוניל הסכימו כלם לדעת א' דהיכא דאיכא רמאות צריכין דרישה וחקירה וגם המרדכי וגם ר"י בעל הטורים כתב בפי' וז"ל ח"מ סימן ל' ואעפ"י שאין צריכין דר"י אם הכחישו זא"ז בדרישות וחקירות עדותן בטל' הכי אית לן למינקט הלכ' למעש' וכ"ש בנדון כזה שלפנינו שמן הדין לא היינו צריכין לזה ולפי שיש לאומר שיאמר דאין כאן הכחשה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אף על פי שאין הודאות והלואות צריכין דר"ו אם הכחישו העדים זא"ז בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כו' עד כיצד א' אומר בניסן לוה ממנו והב' אומר לא כי אלא באייר או שאמר הא' בירושל' והב' אומר לא כי אלא בלוד היינו עדותן בטלה וכן אמר הא' חבית של יין הלוהו והב' אמר של שמן היתה עדותן בטלה שהרי הוכחשו בדרישה אבל אמר א' מנה לבן והשני אמר מנה שחור היה זה אומר בדיוטא עליונה היו כשהלוהו והב' או' בדיוטא התחתונ' עדותן קיימ' והלשון הזה העתיקו הטור בשינוי קצת עד שנר' לע"ד שטעה בו א' מן המורים ורצה לומר שם בנדון שלנו כיון שלא אמר הב' לא בשני אלא בא' לא הוי הכחשה גם יש מי שאמר שהלשון לאו דוקא שאפילו שאחד אמר בשני והב' בא' העדות בטל ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שהאמת דלגבי ממונא שאין צריכין שיהיו העדי' כא' אלא אפי' זה בראיה והב' בהודאה או זה אומר מאתים הלו' יום פ' והב' אומר מנה הלו' לו ביום א' מצטרפין שניהם למנה וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות עדות עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העוש' עביר' כאחד כי' עד אבל בד"מ אעפ"י שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפ' כיצ' אמ' הא' בפני הלוהו ביום פ' או בפני הוד' לו ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הוד' ביום אחר הרי אלו מצטרפין ע"כ לכן אתה רואה שבפ"ב כת' אמ' האחד בג' והשני אמר בה' עדותן בטלה ולא הצריך שיאמר והב' אמ' לא כי אלא בה' משום דהתם כיון שהיו צריכין לראות כא' והם לא כיוונו רק שא' אמר בג' והב' בה' א"כ עדותן בטל' שהרי לא ראו שניהם אבל בפ"ג שירד הרב לפר' הדין בד"מ שכתב' אחר ד"מ כו' עד אף על פי שאין הודאות והלואות כו' הוצרך לומר כדי להיות עדותן מוכחשת ובטלה שאמר השני לא כי אלא כו' אבל אמר השני בשני הלוהו שניהם יכולים להיות אמת ומצטרפין ואינו נקרא עדות מוכחשת כלל ונ"ל דכן בחבית כו' אעפ"י שלא אמר לא כי כו' שמי שידקדק בלשונו ז"ל ה"ל כאילו אמר לא כי אלא כו' שהרי כת' וז"ל וכן אם אמר הא' חבית של יין והשני אמר של שמן הית' עדותן בטל' כו' הרי שהיה די שיאמר של שמן למה האריך ואמ' הית' אלא שבהכרח י"ל לומר שר"ל שאתה אומר יין שמן היתה ומשום הכי הוי הכחש' אבל אי לא אמר הכי אלא של שמן ולא אמר היתה ה"נ אמרינן דלא הוי מוכחשת ואז צריך שבוע' לכל הפחות אם הוא תובע אחד של יין וא' של שמן צריך לישבע על כל א' מהן שהרי יש עד לכל חבית ואם טען חבית א' לבד יצטרך שבועה על החבית שהוא תובע:

116

קי״זאמנם כשא' מעיד דמי חבית יין והשני דמי חבית שמן ה"ל כא' אומר מנה והב' מאתים דמשלם מנה מתוך מאתים ולא מיפטר בשבועה וזה אמת ויציב לע"ד מעתה נדון שלנו בהא ודאי הוי שדיני נפשות ממש בענין זה לכ"ע שהרי המקדש בע"א אינן קדושין וא"כ לא מהני כלל שיקדשנה היום בפני ר' ומחר בפני ש' וכן נמי לא מהני שתודה היא להם שאמ' הדב' שנתקדש' לפ' אלא צריך שיהיו העדים רואי' בקדושי שניהם בעת נתינת הקידו' האיש לאשה ושתראה ג"כ האשה להם והאיש ג"כ ואין צריך להאריך בזה שדברים פשוטים הם וא"כ כל שאמר עד בפני קדש ביום ב' והב' אמר ביום ה' ה"ל כאלו כל א' מעיד שבפניו היו הקדושים לבד ואינו כלום וק"ל וא"כ פשי' שנער' זו פטור' ומותרת מכל הצדדים וכ"ש שאמרו שנמצא העד הא' מהם פסול רשע בדבר עבירה חמורה שכל מי שיערער בזה ח"ו ראוי לעונש גדו' ולגמר הענין ראיתי לכתוב כאן מ"ש המרד' ריש פ"א דיני ממונות וז"ל נשאל לר"י על א' שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד מה שיאמר ואמר להם לעד שקדש אשה א' ולבסוף חזר בו א' מן העדים והשיב ר"י להצרך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה מזוקקת לכך כי מן הדין יש לפוטר' בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכים דרישה וחקיר' הואיל והיא מכחישתן דכ"ז שלא כחקרה עדותן יכולים לומר מבודים כו' עד ועוד אפילו בהודאות והלואות צריכים דרישה ע"כ הרי את' רואה שר"י בעל התוס' מסכים לכל מ"ש ואפי' שהצריכ' להסיר לעז גט דוקא התם שהעדות היה עדות גמור ולא היה טעם אחר רק שלא נחקר העדות אבל בנ"ד שעדו' הקדושי' מצד עצמו לא הוי עדות מן הדין אלא משום חומרא בעלמא ויש עוד שנחקר' העדו' ונמצא בטל א"כ פשי' דהמחמיר הוא חמר גמל ונקרא הכסיל בחושך הולך והרי הבחורה הזאת מותר' גמור' לכ"ע הנלע"ד כתבתי וחתמתי הצעיר שמואל די מדינ':

117

קי״חשאלה ר' שדך בתו עם ש' בן יעקב ולאה ובזמן הארוסין היה יעקב בארץ אחרת ששם מת ולאה הביא' קצת חפצים לארוס' וגם ר' שלח לארוס תכשיטין וסבלונות כנהוג אשר זה נתחייבו יעקב וש' לר' קצת חובות מנכסים שנתן ר' לש' בעד נדונייתו וששלח לאביו כדי להסתחר עמו ואחר ימים מת האב ואח"כ מת הבן ולאה תובעת לר' שיחזיר לה החפצים שהוליכה לבתו באומר' שכשנתארס בנה ש' יעקב בעלה לא נתרצ' בכך ומפני הכבוד הוצרכה היא ללוות מעות ברבית ולעשות החפצים ויעקב בעל' לא פרע אותם הדמים עד אחר עדן ועדנין שמת בעל' בארץ אחרת והלכ' היא שמה ואח' שבאה פרע' החוב מדמי כתובת' שהביאה משם וא"כ החפצים היו שלה והיא הביאתם ונתנתם ביד הארוס' ולכן אם האב והבן חייבין לר' היא לאו בעלת דברים דידיה והחפצים שנתנה לבתו יחזירם אליה ור' טוען ואומר דאינו מאמינה במ"ש שהחפצים היו שלה הואיל והיתה אז נשואה ובעל' דאמיד והיא היתה עניה סוערה ואין לאל ידה כלום ועוד שבנה הי' נושא ונותן בנכסי אביו שהיו בידו מנכסי אביו מעות הרבה ואין טענ' ממ' שהיא הביא' החפצים כי אף שיהי' כן מנהג המדינ' להביא תמיד החפצים חמות הארוסה בשליחות בעל' או בשליחות הארוס בנה ועוד שבעלה יעקב לא היו ימים מועטים אחר השדוכין שכתב כתבין לר' ונתרצה מאד באירוסין ונתכב' בכך ובק' ממנו להשתת' עמו ומסתמ' פרע מעות החפצים כדי שלא יתרב' הרבית עליהם כי אין סבר' שהיא עמדה ה' שנים מבלי פריעת דמי החפצי' והנשך ותרבית מתרבים יום יום ובפרט שיעקב בעל' יום ליום היה שולח נכסים הרב' ליד בנו ובנו הוא השליט בכל נכסי אביו ואין ספק שנתפר' מן החפצים ויש עדים רבים שם בארץ אביו שאביו הי' צווח ואומר שבנו נתפר' ממנו מכל מה ששלח לו והיה מחשב החפצים ששלח בנו לארוסתו והי' אומ' שאדרבא בנו חייב לו הרב' לפי שכל נכסיו הי' שולחם לבנו והבן הי' אצל האם לעולם כ"ש שהחפצים הבן עשאם וקנאם ולא נעשו בבת אחת כי הצמידים נעשו הרב' ימים אחר האירוסין ועשאם ש' מדמי ר' חמיו שנתן לו בחשבון נדונייתו ועם ששמעו' נתנם לאמו שתביא אותם לארוסתו בשליחותו לפי שכן הוא דרך כל הארץ ועוד שאל' החפצים לא קבל' ר' מיד לאה רק לאה לפי דברי' נתנת' בי' הארוס' וא"כ אפי' לפי מחשבת' תביעת' היא עם הארוס' והארוסה טוענת שחמות' נתנתם לה במתנ' ותהי' נאמנת במגו דאי בעיא אמר' לא קבלתי מידך כלום כי אין עדים בדבר רק לפי דברי לאה ונשים קרובות והארוס' תוכל להשבע שנתנתם לה במתנ' כ"ש דכ"ע ידעי ששקר הוא שהחפצים הבן עשאם קצתם מנכסי אביו שבידו וקצת מנכסי חמיו שנתן לו לחשבו' נדונייתו כי האם לא הית' שולטת בש"פ וגם לא הי' אד' מלוה לה ש"פ ומה שלותה לא הי' רק אחר שמת בעל' להוציא הוצאות בהליכת הדרך ובתביעותי' על כתובת'. ועוד שר' ג"כ שלח סבלונות ותכשיטין לחתנו וצוה לשליח שיתנום ביד אמו וכן נתנם השליח ביד אמו והכונ' היתה כדי שתקנ' האם בתכשיטין בתורת חליפין חלף החפצים שהביא' היא ועוד יש טענות אחרות בר רות כשמש להוציא לאור משפט ראובן:

118

קי״טתשובה

119

ק״כא' היודע והוא עד כמה קשה עלי להשיב בדברי ריב שבין אדם לחבירו אם לא כשאני נשאל משני הכתות יחד אם לא שנשאלתי ממי שאיני יכול להשיב פניו ריקם ועכ"ז תשובתי זאת לא יהיה רק כנוש' ונות' עם חברו ומגי' לו דעתו היכן נוט' וג"ז בקצר' יען כי דין זה יש לו ענפים רבים ויאריך הענין אם הייתי בא להאריך על כל פרט ופרט. ותחלה אני אומר שטענ' המשודכ' שטוענת שחמותה נתנה לה במתנה אינה טענה דודאי אמדינן דעתה שלא נתן אלא ע"מ שתנשא לבנה ואפי' שחזר בו הארו' ק"ל דכלי כסף וכלי זהב חוזרין בעין ועו' יתבאר זה בס"ד ולכאורה היה נר' לחייב לראובן אבי המשודכת מהא דת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדי' ולא מן התנוקות קבל מן האש' יחזיר לאשה ופרש"י ז"ל יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגנבתה וכתב הטור א"ה סי' פ"ו אפי' הבעל עומד וצווח שלי הוא והוא לקוח מן התוס' ומדברי אביו ז"ל ואע"פ שיש מי שחולק על זה מ"מ השתא דמת הבעל ואין כאן מערער עליה היה נר' שהדין עמה וכ"כ הרמב"ם בתשו' סי' ס"ד על חנוך שהוציא הוצאות על אביו ולאה הפקידה מקדם אצלו מטלטלים ורוצה חנוך להחזיק בהם מטעם שלא היה יודע שהם שלה עוד אפי' היו שלה מה שקנתה אשה קנה בעלה והשיב שאין בטענת חנוך ממש מכח הברייתא הנז' ואע"ג שנתן טעמים אחרים מ"מ נראה בלי ספק שזה לבד היה מספי' שאינו דומה לשולה דגים מן הים כו' ומ"מ נראה דכי מעיינת בה שפיר שהדין עם ראובן הנתבע ולא מבעיא אם יטעון ראובן ברי שהארוס עשה התכשיטין בין ממעות שנתן לו חמיו בתחלת פרעון הנדוניא בין ממעות אחרים דאז ודאי הוא נאמן דהא כל דבר המטלטל שהוא ביד האדם נאמן לטעון עליו שהוא שלו וכמ"ש הטור ח"מ סי' קל"ג בתחלתו ואפי' נרצה לדמות אלו הסבלונות לדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מ"מ הוא נאמן וכמ"ש שם בסי' הנז' וז"ל אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ויש למערער עדים שהוא שלו וראו אותו עתה ביד המחזיק וזה אומר שהשאילו או השכירו לו אע"פ שאין לו עדים איך בא לידו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי ולא ממושכן הוא בידי וצריך להחזירו ונשבע המערער היסת ונוטל ע"כ מ"מ הא צריך ב' דברים א' עדים שאלו החפצי' שהוא מערער עליהם הם שלו וגם שראו אות' עתה בשעת עמידתם בב"ד בידו הא לאו הכי המחזי' נאמן בכל מה שיטעון מגו דאי בעי אמר נאנסו או החזרתים לך ויש להביא ראיות רבות לזה אלא שאינו צריך אלא אפי' אינו טוען ברי נר' בעיני שהדין עם ראובן שהרי דבר פשוט הוא שכל מי שטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה וכ"כ הרשב"א בתשו' הביא הב"י בא"ה סי' פ"ו וז"ל שכל שטוען דבר מחודש עליו הראיה וכמ"ש פעם אחרת באורך שהטוען תמורת המנהג אינו נאמן אפי' להחזיק במה שבידו כ"ש וק"ו להוציא דבעילה כל דהו מספיק להחזיק במה שבידו דקי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וא"כ אין לך חדוש גדול מזה שאשה תלך שלא ברשות בעלה ותקח מעות בהלואה ברבית ותצוה לעשות תכשיטין ותתן לכלתה וכ"ז נגד רצון בעלה דבר זה לא נשמע בינינו עד היום כי דרך הנשים ובפרט הספרדיות צנועות ונכבדות לעמוד בירכתי ביתן ולא ליקח מעות ברבית וכ"ש במקום שהיה לה בן נחמד סוחר טוב שלא יאמן כי יסופר ועוד שכב' כתב הטור א"ה בסוף סי' פ"ו וז"ל והאשה הנושא' ונותנת בתו' הבית או אפי' אינה נושאת ונותנת בתו' הבית אלא שהבעל מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת לומר של פ' הוא וכיון שאשה זו היתה בעלה בארץ מרחקי' ושולח לה הסחורות משם והיא חוזרת ושולחת לו תמורת הלבשה ממקומה למקום בעלה חזקה כל מה שהיה בידה משל בעלה היה ולא מהימנא למימר שלא משל בעלי הוא אלא משלי הוא ולא משל בני וכ"כ הרשב"א בתשו' על כיוצא בזה וז"ל שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל הוא עד שתביא ראיה לדבריה עיין בתשו' הרשב"א בב"י סי' הנז' ועוד נראה בעיני דבשלמא אם היתה נותנת אשה זו אלו התכשיטין בתורת פקדון דסת' פקדון עתיד להחזיר המקבל לנותן היה אפשר לומר שתהיה היא נאמנת ותחזור לאשה אבל אשה זו כיון שנתנה כמנהג העולם לתת סבלונות בפומבי והמנהג הפשוט והברור שהסבלונות הנתינים הם מנכסי הבעל או מנכסי הבן על הסתם והיא גם כן לא פירשה אלא שנתנם סתם מסתמ' על דרך הסתם נתנה אלא שעתה כוונתה להוציא מיד ראובן מה שאינו שלה ולמדוה לשקר גם בטענה האחרונה נר' בעיני שהדין ברור עם ראובן שהרי כתב הרש"א בתשו' וז"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר בו האב בין שחזר בו החתן חייב להחזיר הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו כו' אלא שכתב דמסתבר דמה ששלח לו בבגדים ובלו שפוחת שליש אפי' חזר בו המשודך ומ"מ שמעינן דסוף סוף הדרי שני שלישים מדברי' העשויים להבלות וממאכל ומשתה ג"כ ומזהב וכסף הכל ואין טענה לאלמנה שתאמר תן לי מה שנתתי ותשאל מבנה דהא ודאי טענה של הבל היא דכיון דכל הדברי' הללו נדונים לאמדן דעת דאי לאו הכי לא היה לה כח לאלמנה לתבוע כלל דמי שנתן מתנה לחברו וזכה בה המקבל פשיטא דאינו יכול לחזור וא"כ הוא מאי זה כח באה לתבוע מאמדן דעת דלא נתנה אלא אדעתא שתנש' הארוסה לבנה אף אתה אמור גם אני לא שלחתי המתנות רק אדעתא שחתני היה המשלח לה כדרך העולם ותנשא בתי לו עתה תחזו' לי את שלי כיון שנתבטלו האירוסין וכ"ש אם שילחו בידה כדי ליתנם ביד בנה כי היא המחוייבת כי היא נתנה והיא נטלה וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור א"ה וז"ל הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ואכיל לרעיו או יחלוק מעות לשמשין כו' עד וחזרה בה משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חברו משלם והוא שהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל ע"כ הרי לך דס"ל להרמב"ם ז"ל דהגורם לאבד ממון חברו בכיוצא נדון שאנו עומדין בו שחייב לשלם ואע"ג שהראב"ד השיגו מ"מ נאמן עלינו הרמב"ם ז"ל שכן הורו רבותיו וגם הרב מ"מ ז"ל יישב קצת השגתו ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש להם טעם גדול דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו אדעתא דהכי נחתי והוה ליה כמזיק בידים ממש וכ"ש שהי' אפשר לו דע"כ לא פליג הראב"ד אלא להוציא אבל להחזיק במה שבידו אפי' הראב"ד יודה וא"כ בנ"ד אפי' את"ל שתהי' היא נאמנת האלמנ' לומר שהתכשיטין שלא היא גרמה שיתן אב הארוס' גם הוא לארוס כי כן דרך ומנהג המדינ' בעונות שלא די מה שאדם נותן לבתו בנדוני' אלא שנותן דורונות לארוס כשמשלח הוא דורונות לארוסה ואחר שהיא גרמה והוכרח הוא ג"כ שלא לצאת ממנהג המדינ' פשיטא שהיא חייבת לשלם לדעת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ובנ"ד אפשר שגם הראב"ד יודה כנז' ומה שהי' מקום קצת לפקפק בענין כזה לע"ד הוא שגם שנניח שאלו הסבלונו' שלחם הארוס או אביו לארוסה ועתה יש לאב הארוסה תביעה על הארוס או על אביו מ"מ מאן לימא לן שיהי' אב הארוס' נאמן ובפרט אם הארוס' בוגרת שיצאה מרשות האב ויש לה יד אם כן נוכל לומר שהיא מחוייבת להחזיר הסבלונות מן הטעם הנז' לעיל דודאי אמדינן דעת הנותן כו' ואחר שהיא היא המחוייבת לא מהניא תפיסת' לאב כי בודאי הבן לא יתפוס בעד חוב אביו כדי שנמאנין לאב בשביל תפיסת הבן וא"כ איש ואשה שוין בדבר הזה וכמו שלמדו בגמ' שהוקשו איש ואשה לכל דינים שבתורה וא"כ יורשי הארוס יתבעו הסבלונות מן הארוסה והאב יתבע מן היורשין אם יביא ראיה יזכה ואם לא יקוב הדין את ההר ואומר אני דגם מטעם זה לא זכתה האלמנה והטעם שהרי אמר ר"י בגמ' פ"ק דמציעא על מתניתין מציאת בנו או בתו הגדולים כו' א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו זהו קטן ופסקו הפוסקים כר"י וכן בעירובין כתב הטור א"ח ה' עירובין וז"ל ולא יזכה להם ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפי' הם גדולים מפני שידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו ואע"ג דבעירובין איכא פלוגתא בין רבוותא דיש פוסקים גדול אפי' סומך על שלחן אביו יש לו זכייה מ"מ נר' דרוב הפוסקי' סברי דהלכה כר"י דאפי' גדול וסומך על שלחן אביו ידו כיד אביו וכ"ש אשה אפי' הבוגרות העומדת תחת כנפיו בירכתי ביתה שהכל הוא ברשות אביה וא"כ פשיטא שכל מי שנותן סבלונו' לארוסתי והיא בבית אביה שהרי הוא כמי שמסרה ביד האב וא"כ ודאי דהוי האב נאמן כאלו הוא קבלם ולא יהי' אלא מטעמא דקי"ל כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד א"כ פשיטא דגם מטעם זה זכה אב הארוסה בדינו כלל הדברים אני אומר דבמ' שמחזיק האב באלו הסבלונות נגד הדורונות שנתן הוא לארוס שהדין ברור שעכ"פ זכה בהם ע"ד שכתבתי וגם במה שמחזיק בהם מטעם המעות שהקדים לארוס לנדונייא ואומר שהארוס עשה התכשיטין ושממון הארוס הי' או ממון אביו ששלח לו או שנתרצ' בסבלונו' כנז' בשאלה גם בזה הדבר פשוט שהוא נאמן אם טוען ברי ואפי' אינו טוען ברי נר' בעיני דהאלמנה אינה נאמנת להוציא מטעם דלא דמי לפקדון שכל המפקיד דעתו שיחזרו לו פקדונו כשיתבענו אבל זו נתנה במתנ' ואין דרך נשים לתת מתנה זו מנכסי' אם לא שהיו מנכסי בנה או בעל' וכ"ש דאפי' בפקדון היכא דבעלה מאמינה ומפקיד מה שיש לו בידה אינה נאמנת ולתשלומת וגמר דין זה ראיתי לרמוז כאן מ"ש המרדכי בפ' ח"ה תשובה ארוכה ואלו דבריו שם ואע"ג דאמרינן בפ' ח"ה א' מן האחי' שהי' נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות כו' א"כ זאת האש' נמי בחיי' לאו היתה נאמנת לומר שלי הם שנפלו בירושה ממורישי כיון דלא הית' חלוק' בעיסתה כו' עד ולא היה ידוע לנו שיש לה שום ממון בעולם משל' מלבד בעלה שלא היה לה נכסי מלוג שנפלו בירוש' שלא שמאת' בכתובת' ולא נתן לה מתנה וא"כ כל מה שיש בידה משל בעלה ראובן היה ולא היתה נאמנת לומר נפלו לי בירושה כו' והשתא קשה לי לדברי מהר"ם ז"ל מאי קאמר ולא היה ידוע לנו דמשמ' דצריך שיהי' ידוע לנו בודאי שהי' לה נכסי מלבד משל בעלה הא ברייתא דפ' ח"ה דקבל מן האש' לא יחזיר לבעל אלא לאשה פשיט' דמיירי אפי' דלא ידעינן לה נכסים וא"ה קאמ' דיחזיר לאשה ואפי' הבעל עומד וצווח כמ"ש התוס' וכמ"ש לעיל שכן דעת הרא"ש ובנו ז"ל ומסתמ' לא פליג מהר"ם אתוס' וא"כ אפי' בלא ידוע לנו היא נאמנת והייתי יכול לומר דודאי היינו מוכרחים לדעת מהר"ם לחלק בין הפקידה לענין אחר כנ"ל אלא שנר' שודאי דעתו ז"ל דברייתא דיחזיר לאשה מיירי באשה שאינה נושאת ונותנת כו' אבל בנושאת ונותנת כו' הוי כאחד מן הנשים שהיא נושא' ונות' בתוך הבית ולכן כתב שאינה נאמנת בחייה וכ"נ לכאור' מתוך לשונו אלא שהי' ק"ל למה לא פי' ואמ' כיון שאשה זו הית' נושאת כו' כמו שפירש ואמר כיון שלא הית' חלוק' בעיסתה. אלא שנתיישב לי זה עם מ"ש במקום אחר והביאו המרדכ' למעלה מתשובה זו וז"ל כתב ר"מ אם קודם שנשאת הפקיד' ממון אז נאמנת לומר של פ' הם אבל אם משנשאת הפקידה הואיל וכל הנשים נושאות ונותנות בנכסים פי' ר"י לא מהמנינן לה לומר שלי הם ולא של פ' ע"כ. א"כ השתא דלא הוכרח מהר"ם ז"ל בתשו' הנ"ל לומר כיון דאשה זו היית' נושא' דלדידיה כל הנשים השתא אינן נאמנות דסתמן נושא' א"כ מ"מ נתברר לנו שהדין עם ראובן ואין החלמנ' נאמנת לומר שלי הם ואפי' שיש לאומר שיאמר דדוק' בזמן מהר"ם ובמקומו היו הנשים נושאות ונותנת משא"כ בזמננו מכל מקום גם בזמננו כל הנשים נאמנות לבעליה' וכל אשר יש להם מוסרין בידן וכיון שכן כבר כתבנו דלאו דוקא נושאות ונותנת אלא כל שבעלה מאמינה כו' כנז' בלשון הטור ז"ל וא"כ כל הנשים בזמן הזה נאמנות לבעליהן וכל אשר יש להם מפקידים בידן ואינן נאמנות לומר שלי הם הנכסים וכ"ש אשה זו שהית' עם בניה כאן ובעלה בארץ אחר' והית' היא ובנ' נ"ע שולחי' סחור' לאב והוא לה' וגם בשנתנ' והוליכ' הסבלונות כדרך העולם בחזק' בעל' פשי' לע"ד דאינ' נאמנת וכ"ש דנשים דידן אנן סהדי דלא עבדי בדין ללוות ברבית כנגד רצון בעליהן כנ"ל לכן נרא' לע"ד שהדבר ברור שהדין ברור שזכה ראובן בדינו ורחמנא אמר ודל לא תהדר בריבו והוא למענו יגלה לנו נפלאו' מתורתו כה אמר הצעיר שמואל די מדינ':

120

קכ״אלהיותי מותר' ועומד שקודם שיתפשרו הכתות שלא להוציא הודאת מתחת ידי אע"פ שלא היה מן הראוי לעשות כן אמרתי צורך שעה היא ובפרט בשב ואל תעשה ואחר שכבר נגמר הענין בפשר' כפי הזמן שאלו עוד ממני הנרא' לע"ד אם היתה האלמנ' טוענת שאפילו שנניח שאלו הסבלונות הם ככסי בעל' שהיא קודמ' מטעם שכתוב בשטר הכתוב' מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושיקנה ומטעם זה רוצ' היא לזכות בהם גם בזה נראה לע"ד שהדבר ברור מכמה טעמים נמצאים כעת אצלי שהדין עם אב הארוסה ואם יגזור עוד אשיב ידי ואבררם שמואל די מדינה:

121

קכ״בשאלה ראובן קדש את בתו לש' ובשעת קדושין נתן שמעון לארוסתו במתנה גמורה מאה משקלים זהב וחמיו נתן גם הוא לחתנו חמישים זהובים במתנה כדי לזכות באלו המתנות שנתן חתנו לבתו אחר זמן נכנס שמעון לחופה וילדה אשתו בן ועברו ימים מועטים ונפטר שמעון לב"ע וחל"ש ונטלה אשתו כל הנדונייא והתוספת שהביאה מבית אביה וכשיראו יורשי ש' שנטלה אשתו כתובתה ותוספת שלה נטלו גם הם המתנות שהם הסבלונות שנתן שמעון לארוסתו בשעת הקדושין ור' בקש ליקח המתנות שנתן לחתנו בשע' קדושין מיורשי שמעון ויורשי שמעון מבקשים טענות ואומרים מאחר שנשא' מאחינו בן ירשו אין אכו חייבים ליפרע לך המתנות שנתת בשעת הקדושין לחתנך ע"כ:

122

קכ״גתשובה

123

קכ״דהמתנות שנותנים לארוס ונכנס לחופה אחר כך דבר פשוט מאד שהם מהבעל לעול' ואם מת בניו או יורשיו יורשים אותם המתנות ודוקא שלא באו לידי נשואין אז חוזרים וכמו שחוזרים המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת ארוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרים כן מה שנותנים קרובי הארוס הכל חוזר בבטול הארוסין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י וז"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר הוא בין שחזרה היא אם נתבטלו השדוכין החתן חייב להחזיר לו את הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מדידיה לדידה דאמדן דעתא הוא שלא שלחה אלא ע"מ שיכניסנה לחוכה כו' עד דהא התנן לה בהשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בהשולח אבי הכל' לחתנו אורחא דמלתא נקט כו' עיין שם בא"ה סי' נ' הרי לך בפירוש שכתב אלא ע"מ שיכניסנה משום הכי כשנתבטלו השדוכין חוזר הכל כיון שכנסה כבר נשלמה כונ' האב ושוב אינו חוזר ע"כ ומכאן היה נראה דדיו לאב להיות כנדון וכמו שכשנכנסה לחופה מתנו' שנתן אב הכלה לחתנו שוב אינם חוזרים והרי הם שלו ומיורשיו אחרי כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נשואין היה לנו לומר שהרי הן של הכלה ויש להם דין נ"מ שאם נתאלמנה או נתגרשה תטול אותם הסבלונות מלבד כתובתה אבל מצאנו ראינו שהסבלונות ששולח החתן לארוסתו מעולם אינם חוזרים והטעם דאמדינן דעתו של החתן שאינו שולח אותם אלא מפני שהיא תחזור אותם לידו ויעשה מהם מה שירצה וע"ד כן הוא שולחם משא"כ בסבלונות שנותן אב הכלה לחתנו וכן נראה המנהג פשוט וכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור א"ה סי' ס"ו הנושא אשה סת' כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ אני אומר שמעולם לא ראינו שתתבע שום אלמנה הסבלונות ששלחו לה לבית אביה לפי שיודעת ודאי שאדעתא שתחזור היא אותם הסבלונות לבית בעלה ויעשה מהם מה שתרצה לא שנותן אותם מתנה גמורה לגבותם אם תתאלמן או תתגרש ולכן נראה בעיני שהדין עם יורשי שמעון הנר' לע"ד כתו"ח שמי הצעיר:

124

קכ״השאלה ראובן ושמעון העידו בפני ב"ד שלוי קבל קדושין בעד בתו קטנה מיד יהודה וראובן שהוא אחד מהעדים הנזכר הוא קרוב ללוי אבי הקטנה כי הוא בן אחי אמו של לוי ופסול להעיד עליו אך אינו פסול להעיד על בתו ולהיות שכסף קדושיה של אביה להיותה קטנה ילמדנו רבינו אם יש חשש בקדושין הללו כיון שאין כאן רק השני עדים הנז' ואחד מהם קרוב ופסול להעיד על לוי קרובו שהוא הנהנה מכסף קדושיה:

125

קכ״ותשובה

126

קכ״זמבין ריסי דברי השואל נראה כי במה שנפל הספק הוא להיות כי אחד מן העדים קרוב לאב הבת המקודשת ולא לבת ובעיני נראה שצריך לחקור בענין זה ארבעה חקירות אחת זאת הנז' שנית שהרי העד הזה הפסול מצד קורבה אינו קורבה אלא מצד האם ולפי הנראה יש מי שאומר שפסול קורבה מצד האם אינו אלא מדרבנן ג' אפי' את"ל שפסול מדאורייתא אם ידענו שנערה זאת עשתה שליח לקבל גיטה וא"כ אפשר לומר שצריכה גט כיון דשויא נפשה חתיכה דאיסור' רביעית אפי' את"ל שאין לה שום לב גם לזה איכא לעיוני אי איכא למיחש לכל הפחות לקלא שהרי זה כמה ימי' שהוחזקה למקודש' ע"פ עדות זה שנתקבל בעדים בקושטאנטינה זה מה שנראה לי שצריך לחקור ולדרוש בענין זה:

127

קכ״חומעתה אתחיל ואומר דגרסינן בפ' איזה בורר ת"ר לא יומתו אבות על בנים שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות קרובי האם מנ"ל אמר קרא אבות אבות תרי זמני אשכחן אבות לבנים יבנים לאבות וכ"ש אבות להדדי בנים להדדי שהם שני בשני מנ"ל א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפילו בנים להדדי אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנ"ל אמר קרא משפט אחד יהיה לכם ע"כ לשון זה אספתי בקצור מ"ס סי' נ"ג וכן הביאו הפוסקים ז"ל ולא חלקו בין קרובים מצד האב לבין קרובים מצד האם דבחד' מחתא מחתינהו וכהדדי נינהו דתרוייהו פסולים מן התורה אך זה מצאנו ראינו הרמב"ם ז"ל פ"ג בה"ע כתב וז"ל אין פסולים מן התורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד והם האב עם הבן ועם בן הבת והאחים מן האבות זה עם זה ובניהם זה עם זה ואצ"ל הדודים עם בן אחיו אבל שאר קרובים מן האם או מדרך האישות כלם פסולים מדבריהם עכ"ל ובהגהות שם כתבו וז" ל הקרובים מן האם צ"ע דגרסינן התם אשכחן קרובי האב קרובי האם מנין אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע"כ ובשה"ג נמצא תשובה שאל' על זה ונראה משם שטעמו של הרמב"ם ז"ל שקורבת האם דהוי מדרשת חכמים משום הכי חשיב דרבנן ושכן היה דעת קצת גאונים וכתוב שם שרבינו האיי גאון ז"ל דחה דברים אלו בטענות חזקות ובראיות כראי מוצק יצוקות וכ"כ בתשובו' הריב"ש סי' י"ד בשם הרשב"א יע"ש כי לא ראיתי להאריך כי די ברמיזה הרמ"מ ז"ל כתב בפ"ד מה"א ז"ל ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפורשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו הן מד"ס שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותם שהם נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מד"ס כו' עד וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הן מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ע"כ. אחר הצעתי זאת שנמצאנו למדין שרבו כמו רבו הסוברים שקרובי האם פסולים מן התורה וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' ז"ל המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת ע"כ והלכה רווחת היא שאין בה מחלוקת נשאר הספק שמא זה העד אינו פסול מן התורה כדעת הרמב"ם ז"ל לזה אני אומר שהרי כתב המ"מ ז"ל פ"א מה"א על דברי הרב שכתב שקדושי כסף מד"ס וז"ל ודע שאף לדברי הרב אעפ"י שהכסף מד"ס הרי הוא גומר בה כמו השטר והביא' ובביאור כתב כאן שכיון שנקנת האשה באחד משלשה דרכים אלו נעשה מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד וכ"כ בפ"ה מה' תרומות ומעשרות שארוסת בת ישראל דבר תורה אוכלת בתרומה בין נתארסה בכסף או בשטר כו' עד והטע' לכל זה שאעפ"י שהוא סבור שהכסף מד"ס אינו מכלל תקנת חכמים אלא מדברי תורה שבעל פה והוא דבר נאמר למשה ולא נכתב בפי' בתורה אלא שנאמר בג"ש ולזה נקרא דברי סופרים לדעתו וז"ל כו' עד מ"מ דינן כדין תורה לגמרי וזה נראה לי מבואר מדבריו ע"כ א"כ נראה שגם בנ"ד אית לן למי' הכי שמ"ש שקרובים מצד אם פסולין מדרבנן רצ"ל שאינם מבוררים בתורה והוו כמו כסף קדושין שאינו מן התורה ודינן כדין תורה כנ"ל אף זה כיון שבא מדרשא באם אינו ענין לאבו' תנהו ענין לקרובי האם כנז' והוא א' מן המדות שהתורה נדרשת בו וראיתי בכריתות ז"ל דכשבא דרשה זו דאם אינו ענין בתלמוד לא חשיב דרשה אלא מקרא מלא יתיר' ומלה מיותרת דרשינן מגזרה והוי יותר מהקש משום דחשיב כאלו נכתב בתורה הנראה מדבריו ז"ל דעדיף מג"ש וקדושי כסף הוי ג"ש ודינם כדין תורה כ"ש הא דאתי מרבוייא דקרא אבות אבות א"כ יש לדונו כדין תורה ועם זה נצול קצת מהקושיות שהקשה רב האיי גאון ז"ל בזאת הסברא ונ"ל קצת ראיה לסברתי זאת מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל והמעלה השנית בני אחות האב אלו עם אלו או בני אחות האם קצתם על קצתם או בני אחי האם עם בני אחי האב אלו עם אלו ע"כ נראה שכללם יחד ותרוייהו דין אחד להם שפסולי' מן התורה כן נלע"ד אלא שיש לי קצת גמגום בזה שהרי כתב ה"ה ז"ל ודע שפסולי עדות יש מחלוקת כו' כנזכר למעלה דנראה שכונתו לפרש דברי הרב שכתב המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש כו' וע"ז נר' שבאו דברי המגיד ז"ל וא"כ מדבריו אלה נר' שהנלמדים מד"ס הן הם אותם שכתב הרב עליהם שהמקדש בעדו' כאלו שצריכ' גט דאל"כ למאי אתא ואם זה כונתו כמו שנר' קשה מדידיה לדידיה דהתם בפ"א כתב שאע"פ שהכסף מדברי סופרים כו' עד דינן כדין תורה ומאי שנא האי דרש' מהאי דרשא והדבר צ"ע אלא שנר' בעיני שטוב הדבר לקרב הסברות כל האפשר וכיון שלכל א' מהצדדים יש קצת דוחק בין שנאמר שהן מדרבנן ממש או בין שנאמר שהן נקראין מד"ס אבל יש להם דין תורה מוטב להטות עצמנו לזה הצד האחרון למעט המחלוקת ולקרב הדעות כל האפשר כנ"ל עוד צריך לדעת שהרי"ף כתב שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט דאפקעינהו רבנן לחדושיו וכ"כ המרדכי בשם בעהע"י אעפ"י שכתב מקודם לזה סבר' החולקי' דסברי דצריך גט אפי"ה הביא בסוף דברי בעהע"י כנז' ולמדנו א"כ דלדעת הרי"ף שהוא ראש הפוסקים ולדעת בעל העיטור וקצת גאונים אחרים שאפי' היכא שאין העדים פסולים אלא מדרבנן הקדושין שנעשו בפניהם אינם קדושין כלל א"כ נמצא בנ"ד שאלו הקדושין אינם כלום שהרי כתב רי"ו בשם הר"ם שהמקדש בפני ב' עדים והא' מהם קרוב מתירין אותה לכתחילה לינשא בלא גט ומעתה אני אומר שאפי' היו הדברים שכתבתי שקולים הוי הדבר ס"ס שיש להתיר אפי' בענין ערוה כמ"ש התוס' וכמ"ש אני פעם אחרת והא לך ס"ס ספ' אי קרובי האם פסולי' מן התור' או מדרבנן ואפי' את"ל דר' שמ' הקדושי' בפניה' אינ' קדו' כלל דהלכ' כהרי"ף והנמשכים לדעתו כ"ש שכפי האמת אין כאן ספק כיון שיש לנו רובא דרובא קמאי ובתראי גדולים בחכמה ובמנין דקרובי האם פסולים מדברי תורה כמו קרובי האב ולא עוד אלא שהדעת נותן שאפי' הרמב"ם שסובר שפסול קרובי האם מד"ס אינו מתקנת רבנן אלא דהוי מד"ס כיון שאינו כתו' בתורה אבל דינם מודה הוא דהוי כדין פסולים מן התור' וכדכתיב' וכן נמצא תשובת הרשב"ץ הביאה בב"י גם שם מצאתי סיוע גדול לדברי אלה שכתבתי מתשו' ה"ר יאודה בן אשר יע"ש ודי בזה לחקירה הראשונה. ומעתה נבא אל הב' כי לדעתי הוי ג"כ דבר פשוט והטעם ממשנה שלמה שנינו בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה זכאי במעשה ידיה כו' ומסיק בגמ' דלקטנה לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא כי אצטרי' קרא דהיינו קרא דכי ימכו' איש את בתו לאמ' מה אמה מעש' ידי' לרב' אף בת מעש' ידיה לאבי' למדנו לנער' א"כ שהבת משעה שילדה עד שתביא סימני נערות הרי היא לאביה כסוס כפרד וכמו שאם באים עדים להפקיע זכותו של אדם מא' מחפציו לומר שהקדישם או שמכרם צריך עדים נאמנים וכשרים כן להפקיע זכותו של אדם מבתו צריך עדים כשרים ואם לא עדותם בטל ובעדות שהיא מקודשת מפקיעים זכות האב שהיה יכול למוכרה ועכשיו אם היינו מאמינים לאלו העדי' שוב אינו יכול למוכרה שאין הבת נמכר' לשפחות אחר אישות כמ"ש הרמב"ם בהלכו' עבדים פ"ד המקדש אהבתו כשהי' קטנה ונתארמל' או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחו' אחר אישות ע"כ א"כ אחר שעדים אלו באים להפקיע בעדות זה זכות האב צריך שיהיה העדות הכשרות והפסלות נערך בערך האב לא בערך הבת כי הבת אינה ברשות' כלל שאם יבואו אלף עדים כשרים שהיא קדשה את עצמה אינו כלום והאב יכול למוסרה בע"כ למי שירצה ובעדות זה האב אינו יכול למוסרה לביאה לאיש אחר אם היינו מאמינים לעדות' שהם אומרים לאיש הזה קדשת בתך וא"כ בודאי צריך שיהיו עדי הקדושין שניהם כשרים בערך האב ולא פלגינן עדותן דלגבי האב יהיו פסולין ולגביבת יהיו כשרים וגדולה מזאת כתב הריב"ש בתשו' מה שבא בשאלה שא' מן העדים קרוב לא' מן המתחייבי' כו' עד ומ"מ בנדון זה אם הם בעלי ב' אחיות הכל מודים שהם פסולים וא"כ עדותו על קרובו אינו כלום וכיון שכן גם האחרים נתבטלה עדותם דעדות שבטלה מקצתה בטל' כלה כו' והביא ראיה עד ואפי' את"ל דההיא דאלעא וטוביא שאני שכיון שהיו קרובים לערב הכל עדות א' אבל בלוים רבים על כל לוה ולוה הוי עדות בפני עצמו ואע"פ שבעלה לא' מן הלוים לא בטלה לאחרים זה היה אם הלוים לא היו מחויב כל א' אלא לחלקו אבל בנדון זה כ"א נתחייב בחלק חבירו עד ולכן בנדון זה ג"כ כל אחד ערב לחבירו וכיון שזה הקרוב לעד ערב לכל הנה העד פסול לכל ההלואה כההיא דאלעא וטוביה עכ"ל הרי אתה רואה שלדעתו אפי' היו לווי' רבים בשט' א' ולא היו ערבים זה לזה עכ"ז דעתו שהעד שפסול לאחד מן הלוים פסול לכולם וכ"ד ר"א והרי"ף והרמב"ם והרא"ש כמו שהביא הטור ח"מ סי' נ"א והצד השני שאפי' נרצה להכחיש זה מ"מ כיון שהם ערבים כ"א לחבירו בטל כל העדות עאכ"ו בעדות זה שאנו עומדים כי הכל מעשה א' אין כאן אלא לוה אחד הוא האב שהיא אינה כלו' כיון שאפי' קבל' קדושין היא מעצמה אפי' ק' עדים כשרים אינה נאסרת אם לא ברשות האב והאב לבדו בע"כ הוא האוסר' והוא המתירה א"כ אין ספ' שאי' להצרי' העדו' אלא לגבי הא' וכל שאי' עדו' לגבי האב העדו' לגבי דיד' לא מעל' ולא מוריד כנלע"ד ואע"ג שבפ' זה בורר כת' הרא"ש בפסקיו ההיא בעיא דאבעיא גבי דגאון מי שצוה בעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותן כשרה אם לאו ופשט להו דכשרה לאו דוקא הוא דכיון דבעידנא דאמסר ליה סהדותא הוי פסול השתא נמי פסול מ"מ משמע מהתם דלדעת הגאון כיון דהשתא האי עד הוי כשר לגבי דידה אע"ג דההיא שעתא הוי פסול השתא מיהא כיון שמת האב כשר לבנים ונלע"ד דכיון שהרא"ש דחה דברי הגאון גם הרי"ף דחה אותם וסבר כותיה וכמ"ש רי"ו גם הריב"ה לא חש להזכיר כלל דברי הגאון אע"ג שדרכו להביא סברות חלוקות וסברת הגאון לא הביאה דנר' שהם לדעתו כדברי ב"ש שאי' משנה במקום ב"ה מטעם זה נר' ודאי דאין לנו לחוש לדברי הגאון כיון דדברי יחיד הם והבאים אחריו כלם חולקים עליו ועוד שאפשר שאפי' לדברי הגאון שאני נ"ד מההיא דש"מ מטעמא דההיא סהדותא מעיקרא לא אימסר להו לסהדי אלא שיהנה אחר מיתה לא בחיי הש"מ כלל וכיון שלשעה שהעדות מועיל ובשבילה נתקבל הוי עדות כשר משום האי א"ל דהוי עדות כשרה ומהני אבל בנ"ד שהעדות הוי גם לאותה שעה ממש ובאות' שעה אינם כשרים לא הוי עדות למי שהוא עיקר כנז' גם עתה פשיט דלא הוי כלום. עוד דבשלמא לגבי ממונא אין העדים אלא לגלות האמת כי לא איברו סהדי לענין ממונא אלא לשקרי והם אינם עיקר הדבר דאלו היו באים היורשים בפנינו והיו מודים שהשכיב מרע צוה כך לא היינו צריכי' לעדותם אבל בנ"ד אפי' היינו יודעים בודאי שכן הוא האמת שהא' קבל קדושי' לבתו אם לא היה בפ"ע הקידו' אינ' כלו' נמצא שעק' הדב' תלוי בעדי' וכיון שבאות' שעה אינ' עדים המעש' בטל ושוב אין לו תקנ' ודי בזו בחקיר' הב' לבא אל השלישית ואומר אני כי גם מטעם זה אין לחוש והטעם שהרי כתב הרא"ש בתשו' על רבי משה שקדש אלמנה ובא ר' יעקב ואמר אני קדשתיה תחל' כו' עד מזה הפחד הלכו האשה וקרובי' ושכרו עדי שקר לכתוב גט על שם יעקב כדי שאם יביא עדים שקדשה יראו גם הם הגט ונודע הדבר ליעקב ואמר שזו הודא' שנתקדש' ואין צריך עדים אחרי' והשיב שאין ממש בדבריו שהרי ראו מעשיו והבינו מחשבותיו שהיה מחזר אחר עדי שקר חשבו גם הם מחשב' כדי שלא תתבייש כו' ע"כ וכיון שהיא עומדת בדבריה הראשוני' ואומרת שמעולם לא נתקדש' ויש אמתלא' טובא למה צוו לכתוב הגט לא חשבינן לה חתיכ' דאיסורא גם מ"ש ר' משה שיתן גט אין בו כלום דרווחא דמלתא עושה כדי שלא יהיה תרעומת בנשואיו ע"כ גם בנ"ד יש לנו לומר שקרובי הנער' הזאת יודעים שהכל שקר אלא שכיון שהעידו כבר העדי' וחשבו שהעדות שנתקבל שם בב"ד קושטאנטינ' היה עדות להנצל מפי עדי שקר ושלא יהיה תרעומת בנשואי' חשבו לקבל גט אבל עכשיו שנודע הדבר שהעדות אינו עדות לא שייך לומר כאן שוית' נפשה חתיכה דאיסורא וכ"ש בנדון כזה שלא העידו העדי' שהיא קבלה הקדושין אלא שאביה קבלם וחשבה שמא כן היה שקבל אביה קדושין ומטעם זה הית' מבקשת גט אבל עתה שהיא יודעת האמת פשיטא דאינ' צריכ' גט כלל מטעם שויתא נפשה חתיכ' דאיסורא דאין לך אמתלא' גדולה וטוב' מזה והוא דבר ברור מאד לע"ד ודי בזה לחקיר' השלישית מעת' לא נשאר עלינו אלא חקירת הספק הד' שהוא הקול שהרי יש כמה זמן שנערה זו יצא עליה קול שקדש' אביה ושהית' מקודשת לפ' גם לזה אני אומר כי אין לחוש כלל ואעפ"י שהיה כדאי להאריך בענין זה אי מבטלינן קלא אילא מכל מקום לא אאריך אלא אקצר ואעלה אחר הצע' ידוע לכל כי חשש קול אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפוס' וברור הוא ולכן אני אומר שאפי' שהיה אפשר לומר מתוך דברי ר"ח דבזה"ז לא מבטלינן קלא כיון שדעתו לפ' דהא דאמרי' בגמ' אתרוותא נינהו בסור' מבטלי קלא ונהרדע' לא מבטלי קלא דלא פליגי אלא שבמקו' שדרכם להוצי' קול בנקל מבטלין אבל במקום שאין דרכם להוציא קול קדושין כ"כ בנקל חוששין לקול ולא מבטלינן קלא דמסתמא הקול לא יצא אלא אחר שהוחזק הדבר ואי הוה נקטינן האי פירוש' הוה אפשר להחמיר כי מי יודע עתה לומר מקום זה הוי כסורא ומבטלינן או מקום זה הוי כנהרדע' ולא מבטלינן כן נר' מדברי הר"ן בפי' ההלכות שכתב וז"ל ונר' דעכשיו בסתם מקומות אין מבטלין את הקול בשום מקום ע"כ מ"מ אני אומר מן הטעם הנז' דכיון שמצינו להרא"ש שדעתו דמבטלינן קלא גם בנו הריב"ה א"ה סי' מ"ו כת' וז"ל נתברר אח"כ ע"י אותם שהוציאו הקול שהוא שקר מבטלין אותו וכתב הרמ"ה דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותם שתלה בהם הקידו' שנתקדשה בפניה' אמרה לא היה הדבר מעולם ע"כ הריגם הרמ"ה מסכי' לדברי הרא"ש שבכה"ג מבטלינן קלא והריב"ה ג"כ כתבו להלכ' כמ"ש והריב"ש דהוי בתרא טובא מביא סבר' הר"ם דמבטלין קלא ונמצא כן בב' תשובות מהרב הנז'. גם המרדכי הביא סברת מהר"ם ז"ל דכתב הראיות שהביא ושעשה הלכ' למעש' כיוצא בהאי דידן והביאו ב"י א"ה סי' מ"ב וז"ל אבל אי נפק עלה קלא דקדושין גמורין ואחר זמן נודע שלא קדש' אלא בעד א' אי לא מבטלינן קלא צריכ' גט אמנם אבי"ה פסק דמבטלינן קלא הרי דהוי כנ"ד שהקול היה שנתקדש' קדושין גמורין ע"י ב' עדים כשרים ונמצא שהא' פסול וא"כ אין כאן אלא עד א' ומבטלין קלא א"כ נלע"ד שיש לנו עמודים גדולי' ראוי לסמוך עליהם הרמ"ה אבי"ה הרא"ש מהר"ם גם הריב"ה ג"כ נר' שרי"ו הכי ס"ל גם הריב"ש כנז' כדאים אלו או מקצת מהם לסמוך עליהם אפי' בדבר גדול מזה כ"ש באיסור' דרבנן ועל הכל אני אומר שמיראי הורא' אני ובפר' להקל בדבר הנוגע לערו' אלא שנשענתי בדבר זה כי יש רגלים לדבר שהכל שקר וחזק' גדול' היא שאין מדרך אנשי היחס והמעל' לקדש בנותיהם אלא בפומבי גדול לא בהחבא ע"י ב' עדים ולא נמצא דבר כזה אלא בא' מן הרקים ופוחזים ואפי' זה במא' שנה. ועוד שאבי הנער' היה חכם וידע מ"ש חכמים אסור לאדם שיקדש את בתו כשהי' קטנה עד שתגדיל ותאמר לפלו' אני רוצ' כ"כ הסמ"ה וכ"כ הפוס' אעפ"י שלא כתבו בלשון זה ודקדקו זה בגמרא על מתניתין דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נער' יע"ש: עוד שמעתי מהח' איש אמונים שנמצא בעיר קושטאנטינ' יע"א כשנתקבל עדות אלו העדים שהעידו על קדושי הנער' הזאת ואחיו של א' מהעדים גער בו לומר איך עשה הנבלה הזאת להעיד עדות שקר ובפרט בענין כזה ושהשיב העד לא בא מידי עוד כי אוכל לחמו אני כל אלה הדברים עמדו לפני וראיתי כי טוב וישר בעיני אלהי"ם ואד' להפ' בזכו' הבחור' כי בת מל' היא וכיון שכפ"ה היא מותר' אין לבקש חומרות יתרות וע"כ אני אומר שנער' זאת פטור' ומותרת להנשא לכל מי שתרצה אם יסכימו חכמי העיר יגן ה' בעדם גם אני מסכים עמהם הנר' לע"ד כת"ו שמי שמואל די מדינה:

128

קכ״טשאלה ילמדנו רבינו משפט הנערה אשר נתקדשה ע"פ העדיות האלה אשר נתקבלו בפני ב"ד יפה. וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא יתבין נחנא ב"ד דחתומין לתתא כד אתא קדמנא ר' משה מינדה יצ"ו ואחרי האיומים והגזומים הראויים לעשות בואם לא יגיד כו' קם על רגליו והעיד בת"ע ואמר ביום שני לשבת ל"ז יום לעומר משנת השכ"ה ליצירה היינו נמצאים יחד אני ור' אברהם אביוד בחצר הח' כה"ר משה ליאל ז"ל בבקר קודם תפלת השחר ביום מלא' שנת הח' הנז' ושם בא אלינו הבחור חיים גאטינייו נ"ע ונתן בידינו דידאל א' ואמרנו לו מכסף הוא ולקח אותו מידינו ואח"כ הלך ועלה על חבית או גאליינירו א' ומשם קרא ריקה והיא יצאתה על ג' אדרקי א' שפל מגולה אשר שם ונתן לה הדידאל הנז' אי דישפואיש קי לו טומו לי דיש' וטומה אישטי דידאל פור קדו' אי אילייה דיש"ו אי יוקי לו רישיבו. ואחרי החקירות אמר עוד ר' משה הנז' שהבחורה ריקה יצאתה עם גינביליקו א' על ראשה ושהדידאל הנזכר היה לו נקב א' בתחתיתו. ודרשנו עוד ממנו אם דברו עוד שם שום דבר ואמר שלא דברו קודם כלל ולא אח"כ. אח"כ בא ג"כ לפנינו ר' אברהם אבאיוד ואחר האיומים והגזומים הראויים לעשו' בואם לא יגיד קם על רגליו והעיד בת"ע ואמר ביום ב' ל"ז יום לעומר משנת השכ"ה בבוקר קודם תפלת השחר היינו נמצאים אני ור' משה מינדה בחצר הח' כה"ר משה ליאל ז"ל וקרא אותנו הבחור חיים גאטינייו נ"ע והרא' לנו דידאל א' מכסף ואח"כ לקח אותו מידינו והלך ועלה על טינה או חבית אחת וקרא משם ריקה ותיכף יצאתה הבחורה ריקה בת ר' יצחק באסו נ"ע על ג' רדאקי א' מגולה אשר שם ונתן לה בפנינו ר' חיים הנז' הדידאל הנז' אי דאנדושילו דיש"ו טומה אישטו פור קדו' אי דישפואי' קי לו טומו דיש"ו אילייה אי קילו רשיבו ואחרי החקירה אמר עוד ר' אברהם הנז' שהיתה הבחורה הנז' מלובשת עם בריאל א' ובגד פשתן לבן על ראשה ושלא דברו קודם שום דבור ותיכף ומיד חזרה הבחורה הנז' ונכנסה לבית' כל הנ"ל העידו בפנינו ב"ד העדי' הנז' בת"ע ולראוה כת"ו שמותינו פה היה היום ב' ט"ו לחדש חשון שנת השכ"ז ליצירה וקים יצחק בכ"ר שמואל אדרבי דיין אברהם מנחם דיין יצחק ן' ארויו דיין:

129

ק״לתשובה

130

קל״אראיתי דברי הח' הש' הר' הפו' כמהר"ר משה אלמושנינו נר"ו ואף על גב שאני מסכים לשריותא דאתתא מ"מ במחיל' אמינא דהלכת' כותיה ולא מטעמיה וזה החלי גם כי האמת דבר ברור הוא כי רבו כמו רבו הפוסקים קמאי ובתראי המסכימים להתיר באו' ה"א מקוד' ולא אמר לי מטעמא דבעי' ידים מוכיחות בקדושין וליכא מ"מ כבר כתב פעמים אחרות כי לא מלאני לבי לעשות מעשה להקל בדבר ערוה אם לא בהצטרף טעם אחר בסיוע ההתר מאחר שלא ראיתי מעשה לרבותי בדבר זה ועתה בנדון שלפנינו יש לראות אם נמצא טעם מסייע להיתר ואפי' שלכאורה היה נראה כי בנ"ד איכא טעמי אחרינא כמו שהראה באצבע הח' הש' הפוסק נר"ו מ"מ ראיתי להורות קוצר סברתי ודעתי למקומות אחרים ואען ואומר כי מה שרצה הח' הנז' נר"ו לומר דבנ"ד אינו מובן מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת שלשון קחי זה אינו מורה שיקח אותו לעצמה לקדוש' שהרי אפשר שכונתו בלשונו זה לומר שתקח היא אותו לקדו' לאחרת ואפשר שאינו הוא המקדש ולא היא המתקדשת מה שא"כ באומר הא לך כו' נר' בעיני דאי משו' הא אכתי איכא מקו' להחמיר בנ"ד והטע' שהרי כתב הרשב"א בההיא תשו' דאמר לה הריני נותן לך כו' וז"ל ועוד דהמקדש שלא בעדים אפי' שניהם מודים אינה מקוד' וכל שאין כאן ידים מוכיחות אין כאן עדים אלא מפיהם שהם אומרים שלכך נתכוונו ומיהו יש לחוש שמא בקדו' בכענין זה כו' ומלשון זה מבורר כשמש שאין כונת הרשב"א ז"ל להחמי' מטע' דלשון הרי אני נותן לך מורה כלל על שהוא המקדש ושהיא המתקדשת שהרי בפי' אמר פעם א' וב' שאין כאן ידים מוכיחות ושאין כאן עדים כיון שאין כאן ידים מוכיחות ובזה לא נסתפק הוא ז"ל כלל אלא כל שאמר לשון קדו' באיזה אופן שיהיה שהדברים סתומים הוא והיא שניהם אומרים ומודים שלשם קדו' נתכוונו לקדשה לו והוא להתקדש אליו יש להחמיר וכן הבין מור' הרב כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל ושמחתי בדבריו אחר שכונתי לדעתו מצורף לזה הביא סברת הראב"ד אשר הם דברי פלא שאמר על אחד שאמר לאשה פ' עשאני שליח לקדש אותך בעדים ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי כו' הא קמן לדעת הראב"ד ז"ל דכשקדשה אם שניהם אומרים שנתכונו להתקדש זה לזה דהיא מקוד' גמורה ואפי' היכא דאמר לה מקודם שהוא שליח לקדשה לאחר וכ"ש היכא דלא אמר לה דהוי שליח כלל דהיא מקודשת לו עכ"ל והנני מבאר דבריו אעפ"י שהם מבוארים דודאי מיירי דכשקדשה לא אמר אלא הר"א מקוד' לבד דאי אמר לי ליכא לספוקי דודאי השליח קושטא קאמר דלא דמי לההיא דכתב מהר"ם על ענין כזה דהוי מקודש' למשלח דטעמא דהתם משום שהשליח נשבע שלא כיון לכך אלא שמרוב הבהלה של הבחורים טעה לשונו וק"ל יע"ש ואי אמר לפ' פשי' שאין בדבריו ממש אלא ודאי דקדשה סתם ולכך נפל הספק ועכ"ז טעמא דהיא אמרה לא נתכונתי אלא להתקדם למשלח הא אי הודתה שכונתה להתקדש לשליח הוי מקודשת לשליח א"כ משמע דהיכא דנתכוונו להתקדש זה לזה חלו הקדו' וא"כ אין טעם הרשב"א מפני שאמר הא לך כו' כמו שאמרנו. עוד אני אומר דבנ"ד יש להחמיר מטעם ששני העדים אמרו שהרא' להם הדידאל ואמרו של כסף הוא הרי דברים אלו מוכיחים שהבינו העדים שלשם קדו' היה שכן דרך נותני קדו' שקודם לכן בשעת הקדו' מראים לעומדים שם הטבעת עוד ששניהם מודים שהשיבה היא ואמרה אי יין קילו רישיבו ולפחות לא גרע זה מנתן הוא ואמרה היא שמקו' מספקא דאי לקדו' אשה אחרת לא היה לה לומר אלא שיאה אינב ונורה אבל כאשר אמרה אי יו קילו רישיבו הראתה בפי' שהיא מקבלת לעצמה הקדו' ומה שדחה הרב הפוסק דבר זה מטעמא דה"ל למימר לו רישיבו דחיה חלושה מאד היא כי מה שאמר לו ריסיבו חוזר לדידאל לשם קדו' דאי לא"ה לא הית' צריכה להשיב דבר כי כבר היו רואים שהית' מקבלת אותו כיון שלא הית' מחזרת או משלכת הדידאל דבשלמא אם רצונה כמ"ש אתי שפיר שהוצרכ' לומר אי קילו ריסיבו אעפ"י שבשעת נתינה לא פי' לה דבר מזה אני מפוייסת עתה כמו שאתה אומר כנ"ל ועוד יש הטעם הגדול שפי' מורי ז"ל דפשי' שהדבר ברור כשמש שאין השכל סובל שבחור א' ילך ויקרא לבחורה רכה בשנים שתקח חפץ לקדו' לאחרת אין ספק דהוי חוכא ואיטלולא באופן שמכל זה נר' שאין להרחיק הספק מאלו הטעמים אלא כמעט אפשר לומר שהם ספק קרוב לודאי מן הטעם שאמרתי אך אמנם אכתי אי"ל דמטעם שלא אמר לשון הקדו' בשעת נתינה כפי דברי העד הא' יאמר האומר שאין כאן מיחוש כלל וכמ"ש הרב הפוסק וז"ל ולא עוד אלא אפי' היה אומר בפי' שמקדשה לעצמו והיה אומר טומה אישטו פור קדו' פארה מי כו' עד היה עדיין הדבר פשוט שאין מקום לחוש כלל מפני שאמר העד הא' שנתן לה ראשונה הדידאל ואח"כ אמר לה טומא אישטו כו' דהוי אמיר' בתר מתן מעות דבכה"ג אפי' אמרה הן אינה מקו' דכיון שנתן לה הדידאל במתנה נמצא שמקד' אח"כ במעות דידה ואינה מקו' כלל וכ"כ הדבר בפי' הרשב"א הביא דעתו ה"ה בפ"ג מה"א להרמב"ם וז"ל ואם לא היו עסוקים כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקו' אעפ"י שהוא אומר לקדו' נתכונתי וכתב הרשבא שאפי' חזר וא"ל ה"א מקוד' לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ויחזור ויתננו לה בתורת קדו' עכ"ל הרי שכתב הרשב"א שאפי' שהיא רוצה אינה מקו' והיינו ודאי אפי' אמרה הן כו' והוכיח זה בראיות שכונת שהיא רוצה ר"ל שאמרה הן כו' עד ואם מספיק לשתהיה מקו' בשתאמר הן היל"ל עד שתאמר הן וזה פשוט אצלי תכלית הפשיטות כו' ומזה נולד לו ספק דאסיקנא בפ"ק דקדו' דבפקדון אם רצתה אפי' לאחר מתן מעות מקוד' כל שהפקדון קיים ותירץ דשאני פקדון ממתנה כו' עד אמנם כשנתן לה מעות סתם דהוי מתנה ואח"כ אמר לה וזה אינו נותן לה דבר כיון שנתנם לה מעיקרא במתנה ע"כ תורף דבריו ואם הוא האריך בלשונו הצח ובראיות ואני אומר שעיקר הבנת לשון התשובה הנז' שהביאה המ"מ בפ' הנז' כ"נ קצת מדברי הרב כמהר"ר משה אלישקאר ז"ל כמו שבא בחבור תשו' כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל וז"ל שם ולא אמר לה דבר עד אחר נתינה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בנותן כסף לאשם סתם דאינה מקו' ואפי' חזר וא"ל הר"א מקו' לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנר ויחזור ויתננו לה בתורת קד' ע"כ וכן הביא דבריו בעל המגיד בה"א פ"ג ע"כ ואני תמיה מאד שא"כ היה פי' דבריו של הרשב"א למה כתב צריך כו' לא היה לו אלא לקצר ולומר אינה מקו' אפי' חזר ואמר הרי את מקודשת לי והיא רוצה ופשי' דממילא הוה משמע דהיה צריך ליטול כו' ולחזור ולקדש ולמה לו ז"ל להאריך ולומר צריך ליטול כו' ועוד תמיה אני איך עושה סתם כמפרש שהרי ע"כ לא פליגי רב ושמואל בפ' האיש מקדש דאתמר המק' אחותו רב אמר מעות חוזרים ושמואל אמר מעות מתנה דע"כ לא קאמר שמואל דמעות מתנה אלא משום שאדם יודע שאין קדו' תופסין וגמר ונתן לשם מתנה ולא אמר לא לשון מתנ' משום דכסיפ' לה מלתא כדאמ' בגמ' אבל בכה"ג דנ"ד מאן מוכח דלשם מתנה נתן מעיקרא ולמה לא אמר' הוכיח סופו על תחלתו דלשם קדו' נתן או דילמא בכה"ג הוי כרב דלשם פקדון נתן דבשלמא התם אמר שמואל מתנה משום דהלכתא קדו' לתבועין נתנו וכשם דכשנותן לשם קדו' הוא מתנה וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' זכיה ומתנה וז"ל המקדש את האשה אפי' קדשה באלף דינר בין שחזר הוא ובין שחזרה היא בין שמת היא ובין שמתה היא אין הקדו' חוזרים לעולם אלא הרי הן מתנה גמורה כך השתא דידע דלא הוו קדו' כאלו א"ל לשון מתנה בכבוד אבל בנ"ד דלא אמ"ל דבר אל' שנתן ביד' ובפני עדי' הדע' נותן דלש' פקדון נתן דלמתנה לא הוה צריך עדים דבשלמא גבי אחותו צריך עדים כדי לכסות המתנה כדי שלא תתבזה אבל בנ"ד אם היה נותן במתנה מה היה צריך לעדי' אלא ודאי אם אדם נתן לאשה מתנה בפי' ואחר שקבלה המתנה א"ל תהא לי מקו' פשי' ופשי' דלא הוו קדו' דבמה תתקדש ואפי' אמרה הן אלא עיקר פי' הכי הוי שאמר ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת ואעפ"י שהוא אומר לקדשה נתכונתי וכת' הרשב"א כו' פי' ע"ז שנתן כסף סתם לאשה כנז' אפי' היא אומרת הן אינן קדו' גמורים עד שאם קדשה אחר דלא תפסי בה קדו' אלא תפסי וכן ג"כ אם ירצה לכונסה הוא בעצמו צריך ליטול כו' ולפי שיש קצת ספק שמא נתן לה לשם מתנה ואח"כ חזר בו וא"ל תהא מקו' ולצאת ידי כל ספק צריך ליטול כו' והיינו דקאמר צריך כו' ולא אמר אינה מקוד' אלא אם יחזור ויקדשנה אלא צריך לבד וזה ברור לע"ד ואין כאן קושי' מפקדון כלל ע"כ מה שנ' לע"ד כדמוכח ונושא ונותן בדברי הפוסק אבל מ"מ נלע"ד דמדינא אשה זו מותרת שלא יש כאן עדים והטעם שאעפ"י שכתב הרשב"א בתשובה דאין עדי נשים צריכים דרישה וחקירה מכל מקום אם בית דין חקרו אות' ונמצאו מוכחשים אין עדותם עדות וכ"כ הריב"ה ז"ל בלי שום מחלוק' ואפי' בדיני ממונות וז"ל ואעפ"י שאין צריך דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה ואע"פ שבעה"ת נר' חולק על זה אפשר דדוקא בדיני ממונו' אבל בקדושין מודה ואפי' את"ל דלדעתו שוים הם כיון שזה וזה אין צריכין דריש' וחקיר' מ"מ נר' דסברת יחיד היא ובענין זה נסמוך על הרבים כ"ש בדבר כזה שהוא גוף העדות ממש שהרי כתב הרא"ש בתשו' וז"ל עד המעיד ראיתי דבר זה ופלו' היה עמי ואותו פ' אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה כי בגוף העדות לא אתכחיש כלל כי לא רמיא עליה דסהדא למידכר מי היה עמו בעדות ע"כ הרי בפי' דדוקא בדבר שאינו בגוף העדות ולא רמיא עליה למידכר הוא דאמרינן אין זו הכחשה אבל בדבר דהוי עיקר העדו' ועצמותו הוי הכחשה ואפשר דלכ"ע דינא הכי הוי דעדו' כזה לא הוי עדו'. ועוד נסמכתי ומשכנתי עצמי להתיר כיון שאין כאן איסור כרת ואע"ג דכל ספק דאורייתא לחומרא בין באיסור כרת בין באיסור לאו בין באיסור עשה מ"מ א"א להכחיש דלא דמו הדדי ושיש צד להקל יותר באיסו' לאו לחודיה מהיכא דאיכא צד איסור כרת שהרי אמרו בגמ' על עד א' ביבמה דנאמן מק"ו דלאיסור כרת התר' איסור לאו לא כ"ש ולרווחא דמלתא דלא נפיל ספקא דאיסורא בזמן חיי המקד' שהעדו' לא נתקב' אלא אחר פטירת המקדש נמצא שתמיד היתה עומדת בחורה זו בחזקה פנויה אלא שעתה אתה רוצה לאוסרה מחמת זיקה מחמת מה שנתקבל עתה עדות בב"ד א"כ ראוי לומר העמד אשה בחזקתה שהרי אפי' בכל ספק קדושין היה ראוי לומר כן וכמ"ש הר"ן והבאתי דבריו במעשים אחרים וכאן לא ראיתי להאריך כי אין צורך כ"כ אשע"כ גמרתי בדעתי והסכמתי להתיר בחור' זו שתנש' לכל מי שתרצה:

131

קל״בשאלה בהיו' שבא גוי א' ביריד מש"קלור ומסי' לפי תומו היה מגיד ואומר לכמה יהודים העומדים ביריד שמצא וראה את יעקב עזר מת נופל בשדה בדרך פלאטאמונה בעברו משם ושהיה הרוג ה"ר יעקב הנז' ה' ינקום נקמתו אהובו ומכירו מזמן רב וכשמוע שכני וקרובי ומכירי אשת ההרוג ה"ר יעקב הנז' אשר שמה בייוינדה עומדת בירכתי ביתה עניה סוערה וגלמוד' את דברי הגוי ההוא שהיה מדבר ומספר כדברים האלה הביאו האנשים ההם את הגוי ההוא בפנינו ובמותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דייני דחתימין לתתא כד אתא קדמנא הגוי ומסיח לפי תומו הגיד ואמר איך בעיניו ראה ומצא את יעקב עזר בדר' פלאטאמונה הרוג ומת בשדה ושההרוג יעקב הנז' היה אהובו ומכירו עד מאד מזמן רב וגם הגוי ההוא ספר והגיד כל סימניו ועניניו כדת וכהלכה שכל זה היה שראה את ההרוג הנז' זמן כמו י"ו חדשים ואנחנו כשמענו את דברי הגוי שהיה אומר ומדבר לפי תומו כל הדברים האלו כתו"ח שמותינו אלו פה ונתננו ביד האשה כדי שתהיה בידה לראיה ולזכות כדי שלא תשאר עגונה והיה זה ביום א' י"ג לחדש סיון ש' השל"ב ליצירה פה יריד מ"שקולור והכל שריר ובריר וקים. יעקב ברוך דיין יעקב ברכה דיין יוסף מידידה דיין:

132

קל״גתשובה

133

קל״דלהיות כי כבר כתבתי פעמים אחרת על דברים דומים לזה לא אאריך כאן רק אכתוב רמזי הדברים ואתחיל ואו' גם כי הלכה רווחת בישראל שמשיאין עפ"י גוי מסל"ת ואפי' עפ"י גוי מעיד מפי גוי אחר כמו שהוכיחו הרב בעל תה"ד ומהררי"ק ז"ל בתשובותיהם מ"מ יש לראות בעדות זה ג' דברי' א' שלא הזכיר שם אביו ולא שם עירו ויש סברות מצריכין תרוייהו שם אביו ושם עירו וכמו שהבי' מהררי"ק בתשובותיו ב' שהי' אפש' לספ' א' הגוי הז' שרא' א' יעק' הנז' הרוג אם היה תו' ג' ימים אין בעדותו כלום שמא נשתנ' צורתו ג"א יש לחוש כיון שלא אמר קברתיו וכפי הנר' מהרי"ף והרמב"ם דצ"ל קברתיו וכתב הרשב"א בתשו' שיש לחוש לדבריהם שהם עמודי ההוראה ע"כ מ"מ אני אומר שאשה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה ודי לה עדות זה והטעם כי לספק הא' שלא הזכיר שם אביו ושם עירו מ"מ בנ"ד הוי עדיף משהזכיר שם אביו כיון שהזכיר שם משפחתו דשמו ושם אביו דרך משל כמו ראובן בן יעקב שכיחי טוב' בעולם וא"ה למעשה סמכינן אשמו ושם אביו או שמו ושם עירו שכן נר' בעיני הי' דן מורי ה"ה מהררי"ט וכן מצאתי לשונו הביאו ב"י בטור א"ה יעו"ש וא"כ בנ"ד שהזכיר כנוי המשפחה יעקב עזר עדיף טפי ואם ימצא שאינו חסר אדם מאותה משפחה שיקרא שמו יעקב עז' אלא זה יעקב עז' בע' בייונידה אשתו מותר' כ"ש כאשר נצרף עדות סימניו ועניניו שיעלו במקום שם עירו שלא הוזכר ואעפ"י שלדעת הר"י בעל תה"ד כתב דלא סמכינן אסימנים כלל מ'/מ לכה"ג דנ"ד שהזכיר שמו וכנוי משפחתו יועילו סימניו ועוד אני אומר שכיון שהעיד הגוי ואמר שזה יעקב עזר היה אהובו ומכירו א"כ נר' שעל יעקב עזר ידוע ומפורסם לשומעים העיד וא"כ אין לספק באחר. ועל החשש הב' דשמא ראה אותו אחר ג' ימים גם זה נר"י בעיני והכי נקטינן דכל שמעיד סתם שראה לפלו' הרוג תלינן שהוא תוך ימים והטור כ"כ בפשיטות בלי מחלוקת כלל (עיין בסי' נ"ו מ"ש הר' ז"ל) ואעפ"י שדרכו להבי' סברות בדינים בכאן סתם וז"ל ואפי' היה חבול בפניו שאין מעידים עליו אלא על ג' ימים אם מצאו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידים עליו ע"כ הרי שאפי' שהיה חבול בפניו כל שאין אנו יודעין שהיה אחר ג' ימים תלינן דמסתמא בתוך ג' ימים הוא כ"ש זה בנ"ד שלא העידו עליו שהיה חבול שיכולים אנו לסמוך על המקילים בזה וכ"נ שכך נהגו: ועל הספק הג' שלא אמר הגוי קברתיו נר' ג"כ שאין לחוש בנ"ד דמה שצריך לומר קברתיו היינו כשאין הגוי מזכיר שמו כלל בנ"ד שהזכיר שמו ושם משפחתו אינו צריך לומר קברתיו. ועוד יש טעמים אחרים ואין צריך להאריך מ"מ בהא סלקינא ובהא נחתינא דאיתת' דא שרי' לאינסבא למי שתרצה אם יסכימו בזה עוד שני חכמי העיר יע"א:

134

קל״הראיתי דברי החכם הש' ראש היחס והמעלה מוכתר בשם טוב ותהלה חרד ורועד משם עליון כמה"ר גדליה חיון נר"ו ובקש ממני לדעת דעתי על משפט הנערה הזאת והוא מרוב יראתו שלא יכשל שום בר ישראל באיסור ערוה החמורה ח"ו צדד להחמיר כראוי ליראי ה' ולחושבי שמו כמוהו והחמיר מטעם סבלונות והאמת כפי מה שאני רואה תוכן הדברים כמו שהם נר' בעיני שהדין עמו להיצרכה גט לנערה הזאת והטעם שכבר בעונותינו ראו עינינו מעשים כאלה והדעת נותן היות הענין בדוי מן המקדש והעדים ועל כן היה ראוי לצדד ולהקל אמנם ענין זה נראה בלי ספק שאינו כן אלא שעיקר הדברים ויסודן עברו מאהבה שהיה בין הבחור והבחורה וכנים הדברים רובם או כולם עוד יש שבקושטאנטינה רבתי יע"א הדבר פשוט כ"כ ענין הסבלונות שהם תופסים אותם לקדושים גמורים ואין פוצה פה ומצפצף לחלק ביניהם רצו' בין שמקדימין קדושין לסבלונות ודמי למ"ש הרשב"א סי' אלף קפ"ו וז"ל כל שהדבר מפורסם אצלם שנתינת הטבע' סתם בתורת קדושין הוא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה הטבעת סתם הרי הוא מקוד' והרי בנ"ד יש עדים שנתן סבלונות והם אברהם בר יוסף שהיה בכ"ד לשבט גם עדות רבי רפאל חריף שהעיד שפרע בשבילה לתוגר שהיה מדבר עמה קשות כו' ומן ההקדמה שאמרתי שבקושטאנטינה יע"א מחזיקים נתינת הסבלונות בקידושין גמורין ואין מחלקין זה ביניהם נמשך א"כ שכמו שאם אמרה לך התקדשי לי בככר זה ואמרה תנהו לפלו' עני הויא מקודשת אילא מטעמא דאמרה כי היכי דמחייבנו בה אנא מחייבת ביה את ומטעם זה הוא דאינה מקודשת א"כ בנ"ד שהיא היתה חייבת ולא הוא הוי ודאי מקודשת וא"כ נפקא נמי מינה דמהני נתינת המעות כאלו נתנם בידה וכשם שאם נתנם בידה הוו סבלונות והיה הדין נותן לחוש ולהצריכה גט השתא נמי שהצילה מאותו האיש שהיה דוחק אות' מצד החוב שהיתה חייבת לו ובפניה נתן אותם לתוגר אין לך סבלונות נתונים מידה יותר מאלו ולא מבעי' לדעת ר"ת דסבר דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו אין חבירו צריך לשלם אפי' היה המלוה דוחקו היינו בפורע חוב מזונות אשתו כו' אבל בשאר חובות לא אלא אפי' לדעת רש"י דבכל חוב מיירי א"ה ליכא למימר דה"ל כאלו לא נתן לה כלל הא ודאי ליתא דע"כ לא קאמר פירש"י הכי אלא בבע"ח ישראל אבל בע"ח גוי צריך לשלם וכן נמצא חילוק זה בח"מ בב"י ועוד אני אומר דאפי' בישראל היינו יכולים לחלק היכא דפרע חוב חברו שלא בפניו דדמי' לאשה שהלך בעלה למדינת הים דמשם אנו לומדים דין זה אבל כשפורע חובו בפניו ושותק נר' שאיפשר שגם רש"י יודה שחייב לשלם ואע"ג שאין חילוק זה מפורש אדרבא נר' שאינו כן מ"מ היה לנו להחמיר לענין קדושין כ"ש שיש החילוק הא' וא"כ נראה בעיני דודאי היתה צריכה גט בלי ספק כיון שמראי' הדברים ונכרי' דברי אמת היה שידוכין ביניהם וכמו שהוכיח החכם הש' מכמה פנים וא"כ הדין עמו במה שמצריכ' גט ומ"מ שאפי' את"ל שהיה אפשר לצדד להקל מצד הסבלונות משא"כ לע"ד אלא כמ"ש הח' הפוס' מ"מ אני אומר דמטעם עדות הקידושין לית נגר ובר נגר דיפריקינא בלא גט ולא מטעם חומרא רק קרוב לדין ותחלה ראיתי להודיע שאין לפסול העדים כלל אפי' מדרבנן שהנפסלים לעדות יש חילוק ביניהם בין פסולי עדות מן התור' ובין פסולי עדות דרבנן וזה שהפסול לעדות מדרבנן אינו פסול אלא א"כ הכריזוהו לפסול וכל עדות שיעיד עד שלא הוכרז הוי עדות משא"כ בפסו' מצד שעבר איסור תורה ואלו כפי מה שבא בשאלה לא העידו עליהם אלא באיסור דרבנן דהיינו סתם יינם בז"הז וגבינת הגוים ועוד הייתי יכול להאריך בזה אלא שלא ראית' לעשות שלא ליתן פתחון פה לקלי הדעת אבל די במ"ש ומעתה צריך להורות מאיזה טעם אני אומר דיש כאן עדות להצריכה גט דלכאורה נר' שאין כאן עדות וכמ"ש הח' הפוס' נר"ו ועוד שנר' קצת שיש הכחשה בין העדים שהא' אמר שדבר עמה ואמר רוצה את כו' וקבלתה מידו והב' אמר שאמר לה טומה וכולי ולא הזכיר שדבר עמה ואני אומר דמשום הא לא הפסיד המקדש דא"כ הכחשה דתרווייהו מסהדי אשנתן לה החפץ בעד קדושין אלא שהא' לא שמע דברי המקדש האחרונים והב' לא שמע דברי המקדש הראשונים אמנם שניהם מודים שנתן לה הקאלשאש לקדוש' ומעתה אני אומר שכפי עדות שבתי שאמר לה המקדש רוצה את כו' כנר' בשאלה לא יש כאן שום חסרון ואע"ג דכשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי פסקו רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין דאין לחוש דידים מוכיחות בעינן וליכא ומ"מ לא ראיתי מי שעשה מעשה מטעם זה אם לא היה שם טעם אחר לבטל הקדו' לנ"ד ליכא למימר הכי וראיה מההיא דכתב הריב"ש במעשה דמירונה יעו"ש ונ"ד עדיפא דכיון ששאלה את פיה לומר תרצה לקחת אלו מידי כו' שיש כאן ידים מוכיחות כאילו אמר לי דמי דאל"כ מאי מדי פשיטא שאם אלו הקדושין היו בעד איש אחר לאהיה צריך לומר רק תרצה לקח אלו בעד קדושין אלא כיון שאמר מידי היינו לומר שהוא היה המקדש היא מה היתה צריכה להשיב אלא אין לבד אלא כיון שהשי בה אני לוקחת בעד קדושין כאלו אמרה אני המתקדשת ופשיטא לע"ד דעדיף זה מהיו מדברים על עסקי קדושין וא"כ יש כאן עד גמור וכ"ת הרי שאין כאן אלא עד אחד ונתפשטה ההלכה שאין חוששין לעד א' בקידושין שהב' לא אמר ולא העיד אותם הדברים רק שאמר טומא כו' י"ל דהא דאמרינן דאין חוששין לעד א' היינו כשאין שם אלא עד א' אבל בנ"ד ששניהם מודים שנמצאו שם כשנתן שם הקידושין לא מיקרי עד א' וראיה ממ"ש הרב רבי ישראל בעל ת"ה ז"ל בסי' רי"ב שכתב וז"ל ואפי' לדברי הגאונים דפסקו דאין חוששין כלל בכה"ג חוששין כו' יע"ש כי לא ראיתי להאריך להעתיק כאן התשובה אמנם כל מי שיעיין בדבריו יראה שאנו לומדין מדבריו דמ"ש חוששין לבד וגם דבמסקנ' דבריו כת' התם דאינה מקודשת היינו מטעמא שהעד הב' הכחיש לראשון לגמרי אבל בנ"ד דלא מבעיא שלא הכחישו אבל אדרבא קיים דבריו שנמצא וגם שראה שנתן לה הקאלסאש לשם קדושין בהא פשיטא דלא הוי חשש אלא קרוב לודאי שהם קדושין והרי מורי הר"ה מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל כתב בתשובה על א' שאמר טומה אישטו פור קדושין וז"ל הנה ראוי לחוש ומעולם לא ראיתי עושה מעשה לקולא אם לא שיהיה שם טעם אחר מצטרף לבטל הקדושין וא"כ אפי' לא היו בנ"ד דברים אחרים רק ששני העדים היו אומ' שאמ' לה טומה אישטאש קאלסאס פור קדושין היה די והותר לחוש ובפרט עם הטעם מן הסברא שכתב מורי הנז' שלא יתכן בעולם שיאמר בחור אחד לבחורה אלו הדברים כדי לקדש אחרת וא"כ טומה כו' לקדש אותה קאמר:

135

קל״ועוד הביא סברת הראב"ד שכתב עלא' שאמר לאשה פ' עשאני שליח לקדש אותך בעדים ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכונתי כו' כמ"ש הרב מ"מ משמו הא קמן לדעת הראב"ד ז"ל דכשקדשה סתם אם שניהם אומ' שנתכוונו להתקדש זה לזה דהיא מקודשת גמו' ואפי' היכא דאמר לה מקודם שהוא שליח לקדשה לאחר וכ"ש היכ' דלא אמ"ל דהוי שליח כלל דהיא מקודשת לו עכ"ל והנני מבאר דבריו אעפ"י שהם מבוארים דהכי פירושו דודאי כשקדשה השליח לא אמר כי אם הרי את מקודשת דאלו אמר לי לא היה צריך לומר דפשיטא שהיתה מקודשת לשלי' ואלו פי' ואמר מקודשת לפלוני ג"כ פשיטא שהיתה מקודשת למשלח א"כ לא היה נופל שם ספקא לא שלא אמר אלא סתם ולפיכך נפל הספק ועכ"ז טעמא דהיא אמר' לא נתכונתי אלא להתקדש למשלח הא אי הודת' שכוונת' להתקד' לשליח היתה מקודשת לשליח אעפ"י שלא אמר אלא סתם וא"כ היכא דנתכוונו לקדושין זה לזה חלו הקדושין וא"כ חוזרני לומר דכיון דכפי עדות הראשון נתכוונו להתקדש זה לזה והעד השני ג"כ אמר שבפניו היה ואינם מכחישים זה את זה כמו שפירשתי א"כ אלו הקדושין הם קרובים לקדושי ודאי: עוד אני אומר שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דהיכא דלא אמר לי דלא הויין קדושין היינו טעמא למ"ד ידים מוכיחות בעינן כשלא אמר לי נמצא דאין כאן עדים שקדשה ואין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ יש לי לומר דדוקא כשהעדים אינם יודעים דבר ואז אינם קדושין שאין העדים יודעים מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ואמנם בנ"ד שלכתחלה הלכו עם הבחור וא' נתן לו עצה כנז' א"כ עדים יש כאן ובהא סליקנ' ונחיתנא שיפה פסק הח' הש' נר"ו אלא שמוסיף אני שבעיני מן הטעמי' שזכרתי קרוב אני לומר שהיא מקודשת לראשון:

136

קל״זיודע דעת עליון עיניו לנוכח יביטו לנקוד' האמת ראש היחס והמעל' החכם השלם נר"ו אחרי קומי מכרוע על ברכי וכפי פרושות לשמים יפרח ישגא מעכ"ת ושלום כל המסתופפים בצל קורת חכמתו זאת להודיע ולהביע כי לא יכולתי אני בעוני להתאפק לאחרים מאשר ראו עיני הנה עפלה לא ישרה נפשי על המעשה אשר נעשה על אודות הקדושין אשר נתן שמואל אלטראץ בעירכם קריה רבתי ואני להפיק רצונך רצון שוכני סנה צפנתי להגיד דעתי הקצרה בשפה ברורה הודעתי נאמנה כי מטעם קדושין לית נגר ובר נגר מבלי גט יפרקינה ועתה הגיעו קונדריסי החכם השלם כמהר"ר יוסף ן' לב נר"ו פה שאלוניקי והראו לי פסק חרות על הלוחות על הענין אשר נפלאתי מראות. ראשונה הוא קצר מעשה שהיה איך היה כי מחפצו ורצונו להתירה חשב שלא היה צריך להאריך ולבבי לא כן ידמה כי בעיני הדברים כמו שראיתי מסודרים מבית דינך הם עושים רושם גדול לענין הדין כמ"ש ומ"מ ראיתי לגלות אזן חכמתך על זה ורוצה אני ממעכ"ת יראה יפרסם דברי אלה אשר עיני חכמתך תראינה לפני כל יודעי דעת אשר שם במחנך קדוש. א' כתב ז"ל איברא דהיכא דאמר הרי אני נותן לך טבעת זאת בעד קדושין כתב הריב"ש דיש לחוש טובא משום דמשמע הרי אני הוא המקדש ובנ"ד אפ"ל דכיון דקאמר טומ' אישטה מידי פור קדושין דמשמע נמי דקאמר אני הוא המקדש ויש מקום לומר דאפי' דנימא דהכי משמע מדבריו הרי היא לא אמרה אלא אני לוקחת אותם בעד קדושין ולא אמרה מידך כמ"ש הוא דנר' דלא רצתה לקבלם באופן שהוא גמר שתקבלם מידו אלא שקבלה אותם בסתם עכ"ל. תחלת דברי פיהו הורה כונתו להקל באשר תפס דברי הריב"ש האחרונים שאמר וכ"ש בנ"ד דאפי' תימא דהוי יד מ"מ הוי יד מוכיח דצריכ' גט מספקא דבעי' דרב פפא עד ועל כן כתב מהרר"י כאן כתב הריב"ש ז"ל דיש לחוש טובא שנראין דבריו שדעת הריב"ש לחוש לבד וזה אינו אלא שדעתו דהוו קדושין גמורים שכן כתב טעמים אבל במי שאמר הרי אני נותנו לך בתורת קדושין אין כאן ידים אלא דבור שלם: עוד כתב וכיון שהדבור שלם מקרי יד וגם בסוף הורה כן שלא אמר יד הוי מוכיח אלא אפי' תימא כו' דפשיטא דדברים אלו אפי' למתחילים מובנים שכונתי מבוארת שדעתו שהם קדושין גמורין אלא אמר שאפי' מי שירצה לחלוק אינו יכול לחלוק בזה וק"ל. גם מ"ש ויש מקום כו' אלו דברים שהשתיקה יפה מהדבור בענין קדושין שמא ח"ו יטעו התלמידים גם אמרם בלי ראיה ודבר תימה הוא מאד כ"ש שאני אוכיח להפך מהא דאמרינן בגמ' פ"ק דקדושין ההוא גברא דהוה מזבין חומרי פתכייתא כו' וכתב הר"ן ז"ל איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קדושין אבל אי אמ"ל איהו מעיקרא אי יהיבנא מקודשת לי ואמרה הבא או הבא מיהבא כדאמר הוא אמר' איהו קאמר ומקודשת ע"כ א"כ כפי דעת זה פשיטא דאין מקום לדברי החכם גם הר"ן ז"ל דעתו להחמיר ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל לא פליג אלא מטעמא דאיהו אמר לה בלשון שאלה והיא לא אסברא ליה אין מקדשנא לך אלא אמרה ליה הב או הב מהב' ודאי הכי אמרה בקדושין לא ניחא לי אלא במתנה ע"כ א"כ התם הוא דאיכא למימר שרצונה במתנה לא בקדו' אמנם בנ"ד מי ישמע לשום אדם שמא לא רצתה אלא להתקדש לזה ולא לו פשיטא ופשיטא דכיון דהיא אמרה אני ולוקחת אותם בעד קדושין ר"ל האמורים ורחמנא לצילן למימר איפכא אפי' לא היינו מוצאים סברת איכא דאמרי הנ"ל כ"ש השתא דאשכחנא אותה סבר' בההיא גוונא דאית לן למימר דבנ"ד כ"ע מודו כיון שהסכימה דעתה לקידושין הקדושין אשר אמר הוא אמרה ונכון הדבר למעט המחלוקת עוד כתב וז"ל וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מלת' דאשכחינן בכמה מילי דגריע טפי היכא דאמר לישנא גריעא כו' עד ובנ"ד נמי מצינן למימר דאין הכי נמי אם היה נותן הקאלסאש בשתיק' הוה מהני מדין סבלונו' אבל מאח' שפירש מה שלא היה צריך לפרש א"ל שכונתו היה שלא היה נותן לה הסבלונות כדי שתהיה מקודשת ממנו כמנהג סבלונות אלא מקודשת סתם קאמר וגלה בדעתו שאינו רוצה לקדשה עכשיו כמ"ש הר"ן איברא שכתב הרא"ש כו' ומי שיעמיק העיון יראה דלא דמי כו' עד נדון דידן טפי דמי להא כתבינן בשם הר"ן היכא דהיה מדבר על עסקי קדושיה ונתן לה בלישני גריעי עכ"ל ואני נפלאתי מדבריו אלה כי הוא התחיל להרגיש במ"ש שהיה טובה השתיקה מהדבור כשהוא גרוע והביא ראיה מהר"ן והרגיש שמדברי הרא"ש אינו נראה כן חזר ונפל כאשר התחיל לנפול ואני אבאר דלא דמי נ"ד לההיא דהר"ן כלל דהתם הלשון הוי גרוע שאינו ענין קידושין אלא מלאכה ובהאי גוונא הוא דא"ל שהשתיקה יפה מהדבור כמ"ש הר"ן וז"ל והכי קא מבעיא ליה הני לישני לקדושין משמ' או דילמא למלאכה קאמר כלומר ואם איתא דהכי הוא אעפ"י שבתחלה היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו ע"כ א"כ ש"מ דמשום דלישנא משמע מלאכה משו"ה אפשר שאע"פ שהיה מדבר כו' חזר בו ולא רצה עכשיו לקדשה אבל בנ"ד שאין כאן אלא קצור לשון אבל לישנא דקדושין הוא ואיכא טעמא דלא שביק אינש מצוה דרמי עליה כו' ח"ו לדמות נדון הר"ן לנדון דידן ואם כי דבר זה ברור כשמש ולא היה צריך ראיה מ"מ הא לך ראי' גדולה מבוארת דברי הריב"ה בנו של הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ועכ"ז כתב היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הוו ודאי קדושין אח"כ כתב הרי אני אישך אינו כלום אפי' היה מדבר עמה על עסקי קדושין ע"כ ומ"ש כיון דהא והא הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום גם הרי אני אישך שאינו כלום א"כ בשניהם כשהיה מדבר עמה היה ראוי שהיו שוים בדין אלא ודאי דשאני ושאני דהרי את מקודשת ולא אמר לי דליכא אלא קיצור לשון כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין תיקן הקיצור אבל כשהלשון גרו' מצד עצמו יש משמעותו ענין מלאכה לא הוו קדושין וכן הרי אני אישך מבט' לשון הקדושין לפי שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא שילקח איש לאשה בכה"ג ודאי לא מהני היה מדבר עמה על עסקי קדושין והשתיקה יפה מהדבור וזה ברור כשמש. עוד כתב וז"ל ועוד דאיכא אחריתי בהך עדות דהרי הם מכחישין זה את זה בחקירות כו' עד וכבר נזכ' בשאלה דהעד הא' אמר שלא היה עמו אלא איש א' והעד הב' אמר שהיו עמו אנשים אחרים אבל אינו זכור מהם איני יודע מה אדבר או מה אומר שאלולא היתה השאלה נדפסת הייתי אומר שהאמת כן היה אלא שדילג הסופר אבל עתה שהוא הדפיס לשון השאלה ושם בלשון השאלה לא נמצא שאמר העד בלשון שלילה שלא היה שם אלא איש א' אלא השיב שהיה עמו איש פ' ואיני יודע טעם שיש לנו להבין שרוצה לשלול בודאי שלא היה שם איש אחר דלמא אותו זכר והגיד ומאחרים שלא זכר לא הגיד לא הין ולא לאו וא"כ אין כאן הכחשה כלל דפשיטא שאין לנו לבדות ההכחשה עד שנראה אותה בבירור וזה ברור אין צורך להאריך. עוד כתב הכחשה שנית שהאחד אמר שהיו שניהם בבארנדאדו שמואל אלטרץ והאשה כו' ג"ז אינו ברור בלשון השאלה כי איפשר היה לפרש ששניהם כו' ר"ל העדים הנזכרים כי כן דעתי אני כאשר ראיתי דברי השאלה אשר הגיעה אלי מיד מעכ"ת וגם לשון השאלה הנדפסת כן כתוב והעד הב' אמר כי שניהם היו בבאראנדאוד וא"כ היה איפשר לומר הפי' הנז' או שהיה חוזר שניהם העד והמקדש אבל הבחורה בבי' כדברי הראשון אבל עתה איפשר שהוא כדברי החכם נר"ו שהוא ידע דברי העד. ומ"מ רואה אני שאפי' יהי' כן כדבריו אין כאן הכחשה כלל ל"מ לדברי הטור ז"ל שהחכם מודה שאין כאן הכחשה אלא אפי' לדברי הרשב"א אין הכחשה ואדרבא נר' בעיני שכ"ש הוא לדברי הריב"ש דלית כאן הכחשה כלל וכמו שאבאר בס"ד תנן בפי' כיצד צולין מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ ופרש"י ז"ל ואגף עצמו לא ידעינן השתא אי כלפנים אי כלחוץ ובגמר' מפרש ליה ע"כ ובגמ' פריך הא גופא קשיא ומשני יע"ש הלא עינינו הרואות שאגף עצמו איכא לאסתפוקי אי הוי כלפנים אי הוי כלחוץ. א"כ מה המונע לנו לומר שאשה זו היתה עומדת באגף והא' החשיב האגף כלפנים ולפיכך אמר שהית' עומד' האשה בבית והמקד' בבראנדאדו והב' החשיב האגף כלחוץ ולפיכך אמר שניהם האשה ושמואל אלטראץ היו בבאראנדאדו דהשתא ומה אם דיוטא העליונת ודיוטא התחתונה שהם מקומות מחולקים לגמרי ודאי קאמ' הריב"ש דלא הוי הכחשה אגף שהוא מקום מסופק שיש פנים לדינו כבאראנדאדו ויש פנים לדונו בית עא"ו דלא הוי הכחשה ע"כ מה שראיתי להשיג על דבריו בדין זה וה' יודע שהיה לי לכתוב עוד דברים אלא שאיני כותב אלא דברים ברורים והם נוגעים בעיקר הדין כי אין ספק שיש לתמוה על חכ' כמוהו להקל בדב' ערוה בטעמים כאלה והנני מחלה פני הדרת כבוד תורתו יוצגו דברי אלה לפני כל מבין שיהיה לפניו התשובה והשאלה הנדפסת וגם דברי אלה אשר אני כותב ואשר כתבתי ויבחנו אמת כי כפי דבריו נר' שרוצה לומר שיש שני עדים שנמצא שמואל אלטאראץ כשנתקד' הבחורה שנית והיה בפניו ושלא ערער וא"כ הוא האמת היה לי קצת נחמה כי יש טעם להתיר' ואל"כ אין אצלי ספק שהיא מקודש' לראשון לא בדרך חומרא אלא קרוב לדין ודרך ככל אחזור ואכתוב כאן ברמז הטעם שלי א' שהרב הנ' מורי כמהר"ר לוי ן' חביב זצ"ל כתב בתשובותיו אפי' על מי שאמ' טומה אישטו פור קידושין לבד שצריכה גט וידעתי שהר' כמה"רר משה אלשקאר ז"ל הסכים עמו ינוחו על משכבותם ואריות כאלו שאגו מי לא ירא עוד בנ"ד העד הא' שאמר דבור שלם כמו שמוכח מדברי הריב"ש ז"ל שהם קדו' גמורים לא כמ"ש זה הח' שהריב"ש כתב לחוש כו' כנ"ל ובהצטר' זה עם מ"ש מהר"ר ישראל בעל ת"ה כמו שכתבתי בפסקי ודאי שהם קדו' קרוב לודאי וכבר בטלתי כל ההכחשות בבטול גמור. עוד טעם כי העדים הלכו בכונה לראות איך היה מקדש שמואל אלטראץ לבחורה הנז' ובעצתם וא"כ יש כאן עדים וכמו שכתבתי בפסק ששלחתי לפני כבוד תורתך וש"ש אנה תעמידני על האמ' ממה שעבר נשארתי בתפלה לפני שליט מטה ומעלה יעלך גם עלה ברום כל המעלות יגדיל ויאדיר שלומו ושלום כל הנלוים עמו כנפשו הרמה והטהורה וכנפשי הנשברה נפש מוכן ומזומן כאח צעיר נאמן לאהבת תורתו הצעיר שמואל די מדינה:

137

קל״חשאלה מעשה היה ויהי היום והיו אוכלים ושותים רבי יוסף מרחיים ור' שלמה בר נפתלי ור' ברוך בר אהרן וקרא ר' יוסף הנז' לרבי יאוד' אלעלוף שהיה עובר בשוק שיכנס לפנים וא"ל הכנס כי נשתדכתי עם בת ר' שלמה ונכנס ושאל לר' שלמה הנז' אמת הוא מה שאמר זה הבחור א"ל אמת אני אתן לו את בתי אם ימתין י"ד שנים והשיב הבחור שזה יהיה קולאי והיה טבעת יד הבחור ר' יוסף ואמר לאבי הבת קח זה הטבעת בקדוש' בתך ובהיותם באלו הדברים בא הבחור ברו' הנז' וחט' הטבע' מיד הבחור ר"י ונתנו ליד שלמ' הנז' ולקח רבי שלמ' הנז' ושמו בכיסו ור' ברוך העיד ג"כ בעדות זה גם ר' מאיר בכמהר"ר שמשון העיד כן והוסיף שאמר ר' שלמה הנז' כשלקח הטבעת טוב זה לקנות מאלבה דרך שחוק והיתול וכן הודו האחרים כ"ז נתקיים בב"ד וכתב הח' הש' כמהר"ר גרשון בכ"ר יאודה פסק ע"ז ודעתו שאין לחוש לקדו' אלו כלל ושאל ממני להגיד לו דעתי אם אסכים להתר וז"ל אחר שר' ברוך אמר לא היה דעתו במה שחטף בטבעת כו' אלא כדי שתתקדש לר"י מרחיים וז"ל אם באנו לדון בקדו' אלו לקיימם או לבטלם מחמת שליחות השליח שנעשה שליח מבלי מינוי ר' יוס' הנז' או רצונו שנתרצ' אח"כ ר' יוסף הנז"ל ודאי נר' שאין כאן חשש קדושין דלא חיישינן שמא נתרצה האב דקי"ל כרבינא דהוי בתרא לא מבעיא לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' נתרצה אחר קדו' אינה צריכה גט פשיט' דבנ"ד לא צריכה גט אלא אפי' לדעת הרא"ש שכתב בפ' האיש מקדש שכ' על דברי הרי"ף ז"ל תימא בעיני דכול' סוגיא משמע דפליגי דחיישינן אם נתרצה אבל אי בריא לן שנתרצה מיד כששמע הוו קדו' לכ"ע הא ליתא שהרי כתב הרא"ש ז"ל ועוד היה נר' משמועה זו שאם גלה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' ואמר לשדכה לו וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ע"כ ועד כאן לא קאמר הרא"ש ז"ל שהיא מקו' אלא כשאמר לו לשדכן כו' אבל בלא מינוי שליחות אינה מקודש' וכ"כ הטור כ"ש שנר' לע"ד דבר פשוט דבנ"ד אף אם אמר המקד' לר' ברוך שישדכנה לו אינה מקודשת לכ"ע דעכל"ק הרא"ש שהיא מקוד' אלא כשהשדכן אמר בפי' תהא מקוד' לפל' או לשון שמשמע שקדשה אמנם בנ"ד שנתן הטבעת בשתיקה פשי' דאינה מקו' דמנא ידע האב שנתן לו ר' ברוך הנז' הטבעת לשם קדו' שיתרצה בכך אימור מתנה הוא דיהיב לה וכ"ת הא קי"ל כר"י דאמ' היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדו' ונתן ולא פי' דיו ובנ"ד נמי הכי הוא שהיה ר"י מדב' עם ר' שלמה אב הבת ע"ע קדו' א"כ אף אם לא פי' ר' ברוך דיו הא נמי ליתא דכי קאמר ר"י שאין צריך לפרש דוקא כשהמקדש מדבר כו' ונתן ולא פירש א"נ אפשר אפי' אחרי' מדברי' עמה כו' לפי מ"ש המר דכי פ"ק דקדו' בשם א"ז וז"ל היה מדבר עמה ע"ע גיטה וקדו' לאו דוקא עמה אלא ה"ה אם מדברים בפניהם משמע דלכאורה דמדעמה לאו דוקא ה"ה דנתן הוא לאו דוק' אלא אפי' אחר שנת' מקוד' מ"מ נלע"ד דבר פשוט שאף לדברי המרדכי צריך המקדש יהא הנותן מכמה טעמי חדא דאי לא תימא הכי הוי פלוגתא רחוקה בין ר' יוסי ובין רבי יאודה דהא ע"כ ר' יאודה פליג אר' יוסי שאפי' המקדש עצמו מדבר עמה ע"ע גיטה וקדו' צריך לפרש ור' יוסי יסבור שאפי' א' ולא פירש דיו הא ודאי' אתמאה ועוד דאם איתא דלר' יוסי אפי' אחר שנתן ולא פי' דיו אדמפלג' בנתן הוא ולא פירש ליפלגו בנתן אחר והוא רבותא טפי דאפי' אחר שנתן ולא פירש דיו וכ"ש נתן הוא ולא פירש ולי"ל דלהכי נקט פלוגתייהו בנתן הוא ולא פי' להודיעך כחו דר' יאודה דאפי' בנתן הוא צריך לפרש וכחא דהתרא עדיף דאדרבא טפי ה"ל לאודועי רבותא אליבא דר' יוסי כיון דהלכתא כוותיה מלאודועי רבותא אליבא דר' יאודה דלית הלכתא כותיה וכן כתב מהר"י וויל בתשו' דטפי עדי' לאודועי רבותא אליבא דהלכתא יע"ש ועוד בר מן דין נלע"ד דבר פשוט דבנ"ד אין כאן חשש קדו' כלל מתרי טעמי חדא שכשנתן אחר ולא פירש כגון בנ"ד אין כאן הוכחה למי מקדשה ואנן ידים מוכיחו' בעינן וליכא ועוד דקי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקדו' אפי' שניהם מודי' ובנ"ד אין כאן עדים שהרי העדים שראו שנתן הטבעת ר' ברוך ליד ר"ש הנ"ל כמאן דלתניהו דמי כיון שאינם יכולים לדעת אם נתן ר' ברוך הטבעת כדי לקדשה לעצמו או לר' יוסי מרחיים כי אם מפיו של ר"ב אנו חיים שאומר שנתן הטבעת לאבי הבת כדי שתתקד' לר"י ואם איתא דאמרינן שהיא מקו' היתה אסורה לכל אדם על פי רבי ברוך ובגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם לא מהני הודאה לכ"ע שאין דבר שבערוה פחות מב' מכל הני טעמי היה נלע"ד דבר פשוט שאין כאן בית מיחוש לחוש לקד' מצורף לזה שיש כמה הוכחות שהכל היה דרך שחוק והיתול כאשר העידו העדים ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה אא"כ יסכימו בשריותא דהא איתתא לפחו' תרי גברי רברבי עכ"ל ולי בפרט חלה פני אגיד לו דעתי ולהיות נוגע לאיסור ערוה ואפש' נפיק מיניה חורבא שאם יקדשנה אחר אפשר תתעגן או תאסר לזה ולזה ראיתי לגלות דעתי ולהפיק רצון השואל ואני אומר שדעתי מסכ' שעל פי הנאת השאלה הנז' בנ"ד אין כאן חשש קדו' כלל ועיקר אלא שבקצת דברים רצה להוסיף לא הייתי מסכי' אם יארע מעשה כן שהוא כתב וז"ל אף אם אמר לר' ברוך שישדכנה כו' כנ"ל אי לא מקו' בזה לא הייתי מסכים עמו והטעם שמ"ש שהיה צריך שיאמר ה"א מקודשת בפי' לדעתי אינו כן אם היה שאמר לו ר' יוס' לשדכה לו דכיון דשוייה שליח וק"ל בכ"מ שלוחו של אדם כמותו א"כ מה לי הוא ומה לי שלוחו כשם כשאדם מדבר עם אשה ע"ע גט וקדוש' או אפי' אחרים כפי דעת א"ז ונתן המקדש בשתיקה דיו לדעת ר"י דהל' כותיה ה"נ כשנתן שלוחו שהכל א' וז' בשידענו שאמר אלו הדברים לשליח שישדכנה ע"פ עדים כדברי הראב"ד ז"ל או ששניהם מודים השליח והמשלח אעפ"י שאין עדים על השליחו' כפי דעת הרמב"ם והרמ"ה והנמשכים לדעתו ואיני יודע טעם לחלק בין הוא לשלוחו דמאי שנא הכא משאר מילי דעלמא ועם זה נסתלקו ההכרחיות ונתבטלו ועוד תימא שאם באת לומ' לישמועי' כו' כנ"ל תיקשי לך על א"ז מנא ליה וה"ה היו אחרי' מדבר' עמה כו' נימא א"א להיות כן שאם היה כן לישמ' פלוגתייהו דר"י ור' יהודה באחרים מדברים כ"ש כו' אלא מאי אית לך דזה אינו הכרח דנקט פלוגתייהו ביותר מצוי וה"ה הכא נמי כ"ש דאית לן למימר הכי דנקט פלוגתייהו בנמצא יותר דכשהוא מדבר עמה ע"ע קדו' אינו חושש לדבר אבל שליח חושש אמנם מ"מ ה"ה ועל הראית מהר"י וייל ז"ל אני לא ראיתי דבריו כי אינו נהוג בינינו כ"כ וידעתי כי גדול כבוד חכמתו מספ' אמנם מ"מ אני תמיה על עצמי שמריש סוגיא דביצה אינו נר' כן דגרס' התם דפריך בגמ' אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת ומשני להודיעך כחן דב"ש כו' הדר פריך וליפלגו בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה ומשני כחא דהתרא עדי' הדר פריך וליפלגו בתרוייהו אלא כו' והקשו בתו' ובכל מקום דאמרי' כחא דהיתרא עדיף ליפרוך הכי וי"ל דהכי פריך וליפלגו בתרוייהו שלא יאריך כו' א"כ נר' דתירוץ כחא דהתירה עדיף הוי תירוץ יפה ועדיף מכח דהלכתא ואין להקשות עליו אלא בכה"ג דפריך בביצה שאינו מאריך והדברים נראים ק"ו ומה במחלוקת דב"ש וב"ה דקי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה עכ"ז איכפל תנא ושבק כחא דהלכתא היינו סברת ב"ה ונקיט סברת ב"ש לאשמועינן כחא דהתירא בשאר מחלוקות מתנאים עאכ"ו סוף דבר איני רואה הכרח כדאי לסמו' עליו וכ"ש בהיות ענין קדו' אמנם בנ"ד שלא אמר ר' יוס' מרחיים לר' ברוך שישדכנה לבת פ' עמו כנז' בשאלה ודאי אין לחוש כלל ואע"ג דהיה איפשר לומר מקו' ודאי לא הוי מ"מ ניחוש שמא עשאו שליח ר' יוסי הנז' לר' ברוך הנז' כיון דשדיך זה ר' יו' הנז' לבת רבי שלמה הנז' במעשה שכן אמר רבי יוס' לר' יהודה אלעלו' וכן הודה אבי הבת להא ליכא למיח' שהרי כתב הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש על ההיא דקטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה וז"ל ומיהו במקדש אשה לחברו משמע דבשדי' דחיישי' שמא שוייה שליח דבאח' ליכ' טעמ' דחוצפ' אבל בתו' אמרו דע"כ לא חיישי' דשויי' אלא באב כו' אבל באחר לא חיישי' אא"כ שמענו וכ"כ במרדכי ועוד אני אומר ראיה לזה דבפ' התקבל מחלוקת דרב הונא ורב חסד' בגט היוצא מיד שליש דבעל אומר לפיקדון נתתיו בידו ושליש אומר לגירושין דר' הונא או' דבעל נאמן ור"ח אומר שליש נאמן ופרש"י ז"ל כששלשתם יחד בעיר וכן הסכימו שאר המפ' ומש"ה א"ר הונא דבע' נאמן דאם איתא דלגרושין לא הו"ל ליתן וכן פס' רוב הפוסקים כרב הונא ואלו לא היו המגרש והמתגרשת בעיר אחד הוה מודה רב הונא לרב חסדא אבל כיון שהם בעיר דאיכא טעמא דלא ה"ל ליתן בעל נאמן ה"נ בנ"ד ה"נ אית לן למימר אם איתא דלקדושין הוה יהיב איהו יוסף מרחיים הוה יהיב שליח למה לן אלא ודאי ליכא למיחש להכי ועוד אני אומר לרווחא דמלת' דאפי' אי במקום אחר הוינא חוששין בנדון כי האי גוונא אין לחוש כלל דהא תנן האיש מקדש בו ובשלוחו ואמרי' בגמר' מצוה בו יותר מבשלוחו ואע"ג דהני מילי נאמרו בגמ' על סיפא דמתני' דקתני והאשה מתקדשת בה ובשלוח' ללישנא אחרינא אבל באיש איסורא איכא היכא דאינה מכירה אבל מכירה דליכא למיחש לשמא תתגנה עליו איכא למימר דאפי' לכתחלה בשלוחו נמי כבר כתב הר"ן ומשמע מדבריו דבאיש אפי' היכא דליכא איסורא איכא מצוה בו כו' מכ"ש אשה שאינה מצווה משום שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו אמרינן בה מצוה בה יותר מבשלוח' האיש שהוא מצווה לא כ"ש וא"כ בשלמא כשהאיש במקום א' והאשה במקום אחר יש לאיש איזה טעם לעשות מצותו ע"י שליח אבל כששניהם במקום א' לא שביק מצותו לעשות הוא בעצמו ועושה ע"י אחר ומטעם זה היה אפשר לומר שאפי' ידענו שעשאו שליח לקדש אשה עכשיו בטלו וכמו שעינינו ראו ולא זר שהוא התחיל לומר לאב הבת קח כו' כנז' במעשה ב"ד. עוד יש לי ראיה אחר' דבענין כזה אין לחוש דלמא שויא שליח דהא אין דרך כלל שאדם עומד בבית אחד והאשה שרוצה הוא לקדשה שם ויקדשנה ע"י אחר זה לא נמצא בעולם ואם כן אית לן למימר ודאי דאין לחוש בכי האי גוונא דשויא שליח שהרי כתב הר"ן בחידושיו על הלכות הרי"ף בפ' האיש מקדש בההיא דלעיל דקטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה דפסק הרי"ף דאין הלכ"ש דאמר חיישינן שמא נתרצה האב אלא לא חיישינן והק' עליו נהי דלא חיישי' שמא נתרצה משים דאפי' נתרצה לא הוו קדושין אבל מ"מ אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה אביה צאי וקבלי קידושיך דהא הכא הוה חיישינן לשליח' אי לא מטעמא דלא חציף אינש לשוויי לאבוה שליח וי"ל דדוקא בבן הוא דאיכא למיחש להכי משום דניחא ליה שתעשה מלאכתו ע"י אביו אבל אב ודאי שאין דרכו לומר לבתו צאי כו' וקבלי קידושיך לא חיישינן עכ"ל וא"כ בנ"ד כמי פשיטא דאין דרך ועיקר שיהיו המקדש והמתקדשת היינו אב הבת בבית א' ויבא אחר ויקדשנה זה לא ימצא וכ"ש דבנ"ד יש עוד כמו שאמרתי שהוא התחיל לדב' והאח' היינו רבי ברוך חטף הטבע' כו' כנז':

138

קל״טזה שייך לעיל סוף שאלת כ"ז ממעשה שהיה בבחור יוסף ן' טישטיאל שקידש לארוסתו בהחבא

139

ק״מגם המעיין בדברי מורי בפסק שעשה נגד מהררי"ק יר' ויבין מדבריו שכן דעתו כמו שכתבתי דלא פליג עליה אלא בשטר שאינו מקויים הנה כתבתי כל זה והארכתי ללמוד וללמד במקומות אחרים כי בנ"ד אין אנו צריכים למה שכתבתי יען כי באו עדים נאמנים יתנו עדיהם ויצדקו איך היה קדושי שני הכל שקר ודבר כזב ואלי הם העדיות שנתקבלו בב"ד. אנחנו חתומי מטה הלכנו לבית אשר שם אסורים בני ישראל על חובותיהם יום ג' תשעה לאדר שנת הש"ל ומצאנו לנבון ה"ר אליעזר פורמון יצ"ו וקרא אותנו ונכנס בחדר א' שהיא סמוכה לכניסת הפתח הנעולה ובמותב תלתא כחדא הוינא ואמר לנא שהוא מודה ומכיר כי לסבת היותו הולך אחר עצת הח' ה"ר יעקב סמוט בא אליו הצרה ההיא היותו אסור על לא חמס בכפיו גם שכיון שבא לידי כך שחושש שעון יש לו על מה שיודע מענין קדושי גאמילה בת יצחק חארבון הדר בחצר מאלטה ונשבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ תפילין שהאמת כן הוא שהעדים שהעידו על קדושי גאמילה הנז' בפני הח' הנז' ה"ר יעקב ובפני הח' ה"ר משה מטאלון ובפני הה"ר משה לבית קלעי שלא היו יודעים דבר כי ה"ר שלמה וארון עשה קודם לכן שטר קדושין וראו שלא היה עשוי כראוי וקראוהו ונשרף או נאבד ולמד לעדים מה שהיה צריך שיאמרו ובכלל הדברים שיקראו לה"ר שלמה הנז' ובפניו יאמר הוא מה שעבר ושיטילו עליו חרם ושיגיד האמת כי לא יוכל להכחיש שום דבר בפניו כל זה הגיד בפנינו בשבועה כנזכר ולראיה חתמנו שמותינו. שמואל די מדינה דיין משה מטאליון דיין אברהם ברוך דיין:

140

קמ״אשוב יום ד' כ"ג לניסן הש"ל ליצירה במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא הישיש ונבון ה"ר שלמה וארון יצ"ו ואמר לנו בשבועה הדברים הנמשכים למטה והם אלו שיום א' בא לביתו הנבון ה"ר אליעזר פורמון יצ"ו עם אביו של הבחור שהעליל שנתן קדושין לגאמילה בת יצחק חראבון ואמר לו ה"ר אליעזר לר' שלמה וארון הנז' שיקח נייר ויסדר שטר קדושין כראוי ור' אליעזר הנז' היה אומר בפיו והוא היה כותב ולפעמים היה הוא מוסיף לתקן מה שהיה מחסר כ"ר אליעזר כדי שיהיה השטר מתוקן כהלכתו ואחר שנכתב מסרו ביד אב הבחור הנז' ואחר ט"ז ימים הביאו השטר עצמו חתום בב' עדים וא' מהם היה אותו שהעיד ע"פ אח"כ אשר על פיו ועל פי חבירו רצה הח' ה"ר יעקב סמוט לעשות מעשה. ונשבע עוד שלמה וארון שהכל מתחלה ועד סוף היה שקר וזיוף: ולהיות לזכות ולראיה לגאמיל' הנז' נוסף על הדין ועל האמת אשר עמה קבלנו העדות וחתמנו שמותינו פה בשאלוניקי וקים. שמואל די מדינה דיין משה אלמונינו דיין יוסף ברקי דיין: במותב תלתא כחדא הוינא אנחנו ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר יוסף ברקי יצ"ו ואמר לנו בתורת עדות איך אמת נכון הדבר שחלינו פניו הלוך ילך להח' הש' כמה"ר יעקב סמוט נר"ו לחלות פניו שלא יקבל שום עדות על אודות גאמילה בת רבי יצחק חארבון אלא בהתאסף יחד כל החכמים השלמים אשר בעיר הזאת שאלוניקי יע"א וילך כ"ר יוסף הנז' ועשה שליחותו כראוי ואמר לו שכן יעשה כאשר דברנו ואח"ז מה ראה שקבל העדיות הוא לבדו בחברת חברים מקשיבים לקולו ותמה עליו איך לא קיים דברו אשר דבר ולראיית האמת כו"ח ביום ב' י"ז לשבט הש"ל ליצירה בשאלוניקי והכל שריר וקים שמואל די מדינה דיין משה אלמושנינו דיין שלמה לבית חזן דיין עד כאן:

141

קמ״בשאלה קטנה שהשיאוה אביה ואמ' ומסרוה לחופה לראובן ויהי כמשלש חדשים רצה ראובן לגרשה ונתרצו אבי הנערה ואמ' והקטנה הית' בת ח' שנים ושאל השואל אם תתגרש הקטנה הזאת ע"י עצמה או ע"י אביה או לא תתגרש. כלל אשר תגדל:

142

קמ״גתשובה

143

קמ״דמה שנראה מרוב הפוסקים הוא שנשואה אע"פ שהיא קטנה לא תתגרש ע"י אביה כדתנן בפ' נער' משנשאת אין אביה רשות בה ואע"ג דמתוך הירושלמי נר' דקטנה שאין בה דעת אעפ"י שהיא נשואה מתגרשת ע"י אביה ומביא אותה הר"ן בפ' התקבל גבי הך מתני' נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה ופי' הר"ן ודוק' גבי נערה דאלו קטנה מאורס' אביה ולא היא נשא' היא ואביה כלו' היא ואביה שוים בדב' ובקט' שאין בה דע' והיה אפש' לפ' היא ואביה שוים בדבר שר"ל שבקטנה שאין בה דעת היא ואביה שוים בדבר כלו' שלא תתגרש לא ע"י אביה ולא ע"י עצמה שוב ראיתי בפי' בהגהו' מרדכי האחרונות שאומר בפי' דקטנה שאין בה דע' תתגרש ע"י אביה וז"ל כתב הרב מלונדריש משפרש"י אבל קטנה אביה ולא היא בשיש לה אב כו' עד או כו' והא דאמרי' בכולי תלמוד' כיון שנשאת אין. לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת הרי בפי' שסובר הר' מלונדריש על הירו' דקטנה נשואה שאין בה דעת תתגרש ע"י אביה והשתא אם מה שחילק הר' מלונדריש הוא אמת תלמוד ירושלמי לא פליג אתלמו' דידן והקטנה הזאת תתגר' בב' גיטין אחד ע"י אביה וא' ע"י עצמה וממ"נ מגורשת אם יש בה דעת מגורשת ע"י עצמה ואם אין בה דעת תתגרש ע"י אביה אבל אי תלמוד דידן פליג אירושלמי כמו שנר' מתוך דברי הפוס' דמשנשא' אין לאביה רשות בה ולא פלוג ליש בה דע' אאין בה דעת וא"כ עתה לפי תלמוד דידן דנשואה קטנה אין מתגרש' ע"י אביה קטנה זו צריך שתהיה יודע' לשמור את גיטה כדאמרינן בפרק התקבל קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת ושאינה יודעת אינה מתגרשת ובעי בגמרא איזו היא קטנה שיודעת לשמו' את גיטה כל שמשמרת כו' מאי קאמר אלא אמר רב הונא כל שמבחנ' בין גיטה לדבר אחר ולכאורה היה נר' דמדקאמר מבחנ' בין גיטה לדב' אחר שצריך להודיע לה שהוא גיט' כלו' שבזה הי' מתגרשת מבעלה ומותרת לכל אדם מדלא קאמר כל שמבחנת בין חפץ לחפץ או בין דבר לדבר א"כ לפי זה צריך שיהיה בה דעת להבחין בין שטר א' שיודיעוהו שהוא גיטה ובו מתגרש' מבעלה בשטר א' שיהיה חלק שאי אפשר לומר דבעינן ששניהם יהיו כתובים ותבחין בין זה לזה דזו חכמה יתירה היא ואפי' גדולה שבנשים לא תוכל להבחין אלא לפחות שיהיו ב' שטרות א' כתוב בו גיטה ויודיעו' שהוי גיטה ואחד חלק וכשתבחין בזה תתגרש ע"י עצמה אבל מתו' פרש"י ז"ל משמע בפי' שאם מבחנת בין שטר לחפץ שאינו דומה לו תקרא מבחנת ויודעת לשמור את גיטה וז"ל רש"י על הקס"ד כל שמשמרת ד"א מחמת גיטה שאם אבדה גיטה משמרת ד"א שאינו דומה לו גיטה וסבורה שהוא גיטה מכלל שאם משמרת דבר אחר שאינו דומה לגיטה ומבחנת בין גיטה לדבר אחר שאינו דומה לו שפיר קרינן יודעת לשמור את גיטה וכה"ג נימא בה דמשלח' ואינה חוזרת ומקבל' את גיטה ולפי ע"ד דאם נתן לה חפץ ומחזירו לאחר שעה דהוי נסיון גמור לכ"ע ולא מיבעיא לפי גירס' הרי"ף דגריס צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכנגדה בקטנה מתגרש' דהיינו קטנה מג' מדו' אלא אפי' לדברי התוס' דגרסי הפעוטות מקחן מקח כו' וכנגדן בקטנה מתגרש' דהיינו מדה שנית דבג' מדות וס"ל דמבחנת היינו פעוטות ומדבריהם נר' דהיינו חלוקת חפץ ומחזירו לאחר שעה א"כ מכל מה שכתבנו נר' דלכ"ע אם נעשה הנסיון הזה לתת לה חפץ ומחזירו לאחר שעה דשפיר מתגרשת ע"י עצמה כנ"ל. והואיל ואתא לידן יבא דבר חכמתך להאיר עינינו בדבור כל שמבחנת בין גיט' לד"א היינו פעוטות כו' והשת' אי שיעור' דרב יהודה חפץ ומחזירו הוי קודם הפעוטו' הוי סבר' דר"י איפכ' כו'. וכסא כ"ת יגדל כנפש חכמתך ונפש נרצעך תמיד יהודה בכמהר"ר יעקב צרפתי ז"ל:

144

קמ״התשובה

145

קמ״וראיתי דבריך וערבי' עלי וגם כי אינך צריך לדעתי מכל מקום נדרשתי לבקשת' ולהשלים רצונ' חפצתי ועת' הנה באתי תחלה להשתעשע בדבריך וזה לשונך מה שנר' מרוב הפוסקים הוא שנשואה אעפ"י שהיא קטנה לא תתגרש ע"י אביה כדתנן פ' נערה וחכמי' אומרים משנשאת אין לאביה רשות בה. ואע"ג דמתוך הירוש' נר' דקטנה שאין בה דעת אעפ"י שהיא נשואה מתגרש' ע"י אביה ומביא אותה הר"ן בפ' התקבל כו' עד הרי בפי' שסובר הרב מלונדרי' על הירושלמי דקטנה נשואה שאין בה דעת תתגרש ע"י אביה והשתא אם מה שחלק הרב הוא אמת תלמוד ירושלמי לא פליג אתלמוד דידן והשתא קטנה זו תתגרש בב' גיטין א' ע"י אביה וא' ע"י עצמה וממה נפשך מגורשת כו' עד אם אין בה דעת תתגרש על ידי אביה ע"כ תורף דבריך:

146

קמ״זואני אומר במחילה מכ"ת לא עיינ' בדברי הרב גם ב' גיטין אין ענין לנ"ד אפי' יהיה פי' הרב הנז' כנר' מתו' דבריך כמו שאבא' בס"ד ותחלה אני אומר כי סבר' הר' הנז' סבר' יחיד ואין מי שיודה לו בזה דודאי משנה שלימה שנינו משנשא' אין לאביה רשות בה בין יש בה דעת בין אין בה דעת וגם התלמוד הירושלמי לא פליג על זה ח"ו אבל אדרבא מסכים לזה ופי' הירושלמי שכתב הר"ן ז"ל נשאת היא ואביה שוין בדבר הפי' האמיתי הוא הפי' אשר דחית שר"ל שוים שכמו שאינה מגורשת ע"י אביה שכבר יצאה מרשותו כך אינה מתגרשת ע"י עצמה לפי שאין בה דעת וכך הסכמתי בדעתי אעפ"י שעדיין לא ראיתי רק לשון הר"ן בפ' התקבל כמ"ש אבל בקשתי ומצאתי שהר"ן ז"ל פי' דבריו בפ' האיש מקדש וז"ל נשאת היא ואביה כלומר היא ואביה שוין בדבר ובקטנה שאין בה דעת איירי וקאמר דכשם שאביה אינו מקבל גיטה לפי שכבר יצאה מרשותו אף ע"י עצמה אינה מתגרשת כיון שאין בה דעת ע"כ א"כ נמצא שאדרבה לפי דעת החולקים על הרב מלונדריש התלמוד דידן ותלמוד הירושלמי כולה חדא מלתא היא ושניה' שוים שקטנה שנשאת יצאה מרשות האב לגמרי ואם אין לה דעת אינה יכולה להתגרש ואם יש בה דעת מתגרש' ע"י עצמה ואין לאביה זכות בה כלל אבל לפי' הרב הנז' נראה ודאי דפליגי דתלמודא דידן משמע דאין בה דעת אינה מתגרשת כשנשאת עד שתגדיל כפי מה שהסכימו כל הפוסקים ותלמוד ירושלמי סבר דמתגרשת. אמנם על מ"ש לפי דעת הרב הנז' שתתגרש בשני גיטין כו' משמע מתוך דבריך דלדע' הרב כשאין בה דעת שאינה יכולה להתגרש ע"י עצמה אלא ע"י אביה ומכאן נפקא לן דצריך ב' גיטין כו' כנז' הא ודאי אינו כן שאפי' היינו סוברים שכן הוא דעת הרב שלפי הירושלמי אינה יכולה להתגרש ע"י עצמה כשאין בה דעת מ"מ שני גיטין למה כל שיתנו לה גט בפני אביה וברשותו היה די והויא מגורשת ממה נפשך אם יש בה דעת הרי נתן הגט בידה ואם אין בה דעת הרי נתן הגט ברשות האב ואעפ"י שזה אין צריך לפנים מ"מ מי שירצה לראות זה בבירור יעיין תשו' הרשב"א ז"ל הביאה הב"י ה' גרושין עלה קע"א עמוד () ואף על פי שתשו' הרשב"א מיירי בארוסה מ"מ לענין זה אין חלוק גם מדברי הפוסקי' הייתי מביא ראיה אלא שהאריכו' בזה מותר גמור: אמנ' נחזור לפ' דברי הרב הנז' שודאי אין פי' כמו שהבנת כנז' אלא דעתו לומר שכשנשא' ואין בה דעת היא ואביה שוים ומתגרש' בין ע"י עצמ' לבד בין ע"י אביה לבד ועם שזה הפי' דבר תימ' מאד שהרי אם אין בה דעת ומת אביה אינה מתגרשת כדתנן בארוסה וכל שאינה יודעת לשמור גיטה אינה יכולה להתגר' ולפירש"י ז"ל אפי' ע"י אביה כדמשמע פשטא דמתני' ולדע' ר"ת אע"פ שע"י אביה מתגרשת מ"מ אם מת אביה א"א להתגרש וכאן אומר הרב דבנשוא' אפי' אין בה דעת תתגר' ע"י עצמה אתמאה אלא שעכ"ז אנו מוכרחים להבין זה בדברי הרב הנז' בהכרח שהרי כתב והא דדייק כו' עד נ"ל דהכי דייק מאחר דקטנה שנשא' ונערה ארוסה חד דינא אית לה כדאיתא בירוש' ע"כ משמע בהדיא דס"ל לרב הנז' דלפי הירוש' דקטנה שנשאת ונערה ארוסה דינם א' ונערה המאורסה שנינו היא ואביה מקבלין את גיטה והפי' היא לבד או אביה לבד ור' יודה פליג ואמר אין ב' ידי' זוכות כא' והלכה כת"ק הרי ע"כ דדעת הרב הנז' בהכרח דס"ל לפי הירוש' שכמו שנערה בעוד אביה חי יש לה ב' ידות א' ידה וב' יד אביה כן קטנה שנשאת ואין לה דעת ע"כ מה שראיתי לכתוב על דבריך אלה אבל לענין הדין בנ"ד לידע מה יהיה משפט הנערה הקטנה הזאת וכמדומה לי מבין ריסי דבריך יש מגמגמים שלא תתגרש ואפי' נותני' לה חפץ וכשתובעי' אותו אחר שעה נותנו אני תמה מי מגמגם בזה דלפי הנר' לע"ד אין מקום לפקפק בזה כלל אחר שהיא בת ח' שנים כמו שכתבת וכבר כתב כ"ת הדין דבין לדעת הרי"ף ז"ל והנמשכים אחריו שצריך דעת וזמן הפעוטות דבנסיון זה דנותנים לה חפץ ומחזירו סגי לכ"ע ודאי דהכי הוא ולא עוד אלא גם בפקחות פחות מזה סגי כמו שאכתוב בע"ה. גרסינן בגמ' פ' התקבל אמ' רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדה בקטנה מתקדשת למיאון: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדה בקטנה מתגרשת בקדושי אביה זו היא גירסת רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל מהפך הגרסא והקשה הר"ן ז"ל בין לגרסת הרי"ף ובין לגרסת רש"י ז"ל דהיכי מפליג בין שיעור גרושין לשיעור קדושין כו' ותירץ דלפי גרסת הרי"ף היינו טעמא דבקדושי' איכא קדושי כסף שהם צריכים שמירה מעולה ומשום הכי בעינן שתגיע לעונות הפעוטות אבל בגט שאינו צריך שמירה כ"כ בצרור וזורקו אגוז ונוטלו סגי ואפי' לא הגיע לזמן הפעוטות ולפי גרסת רש"י שלא רצו להתיר אישות דאוריי' בפחות מעונת הפעוטות אבל בקדושין למיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא עכ"ל. והתוס' הסכימו לדעת רש"י ז"ל בדבור כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר שכתבו דהיינו בפעוטות כדאמר לקמן וכנגדו בקטנה מתגרשת היינו כפיר' רש"י ממש ומה שאמרו והשתא אי שיעורא דרב יהודה כו' נראה לע"ד דהכי פירושו שבאו להכריח דברים שאמרו כל שמבחנת כו' מיירי בפעוטות ואני הייתי אומר דאינו כן אלא כל שמבחנת אפי' שלא הגיע לשיעור פעוטות מתגרשת דיודעת לשמור גיטה נקראת ולכן באו להכריח שא"א לומר כן אלא כמו שהם אמרו דמיירי בשהגיע לעונת פעוטות וההכרח הוא שהרי אנו מוכרחים לומר דרב יהודה דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה מיירי בשהגיע לעונות פעוטות דאלת"ה אלא דמיירי אפי' שלא הגיע' לעונת פעוטות א"כ ימשך מזה שסבר' רב יהודה יהיה הפך סברת רב חסדא לגמרי וזה לא יתכן והטעם שהרי הפעוטות מקחן מקח ומכרן ממכר הוא יתד תקועה שלא תמוש דפחות מבר שית אפי' שיהיה הפקח היותר גדול שבעולם לא הוי מקחו מקח ולזכות בין לעצמו בין לאחרי' קאמר רב יהודה שאפי' לא הגיע לעונ' פעוטות זוכה לאחרים א"כ צריך יותר כח למקח וממכר מלזכות לאחרים ולדברי רב חסדא להפך כי למקח וממכר סגי כשהגיע' לעונת פעוטות במתניתין ולזכות לאחרים לא סגי עד שיביא שתי שערות א"כ צריך יותר לזכות לאחרים מלמקח וממכר הפך דברי רב יודה ממש והרי זה דוחק גדול לשום סברות הפוכות אבל אם נפרש שרב יודה שאמר חפץ ומחזירו כו' מיירי בפעוטות יתיישב זה דלא פליגי אלא בלזכות לאחרים אם מספיק בשיעור פעוטות או אם צריך שיעור יותר וק"ל וא"כ אחר שמוכרח שאם רב יודה מיירי במי שהגיע לעונת פעוטות רב הונא דלעיל מיניה דמיירי סתם נמי מיירי בפעוטות דאין סברא לומר דמסדר התלמוד מביא דברי רב הונא סתם ומיירי בפחות מפעוטות ורב יודה דסמיך ליה מיירי סתם וצריך לו' דבפעוטות מיירי כדפי' וא"כ מוכח מכאן דרב הונא דאמר כל שמבחנת כו' מיירי בשגיע לעונת פעוטות ונמצאנו למדים דאפי' לדעת רש"י והתוס' ז"ל כח המחמירים בגירושין דצריכה שתגיע לעונת הפעוטות כל שמבחנת בין גיטה לד"א יודעת לשמור גיטה נקראת ומתגרש ע"י עצמה והרא"ש ז"ל ג"כ הסכים לדעת רש"י ז"ל כמ"ש בפסקיו בפ' התקבל וכן הטור ז"ל שכתב וז"ל והא דקטנה מתגרשת ע"י עצמה בשיש בה דעת להבחין בין גיטה לחפץ אחר כגון בת ו' או בת ז' דהיינו פעוטות שמקחן מקח כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת וכל שהגיע לעונת פעוטות ונותנים לה חפץ וכשתובעים לה אחר שעה נותנו עדיף טפי טובא ממבחנ' בין גיטה לד"א שהרי מבחנת בין גיטה לד"א נר' דהוי כזורק צרור ונוטל אגוז וז"נ מסדר התלמוד שהביא רבי יוחנן ביודעת לשמור גיטה שהוא כשאבדה גיטה ומשמרת ד"א כסבורה שהוא גיטה שזה שטות כמו שדחה רב הונא וכשבא רב הונא לא בא רק ליישב קושייתו שהקשה לר"י ודי בזה כשתבחין בין גיטה לד"א ולא תטעה בד"א שהוא גיטה וזה פקחות כ"ש כמו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שהוא פקחות קטן ומוכח כן מדברי הרי"ף ז"ל שהרי הביא דברי הברייתא וכתב איזו היא קטנה שיודעת לשמור גיטה כל שמבחנת בין גיטה לד"א והביא מימרא בג' מדות וגריס צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פי' כשמת האב או נשאת וכיון שהביא מימרא דרבא והביא כל שמבחנת כו' משמע דדא ודא חד היא ונ"מ כל שמבחנת כו' היינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומהרי"ף נשמע לרש"י דאין בין הרי"ף לרש"י רק חלוף הגירסאות ומה שאומר הרי"ף בקדושין למיאון והוא שצריך שתגיע לעונת הפעוטות אומר רש"י בגירושין דלא פליגי בדבר וכן הטור ז"ל דסבר כרש"י ז"ל וסברת הרא"ש אביו ז"ל הביא בחינת בין גיטה לד"א וכבר הוכחנו דבחינ' בין גיטה לד"א שוה לזורק צרור ונוטל אגוז וא"כ נמצינו למדים דבין להרי"ף וסיעתו ובין לרש"י וסיעתו כיון שהגיעה הקטנה לפעוטות דהיינו כבר שית ומבחנת בין צרור וזורקו אגוז ונוטלו יודעת לשמור קרינן בה ומתגרשת ע"י עצמה וכ"ש כשבוחנים אותה שנותנים לה חפץ ותובעים אותו ממנה אחר שעה וחוזרו דהוי פקחות יתיר דהא פשוט יותר מביעתא בכותחא ומתגרשת ע"י עצמה שהרי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וחפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה אפי' לאחרים ק"ו בהיות קטנה זו שהגיע' לח' שנים דפשיטא דמתגרשת על ידי עצמה אם יש בה אחד מהתנאים הנז' אגוז ונוטלו כו' וכ"ש חפץ ומחזירו וזה דבר ברור בלי פקפוק כלל הנלע"ד כתבתי:

147

קמ״חשאלה ילמדנו רבינו על ענין גט שנתן והוציאו לעז על הגט שאמרו שהמגר' אמר בשעת הגירושין שתהא מותרת לכל העולם והשת' אסורה לאיש א' וכדי לשבר הקול והלעז הזה חזרנו וקבלנו העדות מעדי החתימה ומעדי המסירה וזה לשון קבלת העדות במותב תלתא כחדא הוינא אנן דיינין דחתימין לתת' איך על ענין הלעז שהוציאו על הגט של בת אברהם אלחנט וכדי לברר הענין קבלנו העדות מעדי החתימה ומעדי המסירה וזה העדות שהעידו לפנינו בראשונה העיד ה"ר אברהם אהרן איך לאחר מסירת הגט כהלכתו פעם ב' ביד אבי הקטנה אמר הארוס תיכף תהי אסורה לאיש א' ואחר העיד ה"ר מרדכי צדקה איך לאחר מסירת הגט עבר זמן מה ובשעת גזרת החכם שלא להוציא לעז אמר הארוס תהי אסורה לאיש א' אלו היו עדי החתימה אבל עדי המסירה העיד' איך לאחר זמן מה אחר מסירת הגט כהלכתו ביד אבי הקטנה אמ' תהי אסורה לאיש אחד וכל זה היה פה טריקולה יום ג' בשבת י"ט לחדש טבת שנת השכ"א ליצירה והכל שריר וקים. עוד ילמדנו רבינו אם יחזרו העדים מעדותם מקצתם ויצטרפו עם הסופר לבטל הגט ויעידו מה שירצו אם יוכל שום אחד מהעדים לחזור בו אם לאו. עוד שאלנו אם בחתימת העדים לא חתמו אלא פ' בן פ' בלתי תיבת עד אם בעבור זה הגט פסול או אם לאו על כל זה ילמדנו רבינו ושכמ"ה:

148

קמ״טתשובה

149

ק״נדברים אלו ברורים הם ואינם צריכים לפנים ולהפצרת השואל אשיב בקצרה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מה שאמר המגרש אחר מסירת הגט כהלכתו פעם שנית שנר' ששם בטריקולה נוהגים שאחר שנותנים הגט פעם אחד ביד האשה חוזרים וקוראים הוט ואח"כ חוזר המגרש ונותנו פעם שנית וחומרא יתירא וחדת' היא לי והאמת כי לא מבעיא עתה שאמר המגרש תהא אסורה כו' אחרי מסירת הגט פעם שנית דהא ודאי ליכא למיחש כיון שבפעם הראשונה לא אמר כלום ומה שנותני' הגט פעם ב' חומרא בעלמא הוא והרי מצינו שכתב ר"ת לאש' שהצריכוה גט ב' לבטל קול שיצא על הא' ולא הצריכ' להמתין ג' חדשים לב' כיון שהא' היה כשר מ"ה ואע"ג שיש חולקים מ"מ המ"מ שהוא אחרון הסכי' לדע' ר"ת וכ"ש שבנדון כזה לכ"ע הגט הזה שנתן בפעם הראשון הוא שנתן בפעם השנית וכיון שנמצא שהגט היה כשר נמצא כי משעה ראשונה היתה מגורשת גמורה ואז לא אמר המגרש דבר ומה שאמר אח"כ לא מעלה ולא מוריד אלא אפי' אמר כן בפעם הראשונה אין שום חשש בגט הזה כלל והטע' שהיה אפשר לומר שלשון זה שאמר תהא אסורה לפ' אפי' שאמר כן בשע' שנתן לה הגט לא לפי מגט כריתות דבשלמ' כשאמ' הרי את מותרת לכל אדם @77[וגם הלום אחרי אשר כתבתי הרא' לי חבר א' מהחשובים תנא דמסייע לי הוא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל מ"ג ע"ע וש"ל כוונתי לדעת גדולים:]@88 אלא לפ' או חוץ מפ' אז הוי משמע דשייר בגט ולא הוי גט כריתות אבל מ"ש אח"כ תהא אסורה לפלוני לא משמע שמטיל תנאי בגט לע"ד ואפי' שנרצה לומ' שדבריו מוכיחים כונתו גלוי מלתא בגט לאו כלום הוא דזה א' מן ההלכות של יע"ל קג"ם דאמר' בג' דהלכה כאביי דאמר גלוי מלתא בגט לאו מלתא היא כדאמרי' פר' השולח ואעפ"י שדברים אלו היו צריכים ביאור יותר מ"מ כתבתי ברמז ולא חששתי להאריך בהם כי אינם צריכים לנדון שלנו כי אפי' שהיה אומ' הלשון כהלכתו כיון שכל העדים מסכימים שלא אמר דבר אלא אחר מסירת הגט אפי' שאמר כן תוך כדי דבור הלכה רווחת פסוקה וברורה בסוף מס' נדרים דתו' כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש ופירש"י ז"ל והמקדש אשה והמגרשה אעפ"י שחוזר בתוך כדי דבור אינה חזרה וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל הא דבעי אביי הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחז' ואמר לראובן ושמעון מיירי דחזר ואמר קודם מסיר' הגט לידה דאי אחר מסירת הגט כו' עד דכיון דבא הגט לידה לאו כ"כ לאוסרה למי שהתירה כבר עכ"ל. הרי לך בפי' שכתב שצריך שיאמר הדברים קודם מסירת הגט שאחר מסירת הגט שוב דבריו אינם מעלים ולא מורידין וכ"ש וק"ו בנ"ד שאמר כן אחר מסירת הגט בפעם שנית וגם אז היה אפי' לדברי העד היותר מחמיר שאמר שדברי המגרש היו אחר מסירת הגט אלא שאמר שהי' תיכ' ושאר העדים מבטלים דבריו ואין דבריו של אחד במקום ב' או ג' וכ"ש שאפי' לפי דבריו אין בדברי המגרש ממש כיון שלא אמרן קודם המסירה וכ"ש וק"ו כאשר דברים אלו שתהא אסורה לפ' אינם כלום לע"ד כיון שלא אמר חוץ או אלא סוף דבר שאם הדברים כנים כמו שבאו כתובי' וחתומים מן ב"ד הארוסה מותר' בלי שום גמגום וערעור כלל ועיקר והדבר פשוט מביעתא בכותחא ולמה ששאל השואל אם יחזרו העדים כו' אם יש ממש בחזרתם אם לאו אם היה שהערעור שחזרו ואמרו נתגלה לעין באופן שהדבר ברור לנו מצ"ע הא ודאי שהערעור ערעור ויש לפסול הגט אם יש בערעור כדי לפוסלו וכמ"ש הטור ז"ל א"ה סי' קכ"ו בשם אביו ז"ל וז"ל וששאלתם אם כתבו העדים נתגרש פלונית בגט כשר ואחר כן נתגלה שהיה בו טעות הדבר פשוט שאין עדות העדי' מועיל להכשיר גט פסול כו' אבל אם אין יודעי' הערעור אלא מצד חזרתם דבר פשוט הוא שאין בחזרתם כלום וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות עדות פ"ג וז"ל כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו כו' עד כללו של דבר כל הדברים שיאמר הע' אחרי שנחקר' עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או תוס' תנאי בה אין שומעין לו ע"כ. גם במה שבא בשאלה אם לא כתב עד גם זה ברור משנה שלמה והלכ' פסוקה וזיל קרי בי רב הוא דכיון דכתב פלו' בן פלו' אעפ"י שלא כתב עד כשר ואעפ"י שנהגו עתה שאעפ"י שחותמין פלו' בן פלו' עם כל זה כותבים בחתימתם עד מ"מ עושין כן לרווחא דמלתא ואמנם אם לא עשו כן לא הפסידו וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה סי' נ"ו והביא ראיה מן המשנה וקשה עלי לטרוח להעתיק לשון הפוסקים אשר מצויים ביד כל אדם והם דברים פשוטים וכ"ש עתה שהרחיב לנו בש"ע ומוכן הוא הספר הישר שחבר מהרר"י קארו נר"ו וכפי מה שהראה לו השואל כתב כתוב וחתום אשר נפל הספק אם המקדש היה קטן בשנים או אם היה גדול וכפי מה שבא בכתב שם יש עדות אנשים שהיה קטן והאמת שאעפ"י שאמרו שכיון שהגיע לשני גדול היינו י"ג שנה וימים ב' יש לנו לומ' שהביא שתי שערות מ"מ היה ודאי צריך בדיקה לגזור על קדושיו אם הם קדושי ודאי או גט ודאי אמנם כשיש ספק בשנים פשיטא לע"ד דתלינן להקל דבחזקת קטן הוא עד שיודע שהגדיל והגיע לשנים וכבר כתב המרדכי בפ' מצו' חליצה גבי איש שצריך עדות ברור' על מספר שניו להחזיקו בגדול וגם צריך לבודקו ואפי' שרואים אותו שקורין לס"ת ויורד לפני התיבה כל הני לא הוו חזק הגם אמרו דאפי' שהאב נאמן לנדרים ולערכים ולהקדשות אבל לא למכו' ולעונשים וכשם שאינו נאמן למכות ולעונשים ה"ה לחליצה דהוי דבר שבערוה אינו נאמן כ"כ מהר"י קארו א"ה סי' קס"ט בשם סה"ת וכ"ש וק"ו לענין קדושין שהוא דבר ערוה גמורה וכ"ש וק"ו במקום שנראה ודאי שעושה להנאתו דאין בדברי האב והאם כלום ומעתה בחורה זו מותרת מכמה צדדים וצדי לדדים והמפקפק בזה ומכוין להוציא לעז עונשו גדול ודי בזה כפי הנושא הנראה לע"ד כתבתי בקיצור מופלג להיות כי לפי הנחת השאלה הדברים ברורי' מעצמם והאריכו בהם מותר וחתמתי שמי:

150

קנ״אשאלה רחל שומרת יבם מן האירוסין שנפלה לפני ראובן היבם והוא גדול בשנים ויש לו אשה ובנים והיבמה היא נערה יתומה והנה בקטנותה פסקו קרוביה לנשואיה ממה שהניח אביה סך גדול ובבן אירסוה לבן גילה ויהי היום שנפלה לפני ראובן היבם הנז' טוענת הנערה הנזכ' שאינה רוצ' להתייבם לראובן הנז' יען היא ילדה ורוצה להנשא לבחור מעם דומה לה והיבם הנז' הוא גדול בשנים יהוא מטופל באשה ובבנים גם רחל הנז' טוענת ואומרת שאף אם היבם ראובן הנזכר אומר לייב' אין כונתו לקיום מצות יבום לפי שכבר גלה דעתו ואמר שהוא מעגן את היבמה הנז' לפי שלוי אחי אבי היבמה הנז' הוא נשוי עם לאה דודת' של היבם הנז' וירא ראובן היבם הנז' שאם יחלוץ לרחל הנזכרת שמא ישאנה לוי הנז' ועל לאה דודת' או שמא יגרש ללאה כדי ליכנוס לרחל הנז' א"כ בכה"ג דגלה אדעתיה שאין כונתו למצות יבום מי אמרינן דיכולים לכופו ולחלוץ אי לא ואת"ל דאין כח ביד ב"ד לכופו לחלוץ יודיענו עיד רבינו האם רחל היבמה הנז' תתרצה ותתפייס להתייבם לראובן הנז' אלא שטוענת שכבר נתנה כל הסך הנז' אשר נשאר מאביה נ"ע במתנה גמורה כדת וכהלכה לשמעון וכע' אין בידה מאומה ואומרת לראובן כנוס או פטור יודיענו רבינו אם אותה מתנה הויא מתנה וזכה בה שמעון הנז' ואת"ל דהוי' מתנה יודיענו האם יכולי' עכשיו ב"ד לכוף לראובן לחלוץ או לייבם:

151

קנ״בתשובה

152

קנ״גלענין הכפי' כבר כתבתי פעמים ושלש שאין לכוף רק אם האיש הוא מאותה ששנינו במשנה או שהוזכרו בתלמוד אבל לכוף לפי שהוא נשוי אשה ויש לו בנים ואפי' יהיה זקן מעולם לא הסכמתי לכך ואעתיק פה מה שכבר כתבתי פעמים אחרות וזה לשוני בהשיבי על שאלה שנשאל' לפני על ענין הכפייה:

153

קנ״דתשובה

154

קנ״הה' אלהי"ם יודע ועד כי מעולם לא גבה לבי ולא רמה מחשבתי לעלות על ההרים הרמי' ולהכנס במקום קדושים אשר בארץ המה בדבר אשר נתחבטו הם לדע' אמתות ההלכ' כי מי יבא אחרי המלכי' את אשר חקרו ודרשו הם ויחתרו היבש' ולא יכולו להעמי' דבר על בוריו אם מ"ח קודמת או מצו' יבום קוד' יען נחלקו בז' גאוני עול' כ"ש וק"ו הדיו' ההדיוטי' כמוני היו' לכן אמרתי לשואלי דבר כי אין דעתי לעיין בדין זה לברר האמת כפי הכרעת דעתי כי ידעתי באמת שאין דעתי מכרעת אבל אכתוב בקוצר דעתי כפי מה שראיתי בפסקי גאוני עולם אשר בזמננו וזה כי זכורני שהיה בידי פסק מהרב הגדול מהר"ר יוסף פסי ז"ל עיין בסו' תשו' מהריביר"ב ז"ל סי' נ"ט דס"ח על ענין יבמת החכם איש היחס והמעלה כמה"ר משה ן' יעיש ז"ל ודבריו היו אלהכי כיון שא"א להכריח אם מ"ח קודמת או מצות יבום שאין לכוף לא ליבם לחלוץ ולא ליבמה להתייבם עכ"ל: עוד כתבתי פעם שנית על זה הענין בעצמו וז"ל כבר כתבתי דעתי על השאלה זו אלא שכפי הנראה הסתירו הענין ולא ביררו הדברים כאשר הם כי לבי אומר לי כי דברי השאלה הזאת הם כנים ואמתיים כי מלתא דעבידא לאגלויי בזה לא משקרי אינשי בה אלא שמציע השאלה הראשונה סתם הדברים והנחת שאלתו היה על שהבחור היה כבן ט"ו שנה וכן היבמה דמשמע ששניהם שוים גם הניח שמנהג המקום ליבם ועל הנח' השאלה הזאת כנזכר כתבתי דעתי בתכלית הקצור מהטעם שכתבתי וגם עתה על משמרתי אני עומד לשמור עצה ולקבל מוסר שלא לטרוח לרדת ולהבין אם מח"ק או אם מי"ק גם מן הטעם שהיבם יותר קטן מהיבמה לא ראיתי בזה טעם מספיק לגלות שום צד כפייה אבל כפי הנחת השאלה הזאת שכתב אבי הבחורה שגלה היותו בעל מומין היבם הבחורה שאינו נשוי אשה ראיתי ג"כ שלא להעלי' האמת ולהודיע כדת מה לעשות בענין כזה ובפרט דלא לימרו אינשי קא מחנפי רבנן אהדדי כי ח"ו כי אדרבא אומר אני כי איזהו ת"ח זהו הרואה טרפה לעצמו וכתיב ואהבת לרעך כמוך וע"כ נ"ל שכפי הדין הטוב והישר בעיני אלהים ואדם שמאחר שיבמה זו אינה רוצה להתייבם בשום צד וענין לא לנשוי אשה ולא לבחור ועל שניהם יש לה אמתלאה גדולה נכרת ונראת לעין כמו שנבאר בס"ד א"כ ראוי לפייס לאחד מהיבמין לחלוץ ולקיים מ"ח אשר היא המצוה הבטוח' מכל נזק והטעם ברור דאפי' הרי"ף ז"ל וסיעתו דסברי דמי"ק אפי' בזמן הזה מי שירצה לחלוץ ולא לייבם ג"כ מצוה הוא עושה אבל לפי דעת רש"י ז"ל וסיעתו דסברי דמח"ק אין ספק שיש תקנה ביבום דאם אינו עושה ומכוין לשם מצוה הוי פוגע בערוה וכמ"ש מדברי רש"י ז"ל בפרק החולץ דאמרינן התם תנן בגמ' מי"ק למצות חליצה בראשו' שהיו מתכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרי' מח"ק למצות יבום אמר רב אין כופין אותו ע"כ בגמ' ופרש"י אין כופין אי ניחא לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם משמע דדוקא על הסתם הוא דלא אמרינן דלא למצוה מכווני הא אם הדבר כן שכונתו להנאתו לשם נוי או לשם ממון הוי פוגע בערוה ח"ו וא"כ נפקא מינה שיש ודאי סכנ' בענין היבום וזה שאין כן במ"ח וברור הוא. אמנם לענין הכפיה בנ"ד שיש ליבמה אמתלאה נכרת לעין אי בנשוי אשה אין צריך להאריך כלל שכבר כתב מהררי"ק ז"ל שרש ק"כ דאיכא כמה גדולים שאומרים דכופין לחלוץ בהדיא י"ש ואם על הבחור האמת שכפי אלו האמתלאות שהוא עור מעין א' גם שהוא בקוע ואין לו כח למלאכה וגם לא לשאת ולתת וגם ההליכה אנה ואנה קשה עליו עד שיש בזה שתים רעות א' החסרון בעצמו ושני קושי בקשת הפרנסה שא"א לו לבקש מצד חליו אין ספק שבאחד מאלה לדעת רש"י כופין לחלוץ כיון דא"א לאטעויי אחר שאביו חי ודאי שלא יטענו שום אדם וא"כ היה הדין נותן לכוף לפרש"י אלא שפר"ת ז"ל אע"ג דס"ל דמצות חליצה קודמת ואפי' אם רוצים לייבם אין שומעין להם אם לא שאנו יודעים שמכונים לשם מצוה וכמ"ש הטו' בשמו סי' קס"ה שם כל זה ס"ל שאין כופין לחלוץ אלא אם כן שהוא מאותם שכופין לגרש כגון אותם השנוין במשנה והאיש שאינו רוצה לזון את אשתו ואם כן מצד זה א"א לכוף לאיש הזה לחלוץ כיון שדעת רבינו תם דאין לחלוץ וכן דעת ר"י וכן דעת הרא"ש ז"ל וכמו שכתב הטור זכרונו לברכה בשמו וכל שכן לדעת הרי"ף והנמשכים אחר סברתו וסברי דמי"ק א"כ פשיטא שאין בידינו לכוף לחלוץ וכמ"ש הנמוקי ז"ל וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דלפי פשוטן של שמועות אין לנו כפיית לחלוץ לכל מי שרוצה לייבם אלא שמטעין אותו כל מה שאפשר ע"כ: מ"מ אחר שמצאנו ראינו שרש"י ז"ל מאור הגולה ס"ל דבכל אמתלאה כופין לחלוץ אנן אע"ג דלא עבדינן מעשה בהדיא כותיה לכל הפחות יש לנו לעשות כל מיני כפיה שאפשר והיא לגזור חלה חמורה על כל איש מזרע ישראל יבדל ממנו ושלא ישא ויתן עמו וכל מיני הרחקות שאיפשר לעשות רק את נפשו שמור שלא ליגע בו כפי הכל כמו שביאר באורך מהררי"ק ז"ל בשרש הנזכר והטעם שהרי לדעת הרמב"ם ז"ל וגדולים אחרי' באשה האומרת מאיס עלי כופין ולאו דוקא מאיס עלי כמ"ש מהררי"ק ז"ל יע"ש גם ר"ת והנמשכים אחריו אע"ג דלא סבירא להו הכי מ"מ ר"ת בעצמו כתב דרך כפיה זו הנז' אפי' באשת איש א"כ ע"א כו"כ בנ"ד שיש לנו לעשות כפיה זה להתרחק ממנו בכל מיני הרחקות שאיפשר לעשות עד שיחלוץ יאין בזה שום גמגום לכ"ע כיון שיש ליבמה טענות מספיקות כנז"ל ומ"מ להיות כי גדול כבוד התורה טרם עשות זה המעשה ראוי לדבר עם החכם אביו דרך פיוס כל האיפשר ואם לאו יקוב הדין את ההר כי עם היות הוא אהובנו האמת אהובה יותר ע"כ לשוני שם:

155

קנ״וואחר שהודעתי דעתי וכונתי והראתי כי בלי ספק אע"פ שאין בידינו כח לכוף לחלוץ אין ספק שהדרך הבטוח יותר והטוב והישר בעיני אלהי"ם ואדם לחלוץ ומעתה אבא אל השאלה הב' והיא אם מה שנתנה היבמה הזא' במתנו' לאחרי' אי הוי מתנ' אי לא וזה ודאי פשוט תכלית הפשיטות דהויא מתנה שהרי משנה שלמה שנינו האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה נכסים משנתארסה בש"א תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור אלו ואנו מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכן פסק הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פ' כ"ב וז"ל וכן ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס וכן כתב הטור א"ה סי' צ' וז"ל נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחלה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים וזה דבר שאין ספק וערער בו כלל ועיקר וא"כ פשיטא ופשיטא דלא עדיף שומרת יבם מן הארוסין מארוסה עצמה וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל ונמצא פסקן של דברים לרבא דקי"ל כותיה בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם אפי' עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל לענין נכסים וכולי עד ומיהו דוקא כשנפלו לה מן הנשואין אבל מן האירוסין לא עדיף יבם מאחיו דאתי מכחו עכ"ל. וכ"כ הרב המ"מ בפ' הנז"ל וז"ל וה"ה אם נשאר אלמנה מן האירוסין שאפי' נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל ע"כ ודברי המ"מ צ"ע קצת דמדקאמר מוכרת משמע דאפי' לכתחלה ומלישנא דלא עדיף משמע דדוקא בדיעבד כמו הארוסה והר"ן ז"ל כתב דאיפשר דמוכרת לכתחלה אבל לא כתב הדבר ברור וא"כ מ"מ למדנו בני ספק דהלכה רווחת בנ"ד שמה שנתנה יבמה זו למי שרצתה שמתנה' קיימת בהא פשיטא לן אבל איכא לאעיוני דאי אמרה השתא לית לי מידי כנוס או פטור. ובודאי ביבמה דעלמא אי אמרה הכי פשיטא ופשיטא דכפינן ליה ליבם ליבמי או לחלוץ שהרי אפי' בנשואה גמורה כל שאינו רוצה לשמש כופין אותו בשוטין ויוציא ויתן כתוב' ומשנה היא בפרק החולץ מצוה בגדול ליבם כו' עד לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם עד אין שומעין לו אלא אומרים כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' יבום וז"ל לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחים לא רצה חוזרין אצל גדול כו' עד ואין כופין היבם לייבם אבל כופין אותו לחלוץ. וכן הטור א"ה סי' ס"א כתב וז"ל עליך המצוה חלוץ או יבם וכופין אותו לחלוץ אבל אין כופין אותו לייבם ודבר פשוט הוא אבל מה שיש לספק בנדון שלנו הוא זה דכיון דהיא עשתה שלא כהוגן להבריח נכסיה שהיו לה אחר שנפלה לפני יבם נר' דדמי קצת להא דתנן בפ' בתרא דכתובות הפוס' מעות לבתו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה והכא נמי איכא למימר דכיון דיבם במקום אח קיימא כי היכי דאח הוי מצי לעכבה עד שתלבין ראשה או תתן כן היבם. ואע"ג דהת' תנן אדמון אומר יכולה היא שתאמר אם אני הייתי פוסקת לעצמי כו' עכשיו שאבא פס' לי כנוס או פטור וקי"ל הלכה כאדמון מ"מ איכא למימר דע"כ לא קאמר אדמון אלא היכ' שלא היה ביד' לעשו' אבל בנ"ד שהי' ביד' לעשו' והיא הבריחה הנכסים איפ' דמודה אדמון ואע"ג דתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשר ליתן ופירש רש"י יכול כו' או חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה וכן הגהה באשרי וכופין אותו שיכניסנה או יפטור אבל אם היה בעלה אז לא כייפינן ליה אלא תשב עד שתלבין ראשה. והוקשה לי מאד שהרי הלכה כאדמון שאפי' לבעל יכולה היא שתאמר אם אני כו' עכשיו כנוס או פטור וא"כ איך פירש"י אבל אחיו כו' והיה אפשר לומר שרש"י פי' המשנה אליבא דרבנן אע"ג דהלכה כאדמון אלא שההגה דאשרי קשה דנר' דלהלכה אמרה וראיתי אח"כ להר"ן ז"ל שהקשה קושיא זו לפירש"י ודחה פי' ופירש דמתניתין איירי בשפס' בשעת קדושין דהן הן הדברים הנקנין באמירה והבעל יכול להוציא מיד האב בדין בע"כ אבל היבם אין לו זכות כלל בפסיקה ההיא דיכול שיאמר כו' וכופין אם כן א לייבם או לחלוץ. ואכתי לפירש"יו הגהה קשה ונלע"ד כי היבם מלתא פסיקתא קתני שכופין אותו על כל פנים אבל לבעל אם אין האב רוצה והיא אינה יכולה ודאי דהלכתא כאדמון אבל אם יש לה ממקום אחר כגון שנפלה לה ירושה מבית אמה או שנתנו לה מתנה ע"מ שאין לאביה רשות בה אז תשב עד שתלבין ראשה או תתן. כן נראה בעיני מלשון המשנה שכתב מה אני יכולה לעשות שהיה מספיק שיאמר עכשיו אבא פסק לי ותו לא ומתיישב בזה פירוש רש"י ז"ל וסעד לדברי מצאתי הגהה בספרי רב אלפס ז"ל החדשים שכתוב וז"ל ואם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר ומ"מ לכל הפירושים נר' דיש חלוק בין ארוס ליבם ונר' שאין זכות ליבם בנכסי הארוסה שנפלה לפניו וכ"כ הטור וז"ל הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אפי' יש לו אח והיא זקוקה לו אינו זוכה במה שפסק שיכו' כו' ואפי' הבת חפצה ואפילו הראשון ע"ה והשני ת"ח וא"כ היינו יכולים לומר שיכולין לכוף ליבם לחלוץ או ליבם ואפי' לא תתן לו מאומה כיון שאין לו כפי הדין זכות בנכסים כמו שאמרנו אלא שעכ"ז נר' בעיני קצת דאינו כן דהא תנן ביבמות סוף פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה אין מבקשין ממנו שיחלוץ לה וכתב הרב המ"מ שמה שאמר ואם נתכונה אינו רוצה לומר שידוע בבירור שלכך נתכונה אלא כל שיש לומר שלכך נתכוונה ורישא דקתני כופין היינו משום דאמרי' דלא מסקא אדעתה למדנו מכאן דכל שיש לחוש לבד שנתכונה להפקיע עצמה מן היבם אין כופין לחלוץ אפ' שאי איפשר ליבם א"כ בנ"ד נמי איכא למימר דכיון דמן הדין אפשר ולכתחלה לא היתה רשאי למכור ולתת אלו הנכסים לשום אדם כיון שהיו לה לנדוניא לארוסה הראשון וגם אחר שמת הארוסה היו לה והיא בחשבה להפקיע עצמה מן היבם כי בזה לא ירצה ליקח אותה ערומה נתנה נכסיה לאחר אפי' שמה שעשתה עשתה וקיים מ"מ כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכוונה ודאי לכך אפשר דלא כפינן ליה ואע"ג דאיכא לחלק דבשלמא התם דהיא גרמה שא"א לייבם הוא דאמרינן דלא כפינן לחלוץ אבל בנ"ד דיכול לחלוץ או לייבם היה נראה שהיה הדין נותן לומר לו חלוץ או ייבם וכ"ש אם הדין היא שמוכרת אפי לכתחלה דכיון דהדין עשתה א"כ יכולין אנו לכוף אותו לחלוץ כל זמן שלא ירצה לייבם וכ"ש שיש לנו לומר כן כיון שמצד אחר יש למר דבלאו הכי הדין היה נותן לכוף לחלוץ כיון שהוא נשוי אשה ויש לו בנים לפי דעת גדולים מהפוסקים האחרונים אלא שמ"מ לא סמכתי על דעתי אפי' בזה ובפרט כי נאמר לי כי היבם אדם כשר ואין כונתו רק שלא תנשא יבמה זו לדודה שהוא איש כבר בא בימים וכונת דודה לגרש אשתו הנשואה לו שהיא דודתה של היבם וליקח בחורה זאת על זאת אני אומר שכיון שהדבר תלוי בזה שראוי לאסור עצמה מן האיש הזה ר"ל בעל דדתו של היבם בכל חומרות שאפשר ובעל דודתו ג"כ להביא הדבר לידי גמר טוב בלי ערער פקפוק ובבטחון זה יחלוץ היבם ולא נצטרך להביא עצמנו בשום צד כפיה זו הוא הדרך הישרה והברורה בעיני כדי שלא לעשות כפיה וכל מה שאני נזהר מענין הכפיה היינו שלא לכוף ליבם עצמו לא באומות העולם ולא לנדותו אבל אם יראה בעיני חכמי העיר להתרחק ממנו כנז"ל בתשו' הראשונה יעשו אך שיהיה כונתו לשמים הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר:

156

קנ״זאחר שכתבתי וחתמתי שמי בפסק הכתיב וחתום למעלה לעולם הייתי מהרהר במחשבתי אם אמצא סמך לדברי במה שכתבתי שמאחר שהיבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תנשא יבמתו זאת לדידה נשוי לדודתו שא"כ א"א לכופו לחלוץ בשום צד ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר ואלו שכופין מוכה שחין כו' שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון א' נר' לי להעתיקו הנה כי נר' לע"ד מסכים לדברי ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי זה שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי וישמח לבי שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו שהנה כתב שני פעמים מלת זה והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן דקי"ל דאין כפין אפי' במאיס עלי וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ דלא כפינן ליה אם יר' לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פ' וא"כ הנר' לע"ד שאין ראוי לכופו אפי' להתרחק ממנו ננז"ל אם יר' לחלוץ ע"ד הנז'. בוחן לבית וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ירי בראשונה ובאחרונה נאום הצעיר:

157

קנ״חשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנ' בידינא דחתימין לתתא כשבא לפנינו ר' יצחק בכ"ר דוד ויריוטי יצ"ו והעיד בתורת עדות ואמר איך בהיותי הולך בדרך יחדי פגע לי גוי א' ואמר לי למה אתה הולך בדרך יחידי ואינך מתירא שמא יארע לך כמו שאירע ליהודי א' שנסע מקוצינ' יום ו' עתה בקרוב כמו ד' חדשי' בהיותי יושב ואוכל לחם יחד עם שכני א' בתוך היער באותו היום וכראות אותו היהודי אותנו קרב אצלנו ונדר לנו שני לבנים שנתלוה עמו עד שיעבור היער ואנחנו לא רצינו ובעודו מדהר עמנו הגיעו שלשה גוים ובידם כלי זיין ושמעו הדברים שהיה מדבר עמנו ואמרו לו תן לנו ב' לבנים ונתחבר עמך עד שתעבור היער ונתן להם ב' לבני' והלכו ביחד וכשנתפרדו מאצלנו נענע ראשו שכני ואמר לי או לו לאותו יהודי שהולך עמהם ובעודו מעיד עדות זה ר' יצחק הנז' מפי הגוי שהסיח לפי תומו עבר הגוי במקרה והראו לנו ר' יצחק ושאלו לגוי קצת מאנשי הקהל על זה הענין ופחד הגוי לדבר שום דבר בפניהם עד שבא יהודי א' שמו ר"י בכ"ר מרדכי וקרא הגוי בביתו להגיד לו הענין ולא רצה הגוי לדבר דבר עד שהשביע הגוי את רבי יצחק הנז' שלא יבא לו שו' נזק מאלו הדברים ונשבע לו ע"ז ואז ספר הגוי לר' יצחק כל המאורע וא"ל איך יום ו' יצרתי מקוצינה יחד עם שכני א' לילך בכפר ובדר' בתו' היער באותו יום ישבנו לאכול לח' ובא יהודי א' רוכב על סוס אדו' והיה לבוש בגד שחור כעין קאפניקי ולמטה הימנו בגד מאבי וראה אותנו ואמר לתת לנו ב' לבנים שנתלוה עמו עד שיצא היער ואנחנו לא רצינו ובעודו מדבר עמנו באו ג' אנשים מחופרי הבורות מזויינים ושמעו הדברים שדבר עמנו ואמרו לו תן לנו ב' לבנים ואנו נתלוה עמך עד שתצא מן היע' ונתן להם והלכו ביחד וכשנפרדו ממנו אמר לי שכני או לו לאותו יהודי שהולך עמהם ואחר שאכלנו קמנו ללכ' לדרכנו וכשיעו' מהלך מיל אחד מצאנו אותו היהודי הרוג בקצה היער עם מלבושיו הנז' והכרנו אותו בדמותו ובפרצוף שלו שהוא היה היהודי שנתלו' עם הגוים הנזכ' ואנחנו בשמענו העדויו' הללו כתבנו על ספ' פה ק"ק סימינדר' וההוא יום ה' ה' לחשון שנת השי"ג ליצירה וקי' אל הקהלות הקדושות והטהורות ובראשם החכמים השלמים השרידים אשר בכל עיר ועיר ובכל מקום ומקום ישמרם צורם ויגן בעדם אמן אחרי הדרישה והתחנה מאת אדון השלום יגדיל שלומכם באנו להודיע' לכ"ת אנחנו צעירי הצאן ק"ק קוצינ' ח"מ איך בראותינו העדיו' הנז' בכת' האחר חפצנו ודרשנו וחקרנו בעיר קוצינה ואחר הדרישה והחקיר' שעשינו כראוי נתברר לנו כי בכל אותו הזמן הנז' בכתב האחר שהוא קרוב לארבע חדשים לא נפקד ונעדר בכל עיר קוצינה שום יהודי בין מהאנשים שישבו בקוצינה זמן הרבה בין מהאנשים שעברו משם דרך העברה כי אם העני משה בכ"ר עזרא ויריוטי שיצא מקוצינה יום ו' ונתכסה מעינינו ולא ראינוהו עוד גם נודע לנו בברור גמור כי באותו המקום שאמר הגוי שמצאו אותו יהודי ר"ל בתוך היער באוכלם לחם ואח"כ נתלוה עם הגוים הנז' בכתב האח' שהוא ודאי שיצא מקוצינה ולא ממקו' אחר אע"פי שלא יצא מקוצינה עם הגוי ביחד לפי שלא יתכן בשום אופן לשום אדם להמצא באותו מקום אם לא שיצא מקוצינה גם הסימנים ר"נ סי' המלבושים והסוס שהיה רוכב עליו שאמר הגוי כולם הם סימני' אמתיים ע"ע משה הנ"ל וזה דבר מפורסם לכלנו וכפי מה שנתברר ונתאמת לנו כך כו"ח שמותינו פה וההו' יום ה' י"ב לחדש חטין שנ' השי"ג ליצירה וקים:

158

קנ״טתשובה

159

ק״סהגם כי גלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול להורות בדבר ערוה להיות הנכשל בה מרבה ממזרים ח"ו ואעפ"י שמצאנו ראינו כמה קולות הקלו חז"ל משום עיגונא דאיתתא וע"כ כתב הרא"ש בתשו' וז"ל וכן ראוי לכל מורה לחזר על כל צדדין להתיר וכ"כ ג"כ הרמב"ם בתשובה שכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אנו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימני שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא מ"מ כבר כתב הנמוקי בשם הריטב"א ז"ל והביא לשונו מהר"ר דוד כ"ץ וז"ל אעפ"י שהקלו קולות רבות משום עיגונא ומשום חומר שהחמרת יש לו לדיין לדקדק יפה כו' יעו"ש ע"כ יראתי לגשת להורות בנדון שלפנינו כאשר ראיתי העדות המקובל בב"ד ק"ק סימינדרא מפי רבי יצחק בר דוד ויריוטי ותורת עדותו כפי מה שכתוב אלנו מן הב"ד הנז' היה שהעיד ר' יצחק הנז' איך בהיותו הלך כו' עד אוי לו לאותו הודי שהולך עמהם ולא עוד אח"כ עבר הגוי ושאלו לו קצת מאנשי הקהל ופחד הגוי כו' ועד שבא יהודי כו' והנה עפ"י הדברי' האלה לא ראיתי להקל והטעם כי ידוע לכל מעיין כי לא התירו עדות גוי כי אם כשהגוי מסיח לפי תומו והכי אמרינן ביבמות פ' האשה בתרא על מתני' דקתני ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות קתני בגמ' ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדו' היכי משכחת לה במסיח ל"ת כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ואחרים כיוצא בו איתא בגמרא וכבר נתחבטו מן האחרונים על שרצו לומר שאפי' אם אמר הגוי מעצמו פלו' מת מבלי שאלה כלל שאפי' הכי לא תנשא משום דס"ל שצריך דברים המוכרחים שלא כיון לעדות ודייקי הכי מלשון הרמב"ם גם מלשון הטור א"ה ונמצא כן בפי' בתשו' הר"ן ואין כאן מקו' להאריך בזה מ"מ לכ"ע צריך שיתחיל הגוי מעצמו בלי שישאל לו שום אדם ובנ"ד כפי מה שנכתב עדות הגוי אינו כלום אחר שלא הגיד במל"ת כי אם ע"י כמה שאלו' ואדרבא מוכח טובא שכיון להעיד ממש וא"כ כפי זה אין בעדותו ממש ומה שהיה אפשר לומר בזה דשפיר מיקרי מל"ת שהרי כתב הרי"ף שלהי מסכת יבמות וז"ל שמעינן מיהא דהיכא דמתחיל ומל"ת אע"ג דהדרינן ומגלינן למלתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו ואחריו נמשכו כל הפוסקים וא"כ גם אנו נאמר שאחר שכבר ספר ליהודי תחלת הענין ואע"ג שאח"כ גלה הדב' ע"י שאלה מיקרי שפיר מל"ת אלא שכ"ז איננו שוה לי שהרי כתב' לעיל משם הריטב"א דהוי בתר' טובא שאעפ"י שהקלו כו' שעם כ"ז יש לו לדיין לדקד' יפה דסו"ס על הדיין לראות שאיסו' זה איסור חמור עד מאד ואשה בחזקת איסור עומד' ויש לך לידע במה אתה מתירה והרי כתב המרדכי שלהי יבמו' בפ' המתחיל אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסור' אם נשא' לא תצא עכ"ל הגמר' וכתב הוא וז"ל סוגייא דרובא ועלמא הוי דאם עברה על דברי חכמים ונשאת לא תצא ואפילו שמותי לא משמתינן ליה ולא לדידה ונ"ל דטועין הם כו' עד ועוד מדלא איבעי הך מילתא דדיעבד אלא אעובדא דחסא ש"מ דוקא כה"ג הוא דאמר לא תצא כו' עד וכיון דר"א לא דקדק הך אלא מדרב נחמן דוקא כה"ג כגון עפ"י חכם כעובדא דחסא כו' עכ"ל מהר"ן והנך רואה שהכריח מהר"ם שאשה שנשאת בטבעה בעלה במי' שאין להם סוף שלא ע"פ חכם שמשמתי' לאיש שישאנה עד שיוציא ואעפ"י שמתוך לשון רב אשי לא משמע הכי מ"מ אחר שדברי רב אשי באו על מעשה דרב נחמן בההיא דחסא אין לנו ללמוד רק כה"ג וכ"ש וק"ו אנחנו שאין לנו ללמוד מדברי הרי"ף כי הם כה"ג דפונדקית שהתחילה לבכות ושאלו לה והשיבה דכה"ג שהיה הכל בעודם מתעסקים באותו ענין יש לנו לומר דכיון שהתחיל הגוי אעפ"י שאח"כ חזרו וגלו ממנו הדבר שפי' מיקרי מסל"ת אבל בנדון שלנו שנר' שעברו ימים בינתים בין כשספר הגוי הענין ליהודי ליום שהעיד היהודי לפני ב"ד לא דמי להאי דפונדקית וא"כ היה כשספר הגוי בפעם ראשונה לר' יצחק בר דוד ויריוטי הענין לא ספר לו רק עד אוי לו לאותו יהודי שהולך עמהם ולא עוד אלא שאחר כך קרה מקרה שבזמן שהיה רבי יצחק מעיד עדותו בב"ד ועבר הגוי דרך שם ושאלו לו כנז' פשיטא לע"ד דלאו מל"ת מיקרי דאדרבא יש לחוש למה לא ספר בפעם הראשונה כל המאורע לרבי יצחק שהיה הוא לבדו עמו אלא שנר' שלא היה יודע יותר אבל אח"כ כשהפצירו בו וראה שכונת' לידע אם ודאי מת אם לאו בדה מלבו הדברים ולא לבד כיון להעיד אלא שכיון ג"כ להתיר או שמא למדוהו לשקר כנלע"ד אחר שענין זה לא למדנו אותו בפי' כי אם מדברי הרי"ף מההיא דפונדקית והוא חדוש גדול ראיה לדבר שלא למדוהו שאר הפוסקים מן הגמ' רק מדברי הרי"ף כמו שכן נר' מדבדי מהררי"ק שרש קכ"א ע"ש א"כ אין לנו אלא חדושו ואין להשיב שאם באנו לומר דאין ללמוד רק בכי האי גוונא דפונדקית נימא נמי דדוקא בבה"ג דהראה להם מקלו ותרמילו והקבר הא ודאי קושיא היא אלא שיש להשיב ולומר שאין אלו הטעמים מהנים להאמינה טפי וכמ"ש מהררי"ק שרש קפ"א משא"כ בחלוק שאנו מחלקים דאין ספק שיש לנו לחלק ולומ' דבשלמא כשהתחיל הגוי להסיח לפ"ת ותיכף שאלו ממנו וגלה להם הדבר אין לחוש שעכשיו חשב ועלה בדעתו לשקר אבל כשעבר זמן מהיש לחוש ודאי שמא בתו' זה הזמן חשב בשקר או למדוהו לשקר. עוד אני אומר שאם הפוסקים שהיה לבם כפתחו של אולם היה להם פה להבין דבר מתוך דבר ולדמות ענין לענין לא כן אנחנו שקצרה מדענו וראוי לנו לחוש ולומר שמא דוקא נקט כנ"ל ולכן לא היה בדעתי לכתוב לא איסור ולא היתר אבל אחר כך הביאו לפני בעודי לומד בישיבה ליקר ומעולה ה"ר יצחק איריזה יצ"ו והעיד בפני כי כ"ר יצחק בר דוד ויריוטי הנז' הגיד מקודם שבא לב"ד כל הענין כמו שספר אותו הגמ אח"כ ושכך היה כתיב בטופס אחר מקבלת עדות ושזה דבר שאין בו ספק והאמת שכן היו מראים הדברים וכמו שכן אמרתי לשואלים תיכף לראותי הקבלת עדות ואמרתי להם אין ספק אצלי שרבי יצחק העד הנז' רצה להעיד בב"ד כל מה שהגיד הגוי אח"כ אלא שהב"ד לא נתנו אל לבם ולדעתם לשמוע סוף דברי ר' יצחק כי חשבו שיותר טוב היה לשמוע הדברים מפי הגוי שהוא היה הרואה הא' וטעו בזה וא"כ הייתי יודע מאז הייתי מסכים להתיר ואחר שעברו ג' ימים הביאו לפני ה"ר יצרק הנז' והעיד כל הנ"ל אז עלה בדעתי לכתוב שורותים אלה להורות כי דעתי מסכמת להתיר אשה זו בב' תנאים א' שרבי יצחק בר דוד הנז' יחזור ויעיד איך ספר לו הגוי כל המאורע במל"ת כמו שספר הגוי לר' יצחק בכ"ר מרדכי אחר שכן היה הדבר לפי עדות ה"ר יצחק איריזה. עוד תנאי ב' שיהיה החפוש שחפשו שידעו שמתושבי קוצינה ולא מאותם שעוברים ושבים שיצאו ממנה באותו זמן לא נפקר מהם איש אלא שהם בחיים או שמתו וקברום אח"כ ושכל זה ידוע להם בבירור כי האמת בעיני דבר קשה הוא לידע ובפר' העוברים ישבים ואז תנשא האשה ומותר' לכל אדם ר"ל אם אינה זקוקה ליבם ואם היא זקוקה ליבם מותר' להתיבם כן פסק הרמב"ם והביאו הטור הלכות יבום סי' קנ"ח וז"ל כת' הרמב"ם שעד א' נאמן ביבמה להעיד שמת בעל' שתתייב' או שמת יבמה שתנשא לשוק ואפי' עבד ושפחה וגוי מל"ת כו' עד וכ"כ רב אלפ' דעד א' נאמן ביבמה בין להתירה ליבם בין להתיר' לעלמ' והרא"ש אע"פ שחול' בין להתיר' לעלמ' בין להתי' ליבם מ"מ להתירה לעלמ' היא דקאמ' דלא מהני עד א' ביבמה אבל להתירה ליבם מהני וזה תלוי בסוגיי' הגמר' ואין כאן מקומו והמקום אשר ממנו יצא לנו היתר בענין כזה אעפ"י שהגוי לא הזכיר שם היהודי הנהרג הוי מן התוספתא שהביא הרמב"ם לפסק הלכ' שלהי הלכות גירושין וז"ל אחד שיצא עמנו מעיר פלו' ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והביא הטור לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו בא"ה סי' י"ז ולא הביא שום חול' וכן גם כן בנדון שלנו שאמר הגוי לר' יצחק העד הנז' אינך מתיירא שיארע לך כמו שאירע ליהודי א' שנסע מקוצינה כו' ואין לומר שהרי הרמב"ם וכן הטור כתבו א' שיצא עמנו כו' ובנ"ד לא קאמר שיצא עמנו דנר' שמאחר שהכל תלוי בחיפוש מה לי אם העיד שיצא עמו או שיצא מקוצינה וכי תימא א"כ ל"ל להרמב"ם למינקט שיצא עמנו לימא א' שיצא ולא עוד נוכל לומר דאורחא דמלתא נקט דמאין ידע שיצא או שהיה בא אם לא שהוא עצמו יצא עמו או איפשר שכשאומר שיצא עמו והוא אומר שמת אין צריך יותר אלא החיפוש אבל כשאומר אחד ממקום פ' מת איפשר דאי"ל בדדמי ליה קאמר ואינו אותו שיצא ובנ"ש ליכא למיחש מידי כלל א' שאחר שהגוי אמר א' שנסע יום פ' כו' נר' בבירור שידע שיצא מקוצינה עד שאפי' היום שיצא משם הזכיר גם בשכבר מעידים הב"ד כי באותו מקום א"א שימצא שם איש אלא שיוצא מקוצינה גם חשש דשמא בדדמי ליה קאמר ליכא הכא שהרי אמר שהכירו אותו בדמו' ובפרצוף גם נסתלק מטעם זה סברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי דצ"ל קברתיו וכתב הריב"ש ז"ל בתשו' שע"ז וז"ל אלא שכיון שיצא מפי הרי"ף והרמב"ם ז"ל להחמיר ראוי לחוש לדבריהם וכמו שכן כתב גם כן הרשב"א ז"ל דכאן בנדון דידן אין צריך אחר שאמרו שהכירוהו בדמותו בפרצופו שאותו שיצא מקוצינה היה ההרוג תו לא צריך וקברתיו וכמ"ש מופל' בדורינו הר' דכ"ץ בתשו' וכ"ש כי א"ס שנתפשט המנהג לסמוך על סב' האחר' דסברי דאין צריך לו' קברתיו ועוד יש בנ"ש מה שהזכיר הגוי כל סימ' מלבושיו והסוס שהיה רוכב עליו דאע"ג שהבי' מהר"ר ישראל בת"ה בכתבים קס"א וז"ל וכל העדיות שהעידו על סימ' כלי' לא דקדקתי כלל בהם לצדד בהם שריותא אפי' לצרפן וסעד ולסיוע לשאר אומדנות מ"מ כבר הביא שם דעת וסברת מי שהיה מצרף סימני כלים לשאר אומדנות ועוד שאפי' הוא בעצמו כתב וז"ל נר' דקשה לקבוע הלכה לדורות להתיר א"א ע"י צרוף כלים לאומדנות אחרות דכל חד וחד באנפי נפשי' לא מהני ולא מועיל דוקא לאומדנות דבאנפי נפשי' לא מהני ולא מועיל אין לצרף סימני כלים אבל לכיוצא בנ"ש שאמר הגוי א' שיצא כו' אבל כנז' נר' שאם יש צד מה חולש' בעדות מצד דאיכא לספוקי באפשרי רחוק דשמא זה ההרוג אינו משה בר עזרא ויריוטי ז"ל או שמא ואולי החפוש יש בו קצת חסרון לזה אני אומר אחר שיעש' החיפ' בכל האיפשר נסמוך אליו הסי' הנז ותסתיים דאיתתא דא שרייא לאינסובי והיה אפשר להביא קצת ראיה לזה מתשו' הרא"ש על עדות תלמיד א' שלמד עמו ואח"כ העידו עליו שמת ונסתייע הרא"ש ז"ל מספריו גם מהררי"ק ז"ל שרש קפ"ה אלא שלא היה לי פנאי להאריך כי המוביל נחוץ וה' יודע כי נתייאשתי מלכתוב לסבה שזכרתי ולסבת עדות ה"ר יצחק איריזה חזרתי וכתבתי מה שבא לידי לפי השעה וגמרתי בדעתי כי בשני התנאים שזכרתי ובסיו' סי' כליו וסוסו ועוד שמן הנר' אי הוה חיישינן לשאל' בכליו וסוס והיה דבר רחוק שהיינו צריכין לו' שאותו היום שיצא מקוצינה פגע באדם אחר ונתפשט מכל מלבוש' ונתן זה ר' משה הכל לאותו האיש שפגע בו והוא הלך לו והאיש האחר הוא שנהרג וזה רחוק רחוק מאד ואין הדעת סובלתו ועל כל הטעמים הנז' אני או' שאשה זו מותרת לכל להנשא לכל אדם אם אינה זקוקה ליבם ואם זקוקה היא ליבם ראוי אליה תנשא אליו ועכ"ז איני סומך על דעתי אלא אם ימצאו אנשים חכ' בעלי הוראה יסכימו להתיר ואז אני מצרף דעתי עמהם כי היכי דנמטי לן שיבא מכשורא נאם המדבר ברוח נכאה ונפש נענה אוחילה לאל אחלה פניו יצילני מכל שגיאה גדולה וקטנה אני הצעיר:

160

קס״אראיתי מה שכתבו הח' כהר"ר משה בר יונתן וכה"ר שמחה בר חיים וכה"ר ידידיה גם מ"ש הר' המו' כמה"ר בנימין הלוי נר"ו והנה הר' הנז' בהיותו בארץ נכריה שלוח ההשגחה מכל הקהלות קדושו' אשר בשאלוניקו יע"א כתב לי אני הצעיר אחוה דעי גם לשאר הח' נר"ו ולהיותי נשמע למצותו ולקיים מאמרו אמרתי לחות דעתי בקצרה וזה כי אמת יהג' חכו כי אני הייתי באותו מעשה של קוצינה מן המחמירים ואו' כי יש לחלק בין שתהיה השאלה תיכף לסיחת הגוי לפי תומו ובין כשהיה אחר יום או יומים ועכשיו ראיתי דברי הח' המורים על מעשה הזה של אסלן שכתבו שאין לחלק בין כשהישראל עצמו שהסיח הגוי לפניו ל"ת חזר ושאל כדי לגלות כו' עד וממילא שמעינן דאף אם שואל אותו ישראל לאחר יום או יומים אחר מעמד הא' שהתחיל הגוי להסיח ל"ת דלא נפיק מסוג מל"ת אין ספק שהחילוק האחד שכן הוא האמת שאין לחלק בין ישראל האחד אשר הגוי התחיל הסיח לפניו ל"ה ובין ישראל אחר אשר בא שם באותם שעוסקים באותו ענין כי אין טעם כלל לחלק אבל בין אם היה השאלה לאלתר ובין אם היה השאלה לאחר זמן יש טעם גדול לחלק ולו' דבשלמא אם כשהיו עוסקים באותו ענין שאלוהו ונגמר לגלות הענין אין לחוש שעכשיו חשב לשקר ולהעיד מה שלא ידע אבל אם עבר זמן שמא אח"כ נתן את לבו לידע הדבר הצריך ולכן בדה מלבו מה שאינו או שמא למדוהו אחרים לשקר ויש לנו לחלק ולו' אע"ג שלא מצינו שום פוסק שיבאר כן דטעמא דלא מצינו מהני לנו ולכיוצא בנו להחמיר לא להקל בא"א ואע"ג שמשא מוטלת על כל מורי הוראה לחפש צדדים כדי שלא לעגן לא כל הרוצה ליטול את השם יטול והרי כתב מהררי"ק זצ"ל וז"ל ועוד דאדרבה בכל מקום שהדבר תלוי בספק ואפי' בעדות אשה הלכו ח' בו להחמיר כגון שנפל למים שאין להם סוף כו' עד ולא אמר' דמדחזינן דאקילו בה ר' משום עיגונא אף אנן נזיל לקולא דהיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר אף אני אומר אחר שיש טעם לחלק כמו שאמרתי יש לנו לו' דהיכא דאיתמ' איתמ' דהוא כמעשה דפונדקית והיכא דלא אתמר כאשר עבר יום א' או יומים לא איתמר בפרט בהיות דין זה מחודש שהוציאו הרי"ף ז"ל וכל הנגררי' אחריו מדבריו למדוהו א"כ אין לך בו אלא חדושו וגדולה מזו מצאנו ראינו שכתב המרדכי ז"ל שלהי יבמות בפ' המתחיל א"ר אשי שמע מינה הא דאמו' רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה אם נשאת לא תצא כו' עכ"ל הגמ' וברור הוא וז"ל סוגייא דרובא דעלמא דהוי אם עברה על דברי חכ' ונשאת לא תצא ואפי' שמותי לא משמתינן ליה לדידיה ולא לדידה ונ"ל דטועין הם כו' עד ועוד מדלא איבעי' הך מלתא דדיעבד אלא אעובדא דחסא ש"מ דוקא כה"ג הוא דאמר' לא תצא כו' עד וכיון דרב אשי לא דקדק הך אלא מרב נחמן דוקא כה"ג כגון ע"פ ח' כעובד' דחסא ע"כ והנך רואה שהכריח מהר"ם ז"ל שאשה שטבעה בעלה במשל"ס שלא ע"פ ח' שמשמתין לאיש שנשאה עד שיוציא ואע"פ שמתוך לשון רב אשי לא משמע הכי מ"מ אחר שדברי ר"א באו על מעשה דרב נחמן כההיא דחסא אין לנו ללמוד רק כה"ג וכ"ש וק"ו שיש לנו לו' שכיון שדברי הרי"ף ז"ל לא באו אלא על ההיא דפונדקית שהתחילה לבכות ושאלו לה והשיבה דכה"ג שהיה הכל בעודם מתעסקי' באותו ענין אז יש לנו לו' דכיון שהתחיל הגוי להסיח לפ"ת אעפ"י שאח"כ גזרו וחלו ממנו הדבר שפיר מיקרי מל"ת אבל אם עבר יום או יומים ואח"כ שאלו אין ללמוד מההיא דפונדקות דבשלמא באותו עד שהיו עוסקים עמו אפשר לנו לו כי הוא היה מגל' הכל מעצמו אעפ"י שלא שאלוהו אלא שהם קדמו גם דליכא למיחש שאז בדה מלבו וגם שלא למדוהו וכנז"ל אבל כשעבר יום או יומים ליכא חד מכל הני טעמי וא"ת א"כ שאתה או' דאין ללמוד אלא כה"ג דפונדקית נימא נמי דדוקא כה"ג דנר' להם מקלו ותרמילו והקבר הא ודאי קושי' היא אלא שיש להשיב ולו' שאין אלו טעמים מהנים להקל ולהאמינה טפי וכמ"ש מהררי"ק שרש קכ"א מה שאין כן בחילוק שאנו מחלקים כנז' וקצת משמע כן כמו שאמרתי מלשון הנמוקי שכתב וז"ל וכת' המפ' ז"ל דכן נמי יש לנו לו' דכי היכי דכי שהמתחיל לו' במל"ת אעפ"י ששאלוהו לבסוף והגיד ע"פ שאלתם נאמן כו' שהל"ל אעפ"י ששאלוהו לאחר זמן ומדלא כ"כ משמע שר"ל בסוף הדבור ועם היות למדו הראשונים דבר מדבר אין לעשות כן אנחנו דשאני הם שהיה לבם כפתחו של אולם ואנחנו קצר מדע אין לנו להוציא דבר מדבר אלא במקום שהדבר ברור כשמש ואין מקום לחלק והנה כת' הגאון כמהר"ר דכ"ץ וז"ל והנה בנ"י כתו' בשם הריטב"א שאעפ"י שהקלו קולו' רבות משום עגונא ומשו' חומר שהחמרת יש לו לדיין לדקדק יפה אם יש בדבר רמאות וכ"ש שבעונותינו שרבו בדורותינו אלו רבו המתחכמים ויראת ה' מעל פניהם מסירים שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות כו' עד דאין לתלות משום עגון בגופו של עדות כדאמר רב פ' יש בכור לנחלה שאני עדות אשה דהחמירו בו רבנן ומי החמיר והא תנו הוחזקו להיות משיאן כו' ומתרץ כי הקלו בסופו פי' אחר שנחקרה העדות יפה בטביעות עין יפה גמור אבל בתחלה פי' בגוף העדות לא הקלו עכ"ל ש"מ דאע"ג דהקלו רבנן טובא בעגון האשה מ"מ צריך הרבה יישוב דעת ויש לראות היכן הדין נוטה ושלא להקל אלא מה שהם הקדמו' הקלו כי אין ראיה להתיר מפני שלא ביארו ואמרו דמהדרי' ומגלינן לאלתר חדא דעלה קאי במעשה דפונדקית ותו דאדדייק' לקולא משום דלא אמר לאלתר תידוק לחו' משום דלא אמר לאחר זמן וכלל גדול יש לנו כל היכא דאיכא לאקושי לקולא וחומרא לחומרא מקשינן ולא יהיה אלא ספק באיסור א"א העמד האשה על חזקתה ומה שחלק בתנוקות והכא לא חלק הטעם ברור כמו שאמרנו כי לשם הוצרך לכך לפי שאני הייתי טועה מכח שנשנה דין זה במשנ' גבי אפי' שמע מן הנשים רבי יודה או' אפי' שמע מן התינו' והייתי או' כי היכי דנשים לא שנא לאלתר לא שנא לאחר זמן תנוקות נמי ותו דמתני' סתמא קתני בין לאלתר בין לאחר זמן אבל בנ"ד לא היה צורך לחלק דסברי דמהי תיתי לן להקל בדבר יותר ממה שנר' מההוא מעשה דפונד' איהו גופיה חדוש גדול ואנן ניקום ונחדש עוד משום הכי לא הוצרך לפרושי עוד כתבו ואין לגמגם על העדות בשביל דהוי גוי מפי גוי מל"ת כו' האמת שעם היות אמת שכן הלכה אפי' למעשה מ"מ יש לדעת שהריב"ש ז"ל שהוא תלמיד הר"ן ז"ל לא כ"כ אלא שיש לחוש דמאן לימא לן דגוי הא' מל"ת הוא וכתב זה בפשיטות אמנם איני רואה לנ"ש גוי מפי גוי שהרי ר' שועל מעיד מפי הרגלי והוה ר' שועל מעיד שהיה הרגלי מל"ת בלי שום שאלה רק בתמום גמור ובכאן אין שום מערער ואין לתשו' מהררי"ק ומהרר"י בת"ה צור' בנ"ש מצד זה גם מה שהאריכו שאסלן שא' הרגלי לא היה על אסלאן ישמעאל האריכות בזה מותר דבהא שפיר מוכח דבאסלאן יאודי קא' כיון שאמר בתחלת דבורו אזי נמסור לידכם הרוצח כו' הכל כמו שכתבו פשי' ואין בו ספק שעל אסלאן יהודי קא' אבל מ"מ לא יצאנו עדיין מידי ספק שהרי יש יהודים שנקראים אסלאן שלכל יהודה קורין אותו אסלאן וההוכחה ממה שאלו לרגלי מה היה מאסלאן שלנו כבר אמרנו דלא מהני כל עוד שלא היה בעודם מתעסקים בענין ויפה כתב כמהר"ר בנימין נר"ו כי מי יאמר לנו שבפעם ראשונה היה מדבר על אסלאן שלנו שמא בפ"א היה מדבר על אסלאן אחר ועכשיו ששאלולו ע"י שאלה הפך הדברים על האסלאן שלנו וכמו שאמרתי בתחלת דברי שיש לחוש שכמו אלה הדברים אחר שלא היה הכל במעמד א' כנז' וע"ז דל מהכא האומדנא שמודה לחכמ' הרב הנז' נר"ו והוא שאין לנו לומר דאיתרמי מלתא חדא שוה בשוה על שני אנשים אלא שאמדן דעתא היא שמה שספר עתה היה על אסלאן הא' כנז' בדבריו מ"מ היה אפשר לו' שאם היינו מודים ששאלה זו נקרא הדר ומגלה אבל אחר שיש לנו לו' שהוא ענין בפני עצמו א"כ אני אומר שעכשיו בדה מלבו לפי ששאלו לו על האסלאן שלנו ורצה להעיד שמה שדבר תחלה היה על האסלאן שלנו ותמיה אני איך מי שראה תשו' מהררי"ק ימלאנו לבו להתיר בנ"ש ואעפ"י שלפי האמת הוא מחמיר כשצריך שמו ושם אביו ושם עירו כמו שהוכיח מפשט לשון הרמב"ם ז"ל שכתב כשתלך למקום פ' כו' האמת שכבר נהגו ב"ד שאלוניקי להסמך מעל שמו ושם אביו או שמו ושם עירו וכמו שקבלתי ממורי הגדול כמהררי"ט וגם אני מיישב לשון הרמב"ם על זאת הכונה לפי שאני רואה מכמה מקומות מוכרח דבתרתי סגי אבל בשמו לבד זה לא עלה על דעת בן אדם ותשובות הזאת כבר כתב כמהר"ר בנימין נר"ו מה שצריך והוא האמת אלא שבנ"ד היה אפשר לדקדק מטעמא דבתחלה כשספר הרגלי לכ"ר שועל אמר איך שהאסלאן אינו כלל בעולם כן כתו' אעפ"י שהרגלי ספר בלשון ישמעאל העתקתיו בלשון הקדש כו' כנז' וא"כ היה אפשר לומר שודאי על האסלאן ידוע אצלם היה מדבר דאם ל"כ לא היה לו לומר אלא איש אחד שמו אסלאן או אסלאן אחד אינו בעולם וא"כ יש לנו כל הצריך בעדות אשה מל"ת כמו שהעיד כבוד רבי שועל בעל האשה אחר שאמר איך שאסלאן כי מה שאנו צריכים שמו ושם עירו או שמו ושם אביו לאו מלתא בלא טעמא הוי אלא כדי שנדעעל איזה איש מדבר ואם ידוע זה מצד אחר פשיטא דמהני גם נר' שכבר העיד הרגלי שמת שאמר נמסור לידכם הרוצח אלא שמ"מ לבי נוקפי שמא אינו כ"כ מוכרח או שמא מי שהעביר הלשון מלשון ישמעאל ללשון הקדש לא דקדק יפה סוף דבר שמיראי הוראה אני ואיני סומך בהדיא להתיר עד נר' טעם מספיק וצור ישראל יצילני מכל שגיאה גדולה וקטנה נאום הצעיר:

161

קס״בשאלה בחמישי בשבת ט' ימים לכסליו שנת הש"ז ליצירה בא לפנינו רבי צבי בר אליקים אשכנז מדרי סופיא' והעיד בפנינו עדים חתומי מטה איך עבר מפה בחור א' בשם רבי יצחק בר ששון מדרי בודון העיד והגיד לו על לא שאל דבר איך רגל אחד אמר לו לבחור הנז' שהרגלי הנז' יצא עם חבריו הרגליים תוך ספינה א' שקורין אותה בלשון ישמעאל נאשאת ויצא הוא וחבריו תוך הספינה הנז' מתוך פה העיר בילוגראדו ללכת דר' בודון ובנוסע' מפה העיר הנז' נתחברה עמהם ג' יהודים והלכו עמם ויהי בלכת עמהם ויחשבו עליהם רעות בלבם ויתנכלו עליהם להמיתם לומר שיש להם ממון רב ונכנסו בדמיהם ה' ינקום נקמתם אל נקמות ה' ואחרי כן פשטו את כתנתם מעליהם ולא נמצא אתם עד אלפים לבנים כחות או יותר והגיד לרגלי הנז' ליצחק הנז' לפי עדות רבי צבי אליקים הנז' כי אם היו יודעים הוא וחביריו שאין להם ממון רב כי חשבו עליהם כי היו אנשים סוחרים כי מעול' לא היו נושאים ידיהם מטוב ועד רע להכותם ולהרוג ג' יהודים על לא חמס וזאת היא הכונה כי שמו דמים בחיקם ע"כ עדות רבי צבי בר אליקים תוך בודון מפי הרגלי בהיותו שמה וזהו עדותו עד מפי עד היה זה יום ה' ט' לכסליו הש"ז וכתבנו וחתמנו שמותינו בשולי השט' הנז' אנו חתומי מטה פה בלוגראדו ושריר ובו"ק משה בר נחמן דיין יהודה בר דוד דיין:

162

קס״גמודה אני צבי בר אליקים במסירת קולמוס יוסף בר יעקב הלוי מק"ק שלום זאת ועוד אחרת בזה היו' הנז' בא לפנינו כמה"ר פנחס והעיד בפנינו עדים ח"מ איך היא היה עובר כנגד השער והיתה השמועה גדולה בתוך העיר בלוגראדו איך באו לסטים על ג' ספינות ומהם נהרגו ומהם נמלטו ובעוברו הנבין ה"ר חיים הנז' כנגד השער הנז' ראה ישמעאלים שואלים זה לזה ובתוכ' רגליים מבאי בודון. היושבים על מושבי הקארבאסארה בפתח ושאל הנבין ה"ר חיים הנז' הרגליים הבאים מדרך בודון אם אמת אתם הבאים ששמעתי אומרים שבאו לסטים על ג' ספינות ותפסום והרגום ולא שאל להם יותר מזה והשיבוהו אמת שבאו ליסטים על ספינה אחד מהרגליים והיו עמהם ג' יהודים שיצאו מפה בלוגראדו תוך ספינתם והג' יהודים נהרגו אמת ואמת כי אין ספק כי ירדו מהספינה ללקוט ענבים בכרמים שהיו על הדרך ושמה באו עליהם הלסטים ונהרגו קצת מהרגליים אבל היהודים נהרגו שלשתם ולפי תומם אמרו הרגליים לה"ר חיים הנז' שנהרגו הג' יהודים על לא שאל להם בעבורם כי לא שאל רק סתם על הספינות וכך אמרו לו מאליהם ומעצרם שהג' יהודים נהרגו ומקצת הרגליים נהרגו ומהם נמלטו והנמלטים הרה נסו לדרכם למעלה מבודון על הארץ וזה עדות ה"ר חיים שכך שמע מפי הרגליים הבאים הנז' היה זה יום ה' ט' לכסליו שנת הש"ז פה בליגראד וקים. ועוד בזה היום בא לפנינו דוד בר דוד והעיד גם הוא לפנינו חתומי מטה איך שמע שהיו אומרים איך באו לסטים על ג' ספינות והלך אצל הרגליים הבאים מבאי בודון ושאל מאתם אם היה אמת שג' ספינות נתפסו מלסטין ונהרגו והשיבו הרגליים מן הבאים אמת ואמת ובלשון ישמעאל טאין טאין בספינה הא' מהרגליים ההולכת מפה בלוגראדו וג' יהודים עמהם אותה הספינה לבדה קצת הרגליים נהרגו וקצת נמלטו והיהודים אמת ואמת שנהרגו ברדת' על הדר' ללקוט ענבים בכרמים ושמא נהרגו וכך שמע רבי דוד בר דוד הנז' מפי הרגליים הבאים כנזכ' וזהו עדותו היום יום ה' ט' לכסליו שנת הש"ז וכתבנו וחתמנו פה בלוגראדו העיד ושריר וקיים משה בר נחמן יהודה בר דוד מודה אני דוד בר דוד:

163

קס״דטופס כתב' ק"ק בלוגראדו ששלחו לטלינקי בפנינו עדות חתומי מטה ק"ק בלוגראדו איך בא לפנינו עדות ברורה שנהרגו אותם הג' יהודים תוך ספינה הרגליים כמו שיראה לעיני העדה הקדושה ולכן אנו ק"ק הנז' אנחנו מעידים עדות ברורה איך מאותו הזמן יום רשום תשעה באב לא נהרגו שום אחד מתוך היהודים רק אלו השלשה יהודים הנזכרים שנהרגו ואנחנו מעידי' על נשמתנא שהג' היהודים הנזכ' שהעידו בפנינו נכנסו תוך הספינות מהרגליים הנזכר והם היו דוד בר יוסף ארביאדו ומנחם בר משה עזרא הלוי ובחור אחד נער שהוגד לנו שהוא גיסו כל מתתיהו יוסף קצב ואלו היו אותם שיצאו מפה בלוגראדו עם ספינות רגליים וכתבנו וחתמנו וחתמו עשרה אנשים מקהל קדוש בלוגראדו:

164

קס״התשובה

165

קס״ואע"ג דלכאורה אין הוראה לאיסור וכמו דס"ד דמקשה פ"ק דכתובות דפריך ומי איכא הוראה לאיסור מ"מ להיות כי נשאול נשאלתי על הענין הנז' להורות דעתי מחכם אחד שבא לפניו הדין הנז' הלכה למעשה ודעתו היה להתיר ואני אמרתי אליו על מה כי לא הייתי יודע טעם לקיום ההתר ונשתהה הענין ימים מה עד שיצא הדבר לחוץ ונותר הענין ביד החכמים יושבים על מדין ואחר העיון הסכימו להתיר ולפי שעה לא גלו טעם כלל אלא שהוציאו קול במחנה העבריים כי הדברים ברורים שרירין וקיימין וגדול כח המתירי' ולהיו' כי אני ההדיוט על משמרתי אני עומד ואתיצב על עמו' האיסו' ראיתי כי טוב בעיני אלהי"ם ואדם להודיע כי מה שאמרתי לא אמרתי בדרך חומרא אלא מתורת טעמא וסבר' מונחת מסוגייא דגמ' ומן הפוסקים ז"ל וזה החלי וקודם דברי אציע הצעה והיא זאת כי לא נעלם ממני המשא המוטלת על כל מורה הוראה לחפץ ולפשפש בזכות בנות שר' אשר לא תעגינה אמנם מ"מ אחר שיש לנו סוד מוסד דאף ע"ג שהקלו חכמים בערות אשה ה"מ בגוף העדים כו' לא בגוף העדית דאדרבא החמירו בו וכמ"ש במרדכי פ"ב דיבמות והביא ראיה מפ' יש בכור דאמרי' התם שאני עדות אשה דהחמירו ביה רבנן ומי החמירו התנן הוחזקו כו' ומתרץ בדאקילו בסוף פירוש אחר שנחקר העדות יפה והבי' ראיות הרבה מתלמו' דידן ומן הירוש' גם מצאתי בכתבי בעל ת"ה שכתב וז"ל נר' דקשה לקבע הלכה לדורות להרי' אשת איש על ידי צירוף כלים לאומדנות אחרות עד אע"ג דמשום עגונא מקילין טובא בעדות אשה הא אמרי' פ' יש בכור כו' ופרש"י לאחר שכוונו יפה שזה הקלו חז"ל להחזיק ואפי' בשפחה ועבד אבל תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקלו רבנן. וכן מוכח בהדיא במימוני וכן במרדכי דחשיב כי האי גונא תחלת עדות דאייתי ראיה מהא כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא מכל זה משמע שאין לבקש קולא אלא בגוף העדים ובאותם הדברים שחכמי התלמו' הקלו כיוצא בו אבל בגוף העדות אדרב' יש לנו להחמי' עד שיתברר לנו היטב כן נראה לע"ד ומעתה נחזי אנן אמאי סמכינן בעדיות אלו להתיר וכבר נראה מבורר שנ"ד אי איפשר להתברר אלא מהנהו מעשיות דאיתאמרו בגמ' אבא יודן איש צידן אמר מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו שוב מעשה בקולר כו' ושוב מעשה בס' בני אדם כו' עוד בתוספ' והביא הרמב"ם בחבו' להלכה אלו הן המקומות שמצאנו ראינו הקלו חכמים להתיר האשה מבלי הזכרת שם בעלה במעיד על מיתתו ונ"ד נמי בשום עדות מהג' עדיות לא נזכר שם ההרוגים. ויש לדקדק בגמרא למה הוקבע שלשה מעשיות אלו בתלמיד כי היה מספיק באחד מהם עוד ראיתי לעורר בדברי הרמב"ם מה טעם השמיט המעשה הג' כי הביא הראשון ושני והג' שהוא מעשה בס' בני אדם כו' לא הביאו עוד שבמעשה הא' בא בשנוי קצת מלשון הגמרא גם שלא הזכיר בו המקום שאליו ההליכה כמו שהזכיר בשני ע"כ נראה לע"ד ליישב הגמ' עם הרמב"ם כי סברת הרמב"ם שמעשה הא' שהוב' בגמ' היה שגוי זה והיהודי שהיה הולך עמו הכרנום והוא ג"כ כשהגיד מיתת היהודי היה מגיד לאיש או אנשי' שראו אותם יחד בדרך או יוצאים ממקום פלוני ועל כן אני צרי' להזכיר מקום שאליו ההליכה ולא סימן אחר כי על איש רמוז וניכר העיד ואע"ג דבלישנא דגמ' בא מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך ובלשון הרמב"ם כתוב יצא גוי כו' י"ל שהכל אחד אלא שהר"ם במז"ל נקט האי לישנא אגב סיפא דקאמר וכן אם יצאו כו' אמנם בעיקר הדין דקדק בלשונו במה שבמעשה הא' כת' ובא הגוי והסיח לפי תומו ואמר שיצא עמי מכאן מת ולא אמר מכאן למקום פ' ולא הזכיר סימן אחר כלל אמנם במעשה הב' כתב והסיח הגוי לפ"ת ואמר שעשרה שהלכו ממקום פ' למקום פ' והם נושאים כך וכך ואין ספק שלא נפלו לשונות אלו מפה קדוש במקרה ובפרט כי הפוסק לפרש בא ולא לסתום ולמה יאמר דבר שאינו צריך להטעות למעיין ח"ו אלא שבלי ספק כתבם בדקדוק והוא זה כי בשלמא במעשה הראשון שאנו מכירים לזה הגוי שהיה הולך עם זה הישראל והוא אומר לנו שאותו ישראל מת לא חיישינן שמא לא דקדוק ושמא אחר נתלוה עמו אלא בס' ידוע שהוא אותו שראינו ועל אותו העיד אמנם במעשה הב' שהגוי לא היה מכיר אותם גם לא נתלוו עמו לשנדע שהם הם היהודים שמתו לכן במקום זה הביא סימנים אחרים והוא שיצאו ממקום פ' למקו' פ' גם סי' אחר שהיו אסורים בקולר כי כן היה גרסת הרמב"ם וכן פיר' בעל הערוך ז"ל שהביאו בערך קלר ולפי' זה הסכים רי"ו נתיב כ"ג ח"ג שכתב וז"ל אבל אם היה אומר אוי לפ' שהיה הולך עמי בדרך או שהיה הולך עם פ' או שנתפס בקולר פ' ומת בדרך וקברתיו או קברתים משיאין על פיו וכמה הפליא זה החכם להחמיר דמתוך לשונו משמ' שצריך שהגוי ידע ויכיר לאיש הזה גם שלא הספיק שיאמ' בקולר אלא שיאמ' בקולר פ' עוד חומרא וקברתיו דס"ל דדוק' קאמר אמנם בחלוק הג' נלע"ד א' משני דברים או שכללם הרב במ"ש נושאים גמלים כו' ודעתו שאח' שאלו האנשים היו הולכים למלחמה הוא סי' אחר כמו קולר או שהשמיט זאת החלוקה להורות לנו כו' לא הובאה בגמ' אלא להורות לנו כי דוקא דאמר וקברתיו הא לאו הכי לאו עדות הוא וזה מטעם דב' החלוקות מחודשת הב' מן הא' אמנם בחלוקה זאת כיון שהזכיר הגוי המנין הגדול הזה ודקד' בהם ולמקום שהיו הולכים ואנו ידענו מנין אלו האנשי' ולאן היו הולכים אין לחוש לדבר עוד אלא שראוי להתי' נשותיהן אפי' לא יתן סי' אחר כי עדיף מסי' קולר אלא שהביאו התלמו' להשמיענו דדוקא קברתיו זהו הנלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל אמנם הרא"ש בתשו' הלך בדר' אחר שהוא כ' וז"ל מאלו המעשי' יש לידע שהרב' הקלו חכמים בעדות אשה משום עגונה במעשה הא' לא הכיר את היהודי ולא ידע שמו אלא שאמר יהודי נתלוה עמו ומת והיו עדים שיודעים שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה הגוי ובאו לפני ב"ד ואמרו שפ' נתלוה עם זה הגוי והנה הגוי אומר שמת והתירו כו' ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היה אותו היהודי כו' אלא כיון שאותו היהודי נתלוה עמו תלינן בודאי דאותו היה שמת ולא מיבעיא זה שהוא יחידי אלא חבורת בני אדם דאם איתא שמתו כלם קלא אית להו א"ה סמכי' מעדו' גוי אע"פ שלא הכיר שום א' מהם כו' אלא שידענו שפ' ופלו' היו מהלכים באותו הדרך ולא עיד אלא כ' בני אדם דאיכא קלא טובא אם מתו כולם עכ"ל ומצאתי בכתבי בע"ת הדשן שכתב על דברי הרמב"ם הנז"ל וז"ל אם דקדקתי בדבריו מהא דכרב אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש ומהיכן דקדק זה דאותו פסקי שכתב הרמב"ם בההוא ענינא כלם מפירשי' בתלמודא בעדות דאבא יודן ולא מוכח התם דמיירי דאתא לאשמועי' דאפי' אין הגוי יודע אותו האיש אה"ק הוי להרמב"ם אמאי בעינן וקברתיו עד אלא ס"ל להרמ"בם דלהכי בעינן וקברתיו משום דלא ידעו הגוים אותם האנשים אלא שאמרו אותן שיצאו מכאן ולכאן ולכך בעינן וקברתיו אע"ג דמסיק תלמודא דלא בעינן וקברתיו אלא ברעבון ע"כ משמע מהא דאפי' הרא"ש בעי בכי האי עובדא וקברתיו דאם לא כן תקשי ליה נמי מנין לו מן הגמר' שזה הגוי לא הכיר כו' ואע"פ שכתב הטור בדברי הרמב"ם ואיני יודע למה צריך לומר קברתיו מ"מ לא יובן מזה הלשון שהטור חולק עליו וסבירא ליה דאין צריך דא"כ הוה ליה למימר ונר' שאין צריך לומר וקברתיו אבל מה שאמ' שהיא לא היה יודע טעם לדבר אינו מכריח דלא צריך כי הרמב"ם היה יודע ואחר שהרא"ש הביא המעשיו וככתבן וכלשונם בפסקיו ובתשו' הנז' ולא פי' דלשון וקברתיו לאי דוקא נר' נמי דהכי סבירא ליה עוד נר' לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל שנר' בפירוש שאין חידוש במעשה הב' ובג' מן הא' אלא שהא' היה א' ולית ליה קלא ובחבורה כו' ובס' איכא קלא משמע דס"ל להרא"ש שבכלם היה הגוי הולך יחד עם ישראל והוא הוא שהגיד שמת ושאל"כ חידוש גדול אחר היה זה ואחר הדברים האלה אתנהל לאטי בכל א' מהג' עדיות מאי זה מהם נקח ראיה שמתו אלו האנשים. אם מכח עדות הא' שאמר איך רגלי א' כו' עד ובנסעם מפה נתחברו כו' ונרצה לדמות זה למעשה הראשון בישראל וגו' כו' כבר כי כתבתי בגוף העדות אין להקל עד שיהיה ברור כי לא הקלו אלא אחר שהעדות בררו יפה אפי' שיהיה עבד כו' הכל כנז"ל ובעדות זה שאנו עומדים לא נתברר לנו אם אותם הרגליים אשר ראינו שהלכו אלו היהודי' עמם הם היו אותם בעצמם שאמרו לעד שהג' יהודים שנתחברו עמהם נכנסו בדמיהם כו' אלא שאנו אומרי' באומד הדעת שאלו הג' יהודים אחר שראינו שיצאו מפה עם הרגליים ועד זה אומר שרגלי א' אמר לו כו' בלי ספ' הם הם היהודי' וכמה רחוק זה מן הדע' דלא מבעיא לפ"ד הרמב"ם כפי מה שפי' שבמעשה הא' לא הוצרך לומר המקום שאליו ההליכה ולא סי' אחר כמו שעשה בשאר המעשי' לפי שאחר שראינו אנחנו שגוי זה יצא זה היהודי עמו והוא אומר לנו היהודי שיצא מכאן עמי מת שנר' בפי' מדבר עם אנשים שראו הליכתו ויציאתו עם אותו ישראל אין לנו לחוש עוד וכ"ש לדעת רי"ו דהוי בתרא טובא שהוצרך שיאמ' פ' אמנ' בנ"ד אין ספק כי הרבה רגליים יצאו ואלו הג' יהודים שנתחברו עמם אין אנו יודעי' עם כמה מהם נתחברו או מי מהם היו אותם שנתחברו היהודי' עמהם או אם אנחנו יודעים הרגליים שנתחברו אלו היהודי' עמהם אין אנו יודעים שזה הרגלי שהוא המעיד הוא מהם ולא הגיד לאיש שידע וראה שנתחברו אלו היהודי' עמו אלא אפי' לדברי הרא"ש שאין צריך כ"כ אלא שהגוי אמר שנתלו' עמו יהודי ומת לא למי שראם אלא לאנשים אחרים ובאו עדים אח"כ לפני ב"ד כו' הגם כי יש להשיב על דבריו מי הגיד לו שהוא כן ולא כפי' שפי' מ"מ אין להרהר אחר דבריו ובפרט אנן יתמי דיתמי ומ"מ מדבריו אלה נלמוד דבנ"ד אין להקל שהרי כתב והיו היהודים העדים יודעים שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה הגוי כמה דקדק שידענו שנתלוה עמו עם זה הגוי גם כתב אח"כ ובאו ואמרו שפלוני נתלוה עם זה הגוי ובנ"ד פשיט' ופשיטא שאין אנו יודעים שזה הרגלי הוא היה מאות' שנתחברו אלו הג' יהודי' עמהם וא"כ איך איפש' לסמוך על עדות זה להתיר. ואפי' נחבר עדות זה עם עדות ק"ק בילוגראדו שמעידים שיצאו אלו השלשה היהודים מפה בילוגראדו עם רגלים אינו כלום מן הטעם שזכרתי שאין אנו יודעים שזה הרגלי הוא היה כו' ועוד שאפשר היה לומר שהקהל קדוש העידו שאלו היהודים יצאו ובלשון הרגלי אומר שנתחברו אליהם בנוסעם כו' גם היהודים מבילוגראדו מעידים שאלו היהודי' נכנסו בספינה ובלשון הרגלי ליכא לישנא דמשתמע מיניה בהכרח שנכנסו אלא שאיפשר לומר שקודם שנכנסו הרגום והיו אנשים אחרים שבאו ממקו' אחר אמנם אלו האנשים שנכנסו בספינה גם יצאו עמהם בצאתם מן העיר כנז' בדברי ק"ק בילוגראדו הם חיים והלכו לדרכם למקום שהלכו וא"ת הרי ק"ק בילוגראדו מעידים שנהרגו אלו הג' יהודים תוך ספינת הרגליים כו' והם פ' ופ' אפי' תנוקות של ב"ר יודעים שאין בדבריהם ממש אלא באומדן דעת מדברים מכח העדויות שקבלו כי הם בנוסעם ר"ל יצאו כאשר עולה בתחלת המחשבה גם בחשבם כי לשון ויהי בלכתם כו' ר"ל כאשר היו הולכים תוך הספינה חשבו לומר שכונ' הרגלי לומר שתוך הספינ' הרגם ולהיו' כי הם ידעו שנכנסו אלו היהודים תוך הספינ' גזרו בדעת' שהם ה' הנהרגי' אמנם אני כבר אמרתי כי אפשר שהאנשים שהעי' הרגלי עליהם מעולם לא נכנסו תוך הספינה גם לא יצאו עמהם מבילוגראדו אלא אחרים שנתחברו עמהם ממקום אחר כאשר הגיעו לשם אמנם אלו שמעידי' אנשי בילוגראדו שנכנסו בספינ' שהם דור כו' הם חיים כו' וראיה לדבר כי אנשי ק"ק בילוגראדו טועים במחשבתם ובאומד דעתם כי הם כתבו איך בא לפנינו עדו' ברורה כמו שיראה לעיני העדה גם כתבו אלו הג' היהודים שנהרגו תוך הספינה כנרא' בעיניכם והנ' עינינו רואות ואינם רואות דבר בכל מה שהם כותבים ובזה האריכות מותר לע"ד גם מכח המעשה הב' אין ראיה לדעת הרמב"ם פשיט' כי צריך ג' דברים או ד' א' שיאמר הגוי מנין היהודים שיצאו ב' שיאמר מכאן ולכאן עוד סי' אחר יוצאים בקולר אסורים או סי' אחר עוד שצריך לומר וקברתיו ובנ"ד כבר אמרתי שלא יש הוכח' מדברי הרגני מאין יצאו גם לא מקום שאליו היו הולכים ולא סי' אחר ואפי' לדברי הרא"ש שמתוך דבריו אינו נר' שצריך כ"כ אפשר דבנ"ד לא הוה מקל אם מן הטעם הא' שכתבתי שהיה צריך לידע שאותו הגוי שהיה הולך עמהם הוא הוא אותו שאמר שמתו מה שאין כן בנ"ד ואפי' תאמר שאין זה מוכרח מדברי הרא"ש מ"מ אחר שלפי דברי הרמב"ם לא דמי נ"ד לא למעשה הב' ולא למעשה הג' והיה ראוי להחמיר כדבריו אפי' שהיינו יודעים שמדעת הרא"ש להקל כי הוא ספקא דאורייתא כ"ש עכשיו שיש לומר ולפרש שאפי' לדברי הרא"ש יש להחמיר וראוי לנו לומר כן מכח ההקדמה שהקדמתי כי הרבה החמירו בגוף העדות ובזה לא נסתייעתי מענין וקברתיו לפי שמצאתי בדברי מהר"ר דוד כ"ץ וז"ל וכן נמי הגוי המסיח לפי תומו שהרגו הוא פשיט' שכיון שהוא הרגו הכיר בו היטב ודקדק בו ולא חיישינן דאמר בדדמי ואצ"ל וקברתיו כו' וידוע שהוא ז"ל היה המחמיר בענין המסיח לפי תומו יות' מכל חכמי הדור וא"ה כתב בזה לכן לא הבאתי ראיה אלא ממה שאין אנו יודעים שהרגלי המעיד הוא היה מאותם שנתחברו אליו אלו היהודי' והכל כנז"ל אין צריך לכפול הדברים ואם באנו להתיר מכח העדות הב' והג' יראה בעיני שאין בשום בעל הוראה יקל ראשו ויאמר שזה נקרא מסיח לפי תומו כי לא מצאנו ראינו כפי השגת ידי שיקרא מסיח לפי תומו אלא כאשר יתחיל הגוי לדבר לא שיגיד ע"י שאלה מוכחת מתוכ' ששואל בעבור דבר הנוגע אליו בתשו' אמנם בנ"ד שהעד הב' גם הג' כל' שאלו אמת שהותפשו הספינות מלסטי' והרגום הנה בכלל מאתים מנה בכלל הג' ספינות הם היהודים והם שאלו שנהרגו והרגליים השיבום ג"כ ע"פ דרך השאלה ואמר להם האמת מה שאמרתם שנתפשו כו' ונר' ממש שכוונו להעיד ולומר להם מה שאתם מסופקים תדעו בודאי שהיהודים נהרגו ואפי' שמצאנו מעשה דפונדקית דאמרו לה איה חברנו כבר אמרנו שכיון שהתחילה היא לבכור מסיח לפי תומו מיקרי ועוד שהוציאה לה' מקלו ותרמילו והראה את קברו וגם אין להביא ראיה מדברי הרשב"א שכתב וז"ל מדמקשי' והא איה חברנו שמעי' דכל שאומרי' לו איה פלו' שהל' עמך אין זה מסיח לפי תומו ע"כ והיה אפשר לומר דוקא דשאלו איה פלו' הא לאו הכי אלא שאלו לו מענין אחר והשיב אגב אורחיה שמת פלו' דמסיח לפי תומו מיקרי גם אפשר להביא ראיה ממ"ש מהררי"ק בשרש קכ"א וז"ל ה"נ נר' להתיר אעפ"י שנאמר שע"י רדיפת היהודי' בנקמת דם השפוך נתעורר אותו פקייט הנוצרי לומר להם הנה נתפש כו' והנה הוא הרג כו' מלשון הרשב"א אין לדקדק לפי שיש לומר שיותר חדוש הוא מה שכתב שכששאלו למעיד איה פ' שלא הזכירו שום הריגה ולא שום מיתה בעול' וא"ה כתב דלא מיקרי מסיח לפי תומו כ"ש בנ"ד שהזכירו להם ענין הריגה גם ששאלו להם על ג' הספינות שבכלל מאתי' מנה כנז' דודאי לא מסיח לפי תומו הוי גם תשו' מהררי"ק פוק חזי כמה קושיות הקשה עליו מהר"ר דס"ץ ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהוא האמת שהוא מהררי"ק לא סמך על זה אלא על דברים הרבה שהביא באותו פסק כאשר יראה מי שירצה ודמהו לציי' השולה דגים מן הים כו' כ"ש שאפי' שנאמ' שמהררי"ק ז"ל היה סומך על ההיא ראיה למעשה מה שאינו כן ח"ו נ"ד גריע טפי דהתם הוא רדיפ' אבל לא דברו עם המעיד מטוב ועד רע כלל ועיקר אבל בנ"ד ששאלו כו' הכל כנז' פשיט' לע"ד דלאו מסיח לפי תומו הוי לכ"ע והיראיה לזה שתיכף השיב על הריג' היהודי' כמבשרים רע אמנם אח"כ דברו שהרגליים מי מהם נהרגו כו' וחזרו אבל היהודים כו' שנר' ממש שכוונו להעיד ולהשיב להם לפי כוונת השואל שהבינו שעל זה היה שואל וכל זה נר' ג"כ שראוי להחמיר מכח ההצעה הנז' עוד יש טעם לאיסור הטעמים הנז' למעלה בעדות האח' למר כדאית ליה כו' נוסף עליהם ענין וקברתיו שנר' שבנ"ד דאיכא מלחמה גם לא הזכירו שם הנהרגים איפשר שהרבה מן הפוסקים יורו שצריך לומר וקברתיו עוד איכא ריעותא בנ"ד שכפי הנר' אם אלו העדיות הג' מדברים כלם על אלו הג' יהודים הנז' בעדות ק"ק בילוגראדו הרי מכחישים זה את זה כפי הנר' מן העדות הא' הרגליים בעצמם הרגום כנז' ואין אנו יודעים אנה אם בתוך הספינה מה שנראה דבר רחוק מן השכל שכלם הסכימו לנבלה כזאת ולא חששו שיתגלה הדבר ונתבעו מהם ומן העדות הב' גם מן הג' נר' שהליסטים שבאו עליהם הרגו מקצת הרגליים גם הרגו היהודים ע"כ נר' בודאי ששני מעשיות הם ואנו על מה נסמוך שאחר שיש עדו' מג' יהודי' שנהרגו ע"י הרגליי' ויש עדו' שג' יהודי' נהרגו בספינו' ע"י לסטי' ואלו ואלו יצאו או נתחברו עם הרגליים איך אפשר לידע בודאי שאלו ההרוגים הם פ' ופ' אחר שג' האחרים לא ידענו מי הם גם אפשר שאינם לא אלו ולא אלו רצונו לומר לא הנהרגים מהלסטים ולא הנהרגים מהרגליים וכבר אמרתי שאין להביא ראיה מאנשי ק"ק כו' כפי הנראה לע"ד ואף שהם לא אמרו שלא יצאו אלא אלו אלא אמרו שאלו יצאו ואני איני מכחיש זה אלא אומר אני שאלו יצאו בספינה אחת וניצולו ואחרים יצאו בזמן אחר או בספינה שנית ונהרגו ואחרים יצאו או נתחברו עם אנשי הספינה הג' והרגום קודם שנכנסו ואע"ג דכתב הרא"ש דכיון דכלהו מעידי' אמיתה לא חיישינן להכחשה היינו כשכלם מעידים אמיתת פ' ודאי אעפ"י שזה יאמר מת וזה יאמר נהרג לא חיישי' אחר שאין אנו יכולים לתר' דבריה' אמנ' אחר שאנו יכולי' לתרץ דברי' נתרץ ואפי' להקל אמרי' הכי כ"ש להחמיר סוף דבר שאיני רואה התר בנשים של אלו האנשים עד ישקיף ה' ברחמיו משמי חסדו וצור ישראל יצילנו מכל שגיא' גדולה וקטנה כה דבר הצעיר:

166

קס״זמעשה אירע בעיר לארסו ששכיב מרע נתן גט לאשתו בתנאי אם מתי ר"ל כדאתקין שמואל ובמעכשיו והמתחכמים תיכף אחר שקבלה האשה הגט קרעו הגט כמנהג בשאר גיטין וכהא ששנינו בפ' התקבל שנים שאמרו בפנינו קבל וקרע. וממשנה זו יצא המנהג לקרוע הגט וכבר אמרו בגמרא קרע למה לי ומשני בשעת השמד שנו. ולא שיש צורך כלל ח"ו אלא שטעו הבלתי יודעים בחשבם שגם הגרושין תלויים בקריעה והוא טעות מפורסם ולענין דינא במעשה שעבר נסתפק כיון שנקרע הגט קרע ב"ד קודם מיתה אי אמרי' דעדיין האשה זקוקה ליבם או דלמא כיון שאמר מעכשיו הרי נגמרו הגרושין משעת מסירת הגט ביד האשה כי כיון שמת איגלאי מלתא למפרע דמאותה שעה חלו הגרושין ואעפ"י שנשרף הגט אח"כ אינו כלום כי יש פנים לכאן ולכאן:

167

קס״חתשובה

168

קס״טקודם נפסוק הדין ראוי להציע שרש הדין והמחלוקת שנפל ברבותינו הקדומים חדשים גם ישנים אח"כ ראוי לפסוק הדין לקולא או לחומרא בדיעבד או לכתחלה וזה החלי תנן פרק מי שאחזו זה גיטי' אם מתי זה גיטי' לאחר מיתה לא אמר כלום ופירש"י דאם מתי משמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה מחולי זה משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה אבל מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי קאמר מתני' דהרי זה גט ותנן בסיפא מה היא באותן הימי' ר"י אומ' הרי היא כאש' איש לכל דברי' ר' יוסי אומ' מגורש' ואינ' מגורש'. ובפיסק' תנא ובלבד שימות ופריך בגמ' ולכי מיית הוי גיטא והא קי"ל דאין גט לאחר מית' אמר רבה באומר מעת שאני בעולם ופרש"י דפריך בין לר"י ובין לר' יוסי דעד שימות הוי ספק א"א א"כ הגט אינו אלא לאחר מיתה ואחר מיתה אין גט בעולם. ומשני אמר רבה מתני' לאו באומר מהיום אם מתי דההיא ודאי לכי מיית איגלאי מילתא דהוי גט משעת נתינה אלא באומר מעת שאני בעולם להוי גט הילכך לרבי יאודה סמוך למיתה חייל גיטה ומעיקרא א"א היא ורבי יוסי סבר משעת נתינה מספקא ליה דלמא זו היא שעה הסמוכה למיתה והוי גט ספק ואע"ג דחיי טפי אין ברירה ע"כ פרש"י ואיני צרי' להארי' ולית' טע' מספי' לפי' למ' דא' לפרש כן כי כב' רמז הוא בלשונו מי הכריחו לפ"כ ודבריו אין צריכי' חיזוק גם ראיתי בפי' המשנה אשר פירש הרב הגדול רבי' עובדיה הביא פרש"י וכתב כן מה היא באותן הימים לאו ארישא קאי כו' הכל כפרש"י אבל תוס' לא נר' להם פירוש זה אלא שפירשו דהא דקאמר רבה באומר מעת שאני בעולם כו' ה"פ אי דגרסי' באומרו אפי' גרסי' באומר הוי פי' הכי כאלו הוא בכ"ף ור"ל מהיום דקאמר היינו מחיי' שכונת השכיב מרע לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים והרא"ש תקן הלשון ופירש כן דה"ק מהיום יחול תנאי זה אם ימות שיחו' הגט שעה א' קודם למיתה ודבר הוא כמה קשה בלשון להלו' לפי הפי' הזה מ"מ הם אמרו ומי יבא אחריהם. ולענין הדין נפקא מינה מבין הב' הפירושים דלפי פרש"י לכ"ע שכיב מרע שנתן גט לאשתו ובשעת מסירתו הגט אמר לההרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי או מהיום אם מתי הרי הגט חל מאותה שעה ואם מת איגלאי מלתא למפרע שמאותה שעה היא מגורשת והבא עליה פטור לגמרי ולפיכך אפי' נאבד הגט קודם מיתה אין בכך כלום לכלהו תנאי ואמוראי ולפי פירו' התוס' ורוב המפרשים הלכו בשיטתם בענין הפי' הנז' מחלוקת רבי יודה ור' יוסי היינו בהרי זה גיטיך אם מתי מהיום או במעכשיו דלר' יודה הוי כאשת איש גמורה באותן הימים ולר' יוסי הוי ספק אשת איש ומתוך פירוש זה הוצרך מהר"ם להצריך שיהיה הגט שלם עד גמר מיתה גם שיהי' ברשותה וכמ"ש במרדכי בפ' הנז' גם תשובה בספר הרמב"ם בהגהות ממהר"ם הנז' וכמו שנזכור עוד בע"ה ויש עוד מחלוקת אח' בין המפ' בסוגיית הגמרא דגרסי' תו בגמרא בתר ההיא דרבה דאמר מעת שאני בעולם ת"ר ימים שבינתים בעלה זכאי כו' כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני דברי רבי יהודה ר"מ אומר בעילתה תלויה רבי יוסי אומר בעילתה ספק וחכמים אומרים מגורש' ואינה מגורשת ובלבד שימות ואמרי' בגמ' מאי איכא בין רבי מאיר לרבי יוסי כו' וגרסינן בתר הכי חכמים היינו רבי יוסי ומשני איכא בינייהו דר' זירא כן גריס רש"י וקצת מן האחרונים אבל הרי"ף גריס וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ופירש הר"ן דמהיום משמע להו מיום המסירה ופרכינן בגמ' חכמים היינו ר"מ כו' ומצאתי בחדושי הרמ"ה במסכת גיטין פ' הנז' דהוא נמי גריס הכי דכתב וז"ל ולרבי דאמר מגורש' ואינה מגורש' הו"ל ספ' ולעולם אשם תלוי מייתי ולהכי מקש' חכמי' היינו ת"ק דחכמים נמי הכי אמרי מגורש' לכל דבר ובלב' שימו' ולא הביא שום חולק גם הרמב"ן בחדושיו במס' גיטין נמי כתב וז"ל ואמר רבה מעת שאני בעולם פירש"י דלאו ארישא קאי באומר אם מתי כו' ולא מחוור כו' עד ברם נראים דברי ר"ת נעשה כאומר מעת שאני בעולם בכ"ף א"נ לישנא דגמרא הוא כאומר ופי' נעשה כאומר וכיוצא בו פ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי שפירש נעשה כאומר כדמוכח שמעתא ופירוש הדבר דס"ל לרבי יודה דמהיום אם מתי ר"ל מהיום שמתי בו כלומר שעה אחת לפני מיתתו ור' יוסי מספקא ליה דלמא מהיום ממש קאמר או שמא מיום שמתי בו קאמר וכרבי יודה ולפיכך בעילתה ספק. וה"ג בתוספתא וחכמי' אומרים מגורש' לכל דבר ובלבד שימות כך גרסתן של גאונים ורבינו יצחק ור"ח והלכות גדולות מאי איכא בין רבי מאיר לר' יוסי אמר ר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו לר' מאיר לא מיית לרבי יוסי מיית פי' דלרבי מאיר תלויה עד שימות או יתרפא מת מגורשת למפרע ופטור לא מת ודאי חייב חטאת ולרבי יוסי ספק לעולם והיינו דאקשינן חכמים היינו רבי מאיר איכא בינייהו דר' זירא לר' מאיר אית ליה לרבנן לית ליה עכ"ל למדתי מלשונו שגרסת הגאונים ור"ח כך היה דחכמים כר' מאיר דמגורשת גמורה: והר"ן כתב וז"ל בהלכות על מתני' דלא תתיחד זה שנתן לה הגט ואמר לה מהיום אם מתי כו' עד לא משום גט ישן אתינן עלה דכיון דלרבנן דקי"ל כותייהו אם מת הרי היא מגורשת מעכשיו כדאיתא בגמרא תו ליכא משום גט ישן וכ"כ אח"כ וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות דמהיום משמע להו מיום המסירה ופרכי' בגמר' חכמים היינו ר"מ כו' הרי בפי' דגירס' הר"ן כגירסת הרי"ף ולא הזכיר חולק בדבר ונר' דהרמב"ם ה"ג נמי שכתב בפי' המשנה וז"ל ופס' ההלכה שהיא מגורשת לכל הדברים ובלבד שימות לפיכך מי שבא עליה באלו הימים בעילתו תלויה אם מת יפטר נר' בפי' דאיהו נמי הרמב"ם גריס כגירס' הרי"ף דאל"כ הוה ליה לפסוק הלכה כר' יוסי דס"ל דמגורשת מספק וקרבנו אשם תלוי דלפי האי גירסא ליכא בין רבי יוסי ורבנן אלא מזונות אלא דלדעת הרמב"ם חכמים היינו רבי מאיר ומשום הכי פסק הלכתא שאם מת יפטר וברור הוא ונר' בעיני שכל הגורסים גירסת הרי"ף הנז' כלהו ס"ל דהלכתא כחכמים דמגורשת גמורה והבא עליה באותן הימים אם מת הבעל המגרש פטור הבועל לגמרי דאיגלאי מילתא למפרע שמשעת מסירה שמסר הבעל הגט ליד האשה מגורשת כיון שאמר לה מעכשיו נפקא מינה מתוך סוגייא זאת בחילוף הנוסחאות שהגאונים ור"ח ורי"ף והרמב"ם והרמב"ן והר"ן אע"ג דס"ל דלדעת רבי יוסי אפי' באומר מעכשיו נעשה כאומר מעת שאני בעולם וכל הימים הבא עליה באשם תלוי הוי מ"מ לרבנן מגורשת גמורה היא כנז' וניחא השתא שכתב הר"ן בפשיטות דכיון דלרבנן דקיימא לן כוותייהו משום דהגאונים וכלהו קמאי הכי ס"ל גם ר"י ור"ת לא מצאה ידינו דבר ברור שיחלקו על זה אע"ג שלבי נקפי כשראיתי הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל רב אלפס כתב וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ואני כתבתי כגירסת הגמ' דידן דפרי' חכמים היינו ר"י ואי גרסי' מגורש' לכל דבר מאי פריך חכמי' היינו ר"י וגם בעל אדם וחוה כת' נתיב כ"ד חלק ד' וז"ל והנ' לך כלל הדברים לפי הרי"ף והרמב"ם כלם מגורשות באותן הימים מאחר שמת ולפי התוס' כלן מגורשו' ואינ' מגורשו' באותן הימים ולפרש"י כולן מגורשו' חוץ מעת שאני בעולם שהיא מגורשת ואינה מגורשת וזה לדעתי ברור לפרש"י משום דגריס חכמים היינו רבי יוסי לדעתו דלא פליגי אלא במע' שאני בעולם מ"מ אני אומר שעדיין הדבר תלוי ואינו מוכרח שהתוס' ס"ל כלן מגורשות ואינן מגורשות באותן הימים דאע"ג שנמשך כן מן המחלוקת הא' של פרש"י ותוס' מ"מ מאן לימא כן דלא גרסי התוס' כגירסת הגאונים ורי"ף והוא המחלוקת הב' אשר זכרתי וכמו שנר' כן מדברי הר"ן שלא הזכיר תוס' כלל והיה לו להזכיר אלא שדעתו שלא יש שום חולק בדין. אמת שהרשב"א בחדושיו הולך לשיט' הרא"ש גם ראיתי שה"ר ישעיה מטראני מפרש שיטה אחרת בהלכה דלא כתוס' ורש"י ומ"מ יוצא מדבריו הפסק כדברי הרשב"א דכולן מגורשות ואינן מגורשות כרבי יוסי אלא שלא ראיתי להארי' להביא לשונו ומעתה אומר אני כלל למסקנת הדין לדעת הרשב"א והרא"ש גם בנו בעל הטורים ולדעת ר' ישעיה כל אלו ודאי מסכימים לדעת א' שש"מ שגרש את אשתו ואמר לה הרי זה גיטיך ותהא מגורשת מעכשיו ואם מתי הבא עליה באותן הימים מביא אשם תלוי לפי סבר' רבינו יצחק ור"ת הדבר מסופק קצת גם שיש רגלים לדבר שהסכמתם בדין הכי הוי כהרשב"א והנז' מ"מ אחר שהרא"ש לא ביאר גירסת התוס' בפי' גם לא מצינו בגמרתינו בתוס' דבר מבורר עדיין הדבר תלוי קצ' ונוסף עליהם מהר"ם שכתב בתשו' וז"ל בעניותינו נר' שאין ממש באותו גט ואינו מתיר ואינו מועי' מכמ' טעמי' חדא שלפי ר"ת ור"י שמפרשי' שכל האומר מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי כאומ' מעת שאני בעולם ואין דעתו שיחול הגט מיד משעת נתינה אלא שעה אחת קודם מיתתו כדי שלא יהא גט לאחר מיתה והרי נתקרע קודם לכן וכשהגיע שעה קודם למיתתו במאי מיגרשה הרי נתקרע הגט כבר ובכל גיטי ש"מ אני רגיל להזהיר שלא יקרעוהו ושלא יטשטשוהו עד לאחר מיתה מהאי טעמא כי דברי ר"ת נראין וכן משמע בתוספתא וכבר שלחו מעכו מעשה כעין זה ואסרתי להם ואם נשאת בגט זה בניה ממזרים מדרבנן ועוד כתוב שם יעויין במקומו כי זה הוא מה שצריך לנדון שלנו וכבר טרחתי והארכתי לכתוב כל מה שמצאה ידי בענין זה ושני מיני המחלוקת שנפל בין הפוסקים ועתה לבי אומר לי שעם היות דברי מהר"ם מבהילין כל רואן לומר מי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו לבא ולהקל נגד דבריו וכ"ש הדיוט הדיוטי' יתמי דיתמי מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ולא יבהילני כל זה להשיב אחור ימיני ולכתוב הצדדים אשר אפשר למעיין להקל מצדן אחר שומי שאשית אני ההקדמות הראויות להקדים ע"ע זה לפי ע"ד והם אלו ראשונה אומר כי ידוע לכל כי לרוב עונינו כמעט אין הלכה שאין בה מחלוקת הן רב הן מעט וצריך האדם לראות אי זו דרך ישכון אור לעשות מעשה שאם ירצה לתפוס לעולם לילך בדרך החומר' אפשר יתקיים עליו הכתוב והכסי' בחושך הולך ח"ו וכן בהפך מכ"ש שצריך להתרחק מאותם שמקלו יגיד לו לכן נשאל להרשב"א ז"ל מה יעשה האדם ואיך יתנהג כשיש מחלו' בין הפו' ז"ל והשי' בתשובה וז"ל תחלת כל דבר אומר שאין אומרים כדאי הוא פ' לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול בחכ' ובמנין ואפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכ' ובמנין אא"כ שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה כו' עד שורת הדין אם שני הפוס' כא' זה אוסר וזה מתיר אם נודע הא' גדול בחכ' ובמנין ויצא שמו כן הולכין אחריו בין להחמיר בין להקל כו' עד ובמקו' שיש שני' שוי' שהולכי' אחר המחמיר בשל תור' דוקא כשה' א' כנגד א' משו' דהוי כספק דאורייתא אבל אם ב' כנגד הא' הולכי' אחר הרוב ע"כ עוד ראיתי להקדי' מ"ש מהררי"ק ז"ל שרש נ"ב וז"ל ח"ו לא באתי למעט כבוד התו' כי גדול הוא יותר שאין הפה יכולה לדבר כו' עדלא יכולתי להבין מזה שכתבת שיהיה התוס' עיקר להלך אחריה' להקל בשל תורה כו' עד דאע"ג דבמקו' שחולקות על הרי"ף אנו חוששי' לדברי' להיותינו מסופקי' הלכה כדברי מי מכל מקו' לא יוכיח לומר דענין פסק הלכה נסמוך עליה' כאשר אנו סומכי' על רי"ף אלא דאפי' נאמר דיותר יש לסמוך על פסקי הרי"ף מאש' נסמו' על פסקי התו' באש' היו דבריו דברי קבלה כאשר כת' עליו מהר"ם בתשו' מ"מ ראוי הוא לחוש על דבריה' בהיות' חולקי' עליו ס"ד נר' ברור מלשונו ז"ל גדול כבוד הרי"ף ז"ל אלא שראוי לחוש לדברי התו' להיות' אחרוני' א"כ בנ"ד שהגאוני' ורב אלפס ס"ל דבאו' מעכשיו אם מתי אם מת מגורשת משעת מסירה גם רש"י ז"ל אשר הוא אב לכלנו וגדול מהתו' הכי ס"ל היה אפ"ל דראוי לפסוק הלכה כותייהו מן הכח אשר מתשו' הרשב"א ז"ל גם כי יש קצת ספק אם התו' חולקי' עליו מכח המחלוקת הב' וא"כ אפי' שלפי האמת לכתחלה היה ראוי להזהיר בגט ש"מ שלא יקרעוהו מ"מ בדיעבד היינו יכולי' לו' כדאים הם דברי רש"י והרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק וכ"ש אם יש דוחק וגם כי הרי"ף ופרש"י לאשוו בהלכ' מטע' חדא מ"מ אין לחוש בזה כמו שמוכיח מהררי"ק ז"ל שרש מ"ב: עוד יש טעם אחר להקל והיינו דבשלמא אי לדעת התו' היתה ודאי זקוקה ולדעת אחרים ודאי פטורה היה ראוי לו' שיש לחוש לדעת התו' אבל השתא דלדעת התו' אינה אלא ספק איכא למי' דהוי ספק ספקא וספק ספקא אפי' באיסור ערוה מצינו שהוא מותר כדמוכח בכתו' פ"ק דאמרינן התם א"ר אלעזר האו' פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך בג' ואמאי ס"ס הוא ס' תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספ' באונס ס' ברצון ומשני לא צריכא אלא באשת כהן ואב"א באשת ישראל וכגון דקביל בה אביה קדו' פחותה מבת ג' שנים ויום א' ופרש"י באשת כהן שהאונס אסור הלכך חד ספקא הוא וכן בתירוץ השני פירוש פחות מבת ג' שנים ועכשיו שהיא גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס הלכך חד ספקא איכא ס' באונס ס' ברצון אבל ס' תחתיו ליכא שאלו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים ע"כ הא קמן דהיכא דאיכא ס"ס שרי וכ"ת היינו דוקא בדיעבד אחר שנשאת דהתם בהכי קאי אבל לכתחלה לא תנשא וכמו שהיה נר' קצ' מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' איסורי ביאה וז"ל משפחה שנתערב בה ספק חלל כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהן ב' ספקות כו' עד וה"ה אם נתערב בה ס' ממזר או ממזר ודאי שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה אח' הוא כמו שביארנו ע"כ הרי שנראה שלא התיר ס"ס אלא אם נשאת בדיעבד אבל לכתחלה כתב שלא תנשא אלא שנראה דהיינו דוקא לכהונה לפי שמעלה עשו ביוחסין וכמו שנר' בפי' מדברי הר"ן ז"ל בהל' שלהי פ"ק דכתוב' שכתב וז"ל ועיקר הפי' כגון שנתערב ס' חלל במשפחה א' עד ופסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה' אי"ב דלא תנשא ואם נשאת לא תצא והיינו כרב"ג דכיון דתרי ס' איכא מדינ' כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול ע"כ הרי לך בפי' דס"ס בישראל אפי' לכתחלה מותר ובכהנים לבד הוא דנהגו סלסול משום דמעלה עשו ביחסי כהונה וא"כ אף אנו נאמר דאם אשה שנתגרשה בגט ש"מ במעכשיו אם מתי באותן הימים היתה א"א לדעת התו' ולדעת פרש"י ואחרים מותרת גמורה אפי' נימא שהיו שוים מ"מ ס' הוי אבל עכשיו שמחלקותם הוא דלדעת רש"י והנמשכים אליו לענין הדין ס"ל שהיא מגור' גמורה. ואפי' לדעת התוס' אינו אלא ס' ה"ל לדידן תרי ס' והא אמרינן דבתרי ספ' בישראל מותר אפי' לכתחלה כ"ש שבנ"ש כל הסומכים בשיטת פרש"י לענין הדין כלם גדולים בחכמה ובמנין כפי מה שנתפרסם וכמו שהוכחתי למעלה מתשובת מהררי"ק ז"ל גם לטעמו דבתראי נינהו גם אתנו מן האחרונים בתראי הרמ"ה והר"ן גם מצאתי ראיתי לשון א' שהביא הח' הש' כמהר"ד ן' זמרה בפסק שכתב על גט ש"מ וקרעוהו אלא שלא נמס' במעכשיו אלא בעת שאני בעולם והביא בפסקו לשון הריטב"א ז"ל שכתב וז"ל והיכא דאמר בפירוש ה"ז גיטך מעת שאני בעולם אם מתי קי"ל כר"י דאמר ימים שבנתים ה"ל ספק מגו' ואם אמר מעת האחרון שאני בעולם ימים שבינתים ה"ל א"א ומדקא' והיכא דא' בפי' כו' משמ' בהדיא דקם ליה בשיטתיה דפרש"י וע"כ לא פליגי ר' יודה ור"י אלא בשא' מעת שאני בעולם הא אם אמר מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי לכ"ע אם מת מגו' גמורה היא באותן הימים מאחר שמת א"כ נר"ל שהמקל בזה אינו מפסיד כיון דאי' כל הני טעם דדכירנא עוד אני א ו' שעם היות ידעתי אני גם ידעתי כי מה אני ומה חיי לבא אחרי המלכים מ"מ איני כמקשה על דבריהם אלא כההיא דפ' המפקיד מתקיף לה רמי בר חמא כו' ופרש"י אמתנ' קא מתמה שר"ל שהוא תמה ע"ע על דבר המשנה גם אני מתמה שאם מ"ש התו' והנמשכים אחריהם דש"מ שגרש באם מתי ומעכשיו באותן הימים הוי ספק מגו' ונרצה לו' ג"כ שה"ה והוא הטעם כשמגרש בתנאי גמור ואו' לה בשעת המסירה הרי זה גיטך אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט ואפ"ה נימא שבאותם הימים הוה ס' מגו' עד אחר מיתה נמצא שתפסי בה קדו' מס' ואם נתקדשה אח"כ הקדו' האחרונים תפסי דשמא הראשונים א"א היתה ואין קדו' תופ' בה וא"כ מה תקון הוא זה שתקן שמואל ולמה עייל נפשיה בס' לגרש בלשון כי לדעת רבי יהודה באותם הימים היא א"א גמורה ולדעת ר"י ס' א"א ולדעת ר"מ מגו' גמורה והרי מצינו בפ' המגרש דאתקינו בגיטין מן יומא דנן כו' לאפוקי מר' יוסי ואע"ג דקי"ל כר' יוסי ראה רבא לתקן ולהכשיר גם אליבא דח' כ"כ ר' ישרא' בת"ה ז"ל בכתבים סי' מ"א וא"כ איך איפשר היה מתקן שמואל לשון יש בו כ"כ ס' ומחלוקת והר"ן ז"ל כתב דהאי דתיקן ש' האי לישנא משום דק"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול בין בגיטין וקדו' ובין בד"מ ויש אחרים או' דשמואל את קין הכי לרווחא למלתא ולחומרא דלמא דאיכא דסבר כר"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפי' כי לא מת ושרי א"א לעלמא ואע"ג דהשתא נמי איכא חשש קלקולא כבר תירצו אותו המפ' וא"כ מקום להאריך וא"כ מי הכניסו לשמו' בלשון רחוק משעול הכרמים גדר הסכנה מזה וגדר מזה וכבד כמו שהוצרכו לפרש בג' כאשר ראה היה יכול להלך בדר' המלך מרוו' מיוש' על הדין והא' אליבא דכ"ע והוא שיא' לה ה"ז גיטיך ולא תתגרשי בו אלא שעה אחרונה שאני בעולם דאז לכ"ע הוי א"א עד שימות משום דהוי כאו' לאשה ה"ז גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל"י שהרי היא א"א עד אמר ל"י כאשר כתבו כל הפו' והוא דבר שאין בו מחלוקת כלל ובשל' אמתני' ליכא לאקשויי דמתני' לא בא לאשמועי' כי אם חלוף הלשונות יש לשון שאם אמר הכי הוי גט ויש לשון דאי אמר הכי לא הוי גט ויש לשון דאי אמר הכי הוי גט ואינו גט אבל שמואל דנחית לתקוני לשון מרווח ומוציא מכל ספק כנז' ולסו' נפל פיתא בבירא ותקן לשון כ"כ מסופק ויש בו כמה מחלוקות והרי כתבו התו' בדבור א"ר הונא גטו כמתנתו פרש"י ור"ח מה מתנתו של ש"מ בל' שו' תנאי חוזר אף גיטו נמי אם עומד חוז' ממילא בלא שום תנאי כו' עד ואין להקשות לפי' כו' עד אבל קשה אמאי הוצרך שמואל בגט דש"מ לקמן בפיר' אם ימות יהא גט כו' כיון דבסתם נמי חוזר ותרצו ומיהו י"ל דשמואל לא סבר כר"ה משמע דאי הוא סבר כרב הונא הויא קושי' מה הוצרך כו' אע"ג דלא הוי אלא קושי' מיתור כ"ש שנר' ראוי להקשות למה הניח הלשון הישר והמדוקדק לכ"ע ולקח הלשון המגומגם והמסופק אשר איפשר ליפול בכמה ס' אי נבעלה באותם הימים אם יביא קרבן או לאו אי תפסי בה קדו' אי לאו א"ו דאית לן למי' דבהאי לישנ' נמי ליכא ס' כלל וכ"ע מודי ביה דעד כל"ק התו' דפליגי ר' יודה ור"י ור"מ אלא בש"מ שא' ה"ז גיטיך מהיום אם מתי או במעכשיו אם מתי לבד דלא כפלי לתנאיה דאז הוי כאו' מעת שאני בעולם אבל כי אכפליה לתנאי ליכא למימ' הכי אלא דהו' כשאר תנאים דמשמעותן כפשטן דהיכא דאמר מעכשיו ואכפלי' לתנאי' ונתקיי' התנאי אגלאי מלתא למפרע דמגורשת מאותה שעה שהגיע הגט לידה וכ"ת הרי כתבו התוס' בפ' הזהב בסופו דבור נח לו לאדם שיבא על ספק א"א וז"ל ועוד קשה דתניא כו' עד וכ"ת דהתם בלא אמר מעכשיו כו' עד ומפר"ת דבמלחמת בית דוד היו מגרשין לגמרי ואם האמת דהיכא דאכפליה לתנאי מודה ר"ת דהו' מגורשת למפרע א"כ מי הכניסו לר"ת בדוחק זה שהיו מגרשין לגמרי דהוי דוחקא טובא בלי ספק לימא שהיו מגרשין במעכשיו ובתנאי כפול אלא שנר' דלדעת ר"ת לא שנא נר' בעיני דמשום הא לא אריא שהרי יש קושיא אחר דלמאי שהיו מגרשין באם באתי בסוף המלחמ' ולא היו מזכירין מיתה והשתא ודאי דהוי מגורשת למפרע לכ"ע דאם לא כן לאיש מעכשו בגט לר"ת זה א"א ותו קשה דאפי' בתנאי אם מתי נימא דהיו מפרשים שלא היה כונתם לרחק עד סמוך למיתה אלא שדעתם שתהיה מגורשת מעכשיו ממש כי דוחק גדול לומר שאפי' פי' אינו מועיל אלא שנר' בעיני שלא הכריחו לר"ת לומר שהיו מגרשין לגמרי אלא משום הא דקשיא לפרש"י דאלו לא נהרג אוריה והיה בא הית' בת שבע א"א וא"כ חטא ודאי דוד לזה פי' שהיו מגרשין לגמרי וכ"נ קצת מתשו' הרא"ש ז"ל והביאה הטור ז"ל א"ה סי' קמ"ז וז"ל ומ"מ הורה הרא"ש ז"ל הלכה למעשה בגט שהיה כתוב בו מעכשו אם מתי קודם התורה וחזר וכתב אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעו' והכשירו משום דלא חשיב תנאי מ"ש מעכשיו אם מתי מחולי זה אלא הוי כאומר מעת שאני בעולם דהוי שעה א' קודם מיתתו דהכי מפרש לה תלמודא נעשה כאומר מעת שאני בעולם דהוי כאומר לאשתו ה"ז גיטיך לאחר ל"י דלא חשיב תנאה ואפי' את"ל תנאה הוי כיון שלא נכפל לית ליה דין תנאי והגט קיים אעפ"י שלא נתקיים התנאי נמצא שאין כאן תנאי קודם התורף ולכך כפלו לתנאי אחר התורף וכ"ש דאפי' תנאה ליכא אלא קביעות זמן למתי יחיל הלכך הגט כשר ע"כ. נקטינן מיהא דיש לחלק בין היכא דאמר מעכשיו אם מתי לבד ובין היכא דחזר וכפל לתנאה ומשמע דהיכא דלא כפל אז לא הוי אלא קביעות זמן אבל כי כפל הוי מלתא אחריתי ואז לא מפרשי' נעשה כאומה אלא שכיון שירד לכפול התנאי כונתו שכיון שיודע שאם ימות יהיה גט ושאם לא ימות לא יהיה גט אז אם ימות מה לו שיהיה גט מאות' שעה סמו' למית' אבל כשאינו כופל הת' דאז המעש' קיים אפי' לא נתקיים התנאי וא"כ נמצא שאפי' לא ימות תהיה מגורשת אז אמרינן שדעת כל אדם לאחר הגט כל מה שיוכל וכיון שזה אמר אם מתי כונתו לומר שעה קודם מיתה מה שאין צריך זה כשיכפול התנאי דאז ודאי אם לא מת אינה מגורשת כלל ואם מת מה לו ולצרה שתהיה מגורש' למפרע סברא היא דלא איכפת ליה כולי האי וכיון דבפי' אמר הרא"ש דמאי דפריש בגמ' דנעשה כאומר כו' היינו היכא דאמר מהיום אם מתי כו' יש לנו לומר דהיכא דאיתמר אתמר ואפושי מחלוק' לא מפשינן ואדרבא יש לנו לקרב הסברות בכל האפשר ולומר דמהיום אם מתי הוא דפליגי פרש"י ותוס' אבל היכא דכפלי לתנאי לא פליגי וכן נמי התנאים לא פליגי אלא היכא דלא כפלי' לתנאי אבל כו' והשתא ניחא נמי דשמואל דאיתקין האי לישנא לישנא מעליא אתקין דלית ביה טימי אלא אליבא דכ"ע אם מת מגורשת משעת מסירת הגט ואם לא מת היא אשת איש גמורה באופן שאין בה שום ספק אם מת ולא שום ספק אם לא מת והדברים שוים זה לודאי אשת איש לחיים לעולם וזה לודאי מגורשת גמורה אם מת לעולם וכן נר' לי לדקדק ג"כ מלשון אחר שכתב הטור ז"ל סי' קמ"א וז"ל והיכא דאמרינן מעכשיו דהוי גט אפי' לא מת בחליו אלא עמד הוי גט אע"פ דגבי מתניתא אינו כך אלא פי' בפירו' שאם יעמוד שלא יהא גט לכך צריך לומר בשעת מסירת הגט אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט ואז הוא בטל כשיעמוד ע"כ. וזה הלשון קשה בעיני להולמו דאי גרסינן כדאיתא במקצת ספרים והיכא דאמרינן כו' והלא לשון זה לא נזכר למעלה אלא בתחלת הסי' שכ' אמר מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט וא"כ אא"ל דכי אמר בהאי לישנא שאפי' עמד מחליו ולא מת דהוי גט הרי לכ"ע בברייתא דפליגי ר"י ור"י ור"מ קתני ובלבד שימות אבל אם לא מת ודאי חייב חטאת והוא בעצמו כתב בלשון הנז' בשם אביו דהוי כמי שאומר מעת שאני בעולם ושהוי כאומר הרי זה גיטך לאחר שלשים יום דודאי אינה מגורשת קודם גם עתה אם לא מת פשיטא דאינה מגורשת וברור הוא ואפי' שנאמר כנמצא בספרים אחרים והיא הנוסחא האמיתית והיא זאת והיכא דאמר שחוזר לש"מ ור"ל והיכא שהוא הש"מ אמר לאשתו מעכשיו ור"ל שאמר כן בלא מלת אם מתי אכתי קשה מאי הא' דקאמר אלא פי' בפירו' כו' דמשמע דבלאו הכי א"א שלא יהא גט אפי' שיעמוד והלא אפי' שלא פירש כן בפירו' אלא שאמר הרי זה גיטיך אם מתי לבד אז אם יעמוד לא הוי גט כמו שהוכחנו. ואפי' את"ל דכשאמר מעכשיו אם מתי הוה ליה כאלו פירש מה שא"כ לפי האמת שבבירור נר' שיש לחלק מ"מ קשה איך אמר לכך צריך כו' הא ודאי אינו צריך וכן איך סיים ואז הוא בטל כשיעמוד דמשמע הא לאו הכי אינו בטל אלא שנר' דהכי פירושו אין תקון שתהיה מגורשת ודאי מעת מסירת הגט למפרע אם ימות. ואם לא ימות שלא תהיה מגורשת כלל אלא אם יאמר לה הרי זה גיטיך כו' וזה למה שאם יאמר הרי זה גיטיך מעכשיו לבד היא מגורשת אפי' יעמוד ואם יאמר הרי את מגורשת מעכשיו אם מתי אינה מגורשת גמורה אלא שעה א' קוד' מיתה דנעשה כאומר מעת שאני בעולם כפי דעת התוס' וכ"ד ודעת אביו הרא"ש אבל כשאומר אם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גטי דאז כל אפין שוין זה לגרושין וזה לנשואין אם מת לעולם הויא מגורשת גמורה משעת מסירת הגט למפרע ואם לא מת אז הוא בטל לגמרי ודאי בכל זמן לכ"ע בין לר"י בין לרבי יוסי בין לר"מ דבהא מיהא כ"ע מודו דאם מת מגורשת לגמרי מאותה שעה אם לאמת הרי היא כאשת איש גמורה לעול' וקרוב לזה מצאתי במ"מ בפ"ט מה' גירושין מהרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ואפשר שהוא סבור שהכפל מוציא מידי משמעות לאחר מיתה ומכניסו בכלל משמעות תנאי והטעם דכשלא כפל הוא סבור שהוא כאומר לאחר מיתה ומפני כך אינו כופל שאין צורך לכפול לאחר מיתה ולפיכך לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה אבל כשכפל מגלה דעתו שהוא אומר כן בתנאי. הרי נר' בפי' מה שכתבתי ונתברר א"כ שלכך תקן שמואל תנאי כפול כזה בש"מ ולא תקן שיגרש במעת אחרון שאני בעול' מפני ב"ט א' שרוב הנשים שהן מתגרשות כך הן שמתגרשות משעת קבלת הגט ועוד טעם ב' שא' שהדין נותן שאין להתייחד עמו באותן הימים כמו ששנינו לא תתייחד עמו אלא עפ"י עבד כו' ואם תדע האשה שהי' מגורשת מאותה שעה לא תתייחד אבל אם תדע שאינה מגורשת אלא שעה א' סמוך למיתה תתייחד עמו כי תאמר שעדיין היא אשתו וכבר אמרנו כי מגמתו של שמואל לבקש הלשון היותר מרווח ומובטח מכל ספק וערעור כנ"ל וליותר קיום והשלמת מה שכתבנו ראיתי לכתוב מ"ש הרמב"ן ע"מ שפרש"י בפ' האשה שנתארמלה על משנה דלא תתיחד עמו שהביא שם הגמרא ופרש"י שם לא תתיחד כו' שמא יבא עליה והוה ליה גט ישן כו' ולפי פי' דפירש דבמהיום אם מתי אם מת מגורשת גמורה אליבא דכ"ע א"כ לא היה לו לפרש אלא משום חשש קדושין וכפרש"י שם בגי' ואולי יטעה אי זה מעיין לומר שמא חזר בו רש"י וסבירא ליה כפי' ר"ת דלדידיה לא שייך אלא טעמא דגט ישן ולא טעם קדושין דהא לעולם היא אשת איש עד שעת אחרונה ובודאי אין לחשוב כן על פרש"י ח"ו ואפי' התוס' לא כן ידמו ולבבם לא כן חשב שחזר בו אלא שהוקשה להם למה לא פי' הטעם הנמשך לפי פירוש' והרמב"ן כבר תירץ איך לפרש"י שייך טעמא דבגט ישן ור"ל לא תתיחד עמו כדי שלא יבא לגט ישן שאם ימות נמצא שאינו גט כלל וירצה אח"כ לגרשה באותו גט והוה ליה גט ישן. הרי דלפרש"י ב' הטעמים אמיתיים אלא שפי' כל א' במקום א' אבל לר"ת לא שייך אלא טעמא דקדושין כלל הדברים אני אומר אחר ההקדמות שהקדמתי יש טעם וטעמים לסמוך להקל אי משו' שיש לנו רוב חכמה ורוב מנין כי לדעתי הרי"ף והרמב"ם ורש"י הרמב"ן והרמ"ה והר"ן והריטב"א גם הגאונים כלהו סבירא להו בנדון זה שלנו שהגט גט משעת מסירה ואפי' שהיינו יודעים בבירור ששאר הפוסקים הנז' חולקים עליה' מ"מ היינו יכולי' לומר כדאי' הם אלו הנז' קמאי ובתראי לסמוך עליה' אפי' שלא בשעת הדחק כ"ש אם יש דוחק כפי מה שאומרי' שאם המת הולך בדרך עקש ופתנתול והלך למרחוק. עוד טעם ב' שכבר הראתי פנים וכתבתי שאפשר שגם הרא"ש והתוס' מודו בזה כשהיה התנאי כפול עוד טעם ג' שאפילו נניח שהם חולקי' מ"מ אם היה דאליבא דתוס' והנמשכי' אחריו היתה אשה ודאי אסורה ולדעת רי"ף והאחרי' ודאי מותרת והיו שקולים רי"ף והתוס' היה ראוי לאסור משום דהוי כספקא דאורייתא דאזלינן לחומרא ואפי' שלא היו שקולים ראוי לחוש לדברי' להחמיר אבל עתה שאפי' היו שקולים לא הוי אלא ספק ספק' כי אפי' את"ל שיש להלך אחר התוס' @77[תוס' פ"ק דמציעא על מחלוק' דרב ושמואל בהמוכר שדה שאינה שלו ומביא תלמודא מימרא אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו כתבו התוס' וז"ל תימ' מה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דשב"ל עד וי"ל דגמ' אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה דקני כיון דאמר מעכשיו]@88 אין התוס' אומרים אלא דר"י אסר משום דמספקא ליה אי כר"מ אי כר' יודה ושמא אין הלכה כתוס' הוה ליה ס"ס והנה מצאתי ראיתי בתשו' אחד להרשב"א כתב ומעתה נתברר עיק' השאלה דאפי' בדאיתחזק איסורא מתירין בו ס"ס ואפי' בעבודה זרה החמורה ועוד הביא הראיה אשר כתבתי למעל' מפ"ק דכתובו' וה' יודע ועד כי לא ראיתי דבריו אלה אלא אחר סיום זה הפסק וא"כ כאשר נצרף כל אלו הטעמים נוכל לסמוך עליהם להקל ואף כי לכתחלה דאי היה צריך ליזהר שלא לקרוע הגט מכל מקום עתה שנקרע בדיעבד נראה שלא הפסידה האשה זכות כן נר"ל מ"מ אם לא יראה לחכמים אחרים מורים הוראות בישראל אפי' ראיתי מחכמי הדור מסכימים לדעת הרמב"ם גם שמדברי החכם הש' המהר"ר עובדיה נר"ו נר' שלקח בפשיטו' פי' רש"י מ"מ איני אומר שיעשו מעשה אם לא שיסכימו חכמי גבולנו אשר בזמן הזה.

169

ק״עתשובת שאלה

170

קע״אגט שבא מארץ מרחק והיו בו כמה גמגומי' א' שבמקו' בא' בשבת כתוב בראשון בשבת ב' שהיוד מאמצע השין לא היה נוגע בשנים או ג' שיניין גם באותיות אחרות שלא היו נוגעין כהלכתן להיות גוף ח' בפרט גימל דכל גבר. עוד ג' שכתוב יוסף בן חנוך המכונה גראסייאנו ויש כאן כפי הנר' ב' טעיות א' שכתב מהררי"ק שרש ק"ו שאין לכתוב כנוי האבות בגט כלל לא מן הבעל ולא מן האשה הרי א' שכנוי זה ודאי חוזר לאב המגרש וברור הוא עוד ב' שנר' שגראסיינו קורין כן מצד שם חנוך שנגזר מחן והרי כתב מהררי"ק שרש קס"ב בחיים שקורין ביואנטי שיש לכתוב דמתקרי ולא המכו' כיון שהוא יוצא ממש מלשון עברי אמנם אם יראה בעיני החכמים מורי וגבירי דיש להכשיר בשעת הדחק כזה שב' בחורו' הא' הלכה מפהעיר שאלוניקי לפיזארו ולפירארה והביאה בתורת שליחות אלו הב' גיטין שבשניהם כמעט יש אלו הגמגו' בשוה והנה העניה הזאת אומרת שכמעט אין לה תקנה בעולם לחזור לשם לא היא ולא אחר בעדה ליקח גט לשום א' מהבנות לכן ראיתי לכתוב דעתי כאן בקוצר ודעתי להכשיר בשעת הדחק כזה הטעם שאע"פ שאלו הדברים נכתבו בספרי הפוסקים נראה דלאו לעיכוב' לגמרי כמו בראשון דאע"ג דלכתחלה היה ראוי לכתוב בא' בשבת כמו שכתוב יום א' וכן נמצא בדברי חכמים תמיד בא' בשבת נר' לע"ד דמ"ש בראשון לא הפסיד שהמשמעות א' גם במה שלא היו נוגעין האותיות כראוי הנז' דקדקתי בהן וראיתי שלא היו בתורף הגט שהרי נראה מתוך תשו' הרמב"ן ז"ל שאפי' שחסר אות או תיבה מן הטופס דאין לפסול בכך ותשובת הרשב"א דמכשי' בחסרון וי"ו דוכדו כל זה הביא הב"י עלה קנ"ח עמוד ב' גם ראיתי שאלו האותיו' שלא היו כהלכתן היה ודאי נקראת ע"י תינוק כהלכתו אמת כי שין א' שמנין הזמן במלת י' השין של י' לא היה נוגע הקו האמצעי כהלכה ואחר הדקדוק אמרתי שגם בזה יש להקל והטעם שאע"פ שהזמן נר' שהוא מן התורף מ"מ הזמן אינו אלא מדרבנן או משום פירות או משום שלא יחפה ואע"ג דאפשר דאלים כשל תורה מ"מ יש צד להקל יותר כיון דקי"ל שאם לא כתב הזמן כלל ונשא' בגט שאין בו זמן לא תצא אפי' אין לה בנים עוד מטעם ב' נר' בעיני להכשיר לפי שדקדקתי שהשין כתובה כזה ?ש שהקו האמצעי סופו של הקו היה נוגע למטה וראש הקו שהוא כמין יוד לא היה שם נוגע אלא שנר' ודאי היה מחולק הקו בעצמו עד שאפי' שלא היה שם היוד היה נר' שין גם ראיתי שדעת הח' הר"ר יוסף קארו נר"ו דעתו להתיר אפי' אם הוא בתורף בדיעבד וא"כ היה נר' שיש לסמוך בדבר כזה כיון דתנוק קורא יפה וכ"ש בדבר כזה שכל תיבות המנין שלמים ועשוים כסדר רק שין זו שאינה משונה אלא בדבר הזה דמזו נר' ודאי יש להכשיר גם מלשון שנכתב המכונ' דקדקתי בלשון מהררי"ק בשרש הנז' וראיתי שכתב וז"ל ואע"ג שכתב בסמוך דנהגו לכתוב המכונ' כששם הב' בלשון לעז היינו דוקא כשהשם בא מחמת כנוי כגון משולם המ' דורנט או יחיאל המ' בונין וכיוצא בהם שאין השם דומה כל כך ללשון עברי דאז ודאי הוי כנוי אבל כשהשם יוצא ממשמעו' העברי כיוצא בנדון הזה שהרי הורגלו הכל ליודה ליאון או ליאוניש פשיטא שכל הכתוב כזה ובכיוצא בזה המכונה אינו אלא טועה ע"כ מדקאמ' שאין השם דומה כל כך כו' ולא קאמר שאין השם דומה כלל או דומה ותו לא משמע ודאי דאפי' דדומה קצת כיון דאינו דומה לגמרי לשון הלעז ללשון עברי יפה יש לכתוב המכונה וחנוך בלשון עברי הוא נגזר מחינוך הבית וכמ"ש חנוך לנער ואין ממשמעותו חן וא"כ נראה דהוי דומה למשול' המכונה דונרט ועוד נאמר לי כי בין הגוי' קורין ליוחנן זה השם גראסיינו משמע שאינו לשון היוצ' ממשמעות העברי ודאי והרי מהררי"ק ז"ל בעצמו כתב לשון ספר העיר שכתב וז"ל ובשמות ידקדק כגון יודה דמתקרי ליאון וכיוצא בזה ואם הוא כנוי שאינו דומ' ללשון העברי יכתוב המכונ' כגון יצחק המכונה חקינייט או משולם המכונ' דורנאט והלא יצחק הרי דומה קצת לחקינייט ואפי' הכי כתב המכונה כמו במשולם דורנאט ואעפ"י שבתשוב' הנז' כתוב בזה הלשון ואם הוא כנוי שאינו דומה קצת נלע"ד טעות מלת קצת ואפי' אם נוכל לפרש שרוצה לומר שאינו דומה אפי' קצת שהרי אינו טבע לשון שה"ל לומר שאינו דומה כלל. ועוד שהרי עינינו הרואות שדומה קצת חקינייט ליצחק אלא ודאי שיש לומר כמ"ש או למחו' מלת חיני ולכתוב שדומה קצת ור"ל דוקא יודה שלשון לעז ממש ליאון ואעפ"י שאינו לעז של יודה הוא לעז של ארי שיודה נקרא ארי וכן חיים ביואנט אז צריך לכתו' דמתקרי אבל כשאינו אלא קצת יש לכתוב המכונה וכן בנ"ד אע"ג דחנוך דומה קצת לגראסייאנו מ"מ מאח' שאינו משמעו' לשון חנוך ממש שפיר הוי למכתב המכונה הנלע"ד כתבתי וחתמתי:

171

קע״בשאלה העדיות הללו נתקבלו על אשה אחת שנאבד בעלה שהי' ובנסעו מליפנטו לחזור לעירו ללארסו לא הגיע לביתו ומקומו לא נודע איו והעידו אלו העדויות וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא כדאתא קדמנא ה"ר אליה בכמ"ר כלב ואמר לנו בתורת עדות איך בהיותו יושב בחנותו ביריד לאשונה בא תוגר אחד באייבודה מכפר לאקסו קרייה ואליזרו לקנות בגד ממנו והוקרה מקרה שאז היו מדברים ע"ע הריגת שלמה כרוב נ"ע ושאל התוגר הנז' ליהודים הנז' על מה אתם מדברים והשיב לו היהודי הנז' לתוגר הנז' איך היו מדברים על ענין יהודי אחד אשר נהרג אז השיב הבאייבודא הנז' מסיח לפי תומו איך בהיותו בכפ' ליזירו אשר הוא באייבודה מאותו הכפר איך ידע ידוע אמיתית מפי מגידי אמת איך קודם יריד מושקולור יצא יהודי א' מליפאלטו לבא לביתו ללארסו עם חברת ד' חמרים שהיו מכפרי לארסו קרייא וליזירו ובדרך הרגו החמרים האלה ליהודי הנז' ולשבוי אחר שנתערב עמהם בדרך ולקחו מהשבוי פרחים הרבה וכשומעו הבאייבודה הנז' השמועה הזאת תפס החמרים האלו והכה אותם במכות והוד' גם הם איך הרגו ליהודי הנז' ולשבוי הנז' שנתערב עמהם בדרך ואכל מהם אלף לבנים ולא יותר בהיות כי לא היה תובע בדבר והחמרים האלו היו ב' מכפר ליזירו וב' האחרים מכפר קרייא כל זה העיד בתורת עדות ה"ר אליה בכ"ר כלב הנז' משם הבאייבודה הנז' מל"ת היה זה יום ה' ה' ימים לחשון שנת השי"ב ליצירה והכל שריר וקים: דוד בכ"ר שמואל ליואן דיין שלמה בר אהרן הכהן דיין: אברהם בכ"ר אליה יונה דיין:

172

קע״געוד הועד וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא ב"ד דחתימין לתתא כדאתא קדמנא חיים בר משה הדר עתה בלארסו והעיד בת"ע ואמר לנו איך היה מדבר עם תוגר אחד שמו מהמדי על עניינם ואמר התוגר הנזכר לחיים בר משה הנז' איך לא בא פלו' טבח מליפאנטו במושקלורי והשיב חיים הנז' לתוגר הנז' הלא ידעת כי היהודים פחדנים הם פחד ולא בא אז השיב התוגר הנז' מסיח לפי תומו לחיים הנז' האמת אתכם אי בודאי יש לכם להתפחד כי אני שמעתי שמועה אמיתית ודאית איך עתה מקרוב נהרג יהודי אחד שהיה לו אחות בפטרא החדשה ודירת היהודי הנהרג בלארסו בנסיעתו היהודי הנז' מליפאנטו לבא לביתו בלארסו נהרג הוא ושני חמרים עמו קרוב מליפאנטי כל זה העיד חיים בר משה הנז' משם התוגר הנז' מל"ת היה זה יום אחד כ"ד לחדש תמוז שנת השי"א ליצירה פה לארסו והכל שריר ובריר וקים ברוך קארפליו דיין שמואל טולווי דיין יצחק בר דוד דיין

173

קע״דעוד הועד וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ג'אמילה אלמנת רבי חפץ נ"ע והעידה בפנינו בת"ע כי בהיות שנשמע לבת קול אומר' שלמה כרוב נהרג ולא האמין לבת קול מיד כשבאו יהודים מיריד מושקלור הלכה להם ושאלה השמעתם או ידעתם דבר משלמה כרוב ומיד ענה יהודי א' מהם ואמר ממי שאלתם משלמה כרוב שלמה כרוב כבר עבר מהעולם ולכן אם יש פה העירה מי שיבכה אותו תאמרו לו שיבכהו כי הוא כבר עבר מהעולם. וגם באה בפנינו אסתר אלמנת רבי יהודה לירמה נ"ע והעידה ג"כ כי בהיות שגם היא שמעה הבת קול אומרת שלמה כרוב נהרג גם היא הלכה מיד כשבאו יהודים מיריד מושקו לור ושאלה גם כן ליהודים ואמרה הידעתם או שמעתם דבר משלמה כרוב והשיב יהודי אחד ממי שאלתם משלמה כרוב שלמה כרוב כבר הרגו ושחטו אותו כל זה העידו בפנינו אלו אנשים בת"ע היה זה פה לארסו יום ב' כ"ד יום לחדש אב שנת השי"א והכל שריר ובריר וקים. יצחק בר דוד דיין שמואל טולזי דיין יצחק פיסו דיין

174

קע״התשובה

175

קע״וה' היודע ועד שמיראי הוראה אני ובפרט בדבר ערוה כאשר ידוע כמה קשה עונשן של עריות אם לא שגלוי וידוע לכל יודעי דעת כמה חשו חז"ל לעיגונא דאיתתא וכמה קולות הקלו כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אשר מזה אין צורך להאריך באופן שאין ס' אלא שמשא מוטלת על כל אדם להטריח עצמו ולפקח להציל כל בת ישראל מעגון כפי כחו על הדין ועל האמת גם נכנסתי בדבר הזה להיות החכם אב העגונה הבחור' הזאת שמו ה"ר משה דאסה י"א ידעתיו מימי קדם יודע ומבין למד בישיבת החכם הש' כמה"ר לוי ן' חביב זצ"ל בימי חרפי הייתי שם ולאהבתו ראיתי להעלות על ספר דעתי אם יסכימו החכמים השלמים מורי וגבירי ואבא בדרך קצרה כי ה' יודע כי אין לי פנאי להאריך מכמה סבות וזה החלי גלוי וידוע שהלכה רווחת בישראל שמשיאין אשה ע"פ עדות אשה ועפ"י עבד ועפ"י גוי מסיח לפי תומו ואפי' גוי מל"ת מפי גוי מל"ת ואפי' דאיכא למימר מאן לימא לן דגוי הראשון מסיח לפי תומו א"ה משיאין אשה ע"פ עדות כזה כמו שהוכיח מהרר"י בעל ת"ה ז"ל בתשובה רל"ט ומהרי"ק ז"ל בשרש קכ"ב ואע"ג דר"י בר ששת ז"ל חולק על זה בתשו' דאין גוי מפי גוי נאמן מ"מ ראיות הרבנים הנז' גדולות וחזקות כראי מוצק ואחרי דבריהם אין להרהר וכך המנהג פשוט ודאי הלכה למעשה כדברי הרבנים הנז' וא"כ כ"ש שיש להתיר זאת האשה מעדות אנשים המעידות מפי האנשים היהודים אשר באו ממוש קולור שהעידו עליו על רבי שלמה כרוב ה' ינקום נקמתו ואע"פ שאם היו אותם היהודים אשר העידו על שלמה כרוב בפנינו היינו בודקים אותם לראות איך ידעו ובמה ידעו שנהרג זה שלמה כרוב הנז' מ"מ עתה שאינם בפנינו אלו אנשים שהעידו מפיהם אין אנו צריכים לחקור עוד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות גירושין וז"ל כבר הוכחנו שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' שמע מאשה ששמ' מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פ' ואני ראיתיו שמת שואלין אותו איך ראית ובמה ידעת כו' וכתב המ"מ ז"ל וז"ל דבר ברור הוא שאעפ"י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעים האומר הא' כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר י"ש אבל מ"מ נ"מ דעד מפי עד אין מוטל עלינו לחקור ולדרוש דבר אלא ראוי לקבל העדות כפשוטו ומעתה אני אומר שמה שראוי לנו לחקור בדין זה הם ב' דברים הא' כי שמא יאמר המפקפק שראוי לחוש בדין דדילמא אלו היהודים שאמרו לאלו האנשים ששלמה כרוב עבר מן העולם כו' והאחרת שאמר ששחטו כו' והכל כמ"ש בעדיות היה מצד הקול שנשמע ביריד בהיותם במושקולור ולפי שיצא הקול שלא בא האיש לביתו ליום הכסא וע"ז אמרו שודאי נהרג אבל לא להיותם יודעים האמת הם בעצמם וירצו לדמות זה למאי דאמרי' פ' בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלי"ם אכלו כוורי לחסא מדבורי' דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואנסיבא טעות היה כמ"ש בפי' ממסקנת הגמ'. הרי שאפי' רב נחמן טעה בלשונו ודבר באומד הדעת שאכלו כוורי לחסא מפני השמועה לבד ששמע שטבע חסא וכ"ש בשאר בני אדם שאפשר לומר שדברו כן מאומד הדעת אלא שנר' דלא דמי כלל דה"מ בטביעה הוא שדרך בני אדם לדבר על האופן הנז' באומד הדעת לפי שרוב הנטבעים מתים ומפני זה היה הדין נותן שכל אשה שטבע בעלה במים שאין לה סוף אפי' שלא ראוהו אח"כ שהיא מותרת לינשא דמן התורה אזלינן בתר רובא אלא שחכמים החמירו בדבר ערוה ועכ"ז אמר שאם נשא' בדיעבד מותרת וכדאמרי' בגמ' אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחי' אבל אינסיבא לא מ"מ ולפי זה אם מצינו בטביעה שאדם מדבר ואומר מת פ' וכיוצ' בזה יש לחוש שמא מאומד הדע' אמר כן בכיוצא בנ"ד ודאי נר' דליכא למימר הכי כדי לעגן שום אשה וכן נ"ל מדברי הרב הגדול בעל ת"ה ז"ל בפי' סי' ר"מ וכי האי גוונא איתא בתשובה מור"ם דאם העיד העד לאח' שלשה ימים לא אמרי' לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרי' דידע שנהרג כו' עד אלמא אזלי' בתר סתם ולא ודאי דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת כו' עד וי"ל שאין לדמות נ"ד לההיא דמרר"ם דהתם כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באים לחוש שמא לאח' שלש' ימים ראהו כיון דהשתא לאחר ג' ימים הוא מעיד ודאי כי האי גוונא סמכי' אסתם דבריו דכיון שמעיד שנהרג תלינן דידע בודאי שנהרג ולא חיישינן למלתא אחריתי אבל בנ"ד דבגוף העדו' איכ' למיחש שהרי סיים דבריו מ"ש בה עבור חיותו היינו הטביעה שראה ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בנה' גדול קורין עליו שם מיתה כדפרישית לעיל ולא סמכינן אסתם למימר דודאי ידע שמת אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי עלמא למימר עכ"ל. עיד כתב בסו' וז"ל ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה הימנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע אח"כ כתב חור אחד לחבירו דרך שמועות או דרך התאוננות על ראובן הלזה שמת והזכי' עליו בכתיב' להדי מיתה והטביעה אין אומרין נתיר את אשתו דהא כתב א"ז כו' עד דהכא אמרי' דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה מכל הני לישני משמע בהדי' דלא אמרי' הכי אלא דוקא בטביע' משום דרגילי אינשי בהכי כנ"ל אבל בענין אחר לא אמרי' אלא דנקטינן העדו' כפשוטו ולא חיישינן לאומדנות להחמיר כנ"ל פשוט וא"כ עדו' הנשים שהעידו כנ"ל עדות גמור הוא ובפרט האשה שהעידה שאמר לה היודי שלמה כרוב הרגו ושחטו אותו דאפילו שהיינו רוצים להחמיר אפי' שלא בענין של טביעה לומר שמא מחמת הקול אמר כן היינו אם היה אומר שלמה כרוב הרגו אותו לבד אבל מאחר שדקדק לומר ושחטו אותו אית לן למימר בודאי דהוא ידע שפיר הענין ולכך אמר כן כי כבר היה אפשר שהרגוהו ושלא שחטוהו אלא בודאי נראין הדברים בפירוש כמו שאמרנו ולא אמרתי זה אלא לרווחא דמלתא אבל דעתי הוא שאינו צריך ובפרט כאשר העידו מפי ישראל אלא שהאמת הוא החלוק שאמרתי. אבל מכל מקום יש לראות אי חיישינן לתרי שלמה כרוב שהרי אשה זאת אשר העידה מפי היהודי הנז' נר' שהיהודי לא היה יודע מקום האיש ההוא ובפרט הראשונה שאמרה שאמר היהודי אם יש פה העירה כו' גם השניה לא מוכ' שהע' היה מכיר מקומו גם לא הזכירו שם אביו ומן הנר' שיש לחוש שהרי מהררי"ק שרש קפ"ה חושש טובא להכי והביא לשון הר"ם במז"ל מפ' י"ג דהלכות גרושין וז"ל בא עד א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלו' אומר להם שמת יצחק בן מיכאל כו' ודקדק הרב הנז' שצריך שיזכיר שמו ושם אביו ושם עירו בפרטות גם הביא לשון רבינו ישעיה מטראני שכתב כן בפי' וז"ל באו עדים ואמרו שמת יוסף ב"ש מעיר פלו' מתירין את אשתו כו' עד דאם יאמרו העדי' יוס' בן ש' מת ולא ידעו מאי זה עיר היה אע"ג שלא הוחז' יוס' בן ש' בעיר הזאת חוששין ליוס' בן ש' אחר בעולם ואין מתירין אשתו של יוס' ן' ש' הידוע לנו עכ"ל והרי לך בהדיא שצריך להזכיר שם עירו ולא סגי בהזכרת שמו ושם אביו ואע"ג דלא הוחזק לנו אחר בעירו שיהא שמו כן והוצרך הרב מהררי"ק מטע' זה לבקש אומדנו' וטענות חזקות רבות בכמות ובאיכות להתיר האשה ההיא כאשר יראה המעיין בספרו וע"כ צריך בודאי לראות אי זה דרך ישכון אור על מה נסמך להתיר האשה הזאת כיון שלא הוזכר בעדות אלו הנשים שם מקומו ולא נודע איו אלא שנר' מתוך כמה לשונות שכיון שהזכיר שמו ושם אביו מספיק שהרי בתוספתא שנינו וז"ל אין מעידים עד שמכירין שמו ושם עירו אבל א' יצא מעיר פלוני מפשפשין כו' והביאה הנמוקי וכתב וז"ל ופסקה הרמב"ם בהלכותיו ומן המשנה ששנינו מעשה שעמד א' על ראש ההר כו' ושוב מעשה כו' אין להוכי' לא זה ולא אותו שנר' שמשנתינו לא נחית להכי אלא דרישא אשמועי' החדוש שאע"פי שלא מצאו שם אדם משיאין אשתו ולא אמרינן דלמא שד הוה וסיפ' אשמועי' שאע"פי שהלכו שם וראו הגוף ההוא שם ולא הכירו אותו א"ה תנשא אשתו אבל הרמב"ם הביא המשנה ושנה לשונה וכתב וז"ל ראו א' עומד מרחוק ואמר שהוא פלו' בן פ' או פלוני ממקום פלו' כו' עד משיאין את אשתו ובלשון אחר ג"כ וז"ל אין אומרין באומד הדעת כו' עד ויכיר שמו ושם עירו גם כתב לשון הירוש' מצאו כתו' בשט' מת איש פ' בן פ' או נהרג פ' ן' פ' עוד כ' וכן מי שנשתת' כו' עד וכתב שמת פ' בן פ' סומכין על כתיבתו ותנשא וא"כ מן הראוי היה לומ' סמי חדא מקמי כל הני כ"ש דהתם אפשר דלאו דוקא שתלך למקום פלוני אלא הוא הדין אם בא א' לפנינו ואמר אמרו לי ב"ד פ' שפלו' בן פ' מת אין חוששין שמא אחר יש ששמו כך אלא דנקט הכי דאורח' דמלתא שמי שאומר כך משם ב"ד הוא שמזכירין לו באיזה מקום יאמר זה הענין גם שלקח הנר' ממעשה הגמ' מפ' האשה שלום מיצחק ריש גלותא שהיה הולך מקורטוב' כו' כדאיתא התם ומעשה שהיה שם כך היה ששלחו מהת' למקום הנז' יצחק ריש גלותא מת ולהכי נקט הרמב"ם זה הלשון ולא מפני שצריך דוקא שמו ושם אביו ומה שהזכיר שם אביו הרמב"ם היינו במקום כנוי ריש גלותא וכן נראה מוכרח כל זה מתשו' הרא"ש כלל נ"ב בעדות דמכלול בן מלול והוא הוכיח מלשון הרמב"ם דיצחק בן מיכאל הנז' דבשמו ושם אביו די וא"צ שם המקו' והוא ידע טפי בדברי הרמב"ם ממהררי"ק הגם כי אפשר שמהררי"ק לא ירד לדקדק כך באותו הלשון אלא מטעמא דאשכח לשון ה"ר ישעיה מטראני אמנם נר' שכל הפוסקים האחרים אין סברתם כן וכן מצאתי תשו' הר"ן שהביא התוספתא הנז' וכתב וז"ל יפה אמרתם אע"פ שאמרו בתוספתא אין מעידים עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אמדן דעת של אמתלאות וכן נמי שאין סומכין על שמו בלא שם עירו דאיכא למיחש לאחר שכן שמו נר' בפי' שכשמזכיר שם עירו אינו צריך שם אביו הפך סברת מהררי"ק וכן מצאתי במרדכי וז"ל על האשה אשר שאלתם אם היא מותר' לינשא אם לאו אומר אני אחרי שר' יוסי מעיד מפי עד שמת רבי אשר בר יוסף אשתו מותרת לינשא אע"פי שרבי יוסף אינו בפנינו אלא כתב ידו כו' הרי שנר' לו שהיה צריך ראיה לעדות בכתב ולא חש כלל למה שלא הזכיר שם עירו מכל הני מוכח שלדעת רוב הפוסקים שמו ושם אביו או שמו ושם עירו סגי ונר' דסברת רבינו ישעיה יחידאה וזכורני קצת שכן פסק מורי מהררי"ט ע"ע בת הזקן רבי עמנו אל בדורו נ"ע שהרגו חתנו ולא נמצה אלא מי שהעיד כיוצא בזה והפסק היה בידי אלא שבעונות נאבד ממני בשרפה ועכ"ז לבי הומה לי ורואה אני שאריא שאג מי לא ירא לעשות מעשה בדבר ערוה נגד מהררי"ק עם ראייתו מהרב רב' ישעיה לכן נ"ל לצרף עדות זה עם עדות התוגר השני אשר נ"ל שבאותו עדות די והותר אלא שנ"ל שצריך בדיקה קלה לפי הנר' והיא זאת אם יש אדם אחר שיהיה לו אחות בפטרא ודירת האדם בלארסו ג"כ ושנאבד ג"כ שאז היה לחוש בודאי מי יודע על מי מאלו היה מעיד התוגר ואף גם זה היה ראוי לחוש בתנאי שהיה ג"כ היהודי השני הסר קרוב לאותו הזמן שאל"כ אין לחוש ובדיקה זו נראה בלי ספק קלה מאוד ועם זה האשה מותרת כאשר יתברר שלא נאבד איש אשר דירתו בלארסו ושיש לו אחו' בפטרא באותו זמן וכמ"ש הר"ן בתשו' אשר זכרתי למעלה וז"ל אע"פי שלא הועד בפניכם על שמו יפה אמרתם כו' עד אבל בודאי כל שמעיד בדבר ברור שא"א לספק באחר משיאין את אשתו אעפ"י שלא הזכיר שמו ודבר ברור הוא זה כו' עד וכ"נ סיפא דתוספת' אבל אמרו א' יצא מעיר פ' מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא זה תנש' אשתו וכמ"ש ואין להאריך בזה:

176

קע״זשאלה ראובן שלח גט לאשתו וכתב בשטר השליחות אם לא אבא ואתראה בפני ב"ד חשוב ובפני אשתי הגט יהא גט ואם אבא ואתראה בפני ב"ד חשוב ובפני אשתי הגט לא יהא גט ונפל הספק אם נפרש שהתנאי הוא על ב' דברים יחד בפני ב"ד וגם בפני אשתו או אם נאמר דהויו של ובפני אשתי משמשת בלשון או כוי"ו ומקלל אביו ואמו ובהתראות בפני א' מהם או בפני ב"ד אפי' שלא יתראה בפני אשתו יתבטל הגט או בפני אשתו אפי' שלא יתראה בפני ב"ד ג"כ יתבטל הגט ובשטר השליחות לא היה כתוב בו נאמנות לאשה וא"כ אם נתפוש הפי' הב' נמצא שאינה מגורשת ואיכא למיחש שמא פייס:

177

קע״חתשובה

178

קע״טנראה בעיני כפי הדין שכדי לבטל הגט צריך שיתראה בפני ב"ד וגם בפני אשתו ולא מבעיא לדברי רבי יאשיה דאמרינן במסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד אשר קלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל ופרש"י ת"ל אביו ואמו קלל כלומר סמך קללה בראש המקרא לאביו ובסופו סמך לאמו ע"כ משמע בפי' דאי לאו הכי הוי לן למימר דוקא אביו עם אמו אבל אביו שלא אמו או אמו שלא אביו לא דהכי משמעות' דוי"ו להוסיף וא"כ פשיטא בנ"ד דלדעת ר' יאשיה לבטל הגט צריך שיתראה בפני ב"ד וגם בפני אשתו וכל עוד שלא נתראה בפני ב"ד חשוב אפי' יאמר שנתראה בפני אשתו הגט גט אלא אפי' לדעת רבי יונתן דפליג התם ארבי יאשיה דאמר התם רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע א' בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ופירש"י וז"ל רבי יונתן אומר מתחלת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהן עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתוב בו לא תחרוש בשור ובחמור ופורט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו והואיל ואתא לידן אמינא ביה מילתא בדברי רש"י גם בדברי התוספות שהקשו לרש"י וז"ל ותימא א"כ לרבי יאשיה אמאי כתי' בהו יחדיו אלא ע"כ כו' עד אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע"כ ותחלה קשיא לי בדברי רש"י דכיון שלכאורה וכן הוא האמת שמשמעותו הראשון מן הוי"ו והעקרי הוא להוסיף ע"ע ראשון וכמו שנר' בפי' מדברי רש"י שכ"כ ואע"ג דוא"ו מוסי' משמ' נמי כנ"ל משמ' אם כן דמשמעות' הראשונה ועקרי של ויו להוסי' א"כ למה הוצר' יחדיו שהרי אפי' בלא יחדיו הייתי לוקח משמעות הואו להוסיף וכבר היינו יכולי' לומר דלגופי' לא איצטריך אלא כדי ללמד על המקלל דבאביו בלא אמו ואמו בלא אביו חייב וכיוצא בזה במקום אחר אבל אינו נר' כן מפרש"י שהרי כתב שהוצרך לפרוט בכלאים שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו ונ"ל דאי לאו יחדיו הוה אמינ' דלא תחרוש בשור לבדו ובחמור לבדו אע"ג דמשמעות' דואו להוסיף מ"מ כיון דקי"ל דכל היכא דאיכא למדרש לקול' ולחומרא לחומרא דרשינן ולא לקולא ומשו"ה איצטרי' יחדיו והשתא בדברי תוספות קשה מאי קאמרי אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו מה סברא היא זאת דצריך הכתוב לפרוט יחדיו הלא בלא יחדיו משמעות הראשון של ואו בא להוסיף כנז' אלא שזה כבר נתקן במ"ש מלפרש"י מאבל אכתי קשה כיון דמסברא יש לנו לומר שפי' הואו לחלק א"כ לרבי יונתן שתי תכיפות בכלאים מנין דמיחדיו לא מצי לאפוקי משום דאית לן למימר דאי לאו יחדיו הוה אמינא כל א' לבדו בשור לבדו וחמור לבדו כ' רחמנ' יחדיו עד שיהיו שניהם כא' אע"פי שאין קשורין וכן בצמר ופשתים הייתי אומר שלא ילבש בגד של צמר לבדו או של פשתים לבדו כתב רחמנ' יחדיו עד שיהיו שניהם כא' אבל קשירה בשור ובחמור וב' תכיפות בצמר ופשתים מנלן והאמ' כי קושיא זו היא גדול' בעיני ואיני יודע לה תירוץ אם לא שנאמר דלדעת רבי יונתן לא בעינן ב' תכיפות אבל אין נרא' כן מדברי התוס' ריש פ' אותו ואת בנו וא"כ צריך לבאר דברי התוס' מאי הקשו לפי' רש"י מדברי רבי יאשיה לרבי יונתן: ונרא' בעיני שכך פירושו פירוש הקונ' כדרך שפי' בכלאים ותימא כו' והכונה דמדברי ר' יונתן נר' שמביא ראיה לדבריו מדהוצרך הכתוב לפרוט יחדיו בכלאים ועל זה הקשו התוס' שאם מלת יחדיו לא בא למעוטי שלא נאמר כל א' לבדו א"כ הקושיא גדול לר' יאשיה דלדידיה יחדיו לא איצטריך כלל אלא ודאי על כרחין אית לן למימר דיחדיו לא איצטריך אלא לשתי תכיפות כו' וא"כ השתא קשה לר' יונתן מה ראייתו מדהוצרך הכתוב לפרוט יחדיו בכלאים לעולם אימא לך דבלא יחדיו משמע שניהם כא' כר' יאשיה ומה שהוצרך הכתוב יחדיו בכלאים ללמדך שצריך קשירה בשור וחמור או שתי תכיפות בצמר ופשתים אלא שודאי ר' יונתן לא הביא ראיה מקרא דיחדיו דכלאים דידע דאין משם ראיה כנזכר מ"מ ש"מ דאפי' לר' יונתן דדריש ויו לחלק אינן אלא בלישנא דקרא משום הא דקי"ל כל היכא דאיכא למדרש כו' אבל בעלמא ודאי לית לן למנקט הו"יו אלא כמשמעות הראשון והעיקרי שבא להוסיף ולא לחלק וכבר ראינו בכמה מקומות שיש הפרש בין לישנא דקרא ללישנא דעלמא נקט ואי לא תימא הכי אלא דבלישנא דעלמא נמי סבר ר"י דוי"ו לחלוק אתי א"כ כל הני משניות דתני בפ' המוכר את הבית מכר הדלת ובפ' המוכר את הספינה דתנן התם המוכר את הבית מכר את הדלת כו' עד בזמן שאמר לו הוא וכל מ"ש הרי כלם מכורים ומה הועיל במ"ש הוא וכל מה שבתוכו כבר נוכל לפרש הוא או כל מה שבתוכו וכונתו לתת הברירה לקונה שיקנה מה שירצה מהן או הבית או מה שבתוכו והיה ראוי לומר כן דהא בכל דוכתא קי"ל דכל היכא דאיכא ספקא בדיני ממונות חומרא לתובע וקולא לנתבע וכדי להסיר כל ספק היה ראוי שיאמר היא עם כל מה שבתוכו וכן אמרינן התם אמר רב דימי מנהדרעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה קני לך מארעית תהומא עד רום רקיעא מאי טעמא עומק' ורומא בסתמ' לא קני אהני עומק' ורומ' למקני עומק' ורומ' התם נמי אמאי מהני לימא עומקא או רומא עד שיאמר עומקא עם רומא אלא ודאי דפשיטא דע"כ לא פליגי רבי יאשיה ורבי יונתן אלא בלישנא דקרא אבל בלישנא דעלמא כ"ע מודו דוי"ו להוסיף אתי לא לחלק וכן ראיה מהא דגרסי' פ"ב דמס' י"ט והביאה הרי"ף בפ' מי שמת וז"ל ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לפ' ולינסוב ברתי כו' כתב הרי"ף וז"ל מ"ט לישנא קמא לישנא דמתנה בין בזוזי בין בברתא הלכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד מנייהו שקיל ע"כ משמע בהדיא דוי"ו בעלמא להוסיף אתי ולא לחלק וכן מצאתי בתשובת מהררי"ק ז"ל שרש י' שכתב וז"ל אבל סיפא דמלתא הוי סתמא דאיכא למימר דהכי קאמר קבל עליו רבי יעקב הנז"ל שלא לקבול את אשתו כלל משום תביעת ממון ושלא לתבוע אותה כו' עד וגם משמעות הוי"ו דושלא לתבוע אוחה מוכח שבא להוסיף ע"ע ראשון וכדקאמר בכל דוכתא וי"ומוסיף ע"ע ראשון ע"כ הא קמן דלא נסתפק הרב כלל לומר שבא הוי"ו כלישנא דעלמא לחלק אלא ודאי לכ"ע להוסיף בא א"כ לא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ט' מה' גירושין וז"ל הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש אין חוששין שמא בא וכתב הר"ן שטעמו לפי שהוא סובר דחשש דשמא פייס ובא מדרבנן בעלמא הוא וא"כ כפי זה בנ"ד אין לחוש כלל ועיקר לשמא וי"ו דובפני אשתו לחלק באה דודאי אין לספק בזה אלא יכולים אנו למשכן עצמינו דלהוסיף בא כמו בכל דוכתא אלא אפי' לדעת הרא"ש שנר' מדבריו דחששא דשמא פייס הוי ספקא דאוריי' אפי' הכי בנ"ד ליכא למיחש למידי דודאי צריך שיתראה בפני ב"ד חשוב וגם בפני האשה ואז יתבטל הגט הא לאו הכי הגט גט כל זה נר' לפי השגתי להצעת השאלה הנז' אבל עדיין נסתפק לי אם צריך להתראו' בפני הב"ד והאשה יחד ואז יהיה בטל הגט אבל אם יתראה בפני הבית דין בפני עצמו ובפני אשתו בפני עצמה לא יהיה הגט בטל או דלמא בשיתראה בפני כל א' מהם בפני עצמו יספיק לבטל הג' עוד נסתפק לי ספק גדול ונולד לי זה הספק מדברי הטו' שכ' בשם אביו בא"ה סוף סי' קמ"ד וז"ל וכתב אדוני אבי הרא"ש בתשו' אם כשהתנה תלה ביאתו בעדים שלא יתבטל הגט בבואו אלא א"כ יעידו עליו העדים שבא ועבר הזמן ואינן מעידין שבא הרי הוא גט אע"פ שלא האמינם עכ"ל. מכאן משמע דדוקא כשתלה התנאי בפירו' בשיעידו אז צריך שיעידו ואם לא יעידו הגט הוי גט אבל אם אמר סתם ע"מ שאתראה בפני עדים והוא אומר אח"כ שנתראה בפני עדים אבל מתו או הלכו להם למדינת הים איפשר שיש להאמינו ונתבטל הגט או דלמא לאו כל כמיניה אלא שעל כל פנים צריך שיביא עדים שבא ואם לא יביא הוי הגט גט כל זה כתבתי ונסתפקתי בנ"ד באלו הספקו' ואח"כ חפשתי באמתחות תשובות הרא"ש ומצאתי תשובה אחת אשר ממנה נר' בעיני יתבארו כל הספקו' על נכון ואע"פ שהתשו' כתובה בעט ברזל ועופרת אמרתי להעתיק כאן מה שצריך ממנה וז"ל השאלה ראובן היה במדינת הים ושלח לו אשתו שליח קבלה ובקשתו שיתן לה גט ונתן גט לשליח בתנאי שאם יבא לעיר שאשתו שרויה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים תוך ח' חדשים שמסר גט ליד השליח או אם לא תהיה אשתו מצויה בעיר שיראה עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים יהיה הגט בטל ואם לאו שיהיה גט מעכשיו והנה עבר הזמן והאשה אומרת שלא בא כו' וז"ל התשו' במסקנא הלכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדים ונתן לה גט מעכשיו ליכא למיח' שמא ביטל הגט בדיבורו וגם ליכא למיחש שמא יוציא לעז שבא כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדי' שנתראה לאשה בפניהם או לזקן בפניהם הלכך אפי' לעז ליכא וגם ליכא למיחש שמא יאמר באתי בפניה ובפני עדים והעדים הלכו להם למדינת הים דכולי האי לא חציף איניש ע"כ. הרי נתבאר מדבריו כל ספקותי ראשונה שלא עלה בדעתו שלשון ובפני ירצה לומר או אלא בפשיטות לקח שצריך שיתראה בפני האשה ובפני העדים שיעידו שהם ראו שבא בפניה ופשוט הספק הב' שצריך שיהיה ההראות יחד ולא יועיל בפני האשה בפני עצמה ובפני העדים בפני עצמן ופשוט גם כן שאם יאמר שבא ומתו העדים או הלכו למדינת הים שחוששין מדקאמר לא חיישינן שיאמר הא אם אמר פשיט' דיש לחוש רק שעל הסתם אין לנו לחוש כל שאין אנו שומעין מפיו שב' זה מה שראיתי ושמחתי. והנה אח"כ הגיע אלי כתב מהח' הש' הרב המופלא כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו ורמז תשו' הרשב"א ז"ל חולק על הרא"ש ז"ל ואני מצאתי בספר ב"י י"ד עלה תע"ג וז"ל כתב הרשב"א בתשו' ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פ' כי אם ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך להלוות ברשו' לוי לבדו או לא תשו' פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן היא כל מקום שנאמר פ' ופ' כגון אביו ואמו קלל אם משמע שניה' כא' דוקא אי אפי' א' וא' בפני עצמו ואנן קיימ' לן כרבי יונתן דאמר משמ' שניה' כא' ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתו' יחדיו כדרך שפרט לך בשו' ובחמו' יחדיו ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כי אם ברשות ב' או ברשות א' מהם עכ"ל הרי זה סות' למה שכתבתי שדעתי היה שלא נחלקו אלא בלישנא דקרא אבל בלשון בני אדם לא פליגי ולא עוד אלא דקיימא לן בפי' כלל גדו' דבנדרי' וכן בשבועו' הלך אחר לשון בני אדם וז"ל הר"ן ז"ל בה' פ' שבועו' שתים בתר' והרמב"ם אמר שאלו כיוצ' בהם כו' עד ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרי' הלך אחר לשון ב"א וכן בשבועו' אחר כמה ימי' ראיתי תשו' הרב הגדול א"ם ז"ל שכתב וז"ל על א' שנשב' לקיים מאמר פ' ופ' כו' כתב כי הואו קושרת כו' עד ורחמנא ליצלן מהאי דעתא מלומר בנדון הזה משמע שניהם כאחד ומשמע כל א' בפני עצמו עד שיפרט יחדיו כי לא זו הדרך ישכון אור אפי' להחמיר כ"ש להקל שמחתי כי הסכימה דעתי לדעת גדול הדור וא"כ נ"מ מתשו' הרשב"א הנז' שדרך בני אדם לומר פ' ופ' וא"ו לחלק אתמה' דהא לא מצינו בזמננו ותו קשה לי מאד דאמרי' בגיטין פ' השולח דאמר אמימר הלכתא אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה וכתבו בתו' וז"ל ועוד אומר ר"ת ועל דעת רבים היינו כשאומר על דעת פ' ופ' וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו וכ"כ הטור בי"ד סי' וז"ל ואין נקראין רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פ' ופ' ופ' והרשב"א הוא בעצמו כתב בתשו' וז"ל אע"פ שכתבנו בשם ר"ת שאין דעת רבים אלא בפורטם אין עושים מעשה ע"ז כדבריו משמע בודאי דלא פליג עליה דר"ת אלא לומר שאפי' לא פרטם מיקרי רבים אבל כ"ש כשפרטם על האופן הנז' דמקרי רבים ולפי דעתו בתשו' חנוך הנז' אדרבא כל שאמר פ' ופ' אם נפרש ע"ד שלשתם או על דעת א' מהם אינו דעת רבים והוה ליה קיל יותר לכן אני אומר שצריך אני למודעי על תשו' הרשב"א הנז' מחנוך גם הייתי צריך לידע הא דקחמר דקי"ל כרבי יונתן מנא ליה דאמת דבפ' אלו הנחנקים משמע דברייתא סתמית כר' יונתן מ"מ איתא התם אלי' וקוץ בהשהרי לפי סוגיי' הגמ' צ"ל לרבי יונתן איש איש דברה תורה כלשון בני אדם ואמנם לדע' רבי יאשיה אצטרי' לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ואין ספק שאעפ"י שיש מקום שאנו אומרים דברה תורה כו' מ"מ דוחק הוא ובתחלת עיוני עמדתי בזה לשקול הלכה כמאן מתוך ההלכה ולא היה לי דעת להכריע גם כי חפשתי בהלכות ולא הביא בפ' הנז' מחלוקת דר' יאשיה ולא בפסקי הרא"ש ובסמ"ג כתב במל"ת רי"ד ברייתא דפ' ד' מיתות כפשוטה ואמרתי בלב' כי אם היה שהיה לנו לפסו' הלכה כרבי יונתן היה לו להביא סברתו ותו לא כל זה עמד בפני גם כי תחלת הדעת הייתי אומר שמשמעות דורשין היה ביניהם לבד שהרי לענין קלל' אב ואם הכל שוים ובכלאי' שור וחמור וצמר ופשתים ג"כ שוים אם לא שנאמר שלדע' רבי יונתן לא בעינן ב' תכיפות כפי דרכי בדבור הנ"ל ואם היה כן האמת אדרבא משם ראיה דהלכה כר"י דקי"ל דבתכיפה אחת אינו חייב וכמ"ש הרמב"ם הלכות כלאים סוף דבר שדברי הרשב"א מסופקים לי מאד עד שיש להסתפק אם הם דברי הרשב"א דלאו שמיה חתים עליה ועוד היה אפשר לי לומר בדוח' שאפשר שכונת הרשב"א לומר שכיון שדע' רבי יונתן כך יש לנו לדון דעת המנוה חנוך שדעתו ברשות שניהם אם אפשר ואם א"א כמו שמת ברשות א' מהם ואומד זה אמרי' כי דעת האב שלא להכשיל לבנו כל שאפשר סוף דבר יהיה מה שיהיה כיון שאפי' נניח שאמר בפני אשתי לבד לא הוי אלא חשש בעלמא ויש ספק אחר עתה אם נקטינן כדברי הרשב"א אי כהרא"ש ז"ל אפשר לסמוך להתיר וכ"ש דאיכא מאן דאמר דחששא דוליחוש כו' לא הוי אלא מדרבנן ותו שדברי הרשב"א מסופקי' לע"ד שהדין נותן להתיר:

179

ק״פאמר שמואל אנה ה' לידי וראיתי המקום שממנו מוכרח דהלכה כרבי יונתן והוא במציעא פ' השואל דאמרי' התם אביי סבר כרבי יאשיה ומתרץ לקראי כרבי יאשיה רבא סבר לה כרבי יונתן ומתרץ לקראי כרבי יונתן ותיכף כשראיתי לשון הגמ' נתיישב לי הספק שהייתי מסתפק מנין היה לו להרשב"א ז"ל דקי"ל הלכה כרבי יונתן דודאי כיון דרבא כר"י ואביי כרבי יאשיה ק"ל בכולי תלמודא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וכן מצאתי גם כן כתב הנמוקי בפ' הנז' בשם הרנכ"ד ז"ל והרשב"א ז"ל בתשו' ומסתמ' נר' שהיא התשו' הנז' עוד בלמדי ביני לבין עצמי מסכת זבחים מצאתי כתבו התוס' בפ' השוחט והמעלה עלה ק"ז וז"ל תימא דוק סוגייא דלא כרבא אלא כאביי דפ' השואל כו' למדתי מה שכבר ידעתי דטובה צפרנם של ראשונים מן הרגלים מכרסם של אחרונים ומ"מ ע"ע הדין במקומי אני עומד עוד דבור בפ' שור שנגח את הפרה כתבו התוס' האי סוגייא כרבי יאשיה וכן תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בפסקת נפל שור וכליו ונשתברו ע"ש ועתה אני תמיה כיון דהני סוגייות סתמיות כלהו אתו כרבי יאשיה איך דחינן כלהו מקמי ההיא דפ' השואל דקאמר דאביי סבר כרבי יאשיה:

180

קפ״אשאלה גט שנכתב שם המגורשת בסמך סול והיה ראוי ליכתב שול בשין ויש קצת עיגון אם יצטרך גט אחר מהו שתנשא אשה זאת בגט זה:

181

קפ״בתשובה

182

קפ״גשנינו בפ' הזורק שינה שמו ושמה כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ופירש ר"י בפ' המביא ב' דלא מיירי בשינ' שמו ממש דא"כ ה"ל למינק' לא כתבו כלל כו' אלא שינ' שמו שכת' שם דגליל ביהודה וטעמא הוי כמ"ש שם דגליל ביהודה אין מכירין לפ' ע"י שם זה ויאמרו שאין פ' זה הוא שגירש את אשתו אלא אחר ולכן פסול אבל בשם זה שאין כאן מציאות שני שמות אלא בין שיכתבו שול ובין שיכתבו סול כ"ע ידעי דעל אשתו זו ק' וליכא למיטעי ולמימר דעל אשה אחרת ששמה סול הוא כי אשת פ' זה ששמה שול כי מי שקורא לשם שול בשין לאיש שם סול בסמך ומי שקורא לשם שול בשין אלא זו וזה נגזר מלעז מלת חמה משא"כ במי שיש שם ר' במקום א' ושם ש' במקום אחר שהם ודאי ב' שמות מחולקים זה מזה ויש לטעות ולומר שאין זה פ' המגרש שהרי שמו כך משא"כ בנ"ד וגדולה מזו כתבו התו' בשם רבינו תם על משומד שמגר' אשתו בשם ישראל והביא ראיה דאמרינן כתוב חניכתו כשר ופי' בערוך אעפ"י שלא נכת בשם מובהק עד והא דקתני בברייתא בסמוך דאינה מגורשת עד שיכת' שם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא דאיתחזק בב' שמות עד דאותם שבגליל לא יכירו שם דיהודה ויאמרו שלא גירש יוציאו לעז על בניו ובסוף דבור זה כתב וז"ל א"כ כשהשמות דומים זה לזה שהכנוי דומה לשם לכתחלה כשר אף בכנוי ובנ"ד הגע עצמך ששם שול בשין הוא עיקר פשי' דשם סול בסמך לא גרע מכנוי קרוב ודומה ובפרט כי אותיות זשר"ס מתחלפות וא"כ היה נר' בוודאי כי אפי' לכתחלה יכול לכתוב שם סול בסמך כ"ש בדיעבד דכשר ומה גם עתה אם יש קצת דוחק מעגון דבלי ס' נלע"ד דאין להרהר ולפקפק בזה כלל דפשיטא וגדולה מזו כתב הטור בשם ב"ה וז"ל כתב הרמב"ם אם לא האריך בוי"ו או שלא כתב היודין היתרות או שכתב יודין שלא היה לו לכתוב הגט פסול ובה"ע כתב משמייהו דרבוותא כל הני דקדוקי דוקא כשהבעל כתב הגט או שהסופר כתבו מפיו ובא הבעל ואמר כונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אם אמר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם וטעה בא' מאלו והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא לכתחלה וה"נ לא גרע מזה אלא פשי' דאפי' נימא דהוי צד שנוי אינו אלא טעות סופר וט"ס כזה אינו פוסל כלל כ"ש שהאמת דאין כאן שינוי אלא תרוייהו חד שמא הוי ואין שום אדם שיטעה בזה לחשוב שאין זו האשה המתגרש' וא"כ הגט כשר הנלע"ד כתבתי הצעיר:

183

קפ״דשאלה במות' תלתא כחדא הוינא אנחנא ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ישועה בכ"ר אברהם ואמר אלינו דעו לכם רבותי כי היום י"ז יום שהיה יום ו' בין הערבים יצאתי מפתח ביתי ומצאתי את שני הבחורי' האלו שהם יהודה בר יצחק כהן ומושקו כהן ואמרתי לה' בואו עמדי ועברנו כולנו מבית אירנו ויצאנו חוץ לחצר מהבית הנז' וקראתי לבחור' פלורי בת ה"ר יוסף והיא ירדה אלינו ואח"כ הוצאתי ציקינו א' חדש וינצינו ואמרתי לה תקחי בעד קדו' ואתם תהיו לי עדים והיא פשטה ידה וקבלה אח"כ בא לפנינו מושקו הנז' והעיד בתורת עדות איך ביום ו' הנז' עתה י"ז ימים הייתי אני ויהודה הנז' הולכים יחד יד ביד ומצאתי את ישועה הנז' בפתח הבית של פאפולי החדשה אשר מתקן אותה עתה ואמר לנו בואו עמדי ותראו ענין א' ואנחנו הלכנו עמו ויצאנו מהבית חוץ לחצר שלה וראינו את הבחו' שהיתה עומדת בפתח של בין החצר של פאפולי ובין הבית של ר' יוסף אביה ואמר לה ישועה הנז' תקחי הציקינו הזה בעד קדו' והבחורה פשטה ידה וקבלה אותו ולא אמר' כלום והלשון הזה אמרו בלשון יון נא טוטויא קדושין והבחורה היתה מלובשת מלבוש אדום ואמר לנו עוד שלא היו אלא שלשתם לבדם אח"כ בא בפנינו יהודה כהן הנז' והעיד בתורת עדות איך היה י"ז ימים שהוא יום ו' בין הערבים היינו הולכים אני והבחור מושקו כהן בדרך ופגענו לישועה הנז' בפתח הבית של פאפולי הנז' וקרא אותנו ואמר לנו בואו עמדי והראה לכם ענין א' ויצאנו שלשתנו מהבית הנז' לחצר ומצאתי לבחורה הנז' שיצאת מפתח החצר שלה ולחוץ והבחור הנז' הוציא זהוב א' ואמר לה הא זה לך לקדו' ואמרו בלשון יון בזה האופן נאטוטו יא קדושי' והיא פשטה ידה וקבלה אותו ושאלנו אותו ע"ע הזהוב אם היה סולטאני או סיקינו והשיב לנו כי נבהלתי מאוד באותה שעה ולא הבנתי אם הוא סיקינו אוסולטאני אח"כ חזרנו ושאלנו אותו מענין הזהוב פעם שנית ואמר כי סיקינו היה אמנם אינו יודע אם היה גואן די מילו או שבור. עוד שאלנו אותו ע"ע הבחורה הנז' באי זה חצר היתה עומדת בשעת הקדו' הנז' והשיב לנו ואמר כי אינו יודע באי זה חצר היתה עומדת בשעת הקדו' אלא שיצאת חוץ מהפתח לחצר וגם היתה מלובשת מבגד אדום והחצר לא הייתי מכירו היה זה יום א' כ"א לחו אייר ש' השכ"א ליצירה פה עיר קארנאני' דנהר ארטא מקיף יתה וכל שריר ובריר וקים עוד במותב תלתא כו' כאשר בא לפנינו ה"ר חיים בכ"ר מנחם כהן נ"ע ואמר לנו דעו לכם רבותי כי אני הייתי בשעת קבלת העדות אשר היה מעיד מושקו כהן לפני הב"ד מענין הק' וזוכר אני כי כאשר שאלו את הבחור הנז' פעם א' אמר איך הבחור ישועה בר אברהם בשעה שקרא לעדים להרא' להם ענין א' כפי שנכתב במעשה ב"ד ואמ' אז ישועה הנז' בפני מושקו בזה הלשון נא פוש טוט דידו יא ואמר אז ר' חיים שאינו זוכר אם אמר מלת פוש טוטו דידו יא קדוש' אואי איפרטו טוטו יא קדו' אבל לי לא הזכיר כלל אז אח"כ שאל אחד איני זוכר מי היה למושקו הנז' אמר אימינה או לא והשיב כי אמר אימינה אימינה ב' פעמים ואח"כ חזר ושאלו איני יודע מי היה השואל תאמר האמת אמר אימינה וחזר ואמר כי לא אמר אימינה כלל אלא נא טוטי יא קדו' או איפרי טוטו יא קדו' איני זוכר באיזה לשון מהב' אמר אך לא אמר לי כלל ור' חיים זה הוא בן אחיו של אבי העד יהודה כהן הנז' עוד ביום הזה בא הח' כמהר"ר שלמה ברוך והעיד בת"ע איך נמצא לשם בשעת העדו' של משקו הנז"ל ובתחלה אמר אי פאר טוטו יא קדו' ולא הזכיר לי כלל ושאל לו א' מהדיינים תפרש דבריך אם היה בתחלה מדבר ע"ע קדו' או לא והוא אמר שלא דברו כלל בתחלה רק דברים אלו עברו לבד ואח"כ בתוך הדברים אמר העד מעצמו בלתי שישאלוהו כלל שאמר אימינה איני יודע אם הב"ד שמעו דבריו אלו או לא כי היה הברה גדולה ואח"כ חזר הח' הנז' ושאל לו בפני הב"ד שיברר עדותו לפני הב"ד לפי שדבריו סותרים זא"ז וחזר ובירר את דבריו ואמר איך לא אמר אלא בזה הלשון אי פאר טוטו יא קדו' ותיכף ומיד צוו הב"ד ונכתבו דבריו אלו האחרונים. עוד בא שלמה בר חיים ואמר כי נמצא לשם בשעת עדות מושקו הנז' ואמר בתחי' כי אמר ישועה הנז' לבחורה נה טוטו יא קדושין ואח"כ חזר א' מהג' של הב"ד לחקור עליו איך אמר אם אמר לי ואמר כי אמר אימינה אימינה ואח"כ אמר לו הח' הנז' תברר דבריך ואמ' שאמר נה טוטו יא קדושין ולא הניחו לו' יותר ואמר תיכף לסופר תכתוב אלו הדברים. עוד בא כ"ר משה רושו גיסו של חיים כהן הנז' בעל אחותו והעיד בת"ע כי נמצא לשם כשב' לפני הב"ד והעיד איך שמע כי אמר ישועה לבחורה נה טוטי יא קדו' ואינו זוכר אם זה הלשון אמר או אמר איפר טוטו יא קדו' אבל לא אמר בתחלה לי כלל ואח"כ שאל לו א' מהב"ד אי אמר לי או לא ואמר כי אמר אימי' אימיניה ואח"כ חזר הח' הנז' ואמר לו תברר דבריך איך היו הדברים לחזור ולהעיד ומתוך שנקראתי מאיש א' לא שמעת מה חזר ואמר. עוד העיד יעקב רומאנו ת"ע איך נמצא גם הוא בשעת עדות מושקו הנז' והעד בתחלה איך אמר ישועה לבחורה פוש טוטו דידו יא קדו' ואח"כ שאלו א' מהב"ד שיברר דבריו יותר ואמר שאמר ישועה נה טוטו יא קדו' ואח"כ קם הח' הנז' וא' שיבר' דבריו בפני הב"ד וחזר וא' נה טוטו פוש טוטו דידו יא קדושין ולא א' לי והח' הנז' אמר לו דידי וא' לסופר שיכתוב היה זה בר"ח ניסן ש' השכ"א וקים. עוד במותב כו' כאשר בא כ"ר יצחק כהן דודו של כ"ר חיים הכהן הנז' אביו של העד יהודה הנז' והעיד בת"ע איך ביום א' כ"ח לאדר היה לפני הב"ד כאשר שאלו למושקו כהן ע"ע הקדו' ובזה האופן אמר בעדו' שאמר ישועה לכאורה בפעם א' נה פוש טוטו דידו יא קדו' ולא אמר אימינ' בזאת הפעם אח"כ אמר מעצמו בלתי שישאלוהו איך אמר להנהפו טוטו דידו יא קדו' אימינה ואמנם איני זוכר אם אמר בזה הלשון או הקדים מלת אימינ' יה קדושין כלו' שאמר נה פו טוטו דידו אימינה יה קדושין אח"כ שאל לו א' מהדיינים אמר אימינה והשיב ואמר כי אמר אימינה אימינה ב"פ אח"כ אמר הח' הנז' לעד הנז' תברר דב' בפני הב"ד ובזה האופן אמר שאמר נה פוטו דידו טוטו יה קדושין ולא אמר אימינה אמנם לא דקדקתי אם אמר פו טוטו דידו יא קדו' או פוש טוטו דידו יא קדו' רק שלא אמר אימינה ואח"כ קם הח' הנז' וא"ל די עוד בא יעקב רוסו והעיד בת"ע איך כשהעי' מושקו לפני הב"ד אמר שאמר ישועה לבחורה נא טוטו יא קדו' ולא אמר אימינה בפעם ההיא אח"כ שאל לו א' איני יודע מי היה אמר אימינה והשיב אימינה אימינה ואח"כ נפנתי לדבר עם כ"ר משה רוסו ולא שמעתי מ"ש אח"כ היה זה ג' לניסן ש' השכ"א פה ארטה וקים:

184

קפ״העוד במותב תלתא כו' כשבא כ"ר מנחם כהן יצ"ו שהוא א' מהדיינים של העדות הא' והעיד בת"ע איך העיד מושקו שאמר ישועה לבחורה בפ"א אי פאר טוטו יא קדו' ואח"כ שאל לו א' מהדיינים אם היו מדברים קודם לכן ע"ע קדו' ואמר כי לא היו מדברי' ע"ז כלל ועיקר אח"כ שאל לו פעם אחרת אמר לה אימינה והוא השיב כי אמר לה אימינה אימינה ב"פ אח"כ א"ל הח' הנז' תבר' דברי' כי אתה אומ' פעם כך ופעם כך והשיב כי אמ' לה איפא טוטו יא ולא אמר לה אימינה והח' הנז' א"ל די וכן נכתב ונחתם העדות הזה היה זה ג' לניסן ש' השכ"א ליצירה פה ארטה וקים:

185

קפ״ובמותב תלתא כו' כאשר בא לפנינו יעקב רומאנו ואמר לנו רבותי דעו לכם כי זוכר אני איך צווני החכמ' והממונים בהיותם במעמד כל הקהלות להכריז על הדוכן ולהחרים בחרם חמור וגמור שלא יורשה שום אדם לקדש שום בת ישראל אם לא יהיו לשם י' אנשים מיחידי הקהלות ובע"ת עמהם וכל מי שיקדש בלתי אלו שאותם הקדושין לא יהיו קדושין כלל אלא יהי' מופקעים מעתה וכן הכרזתים לפני הח' והממונים של הקהלות אח"כ בא ר"ש שבתי והעיד על ההסכמה הנז' וכן העידו כ"ר אברהם זקן והזקן שמו ליאון וכ"ר יעקב מייוני וכן העי' ה"ר משה רוסו איך פ"א אמר לי הח' הש' כמהר"ר שמואל קלעי נר"ו תכתוב הסכמה א' שהסכמנו עם הממונים והב"ד שלא יורשה שום בר ישראל לקדש שום בת ישראל בלתי שיהיו עמו י' אנשים וב"ת א' עמהם וכל מי שיקדש במזיד שהק' ההם לא יהיו קדושין אלא הם מופקעים מעתה ואני שאלתי להחכם הנז' אם אפשר לעשות הסכמה כזו להפקיע הקדושין ואמר לי כי יש כח לב"ד לעשות הדבר הזה להפקיע הקדושין שלא ישוו כלל. היה זה כ"ח לאדר השכ"א ליצירה וקים:

186

קפ״זהיום יום ב' כ"ט לאדר השכ"א ליצירה במותב תלתא וכו' כשבא לפנינו רבי יהושע קטלאנו יצ"ו והעיד בתורת עדו' על שנעשתה ההסכמה הכל כנז' לעיל אות באות כו' וקים ועוד בא לפנינו ה"ר יוסף בדולה והעיד בת"ע על ההסכמה כנז' וגם בא לפנינו כרבי אליעזר נביא והעיד בת"ע איך שמע מפי אחרי' שנעשתה ההסכמ' הנז' כנז' לעיל וכל העדיו' הנז' הועדו אחר שקבלו עליהם חרם חמור להעיד האמת וקים:

187

קפ״חבמותב תלתא כו' כשבא לפנינו כרבי יוסף פילוסוף והעיד בת"ע ואמר דעו לכם רבותי כי אני זוכר מזמן קדמון יותר ממ' שנה אשר קרה במקרה על איש א' שהיה עובר מפתח הבית של בחורה א' ובידו צנון א' והבחורה ההיא אמרה לבחור תן לי הצנון הזה והוא השיב אני נותן אמנם אם תרצה בעד קדושין אתננו לך והיא השיבה לו אין ופשטה ידה וקבלה אותו מידו אח"כ נודע הדבר להקהלות וקמו בבהל' החכמים השלמים שהיו באותו הזמן והם אלו הרב כמהר"ר בנימין שמריה ומהר"ר כלב בכ"ר יוחנן ומהר"ר אברהם ספרדי ומהר"ר שלום ירושלמי ומהר"ר אברהם בכ"ר מנחם רוסו וכמהר"ר דוד שאפרנה ומה"ר בנימין פלוסוף וה"ר נחום סופר וה"ר שבתי רוס' סופר ג"כ במעמד כל הקהלות ובעלי התורה ותקנו והסכימו ההסכמה הנ"ל לקדש בי' וב"ת עמהם ואם לא שיהיו הקדושין מופקעין וגם אני זוכר שנכתב ונחתם הסכמה זו אמנם מאריכות הזמן רב שעבר לא נמצא ההסכמה ההיא כתובה וגם חקרנו אנחנו הב"ד לקרוב של הסופר ואמר כי שרף כל ההסכמות שנמצאו בביתי מפני יראת מה"ד אשר עבר עלינו. וגם העידו רבי משה ברזילי וה"ר תשובה רומנו וכר' יעקב רומנו ככל הדברים הכתובים למעלה אות באות תיבה בתיבה וקים:

188

קפ״טעוד במותב כו' כשבא לפנינו ליאון בכ"ר שימו והעיד בת"ע כי ראה ליהודה הכהן העד הנז' ששחק בכתבי' בזמן שהיה חרם בקהלות שלא לשחוק רק במועדים ובצום אסתר ובפורים והוא שחק אמנם יהודה זה טען כי להיות שבא מארץ אחרת פה ארטה לא קבל עליו החרם ואנחנו ידענו כי יש עתה ב' שנים שהוא פה עם אביו ואמו ואחיו ואין דעתו לחזור למקום שבא משם וכן העיד ממש יעקב בכ"ר משה ברזילי לפנינו ששחק יהודה הנז' בכתובים כנז' וקים:

189

ק״צעוד במותב כו' כשבא לפנינו כרבי יוסף מראטו ואמר לנו דעו לכם רבותי כי יש לי עדים על מושקי כי הוא פסול לעדות מצד עבירות שעשה ועתה שלחו בעדו' ויבא לפני הב"ד ויעידו עליו ואנחנו הב"ד שלחנו אחריו פעמים שלש ולא רצה לבא לפנינו ואח"כ שלחנו לו שליח ב"ד והתרה בו בפני עדים ולא רצה לבא ובאו העדים והעידו בפנינו על ההתראה הזו והם אלו ה"ר דוד בר מרדכי וה"ר משה צורף וה"ר יוסף וישראל ברכה ובראותנו שאינו רוצה לבא קבלנו עדות העדים תחלה בא ה"ר חיים גאבי והעיד בת"ע כי ראה למושקו הנז' בי"ה שהי' משחית זרעו לבטלה עוד בא דוד בר נסים והעיד איך בזה הקיץ שעבר היה הולך בכפר אחד הוא ותוגר א' עמו והטו עצמם מגדר הפרדס כדי לקרוא לבעלת הפרדס למכור להם פירו' וראו שם למושקו זה עם בחור א' שהיה נרבע עמו במשכב זכור וכשראו אותם ברחו ונתפרדו איש מעל רעהו וברחו עם המכנסים בלתי קשורים עוד בא חיים בר מתתיא והעיד איך פעם א' היה עובר והולך דרך מקום האבן הגדול' החלקה ושם ראה למושקו הנז' שהיה רובע אותו תוגר א' לרצונו והמעשה הזה היה זה קרוב לב' חדשים עוד בא לפנינו הבחו' אברהם די מילי והעיד כי היה רודף אחריו לאונסו במשכב זכור והוא לא רצה עוד בא הבחור אליעזר בר אברהם והעיד איך בהיותו ביאלנה שמע שהיו מרננים אחרי מושקו זה איך היה נרבע מתוג' א' עד שיצא עליו ש"ר והיו קורין לו שם של גנאי וקים עוד במותב כו' כשבא לפנינו כר' יאודה צורי והעיד איך היום קרוב לב' שנים שהייתי אני ובחורים אחרים עמדי בביתו של מושקו והיינו אוכלים ושותים שם ואחר האכילה הלכו כל הבחורים איש לביתו ואני ראיתי את מושקו הנז' שהיה נרבע עם יעקב מזל טוב וקים:

190

קצ״אעוד במותב כו' כשבא אברהם בר מר דוד ואמר כי היום קרוב לשנה א' וחצי הייתי בביתו של מושקו הנז' וראיתי אותו שהיה רובע לבחור אח' וכל העדיות הנז' הועדו ג"כ בכח חרם שהחרמנו להגי' האמ' וקים:

191

קצ״בעוד במותב כו' כשבא לפנינו ר' אברהם בר בנימין סוסי והעיד בת"ע ואמר דעו לכם רבותי איך בהיותי באגני' לו קאסטרו עבר משם חתנו של ה"ר שבתי מאצה והיה מספר על ענין הקדושין שנתקדשה בחורה אחת ולא בירר מי המקדש וכששמעתי הענין ההוא חשבתי בלבי ואמרתי כי אינו זה אלא ישועה בר אברהם ומושקו כהן כי זוכר אני זה חדש א' וחצי בקרוב אש' הייתי עם בחורים אחרים תחת האי לנו' אשר במיידיני והיה לשם בנו של פאפולי ובנו של יצחק קטן ונפל קטטה ביניהם עד שהלך א' מהם להלשין לשר וכשראיתי כן רדפתי אחריהם להחזירם ונפל מעילי מעלי ובתוך זה שמעתי את ישועה הנז' ואת מושקו שהיו אומרים זה לזה בואו ונוציא קול איך נתננו קדושין לפלורי וכן מעיד אני בפניכם בת"ע וקיים:

192

קצ״געוד במותב תלתא כחדא הוינא כשבא לפנינו הבחור ישועה בר אברהם והתודה על עונו אשר חטא במה שטען לפני ב"ד שקדש לבחורה פלו' בת כ"ר יוסף כי הכל היה שקר ודבר כזב שמעולם לא קדש לבחורה הנזכר' ובפנינו הודה איך חטא חטאה גדולה להוציא הקול הנז' וספר לפנינו הדברים אשר הביאוהו לכך ובקש מחילה מה"ר יוסף אבי הבחורה ונפל על פניו ארצה ונשק את כפי רגליו כדי שימחוללו וכדי שיכפר ה' את עונו וקים: עוד במותב כו' כשבאו לפנינו הבחור מושקו והבחור יהודה כהן העדים שהעידו על הקדושין הנז' והתודה על עונם שעוו ושחטאו במה שהעידו על הקדושין הנז' כי הכל היה שקר וכזב וספרו לפנינו המשך הדברים שהביאוהו לכך ובקשו מחילה מאת ה' שיכפר עונותיהם וקים:

193

קצ״דתשובה

194

קצ״התחלת כל דברי וראשית כל אמרי אמרתי שעל מעשה זה של אלו הקדושין באאלי תלמיד אח' וחלה פני לכתוב דעתי לענין הדין ולהיו' התלמיד רמני כי אמר אלי בשם הח' השלם הכולל כמהר"ר מרדכי מטאלון נר"ו שמחלה פני אכתוב דעתי על זה אמרתי אין מסרבין לגדול דאעפ"י ששם כתבתי להצריך גט כלמי שיר' מה שכתבתי שם שהיה בקצור מופלג יורה ידין כי לא היה צריך להתר הבחורה הזאת רק הפסק ההוא כי בסוף דברי כתבתי וז"ל ומימי לא ראיתי רב שיהיה ראוי לסמוך עליו יקל בחסרון לי אם לא כשהיה מצטרף לטעם אחר חוץ מזה הרי משמע בפי' דכשיש טעם אחר מצטרף לטעם חסרון הלי דיש לדון ולהקל ועתה אחר שהגיע אלנו כה"ר יוסף אבי הבחורה ובידו מעשה ב"ד מהרב כמה"ר שמואל לבית קלעי נר' וגם פסק מחכמים שלמי' הם אתנו פסקו להתיר עפ"י העדיות שנתקבלו בב"ד כתובים וחתומים מהרב הנז' ובית דינו גם אני ראיתי לחתו' ידי להצטרף ולהיות נמנה עם החכמים המתירים לבחורה הזאת מבלי גט מהבליעל המעליל שקדש רק ישמח ויגיל המקדש השני שהיה משודך אליה בראשונה קודם שהוציא הארור הלעז הזה שרצה להוציא שכפי האמ' כלל במים והעלה חרס בידו כי נתברר בבירור שאין ממשות בכל דבריו וכ"ש שהכל שקר וכזב כאשר התודו על עונם אח"כ ועם היות חזרתו וחזרת העדים כפי הדין לא היה מעל' ולא מוריד שכיון שהגי' כו' מ"מ האמת יורה דרכו שכן הוא ולענין הדין נוכיח שהבחור' הזאת מותרת לינשא למקדש השני הנז' בלי שום פקפוק וערעור כמ"ש החכמי' יצ"ו וזה החלי בס"ד תחלת כל דבר רואה אני לעשות עיקר מהיסוד כי כאשר היסוד רעוע בתנוע' קלה יפול הבנין ויהרס והיסוד הוא מעשה הקדושין כאשר נתקבל בב"ד הראשון הלא הוא הרב הנז' ולהיות כי כפי האמת אין לנו עסק בדברי המקדש שאינן מעלין ולא מורידין אלא מה שאומרים העדים ששמעו מפיו כשקדש לכן לא אחוש לדבריו שדב' בפני ב"ד קודם שהביא העדי' אלא בדברי העדים לבד שכפי העדות אשר נכתב ונחתם בב"ד הנז' אין שום א' מהעדים שיאמר שאמר המקדש לי וכבר כתבתי במעשים אחרים באו לידי שבלשון הזה יש שתי גריעות א' שא"כ ידי' מוכיחו' מב' פנים לא למקד' ולא למתקד' לא למקד' שהרי לא אמר לי ובזה כתבו הפוס' גדולים בחכמה ובמנין ראשונים ואחרונים בפשיטות שהאומ' הרי את מקודש' ולא אמר לי שאינה מקודשת ולהזכיר הפיס' ולהעלותם על השפה אך למחסור דכל דיתיר כנטול דמי נוסף על זה הגריעות השני שלא נתבאר מלשון המקדש כפי דברי העדי' לא בעדות העיקרי הראשון ולא בשאר העדיות לאי זו אשה קדש שהעדיו' האתרים לא היה אלא שהוסיפו מלת לי בכמ' הרפתקי שאין לעשות חשבון כמו שאבאר בס"ד אמנם לעולם אין שום א' שיעיד שפי' לאי זו אשה קדש המקדש כי כמו כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אנו אומרים דלא הוו ידים מוכיחות והטעם שהרי לא אמר למאן כמו שפירש"י ידים שאין מוכיחות כו' עד כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמ' למאן גם אנו נאמר שגם כשאמ' תקחי זה לקדושין אפי' אמר לי לא קאמר לאיזו אשה מקדש דאפש' לומר תקחי זה לפקדון לקדושין שאני רוצה לקדש אשה אחרת או שהיא שלוחה של אשה אחרת לקבל קדושיה לא שתהיה היא המקודשת ואפי' לדעת ר"י שכתב דכשאמר הרי את מקודשת ולא אמ' לי שאינן ידים מוכיחות כלל משום דאדם מצוי לקדש אשה לחברו וידים שאינם מוכיחות כלל כי הני ודאי קאמר שמואל לא הויין ידים וא"כ יאמר האומר דבנ"ד א"א לומר טעם זה שהרי אין דרך בחורות להיותן שליח לקבל קדושין לאחרת ולא לקבל פקדון מבחורים כדי לקדש למי שירצו אם לא שקבלת הקדושין היתה לעצמה מ"מ אני אומר בודאי שאין כאן ידים מוכיחו' אפי' שאמר לי כיון שלא פי' מי הוא המתקדשת שאם באנו להוכיח כן מכיון שאן הבחורות דרכן כו' גם יש אמדן דעת אחר כנגדו שאין דרך הבחורות להתקדש בלי רשות אביהן ובפרט בהיותה משודכת וא"כ מכח זה אפשר לומר שנתלה יותר שהיא שליח מאחרת ולא שתתקדש בלי רשו' אביה ואמה ואעפ"י שמצאנו ראינו בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד שכתב דכשאמר הרי אני נותן לך לקדושין דצריכה גט מ"מ היה אפשר לחלק ולומר דדוקא התם שאמר הרי אני נותן לך כו' אבל בנ"ד לא אמרו העדים שניהם כפי מה שבא בחתימת העדים העקרי הראשון אלא הלשון הזה בלשון יון נא טוטו יא קדושין שפירשו קח זה לקדושין ואני דקדקתי בלשון המעשה ב"ד שפי' בעד הב' האלך לקדושין ואני אומר שטעה המעתיק שמאחר שבין בלשון העד הראשון ובין בעד השני אמרו שאמ' המקדש נא טוטו יא קדושין ודאי שאין כאן מלת לך ולא הא זה רק הפי' האמיתי הוא נא ר"ל קח טוטו ר"ל זה יא קדושין ר"ל לקדושין וא"כ בנדון כזה היה אפשר לומר שאפי' חשש' ליכא לדעת הרשב"א ומ"מ אפי' תימא דאיכא למיחש ולהצריך גט בהכרח יש לנו לומר שאין הטעם אלא שאנו רוצים להחמיר משום חומרא דאשת איש אפי' בחששא רחוקה והוי חשש כל דהו ודמי להא דאמרינן בכתובות פ' אעפ"י אמר אביי ודאי דדבריהם עבדו רבנן חזוק ספק דדבריה' לא עבדו רבנן חזוק רבא אמ' בדמאי הקלו ופרש"י בדמאי הקלו משא' ס' דבריה' ואפי' ס' ליתיה דרוב עמי הארץ מעשרין הם וזה כי הוקש' לרש"י מה חידש רבא על אביי דאמר בדמאי הקלו והלא דמאי ספק דדבריהם הוא כמ"ש אביי והוא הוא אלא שבא להחליש כח האיסור ולו' אפי' שנחמיר בשא' ספ' דדבריה' בדמאי ראוי להקל שקרוב שא"כ ספק כיון שרוב עה"א מעשרין הם. ג"כ אני אומ' דכיון דרובא מהפוסקים המפורסמים אצלנו לא חשו להחמיר כלל אפי' היכא דליכא אלא חסרון לי ומעוטא דמיעוטא הם המחמירים מספק השתא דאיכא הגריעותו השני הנז' קרוב כודאי דלכ"ע ליכא למיחש כלל ואפי' שעם כ"ז היינו רוצים להחמיר היינו במקום דליכא טעם אחר אבל בנ"ד דאיכא טעמים רבים כמו שנתבאר בס"ד על מי שירצה להחמיר עליו נאמר הכסיל בחשך הולך ואחרי הצעה זו שהצעתי באתי לבאר דברי אלה ואען ואומר שהנה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' רנ"ג וז"ל ובמקום שיש שנים שוים שהולכים אחר המחמיר בשל תורה דוקא כשהם אחד כנגד אחד אבל אם שנים הם כנגד א' הולכים אחר הרוב ואם יש ת"ח ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה כקולא מפני שהוא מסכים בהוראתו עם המקל והם רבים כנגד אחד:

195

קצ״וראה כמה הפליג להורות כמהכח לשון התורה שאמרה אחרי רבים עד שאפי' ת"ח שראה בהוראתו להסכים עם א' מהגדולים שיכול להקל וללכת אחריו אפי' באיסור תורה ועתה בנ"ד שמצאנו ראינו רובא דרובא בכמו' ובאיכות שפסקו בפי' דאפי' בקדושין ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל ואין כאן קידושין כלל ואפי' היש אומרים שהביא הר"ן ז"ל לא אמרו שיש כאן קדושין רק ספק ואפי' לדבריהם היה מקום לדון ולומר שאין לחוש כיון דלא הוי אלא ספק היה לנו לומר העמד אשה בחזקתה ופנויה היא וכמ"ש הר"ן ז"ל ריש פ"ק דקדושין וז"ל ולפי' אני מסתפק בכל ספק קדושין איצריכה גט מדאו' דאפשר דמדאורייתא שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה ואעפ"י שהניח הדבר בצ"ע מ"מ הוי סעד גדול להכנס בכח להתיר בנ"ד כי אפי' שהיו הפוסקי' שנים שוים בחכמה ואחד היה אומר אשה זו מקודשת והשני היה אומר אינה מקודשת הוה ליה ספק ולכאורה אין כאן איסור תורה והיה הדעת נותן דמדאוריית' שרי ועל הרוב לא היה אלא ספק ועכשיו שהאוסרים אין אוסרים אלא משום ספק דשמא דמי כס"ס ולא עוד אלא שהמתירים גדולים ורבים בחכמה ובמנין והאוסרים מיעוטא דמיעוטא ועוד שהם אינם אוסרים אלא בשמא ודאי ראוי להתיר ובפה מלא וגם כי אמרו לי שהקדמונים ז"ל הורו להתיר למעש' בלא גט בחסרון לי ולהיו' לא שמעתי ולא ראיתי בעיני מרבותי לכן לא מלאני לבי לעולם כאשר בא מעשה לידי להתיר מטעם ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים כי חששתי לההיא שהביא הר"ן ז"ל אעפ"י שהוא דחה סברתם מ"מ חששתי למעשה אבל כאשר ראיתי מקום להסמך עליו כגון שיש טעם או טעמים אחרים בנ"ד אז פסקתי להתיר בלי שום פקפוק לכן ראיתי להמנות ולהתיר הבחורה הזאת כי ראיתי טעם וטעמים להתיר וכ"ש כאש' הדברים נראים לעינים שדברי העדים שהעידו על קדושי ישועה הכל היה שקר וכזב והטעמים המצטרפים אשר ראוי לסמוך עליהם הם אלו א' והוא עיקר גדול פיסו' העד מושקוימח שמו וזכרו אשר העידו היותו רובע ונרבע ואע"ג דנראה דאיכא פוסקים מובהקים דלדעת' חשוד על העריו' כשר לעדות אשה לעיולי ואם נתפוס פירוש ר"ת אפי' בא על הערוה ממש מ"מ כיון דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובנו הטור ז"ל פסול בין לאפוקי ובין לעיולי וגם התוס' ואשר מימיהם אנו שותים סברי הכי גם הרב המגיד משנה ז"ל שהוא אחרון כתב וז"ל דין פסול' עדות מן התורה פשוט ומבואר בפ' זה בורר שהפסולים אינם כשרים לעדות אשה לא לעיולי ולא לאפוקי היה ראוי לסמוך עליהם אפי' כשהיה עדות הקדושין במאמר כהלכתו כ"ש השתא בנידון זה דאית לן למימר שפסולתו קלקלתו ותקנת הבחורה הזאת וראה מ"ש הרא"ש ז"ל כלל ל"ו וז"ל תחלת דברים נ"ל כי עקוב יעקב אותו רבי יעקב הרע מאד לעשות להוציא קול על בת ישראל שנתקדשה ולא הזכיר עדיו וראוי להענישו ע"כ פן ירבו המתפרצים לזלזל בבנות ישראל ולהושיבן עגונות וניכר לכל באמדנא דמוכח שאינו אומר אמת כי כבר נהגו כו' עד ואינו דבר מצוי שאדם נכבד ואשה נכבדת יעשו במחשך מעשיהם כו' עד ואפי' היה מביא עדים היה צריך לדקדק אחריהם בכל מיני דרישה וחקירה וג"כ שיהיו אנשים שלא יצא עליהם שם רע להתירם לעדות אשה ומכל אלו הדברים נראה שאין ממש בדבריו וא"כ גם אנו נאמר שהגע עצמך דבנדון אחר היה ראוי להחמיר קצת ולא לפסול העד ואפי' שלא היתה נמשכת החומרא אלא מצד פוסקים יחודים מ"מ בנדון כזה הסברא היא בהפך שאפי' היו פוסלים העד היחודים היה ראוי לסמוך עליהם כיון שיסוד מעשה עדות הקדושין רעוע אפי' לפי עדיות שנתקבלו אחר מעשה ב"ד שהרי עינינו הרואות אמדנות והוכחות גדולות על הלעז הזה שהוא שקר וכזב כי אין דרך בנות ישראל להתקדש על זה האופן ולצאת מבית אביהן לחצר לקבל קדו' ובפרט כי אינה הבחורה הזאת כ"כ גדולה בשני' עד שנאמר שלא היתה יכולה לסבול העיגון אדרבא כי כפי זמנינו זה היא קטנה כ"ש בהיותה משודכת וכ"ש וק"ו כאשר הוא האמת כי רבים וגדולים בחכמה ובמנין הם הפוסלים ועוד שהעידו היותו נרבע ורובע פשיטא שהאריכות בנדון כזה מותר גמור ומטעם זה איני רואה להאריך בענין לרוחא דמלתא כי הנה אבי הבחורה אץ ללכת לדרכו ולחזור לביתו וה' יודע כי אין לי פנאי ולולי שהתלמיד הנז' רמני לכתוב וכתבתי להחמיר כפי הנחת השאל' ומבלי ידוע לא שהבחורה הנז' הית' משודכת לאחר וגם שנתקדשה אלא שחשבתי דברים כפשטן ולפיכך כתבתי מה שכתבתי בקיצור מופלג וצרפתי חומרות אחד מטעם שאפי' ששניהם לא היו מעידין על לי מ"מ למעשה תמיד חששתי להצריך גט ועוד שהרי אמר א' שאמר לי בפשיטות ולזה צרפתי חומרות סמ"ג שאעפ"י שלמעשה ודאי נתפשטה ההלכה שעד אחד אין חוששין מ"מ אמרתי דבנ"ד דאיכא שני עדים אלא שהאחד לא שמע הלי יש לחוש אבל עתה נתגלה הדבר שהכל היה זיוף ושלא עברו הדברים כאשר הראיני לזה הוצרכתי להאריך קצת בקיומו של התר ואני אומר כי הטעמים אשר יש לסמוך עליהם להתיר הבחורה הזאת בלי שום גמגום וערעור כלל הם חזקים אחד ששניהם לא אמרו לי כמ"ש ונחתם במעשה ב"ד והוא העיק' כי כל מה שראיתי אח"כ משאר המעשה ב"ד הבל המה מעשה תעתועים ואיבוד זמן לבטל הדברים הללו כי הם בטלים מעצמן וכמו שיפה כתב הח' הש' כמה"ר שלמה ברוך נר"ו שלמה הוא ושלמה משנתו ב' שאפילו היו מעידין שניהם שאמרו לי וגם לשון הרי את מקודשת לישהוא הלשון הישר והנאות והנהוג היה אפשר לדון ולומר שאין ממש בקדושיו אחר שנמצא העד מושקו פסול בעבירה כ"כ חמורה ומלבד הכי ודאי מוחזק לרש' גם הב' עבר על החרם וגם שכפי האמת היה צריך להעמיד העיון בפסולת של אלו אלו היו הקדושין עדיין כהלכתן מ"מ בנ"ד לית צורה לזה אפי' כפי הנחת העדיות שאח"כ שסוף סוף אין עדות ומעשה ב"ד אלא על מושקו יש"ו ואפי' עליו זה אומר בכה וזה אומר בכה וא"ה אין כאן ידים מוכיחות כאשר כתבתי גם ענין הסכמת הפקעת הקדושין תעשה סניף לחז' ההתר בנושא כזה גם מה שחזרו בהם העדים הוא לדעתי טעם גדול לשבח כיון שמתחלה לא נתקבל העדות בפני הבחורה דעתי הוא כי רוב הפוסקים רובא דרובא מאותם הנהוגים והמפורסמים אלינו ס"ל כי אפי' לגבי קדושין צריך שיעידו בפני שמחייבים אותה למו' ח"ו ועם היות יש מי שאומר שבענין קדושין אין צריך עדות לפניה מ"מ בנ"ש ודאי דיש לסמוך על הפוסקים האומרים שצריך גם בזה שיעידו בפנינו ואפי' שיש לאומר שיאמר והרי אפי' במקום שאמרו שצריך שיעיד לפני הבעל דין מ"מ הא איכ' רבים מהפוסקים בדיעבד הוי עדות וא"כ חזרתם אינה חזרה הרי כתב הריב"ש סי' רל"ו הלכה פסוקה היא שאין מקבלין עדות אלא בפני בעלי הדין ואפי' בדיני ממונות כו' עד והסכימו המחברים ז"ל שאף בדיעבד אם קבלו אותם שלא בפני ב"ד אין עדותן עדות ואצ"ל בדיני נפשות החמורים מתשובה זו נר' דליכא דבר דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד ואפי' בדיעבד שקבלו לא הוי עדות כלל. ואם איתא דבכי האי מלתא מקבלים פשיטא דה"ל לפרוש' כמו שפי' כן עדות המסור ששם הרא"ש ז"ל אלא ודאי שבכל הדינים שוים אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. וכ"ש קדושין שגורמים מיתה וממון כנ"ל פשוט א"כ חזרת העדים הויא חזרה ואפי' אם ת"ל דאיכא למיחש ולא נפיק הדבר מידי ספק מ"מ בנ"ד דאיכא כמה ספקות וספקי ספקות יש לסמוך על המורים שלא לקבל עדות אלא בפני בע"ד ואפי' אם קבלו בדיעבד לא הוי עדות וחזרת העדים הוי חזרה ואפי' בא"א היכא דאיכא ספק ספקא יש לנו להתיר כדמוכח רפ"ק דכתובות דפריך בגמ' בההיא סוגיא דפתח פתוח ואמאי ס"ס כו' וכ"ת ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא תנשא וכמו שהיה נראה לכאורה מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' איסורי ביאה וז"ל משפחה שנתערבה בה ספק חלל כו' עד ואם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות משמע דבדיעבד מהני ב' ספקות לא לכתחלה אלא דכדמעיינת ביה שפיר אינו כן דמאי דכתב ב' ספקות ובדיעבד היינו ליוחסין דמעל' עשו ביוחסין דהיינו כהונה וכן משמע בפי' מלשונו דבכהונה מיירי וכן כתב הר"ן ז"ל שלהי פ"ק דכתובות בפי' על הרי"ף ז"ל וז"ל ועיקר הפי' כגון שנתערב ספק חלל במשפחה אחת כו' עד ופסק בה הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' איסורי ביאה ולא תנשא ואם נשאת לא תצא והיינו כר"ג וכיון דתרי ספקי איכא מדינה כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול. הא קמן דס"ס בישראל אפי' לכתחלה מותר וכ"ז לרווח' דמלתא דלפי האמת בנ"ד לע"ד ליכא צד ס' כלל ועיקר ובחור' זאת מותרת גמורה:

196

קצ״זשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר משה פורמון יצ"ו והעיד בת"ע איך ראה ד' אנשים שהטילו את עצמם מהספינה לתוך הים וקשרו מלבושיהם בתורן הספינה ועלו מן התורן להציל את נפשם והים הולך וסוער עליהם וירדו תחת המים פעמים שלש ויותר עד שאח"כ פלטם הים אל היבשה לתחתית הר גבוה היה רבי הנז' והאנשים אשר שם רואים לד' אנשי' הנז' מתים שם וחלו את פני ה"ר יוסף בישודו שהיה יודע לשוט שיצא מן הספינה כדי לפשוט המתים וימצא מעות הרבה ולא רצה והלכו מלחי' גוים מן מספינה ואחד מהמלחים מת מרעש הים ואחרים הלכו לש' ולקחו מה שמצאו וחזרו לספינה והזכירו בשם הארבעה אנשים שראו אותם מתים ובתוכם הזכירו לחתנו של ה"ר יצחק ניפוסי שהיו קורין אותו שבתי והתורגמים היו קורין אותו שאבאן ושאלנו לרבי משה פורמון הנז' כמה עבר מעת שראה הוא ושאר היהודים לארבעה אנשים שפלטם הים מתים עד שהלכו המלחים ואחר שעברו ב' ימים עוד אמר ר' משה הנז' שיהודים אחרים שיצאו מהספינה קודם הד' הנזכר שהיו ט' יהודים והיו החיים מצד אחד והמתים מצד אחר וראו המלחים כשהגיעו לשם אל המתי' והיו אומרים אל היהודים אשר בספינה הנה פ' ופ' הד' הנז' מתי' ובתוכם היו מזכירים לשבתי הנז' כ"ז העיד רבי משה הנז' בפנינו בת"ע ביום ח"י לאייר שנת השכ"א ליצירה פה שאלוניקי והכל שריר וקים:

197

קצ״חבמותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' שבתי בכ"ר אהרן ואחר האיומים והגזומים הראויים להעשות קם על רגליו והעי' בת"ע ואמר אי' הוא דב' אמת כי כשהיה הוא הולך בתו' הספי' שהיתה הולכת לצפת תוב"ב היו הולכים בתוך הספינה ההיא יהודים ובתוכם היה הולך יהודי א' שהיה שמו שבתי שהיה מפה שאלוניקי ושהיה אינבוראדור והיה איש מכוער בצורתו ויהי כאשר בא עליהם רוח סערה ונפל תורן הספינה על הים יראו האנשים מהסערה הגדולה שהיה בים וד' יהודים מהנמצאים בספינה חשבו להמלט על נפשם והושיבו עצמם על התורן שנפל בים כדי לצאת אל היבשה והאחד מהם היה רבי שבתי הנז' ותיכף ברידתם על התורן היהודים הנז' שמו התורגמים עצמם בתוך הבארקא והלכו יחד עם היהודים ולהיות כי הסעיר הים על היהודים נטבעו בים וכשהגיעו התורגמים אל היבשה מצאו את ד' יהודים מתים מוטלים על שפת הים והזכירו אותם בשמותם והזכירו לרבי שבתי הנז' שראוהו מת מוטל על שפת הים וזה אמרו התורגמים הנז' ליהודים היושבי' בספינה כשחזרו אל הספינה מבלי ששאל להם שום יהודי מהיושבים בספינה על היהודים שיצאו ליבשה אלא הם מעצמם אמרו איך ראו לארבעה יהודים הנז' שיצאו מהספינ' מתים על שפת הים והזכירו לרבי שבתי הנז' בשמו. כל זה העיד ר' שבתי בר אהרן הנז' והעיד ג"כ איך האיש ר' שבתי שנטבע כנז' היה איש תם נוטה אל הפתיות. ולהיות אמת ואמונה כל זה העיד ר' שבתי בר אהרן הנז' בפנינו בתורת עדות היום י"ט ימים לחדש תמוז מש' השכ"ב ליצירה פה שאלוניקי והכל שריר וקים:

198

קצ״טתשובה

199

ר׳אחר שנתקבל עדות זה בקשו ממני להודיע דעתי מה משפט האשה הזאת אם יש די בעדות זה להתירה מכבלי עיגונה ואע"ג דאמרי' בעירובין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריכה הלכתא צילותא כיומא דאסתנ' וכעת לב כל אדם סחרחר נדכה ונשבר על מדת הדין המתוחה על העיר המקום ירחם על עמו ישראל מ"מ לא מלאני לבי להשיב אחור יד ימיני לחפש ולבק' עד מקום שידי מגעת בזכות האשה הזאת כי מצוה רבתי היא כאשר ידוע כמה חשו חכמים לעגונא דאיתתא אשר אין צורך להאריך ובפרט כי יש כמו שנה ויותר שקבלנו העדות מרבי משה פורמון אשר לא סמכתי עליו מן הטעם שאומר בע"ה:

200

ר״אועתה שבא עד זה ר' שבתי בכ"ר אהרן כמעט שאם לא יועיל עדות זה אבדה תקותה נכזבה תוחלתה על כן ראיתי לצדד על ההתר אם יראה בעיני חכמי העיר יע"א וזה החלי בס"ד. תחלה ראיתי להודיע כי נשי האנשים שנטבעו בעליהם בים ונאבדו מן הדין היו מותרת וטעמא דבכל התורה כולה אנו הולכים אחר הרוב ואפי' בדיני נפשות ובנדון כזה החמירו חכמים משום חומר גלוי עריות וכמו שלמדו כן ממעש' דחסא דאמרי' בגמ' פ' בתרא דיבמות ההוא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא אמר רב נחמן האלי"ם אכלו לחסא והביא בת"ה ז"ל ההגה במימון בשם אביאסף וז"ל ואין לתמוה על רב נחמן דאישת' הכי כיון דאשתו אסורא אלמא מספקינן אי מיית אי לא י"ל דרובם אינן נצולין ורב נחמן אשתבע דאפי' בדיני נפשו' אזלינן בתר רובא אלא דבעריו' החמירו רבנן ולא רצו להסמ' בזה ורב נחמן לא היה מכוין להתיר אלא היה מתאונן ודבוריה אטעייא ואזלא דביתהו ואינסיבא והרמ"בם פי"ג כתב וז"ל עד א' שאמר ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת ובכיוצא בדברים האלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן כו' הרי א"כ בודאי שרובן מהנטבעי' בים מתים הם נמצ' ודאי שהאמת כמו שאמרנו שאיסור אשת איש כזו ועיגונא דידה אינו אלא משום חומרא דרבנן ואחר שכן היה אפשר להסמך על כמה רברבי דסברי דעד המעיד במים שאין להם סוף שראוהו מת אחר שהועלה מן המים והכירו בטביעות עין בלא סימנים שאשתו מותרת וז"ל המרדכי ריש האשה שלום ותימא אפי' דמאי דקאמר דאסוקינהו וחזנהו לאלתר וקאמר סימנא אכתי מוכח שפיר כו' עד ונר' דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא אבל בעדות שהועלה מן המים וראהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות ולא ראיתי להאריך עוד לפי שכבר כתבתי לשונו פעם אחרת ויעיין מי שירצה במרדכי אמנם ודאי ש"מ דעד א' ואפי' אשה נאמן לומר שראהו מת והכירו בטביעות עין אם ראהו אחר שעה שיצא מן המים ולא אמרינן דאמר בדדמי וכן דעת הרי"ף ז"ל גם הרמ"בם והראב"ד ז"ל והסמ"ג ועו' כתבו התוס' וז"ל מהני סימני' פי' ר"ח דאשה ועד א' בספינה שטבעה וחברי מת לא מהני וכ"ש גוי אפי' מסיח לפי תומו ותימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעו' עין בלי שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה קצת צורת פניהם כו' עד אם צורת פניו שלימה שריא אפי' אחר כמה ימים ע"כ וא"כ אחר שזה מעי' שראו פ' כו' והזכירו ארבעתם בשם שהיו מתים מוטלי' על שפת הים וידע זה העד המעי' מפי הגוים שזה ר' שבתי שהלך משאלוניקי שהיה לו אשה פה שאלוניקי על זה הוא שאמר שהיה א' מן המתי' ושהוא הוא שהיו קורין אותו שאבאן והזכיר צורתו ומלאכתו ושהוא הלך על התורן כו' א"כ נר' ודאי שאשתו מותרת וכי תימא הרי הרא"ש שהוא אחרון וראה דברי התוס' ולא הסכים לדעתם אלא שצריך שיאמרו סימנים היכא שאותו המעיד ראה הטביעה וגוים הרבה כעד א' דמי וכן הטור בנו ז"ל הסכים לסברת' כמו שיראה המעיין אם ירצה ומי הוא זה יערב אל לבו להתיר דבר שאוסר הרא"ש ובנו דהוו בתראי כ"ש בדבר הנוגע לערוה החמו' כי במעשה א' שבא לידי כתבתי והראתי שיש לחוש לדברי הרא"ש ז"ל ורבים גדולים שהסכימו עמו כמו שהביא בפסקיו ועוד שהיה נ"ל שהרב ב"ת הדשן ז"ל לכאורה נר' שמסכים לדעתו אמנם עתה במעש' זה עיינתי יותר ודקדקתי בדברי בת"ה ונר' בעיני להביא ראיה מדבריו להפך אלא שמסכים אל המנהג שכתבו תוס' ז"ל וראיתי להעתיק לשונו וז"ל והשתא לדע' ר"ח ורב אלפס לא מהני הך עדות מידי כו' עד וכן לדעת הרמב"ם דכתב במים שאין להם סוף צריך שיאמר מת וקברתיו אמנם משמע מן התו' שהמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם וסתמא כתבו משמע דאפי' או תם שראו הטביעה אך מסקנת האשרי משמ' דלא שרי אפי' בגופו שלם אלא במקום שלא ראו הטביעה והכי מוכח בס' אשרי ואפי' נפרש המנהג כמו שמשמע מדברי התוס' מ"מ בנ"ד צריך עיון שפיר דכיון שהגוי לא סח שהראהו שמת אלא שאמר שבא בעבור חיותו כו' והאריך הרבה להראות טעם לאסור בההוא נדון דידיה יע"ש למדתי מדבריו שאפי' דבההו' נדון דידי' אע"ג שלדעת הרי"ף ז"ל שהוא אבי הפסקנים ההוא עדות לא מהני כלל וגם לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' הכי היה מתיר האשה ההיא מטע' המנהג אשר כתבו התו' דמנהג כה"ג מבטל הלכה כדי שלא תהיינה בנות ישראל עגונות ולא עמד בפניו אלא מסקנת האשרי דמחלק בין ראה הטביע' ללא ראה שוב חזר וכתב ואפי' נפרש כו' נר' שלא היה ברור אצלו ז"ל המנהג אם היה באותם שלא ראו או אפילו באותם שראו וק"ל זה מתוך דבריו יעם כ"ז הורה לדעת כי לולי הטעמים שכתב לאיסור היה הדין נותן להתיר דאי לאו הכי כיון שלדעת הרי"ף הוה ההיא איתתא אסירא בודאי והמנהג לא הוה בריר אצלו א"כ מה היה צריך עוד טעם אחר לאסור וכי עולה על הדעת דמהני ספק המנהג להוציא מודאי איסורא דהרי"ף ושא' הפוסק' שהזכיר הוא א"כ לא היה צריך להאריך יותר ליתן טעם לאסור אלא שנר' ודאי שדעתו ז"ל לומר שכיון דהאי איסורא דנשי הנטבעי' אינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש הדעת נותן להקל אחר שנתפש' המנהג אין להוצי' לעז ואע"ג שהמנה' לא היה ברו' הרב' מ"מ אח' שכפי הנר' מדברי התוס' המנהג הוא בין באותם שראו הטביעה ובין באותם שלא ראו היה ראוי להקל ולסמוך על מה שנר' משמעות הא' של המנהג אלא שעמד לפניו הטעמים האחרים שהאריך בהם ולא נעלם ממני מה שיוכל לומר כל מתחי' בעיון כי זה הרב להגדיל תורה קאמר שכן אמר ואפי' נפרש כו' וא"כ אין ראיה מכאן להקל מ"מ נר' בעיני בלי ספק כי במקומות אחרים כבר הוא ז"ל מבאר כי דעתו ללמד במקומות אחרים ועוד רוב האריכו' שהאריך בזה אומר לי לבי ודאי שאם לא היה הטעם שכתב שהעד לא העיד על המיתה רק שאמר בעבור חיותו כו' לא הי' אוסר ואפי' תימא שמה שכתב הוא לא כתב אלא לרבותא אבל אין הכי נמי דבלאו הכי היה אוסר מ"מ יש לנו לומר דדוקא התם שלדעת הרי"ף ההוא עדות לא הוה מהני אבל בנ"ד דאיכא עדות דמהני לדעת הרי"ף ז"ל ולדעת ר"י שבמרדכי נוסף על הכל המנהג נר' שנוכל לסמוך על זה להתיר ועוד שגם שאיני כדאי להכריח הספק שנר' מדברי הרב שלא נתבר' לו והוא כוונת התוס' במנהג אם ר"ל בין באותם שראו ובין באותם שלא ראו או דלמא דוקא באותם שלא ראו הטביעה אבל באותם שראו אמרי בדדמי כנז' בדברי הרא"ש מ"מ נראה שהדבר ברור כשמש שהמנהג הוא סתם בודאי בין באותם שראו ובין באותם שלא ראו שהרי כתבו וז"ל ותימא איך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביעות עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי בשנשחת קצת צורת פניהם ואם איתא שהמנהג היה דוקא באותם שלא ראו מה הוה קשה להו ז"ל ומאי דוחקייהו לאוקומי בשמא מיירי בשנשחת קצת צורת פניהם מה שלא הוזכר לא בפי' ולא ברמז בההוא מעשה אלא ודאי דקים להו ז"ל דמה שמתיר' נשי הנטבעי' הוי בין באות' שראו הטביעה ובין באות' שלא ראו וכן מבואר זה בספר אדם וחוה וז"ל וכתבו התוס' דהא דבעינן סימנים כשהעלוהו ולא סגי בטביעות עין משום שהם עצמם ראו הטביעה ר"ל כשנפל במים כו' עד אבל אם לא ראה הטביעה ומצא העד מת ואמר שמכירו בטביעות עין נאמן ואין מדקדקין אחריו בסימנים וכ"כ הרז"ה אבל ר"ח פירש מדבעינן הכא סימנין שמעינן הכא דאשה אועד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש גוי מסיח לפי תומו ע"כ ונהגו עכשיו להתירה להנשא כשטבע על ידי הכרה בטביעות עין ור"ת פירש כי הא דאמרי' שצריך סימני' כשלא נמצא הגוף שלם כו' עד אבל אם היה שלם מכירין אותו אפי' אחר כמה ימים בטביעו' עין ור"י כתב החלוק הראשון בין שראו הטביעה ללא ראו הרי נר' בפי' שר"ת שמחלק בין גוף שלם ללא שלם לא סבר כלל חלוק דבין ראו הטביעה ללא ראו א"כ נתברר שהתימה של התוספות הנ"ל איך משיאין כו' הוא אפי' באותם שראו שהרי לא תרצו אלא תירוץ ר"ת דלא מחלק בין ראו הטביעה ללא ראו וברור הוא נפקא מינה בנ"ד מכל מה שאמרנו שאשה זו מותרת לדעת הרי"ף ולדעת ר"ת וגם נר' שכן המנהג שמתירין להשיא נשי הנטבעים במים שאין להם סוף והואיל שכבר הוכחנו שאין באיסור אשה שנטבע בעלה בים אלא איסור חומרא שהחמירו רבנן אזלינן לקולא וסמכינן אדעת הרי"ף ור"ת ור"י שבמרדכי וגם שכפי הנר' הרב בת"ה כן דעתו לסמוך על המנהג אפילו במקום שהוא כנגד הרי"ף ואפי' תימא שאינו כן מ"מ בנ"ד שדעת הרי"ף מותרת ודאי יודה הרב בעל ת"ה דיש לסמו' על המנהג כפי מה שמשמע מן התו' דהוי בין באותם שראו הטביעה בין באותם שלא ראו וא"ת אכתי איכא למימר מטעם דמאן לימא לן שלא עמדו ביבש' יותר משתי שעות ואז משתנ' וכבר חשבתי בזה להסמך בא' מב' טעמים אחד לומר דהא דמצריכינן שלא יעבור יותר משעה א' משפלטם המים ליבשה היינו למי שעמד בים ימים שנים או ג' אבל באלו שלא עמדו בים אפי' יום א' אפשר שאפי' עמדו ביבשה יותר מיום או יומים יכולים להעיד עליה' ואפי' על הסתם שלא נודע אם שהו או לא יש לתלות להקל וכן נר' ממ"ש הנמוקי ז"ל וז"ל אבל אם שהה במי' ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד שעלה מן היבשה אין מעידים עליו עכ"ל מדק' אבל אם שהה כו' משמע ודאי דלהחמיר בעינן שיודע ששהא ג' ימים במים הא לאו הכי תלינן להקל וכמ"ש הוא ז"ל בשם הריטב"א דבנמצא הרוג ולא ידעינן מתי נהרג תלי' להקל ולומר דהוי תוך ג' ועוד עלה בדעתי לו' דבנ"ד השכל היה נותן להקל אפי' לפי דעת הרא"ש שמחלק בין אותם שראו לאותם שלא ראו והטעם דבשלמא כשנטבע א' אפשר לומר דיש לחוש שנדמה לו שהו' פלו' ואינו אלא אחר אבל בכי ה"ג דנ"ד שראו כלם שארבע' אנשים ירדו לים על התורן ונטבעו באותו יום ראו ד' אנשים בשפת הים ואמר העד שראה פלו' ופ' כו' מתים על שפ' הים חששה רחוקה היא עד מאד שנאמר שבאו שם ד' אנשים ונדמו הא' לדמות פלו' כו' עד שנר' שאין לחוש לזה אלא שכל אלה הטעמים יש לדחותם זה האחרון מטעמא דאמרי' בגמ' בפ' האשה שלום סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים ולא אמרי' הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו אמר ליה רבא מי דמי התם קאמרי סימנים כו' ופי' התוספו' וז"ל אבל ע"י טביעות עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמר שאלו בעליהן של אלו משמע שאין לחלק בין יחיד לרבים. ובטעם הראשון כתב הריב"ש סי' שע"ח שהיה דעת א' מגדולי הדור ההוא לחלק כמ"ש והיה מדקד' כן מלשון הרשב"א והוא הריב"ש דחה סברתו וז"ל ומה שדקד' ת' מדברי הרשב"א שאם שהה פחות מיום אחד שיעור מוגבל דלא בעינן חזיוה בשעתיה שהוא ז"ל כתב מתוך ששהה ונרטב משמע ששהה זמן גדול והוא ז"ל דחה זאת הסברא עד שכתב וז"ל ועוד זיל בתר טעמא כיון שאין אנו מצריכין ג' ימים במי שמת במים מפני שנרטב מה לי יום אח' מה לי כל שהוא שהרי כיון שטבע ושהה במים עד שמת שם מחמת המים הריבאו המים במעיו לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנת צורתו. הרי שדחה הטעם הראשון הנז' ג"כ עוד דחה טעם שהיה אפשר לחשוב והוא שאלו הגוים שהעידו שראו אלו האנשים מתים על שפ' הים אינם יודעים שיצאו מתים מן הים וא"כ היה אפשר לומר שלא שהו בים עד שמתו אלא שמחמת הסערה הדיחם שם הים ומרו' ליאותם ועמלם יצאה נשמתם ביבשה וא"כ בטלה עם זה טענתו של הריב"ש שכתב ושהה במים עד שמת כו' שהרי לא מתו בים אלא שגם זה דחה הריב"ש שם עד שכתב וז"ל אלא ודאי כיון שנמצא על שפת הים כדרך הנטבעים שפלטם הים חיישינן שמא בים מת דכל דאיכא למיחש חיישי' וכ"ש הכא שהנמלטים מיעוטא דמיעוט' ואדרבא מן הטעם שאמרת יש לחוש שכיון שאין כאן מי שראהו כשיצא מן הים שזה שנמצא בכאן נהרג או מת זה זמן רב שמ' יותר מג' ימים ונשתנ' צורתו מכל מ"ש הר"ם נר' שאין כח להתיר אשה זו ואפי' טעם גדול שהיה נר' בעיני בתחלת העיון חלף הלך לו בדברים אלו שכתבתי מתשו' הריב"ש והוא שעל' בדעתי להכריח ולומ' דבנ"ד לא עבר שעה אחת משפלטם הים לעת שראו אותם והטעם שהעד הזה רבי שבתי בכ"ר אהרן העיד שתיכ' ומיד כשירדו אלו הארבעה בתורן הלכו המלחים אחריהם ג"כ ואעפ"י שלא נכתב בלשון העדות מ"מ אחר יום או יומים שאלתי פי העד הזה כמה שהו המלחים משעה שהלכו עד שחזרו ואמר שעברו כמו שתי שעות והשכל נותן שכן הוא האמת שממקום הספינה עד שפת ההר היה מהלך מעט כי מזה הטעם קבעה הספינה שם מושבה להיות ההר למחסה ולמסתור ועוד ראיה אמיתית שהעד הראשון אמר שהיהודים הראשונים היו מדברים עמהם ואומרים להם פ' ופלו' ופלו' מתו כלם בשם א"כ נר' שקרובים היו הרי א"כ שלא עבר שעה משעה שפלטם הים עד שראו המלחים אותם והכירו' וא"כ מצד זה היה נר' לומר דליכא למיחש למידי כפי דעת אותם המתירים בטביעות עין בלא סימנים ואפי' לפי דעת הרא"ש דבאותם שראו הטביעה לא מהני טביעות עין אלא סימנים היה אפשר לומר וכ"נ דבנ"ד לא צריך סימנים שהרי אלו המלחים לא אמרו שראו שנטבעו אלא שראו אותם מתים וא"ל שראו הטביעה שודאי היה להם לומר פלו' ופ' נטבעו ואח"כ ראינו אותם מתים אדרבא מדהעידו שראו אותם מתים והכירום מוכח שלא ראו הטביעה אבל כל זה דחוי למי שרואה דברי הריב"ש שכתבתי שהרי כתב ואדרבא מן הטעם שאמרת יש לחוש כו' כצ"ל ועוד שאני אין אומר אפי' דברי הריב"ש איני יודע למה תלה החשש באיש שמת זה ג' ימים ונשתנה צורתו שעוד יש חשש מאיש אחר שנטבע ושהא ג' או ד' ימים במים ואח"כ פלטו הים כאן ונשתנה צורתו לצורת מכלוף ואין מעידים עליו לכ"ע אחר שנשתהה ביבשה שעות אלא דאפשר לומר דחדא מינייהו נקט ולאשמועינן אגב אורחיה דבנמצא הרוג ביבשה לא תלינן דבתוך ג' ימים הוי כדברי התו' אלא חיישי' דכבר עברו ג' ימי' והם מעידי' עליו כדברי הרשב"א ז"ל שנסתפק בזה זה אפשר לומר בדברי הריב"ש לע"ד מ"מ נ"מ דכל עוד שאין עדים שראו לזה המת שנמצא על שפת הים שפלטו הים יש לחוש ולומר אותו שאנו מבקשים לידע יצא למקו' אחר וזה שאנו רואי' פה עתה על שפת הים אחר הוא שנטבע ועמד במים כמה ימים ויש יותר מב' שעות שיצא אל היבשה ונשתנה צורתו או שמא הוא אדם שמת ויש יותר מג' ימים שהוא מוטל מת או נהרג כאן על שפת הים ואין מעידין עליו כדברי הרשב"א שנסתפק בזה גם מה שאמרתי לדעת הרא"ש כנ"ל דחוי מטעם שכתב הריב"ש בתשו' הנז' וז"ל ועוד דאפי' לדעת בעל המאור בנדון זה הגוי יודע הטביעה ומה לי ראה ומ"ל ידע א"כ בנ"ד נמי נר' דאפשר לומר דכיון שהם ידעו האנשים שירדו על התורן אולי ידעו מן הטביעה ולכן אמרו שהם הם ע"כ צ"ע מנין יצא לנו זכות אשה זו להתירה בעדיות אלו ואני אומר כי לפי דעת חכם גדול שבדורנו הלא הוא כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו אשה זו מותרת כפי מ"ש בתשובתו הראשונה הכתובה בחלק הראשון שהדפיס יעו"ש שבנ"ד נמי י"ל שהעד הראשון העיד מפי הט' יהודים שיצאו ראשונה שאמרו פ' ופ' מתים כו' ואם היו אותם אנשים לפנינו היינו שואלים אם ראו הם כשפלטם הים או ידעו כן מפי אחרים אבל עתה שאינן לפנינו והם אמרו שהיו פלו' ופלו' והזכירו כל א' מהד' שיצאו מן הספינה על התורן תלינן להקל שהם הכירום וידעו שאותה שעה פלטם היה ואף על גב דלבי חוכך בסברא זו מהראיה שהביא כי לע"ד אינה ראיה והטעם דבשלמא התם בגוי שהעיד מפי גוי על פלוני יהודה שמת או שנהרג מצוי יותר שמספר כן לפי תומו מעל ידי שאלה ועוד שהיה לנו לומר כל מה שעבר אני שאלתי או פ' שאל מפ' על פלו' ואמר כך מדלא אמר הכי נר' שאין לנו לבדו' מעצמנו דברים אבל הכא וכיוצא בזה אדרבא אם היה שראה שפלטו הים או שהגידו לו מי שראה היה אומר הוא שלא אמר נר' שלא היה אלא שראה המת בחשבו שהוא פלו' אמר שראה אותו מת ואנו רוצים להוסיף על דבריו דכשפלטו הים ראהו זה אין ראוי לבדות וכ"ש בדבר רחוק כזה וכיוצא בזה בחלוף אבל אנו שידענו שבשעה א' משתנה דבר כ"כ קרוב יש לחוש ודאי וראי' לדבר מ"ש הר"ן שאפי' לדברי התוס' דתלינן להקל במצאוהו הרוג שבתוך ג' ימים במי שפלטו הים כתב דלא אמרינן הכי דתלינן דבאותה שעה פלטו דכיון דאינו אלא שעה אחת אין לתלות הכא נמי יש לנו לומר כיון שהדבר בלתי מצוי שהרואה המת ישב שם בשעה שפלטו הים מסתם יש לנו לתלות שמה שראה הגיד ולא יותר ולא פחות שראוהו מת אבל לא שידע שבאותה שעה פלטו הים וק"ל מ"מ אני אומר שהרי הורה הרב ועשה מעשה ואפי' את"ל שלא יתיישב טעמו בנ"ד שפיר דמי לשרויי אתתא דא לאתנסבא לכל גבר די תצביין והטעם מן היסוד הראשון שהקדמתי כי כל מעיין בתשובת הריב"ש הנז' יראה שכל תרעומותיו על המתיר ההוא שהתיר בההוא עובדא דמכלוף שבזמנו הכל היה לפי שהיה מקל בשל תורה וכ"כ בלשונו פעמים רבות ואחד מהם טרם יפסוק הדין להתיר ולהקל בדבר שבערוה ובשל תורה ובפי' כתב בסי' שע"ט על ההוא מעשה דמכלוף ואם היה בכאן מי שמעיד על הטביעה במים שאין להם סוף אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה ואם היינו מקלין מדרבנן אבל בכאן אין מי שמעיד על הטביעה כו' עד ואינו אומר בפ" ש מכלוף היה בדוגיא שהוא ראה בטביעתו ושהה שיעור שתצא נפשו ע"כ הרי דמשו"ה כתב הריב"ש להחמיר כי אין לנו לבקש ולבדות מלבנו דברים להקל בשל תורה אמנם בנ"ד אמר העד שראו טביעת אלו הד' אנשים פעמים רבות שירדו תחת המים ושאח"כ פלטם הים אל היבשה לתחתית הר גבוה כו' כנז' הרי שראו הטביעה וא"כ אלא חששא רחוקה מאד שאפשר בדרך רחוק לומר שכיון שהיו רחוקים מן ההר אלו האנשים שהיו בספינה א"א להם לידע בבירו' שאותם שירדו אל התורן היו אותם שפלטם הים כי לא עמדו עליהם וא"כ אפשר שאותם ד' אנשים הלכו תחת הים ויצאו אל מקום אחר ואלו שראו שפלטם שם הים אחרים היו שכך אמרי' בגמרא דבעינן דאסקינהו קמן וחזנהו לאלתר והכא שלא היה כן יש לחוש מ"מ עכ"פ נקטינן דנ"ד הוי ממש מן הרוב שאינם נצולים אחר שראו שנטבע כיון שירדו כ"כ פעמים תחת המים ונעלמו מעיניה' עד שראו ד' פגרי' מתים פלט הים תחת ההר ואנו רוצים לחוש אחרים היו מ"מ אם הם אלו שראו מתים הרי טוב ואם אלו נרצה לומר שהם אחרים הד' הם נכנסים לפחות בסוג רוב הנטבעים שמתים לא נשאר אלא חשש איסור דרבנן מצד העד האחד ואחר שכן הוא מצד עדות זה האחרון אשה זו מותרת שיש לסמוך על טעם הרב כמהר"ר יוסף בן לב שאפי' תימא שיש לרחות ראייתו כמו שדחיתי מ"מ בנ"ד שאין כאן חשש איסור אלא מדרבנן אין לדחותו גם הטעמים שזכרתי שדחה אותם הריב"ש אע"פ שדחה אותם יש לסמוך עליהם (בנדון שלנו כמו שהוא לא דחה אותם אלא שאין בהם כח להתיר איסור דאורייתא אמנם הכא שאין אנו רוצים להתיר אלא איסור דרבנן מספיקים הטעמים ההם ונאמר לא ימנע או אלו המלחים ראו אותם בשעה שפלטם הים אז לא ראו אותם אם ראו אותם באותה שעה הרי טוב ואשה זו מותרת ואם לא ראו נמי מותרת משום דתימא שלא מתו מתוך ג' דבתוך ג' ימים למיתתם היו ונכרי' ואפי' לדברי הרשב"א שמסתפק בזה התם משום שאנו באים להתיר איסור דאוריית' אבל בנ"ד שאין אנו רוצים להתי' אלא דבר מדרבנן פשי' דכ"ע מודו גם הטעם האחר שאפי"ת שמתו בים א"ה אשה זו מותרת דשמ' אין לאסור רק כשידענו שעמד בים ג' ימים אבל על הסתם אפי"ת דהוי ספק הוי ס' בדבר שהו' איסור דרבנן וראוי להקל גם אפשר לומר בנ"ד שאפי' לדברי מי שאומר דבעי' סימני' בשראו הטביעה אפשר שאלו לא ראו ולא ידעו גם נר' שאפי' לדעת הרמ"בם דבעי שיאמר וקברתיו כבר אמרו דלאו דוק' וקברתיו אלא כל שראו ודאי שמת והכא כיון שאלו המלחי' הראשונים שהעיד זה העד אחרון שאמרו ד' אנשים פ' ופ' תו מה תאמר שאיפשר שלא מתו עדיין כיון שאחר ב' ימים ראו ואמרו אותם הדברים עצמם הרי יש עדות שלימה וכל שכן שבנ"ד לא היה ראוי לחוש לקברתיו אחר שרוב הפוס' לא הצריכו לומר קברתיו ראוי היה לסמוך עליהם בשעת הדחק כ"ש שבהצטרף העדו' הא' עם הב' נר' דעדיף מקברתיו וא"כ נר' שאשה זו חנה בת רבי יצחק נפוסי מותרת מצד בעלה לפי ע"ד וכ"כ בתחלת דברי בתנאי שיסכימו חכמי העיר וצור ישר' יצי לנו מכל שגיאה גדולה וקטנה עד הנה דברי הצעיר:

201

ר״בשאלה במותב תלתא כחדא הוינ' אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא הח' הש' הה"ר משה אלמושנינו והעי' בת"ע כראוי איך שמע מפי ברוך בכ"ר נחמיא אשכנזי שבהיותו ביריד מושקולור בשנת השי"ב ליצירה שמע מפי גוי מסיח לפי תומו איך ראה הרבה אנשים מתים שנטבעו בתוך ספינת קלאברייו ובתוכם ראה איש אחד שהיה פיו פתוח והיה לו שן אחד משיניו של מטה שהי' בולט לצד פנים יותר משאר השינים. עוד ראה בו סימן אחר בראשו נקרא לונאר וכאשר זכר הגוי המסיח לפי תומו סימן הלונאר הנז' שם ידו הימני' בראשו לרשום מקום הלונאר ורשם להם שהלונאר הניז' היה סמוך לאזנו הימנית בסוף הלחי העליון סמוך לפא' הרא' ושאמר הגוי המל"ת שהכיר עוד באיש הנטבע שהיה יהודי במה שהתיר המכנסים ויפתח וראהו מהול כמשפט היהודים ושהיה לו זקן ארוך מגיע עד חיקו והיה לו לבו' פ' יריג"י אחד שחור והמכנסים היו מאבה ושכל זה ספר הגוי מל"ת בהמשך ספוריו ודבריו בלי שום כונה להעיד רק מל"ת ואמר רבי ברוך שבשמעו דברי הגוי המסיח לפי תומו הוא ורבי משה אלאטיב אשר שמע גם הוא את דברי הגוי המל"ת הגידו הדברים לרבי משה פירפיניאן ואמר שכל הסימנים הנז' שאמר הגוי המל"ת הם סימני אחיו ה"ר דוד חתנו של כה"ר יצחק נאבארו אשר נטבע בספינה הנז' כל זה העיד בפנינו החכם השלם הה"ר משה אלמושנינו נר"ו ששמע מפי ה"ר ברוך בכ"ר נחמיא הנז' היום יום ג' כ"א לחדש אב שנת השי"ג ליצירה וקים ועתה שאל השואל מה משפט האשה הזאת בת ה"ר יצחק נאבארו העגונה אם נאמ' שהותר כבלי העגון בעדות זה אם לאו:

202

ר״גתשובה

203

ר״דאין צורך להאריך ולבאר כי בעדות אשה מהני עד מפי עד ואשה מפי אשה מפי עבד דהלכה רווחת היא בישראל וידוע אפי' לתינוקות גם פשוט הוא שעדות זה שהעיד החכם הנז' מפי רבי ברוך הנז' שהעיד מפי הגוי שאין צריך להאריך שאין בעדות זה שום גמגום שהרי אפי' גוי מפי גוי ואין אנו יודעים אם הגוי הראשון מסיח לפי תומו הוה עדות כשר וכמ"ש הרי בת"ה ומהררי"ק ז"ל והגם כי הריב"ש מחמיר בזה מ"מ נתפשט המנהג כדעת ב"ת הדשן ומהררי"ק ז"ל כ"ש בנדון זה שבפי' מעיד הח' שרבי ברוך העיד כי הגוי מתחלה וסוף היה מל"ת וא"כ אין שום ערעור מצד זה גם אין חולשה כלל מצד שלא הזכיר שם המת כי גם זה פשוט דלא בכל מקום אנו צריכי' שמו דאין טעם בשמו' שאין הכונה כי אם שיתברר אצלנו שהאדם אשר העידו עליו שהוא מת שהוא פ' בעל אשה פ' ואם יתברר לנו זה מצדדים אחרים גם שלא יזכיר העד שם המת מהני וכמו שפשוט זה בגמ' ובפוס' ובפרט בשלהי הלכות גרושין להרמב"ם ז"ל בדין יצא גוי וישראל מעמנו כו' אבל מה שצריך לדקדק בזה הענין אם נדון דין זה כמו אם היו מעידים מפ' שמת בבירור אחר שהזכירו הסימנים שהיו בו וידענו שאלו הסימנים היו בחתנו של רבי יצחק נאברו או אם נאמר דלא סמכינן אסי' להתיר אשה לשוק וכמ"ש מפשוטן של דברי הרמב"ם פ' אחרון מה' גירושין וז"ל ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פ' כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פ' הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"כ. מזה הלשון משמע דאין לסמו' על הסי' אבל כי דייקינן לישנא דגמ' אי איפשר לומר כן דגרסינן בגמ' על מתני' דהאשה רבא דקתני אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ופרכינן בג' למימרא דסימנים לאו דאוריי' ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' עד אמר רבא דכ"ע סימנים דאוריית' הכא בשומא מצויה בבן גילו כו' וא"ד הכא בשומ' העשוי' להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי כו' וא"ד אמר רבא לכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי כו' הרי דלכלהו לישני דרבא סמכי' אסימנים לתרי לישני קמאי סימנים הוו דאורייתא ולא פליגי רבנן ורבי אלעזר בן מהבאי אלא בשומא אי מצויה בבן גילו אי לא או לאידך לישנא אי שומא העשויה להשתנות לאחר מיתה אם לא ולאיכ' דאמרי בתרא אפי' סימנים דרבנן סמכינן עלייהו אפי' באיסורא דאורייתא ולא פליגי אלא בשומא דסברי רבנן דלא הוי סי' מובהק וכן פסק הרי"ף ז"ל כהאי לישנא וכתבו הר"ן ז"ל והכי הלכת' שמעידים בסי' מובהק בין בגופו בין בכליו כו' עד ומתני' דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ ובכליו חוורי וסומקי וכ"כ הרא"ש בפסקיו כלישנ' בתר' וא"כ יש לנו לומר שאף הרמב"ם ז"ל לא אמר כן אלא בסי' דלא הוו מובהקים אבל בסימן מובהק יודה ג"כ:

204

ר״הוכן נראה מלשון המ"מ שכתב על לשון הרמב"ם שכתב מצאוהו הרוג א' מת כו' עד ואם נטל אחד מאלו אעפ"י שיש להם סימנים בגופו ובכליו ואפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא וכתב המ"מ וז"ל וכבר כתבתי בהלכות גזלה ואבדה שיש מיני סימנים מובהקים ביות' שהם מן התורה ואף כאן מעידין עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכח בסוגיא כאן בביאור דאמר הכא בשומ' סימן מובהק קמפלגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסי' שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן עכ"ל. משמע דס"ל בפי' שאף הרמב"ם ז"ל מודה דבסימנין מובהקין סמכינן עלייהו אלא שנר' מתוך לשונו שהם מדאוריי' וצריך לי עיון קצת דהא מוכח דלא הוי אלא מדרבנן כלישנא בתרא דרבא אלא דאפ"ה סמכינן עלייהו באיסורא דאורייתא מ"מ הכי הלכתא דסמכינן אסימנין מובהקים אלא שצריך לדקדק הרבה מה נקר' סי' מובהק יותר משומ' ועוד שהרי כתב המ"מ שיש סמנים מובהקים ביותר וכו' ומי הוא זה יערב אל לבו לגשת ולומר הנה הוא זה הוא סימן מובהק ביותר כי צריך שקול דעת גדול ואע"ג ששתב הרא"ש ז"ל בתשובה בסוף כלל נ"ב וז"ל אבל אם היה חסר באבריו או ית' בידיו או רגליו או שום שנוי בא' באבריו הוי סימן מובהק פשיטא דלא כל שנוי קאמר שהרי שומא שהוא וירוגה שינוי הוי ואפ"ה לא סמכינן עניו אלא ודאי צריך שינוי גדול כההי' שכתב בעל ת"ה ז"ל סי' רל"ט דגבששי' על החוט' שהוא דבר זר עד מאד לא נמצא בכמ' מבני אדם גם אותו שהיה לו עין אחד עורי' וסתומ' ומאותו עין יצא לו פצע וצלק' עד סמוך לפה אבל סי' השומ' מצינו כמו מבני אדם שיש להם לונאר ואעפ"י שרש מקו' הלונאר לא דמי לנקב בצד אות פ' שהרי השומ' דקאמר בגמ' פשי' דלא שנ' בין שאמר במקום פ' ובין שלא רשם המקום דאי לא תימא הכי לא לישתמט שום פוסק דלימא הכי ותו דודאי על הסתם המעיד על השומא משמע דקאמר מקום השומ' וא"ה לא מהני וכ"נ בעיני כי מורי הרב הגדול כמהר"ר יוסף טאיטצק זצ"ל על עדות ר' מנואל ברודו ה' ינקום נקמתו שהיה בעל לונאר וכתב להתיר במה שהעיד העד מנוליי די לאנגי ואמר דלא גרע משמו ושם עירו או שמו ושם אביו ומשום סי' הלונאר לחוד לא סמך וזה נ"ל פשוט בעיני ואע"ג שהררי"ק ז"ל כתב בתשובה סי' י"ו שאיפשר שבשומא כשאמר באבר פ' במקום דהוי סימן מובהק ורצח נדקדק כן מפרש"י נר' בעיני כי דבריו מכרחים כ"ש שלא אמר אלא איפשר משמע דלא ברירה ליה גם סימן השן פשיטא דלא הוי סי' מובהק ואם כל אחד בפני עצמו לא הוי סימן שניהם כאחד נמי לא הוי סימן כמו סימני גופו וכליו דלא מהני לא אחד ולא שנים וזה פשוט בעיני וע"כ לא הייתי ממשכן נפשי להתיר אשה זאת בסימנים אלו אם לא שבא לפני רבי משה הכהן בכ"ר עזרא הכהן והעיד בתורת עדות שידע שבספינה הנז' לא היו הולכים רק ד' יהודים ג' מהם מורייא וא' מגרופו ואחד היה רוצה ליכנס ולסבה מה לא נכנס ושהכיר באיש שהיה מגורפו שהיה בחור שעדיין לא היה לו זקן ולא לונר ולא שן בולט ואחר שכן הוא דעתי להתיר אשה זו מטעם עדות רבי ברוך מפי הגוי שהזכיר איך ראה הרבה אנשים שנטבעו בתוך ספינת קלאבריו ובתוכם ראה איש אחד שהיה כו' והכיר היותו יהודי שהיה מהול כדרך ומשפט היהודים נפקא מינה מעדות זה שאיש זה שהיו בו אלו הסימנים שהיה יודי מאותה ספינה ומעדות רבי משה הכהן ידענו שלא היו באותה הספינה כי אם ד' יהודים כנז' ונתברר לו שהאחד שהיה מגורפו לא היה בו סי' כלל מהנז' לא נשאר רק לתלות באחד מג' האנשים שהיו מוירייא ואם יחפש ויבדק באנשי וירייא וימצא שלא היה אדם בוירייא שהי' לו אלו הסי' אלא זה חתנו של רבי יצחק נאבארו או שיודעים האנשים החסרים מאותו זמן מיהם ושלא היה להם הסימן הנזכר כי אם לחתן רבי יצחק הנז' א"כ אשה זו מותרת להנשא וא"ת מנא לן שהגוי היה יודע שאלו המתים היו מן הספי' הנז' או היהודי רבי משה הכהן שידע שלא היו הולכים יודים אחרים אלא ד' הנז' זה ודאי אינו מוטל עלי ואדרבא החוקר ודורש בדברים אלו עליו נאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בתשו' וז"ל וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקים בעדות עגו' וכל המחמיר וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין רוח חכמים נוחה הימנו ע"כ מ"מ איני גס לבי בהוראה כי אפי' עם כל מ"ש איני סומך על דעתי אם לא יסכימו חכמי בעלי הורא' ע"ז כי ידעתי גם אני ידעתי שעם כל הקולו' שהקלו בענין גם החמירו ואמרו שצריך הדין לדקדק יפה וכמ"ש הנמוקי ז"ל בשם הריטב"א ז"ל ולכן אם יסכימו מטעמי או מטעם אחר להתיר הנה מה טוב ואם לאו תתבטל דעתי מפני דעתם:

205

ר״ושאלה מעשה שהיה כך היה שרבי יום טוב אישקאליו נסע מפה שאלו' יום ח' לחדש אדר משנת הש"ג לילך לעיר לארסי ונסע מפה שאלוניקי והלך בנחיצה להשיג השיירא ושוב לא חזר לביתו גם השיירא מיהודים שנסעו שעה או שתים קודם ממנו והי' נודע להם שהיה לו לבא ולהשיגם בלילה עת חנייתם לא ראוהו וזה ג' שני' אשתו בכבלי עוני העגון נאסרו והנ' יום עשירי לחדש שבט משנת הש"ז נתקבל עדות זה בב"ד כי בא יהודי אחד והעיד איך יש כמו ג' שנים פחות חדש אחד שהלך למכור טרפה לכפר הערפיש ולן בבית תוגר א' בכפר הנז' וחצות הליל' קם לשוב לעי' ואמר לו התוגר אנה תלך ואמר לו לעיר והתוגר אמר לו איני מניח אותך להלוך הלא ידעת איך הרגו שם בהינדיק היהודי יום טוב וחמשה תוגרמים היינו באים מחתוך עצים ומצאנו אותו מושלך בהינדיק וקברנו אותו אצל בי' הקברות שלנו ואמר המעיד ששאל מהתוגר הנז' מה היו מלבושיו של יום טוב זה ושאמר לו התוגר היה לו אין פ' יריגי אי און קפלמה אישקורו קון אלגודון והוא סארי שהיה מוכר ברחוב העיר נקרא בלשונם גרשי כנודע סכינים משי וחגורות כל זה אמר היהודי הנז' ששמע מפי התוגר ושאלו ממני להגיד דעתי והאמת כי אבי הבחורה העגונה הזאת אשר היא עתה כבת כ"ה שנה על הרוב היה דר בשכונתי בימים שעברו ומאז ידעתי לבחורה הזאת היותה מבנות ישראל הכשרות והצנועות שבדור ונפשי עגמה בה מאוד ולכן נתתי את לבי לחפש בזכותה כפי השגת ידי על פי העדות הנז' ועם היות ידעתי איני כדאי לכך אמרתי אולי אם נפתח הדבר בקטנים כמוני היום תסתיים בגדולים האצילים חכמי העיר רבותי:

206

ר״זתשובה

207

ר״חהלכה רווחת בישראל שמשיאין אשה על פי עדות אשה ועל פי עבד ועל פי גוי מל"ת ואפילו גוי מסיח לפי תומו מפי גוי מסיח לפי תומו ואפי' דאיכא למימר מאן לימא לן דגוי הא' מל"ת הוה אפ"ה משיאין אשה ע"פ עדות כזה כמו שהוכיחו מהרר"י בעת"ה ז"ל בתשובה רל"ט ומהררי"ק בשרש קכ"ב ואחר דבריהם מי ישנה וא"כ כ"ש ישראל המעיד מפי גוי כזה וזה ברור ואין לומר שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בס"פ אחרון מה' גירושין וז"ל ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פ' עד אין אומרים באומד הדעת פ' הוא עד שיעיד העד שהוא פ' ויכיר שמו ושם עירו וכן הביא המ"מ בתוספתא בדברי הר' ז"ל וא"כ יאמר האומר שאין כאן עדות בנ"ד אחר שלא אמר התוגר יום טוב מעיר פ' גם לא הזכיר פ' בן פ' נר' דמשום הא לא ארייא שהרי ברור הוא מתוך העדות שעל י"ט משאלוניקי אמר מב' טעמים הא' שכיון שהמעיד הזה מעיר שאלוני' ומנהגו היה לילך בכפר ההוא כפי מ"ש המעיד בעצמו והתוגר אמר איך הרגו בהינדיק היהודי י"ט בלי ספק עליו דיום טוב משאלוניקי אמר דאל"כ לא הל"ל אלא איך הרגו בהינדיק יהודי שמו י"ט ולא בה"א הידיעה אלא שבהיות הי"ט הנז' משאלוניקי אמר היהודי י"ט הידוע אליו. עוד טעם אחר ועיקר והוא שאומר המעיד שכשקם לשוב לעיר א"ל התוגר אנה הולך והוא השיב לעיר ובודאי שבכאן אין ס' שעל עיר שאלוניקי אמר אלא שכן דרך בני אדם העומדים בכפרים הסמוכים לעיר א' כשאומרים זל"ז אינם אומרים אלא לעיר סתם ואינם צריכים לפרש לעיר פ' ובפרט כשהכפר מן הסמוכים לה כזה וא"כ כשחזר המעיד ושאל מהתוגר מה היו מלבושין וא"ל התוגר כו"כ כנז' עד שהיה מוכר ברחוב העיר כו' ב"ס על העיר שאמר המעיד היה כונתו ואין צורך לע"ד להאריך בזה כי ברור הוא ואין לומר שא"ה אינו מועיל זה אחר שלא נתברר למעיד זה אלא ע"י שאלה ואנן מל"ת בעינן לא ע"י שאלה שהרי כתב הרי"ף ספ"ב דיבמו' על ההיא דפונדקי' שמעינן מיהא דהיכ' דהתחיל ומל"ת אע"ג דמהדרינן ומגלינן למלתא מיניה שפיר לא נפיק ליה מתורת מל"ת אלא נאמן ומשיאין ע"פ ולזה הסכימו כל הבאים אחריו כמ"ש מהררי"ק ז"ל בשרש הנז' א"כ בנ"ד אחר שהתחיל התוגר מל"ת ואחר ששאל מן התוגר מה ששאל נתגלה הדבר שעל י"ט משאלוניקי אמר גם דקדוק יותר שהיה מוכר כו' גם ליותר סיוע זכר קצת סימניו מלבושיו נר' בלי ספק שאין לפקפק שעל י"ט אמר הואיל ולא יש י"ט מוכר ברחוב העיר שיחסר אלא זה וכונתי בזה לומ' שאפי' הוחזקו שני י"ט ואפי' שניהם מוכרים כו' אם ידוע שהא' קיי' משיאין אשתו של זה האחר כמ"ש המ"מ ופשוט הוא ואם כי יש להאריך בדברים אלו ראיתי לקצר כי מה אוסיף לטרוח מה שכבר כתוב בספרי הפוסקי' קמאי ובתראי אמנם מה שיש מקום עיון קצת בנ"ד הוא דאמרינן בגיטין פ' כל הגט תניא שמע מב"ד שהיו אומרים איש פ' מת כו' והביאה הרי"ף בה' וכתב מסקנת הגמ' וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל מל"ת הימוניה מהימן ה"מ במלתא דלא שייך בה אבל במלתא דשייך בה עבדי לאחזוקי שקרייהו וכן ביבמות פ' בתרא ההוא גוי דאמר לבר ישראל קטול אספסתא כו' ואי לא קטילנא לך כפלנייא בר ישראל כו' ופשיט רבא דלאו כלום דלאיים ליהודי אמר הכי א"כ בנ"ד נמי איכא למי' דהאי תוגר דאמ"ל למעיד הזה איני מניחך שתלך כו' הכל כנז' הוי מלתא דשייך ביה כי שמא מיראתו שלא יהרגוהו לזה המעיד אם ילך באישון לילה ואפלה יבוקש ממנו כפי דינא דמלכותא שכשנודע שאדם לן בבית ואח"כ יצא משם אם לא ימצא או אם ימצא הרוג מבקשים מהבעל הבית אשר יצא משם עד שיביא ראיה ויפטר ולכן רצה להפחידו כדי שלא ילך משם עד אור הבוקר ולכן בדה מלבו אלו הדברים ולימא שקורי משקר ואעפ"כ נר' שיש להביא ראיה קצת לנ"ד מתשו' הרמב"ם ז"ל וז"ל ר' היה נושא ונותן בחוף ויצא לישא וליתן כמנהגו בכפרים של עכו ובא אצל יהודי א' והפקיד כליו אצלו כו' עד המתין ג' ימים ולא בא כו' עד לימים עברו יהודים אחרים מבני עירו דרך שם אמרה להם גויה אחת לאן אתם הולכים אמרו לה לכפר פ' אמרה להם אל תזוזו מכאן לכו חזרו לבתיכם שמא יארע לכם מה שאירע ליהודי א' שאלוה מה אירע לו אמרה להם הוא היה מודעתנו כשהיה בעכו תשובה זאת האשה מותרת לנש' וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר א' והוא שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת ח' נוחה הימנו. ועם קולות אחרות שיש במעשה תשו' זו עוד יש ג"כ שהיה לנו לחוש דשמא למונעם מדרכם אמרה כן או לסבה מה לתועלתה ומוכח כן קצת דאל"כ מה לה ולצרה להזהירם מזה וכי דרך הגוים הארורים לחמול ולדאוג על היהודים ובפרט כשאינו מכירם כאלו ואפ"ה לא חשש הרב ואמר שהיא מותרת ושאין לדקדק א"כ בנ"ד נמי אין לנו לחוש שמא מיראתו בדה מלבו ושקורי משקר אלא שעדיין יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר דלא דמי דבשלמא התם דלא בריר לן טעמא מאי אמרה הכי לי' לן למיחש דילמא שקורי משקר ולבקש ולומר שמא להכי כוונה אמנם בנ"ד דאית לן טעם ברור בו נוכל לתלות דברי התוגר גם שיש קצ' הוכח' יותר שאמר איני מניח שנר' שהיה דבר הנוגע אליו מאן לימא לן דאמרינן ביה דהוי מל"ת אלא שעם כ"ז נר' להבי' ראיה דלית לן למיחש להכי וזה עם היסוד המוסד לנו שאין להלך בעיגונא דאיתתא להחמיר אלא להקל כנז' בתשו' הנז' ג"כ כתב הרא"ש בתשובותיו שראוי לכל מורה לחזור על כל הצדדין להתיר בזאת ההצעה ועם מ"ש מהר"ם בתשו' המתחלת חזרנו כו' נלמוד זכות לאשה זו לע"ד והא לך לשון מהר"ם ז"ל וליכא למיפסליה משו' דאיכא למי' דמשקר והאי דקאמר הוא הרגו דלמא למירמ' אימת' כו' כדאשכחנא בההוא גוי דקאמר לישראל שקול אספסתא כו' לא דמי דהתם שאני דמוכח מלתא מתוך דבריו דלמיר' אימת' הוא דקא עביד דא"ל לישראל שקול כו' אבל הכא דלא מוכחא מלתא מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא לבתר הכי דלמיר' אימתא קא עביד לא תלינן להחמי' עד א"ו לא חיישינן למידי במל"ת היכא דלא מוכח מתוך דבריו דמשקר עוד כתב דלא תלינן להחמיר אלא במלתא דמוכחא טובא וכתב ראיה לזה ואמר עוד מסתמא בחנם לא נקט בגמ' ההוא גוי דאמר לישראל שקול אספסת' עד ואי לא קטילנ' לך דלא הו"ל למינקט אלא ההוא גוי דאמר לישראל קטלתי לפ' אלא ש"מ דוקא בכה"ג לא מהימן דמוכח מלתא כפי' הרי מכל זה משמ' בהדיא שאפי' היכא דאיכ' קצת הוכחה דלאיים קא מכוין כמו כאשר אמר הרגתי לפ' דמסתמ' לא עביד איניש למי' הכי אלא כדי להטיל אימה ואפ"ה קא' דלישנ' דגמ' דוק' קאי ולא אמרינן מעשה שהיה כו' א"כ זכינו לדין שאף אני או' דלא אמרינן בגמ' דלמיר' אימת' אמר הכי אלא היכ' דמוכח טוב' כההיא דאמר שקול אספסת' בשבת' דלמה ליה למי' בשבת' אלא דהתם מוכח טוב' דידע ההוא גוי דישראל לא הוה מחלל שבת' באיום כל דהו ולכך הוצרך לומר לו שהיה הורג לו כמו לפ' כדי לאיימו אולי ישמע אליו אמנם בנ"ד שהיה הישראל יחידי בבית הגוי ובדבור כל דהו שהיה או' לו היה שומע אליו ובפרט שלא לתועלת התוגר היה דורש לבד אלא לתועלת היהודי גם יש טעם אח' שרחוק לו שמי ראה מוצי' דבה שהיה איפ' להגיע אליו נזק יותר גדול במ"ש לו כי עתה היה לו לירא שמא יגלה היהודי הענין והיו יכולים להעליל עליו או על אנשי הכפר כלו אעפ"י שהאמת שהיה יכול להכחיש ליהודי מ"מ מי היה מכניסו לתוגר זה ללא צורך כי דבר ידוע שכל אלו הדברים הם סכנה בו כ"כ ועוד שהיה יכול לאיימו בשיאמר לו שיש הורגים בדרך ואולי יהרגוהו ועוד שנר' בברור דאיהו מל"ת והאמת ממה שעבר דאם היה בודה מלבו הענין מה לו לו' מספר האנשים אשר מצאוהו ושהיו באים מחתוך עצים שקברוהו אצל קבריהם רחוק הוא מאד שכל זה רצה לבדות מלבו אלא שנר' בודאי שלא היתה כונתו רק לתועלת הישראל כההיא דהרמב"ם הנ"ל ולפי תומו ספר לו כל הדברים כמו שעברו וא"כ הוא נר' שאשה זו מותרת אמנם כבר אמרתי שידעתי איני כדאי וראוי לכך לסמוך על סברתי ח"ו אלא שאני מגלה דעתי לפני מ"ו חכמי העיר ואם יסכימו להתירה הנני כצניף המצטרף לי' מסכים עמהם ואם לאו דעתי בטלה עד כה דברי הצעיר בדת ובינה: הרשום בכתב אמת ויציב אמת ואמונה. והמורה לצדק' להציב גבול אלמנה. ולהצילה מכבל עגונה. ישא ברכה מאת ה' אל עליון כונן שמים בתבונה: וכ"נ לע"ד אני הטרוד ומקוה רחמי האל העבד הצעיר שמואל בכה"ר משה הלוי זלה"ה:

208

ר״טדברי החכם הפוסק יצ"ו נכוחים וישרים. והנני מסכי' להוראתו שהאשה הזאת מותרת להנשא אחרי החקירה שצריך לחקור בזה אם היה י"ט אחר מוכר ברחוב העיר. ואם ימצא שהיו מוכרים שם כמה אנשי' ששמם י"ט ולא היה אחר סארי זולת זה או אפי' היו כלם סארי ולא היה אחר מוכר סכינים משי וחגורת אלא הוא בלבד הנה היא מותרת בלי שום פקפוק אכן אם אין דרך לחקור בזה האופן נצטרך לחקירה אחרת יותר קשה מזו מפני שהוכחה שיש לנו מדברי התוגר איננה על היות אותו י"ט מעיר שאלוניקי אלא על היותו מצוי שם כי זה בלבד יתחייב משתי הוכחות שהזכיר הח' יצ"ו וממה שאמר ג"כ שהיה מוכר ברחוב העיר דמשמע דעל עיר שאלוניקי' קא' שאין הכרח מכל אלו הג' הוכחו' על היותו דר בשאלונקי' אלא על היותו ידוע לתוגר וליהודי והיותו רגיל למכור שם הדברים הנז' לא זולת זה ולכן אחר שנחקור אם נעדר י"ט אחר מיושבי שאלו' לא יספיק לנו בכך אלא צריך לחקור עוד אם נעדר איזה י"ט מהרגילים למכור שם ואפי' אינו מאנשי העיר וחקירה זו קשה מהראשונה. נאום הקטן אברהם ירושלמי:

209

ר״ישאלה להיות כי ה"ר שלמה ן' בנבגסת נ"ע שלח לאחיו כ"ר משה וידאל לגבות החובות במחוז בלאחיאה ובתוך החובות היה לו גוי אחד מכפר הנז' יותר מי' אלפים לבנים ואחיו ה"ר שלמה הנז' היה ממתין לו שיבא והמתין לו חדש ימים ולא בא ונתעצב על אחיו ר' משה וידאל הנז' והלך לבקשו עד דרידוב הכפר הנז' ומצא לאותו הגוי שהיה חייב לו הי' אלפים הנז' ושאל לו בעד אחיו וא"ל הגוי הנז' כבר פרעתי לאחיך והלך לו ותפס ה"ר שלמה הנז' להגוי הנז' והוליכו לפני המלך של בלאחיאה וא"ל אתה אמרת שבא משה וידאל הנז' בביתך ופרעת לו והלך לו א"כ היכן הוא שלא מצאתיו וגזר המלך על הגוי שכיון שהודה שנתאכסן בביתו ה"ר משה וידאל הנז' שיבקשהו וקרוב לחדש ימים חזר הגוי ואמר למלך שחלם שהיה ה"ר משה וידאל הנז' מושלך תוך בור של מים בבוקרישטי ואז נמצאו שם ג' יהודים ר' שמואל אשטריליג' ור' אברהם שאלינאש ור' חביב אמאטו וכששמעו הדבר הלכו שם היהודים הנז' תיכף לבור שהיה ה"ר משה וידאל הנז' מושלך שם וראו סימן דריכת העגלה מבית הגוי של כפר דרידוב הנ"ל עד הבור שהיה ה"ר משה וידאל הנז' מושל' שם ובמותב תלת' כו' כד אתא קדמנא ר' שמואל אישטרלי' הנז' ועמד והעיד בת"ע בואם לא יגיד וקבל עליו כל חומרותו שבעולם ואמר אמת הוא שנמצאתי אני בבוקרישטי בשעה שהוציאו לר' משה וידאל מן הבור של מים תוך שק א' שרוי במים והוציאוהו לחוץ בפני וראיתיו בעיני יפה ומיד כשראיתי פרצו' פניו מיד הכרתיו היטב על ידי סימנים מובהקים וידועים שהיו לו בפניו מחמת הוירגואילש שהיו לו מזמן נערותו גומות גומות בפניו כמו שהיו לו בחיים חייתו גם הכרתי בזקנו ובחוטמו בעיניו ובשפתיו ובכל אבריו שהיו לו בשלימו' ידעתיו והכרתיו יפה בלא שום ספק כלל וראיתי מאחורי אזנו שהיה מכה א' לצד ימין ואחת לצד שמאל על הלחי שמגעת עד פיו ולא היה נחבל בפנים כלל ובתוך השק ראיתי מעט זבל. ובמותב תלתא כו' כד אתא קדמנא רבי אברהם שאליאנש הנז' ועמד והעיד ככל אשר העיד רבי שמואל אשטריליגה הנז' אות באות תיבה בתיבה גם במותב כו' כד אתא קדמנא ר' חביב אמטו הנ"ל ועמד והעיד ככל אשר העידו ה"ר שמואל וה"ר אברהם אות באות תיבה בתיבה. ולהיות אמת כל הכתוב לעיל עבר בפנינו חתמנו שמותינו פה היום יום ו' ז' ימים לחדש תשרי משנת הש"ך ליצירה פה ניקפולי והכל שריר וקים:

210

רי״אתשובה

211

רי״בנר' בעיני שאשה זו מותרת להנשא אבל קודם לכן צריך לברר הצדדים אשר היה אפשר לפקפק עליהם להטות לחומרא וה' יודע כי קשה עלי מאוד הענין כי אין ספק שכל ענין הנוגע לערוה צריך הרבה יישוב הדעת ולב פנוי לדקדק בכל הצדדים מה שאין כן דעתי עתה כי הוא תחלת החורף שהוא עיקר הלימוד מלבד טרדות הזמן אלא שעל כ"פ לא יכולתי להשיב פני שואלי ריקם ובפרט כי מצוה רבה היא לפקח על עיגונא דאיתתא דחשו חכמים ז"ל עלה טובא והרמב"ם כתב בתשו' וז"ל וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנת' בעיגונא הקלו משום עיגונא דאיתתא והרא"ש כתב ג"כ בתשו' וז"ל הרי אתה רואה שכמה קולות הקלו חכמים משום תקנת עגונות כו' עד וכן ראוי לכל מורה לחזר על כל צדדים להתיר ואין בזה ספק כי יש בזה מלוה גדולה לבקש התר כפי האפש' ע"פ התורה כדי שלא תתעגן האשה ע"כ נערתי חצני לכתוב דעתי בקוצר בכל האיפשר ואען ואומר דגרסי' ביבמות פ' האשה שהלך בעלה אין מעידין אלא על פרצוף פני' עם החוטם אע"פ שיש סימני' בגופו ובכליו ואין מעידין אלא עד ג' ימים ע"כ ונחלקו בפי' המשנה דלדעת הרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל סברי שאפי' שגופו שלם ויש בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוט' ותנאי אחר נמי דאפי' על פרצו' פני' אינו מעי' אלא בתוך ג' ימי' אבל אם עברו ג' ימי' בודאי אז אינו מועיל פרצוף פני' עם החוט' אבל בסימני' מובהקי' מועיל לעול אבל כשאין הסימנים מובהקים אלא סימנים בעלמ' תרתי בעינן א' פרצוף פנים עם החוטם וב' תוך ג' ימים ופי' דמתני' הכי הוי אין מעידין אלא פרצוף פנים אע"פ כו' ואין מעידין אפי' עם פרצוף פנים וחוטם אלא עד ג' ימים אבל ר"ת ז"ל ס"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' היינו היכא דליכא אלא הראש לבד הצריך במתניתין שיהא הפנים עם החוטם שלם אבל היכא דגופו שלם מהני סימני הגוף להעיד עליו אפי' ליכא פדחת וחוט' או הא דצריך פרצוף פנים עם החוט' היינו היכא דאין מעידין עליו אלא על ידי סימנים אבל אם מעידין עליו על ידי טביעות עין מהני אם כל גופו שלם אפי' ליכא פרצוף פנים ואפי' אחר כמה ימים גם היכא שאינו נחבל בפנים יכולים להעיד עליו אפי' אחר כמה ימים ויישוב המשנה לדעתו נר' בעיני דהכיהוי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם דהיינו היכא דליכא אלא הראש לבד ואז אם נחבל הפרצוף אין מעידין ופי' בסיפא דהא דהיכא דנחבל פרצוף הפנים אין מעידין היינו אחר ג' ימים אבל תוך ג' ימים אפי' בנחבל הפרצוף מעידין וא"כ הא דקאמר סיפא אין מעידין אלא עד ג' ימים לא מהדר ארישא היכא דמעידים על פרצוף פנים עם החוטם אלא אהא דאין מעידין ואע"פ שנראה פי' דחוק כפי הנר' כבר הקשו עליו הרשב"א והנמשכי' לדעתו וכמו שהביא הנמוקי ז"ל אבל מ"מ הרא"ש ז"ל הסכי' לדעת ר"ת בכל ונר' מלשונם שהסברא לחצתם לומר כן שבחוש נר' שניכר יפה אפי' היכא דליכא פרצוף פני' וחוט' היכא דגופו שלם ע"י טביעת עין וסימני' שבגופו או היכא דאיכא פרצוף פני' פדחת חוט' לבד ואפי' אחר כמה ימי' וע"כ ראו לסבול דוחק הלשון ולא לסבול דוחק הסברא ומעתה בנדון זהנר' כפי הסברא וכפי מה שהדעת נותן שמאחר שה"ר שלמה עמד עצב על עכוב אחיו ואח"כ הלך לשם ולא מצאו ועבר מה שעבר עם הגוי ואחר ל' יום חלם הארור ונמצא בבור נראי' הדברים שעברו יותר משלשים יום לפחו' קרוב לארבעים שנהרג ה"ר משה ה' ינקום נקמת עם נקמת דם עבדיו השפוך וא"כ לדעת הרשב"א ז"ל שהוא גדול הפוסקים אין מעידין עליו דאיכא למימר שנשתנו פניו ואינו זה שהם סוברים ואפי' שלדברי ר"ת והרא"ש ז"ל מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים כיון שפרצו' פניו עם החוטם קיי' גם סימני הגומו' מ"מ כיון שאינ' סימני' מובהקי' דכמה אנשי' נשאר להם אלו הגומות בפני' מזמן הנערות מחולי הוירגואילש ודאי דאין לעשות מעשה באיסור ערוה ובפרט בא"א נגד סברת הרשב"א והנמשכי' לדעתו ובפרט דלישנא דמתני' דייק כוותייהו גם הרמב"ם ז"ל מסכים לסברת הרשב"א כפי מה שכתב בפ' י"ג מה' גירושין וז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהם שהוא פ' מעידין עליו ואם ניטל א' מאלו אעפ"י שיש בהם סימני' בגופו ובכליו ואפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא ב"ד אמורים כשראוהו בתוך ג' אחר הריגתו אבל אחר ג' אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה ע"כ משמע שמסכי' לדעת הרשב"א לגמרי כיון שכתב מפני שפרצוף פניו משתנה משמע דמיירי אפילו היכא דאיכא פרצוף פנים קיי' אלא דאיכא למימר דכיון שעברו ג' ימי' לא מהני אפי' פרצוף פנים כלל וכ"ת היינו כשנמצא ביבשה אבל זה שנמצא בתוך המי' אינו משתנ' שכ"כ הרמב"ם ז"ל טבע בים ואח"כ השליכו הים ביבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו ואיכא נמי הכא דלא נשתהה אחר שיצא מתוך המי' כלל אלא שתיכף ומיד הכירוהו אחר עלותו מן המים אכתי איכא למי' דהא דאמרי' דהיכא שהמת במי' שוהה ואינו משתנ' היינו היכא דמת במי' אבל זה שנהרג ביבש' ואח"כ השליכוהו למי' מאן לימא לן דאמרינן בהא שריותא משו' טעמא שאינו משתנ' במי' ותו איכא למימר דודאי אשתהי טובא ביבשה שהרי אמרו שראו דריכת העגלה מבית הגוי עד הבור שנמצא שם ההרוג וכבר אמרנו שהדברים מוכיחים שעברו מ' יום או קרוב להם שנהרג וא"כ איפשר שעמד כל כך זמן הדריכה של עגלה אלא שנראה שהיה מת ביבשה קצת ימים ואחר זמן כשרצה הגוי יש"ו לגלות המת השליכו בבור ותו איכא למי' שאפי' אם ת"ל שתיכף ומיד כשנהרג השליכוהו למי' אכתי לדעת הרי"ף נר' דאין כח להעמיד שלא ישתנה אלא ד' או ה' ימים ותו לא וכ"כ הנמוקי ז"ל לדעת הרי"ף מכל זה נראה דאיכא לספוקי טובא בשריותא דהך איתתא וצריך לדקדק היטב מאי זה טעם נרצה להתיר ונראה בעיני שאחר שכתב הרמב"ם ז"ל וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו כו' גם הרא"ש כתב וכן ראוי לכל מורה הוראה לחזר על כל צדדים להתיר כו' א"כ נר' לי דאין לנו לצדד לאיסור אדרבא יש לצדד להתיר לכן אני אומר שאחר שלפי דעת רבינו תם והרא"ש ומהר"ם ז"ל שכתב בתשובה המתחלת וחזרנו וז"ל שהרי כתב ר"ת בתשובה א' וז"ל זכורני שכך דנתי לפני שמואל כו' עד וכ"כ בה"ג כו' עכ"ל ר"ת:

212

רי״גוע"ז כתב מהר"ם ז"ל אלמא אם המעיד עליו היה מכירו מחיים ומעיד עליו לאחר מותו שהכירו בטביעות עין מהימן אף לאחר מותו כמה ימים הרווחנו בתשו' זאת שבה"ג שדבריו דברי קבלה סבר הכי כר"ת גם רשב"ם שדן לפניו הסכים עמו שכך כתב והתרנו. עוד ראיתי שרבינו ירוחם נתיב כ"ג הסכים לדעת ר"ת והוי בתרא טובא וא"כ היינו יכולים לומר שכדאי' אלו לסמוך עליהם ומ"מ כי מיראי הוראה אני ובפרט בענין חמור כזה לא הייתי סומך בזה לבד אחר שהרשב"א ז"ל והנמשכים לדעתו לא ס"ל הכי מי הוא זה יערב לבי לעשות מעשה בדבר ערוה נגד אלו הרבנים ואפי' שר"ת עשה מעשה ואיכא למימר מעשה רב ועדיף מ"מ אנן יתמי דיתמי אין לנו לצאת ממחיצתנו אבל אם אפשר לומר שאף לדברי המחמירים בנ"ד יודו להתיר אפי' שיהיה ע"צ הדוחק קצת אז ודאי נוכל לסמוך להתיר ואין ראוי לבקש כל הצדדים להחמיר ונר' א"כ לומר שאורח' דמלתא הוא שהגוי שהרג לה"ר משה שתיכף ומיד השליכו לבור ויש לנו לומר כאן נמצא וכאן היה ואע"ג דכשמצאוהו הרוג יש מסתפקין ואומרים דלא תלינן שהוא בתוך ג' היינו משום דמתניתין קתני אין מעידין אלא עד ג' ימים דמשמע דצריך שיהיה ברור לנו שלא עברו ג' ימים הא סתמא אין מעידין אבל בנ"ד דליכא למימר הכי אית לן למימר דכל שמצאנו אותו במים אין לנו לתלות שהושלם שם אחר ימים שעמד ביבשה כי אין לנו לומר אומדנות להחמיר היכא שלא מצאנו שורש בהם מן הגמרא ועל ההוכחה מסי' דריכת העגלה איכא למימר דלצורך ענין אחר הוצרך לעבור דרך שם ולא תלינן להחמיר ועוד דאפשר לומר אפי' שהוא רחוק מן הסברא שהיה חבוש היום ה"ר משה במקום רחוק וע"י חקירה זאת הרגוהו ובתוך הג' ימים או בתוך כ"ד שעות להריגתו השליכוהו והרגו אותו וא"כ איכא למימר דבנ"ד אפי' הרשב"א והנמשכים אחריו יסכימו להתיר כיון שנמצא במים ואיכא למימר היום הרגוהו והיום השליכוהו למים באת"ל שיש זמן שהרגוהו י"ל ג"כ שמאותו זמן השליכוהו במים וא"ת הרי הרי"ף ז"ל שנראה מדבריו דלא אמרינן שהמים מעמידים שלא ישתנה אלא עד ה' ימים ותו לא ובזה הא תינח אי אמרינן עכשיו הרגוהו ועכשיו השליכוהו יצאנו מכל ספק אמנם אחר שהדבר בזה רחוק מאד אין ננו לומר אלא שיש ימים רבים שנהרג ותיכף כשנהרג הושלך במים שהדבר קרובן אל השכל אבל נשאר לנו א"כ ספק דברי רב אלפס ז"ל לזה אני אומר שאפי' דברי רב אלפס ז"ל היו ברורים המים לא מהני אלא עד ה' ימים ותו לא מ"מ היינו יכולים לומר שאחר שכל הבאים אחריו לא הודו לו שהרי הרמב"ם כתב טבע בים והשליכו הים ביבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה הרי שכתב זמן מרובה והרב המ"מ כתב שכתב הירוש' בא' שנפל לירדן ועלה לאחר מאה יום והכירו שצרפתו כצינה והשיאו אשתו והטור א"ה כתב וז"ל אבל אם היה במים אפי' שהה שם כמה ימים מעידין עליו שהמים מעמידים אותו שלא ישתנה והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מהמים וגם שאין בו מכה הרי שכל הפוסקים שבאו אחרי הרי"ף סברי דחמשה ימים לאו דוקא וקי"ל דהלכה כבתראי שהרי הם ראו דברי הרי"ף וידעו ביה טפי מינן ולא חשו ליה א"כ אנן אין לנו אלא לעשות כדבריהם וכ"ש במקום שאפשר לומר שגם הרי"ף לא נקט ה' אלא נקט לישנא דגמרא דההוא דדגלת אבל ה"ה טובא נמי ואין הספק שיש לנו בדברי הרי"ף מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים אבל מ"מ אכתי איכא לעיוני שהרי כתב הרי"ף אבל במים אפשר שישהה ארבעה או ה' ימים ואינו משתנה דמיא היכא דליכא מכה מצמת צמתי לגוף כדאמרי' ההוא גברא דטבע בדגלת כו' משמע דדוקא היכא דליכא מכה הא איכא מכה משתנה וכ"כ הטור כנז"ל אבל יש מכה או שלא ראוהו מיד בעלייתו מהמים משתנה וא"כ בנ"ד אמרו כל העדים שהיה לז' מכה א' מצד ימין ומכה שנית מצד שמאל וא"כ נר' שמשתנה וא"א להעיד עליו ונ"ל לתרץ זה אחר ישוב קושיא א' שיש בדברי הטו' והו' זאת שהרי כתב וז"ל אין מעידין עליו אלא אם כן ראוהו תוך שלשה ימי' למיתתו במה דברי"א שהוא ביבשה אבל אם היה במי' אפי' שהה שם כמה ימי' מעידין עליו כו' עד וגם שאין בו מכה ומעתה קשה לא ימנע הא דקאמר אין מעידין אלא תוך ג' ימי' יש בו מכה או אין בו מכה אם אין בו מכה הא ביבשה נמי מעידין אפי' לאחר כמה ימי' וכמ"ש בסמוך ואפי' אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו לאחר כמה ימי' ואי מיירי באית ביה מכה הרי במי' אין מעידין וא"כ היכי קאמר בד"א שהוא ביבשה הרי שניה' שוים ע"כ נר' דהא מכה בגוף משנה הגוף במי' היינו כמו שמצאתי במרדכי דקאמר דהא דמיא רוחת מקו' המכה דהיינו במקו' שנחתכו רגליו אבל פרצוף אינה מתקלקלת במי' אע"ג דאיכא מכה יש לישב בזה דברי הטור דודאי הא דקאמר אין מעידין היינו כר"ת היכא דליכא אלא פרצוף פנים עם החוטם ולא יותר דאז ביבשה משתנה אחר ג' ימים ובמים לא משתנה אע"ג דאיכא מכה בפנים כנז"ל ואע"ג דהאי תירוצא לא נאמר אלא לדעת ר"ת מ"מ בהא לא פליגי וא"כ נמצינו למדין דאע"ג שהיה לו מכה בפנים לא נשתנה בכך וכבר היה עולה על דעתי לומר שהיה אפשר לומ' דהא דאין מעידין כו' מיירי בעד א' או עדים שעברו עליו במקרה וראוהו ואפשר שחשבו שהיה ראובן ולא היה אבל בנ"ד שעמדו ג' אנשים שהיו מכירים אותו בחייו ועתה ראוהו ואומרים שהכירו אותו יפה יפה בהא ודאי היה ראוי להסמך עליו אלא דודאי איני כדאי לכך דמתני' לא משמע הכי אלא אין מעידין עליו קאמר בין עד או עדים בין יאמרו שהכירו אותו יפה בלי ספק בין לא יאמרו שאפשר שטועים אבל מ"מ נר' בעיני מטעמא אחרינא דאיתתא דא שריא דהא רגלים לדבר ואומדנא דמוכח הוא שזה הגוי הארור הרגו והשליכו לשם והדבר ברור שהוא הרגו דכי נביא הוא שנבא שהיה ה"ר משה בבור ההוא אלא ודאי מאחר ששאלו לו על ה"ר משה ואח"כ אמר שהיה מושלך באותו בור והלכו ומצאוהו וכלם הכירו שהוא הוא בהא ודאי כ"ע מודו דאיתתא דא שריא לאנסובי למאן דיצבי ואע"ג דגוי לא מהימן אלא במל"ת ובנ"ד לא הוי מל"ת היינו היכא שאין אנו רואים דבריו שהם אמת שמשה הוא המושלך בבור ואין אנו מסתפקין אלא משום חשש שמא נשתנה בהא ודאי איכא למימר דחיישינן היכא דמצד הראיה לבד הכרנו אותו אבל עתה שהגוי אמר שהוא משה הנז' בהא ודאי תלינן:

213

רי״דשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתו קדמנא יעקב מתתיא מק"ק אונטראנטו יע"א ומרדכי גימעא מק"ק ציציליא יצ"ו והעידו כל הנמשך למטה אחרי החומרות וגזומים הראוים להעשות ראשונה בא לפנינו יעקב מתתיה הנז' והעיד בת"ע שזוכר כי בימים הראשונים כשהיתה מתקוטט' האשה שנק' דינה שול לה גאלדיטה עם בנה יוסף שאמיגה היתה אומרת ומגזמת אותו לאמר כי כה תעשה אותו וכה תוסיף כשיבא בנה האחר אברהם והוא היה משיב לה ואומר שככה תחיה היא כמו חי בנה אברהם כי שניהם היו ביחד במלחמה הקיזילבאש ונפל מת תחת רגלי הסוס של יוסף הנז' ואח"כ הוליכוהו מעוטף תוך שק א' עוד העיד בפנינו יעקב מתתיא הנז' שזה ימי' היה עושה מלאכתו בתנור של קרישינטי והיתה שם דינה שול לה גאלדיטה והיתה נשבעת בחיי בנה אברהם וא' מאותם שהיו עושים מלאכה לשם שהיה מארץ נכריה היה שואל לאמר בחיי מי היתה נשבעת השיבתו יהודית אחת שהיתה נשבעת בחיי בנה אברהם והיה כמצחק אותו היהודי על דברי דינה שול לה גאלדיטה שהיתה נשבעת בחיי בנה אברהם כי יש עתה כמה שנים שהלך היהודי הנז' עם השר כה"ר משה המון ז"ל למלחמת הקיזילבש ושם ראה מת את אברהם הנז' והוליכוהו מעוטף תוך שק אחד עוד העיד בפנינו מרדכי גימע' ששנה אחת אחרי המגפה הגדולה הלך לצפת תוב"ב בתוך הספינה שהלך רבי יהושע די יינקו ושם מצא את יוסף סאמיגה בהיותו תוגר בעת ההיא ואחרי היותו לשם באה דינה שול לה גאלדיטה אמו של יוסף הנז' בצפת תוב"ב וכשהית' באה סמוך לעיר הלך יוסף בנה להקביל פניה והיא היתה מכה את עצמה בב' אבנים באמרה שהיא שכולה וגלמודה ובנה יוסף היה מנחם אותה באמרו לה שלא תבכה כי הוא יבא להתיהד והיא היתה אומרת לו שיותר טוב היתה רוצה שימות כמו שמת יעקב בנה מהיותו משומד ובבואה לבית שתי בנותיה שהיה שם בצפת היו בוכות כולן על בנה יעקב שמת פה שאלוניקי אז השיב יוסף הנזכר ואמר מאחר שאתן בוכות את יעקב תבכו ג"כ את אברהם הנהרג במלחמה הקיזילבא' ונפל את תחת רגלי סוסי כל הנז' העידו העדים הנז' אות באות תיבה בתיבה ולזכר כתבנו וחחמנו שמותינו פה שאלוניקי יום ה' ח' אדר השי"ט ליצירה והכל שרו"ק:

214

רי״התשובה

215

רי״וכבר ידוע לכל יודעי דעת כמה חשו חכמים לעיגונא דאיתתא ע"כ כתבו הרמב"ם והרא"ש שראוי לכל מורה לצדד בכל הצדדים האפשריים לבקש להן התר ושלא לדקדק בחומרות יתרות ולהיות דבר זה כמטר' לכל עוסק בתורה ות"ל שכל יודע ספר ראוי לפנות אליו ע"כ נדרשתי לאשר שאלני על העגונה הזאת אשר כפי הנראה זה ימים עברו על עיגוני עד השקיף ה' משמים ברחמיו להתירה מכבלי עיגונה ע"פ אלו העדיות ולהיות דברי' אלו באו כפי הנר' לכאורה מבוארים בגמרא ובפוסקים לא ראיתי להאריך בהם אלא לקצר ולהודיע מה שהיה אפשר לספק בענין זה וזה החלי כבר ידוע שהלכה רווחת היא בישראל שמשיאין את האשה בעדות שמת בעלה עפ"י עד אחד ואפי' עבד ואפי' גוי מל"ת ואפי' עד מפי עד אמנם יש בנ"ד צד עיון כי מן הנר' הוא שמת במלחמה וכן ג"כ נתברר לי בעל פה שהיה זה אברהם סמיגא משומ' והלך להרוג או ליהרג והנה עונותיו לכדוהו ונהרג כפי מה שהעיד יעקב מתתיה ממה ששמע מפי אחיו יוסף גם כפי מה ששמע מפי היהודי האחר שאמר שמת במלחמה הקיזילבאש וא"כ יש בזה ספקות א' שלפי דעת ר"ח וראב"ן דפסקו לחומרא ואמרו דעד א' במלחמה לא מהימן וטעמא דהוי בעי' בגמ' ריש פ' האשה שלום ולא איפשיטא וה"ל ספקא אורייתא ולחומרא א"כ לפי דעתם אשה לזו עדיין באיסורא עומדת ואפי' אם תמצא לומר דאית לן למיפסק דהלכתא כהרי"ף דפסק דעד א' נמי מהימן במלחמה אכתי אית לן ספקא אחריתי דהרי בעי וקברתיו וכאן לא הוזכר עוד יש לעיין בנ"ד דאפי' את"ל דעד א' מהימן וגם דאמר וקברתיו אכתי אית לן ספקא אחרינא דאיכא למימר ה"מ דעד א' מהימן בעד המעיד על האשה שמת בעלה אבל עד א' ביבמה לפי הנראה מדעת הרא"ש דאינו נאמן וטעמא שדברי רבא ורב ששת נדחו בגמר' ואיכא למימר דעד א' אעפ"י שכשמעיד מת בעלה של פלוני נאמן היינו משו' דאמרי' דאיתתא גופא דייקא ומנסבא אבל הכא זמנין דסניא ליה לא דייקא וא"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דאיתתא דא לא דייקא ומנסב' ועדיין באיסורא היא עומדת והאמת כי בכל אחד מאלו הדברים היה כדי להאריך בגמ' ובפוסקים אלא שנ"ל בלתי צורך להעתיק לשון הגמ' ולשון הפוסקים והוי טירחא יתירתא בלי ספק לכן ראיתי שלא לכתוב אלא רמזי הדברים למען לא יחשדני שומע כי התרתי אשה זו מבלי פנות אלה הדברי' שמה' נר' היותה אסורה ולכן אני אומר שאחרי רואי כל הצדדי' הנז' אשר מהם היה הדעת נוטה להחמיר להיות איסור ערוה דחמיר מ"מ בחסד עליון בטחתי ולשם שמי' נתכוונתי ואמרתי כי מן הדין אשה זו מותרת לכל מי שתרצה ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון על מה שנר' שדעת ר"ח בעד א' במלחמה דאינו נאמן נר' שמאח' שהרי"ף כתב דבעיא איפשטא ממקו' אחר כמו שיר' המעיין בהלכות פ' האשה שלו' גם הרמב"ם הכי ס"ל וכמ"ש הטור א"ה סי' י"ז וז"ל וא"א הרא"ש כתב דאחד אינו נאמן אלא א"כ אומר קברתיו וכ"נ סברת הרשב"א ז"ל מתוך מה שראיתי בנמוקי שכתב בהלכות אבעיא להו עד א' בקטטה מהו ולא אפשיטא דנר' מתוך דברי הרי"ף דעד א' בקטטה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא והוא כת' דבעד אח' ואמר קברתיו דנאמן וכתב וכבר תמה הרשב"א וכן תלמידו הריטב"א על פסק רבינו ז"ל לפי שעד א' במלחמה שנאמן מטעמא דלא משקר כדאמרן ה"ה בקטטה דמאי שנא ע"כ גם הר"ן הס"ל וכמו שאכתוב בס"ד ואחר שכל אלו גדולי עולם שבאו אחרי ר"ח הסכימו לדעת אחד שעד א' במלחמה במעיד קברתיו דנאמן יכולי' אנו לסמוך עליהם ומה גם עתה דכלל גדול הוא הלכא כבתראי וא"כ נקטינן מיהא חדא דטענת מלחמה הלכה לה ואין עיכוב מצד טענה זו כלל ולטענה שנית דלדעת רוב הפוסקים שזכרנו דעד א' נאמן במלחמה ס"ל דהני מילי דאמר קברתיו אבל אי לא אמר קברתיו לא מהימן דאמרינן דבדדמי ליה קא מסהיד גם מזה אני אומר שנצולה עניה זו עם מ"ש הר"ן בתשו' שכתב וז"ל וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי"ף וסוברי' דעד א' במלחמה אעפ"י דלא אמר קברתיו נאמן כו' עד ואחר שהרי"ף והר"ם הסכימו דכל במלחמה חיישינן אפי' לעד אח' דאמר בדדמי מי יקל את ראשו להקל באיסור אשת איש כנגדם וכ"ש שר"ח מחמיר בדבר יותר דאפי' באומ' קברתיו לא סגי וכמ"ש הלכך בנדון זה אין לסמוך על דבריו של אותו משומד שהגיד מל"ת שמת פ' המשומד שהיה שמו כך בעודו יהודי בעת הדבר דכיון דאפי' בעד א' גמור בעינן דאמר וקברתיו כ"ש בגוי מל"ת ומ"מ הוו זהירין בדבר דלאו בעי דאמר וקברתיו מ"מ כל שאמר דברים שהם ברורי' שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום כו' עד וכבר יצא בכיוצא בזה להתר במעשה שאירע בענין המר והנמהר לקהל טריגא והותר' אשה להנשא בעדות כיוצא בזה על ידינו ועל ידי חברנו ע"כ. הרי נתבאר מתוך זאת התשו' שהר"ן וחבריו עשו מעשה בכיוצא בזה דעד במלחמ' היה מעשה טריגה כפי הנר' והסכימו דעת' להתי' אעפ"י שלא אמ' וקברתיו אלא דברים כיוצא בזה ואין לך דברים ברורים יותר מאלו שאמר שראה לאברהם סימיגא מת ושהפכוהו תוך שק אחד כנ"ל א"כ הוא ברור שזכינו בדין באלו הב' טענות ומעתה יש לנו לבאר הספק הג' גם בזה נ"ל כי אין לעגן אשה זו מצד זאת הטענ' דאע"ג דנר' מדברי רי"ו דרוב הפוסקים ס"ל דעד א' במת יבם לא מהימן כמו שהביא הב"י כבר הכה על קדקדו שהרי הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ובע' המאו' כלם הסכימו להתי' וכ"נ מדברי הרשב"א בסי' אלף רנ"ב שרמזה הב"י הרשב"א ולענין א' שאמ' ניתן לו בן במדינה ששאלת שמה אני בו כדברי הרמב"ם או כדברי הראב"ד איני רוצ' להכניס ראשי בין המחלוקת אע"פי שיר' לפשוטן של דברים שאפי' בכי הא עד א' נאמן דבעיא דרב ששת סתמא איתמרה וכדאמרי' עד א' ביבמה למשרא יבמה לעלמא מהו ועל' פשטו דנאמן ולא אמרו דוקא במי שהלך בעלה ובנה למ"ה ושמעו בהם שמתו אלא סתמא אמרו דעד א' נאמן ביבמה למשרא לעלמא דמשמע כל שמתירה ואפי' באומר שניתן לה בן נרא' בפי' דלא מגמגם הרשב"א אלא במה שאסר הראב"ד ז"ל בנתן לה בן אבל במת יבם שאפילו הראב"ד זכרונו לברכה מודה פשיטא דהרשב"א ז"ל מתיר ואפי' שנתן לה בן נטה להתיר הכל כדברי הרמב"ם ז"ל וכן הביא הנמוקי ז"ל וכן המ"מ בפ"ג הלכו' יבום שהרשב"א הכריע כדברי הרמב"ם ומה האריך בזה כי האמת עדיין לא הייתי בוטח בעצמי לעשות מעשה אלא שראיתי מורי הגדול מהררי"ט ז"ל עשה מעשה בבת ה"ר יהודה גדליה נ"ע על עד א' ביבמה והיה העדות אפי' בנתן לה בן נגד סברת הראב"ד ז"ל וכתב מורי ז"ל וז"ל וראוי היה להחמיר כדברי הרא"ש ז"ל אבל מה נעשה שהרי"ף גם הרמב"ם הלכו' יבום פ"ג הרא"ה בחדושיו סמ"ג הרשב"א בתשובה כלם פוסקי' דעד אח' נאמן ביבמה כו' עד וכן נהגו אבותינו הקדושי' אשר בארץ המה וכל בתי דינים שבעיר הזאת להתיר יבמה לעלמא על פי עד א' א"כ אני אומר דלע"ד הדבר ברור שאשה זו אשת יוסף סאמיגה מותרת להנשא לכל מי שתרצה ואין לה להתעגן לא מצד יעקב שהרי ברור הוא שמת בשאלוניקי ולא מצד אברהם סאמיגה שכבר הוכחנו שעדות יעק' מתתי' שהעיד בשם אותו היהודי מספיק להתירה ואני אומר זה לפי שהעדות הראשון היה אפשר לגמגם שלהכעיס לאמו נתכוון הרשע כנר' מתוך דבריו ובזה איני רוצה להארי' אבל בעדות השני הוא עדות מספיק ואעפ"י שהוא עד מפי עד כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' לעיל וז"ל וכן תדעו שכל שהאמינו בו עד אחד אפי' עד מפי עד וכל אותן שנאמנין במת בעלה נאמנין כאן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדי' ואחר שהוכחנו דעד אחד נאמן אפי' עד מפי עד נאמן ויצטרף ג"כ העדות הג' שגם אותו העדות היה מספיק כפי הנר' מ"מ אשה זו הותרה והנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי המר ונאנח הצעיר:

216

רי״זשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ה"ר יוסף אלחנאטי קלבריש ואמר שהו' יודע שנהרג שלמה בר סעדי קראגה כי הוא ראה אותו והכירו מת נופל על פני השדה ושעל זה יעיד על נפשו ואנחנו השבענוהו ע"ז ונשבע רבי יוסף אלחנאטי הנז' שבוע' חמורה בספר תורת מרע"ה לדעת המב"ה ולדעת הנשבעי' באמת ולדעתנו בלי שום מרמה וערמה בעולם להעיד האמת מכל מה שראה ואחר השבועה הנז' עמד ואמר בת"ע שבסו' חדש אדר משנ' הש"ך ליציר' בבואו עם ה"ר שמוא' הכהן מבודינה סמוך למולינוס ראה על פני השדה מת אחד מכוסה עם ג' יפי א' והוא נקרב אליו לראותו וה"ר שמואל הכהן עמד מרחוק להיותו כהן וה"ר יוסף הנז' בא אצל המת והסיר הג'יפי מעל פניו והכירו הכרה גמורה שהוא היה שכנו וראה רסן הסוס קשור בזרועו עם הסוס וראה שהו' שלמה בר סעדי קראגה ושהוא כמו בן עשרים ושתים שנה ואמר לרבי שמואל הכהן זהו שלמה בן סעדי קראגא ואמר שהוא נהרג קוד' לראיתו כמו יום א' שהי' אינג'אדו ושהוא בעל אחותו של דונייא ריינה אשת ה"ר מרדכי הכהן כל זה העיד ה"ר יוסף אלחנטי הנזכר אחר ההתראה ואחר השבועה הנז' שהשבענוהו להעיד על האמת ואחר קבלת עדותו הנז' כתבנו וחתמנו דבריו הנז' לראיה היה זה פה סאלוני' ביום י"ג לטבת השכ"ב ליצירה וקים:

217

רי״חעוד נתקבצו יום ד' י"ו לטבת הנז' ושלחנו בעד העד הנז' וחזרנו וחקרנו אותו והתרינו בו ואמרנו לו שיראה שכל זה תלוי עליו ושאוי לו ולרוע מזלו אם לא יעיד האמת בדקדוק אם אמר שהכי' לשלמה סהדי הנז' באומד דעתו או אם ידע כן בבירור והשיב שהכל היה מקבל עליו ושהאמת שהכירו בבירור שהיה שלמה הנז' כי פניו וחוטמו ועיניו ואזניו והלסתות והזקן הכל היה שלם כמו כשהיה בריא כי מה שהמיתו אותו היה שהכו אותו מאחוריו בעורף אבל בפניו לא היה שום מכה ולא השחתה ולא חבול ועל כן הכירו כ"ז אמר העד הנז' וחזרנו וכתבנו וחתמנו שמותינו פה:

218

רי״טתשובה

219

ר״כהאמת והאמונה שאעפ"י שהוא דבר ידוע לכל העולם כמה חשו לעיגונא דאיתתא וכמה קולות הקלו חכמים ע"ה בזה עם כ"ז כשבא לידי אי זה מעשה אני ירא וחרד דס"ס אמרו שאין להקל אלא במ"ש חכמים להקל לא בדבר אחר ולכן ראיתי לחוו' דעתי בזה הענין שבא לידינו עתה למעשה ולשום לנגד עיני הצדדים שיש להקל ולהחמיר ואח"כ הצד הנוטה יותר ועל הכל יפתח בקטנים ותסתיים בגדולים. הן אמת שעל עד זה חששנו עליו לא מפני ששמענו עליו שמץ דבר ח"ו אלא אדרבא הוא בחזקת כל ישראל רק שכפי מה שהוא בעצמו אמר שהיה שכנו של זה ההרוג ה' ינקום נקמתו ושהיו דרים בחצר אחד וע"ז תמהנו איך המתין עד עתה ולא צעק בקול מר כשבא לעיר ראיתי לפ' נהרג עוד נפלינו הפלא ופלא שדרך כל יהודי כשרואה דבר כזה לערות נפשו למות לקבור לנפטר הנהרג ואפי' את"ל שפחד לעמוד שם איך כשבא לעיר לא צעק לומר הנה פ' הרוג מוטל על פני ארץ נלך ונקברנו והיו הולכי' כי בני ישראל גומלי חסד ודרכם לילך דרך רחוק מזה כי זה המרחק כפי דברי העד על הרוב הוא שני חלקי היום אלא שעם כ"ז קבלנו עדותו להיות כי טען שאמר זה תיכף כשבא לעיר ולהיות נשבע בס"ת בהיכל שעדותו אמת קבלנו עדותי כנז':

220

רכ״אעוד חקרנו לו יום ד' כנז' ועמד בדבריו לכן אמרתי הגיע זמן ראוי להורות משפט האשה הזאת והאמת כי הצדדים שיש כאן להחמיר ברורים אחד שנפל מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בנמצא הרוג ולא נודע אם הוא תוך ג' או יותר אם מעידין עליו אם לא וכתבו בשם הרשב"א שהניח הדבר בצריך תלמוד והריב"ש והר"ן הביאו סברתו עוד יש כאן צד אחר להחמיר שהנה העד בעצמו הגיד שהי' אינגדו' כנז' וא"כ אפי' המקילים אינן מקילים אלא כשאינו נפוח ונתנו טעם לדבריהם דשמא נתפח חשש' דרבנן כמ"ש הנמוקי בשם הריטב"א ז"ל וא"כ עתה שזה העד מעיד שהיה נפוח א"כ איכא למימר דשמא חשב הוא שהי' ההרוג אותו פ' אבל אפשר שאינו כן כי הנתפח משתנה ואיכא למימר שמא נתפח חששא דרבנן אבל מי שנתפח הוי חשש דאורייתא אי הוא הוא אי לא אלו הם הצדדים הנראים לעין להחזיק האשה הזאת באיסורא ומה שאפשר להפך בזכותה הוא זה לע"ד לטעם הא' הרי שכתבו בשם ר"ת דבנמצא יש לתלות דתוך שלשה ימים הוי ואע"ג דאיכא מ"ד דאפי' ר"ת לא אמר כן בבירור אלא דאיפשר נראה ודאי דאינו כן שהרי הרא"ש ז"ל בפסקיו הביא לשון ר"ת בפשיטות ולא חלק עליו ועוד שנראה בפירוש שדעתו הוא שאפי' היה נחבל בפניו מעידין עליו ועל הסתם תלינן דתוך ג' הוא ואם העד אומר שהכירו תתקיים עדותו עוד בנו הטור א"ה שדרכו להביא כל הסברות כ"כ בפשיטות בלי חולק כמשנה סתמית יע"ש שאפי' שיהיה נחבל בפניו ונמצא הרוג על הסתם תלינן דתוך ג' ימים הוי ומעידין עליו:

221

רכ״בועל הטעם הב' אני אומר שעם היות אמת שכיון שזה העד העיד שהוא אינגאדו ונראה דאיתרע חזקה ויש חומרא יותר מטעמא דנר' ודאי דאפשר שנשתנה וגם מראים הדברים שהוא אחר ג' ימים מ"מ נר' בעיני שעם כ"ז נוכל לבקש לאשה הזאת ממ"ש התוס' בשם ר"ת בפ' האשה בתרא וז"ל והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נר' דבר פשוט שיכלו להכירו אפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ ודבר ידוע שהוא ניכר אפי' לאחר כמה ימים וא"כ בנ"ד כיון שהכירו ופירש לנו שהיה פניו שלמים בלי שום חבל' בפניו ושכל גופו ופניו היה שלם כו' נר' שעדותו עדות וראוי להתיר האשה עפ"י עדות ואע"ג שהריטב"א ז"ל כ' בחידושיו ליבמות וז"ל עוד כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידים עליו אלא עד ג' ימים דהיכא שאינו נחבל בפנים נראה דבר פשוט הוא שיכולין להעיד אפילו אחר כמה ימים כי אינו משתנ' כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי ונר' שהם הרשב"א והרא"ה ז"ל א"כ חולקין עליו וג"כ נר' מדברי סמ"ג ז"ל מצות עשה נ' וז"ל מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחותמו ופרצוף פניו קיימין והכירוהו בהן שהוא פ' מעידין עליו כו' עד במד"א שראוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר ג' ימים אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה והוא לשון הרמב"ם ז"ל אות באות וא"כ משמע דגם צורת הפנים משתנים אחר ג' ימי' ואין מעידין עליו אפי' שפדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימין מ"מ אומר שהרי התוס' כתבו כן בשם ר"ת כנז' לעיל וגם הרא"ש ז"ל מסכים בפסקיו לדברי ר"ת גם הטור ז"ל כתב כן בפשיטות וז"ל ואפי' אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין לאחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו ע"כ ולא הביא שום חולק ורי"ו דהוי בתרא טובא מביא בנתיב צ"ג חלק ג' סב' ר"ת וכתב לבסוף וכ"כ הרא"ש ולא הביא חולק א"כ איפשר היה לומר כדאי ר"ת והנמשכים אח' דעתו ובפרט התוס' והרא"ש שמימיהן אנו שותים תמיד לסמוך עליהם בשעת הדחק גם שהקושיות שמביא הריטב"א שהקשו רבותיו לר"ת ודחו סברתו מפניהם כבר כתבן המרדכי בשם ר"י ותירצן יע"ש ומ"מ לפי שיאמר האומר בדין ומשפט מי הוא זה ואי זה הוא יערב אל לבו להתיר אשה נגד הרשב"א ז"ל ושאר רבותיו של הריטב"א ז"ל והוא הרא"ה ז"ל ג"כ נר' לע"ד שהרמב"ם וסמ"ג בפירוש חולקים על ר"ת וא"כ פשי' דהיכא דפליגי כל הני רבוותא אין להקל אפי' באיסור קל כ"ש באיסור אשת איש החמור אלא שנר' לי לומר דבנ"ד כ"ע איפשר דמודו דאשה זאת מותרת והטעם דע"כ לא פליגי כל הני רבוותא כנגד ר"ת אלא בנמצא אחר ג' ימים ודאי דהתם הוא דסברי דאין מעידין אחר ג' ימים אפי' פרצוף הפנים קיים דמלתא דפסיקתא קתני מתני' אבל כשהוא על הסתם דלא ידעינן והעד מעיד שגופו וצורת פניו קיימין ושהכירו בבירור אע"ג דקאמר דנתפח הגוף פשיטא דאין ספק דדרך הנפטרים אחר עבור יום אחד שנתפחים קצת ויש לנו לומר שלכן כיון לומר נתפח לא שנתפח כדרך אותם שעברו עליהם ג' ימים שאז משתנה צורתם מחמת הנפיחה ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל שמחמיר כשנמצא על הסתם איפשר לומר דהיכא דאיכא הוכחות שהנמצא ההוא היה בתוך ג' ימים סמכינן עלייהו וכאן יש הוכחות גדולו' שהיה בתוך ג' ימים או בתוך יום א' שהרי העיד העד שראה הסוס של זה האיש שהיה הרסן קשור בזרועו ואיך איפשר שיעמוד הסוס שם ג' ימים דבר רחוק הוא עד מאוד עוד שדרך בני הכפרים כשרואין הרוג סמוך לכפר טומנין אותו או קוברין אותו כדי שלא יעלילו עליהם השופטים וא"כ איפשר עמד שם ג' ימים מושלך ולא קברוהו או לא טמנוהו גם העד מעיד שנר' בעיניו שנהרג ביום קודם היום שראה אותו ואעפ"י שזה אינו אלא אמדן דעתו נראים הדברים שהם אמת וא"כ אחר שר"ת ז"ל והנמשכים אחריו סברי ופשיטא להם שודאי כשהגוף ופרצוף הפנים קיי' ודאי ניכר אפי' אחר כמה ימים ובודאי שכך נראים הדברי' ונוכל לומר שאפי' החולקים אינו אלא היכא דידעינן ודאי שעברו ג' ימים אז הוא דאין מעידי' ואין ספק דכל שעברו שלשה ימים נתפח הרבה ומשתנה לארחא דעלמא אבל כשהוא על הסתם איכא למימר ודאי דלכ"ע היכא שגופו שלם ופניו ופרצופו קיי' איכא למימר שאפי' נתפח קצת לא מפני זה נאמר דודאי עברו ג' ימים ואין מעידין אלא כל שאומ' העד שהכירו בודאי תלינן לומר שתוך שלשה ימי' הוי ומעידין עליו וגם אפי' לדברי הרשב"א ז"ל שנסתפק בזה מ"מ מטעם ההוכחות שאמרתי גמרתי בלבי שגם הרשב"א יודה בנ"ד כל זה צדדתי לו' להורות מה שהשיוה ידיכפי כחי יען נאמר לי שהאשה הזאת בחורה מכ"ב שנים ולא יותר גם כמעט ח"ו איכא פחד ואימ' לא תצא לתרבות רעה ח"ו ומכל מק' אני מסכים להתיר אם לא יסכימו בזה חכמי העיר מורי הוראות כי אז אם יראה בעיניהם להתיר גם אני מסכים כי היכי דכמטייה שיבא מכשורא:

222

רכ״גשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנא ר' קלונימוס העיד בפנינו בת"ע אחר האיום והדרישה והחקירה כדחזי ואמר איך בהיותו במהלה בא תוגר א' שמו אחמאט ואמר לו מי מעמיכם יצא מפה בזה השבוע ללכת למונישטירייו שהרי נהרג ומוטל על שפת הברדאל ואנחנו דרשנו וחקרנו ולא מצאנו שיצא מפה באותו שבוע שום יהודי דרך מונישטירייו רק איש ואשתו ונוד' לנו שהגיעו לשלום לשם גם ה"ר יעקב ערמי העיד ג"כ שעבר דרך חנות אותו התוגר עצמו אחמאט הנז' וא"ל מי הלך מכם בזאת השבוע דרך מונישטירייו שהרי הוא נהרג בכפר בטינש' וה"ר יעקב הנז' השיב לו לא נסע מפה שום יהודי דרך מונישטירייו בזה השבוע כי לא נודע נסיעת ר' מרדכי די בוטון כי הלך בבהלה באישון לילה ואפלה אח"כ בא ר' דניאל אחיו לחקור ולדרוש על אחיו כי לא בא אליו תשו' אחיו מהגעתו לשלום ונמצא עם יעקב ערמי הנז' ועם ר' יעקב סאסו ואמר אני מבוהל מאחי שזה כמה ימים הלך דרך מונישטירייו ולא בא אלי תשו' וכשמעו ר' יעקב ערמי הנז' הענין הנז' מה שא"ל התוגר אחמאט ואמר לר' יעקב סאסו אינך זוכר מה שהיו אומרים הימים שעברו שנהרג יהודי א' דרך מוניש' בכפר בטינשה מיד צעק ר' דניאל בקול מר ואמר אחי הוא כי אחי יש לו אוהבים לשם ולרצונו לילך שם ותיכף הלך לדרוש ולחקור על הענין ונמצא שכבר היו בתפיסת האישפאהי הגוים כי נודע להם מיום הריגת היהודים ונתפסו ההורגים עד שיודע אם ידרשו דמו גם העיד בפנינו הגביר ה"ר גבריאל כי הוא קנה משאות עצים מגוי של כפר בטינשה ושאל מן הגוי על שלומו ושלום הכפר והשיב לו הגוי יכהו ה' למי שהרג את מרדכי כי מיום אשר הרגו את מרדכי לא מצאנו מנוח לכף רגלינו ואולי אתה יודע אם דניאל אחיו יתבע יותר דמו והשיב לו ר' גבריאל כי לא ידע את כל זה העידו בפנינו העדים הנז' בת"ע אחר הדרישה והחקיר' והאיום ואנו דרשנו וחקרנו ולא מצאנו שיצא מפה שום יהודי דרך מוניש' באותו השבוע כי אם ר' מרדכי די בוטון גם לא יש בעיר הזאת שום יהודי ששמו מרדכי כי אם מרדכי די בוטון גם לא יש בעיר הזא' שום יהודי ששמו דניאל די בוטון כי אם אחיו של מרדכי די בוטון כל זה העידו בפנינו העדים הנז' לבד מה שהעיד ר' משה דיין ממה שהודו הגוים כאשר כתוב בקבלת עדות שקבלנו פעם אחרת והיה זה בפנינו ב"ד יום ב' כ"ט לאלול משנת השי"ח ליצירה וקים: זהו טופס שטר קבלת העדות אשר הועתק אות באות משטר שהיו חתומים בו לדיינים שלמה בכ"ר דוד לבית הלוי זללה"ה ואברהם גאטינייו ויצחק גאנגול' ועתה יש לראות אם יספיקו אלו העדיות להציל אשה זו מכבלי עגונה ותהיה מותרת להנשא לכל מי שתרצה אם לאו:

223

רכ״דתשובה

224

רכ״הלכאורה יר' כי היה מספיק העדות הא' שהעידו ה"ר קלונימוס וה"ר יעקב על התוגר שאמר להם מי מכם יצא מפה כו' ואעפ"י שלא הזכיר שם הנהרג מ"מ אחר שאמר שיצא מפה וחקרו גם דרשו ולא נמצא שיצא מן העיר ההוא באותה שבוע רק זה ר' מרדכי בעל אשה זו כי איש ואשה שיצאו ידעו שהגיעו לשלום ולא נמצא יהודי אחר שיצא רק זה ה"ר מרדכי הנז' הרי מטעם זה היה נר' שהאשה מותרת והטעם דהלכה רווחת בישראל שמשיאין אשה ע"פ אשה וע"פ עבד וע"פ גוי מל"ת ואפי' ע"פ גוי המל"ת מפי גוי מל"ת ואע"ג דלא בריר לן שהגוי הא' היה מל"ת ואע"ג שהריב"ש מחמיר ע"ז מ"מ מהרר"י בעת"ה בתשו' סי' רל"ט ומהררי"ק בשרש קכ"ב הסכימו דמהני והכי הלכתא והכי נהיגינן וכ"ש ישראלים אלו המעידים מפי זה התוגר שנאמנים וגם מוכח מתוך העדות בפי' שהתוגר היה מל"ת גם אין לדחות העדות מצד שנאמר שגם שנאמר שהתוגר נאמן ואומר אמת אכתי איכא למי' מאן לימא לן שהאיש ההוא שנהרג היה אותו שיצא באותו שבוע עד שמפני זה נאמר דכיון שלא יצא באותו שבוע כי אם ה"ר מרדכי הנז' הוא הוא ודאי דילמא א"כ אלא איש אחר שיצא זה ימים רבים היה ההרו' אבל מרדכי בעל אשה זו עדיין הוא בחיים דנר' שיש להביא ראיה שאין לומר כן מהא דכתב מהר"ם והביאו בעת"ה ז"ל בתשובה ר"ם וז"ל איתא בתשובת מור"ם דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון שמעיד בסת' שנהרג אמ' ודאי דידע שנהרג כו' עד אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא גם אנו נוכל לו' דכיון שזה התוגר אמר מי מכם יצא מפה בזה השבוע שהרי נהרג נר' שהוא ידע שאותו השבוע נהרג ואחר החפוש ידענו שלא יצא אלא ה"ר מרדכי הנז' א"כ אין לספק באחר שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מה' גרו' וז"ל אבל א' יצא עמנו ממקום פ' ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו ה"נ כיון שתוגר זה העיד שאיש יהודי שיצא מפה ללכת למונישט' בזה השבוע נהרג ולא יצא משם אלא ה"ר מרדכי הנזכר א"כ אשתו מותרת ואין לו' דדוקא כשאמר שיצא עמו וכמ"ש מלשון הרמב"ם ז"ל וכן העתיקו הטור ז"ל וכן העתיקו הרא"ש ז"ל משום הא ודאי לא איירי' חדא שהרי בתוספתא אשר ממנה הוציא הדין הרמב"ם אינו כתוב בזה הלשון אבל אמרו א' יצא מעיר פ' מפשפשים כו' וכן ג"כ כתב המ"מ ז"ל התוספתא וכן ג"כ הר"ן ז"ל בתשו' ותו דזיל בתר טעמא דהטעם הוא דאע"ג דמן הדין היה נר' שלא יועיל שום עדות אלא כשיזכירו שם המת ועירו או שמו ושם אביו אבל כשאינו מזכיר אפי' שמו איך נתיר אשה זו אלא שאפ"ה מותרת מטעם שמ"ש בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אמדן דעת של אמתלאות אבל בודאי כל שמעיד על דבר ברור שאי איפשר לספק באחר משיאין אש' אע"פ שלא הזכיר שמו כ"כ בתשובה הר"ן ז"ל בפי' יע"ש כי הוא מוסכם מן השכל ומן הפו' ז"ל וא"כ נ"מ שאעפ"י שבנ"ד לא אמר שיצא עמו מ"מ אחר שהעדות הוא דבר שאין לספק באחר אשה זו מותרת וא"ת א"כ קשה הרמב"ם למה כתב יצא עמנו דודאי אין לומר שנפל טעות בספרים שהרי הוכחנו שאינו כן כיון שכל המביאים לשונו מביאים אותו בסגנון הנז' בספרו של הרמב"ם נר' א"כ שאינו טעו' לכן אני אומר שזה ג"כ קל להבין שאגב שכתב הרמב"ם לעיל ישר' שאמר מת איש יהודי שהיה עמנו במקום פ' נקט נמי אח"כ אבל אם אמר א' יצא מעמנו כו' ולמעלה נקט עמנו לרבותא לומר שאעפ"י שאין לספק שאלו הסימנים היו במת שזה האיש מעיד שהיה המת עמנו ודאי דקדק וידע באלו הסי'. א"ה אין אומרים באומד הדעת דפ' הוא משום דאכתי איכא לספוקי באחר שהיו לו אלו הסימנים בעצמם אבל במקום שאין לספק כנ"ד האשה כפי הנר' מותרת אלא שעדיין אני חוכך בעדות זה משום דבשלמא אם היה התוגר מעיד יהודי שיצא ממקו' זה נהרג ניחא אבל מן הנר' שהוא לא ידע שזה ההרוג יצא מעיר אישקופיא אלא כמסתפק מדבר באומד הדעת או' כן שלפני שהדרך ההוא הוא דרך אישקופיא למונישט' חשב שמסת' יצא ההרוג מאישקופיא אמנם אפשר דאינו כן שמי יודע שההרוג שראה היה שיצא משם דילמא בא ממקו' אחר והיה הולך לאישקופיא ואע"ג שכתב הרמב"ם ז"ל בת' שאין מדקדקי' בעדו' אשה עגונה והמח' ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת ח' נוחה הימנו מ"מ לא הייתי ממשכן נפשי להתיר אשה זו מתוך עדות זו לבד דודאי נר' בעיני שהיה ראוי לספק במה שכתבתי ומה גם עתה דדין תוספתא זו הוא חדוש ודי לנו חדושה במה שכ' כשהעיד המעיד בפי' איש שיצא ממקום זה מת ואח"כ נחקר שהוא דבר שאין ספק באיש. אחר אלא בבעל זאת האשה אבל בנ"ד שאינו מובן בפי' מתוך דברי העד שידע ודאי שזה הנהר' יצא מאישקופי' כי האי גוונא ודאי נר' בעיני דלא בריר לן להתיר אלא שנלע"ד שאשה זו מותרת מצד העדות השני של ה"ר גבריאל וכמו שאבאר בע"ה ותח' אני אומר שיש לדקדק בעדות זה ג' דברים א' שנר' שאיפשר שיאמר האומר עדות אשה מפי גוי מל"ת בפ' הנ' וכן הוא האמת שצריך שלא יבא ע"י שאלה ולחדוש גדול כת' הרי"ף סו"פ בתר' דיבמות וז"ל שמעינן מזה דהיכא דהתחיל ומל"ת אע"ג דמהדרינן ומגלינן למלתא מיניה לא נפק מתו' מל"ת אלא נאמן ומשיאין ע"פ אבל מ"מ צריך שיתחיל וכן אמר' בגמ' כשהקשו והא איה חברינו קאמרי לה ומתר' כיון דחזיתינהו בכתה ופרש"י היינו מל"ת אבל בנ"ד שהיהודי התחיל לשאול ממנו ועל זה השיב הגוי מה שהשיב אפשר דגרע ממל"ת עוד ב' שעדיין בעדות זה לא הזכיר רק שם המת לבד לא שם עירו ולא כנוי אחר עוד ג' יש לראות את"ל שכיון שאמר אח"כ עתה אם דניאל אחיו יתבע כו' הרי כמי שאמר מרדכי אח דניאל וה"ל כמו שמו ושם אביו דמהני כמו שאבאר בע"ה מ"מ העד הזה ר' גבריאל נתקבל עדותו קודם זה בזה הב"ד כנז' ולא הזכיר דברים אלו ועתה אחר ימים אמר והעיד באלו הדבר' יש לראות אי שייך כאן למימר כיון שהעיד אינו חוזר ומגיד אם לאו כל זה אני צריך לבאר למען הסיר עקשיות פה והנני משיב על ראשון ראשון ועל אחרון לספק הא' נר' בעיני שהוא דבר ברור כשמש שאין לך מל"ת גדול מזה וטעמא שדרך בני אדם לדבר עם מכיריהם לשאול בשלומם ובשלום מקום ורמז לדבר מ"ש דהע"ה ואמרתם כה לחי ואתה שלום כו' ומה שהשיב הגוי הוי מל"ת בענין הנהרג כי הנה ר' גבריאל לא שאל עליו כלל וכ"נ מלשון הג' שהקשו והא איה חברנו קא' דמשמ' קצת דדוקא משום ששאלו עליו לא מיקרי מל"ת אבל אם היה מצד דברים אחרים שאינם מן הענין ההוא בפי' לא היה מקשה הג' כך אלא היה לו להקשות והא הם התחילו תחלה לדבר עמה א"ו נר' שכח הקושיא אינו אלא כיון ששאלו על חבריהם לא הוי מל"ת וכ"נ לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל וז"ל המ"מ שכתב בשמו וכתב הרשב"א מדמקשי איה חברנו שמע' דכל שאומרים לו איה פ' שהלך עמך אין זו מל"ת ע"כ. ואם היה שבתחלה שאל מאי זה ענין שיהיה והגוי משיב אגב אותו דבור מענין מיתת האיש ההוא יצא מתורת מל"מ לישמועינן רבותא א"ו דלא נפיק ממל"ת אלא כששואל מהנהרג בעצמו מה נעשה ממנו או כיוצא בזה אבל כשמתחיל לדבר עמו ע"ע אחר לא נפיק ממל"ת וכן יש לדקדק מלשון הנמוקי שכתב וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל דכן נמי יש לנו לו' דכי היכא דכל שהתחיל לו' במל"ת אעפ"י ששאלוהו לבסוף והכיר ע"פ שאלתם נאמן כן נאמר דכל שאומרים לו איה פ' שהלך עמך או שהנחנו כאן מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נדון כמל"ת וכן הלכתא ע"כ משמע א"כ דדוקא היכא שאומר איה פלוני כו' הא אם לא הזכירו פ' בשאלתם אלא ענין אחר והם השיבו ע"ז הענין לא נפיק ממל"ת וזה נלע"ד דבר פשוט והאריכות מותר. ועל מה שלא הזכיר הגו אלא שם מרדכי לבד לזה אני או' דמשום הכי לא הפסידה אשה זו זכותה והטעם שכל מי שיש לו עינים לראות יראה שאין בדברי הגוי הבנה כלל אם לא שנאמר שהיה מדבר על מרדכי ידוע ביניהם שאל"כ איך אמר מיום שהרגו את מרדכי הי"ל לומר מיום שהרגו יהודיא' שמו מרדכי מדקאמר את מרדכי נר' שעל מרדכי ידוע ביניהם מדבר וכבר אמר שאין בעיר ההוא מרדכי רק רבי מרדכי די בוטון אשר הוא היה נודע ומפורסם ביניהם וגם כי זה רבי מרדכי היה רגיל בכפ' ההוא כל ימי חייו א"כ מזה נר' דאין לספק במרדכי אחר עוד טעם גדול ועיקר והוא מ"ש אח"כ ואולי אתה יודע אם דניאל אחיו יתבע את דמו הרי שהובר' הדבר וה"ל כמ"ש מיום שהרגו את מרדכי את דניאל ואם כן במ"ש פלוני בן פ' מספיק משום דאז הוי היכירה על אי זה איש ששמו כך מדבר כך כשאמר פלוני אח פלוני מספיק לפי שכל אדם יש לו שם ולא כל אדם יש לו אח ועדיף טובא ואע"ג שלכאורה יר' מתוך תשובת מהררי"ק בשרש קפ"ה שצריך שיזכיר שמו ושם אביו ושם עירו וכן הביא ראיה מה"ר ישעיה מטראנה יעו"ש מ"מ כבר הוכחתי אני זה כמה ימים שבהזכרת שמו ושם אביו או שמו ושם עירו מספיק וכתבתי שמכדומה לי קרוב לודאי שכך עשה הלכה למעשה מורי הגדול מהררי"ט ע"ע בת ה"ר מנואל ברודו נ"ע ובידי היה הפסק אלא שנאבד ממני בזמן השריפה. ומלשון הב"י כן נראה בפי' שכתב עלה מ"ב וז"ל והררי"ט ז"ל כתב ליכו' עד שכל בתי דינין שהיו בשאלוניקי בימי גאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באומר הגוי איש פ' בן פ' או ממקו' פ' ומ"מ גם אני אומר כי מה עתה אני לבוא אחרי המל' מהררי"ק ובפרט שהביא דברי ה"ר ישעי' הנ"ל דנר' בפי' דהכי ס"ל ואם היה פס' מורי הנ"ל לפני הייתי סומך עליו אבל עתה צריך אני לבק' סעד ממקו' אחר ולכן אני אומר שאפי' את"ל שצריך שמו ושם אביו ושם עירו כסברת ה"ר ישעיה הנז' הכא נמי מצינו לומר דאיכא נמי שמו ושם אביו ושם עירו והטעם כי כפר זה בטינשי הוא כפ' מגבול אישקופי' וקרוב לעיר שהרי היה בא הגוי למכור עצים שם וכששאל בשלומו ה"ר גבריאל והשיב לו הגוי הדברים הנ"ל ואמר שאולי ידע שאחיו דניאל יתבע כנז' נר' בפי' לפי שהוא בן עירו של רבי גבריאל הנז' ומשו"ה אמר הגוי דמסתמא ידע רבי גבריאל אם יתבע אחיו דאל"כ מנא ליה לידע וע"כ אני אומר שה"ל כאלו אמר מרדכי אח דניאל מאישקופי' שהוא העד שהיה עומד הגוי שם עם היהודי הקונ' ואפי' את"ל שאינה הוכחה גמורה יכולים אנו ליסמך עליה אחר שרוב הפוסקים ס"ל דמספיק שמו ושם אביו או שם עירו לבד ואף מהררי"ק כ"כ בשרש קע"ו שמספיק בהזכרת שמו ושם אביו לבד או שמו ושם עירו לבד והביא ראיה מתשובת רבינו יואל הלוי דהכי ס"ל יעו"ש וליישב שתי התשובות כבר הרגיש בזה הב"י ואין כאן מקום להאריך ועל הספק הג' אני אומר שאעפ"י שה"ר גבריאל בפעם הראשונ' לא הזכיר מ"ש עכשיו שאמר לו הגוי אתה יודע כו' כנז"ל ודאי שמקבלי' עדותו כיון שאין דבריו האחרוני' סותרי' הראשוני' בשום צד וענין ולפי שמדברי הרמב"ם אפשר שיטעה האדם בזה שהרי כת' הטור ח"מ סי' כ"ח אחר שנחקר עדות בב"ד אינו יכול העד לחזור בו ולומר דבר שסותר עדותו כו' עד וכת' הרמב"ם וכן א"י להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דבר שיאמר שבא מכללו ביטול עדות או תוספת תנאי אין שומעי' לו לכאור' נר' שאפי' תוספת תנאי אינו יכו' להעיד אחר שנחקרה עדותו פעם א' בב"ד לפי דע' הרמב"ם אלא שכפי האמ' הדבר ברור שמ"ש הרמב"ם תוספת תנאי הוא דבר שמבטל בצד מה העדו' הא' וכך הוא הפי' דבר שבא מכללו ביטול העדות ר"ל ביטול גמור או תוספת תנאי שאינו ביטול גמור דרך משל שהעידו העדים בב"ד פעם ראשונה סתם שראובן מכר שדה לשמעון ואח"כ חזרו והעידו שהיה בתנאי כך שנמצא העדות הא' קיים בצד אחר אם יתקיים התנאי ובט' מצד אחר אם לא יתקיים על כיוצא בזה כתב הרמב"ם שאינם יכולים לחזור ולהעיד ואפי' בכי האי גוונא כתב הטור ז"ל שאין סברת אביו הרא"ש כן אלא שנאמנים ויכולים לחזור ולהעיד וכמ"ש בפסקיו פ"ב דכתובות וז"ל העדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים והמעיין בסוגיית הגמרא יר' בבירו' דאין בין מודעא ואמנה היו דברינו לתנאי היו דברינו אלא שהמודע' והאמנה קא עקרי סהדותייהו בשעה שאומרים אמנה או מודעא ובתנאי היו דברינו אינו כן אלא שעוקרי' אותו לאחר זמן וכן פרש"י התם וז"ל וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן וכ"כ התוס' ואינו עוקר אם מתקיים התנאי משמע הא אם לא יתקיים נעקר והתנאי כזה שבצד מה מבטל העדות הראשון הוא שכת' הרמב"ם שאין שומעין להם אבל בתוס' דברים דלא שייך בהו בשום צד וענין שום סתיר' וביטול כלל ועיקר פשיטא ופשי' דכ"ע מודו דשומעין להם ולא שייך למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וע"כ נר' לע"ד שמן השמים השקיפו על האשה הזאת להתירה מכבלי עגונא שכדאי הוא עדות רבי גבריאל הנז' להתירה גם כי עדות הראשון יעשה סניף לעדו' זה ויכולה אשה זו להנשא לכל מי שתרצ' נפי הנלע"ד אלא שלהיו' חומ' הענין גדו' דבר ערו' מטיל אני תנאי בלב' שיסכימו חכמי העי' לדעתי זאת נאם הצעי' מתפלל לחונן לאד' דעת יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:

225

רכ״ושאלה ראובן שלח גט לאשתו ע"י שליח ממונישטיריו לשופיאה ונמצאו בגט גמגומים ובפרט ואוי"ן שנתנו לפני ינוקי דלא חכימי ולא טפישי והיו קורין אותם נוני"ן עוד היה כתוב בגט לפלונית העומדת במקום פ' ואיפשר שבעת ההיא לא היתה עומדת ושאל השואל אם ראוי גט זה שתנשא אשה זו על ידו:

226

רכ״זתשובה

227

רכ״חנראה בעיני שזה גט פסול ולא תנשא בו ולא מבעיא לדעת שכתב הרמב"ם פ"ד דהל' גירושין והביאו הטור א"ה סי' קכ"ה וז"ל כתב הרמב"ם אם לא האריך בוא"ו או לא כתב יודי"ן היתרות או שכתב יודי"ן שלא היה לו לכתוב הגט פסול וכן כל כיוצא בזה בכל לשון הגט פסול ע"כ הרי שפסול גט אעפ"י שהואו"ין היו ניכרות אלא שלא האריך כמו שדרך להאריך בהם כמו שאמרו ולורכו לוי"ו דוכדו כו' על אכו"כ ווי"ן נראין נונין אלא דגט פסול גמור הוי אלא אפי' לדברי בעל העיטור דפליג על הרמב"ם וכתב משמיה דרבוותא דה"מ כשהבעל כתב הגט או שהסופר כתבו ובא הבעל ואמר שכוונתו הי' לקלקלה הא לאו הכי תנשא לכתחלה ונר' מדברי הטור שאביו הרא"ש מסכים לזה ומ"מ מי הוא זה יערב את לבו להתיר אשה בגט שהוא פסול לדעת הרמב"ם אם לא יהיה במקום דאיכא עיגון גדו' וכולי האי ואולי אבל בנ"ד לכ"ע אפי' לדעת בעל העיטור הגט פסול ולא תנשא בו וראיה לזה מ"ש הטור שם תשובת אביו וז"ל שליח הולכה שמביא גט ולא היו הווין ארוכים אם יכולים ב"ד להאריכן אין יכולין ב"ד להאריכן ואם ניתן לה הגט ואין הווין ארוכין והבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה. וכן אם יש בו תקנת עיגון יאריכו הווין כו' עד וכן יש לסמוך בשעת הדחק ע"כ וק"ק שהרי ברישא נמי במקום רחוק אלא שנר' שרישא רחוק הוא אבל ליכא עיגון כולי האי ומשו"ה דוקא בדיעבד דניתן כבר אמרינן שלא היה פוסלו. אבל במקום דאיכא עיגונא ודאי ב"ד יאריכו הווין כנז' שם ולמעלה מסי' זה הביא הטור תשובה אחרת גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותות שמשתנות כו' עד תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט ממקום כתיבתו לינוקא דלא חכים ולא טפש ואם לאו אין כאן גט כלל ע"כ ולפום ריהט' סתרן אהדדי אלא התם הווין כהלכתן אלא שאינן עשויות על צד היותר טוב כמו שתקנו חכמים אבל בשינוי האות כנז' אינו גט כלל ואין לתקן האותיות א"כ בנ"ד פשיטא שאין לאשה זו שתנשא בגט זה ואפי' במקום דאיכא עגונא כ"ש הכא דליכא כ"כ עיגונא ועוד שגט זה פסול שנעשה ע"י מי שאינו יודע מקום עמידת האשה והוא לא ידע וכיוצא בזה לא היה לו לכתוב מקום האשה ואע"פ שהיה אפשר לפרש העומד' שהית' עומדת ע"ד שכתב הריב"ש בגט שהיה כתו' בו הדרה במקום פלו' שיש לקרות מלעיל ולא מלרע ה"נ היה אפשר כדפי' אע"פ שאינו דומה מ"מ כדמות ראיה מיהא הוי ואעפ"כ אין ספק שהיה טעות מפורסם וצרי' להזהר שלא תנשא אשה זו בגט זה:

228

רכ״טשאלה שלמה קאביסון הלך בספינה משאלוניקי ולסב' כי הספינ' חשבה להשבר יצאו קצת אנשים מן הספינה להינצל ולא נודע מהם דבר וזה שלמה קאביסון היה א' מן היוצאים והניח פה שאלוניקי אשה ובנים אחר ד' שנים או יותר בא זקן יהודי א' שנמצא שם והעיד בת"ע בפני ב"ד ג' שתוג' אח' סופר הספינה יצא אחר היהודים שיצאו ובחזרתו אמר מל"ת שרא' שלשה יהודים מתים מוטלים על שפת הים ושהזכירם בשמם וא' מהם היה שלמה קאביסון וקודם שהתירוה ב"ד לאשה הנז' הלכה ונשאת ועתה יום ה' שני לטבת בהיות החכמים בקבוץ גם אנשים אחרי' בא יהודי א' ואמ' של היום שמע שאשה פלוני' נשאת שעל נפשו ועל יהידותו שבהיותו בניקול אישפרוק בבית הכנסת שבת א' ראה יהודי א' נכנס בבית הכנסת בשלשלאות של ברזל והיה צועק בקול מר ליהודים שיפדוהו מיד פריצים ושאל זה היהודי מי הוא ואמר שהיה שמו פלוני קאביסון משאלוניקי ושהיה לו אשה ובנים אמת כי זה העד אמר שלא היה זוכר שמו אבל זוכר כנויו משאלוניקי ושאמר לו שהיה לו אשה ובנים וכ"ז העיד וקבל עליו כל חומרות התורה ודרשנו וחקרנו היטב והנה אמת לא נמצא בשאלוניקי קאביסון שיחסר ושהניח אשה ובנים אלא אשה זאת ושלחנו בעד הבעל השני ושאלנו לו איך נשא אשה זאת והראה לנו קבלת העדות ואמרנו איזה חכם התורה לך גם שאלנו לאח גדול שלה שהשתדל בעדה ואמר שלא נתן לה רשו' שום חכם ולא שום מורה שיאמ' שהתיר' אדרבא נמצא חכם אח' שאמר שהזהיר לאח הנז' שלא ישיאנה והב"ד שקבלו העדות אמרו שהם לא קבלו העדו' לא להתיר ולא לאיסור כי עדיין לא הגיעו להורא' רק שפתו אותם לקבל העד ולפי שהעד היה רוצה לילך חוץ לעיר וכל מה שעשו לא היה רק כדי שישאלו פי חכמי העיר אם יש בעדות כדי להתיר אמנם היא לא אחרה ולא המתינה אפי' לראות קבלת העדות ונשאת וזה לה כמו שנה וחצי שנשאת לבעל השני ועת' יש לראו' מה משפט האש' הזאת אם ראוי שתצא מבעלה או אם נאמר הואיל ונשא ולא תצא:

229

ר״לתשובה

230

רל״אאין ספק שיש בדין זה להאריך אבלאני אקצר ואעלה כל מה שיבוא מידי לקצ' כי אין כוונתי רק לגלו' דעתי לבד ולא אחוש להארי' בענין העדו' אם היה בו כדאי להתיר האשה מעיגונא שלה ושתנשא לאיש אח' כי לא ראיתי להארי' בע"ז רק אחר שנניח שיש בעדו' די והות' להתי' מ"מ אחר שנשא' שלא ברשו' ב"ד ובא העד הזה האחרון ומעיד שקאביסון בעל אשה זו חי עדיין אם תצא אשה זו אם לאו על זה אני אומר כי שני מחלוקות בדבר א' שנפל מחלוקת בין הפוסקים אלה מפה ואלה מפה על האשה שנשאת ברשו' ב"ד ע"פ אשה או א' מן העדים שהתירו חכמים להעיד בעדו' אשה והתירוה ע"פ העד הפסול ואח"כ בא עד אחד כשר והעיד שהוא חי אם תצא אם לאו כי הטור א"ה כתב נשאת ע"פ אשה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אפי' נשאת לא' מעדיה תצא וכן דעת הרמ"ה כמו שהביא רבינו ירוח' ז"ל וגם לא הביא חולק עליו וא"כ נר' שכן דעתו גם כתבו הפוסקים שכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' י"ב מה' גרושין אשה א' אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואעפ"י שהיה אפשר לפרש שמ"ש ואח"כ אינו ר"ל אחר שהתירוה אלא לו' שלא באו בבת אחת אלא בזה אחר זה אבל מ"מ לא הספיקו להתירה בעד הא' ועלזה כתב הרמב"ם לא תנשא ואם נשאת תצא אבל אם התירוה להנשא בעד הא' ואח"כ בא העד הב' אפשר יסבור הרמב"ם ז"ל שלא תצא ובדברי הפוסק' שסוברין כן וכמו שאכתוב ב"ה וגם כי אפשר להקשות ע"פ זה דפשי' שהרי הוא ז"ל כתב למעלה מזה וז"ל אשה אומרת מת ואשה או' לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא וא"כ מה היה צריך לכתוב ואח"כ בא עד כשר שלא מת תצא דבשלמ' אם הפי' הוא שבא העד הכשר אחר שהתירוה או אחר שנשאת קודם שבא העד הכשר דהוה אמינ' שכיון שהתירוה ע"פ הא' אפי' אשה מ"מ כיון שכבר אחשבוה כתרי סהדי וכשבא העד הכשר הב' ה"ל חד לבד ואין דבריו של א' במקום ב' קמ"ל שאינו כן אלא אפי' הכי תצא אלא אי מיירי שבא קודם שהתירוה השת' ומה אשה ואשה ועד כשר מבעיא דמשום הא לא איריא דהוה אפשר לשנויי דמ"ש למעלה תצא היינו כל שלא נשאת לא' מעדיה אבל אם נשאת לא' מעדי' לא תצא וכאן שיש עד כשר כנגד הא' הפסול אפי' נשאת לא' מעדיה תצא כך היה אפ' לפ' דברי הרמב"ם לענ"ד אבל המ"מ כתב בפי' כוונ' הרמב"ם ז"ל שאשה יחידה שאומרת מת אפילו התירוה ע"פ תצא מהתירה הראשון אם בא עד כשר שאמר לא מתוכ' שהרמב"ן והרשב"א ז"ל מודים לו כשהתירוה להנשא ע"פ עצמה לבד אבל כל שהתירוה לינשא ע"פ אשה אפי' שבא אח"כ עד כשר לא תצא מהתירה הא' נר' א"כ שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש כי כשבא עד כשר ואמר לא מת אפי' שנשאת ע"פ אשה אחרת שאינה ע"פ עצמה תצא וכ"נ ודאי ממ"ש ואח"כ דאלו למעט שלא באו בבת א' לא היה צ"ל אח"כ שכיון שבא העד הב' קוד' שהתירו' להנשא מה לי בבת אחת מה לי זה אחר זה אין סברא לחלק לע"ד מ"מ יהיה מה שיהיה נר' א"כ בנ"ש שהרמב"ם והרא"ש והרמ"ה והריב"א ור"יו ז"ל דעתם שתצא ולפי הנר' הכת האחרת הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג לפי הנר' לע"ד שכתב במצות עשה ן' וז"ל אם בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הא' ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון ואפי' היה העד הראשון אשה כדתני' בירושלמי עד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו שלא' במקום ב' גם הנמוקי דהוי בתרא טובא האריך ונר' שדעתו להתיר א"כ נר' שהדבר שקול ויש להכריח באיסור תורה לחומר' ולא עוד אלא שכת האוסרים כפי השגת ידי רבו בחכמה מצד הרמב"ם ובמנין ועוד טעם אחר לאסור שיש מחלוקת שני כאשר נשאת האשה ע"פ אשה שלא ברשות ב"ד אלא מעצמ' וכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' וז"ל דכל הנשאת ע"פ עד א' אינה יכולה להנשא אלא ברשות בית דין וכל שלא עמדה בדין בפני ב"ד אין דברי העד כלום משמע מדבריו דעד כאן לא אמרינן דעד א' חשוב כשנים אלא כשעמדה היא האשה בעצמה והתירוה ב"ד אבל אם היא בעצמה נשאת בלא רשות ב"ד אין בדברי העד כלו' והוה ליה כמאן דליתיה דבשלמ' בשעמדה בב"ד והתירוה אז נר' שעשו לעד כשנים ושוב אינו נפסד אלא ע"פ ב' אחרים אבל מה שהיא נשאת שלא ברשות ב"ד אין מעשיה כלום וכמו שנר' ג"כ מפשטן של דברי רש"י ז"ל שבאו בתשו' הר"ן וז"ל ומה שאמרת דכי אמרינן בסו' האשה שלום לא תצא מהתירה הראשון דוקא כשהתירוה ב"ד ע"פ הא' הא אם לא התירוה הרי דינה כדין שבאו שניהם כא' דהוה ליה עד א' בהכחשה ואמר' שכן פירש רש"י ז"ל בהא דתני עד א' אמר מת ובא אחר ואמר לאמת כו' עד פרש"י ז"ל ודוקא בהתירוה קודם שיבא העד הב' המכחישו אבל קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשבינ' כבי תרי ואתה סבור לומר שכוונת רש"י ז"ל שאפי' נשאת קודם שיבא הב' כיון שלא התירוה ב"ד תצא ע"כ מדברי הח' פ' אלמוני והר"ן דחה סברא זו ואמר ואני איני אומר כך דבגמ' לא מתמהינן אנשאת כלל דפשיטא לן דכל היכא דנשאת אע"פי שלא התירוה ב"ד כיון שנעשה מעשה על פיו של עד ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של א' במקום שנים אדרבא מתמהינן אעפ"י שלא נשאת כל שהתירוה להנשא אמאי תצא ומסקינן דהכי נמי שאף בזו לא תצא מהתירה הראשון ורש"י הוצרך לפרש הא דעולא אמאי לא סגיא נמי אפי' לא נשאת ולא התירוה כלל ב"ד ופי' דכל כי האי גוונא אפי' עולא מודה דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשבוה כבי תרי אבל כל שנעשה מעשה על פיו או שהתירוה ב"ד הכי נמי דלא תצא ע"כ וגם שנפשי יודעת עד היכן ידי מגע' ושאין דעתי דעת מכרעת מ"מ לפי דעתי הקצרה יש הכרח לדברי שכנגדו מן הגמ' וגם מדברי פרש"י ממקום אחר מן הגמרא רמזה הרמב"ן בתשובתו בריש פ' האשה רבה אמרינן מדקתניסיפא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד א' הרי דקרי בגמ' סתם שלא ברשות בשני עדים וקרי סתם ברשות בעד א' ואי סלקא דעתך דבעד א' סגי בלא רשות ב"ד למה קרי סתם ברשות ב"ד לעד א' בשלמא אי אמרינן דכל עד א' וכל שלא עמדה בדין אינו כלום אתי שפיר דקרי לעד ברשות ב"ד כיון דהא בהא תליא דבשני עדים לא צריך רשות ב"ד ועד א' צריך רשות ב"ד וכן נר' מפרש"י ז"ל בפירוש המשנה שכתב וז"ל נשאת שלא ברשות ב"ד שבאו ב' עדים ואמרו מת בעליך ונשאת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להתר ב"ד משמע דעד א' צריכה להתר ב"ד ואינה יכולה להנשא בלתי רשותם וכן נר' לע"ד מתוך דברי התוספות שכתבו בדבור מכלל דרישא כו' וז"ל למאי דס"ד השתא דעד א' מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה ברשות ב"ד משום שיש דברים שאינו נאמן להם וצריכי לישאל לב"ד להתירה להנשא על פיו משמע ודאי דדוקא השתא דס"ד דעד אחד נאמן מדאורייתא הוא קשה אמאי קרי ליה ברשות וצריך לתרוצי משום שיש דברים כו' אבל כפי המסקנא דהא דנאמן עד א' אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' לקמן דהוי מתקנת חכמים אז ודאי אתי שפיר דקרי לעד א' ברשות ב"ד משום דאינה יכולה להנשא זולתי ברשות ב"ד ואין אנו צריכין לתרץ דמשום שיש דברים כו' וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו וז"ל אוקימנא לרישא דמתניתין דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות ב"ד ובעד א' דאי איתא ב' עדים לא צריכה לב"ד הרי משמע דעד א' אינה יכולה להנשא אלא ברשות ב"ד וכן הריב"ש סי' תק"ח כתב וז"ל ואף אם היה לה עדו' מספיק לא היה לה להנשא כי אם בהתר ב"ד כיון שאין לה זולתו עד א' אף אם נתקבל העדו' בב"ד נמו שמוכח במקומות פ' האשה רבה ומבואר בתשובות הרא"ש ע"כ מכל זה נר' בעיני שצדקו דברי הרמב"ן ז"ל והסברא נכונה עד מאוד דעד כאן לא קאמר עולא דכל מקום שעד א' נאמן הרי הוא כשנים אלא כשעשאוהו ב"ד שנים שהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר והם עשו עד זה כשנים והתירוה אז אין עד הבא אח"כ כלום כנגד השנים אבל האשה שעשתה ע"פ עצמה פשיטא שיש לנו לומר מאי אולמ' דהאי עד מהאי עד ומי עשה לראשון שנים וכי מפני שהיא עשת' שלא כהוגן נשכרת ועוד נר' לע"ד טעם לשבח דבשלמא כשהתירוה ב"ד ע"י עד א' אי אתי למחר עד אחר ואמר לא מר ומפקינן לה איכא זילותא דב"ד ואמרי אנשי מה ראו חכמים לקלקל אשה להתירה ע"י עד א' להוציאה עתה אבל אי היא עמדה ונשאת היא נתנה אצבע בין שיניה וע"כ כשנשאת ע"פ ב"ד צריך שני עדים כנגד הא' כנז"ל ועתה חוזרני לדברי הר"ן שאיני מבין דבריו במ"ש שהרי לא מתמהינן אנשאת כלל דפשיטא לן כו' קשה לי מאי קאמר דלא מתמהינן אנשאת דפשיט' דליכא לאתמוהי אנשאת דאין מקום לאתמוהי מיניה ועו' דהשתא נמי מן הנר' דלא מתמהינן אמתניתין אדרב' מתמהינן אעולא דאיך אמר דכל מקום שהאמינ' תורה לעד א' הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום שנים דמתניתין לא משמע הכי שהרי ממתני' משמע דוקא נשאת האלא נשאת לא ואדרבא דפשיט' ליה לתלמודא דכל שנשאת עפ"י העד שלא ע"פ ב"ד אין בדברי העד כלום כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולפיכך הוה מקשה לעולא ואיך הפריז על המדה להתי' אפי' לא התירוה ב"ד ולא נשאת וממתני' משמע דע"כ לא חשבינן לעד הראשון כשנים אלא משום דאיכא תרתי שב"ד התירוה ונשאת דעד א' ונשאת משמע ע"י ב"ד כהלכתו דעד אחד דצריך ב"ד כדי להנשא הא לאו הכי לא וקשה לעולא וגם כי הדבר ברור מעצמו ואין צרי' ראיה לזה הפירוש שפירשתי שהתימא הוא לעולא ממתני' לא למתני' מעולא אע"פי שלכאורה היה נר' כן מלישנא דתלמודא מ"מ מצאתי כיוצא בזה במרובה על בריית' דעשרה תקנות תיקון יהושע ופריך בגמ' ותו ליכא כו' ומשני כו' והדר פריך והא כי אתי רבין כו' ופרש"י ומתניתין הוי תיובתא דקתני עשרה ותו לא ורבי יוחנן אמורא הוא וקשיא ליה מתניתא הרי שנשמר דלא לימא וקשי' למתנית' מן האמורא שכך היה נר' לפום ריהטא אלא אדרבא קשי' לאמורא ממתניתא ומשום הכי תריץ תלמודא דמאי נשאת דמתניתין התירוה להנשא ומשום שנר' דאכתי לא תריץ שפיר שמדברי עולא נר' שאפי' התירוה לא צריך הוצרך רש"י לומ' דעולא מודה דכל שלא התירוה אין העד הראשון חשוב כשני' והכי אתי שפיר תמיהת התלמוד ותירוצו אבל לדברי הר"ן קשה מאד שאומר שהוקשה לרש"י אמאי לא סגי נמי אפי' לא נשאת ולא התירוה כו' לא ימנע אי התמיהה הוי תמיהה או לא אי הוי תמיה מה תירץ רש"י דמודה עולא לעולא נמי לימא אמאי לא סגי בלא נשאת ולא התירוה ומאי משני דעול' מודה וכי אלים עולא ממתני' ואי לא הוי תמיהה כמו שנר' כפי האמת דאין לתמוה אמאי לא סגי כו' דאדרבא כל מה שאתה מקל הוא תימא גדול ואנן ניקום ופרכינן אמאי לא סגי הא ודאי אין הדעת סובל דבר זה וא"כ יצא לנו מזה שהאוסרים בנדון אשה זו כמעט כ"ע מודו דתצא ואע"פ שהרמב"ן ס"ל דאפילו נשאת ע"פ אשה ובא אח"כ עד כשר דלא תצא היינו כשעמד' בדין והתירו' הא לאו הכי תצא ואולי שגם הרמ"ה והרשב"א הכי ס"ל לא נשא' כי אם הר"ן ואין לסמוך עליו נגד הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והרמ"ה והטור ורבינו ירוחם גם כי אולי הרשב"א הכי ס"ל וכ"ש שאפשר שהר"ן לא ראה דברי הרמב"ן בתשו' הנז' וקרוב לו א"כ הוא האמת דאלו ראה דבריו היה מביא אותם ומקשה עליהם או מפרשן וכבר כתב מהררי"ק שרש נ"ד שכאשר דברי הראשונים באו בחבור מפורסם י"ל הלכה כבתראי החולקים עליהם דאינהו ידעי בדברי קמאי טפי מינן ולא נראו דבריהם אליהם אבל כשבאו דברי הראשונים בתשו' אז פסקינן כקמאי משום דאית לן למימר דבתראי לא ידעי כלל בדברי קמאי ואלו ידעי הוו מודו וגם מטעם זה לא ראיתי לחוש לדברי הרד"ך שהאריך והפריז על המדה לומר שיש להתיר יותר כשנשא' שלא בעד א' יותר משהתירוה לינשא ומרוב פלפולו ועומק דבריו לא ירדתי לסוף דעתו כי לע"ד אין בכל הראיות שמניח הכרח כ"ש כמו שאמרתי שהוא ז"ל לא ראה ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל כי עדיין לא נדפסו התשו' מהרמב"ן ז"ל בזמנו ע"כ איני רואה מקום להתיר אשה זאת שתעמוד עם בעלה שני שנלקחה אליו גם יש אומדנות אחרות לאסור וגם שהעדו' שנתקבל אשר על פי אותו העדות נשאת היה גרוע אפי' מעדות אשה שהיה עד מפי גוי מסיח לפי תומו אמנם אפי' נרצה לומר שאין לחלק כלל בין עדות זה לעדו' אשה מ"מ מן הטעמים שכתבתי נר' בעיני שאין מקום לומר דלא תצא אלא תצא עוד ראיתי לגמור הדבר ולומר כי עדיין נשאר מקום למי שירצה לחפש בזכות האשה הזאת כדי שלא תצא והוא זה דאפשר לומר דעד כאן לא אמרינן דהיכא דבא א' ואמר שפלוני חי שתצא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא היכא שבא העד ומעיד פ' חי הוא ונאמין אותו היינו שזה העד היה מכיר אותו ומעי' שראהו חי אבל עד זה דבנדון דידן אינו מכיר אותו רק שמעיד שכך אמר לו האיש ההוא ושמא שעדות כי האי לא מקרי עדות גם לזה אני אומר שלע"ד הוי עדות והטעם שאנו רואים שבעדות אשה כל שנאמן להקל נאמן להחמיר וכמו שמבואר זה בגמ' ובפוסקים ז"ל אין צורך להאריך א"כ גם אני אומר שכיון שאני רואה שעדות כזה הוי עדות להתיר הוי נמי עדות לאסור וראיה דהוי עדות להתיר אביא מהשעלה דעתי ראשונה תשו' הרא"ש ז"ל הביאה הריב"א בנו בטורא"ה סי' קי"ח על תלמיד א' שלמד לפני הרא"ש ומת בהליכתו לביתו והעד שהעיד על מיתתו לא העיד עליו אלא על פיו של התלמיד שהגיד לו שמו והביא ראיה מההיא דשלהי יבמות באדם א' שבא להעיד עדות אשה לפני חכמים כו' עד אלמא אע"פ שלא הכירו אלא על ידי שסיפר לו שמו ושם מקומו התירו את האשה וכן בנדון זה שהגיד להם שמו כו' עד והועד עליו שמת אשתו מותרת ע"כ א"כ נמצא שעדות כזה הוי עדות להתיר א"כ גם לאסור הוי עדות כשאר עדיות דאי לא תימא הכי היה להם לפוסקים לפרש ע"כ מה שכתבתי אל הרב כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו והוא השיב לי ונר' מדבריו שדעתו נוטה בנ"ד קצת להתיר כדי שלא תצא אם לא שעדיין לא הכריע העיון לגמרי והביא ראיה מתשובת הרשב"א באה בקובץ התשוב' מיוחסות להרמב"ן קי"ט וז "ל ששאלת עד מפי עד נ"ל שאינו נאמן להכחיש העד האח' ואפי' שנים מעידין אינם נאמנים לפי שהעד הראשון הרי הוא כשנים ואין מכחישים העדים אלא עדים ממש מפיהם ולא עדים מפי עדים אלא שאני דורך בה להחמיר הלכה למעשה ואין מורין בה להקל בערוה חמורה עכ"ל התשובה רצה להוליד מכאן דבנ"ד דהעדות קל כאלו אינו עדות אע"פ שהוא עדות להקל לא הוי עדות להחמיר והיה צריך ב' עדים או עד א' שיעיד שמכיר אותו לא שיעיד על מה שהגיד לו האיש ואני תמיה מאד מפה קדש יאמר דבר כזה וכי בערוה החמורה יקח הקולא דכיון שנשאת הוי כהתירוה ב"ד כיון דאיכא מאן דסבר הכי נגד סברת בעל התשו' שדעתו שאינה יכולה להנשא בשום צד בלתי רשות ב"ד וכל שלא עמדה בב"ד אין בדברי העד כלום עוד ואח"כ ליקח קולתו המסופקת אצלו נגד כל הפו' וח"ו נר' כמי שאומר שרוצה לעשות כקולי ב"ש וכקולי ב"ה ולא עוד אלא שאפילו בדברי המקל כתב בפי' שאין מורין להקל כנז' לעיל עוד תשו' ב' סי' קכ"ח שכתב שאין גמל"ת ואפי' ב' יכולים להכחיש העד הא' שאמר מת פ' ואפי' שיהיה פסול או גוי מל"ת לפי שאין מכחישין עדות בשיחה לבד ע"כ מה שהביא מהררי"ל נר"ו להוכיח שנ"ד נמי י"ל שהעד הראשון הוי עדו' כיון שנשא' ואיכ' מרבוות' דסברי שאפילו שנשאת שלא ברשות מהני כשהתירוה ב"ד ואני או' שגם בתשו' זו כתב הרשב"א ז"ל אם הוא מאריה דשמעת' דא וז"ל זהו דעתי בזה אלא שאני חוכך אם הדין כן אלא לזה קצת דעתי נוטה שראיתי בהם כמה מרבוותא כסבר' ראשונה שלא חלקו בין גוי לשאר פסולין ע"כ ואחר שהוא ז"ל כתב זה לא הייתי צריך להאריך לדחות ראיה זו אלא שמכל מקום ראיתי לכתוב בזה קצת והיא דודאי הרמב"ם שאחר שסדר בחבורו דיני עדות אשה וכתב אפי' גוי ומל"ת נאמן כו' אח"כ תיכף סדר דין כשיש חלוקי עדות עד וכן אם אמרו עשר נשים לא מת וי"א אומרות מת הרי זו תנשא שאין אומרים שנים כק' אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הולכים אחר הרוב בין להקל בין להחמיר ע"כ ובודאי שאם היה דעתו מסכים בחילוק זה של הרשב"א לא הוה שתיק מיניה גם הריב"ה בא"ה שהוא אחרון לא הזכיר זה דודאי דלא סבר הכי וזה פשוט ודאי שוב מצאתי במרדכי שלהי יבמות שכתב דר' דוד קלונימוס התיר את האשה כו' והוא כסברת הרשב"א בגוי מל"ת שאינו נאמן להחמיר אח"כ כתב ע"ז ור"ת כתב דמוקמי' אחזקתה דא"א וכתב תשו' ר' גרשון וז"ל שני גוים מל"ת פ' נהרג ושנים מל"ת לא נהרג האשה אין לה תקנה ע"כ וא"כ אפי' שהיה הרשב"א כותב דבריו בפי' כר' דוד הנ"ל לא היה לנו להניח סברת ר"ת בדבר ערוה לעשות מעשה נגד סברתו כ"ש וק"ו בהיות סומך דעתו על רגמ"ה שכתב אין לה תקנה עאכ"ו שהרשב"א לא כתב הדבר בפי' אלא שהיה דעתו נוטה ולא עוד אלא שדבריו מורים שרבים הם החולקים בסבר' זאת כל זה אני או' גם לסברתו הא' המסופקת אצלו ג"כ מעד מפי עד ראיתי תשובת הר"ן בפשטות כתב ג"כ בהפך וז"ל סי' נ"ב ומכלל דברים הללו נמצינו למדין והדבר ברור שאין העד הא' המתיר נפסל מפני המעשה ב"ד הא' כו' עד ובודאי אלו שמעה יבמה זאת וידעה בעדות זה העד הג' קודם שנשאת היה דינה שלא תנשא וכדתנן כו' עד א' או' מת ועד א' או' לא מת הרי זו לא תנשא אעפ"י שהעד הג' עד מפי עד הוא אף העד הא' ג"כ שהעיד שמת עד מפי עד היה כו' יע"ש הרי בפי' דפשי' ליה להר"ן ז"ל דשוים הם עד מתיר ועד אוסר ועד מפי עד מתיר ועד מפי עד אוסר וא"כ ודאי שאין ראוי לו' שנניח ודאי דכל הפוס' והר"ן שכתב כן בפשיטות מפני קרוב ספק דהרשב"א אעפ"י שכבודו גדול מספר מ"מ יש לנו להלוך אחר ודאי הרוב אפי' להקל כ"ש להחמיר וכל זה אני או' כהנחה הראשונה ההשואה נר' להנהו תרי מילי דהרשב"א ז"ל דהיינו עד מפי עד ומל"ת אמנם לע"ד נר' הוי עדות כמו שאבאר נר' ששרש דין זה הוא בג"פ דתנן התם כותבים גט לאיש ואעפ"י שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ובג' מאי ובלבד שיהא מכירן אר"י אמר רב בלבד שיהא מכיר שם האיש ושם האשה בגט ופי' רשב"ם ז"ל הסופר והעדים צריכים שיכירו שזהו שמו דאיכ' למיח' אין גט זה אלא לאיש אחר ויבא לרמ' כו' ופריך תוספות בגמ' וליחוש דנימא כתב גיטא ואזיל כו' ופי' לתנ' דמתנ' דבעי מכירין כו' נר' מכאן כי מה שצריך שיהיו העדים מכירים שם האיש כו' אינו אלא חששא מדרבנן דמן התורה נאמן אדם לומר ששמו פ' אעפ"י שאין העדים מכירין אותו משום דמן התורה כל ישראל בחזקת דוברי אמת הם בדבר כזה והטעם דכי היכי דקי"ל סוקלין ושורפין על החזקה ה"נ הוי חזקה אלימת' דלא חציף איניש לשנות שמו דמילת' דעביד' לגלויי היא אלא דרבנן החמירו משום חששא שמא ומשום הכי פרשב"ם ואמר לתנא דמתנ' דבעי מכירין כו' ואי מן התורה היה צריך שיכירו העדים שמו והוא אינו נאמן לו' שמ' פ' א"כ הקושי' הוי לתור' אלא שנרא' ודאי שמן התור' אין צריך שיכירו העדים שמו שהוא נאמן ומשום הכי נר' שכשאין העדים מכירים עד א' ואפי' אשה נאמן ע"ז ואין צריך ב' עדים כמ"ש הנמוקי ז"ל בשם הרשב"א ותלמידי הריטב"א ז"ל וכן הרמ"מ פ' כ"ד מה' מו"ל כתב וז"ל כתב הרשב"א שמעינן מהכא דלהכרת שם איש ואשה אפי' ע"פ אשה ואפי' ע"פ קרוב ואפי' ע"פ עד א' סומכין דמלתא דעביד' לאגלויי היא וכבר ביאר רבינו זה פ"ד מהלכ' יבום וחליצה ע"כ וכ"כ הריב"ה ז"ל ח"מ סי' מ"ט וז"ל ומיהו אין צריך עדות אלא אפי' אשה או קרוב סגי דמלתא דעבי' לאגלויי היא ע"כ ועוד כתב המ"מ שם ומדברי בעל העיטור נר' דאפי' שם הלוה והמוכ' אין צריכין להכי' דלא חציף איניש לשנות שמו ע"כ ואעפ"י שהוא ז"ל כתב עליו שדבר תימה כתב מ"מ יש לנו ללמוד שודאי מן התורה כן הוא דלא חציף איניש אלא שח' חשו משום דאיכא למיחש שמא ישנה לתועלת מה ובמקום דליכא למיחש פשי' שהוא נאמן עד שאם אירע שאנו נצטרך לידע שמו וידענו אותי מפ' שאמר שהגיד לו מפיו שמו ע"י ספור דברים אין לספק בזה כלל דודאי כיון שלא היה שם שום חשש לומר דמשום הנאה שינה שמו אז ודאי יש לנו לסמוך שהכחשה גמורה דקושט' הוי מטעמא דלא חציף איניש ומשום הכי כתב מהררי"ק ז"ל שורש קע"ה וז"ל ואע"ג שהם לא היו מכירין אותו ולא יודע' שמו כי אם על פיו פשי' דמהני ואפי' בפ"א שאומר ששמו כך די בכך והביא ראיה ע"ש ומשמע ודאי מתוך דבריו דאפי' על פיו מהני סתם קאמר בין להקל בין להחמיר דאי לאת"ה היה ראוי להאריך קצת ולומר מהני בעיגונ' דאיתתא דאקילו בה א"ו כיון שכתב פשי' דמהני משמע ודאי דמהני לכל דבר ומעתה נר' בעיני שדברי התו' נכונים אל הכונ' שכתבתי שכתבו שם בפ' מצות חליצה על ההיא דקאמר בגמ' ורבא דידיה או' אין חולצין אא"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין והקשה הר"ר יהודה מדתני' בתוס' חולצין לאשה ואעפ"י שאין מכירין אותה תיקשו לרבא משמיה דנפשיה ותירץ דתוספתא מיירי דאורייתא ואמוראי דהכא איירי דרבנן ע"כ דודאי דאורייתא לא חציף אינש כו' אלא דאמוראי החמירו דחשו ולכן א"ר אין חולצין אא"כ מכירין וא"כ נמצינו למדין דעדות איש זה שאמר לו האיש ההוא שהיה קאביסון משאלוני' ושהיה לו שם אשה ובנים הוי עדות אפי' כנגד עד כשר ויש לי ראיה מתשובת הרא"ש ז"ל שכ' וז"ל על אשה שהתירוה ב"ד ע"י עדיות ונשאת ואח"כ בא שבוי א' שנשבא במדינת פאס והעיד שמצא סגי נהור א' היום יש ו' חדשים ואמר לו מכיר אתה אשתי ואמר לו אותו שבוי איני מכירה וא"ל אינך יודע אותה אשה שהיתה אשת שלמה בתחלה ונשאתי' אני א"ל הן א"ל בבקשה ממך שתאמרי לה שבקרוב אהיה עמה ושאלו לו הדיינים מה שמו של אותו ס"נ ואמר איני זוכר שאלו לו אתה מכירו שהוא בעלה של רחל א"ל לא עוד שאלהו אתה מכיר פלוני' רחל שהיתה אשתו ואמר לא כו' דע שאשה זו מותרת אף אם לא נשאת היתה מותרת לינשא כו' עד והעד האחרון שמעיד שהוא חי אין בעדותו כלום דתנן עד אחד אמר מת ונשאת ועד אחר אמר לא מת לא תצא ומפרש בגמ' דהא דקתני נשאת לאו דוקא אלא אפי' התירוה לינשא לא תצא מהתירה הא' ע"כ הרי ששבוי זה לא היה מכיר לס"נ ולא ידע שהיה בעל רחל אלא על פיו שאמר לו כן וא"כ ה"ל להרא"ש ז"ל למי' והעד האחרון אינו עד שהוא לא היה מכיר שהוא בעל רחל אלא על פיו ואינו עדות לבטל העד הא' שהיה עד גמור מכל הצדדים ולא בטל העד האחרון אלא מטעם דעד א' אמר מת ונשאת או התירוה לינשא לא תצא הל"ה הוי עד ועד ושניהם שוים לענין דינא מש' א"כ דפשי' ליה להרא"ש ז"ל דכי היכי דאי אתי עד ואמר אני מכיר בעל אשה זו שהוא חי הוי עדותו עדו' להחמי' ואם בא קוד' שהתירוה להנש' לא תנש' משו' דהוי עד ועד זה כנגד זה ה"נ היכא שבא האחרון ואמר א"ל אדם א' שהוא בעל פלו' ושיאמר לה שיבא אצלה מהר דהוי עדות ולא תנש' ואם עדיין לא התירוה להנש' כשבא העד הזה הב' ונר' שכ"ש הוי בנ"ד וק"ל ואין לו' דהרא"ש ז"ל עדיפ' מינ' קאמר דאפי' היה עד גמור לא מהני דאי הכי כי היכי דהאריך דקאמר אף אם לא נשאת כו' ובסוף מפרש בגמ' דברים שלא היה צריך לנ"ד וגם שהם פשוטים ה"נ היה לו להאריך דבור א' לבד ולו' והעד האחרון אינו עדות ואפי' הוי עדות הית' מותרת אלא ודאי כמו שאמרנו אלא שלא מצא לה התר אלא מצד שכבר התירוה להנש' או נשאת ע"כ מה שראיתי לכת' בטעם איסור אשה זו והנה הח' הש' כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו השיב על דברי ורצה לסתו' ראי' תשו' הרא"ש וכתב וז"ל ע"ע השאלה מהרא"ש כתבתי דקשי' לי דלמאי איצטריך ליה להרא"ש משום דהתירוה להנשא תיפוק לי' משו' דהוו שנים. ועוד קשיא למאי איצטריך ליה לההיא דעדות מוכחשת בעדות אשה תיפוק ליה דהדי איתיה עד מאותו ששמע שהיו מספרים במיתת סעדיא חדיד דלכאורה נר' דאינו מוכחש אלא ודאי דאית לן למימר דעדות מוכחש לא הוי כשני עדים אלא דהוי כעד אחד ואפשר דלא הוי בעד כשר אלא בעד פסול ואין תימה בזה דהרי בהגהת אלפס איתא דאור זרוע ס"ל דלא מהני כלל עדות מוכחש ובאותו העדות הג' מאותו ששמע שהיו מספרים במיתת סעדיא חדיד לא הזכירו הרא"ש כלל כתבתי שאיפש' דס"ל דאותו עדות לא הוי ולא מידי משום דהוי קול הברה דעלמא והיו שואלים זה לזה ובהכי א"ש דלא הזכירו הרא"ש גם כתבתי דאותו עדות נמי הוי מוכחש משו' שהיו אומרים שמת באנסא או בפנסא ושאר העדים אומרים שמת באמרקוש וכולהו היה מוכחשים וס"ל דלא הוי אלא עדות פסול ומשום הכי איצטריך ליה לההוא טעמא דהיתרוה להנשא וכיון דכן הוא לא יש ראיה כלל לסברת כ"ת מההיא תשובה ע"כ דבריו אות באות. גם אני לא השבתי אחור יד ימיני וחזרתי אליו תשובה ואלו דברי ראיתי דברי כ"ת ולא הבין איך ומה אפשר לדחות בקש דאיפשר ואיפשר כדי להתיר איסור ערוה איסור א"א ולמ' הסתיר פני חכמתו מהביט כי דברי הרא"ש פשוטים וברורים אין בהן נפתל ועקש וזה כי ק"ל כי אלו השלשה העדי' פסולים לא מפני שהם מוכחשים אלא מפני שכלם אין גם אח' בהם שיעיד שראה במיתת האיש אלא הם עד מפי עד ומאה עדים פסולים הם כעד אחד כשר ולזה נתן טעם שהיו שנים ולא מצא טעם אחר רק מפני שהתיר זה להנשא כבר ומשום הכי איצטריך לההיא דעדות מוכחש' בעדות אשה דהוי עדות דאל"ה הייתי אומר דאין כאן עדות כלל וכדברי א"ז וא"כ נמצא דאדרבא יש עד אוסר ואין עד מתיר אבל השתא שעדים אלו כשרים לעדות אשה ואינם כשרים לעדו' דעלמא לא מצא הרא"ש ז"ל מקום להתיר אלא משום דנשאת או התירוה להנשא ואם היה שהעד האוסר היה פסול אם כן בלא התירוה להנשא היתה מותרת דבפסולים הלך אחר רוב דעות אלא ודאי דהעד שאוסר היה עד כשר והשלשה שהיו עד מפי עד נחשבים כאחד ואין טעם להתיר אלא מפני שנשאת או התירוה להנשא ובאו דברי הרא"ש ז"ל על מתכונתו נכוחי' וישרים וראיה גדולה לדברי וחתמתי שמי שמואל די מדינה:

231

רל״בלהנשא או נשאת באשה שלכתחילה לא תנשא ונשאת ונתגרשה או נתאלמנה תמצא הדין בטור א"ה עלה נ"ג עמוד שני בסוף ומשם יש ללמוד לדין זה במכ"ש:

232

רל״גמעשה בא לידי אני החתום מטה בגט מארוסה שהארוס שלח ליה גיטה והיה על תנאי שאם לא יבא מר"ה השל"ד עד ר"ה השל"ה גט יהיה ואם יבא לא יהיה גט והשליח עכב שליחותו ועבר הזמן ולא מסר הגט ביד הארוסה ושאל את פי אם היה תקנה בדב' כי עוד הגט בידו ואינו יכול לילך למקו' הארוסה הנז' וחושש שמא תשאר הארוסה זאת עגונ' כל ימיה ואני אמרתי לו שיכול לעשות שליח עתה ג"כ כיון שכן כתוב בשטר השליחות שנתן לו רשות כו' ובשע' מעשה נתתי אל לבי לומר ואיך אעשה כזאת כי זמן השליחות כבר עבר ועתה שמא אין תקנה ובדקתי בספרים ומצאתי מהררי"ק נר"ו בא"ה כתב וז"ל הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו שאם לא יבא מאותו יום עד שתי שנים כו' ועברו יותר מששה חדשים אחר הב' שנים עשה מעשה ה"ר יודה בן בולאט ז"ל וצוה ליתנו לה והתירה מיד וכתב על זה פסק וגם על ידינו היה מעשה פה צפת תוב"ב והתרנו בכנופייא ע"כ מצאתי בלא ראיה כלל ואני לא נתפייסתי וגליתי אזן קצת חכמי העיר כו' וא' מהם הוא הח' הש' כמהר"ר שלמה הראה לי תשובת הרב הגדול כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל חולק בפי' על החכמים הנז' אז אמרתי אריה שאג מי לא ירא ומצד אחר עגמה נפשי לבחורה שתשאר עגונה כל ימיה וידוע כמה חשו חכמים על כיוצ' בזה על כן אמרתי לחקור אם אמצא מקום להציל הבחורה מעיגונה ועיינתי בדברי הרב ז"ל ומצאתי כי לע"ד אפי' לדעתו בנ"ד אשה זו מותרת ולכן צריך אני להאריך להעתיק תורף ועיקר דבריו והם אלו על מעשה קושטאנטינה ז"ל נר' לע"ד שאינו גט משום דאיכא למימר אע"ג דמשום גרושי אשה ליכא קפידא בין אם נתן השליח תוך הזמן או לאחר זמן מ"מ לענין הכבוד והבזיון איכא קפידא שאם היה נותנו לה תוך הזמן אם התנאי היה נשמע הקול שהוא גט של מצוה שחש' שמא ימות ותשאר זקוקה לאחיו או ימות בשום מקום שלא יהיו שם עדים על מתתו ותשאר עגונה כל ימיה ויש לו כבו' מכל העול' ואלו עכשו שנתנו לה לאח' הזמן בלא שו' התנאי יחשבו העול' שעתה בשעת נתינת הגט שלח כדי לגר' בגט מוחלט והוא גנאי גדול שיגרש אדם את אשתו בגט מוחלט בלתי שום סבה דלבית שמאי אינו מגרשה אלא אם מצ' בה ערות דבר ולב"ה אפי' הקדיחה תבשילו שפשעה כנגדו אבל בלתי שום סבה לא וכיון דאיכא בזיון דבעל בגט מוחלט אין קפידא גדולה מזו כו' עד אפי' מכוין שנתנו השליח לאחר הזמן שקבע לה הבעל א"א שיתן לה בתנאי כו' אלא בסתם אין לך שנוי דעת בבעל יותר מזה כו' עד וכאלו אמר אל תתנהו אלא בתנאי אם לא אבא כו' עד וכיון שהוא מקפיד בין גט של תנאי ובין גט סתם ע"כ לומר שכשאמר לשליח תן לה זה הגט על תנאי הוה ליה כאלו אמר לו שלא יתנהו אלא בתנאי כו' עד וכיון דאיכא קפידה כשנתנו לה בלתי תנאי שינה דעת הבעל בזה וכיון שאמר לו תנהו בתנאי הוא ממעט שלא יתנהו לה בלתי תנאי והבלתי תנאי כולל בין אם נתנו בתוך הזמן שקבע לה בלתי תנאי בין אם נתנו לה אחר זמן שקבע לה בלתי תנאי ואיך נוכל לחלק בלתי תנאי דתוך זמנו ומבלתי תנאי דלאחר זמנו עד שיהיה הבלתי תנאי דתוך זמנו בטל והבלתי זמן דלאחר זמנו גט כשר ע"כ. עוד הביא שתי ראיות שנראה מדבריו שהיו מביאים המתירים ואביא אחד מהם שהוא העיקר בעיני שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכו' גירושין אמ' לשליח תנהו לה ביום פ' ונתנו בתוך הזמן אינו גט אל תתנהו אלא ביום פ' ונתנו לה בין מלפניו או לאחוריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ופי' הטור משמע מדבריו דתנהו לה ביום פ' יכול לאחר משמע מהכא שאין דרך בני אדם להקפיד אם איחר ודחה הרב ז"ל ועיקר דבריו דכשהקפידה בזמן לבד בקפידא דקד' מקפיד לפי שרוצה שתהיה אשתו ברשותו אבל באיחור אינו מקפיד שכבר יצאה מרשותו אבל בנ"ד איכא תרי קפידות קפידת זמן וקפידת בזיון נהי דלגבי קפידת הזמן לבד אינו מקפיד אלא בקדימה מ"מ לגבי בזיון מקפיד גם באיסור כי גנאי גדול הוא לגרשה בהחלט בלתי סבה כנ"ל ובסוף דבריו כ' וז"ל אלא הכא בנ"ד מאן לימא לן שבא למעט שום זמן דלמא לא למעט מידי אלא לומר שיתנהו לה בתנאי ולא במוחלט ומ"מ כיון דקפידה דבעל הוא שיתנהו לה בתנאי כו' עד ואם יתן אחר הזמן אז צריך שינתן לה במוחלט בלתי שום תנאי ויש לו גנאי בזה כי יחשבו העולם שבע' נתינת הגט בידה שלח לה וכיון שיש לחוש לזה מי הוא זה שרוצה להכניס ראשו בזה לומר שאין זה מקפיד אלא כדי שלא תתגרש קודם הזמן ההוא אבל בשאר מילי דכבוד ובזיון לא חייש ע"כ ומטעם זה גמר אומר שאפי' שיאמר השליח הרי זה גיטיך ששלח ליך בעליך בתנאי כו' וכבר עבר הזמן שקבע ולא בא והרי את מגורשת מהיום ומותרת לכל אדם אינו גט דהא לאו גט של תנאי הוא אלא גט של מוחלט הוא כו' עד אינו נקר' אלא גט מוחלט או גט סתם ע"כ מה שראיתי להעתיק מדבריו עד שנר' מדבריו שאין לנו להתיר מאומד הדעת לומר אינו מקפיד בזה במה שאנו רואי' בפי' שאינו מקפיד ותניא דמסייע ליה במרדכי פ' כל הגט שכתב וז"ל רשב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר והא דדרשינן ושלח ושלח' מלמד שהשליח עושה שלי' היינו היכן שאין הבעל מקפיד תוס' ונ"ל שגלה דעתו בפירוש שאין מקפיד ע"כ משמע על הסתם כדבר דאפשר לומר דבעל קפיד לא אמרינן אנן מדעתן דלא קפיד. ומ"מ נראה דבנ"ד גם הרב יודה דגט זה תנתן עתה ומותרת מיד כמו שאבאר בס"ד ותחלה אני אומר אחר הבקשה סליחה וכפרה מהרבז"ל שיש להשיב במ"ש ויש לו גנאי בזה כי ימשכו כו' כי אין לחו' למחשבה הזאת כיון שהגט נתן ע"י שליח קלא אית ליה דאמרינן בגמ' פ' שני דגיטין על ההוא דאתמ' מפני מה תקנו זמן בגיטין אמר ליה רבינא לרב אשי גיטין הבאין ממ"ה דמכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתם אמר ליה הנהו קלא אית להו ופי' ר"י כשרואים זמן הכתיבה קודם זמן המסירה אית לה קלא למלתא ומסקי אדעתייהו לידע יום המסירה גם אנו נאמר כשרואים המסירה עתה חוקרים לידע איך היה הענין ואז כשיראו איחור הזמן ידעו שלא נתן גט בהחלט כו' וכ"ש אם יאמר השליח בעת המסירה שכן היה תנאי ונתאחר ועבר הזמן ולא בא והרי את מגורשת ממנו ומותרת מיד וכבר כת' הוא ז"ל שהאיסור מצד הזמן אינו מפסיד ומה שמפסיד הוא מצד הכבוד א"כ בהודע הענין הכבוד במקומו עומד ומה לי שיהיה ספור דברים כו' ומה לי שיהיה בלשון תנאי אחר שהתכלי' הוא שלא יחשבו שעשה דבר של גנאי לגרש אשתו בלתי סבה הרי השליח מודיע האמת וקלא אית ליה שכן היה וגדולה מזו כתב ר"י דאפי' גט מוקדם דלכ"ע בטל יש לו תקנה לינתן על ידי שליח ואע"ג שהר"ן כתב שנר' קולא יתירה מ"מ כתב בגיטין הבאים ממדינת הים דסמכינן אקל' משום עגונא ודכותא במשליש גט לאשתו והוא הלך לדרכו וכתב שזה הזקיקו לרש"י לכתוב עלה דההיא דמשליש גט לאשתו שהוא הלך לדרכו דדוקא משום עגונא שהלך לדרכו הוא שהקלו לגרש בגט שזמנו מוקדם מנתינתו דומיא דהבאים ממדינת הים למדנו שאפי' לדעת רש"י ז"ל אנו מקלים בגט מוקדם משום עגונא ואמרינן דהוי דומיא דגיטין הבאים ממד"ה א"כ גם אנו נוכל לומר דכי היכי דסמכו חכמים בגיטין הבאים ממדינת הים ולא קפדי אמוקדם משום דקלא אית להו והעולם מוקדם לידע כו':

233

רל״דגם בנ"ד נאמר שהבעל אינו מקפיד אלא על הזמן דאלו על הכבוד יודע לכל כיון דשלחו ע"י שליח קלא אית ליה עוד אני אומר לטעם שני שכתב בדבריו שע"כ כשאמר שיתנהו בתנאי כו' גם כי נפשי יודעת עד היכן ידי מגעת ומי אני לבוא אחר דבר המלך שלטון מ"מ מקום נתן לנו הרב כי תורתינו רחבה מני ים ויש מקום לגדולים ולקטנים הבאים אחריהם ולכן אני אומר כי לע"ד מצינן כיוצא בזה ומשם נלמוד לנדון שלנו על הא דתנן בפ' כל הגט המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר וכתב הרי"ף שיש מי שאומר הולך גט לאשתי משלחו ביד אחר ואע"ג דלא חלה אלא הולך גט לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם חלה כו' עד ויש מי שאומר אפי' הולך גט לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם חלה או נאנס עד וכן הדעת נוטה ויש חלוקה שלישית דקאמר ליה הולך גט לאשתי ולא אח' דבהא אפי' חלה לא ישלחנו ביד אחר וכהא דאמרי' בגמ' דזמנן אח' דגיטא לא הוי דהוה ליה אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל נ"מ דיש דחלק בין כשאנו רואים דקפי' ובין כשהדבר ספק בין כשהדבר ברור שאינו מקפיד דכשאנו רואים בפירוש דמקפיד אין תקנה וכשאנו רואים הקצה האחר שנראה ודאי שאינו מקפיד אין אנו חוששין כלל וכשיש פנים לכאן ולכאן ויש איפשרות לומר שאינו מקפיד בשעת הדחק אנו סומכים לומר שלא אמר מ"ש אדעתא דכך אלא אדעתא דכך ובהא דשליח דאמרי' בגמ' היכי דמי אי דאמר ליה הולך אע"ג דלא חלה נמי ואי דאמר ליה את הול' אפי' חלה נמי לא משמע דס"ל למקשה דאת הולך הוי קפידה ותירץ בגמרא חלה שאני הרי שאפי' שאמר הבעל את הולך דמשמע את בעצמך הולך עם כל זה היכא דחלה אמרינן שלא הקפיד הבעל בכך שאפילו שיחלה יוליכנו הוא ולא אחר הכא נמי בנ"ד אם הי' האומר תן גט לאשתי ולא תתנהו אלא בתנאי כך היינו אומרים שאפי' עבר הזמן דאינה מגורשת בשום פנים אלא בתנאי עתה שאמר תן לה בתנאי לכתחלה י"ל שיתנהו בתוך הזמן בתנאי אבל אחר שעבר הזמן וא"א ליתנו ע"פ התנאי ההוא י"ל אם הקפיד לא הקפי' אלא בתוך הזמן לא אחר הזמן כמו שאנו אומרי' בחולה אם הקפיד לא הקפיד אלא בעודו בריא ויכול שליח להוליכו לא כשחלה אע"פ שאמר הבעל סתם ולא חלק הוא בין חלה ללא חלה הכא נמי אע"פ שהבעל אמר סתם ולא חלק בין עבר הזמן ללא עבר יכולים אנו לומר תוך הזמן הקפיד אחר הזמן לא הקפיד ועל כן היה נר' שהיינו להסמך על המתירים ובפרט שהח' הש' כההר"ר יודה ן' בולאט ז"ל עשה מעשה וגם הח' כמהר"ריק נר"ו מעיד שבצפת תוב"ב הוא עם שאר החכמים עשו מעשה אית לן למימר דהכי הלכתא דמעשה רב עדיף ומ"מ עדיין היה לבי נוקפי ולא הייתי עושה מעש' הואיל ויצא מפי הרב ז"ל להחמיר שידענו גדול כחו אלא דבנ"ד אינה נשואה אלא ארוסה וא"כ נוכל לומר ודאי דעד כאן לא אמר הרב דאיכא קפידת כבוד כו' אלא בנשואה שנשתמש בה ובודאי אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו ומתפייס ממנו ומחיל וכדפירש רש"י בפ' המדיר אבל בארוסה לא אמר הרב ומצינו מקו' לחלק בין נשואה לארוסה אע"ג דתרוייהו בעו גיטא ומה שפסול בזה פסול בזה מ"מ תנן בפ' הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ש אומרי' אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט ב' אימתי בזמן שנתגרשה מן הנישואין ומודים בנתגרשה מן הארוסי' שאינה צריכ' הימנו גט ב' מפני שאין לבו גס בה ע"כ אלמא דבסתם אירוסין אין לבו גס בה ובנשואין דלבו גס איכ' זילותא דלמה יגרש אותם חנם בלי סבה אחר שנתפייס בה אבל באירוסין שאין לבו גס בה לא קפיד ודאי שיאמרו שגרשה חנם דמי יוד' שהיה בלא סבה כיון שעדיין לא בדקה עד עתה ובפ' כל הגט ג"כ אמרינן ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתה ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יום אתניס בגו תלתין כו' עד אתא לקמיה דרבא עד מסור מילך קמי דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב לה ופריך התם דגמ' וליחוש שמא פייס מי לא תנן כו' איגלאי מלתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה גם אנו נאמ' אם אמר הרב ז"ל דאיכ' למיחש שהבעל חייש לבזיון כו' בנשואה יאמ' בארוסה הא ודאי לא דמהיכא קא מייתי לה מהא דאמרו ב"ש לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וב"ה אמרו אפי' הקדיחה תבשילו וקרא ודאי בנשואה משתעי דהכי כתיב כי יקח איש אשה ובעלה וכיון דקרא דפלי' עליה ב"ש וב"ה ורבי עקיבא משתעי בנשואה וכן משמע מדברי ב"ה דאמרי אפי' הקדיחה תבשילו דהוי מן המלאכות שהאשה עושה לבעלה בו כדתנן בהמדיר א"כ אית לן למימר דמשום הכי קאמר ב"ש לא גרש כו' משום דפשטיה דקרא הכי משמע וכיון שכח ב"ש משום דדרי' פשטי' דקרא גם אנו נאמר דפשטיה דקרא בפירוש משמע דמיירי בנשואה ואין לנו לאפושי מחלוקת אלא נאמר דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה עליה דרבי עקיבא אלא בנשואה אבל בארוסה כ"ע מודו דאפי' מצא אחרת נאה הימנה וא"כ נסתלק טעם קפידת הכבוד והבזיון שעל קוטב זה יוסד הרב הפסק שלו ובנ"ד כיון דליכא למיחש לבזיון והרב ז"ל כבר מורה דמטעם הזמן ליכא קפידה באיחור על זה סמכתי והתרתי ארוסה על ידי גט כזה וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה כה אמר המעתיר שמואל די מדינה:

234

רל״השאלה בילה בת אפרים מנחם בחורה סורה וגלמודה מקרה רע ומר קרה לה כי הניחה בעלה מעוברת והרחיק נדוד והלך לו ולא נודע מקומו איו והנה זה י"א שנה שנעלם בעלה והיא עומדת בירכתי ביתה ודמעתה על לחייה אין מנחם לה עד השקיף ה' בעל הרחמים ובא איש א' בפני ב"ד והעיד וכה היו דבריו שבהיותו בקושט אנטינה רבתי ספר לו יהודי א' איך הוא ויהודים אחרים היו באים בדוגיא אחת בכבלי ברזל ושם היה יהודי א' בן כהן שהיה עושה פאנדיריקוש בשאלוניקי וחלה וכשראוהו אנשי הדוגיא שמת תפשוהו ברגל א' והשליכוהו לים זה העדות העיד אחר האיום והגיזום שראוי לעשות ובאותה שעה היו שם יהודים אחרים וחקרנו עניהם אם היו יודעים לכהן הזה בן אחר רק בעל בילה הנז' ואמרו שלא היו יודעים לו בן רק א' אחר כך ביום אחר בא אדם א' והעיד שהכיר לו ב' בנים עוד עד שני העיד שהיו לו שני בנים אלא שא' מהם מת פה שאלוני' יש זמן רב ועתה יש לראות אם אשה זו מותרת להנשא לכל איש שתרצה או לא ע"כ:

235

רל״ותשובה

236

רל״זנר' בעיני שאשה זו מותרת להנשא ואין לפקפק מטעם שלא הזכיר שמו ושם אביו והטעם כי ידוע הוא שמה שהצריכו להזכיר שמו ושם אביו ושם עירו לאו מלתא בלא טעמא הוי אלא כדי שנדע ודאי דליכא למיחש לאחר דשמו כשמו ואחר שהזכיר העד שמו ושם אביו ושם עירו תו ליכא למיחש לאחר ולדעת רוב הפוסקים שמו ושם עירו או שמו ושם אבו סגי וא"כ כל שמתוך דברי העד אנו מכירי' על איזה איש מעיד ודאי אין אנו צריכים יותר ואחר שחקרנו וידענו שלא היה בשאלו' כהן עושה פאנדיריקוש רק זה אביו של בעל ביל"ה הנזכר כבר נתברר לנו בפירוש שעל בן היהודי הכהן חמיה של אשה זה בילה העיד העד מ"מ נשאר ספק אחר שמא היה לאיש הזה עושה הפאנדיריקוש בן אחר וא"כ אפשר לחוש שאותו שהעידו עליו שמת והשליכוהו לים לא היה בעל ביל"ה רק אחר גם מטעם זה נר' בעיני שאין לחוש ואשה זו מותרת להנשא והטעם דתנן בקידושין פ' האומר מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן ואיכא סוגיא בגמ' על המשנה הנז' השמיטה הרי"ף ז"ל ואיכא פלוגתת דרבוות' בטעמו של הרי"ף דיש אומרי' שהטע' שלא הביא הרי"ף הסוגיא הוא משום דממתני' ילפינן דכי היכי דכי אומר יש לי בנים נאמן שאנו מאמינים לו להתירה ולא לאוסרה דהלכ' כר' כמו כן כשאמר אין לי אחים נאמן דהוי נמי להתירה ואע"ג דאיכא למימר דלא דמי דכשאומר יש לי בנים נאמן משום דלא מרע לחזקה דאחין דאפי' יש לו אחים אפשר יש לו בנים ומותרת לשוק אבל כשהיה לו חזקת אחים והוא אומר בשעת מיתה אין לי אחים אפשר שלא היה נאמן שהרי מרע לחזקה ומ"מ כתבו דאין לחלק דבשלמא אם היה אומר שמעולם לא היה לו אח ודאי לא מהימן דמרע לחזקה אבל כשאומר אין לו אחים ר"ל אין לו עתה אחים וא"כ לא מרע לחזקה דאפשר דהא והא איתא דבשעת קדושין היו לו אחין ועתה בשעת מיתה אין לו אחים דהוי דומיא דיש לו בנים ונאמן וי"א להפך דאדרבא סברת הרי"ף היא שכשאומר אין לו אחים אינו נאמן מ"מ כתבתי זה להורות שחילוק זה שאמרנו לסברא ראשונה אפשר לצרפו לטעם אחר ולהתיר נמצא כפי מה שאמרנו שאפי' שהיה איש זה בעל בי"לה הוחזק באח משעת קדושין כיון שעתה בשעת עדות זה אומרים כל יודעי שמו שלא היה לו לאיש הזה עושה הפאנדיריקוש כן כי אם א' יש לנו לומר שאשה זו מותרת שאע"פ שהיה מוחזק באח בשעת קדושין הרי יש עדים מעידים שעתה לא היה לאב רק בן א' כמו שאמרנו ולא סתרי הדדי חזקה ועדים דאפשר דהא והא איתא שהיה לו בן א' ומת ומ"מ כפי דעת החולקים הנ"ל נר' שיש לחוש כמו דההיא דקדושין ואע"ג דשאני נ"ד מההוא דקדושין דהתם הוא דלא מהימן הבעל להתירה לומר שאין לו אח כיון שהיה מוחזק באח ומרע לחזקה אבל בנ"ד דאיכא עדים ואיכא למימר דבמקום עדים ליכא לספוקי כלל מ"מ אכתי איכא למימר דניחא אם העדים היו מעידים שידעו בודאי שלא היה לזקן רק בן א' דפשיטא שהיו נאמנים אבל עכשיו שאומרים שלא ידעו לו רק בן א' אפשר למיחש ולומר שהבן האחר לא הכירוהו מעולם שהלך מעם אביו ועדיין הספק במקום עומד דשמא אותו שהעיד העד שמת והשליכוהו לים לא היה בעל בייל"ה רק אחר וא"כ אפש' לומר שבעל בי"לה עדיין קיים אבל הטעם שנר' בעיני להתיר אשה זו הוא זה דהתם בההיא דקדושין אפי' לפי דברי האוסרין היינו מטעם שידוע לנו דבשעת קדושין היה מוחזק באחים והאשה בחזקת זקוקה ליבם בהעדר הבעל ואותה שעה שאומר הבעל שאין לו אח מרע לחזקה הנז' ומשום הכי אינו נאמן אבל בנ"ד שמעולם לא ידענו שבשעת קדושין היה בעלה של בי"לה מוחזק באח ולא מצד חזקה וכיון דהכי הוא כיון דכל העולם המכירים אותו שיש זה כמה שנים שהיה בחזקה שלא היה לו רק בן א' לבד עד שתמצא שבשעת קדושין היה אשה זו בחזקת שאין לה יבם שתזקק לו אם ימות בעל' א"כ גם עתה היא בחזקת זו של היתר עומדת עוד טעם אחר להתיר שהרי בנדון זה לא יש כי אם עד א' שאמר שהכיר לאיש הזה ב' בנים כי העד הב' שאמר שהכיר לו ב' בנים אמר שהאחד מהם מת פה שאלוניקי ונקבר פה יש זמן רב נמצא שהעד שהעיר על מיתת בן הכהן עושה הפאנדיריקוש בשאלוניקי בספינה והשליכוהו בים א"א להיות אלא בעל בי"לה הנז' שהאחר כבר מת בשאלוניקי כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא נשאר רק העד שאמר שהכיר לו שני בנים לא ידע ממיתת שום א' מהם גם בזה נר' דזכתה האשה ולא תתעגן בשביל זה וכבר היה אפשר לעמוד ולהתירה מטעם שאפי' נאמין לזה העד שהעיד שהכיר לו ב' בנים מ"מ יש עד א' שאומר שא' מהם מת בשאלוניקי ועד א' אומר שהא' מת בספינה ונאמנים שניהם להתיר אשה זו לשוק והייתי יכול להאריך בהם קצת אלא שאינו צריך אלא אפי' נניח שאין שום עד נגד עד זה שמעיד שהיה מכיר לו שני בנים ולא ידע ממיתת שום א' מהם מ"מ אשה זו מותרת שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על אשה א' שנישאת לבעל ומעולם לא נשמע שהיה לבעלה אח ועתה מת בעלה והיא רוצה להנשא ואח האשה אמר שהכיר אח לבעל אחותו במקום פ' וכתבו ז"ל ולא מבעיא אח שהוא פסול לה לעדות אלא אפי' עד כשר לא היינו חוששין לעדותו דכל היכא דאתחזק התירה ואמר עד א' שהיא חסורה אינו נאמן והביא ראיה יע"ש ואע"ג שהוא כתב טעמים אחרי' ג"כ ומ"מ בסוף דבריו סמך על טעם זה שכתבתי אחר שכתבתי מה שכתבתי למעלה הראתי אותו לחכם והמופלא כמהר"ר מרדכי מטאלון נר"ו וגלה אלי ספק א' היה איפשר לומר שא' מן המעיינים ישיב על דברי שכתבתי למעלה שיש להתיר מטעם שהא' אמר שהיה לו בן אחר וידע שמת ונקבר בשאלוניקי וא"כ לא נשאר רק העד הראשון שאמר שהכיר לו ב' בנים ולא ידע מיתה לשום א' מהם כו' והיה איפשר להשיב מהא שכתב הר"ן ז"ל בכתובות פ' ב' על ההוא דא' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי כו' שיש שלמדו מכאן שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ואחד אמר שטר פרוע שאינו נאמן דתרווי הו בשטר מעלי' קא מסהדי וא"כ אין הא' נאמן לומר פרוע הוא הכא נמי איכא למימר הני תרי סהדי תרווייהו כשהיא הוה לה יבם קא מסהדי ואין הא' נאמן ואע"ג שהר"ן ז"ל דחה זאת הסברא מ"מ יש לחוש לענין ערוה שהוא דבר חמור ומ"מ נראה בעיני שהדין דין אמת שאשה זו מותרת להנשא בלי פקפוק כלל והטעם שהנה הריב"ה בטור אבן העזר סימן קנ"ב כתב וז"ל אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת אם היתה בחזקת א"א תצא בכל ענין ואם לא היתה בחזקת אשת איש אלא על פיהם אם יש הכחשה בעדותן כגון שאחד אומר נתגרשה וא' אומר מעולם לא היה בה ספק גירושין תנשא לכתחלה ואם אין הכחשה בעדותן כגון שזרק לה א' או' קרוב לו וא' או קרוב לה אם נשאת תצא עכ"ל הרי הטור דהוי בתרא טובא כתב בסתם דתנשא לכתחלה ולא חיישי' לטעמא דתרווייהו אאשת איש קא מסהדי כו' אלא אמרי' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון שהאחר אמר נתגרשה הוא עשאה א"א והוא עשאה פנויה נשאר שאין כאן כי אם אחד שמעיד עניה שהיא אשת איש ולאו כלום הוא כמו כן בנדון דידן הא' אמר היה לו בן ומת נמצא שאין כאן אלא א' שמעיד שיש לו בן ואינו כלום כמו שכתבתי ועדיף מינה דהתם מעיד ודאי שהיא א"א העד בעצמו עתה אבל בנ"ד אינו אומר שעתה יש לו בנים שנים ולא אחד אבל מ"מ אני תמיה מהטור שהרי כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פי"ב וז"ל האשה שלא הוחזקה אשת איש ובא עד א' ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ובא אחד ואמר לא נתגרשה הרי ב' מעידים שהיא א"א ואחד מעיד שהיא גרושה ואין דבריו של אחד במקום ב' ולפיכך לא תנשא ואם נשאת תצא וא"כ איך לא חשש לדברי הרמב"ם כלל ותו תימא לי עליו שהרי רבינו ירוחם כתב בפשיטות שכן דעת התוספת ולכאורה היה קשה לי על הר"ן למה לא כתב הסברא בשם הרמב"ם אלא שזה ודאי קל להבין שגם דעת הר"ן כמו הרמב"ם במקצת אלא שמה שדחה הרי"ף לא דחה רק למה שלמדו מכאן שבשנים החתומים על השטר ובאו להעיד על חתימתם וא' מהם אמר שטר פרוע זה דאין אנו מאמינים אותו משום דתרוויהו אשטרא מעליה קא מסהדי ואחד אומר פרוע שאינו נאמן על זה כתב דנאמן ודאי במגו דאי בעי שתיק דלא גרע העד מאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דנאמנת והטעם שבשנים אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה שאינו נאמן משום דליכא מגו דאי בעי שתיק דאיפשר שכיון לפוסלה מן הכהונה וטעם זה כתב רי"ו וא"כ אפשר ומן הנר' שהוא כן דסבר הר"ן שדעת הרמב"ם כן דדוקא בגיטין דליכא מגו הוא דאמרינן תרווייהו בא"א קא מסהדי כו' אבל במקום דאיכא מגו כגון בנ"ד ובשטר חוב כ"ע מודו דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכנ"ד הרמב"ם בהלה' עדות פ"ג וז"ל אמ"א מן העדים ע"ת היו הדברים והב' או' לא היה שם תנאי הרי כאן עד אחד א"כ נמצא דבנ"ד כל הפוס' קמאי ובתראי יודו שאשה זו מותרת דאיכא מגו דאי בעי הוה שתיק ליכא טעמא כלל לבטל המגו וכ"ש לדעת הטור דאפי' בא' אומר נתגרשה ואחד או' לא נתגרשה ולא היתה בחזקת אשת איש כי אם על פיהם תנשא לכתחלה וא"כ נר' דסברת היש אומרים שהביא הר"ן דעת יחיד הוא ואין לחוש עליו ובפרט בעיגונא דאיתתא כזאת ולרווחא דמלתא אני אומר שאפי' לדעת היש אומרים אשה זו מותרת מן הטעמים שכתבתי וזה דשאני נ"ד מההיא דאח' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה דבשלמא התם תרוייהו באשת איש קא מסהדי והא' אומר שעוד היום כן הוא שאשה זאת אשת איש היא וכן בשטר כיון דאיכא טענה אי פרע שטרך בידי מאי בעי ה"ל כאלו אומר שיודע שלא פרע הלוה ואין האומר שפרע נאמן אבל בנ"ד שאין שום א' מאלו אומר שאשה זו עתה זקוקה ליבם ודאי א"כ ודאי כ"ע מודו ועוד דהתם שניהם מעידים דודאי היתה א"א שעה אח' או ודאי הלוה היה חייב אבל בנ"ד אין א' מהם שיאמר שאשה זו בשעה שנתקדשה היה לה יבם וא"כ בנדון כזה כ"ע מודו דאין איסור כלל ועיקר עוד מן הטעם שכתבתי דבשלמא בהני איכא למימר תרוייהו כו' ואין עד א' במקום שנים אבל בנ"ד דאפי' היו לנו עדים ברורים שהיו לו ב' בנים וא' היה אומר ומעיד שמתו שניהם פשיטא שנאמן שהרי האמינו עד אחד ואפי' עבד ואפי' שפחה השתא נמי שא' שאמר שמת א' פה שאלוניקי וא' אומר שמת אחד בספינה נמי מהמני וכבר יש לי פסק ממורי הגדול מהרי"ט שעד נאמן ביבמה בין להעיד שמת יבמה ובין להעיד שניתן לו בן וא"כ ממה נפשך אשה זו מותרת שהרי יש עד מיתה לכל א' מאלו הבנים הנלע"ד כתבתי אם יסכים הרב הנז' נר"ו הצעיר שמואל די מדינה:

237

רל״חשאלה אשה עגונה שנעלם בעלה זה כמה שנים ונתקדשה באין שם שום עד יעיד על מיתת בעלה גם התרו בה שלא תתארס גם למי שקדשה אמרו לו שהיא אסורה לו ולא הטו אוזן לא הוא ולא היא והלך וקדשה בהחבה ושאל השואל אם נתן לה זה המקדש גט ואח"כ בא בעלה אם תהיה מותרת לו דבשלמא אם לא נתגרשה אמרינן בפירוש דמותרת לראשון כיון שלא נשאת אלא שנתקדשה לבד כשיחזור לראשון יאמרו הרואים שקדושי טעות היו קדושי השני אבל עכשיו שנתגרשה איכא למיחש שיאמרו הרואים שמותר להחזיר גרושתו מן האירוסין עוד נסתפק השואל אם ידענו שמת הבעל אחר אלו הגרושין אם מותרת לכהן ואם נצריך כרוז אפשר יהי' מי שיד' בגרושין ולא ידע בכרוז ויאמר גרושה נשא' לכהן עוד ספ' ג' אם כופין לזה המקדש לגרש כיון שאסורה לו או דלמא לא כפינן ליה כיון דבין הכי ובין הכי אינה יכולה השתא להנשא:

238

רל״טתשובה

239

ר״מעל ראשון ראשון ועל אחרון אחרון לענין הספק הא' אע"פ שלא בא דין זה מבואר כל כך בפוסקים מ"מ נר' שאפי' נתגרשה ואח"כ בא בעלה שמותרת לבעלה הראשון כי כן נראה מלשון הרמב"ם שכתב פ"י מהלכות גרושין וז"ל הרי שנתקדשה ואח"כ בא בעלה או נמצא הגט בטל הרי זו מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני שאין קדושין תופסין בעריות ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט כיון שלא נשאת יאמרו תנאי היו בקדושין ולא נתקיים ע"כ וכן הריב"ה בטור אבן העזר סי' י"ז כתב וז"ל ואם לא נשאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לחזור לשני אם מת הראשון או גרשה ע"כ והדעת נותן דאי אינה מותרת אלא דוקא כשלא נתגרשה שלא היו שותקין מדין זה שהיה להם לומר מותרת לחזור אם לא גרשה השני אלא ודאי כל שנתקדשה ולא נשאת ובא בעלה מותרת לחזור לראשון בין נתגרשה מן השני ובין לא נתגרשה ותו מאי האי דקאמרי ואינ' צריכ' דמשמ' אינ' צריכ' הא אם נתגרש' אין בכך כלו' וכ"ת שהג' מפסיד איך שייך למימר אינ' צריכה וק"ל וקצת מבואר יותר מלשון ר"יו שכתב וז"ל אמרו לה מת בעליך ונתקדש' ועדין לא נשאת ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ואינה צריכה גט משני מאחר דלא עבדא איסורא לא קנסוה רבנן וכל זמן שצריכה גט משני אסורה לחזו' לא' ע"כ הרי משמ' בהדיא דדוק' היכ' דצריכ' גט מב' הוא דאסורה לא' הא היכא שאינה צריכ' גט משני גט לא מעלה ולא מוריד ואעפ"י שנתגרשה אינה אסורה דכ"ע ידעי דאין קדושין ולא גט בעריות אלא הכל חוכה ואיטלולא ולהיות שאפשר שעדיין לא נתקרר דעתו של אדם במה שאמרנו לכן ראיתי לבאר ולהוכיח שהדין דין אמת אי בעית אימא מן המשנה ואי בעית אימא מן הגמרא שהרי שנינו בפ' האשה רבה אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו אע"פי שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זו דרש רבי אלעזר בן מתיא אשה גרושה מאיש' ולא מאיש שאינו אישה ע"כ במשנה ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר למדרש מרגנית' ודרש ביה חספ' לאו דהא דרבי אלעזר לאו קושט' דודאי דינא הכי הוא אלא דלא הוה ליה לרבי אלעזר למימר דאיצטריך קרא להכי דאי הכי לא מצינו למיגמר דרשא אחריתי לחומרא והיא שאפי' אינה גרושה אסורה לכהונה וכן נר' בפי' מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב וז"ל ומאמר רבי אלעזר אמיתי ובזה הפסיד ענין אחד כו' יעו"ש העבודה כך ראיתי מכח המקומו' שזכרתי ואחר ראיתי תשו' הרשב"א והיא זאת הביא' מהררי"ק נר"ו בא"ה סי' וז"ל ומי שאמר שיגרש בגט שלא כראוי עשה שאין כאן בית מיחוש כלל וכל שלא היתה צריכה גט ממנו אפי' נתן לה גט אותו גט אינו פוסל לכהונו שהרי לא נתגרשה מאישה אלא מאיש אח' שאינו אישה וכאותה ששנינו פ' האשה רבה שדרש רבי אלעזר בן מתיא יעו"ש א"כ נמצינו למדין בלי ספק שאש' זו אם היה בעלה חוזר היתה מותרת לי כיון שאפי' לכהונה מותרת שהרי פוסלת ריח הגט לכהונה וגט זה אינו פוסל משום דאמרי' דאפי' ריח לא מיקרי א"כ כ"ש לבעל ישראל וזה ברור לע"ד ואע"פ שעדיין יכול אדם לומר תינח שהדין כן הוא מ"מ נר' דבר תימה למה לא נחוש לרואים ואני אומר שיש לי טע' וטעמי לשבח אח' כי ענין זה קלא אית ליה ב' והוא גדול לפי דעתי דכיון דק"ל אשה דייקא ומינסב' עד שמטעם זה התירו אותה להנשא בעד א' ואפי' ע"פ עבד וע"פ אשה עוד החמירו עליה י"ג דברים נמצא דאשה הנשא' כדרך זה ואח"כ בא בעלה הוי מלתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן אבל כד עבדא איסורא ונשאת קנסוה רבנן ואע"פ שלא היתה צריכה גט מן הדין מן השני כלל משום קנסא דעבדא איסורא אמרו שלא תנשא עד תתגרש גם מן השני ודי בזה לחלק הראשון גם לשני אמנם הספק הג' צ"ע לע"ד כי לכאורה נר' שאין ראוי לכוף לגרש וטעמא דשמא יתברר הדבר שבעלה הראשון מת היה כשנתקדש' לזה השני והקדושין קדושין גמורים ואם אתה כופה אותו לגרש נמצא למפרע גט מעושה שלא כדין והתורה והוא אם ת"ח בעיניו שאין האיש מגרש אלא ברצונו ואם גרש בעל כרחו שלא כדין הגט אינו גט כלל ובשלמ' כשנשאת אע"ג דאיכא האי חששא נמי ועכ"ז מוציאין אותה ממנו בעל כרחו משום דכיון דעבדא איסורא מן הדין הוא לכוף אבל בקדושין דלא עבדא איסור' למה כפינן ללא תועלת אם יבא בעלה מותרת לו ואינה צריכה גט מן השני ואם יתברר הדבר שמת תנשא לזה ואם לא יתברר הדב' תעמוד באיסור' ולא תנשא לזה ולא לשום אחר א"כ מצד זה היה נר' שאין כופין לגרש וכבר עלה בדעתי ללמוד דין זה מדין מעובר' שכתב הטור א"ה עבר ונשאה או קדשה יגרשנה ונר' ודאי דהיינו שכופין אותו בדברי' לבד שיגרשנ' לא שכופין אותו בשוטי' וכמ"ש כשצריכ' להמתין ג' חדשים דמשמתינן ליה אם לא ירצה לגרש אבל אין כופין אות' בשוטים אעפ"י שיש לה להקל יותר בנ"ד וצד להחמיר להקל דבשלמא התם שריא לזה למחר וליומא אחרא ומש"ה אפשר להקל ולומר דאין כופין אותו בשוטים אבל בנ"ד דאיכא למימר דלא תתגלי מלתא ולא תשתרי א"כ אע"ג דהתם אין כופין הכא כופין ומצד אחר אפשר להקל יותר בנ"ד דהתם האח' אסורה ודאי חששא להנשא עד אותו זמן אבל בנ"ד אפשר שאשה זו מותרת לאיש הזה ובהיתר גמור מקודשת לו אלא דאנן הוא דלא ידעינן אלא שהדע' מכרעת דהשתא מיהא בחזקת א"א קיימ' וחמירא טוב' ממעוברת דאינה אסורה אלא מדרבנן וא"כ לבי אומר לי שודאי מנדין אותו עד שיגרש. אבל אכתי לא ברי לי טובא אי כופין אותו בשוטים. אבל לפי הנלע"ד דבנ"ד אשה זו שהתרו בה פעם ופעמים שלא תנש' ושלא תתקדש וגם למקדש עצמו התרו בו שלא יקדשנה ושניהם עברו במזיד בשאט בנפש נר' מן הדין הוא לכוף אותו ולגר' אפי' בשוטים וכתב הריב"ה בא"ה קנ"ט שיבמ' שקדשה איש במזיד קנסי' לא וסר' עליו אף אם ירצ' היבם לחלוץ ע"כ וכתבו הגאונים דמקדש יבמה דודאי אסורה בכל גוונא כדי שלא יהא חוטא נשכר וכתבו בשם הרמב"ן שכתב וז"ל תימא בעיני שנחמיר בזו יותר מאשה שהלך בעלה למ"ה ונתקדשה שמותרת לחזור לבעלה ואם נתגרשה מותרת למקדש ושמא י"ל התם היא נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות א"כ נראה דכיון דנתקדשה במזיד לכ"ע אסורא למקדש לעולם וכפינן ליה בשוטים לגרש ואע"ג דאיפשר חלו הקדושי' אפ"ה כיון שקדשה במזיד כנגד הדין כייפינן ליה לגרש בשוטים כיון דאסירא ליה והו"ל כשניות דרבנן שכופין אותו בשוטים כ"נ בעיני להלכה דכמו דהתם אסורא ליה מדרבנן לעולם ומשום הכי כופין אותו אפי' בשוטים ומ"מ למעשה עדיין לבי מגמגם שהרי הרמב"ם כתב ושמא כו' כנ"ל וא"כ איפשר שיש חילוק אחר מלבד זה גם שנעלם ממני הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

240

רמ״אקול בחורה מצרה כמבכירה שמעתי תפרש כפיה תצעק בחבליה על ארוס נעורי' הוציא לעז על גרושיה ולא עליו לבד תלונותיה כי אם על אשר בשם ח' ורבנים נקראים מוחזקים בקיום תורה ומצותיה נתנו יד לפושע כדי לעגנה לקיים אסרה אשר אסרה עליה או לאכול נכסיה או נכסי אביה הרופ' הנעלה כה"ר יוסף התמרי יצ"ו ולראותי חובתי מבוארת להיות' נדרש לאשר שאלוני ונמצא לאשר בקשני אמרתי הנני הנני אל גביר ונעלה בשמי קרא על העבודה ועל התורה וכל אשר בשם ה' יקרא קולר תלוי על צוארו לצא' לעזרה עזרת הבחורה צנוע וכשרה כנודע מן המשנה ומן הגמ' כמה חשו ח' לעגונה ואני טרם אפתח פי לראות ביופי הגט והכשרו לא אחשוך מלהתרעם למה סגרתם פתח התשובה עם היות אמת חזרתי על כל הצדדים וצדי צדדים ולא מצאתי מקום ואפי' כחודה של מחט לזכות להח' כמהר"ר משה נר"ו להעלים המודעות אשר היו בידו כפי דבריו אשום אשם לבלתי שלחם לחכ' ויניציאה יצ"ו ויגן בעדם למען יצילם לבל יצא דבר בלתי מתוקן מתחת ידם וגם כי האמת נקיים הם לה' מ"מ איכא זילותא דב"ד קצת וכחס על הנר נר התורה היה חייב להזהירם ולגלות אזנם והם היו עושים כל מאמצי כחם לתקן את אשר עוות הבחור שלא מדעתם כי מי הוא אשר עין לו ואינו רואה כי להם מש' הגאולה בענין הזה כאשר הם קרובים אל החלל ומ"מ אתם גם אתם פשעתם שלא הנחתם חור יכנס בו הרב המערער וכמו שלמדנו ז"ל למה תלי' כרעא דה"א הא לעינים שכך רואות ואזנים שכך שומעות חירופים וגדופים ודברים שורפים כשרפים בוערות כלפידים ולו היו עוברים פנים אל פנים לבד הוה ניחא פורת' כי כן דרך מלחמת' של תורה לפום חורפ' ואח"כ אהבה בסופה אבל עתה הפרזתם על המדה להדפיס הדברים על ספר חקה דא עקא ודאי ועם כי היטב חרה לי עד מות לראות אלה הדברי' המאררי' וכמים נגרים במדינות ובוערים בכל מקום שיש עברים ומן הטעם הזה היה ראוי להעלים עין מ"מ אמרתי אם אדם חטא עלובה זו מה חטא' וכדי שלא ליפול קצת בעונש פנחס בבת יפתח כי גם בזה נכשל הח' הש' כמה"ר משה רחמנ' ליצלן וע"כ לא אמנע עצמי לחוות דעתי לענין הדין ולא אהיה פוגע בכבוד שום אדם כי לא דרכינו דרכיכם באלו הדברים:

241

רמ״בועתה אתחיל בס"ד תחילה על עיקר הדבר ושרשו כי הח' עיניו בראשו וראש הדבר ועיקרי לראות אם בחורה זו פנויה ומותרת והנני מודיע נאמנה שעם היות אמת עברתי כעובר על הגחלים הכתבים מ"מ קצה נפשי בהם לאבד זמני לראות כל הדברים בפרטן רק לקחתי דברי הח' הש' הישיש כמהר"ר ברוך עזיאל נר"ו ועמה' יהיה לי משא ומתן ואח"כ אגלה דעתי על הדין:

242

רמ״גוזה החלי כלל דברי הח' הנז' שבחורה זאת תמר בת הג' הרופא כה"ר יוסף הכהן התמרי יצ"ו שהיא מותרת להנש' לכל מי שתרצה לבד שהיא אסורה לכהן והיא מגו' גמורה כהוגן וכשירה מטעם שביטל המודעות על האופן שנעשה די ומספיק לכ"ע להכשיר הגט כאשר לא היה המגרש אנוס ולבטל טענת האונס אם מאונס ממון או אונס הגוף כתב וז"ל ועל האונס הב' שאומרים שהיה שם אונס ממון ומביאים ראיה ממהרי"ק כו' עד שלש תשובת הא' שמ"ש מהררי"ק שהוא אונס דוקא באונס שאונסים ומוציאין ממנו ממון שהוא ביד המגרש לא ממון שאינו ביד המגרש לא אבל הוא דבר נמצא ביד אחר לאיזו סבה שתהיה קודם שתבא סבת נתינת הגט כנ"ד שחמיו היה מוחזק במטלטלין וספריו ובכתב הק"ן סקודי משעת אירוסין ואח"כ תבעם ולא רצה להחזירם לו ע"כ תשו' הא' ולע"ד אין זה תשובה רק משובת כי אפי' היה דבר זה ענין ממון הקל לא היה דוחה אותו בחלוק חלוש וקלוש כזה כ"ש באיסור חמור איסור א"א רח"ל וגם תשו' בדבר דחלוק זה אין בו טעם א' שהרי מהררי"ק ז"ל גם שגדלה מעלתו עד מאד לא הוי תנא לקצר דבריו בכה"ג שסתם וכתב גם בענין אונס ממון דבר פשוט הוא שהוא כאשר כתבת משמע בין שהוא ממון שרוצים ליקח ממנו בין שאינו בידו אלא שהוא ביד אחר כנ"ש ב' שלא חלק אלא כשהוא ג' הממון מתחלה מיד הבעל אדעתא דהכי שלא יתננו השליש אא"כ יגרש ועל זה אמר א"כ עשה הבעל מתחלה מדעתו פשי' דאין זה אונס הרי משמע בהדי' דדוקא שעשה הבעל כן מדעתו אדעתא דהכי שאם לא יגרש כו' הא אם נתנו הבעל ביד זה ואינו רוצה עתה להחזירו אם לא יתן גט כיון שהב' מעיקרא לא נתנו אדעתא דהכי הוי אונס דאל"כ לשמועינן רבותא ולימא אם נתן הבעל המעות קודם שתבא סבת נתינת הגט לא הוי אונס וכ"ש כשהוא אמר הנה אלו המעות יהיו מסורים ונתונים אם לא אתן הגט אלא כיון שכתב מהררי"ק ז"ל שאם שליש אדעתא דהכי כו' משמע ודאי דבכי האי גוונא הוא דלא מקרי אונס הא בגוונא אחרינא הוי אונס ג' שגם שכפי האמת יש סברא לחלק בין ממון שבא ליד האדם בהיתרא לממון שבא לידו באיסורא פשי' ופשי' דבין הכי ובין הכי ממונו של אדם הוי כל היכא דאיתיה וראיה לדבר שהמקדש בפקדון שיש לו ביד האשה אם נתרצתה הוי מקו' אף על גב דהשתא לא יהיב לה מידי אלא דחשבינן להאי פקדון כאלו עתה נותנו בידה כיון דעד השתא ברשותיה הוא וא"כ פשי' ג"כ דאין לחל' בנ"ד בין אונס ממון שרוצים ליקח עתה ממנו שהוא בידו או שבא ליד אחרים מקודם ועתה אונסין אותו אלא שהא' נקרא גזל והב' נקרא עושק וזה ברור כשמש. וגם כי דבר זה פשוט מאוד ולא יטעה בו שום אדם אפ' מתוך התשוב' הנז' מ"מ כדי לסתום פי כל מערער ראיתי להעתיק כאן תשו' אחרת ממהררי"ק ז"ל שרש קי"ח ז"ל ר' שהיו לו נכסים ביד ש' ודחה אותו ש' עד שהוצרך ר' לעשות שעבודים להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ר' ובטל השעבודין באומרי שאנוס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד ש' שהיה מעכבם שלא כדין שאם השעבודים הם כעין מתנה כלו' שנתחייב ר' לש' בדבר שלא הגיע לר' שום הנאה תמורת השעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה ש' לשלם לר' אם יתברר בעדים שידעו אונס ר' בשעבוד ההוא אז ודאי יוכל ר' לטעון טענת אונס דהוי כתלויה ויהיב ע"כ הרי תשובה זו סותמת כל פה ומבואר שאין לחלק בין אונס ממון שרוצים להוציא אותו מידו לבין אונס ממון שבא ליד האונס מתחלה בהיתר גמור ועתה רוצ' לעכבו כדי שיתן מתנה וכבר ברור שגט ומתנה חדא מלת' הוי והאריכות בזה יגיעת בשר ועל התשו' הב' שכתב וז"ל שאונס ממון שכתב מהררי"ק ז"ל שהו' אונס הו' שהאונס מה ממון ההו' נאנס בשביל נתינת הגט וזה מתחלה כשהחז' במטלטליו כו' לא החזיק בם אז כדי שיתן הגט לבתו אלא בשביל המעות שהיה חייב לו וגדולה מזו כתב הר"ש בן צמח ז"ל כו' גם בכאן הלך בדרך הראשון שמה לי שמתחל' החזיק בם מטע' אחר שלא מטעם הגט או שמתחלה החזיק אותם מטעם הגט כיון שס"ס החזיק בהם מטעם הגט הוכיח סופו על תחלתו והוא עצמו המגר' גלה טעמו ואמר אני יודע שלא יתנו לי ספרי ומטלטלי אם לא אתן גט לכן דעו כו' ועוד שכבר הוכחתי שמדברי מהררי"ק ז"ל נר' בפי' דלא נפיק מידי אונס אלא ממון שהשלישו המגרש אדעת' כו' כנ"ל הא' אם השלישו אדעת' דענין אחר אם מעכבין אותו אח"כ מטעם גט לא נפיק מכלל אונס לענין גט וכ"ש היכ' דמסר מודע' המגרש וגלה דעתו: ומה שהבי' ראיה מתשו' הרשב"ץ מי יתן והיה מפרש לנו אותה תשובה וכמו שכן דרך התלמוד כשמבי' ברייתא לראיה או להקשות ממנה תחלה מפר' אותה ומתרצ' ואח"כ מבי' ראיה או מקשה ממנה וכאן יש תימה שהרי תמה עליו מהררי"ק נר"ו במ"ש שאפי' הוציאו בנו להריגה שרחמיו עליו אם הו' לא יגרש כו' היעלה על הדע' שאונס ממון מקרי אונס ובנו יחידו עצם מעצמיו ובשרו לא הוי אונס אתמהה:

243

רמ״דומ"ש עוד וז"ל ומ"ש הח' הנז' בתשו' הנז' כיון שלא מסר מודעה אין זה גט מעושה כלל דמשמע אם מסר מודע' הוי גט מעושה ובנ"ד הרי המגרש מסר מודעה אף אנו נשיב ונאמר לו הרי בטול המודעות בלשון מועיל וכבר כתב הרשב"א סי' תקע"ב דבטול כל מודע' אינו אלא סלוק המודע' כאלו לא נעשית אך כאן הבטול מהמודעות של זה המגרש הרי הוא כאלו לא מסר מודעה כלל וחזר הדין למקומו שיכול חמיו לו' בפי' שלא יסלק את האונס ממה שהוא מחזיק בשל חתנו ואפי' אם ירצה לו' שהוא אונס עד שיגרש את בתו עכ"ל: הנני רואה שכוונת זה הח' לעקור הררי אל בהבל פה שאינו מספיק לדחות אפי' קש יבש ולא עוד אלא שדבריו סותרים זה לזה וזה שזה הח' כתב בכלל הד' וז"ל שהח' בקשו תקנה מפני הרמאים לבטל גם המודעות שנמסרו על הביטול כשהוא בלא אונס משמע דיש תקנה לבטל המודעות שנמסרו כשהמודעות היו בלא אונס הא אם יש אונס אין תקנה וכ"כ הנמוקי בפ' חז"ה משם רבינו יונה וז"ל וכתב ר"י ואם אנסוהו עד שבטל המודעא שמסר מכרו קיים וכן הדין בגט ומתנה ואם המוכר מסר מודעא על המכר ועל כל בטול שיבטל המודעא באונס כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו בטוליו כו' עד וכן דעת רבותי ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר ע"כ לשון הרב וכ"כ הרב המגיד בפ' ו' מה' גירושין וז"ל וכיון שהוא כולל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלו' בדבריו האחרונים והכל בטל ודע ג"כ שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס אבל אנוס כבר נתבאר דין זה גט המעושה ס"פ ב' וכ"כ הרשב"ץ שכתב ע"ל הטור דמשמע מדבריו שכל מה שכתב למעלה היינו בלא בטול לא הוי גט ובביטול הוי גט איירי במי שאנסוה שלא כדין ולית' שאם אנסוהו שלא כדין אפי' בטל מתוך האונס לא הוי גט מעושה בישראל שלא כדין עד כאן מכל הני משמע דהיכא דאיכא אונס ומתוך האונס בטל המודעה לא הוי גט כשר ואם אתה מחשיב לאונס ממון זה שבו דאונס אפי' כל המודעות בכל אופן לא מהני כיון שבטל מתוך האונס ואם היה שאינו אונס אין אנו צריכין לכלום הרי די והותר בתקנת הרמב"ם והרשב"א וכמ"ש בכלל הד' אבל שנמציא אונס שאם מסר מודעה הוי אונס וכשבטל המודעה נתבטל הכל וחזר למקומו דהוי כמוסר מודעה ומבטלה זה אי איפשר דא"כ אונס בכאן לדעת זה הח' לא מעלה ולא מוריד דאף כשמסר מודעה בלא אונס ומסר מודעא על הביטול צריך שיבטל בדרך כלל ואז דבריו האחרונים מבטלים הא' אלא כל זה דוקא דליכא אונס. וכ"כ הרשב"א ז"ל בפירוש בתשובה וז"ל אבל במתנה ומחילה לא וכל שמסר מודעה אעפ"י שאחר מכאן בטל כל מודעה שמסר אין בטולו כלום דמחמת האונס בטל דכל דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס אינה כלום ומודעא דמתנה קי"ל דאין צריכין לכתוב ידענא באונסים כו' עד וכי היכי שאין צריכין לידע באונסו בשעת מתנתו ומחילתו כך אין צריכין לידע באונסו בביטול מודעה וא"כ דברי זה החכם שכתב ואפי' אם ירצה לומר שהוא אונס כו' אין להם מציאות שאם ידוע שהוא אונס אין תועלת בביטול המודעה גם מן התשובה שהבי' הוא בעצמו מסי' תקע"ג נתבאר זה הטיב שהר"ן כתב שם וז"ל דביטול כל מודע' אינו סלוק המודעא דאלו לא נעשית אבל אינו כנותן ברצון ע"כ: וזה החכם לא שפיל עיניה לסיפמא שהרי כתוב דנהי דליכא מודעא אבל לא הוי כנותן ברצון וע"כ אם נניח שזה הארוס היה אנוס אין תועלת בבטול המודעא כפי הנרא' דנהי דליכא מודעא כיון דבטלה מ"מ בעינן שיגרש ברצונו ואין כאן רצון וכן כל כונת הרשב"ץ אינו אלא שלפסול הגט מטעם אונס צריך שיהיה האונס בגוף המגרש או בממונו אבל אם נאנס ראובן וגרש שמעון לא הוי גט זה מעושה ואפי' בהוציאו בנו להריגה אבל כל שהאונס אפי' בממון המגרש הוי אונס גמור וגט מעושה מקרי:

244

רמ״הומ"ש עוד וז"ל שנית שמה שחמיו מחזיק בשל חתנו אינו אונס כלל כי הוא מחזיק בו בדין שהרי הכתוב מן הק"ן סקודי נולד בשביל מעות שהלוה לחתנו אם לקנות התכשיטין שקנה כו' אינו יודע מנין לו דין זה דאדרבא יש להוכיח שמה שמחזיק חמיו הוא שלא כדין מתשו' הרא"ש הביא' בנו בטו' א"ה וז"ל ר' שדך בתו לש' ופסק עמו ליתן סכו' ידוע ומאותו סכום נתן לו ג' מאות זהובים כו' ודמי הסבלונות יהיו בחשבון ולא מצי ראובן למימר החזר מעותי משלם וקח סבלונות כמו שהם שוים עתה דאמדינן דעתו של שמעון שלא שלח סבלונות אלא ע"מ שתנשא לו כו' וישבע כמה הוציא בקניית הסבלונות וכמה היו שוים הטבעות והמותר ישלם ואם הטבעות ישנם בעין תחזירם לו ע"כ וא"כ יר' זה הח' שאין בדבריו ממש שהרי כתב הרא"ש שאין לראובן יכולת לומר החזר מעותי כיון ששמעון שלח תכשיטין ועוד אמר שישבע שמעון כמה הוציא כו' וא"כ מי אמר לזה החכם שלא ישבע זה המגרש שהוציא בתכשיטין יותר מהק"ן סקודי ואפי' שיאמר שאולי מעשה דהרא"ש לא היה שטר וכאן יש שטר ונאמן חמיו הא ודאי ליתא דאיברא לא אברו סהדי אלא לשקרי וכל שזה מודה שנתן הק"ן סקודי ליתן תכשיטין וא"א לחמיו לידע כמה הוציא לעולם חתנו ישאר נאמן ואת"ל שא"ה אינו נאמן כיון שחמיו מוחזק ויודע אמיתות הדבר מ"מ אם חמיו יודע אנו מה אנו יודעים שהוא אומר אולי חתנו אומר אמת ולפי שיודע שמכחיש לו האמת מצד אונס זה נתן הגט כ"ש שעכ"פ להחזיק בתכשיטין ובמטלטלי המגרש ובכתב הק"ן סקודי זה לא עלה בדעת שהוא כדין רק עושק ונלוז ולכן אני אומ' דלא ידענא מה אדון בהאי סבא או לא גמיר או דמי ליה כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועל כן החליט דבורו שמה שמחזיק כו' בלי ראיה כלל והאמת אינו כן אלא שיש ראיה להפך ממש כנז':

245

רמ״וומ"ש וז"ל ואף אם אמת הדבר שארוסתו מסר' מתנותיה לאביה והוא מכרם והחזיק המעות בידו מה בכך הגם נתונים אליה במתנה ומשלה נתנתם לו ונשאר הכתוב מהק"ן סקודי בחזקתו עד שעת נתינ' הג' כי אמ' הוא שאחר נתינת הגט שהיתה מחוייבת ארוסתו להחזיר לו מתנותיו שהרי לא נתנם לה אלא על מנת לכונסה הרי נתבאר שמה שמחזיק חמיו בשל חתנו אינו אונס כלל ובדין הוא מחזיקים עכ"ל אות באות וכל דבריו תמוהים כי מי יאמין שיצאו דברים אלו מפי חכם שיאמר שהסבלונות התכשיטין מכסף ומזהב ובגדי חמודות ששולח ארוס לארוסתו בבית חמיו שהם נתונים לה במתנה ויכולה היא ליתנם למי שתרצה העבודה כי זה לא עלה על דעת ב"א וגם שלא היה צריך ראיה מ"מ הא לך תשובת הרשב"א וז"ל ירדו חכמים לסוף דעתן של בריו' שהשולח לבית חמיו לא על דעת ליתן לחלוטין הוא שולח אלא על דעת שישובו לו מבית חמיו עם אשתו ועל דעת לכונסה שלח ע"כ הנך רואה שמה שנותן הארוס לארוסתו צריך שיחזרו אותם המתנות עמה לביתו על כל פנים ואין לה כח בהם רק להתקשט בהם וכן ג"כ אם נתבטלו הקדושין צריך להחזירם אם הם תכשיטין שאינן עשוין ליבלות בבית חמיו כמבואר דינים אלו בגמ' ובפוסקים כי עתה לא באנו לידי כך לבאר אלו החלוקים רק להורות שעכ"פ התכשיטין ששולח ארוס לארוסתו אין לה כח ליתנם שאינם לה מתנה כנז' והח' הזה אזיל בתר איפכא שסובר שאם תנשא לו הוו מתנה גמורה ומה שנתנה מהן הוי מתנה וכשנתבטלו הקדושין לא הוו מתנה ומדברי הרשב"א אפשר לומר הסברא היה להפך כאשר יראה המדקדק בדבריו אמנם לא זה ולא אותו רק שעכ"פ לעולם הם בחזקת הארוס בכל מקום שהם ואין לה בהם רק הקישוט לבד וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור וז"ל וששאלת בעל שאומר לאשתו שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה ונתנה לאחר במתנה דע שאין במתנתה כלום שהבע' חיי' לכסו' אשתו והיא אינה יכול' למכו' וליתן לאח' הכסו' שהוא קונ' לה ואפי' הכניסה לו הבגדים מבית אביה ע"כ והדברים ק"ו ומה התם שאומר לה שתעשה מה שתרצה אין לה כח ליתן עאכ"ו כשלא אמר לה דבר וכ"ש בארוס' שאינו יודע מה שיהיה בסופ' דברי אלו חרב ביד המנגדים ועוד תימא עליו שהוא מסבב האונס לחמיו שהם זה אומר שאפי' שיהיה חמיו אונס אותו אינו אונס לגבי ארוסתו ועוד ג"כ שאינו אונס שבדין מחזיק חמיו בשל חתנו הנה שמסבב פני הדבר אל חמיו וכל זה אינו אלא שרוצה להטעות עצמו בדברים של הבל כי לפי האמת הארוסה היא האונסת את ממונו שהוא נתן אותם התכשיטין אליה להתקשט לבד והוא עתה מבקש ממנה תכשיטיו שלא היה כח בידה ליתנם לשו' נברא ומחמ' אונס שארוסתו עוש' לו מממונו הוא נתן הג' ומס' המודעא וכב' ביארנו שאין כח בבטול המודעו' כל מקום שיש אונ' גוף או אונס ממון כנ"ל והטעם שמסירת המודע' בגט אינו צריך כמו במקח וממכר אלא כל שידעו באונס אינו גט ומסירה לא צריך אלא לגלות לנו האונס וא"כ כל היכא דמתגלה לנו שמתוך האונס נתן הגט והאונס היה שלא כדין הג' פסול אפי' שבטל כל המודעו' בכל אופן שיהיה:

246

רמ״זועוד נר' בעיני שזה החכם לא ירד לפי' תשוב' הרשב"ץ כלל במה שהביא ראיה ממנה וז"ל אות באות וגדולה מזו כתב הרשב"ץ בתשו' כמ"ש החכם קארו בשמו טור א"ה סי' קל"ד וז"ל וכתב עוד שיש אונס אחר ולא מצינו דומה לו בגמ' והוא שאנסוהו אחרים כדין או שלא כדין בגוף או בממון ואומרים לו בפי' שאונס זה לא יסלקוהו עד שידרש פלונית אפי' שאותו פלו' לא היה דינו לגרש אני אומר שאין זה בכלל אונסין כו' הכא נמי אונס ממון זה שביד חמיו בין שהוא כדין או שלא כדין יכול חמיו לומר לו שלא יסלק האונס במה שהוא מחזיק בממונו עד שיגרש את בתו עכ"ל לא שלשון הרשב"ץ כן ח"ו בהעתק הרב המובהק כמהרר"י קארו רק שזה החכם העתיקו כן וטעה כמו שאבאר בס"ד כמו שטע' לתאר לחכם המופלא שבדור הח' קארו כי למי שאינו כדאי לרחוץ רגלי הר' הנז' מתאר אותו בתארים זרים שאינם עתה בזמנינו ולרב הנז' אפי' אינו קורא אותו בשמו שרי ליה מריה ואילו הי' משגי' בלשון אשר העתיק הרב גם במה שהשיגו לא היה טועה כמו שטעה כמו שאפרש בס"ד והטעות הראשון מהלשון הוא זה שבלשון הרב המעתי' כתו' והוא שאנסו אחרים וזה החכם כותב אנסוהו אחרים עוד טעות שני שכתב החכם הזה עד שיגרש פלונית במלואו וטעה שאין הלשון שני אלא עד שיגר' פלו' ר"ל פלו' וחוזר למגרש ועתה אבאר במה שנשתבש זה החכם אין ס' כי זה החכם נר' מתוך דבריו שלא יש מי שיאמ' שאונ' ממון הוה אונ' רק מהר"י קולון דאם לא כן איך כתב שמביאין ראיה ממהררי"ק הרי גמרא ופוסקים כתבו דין זה הרמב"ם בהלכות מכירה פ"י והוא הביא ראיה מן הגמרא וכן הטור ח"מ סי' ר"ה ואע"פ שהם הביאו הדין בהלכות מקח וממכר דהוי אונס כ"ש הוא לגבי גט דחמיר אמנם זה הח' באשר חשב שדין זה היה מחודש ממהררי"ק חלק ובלק חלוקים אינם עולים בדעת כמו שכתבתי וכמו כן עשה עתה בוקי סריקי לא עלו בדעתו כי זה החכ' חשב כי כונת הרשב"ץ כשאחרי' אונסים למגרש כדין או שלא כדין עד שיגרש שאין זה בכלל אונסין ומזה מביא ראיה שגם אבי הבחורה שהוא א' לדעת' אונס לחתנו כדין או שלא כדין יכו' חמיו כו' כנ"ל ולפי הבנתו זאת בלשון הוכרח לומר אנסוהו אחרים שלפי דעתו חוזר למגרש ומזה הטעות נמשך השני לומר פלונית במקום פלו' לפי שכפי דעתו שהיו אונסין למגרש בעצמו איך היה נופל לשון עד שיגרש פלו' והיה ודאי בלתי הבנה ולזה כתב פלונית ולפי דרכו זה תימא למה לא כתב במקום יגרש תגרש אמנם פשיטא שנשתבש בהבנת התשובה כי זה פירוש שיש אונס אחר לא הוזכר בגמ' והוא כי האונס הנז' בגמ' הוא אונס שעושים למגרש בין אונס ממון ובין אונס הגוף ובין שזה האונס שעושים למגרש הוי האשה עצמה או אחרים בעדה ובטל אותה או אונס שעושים אותו אחרים מעצמם כדי שיגרש זהו האונס שהוזכר בגמ' אמנ' זה האונס הוא מין אחר שאין אונסין כלל דמגרש לא בגופו ולא בממונו אלא שכופין האשה או אחרים בעדה לאיש אחר והמגרש כראותו צער קרובו או בנו מצטער ומגרש ולזה אומר הרשב"ץ שאין כאן גט מעושה דאין כפיה אלא למגרש עצמו בגופו או בממונו ולזה לא תמה עליו מוהרר"י קארו נר"ו אלא שאיך אפשר שנאמר כי כשאונסין למגרש בממונו הוי גט מעושה וכשאונסין ומצערין לבנו שלא נקרא גט מעושה מ"מ אם הח' הזה היה מבין כונת התשובה ופי' שהיה זה שאמרנו לא היה מביא ראיה שהרי מ"ש הרשב"ץ שאינו אונס הוא אונס שעושין לראובן כדי שיגרש שמעון בין בגוף ובין בממון ונ"ד הוי אונס שעושים אחרים למגרש עצמו דהא ודאי הוי האונס בין שיעש' אותו האש' עצמה ובין שיעשו אותו האונס אחרים דהא סתמא קתני מתניתין בהמגרש גט מעושה בישראל כשר ובגוים פסול כו' ואמרי' בגמ' גט מעושה כדין כשר ופרש"י כגון הנהו דאמרינן יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו והאסורה אין ספק שמוציאין אותה ב"ד אפי' שלא מרצון ורשות האשה וא"כ גם אמה שאומר שכשכופין אותו שלא כדין פסול היינו נמי בכל ענין בין שכופין אותו ע"י אשה ובין שכופין אותו מעצמם שלא ברשות האשה וכ"כ הרשב"ץ כמו שהביא מהררי"ק למעלה וז"ל ומיהו מסתברא דהני מילי כשכפוהו בדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן שכופין אותו לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעת' אבל אם כפוהו שלא כדין בדב' אחר ומתו' אות' כפי' גרש אפש' דהוי גט מעוש' דנקטי בכובסי' דלשביקי' לגלימי' הוי וצ"ע עכ"ל ואע"פי שלא החלי' הדבר בפי' נר' ודאי דהיינו משום שלא כפוהו בדבר אחר לגר' בפירו' אלא שמתוך הכפי' שכפו באותו ד"א עמד הוא וגר' ואפי' הכי כתב דמסתברא דאם כפוהו שלא כדין הוי גט מעושה אבל אם בפי' כפוהו אחרים בממון שלא כדין כדי שיגרש הוי גט מעושה א"כ לא נשא' מקו' לומר שכשכפו למגר' שיהיה הגט גט אם לא כשכפו אותו כדין כפרש"י שהו' מאות' שיוציא ויתן כתובה או שכפו אותו כדין על דבר אחר ממש והוא מעצמו גרש את אשתו ופטרהו מן האונס או אפי' אמרו לו גרש את אשתך ונפטור לך מן אונס דבכי האי גוונא יהיה הגט גט אבל כל שאנסוהו בין באונס גוף ובין באונס ממון שלא כדין ליתן גט בין האשה עצמה או אחרים בעדה הגט פסול לא כמ"ש זה הח' ה"נ אונס ממון זה שביד חמיו בין שהוא כדין או שלא כדין יכול חמיו כו' ח"ו דפשיט' ופשיט' דשלא כדין א"י לומר כן דהוי גט מעושה אי הוי שלא כדין. עוד כתב וז"ל ועל האונס השלישי שאומר שהיה לארוס אונס הגוף דבר זה לפי האמת לא היה ולא נברא לומר שנאנס גופו של המגרש בשביל נתינת הגט כו' עד עם כל זה אין כאן אונס הגוף כלל מחמת הגרושין דאף אם הביאו בפועל בבית הסוהר לאהיה בשביל נתינת הגט אלא בשביל דבר אחר כדי לגבות שטר חובו כו' עד א"כ שקר הוא שלא היה לו אונס הגוף כלל ועיקר ואף אם אמת היה הדבר האונס היה בשביל דבר אחר לא בשביל נתינת הגט וזה אינו אונס ראוי ליבט' הגט כמו שביארנו ע"כ כבר אמרת' שאלו היה ענין זה דיני ממונות הקל לא היה אדם סומך על אלו הטעמי' ק"ו בהיות הענין החמור איסור אשת איש ומ"מ אני רואה כי אפ"ה זה החכם מהפך עצמו אל הצדדים פעם מכחיש המציאות ופעם אומר שהאונס היה בשביל השטר חוב וכל אלו דברי התול שאם המציאות שקר שלא היה אונס הגוף אי איפשר לומר שהיה בשביל השטר חוב אם לא היה כל זה מורה שהיה אונס הגוף ואם זה החכם אינו יודע שהיה אונס איך מתנבא שהיה בשביל השטר חוב מי אמר לו כן ואם יודע ודאי שלא היה מה לנו לבדות טענות להעדר ועל האמת אם היה או לא היה אני אינו יכו' לדבר כלל בזה ה' הוא היודע וישראל הדרים בויניציא ידעו אך לפי האמת כל מי שנגע יראת ה' בלבו יאמר כ' גם שהאמת הוא שאם אנסוהו למגרש בדבר אחר שלא לתת גט ומתוך כך נתן גט לא הוי גט מעושה מ"מ ראוי לראות ג"כ שמתחלה כשאנסוהו באותו דבר אחר היה כדין וגם שנראה שלא היה כוונת האונס כדי שיתן גט וכמ"ש מתשובת הרשב"ץ ז"ל שהביא החכם הזה בעצמו שהרי כתב הרשב"ץ ז"ל שם וז"ל יש אונס אחר שאעפ"י שהוא אנסו בגופו אינו אונס לגר' אלא שהוא אונסו לדבר אחר והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפי' כו' עד ומיהו מסתברא הני מילי כשכפוהו בדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתיבתה ובדין כפוהו לפרוע כתובתה אבל אם כפוהו שלא כדין באותו דבר אחר ומתוך אותה כפיה גרש אפשר דהוי גט מעוש' דנקטי' בכורשי' דלישבקיה לגלימיה הוי וצ"ע עכ"ל. הרי משמע שצריך שיראה בפירוש שהוא מעצמו גרש ולא הכרנו שהכונה כשאנסוהו היה כדי שיתן גט ועוד שצריך שהאונס יהיה בדין ועתה בנ"ד שאבי הבחורה נתן אלו הק"ן סקודי או הלוה אותם כדי שיקנה תכשיטין כו' כנז' כבר הוכחנו שהיה שלא כדין שכיון שהתכשי' היו ביד ארוסתו ואדעתא דהכי הלוה מחמיו ולא היה לו דין לתבוע הק"ן סקודי כנ"ל והאריכות בזה יגיעת בשר סוף דבר שזה החכם הרופא בא לרפאת זאת הבחורה ובסמיו ובמשחותיו לא נרפאתה ואכתי אית לי פלגא דיש מקום לערער עוד ולומר דאפי' נודה שלא היה שום אונס הרי זה המגר' היה אנוס מחמת השבועה שנשבע לקיים מאמר הבירורין והם גזרו עליו שיגר' והרי הוא אנוס מחמת השבועה ואף עפ"י שהביא מהררי"ק נר"ו תשובת ז"ל כתב ה"ר מימון נואד שנשאל על ראובן שקנס עצמו במאה זהובים לאדון העי' אם יחזור את אשתו ולא יגרשנה ואח"כ גירשה בבטול כל מודעי והשיב לא אמרינן גט מעושה אלא כל שכפוהו שלא מדעתו כו' עד אבל בנדון זה שהוא חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות אין זו כפיה ואפשר לומר שגט זה הארוס הוא חייב עצמו מדעתו וא"כ לא הוי אונס מ"מ נראה ודאי דאין להביא ראיה מהתם דדוקא התם שהוא מעצמו קדש עצמו כו' כנז' הוא דאמרינן דלא הוי כפיה אבל הכא שכשנשבע לקיים גזרת הנבררים אולי הוא לא עלה בדעתו שיגזרו עליו לגרש ואח"כ כשראה עצמו נתפס בשבועה הוכרח מכח השבועה לגרשו הוי אונס ועדיף ממ"ש בעל התשובה הנז' בשם רבותינו מצרפתיים שאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהיה דומה לאונס ועם כי מורי הרב כמהר"ר לוי בן חביב בן הרב המופלא כמוהר"ר יעקב בן חביב זצ"ל האריך בתשובה להורות כי בדיעבד יש להתיר מ"מ ראיתי תשובתו בספר שנדפס עתה מקרו' וכתב בסוף דבריו וז"ל וכל דברי הם לענין הגט שלפנינו מטעם הדברים הפרטיים שבו לא למעשה במקום שלא יהיו בו כל כך דברים מורים על רצון המגרש ובכל מקום אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ועתה אני אומר מי הוא יערב אל לבו לשקול הפרטים אשר הם לפניו עם הפרטים ההם אם שקולים הם והותרו שניהם כ"ש במקום שיש פרטי' מחייבים האיסור שלא היו שם במעשה מורי ז"ל א' שבמעש' ההו' היה נדר וכאן שבועה וכמו שחלק הוא ז"ל ב' שם הוא נד' מעצמו גזרו וכאן הוא לא עלה בדעתו שיגזרו עליו לגרש כנ"ל ג' ששם בההוא מעשה הבעל לא היה מערער כלל ובנ"ד מסר מודעא ועוד היום אחזיק בטומאתו א"כ מצד זה נר' בעיני דיש מקום להחמיר כ"ש שכל מעיין יכול לראו' כמה נתחסד מורי שם ומשם נופל ליקח ראיה שיש להחמיר בכ"ד כלל הדברי' שלא ראיתי בתרופו' הח' כמהר"ר ברו' עזיאל נר"ו כדי לרפאת חולי שני ושלישי מן הטעמים אשר כתבתי:

247

רמ״חאבל אחר שחפשתי ובדקתי חקרתי ודרשתי כפי השגתי עד מקום שידי מגעת נראה בעיני לקיים הכשר הגט אחר שומי שאשים אני שמאחר שהחכם השל' כמהר"ר משה לסבה ידוע אצלו לא גלה לנו תוכן המודעא גם כי לפי דעתי רע עלי המעשה כי איני יודע לוזכות כלל ועיקר בזה מ"מ צריכים אנו להניח החלוקה היות' קשה שאפשר והיא לע"ד שאמר לעדים דעו וראו כי אני אנוס מצד זה לתת גט לארוסתי פלונית והנני מוסר מודעא בפניכם ומגלה דעתי שהגט שאתן הרי אני מבטלו וכל הבטולים שאעשה לבטל מודעא זו הרי הם בטלי' באופן שלעולם תהיה המודעא קיימת לפי שכל מה שאני אעשה אינו אלא מחמת אונס כאשר אתם יודעים אנסי וחתמו העדים שידעו והכירו באנסו ולזכות וראיית שמואל חתמו שמותם פ' ופ' אפי"ה נר' בעיני שבחורה זו מותר' והגט הוא גט כשר והטעם כמו שאומר: גרסינן בגמ' פ' חזקת הבתים אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באנסא דפלו' לא מודעא מודע' דמאי אי דגיטא ומתנתא גלוי מלת' בעלמא פירש הר"ש וז"ל אי במודעא דמסר אגיטא ואמתנה לא צריך כולי האי אלא כיון דמודע לסהדי דהא גיטא שאני נותן לאשתי אנוס אני בו ולא ברצון נפשי עשיתי לפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם כו' אע"ג דלא ידעי סהדי אנסא דיליה הרי הגט והמתנ' בטלין כו' עד דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן אם איתא דניחא ליה ליתנם מדעתו למה לו למסור מודעא כו' עלי אלא ודאי נאנ' בגט מתנה זו הלכך אין צריך לפרש אנסו כו' עד אלא ודאי אנוס הוא ומש"ה תקנו בגיטין דלא למכתב גיטא עד שיבטל הבעל כל מודעות שמסר וכך מפורש בערכין אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודע' כו' עד קמ"ל עד דמפרש דבטליה ודוקא מודעא שיש בה אונס אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביה בטול דקודם כתיבה אלא א"כ בטלו אחר כתיבה ע"כ. למדנו מדבריו דאפי' דמסר מודעא וידעינן באנסיה מהני בטול המודעא ואמרינן דדבריו האחרונים בטלו הראשונים וכן נראה סברת הרא"ש ז"ל בפ' חזקת הבתים שכת' וז"ל אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודע' כו' עד ומשמע אם כפו אותו עד שיבטל המודע' דמהני ביטול ולא הויא מודעא ואעפ"י שאמר בשעת מסירת המודע' כל מה שאבטל לא יהא בטול אינו מועיל מ"מ לבסוף בשיכופו אותו לבטל כל מה שאמר קודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומבטל ומיהו במתנה היכא דידעי באנסיה אפי' בטל לא מהני הרי נראה מדברי הרא"ש ז"ל דהיכא דאנסוהו לבטל המודעא דהוי בטול בגט ואין נראה לומר דמיירי דוקא באותם שהדין נותן שכופין לגרש דאם כן לפלוג וליתני בדיד' וה"מ באותם שהדין נותן לכוף לגרש אבל באו תם שאין הדין נותן לכוף לגרש אפי' בטלו המודעות כל דידעינן באונסיה לא הוי בטול ואפשר היה לדחו' ולומר דהרא"ש בהכי מיירי באותם שהדין נותן שכופין ומה שאמר ומיהו במתנה כו' רבותא אשמועינן אפילו הוי ממון לא אמרינן אגב אונסיה גמר ובטול כיון דהוי מתנה ואונס שלא כדין בגט כ"ש אבל אונס כדין הוי כמו מכר ותלוי' וזבין הוי מכר כל שבטל המודעות וכ"כ התוס' בשם ר"י בפרק חזקת הבתים מ"מ אינו נראה כן דאי באותם שהדין נותן שכופין איירי מאי קמ"ל הרא"ש דמשמע דאם כפו אותו עד שיבטל המודעה דמהני פשיטא דכיון דכופין אותו לגרש היכא תיסוק אדעתין דאין כופין לבטל המודעא א"כ בטלת משנת אלו שכופין כו' שכלם ימסרו מודעא ואח"כ לא יגרשו ועוד אחר שמצינו ראינו רבינו יונה ע"ה שכתב הנמוקי בפ' חזקת הבתים בשמו וז"ל וכתב רבינו יונה ז"ל ואם אנסוהו עד שבטל המודעא שמסר מכרו קיים וכן הדין בגט במתנ' ואם המוכר מסר מודעא על המכר על כל בטול שיבטל המודעא באונס כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו בטוליו ואגב אונסו גמר בלבו ובטלם כו' עד וכן דעת רבותיו ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר:

248

רמ״טובודאי דלא מצינא לפרושי דרבינו יונה דמיירי באותם שכופין דא"כ היה הדין לדעתו דאין כופין אם מסר המוכה שחין מודעא בשום אופן והא ודאי אין הדעת סובל דכי לא לישתמיט שום מפרש או פוסק דלימא על מתניתין דאלו כופין כו' היינו היכא דלא מסר מודע' אלא ודאי דרבינו יונה מיירי בסתם מגרש אפי' שאינו מאותם שכופין וא"כ אין תימה דנימא דהרא"ש הכי סבירא ליה שאם אנסוהו עד שבטל המודעא דמהני וא"כ לפי דעת זה הא דאמר שמואל גט מעושה שלא כדין פסול היינו שאנסוהו לגרש לבד אבל אנסוהו לבטל המודעא כו' אמרינן שאגב אונסיה גמר וגרש ברצונו וכ"ד הפוס' כדברי הרא"ש ז"ל וכמ"ש בהגהת מיימון פ' עשירי מהלכות מכירה וז"ל אבל רשב"ם פירש שכשכופין אותו המודעא שמועיל אף בג' בטול המודעא בכל ענין אפי' אמר בשעת המכר כל מה שאבטח לא יהא בטול דאגב אנסיה גמר ומבטל ס"ה וכ"כ התוספות ועם מה שאמרתי מתיישב לשון הטור א"ה סימן קל"ד שהרשב"ץ חשב שהוא טעות סופר ואני בעניי נראה שאינו כן אלא שמלשון הרא"ש בפסקיו הוציאו שכתב בסי' קל"ב וז"ל והא דאינו גט כשהוא אנוס דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו כדין עד שהוציאה הוי גט ע"כ. וע"ז כתב רשב"ץ שלשון זה מסודר שלא על נכון דמשמע מדבריו שכל מ"ש לעיל היינו בלא בטול לא הוי גט ובבטול הוי גט כמי שאנסוהו שלא כדין וליתא דאם אנסוהו שלא כדין אפי' בטל מתוך האונס לא הוי גט כשר דהוי גט מעושה בישראל שלא כדין והאי קושיא אפשר דליתא כלל דהרא"ש יפרש פי' דגט מעושה שלא כדין היינו שאנסוהו נגרש סתם אמנם כל שאמר לגרש ולבטל כל מודעא מרצונו הוי גט כדמוכח בההיא דערכין ובפ' מצות חליצה וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכמו שמוכרח לומר כן דעת רבינו יונה ז"ל שאפי' הוא לא כתב אלא שבגט יש לחוש משמע דמן הדין בגט נמי הוי דינא הכי וכמו שלדעת רבינו יונה צריך לפרש ההוא דגט מעושה בישראל שלא כדין כך תפרש אותו לדעת הרא"ש וא"כ אין כטעות הספר וא"כ גם מ"ש משמע מדבריו דבדין אפי' לא בטל הוי גט וזה טעות הולך לשיטתו שיש לומר שהרא"ש יפרש ההיא דערכין דרב ששת בסתם מגרש אבל מי שכופין אותו בדין אין צריך בטול מודעה אלא כשיאמר רוצה אני סגי דמה לנו ולמודעותיו כיון שהדין נותן שיגרש בעל כרחו וכן נראה מדברי רי"ו שכתב וז"ל מאן דמסר מודעא אגיטא פי' שהעיד עדים שהיה נותן גט זה באונס הוי מודעא ובטל הגט ואפי' כפוהו ונתרצה ליתן הגט אינו שום דבר עד שיבטל המודעא פשוט בערוכין הרי בהדיא שאם כפוהו ובטל מהני ואם כן בנדון דידן שנעשה בטול המודעות בכל תוקף ובכל התיקון שאפשר ודאי שכל המודעות כלא חשיבין ובטלין מעיקרן לפי דעת כל אלו הפוסקים לא נשאר אלא מה שאמרנו למעלה בשם הרשב"א שבטול המודעות לא הוי אלא שהמודעו' נסתלקו וכאלו לא נעשו אבל אינו כאלו נותן ברצון וכן כתב הריב"ש בתשובה קפ"ב ח"ל ואם היתה בלשון כולל אם הביטול ג"כ בלשון כולל המודעה ג"כ בטלה והחליצה קיימת וכ"ש שפסל עדים שאין כאן בית מיחוש לדברי הכל כו' עד ויהיו דברי אלה במי שלא ידענו שהוא אנוס אבל אם ידענו שהוא אנוס חליצתו פסולה וזהו שאמרו חליצה מעושית פסולה ואע"פ שבטל המודעא והמודעא כאלו אינה כיון שבטלה מ"מ האונס במקומו עומד ופוסל החליצה ע"כ וכן כתב הר"ן ז"ל. ואחר שנדע גט מעושה מה דינו אם פסול מן התורה או מדרבנן אחר כך נגזור הדין בנדון שלפנינו תנן בפ' המגרש גט מעושה בישראל כשר ואמרינן בגמרא אמר רב נחמן אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופירש"י להתירא להנשא. הרי נראה שאע"פ שאנסוהו לתת גט ע"י ישראל שלא כדין אינו בטל אלא גט פסול שאסור לינשא לכתחלה וכ"כ הרמב"ם סוף פ"ב מה' גירושין וז"ל לא היה הדין נותן שכופין אותו שיגרש וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגרש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט הרי שחלק בין אנסוהו ישראל שלא כדין לאנסוהו גוים שלא כדין דאנסוהו גוים שלא כדין כתב שאינו גט וכשאנסוהו ישראל שלא כדין כתב פסול לבד וכתב בפ' י' מה' גרושין שכל מקום שאמר בחבורו אינו גט הוי פסול מן התורה ואם נשאת תצא והולד ממזר וכשאומר פסול הוי פסולו מדרבנן ואם נשאת לא תצא והולד כשר. וגם ממקומו הוא מוכרח שאמר יגמור ויגרש משמע שכבר יש גרושין אלא שאינם גמורין כיון דמדרבנן פסול ואע"פ שהרמב"ם עצמו כתב בריש פ' א' מה' גרושין דעשרה דברים הם עיקר הגרושין מן התורה ואלו הם א' שלא יגרש אדם אלא מרצונו היינו למעוטי שאנסוהו לגרש ולא אמר רוצה אני אבל כאן מיירי שאנסוהו עד שאמר רוצה אני וא"ה פסול מדרבנן עוד שהרי כתב למעלה ואם הגוים אנסוהו מעצמם כו' עד הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול ולמה לא בטל גט זה כו' עד וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו ע"כ וכיון שבגמ' אמרי' חד לישנא לתרוייהו דקאמר באנסוהו ישראל שלא כדין פסול ופוסל והגוים שאנסוהו כדין פסול ופוסל כיהיכי דפסול ופוסל בגוים הוי מדרבנן כך פסול ופוסל דישראל הוי דרבנן ואע"ג דהיינו לפי דעת רב משרשיא דאמר דבר תורה גט מעושה בגוים כשר ומה טעם כו' ומסיק בגמרא דרב משרשיא בדותא היא מ"מ סבירא ליה להרמב"ם דהלכה כרב משרשיא כיון דמסתמא דתלמודא פ' חזקת הבתים קאמר הא אתמר עלה אמר רב משרשיא כו' ואע"ג דבפ' המגרש פריך לרב משרשיא משום הכי קאמר אלא דרב משרשיא בדותא ס"ל להרמב"ם דודאי לאו פרכא וכמו שתירץ בלשונו לההיא פרכ' דזה דעשוי שלא כדין עשוי ולא מהני כלל ומ"מ כשהעשוי כדין לא מקרי עשוי וכשאונסין אותו הגוים בדין לא מקרי אונס ומן הדין היה להיות גט כשר אלא משום גזירה וכשעשוי שלא כדין בישראל הוי גט מן התורה אבל בגוי' דלאו בני עשוי נינהו אפי' ריח הגט ליכא כך נ"ל לפי שיטת הרמב"ם: ועתה אני אומ' שכיון שבנ"ד גזרו הדיינים לאבי הנערה שיתן לארוס ממון אחר מלבד מלבושיו ומטלטליו ה"ל תלויה וזבין דזביניה זביני וכמו שמוכח מלשון הר"ש בפי' הנ"ל שכתב דכיון דאינו מקבל ממון כו' משמע דכל היכא דמקבל ממון דין זביני אית ליה וכי היכי דבזביני תלויה וזבין זביניה זביני הכא נמי אית לן למימר דמשום זוזי גמר ומגרש וכ"כ הרשב"א על מי שנתחייב בקנס סך מעות אם לא יגרש ואח"כ נתחרט ומחמת יראת הקנס גרש ראובן זה אלא שלא מסר מודעא תשובה נ"ל שגט זה מעושה ופסול כל שיודעין באנסו אע"פ שלא מסר מודע' שאין מסירת מודע' אלא היכא דשקל זוזי משום דסתמא דמלתא אגב אונסי דזוזי גמר ומקנה כל שלא מסר מודע' כו' עד ותלויה וגרש אינם גירושין דהא ליכא זוזי ואם נפשך לומר בתלויה וזבין הוא זה כו' עד לא היא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון ע"כ הרי משמע בהדי' דכל היכ' דמקבל ממון אפי' באונס היו גירושין וא"ת היינו דוק' היכ' שלא מסר מודע' אבל בנ"ד הרי מסר מודע' אף אתה אמור הרי בטל מודע' ומודע' כמאן דלית' דמי וכ"ת הרי כתב הריב"ש בתשו' קכ"ז וז"ל וא"כ בנדון זה שלוקח ממון בגט זה הדר הוו ליה כזביני ואין מודעתו כלום כל שלא כתבו העדי' ידענו באנסי' כו' עד אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונס' דזוזי גמר ומגרש ואפי' בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה אמנם אני אומר דכל שמקבל מעות בגירושין דמי לזביני לענין שאם ימסור מודע' צריך שידעו העדי' באונסו וא"כ לדעתו ז"ל אי ידעינן באנסי' אפי' איכ' ממון לא מהני מ"מ אני אומ' דאע"ג דס' הריב"ש אינה מוכר' דמאן פלג לן לו' דהיכ' דאיכ' זוזי דמי לזביני בהאי דבעי' למידע באונסי' ולא דמי לזביני דהתם אמרי' אגב זוזי גמר וזבין ובגט לא אמ' גמ' ומגרש וכמו שנר' מן הגמ' מההיא דתלויה וקדש כו' כאשר הרגי' הוא אלא שדחה בדחיית ואם כי איני כדאי לחלוק עליו ח"ו כי מי אני שאבא אחרי המלך מ"מ לדעת הרא"ש ודאי אינו כן אלא דדמי לזביני ממש שהרי לדעתו ליכא בין גירושי' לזביני אלא דבזביני בעינן למיד' באנסיה ובגרושי' לא בעינ' למידע באונסיה אלא דמסתמ' אמרי' דאנו' הוי כיון דמס' מודע' וכל זה מטעמ' דלא מקבל ממו' הא אי מקבל צריך למידע באנסי' ובין בהא ובין בהא כל שמבטל המודעות הוו זביניה זבוני וגיטו גט אפי' ידעינן באנסיה א"כ להרא"ש כל שבטל המודע' בזה ובזה שוים וכשיש ממון ג"כ שוים דבהא ובהא צריך לידע באנסיה ואי לא ידעי' אפי' לא בטל מודעות מעשה המכר והגט קיים הרי שלעולם הם שוים ואין הבדל בינ' אלא דבהא צריך לידע באנסיה ובהא לא צריך היכ' דליכא זוזי גם הנהו נמי דלא סברי כהרא"ש אלא דסברי דבגט אפי' ליכא אונס מודעיה הוי מודע' מ"מ הינוי היכ' דליכא ממונ' אבל היכא דאיכא ממונ' דמי לזביני ולא נחלק ביניהם כולי האי אלא כי היכי דבזביני תלויה וזבין הוי זביני בגט נמי כל שבטל המודעות הוי גיטו גט. ועוד שכן נר' מתשו' הרשב"א שפי' שהרי כתב ותלויה וגרש אינם גיר' דהא ליכא זוזי משמע בפי' דאי איכא זוזי הוי גט אפילו תלויה וא"ל דמ"ש דליכא זוזי ר"ל שאפי' נותן כל ממון שבעולם אין דמים לאשה וכמ"ש הריב"ש ז"ל א"א לפרש כן בדברי הרשב"א שהרי כתב אח"כ שאין זה כמקבל מעות כו' וק"ל וא"כ מטעם זה אני אומר דבנ"ד הבחורה הזאת מותרת והגט כשר אפי' שהיה אנוס' תלויה וגרש הוי והגט גט שאפי' היה הענין איסור תורה והרשב"א היה מתיר והריב"ש אוסר היה ראוי לנו לקיים דברי הרשב"א וכ"ש כאשר הענין אינו אלא בענין איסור דרבנן כמו שהוכחתי וקי"ל דספק דרב' לקול' וכשיש ב' פוס' שוים אזלינן בתר המקל בשל דבריהם ואפי' שיש לאומר שיאמר שדברי הר"ם אינם מוסכמים אלא שכשכפו ב"ד של ישראל שלא כדין הגט פסול מן התורה מ"מ כיון שלדברי הר"ש וכפי דברי הג"ה במיימון גם התו' וס"ה והרא"ש ובנו בלא ממון כיון שבטל המודעות הוי הגט כשר נוסף עליו הרשב"א שכתב דכשיש ממון תלויה וגרש הוי גט ואפשר וקרוב לודאי שגם הריב"ש אלו היה רואה תשו' הרשב"א היה מודה וכמ"ש מהררי"ק בתשו' שרש נ"ד כי כשהפוסק הא' באו דבריו בחבור מפורסם וראינו שהאחרון חולק יש להלך אחר אחרו' והלכה כבתראי דאינהו ידעי במילי דקמאי טפי מינן אבל כשבאו דברי הא' בתשו' אפשר שהאחרון לא ראה דברי הא' ואלו ראה היה מודה ובכי האי גוונ' הלך אחר הא' וא"כ מהאי טעמא אית לן למי' בנ"ד דגט זה כשר כיון דלדעת הרשב"א שהוא גדול המורים ג"כ ודאי כשר. וא"ת הרי שלדעת הרמב"ם אפי' בזביני כתב בפ"י מהל' מכירה שאם אמר לעדי מודעא הוו ידעין שכל קנין שאני לוקח לבטלה מודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות לזה האדם לעולם הרי המכר בטל ואעפ"י שקנו מידו לבטל המודעות על הדרך שבארתי. וכתב הטור ס"ס ר"ה וז"ל ואם מסר מודעא בטלה אח"כ כתב רב האיי דלא הוי בטול אפי' אם פירש בשטר זביני דזבין בדלא אנוס וחתום ביה בביטול מודעו לאו כלום הוא דההוא אניסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסוהו לאודיי ליה מאי דבעי וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכ"כ הרמ"ה ז"ל דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסלוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודע' קודם לכן דהודאת בע"ד כק' עדי' דמי מכל הני משמע עדיין החולי במקומו עומד ומאין נבק' רפו' אם נאמר הזה המגרש מסר מודע' על האופן שפי' ושכתב הרמב"ם כנז' הנה לכל אלו גאוני עולם לא מהני בטול והכל היה באונס אם כתוב וחתום שידעו באנסו של המג' ועוד נוסף מ"ש שכיון ששמו הדבר בכח הנבררים סתם והם גזרו עליו שיגרש הרי יש כאן אונס מכח החרם והשבו' שקבל לקיים גזרת הנבררים והוא לא חשב שיגזרו עליו לגרש בהחל' רק שיניחו הדבר בבחירתו באופנים אחרים וכפי הנר' עדיף עפי מההוא דהרשב"א שהביא הב"י ונזכר למעלה דאילו התם קרובי האשה והבעל כרצונו באו בהסכמה לגרש ושמו קנס בפי' ואח"כ נתחרט וכתב הרשב"א דהוי גט מעושה כ"ש בנ"ד דאפשר לו' דמעיקרא לא סליק אדעתיה דהאי לגרש ואע"ג דבנ"ד איכא ממון מה שלא היה שם ולדעת הרשב"א הוו גרוש' מ"מ מה נעשה לדעת כל אלו הגאונים הנז"ל שנר' מדבריהם שכל שידענו באנסו לא מהני בטול במכר וכ"ש שנ"ל כן בגי' מ"מ נר' שנוכל להתיר בחורה זו להנשא שהרי כתב הרשב"א בתשו' אלף ס"א וז"ל מי שמסר מודעא על זביני וכתב בשטר המוד' ידענא באנסי' ובשטר המכר כת' בדלא אניס ושהוא מבטל כל מו' הסכימו גדולי האחרונים שביטול זה מועיל כו' עד וכל היכ' דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס אינה כלום וכ"כ הטור ח"מ בשם הרא"ש א"כ הרי זכינו שלדעת התוס' והר"ש והרשב"א עם רוב האחרונים שבזמננו גם הרא"ש עם בנו דהוו בתר' מהרשב"א הסכימו לדעת א' דמהני ביטול בזביני דאיכא מעות וא"כ גם בנ"ד הוי כזביני כנז"ל ומהני נוסף עוד הרמ"ה ז"ל שאעפ"י שדעתו כדעת הרא' דלא מהני ביטול עד שיעידו בסלוק האונס מ"מ כבר כתב או שהודה כו' ובנ"ד כבר הודה ונשבע ע"כ שלא מסר מודעא לא נשאר אלא רב האי והרי"ף והרמב"ם שהיינו יכולים לו' הלכה כבתראי מ"מ מי הוא זה יערב לבו להקל ראשו בדבר ערוה נגד גאוני עולם אשר הם עמודי ההוראה אלא שמצאתי ראיתי בב"י שכתב וז"ל ורבינו האי כתב במקח וממכר תדע איך תבטל המודעה כגון שחדש כת' המכר פ"ב ונסתלק בכל ודוקא בזביני אבל בגיטי אפי' מו' דנפשיה מודה היא ואי בטיל למו' בפי' וא"נ אנסוהו לבטל המודעא ה"ל כדין גט מעושה בישראל וכשר ובמתנה אי אנסיה לבטולי אנסא דנפשיה בטל אבל אנסא אחרינא דידיעה לא מהני בטול עד דכתב ידעינן אנסיה וידעינן סלוק' כו' עד ובגט אפי' באונס דידוע ע"כ זכינו לראות דלדעת רב האי גאון הגט כשר וידענו חדוש גדול לא שיערנו דגט קיל מזבי' ומתנה דבמכירה ומתנה דמכירה ומתנה אי ידיע לנו אנסיה לא מהני בטול מו' ובגט אפי' באונס ידוע מהני בטול ואין ס' דמיירי בכל אונס בין כדין בין שלא כדין דומי' דמכר ומתנה דמיירי באונס שלא כדין דאי' כדין אנסוהו במכר ומתנה מה לנו ולכל מודעותיו אלא מיירי בסתם אונס מכר ומתנה דשלא כדין ואפ"ה קאמר דבגט מהני וטעמא דמלתא נלע"ד דכיון דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש כל שמסר מודעה ובטלה אפקיעו רבנ' לקיד' מיניה בהאי גיטא וכדמות ראיה לזה מצאתי בתשו' הרשב"א סי' אלף קס"ב וז"ל ומיהו ודאי זימנין דמפקעי קדושי' מחשש עיגון וכדאמ' אין טענת אונס בגיטין ואע"ג דלגבי ממונא הוי טענה אפקיעינהו רבנן לקדו' משום צנועות ומשום פרוצות וקא יהבינן טעמא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקי' רבנן לקדושי' מיניה ואף על גב שגם נותן טעם אחר מ"מ אכתי אית לן ראיה ומטעם זה נתיישב קצת ספק שהיה לי על הרמב"ם שבפ' ז' מהלכות גרושין כתב דין בשמסר מודעא על הגט ובטלו כו' וכתב לסוף תקנה לזה עד שכתב ולא יכריחוהו לי לך עד שיגיע גט לידה כדי שלא יצא ויבטל קרוב הדבר שנר' שיש אונס ואנו מכריחים אותו לעמוד ועוד דנר' דסתם מודעא איכא אונס והרמב"ם בסתמא מיירי ועכ"ז מצא תקנה בביטול הנז' ובפ"י מהלכות מכירה לא מצא תקנה למודעא כל היכא דאיכא אונס אלא שאפשר שגם הרמב"ם סבר האי סברא דרב האי גאון ואע"ג שהרב מ"מ ז"ל כתב וז"ל ודע ג"כ שאין דברים אלו אמורי' אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין גט זה המעושה סוף פ"ב מ"מ אני תמיה דעשוי דפ"ב היינו מתני' דפרק המגרש דמיירי בלא מודעא כלל ובלא בטול אלא בסתם גט והתם הוי פסול דרבנן כנ"ל ופ"ו איירי במודעא בגט בטל מן התורה וא"כ מה ענין זה אצל זה וכאן היה לו לפרש אי ידעינן באונסיה אם לא מה דינו אלא מדסתם נראה דאין חילוק בין איכא אונס ובין ליכא כל שבטל המודעא בלשון התקנה הנז' שם הוי גט כשר ובסוד' פ"ב מיירי בלא בטול מודע' כלל כנ"ל וא"כ אפשר שגם הרי"ף ורב אלפס יודו כלם לסברת רב האיי נמצא לדע' הכל הגט כשר ויש לנו לסמוך ע"ז כיון שלדעת רוב הפוסקים הגט כשר ובפרט האחרונים וגם לדעת רב האיי ולדעת הרמ"ה לא נשאר אלא קצת ספק בהרי"ף והרמב"ם אי סברי הכי אי לא בפה מלא יכולין אנו לסמוך על המתירים אפי' שלא היה שעת הדחק כ"ש שנר' מסתמא דאיכא שעת הדחק מהרשע המגרש כי אין ספק שנראין הדברים שכל דרכיו עקלקלות נוטים אל הרשע ואל הפשע ועו' שיש ג"כ אמתלאות מוכיחות שענין המודעא שוא ודבר כזב ככתוב בקונטרוס וע"כ אני סומך על מה שכתבתי ומסכים בהכשר גט וברפוא' הבחורה הזא' מרת תמר ושושנה כתמר יפרח. כלל הדברים אני אומר שבחורה זאת מרת תמר מב"ת היא מותרת להנשא לכל מי שתרצה לבד שלא יהיה כהן כי הגט שנתן לה כשר היה ומגורשת גמור' היא מן הטעמי' שכתבתי כפי מה שהשגתי גם משכנתי עצמי לכך בלבי שלם כאשר ראיתי רובי הראיות הכתובות בעט ברזל איך המגרש כוונתו ורצונו היה לגרש אלא שנטה אחר הבצע וכבר נעשה רצונו אלא שאפשר שאח"כ ברשע ופשע זייף וחתם חתימות מזוייפות כפי מה שהועד עליו ואולי אם היה המסייע מרמה העדות מן המודעות שיש למגרש היה מתגלה קלונו חרפתו ובושתו איך הכל היה פלסתר ואין ספק כי עתיד ליתן את הדין עכ"ז אשר ע"כ אני מסכים עליו כל מה שגזרו הרבנים רבני ויניציא ופירדה כי יפה דנו אותו ויפה חייבוהו בלי ספק אך אמנם לא רציתי ליגע בכבוד הרב המסייעו כי אע"פ שדעתי הוא הרבה אשמה בענין העלמה זאת להעלי' הנעלם מ"מ כבר אמרו כסהו כלילה ואף כי היה אפשר הייתי נוגע בכבודו כדי להסכים עם הרבים זה היה אם היינו קרובים אמנם עתה שרב הדרך בינינו חלילה לי ודי במה שכתבתי. ומ"מ כבר כתבתי שאפי' אם נניח שמסר מודעא היותר קשה שאפשר שכל דבריו נתבטלו והבל המה אין ראוי לשום להם לב:

249

ר״נועל ענין המחלוקת שנפל בתחלה באו יכנוס או יפטור לבתולה הזאת אם הדין עמה או עם הארוס שהיה אומר תשב עד שתלבין ראשה גם כי לא היה צריך לדבר כזה אחר שכבר הורה המנגד שעשה בזה תנאי החכם המורה על האמת מ"מ הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ואמינא כי גם שהדין והאמת עם הבחורה לשון הטור א"ה נתן מקום לטעות יותר משאר הפוסקים בהאריך לשון ולומר הפוסק מעות לחתנו כו' שאחר שהאמת שעכ"פ כיון שפסק האב לכ"ע בין היה לו יכולת ובין לא היה לו יכולת ובין שהוא לפנינו ובין שהלך למדינת הים לעולם יכולה הבת לומר כנוס או פטור אמאי לא סתים ותני הפוסק מעות לחתנו ולא רצה ניתן והחתן אינו רוצה לכנוס אלא א"כ יתן לו מה שפסק יכולה היא כו' אלא מדתני והחתן אינו יכול כו' מכלל שאם היה אפשר לחתן להוציא מידו כגון שיש לו או אם אינו יכול להוציא היום שמא למחר או ליומ' אחרא יהיה לו יכולת להוציא כיון שיש לו דין שאינו בנשואין שניים תשב עד שתלבין אלא שאני אומר שאם היינו אומרים שכן כונתו קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דמדיוקא דרישא משמע כפי מש"א שאפי' שהאב פסק יכול הארו' לומר תשב וכו' ומדיוקא דסיפא משמע דלא משכחת לה שיוכל הארוס לומר תשב אלא כשהיא פסקה עלעצמה הא לא פסקה ע"ע בשו' אופן לא מצי הארוס לומר תשב וכ"ש לפי דעת הטור שפסק שאפי' פסקה היא לפני אביה יכולה היא שתאמר כנוס או פטור א"כ לא משכחת צד שתלבין ראשה אלא כשפסקה היא לבד שלא בפני אביה וחלוקה זאת פשיטא היא טובא וא"כ לפלוג ולתני ברישא בד"א בשאין לו אבל יש לו תשב כו' והוי רבותא טפי אלא ודאי הכי פירושו הפוסק מעות לחתנו ולא רצה ליתן לא מבעיא אם החתן יכול להוציא מיד חמיו ומתעצל או פושע שיכולה שתאמר כנוס או פטור ורד עם אבי לדין שכל העומד לגבות כגבוי דמי אלא שהחתן אינו יכול להוציא כו' יכולה היא שתאמר כנוס או פטור ובתנאי זה שהגיע הזמן שאמרו ז"ל נותנים לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל כו' וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש וגם שהיה אפשר למתעקש שירצה להתעקש בלשון הטור לדחות הקושיא שהקשיתי מ"מ קושטא דמלתא הכי הוא מסכים עם מ"ש הר"ן ז"ל. ומ"ש הר"ן וז"ל ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קדושין מיירי דבכי האי לכ"ע יכולה לומר כנוס או פטור כיון דבידו לכנוס דמשמע קצת שלא אמר כן הר"ן אלא באפשר לומר ולא פסיקא ליה מלתא כול' האי אינו כן אלא פירוש דמלתא לע"ד בתרי אנפי חדא דהאי דקאמר הר"ן ואיפשר לומר אינו בבחינת הדין דכשפסק בשעת קדושין ויש לו דיכולה היא לומר כנוס או פטור דהא פשיטא וכ"כ הר"ן בפירוש בפ' מציאת האשה על משנת הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר כו' ופרש"י אבל לאחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה ע"כ וכתב עליו הר"ן וז"ל והוא תימא דהא קי"ל כאדמון דאמר לקמן בפ"ב דייני גזרות יכולה היא שתאמר אלו אני פסקתי לעצמי כו' אלא הכי פירו' אלו היה אחיו קיים כונס ומוציא ממנו בדיינים דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא כמו שנפרש בסמוך ואפשר לדעת רש"י דלאחיו אם פסק אביו מפני בתו תשב כו' אבל לאחיו יכול שיאמר לו חלוץ או יבם מ"מ למדנו דעת הר"ן בפי' דהיכא שפסק לו האב בשעת קדושין ויכול להוצי' בדייני' כונס ואח"כ ירד לדין עם חמיו א"כ מ"ש ואפשר אינו אלא דמהדר למה שהראב"ד פירש דמיירי שמת או שהלך למדינת הים ואין שם נכסים כלל דביש נכסים כיון דדברים הנקנים באמירה הן גובין מנכסיו עכ"ל הראב"ד לדעתי ודברי הר"ן עלה ראב"ד מכאן ואילך ואמר שאע"פי שהראב"ד פירש דמתני' מיירי בשמת או שהלך למ"ה ולכך הוצרך לומר שאין שם נכסים אמר הר"ן שאפשר שמיירי בשעת שדוכין וא"כ א"צ לומר דלית ליה נכסי אלא אפי' אית ליה נכסי כיון שלא היה בשעת קדושין לא יגבו ממנו וזה נר' לי אמת אי נמי אפשר שמ"ש אפשר הוא רבנן דפליגי עליה דאדמון דסברי תשב כו' וכתב דמה דפליגי רבנן עליה דאדמון היינו בפסק בשעת שדוכין דאז אינו חייב האב מן הדין וא"ה תשב כו' ואדמון סבר כנוס אופטור אבל כשפסק בשעת קדושין אפשר דאפי' רבנן מודו לאדמון דיכול' לו' כנוס אופטור וא"כ לאדמון דהלכה כוותיה כ"ש דיכולה לומר כנוס או פטור כשפסק בשעת קדושין כיון דאפי' רבנן דפליגי עליה בשעת שידוכין מודו בשעת קדושין לאדמון ואפי' בשעת שידוכין אומר יכולה היא כו' כל שכן שיאמר כן בשעת קדושין כנז"ל:

250

רנ״אגם על מה שטען הארוס כי שלא כדין הכריחוהו לבא לוניציא ושזה היה א' מן האונסים גם בזה נתן יד החכם המסייעו כפי הנר' איברא שגם שהיינו מודים לדבריו ששלא כדין הכריחוהו לבא שמה אין זה אונ' לענין הגט שהרי מעולם לא הכריחוהו על הפריד' בהחל' אלא שיבא ובידו אח"כ הברירה לכנוס אם ירצה ואם כדי שלא לבא היה מגרש אז היה לו מקום לומר שהיה אנוס על הגט גם שאפי' הכי היה אפשר לומר דלא מיקרי אנוס ולא אחוש להאריך כאן בזה שכבר יובן זה במ"ש למעלה בעיקר הדין אבל מ"מ בין הכי ובין הכי כיון שלא הכריחוהו רק לבא והוא קיים הגזרה ובא הרי נסתלק כל האונס ולא נשאר מקום כלל ועיקר לערער אך אם באנו לבאר מציאו' ההכרח שהכריחוהו לבא אם היה כדין גם כי אני יודע בודאי שכל דברי הרב המופלא מהר"ם מפדואה ז"ל הם דברי אלדים חיים ואחר שמידו היה ההכרח אין ספק שאין להרהר אחריו כי מי יבא אחרי המלך אמנם במקומות אחרים הייתי אומר כמ"ש מהר"ה בתשובה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ואין כופין לאשה לצאת ולא לאיש לגרש דע"כ לא אמרינן כנוס או פטור אלא היכא דרוצה לעגנה אבל כל עוד שהוא אומר תבא אצלי ואשאנה לא כפינן ליה אלא היכא דאיכא גלוי מלתא לצד אחר וטעם לדבר אני אומר שלא כמ"ש החכם ה"ר ברוך עזיאל נר"ו דשאני תשובת מהר"ם כו' דודאי כל מעיין בתשובה יודה דלאו דוקא במעשה ההוא קאמר מהר"ם הכי דבכל ענין קאמר מכח הראיות שהביא וק"ל ועוד שאני רואה שהוא ג"כ מחלוקת שני גדולי הדור מן האחרונים הלא הם הריב"ש והרשב"ץ שהרי הריב"ש כתב בפשיטות שבמקום שאין כאן עדים איך היה התנאי אינו יכול לכופה לילך למקומו אחריו לנשואין אלא ישאנה במקומה ואחר תלך ואם לא ירצה יפטור אותה בגט ע"כ והרשב"ץ נראה סברתובהפך ממש שכן כתב שהפירו' בעיקר הדירה אם לא היה מודה היה נאמן כו' עד שאפי' בשתי ארצות היה יכול לכופה כדתניא בתוספתא שהביא הרי"ף בסוף כתובות בן יהודה שארס בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה כו' ואין לדקדק מתיבת נשאה שכבר דחה זה מהר"ם בתשובה הנז' וא"כ מי יכניס ראשו בין הרי' גדולים אלא ודאי דברי התשובה עיקר אלא שאני אומר שאין זה אלא במקום שאין דבר מגלה כונתם כמו תנאי או דבר אחר אבל במקום שהיה גלוי מילתא שהנשואין יהיו במקומה או במקומו אז ודאי יש לעשות כפי ההודאה מהגלוי מלתא ובנ"ד ודאי היה גילוי מילתא שהנשואין היה הכונה שיעשו בוניצי' כמ"ש מהר"ר ברו' ויש לסמוך ע"ז כיון שמהר"ם גזר על הארו' שיבא לכנוס או לפטור ולהיות אין זה נוגע לעיקר הדין כמו שכתבתי לא חששתי להאריך בזה:

251

רנ״בשאלה יעקב בבחורתו אהב את רחל ובאהבתו אותה בימים אחדים בא עליה ונתעברה ממנו והוא לא ידע ושם לדרך פעמיו אל ארץ אחרת ויהי לתקופת הימים בשובו אל ארצו באש' היה שם אהלו בתחלה ותשאל הנערה רחל הנז' גט ממנו באמרה היותה זקוקה ועגונה באלמנות חיות בעבורו יען כי כיון שנתפרסם שילדה ממנו הרי הוא כמאה עדי ביאה והוו קדושי ודאי לפי סברתה. ואף גם זאת כי דבר כזה ברור כשמש ואין בו פקפוק כי אם לעזרי לב שונאי האמת אל ישים אדוני בי עון אשר חטא כי אשאלך ותודיעני בפום ממלל רברבן להכרית לשון מדברת שפתי חלקות דמלה כדבה ושחיתה כזאת בודים מלבם ובקול ענות גבורה שאל ישאלו קרובי הנערה לחרף ולגדף את יעקב הנז' וימהר יחישה את דברו הטוב אשר ידבר כי אליו נשאתי נפשי ועיני תלויות להשיב חורפי דב' ושלום תורתו ושלמותו יאיר עינינו וישמח לבנו יום יום יעלה במעלות התהלות.

252

רנ״גתשובה

253

רנ״דעם היות דבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא עד שנראה יגיעת בשר ולהג הרבה לכתוב פסק בדברים אלה מ"מ אחר שעונות הדור גרמו נצטרך לכך ראיתי לכתוב המקום שהיה אפשר לטעות בו קצת עם היות שכפי האמת לא מבעיא אם הבחור מכחיש ואומר שלא בא עליה אלא אפי' יודה שבא עליה אלא שלא היה רק בדרך זנות ובמקרה בעלמא שלא בפני עדים לא עדי יחוד ולא עדים אחרים ודאי הוא נאמן ואפי' שבא עליה בדרך אישות לפי כונתו וכונתה אלא שלא היו עדים בדבר אין צריך ליתן גט וכ"ש דאין כופין אותו לכך כמו שנבאר לקמן בס"ד. והטעם שידוע הוא אפי' לתנוקת של בית רבן ההבדל שיש בין איסור ערוה לממון דאלו ממון לא איברו סהדי אלא לשקרי אבל אדם המוד' לחבירו שמכר לו דבר מה או נתן או מחל אפי' בינו לבינו כדרך הקניות או המחילות אפי' אין עדים כלל נתקיים הדבר כאלו עושה בפני ב"ד הגדול שבירושלים אמנם על ענין ערוה קיימא לן אין דבר שבערוה בפחות משנים דגמרינן מג"ש דבר מדבר נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן שנים אף כאן שנים לפיכך המקדש אשה בינו לבינה אפי' שניהם מודים בדבר אין הקדושין קדושין כלל ואפי' על פי עד אחד וכדאמר שמואל בפרק האומר ואע"ג דיש קצת מן הפוסקים מחמירים בעד אחד להצריכה גט משום חומרא מ"מ רווחא שמעתת' דלא חייש' לה כלל כי ה"ג והרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים וגם רוב האחרונים זכר כלם לברכה לא חשו להני קדושין כלל וכ"ש היכא דאיכא הכחשה מא' שאז אפי' לדברי המחמירים עד אחד בהכחשה אינו כלום לכ"ע ומטעם זה כתב הטור א"ה ז"ל בתחלת הלכות קדושין וז"ל אין האשה נחשבת אשת איש אלא ע"י קדושין שנתקדשה כראוי כו' עד ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו וצא ולמד מתשובת הרא"ש ז"ל שהביא שאפי' ידענו שהיתה מיוחדת לו ומשרת בביתו לא חיישי' לקדושי' כל עוד שלא נתיח' עמה בפני עדים וכ"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ואם קידש בביאה אומר כו' ומתיחד עמה בפני שני עדים ובא עליה וכ"כ הטור בפירוש סי' ל"ג בביאה כיצד הרי את מקודשת לי בביאה זו או בא' מהלשונות ונתיחד עמה בפני עדים כו' הרי בפי' גדולה מכל מה שאמרנו שאפי' שנתיחד עמה בפני עדים אם לא אמר לה הרי את מקודשת לי או אחד מהלשונות שמשמעותן לשון קדושין לא הוי כלום וצריך שיאמר לעדים שלשם קדושין מתיחד עמה ואז אמריי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובלא"ה לא חיישינן לקדושין כלל וא"כ פשיטא ופשיטא דבנ"ד דבחורה זו טועה גמורה בלי דעת כי חשבה דהוי קדושין משום שנתעברה ממנו וילדה כנז' בשאלה ואינו כן דלא מבעיא אם הבחור מכחישה כאשר אמרנו אלא אפי' יודה לה שממנו נתעברה ליכא למיחש ותנשא למי שתרצה ולשוא מתעגנה עצמה כי אינה צריכה לכך:

254

רנ״הוגדולה מזו תנן בפ' הזורק המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני כו' במד"א בנתגרשה מן הנשואין אבל נתגרשה מן האירוסין אינה צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה הרי שאפי' נתגרשה מן האירוסין לא חיישינן ליחוד אפילו דאיכא עדים וכ"כ הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בפירוש דמן האירוסין אע"ג דאיכא עדי יחוד לא חיישינן להו ואפילו שלדעת הגאונים ז"ל כל שבה על אשה בעלמא צריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ז מהלכות גירושין הרי הוא ז"ל חולק עמהם וכן הרא"ש ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל שלא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגיר' אבל בשאר נשים מן הסתם בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא לשם קדושין וידוע א"כ דהלכה כבתראי וכמו שכתבו הפוסקים כלם מפני שהם ידעו דברי הראשונים יותר ממנו ולא נראה להם דבריהם וכ"ש שאפילו לדברי הגאונים ז"ל כתבו שבא עליה בעדים וכמ"ש בלשונו הרמב"ם ז"ל וידוע שאלו העדים צריך שידעו הוא והיא בשעת ביאה שיש שם עדים רואים אותם הא לאו הכי אפי' יש עדים רואים אותם והם או אחד מהם אינם יודעים שעדים רואים אפי' לדעת הגאונים אינו כלום וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"כ הוא ז"ל שראה תשובת הרשב"א שכתב כן והטעם ברור שאם שניהם אינם יודעים בעדים אמרינן דמש"ה נתייחדו מפני שידעו שכל העולם יודעים שקדושין בלא עדים אינה קדושין וא"כ בנ"ד אין טעם כלל לדברים שאומרת שכיון שילד' ממנו שהרי הוא דבר מפורסם והוי כמא' עדים דלא היא שאפי' הוא יודה בכך אינה צריכ' גט כיון שלא היו עדי' בשעת ביא' וזה אפי' לדעת הגאוני' דלדעת כל האחרוני' אפי' הכי אינה צריכה גט כנ"ל ועתה הנני בא להורו' לע"ד מהיכן אפשר לטעות להצריכו לבחור הזה שיתן גט:

255

רנ״וגרסינן בפ' יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה איתתי למא' אמ' להו חזיא לכהנא רבה א"ר למאי ניחוש לה חדא דאמר חזיא כו' ועוד הא אמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה אביי והא כי אתא רבי יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אמר ליה לא קא משנינן כאן למפר' כאן להבא אמר ליה ואשינויי נקום ונסמו' אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה ע"כ וכתב' הרי"ף בהלכות והכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות גרושין פ' י"ב וז"ל אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן כו' עד לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו ע"כ א"כ היה אפשר לומר שבנ"ד נמי נימא מה איכפ' לך אם אמת הדבר שאינה מקודשת ואין אתה רוצה בה תן לה גט בפנינו הא לאו מלתא היא כלל חדא דתנן בפ' החולץ מי שהיה נשוי לשתי נשי' ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ופירש"י ז"ל היתה אחת כשרה לכהונהואחת פסולה כגון שנתגרש' מאיש אחר חולץ לפסולה ולא יפסל הכשרה לכהונה וכן אמר רב יוסף בגמ' כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם והכא נמי בנ"ד למה יפסלנ' לכהונה דבשלמא התם שהוא אומר גרשתיה כבר היא פסולה אבל בנ"ד שהיא כשרה לכהונה למה יפסלנה ואין לומר מה איכפת ליה כיון שהיא רוצה בכך דמ"מ הוא אינו רוצה לעשות דבר שלא כהוגן ועוד כי היום או מחר היא תתחר' ויהיה מעוות לא יוכל לתקון וגם אין לומר דהכא נמי כבר היא פסול' לדעתו שלא קדשה והוה ליה זונה כבר שנבעל' בזנות שלא לשם קדושין הא נמי ליתא דלכ"ע אינה זונה ליפסל לכהונה אלא כשנבעלה לחייבי כריתות או מיתות בית דין ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל לחייבי לאוין השוין לכל או לחייבי עשה השוה בכל אבל פנוי שבא על הפנויה לא עשאה זונה וכשרה היא ואינו רוצה עתה לפוסלה:

256

רנ״זואפי' את"ל דהאי טעמא לא סגי כיון דהיא רוצ' בכך מ"מ איכא טעמא אחרינ' שאם זה הבחו' יגרש אשה זו יאסר בקרובותיה אמה ואחותה וכיוצא בהן מן העריות הנמשכות מחמת שאר א"כ למה נאסור אותן עליו בכדי ואע"ג דבהא נמי היא נאסרת בקרוביו אין טעם בזה שלא מפני שהיא רוצה להפסיד קרוביו נעשה נמי עמו שיפסיד קרובותיה ועוד שהרי אמרו בגמ' בפ' המדיר רבא אמר הכא באשה חשובה עסקינן דאמר לא ניחא דאיתסר' בקרובותי' ובאיהי לא אמרינן הכי משום דאמרינן אשה בכל דהו ניחא לה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הרי שיש הפר' גדו' בין איש לאש' הכא נמי אמרי' אף ע"ג דהיא רוצה גט ואינה מקפדת על קרוביו משו' דהיא בכל דהיא ניחא לה ותמצא רבים אחרים רצויים אצלה אבל הוא יאמר אני איני רוצה לפסול על עצמי קרובותיה וכן אמרינן בפירוש בקדושין פ' האומר על משנת האומר קדשתיך איתמר רב אמר כופין ושמואל אמר מבקשין ופרי' בגמ' אהייא אילימא ארישא לאו כופין איכא ולא מבקשין פירוש דכיון שהיא אמר' לא קדשתני היא מותר' בקרוביו וטוב לו שלא יגרשנה כדי שלא תאסר היא בקרוביו אלא אסיפא פי' היכא שאמרה היא קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמאי ופירש"י ז"ל בשלמא מבקשין ממנו ליתן גט צריך בקשה לאסור עצמו בקרובותיה כדי להתירה להנשא הואיל ואין חפץ בה. הרי בפירוש שאם לא ירצה הוא ליתן גט אין לנו לכופו כלל רק לבקש ממנו אם ירצה ואם לאו לא משום דמפסיד ואע"ג דמתוך לשון הרמב"ם ז"ל משמע לכאורה דכיון דאיהו אמר לא קדשתי' והגט אינו נותן אלא בשבילה אין לו הפסד ש"כ בפ' תשיעי וז"ל כל מקום שאמרנו שאמרה האשה לאיש קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מבקשין ממנו שיתן לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד משמע דאינו נאסר בקרובותיה דאלו נאסר הרי יש הפסד כבר כתב הרב מגיד משנה ז"ל שאפשר שכונת הרמב"ם ז"ל באומר שאין לו בזה הפסד רוצ' לומר הפסד ממון ומ"מ אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל לא אמר אלא מבקשין הא אי לא בעי לא כפינן ליה כלל וכן הוא האמת בודאי ועוד דבנ"ד אפי' מבקשים ליכא לכ"ע דכיון שהיא אינה אומרת שקדשה בפירוש רק שטוענת דכיון שבא עליה וילדה ממנו כו' כנז' בשאלה היא טועה וחושבת שיש בזה צד קדושין אומרים לה שאינו כן ודאי ואם על כל פני' היא תאמר מה איכפת ליה כו' א"כ נראין הדברים שאין כונתה רק שתיפול עליה שמא דאישות עליו והיא אם חושש' לכבוד כזה פשי' ופשי' דאפי' בקשה לא נבקש ממנו שיפגו' כבודו דלמה לנו לבקש ממנו שיפגום בכבודו בשביל כבוד' או בשביל שטותה גם פשיטא שאין כאן ריוח ממון שפשיטא דלכ"ע בזמן הזה אפי' ארוסה גמורה אין לה כתובה וסוף דבר כי כל מ"ש אינו אלא לרווח' דמלתא ואפשר ללמוד במקומות אחרים אבל בנ"ד פשיטא ופשיטא שאין שום צורך כי הדבר פשוט מעצמו שאין כאן חש' קדושין כלל ועיקר ואם רוצה היא לתת אצבע בין שיניה ולעגן עצמה בשביל שרוצה גט יאכל כדי עורה והוא אינו חייב לתת לה גט כלל:

257

רנ״חראיתי דברי החכם הפוסק נר"ו ושמחתי כי לא הניח צד לחומרא שלא ביאר וכן הצדדים אשר מחייבים ומורים שראוי להקל ש"ע הכל לפניו ומענותנותו לא רצה להתיר לסמוך על דעתו ול"נ להתיר בלי ספק אך קודם אומר כי יש לי דברים נראה לא צדק בהם והם אלו א' שכתב וז"ל וגם הרמב"ם שסבר שצריך עדים שעשאו שליח ה"מ לכתחלה כו' הא ודאי פשיטא א"א לומר כך מכמה טעמי א' שהרי בשלוח הבעל כתב שאין צריך עדים ואי לכתחלה מי אפשר לומר כן הא ודאי פשיטא שצריך לכתחלה. ותו הרי כתב הריב"ה וז"ל וא"א הרא"ש כתב כדברי הרמב"ם והי' מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים ואי הרמב"ם והראב"ד פליגי לכתחלה יעלה על הדעת שיאמר הרא"ש ששליחות האשה אין צריך עדים אפי' לכתחלה זה אי אפשר ותו הרי כתב הרב מ"מ ז"ל שנלמד כן מגט שאמר בפ' התקבל בגיטין שצריך עדים במנוי ותו הרי כתב הרשב"א והביא לשונו הר"ן בהלכות אבל שליחות דידי' לא צריך אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה משמע בפירוש דבאשה לא סגי ולשון זה משמע ודאי אפי' בדיעבד ואין קושיא ממ"ש המ"מ שהסכימו המפרשי' מבעל העיטור שאינו מסכי' לדברי הרמב"ם שדרור א' לא יעשה קיץ והרש"ץ הוא אחרון אולי לא ראהו הרב מ"מ וכן הוא ודאי שכ' הראב"ד וז"ל וראב"ד כת' תמיה היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ואפי' ב' מודים א"כ מה מועיל הודאת השלי' המש' הרי לך בפי' שאפי' בדיעבד לא סגי אי ליכא עדים והר"ן מסכים לדברי הראב"ד וע"כ לא פליגי הרמב"ם והראב"ד אלא בשליח דידיה אבל שליח דידה לא פליגי ועיין בב"י ז"ל שהדבר ידוע וברור מאד כמו שכתב גם במה שכ' וז"ל ואף לדברי הרשב"א ז"ל שאין האב נעשה שליח בקבל' קידושי בתו צ"ל הכי כו' האריך להכריח שלא אמר כן אלא לכתחלה כאלו עלה במחשבה שאם עשה הבן או הבת שליח לא מהני והשוה זה למ"ש במה שהצריך הרמב"ם עדים בשליחות קבלת האשה ח"ו לומר כן שענין הרשב"א הוא פשוט יותר מביעתא בכותחא שלא אמרה הרב כן אלא לכתחלה ולא עלה על דעת בן אדם לומר כן בדברי הרשב"א וכי היה לנו לחשו' שלא ראה הרשב"א הגמ' דאמרה התם בפ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מנייהו כסא דחמרא יהב לחברי' א"ל מקדש ברתיך לברי כו' עד ודלמא שליח שוויה ומשני לא חציף איניש ואם איתא דשליחות הבן לא מהני מה הקשה המקשן ודלמא ותו מאי משני לימא לא מהני סוף שדבר זה אינו עולה במחשבה אבל דברי הרמב"ם במה שהצריך עדים בשליחות קבלת קדו' הוא דבלאו הכי לה סגי בודאי:

258

רנ״טעוד כתב צד להתיר בלא גט מס"ס ס' מיחה ס' לא מיחה וס' אם היו שם עדים ונר' שכונתו לומר ואת"ל שלא מיחה ס' אם היו שם מה מועיל כל זה אם אנו חוששין לקלא ולא מבטלינן אלא כשיצא האמתלאה בשע' שיצא קול הקדוש' אבל בנ"ד שהוחזקה קלא כמה זמן וכתב מהררי"ק ז"ל שרש פ"ו וז"ל דהא פשיטא דכיון דיצא הקול זמן ארוך כ"כ בלי הפסק שהיתה ארוסתו וכן הוחזקה בעירה וחוץ לעיר שיש להחזיקה בחזקת מקו' וכ"כ בסו' דבריו אבל הכא דאיכא חזקה טובא פשי' דלא צריך שיתחזק בב"ד ע"כ היינו נ"ד וכבר הרגיש הח' נר"ו זה ונטה לבקש טעם אחר משום דהוי קול ושוברו עמו ואי הכי למה לן לאטרוחי טעמים מטעם ס"ס שהוא נר' עושה הספק פי' כמו שהוא רוצה אני אעשה הס' באופן שאין כאן ס"ס אלא ס' א' בלבד שאני אומר אשה זאת וודאי קדשה אביה דלמא ארצויי הרצת היא לאביה ואין כאן אלא ס' א' דמ"נ היא מקו' דלמא קטנה היתה ואת"ל שודאי גדולה היתה דלמא ארצויי הרצת לאביה ויש לנו לומר בן מחמת טעם הח' יותר מלומר ס"ס כלל אי ישס' אם היו שם ב' עדים כשרים פשי' דלית נגר ובר נגר דיפרקינא אבל אם יתברר כמו שנר' בתחלה שלא היו שם אלא שני עדים ויתברר פתח בא' מהם היה פסול דאו' הייתי ממשכן נפשי להתיר אעפ"י שעדיין היה מוצא מקום להחמיר מי שהיה רוצה להחמיר כמו שאבאר בס"ד הריב"ש כתב בתשו' ק"ע וז"ל והרמ"ה כתב דאפי' למ"ד לא מבטלינן קלא ה"מ היכא דלא אשתכח ריעותא דמבטל ליה לקלא לגמרי אלא כגון אמתלאה וכיוצא בו דבר ס' הוא ומס' לא מבטלינן קלא דחיישינן ללעז אבל היכא דאתברר בשיקרא מפומא דהנך דאזלי למ"ה דתלא בהו עיקר קלא ואתו ואמרי להד"מ א"נ פחות מש"פ קדי' א"נ על תנאי קידש ואנן ידעינן דלא איתקיים תנאה דכ"ע מבטלינן דלא תהא אלא עדות גמור' כי איתברר דשיקרא מי לא מבטלינן לגמרי דיקא נמי דקתני דהלכו למ"ה טעמא דהלכו הא לא הלכו סמכינן עלייהו ודוקא דאמר' דבר ברור דמבטל ליה קלא לגמרי ע"כ ונראה בעיני שכ"ד הרמב"ם שכתב בפ"א מה"א וז"ל כיצד היא האמתלא פ' נתקדשה על תנאי או קד' ס' לא הוחזקה אלא שואלין אותה וסומכין על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק יצא עליה יצא עליה קול שנתקדשה לפ' ולאחר ימים אמרו האמתלאה אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן סומכין על המתלאה ולא הוחזקה מקודשת וכן מדברי הרי"ף סבר שהרי הביא מעשה דגמ' וז"ל ההיא דנפק עליה קלא דאיקדשה לבר בי רב איתייה כד חמא לאבוהי א"ל אימא לי אחי גופא דעובדא היכי הוה א"ל על תנאי קדיש אדעתא דלא אזיל לבי חוזאי ואזל א"ל כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלאה לא כ"כ דמחזקו אמתלאה ע"כ ונר' בהכרח כמ"ש הרמב"ם דאי אמרי' דכיון שהוחזק הוא אמתלא מחזקינן אמתלאה מדקאמר לא כ"כ משמע דדוקא כ"כ הא אי איכא בירור שכן הוא מבטלינן וכן נלע"ד שנוכל ללמוד כן מדברי מהררי"ק בשרש הנ"ל שכל מה שנתרעם לא היה אלא מפני שהמעידים על האמתלא' היו קרובים שכן פירש"י שאין הקרובים נאמנים להוציא מחזקת' משמע בפי' קרובים אין מוציאין מחזקתה הא אחרים מוציאין וראיתי להורות בעוני על מה שהביא הח' הפוסק נר"ו דברי מהר"ם וכפי הלשון שהביא היה נגד מה שכתבתי ואע"פי שאפי' היה כן היינו יכולים בשעת הדחק להסמך על מה שכתבתי ומ"מ ראיתי לישא דעתו אפי' למ"ש מהר"ם אחר שהעתיק הלשון כמ"ש המרדכי וז"ל תשובת המקדש בעד א' אין חוששין נראה דאפילו גט לא בעי מדקאמר אין חוששין וכ"ת איצטריך גט לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה ואי משום קלא דמקמי נשואין הוי קול ושוברו עמו אבל אי מעיקרא נפל עלה קול דקדו' גמורין ואח"כ נודע שלא קדשה כי אם בעד א' אי לא מבטלינן קלא וצריך גט כדרב ששת דהלכתא כותיה באיסורא אמנם אבי העזרי פסק כרב ור' יוחנן וירושלמי דמבטלינן קלא ושלום מאיר ברוך בר ברוך ע"כ הנך רואה שממקום מלחמה משם הישועה וזה שאפי' לא היה מביא סברת אבי העזרי היינו יכולים ללמוד קולא מדברי מהר"ם כיון שכתב דאי מבטלינן קלא כו' ונר' דספוקי מספקא ליה וכיון דבזמן הזה אין אנו יודעים מקום שנוכל לומר עליו לא מבטלי ולא לא מבטלי והוי איסורא דרב' היינו יכולין לו' ס' דרבנן לקולא וכ"ש השתא שמביא בסוף דבריו מסקנת אבי העזרי ז"ל ונראה ודאי דהכי ס"ל א"כ זכינו לדין שאם נתברר הדבר שלא היו שם בשעת קדו' אלא ב' עדים לבד וא' מהם היה פסול מן התורה אשה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה בלא גט:

259

ר״סנדרשתי לאשר שאלוני על יבמה העומדת זקוקה ליבם שואל' חליצה או יבום ממנו עד שאומרת לו כנוס או פטור והיבם מסרב מה דינו. עוד נשאלתי על אשה שנעלם בעלה זה זמן רב שלא נודע מקומו איו ונמצא איש א' מעיד איך שאל מגוי א' מה נעשה מהספינה פ' והשיב הגוי שנשברה הספינה והיו שם ג' יהודים והזכיר פ' בעל האשה הנזכר שגם הוא היה שם ונטבע ופלטו הים ונקבר והנה הח' הש' כמוהר"ר בצלאל נר"ו כת' פסק בהתר האשה הזאת בפשיט' ואני החותם לא נראו לי דבריו ומ"מ שאלו ממני אם תוכל אשתו לגבות כתובתה כדי לפרנס עצמה מי אמרי' דדרשינן מספר כתובה לכשתנשאי תטלי כתובתיך וכיון שלפי דעתי אינה יכולה להנשא ג"כ לא תטול כתוב' או דלמא ממונא מאיסורא לא ילפינן לראשונה אני אומר כי אינה צריכה לפנים שתאמר שהיבמה אינה מחזקת עצמה בתביעה א' חליצה לבד או יבום לבד אלא נותנה הברירה ליבם שאומרת לו כנוס או פטור יבם או חלוץ פשיטא ופשיטא שכופין אותו לחלוץ כי ליבם אין כופין שאין אדם דר עם נחש בכפיפה א' והילך לשון הריב"ה בטור א"ה סי' קס"א שכתב וז"ל ומצוה על הגדול ליבם או לחלוץ לא רצה חוזרים על האחים זה אחר זה דרך גדילתם לא רצו חוזרים אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה ליבם או לחלוץ וכופין אותו לחלוץ אבל אין כופין אותו ליבם עוד נתברר שם שאם אמר הגדול המתינו לאחי שיבא או שיבריא אין שומעין לו אלא אומר לו עליך המצוה כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' יבום וז"ל מי שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם כו' עד לא רצו חוזרים אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה חלוץ או יבם ואין כופין היבם ליבם אבל כופין לחלוץ ע"כ ונראה בעיני דכיון שכתבו כופין סתם משמע דלא בדברים לבד כופין אלא אפי' בשוטים ודי בזה לשאלה הראשונה לשאלה השנית אני אומר שעם היות אמת דלכאורה היה נר' לומר דכיון דקי"ל אין כתובה נגבות מחיים ולפי דעתי אשה זו אסורה לינשא כמו שכתבתי הט' ודאי שאנו חוששין שעדיין חי הוא וא"כ היה לנו לקיים הדין שאין לגבות לאשה זו כתובה אפי' שהוא ס' כי ס' מת מספקא לא מפקינן ממונא אלא אדקאי קאי אלא שאני אומר שמ"מ ראוי לצדד הדבר לאידך גיסא ולומר דלא מפני שאנו אומרי' שלא תנשא מפני שיש לנו להחמי' באיסור א"א מ"מ לענין ממונ' יש לנו להקל ולמסור ממון כתובת' ביד' ומצאתי סמך לזה כתב המרדכי בסו' יבמו' וז"ל אם נפל למי' שאין להם סוף ע"פ עדים נחתי יורשים לממון דגבי ממו' אמרינן מית וגבי איסור אמרינן דאסור לינשא ואחמור ולא דמי לאין אחין נכנסין לנחלה ע"פ ולא ע"פ נחתי אלא על פי מל"ת עכ"ל עו' כתב הרשב"א אם לא הית' ראויה לינשא לכתחל' אלא שאם נשאת לא תצא אף היא גוב' כתובתה דשפיר קרינן ביה לכשתנשאי לאחר ולא תצא וזנ"ל ע"כ וגם יש חולקים כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו עוד תשובה במרדכי בכתו' בהג"ה עלה תק"ן על איש שהניח אח קטן ואשתו מעוברת וילדה ומת הולד תוך ל' יום והיא תובעת כתובת' כו' עד האפטרופו' טוען שאין שיי' לו' מן שמיא קנסו ליה אלא היכא דודאי היא זקוק' אבל הכא לא ומסיק התם דגוב' כתוב' נמצינו למדין אע"ג דגבי איסו' מחמרינן מ"מ לגבי ממו' יכולי' אנו להק' ותגב' האש' כתובת' גם בנ"ד נמי יל"ל כן דאע"ג דלדעתי יש לנו להחמי' שלא תנש' לכתחלה מ"מ תטול כתובת' כיון דאין אנו אוסרין אותה מטעם ברור אלא משום דאמרינן דשמא עדות זה לא הוי מל"ת שאפי' שלא שאלו לגוי מן היהודי אלא מן הספינ' ויש פני' לו' דהוי מל"ת שפי' ויש פנים לו' דלא הוי מל"ת כיון דס"ס לא התחיל הגוי לספר הדברים בתחלה אלא ע"י שאלה די לנו להחמיר לענין איסורא ולא להחמיר בממונ' הנלע"ד כתבת וחתמתי שמי אני הוא הצעיר שמואל די מדינה:

260

רס״אשאלה ראובן שמעון לוי שנזדמנו לקבלת עדות עדי שליח קבלה ונתן הגט ביד שליח קבלה בפניהם ובפני קצת אנשים שנמצאו במקום נתינת הגט באקראי בעלמ' כי לא נמצאו שם כי אם לעשות מלאכתם וסחורתם שהית' במקום ההוא וכשראו שבאו במקומם לתת הג' עמדו וראו כל המעשה ואחר מסירת הגט נכתב מעשה ב"ד להיות לראיה ביד האשה שהיתה במקו' אחר שנתגרש' ע"י שלוח' לראי' שהג' היה בלתי תנאי כתיקון הרי"ף וחתמו באותו מב"ד רו"ש לוי הנז' שנזדמנו לב"ד לקבלת עדות עדי שליח קבלה ור' הנז' אמר בשע' שנזדמנו לדין הנה ודאי אנחנו כשרים וראו איש אל אחיו ואמרו כשרים אנחנו ובודאי שדעתו היה שכל מי שהי' כשר יצטרף לב"ד ואם יש ביניהם פסול לא יצט' עם הכשרים ואחר שנמסר הגט ונכתב מעש' ב"ד כמנ' נודע שש' אחד מהדיינים המזומנים היה קרוב מהמגרש ולא נודע לש' זה גם מתמול כי לא היה רגיל אצלו יורנו מר מורה צדק אם נאמ' שהגט הוא פסול דה"ל כאלו אין כאן עדי מסירה כלל דשמ' כל העדים מצטרפים עם ש' בין אותם החתומים בשטר בין אותם שהם מחוץ שלא נתכוונו להעיד גם לא העידו או דלמא דדוקא אותם שהם כתובים בשטר הם פסולים אבל כל השאר שלא העידו ולא נתכוונו לא מצטרפי והם כשרים להעיד בב"ד אפי' לדעת הרמ"ה ז"ל כיון דהכשיר היכא דנתכוון כדאיתא בסי' ל"ו מהטורים והביאו הרב נמוקי יוסף בפ"ק דמכות וכן יורנו מר אם אפי' השנים החתומים בשטר שאינם קרובים יש להכשירם לעדי מסירה דהא זימן ראובן הזקן מהדיינים הכשרים בסתם ומשמע מדברי רי"ו ז"ל שאפילו שלא יחדם כי אם בסתם דלא מצטרפים ועוד אני שואל ממעכ"ת להסביר לי סבר' הרמב"ם ז"ל שכתב בזה הפ' מה' עדות אי סבירא ליה כהרא"ש דבעלי התוס' או כהרמ"ה ומאי דעתיה דהר"ם ז"ל בדין זה ומה' תהיה משכורתו שלימה וכן ילמדנו רבינו בשם ברונ"א שנכתב בגט בלא אלף בין הבי"ת והרי"ש ואח' הנון נכת' אלף והנה מהר"י בן לב זללה"ה כתב בס' ג' מהפסקים שלו כי שם פלומה צריך לכתוב באלף ומוכח להחמיר אם לא נכתב אלף אבל כתב שהגריגוש נהגו שלא לכתוב אלף אבל בנ"ד איכא לספוקי שהגריגוש אינם נוהגי' לכתו' בשם לנקבה אלף כי אם הא בלשון הקדש והספרדים נוהגים לכתוב אלף כשאינו שם של לשון הקדש והנה בשם ברונ"א נכתב בלא אלף בין הבי"ת והרי"ש כמו הגריגוש כתבו אלף בסוף כמנהג הספרדים וא"כ איכא לספוקי דדילמא בין למנהג הספרדים בין למנהג הגריגוש איכא שנוי השם דע"כ לא כתבו הספרדי' באלף לבסוף אלא כשאין שם דומה לו בלשון הקדש אבל כשיש לו שם דומה בלשו' הקוד' והוא לשון זכר כתוב באלף לא כתבינן לנקבה באלף ואי כתבינן באלף הוי שנוי השם והנה מצאנו ברונ"א בתלמוד דהיינו רב בריונא באל' ובלתי אלף בין הבי"ת והרי"ש והם כתבו לשם הנקבה בשם רב בריונא שבתלמוד שהוא לזכר והרי זה שנוי גדול לכל המנהגים בין לספרדים בין לגריגוש אמצא חן בעיני רוממותו לגלות לי דעתו הרחב' בשני השאלות האלו עם הקודם כי אין זולתך אדוננו בדור לגאול את נפשי ולרוות צמאוני ללמדני דרך נכונה בה' מעשה לבל אכשל בהם:

261

רס״בתשובה

262

רס״געטר' החכמי' הרב הש' נר"ו שאלותי' ראיתי ונדרשתי ולבקשתך והא לכ"ת תשובתי ומה שנ"ל דעתי על רא' רא' ועל אחרון אחרון מי שהטי' שם פיסול בגט זה לע"ד אינו אלא מן המתמיהים שהרי יש כאן עדי מסירה אפי' לדעת הרמ"ה דע"כ לא פסיל הרמ"ה אלא בדאיכא חדא לריעותא אם בשעת המעשה נצטרף הפסול עם הכשרים בכוונה להעיד אפי' לא נצטרף בשעת עדות ב"ד או שנצטר' בשע' עדות ב"ד אע"פ שלא נצטר' בשעת מעשה אבל היכא דליכא שום אחד מאלו לכ"ע עדות' עדות לא ידעתי מנין מצא המערער מקום לערער ואין לומר שדעת הרמ"ה שכיון שנמצאו יחד כשרים ופסולים שעדות בטל אפי' לא נתכוונו כלם יחד להעיד לא בשעת ראיה ולא בב"ד דהא ודאי לא יאמר זה בן אדם כי למה לנו להרבות מחלוקת ועוד כי לא נראה כן כלל מדברי הרמ"ה ועוד כי אין סברא כלל לומר דבר כזה כי אז יפו' קושית התוס' ביתר שאת שכתבו דאין לך גט כשר או קדושים כשרים כשנותני' לפני קרובים אם נתכוונו להעיד ותמיה זו כבר היה מקום מה לסבול לפי שאינו בחיוב שהקרוב יכוין להעיד אבל לומר שבהמצא על הסתם פסולי' וכשרים בשעת מעשה שנאמר שעדות הכשרים בטל אפי' לא נתכוונו הפסולים להעיד סברא זו בטלה לגמרי דאי לאו כן היינו צריכים תמיד ליחד עדים כשרים בשעת קדושין וזה לא ראינו מעולם סוף דבר בעיני אריכות בזה יגיעת בשר בודאי כנז' שנמצאו העדים הכשרים באקראי וראו מסירת הגט אעפ"י שהיו שם פסולים להעיד לא נפסל הגט כלל כן דעתי. ועל שאלת השנים החתומים בשטר לא הייתי סומך להכשיר ואין לי פנאי להתיישב בדבר זה עתה ועוד שאינו צריך ועל מה שרצה כ"ת לדעת דעתי אם הרמב"ם ז"ל מסכים לדעת הרא"ש ז"ל או לדעת הרמ"ה ז"ל לכאורה יראה מדברי הטור דדעת הרמב"ם כדע' הרא"ש ז"ל לא כדעת הרמ"ה שהרי כתב הריב"ה ז"ל וז"ל עדים רבים שהעידו בעדו' א' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול כל העדות בטלה וכתב הרמב"ם כיצד כו' מדקאמר שהעידו ודאי דאין עדות אלא בב"ד וא"כ לפי דעת הרמ"ה כבר העדות בטל ואיך כותב אח"כ וכתב הרמב"ם כיצד כו' דמשמע דקאי על העדים שהעידו בשלמא אי סבירא ליה דהרא"ש דתרתי לריעותא בעינן אתי שפיר שאפי' העידו בב"ד עדיין יש תקנה להכשיר עדות הכשרים ושיאמרו הפסולים שבשעת ראיה לא נתכוונו להעיד אלא אי סבירא ליה כהרמ"ה לא מיתוקם כדפרישית אלא דאכתי קשה לי דאי הכי סבירא ליה להטור שהרמב"ם סברתו כסברת הרא"ש אביו היה לו לכתוב וא"א מסכים לדעת הרמב"ם שכן כת' בתשובה כו' ומדלא קאמר הכי משמע דלא בריר ליה לטור סבר' הרמב"ם היכי הוי אבל לי הדיוט נר' דשכן הוא דסברת הרמב"ם כסברת הרא"ש והטעם שהרי כתב הרמב"ם וז"ל וה"ה למא' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול בטל העדות מדנקט ונמצא בפי' נרא' שכבר העידו ואח"כ נמצ' האחד מהם קרוב או פסול ועם כל זה כתב אח"כ במד"א בזמן שנתכוונו כלם להעיד כו' עד כיצד בודקים הרי בפי' שאפי' שהעידו כבר בב"ד ונמצא אחד פסול אח"כ אין העדות בטל אלא אחר שנבדקו העדים ונודע שכשראו המעשה נצטרפו כלם להעיד ואין לומר דוקא כשהעידו בב"ד ונמצא אחד פסול אז לא נתבטל העדות אלא אם נודע כו' אך אם נודע שבשעת הראיה נתכוונו כלם להעיד קרובים ופסולים אפילו שלא העידו אח"כ בב"ד הפסולים העדות בטל הא ודאי ליכא למימר הכי שהרי יותר חמור שעת הגד' העדות בב"ד משעת ראיה ועיקר קרא בשעת הגדה כתיב ואפי' אם תמצא לומר כן מה שאי אפשר לע"ד מ"מ נקט מהא דהרמב"ם ודאי לא סבירא ליה כהרמ"ה וכיון דהכי הוא למה לן לאפושי סברות חלוקות זו מזו אלא ודאי אית לן למימר שהרמב"ם כהרא"ש ועל ענין בארוני' שנכתב בלא אלף בין בית לריש גם נכתב באלוף לבסו' כתב כ"ת שלא נכתב לא כמנהג הספרדים ולא כמנהג הגריגוש אני אומר שאני לא הייתי פוסל גט בשביל זה הן אמת שהיה ראוי לכתוב לכתחלה או כלו כמנהג הגריגוש או כלו כמנהג הספרדים ועם כל זה אחר שנכתב על האופן הנז' אין לפסול הגט בשביל זה והטעם שאנו אומר שמצינו שמות שאינם משתנים כלל בין זכר לנקבה כמו שתאמר שמחה שכך אנו קורין לזכר כמו לנקבה כמו שמצינו רבינו שמחה המרדכי גם מזל טוב מצינו לזכר ולנקבה וא"כ שאעפ"י שבנ"ד מצינו מנהגים אלו באופן זה ואלו באופן זה אין להקפיד בשנוי בזה שגדולה מצינו בתשובת הר"י בעל ת"ה ז"ל שכתב אם יש לכתוב מיכל בכאף או בחית וכתב יראה ויש לכתוב לכתחלה בכאף כו' עד הואיל ובגריגוש שמזכירין החית כמו הא לא היתה התיבה נקראת כהלכתא יש לכתוב בכאף כדי שתהא כקרא' לכ"ע הרי אנו רואים שאפי' שטוב ויפה לכתוב בכאף יותר מלכתוב בחית לפי שיש לטעות במשמעות אחרת קצת אפי"ה אם נכתב בחית כשר וכ"כ נמי דלא דמי לטי"ת ותי"ו דהתם אין בו טעות להפך לשום אדם ע"כ מתוך תשובה זו משמע לכל מבין שאין להקפיד באותיות שהם ממוצא א' כמו חית וכף וכ"ש בין חית לתיו וכ"ש וק"ו בנ"ד באלף והא בסוף תיבה אין בהם שנוי בעיני ואם היה הדבר בא לידי לא הייתי חושש גם במה שחסר אלף בין בית לריש אין להקפיד שהרי כתב שם שאם כתב שם צפורה פורה יצחק חקי שלא הפסיד בכך דהוי קצור לשון וגדולה מזאת יותר ויותר בתשובה רל"ג כתב אפי' תד שנקרא יחזקיהו או חזקיהו אם כותבין אותו חזקיהו לא הפסיד ולדעתי הדברים ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שהגט כשר כי אין שנוי בקריאה שהגט כשר הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי שמואל די מדינה:

263

רס״דשאלה זכרון עדות זה עבר בפני על דבר עיגונא דאיתתא אשת ה"ר חיים די אבילה היושבת זה כמה ימים ושנים עגונא ועגומה עכשיו בא לפני הבחור רבי יעקב נתן יצ"ו ונתן בתורת עדות עד מפי עד שבהיותו בויניציאה עם אחיו רבי אברהם נתן יצ"ו היו שניהם יחד מטיילי' מהגיטו לריאלתו קראו להם שני יהודי' שהיו מכירין אוח' שהי' ממנישטיריו ואמרו להם תמתינו פה ותשמעו דברים אלו ואמרו תדעו אחי כי היינו באים בספינה אחת מהג'ירבי עם יהודי א' ממונישטיריו ששמו חיים די אבילה ובא רוח סערה גדולה בים והאניה חשבה להשבר ורבים ממנו השלכנו אל עצמנו בים לשוט כדי להנצל ליבשה וגם ההגוים הבאים שמה ובתוכנו השליך עצמו ג"כ ר' חיים די אבילה הנז' ואנחנו ברחמי ה' הגענו יותר מהרה אל היבשה בהצלה גמורה ש"ל ית' ואחרי כן הגיעו אנשי הבאטיל ליבשה ג"כ והסכמנו כלנו יחד להמתין שם אצל שפת הים ואחר שלשה ימים ראינו שפלטו המים פגרים מתים וראינו שם גולם א' שהיה צף על פני המים ושטנו על פני המים ולקחנו אותו וראינו אותו והכרנו אותו שהיה רבי חיים די אבילה הנז' וקברנו אותו על שפת הים זהו העדות שחמר בפנינו הבחור ה"ר יעקב נתן שהוא עד מפי עד והיה זה ט"ו לחדש מנחם מקבל העדות ונותנו בספר יוסף אלרואיטי:

264

רס״התשובה

265

רס״וקודם שנפסוק הדין צריך להציע להודיע הדעות והסברות שבאו בדין אשה שהעידו שנטבע בעלה במים שאין להם סוף הנוגעים בנדון שלפנינו ואח"כ נגזור מה משפט האשה אם הותרה בעדות זה אם לאו וזה החלי בס"ד:

266

רס״זהרי"ף ז"ל בהלכות פ' האשה שלום וז"ל מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן ההוא גברא דטב' בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואתב' לדביתהו אפומ' דשושביניה לבתר ה' יומין שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר אסקיה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשמודענא ליה דאיהו פ' וה"ה לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואילא קא מסהדי הכי אפי' תרי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד אחד או אשה חיישינן דלמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא ע"כ:

267

רס״חהרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות גרושין כתב וז"ל עד אחד אמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים האלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל:

268

רס״טוסמ"ג מצות עשה ן' כתב וז"ל טבע בים והשליכו הים ליבשה אפי' שהה ד' ימים או שהה יותר אם הכירו פניו וחותמו מעידים עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה ופסק רב אלפס מההוא מעשה דטבע בדגלת שמעינן דעד א' במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר העלהו לפני וראיתיו לאלתר והכרתיו בפרצו' פנים שהוא פ' כו' עד והרמב"ם כתב שצריך שיאמ' הע' וקברתיו ע"כ. נראה מלשונו דלדעת הרי"ף במים שאין להם סוף והעלהו לפניו אין צריך שיאמר קברתיו דהא קא מסיים הרי"ף ז"ל במלתיה וה"ה לעד א' במלחמה היכא דאמר קברתיו דלא מהדר אלא אעד א' במלחמה ונר' טעמא דבמלחמה אי לא אמר קברתיו אפשר שראשו נופל מחמת שהכוהו ואמר באמדן דעתא דמת לכן חיישינן עד דאמר קברתיו אבל בים כשהעלוהו וטלטלהו וראהו והכירהו שהיה פ' אפי' בלא קברתיו סגי וכ"כ בהגהה במיימון וז"ל אבל באלפס לא הצריך לומר קברתיו משמע דסבר כסמ"ג דבהא פליגי הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל מדברי הנמוקי נראה דלא פליגי בהא וכ"נ ג"כ מתוך המ"מ ז"ל אלא שכתב דבתרי סהדי לא הסכים הרמב"ם ז"ל לדעת הרי"ף וכתב שהרמב"ן ז"ל כתב בתרי סהדי דחומרא יתיר' היא והראב"ד סבירא ליה דאפי' עד א' במלחמה אין צריך לומר קברתיו והתוס' פ' הנז' כתבו וז"ל פירש ר"ח דאשה ועד אחד בספינה שטבעה וחברו מת לא מהני וכ"ש גוי אפי' מל"ת והתימה היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביע' עין בלא שום הזכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה קצת צורת פניהם כו' עד וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין כו' עד אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפילו אחר כמה ימים. הרי שנר' דעת התוס' להסכים להתיר במים שאין להם סוף ע"י טביעות עין אם צורת הפנים שלמה בלא סימנין ומה שנר' מן הגמרא דבעי סימנים היינו כשנשחתה צורת הפנים קצת גם מצאתי כתב המרדכי וז"ל תימא לר"י אפילו למאי דקאמר דאסוקינהו וחזינהו לאלתר כו' עד ונר' לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידע בבירור אמרי' מסתמא לא יצא משם אבל בערות שמעיד שהעלהו מן המים וראהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות והכי פריך והא מים דכמלחמה דמי ק"ס דעתין שהעידו הנשים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי כדפי' ומשני ותסברא כו' פי' כי אסוקינהו לאלתר חזינהו ולא שהוא בין עליה לראיה דאז הוה לן למיחש דלמא תפח כדלקמן ונשתנה הפרצוף אבל לאלתר לאחר הטביעה אין צריך כדמוכח לקמן דאפקוה בתר חמשה יומי ראוהו והכירו בו ואין זה בדדמי וחמרי סימנים פי' אי נמי לא ראוהו לאלתר אלא שהו בין העליה לראיה כיון דאמרי סימנים כו' עד ואע"ג דאין כתוב אי נמי בספרים אין לנו לתמוה הרי כל אלו הסכימו לדעת אחד הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והראב"ד ר"י אשר במרדכי והתוספות בגמ' דבטביעות עינא סגי אפי' לא אמרי סימנים אלא היכא דנשחת צורת הפנים דאז לבד הוא דבעינן סימנים ונמשך לדעת ר"ת אבל הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל ויראה הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הם הטביעה דהנהו אמרי בדדמי כו' עד וכן פירש ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בטביעות עין לחודיה היינו משום דראו הטביעה ואמרי בדדמי וכ"כ הרא"ש הלוי ור"ח פי' מדבעי' הכא סי' שמעינן דעד א' ואשה בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהמני וכ"ש גוי מל"ת וא"כ נרא' דתרי ר"י נינהו חד דס"ל דסימנים דוקא כהרא"ש וחד ההוא דמרדכי הטור א"ה סי' י"ו כתב וז"ל ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהעלהו והכרתיו ע"י סימנים שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים אלא ע"י טביעות עין אינו נאמן במד"א שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואומר שהוא הוא אפי' אינו ברור לו כו' עד אבל אחר שלא ראה שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפי' ע"י טביעות עין בלא סימנים ע"כ מה שראיתי להציע בע"ז ומעת' יש לראות מה דינה של אשה זא' ונר' דלפי דעת הרי"ף וכל הכת שזכרנו למעלה שאשה זו מותרת שהרי יש כאן טביעות עין וקבורה כדי לצא' ידי חובת הרמב"ם דבעי קברתיו ועוד שהרי כתבו התוספות שהמנהג עתה להשיא נשים שטבעו בעליהן במים שאין להם סוף ע"י טביעת עין בלי סימנים וסתמא משמע אפילו לאותם שראו הטביעה וכ"כ רי"ו נתיב כ"ג חלק שלישי אחר שכתב סברת הרא"ש והמסכימים עמו כתבו וז"ל ונהגו עתה להתירה להנשא בשטבע ע"י הכירה בטביעות עין וא"כ זה היה נר' שמספיק להתיר אשה זאת שאחר שפשט המנהג להסמך על עמודי עולם הרי"ף וכל הנגררים אחריו אין להרהר עוד אלא שראיתי תשובת הר"י בעל תרומת הדשן סי' ר"מ וז"ל אמנם משמע מן התוספות שמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם דסתמא כתבו משמע אפי' באותם שראו הטביעה אך מסקנת האשרי משמע דלא שרינן אפי' בגופו שלם אלא באותם שלא ראו הטביעה וא"כ נר' שהרא"ש עדיין לא הורה ולא קבל המנהג וגם בנו הטור סתם הדברים בדברי אביו ולא חש למנהג נראה שדעתו לפסוק כן אפי' עתה שאותם שראו הטביעה אינם נאמנים להתיר אלא ע"י סימנים ולא ע"י הכרת טביעות עין עוד נולד לי קצת ספק שכיון שנשמע ידים ע"י הכרת טביעות עין צריך שיהיה גופו שלם עם צורת הפנים ובנ"ד לא נברר בבירור אם היה גופו שלם כי לא העידו העדים אלא שהכירוהו שהיה פלו' אבל לא אתברר לנא אם היה שהכירוהו ע"י צורת הפנים שהיה וכן שאר הגוף או אפשר שאפילו היה שנשחת צורת פנים נדמה להם שהיה פלו' ונראה קצת לחוש לזה מלשון התוספות שכתבו אבל אם צורת פניו שלימה שרי נר' קצת שצריך שנדע ע"פ העד שנראה צורת פניו שלימה גם נראה כן מלשון סמ"ג שכתב ודוקא היכא דאמר העלוהו לפני וראיתי לאלתר והכרתיו בפרצוף פנים שהוא פלוני משמע שצריך שיאמר העד והכרתיו בפרצוף פנים:

269

ר״עונראה לע"ד שאין להחמיר ולדקדק כל כך שהמדקדק בענינים אלו נמצא לע"ד שאין רוח חכמים נוחה הימנו והטעם שהרי הרי"ף לא כתב אלא ואשתמודע לי דאיהו פלו' לא כתב בצורת פניו ואע"ג דבלשון סמ"ג כתב כן מ"מ בהלכות אינו כתב כן בספרים שלנו גם בס' הרמב"ם לא נזכר ואפי' את"ל דצריך היינו אם היה העד המעיד לפנינו היה ראוי לחוקרו בדבר הזה ולראות איך הכירו מ"מ עתה שזה העד אינו העד שראה אלא עד מפי עד דק"ל שעד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה נאמן בעיגונא דאיתתא אית לן להקל ולומר כיון שזה העד מעיד שאמרו לו שהכירוהו שהוא פ' וקברנוהו ודאי שהכירוהו היטב ע"י צורת הפנים ועו' דבחזקה שלם הוה ונעמיד אותו על חזקתו כיון שהם לא אמרו שראוהו נשחת וראי' לדבר שהרי כתב בפ' הנז' כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין האשה על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פ' ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראיתו ובמה ידעת שהרי שחלק בין כשהעד שראה המיתה בפנינו ובין כשהעד אינו אלא מפי עד שכשהעד עצמו שראה המיתה לפנינו שואלין אבל כשהעד לא ראה אלא שמע מפי אחרים א"צ חקירה כלל ואין לחוש שמא זה המעיד לא דקדוק בדברי הראשון וכן אמרינן ג"כ בגוי המעיד מפי גוי שאין אנו חוששין שמא הגוי הראשון מל"ת אע"ג דאלו לא היה מל"ת הראשון לא מהני כלל וא"ה על הסתם לא חיישינן שכיון להעיד או להתפאר ואע"ג דהריב"ש חשש בזה מ"מ הר"י בת' הדשן ומהררי"ק פסקו להתיר וכן המנהג וכן על הנמצא דבעינן תוך שלשה ימים אפי' הכי כתב הטור דהוי בתרא וז"ל מצאוהו הרוג ומכירים אותו בטביעות עין ואין יודעים מתי נהרג תולין שנהרג תוך שלש ואין תולין שאחר שלשה הוא ואע"ג דבהא דתוך ג' הרשב"א שהוא גדול הפוסקים הניח הדבר בצריך תלמוד ואחרים מספקא להו מ"מ כיון שהטור דהוי בתרא כתב הדבר בסתם נראה שהיה כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק ואפי' את"ל שכיון שהרשב"א מספקא ליה מי יקל ראשו כנגדו בענין איסור אשת איש מ"מ היינו התם שהזמן עושה מבלי פעולה אחרת אבל בנ"ד שאין הזמן הפועל כי המים מעמידים הגוף ובפרט בתוך ד' ימים איכא למימר דסמכינן אחזקת שלם ולפיכך הכירוהו ותו שאינו העד שראה שאז היה ראוי לחקור ולדרוש איך הכירו אבל עתה שהוא עד מפי עד לא תלינן להחמיר וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל ובהאי כ"ע מודו לע"ד. גם למ"ש הרא"ש דיש לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו דאמרי בדדמי אותם שראו נר' לע"ד דמשום הא נמי ליכא למיחוש בנ"ד דע"כ לא קאמר הרא"ש והמסכימים לדעתו אלא כשהיה העד המעיד א' אז אמרינן דאמר בדדמי וכן מאה נשי כעד א' דמו אבל בנ"ד שהעדים שאמרו שהכירו לר' חיים די אבילה מת וקברוהו בתר סהדותא דתרי לא דייקינן שכן כתב הרא"ש בעצמו על דברי הרי"ף וז"ל ומ"ש רב אלפס דתרי סהדי מסהדי באמדנא לא משמע כן בגמרא כו' עד וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי לא דייקינן עכ"ל א"כ נר' דכיון דהרא"ש בעצמו לא קאמר דאמר בדדמי כשראה הטביעה אלא בעד א' לבד או מאה נשים דהוו כע"א אבל בנ"ד דהוו תרי סהדי שאמרו שהכירוהו וקברוהו בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואע"פ שאפשר שאיזה מתחיל יטעה בלשון הרא"ש הנ"ל אשר לכאורה יראה שכיון שמדבר בלשון רבים משמע דתרי סהדי הוו ואפ"ה כתב דאמרי בדדמי לכן ראיתי ליישבו וזה יובן בנקלה מי שרואה לשון הגמרא דגרסינן התם פ' האשה שהלכה ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהם כו' והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד א' דמו וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו דמים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכא דמי דאמרי אסוקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דעלייהו סמכינן ע"כ לשון הגמרא א"כ הא דקאמר לשון רבים אמרי בדדמי היינו לאותם כו' היינו משום דקאי אנשים רבות וכמ"ש ונשים אפילו מאה כו' ומשו"ה נקט לשון רבים ועוד היה אפשר לומר דקאי לשון רבים אעלמא והראשון עיקר. אבל האמת כאשר כתבתי שאין חלוק בין ראו הטביעה לשאין ראו אלא בעד א' אבל היכא דהוו תרי סהדי בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואפי' שראי הטביעה ולא אמרי סימנים אלא שהכירוהו בטביעות עין מתירים על פיהם וכן נר' בפירו' מדברי הטור א"ה שהבאתי למעלה ובזה אין לפקפק ולגמגם כלל לע"ד. ואין לומר נצרף סברת רב אלפס וסברת הרא"ש ומכאן יצא לנו הדין לאסור כי סברת רב אלפס היא דאפי' בתרי איכא למימר דמסהדי אאמדן דעתא ואפי' שהוא לא מפליג בין ראה הטביעה ללא ראה ולדעתו אפי' היה בנ"ד כיון דאסהיד דחזא לרבי חיים תיכף כשהעלוהו כו' ולא עוד אלא שהוא בעצמו העלהו והכיר שהוא הוא רבי חיים די אבילה הנז' מ"מ נימא דנצרף דעת הרא"ש דיש לחלק בין ראה ללא ראה ובנ"ד כיון שראה היה צריך סימני' ואפי' שלפי דע' הרא"ש בנ"ד ליכא למיח' כיון דאיכ' תרי סהדי ליכא למידק בתרייהו נצרף דעת הרי"ף הא ודאי ליכא למימר שהרי על זה נאמר והכסיל בחושך וכ"ש שכתב הרמב"ן דחומרא יתירא היא זאת של רב אלפס א"כ נ"מ שאשה זו מותרת בין לדעת רב אלפס כפי סברתו ובין לדעת הרא"ש כפי סברתו אלא שעדיין יש לגמגם בדין זה שאם באנו לחוש לדברי הרא"ש וטעמא דשריותא דבתר סהדותא דתרי לא דייקינן אכתי איכא למימר שהיה צריך שב' עדים יבואו ויגידו לפני ב"ד דעדות ב' עדות גמורה הוי וצריך קבלת עדות בפני ב"ד דכל עדות שלא נתקבל בב"ד שלג' לא הוי עדות וכמו שכתב המרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל וכל קבלת עדות בפני ג' שלא יהא עד מפי עד:

270

רע״אשאלה יהודי א' בא ואמר בהיותי בבגי' שטן מצאתי תוגר א' מכירי ואמר לי אברהם אינך יודע חתנו של אברהם שהיה לו כתמים בפניו אימיר א' אמר לי שהיה עמו בספינה אחת ולא היה בספינה יהודי אחר זולתו ואמר הספינה נטבעה ואני ניצלתי וקצת מהישמעאלי' השלי' הים באי א' והכרתי אותו וקברתיו והמצנפ' היתה עטופה בצוארו חתיכות חתיכות והשמע הדבר לאברה' והשבתי לו כאן היה ואמר קיירים איילי שתאמר אותו אליו ואחר הדברי' שוב מצאתיו בבגי' שטן החדש ואמרתי לו האיש ההוא שספר לך זה תראהו לי ענה ואמר בקר היה פה עתה איני יודע אנה הוא ושוב אמר לי תדע לך מה שאירע עוד העת ההיא שנטבעה בידו אחת תפס השאנדאל וחתכו את אצבעו ובעת שמצאתיו בלתי אצבע מצאתיו:

271

רע״בתשובה

272

רע״גיש להסתפק בנדון זה כי לא הזכיר שם המת ולא שם אביו ולא שם מקומו. עוד שלא הזכיר מתי מצאו אם מצאו בעת שפלטו הים או שמצאו שם אחר יום או יומים. עוד יש להסתפק שאמר התוגר קיירים איילי תאמר ובלשון תוגרמה הוא כשואל חסד א"כ משמע שיש לו לתוגר שייכות בע"ז ואנן מל"ת בעינן וזה הספק כתבו כמה"ר יוסף ן' לב ועוד אני מחזיק זה שודאי ראוי לחוש א' שגוי מפי גוי הריב"ש מחמיר א"כ לכל הפחות נתחזק הספק אע"ג דאנן קי"ל דגוי נאמן ואע"פ שהחכם הנז' כתב זה הספ' בסגנון זה והראה שטעם הספק מפני שנר' ודאי שיש לתוגר שום הנאה בזה מ"מ עוד נר' בעיני שמלבד זה אפי' שלא יש לו שום הנאה נר' ודאי שכונת התוגר להתיר דאם לא על מה היה אומר דברים אלה דבשלמא אם היה מוטל המת בארץ והיה אפשר לילך לקוברו היינו תולים שאמר כן עשה חסד שתאמר לו כדי שילכו לקוברו אבל עתה מה חסד יעשה כשיאמר לו אלו הדברים מאי דהוה הוה אם לא שנר' שכוונתו כדי שלא תתעגן בתו ותנשא והרי אמרו בגמ' ביבמות פ' האשה בתר' על משנת ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדו' אמר רב יהוד' אמר שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל אם נתכוין להעיד עדותו עדות היכי ידעינן אמר רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פ' מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ודעת רבי יוחנן גם שנתכוון להעיד אינו עדות ופריך בגמ' אלא מתניתין דקתני ובגוי אם היה מתכוין כו' היכי משכחת לה ופירש"י היכי משכחת לה דלא נתכוון להעיד ולא להתיר ומשני במסיח לפי תומו. הרי משמע שצריך שיהיה עדות הגוי פשוט מאד שלא יתכוין להתיר ולא להעיד ונ"ד נר' לע"ד דהוי ממש להתיר דאפי' לרב יוסף לא הוי עדות הגוי עדות ואין לומר דעד כאן לא הוי עדות כשנתכוון להתיר אלא כשבא לב"ד אבל שלא בפני ב"ד בכל ענין הוי עדותו עדות שהרי אמר רב יוסף בא לב"ד ואי אפי' שלא בא בב"ד היל"ל אמר רב יוסף אמר איש פ' מת השיאו את אשתו ומדקאמר בא לב"ד משמע ודאי דבכה"ג הוא דאמרינן דלא הוי עדותו עדות והא אם לא בא לב"ד בכל ענין הוי עדותו עדות והנה הרב הגדול כמהר"ר דכ"ץ בפסקיו דחק עצמו ופירש שלשון ב"ד כאן אינו ב"ד ממש כשאר מקומות דכיון דקיימא לן דעד מפי עד מפי אשה מהני עדותו א"כ כל השומע העדות אפי' איש א' או אשה א' נקרא ב"ד שכן מועיל כאן איש או אפי' אשה כמו ב"ד במקום א' והכריח כן מתירוץ הגמ' דאמרי' לעיל על קושיית אלא מתניתין היכי משכחת לה דמשמע דלא משכח ליישב התר בעדות גוי כיון שבין שבא להעיד ובין שבא להתיר לעולם אין עדותו עדות לישני דאמר כן שלא בב"ד ובודאי הוקשה בעיני קודם שראיתי דבריו אמנם להיות שהוא דרך דרכו להוכיח מכאן שבאמירת הגוי מת סתם בכל מקום לא הוי עדות כיון שלא אמר דברים אחרים יוכיחו שמסיח לפי תומו הוא כנר' מפשוטן של דברי הרמב"ם ומדברי הטור ותשובת הר"ן וסוגיא דעלמא דלא כותיה אלא קי"ל דכל שלא אמר דברים אחרים יראה מהם שכוונתו להתיר או להעיד או להטיל אימה וכיוצא בזה אלא שאמר איש פלוני מת סתם הוי מסיח לפי תומו ואשה מותרת להנשא לכן ראיתי עתה שבא לידי ליישב הגמרא למהלא משני דמשכחת לה בשלא בא לב"ד ואני אומר דודאי כל שבא הגוי מעצמו לב"ד והעיד איש פ' מת ודאי דלא מהני דכיון שבא לב"ד מורה שכונתו להעיד אבל בנ"ד אפי' לא בא לב"ד אם הורה בדבריו שבא להתי' או להעיד אין עדותו עדות ומשום הכי לא קאמר בגמ' בתירוץ היכי משכחת לה כגון שלאבא לב"ד דלא פסיק' ליה דכל שלא בא לב"ד הוי מסיח לפי תומו דהאאם ראינו שכונתו להתי' או שהורה שכונתו להעיד אפי' שיהיה בפני א' אין עדותו עדות ולפי שרב יוסף אמר בא לב"ד כו' ונקט תרווייהו השיאו את אשתו ומת סתם רצה המתרץ לפסול ב' החלוקות סתם שאלו היה מתרץ כגון שאמר חוץ לב"ד היה נר' שאפילו שאמר השיאו את אשתו כיון שהיה חוץ לב"ד הוי עדות והא ודאי ליתא כדפרש"י ולומר כגון שאמר מת סתם חוץ לב"ד היה מאריך יותר מדאי שהרי כוונת התלמוד להביא אח"כ מעשיות שמביא ואחר שעם מעשה דאנסבא רב יוסף מתורץ למה יאריך ויאמר מת סתם חוץ לב"ד ואח"כ יביא מעשיות דרב יוסף וזה כדאמרי אינשי באבן אחת מכה שנים כך בדבור א' מתרץ הקושיא ומביא המעשה כמו שהיה ובאומרו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל כו' הורה דלאו דוקא קאמר אלא כל לשון דלא משתמע מיניה דבא להעיד או להתיר הוי עדות ועוד נר' לי לדקדק בלשון הגמ' שמאיתמר נמי ואילך אינו מזכיר בגמ' ב"ד וא"כ יאפשר דכ"ע סברי דלא כרב יוסף בהא אלא דכשבא לבית דין לעולם לא הוי עדות אלא שחלקו בין כשבא להתיר ובין כשבא להעיד ואפי' הכי אמר רבי יוחנן דלעולם אין עדותו עדות ומשו' הכי פריך בגמ' אלא מתניתין כו' משום דקא סלקא דעתין דאפי' חוץ לב"ד תרוייהו לא מהני ולהכי לא הוצרך לתרץ לחוץ לב"ד דבהכי קאי אלא אמר כי ההוא לומר לא תחשוב שגם חוץ לב"ד אין תקנה שיש ויש שאפי' אמר כו' והוקשה לרב דכ"ץ ז"ל שאם כן במעשה שני דליכא רבותא שהרי שם לא היה מבקש בני ביתו נר' בעיני דכל חד מהני מעשיות איכא רבות' בהאי מאי דליכא בהאי דבמעשה אחר איכא רבותא כמו שפירש הריב"ש ז"ל שאפי' שנר' שהיה מבקש בני ביתו ונר' כמתכוין להעיד דלא הוי עדו' אפי"ה הוי עדות ולכך הביא מעשה זה ראשונה הבי' מעשה אחר דהוי מעניינא דאנן קיימין ביה אח"כ מרב יוסף נמי דהוה ס"ד למימר דאיכא למיחש להוציא דבה על גבור חיל מישראל שמת יראנו ממנו הרבה יותר מעל איש אחר ואפילו הכי קאמר דהוי עדות שעשו מעשה להתיר אי נמי אשמועינן דהוה אמינא דכיון שהיה איש רשום הוה ליה קלא וכיון דלית ליה אימא שקורי משקר קא משמע לן הרי שבכל אחד יש חדוש בזה מה שאין בזה וא"כ צדקו דברי רבינו כמהררי"ט זצ"ל דקאמר במעשה רא' דלרבותא נקטיה וכ"ש במת סתם והצלתיו מקושיית כמהר"ר דכ"ץ וגם עם מה שאמרתי לא נשאר הערעור שערער הרב ז"ל על תירוץ מורי הנז' שאמר דאי לרבותא נקטיה למה לא הביא מעשה דחיואי בפני עצמו כמו שהביא ההוא דפרש זריזא דלאו כי הדדי נינהו דמעשה דחיואי מנ"ד דנר' דמכוין להעיד ומשום הכי לא אמר הכי בההוא מעשה דפרשא זריזא דלא מנ"ד הוי אלא אגב נקטיה וק"ל והנה הריב"ש ז"ל כתב והביאו ב"י א"ה בעלה מ"א בעמוד אחרון בסופו וז"ל ודי לנו בהתר מל"ת כשיהיה לנו ברור שיהיה מל"ת גמור אבל כל שיש להסתפ' בסיפורו אם הוא נשאל הרי זה ספק' דאורייתא ואוקי איתתא בחזקת איסורא שהרי אפשר שכל מה שהתירו בבכורות הוי משום דהוו איסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא כו' ובעמוד הימיני כתב ההוא דגוי דאמ' מאן איכא בי חיואי כו' וז"ל ואע"פ שהיה מבקש אנשי ביתו שישמעו דבריו וגם לא ספק דברים אחרים אלא שאמר שכיב חיואי נקרא מל"ת כיון שלא בא לב"ד הנה שהרב ז"ל הסכים לדברי רבינו הפך דברי מהר"ר דכ"ץ ז"ל:

273

רע״דשאלה ראובן נפטר לב"ע וחל"ש ולכל ישראל שבק ולא השאיר אחריו זרע באופן שנשארה לאה אשתו זקוקה לשמעון היבם ולשמעון יש לו טפול בנים ובנות ושמעון הנז' נשבע שבועה חמורה כשנשאת לאה לראובן שאם ח"ו יפטר ראובן הנז' לב"ע בעודו באישות עם לאה מבלי שישאר ממנו זרע שיחוייב להחלץ ממנה תיכף לדרישת' בלי מחיר ובלי כסף ונוסף ע"ז נשבע שמעון בכלל תנאי אשתו הנשואה לו שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה ועתה רוצה שמעון היב' הנז' לישא את יבמתו שלא ברצונה ורצון אשתו ובלתי פונה אל השבועות החמורות אשר נשבע באלהי"ם להחלץ מיבמתו ושלא לישא אחר' על אשתו ילמדנו רבינו ומורנו מורה צדק אם כופין לשמעון להחלץ מיבמתו לאה ושלא ליבמה או לא ואם כופין אותו במה כופין אותו ילמדנו רבינו הדין דין אמת לאמתה של תורה ושכמ"ה:

274

רע״התשובה

275

רע״ואיברא לגבי גט מצאנו קצת מחלוק' שהריטב"א כתב על איש שנשבע לגרש את אשתו וגרשה קודם שיתירו לו ואח"כ היה מערע' לפסול את הגט והשיב אינה טענה לפסול את הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבוע' הוא הביאה עליו ובסימן קנ"ד בא"ה כתב ב"י וז"ל כתב הר"י בן הרא"ש בתשו' שנשאל על מי שאסר על עצמו הנאת תשמיש עם אשתו אם ישחוק שיגרשנה בגט כשר מוסיף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לגרשה לקיים שבועתו והגט הניתן בכפיה זו גט שהוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשות והמעשה קיים עכ"ל הרי שלדברי הריטב"א דוקא בדיעבד הוי גט אבל לכתחלה לא והרב ן' אשר אפי' לכתחלה ודעתי היה לומר דכיון דבגט יש מי שאומר שאפי' לכתחלה חליצה שאין הוכר כל כך חמור ועוד דאיכא פלוגתא דרבוותא אי יבום קודם אי חליצה היה הדין נותן לסמוך על המתיר לכופו לחלוץ אפי' לכתחלה ובפרט שאיש כזה שיש לו טפול בנים ובנות שכתב סמ"ג ז"ל שמי שיש לו אשה שכופין אותו לחלוץ כ"ש זה שיש לו אשה ובנות ובנים אלא שעומד בפני שלא הספיקו כל אלו הטענות טענו לפני הריט"בא ז"ל שהוא כתב בנדון כזה שאין כופין לחלוץ ואני אומר שהיה איפשר לומר דהוי כמו ספק ספיקא ספק אי הלכה כרב בן אשר בגט אי כהריטב"א ואת"ל כהריט"בא בגט איפשר דהלכה כסמ"ג בחליצה מ"מ ירא אני לעשות מעשה אם לא בהסכמת חכמים מ"מ מה אומר בלי שום חשש שאם תוכלו להטעותו בכל מיני נדרים תטעו אותו שיחלוץ ושיתנו לו בכך ובכך ואם יכולים להחרים שלא ישא ויתן עמו שום בר ישראל ושלא ידברו עמו שלא תאמרו שאתם מחמירים שיחלוץ אלא כמו שאמרתי סתם שלא ידברו ושלא ישאו ויתנו עמו ולא עם בני ביתו ואם יחלוץ יתירו אותו:

276

רע״זשאלה על שטר שדוכין שכתוב בו תנאים וזה נוסחו בסי' טוב ובשעת ברכה ערוכ' בכל נגמרו השדוכין מה"ר בנימין כהן עם הבחורה בתולה מרת לידיסיא בת הנעלה הזקן כ"ר שלמה סרוק נ"ע תושב פניבנה ואלו דברי הברית אשר כרתו לשנים: ראשונה נדרה אם הנערה מרת סיטי מב"ת לנדונית בתה לידיסיא הנ"ל קאמה די רופה אחת כפי יכלתה וכבודה וקצת מלבושים שיש לבחירה ג"כ לזמן הנשואים בע"ה שיהיו מהיום עד שתי שנים וחצי והתנו ביניהם שאם באולי לא יבא ה"ר בנימין הנ"ל לזמן הנ"ל לכנוס את לידיסיא הנז' לחופה בסבת מה שיהיה בעולם בין באונס בין ברצון מעתה ומעכשיו נתן לה במתנה גמורה שרירא וקיימא מתנת בריא חתוכה וחלוטה כדת וכהלכה כל התכשיטין והחפצים אשר שלח בעת השדוכין בלי שום ערעור ופקפוק ואלו הן צמידין על ידיה ויירדאן א' וטבעת א' ונזמים וכובע ובתי שוקים ופרשמאקאש סך כל זה שני אלפים ומאתים לבנים כל זה מתנה גמורה לבחורה הנז' אם לא יבא לזמן הנז': עוד קבל עליו ה"ר בנימין הנ"ל שבועה חמורה ע"ד המב"ה וע"ד לידיסיא הנז' ובגזרת נח"ש שלא לקדש שום אשה בעולם זולתי לארוסתו לידיסיא הנז' ולכנסה לחופה כדת מה לעשו' לבת ישראל נגמר וחזק כו' מסודר כו' בכל חזוקי סופר כו' ושלא יפסל כו' וקנינא במנא דכשר כו' היום יום ב' ר"ח שבט שנת השמ"ב ליצירה פה עיר סופיאה והכל שריר ובריר וקים: אברהם חדידה שלמה אדרוקי יוסף בכ"ר ישראל הלוי ז"ל ע"כ לשון השטר כו' ושאל השואל מה משפט הסבלונות הנז' כיון שלא הלך ה"ר בנימין הנז' ליכנס לחופה לזמן המוגבל ביניהם ויותר ממנו הרבה מאד:

277

רע״חתשובה

278

רע״טכבר נראה לעין כי שטר זה כתוב בלשון אסמכתא גמורה דכל דאי הוי אסמכתא ואם באתי להאריך בדיני אסמכתא הוי טרחא יתירתא דדיני אסמכתא הוי כמעט מים שאין להם סוף עד שכתב הרמב"ם ז"ל והביא לשונו ג"כ הריב"ה ז"ל ח"מ סי' ר"ז וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל כשהיו רוצי' חכמי ספרד להקנות באסמכתא היו עושים כך קונים מזה שהיה חייב לו מאה זהובים ואחר שחייב עצמו קונים מב"ח שכל זמן שיהיה כך או יעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה כך אולא יעשה כך הרי אנו תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה היו עושים כל התנאים משדוכין וכל הענינים הדומים להם עכ"ל. הרי אנו רואים כשבקשו חכמי ספרד מקום להנצל מדין אסמכתא מכל הצדדים שכפי האמת קרוב קצת לומר שא"א להנצל מדין אסמכתא אלא על האופן הנז' ועדיין כולי האי ואולי ובנ"ד הוא הכך שהאסמכתא לכאורה היא אסמכתא גמורה ואסמכתא לא קניא כמו שהייתי יכול להוכיח אלא שאין כונתי להאריך רק לגלות הדין הלכה למעשה בנ"ד ולומר שהבחורה הנז' זכתה זכיה גמורה במה שבידה מן הטעמים שאכתוב בס"ד ואין לה"ר בנימין הנז' בסבלונות הנז' שום תביעה גדולה וקטנה. ואלו הן ר"י בעל התוס' ז"ל כתב וז"ל דלענין ערבון של שדוכין קני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא ב"ד חשיב לפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו דלא חשיב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא דלא גזים כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא עכ"ל וכן סמ"ג בסי' פ"ד מצות עשה ע"ש וכן הסכים הרא"ש ז"ל והביא הריב"ה בנו לשונו בסי' הנזכר שכתב וז"ל ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שקנס שעושין בשדוכין לקנוס החוזר בו אעפ"י שגזים לא הוי אסמכתא דלית כאן מלתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שביי' את חבירו והוא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא עכ"ל: הרי אנו רואים שאפי' לא היו אלו סבלונות ביד הבחורה הנז' היתה זוכה בהן והיה חייב ה"ר בנימן הנז' לתתם לה אם כך היה התנאי בשעת מעשה השדוכין וכ"ש עתה שהן בידה והיא מוחזקת בהן ולא עוד אלא דאיכא צער' דאיתתא לעגנה כ"כ ימים שנתעגנה בעבורו ולהיות הענין קנס שידוכין הנז' אינו כל כך פשוט בין הספרדים כמו באשכנז וצרפת לכן אביא עוד טעם למה שפסקתי הרי כתב הרמב"ם ז"ל והבי' לשונו ג"כ הטור ז"ל הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בו ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו היא אסמכתא ע"כ הרי אנו רואים בפירוש דלגבי מוכר שהערבון בידו זכה בו ולא הוי אסמכתא אעפ"י שלגבי לוקח אם חזר בו מוכר הוי אסמכתא גמורה אפ"ה כשחוז' הלוקח קנה המוכר וזכה ממה שבידו אפי' שלא היה שם קנין ולא מעכשיו כפי הנר' שלא עברו הדברים אלא כמו שכתבנו לבד והדברים ק"ו ומה התם דליכא קנין וליכא מעכשיו אמרינן דלא הוי אסמכתא כיון שהוא מוחזק כ"ש וק"ו בנ"ד דלא הוי אסמכתא כלל ועיקר וזכת' הבחורה כיון שהי' מוחזקת בסבלונות ובקנין ובמעכשיו ואעפ"י שאפשר שיש חולקי' קצת בזה מ"מ אחר שהרמב"ם ז"ל ואחרים דסברי הכי זכתה הבחורה הנז' כ"ש בהצטרף דעת ר"י בעל התוס' והרא"ש ז"ל כנ"ל אין לערער כלל ועיקר ומה גם עתה אי איכא שבועה כמו שנראה מלשון ועוד קבל עליו בשבועה הכתובה בשטר השדוכין שאסור למשודך לפצות פה ולצפצף ולתבוע שום דבר קטן וגדול מכל מה שנתן לה לבחורה כי זכתה בכל כדת וכהלכה ולראיה בידה ולזכות כתבתי וחתמתי היום ו' לאייר שנתה ' שמו:

279

ר״פשאלה ראו' ש"מ נתן גט לאשתו בתנאי אם מתי כו' ומעכשיו ונקרע הגט קודם מיתת המגרש ולפי שאמרו שכיון שנקרע הגט קודם מיתת המגרש שהגט לא היה מהני עשו עם המגרש שיחזור ויתן גט אחר עם התנאי הנז' וכן עשה ומסרו ליד האשה והאשה הפקיד' הגט ביד אחר ונמצא שבשע' שנפטר ראובן לא נמצא הגט ברשותה ושאל השואל אם יועיל גט זה להתיר אשה זו:

280

רפ״אתשובה

281

רפ״בכבר כתבתי פעם אחרת להתיר בשעת הדחק בגט ש"מ שנתנו בתנאי כפול אם מתי כו' ומעכשיו אעפ"י שנקרע הגט קודם מית' המגרש והסכים עמי החכם השלם כמהר"ר דוד ן' אבי זמרא ז"ל וכתב אלי אל תירא כי אתך אני וא"כ האשה הזא' מותרת להנשא אפי' מטעם הגט שנקרע כיון שהיה במעכשיו אבל לדעת מי שירצה להחמיר בגט הנז' מכח תשוב' מהר"ם ז"ל והיא כתובה בתשובות הגאות הרמב"ם ז"ל מ"מ אשה זו מותרת להנשא מכח הגט שלא נקרע אליבא דכולי עלמא דפשיטא שהגט בכל מקום שהוא ברשותה קאי ונראה לי ראיה ברורה מהא דתני' בפ' האיש מקדש האומר לאשה התקדשי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובמלוה אפי' שלא נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר אומ' מלוה הרי היא כפקדון ובגמ' אמר רבא דברייתא זו מתרצתה היא ותני ובמלוה אעפ"י שנשתייר הימנה אפי' שוה פרוטה אינה מקודשת רבי שמעון ב"א משום רבי מאיר אומר מלוה הרי היא כפקדון ומסקנא דגמ' דבמלוה ברשו' בעלי' לחזרה איכא בינייהו ופירש רש"י ז"ל דלדעת רבי מאיר דמלוה אי איתיה בעיניה ביד הלוה מצי מלוה למיהדר ולתבוע הלואתו וכיון שקדשה בו הוה ליה כאלו עתה נתן לה כסף הקדושין ות"ק סבר שלא נתן לחזרה וכיון דלהוצ' נתנה ה"ל משעה ראשונה כאלו אינה בעין אבל בפקדון שלא ניתן להוצאה דכל היכא דאיתיה ברשותי' דמארי' איתיה כשקידשה בו הוי מקודשת והשתא דייק לישנא דברייתא דקתני נגנב או נאבד אינו מקודשת דוקא שנגנב אינה מקודשת הא שלא נגנב אעפ"י שנתן האשה הפקדון במקום אחר לשמו' מקודשת משום שבכל מקום שהפקדון שמור ברשות בעל הפקדון הוא עומד וא"כ לענין גט נמי כיון שקבלו האשה ומסרה מידה לאיש או אשה שישמרנו כיון שהגט קיים אין צריך שיהיה בידה כי בכל מקום שהגט עומד ברשות האשה עומד' והרי היא מגורשת בו וזה ברור לע"ד. עוד היה אפשר לומר אם היינו צריכים לכך שאם מסרה הגט בפני עדים היינו יכולים לומר שהיא מגורשת מטעם שליח קבל' ואעפ"י שהיא לא אמרה כן בפירוש דיינן ליה כאלו אמרה וסמך לזה מצאתי שהביא ב"י בטור א"ה עלה קפ"ד עמוד ראשון וז"ל והרשב"א כתב בפ' המקבל דבעינן שליחות האשה היכא דק"ל שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולא והבי' ראיה לדבריו ע"כ א"כ בנ"ד אנן סהדי שהיא נתנה הגט ביד מי שנתנה כדי שתתגרש ואפי' שלא פירשה הדבר בפיר' הוה ליה כאלו פירשה סוף דבר שנראה בעיני הדבר ברו' שאשה זו מותרת בלי שום פקפוק וערעור כלל הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:

282

רפ״גשאלה רחל אלמנה אשכנז' מעיר סופיאה שלחה לה גיסה פ' ממקו' שהוא שם מאישקופיא למקום שהיא עומדת שמצא לה מנוח אדם נכבד ואמוד בנכסים ויתומיה יקח עמה כי יזון ויפרנס אותה כי היה ספק ויכולת בידו לזה ושאין רצונו באשה בעלת ממון רק בבחורה בת טובים אף היא השיבה אמריה לגיסה שיעשה הוא מה שיראה טוב בעיניו ושהיא תחזור ותכתוב לו והנה גיסה הנז' לא המתין תשובה אחרת ושדכה עם איש זקן תושב קראטוב' בעל מומים נכה מן הרגל גם מן היד ועני מאד גם לו ב' בנים כפי דבריה רעים לא טובים שיאבדו איזה דבר שיש לה והאיש ההוא אחר השדוכין נתן ביד גיסה של האשה זהוב אחד ישלח לאשה תקנה ממנו מה שתרצה והיא שמה לדרך פעמיה ובאה באניא ושם הגידו לה טובו של האיש הנז' וידע' כל הנז' למעלה אז צעקה האשה בקול מר ואמר' לגיסה למה הטעיתני בכמה דברים מוטב אמות ולא אראה פני אדם כזה ועתה האיש אומר שבמקומו ובמקום האשה שחוששין לסבלונות כמו בקושטאנדינה כי בסופיאה היה מקום דירת האשה קהל אשכנז נהגו כן ושואל' הדין שכיון שהיא לא החליטה הענין לגיסה אלא הגידה לו שתחזור ותכתוב נמצא שאינו עדיין שליח שלה ב' שכיון שאפילו אותם הדברים שכתבה היו בטעות שהיא לא ידעה את האיש כלל וגיסה הטעה אות' הוה ליה כהרי את מקודשת ע"מ שאני עשיר והוא עני שאינה מקודשת ג' שהיא אומר' שגיסה לא קבל הזהוב בעדי' וגם היא ג"כ לא קבלה מיד גיסה בעדים ולכן שואלת אם היא מותרת להנשא למי שתרצה או לא:

283

רפ״דתשובה

284

רפ״הגם שכפי האמת סבלונות אינם קדושין שהרי לא אמרו בגמ' בפ' האיש מקדש אלא רב הונא אמר חוששין לסבלונות דלשון זה משמע דאינו אלא חששא בעלמא וכן נראה ממקומות אין צורך להאריך בהם מ"מ כתב הר"י בעל ת"ה ז"ל בשם תשובת רבינו שמחה ז"ל וז"ל הך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה היא כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כו' ועל כן מן האחרונים במקום שנוהגים לחוש לסבלונות מחמירים כאלו הוי ספקא דאוריית' כאשר יחזה המעיין במקומות הוזכרו דין זה בספרי המחברים ונדון זה ודאי נר' באמת שמקום האיש ומקום האשה בשניהם נוהגים חשש סבלונות על כן צריך להיות היטב מאיזה טעם נוכל להתיר אשה זו שתנשא למי שתרצה ושאין לחוש מסבלונות אלו ואני אומר שלע"ד אשה זו מותרת להנשא למי שתרצה כי אין חשש במעשה זה כלל והטעם כמו שאומ' שהרי ידוע מחלוקת פירש"י ופירוש ר"ח ז"ל שלדעת רש"י הוי חשש הסבלונות שמא לשם קדושין שלחם ונמשך מזה הפירוש דדוקא ששלח הסבלונות בעדים שאין קידושין אלא בעדים ואי ליכ' עדים אפי' שניהם מודים אינם קדושין כלל וכן לשון הטור א"ה ופירש"י שאם שדכה תחלה ואח"כ שלח לה סבלונו' בעדים אנו חוששין שמא שלחם לשם קדושין וצריכה גט ע"כ:

285

רפ״והרי שלדעת רש"י ז"ל צריך שישלח הסבלונות בעדים ואם לא לאו כלום הוא וכ"כ הר"ן ז"ל פסקן של דברים דהיכא דשדיך ואח"כ נתן סבלונות סתם בפני עדים כו' אבל נתנן בפירוש לשם סבלונות א"נ אפי' נתנם סתם ושלח בעדים אין חוששין להם לפירש"י ע"כ והריב"ש ז"ל כתב דלפירש"י צריך שיהיו עדים רואים שתקבל האשה הסבלונות בידיה או שנתנו לתוך חיקה כדרך שאר קדושין ואע"ג דת"ה ז"ל כתב בשם רבינו שמחה דאפי' לפרש"י ז"ל לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוי באתרא דרוב' מקדשי הא ודאי בעינן כי האי היה אפשר לומר דלא שבקינן כל הני רבוותא ונהגו בתראי מקמי דרבינו שמחה ז"ל דנראה דהוי יחידאה בהאי פירוש לרש"י ז"ל וכ"ש שכבר יישב פי' מהרר"י ת"ה ז"ל שכתב דודאי דבעי עדי' בשעה שהמשלח שלח סבלונות אבל בשעה שנותנים סבלונות לאשה סב' ר"ש דלא בעי עדים וא"כ בנ"ד דלא הוו עדי' לא בשעת שנתן האי' השולח הסבלונו' לשליח ולא בשעה שנתן השלי' לאשה א"כ אין לחוש כלל לדעת רש"י ומעתה נשאר עלינו סברת ר"ח שהרי כתב הריב"ה בשם הרא"ש אביו שטוב לחוש לשני הפי' להחמיר ולפי סברת רבינו חננאל ז"ל שאין הסבלונות אלא הוראה שקודם לזה קדשה והלכו להם העדים למ"ה וא"כ לפי סברא זו אין צריך עדים לסבלונות לא בשעה שנותן המסבל לשליח ולא בשעה שנותן השליח לאשה מ"מ אני אומר שיש להתיר אשה זו מטעם אחר אפי' לדעת ר"ח והטעם שכבר ידוע שנפל מחלוקת בין הרמ"בם ז"ל והראב"ד שלדעת הראב"ד בין שליח שהאשה עושה ובין שליח שהאיש עושה לקדש לו אשה צריך שיהיה בעדים ולדעת הרמב"ם דוקא באשה שעושה שליח לקבל קדושיה מודה הרמב"ם שצריך שיהיה בעדים ואע"ג דהרא"ש מפקפק גם בזה לא שבקינן ודאי הראב"ד והרמב"ם ושאר הפוסקים לפקפוק הרא"ש והרש"בא ז"ל מסכים לדעת הרמב"ם והר"ן תפס סברת הראב"ד ותמה מאוד על הרש"בא מ"מ לפי דעת כל אלו הגדולים קמאי ובתראי דעת כלם הוא שיהיה צריך עדים לשליחות האשה וכיון דבנ"ד לא עשתה האשה שליח לגיסה לקבל קדושיה אין לחוש אפי' לדעת ר"ח שהרי כת' הרשב"א בתשובה שאפילו לדברי רבינו חננאל והנמשכים לדעתו אין חוששין אלא א"כ שדך תחלה וכ"כ הר"ן אחר שכתב שיטת רש"י כתב וז"ל אבל בהלכות כתוב אמר רבה חוששין לסבלונות פי' היכא דלא ידענא אי קדיש אי לא קדיש כלומר שאין חוששין לסבלונות עצמן שהן קדושין אלא שמא קדמו להם קדושין וכגון ששדך וכן פר"ח ז"ל והרי אשה זאת לא ראתה פני האיש הזה ולא הוא פניה שאי' במעון ואשה בכרמל ולא היה כאן שדוכין אלא בין גיסה של אשה לאיש והוא הוא שקבל הזהובלשלוח לה ובשלמא אם האיש הזה היה יכול לקבל קדושיה כגון שהיה שליח שלה לכך בעדים היינו יכולים לומר שמא קודם שנתן לו הזהוב כבר קדש אבל עתה שאין איש זה גיסה של אשה זו יכו' לקדשה וגם האיש לא ראה את האשה אין לחוש ולומר שמא קודם שנתן לאיש הזה גיסה של אשה הזהו' קדש האיש לאשה וכ"ש שאפילו שליח לא שויתה לשדכה עד שיכתוב לה פעם אחרת שאעפ"י שאמרה שיעשה הוא הטוב מ"מ אמרה לו שהיא תחזור ותכתוב לו משמע שלא החליט' לו הכח ומ"ש לו שיעשה הטוב בעיניו היינו לדבר ולשאת ולתת אמנם כאשר ירצה לגמור היה צריך לכתוב פעם אחרת ואם קבלה הסבלונות כי ראתה שאין בזה הפסד כלל שאם לא תמצא הוא חן בעיניה כל אח' ילך לדרכו עוד טעם אחר מצורף לזה שאפי' את"ל שנתנה לו רשות מספיק לעשות הטוב בעיניו אפ"ה מצי אשה זו למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כ"ש שתאמר סמכתי על דבריך שאמרת שמצאת לי מנוח והוא להפך שהוא דאבון נפש עשיר והוא עני והוא בעל מומים שאפי' לפרנס עצמו לא יספיק ואפי' שאמרו אשה בכל דהו ניחא לה מ"מ אנן סהדי דבכה"ג לא ניחא לה והרי כתב הר"ן על ההיא דאמרינן בפ' מרובה מעשה באח' שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיב' עלי איני מחזירתו קפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים כשבא דבר לפני חכמים אמרו לא נשבעה זו אלא להגון לה וקשה דהא קי"ל דברים שבלב אינם דברים וכתב דכל כי האי גונא כיון שהענין מוכיח מתוכו לאו דברי' שבלב נינהו אלא הרי הוא כאלו נאמר בפירוש כו' עד וכן נמי אותה אשה שנשבעה בידוע שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפי' מנוול ומוכה שחין אלא להגון נתכוונה ע"כ הרי שהיא אמרה נשבעה סתם כל מי שיבא כו' ועם כל זה אמרינן בידוע שלא היה דעתה אלא להגון לה כ"ש וק"ו בנ"ד שיש לנו לומר כן כיון שהוא כתב לה שהיה כו"כ כנז' בשאל' ובנ"ד כן עשאתו שליח וכיון שהוא הטע' אותה פשיט' שאין בשליחותו ממש כלל ועיקר כיון שיש בו כל כך מומין דאמרינן בכתובות פ' המדיר האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רבן גמליאל אומר ב"ד אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ואמרינן אלו הן מומין גדולים נסתמה עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ע"כ ואיש זה יש ידו עקומה מכל וכל כאלו נקטעה וחגר א"כ הם מומין גדולים ואע"ג דהלכה כחכמים דאין כופין אותו להוציא בין שהיו לו קודם שסבר' וקבלה ובין שנולדו לו היינו דכיון שקדשה אין כופין להוציא אבל כדי לבטל השליחות ודאי ופשיט' לע"ד שהדבר ברור ששליחות כזה אין בו ממשות כלל שכל שליח שמשנה כל שהוא שליחותו בטל כדאמרינן פ' האיש מקדש אמר רבה אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחו' משתו' נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ויחזיר אונאה אמר רבא הא דאמרי' פחות משתו' נקנ' מקח לא אמרן אלא היכא דלא שויא שליח אבל היכא דשויא שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתב הר"ן וז"ל ואיכא למידק היכי אמר רב' הכא אליבא דרב נחמן דבשליח אפי' בטעו' פחות משתות בטל מקח והא איהו דאמר בפ' אלמנה נזונת משמיה דרב נחמן דשליח כדיינין כלומר שעד שתות קיים ותירץ ר"ת בשליח ב"ד אבל בשליח בעל הבית אפילו בכל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך כו' וא"כ שבנ"ד שינה השליח כ"כ שליחותו בטל לגמרי ואין כאן שליחות כיון שנודע ששקר דבר כל מעשיו בטלים כימה שקבלה היא אדעתא שחשבה שהוא היה שליח ועכשיו אמר לה הדב' דלא הוי שליח א"כ נר' בעיני שהדבר פשוט מאוד שאין לחוש למעשה זה כלל ואשה זו מותרת להנשא למי שתרצ' הנלע"ד כתבתי וחתמתי:

286

רפ״זשאלה יורנו המורה לצדקה על מעשה שהיה כך היה ראובן הי' מתקוט' עם אשתו והיו ביניהם מריבות מדיבות נפש כי האיש קשה זרע מעללים עד שפעמים רבות באו לידי גירושין והוציאה מביתו אך היו אנשים נכבדי ארץ נמצאים לחבר את האהל ולשום שלום ביניה' לאמר שלום ואין שלום אך כל היום מרבה להוסיף להתעולל עלילות ברשע עם אשתו עד שבאחרות המריבות היה הדבר כבד מאד והוציאה מביתו והלכ' לבית אמה והיה רוצה לגרשה אך היה הפרש בעד התוספת עד שמרוב צרותיה נתפייסה שלא יתן לה תוספת ועכ"ז היו נכנסים ויוצאים אנשי אמת לשום שלום ביניהם כבראשונה וגם אחיו שמעון היה מרבה להשתדל לשום שלום בינה לאחיו עד שעבר בזה האופן שהיתה בבית אמה כמו חמשה חדשים ואחרי כן נהרג ראובן הנז' בעודה בבי' אמה ונפלה לפני היבם שמעון הנז' על זה יורנו המורה אם יש לה זכות בעד התוספת מאחר שלא נתגרשה ואף גם זאת שהיו נכנסים ויוצאים לשום שלום ביניהם וקרוב הדבר שתשוב לבית בעלה או לא גם את"ל שיש לה זכות בעד התוספות מי קודם הבעלי חובים או היא. עוד יורנו המורה ע"ע היבם שהוא נשוי אשה ובנים לו והוא רוצה ליבמה שלא לשם שמים אך אמר סכל בלבו זה עת לנקום נקמת אחי וחושב לצערה יורנו הדין אם יכולין לכוף אותו בשוטים ולייסרו בערכאותיהם עד יתרצה לחלוץ או לנדור לו נדרים ולהטעותו אח"כ או להעליל עליו עלילות בערכאותיהם עד יחלוץ עוד יורנו המורה אם היא מותרת להנשא על פי העדויות האלה כי ראובן הנז' בלכתו בכפרים לסחורתו הרגוהו ומעשה שהיה כך היה שראובן הנז' היה הולך עם חברו יחד ויום אחד שהיה יום חמישי שחט ה' או ו' תרנגולת לבא בעיר בעד יום שבת קדש ואמר לחברו לך אתה קודם שאתה הולך ברגלך ונחבר בכפר פלוני ונלך לעיר בעד השבת וחברו הלך בכפר והמתין לו וכאשר ראה שלא בא חזר לאחוריו ובקשו בכל אותם הכפרים ולא מצאו ובא לעירו והגיד המאורע הרע לאחיו וקם אחיו והלך לבקשו ולא מצא אך הלך בכפר א' שקורים איסטוריפליס שמשם נסע אחיו הנז' ונכנס בבית גויה א' שהיתה מכרת את ההרוג ראובן הנז' ושא' את פיה בערמה אם יש לה דונג או שקדים למכור כדרכם מקודם והגויה השיבה לו אנכי יודעת שלא באת לא בעד דונג ולא בעד שקדים אלא באת לבקש אחיך ראובן שיש עתה שמנה ימים שבעלי ראה אותו הרוג בהר שקורין קינולירי והבהמה שלו היתה רועה אצלו וגם הבאיבודה ראה אותו כשעבר משם ואכל מהכפרים כמו שלשה אלפים לבנים והלך אחיו בהר ולא מצאו. כל זה העיד בפני ב"ד אחי ההרוג הנז' עוד העיד יהודי אחד שהיה מדבר עם תוגרמה אחת ושאלה מי הוא זה היהודי שהרגו אותו והיהודי השיב לה בן פלו' הוא והיא אמרה בהיותי בכרם שלי בא האריס שלי ואמר איך ראה יהודי א' שחוט כטלה בהר שקורין קינולירי כנז' והבהמה היתה רועה אצלו והמקום ההוא כמו שאמרה הגויה שאמר אחי ההרוג כנז"ל:

287

רפ״חעוד כשהלכנו פעם שני' עם הדיין עם כמה יהודי' העידו שאנשי הדיין תפסו מיון אחד שיאמר להם מה נעש' מאותו היהודי והיון הנז' ענה להם איני יודע דבר אך בהיותי בעדר הצאן עם חברתי בא יון א' שקורין אותו יורגו ליאוניי והתרה בנו לאמר השמרו לכם עלות בהר שקורין אותו קינולירי כנז"ל גם הצאן והבקר אל ירעו יען כי לשם ראיתי יהודי אחד הרוג והבהמה שלו רועה אצלו ואל תעברו לשם שלא תבא לכם נזק והפסד מהואיבודה וזה היון יורגו ליאוניי הנז' הוא בעל אותה הגויה הנז' שהעידה בשם בעלה לאחי ההרוג הנז' כנז' כל העדיות הנז' קבלו אותם בפני ב"ד וגם נראין הדברים שהאמת שהוא הרוג כי זה שנה אחת הרגו יהודי א' לשם ולא נמצא גם עתה כמו ד' שנים הרגו כמו ד' יהודים ולא נודע מקומם ע"כ את' המור' לצדקה היושב על כסא דין ומשפט ימהר יחישה תשובתו הרמתה בצל החכמה ע"כ השאלות הנז' כי מצוה רבה היא כי הרב' חשו חז"ל לעיגונא דאיתת' ומאל עליון קונה שמים וארץ תהי משכורתך שלמ' תמימ' נעימו' במנחך נצח עולם ועד תתענג על רוב שלו' אמן וכן יהי רצון:

288

רפ״טתשובה

289

ר״צהאמת כי בכל א' מאלו השאלות יש להארי' ולהרחיב בו הדבו' אבל לאפס פנאי לא אחוש להאריך רק לכתוב סברתי בכל א' מהם אם יסכימו בזה חכמי העיר ואם לאו אני מבטל דעתי וראיתי לכתוב תחלה ע"ע התר האשה אם יכולה להתייבם או לינשא לזר ע"י חליצה כי זה העיקר שאם אין לה התר כמעט כל שאר השאלות ללא צורך להשיב עליהן וזה החלי בסיעתא דשמיא תנן במסכת יבמות פרק האשה שלום ואין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאש' את אחותה ולא מצאתי שפירש רש"י דבר גם הרי"ף הביא המשנה כצורתה לבד ולא פירש בה דבר וכן הרא"ש בפסקיו לא פירש כלל גם הטור בנו א"ה סי' קי"ח הביא הדין ולא פירש בו שום טעם ומעתה אני אומר הדברים הנר' דאפשר לספוקי בהאי מלתא לגבי התיר' דהאי אתת' אח' לכאור' עדות האח לא מה או"א דהא דלא מהני היינו להתייב' אבל להתיר' לשוק בחליצ' מהני כיון דקיי"ל דבמקום דעד א' מהני אפי' פסול מהני וכמו שאנו רואים בעדות אשה אפי' עבד אפי' שפחה כו' ואפילו עד מפי עד כו' או דלמא הכא שאני דכמו שהאח אינו נאמן להתייבם אינו נאמן לחלוץ וכיון שאין עדותו עולה לייבום לא יעלה לחליצה ב' יש לראות את"ל דמהני עדותו לחלוץ צריכים אנו לראות אם יש פקפוק בעדות זה אפי' היה אדם כשר לעדות כיון שלא העיד על קבורתו שהרי"ף והרמב"ם מצריכים לומר קברתיו וכתב הרשב"א שמי שיקל ראשו להתיר אשה נגד סברתם ח"ו עוד ג' צריך לראות אם יש להסתפק שמא המעיד ראהו אחר ג' ימים ונתפח וטעה שחשב שהיה פלו' ואינו כן ולענין שלא הזכיר שם המת ודאי אין להסתפק שאחר שאמר לאחיו שאחיו היה הנהרג עדיף משמו ושם אביו ושם עירו ועתה אני אומר כן מצד שלא אמר קברתיו אין לערע' שאעפ"י שהרבה מן האחרונים חולקים על הרמב"ם ולא הצריכו לו' קברתיו מ"מ אפי' תי' דודאי ראוי לחו' לדבריהם וכמ"ש הרשב"א מ"מ כב' נאמרו בזה חלוקי' שלא בכ"מ הצריך הרמב"ם לו' קברתיו וכמו שהכריחו האחרוני' מפרשי דבריו והר"ן כתב שאין ס' שכל שהגוי מכירו אין צריך שיאמר קברתיו אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ס' ואפי' מדברי הרמב"ם כו' עיין בא"ה סי' י"ז וכבר הארכתי במקום אחר ודי בזה בנ"ד שהגוי' שהעידה בשם בעל' שראו' אחיו של זה הרוג במקום פ' היה מכירו הבעל והאשה וכבר אמרתי שבעדות שאמר אחיך עדיף הרבה משהיה מזכיר שמו ושם אביו ושם עירו דהתם ודאי אכתי איכ' לספוקי קצת באחר ועכ"ז מהני אבל כשאמר אחיך כו' ליכ' לספוקי כלל באחר ודי בזה לספק הזה ולס' דשמא אחר ג' ימים היה כבר כתב הטור בסי' הנז' וז"ל אם מצאו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידים עליו וכ"כ רי"ו נתיב כ"ג ח"ג וז"ל אם נמצא הרוג ומכירים אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שהוא בג' ימים וכ"כ הרא"ש ע"כ ולע"ד שכן פשט המנהג וכבר כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' גרושין וז"ל כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין ע"פ אבל אם אמר העד כו' עד ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית כו' נראה אם כן דכיון שזה האיש לא שמע ממי שראה אותו הרוג ולא אנחנו ב"ד אלא מפי האשה ששמעה מפי בעלה א"כ לא עלינו מוטל לחקור ולדרוש שום דבר רק יש לנו לתלות שתוך ג' ימים ראהו הרוג והכירוהו ונתבטל א"כ ערעור זה ג"כ כנ"ל אמנם לענין אי מהני עדות אחיו לענין זה הן אמת כי חפשתי באמתחות הס' הנמצאים אצלנו ולא מצאתי דבר ברור בענין זה בפרטות גס איני זוכר מעשה על זה בא לפני רבותי ג"כ ע"כ חזרתי לדקדק בלשון המש' וראיתי שמלשון המ' נר' שיש סמך שכך שנינו ואין האיש כו' נראה שהיה יכול לו' ואין האיש נאמן לומר מת אחיו להתיר אשתו או להתייבם אבל מדקאמר שאייבם נראה דוקא כשאמר שאייבם דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה הוא דאינו נאמן דומיא דמתה אשתי שאשא אחותה כ"ש אם ירצה איש זה לפטור אותה בחליצה דנסתלק החשש הזה הוה עדותו עדות או שמא נאמר דאע"ג דלגבי דידיה לא הוי עדות ליבמה לגבי להתירה לשוק הוי עדות וכן מצינו כיוצא בזה ביבמות פ' כיצד משנה עד שמעיד על האשה שמת בעלה לא ישאנה אעפ"י שהיתה מותרת לאחרים וכן המביא גט ממדינת הים שצר"ל בפני נכתב ובפני נחתם הוא לא ישאנה ופירש"י והואיל ועל דבורו סמכינן שמא עיניו נתן בה ומועיל עדותו לאחרים וכן מצינו להפך שיש שמועיל העדות לעצמו של מעיד ואינו מועיל לאחר כיצד אשה שיש לה צרה ואמרה מת בעלה נאמנת להתיר עצמה להנשא וצרתה אסורה להנשא כל זה יורה שכל שאמרו מפני החשד בהבטל הסבה שהוא החשד תבטל המסובב הוא האיסור וא"כ מה לי הא ומ"ל הא שהרי גם בזו נתן הרמב"ם טעם בפ"ג מה' יבום שהאח' אינו נאמן לו' על אחיו שמת דשמא עיניו נתן בה וא"כ הוי כח' שבא א"א לפניו להתיר את נדרה ואסרה על בעלה וגרשה בעלה שאסו' לח' שמא עיניו נתן בה ומותרת להנשא לאחר אף כאן יש לנו לומר דה"ה והוא הטעם וכן שנינו שם במש' על כל אלה וכלן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינש' להן ופרש"י וכולן שהיו להם נשים בשעת מעשה ומתו אחר זמן מותרות אלו לינשא להן דהשת' ליכא חשד כיון דבשע' שהעיד בה העד או הח' היתה אשתו קיימת ולא ליש' את זו נתכוון ע"כ הרי כי חשד זה הוי קל ההסר' וא"כ בנ"ד נמי כיון דאית להאי גבר' איתת' ליכ' למיחש לחשד' וכ"ש אי חלוץ לה כך נר' בעיני אלא דאכתי איכא למיפרך א"כ ר' למה לא שנאה להא מתני' שאח לא יעיד על אחיו שמת בפ' כיצד כדתני הני אחריני ואפשר דמשום דהתם תני האשה שהלכה כו' עד הלכה היא ובעלה ויבמה למ"ה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת יבמי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנש' ולא מת אחותי שתכנס לבית' תני נמי בדידי נמי הכי ואין האיש נאמן כו' וא"ת וא"כ למה לא שנא כאן נמי ואם היה לו אשה נאמן אפשר דסמיך אמתני' דפ' כיצד דכי היכי דהתם אינו נאמן מפני החשד שמא עיניו נתן בה ותני אם היה לו אשה מותרת להנשא ה"נ כיון דאין איסו' אלא מפני החשד כנז' ה"ה נמי בהא כנ"ל ומ"מ לא אסמוך על דעתי בזה אם לא יסכימו מח' העיר בזה ולענין כפיית היב' לחלוץ זה דבר פשוט דלא כפינן כמו שאין כופין לגר' כן אין כופין לחלוץ וכ' הרמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה וז"ל המוסר מודעה על החליצה חליצתו פסולה כו' יע"ש הרי שהשוה חליצה לגט אף לענין מסירת מודע' ופשי' דאין כופין אם לא יהיה מאותן שכופין לגרש השנוין בפ' המדיר או אם אסורה לו מדרבנן ואין צורך להאריך בזה ולענין אם יכולין להטעות הדין פשוט שיכולים אבל לא כל ההטעות שוין דגרסי' בגמ' בפ' מצות חליצה. ת"ר חליצה מוטעת כשרה ואי זו היא חליצה מוטעת ארשב"ל כגון שאומרים חלוץ ובזה אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חליצתה כשרה אלא היכי דמי שחליצה מוטעת שהיא כשרה כגון שאומר לו חלוץ ע"מ שתתן לך ק"ק זוז וידוע שהל' כר"י וגט אפי' בע"ז פסול אם לא נתקיים התנאי אבל בחליצה אפי' שאמרו ע"מ שיתנו ק"ק זוז וחלץ הוי חליצה כשרה ואפי' לא נתקיים התנאי ואפי' שיש הטעאה אחריתי אינה מוסכמת ואין לעשותה כלל אבל זאת שאמרנו הביא הרמב"ם בפ' הנז' והיא מוסכמת מן הגמרא ומן הפו' ודי בזה עתה ובנ"ד אני מגמגם גם בזו שהרי הטעם שאנו סומכין על עדות מפני שנסתלק החשד דשמא עיניו נתן בה ואם אתה מטעה אותו נר' שלא נסתלק החשד כי אפשר שמה שהעיד היה שעיניו נתן בה או בממ' ובזה ודאי צריך להתיישב הרבה ועל מה שבא בשאלה אם תגבה תוספת נר' בעיני פשוט שיש לה לגבות כתובתה משלם נדוניא ותו' דמאי תיתי להפסידה שום דבר מזכיו' ולא מבעיא בנ"ז שכפי הנר' האיש הוא שהיה המרגיל המריבה והקטטה דפשי' שאין טעם להפסי' אלא אפי"ת שהיא היתה סבת המריבה והקטטה אין מן הדין שתפסיד דבר מסכי כתו' ונדוני' ותו' כיון שהאיש בידו לגרש אשתו בע"כ ואין האיש מגרש בע"כ וכיון שלא גרש' שטר הכת' עומד בתקפו ול"מ לדעת רבוות' בעלי התוס' והרא"ש שפירשו ההיא דאמרינן בב"ב א"ר יודא מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תופדנית היא ונכנס אחריה לחרב' לבודקה כו' עד אמרו ח' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה וכת' התו' דבארוסה מיירי כו' עד ולא לשם נשואין נכנס ולכן אם מתה לא ירשנה אבל אם לא נכנס אחריה לבודקה הוא יורש' כו' עד ומה שפי' רשב"ם מכח הך דהכ' שאם היה בדעתו לגרש' שוב אין לו פירות לאו ראי' היא ע"כ והרא"ש הביא פי' רשב"ם והתולד' שהוציא ודחה הדין והראיה וז"ל בפ' הנז' פי' רשב"ם מיירי דכיון דנכנס אחריה לבודק' היה בדעתו לגרשה אם ימצאנ' בעלת מום ומתה קודם שנתפייס עמה הילכך אינו יורשה ומ"ה לא שמעינן מי שמתה אשתו מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה אינו יורשה ע"כ והביא ראיה ודח' הרא"ש הראיה וכתב וז"ל והשת' אין ראיה לפסק רשב"ם שאם מתה מתוך קטטה אינו יורשה וההיא דנתן עיניו לגרשה אין ראיה כו' י"ש והריב"ה ז"ל בא"ה סי' צ' הביא דעת רשב"ם ומסקנת אביו שאין הירוש' נפקע' אלא בגרו' גמור' ואני אומ' דלדע' הרא"ש פשי' ופשי' שאשה זו אפי' היה בדעת בעלה לגרשה לא אבד' זכות' כלל דהשת' ומה הבע' יור' את אשתו אפי' שראינו היה בדעתו לגרש' ולא הפסיד זכותו כל עוד שלא גרש גרושין גמורין האשה שכשבעל' מגרש' יש לה כתו' כו' לא כ"ש שאין הגרו' מחייבין שלא תקבל כתו' נדוניא ותוס' והדברי' ק"ו ומה ירוש' הבעל שגירושין מבטלין אות' לא אמרי' כיון שנתן עיניו לגרשה הו"ל כמגורש' ולא ירשנה אלא שעכ"פ יורשה כל שלא גרשה לגמרי כתובת נדוניא ותוספת שאין גרושין מבטלין אותם אף על פי שגרשה הבעל חייב לפרוע לה כתו' כ"ש דאל"ל שכל שלא גרשה גרוש' גמורין שעדיין היא כמו שהיתה אפי' שנתן עיניו לאח' אלא אפי' לדעת רשב"ם דסבר דכל שנתן עיניו לגרשה ה"ל כאילו גר' א"ל ודאי דדוקא התם שהגרו' מפסידין לבעל זכותו כל העומד לגרש כאלו גרש דמי אבל באשה שהיא אינה מפסי' זכותה בגרו' גם עתה אפי' הית' בקטט' למה תפסיד ועוד אם אתה או' כן כל בעל שירצה להפסיד לאשתו כתובתה ירגיל קטטה עם אשתו עד שיגרשנ' שבידו לגרשה ויפסי' א"ו הא ל"ל אלא שודאי אפי' רשב"ם יודה וזה ברורה לע"ד:

290

רצ״אשאלה מעשה שהיה כך היה שנכנס ראובן בבית לאה וזרק לה בהיותה יושבת וטווה טבעת על שוליה ואמר לה בלשון לעז בונא דונה טומה אישטי אניליו אי מירה קי ווש לודו פור קדו' והיא בונא דונא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה וע"ז יש עדים מעידים עכשיו ר' מעמיק תביעת הקדוש' ואומר שקדשה לעצמה אשע"כ אלופנו מורינו מור' צדק יודיענו אם יוכל ר' זה מ"ה להעמיד האשה הזאת בחזקתו עם היות שמן קדמ' דנא האשה הזאת נתארסה לשמעון בקנין:

291

רצ״בתשובה

292

רצ״גהרבה מעשים כיוצא באלה עברו לפנינו הן אמת כי הפרטים לא תקיף בהם הידיעה כי יש חלוקים מחלוקים שונים וכלל הדברים כי ידוע ומוסכם מרוב הפו' דרוב' דרובא דק"ל כי בקדושין ידים מוכיחות בעינן והוא שצריך המקדש שיאמר לאשה דברים שיובן מהן מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת והוא הלשון המורגל בפי כל ישראל לקוח מרבותינו ע"ה הרי את מקו"ל וכאשר המקדש לא אמר לי או שלא אמר בלשון הנז' אלא לשון שאומרים הפוחזים או המעללים על בנות ישראל שאומרים טומה אישטו פור קדוש' קרוב הדבר שאינם קדוש' כלל כמ"ש רוב הפו' ובפרט הרא"ש ז"ל בתשו' על מי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאין לחוש לקדו' כלל ובנו הטור פסק כן ולא הביא שום חולק אבל מתשו' הרשב"א נמצא שיש מקום להחמיר וכ"כ הר"ן בשם י"א ולענין מעשה אנן יתמי דיתמי ראינו להחמיר מצד חומר איסור ערוה כי רב הוא אמת כי בהצטרף טעם אחר מלבד גריעות הלשון יש מקום להקל אמת שנתחדש אצלי עתה יש מעט זמן שמורי הרב כמהר"ר לוי בן חביב זללה"ה מחמיר טובא במעשה שהיה בא' שאמר לאשה בחיי תקחי זה הדינר בקד' לי וכתב הוא ז"ל נר' דאין כח לפטור האשה הזאת בלא גט בשום פנים דכיון שהתחיל לדבר עמה שתקח הדינר ההוא בקדו' ולא פי' לאשה אחרת יד מוכיח הוא דלה הוא מקדש ולעצמה הם המעות כו' עוד הביא ראיה מהראב"ד עוד כתב דאיכא הוכחה ודאי שלא נמצא בעולם שבחורה בתולה תעשה שליח קבלת קדוש' לאשה אחרת וכתב שם שלא מחומרא היה אומר שהאשה מקודשת אלא קרוב לדין ואעפ"י שהרב הגדול כמהר"ר יעקב בי רב הקל מ"מ נראין בעיני דברי מורי שהם דבריר של טעם וגם שהרב כמהר"ר משה אלישקר אוסר כמו שכתוב שם ולא ראית' להאריך רק כתב הדברים ברמז לפי שבמקומות אחרים הארכתי ועתה אבא לנדון שלפנינו היה נראה שהלשון היה גרו' שכפי משמעות הלשון י"ל דאין לידע מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת דמה שאמר קי ווש לו דו כו' איפשר לומר פור קדושין לאיש אחר שהוא שליח ממנו וכן אין כאן הוכחא מי היא האשה המתקדשת שאפשר פור קדושין לפלונית. עוד יש גריעות אחר שכפי הנר' תחלה זרק בתוך שוליה הקדושין ואח"כ אמר לה הדברים ושתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' אישות ז"ל וכן אם נתן פקדון לה ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' עד ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אין זו כלום שכל שתיקה שלאחר מתן מעות אינה מועלת וכן כתב הטור בפשיטות א"ה סי' כ"ח יעו"ש וא"כ בנ"ד נראה דליכא למיחש לקדושין כיון דאיכא תרתי חדא דליכא ידים מוכיחות לא מי הוא המקדש ולא מי היא המתקדשת שנית דנר' הוי שתיקה דאחר מתן מעו' דלאו כלום הוא כך היה נר' לומר בתחלת העיון אבל אחר העיון שצריך חששא כזה נר' דא"א לפטור אשה זו בלא גט דאי מטעם דליכא הוכחה דלא אמר לי ולא אמר לה שתהיה היא מקודשת אי משום הא לא ארייא דאיכא למימר דכיון דמצינו שהאשה מתקדשת אפי' בלא דבור כלל והוא כשהיו מדברים עמה על עסקי קדושיה וזרק לה טבעת או חפץ אחר אפי' לא אמר לה כלל הוי מקודשת דהלכה כרבי יוסי א"כ משמע דכל שיש לנו הוכחה במעשה סגי אע"פ שלא באו הדברים בפי' גמור וכן הכא היה די שיאמר לה טומה אישטי אניליו פור קדושין מדאמר לה אי מירה קי ווש לו דו כו' משמע בפי' גמור שר"ל הוא היה המקדש ושלא היה נותן לה הטבעת במתנה גם מדקאמר פור קדושין משמ' שהיא היא המתקדשת לא אחרת שאם לאחרת ר"ל לקדש בו אשה אחרת היה לו לומר פארה קדושין וק"ל וגם לומר שהאשה הזאת היתה שליח בעד אשה אחרת כיון שמעולם לא ראינו אשה נעשת שליח לקבל קדושין לאחרת ליכא לספוקי בהאי ומה גם עתה אם היא אשה בחורה בתולה וכמ"ש מורי כנ"ל ועוד מדקאמר לה בונה דונה טומה אי מירה כו' נר' הזהרי שאני נותנו ליך פור קדושין וא"כ נראה שלשון זה ידים מוכיחות הוו ומטעם שתיקה דבתר מתן מעות נר' דלא גרעי הני קדושין והטעם שאני אומר כן שכתב הטור א"ה וז"ל וכתב הרמ"ה דוקא דשקלתינהו כו' אבל זרק לה קדושיה אפי' בתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתיקה ואזלא לעלמא שתיקה כהאי גוונא לאו כלום הוא ע"כ משמע כי פועל הלקיחה שהיא לוקחת החפץ אחר נתינת האיש המקדש עושה רושם הכי נמי יש לנו לומר דבשלמא אם אשה זו היתה עומדת ולא היתה נוטלת הטבעת הוה אמרינן דלאו כלום אבל השתא דהיא שקלא הטבעת מיד כשאמר לה ועשתה מעשה נר' דהו' קדושין: ועוד נ"ל לומר ואפשר דיש לחלק בין כשאמר לה מתחלה לשם פקדון או שלא אמר לה כלל אלא זרק סתם דכשאמר לה לשם פקדון ואח"כ אמר לשם קדושין איכא למימר דהא דלא שדינהו סברה דמחייבא באחריות אבל כשחזרה לה ולא אמר לה מידי למה לה למשקל הוה לה להניח הטבעת שתפול ואע"ג דהתם פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברה אי שדינא להו ומתברי מחייבינא מ"מ יש לה לומר דשאני התם שנתן בידה והיא כיון שקבלה מהם יש מקום לטעות ולומר אי שדינא ליה מחייבנא באחריותי' אבל בנ"ד כיון שהוא לא נתן כלום בידה נר' ודאי דליכא מקום למיטעי כלל ועיקר וכיון דשקלא היא ודאי דהוי כאמרה אין דאפילו כשנתן בידה בתורת פקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו אי אמרי אין הוי מקודשת הכא נמי עדיף מאמרה אין כנ"ל וכ"ת אכתי איכא למימר דלאו כלום הוא דהא קי"ל בגיטין טולי גיטיך מעל גבי קרקע דאינו כלום ואמרינן בגמרא אתקש יציאה להויה וא"כ אפשר דכמו דטולי גיטיך מעל גבי קרקע לאו כלום גם לגבי קדושין לא הוי כלום משום הא נמי לא גרעי הני קדושין דאפי' את"ל דכמו דלגבי גט לאו כלום דכן נמי לגבי קדושין מ"מ בנ"ד דזרקו לתוך שוליה שבא מידו לרשותה הוי כאלו נתנו לה וכ"כ כתבו התוספות ריש פ' הזורק גבי ההוא ש"מ שכתב לה גיטא לדביתהו כו' וז"ל התוספות ולא הוי כמו טולי גיטיך מעל גבי קרקע דכיון שהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאלו נתנו לה ע"כ וכ"כ הר"ן בהלכות על משנת כנסי שטר חוב זה כו' וה"ה כשנתנו לה לשם פקדון או שנתנו בחצרה לשם גירושין ואח"כ אמר לה הא גיטך ועומדת בצד חצרה מתגרשת כיון שמיד הבעל בא לידה או לחצרה ומיהו גם דחאתו הרוח ונתנו בחצרה אעפ"י שאמר לה הא גיטך אינה מגורשת דהוי כטולי גיטיך מעל גבי קרקע דאמרינן בגמ' דלאו כלום משום דליכא נתינת בעל ע"כ הרי משמע בפי' דאפי' בגיטין דבעינן ונתן בידה אע"ג שלא בא מידה משעת הגירושין אלא מקודם ובשעת גירושין אמר לה הא גיטיך הוי גטו ולא פסל אלא דחאתו שלא בא מידו לידה כלל א"כ בנ"ד דבא מידו לתך שולי' ודאי אי אמר לה הרי את מקודש' לי כו' והיא אמרה אין הויא מקודש' דלא גרע מנתן לה בתורת פקדון ולאחר זמן אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דהוי מקודשת הכא נמי לא שנא כיון שהיו בידה הקדושין אינו עומד לפנינו אלא דשתיקה דבתר נתינת מעות לאו כלום ואחר שביררנו דכיון דנטלה הקדושין הוי כאומר אין נמצא שהקדושין הוו קדושין:

293

רצ״דשאלה על שטר שליחות גט בפנינו עדים ח"מ בא' בשבת ח' ימים לירח תמוז שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושלשים לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא אנקונה דיתבא על כיף ימא ועל נהרי אספי ופיודישינה מנה שליח יוסף ן' מרדכי את הח' כה"ר יודה בן אברהם אלגזי נר"ו וכך אמר לפנינו יוסף בן מרדכי הנ"ל איך מנה שליח את יודה בן אברהם אלגזי הנז' להוליך גט זה לאשתו רוסה בת רפאל ותהיה ידו כידו ופיו כפיו ועשיתו כעשיתו ומיד שתגיע גט לידה תהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ונתן לו רשו' לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים ליתן גט זה לאשתו רוסה בת רפאל הנ"ל בכל מקום שימצאנה הוא או שלוחו או שליח שלוחו עד מאה שלוחים והגט שנעשה עליו שליח יודה בן אברהם הנ"ל להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם במתא אנקונה הנז"ל ביום וירח ושנה הנז"ל ועדיו החתומים בו שלמה בן משה ויעקב בן שלמה ובפנינו בטל יוסף בן מרדכי הבעל הנז"ל כל מודעות שמסר על גט זה גם בפנינו קבל עליו יוסף בן מרדכי הבעל הנז"ל חרם שלא לבטל את הגט ואת השליח הנ"ל והגט אשר נעשה עליו שליח יודה בן אברהם הנ"ל שיטה רביעית מתחלת מרדכי ושיטה שביעית רפאל ושיטה עשירית מתחלת ואנש ומה שראינו ונעשה לפנינו כו"ח להיות לזכות ולראיה ביד יודה בן אברהם השליח הנז"ל והיה זה פה אנקונה הנ"ל ביום וירח ושנה הנ"ל והכל שו"ק יוסף בכמהר"ר עמנואל אמיגו זלה"ה עד. יעקב בן חביב עד. מיכאל קודוט עד:

294

רצ״התשובה

295

רצ״ונשאל ממני כדת מה לעשות באשה אנושה זאת כי הגט אינו מקויים ואין עדים לקיימו ואשה זו עניה עמדה בעיגונא דאיתתא זה כמה שנים גלמודה וסורה והניחה בעלה בעל נעורי' כדי לחסות תחת כנפי התורה כי הוא הרשע המירה כדת תורה ואם לא ימצא לה תקנה כמעט אבדה תקותה ולכן נפנתי לעיין עד היכן ידי משגת לראות אולי ישר בעיני אלהי"ם והחכמים להתירה בגט זה על ידי השליח הנזכר או שליח שלוחו:

296

רצ״זותחלה ראיתי לכתוב עיקר מה שעומד בפנינו ואח"כ מה הזכות אשר אני רואה ואען ואומר כי לכאורה היה נר' שאע"פי שידוע אפי' לתינוקות ששליח שמביא גט לאשה ממקום אחר חוצה לארץ האמינו לשליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו הכי אינו נאמן אלא אם יהיה מקויים וכאן שאין הגט מקויים היה אפשר להכשירו מטעם אחר דנר' דרבו הפוסקים דס"ל שאם יש עדים שהבעל מנה לזה שליח להוליך גט לאשתו זאת מהני ואין צריך שיאמר ב"נ וב"נ וכאן כבר יש ג' עדים שמנה זה יוסף בן מרדכי שליח להוליך גט זה לאשתו רוסה אמנם עומד לפנינו תשובת הריב"ש וז"ל מה שאתה חושב דכל שיש עדי' בשליחו' ה"ל כאתיוה בי תרי אינו מוסכם מן הכל כו' עד ואע"פ שב' אדוקים בו לא"ד אלא ששניה' אומרי' שהבעל עשאם שלוחי' כו' עד מ"מ צרי' לפי פי' זה שב' יהיו שלוחי' ואפי' שכל שהם עצמם שלוחי הגט מסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו בחתימתם אבל עדי השליחות אין להחזיק לגט בעדים מצוים כו' עד מ"מ בנדון זה שעדי השליחות נשארו במקום הבעל אין כאן במקום האשה מצוים לקיימו וגם למה שכתבו הרשב"א והתוספות כו' אע"פ שיש שטר שליחות ביד השליח שהבעל מנה אותו שלי' ומסר בידו גט כשר ועדיו פ' ופ' מ"מ אין זה קיום ע"ז הגט שלפנינו ואף אם עדיו הם אותם הנז' בשליחו' שהרי אפשר שאותו הגט נאבד או נשרף וזה מזויף הוא:

297

רצ״חואף עפ"י שאין חוששין לזה מ"מ אין זה מקוים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים והרמ"ה שהוא מבעלי סברא זו דכל שיש עדים על השליחות הוי כאתיוה בי תרי אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהיו עדי השליחו' עצמם עדי מסירת הגט כדי שלא יהיה חצי דבר ע"כ אם כן נמצא כפי זה שאין תקנה בשטר שליחות זה כיון שהעדים אינם כאן במקום האשה והשליח אינו יכול לומר ב"נ וב"נ א"כ מאיזה צד נוכל לזכות לאשה הזאת שיועיל לה גט זה. ומ"מ נר' בעיני להתיר אשה זו בגט זה ע"י שליח הח' כה"ר יודה אלגזי נר"ו וקודם כל דברי רואה אני להעתיק כאן תשוב' הרשב"א וז"ל ג' ענינים יש לחוש בגיטין הבאים בין הבא מח"ל בין הבאים לארץ האחד שיתקיים בחותמיו שמא מזויף והב' שנכתב ונחתם לשמה. הג' שנתנו הבעל לגרושין בין ליד שליח קבלה בין ליד שליח הולכה ובכולם אין אנו חוששין אלא לקיום חותמיו וכשמביא בארץ ישראל שעדים מצוי' לקיימו אפי' בלא קיום מתירין אותה לינשא. ואפי' בח"ל התירו באומר ב"נ וב"נ ואין חוששין לקיום אחר משום דקיום שטרות דרבנן והכא משום עגונא הקלו ולשמא לא נתנו הבעל לגרושין ליכא למיחש דכל דמסור ביד זה והוא אומר לגרושין הוא נאמן לכ"ע אפי' יבא הבעל ויערער ולשמא לא נכתב ונחתם לשמה לא חיישינן דאין אדם עשוי לקלקל בידים ע"כ נמצא כפי זה שגט זה יכול ה"ר יודה ליתנו דלשמא מזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים שטר השליחות וסימני הגט ושם המגרש ושם האשה המתגרשת וגם החשש דשמא לא נתנו הבעל לגרושין אין כאן שהרי כתוב ליתן גט לאשתו כו' הכל בפי' והחשש לשמ' לא נכתב לשמה נמי אין כאן כיון שאלו העדים אומרים שהכל נעשה בפניהם ושנכתב ונחתם באנקונה כו' ולבסוף כתוב ומה שראינו ונעשה בפנינו כתוח"ת כו' וא"כ אני אומר שאפילו לדעת הריב"ש לא נשאר כאן שום ספק שע"כ לא ערער הריב"ש אלא בשטר המעיד על הכתיבה והחתימה ודאי ליכא לספוקי למידי וכ"נ מלשונו בפי' דכתב ואפשר דכל שהם עצמם שלוחי הגט מסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו בחתימת' וכאן העדים מעידים שיודעים ושנעשה הכל בפניה' דכל היכא דליכא למיחש לערעור הבעל הגט כשר וכיוצא בזה אמרי' בגמ' וכתבו הרמב"ם הלכות גרושין פ"ז וז"ל שנים שהביאו גט בחוצה לארץ אע"פי שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אלו נותנים לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה ואעפ"י שאינו מקויים שהרי שלוחיו הם עדיו ע"כ וכתב הרב המגיד משנה ז"ל כל זאת הבב' פשיטא ושם מבוארת במשנה ובגמ' לפום מסקנא וכן בהלכות הכל נזכר שם הדין והטעם ע"כ. הרי משמע בפי' דכל היכא שאין הבעל יכול לערער נותנים לה ובנדון זה אחר ששטר שליחות זה מקוים ומעידי' העדי' שמה שראו בעיניהם כתבו וחתמו אין כאן מקום ערעור כלל ואומר אני דלא מבעיא לר"ת דשולח אדם עדותו על ידי כתב וכמ"ש הטור ח"מ בשמו בהלכות עדות אלא אפי' לדע' רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ומפיהם ולא מפי כתבם בעינן ה"מ בעדות דאורייתא אבל בעדות כי האי דאינו צריך אלא דרבנן הוא שהצריכו לומר ב"נ וב"נ כדי לסלק ערעור של בעל דמשום האי טעמא נמי אקילו דאפי' עדות השליח לבד מהני הכא דאיכ' עדים שנים או תלתא ודאי יודה רש"י ז"ל דמהני בשטר כן נראה לע"ד וליותר אמות למה שאמרתי כי פי' מ"ש כי מה שראו בעיניהם כתבו וחתמו שר"ל כתיבת הגט וחתימתו שזה החכם ה"ר יוסף אמיגו כתב בכתב על ענין גט אחר וז"ל וכונתי לשמים היא ותמיד נמצאתי במקום הזה למגן וצנה לכמה נשים עגונות לעשות יגרשום בעליהן ולשלוח להן גיטין בלא מחי' כסף והעיר הזאת הוא ריקן מכל טוב אין בה אפי' סופר אחד יהיה כהוגן וכתיקון חז"ל והכל הוא בהכרח יעבור על ידי וזה חלקי מכל עמלי נרצע לעבודתכם עבודת הקודש יוסף אמיגו ואני מגלה דעתי כי להיות עגמה נפשי לעניה הזאת כתבתי הנר' לע"ד כי יש תקוה לאשה זאת בגט זה ומ"מ דוקא אני אומר אם יסכימו שלשה חכמי העיר ואם לא תהא דעתי בטלה וה' ינחני בדרך אמת:

298

רצ״טשאלה מעשה היה בעי' צופיאה אשכנזי אחד שעשה מורשה לראובן שילך לעיר אינדרינופלה ויקדש לו שם אשה הראויה לו וכן עשה וכאשר חזר השליח לצופיה לא מצא למשלחו וכשבא לא נתרצה באשה וקדש לו אשה אחרת אחות אשתו נ"ע והעם רננו אחריו מטעם חרם ר"ג ז"ל כי קרובי המקודשת ראשונה מאיימים עליו להלשינו ומורים התר לעצמם על כי עבר חרם ר"ג:

299

ש׳תשובה

300

ש״אה' יודע כי קשה בעיני הדבר להשיב שואלי דבר בענין וכמ"ש פעם אחרת והטעם שכתב הר"ן ז"ל בתשובה ז"ל איני מכניס עצמי בנדון זה אלא מניח הדבר לחכמי הצרפתים שהם יודעים היא פשטה התקנה במקומותיהם ואיך היו נוהגים בה שעל פי אותו הדרך ראוי לנהוג ולהורות עכ"ל ואם הר"ן ז"ל הוציא דברי פיו אני וכיוצא בי אפרוח שלא נתפתחו עיניו עכ"ז ומ"מ להפיס דעת השואל יואל לדעת סברתי ודעתי על כל פנים גמרתי לחוות דעתי ומה שנראה בעיני שבנדון זה לכאורה היה נראה שאין לחלק בין אירוסין לנשואין וכיון שמקבלים עליהם חרם ר"ג שלא לישא אשה על אשתו נוהגים בו אפי' בזמן הזה מה לי אירוסין מה לי נשואין שהרי ארוסה אשה מקרי שנא' כי יקח איש אשה והיינו קדושין גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאם כתב בגט ארוסה אנתתיה הגט כשר וכ"כ הר"י בת"ה ואעפ"י שכתב שלכתחלה יש קפידה וצריך לכתוב ארוסתי מ"מ אי כתב אנתתי' כשר והטעם ודאי דארוסה ודאי אשה קרי לה וא"כ כפי זה כיון שחרם ר"ג ז"ל היה שלא לישא אשה על אשתו ארוסה נמי אשתו מקרי ועובר על חרם המקדש אשה על ארוסתו וא"כ היה נראה שזה המקדש ראוי לעונש גם מלבד חרם ר"ג נר' איש זה ראוי לעונש שלמה לו להתעולל על בנות ישראל שאם לא ירצה לכונס הצריך לגרשה ותהיה פסולה להנשא לכהן ולמה תהיה כזאת וכי יאמר כי לא נשאה חן בעיניו איהו הוא דאפסיד אנפשיה שעבר על דברים שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ הוא חטא ישוב עמלו בראשו אותה העניה מה חטאה מ"מ כי דייקת ביה שפיר נראה בעיני שיפה כתב החכם שאין להענישו ולחייבו מכח חרם ר"ג והטעם לזה כי תקנה זו יש כמה ספיקות אי מצד הזמן שיש כמה גדולים אומרים שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי עוד ספק אחר שאפשר לא גזר אלא באותם מקומות ואעפ"י שעל כל זה יש למי שירצה להשיב לומר שהרי האשכנזים יצ"ו נוהגים איסור בדבר עוד היום ובכל מקום מידי ספק לא יצא ואפשר לומר שהם נוהגים כן מכח מנהג לא מכח חרם עוד יש מ"ש הח' נר"ו שלא תיקן אלא בנשואין וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש ק"א וז"ל שעד כאן לא תקן אלא שלא לישא אשתו על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאת ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה כו' עד דבר פשוט הוא דלא כייפינן ליה לכנוס ע"כ גם נראה בעיני דאף ע"ג דכפי הדין ארוסה אשה מקרי מ"מ לענין נ"ד אית לן דלא חל חרם ר"ג על ארוסה דאית לן למימר דבנדרים ושבועות הלך אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם נשואין לחוד ואירוסין לחוד כך נראה לי מכל זה נראה בעיני דמן הדין הגמור אין לכופו לגרש לשנית שקדש ולא לישא ראשונה שקדש על ידי שלוחו מכח חרם ר"ג דודאי לא נפיק מס"ס ספק אי לא גזר אלא עד סוף האלף הה' כדברי מהררי"ק ז"ל ספק גזר ואת"ל שגזר ספק באותם המקומות ספק בכל מקום ואת"ל בכל מקום ובכל זמן קרוב לודאי כמו שאמרנו דדוקא גזר שלא לישא נשואין ממש אבל אם קדש ואח"כ לא נשאה חן בעיניו וקדש אחרת יגרש הראשונה וא"כ כיון שאפי' באיסורים החמורים והקשים של תורה אנו מתירים בספק ספקא כ"ש זה וא"כ פשיטא שהמאיים ומגזים עליו להלשינו ולמוסרו בכלל רשע מוסר ומלשין נכנס ועם כל זה מטיל אני עליו לפייסה בכל מיני פיוס ובפרט כדי שתתפייס לקבל גט מרצונה שהרי כתב הר"ן בתשובה וז"ל שאנו מוחזקים שיש חרם בקהלות או תקנת ר"ג ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה נראה דודאי דבכל אשה קאמר בין ארוסה ובין נשואה וקאמר ג"כ שפשט איסורו בכל ישראל מה שלא היה כן בתקנה הראשונה ע"כ צרי' עכ"פ שיפייסנה הנלע"ד אני הצעי' שמוא' די מדינה:

301

ש״בשאלה זכרון עדות עבר בפנינו ב"ד ח"מ איך באו לפנינו כ"ר יעקב בן עטר יצ"ו והבחור משה שאלודיאל יצ"ו והעידו בתורת עדות איך שמעו מפי עד א' מל"ת שנהרנו ב' אנשים יהודים הא' אברהם ויודי אחר עמו והגוי היה מכי' לאותו אברהם לשעבר שהוא אברהם בארישקאש שהיה נוש' ונותן עמו ואמר שראה אותם הרוגים בהר א' הסמוך לכפר אוטלוק ובאותו המחוז לא היה הולך רק אברה' בארישקאש ולא היה לשם שום אברהם רק הוא והגוי נתן כל הסימנים מאברהם בארישקאש. עוד העיד הבחור משה הנ"ל איך בא תוגר אישפאהי והגיד מסיח לפי תומו איך בבואו מהכפר אוטלוק פגע בדרך ב' אנשים. יודים הרוגים ואמר כי ראה שאחד מהם בחור קטן הקומה וזקנו עגול והיה לו בוהק אצל הדד הסמוך ללב ואלו הסימנים היו דנהרג רבי דוד דיל אוליי שיצא בחברת רבים אברהם בארישקאש ולא היה באותם המקומות רק רבי דוד הנ"ל ה' ינקום נקמתם והיה זה בפנינו היום יום שלישי י"ו לכסלו משנת השל"א ליצירה פה פיליפולי והכל שריר וקים שלמה ן' רי"י אברהם פרגון אברה' ן' ריי ועתה שואל השואל אם יש כח ביד ב"ד להתיר אשה זו ביליא אשת ר' דוד הנ"ל להנשא למי שתרצ' או לא:

302

ש״גתשובה

303

ש״דודאי שצריך דקדוק ועיון רב שעם היות אמת כי חשו חכמים הרבה לעיגונ' דאיתתא והקלו קולות רבות היינו לגבי עדים שהתירו על פי עבד על פי שפחה כו' אבל בגוף העדות לא הקלו אלא אדרבא החמירו שצריך שיהיה העדות ברור וכמ"ש מרדכי ז"ל פ' ב' דיבמות גם האחרונים ומטעם זה צרי' לעיוני מהיכא תצא התירה לאשה זו שהרי כפי מה שנראה אין כאן עדות ברור שאין מי שיעיד לא על שמו של ר' דוד ולא על כנויו וא"כ לאי זה טעם יבא לאשה זו התר. אמנם נראה בעיני שאחר העיון יש להתיר אחר הטילי תנאי שצריך יסכימו בזה מחכמי העיר הרשומי' אם יר' בעיניהם בזה החלי בס"ד נראה שאברהם ברישקאש אשתו מותרת והטעם שכפי מה שנראה עדות אברהם עדות ברור הוא ושידעו העדים שהגוי הראשון היה מעיד על אותו אברהם עוד שאומרים שבאותו מקום לא היה הולך יודי אחר אלא אברהם הנז' גם שהזכיר הגוי כל סימני אברהם הנז' אף עפ"י שאינו צריך א"כ עדות אברהם הוא עדות מספיק ודאי להתיר אשתו ואחר שיודעים שר' דוד דיל אוליו יצא בחברת רבי אברהם הנז' והגוי מעיד שהרגו לאברהם ושראה יהודי אחר הרוג עמו ואנו ידענו ששני אלו יצאו בחברה לאותו מחוז ושאין דרך ליודי אחר לילך שם במקום ההוא א"כ נראה שגם אשת דוד הנז' מותר' וראיה לדבר מדתני בתוספתא אין מעידין עליו עד שיהיו מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פ' מפשפשין באות' העי' אם לא יצא משם אלא הוא תנש' אשתו וכ"כ הרמב"ם שלהי ה' גירושין וז"ל אבל אם אמ' א' יצא עמנו מעי' פ' ומת מחפשין באותה העי' אי לא יצא משם אלא הוא תנש' אשתו ואע"ג דבנ"ד לא אמר הגוי ולא האישפהי ששום אחד מאלו הנהרגים יצא מליפופול מ"מ אחר שאנו יודעי' שאלו יצאו בחברה לילך למקום ההוא וגם מעידין שאין יהודים אחרים הולכים שם אלא אלו נר' ודאי שיש די בעדו' זה להשיא נשותיהם של אלו וכיון שיש לנו עדות גמור מרבי אברהם הנז' ויש לנו עדות שרבי דוד יצא בחברת רבי אברהם רחוק הוא לומר לחוש שזה ר' דוד הלך בחברת ר' אברהם ונתלוה עמו אחר וכ"ש כאשר העיד השני שהיה האחד בחור קטן הקומה וזקנו עגול ואעפ"י שאין אלו סימנים לסמוך עליהם מ"מ דמי זה לההיא שכתב הרא"ש ז"ל והביאה מהררי"ק ז"ל שרש קפ"ד לראיה דלא אמרינן אתרמויי אתרמי שני אשר בר' סיני ששניהם היו מרוסייא ויצאו ללמוד עם בחור ששמו רבי יונתן כו' הג' אין לחוש דלמא איתרמי שהלך רבי רוד למרחקים ונתלוה עם רבי אברהם איש אחד ושהיו לו אלו הסימנים של רבי דוד וכ"ש כאשר ידוע שלא היה הולך שום יודי שם כי אם רבי דוד והיה כי אין להאמין לשני האותות האלה יש להאמין לאו' הבוהק והאמת כי מתחל' חשבתי כי היה בוהק כפשוטו אמנם ידעתי כי היה טעות הסופר וצריך לכתוב שומא ואע"ג דאמרי' בגמ' ואיכא דאמרי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קא מפלגי דמשמע דלהאי לישנא דהוי בתרא סימן אפי' מובהק אין סומכים עליו להתי' הא ודאי ליתא דכי דייקינן שפיר חזינן דלכ"ע סמכי' אסימנים מובהקים ולא ראיתי להאריך כי כבר קדמני הח' השלם כמהר"ר יוסף קארו נר"ו בספר א"ה סי' ח"י והרחיב שם הדבור בזה לבד זה ראיתי להעתי' כאן לשון הרד"ך שהביא גם הרב הנז' וז"ל וכתב הרד"ך בתשו' אפי' לרבנן דסברי דשומא לאו סימן מובהק קאמרי דיש סימנים דהוו מובהקים ואיפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פ' מאבר פ' סימן מובהק חשבינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י ז"ל ופי' באלי מציאות סי' היה בו או שומא באבר פלוני ולא פי' לומר באבר פ' במקום פ' עד כאן אם כן בנדון דידן שאמר בוהק דהיינו שומא כנ"ל ופיר' ואמר אצל הדד הסמוך ללב ודאי נר' סימן מובהק ביותר כדאמרינן בגט נקב בצד אות פ' וכתב הרב הנז' להוכיח שהרמב"ם ז"ל מתיר ע"י סימני' מובהקים וז"ל שסמך על מה שכתב בהנהו עובדי דסוף יבמות בקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח גוי לפי תומו קולר בני אדם שהלכו ממקום פ' נהרגו וקברתים והשיאו את נשותיהם וס' בני אדם מהלכים כו' וכיון דבהנו עובדי אע"ג שהגוי לא היה בקי לא בהם ולא בשמותם עכ"ז השיאו את נשותיהם ע"י שאמר שהיו מהלכים למקום פ' כ"ש היכא דאיכא סימן מובהק ע"כ וא"כ בנ"ד נמי כיון שידוע שאלו היו מהלכים בחברה לאותו מקום ועוד אומרי' שאין יהודים אחרים רגילים לילך שם אלא אלו ולרבי אברהם הזכירו הגוי בשם שהיה הגוי מכירו נר' כי בהצטרפות שני הטעמים אשה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה ולפי שעדיין איפש' שיאמר אומר הרי שלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שנר' שצריך שיאמר הגוי וקברתיו ובאותם מעשיות דקולר כו' וכתב הרשב"א בתשו' שגם שאינו נר' כן מ"מ מי יקל ראשו להקל בדבר ערוה נגד גאוני עולם עמודי ההוראה מ"מ רואה אני כי הרב בעל תרומת הדשן בכתבים סי' רכ"ג כתב וז"ל מסקנ' דמלתא שלא נהגו העולם כלל לומר קברתיו ע"כ והוא ז"ל הוי בתרא טובא ודרכו להחמיר יותר מלהקל ועוד שמעיד על המנהג ועוד שכבר כתבתי פעם אחרת שהאחרוני' כתבו שלא בכל מקום הצריך הרב לומר וקברתיו כמו שמוכח מדבריו בהרב' מקומו' וחלקו בזה חלוקים והריב"ש כתב שלא הצריך לומר וקברתיו אלא כשאינו מזכיר שמו והמגיד משנה כתב שלא הצריך לומר קברתיו אלא כשאינו מכירו ומהררי"ק נר"ו הביא בשם הר"י סאגיש זצ"ל דלא הצריך לומר קברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו משום דחיישי' אז דהעיד משום דדמי ליה וקצת נר' כן מתשו' הרש"בא שכתב וז"ל אבל אם לא אמר שקברתי ואינו נאמן דכל שראה אותו שטבע או ירד או כיוצא בזה סומך ואומר על דרך הדמיון ע"כ הרי שכתב דכל שראה הא אם לא ראה נר' דאינו על דרך הדמיון ע"כ וכל אלו החלוקים ויותר ראוי לומר להשוות דעתם של הרי"ף והרמ"בם לדעת שאר הפוסקים כל האיפשר ובנ"ד מרבי אברהם הנ"ל יש בו כל הג' חלוקים הנז' ועל דוד יש לומר יגיד עליו ריעו ועוד שהרי איפש' לחלק ג"כ בנ"ד ולומר דע"כ לא קאמר הרמב"ם ז"ל דצריך לו' וקברתיו אלא במת דאפשר שנתעלף ודמי ליה שמת והמדקדק בלשון הרמב"ם ירא' דחלוק זה אמיתי אבל בנהרג ודאי דליכא למימר כ"כ דהעיד בדדמי לא צריך לומר קברתיו ועוד אני אומר בנ"ד דבשלמא בא' או בשנים בבת א' שהעידו צריך לומר קבורה בו אבל בשנים שבאו זה אחר זה נראים הדברים שאין לומר שיש לחוש שכל א' וא' העיד בדדמי וכל אלו החלוקים ויותר ראוי לומר מן הטעם הנז' ולכן ע"פ הדברים האלה נראה בעיני שאשה זו מותרת אם יסכימו החכמים השלמים מורי הוראה אשר בעיר הזאת שאלוניקי יע"א הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

304

ש״האחר ימים ראיתי תשו' מהר"י וייל ז"ל וז"ל מאלו המעשי' יש לידע שהרבה הקלו בעדות אשה משום עיגונא במעשה הראשון שלא הזכיר הגוי ולא ידע:

305

ש״ושאלה ראובן העי' בתורת עדות בפני ב"ד שיום א' אמר לו תוגר א' כאשר שאל לו אם היה יודע מדמיר אשר בפיליפופול והשיב לו התוגר מי הוא זה אותו דמיר שאתה שואל עליו אם. הוא אותו שהרגו עם דוד אחיו של ספר אחד שהיה סמוך לתוגר באותה שעה שהיינו מדברי' ורמז התוגר לספר באצבע אם יש כדאי בעדות זה להתיר לאשת דוד אחיו של ספר אם לא:

306

ש״זתשובה

307

ש״חגם כי הלכה רווחת בישראל דעד מפי עד מפי גוי מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה מ"מ בנדון זה צריך דקדוק ועיון רב שהרי כתב הריב"ש בתשו' וז"ל ודי לנו בהיתר מל"ת כשיהיה לנו ברור שיהיה מל"ת גמור אבל כל מי שיש להסתפק בספורו אם הוא נשאל הרי זה ספקא דאורייתא ואוקי אתתא בחזקת איסורא שהרי אפשר שכל מה שהתירו בבכורות הוי משום דהוי איסורא דרבנן כו' וא"כ יש לראות בנ"ד כיון שלא סיפר הגוי מה שסיפר אלא על ידי שאלה מה לא מיקרי מל"ת. ב' צריך לראות שלא הזכיר התוגר כי אם שם דוד לבד ולא שם אביו ולא שם עירו ומשמע מתוך תשו' מהררי"ק ז"ל דאיכא מאן דאמר דצריך שמו ושם עירו ושם אביו ואע"ג שלע"ד פשט המנהג להתי' בשמו ושם אביו או שמו ושם עירו מ"מ בנ"ד ליכא לא שם אביו ולא שם עירו: ג' צריך לראות שהרי עמודי עולם הרי"ף והרמב"ם הצריכו שיאמר הגוי קברתיו הא לאו הכי צא מהני והרמ"בן והרש"בא כתבו שיש לחוש לדבריהם כי מי יתיר אשת איש שהם אוסרים. ד' יש לראות שכאן לא העיד הגוי שראה אותו הרוג נר' בעיני שאחרי שומי שאשית אני כמה חשו חז"ל לעיגונא דאיתתא ומ"ש הרמב"ם שהמדקד' להחמיר אין רוח חכמים נוחה הימנו גם הרא"ש בתשובותיו הזהיר על זה אשר ע"כ אומר כי לע"ד אשה זו מותרת להנשא למי שתרצה עם תנאי שאני מטיל אם יסכימו בזה חכמי העיר בעלי הוראה. לחלק הא' שנר' שאינו מל"ת גמור נר' בעיני דאי משום הא אין לעגן אשה זאת והטעם שאין לנו לומר דנפיק מתורת מל"ת אלא דומיא דההיא דגמ' דסוף מסכ' יבמות דפריך בגמ' והא איה חברנו קאמר' לה ופרש"י והא לאו מסיח ל"ת הוא א"כ התם הוא שהניחו אותו בפונדק וכשחזרו שאלו מן הפונדקי' איה חברנו דמשמע דמשום הכי לא הוה מל"ת הא בענין אחר לא נפיק מתורת מל"ת ואפי' נרצה לומר דלא צריך כההיא ממש שהניחוהו אצלה מ"מ צריך שישאלו אל האיש עצמו ושישיב התוגר עליו ואז נימא דלא הוי מל"ת אבל כי האי דנ"ד דשאלו לו על דמיר ואגב ארחיה השיב על מה שלא שאלו לו ודאי דלא נפיק מתורת מל"ת וכ"ש זה שלא השיב על דוד דרך תשובה אלא שמתוך דבריו שמענו ממנו שדוד נהרג שודאי מל"ת ממש הוי ונר' לדקדק שכן הוא האמת מתוך מה שאמר הרב המ"מ ז"ל בשם הרש"בא ז"ל וז"ל וכתב הרש"בא מדמקשה והא איה חברנו שמעי' דכל שאומרים לו איה פ' שהלך עמך אין זה מל"ת ע"כ וקשה מה בא ללמדנו הרש"בא ז"ל אלא שנר' שהיינו יכולים לומר דדוקא התם גבי פונדקית הוא דיש לחוש דלאו מל"ת הוי משום שהניחו אותו בפונדק אבל בשאר אדם לא אמרי' הכי לכן אמר שגם באיה פ' כו' א"כ יש לנו לומ' שדי שנלמו' משם כששואלי' על פ' שהלך עמך או על פ' והשיב עליו אבל לא נלמוד משם כששאלו עליו על ראובן והשיב על שמעון וכ"ש כמו שאמרתי שלא הזכי' לשמעון כמי שמדבר עליו וק"ל וכן יש לדקדק זה מלשון הנמוקי ז"ל שם שכתב בשם המפ' ז"ל דכי היכי דכל שהתחיל לומר במל"ת אע"פ ששאלוהו בסוף והגיד ע"פ שאלתם נאמן כן נאמר דכל שאומרים לו איה פ' שהלך עמך שהנחנו כאן כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נדון כמל"ת ואין ספק שנר' לישנא יתירא שהי' די שיאמר כל ששואלים לו והשיב אינו נדון כמל"ת אלא שודאי להכי האריך בלשונו ללמדנו דהאי דנפיק מתורת מל"ת היינו כל ששואלים לו איה כו' אז כל מה שישיב להם לא נדון אותו מל"ת אבל כששואלי' להם על פ' והשיב להם על איש אחר וכ"ש על דרך נדון דידן ודאי לא נפיק מתורת מל"ת גם מתשובת הר"ן ז"ל נר' כן שכתב וז"ל וכל כה"ג לא הוי מל"ת דכל ששואלין לגוי א' על פ' היכן הוא אין זה מל"ת הא אם השיב על א' שאין שואלין עליו הוי מל"ת:

308

ש״טעוד יש להביא ראיה לזה מתשובת מהר"ם שכתב וז"ל ושנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל העיירות שמסביב דדמי קצת לאיה חברנו לא דמי דהתם קא שיילי ליה בהדיא אבל הכא דלא שיילי להאי גופיה מיקרי שפיר מל"ת אע"ג דידע שמחפשים אחריו ע"כ בודאי שכיון שידע הגוי שמחפשים אחריו דנר' יותר דדמי לשואלים עליו מנ"ד ששאלו לו על איש אחר ועוד שכתב דהתם קא שיילי ליה בהדיא דמשמע דדוקא כששואלין על איש פ' בהדיא הוא דאמרינן דלא הוו מסיח לפי תומו אבל כל שלא שאלו עליו אע"פ שבאו דבריו מתוך שאלה ששאלו ממנו לא נפיק מתורת מסיח לפי תומו וגם כי בנדון אחר שבא מעשה פה שאלוני' והיה העדות הן שאלו מספינה א' ששוללים הרגו הבא ם שם ויהודים שאלו לגוים אם אמת הדבר שהרגו הבאים בספינה והשיבו כן הוא האמת והרגו שם ג' יהודים היו באים שם ואני הייתי מן האוסרים לפי שנראה שבכלל מאתים מנה שכיון ששאל על הבאים בספינה ה"ל כאלו שאלו ממש על היהודים הבאים שם מה שאין כן בנ"ד כלל ועכ"ז עשו מעשה והתירוה מ"מ בנ"ד נראה בעיני שאין להסתפק בו כלל שאשת דוד מותרת ועכ"ז אני אומר דדוקא אשת דודהיא מותרת להנשא דלגבי דידה הוי מסיח לפי תומו אבל אשת דמיר לא שהרי דלגבי דמיר הוי כמתכוין להעיד ועוד מטעמים אחרים ליתניהו גבי דוד הרי סלקנו ספק מסיח לפי תומו לע"ד גם הספק הב' שלא הזכיר כי אם שמו לבד קל ההסר' הוא שהרי מה שצריך שמו ושם אביו או שמו ושם עירו או שלשת' יחד כפי דעת קצת מן הפוסקים כל זה פשיטא דלאו מלתא בלא טעמא הוי דנימא דבר זה חק הוא בגזרת מלך והבו דלא לוסיף עלה אלא טעמא רבה איכא והוא כי היכי דנדע על איזה איש מדבר עד שאפי' לא הזכיר שם המת כלל אלא שנתן בו סימנים מובהקים הוי עדות ומשיאין את אשתו וא"כ נר' שאין הכונה רק שנכיר על איזה איש מדבר וכאן כיון שרמז ואמר אותו שהרגו עם דוד אחיו שלזה הוי יותר ויותר משמו ושם אביו או משמו ושם עירו ועדיף יותר משמו ושם אביו ושם עירו שלשתם דאפי' בשלשתם יחד איכא קצת ספק שמא איכא אחר דאיתרמי שמיה הכי אבל כשאמר אחיו של זה לא נשאר שום ספק ובזה אין צורך לאורך ודי בזה לחלק הב' לחלק הג' שלא אמר קברתיו גם משום הא ליכא לספוקי והטעם שרבים הם החולקים וסברי דלא בעינן קברתיו ואע"ג שהרשב"א כתב שיש לחוש כו' כנ"ל מ"מ בת' הדשן ז"ל בכתביו סימן רכ"ג כתב וז"ל מסקנא דמלתא שלא נהגו העולם כלל לומר קברתיו ע"כ ואפי' את"ל דמכל מקום אפשר דלדידן חיישינן כבר אמרו בזה ג' חלוקים א' שהביא מהררי"ק נר"ו בשם הר"י סאגיש זצ"ל דלא הצריך הרמב"ם לומר קברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו משום דחיישינן אז דהעיד משום דדמי ליה אבל היכא שלא נמצא שם הגוי בשעת מיתה מודה הרמב"ם דאין צריך שיאמר קברתיו הגם כי קשה לי שהרי בפ' י"ג כתב הרמב"ם וז"ל או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פ' שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן ע"כ הרי שלא הזכיר קבורה אפי' שנראה שהיה הגוי שם בשעת מיתה ג"כ נר' שאינו תלוי בזה דבור וקברתיו עוד חלוק אחר כתב הריב"ש ז"ל שלא הצריך לומר קברתיו אלא כשאינו מזכיר שמו. עוד חלוק אחר במ"מ שלא הצריך לומר קברתיו אלא כשאינו מכירו אבל כשמכירו אינו צריך ולכלא' מב' אלו החלוקים האחרונים זכתה אשה זו בדינה דכיון שאמר אח פ' ודאי נר' שהיה מכירו גם לחילוק הריב"ש ז"ל כבר הזכיר שמו גם לחילוק הא' גם שאינו ברור אם היה שם היה ראוי שלא להחמיר ולומר שעל הסתם כיון שהוא לא אמר שהיה שם תלינן שלא היה שם אלא שידע הענין ממקום אחר וכמו שאמרו על מי שמעיד על פ' שמצאו הרוג דתלינן שהיה בתוך ג' ימים אע"פ שלא פיר' וקל זה ואין צורך להאריך אחר שהוכחנו שהאחרונים חולקים ואומרים שאין צורך להעיד על הקבורה בחלוק כל דהו מצינן לאשוויי דעתיה דהרמב"ם ז"ל לדעת האחרונים ודי בזה לספק הג': ואל החלק הד' שלא העיד התוגר שראה לדוד הרוג מכל מקום נראה שגם מטעם זה אין לספק שהרי כתב הרמב"ם פי"ג מה' גרושין וז"ל כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פ' אפי' ששמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין ע"פ אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פ' ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת כו' הרי שמענו שאעפ"י שכשהוא לפנינו נדרוש ונחקור אחריו היאך ראה או היאך ידע כשהעד אינו לפנינו ומעיד פ' ששמע מגוי שמת או שנהרג אין צריך יותר וב"י הביא וז"ל מצאתי כתוב שהשיב רבינו משולם על ר' שהלך בסחור' ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא שום אפי' זמל"ת אכי ראיתיו הרוג כיון ששמעו מפי גוים שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין עליהם ומשיאין את אשתו עכ"ל ותמהני מה ראה מהררי"ק נר"ו לו' דבר זה משם הרב הנזכר וכאילו מצא חידוש והרי כפי הנרא' הן הן דברי הרמב"ם כנז' ואין לומר שדברי רבינו משולם מיירי בקול הברה שאין זה סברא ועוד דלא משמע הכי ונר' בעיני שמה שחדש רבינו משולם הוא דליכא עד שיאמר שמעתי מפי פ' מיוחד ולא מאנשים מיוחדים אלא ששמעו אנשים מדברים ואומרים נהרג פ' והיה אפשר לו' שאולי לא היו אומרים הדברים בבירור אבל דברי הרמב"ם הוו דהעד המעיד אומר ששמע מן הגוי באופן שמדברי הגוי היה ניכר שאומר כן בדבר ברור וידוע לו סוף דבר לע"ד אשה זו מותרת להנשא ומספיק עדות זה להתירה כמו שכתבתי ומ"מ אמרתי שאיני רוצה לעשות מעשה אם לא יסכימו חכמי העיר להתיר ר"ל המעיינים בעלי הוראה וראוי אליה וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מודינה:

309

ש״ימעשה היה שמשה פיטילו בעל מרת גאמילה שיצא מפה שאלוניקו בחברת רבי חיים אשכנזי ונעלם ר' משה פיטילו ולא נודע מה היה לו וכשבא ר' חיים אשכנזי פה העיר שאלוניקי שאלו ממנו מה נעשה ממשה פיטילו כי השמועה היתה שנהרג והוא היה אומר שלא היה יודע ממנו דבר ויום א' שהביאוהו לפני החתום למטה היה או' ר' חיים הנז' כן שלא היה יודע ממנו דבר ורבו הקטטות בין קרובי משה הנז' ובין חיים הנז' עד שחיים הנז' קפץ מן החלון של ביתו שראה שהיו רודפים אחריו ונשתמד ועתה יום ג' כ"ד לחדש סיון שנת הש"ם במותב תלתא כחדא הוינא אנחנ' ב"ד דחתימין לתתא כד אתא קדמנ' ר' יוסף פאר יצ"ו ואחר האיומים והגזומים הראוים לעשות בואם לא יגיד כו' קם על רגליו והעיד בתורת עדות איך יום ו' בשבת בא ר' אברהם מוטל ושאל ר' יוסף הנז' ממנו מה היה התשובה שהשיב לך חיים אשכנזי על ענין הריגת משה פיטילו הי"ד בעל מרת גאמיל' הנזכר והשיב ה"ר אברהם הנז' שכשראה הוא הכתב לחיים הנז' מעדות הגוי שהעיד שמצאו הרוג במקום פ' אמר חיים הנז' ארור הוא הגוי שלא נהרג שם כי אם למטה מהמקום ההוא נהרג וכן בא לפנינו ר' חיים די אלוה יצ"ו ואחר האיומים כו' קם על רגליו והעיד בת"ע איך הוא שאל לר' חיים הנז' מפני מה אינך מעיד בפני ב"ד העדו' שאתה יודע מהריגת משה פיטילו הי"ד אעפ"י שכבר יש לנו כתב עדות מגוי עם כל זה היינו רוצים על צד היותר טוב עדותך והשיב לו באיזה מקום אמר הגוי שנהרג ואמרתי לו במקום פ' וענה ר' חיים אשכנזי ואמר ארור הוא הגוי שלא נהרג באותו מקום כי אם למטה מהמקום ההוא זהו מה שהעידו בפנינו ר"י פאר ור"ח דאלוה הנז' והיה זה ביום הנ"ל עתה שאלו ממני מה יהיה משפט האשה הזא' אם יש די בעדו' זה להתיר' מכבלי עגונה ולהתיר' להנשא:

310

שי״אתשובה

311

שי״בגם כי לכאורה נר' שיש בעדות זה די והותר להתיר אשה הנז' להנשא למי שתרצה מ"מ ראיתי לבאר מקום שהיה בו לגמגם והוא זה כי אחר שראינו שאיש זה חיים הנז' נשתמד וחלל את ה' בפרהסיה יש מקו' לפקפק אם ראוי לסמוך על עדותו. עוד שנית שכפי מ"ש אלו העדי' שהעידו משמו היה מבקש מעות כדי להעיד מה שידע ואם היה שאיש זה היה בעל תשובה כראוי לא היה לו לבקש מעות ולהעלי' עדותו ולעבור בואם לא יגיד ונשא עונו ועוד שהיינו רואי' אותו שמסגף עצמו בתעניות וסיגופי' אחרי' וזה אזיל בתר איפכא. עוד יש גמגו' אחר כי איש זה אמר בפני ובפני אחרי' שלא היה יודע מהאיש משה פיטילו דבר עד שאפשר שכל מי שיודע אלו הדברי' יכנס טינא בלבו לומר הרי שכבר זה הגיד שלא היה יודע ואיך יאמר עתה שיודע ממנו וקרוב לדבר שנכנס זה לשהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכן ראיתי לבאר דמשו' הא לא אירייא ואין לעכב ביד האשה הזאת מלהנשא כי לגמגו' זה האחרון שתחלה אמר שלא היה יודע ממשה פיטילו שום דבר כל זה היה חוץ לב"ד וכל דברי' שאמר חוץ לב"ד לא הוי כלו' כי אפי' שהיה בפני החתו' למטה מ"מ לא הייתי עומד לדין ולא היה שום אדם בחברתי וכתב הרשב"א בתשו' ששני' אין להם תורת ב"ד דקי"ל שנים שדנו אין דינם דין עוד כתב המרדכי בפ' בתרא דבב"ק דכל קבלת עדות בפני ג' גם הרי"ף ז"ל כתב בהלכות קבלת עדות צריך שלשה מומחין יודעין הלכות עדות כשר ופסול וזהירין בקבלתן ע"כ נמצא שהדברי' שאמר זה חיים הנז' שלא היה יודע כלום לא הוי הפסד בנ"ד כ"ש שאפי' בכה"ג שאמר שלא היה יודע הנז' איכא פלוגתא בין הפו' אם יכולים אח"כ לחזור ולהעיד מטע' דלא מקרי זה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בראשונה לא העיד עכשיו מגיד עוד דאפשר לו' דמה שאמרה תורה כיון שהגיד כו' היינו משום שהוי רשע והתורה אמרה אל תשת ידך כו' ואע"ג דכשאמר שלא היה יודע עבר על מצות אם לא יגיד מ"מ חלוק הרבה יש בין לאו לא תעשה למצות עשה ובין עובר בשב ואל תעשה לעובר בקום עשה ועוד דאפשר שמי שרוצה שלא להעיד חושב דלא עביד עבירה מה שאין כן מי שמעיד עדות שקר דכ"ע ידעי דעבירה גדולה היא וקרוב לזה מצאתי בדברי הר"ן בפ' שבועת הדיינים אמת שרבו' בעלי התו' לא סבירא להו הכי אלא דכיון שאמרו בפני ב"ד שאינם יודעי' שום עדות שוב אינם יכולי' להעיד וכמ"ש בריש פ' הכונס על ברייתא דאמר ר' יהושע ד' דברים העושה אות' פטור מדיני אדם וחיי' מד"ש א' מהם היודע עדו' לחברו ואינו מעיד ופריך בגמ' במאי עסקי' אילימא בבי תרי פשי' דאורייתא אם לא יגיד ונשא עונו וכתבו שם התו' וז"ל ודוק' בבית דין דכשאומרים אין אנו יודעין להעיד שוב אינם יכולי' להעיד וכיון שהגיד כו' והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד והואיל ואתא לידן לימ' ביה מלתא דמה קשה להו לתוס' שאמרו כך אלא שנראה שהוק' להם זכרונם לברכה איך אמרו בגמרא פשיטא אדרבא אית לן למימר הפה שאסר יכול לחזור להתיר ולומר יודע אכי ולכן תירצו הם דמיירי שאמרו כן בב"ד שלא היו יודעים דכיון שכן אמרו בב"ד אין תקנה לעדותן עוד וא"כ י"ל אות' הסוברי' דאעפ"י שאמרו אין אנו יודעי' יכולי' לחזור ולההי' תקשי להו מאי קא' בגמ' פשי' הרי יש תקנה בדברי אלא נר' שאין תקנה לחזור ולהעיד כדברי התו' אלא שנר' בעיני דהא ודאי לא קשה כלל דמה שחייבי' העדי' כשלא העידו מדיני אדם או מדיני שמי' היינו כששהו עד שלא היה תקנה לבעל דין להשלים דינו כגון שמת הנתבע או התובע או שמת העד ששוב אין לו תקנה בזה הוא דפשי' אמנ' לעולם אימא לך שכל זמן שיועיל העדות אינם עוברים ואינם חייבים לא בדיני אדם ולא בדיני שמים אם יחזרו ויעידו בזמן שיכול הבע"ד להשיג דינו בעדותן. עוד היה אפשר לו' לפי דעת האומרי' שמה שאמרו שיכולין לחזור ולהעיד בשאמרו אין אנו יודעים בב"ד היינו כשנתנו טעם לדבריהם למה אמרו אין אנו יודעים בתחלה דאז אינ' חייבים כלום אמנם לדעת האומרי' שאפי' אם לא נתנו טעם לדבריה' שאפי' הכי יכולי' לחזור ולהעיד יתיישב ההיא דפ' הכונס בתירוץ הא' ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין זה והסירותי הגמגו' האחרון דבנ"ד איכא כולי טעמי לשבח חדא שלא היה בב"ד עד זה שאמר שלא היה יודע ב' שהיה יכול לתת טעם גדול לדבריו שהיה ירא שמא יבקשו הנהרג ממנו כיון שהלך בחברתו וכמו שהם דברי' מצוי' במלכות הזה וא"כ אין כאן שום גמגו' בעול' מטע' שמתחלה אמר שלא היה יודע לא מבעיא לד' הר"ן וכל הסוברי' כמותו שאפי' שאמר בפני ב"ד תחלה שלא היה יודע יכול יחזור ולהעיד כמו שאמרנו אלא אפילו לדעת התו' דסברי דכיון שאמר בפני ב"ד שלא היה יודע שוב אינו יכול להעיד בנ"ד שמתחל' לא היה בב"ד וכ"ש שיש טעם גדול למה היה מכחיש ומעלים עדותו מתחל' העדות כשר וא"כ נתבאר דאין כאן גמגו' כלל ועיקר מזה הטע' גם לגמגום הא' מצאתי ראיתי כתוב בתשו' הרא"ש ז"ל בכלל כ"ד וז"ל אמנם עדות העדים צריך דרישה וחקירה ובידוע שהיו אנשים טובים והגונים בשעת הגזרו' ועתה שבו כהוגן אם מחמת אונס נפשות חטאו והמירו וכאשר מצאו נס ומלטה שבו מיד לא נפסל ואף אם מצאו מקום ושעה להמלט ולא עשו ואכלו נבילות לתיאבון ונפסלו להעיד על מה שראו באותה שעה מ"מ מה שמעידים על שעת הריגת' זה היה בשעת השמד דעדיין לא נשתהו בין הגוי' ובאותה שעה היו כשרים להעיד ואף אם אח"כ אכלו נבלות ואח"כ שבו תחלתו וסופו בכשרות כמו שהיה נודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו דנעשה חתנו ומתה בתו דאמרינן בי"נ דכשר להעיד אמנם צריך לדקדק הרבה לאפוקי ממונא כי יש הרבה מן האנוסים שאף קודם הגזרות היו חשודים ועוד כי הירושות מעבירין אותן על דעתם ודעת קונם בדיני כסף ודאי בעדות עגונות היה לנו לקבל עדותן אך בהוצאת ממון צריך לדקדק וצ"ע עכ"ל למדתי שכל זה חוזר למ"ש הרמב"ם בתשו' שאין להחמיר ולחקור יותר מדאי בעיגונא דאיתתא גם הרא"ש כ"כ בתשו' אחרת שכל המרבה לחקור ולדרוש בעיגונ' דאיתתא אין רוח ח' נוחה הימנו וא"כ יש לנו סמך גדול לסמוך עליו בנ"ד דאע"ג דבענין ממון היה ראוי לחקור ולדרוש אחר כשרות העד הזה מ"מ לגבי נ"ד דהוי עגונא דאיתת' יש לנו לו' שעד זה עדותו מועיל להתיר כיון שמתחלה היה כשר ומה שנפסל אח"כ במעשה הרע שעשה מראה לא נשתהא הרבה כי אם זמן מועט ותיכף מיד חזר לכשרות ויהדותו וא"כ עדותו מספיק להתיר האשה הזאת מעגונה ושתנשא לכל מי שיתרצה אחר שידענו שהלכה רווחת בישראל שסומכים ע"ע עד מפי עד ואשה מפי אשה ואפי' עד מפי עד גוי כמו שכתבו האחרונים וגם אין לפקפק בהתר אשה זאת מפני שלא אמר העד קברתיו דהא דצ"ל קברתיו היינו בעדות גוי אבל בישראל אין צ"ל קבר' ואפי' בעדות גוי איכא מאן דאמר דאין צריך לומר קברתיו ואפי' לדברי הרי"ף והרמב"ם שהצריכו לומר קברתיו בעדו' גוי דודאי לחוש לדבריהם כמ"ש הרשב"א כבר ואמרו בזה חלוקים הרבה א' מהם שאמרו שמה שהצריך הר' לו' קברתיו היינו במי שמעיד באדם א' שלא היה מכירו אבל במכירו אינו צריך לו' קברתיו אפי' לדע' הרי"ף והרמב"ם וא"כ זה שהיה יהודי והיה מכירו עאכ"ו שעדותו מועיל אעפ"י שלא אמר קברתיו א"כ מצינו למדי' שאש' זו אשת משה פיטילו מותרת להנשא לכל מי שתרצה ולרו' דמלתא הייתי אומר שאפי' היינו מחזיקין לעד זה לרשע ופסול לעדות כבר כתבו הפו' שאפי' יהודי רשע מהני עדותו במל"ת ואחר דקדוק הלשון בדברי הפו' הנר"ל שעדותו של זה היה כמל"ת שהרי כתה"ט וז"ל גוי מל"ת שמת ואינו מכוין לשם עדו' משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד לפני ב"ד משיאין את אשתו. גם הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות גרושין כתב וז"ל אפילו גוי המל"ת נחמן ומשיאין ע"פי כמו שיתבאר ואם נתכוון להעיד אינו נאמן. הרי מכל אלה הדברים משמע שכל שאנו מכירים שאינו מתכוון להעיד עדותו מועיל וא"כ בחיים זה נראים הדברים בבירור שמאחר שאמרו לו למה אינך מעיד בב"ד מה שאתה יודע וחזר כו' כנז' בשאלה והשיב הוא כשאמרו לו שהגוי אמר והעיד שנהרג במקום פ' והוא השיב ארו' הוא שלא היה באותו מקום אלא במקום אחר נכרים הדברים הללו דבלי ספק שלא היה מתכוין להעיד כלל ושהדברים ההם לא היו מועילים כיון שלא היה אומר אותם בפני ב"ד וא"כ אין לך מסל"ת גדול מזה דאע"פ שדברי הטור נר' לכאורה שלהיות מל"ת צריך לומר דברים אחרים כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה וכיוצא באלו הדברים כתב הרמב"ם מ"מ כבר הסכימו כל האחרונים הבאים אחריהם שאלו הדברים אינם בדיוק אלא משל הם וא"כ היה אפשר לומר בנ"ד אם היינו צריכים לכך שאין מל"ת גדול מעדות חיים הנז' אלא שעם כל זה לא הייתי סומך ע"ז להיות שכל הפוסקים כתבו שכל עדות גוי הבא מחמת שאלה ששאלו ממנו לאו מל"ת נק' וא"כ בנ"ד כיון שבא חיים לא אמר אלו הדברים אלא מחמת שבקשו ממנו שיעיד מה שהוא יודע ממשה פיטילו הודה כו' דבכי האי גוונא בגוי לא היה מהני עדותו גם ביהודי זה אם היינו צריכים לעדותו שיהיה מל"ת לא הוה מהני ולא היו סומכין על זה. ומ"מ כבר אמרנו שעדותו מועיל מן הטעמים הנ"ל ואשה זו אשת משה פיטילו מותרת כך דעתי אם יסכימו חכמים חברי הישיבה יצ"ו הצעיר שמואל די מדינה:

312

שי״גשאלה ראובן באנקונה סדר גט לאשה א' אשר היתה בשאלוניקי ובעל האשה היה משומד לע"ז ועשה שטר שליחות ומנה שליח לה"ר אברהם אלימלך אשר היה באישקופייא וכשהגיע הגט ושטר השליחות בשאלוניקי נמצא ששם המגרש היה פלוני ן' ראובן ובשטר השליחות היה כתוב בן שמעון גם השליח מאישקופיא כתב וטעה שהיה מעיד שקר ואומר בפני נכתב ובפני נחתם והוא היה באשקופיא והגט בעת ההיא נכתב באנוקנא וחזרו ושלחו למסדר הגט הגט בעצמו ושטר השליחות כדי שיראה הטעות שטעה בשם גם כי השליח לא היה יכול לומר ב"נ כו' ושעל כן שיחזור ויקיים הגט ויעשה שטר שליחות מחתימות ניכרות והוא קיים הגט ולא שלח שטר שליחות וכתב שמתחלה זכה הוא בגט לאשה ושלרווחא דמלתא עשה שיעשה המגרש שליח לפלו' ולדעתו שלא לצורך היה שהרי היתה האשה מגורשת משעת זכייתו בגט בעדה: ועתה נסתפק השואל אם יועיל עתה שיתן הגט השליח הראשון או שליח שלוחו כיון שזה המסדר מעיד שהוא היה שליח הגט מפלוני בן ראובן או דלמא כיון שבשטר השליחות היה בעדים חתומים מעידים שאותו פלוני היה שליח מפלו' בן שמעון נמצא שאינו שליח מפלוני בן ראובן ועתה שזה המסדר מעיד על פלו' ן' ראובן שעשה שליח לה"ר אברהם הנ"ל אינו מועיל דהגע עצמך שאין מכחשים אותו הוא יחיד ואין עדות פחות מב' וכ"ש עתה שכפי הנר' שטר העדים מכחישים אותו ושלחותו של פלוני בן ראובן:

313

שי״דתשובה

314

שי״הקודם כל דברי ראיתי להקדים ב' דברים א' מ"ש ריש גיטין על מתני' דתני המבי' גט ממ"ה צריך שיאמר ב"נ וב"נ ואמרי' בגמ' מאי טעמא רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו כו' עד ולרבה א' לבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה עד א' נאמן באיסורין ע"כ והקשו בתוספת מה תשובה היא זאת עיקר הגט יוכיח שצריך לחותמו בשנים ותירץ דהכי קאמר דעד א' נאמן באיסורין בכה"ג שעיקר הגט נעשה כבר ושוב אין צריך אלא גלוי מלתא לידע אם לשמה נכתב ע"כ הדר פריך אימור דאמרי' עד א' נאמן כו' עד אבל הכא דאתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' ומשני רוב בקיאין הן כו' עד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עיגונא הקלו וכן פרי' לרבא ומסיק נמי דאע"ג דהחמירו חכמים בקיום שטרו' דבעי תרי סהדי הכא משום עיגונא הקלו רבנן ע"כ שמעינן מהא דאית לן להפוכי לקולא משום עיגונא בכה"ג ולית לן למיזל לאחמורי כנ"ל: עוד צריך לידע דלדעת הרמב"ם אין צריך עדים לשליח הולכה דכתב פ"ו מה' גרושין ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים והרב מ"מ כתב שזה יצא לרבינו ממה שלא הזכירו עדים בשליח הולכה כלל וכן מתבאר מן הסוגיות שבפ"ק שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח ע"כ. ונר' בעיני שדבר זה פשוט הוא לכ"ע אלא שמה שנראה שיש בו מחלוקת הוא אם המשלח כשעושה השליח צריך שיעשוהו בפני עדים או מספיק ג"כ בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם אפי' המשלח כשנותן הגט לשליח להוליכו אינו צריך שיהיה בפני עדים וכן נר' מלשונו ריש פ"ז וז"ל שליח שהביא גט ממקום למקום בא"י אע"פ שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו אלא נתן לו הבעל אמר לו תן ג"ז לאשתי הרי זה נותנו לה בפני עדים מדקאמר ובנתינת האשה נותנו לה בפני עדים ובנתינת הבעל לשליח לא הזכיר עדים משמע ודאי שאין צריך עדים וכ"כ הטור א"ה סי' קמ"א ובשליח הובאה והולכה כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים אלא להודיע אמיתות הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח א"צ עדים ומ"ש אם הודו היינו לאפוקי דלא מכחיש וק"ל אבל דעת הרא"ש אינו כן אלא אע"פי שהשליח אינו צריך להביא שטר ולא עדים שהוא שליח מ"מ כשעושה המגרש אותו שליח צריך שיהיה בפני עדים והשליח כשנותנו נאמן לומר שעשאו המגרש שליח בעדים מכל זה משמע שאין השליח צריך עדים שהוא שליח אלא נאמן בדבורו וכל זה משום דכיון שהגט מקויים כהלכתו השליחות אינו צריך עדים כי אין זה עיקר הגט כי דוקא בעיקר הגט יש לומר אין דבר שבערוה פחות משנים אבל דבר שאינו עיקר הגט א"צ כי אם גלוי מלתא לבד ואין לומר דדוקא השליח בעצמו שיוצא עתה מתחת ידו הגט הוא דהוי נאמן לומר שליח אני אבל עד א' שבא להעיד שפ' שליח לא יהיה נאמן נר' לע"ד שהדבר ברור שאין לחלק בענין ועוד שהרי כתב הרמב"ם וז"ל שלי' שהביא גט בחוצה לארץ ונתנו לה בינו לבינה או שנתנו לה בפני שנים ולא אמר לה ב"נ וב"נ אעפ"י שנשאת נוטל ממנה וחוזר כו' ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו הרי שאפי' בשעה שאינו בידו שכבר יצא מתחת ידו ומן הדין היה פסול ואם יתקיים אח"כ בחותמיו אנו מכשירין אותו ולמה אין אנו אומרים עתה שכבר יצא מתחת יד השליח ועד עתה היה פסול אפי' שיתקיים אח"כ נימא נהי שהג' מקוים ואינו מזוייף מ"מ נימא שזה לא היה שלי' אלא שאנו מאמינים אותו אפי' עתה שאינו בידו שהיה שליח כ"ש שזה העד נאמן שזה הפלוני שליח כיון שהגט מקויים. ועוד שאין הדעת נותן שיהיה נאמנת אשה א' המביאה גט יותר מעד כשר שאומר שפלוני הוא שליח ועוד נ"ל דעדות עד א' בענין כזה הוי כשני עדים שכתב הר"י בת"ה סי' רל"ח שליח גט להולכה ואינו יודע ומכיר שזאת האשה היא אשת המגרש וגם העדים כשרים אין כאן שיעידו לו שהיא אשת המגרש אבל יש כאן קרובים או נשים סגי בזה או לא:

315

שי״ותשובה

316

שי״זיר' דהדעת נוטה להחמיר דלא סגי בהכי כו' עד אמנם נר' דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה כי אם בטביעות עין דקלא פסול פן יטעיהו אבל אדם אחר מותר ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינה ונראה דכל היכא דמזכיר בסתם עדים ר"ל עדים כשרים דקרובים ונשי' לא חשיבי עדות כו' עד נהי נמי דעד א' כשר בכלל עדים כדאי' באשירי ריש פ"ק דבבא מציעא מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן ע"כ. נר' א"כ שנוכל לומר התם דנשים וקרובים פסולים ולא חשיבי עדים כלל מ"מ עד אחד מועיל בנ"ד דקרוב ואשה כשרים לומר שליח אני שפלוני עשאני שליח כ"ש שיועיל עד אחד כשר ואפי' דאיכא למימר דשאני התם דהוי שליח והגט בידו מ"מ אע"ג דק"ו לא הרי יש לעשות ערכין דכיון דהתם עדות אשה לא מהני ועם כל זה מהני עד א' בנ"ד דמהני עד אשה או קרוב דין הוא שיועיל עד א' לומר שפלו' המגרש עשאו שליח ונר' בעיני שהדבר נכון וישר כ"ש במקום שאנו רואים כמה הקלו רבנן בשליחו' בין לרבה ובין לרבא כי כל אלו הדברים אינם עיקר הגט פשיטא דאלו היו עיקר הגט לא היתה אשה כשרה ולא אפי' עד א' כשר אינו אלא גלוי מלתא בעלמא וא"כ עד אחד די כל עוד דליכא הכחשה ונר' לי להביא עוד ראיה לדברי אלה מתשובת הרשב"א הביאה ב"י א"ה וז"ל שאלתם באשה שעשתה שליח קבלה והביא שטר חתום בב' עדים שבא הגט ליד שליח קבלה ושהשליח קבלה מסרו לזה להגיעו לידה אבל אין אנו מכירים עדי השטר אבל הגט נתקיים בפנינו ע"פי שליח זה ועד אחר שעמו שהעיד על חתימת עדי הגט תשובה מסתברא שהגט כשר ומותרת לינשא בו דשמא לא נתנו הבעל לגרושין לא חיישינן דכל שמסור בידה והוא אומר לגרושין נתן לי הוא נאמן לכ"ע ולא עוד אלא אפי' בא הבעל וערער ואמר לא מסרתיו אלא לפקדון זה שהגט בידו נאמן כו' עד ואלו הביאו שליח קבלה היה נאמן לומר לגרושין נתנו לו כמו שאמרה היא ואע"פ שלא הביאו השליח קבלה זה נאמן דלא גרע משליח הולכה שאלו רצה לומר שליח הולכה אני נאמן להתירה השתא נמי נאמן לומר השליח קבלה נתנו לי להביאו לידה עד כאן ה"נ בנ"ד שהגט שלחו זה מידו ואומר שהמגר' עשה שליח לפלוני אלו ר"ל שהמגרש עשה לו שליח ושהוא עושה שליח לזה היה נאמן השתא נמי נאמן לומר שהמגרש עשה לזה הפלו' שליח וזה נ"ל נכון וברור. וכ"ת מה מועיל כל זה שהרי עדי השטר מכחישים לזה שאומרים שפ' ן' ש' עשה שליח לפ' ן' ראובן לזה אני אומר דודאי משום הא ליכא למיחש מידי דודאי לא מכחיש שטר השליחות לעד הזה שכבר אפשר שהכל אמת שפלו' ן' ראובן עשה שליח לזה כדברי העד המעיד עתה ושפלו' בן ש' עשה ג"כ שליח לזה לגט א' וגט של זה נאבד ושטר שליחות של גט זה נאבד ואינם מכחישים זה את זה ולא עוד אלא שהיה ראוי לדון אותו בטעות סופר וקרוב לזה מצינו פ"ב דמציעא אבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחוה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר ליה זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את אזיל ואייתי אמר ליה ידעתין בי' דרמאי הוא אמרו ליה אין אמר להו רמאי אנא אמרו ליה אנן לאו רמאי את קאמרינן אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אניש חובתיה לנפשיה ע"כ שמעינן מהא דאע"ג דק"ל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואלו כבר אמרו שהיה רמאי עם כל זה מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט והיו כותבין פ' ן' ר' ושטר השליחות משם פ' ן' שמעון אלא שניכרים דברי אמת שט"ס היה ואין כאן אלא גלוי מלתא בעלמא ובודאי דנאמן ותלי' בטעות הסופר וכיוצא בזה נמצא בתשו' להרא"ש על שטר שהיה כתוב בו קנינא מרבי יונה שנתן ד' אמות קרקע בחצרו לרבי שלמה ואגבן מינהו שליח להוליך גט לאשתו כו' אח"כ חוזר וכותב ויותר על כן רבי יונה מינה עוד שליח בעדים בגט הנז' לסופר הכותבו בענין שיתנהו בעדים לרבי שלמה ואמר רבי יונה לסופר תן בעדי הגט הנז' מידך ליד ר' שלמה ותיכף כשיגיע מידך לידו תהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם מי אמרינן בטל השליחות הראשון או לא. תשובה אע"ג דלכאורה משמע שבטל שליחות ההולכה ועשה שליח קבלה שהיה סבור שיש בידו למנות שליח קבלה יר' שאין לתלות בזה אלא ודאי תלינן הענין בטעות הסופר כו' עד לפי שמינה שלי' דשליח טעה כו' וכך היה לו לומר ומיד כשיגיע לידה כו' והשמיט הבעל זה או אמר והסופר השמיטו כו' יע"ש דאע"ג שצרף טעמים אחרים מ"מ למדנו מדבריו דהיכא דאיכא למימר ולתלות בטעות הסופר אע"פ שהלשון מוכיח הפך הכונה וכפי הלשון לא הוה מהני אותו גט מ"מ צרף טעם טעות הסופר ואגב הסופר טעו העדים ג"כ לחתום ולא דקדקו היטב במה שחתמו וא"כ בנ"ד נמי אנו יכולים לומר לאיש הזה כי טעות הסופר היה והשטר עומד בקיומו שפ' שליח וכמו שהוכחתי מההוא דרבה בר רב הונא כלל הדברים כי אני אומר כי לע"ד הדבר ברור דבגט מקויים או בא"י שאין השליח צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם עם כל זה השליח נאמן לומר הבעל עשאני שליח לגרושין להגיע גט זה לאשתו כך עד א' נאמן להעיד שפ' עשה שליח לפ' וכ"ש אם ידענו שגט זה היה ביד העד הזה דאיכא מגו כנ"ל עוד בנ"ד היינו יכולים לומר דכיון שאיש זה מעיד שכן היה שפ' המגרש עשה שליח לפ' ומה שנכתב בשטר טעות סופר ואנו רואים שכן הדעת מחייב דאית לן למתלי בטעות סופר כמו שהוכחנו על אחת כמה וכמה אם נצרף לזה שכפי דעת קצת גדולי הפוסקים אשה גרושה מאישה היא כיון שזכה האיש הזה בגט בעדה א"כ נראה בעיני שאין לעגן אשה זו בכדי רק שיכתוב לה"ר אברהם אלימלך או שיבוא הוא או יעשה שליח למסור הגט ביד אשה זו ואז בהגיע הגט לידה מיד ה"ר אברהם או מיד שלוחו תהיה מגורשת ומותרת להנשא למי שתרצה צור ישראל יצילני מכל שגיאות גדולה וקטנה נאום המעתיר פני החכמים יהיו עיני רחמי צדקת תורתם לעיין על הענין ואם יראה בעיניהם לרחם על זאת העגונה הנה מה טוב ואם לא תשב עד שתלבין ראשה כי אין רצוני להטיל עלי כל המשא אלא דנמטיי לן שובא מכשורא וכן דעתי באמונה הצעיר שמואל די מדינה:

317

שי״חתשובה שלוחה מאתי להחכם כה"ר יוסף אמיגו נר"ו לאנקונ' על דבר הגט ושליחות ה"ר אברהם אלימלך יצ"ו מעיר איסקופיא צריך להראותך באצבע איך נלכדת באמרי פיך והודעת לכל שהיה מן הדין לכתוב עליך יותר ויותר ממה שכתבנו ולא כמו שכתבת להתנצל אותנו כי מיד הסופר היה ולא היה כי אם מודון לבך להטיל בנו מום שלא דקדקנו במה שכתבנו לא היה ראוי לכתוב אליך אותם הדברים אתה רוצה להורות שלא ידענו לפתוח הטור ועתה ראוי להוכיחך לנגד עיניך שמתוך דברי כתבך זאת צריך שלא תשתדל בענין גיטין וקדושין כלל שהרי כתבת וזה לשונך כתבו מעכ"ת עד עכ"ז רבו כו' אוי לאזנים שכך שומעות שבדבר ערוה איסור אשת איש אתה אומר אינו דבר ראוי לחוש בדבר שיש פנים לכאן ולכאן ושרבו החולקים. עוד כתבת סדרתי הגט וזכיתי כאשר כתב תרומת הדשן לרווחא כו' ראה דבריך אין להם הבנה וציור דכיון שאתה אומר שזכית כו' איך לא גלית זה בכתב ועוד איך אתה אומר לרווחא כאלו היה בלתי צורך עם שאתה רואה שהוא בעצמו מכריח שלדעת התוס' לא מהני זכה בגט לא להתגרש מיד ולא אפי' שלא יוכל לחזור בו ואחר כל הדוחק שרצה לפרש דברי התוס' כתב מ"מ נר' דיש לחוש לה קצת וע"כ נ' דצריך לדקדק ולפשפש אחר תקנה שנצא בה כל חששות הטוב שנוכל וכן עשיתי במשומד שהיה ממיר וכופר כו' הרי משומד רע ומר כמשומד שבנ"ד לדעתך ועכ"ז כתב וע"כ ואתה אומר לרווחא ועכ"ז כתב ובדרך זה מתוקנים כמעט כל הספיקות הנך רואה כמה רחקה דעתך מאדם ירא לבל יכשל ולא יכשיל לאחרים. ועוד שהרי מהררי"ק כתב שרש קמ"ה והכריח דדוקא לענין זכה מהני אבל אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ועוד כתב שגם ספר האגודה אפשר שגם כן פירש דבריו כדברי הרי"ף ולא היינו מוצאים כי אם סברת הרי"ף לבד מי יערב אל לבו להקל ראשו כנגד דעתו אפי' באיסור קל של תורה כ"ש באיסור חמור כזה ועוד אנו מודיעים שהרי כתב מהר"ם ז"ל והביאו מהררי"ק ז"ל דנהגו לעשות כדברי הרי"ף במקום שאין התוס' חולקים וכתב מהררי"ק ז"ל כי אין הכונה חלילה שיש לסמוך על פסק התוס' כו' כאשר אנו יכולים לסמו' על פסק הרי"ף ז"ל יע"ש כ"ש במקום שאין אנו רואים שהתוס' חולקים אדרבא שהם מחמירים יותר כפי הנר' מהפירוש הראשון שכ' הר"י ז"ל ואפי' במסקנת דבריו הניח הדבר בספק וא"כ נמצא בהכרח שהדין כדברי הרי"ף וכתבת לרווחא אין זה אלא שלקחת לשון הר"י בת"ה שכ' אמרתי אל המשומד כו' והל' לרווחא וטעה לבבך כו' כי חשבת שדברי הר"י היו שכן היה דעתו באמת חלילה חלילה אלא שאמר כן אמשומד כי לרווחא דמלתא היה עושה כן כדי שיתייאש המשומד ולא יבטל הגט שיאמר מה לי לבטל שאם יסמכו על הזכיה הראשונה כילא עשו שליח אלא לרווחא וכשיחשוב זה המשומד לא יבטל לא ח"ו שאינו צורך גמור כי ודאי צורך גמור הוא ומעולם לא נמצא בזמנינו מי שסמך לבו לעשות כן ח"ו עוד נתפארת שכמה גיטין שלחת לפני רבני גאוני קושטאנדינה יע"א אשר שלחתי להם וי"ל לא יצא דבר בלתי מתוקן האמת פיך ענה בך שקיימ' כל מה שכתבנו שהנה זה ימי' שלחת גט בקושטאנדינ' ועשית' שליח להחכ' ה"ר יהודה אלגזי נר"ו ולא רצו ליתן אותו והנה עתה הגט נשלח לידנו לראות אם יש תקנה ועוד כתבת והן אמת כו' עד ופליאה כו' האמת כי אין אנו נפלאים שתכתוב דברי' אלה כי ראויי' לך כי מי לא ידע בכל אלה מ"ש הטור אמנם בעונות לא מדעת כתבת זאת כי כל זה מדבר בגט מקויי' ובגט שאין השליח צריך לומר ב"נ כו' אבל בגט בלתי מקויים איך יעלה בדע' שיעש' שלי' ויעי' מי שלא ראה את החדש כמו שאירע בשליח הזה אשר בחרת ה"ר אברהם אלימלך ששלח הגט וכתב בפניו נכתב הפתי חשב שהם דברים צריכים לומר כן בין יהיה אמת או לאו נמצא כל המכשלה הזאת יצא מתחת ידך וראה מה שכתב הרמב"ם פ' שביעי מהלכות גרושין ז"ל שליח שהביא גט ממקו' למקו' בחוצה לארץ כו' עד אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו הרי זה אומר בפני שני' בפני נכתב כו' עד ואם אין השליח עומד בשעת כתיב' וחתימה לא ינתן לה אלא א"כ נתקיים בחותמיו ע"כ א"כ ראה גם ראה אם כתבנו וחתמנו כדין וכמשפט בגט אשר שלחת שאפי' מלאכי השרת לא היו יכולים לידע חתימת אותם העדים כל שכן אנשים במלכות הזה יר"ה שאינ' ידועים וח"א להכיר ולידע חתימות עדי גט כי בשלמא חתימות שטרות או כתבים אינו אפשר רחוק אבל חתימות הגט מי יאמר ומי יחשוב שאפשר לקיי' ועל זה הרחבת פה והגדלת לשון להורות כי הדין פשוט והעבודה שאפי' חתימתך וחתימת מיכאל בקושי נמצא מי שיכי' אותם וכ"ש חתימת יעקב בן חביב שאינו נמצא מי שיכיר אותה כלל והנה שאלוניקי עיר ואם בישראל סוחרים לרוב משם בקושטנטינה נמצא על השנים הנז' איך עלה במותך שימצא באישקופיא כפר אחד מיודי' בערך שאלוניקי אם לאשכל דבריך להסתיר מכשולן ואת' נכשלת יותר והנה ראה כי אפי' בזה אתה טועה שלפי שראית הטור חשבת שהיה מוסכם מן הכל והנה התוספות חולקי' על זה כמו שהביא רי"ו שהוא מחלוקת בין תוספות להרא"ש וז"ל כתבו התוס' כי יכולה אשה להרשות ולמנות שליח לקבלה כו' עד ואע"פ שאין השליח שומע קולה ודקדקו מאותה של מעלה כי דוקא באיש בעינן שישמע קולו ולא באשה אבל הרא"ש כתב כי נר' לו כיגם האיש יכול למנו' כך שליח הולכה אע"פ שלא ישמע השליח קולו ע"כ והרי א"כ שאינו מוסכם ולא עוד אלא סברת התו' שכל ישראל שותים מימיה' ומי הוא אשר לא יחוש לסברתם ובפרט לכתחלה ובמקו' דאפשר ולצאת ידי חובת כלם היה ראוי לעשות שם שליח איש או אשה שתעמוד על כתיבת הגט וחתימתו ואם היה אפשר שיבא השליח ההוא עם הגט הנה מה טוב ואם לא יעשה ב"ד ויאמר בפניהם בפני נכתב כו' והם ב"ד יעשו שליח בפניו או שלא בפניו והשלי' הב' היה אומר שליח ב"ד אני וכן עד מאה שלוחי' ובזה היינו יוצאי' מכל מבוכה ולא היינו צריכי' לעשות מעשה כנגד סברת רבותינו בעלי התוס' ואפי' עתה שעשית מה שעשית למה לא חתמת בכתבך אותם שהיו עומדים עמך שיעידו כדבריך:

318

שי״טשלומי אמוני ישראל השרידים אשר י' קורא אלי הצדק מטעי ה' כאהלי' נטע ה' הנה הנם הקהל קדוש אשר בליפאנטו יע"א ועטרותי' בראשיהם צנתרו' הזהב החכמים השלמים מורי הוראו' למופת ולאות נוראות בצדק מרביצי תורה ביניהם יגדיל ה' שלות חדות מעוז תורת ויאריכו ימים על ממלכת' אנס"ו אני טרם החלי לדבר ולגלות דעתי בשאלתכ' ראיתי להציע לפני מעכ"ת מה שאיר' בנדון זה. הנה בשכבר הימים שעברו באה שאלה מסודרת מיד הח' השלם כמהר"ר יוסף פורמון נר"ו והגיע ליד הח' הש' כמהר"ר שלמה הכהן נר"ו והוא סדר פסק להתיר ואחרי כן הראני מ"ש גם הראהו לשאר חכמי' אשר בעיר יצ"ו אני אז בעת ההיא הייתי חלוש מאד ולא בא מידי להאריך ולשון השאלה היא זו יתומה שנתקדשה ומיאנה ויש עדים קרובים ונשים שהיא גדולה גם עד א' כשר העיד שהיא גדולה בשני' בזה האופן שבתוך השכ"ט ליצירה ראה ליתומה הנז' בהיותו יוצא ונכנס בבית אביה שהית' קטנה הולכת על רגליה והמיאון נעשה אייר הש"ס ויש עדות נשים וקרובי' שהיא קטנה גם ב' עדי' כשרי' מעידי' שהיא קטנה שיודעי' זמן לידתה והותרה עפ"י חכם אחר כך בא עד א' והעיד שבשנת השכ"ח ליצירה אמר לו אבי היתומה ששנת השכ"ז נולדה לו בת היא היתומה הנז' נמצא שיש ב' עדים כשרי' שהיתה קטנה בשעת המיאון ועד א' לבד העיד שהיתה אז גדולה על האופן הנ"ל וא"כ ליכא אלא שני' כנגד א' והעד שבא אחר שהותרה שהעיד מפי אביה יש להסתפ' אם יצטרף לראשון ויש להסתפק אם הנשים והקרובים מצטרפי' ועל שאלה זאת הסכמתי להתיר ולא כתבת שם כי אם הסכמתי לדין בלי נתינת טעם כפי הנר' ועתה בבוא שאלתכם לידי ה' הוא היודע כ' לא הייתי זוכר דבר מכל זה וכשראיתי לבד מה היה ענין השאלה שלחתי שליח הקהלות לומר להם לחכמים שבעיר יצ"ו ענין כך וכך נשאלנו עליו לכן אם רצונכם להשיב נתקבץ בבית הוע' ונשא ונתן בענין ובאו לביתי שני חכמי' יצ"ו וכשראו הענין אמרו לי כבר לשעבר כתבנו בענין זה וגם אתה חתמת להתיר והזכירו לי מה שלא הייתי זוכר כלל ועיקר ועתה אומר הסבה והטע' שהסכמתי להתיר והוא זה שכפי מה שנר' מנוסח השאלה היו שם שני עדי' כשרי' מעידים על קטנות הנערה עדות גמורה בתכלית וראיתי שהעד שהיה מעיד על גדלו' הנערה שלא היה מכחיש לעדי' המעידי' על קטנותה לפי ששנת השכ"ט איפשר רצה לומר חדש אב או אלול וכאשר נמנה ג' חדשי' משנת השכ"ח עדיין היא קטנה גם העד שמעי' שאבי היתומה אמר לו שנולדה שנת השכ"ז לא חשיב בעיני לכלום חדא דהוי עד מפי עד שנית שעדות שאמרו הא' כמדבר לחבירו אין בו ממש כשאין אדם מעיד בב"ד אינו מדקדק בדבריו גם עדות הנשים במקום שני עדים כשרים אפי' נניח שעדותם מועיל כשאין עד או עדים כשרים מ"מ כאשר יש עדים כשרים אין בעדות הנשים או קרובים ממש וכמו שמצינו בעדות אשה להרמב"ם והסכים הטור לדבריו ועתה כשראיתי נוסח שאלתכם עמדתי מרעיד כי איך איפשר לשום בעל נפש להורות התר כיון שיש שני עדים כשרים מעידים על גדלות הנערה הלא הם ה"ר אליה הכהן שנחתך הראש לפני המתיר בלי ספק אלא שאני רואה שכפי מה שבא בכתבכ' שלחתם לפניו אדם שלם מכף רגלו ועד קדקדו ואם יאמר שאח"כ חזר ולא אמר ראש הא ודאי זיל קרי בי רב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ש אם בעדות זה אמר סתם שנוכל להסכים הסתום עם המפורש סוף דבר שעדות ה"ר אליה הכהן עדות גמור בעיני הוא אין בו שום גמגום גם שני העדים ה"ר יעקב צרור וה"ר חיים ששניהם מעידים כי זה שמנה שנים שראוה מרקמת נר' בעיני עדות גמור שאין עתה זמן אמנו רבקה שהשקת את הגמלים בת שלשה שנים אין ספק שבזמננו זה לקחת מחט ביד צריך שתהא בת ד' או ה' שנים כ"ש שאומרים שהיתה מרקמת ודאי כי הוא דבר רחוק מאוד מן השכל וא"כ איכא תרי ותרי והוה ליה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ודוקא שנשאת לא' מעדיה אבל נשאת לאחר תצא וזה דוקא כשאין אנו חיים אלא עפ"י עדים לבד אבל בנ"ד דאיכא סימנים רבוי שערות דל מהכא עדי' כיון דאיכא שנים כנגד שנים והוה ליה כדליכא עדים כלל וכתב הרב המגיד ז"ל פ"ב מהלכות אישות וז"ל וכתב הרמב"ן וקטנה שלא נודעה אם הגיע לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצינו בגמ' דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר הספקות ע"כ. א"כ הוי ס' אשת איש ועוד אפשר לומר דהוי קרוב לודאי דאימא סמו' חזקה דרבוי שערות לעדים שאומרים שהיא גדולה והמעידים על קטנותה בטלים הם דהוי כאלו שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ובא הוא חי לפנינו באופן כי לע"ד מנורה זו חשכו מאוריה ולית נגר ובר נגר דיפטרנה בלי גט כך נ"ל ואולי הייתי מונע עצמי מלהטפל בענין זה אלא משום שחתמתי קודם להתי' על שלא ידעתי מה שעת' ידעתי וחששתי שמא יארע תקלה על ידי וכדי שלא יחשדני שומע או רואה דברי אלה ודברי הראשוני' ראיתי לשלו' למעכ"ת פסק סדרתי אותו על ענין כיוצא בו היה באי שיא"ו וממנו יקח ראיה כל אדם כי לדעתי כל שיש ספק בזמן הקדושין אם היתה קטנה או גדולה שדעתו להחמיר כ"ש וק"ו בנדון זה שיש טעם גדול לאסור גם אני אומ' שלאפס פנאי לא יכולתי לשאת ולתת בדברי הח' הש' כמהר"ר מנחם נר"ו רק כתבתי שורותים אלו בנחיצה רבה משום אל תשכן באהלך עולה ולאפרושי מאיסורא:

319

ש״כשאלה בא תוגר אחד רכוב על סוס נחפז ללכת ומסיח לפי תומו אמר בפני אנשים יהודים שבעת וזמן הליכת יריד לאסונה בשנת השל"ז ליצירה בהיות הולך לדרכו מצא וראה בין ב' המקומות הנקראים ראליהובה וחולומונדה שלשה אנשים יודים הרוגים נופלים בשדה השנים מהם אמר שלא ידעם ולא הכירם יען היותם מוכים ומדוכאים והדוקים והאחד מהם הכירו כי לא היה שום מכה בגופו כי אם מכה אחת בחזה ושראה אותו פעמים בארץ שאלוניקי ופעמי' בסידרו קאפסי ונתן סימנים שהיה בחור ובעל קומה וזקנו אדומה רזויבש לבוש בזיבון של קוטני נאראנג"י וקאפה סחורה ומצנפת על ראשו מאלאגה ושהאיש הנהרג ההוא קרו' ממושלי ג'יליבי הנקרא משה טרוגאש מתושבי סידרוקאפסי ועל זה נכתב ונחתם מעשה ב"ד וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא אתא קדמנא הגבי' ונעלה ה"ר משה טרוגש יצ"ו ואמר רבותי הריני מעיד בפניכם כמעיד בפני ב"ד חשוב שבירושלים איך לא נפטר לי שום קרוב בזמן יריד לאסונה משנת השל"ז אלא גיסי ה"ר יוסף טובי שיצא מסידרוקאפסי בזמן הנז' ללכת ליריד לאסונה שהיה לבוש קאפה ושאיו של שחור ובוריקו נאראנג'י אבל קרוב אחר שעמד פה סידרוקאפסי לא נפטר באותו זמן אלא ה"ר יוסף הנז' שהיו לו הסי' הנז' זה העיד בפנינו ב"ד החתומים למטה ה"ר משה טורגאש הנז' היה זה פה סדרוקאפסי היום יום ג' כ"ז לחשון השל"ט וקים מאיר ארואיטי דיין. יוסף בכ"ר שלמה עלי דיין. שלמה אלטון דיין. יורנו מורנו מה משפ' אלמנת ה"ר יוסף הכז' אם מותרת להנשא על פי עדות מל"ת הנז' ושכרו כפול מן השמים:

320

שכ״אתשובה

321

שכ״בנראה בעיני שאשת רבי יוסף טובי הנז' מותרת להתיבם או לחלוץ ולהנשא אחר חליצה לכל גבר די תיצבי ולהיות כי בעונות הרבה פעמים יקרו מקרים רעים כאלו וכתבתי כבר והארכתי בהם כאן לא אחוש להאריך כי אם לגלות דעתי בקצרה אחר שידענו הלכ' רווח' בישר' דמשיאין אשה עפ"י עד א' ואפי' ע"פ עבד ע"פ שפח' או על פי גוי מל"ת ואפי' עד מפי עד אפי' שלא ידענו אם הראשון היה מל"ת אעפ"י שהריב"ש ז"ל מחמיר בזה מ"מ המנהג הפשוט להקל כדברי מהרר"י בעל ת"ה ז"ל וכדברי מהררי"ק ז"ל שמקילין וכ"ש בנ"ד שכבר מעידים שהתוגר דבר מעצמו מסיח לפי תומו ואעפ"י שלא הזכיר שם המת כבר כתב הרמב"ם ז"ל והביא לשונו בעל הטורים וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו כו' עד שיעיד שהוא פ' ויכיר שמו ושם עירו אבל אמר שיצא מעמנו מעיר פ' ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא ע"כ למדנו מדבריו שאין התר האשה תלוי בהזכרת השם רק כל שנדע מתוך דבריו על מי מדב' משיאין את אשתו ובנ"ד כל אדם יודה שהדבר מובן ונודע בחפוש זה יותר מחפוש העיר הנז' אחר שבדקו וחקרו מה"ר משה טרוגאש אם מת לו קרוב אחר באותו זמן והעי' בתורת עדות כי בזמן הנז' לא מת לו שום קרוב שעמ' בסידרוקאפסי כי אם גיסו זה רבי יוסף טובי והזכיר ג"כ סימני גופו ומלבושיו מכוונים לדברי העד התוגר המל"ת הא ודאי שעדות זה מספיק להתיר אתתא דא מעיגונא ואעפ"י שמן הדין הסימנים הנז' אינם מספיקים להתר עם כל זה בנ"ד שאין אנו צריכין להם מ"מ סיוע מיהא הוי להורות שנכרים דברי העד שהם אמת ומה שהיה מקום לפקפק קצת דנראה מדברי הרמב"ם ומדברי הרי"ף ז"ל שצריך הגוי המעיד לומר קברתיו וכאן בנ"ד לא אמר קברתיו מ"מ כבר נאמרו דברים הרבה כדי לישב דברי הרמב"ם שנראה מדבריו במקום אחר שאין צרי' להזכיר קבורה כי יש אומרים שמ"ש הרמב"ם שצריך להעיד על הקבורה היינו כשאינו מזכיר שם המת אבל כשמזכיר שם המת אינו צריך ובנ"ד אפשר לומ' שאפי' שלא הזכיר שם המת ממש אחר שאמר שהיה קרוב לה"ר משה טרוגאש הנ"ל כאלו הזכיר שמו:

322

שכ״געוד חלוק אחר אמרו שלא אמר הרמב"ם שצרי' להעיד על הקבורה אלא כשנמצא הגוי בשעת מיתה משום דאיכא למיחש דמעיד בדדמי ליה אבל כאשר אמר שמצא כו' כנ"ד אין צריך להעיד על הקבורה. עוד כתב הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל אין ספק כל שהגוי מכירו אין צריך שיאמר אלא מת בלבד ע"כ ובנ"ד כבר אנו רואים שהיה מכיר אותו מסידרוקאפסי ומשאלוניקי ושהיה קרוב למשה טרוגאש מכל זה נראה בעיני שאשה זו מותרת לינשא בלי שום פקפוק הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

323

שכ״דהן החכם השלם אלוף התורה כמהר"ר נר"ו האריך בטוב טעם ודעת והדבר פשוט שאשה זאת מותרת להנשא ולאפושי גברי חתמתי שמי הצעיר מרדכי מטאלון:

324

שכ״העוקר הרים וטוחנן בפלפולו החכם השלם כמה"ר מנחם פולסטרו נר"ו פתתני ואפת לטרוח ולעיין בקונדריס אשר כתבת על ענין גט ש"מ שנתנו במעכשיו ונתנו האשה בפקדון ובשעת פטירתו ולא נמצא הגט ביד האש' ולא ברשותה. ועל החלק הראשון הארכת לכתוב פלפול על לשון הרמ"ה ז"ל שהביא הטור א"ה וז"ל והרמ"ה כתב שאין מעכשיו כמו מהיום ולאחר מיתה אע"ג דמהיום ולאחר מיתה הוי ספק מעכשיו ולאחר מיתה הוי גט ע"כ וע"ז כתבת מה שכתב החכם השלם כמהרר"י ן' לב ז"ל שתמה על הרמ"ה שמאחר שהספק דלמא חזרה הוי או תנאי גם במעכשיו ולאחר מיתה נופל ספק זה שוה בשוה וא"כ מנין לו להרמ"ה לחלק ביניהם ותירץ הוא ז"ל דשמא הרמ"ה ס"ל כר"ת ז"ל דבשלמ' מהיום דלמא מסוף היום קאמר אבל כשאמר מעכשיו כיון דגמר בלבו לגרש מיד אין לומר דלמא הדר ביה אלא ודאי מאי דקאמר ולאחר מיתה תנאי הוי לא חזרה ע"כ ועל זה תמהת עליו שיש קושיא חזקה להרמ"ה מההיא דפ' האומר בקדושין דקתני אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת וקאמר רב עלה מקודשת ואינה מעולם ומפרש התם דטעמא דרב משום דמספקא ליה אי תנאי אי חזרה הוי אע"ג דאמר מעכשיו מספקא ליה אי תנאי הוי אי חזרה הוי אע"ג דאמ' מעכשיו מספקא ליה ובפלוגתא דהני תנאי כו' ור"ל דרב כרבנן ושמואל כרבי ואם איתא להא דהרמ"ה קשה דע"כ לא קאמרי רבנן דהוי ס' אלא במהיום אבל במעכשיו הוי גט גמור וא"כ רב דלא כמאן דבמעכשיו ליכא מאן דפליג דהוי גט וליכא לספוקי ושמואל היכי קאמר דאתי כרבי אפי' כרבנן אתי ועוד קשה אם יש צד לחלק היכי קאמר לימא רב הלכתא כרבנן ושמואל כר' הא ודאי איצטריך דהא לא ראי זה כראי זה בודאי איצטריך ע"כ והכל הולך לשיטה אחד עוד קשה שאי איפשר שיסבור הרמ"ה כר"ת שהרי למעלה כתב הטור בשם הרמ"ה דמהיום כמעכשיו דמי הפך ר"ת וכמעט נראה בעיניך שהרב הנז' לא השגיח בזה ולהיות נספתתי לעיין בקונדריס נר' מוכרח אני לחוות דעתי ולהודיעך שקושיית הרב קושי' ותירוצו הוי תירוץ וקושיותיך אינם קושית והטעם שמה שכ' הרב הוי כפי האמת וקושיותיך הווי קודם מסקנת הגמ' וה"פ רב יודה אסיפא מתני לה מעכשיו ולאחר שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ושמואל כו' ובפלוגתא כו' סיומא דמלתא דרב יודה והמקשה ס"ד שכונת רבי יודה לומר דכי היכי דפליגי תנאי באותו מחלוקת פליגי רב ושמואל ומ"ה פריך ולימא כו' והמתרץ הוה מצי לתרוצי ליה כי לא היה מבין אלא דפליגי רב ושמואל בקידושין אפילו במעכשיו כי היכי דפליגי תנאי במהיום בגירושין אלא שרצה לומר אפילו לפי דברך שאתה חושב שמחלוקת תנאים אי הוי תנאה או חזרה הוי במעכשיו כמו במהיום דשניהם שוים היום ומעכשיו אפ"ה לא הוו מצו רב ושמואל למימר הלכה וכו' אבל כפי האמת הוא דמעכשיו בקדושין איכא ספקא אי תנאה הוי אי חזרה אבל בגירושין במהיום איכא ספק אבל במעכשיו הוי גט גמור זו דרך ושיטת הסוגייא לדעת הרמ"ה וכמה יש כיוצא בזה בתלמוד ולקמן אפרש בס"ד מי הכניסו להרמ"ה בדוחק זה אלא שקודם זה ראיתי להשי' על דבריך שכתבת בו יש לחלק בין קדושין לגרושין וזה דבקדושין יש מקום לומר כשאמר מעכשיו ולאחר שלשים דחזרה הוי מטעם שאותה חזרה לאו חזרה מעיקר הדבר כי עיקר הדבר במקומו עומד אין החזרה אלא מן הזמן אבל בגירושין אם אנו אומרים דחזרה הוי נמצאת סותר דבריו הראשונים ולכך אין לומר חזרה האמת שחלוק זה יפה הוא אך איני רואה תירוץ לקושיית מהר"ר יוסף בן לב ז"ל שהרי חלוק זה שוה בין כשיאמר מהיום ולאחר מיתה כשיאמר מעכשיו ולאחר מיתה גם לקושיותך איני מבין תירוץ כלל בחלוק זה הוספת תימה על תימה שאם חלוק זה עלה בגמ' ובפלוגתא אפי' היו שוים קדושין וגירושין במעכשיו והיכי פריך ואמר כיון שאינם שוים כמה יום ונימא הלכה כו' תו אמרת תירוץ שני ובזה רציתי להורות איך לקחת אומנותו ית' לזוג זווגים לעשות שרב ור' יוחנן שניהם טעמא משום דמספקא אי תנאה הוי כו' אלא דר' יוחנן שאמר כלם תופסין ס"ל דתרתי משמע ומשו"ה מקודשת לכלם ורב מספקא אי תנאה הוי או חזרה הוי ומש"ה מראשון ומאחרון צריכה גט לבד ממה נפשך מן האמצעים אינה צריכה גט מהם ותלית עצמך בלשון א' של רש"י שהאמת שהוא דקדוק ראוי ויפה ומשום דקדוק זה מלבד שכתבת שאיפשר שכונת רש"י לפרש אפי' למ"ד דטעמא דרבנן משום ספק אי תנאה הוי כו' אלא שרצית לומר שהאמת שרבי יוחנן לא סבר שיורא אלא כו' האמת כי שני התרוצים מגומגמים מאד הראשון והוא היותר טוב דחוק מאד דבשלמא אם הדברים היו מסתמא דתלמוד ניחא אבל בהיות שהם דברי רבי יוחנן אינו מתיישב שיבא רבי יוחנן לבאר מה שאין כן דעתו גם מה שרצית לומר שגם ר' יוחנן ס"ל כרב משום ספק לא משום שיורא הלשון לא משמע הכי שדברי רש"י כך הם למעלה שתיהן הלשונות כמשמען כאן פירש לא נחלקו כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה אי חזרה אלא במהיום כו' א"כ לאו שתי לשונות במשמע אלא הא או הא ועם זה לא יתיישב לשון תופסין אפי' לפי דעתך ורצית בפי' זה ליישב דברי הרמב"ם שנראה מדבריך דבריו סותרים אלו לאלו שכאן בהלכות אישות נר' פוסק כרבי יוחנן משום שיורא ובגיטין פסק כרב משום דמספקא ליה אי תנאה כו' ותמהת על זה איך הר"ן לא הרגיש בזה התימה הוא עליך שאפי' היה פוסק כר' יוחנן בפירוש מה סתירה היא זאת אחר שאנו רואים כמה נתחבטו בזה שר"ח ז"ל פסק כרבי שדברי ר"ח דברי קבלה ורב אלפס פסק כרב גם באחרונים נפל זה המחלוקת הרמב"ן כהרי"ף הרשב"א כר"ח מי שרואה אלו המחלוקות יפלא בעיניו שמשה איש האלהי"ם יפסוק הכא לחומרא והכא לחומרא בקדושין שצריכ' גט מכל' ובגירושין אם היה פוסק כר' יוחנן משו' שיורא היה נמצא קולא פסק הרב וכדי להפיס דעתך שא' כן למה צריך על הסדר וגם לשון ספק אינו מתכווין עם שיורא דהוי ודאי לא ספק כל זה מתורץ כדברי המגיד משנה כדברי הרמב"ן שלקח הרמב"ם כל הלשונות אשר ימשך מהם חומרא אשרי ילוד אשה שלא רצה להסמך על דעתו להכריע בדבר חמור גדול וגדול כזה שכ"כ נתחבטו בו גאוני עולם ואגב גררא אומר שאפי' היה פוסק כר"י בפי' לא הוי קושיא מ"ש על הסדר כמו שכתבת מדברי הר"ן שהרי כתב הרמב"ן וז"ל ואפי' ס"ל לרבי יוחנן כפשטא דרבי אבא היינו דוקא בקידושין דלא שייר בהו שיור גמור כגון חוץ מפלו' דלא קדושין נינהו אבל שיורא ליתא אלא עד שלשי' יום קונה קנין גמור אם כן מוכרח שיהיה על הסדר שאם אמר אחד מהיו' עד שלשים יום והשני עד מ' לא תפסי קדושין כלל שכיון שקדושי השני עדיין לא חלו אלא היו תלויין והגיעו יום שלשים של אחד וקנה קנין גמור קדושי השני לא מצאו מקום לחול אחר שלשים אבל על הסדר יש צד לומר שחלו כלם כלל הדברי' שדברי הרמב"ם מתכוונים כמו שפירש עליו ואין אנו צריכין לתלות בו דברים דחוקי' רחוקים מן השכל של הראשוני' ואחרוני' שהבינו כלם שדעת ר' יוחנן שכלם תופסין משו' שיור' וגם רש"י כך דעתו ומ"ש הוא רש"י לא מספקא להו לרבנן אי תנאה כו' לישנא דרבי יוחנן קשייתיה דאמר הכל מודים וראה רש"י שלא בא רבי יוחנן לאשמועי' דעל מנת לאו שיורא דאי הוא אתא לאשמועינן הכי הוה ליה למימר הכל מודים דע"מ לא הוי שיורא והוי גט גמור במה נסתפק כשאמר ולאחר מיתה מדלא קאמר הכי משמע ודאי דמה שבא לאשמועינן ר"י אינו דלא תימא דע"מ הוי כשאר תנאים א"כ מוכרח לפרש הכי בתנאי ע"מ כ"ע מודו דהוי תנאי גמו' במה נחלקו כשאמר מהיום ולאחר מיתה או במעכשיו ולאחר מיתה שהכל אחד אבל הרי זה גיטיך על מנת שאמות הרי זה גט הרי שר' אמר שני דברים א' ע"מ דהוי מעכשיו ודבר אחר שמהיום ולאח' מיתה שאמר שהוי גט ורבנן פליגי במהיום ולא מצינו דפליגי במעכשיו ושפיר פריך אדמפלגי רבנן עם רבי במהיום ולאח' מיתה ליפלגו בעל מנת דהשתא בע"מ לא הוו גט כ"ש במהיום ולאחר מיתה אם כן יש לנו לומר דכל אנפין שוין שטעמו של רבי יוחנן משו' שיורא כדמשמע לשון תופסין מלשון רש"י שכתבת דמשמע שנראה שאינו מוכרח אין הפירוש כמו שנראה בדעתך אלא הכי פירושו לע"ד אסברא לך כו' קשה לרש"י מי הכניס לרב משרשיא בהא לימא מטעם דב' לשונות דמשמע הכי ומשמע הכי ואמר תשובה לזה דא"כ לא שייך וכ"ת למה לא שייך דמשמע ליה חוזר לרב משרשיא לא שהם דברי רש"י שאומר מעצמו לשון תופסין משמע הכי אלא רב משרשיא הוא דס"ל דלא שייך כו' ואם כן מוכרח רש"י לומר הלשון שאמר לא שאינו מוכרח לרב משרשיא ולדעת כ"ע ועתה אומר דלא מבעיא שפי' אינו כמו שכתבת דרבי יוחנן טעמו משו' שתי לשונות ולא משום שיורא אלא שאני אומר שא"א לפרש כן מתרי טעמי חדא דקאמר בגמרא אלא לרבי יוחנן ואי איתא לפירושו לא הוה למימר אלא לרב משרשי' דפירש כן לא לר' יוחנן כי ר' יוחנן טעמו שתי לשונות אלא דודאי לא קים ליה דטעם דרבי יוחנן הוי כדפירש רב משרשיא ותו לדבריך אתו אביי ורבא דאינון מארייהו דתלמודא ושקלי וטרו אליבא דרב משרשיא שפירש כדברי רבי יוחנן פירש' שאינו לדעתך ותא חזי מ"ש הרא"ש פרק המפקיד וז"ל ואף על גב דהא שקלא וטריא ורב אחא מדפתי ורבינא אמר רב אשי אליבא דרבנן בההיא דפעמים כו' גם לרבי יוסי איתא נפקותא ע"ש והדברים ק"ו אם בדברי רבנן דמתני' הוקשה בעיני הרא"ש שישאו ויתנו בדבריהם לפי שהלכה כר"י איך נסבול אנחנו אביי ורבא דשקלי וטרו אליבא דסברא דחויה וכל פוסקי הלכות רגילים להכריח דהלכה כפלוני מדשקלי וטרו אליביה אלא ודאי דלא שקלי וטרו אלא בסברת ר"י וס"ל דטעם ר"י כדפי' דר' משרשיא שהוא מוכרח בדברי רבי יוחנן כדפרישית ומה שדחית ואמרת שאמר בגמ' הכל מודים וכולי שאין הפירוש שבא לאשמיענו שאין על מנת כשאר תנאים דעלמא כו' ואמרת שאם כן היה שלא היה מביא שום הכרח כו' הרי לך בפירוש שדחית שהוא האמת ולא קשיא הכל מודים בעל מנת כמעכשיו דמי לא נחלקו במהיום כו' ר"ל כי רבי סבר מאמר ולאח' מיתה כאלו אמר מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי או על מנת שאמות הרי זה גט גמור ומוכיח שלא מצינו חולקים חכמים אלא בלשון גרוע כזה שאמר ולאחר מיתה שנר' שמגרש לאחר מיתה ממש אבל שאר לישני דלא גריעי כזה הוי גט ואם היו חולקים על ר' בע"מ כ"ש שהיינו מבינים שהיו חולקים על רבי בלאחר אבל השתא דפליגי עם רבי בלאחר מיתה איכא למימר דוקא בהא פליגי לא בעל מנת ואין לומר דנקט ולאחר מיתה משום דאי נקט בע"מ הוה אמינא דוקא בע"מ ס"ל לחכמי' גט ואינו גט אבל לאח' מיתה לימרו חכמים דלא הוי גט כלל הא לית' דכבר שמעינן משנה סתמית במי שאחזו דכשאמר ולאחר מיתה דהוי ספק ותו דלא הוה ליה למישבק חידוש גדול דע"מ מטעם לאשמועינן דכשאמר ולאחר מיתה דהוי ספק ודוק ודי למבין ועתה אודיעך מי הכניסו להרמ"ה לתגר זה ודעתי הוא ראשונה מתני' דאמר מהיום ולא אמר מעכשיו שאני שמצינו בגמרא ובא בהלכות אמר אביי אם מתי משמע ב' לשונו' משמע מהיום ומשמע לאחר מיתה אמר מהיום כמעכשיו דמי לא א' מהיו' כמ"ד לאחר מיתה דמי מהיו' ולאחר מיתה ספוקי מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ע"כ ובודאי שדברי אביי הלכה הם ויש לדקדק בלשונו דאמר דכיון שהראשון א' מהיו' כמאן דאמר מעכשיו דמי שאין ספק שמי שאמר זה דומה לזה שיש קצת הפרש לגריעותא או למעליותא וק"ל וא"כ הו"ל למימר אמר מעכשיו לאחר מיתה ספוקי מספקא דהוי רבותא טפי וקצת ומדלא אמר הכי משמע דדוקא במהיום מספקא אבל במעכשיו לא מספק' מכאן הוציא הרמ"ה דבמעכשיו לא פליגי רבנן וא"כ אני אומר דבקדושין בין שאמר מהיום ולאחר שלשים יום ובין שאמר מעכשו ולאחר שלשי' יום הוי ספק קדושין או שיור בדעת רבי יוחנן דאיכא טעמא לחזרה כדפרישית לעיל דדלמא לא רצה לקדשה מעכשיו שמא דעתו על אחרת וימלך בתוך שלשים יום אבל בגירושין דליכא האי טעמא ליכא למיחש בחזרה אפי' כשיאמר מעכשיו ועוד דאין גטלאחר מיתה ומן הדין בין שאמר מהיום ובין שאמר מעכשיו תנאה הוי ודי לנו להחמיר כשאמר מהיום ולא א' מעכשיו אבל כשאמר לשון זה במקום שיש לטעות אי הוי תנאי אוחזרה כמו בקדושין כך לי מהיום כמו מעכשיו אבל במקום דליכא למיטעי דהוי חזרה יש לחלק ואיפשר שמ"ש מהרר"י ן' לב דשמא הרמ"ה ס"ל כר"ת פי' ס"ל כמהיום ולאחר מיתה כמו דס"ל לר"ת אפי' באומ' מהיום אם מתי אבל הרמ"ה דוקא במקום דגריע לישנא איכ' למיח' כמו במהיו' אבל במעכשיו דאין חששא כ"כ לא חיישי' לחזרה כנ"ל יפה ולא לומר פי' דכפי סוגיא דהכא תבטל סוגיא דלעיל מכל וכל:

325

שכ״ושאלה לאה בהיותה קטנה נתקדשה ע"י קרוביה וכעת בהיותה קטנה לפי דברי קרוביה ממאנת בארוס ושאלו הב"ד ראיה מכמה שנים הוא ואמרו שהיא בת י"א שנה וארבע' חדשי' והביא' עדות השכנות שהאם בבואה ממדינת הים אמרה שהיתה לאה מח' חדשים וכן היה נר' בעיניה' שהיתה בת ח' חדשים מעלה מטה ומיום בואה לאה ממ"ה עד יום המיאון באו עדים ואמרו שעברו ט' שנים וב' חדשים ילמדנו רבינו אם נאמנת אם לאה או אם יש להסתפק באומד השכנות כיון שלא נולדה במקומן:

326

שכ״זתשובה

327

שכ״חאיברא כפי הנ' מלשון גט מיאון שכתב הרמב"ם פי"א מהלכות גרושין וכתוב שם ובדקנא פלו' דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא כו' וכן העתיק לשון זה הטור ז"ל משמע דצריך עדות ברורה הא לאו הכי לא וכן נר' מלשון שכתב ב"י וז"ל קטנה שבאה למאן ועדים המעידים שהיא קטנה אינם מצויים כאן ואמה או קרוביה אומרים לב"ד תמאן עכשיו בפניכם ותכתבו לה באיזה יום מיאנה ותתנו בידה ואם תביא אח"כ עדים שביום שמיאנה היתה קטנה תתירוה להנשא למי שתרצה ואם לא תביא עדים תשאר בחזקת נשואה נר' שאין ב"ד רשאין לעשות כן משמע תרתי שאין האם נאמנת לומר שהיא קטנה דמשמע בפי' שצריך עדים ואי ליכא עדים נשארה בחזקת הבעל הראשון עוד מתשובת הרשב"א נר' להחמיר שכתב בסי' אלף רי"ו וז"ל הילכך האשה זו שנסתפקו שנותיה אנו חוששין שמא הגיעה לכלל שנותיה ומתקדשת היא דבר תורה ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנים אפשר אנו חוששין לשמא נשרו כו' עד ואפי"ה איני רואה להקל בזה כי יש עוד להתיישב בדבר ע"כ מכ"ז הי' נר' שיש להחמיר מ"מ בעיני דהמקל לא הפסיד ובפרט כיון שמיאנה בב"ד והטעם כמו שאבאר בס"ד תחלה יש לדעת כי אפי' נתקדשה בעודה קטנה והגדילה בשנים ובסימנים ולא נבעלה שאינה יכולה למאן היינו מדרבנן היא דלא מהני לה מיאון אלא דצריכה גט מדרבנן אבל מדאורייתא כל שלא נבעלה אינה צריכה גט אלא במיאון לבדסגי וכמ"ש הרי"ף בהלכות ביבמות פ' בית שמאי וז"ל ושמעינן מינה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פי שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן וכיון מדרב' הוא דצריכה גט תפשי בה קדושין ע"כ וכן פסק הרמב"ם פי"א מהלכות גרושין וז"ל הרב מ"מ ז"ל הגדילה שיש לה י"ב שנים וסימנים כמ"ש למעלה ופשוט הוא ודין זה מבואר בהלכות פ' בית שמאי בארוכה וכן הסכימו האחרונים. וכן כתב הטור אבן העזר בהלכות מיאון וזה לשונו הביאה סימנים אחר י"ב ולא בעל אחר כך הוו ספק קדושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן. עוד ב' יש לדעת כי לדעת רוב הפוסקים היא קטנה עד שתשלים י"ב שנה ואח"כ תביא סימנים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' ב' מהלכות אישות וז"ל הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות היא הנקרא' קטנה או תינוקת ואפי' הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה הרי אינן אלא כשומא והרב מ"מ כתב שזה מבואר ומסקנא דגמ' פ' יוצא דופן ומ"ש אפי' הביאה כמה שערות מפורש שם וכ"כ הרי"בה ז"ל אין שתי שערות סימן גדלות אלא א"כ באו מי"ב ואילך אבל אם באו קודם לכך אפי' תוך שנת י"ב חשיבי כשומא אלא הביאה אחרות אחר שתים עשרה ואפי' שדעת ר"ת היא דהלכה כר"י דתוך זמן כלאחר זמן כתב המרדכי ז"ל בשם מהר"ם ז"ל דהיינו יום אחרון מי"ב שנה אבל כל שנת י"ב חוץ מיום אחרון שומא נינהו ע"כ ומעתה נר' כפי הנחת השאלה שנערה זו מותרת להנשא לכל מי שתרצה שהרי כפי דברי השאלה נר' שבזמן הקידושין שקדשוה אמה וקרוביה היתה קטנה ודאי רק שבזמן שמיאנה נסתפק להם אם היתה גדולה או לא וא"כ בהא ודאי יש לסמוך על אם הנערה שאמרה בעת שבאה לשם שהיתה בתו זאת בת ח' חדשים ולא מיבעיא השתא דאמרה הרי באותה שעה דודאי נאמנת כמו שאבאר בס"ד אלא אפי' אמרה השתא אמה דבתה בת י"א שנה היא נאמנת כיון דליכא הכא אלא קדושין דרבנן ולא באה להוציאה מחזקה אדרבה להעמידה בחזקת קטנה ואין מי שיכול להכחיש' וכיון דבין שתהיה האמת כמו שכתוב בשאלה הראשונה שאמרו שהיתה בת י"א שנה וד' חדשים ובין שתהיה כדברי האם שנמצא שאינה אלא בת א' עשר שנים וששה חדשים קטנה גמורה היא לכ"ע ואפי' דאיכא מאן דסבר דהלכה כרבי יודה דתוך זמן כלאחר זמן כיון שדע' ר"ת מזאת הסברא ופי' כבר דהיינו יום אחרון של שנת י"ב אבל קודם לא א"כ קטנה זו כיון דלכולי עלמא לא אמרו שהיתה יתירה מבת י"א וד' חדשים קטנה הוי' ואפי' אם ת"ל דאיכא מאן דסבר דכיון דנכנסה לי"ב יצאה מחזקת קטנה כמו שנר' קצת מפרשים ז"ל מ"מ בנ"ד שלא ראו שיש סימנים עדיין בחזקת קטנ' היא ואין להחמיר ולמי נקט סברת רבא בחזקה הביאה ושלא כדבריו שהוא פסק כר' שמעון דתוך זמן כלפני זמן ולדידיה אפי' בת י"ב שנה היא קטנה כיון דהאי איסורא לא הוי אלא דרבנן אין להחמיר כולי האי ועלי לתרץ הלשונות שזכרתי למעלה וליישבן דכפי הנר' שמלשון שכתבו בגט מיאון אין לחוש כ"כ דכל שנתברר כפי הנושא מיקרי איתברר וכפי נ"ד דהוי דרבנן די באם הבת וסגי וכמו שנ' ממ"ש המרדכי ז"ל ז"ל מצאתי הרב רבינו משולם שאל את מורי דכיון דנהגינן לבדוק בנשים אם יכולים לבדוק אפי' קרובות והשיב דכיון דנשים דעלמא אינם ראויות להעיד והכא הימנוה מה לי קרובות מה לי רחוקות ומהר"ם ז"ל כתב בתשו' נמי על יתומה קטנה שנתחדשה אם יכולה למאן מי סמכינן אעדות נשים שהיא בת י"א שנה ולא נכנסה לי"ב ודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קדושין דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן כו' יע"ש בהגהות מימוניות להלכות אישות גם במרדכי א"כ נמציני למדין דכיון דנשים נאמנות על השנים א"כ אמה ג"כ נאמנת כפי דעת מהר"ם דאמר דכיון דנשים נאמנות על השנים מה לי קרובות מה לי רחוקות והדברים ק"ו דהשתא במידי דלהתיר' נאמנת מחזקת קטנות לגדלות נשים נאמנות דבההי' מינה רבינו משולם כ"ש במידי דאינו אלא להעמיד בחזקתיה ואע"ג דמהר"ם בעצמו כתב בסוף התשובה הנזכרת וז"ל אבל אמה שמא אינה נאמנת אין ספק מוציא מידי ודאי וכ"ש שלפי הנר' לע"ד בנ"ד לא יסתפק מהר"ם ז"ל ולא אותו שכתב שם המרדכי שאין ולאו ורפיא בידיה משום דאשכחן דלאו כלהו נשי שוו שהרי גבי עדות אשה שנשים נאמנות יש נשים שאינם נאמנו' כגון חמותה כו' א"כ בנ"ד כ"ע מודו שהרי הביא שם המרדכי וז"ל פסק הרב אלפס ז"ל היכא דאיכא חשדא לא סמכינן אקרוב ואשה להאמין לדבריו ובלשונו משמע דוקא כשהם מסיחין לפי תומן אז נאמנין ואין נר' לי שהרי מוכיח בפר' הגוזל שאין נאמנין במסיח לפי תומו אלא באיסורין דרבנן או בדאורייתא כגון בשבוי' כו' הרי משמע דלכ"ע בנ"ד דהוי איסורא דרבנן מסיח לפי תומו נאמן ואין לך מל"ת גדול מזה שהרי מעידים שכשבאה האם אמרה שהיתה בת ח' חדשי' ושכן היה נראה בעיניהם ובאותה שעה לא באה להתיר ולא לאסור אלא מל"ת אמרה כן והחולקים על המורה הנ"ל לא אמרו אלא דכמו שבנשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה הוי טעמא דמשום שנאה מקלקלו כ"ש הכא דמשום שתחלוץ ותנשא יעידו שקר הא בגוונ' שאין לחוש לכך נאמנות אפי' באיסור תורה והוי להוציא מחזקת קטן לגדול כ"ש בנ"ד דהוי איסור דרבנן והוי להעמיד אחזקתה ומתשו' הרש"בא ז"ל לא קשה מידי חדא דהרש"בא מיירי בשנתקדשה בזמן שנסתפ' לנו שנותיה דהוי ספקא דאורייתא וליכא לא אכולא אם מעידים על שנותיה ומה שקשה מלשון מהררי"ק שלא הוזכר מן חתים עלה דהתם נר' בפי' שצריך עדים ואמה אינה נאמנת גם משם אינה קושיא דהתם מיירי בשנשאת וסתם נשאת הוי בעולה והוי ספק' דאורייתא ומשום הכי לא מהני עדות אמה וכן נר" מלשון השאלה שכתב ואם לא הביא עדים תשאר בחזקת נשואה וכן נר' בעיני דכל הנהו רבוותא שהביא המרדכי שהם רבים יותר מעשרה שהוצרכו להשמיענו שאין להכשיר את הקטן לא לחלוץ ולא לייבם בעדות קרובי' ובעדות אב ואם דלמיאון בנ"ד נאמנים דאי אפי' בנ"ד אינם נאמנים מה הוצרכו לאשמועינן בחליצה וייבום דהוי דאורייתא ולהיות כי מיראי הוראה אני ראיתי עוד לחזק דברי אלה בתשו' שהביא הבית יוסף מה"ר יודה ברזילי לרי"ף דקדושי קטנה אינ' כלום ואין קדושין מועילי' בה אלא לאחר נשואין ואז צריכה למאן אבל בקדושין לחודייהו אינה צריכה למאן והרמב"ן ז"ל החזיק דבריו ויצא לעזרו ואמר שהמקומות שנר' מהן שאפי' נתקדשה לבד צריכה למאן היינו כשקבלה היא הקדושין בעצמה אבל קדשה אמה ואחיה אפי' מדעתה אינה צריכה למאן אלא א"כ נכנסה לחופה דאז צריכה למאן אפי' שלא קבלה היא הקדושין אלא אמה ואחיה ונר' שגם הרשב"א ז"ל והריטב"א נוטים לסברא זו. וא"כ בנ"ד שלא קבלה היא הקדושין אלא אמה ואחיה נמצ' לדעת כל הני רבוותא דלא הוו קדושין כלל ואפי' את"ל דאיכא צד קדושין אינם אלא דרבנן וכבר מיאנה הנר' שהיא מותרת להנשא למי שתרצה הנר' לע"ד כחבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

328

שכ״טראיתי מ"ש הח' הש' כמהר"ר חיי' באשן נר"ו על ענין הנער' עגלה שלישי' לדעתה כי נתקדשה לשלשה ומיאנה בקדושי הראשון קודם שנתקדשה לשני ונפל הפרש ביניהם אם היתה בת מיאון או לא ואי הוו קדושי ראשון קדושי תורה אם לא לפי שאחר המיאון זמן מועט נתקדש' לשני ועל זה כתבתי אני החתום למטה ב' פעמים כפי מה שבא נוסח השאלה בפנים שונים משי' או ואחר שעמדה ד' או ה' שנים בעיגונא ויצאה ודאי מקטנות לבגרות נתקדשה פעם שלישית ועל זה שלחו בעד הח' הש' הנז' מעירו רודיש ובא לשם או לחקור ולדרוש הענין ולדון מה יהיה משפט הנערה ולמי מאלה השלשה תשאר או שמא צריכה לרביעי וכתב וז"ל קדושי הראשון אינם צריכים חיזוק כו' ועל זה קשה כי אחר שהוא או' שהוציא הראשון שטר קדושין איך אומר ש אינם צריכים חזוק הלא אע"פ שמצאנו ראינו שמהרי"ק ז"ל שרש ע"ד כתב להחמיר בדין שטר קדושין אך מצאנו ראינו הרש"בא ז"ל שכתב דלא חיישינן לשטר וכן יש במרדכי ומורי הרב הגדול כמהררי"ט כתב פסק נגד סברת מהרי"ק והשיג עליו וכן אחרים ופסקו שאין מחייבין לאשה לאוסרה מכח שטר קדושין אם לא שיבואו העדים בעצמם ויעידו העדים דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן:

329

ש״לאמת כי אמרתי אולי מה שאמר הח' בשטר שאומר במותב תלתא כו' כד אתא פ' דבכי האי גוונא לא מיירי הרש"בא וא"כ הוא היה לו לפרש ודי בזה כי אין זה עיקר כוונתינו עוד כתב שאפי' שהמיאון אינו צריך דיינים כו' במקום שצריך עדים אם היא קטנה בודאי שצריך ב"ד איני מבין דבריו אלה שאחר דהלכה רווח' שמיאון סגי בפני ב' אפי' שני הדיוטו' ושהם כותבין לה שטר כו' אם היה שהיה צריך לבא לפני ב"ד להעיד על השני' ושהיא קטנה מה קולא היא שהקלו במיאון וכבר כתבתי דברים אלו בפסקי הראשון ונוסח לשון שטר המיאון יעיד שאינו כדברי הח' נר"ו ועוד נמצא לשון זה בב"י וז"ל משמע דאין אחר מיאון שבפני שנים כלום ע"ש והדברים שכתב הפוסק נר"ו שייכים למקום אחר:

330

של״אעוד כתב על עד א' שהיה למקדש השלישי כשהוא שני בשני שעדותו פסול וכתב ראיה לזה מ"ש הרמב"ם אין סומכין על הנשים במנין השנים כו' עד אלא ע"פ שנים הראוי' להעיד ע"כ נר' בעיני שלא ראה סוף דברי הרמב"ם גם לא ראה דברי מהר"ם ז"ל בתשו' באה בהגהות בהלכות אישות שכתב ודאי סמכינן כיון דלא בעל ואפי' היתה גדולה אין כאן אלא קדושי דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן כו' יעויין ובפסקי הראשון ישבתי מה שנר' דברי מהר"ם חולקי' על הרמב"ם והסכמתי דלא פליגי ומה שאני תמיה טובא שהוא נראה כותב שראה פסקים משאלוניקי וא"כ איך לא ראה מה שכתבתי שם א' לא החשיב את דברי אפי' להשיב עליהם עוד אני אומר כי בעיני דבר נקל מאד להבחין בין עדות המעמיד דבר בחזקתו הראשון לעדות הבא להוציא הדבר מחזקתו כי העדות שבא להעיד על הקטנה שהיא קטנה ראוי להאמין אפי' אשה לפי שבחזקת קטנה היא עד שיודע לך שיצאה לגדלות וק"ל זה עוד כתב בעד השלישי שהוא פסול מטעם שלא ראינו לא הוי עדות הא ודאי ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמה ענין זה ללא ראינו וכי רחוק הוא שידע העד הז' שאשה היתה מלאה או רקנית ושאח"כ בא ומצא אותה שילדה וידע היא היא הנערה הזאת שעליה נלחמו הרבנים ומה גם בהיות עיר שיא"ו קטנה ואנשים מישראל מעט הכמות הא ודאי נר' בעיני שיגיעת בשר הוא להשיב על זה ועל עדות הגדלות כתב דהוי ספק כיון שלא נתקבל בפניה ולי נר' דהוי ספק ספקא א' שאין כאן עדות על השני' מן הטע' הנז' ואת"ל שיש כאן עדי' על השני' שמא עדיין היא קטנ' שלא הביא' סימני' ומתהפך שמא הביא' סימנים שמא לא הביא' ואת"ל שהביא' סימני' שמא שומ' הם לפי שבאו קוד' זמן וכאשר נבחין אלו הדברי' בערך עדות העד הוי ספק ספקא ודאי עוד קיים עדות רבי יצחק נחמיאש שהעיד שהשלימ' הנערה י"ג שנים חג הפסח השל"ח ולפי עדות קלקי נולדה קודם הפסח ויש לפחות ה' ימים יותר ביניהם נמצא שהם עדים מוכחשי' וגדולה מזו כתב הב"י שאם עדא' אמר קודם הנץ החמ' וא' אמר בהנץ החמה עדותן בטלה שהדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשעותיה ע"כ למדנו שאע"פ שא' אמר בשני לחדש ואחד אמר בשלישי לחדש לא הוו מוכחשי' משו' דאפשר דא' ידע בקבועה דירחא וא' לא ידע אבל בדבר הניכר ליכא למימר הכי כל שכן בנ"ד דזה בחג הפסח וזה בין פורים לפסח דודאי ניכר הרבה הוי מוכחשים ואין לומר דלא מקרי הכחשה כיון דלעדות שניהם הוי גדולה ודמי למה שכתב הריב"ה וז"ל כתב א"א ז"ל בתשו' אם שנים מעידי' שמת אם יש הכחשה בדבריהם נושאי' את אשתו כיון ששניהם מעידי' על מיתתו ע"כ הא ודאי לא דמי דעדות אשה שמת בעלה הקלו. ועוד דהתם אין אנו צריכי' אלא לעד א' לבד וכל אחד לבדו נאמן אבל בנ"ד אנו צריכים השני עדי' וכיון שמכחישי' זה את זה אין כאן עדות עוד יש כאן שני עדי' נגד כל אחד מהם עדי הקטנות עם עדות קלקי מכחישי' שניה' לעדות רבי יצחק נחמיאש שאינו כמו שהוא מעיד וכן הם כנגד קלקי באופן שכפי מה שחקר ודחה הח' נר"ו רואה אני לקיים מ"ש בפעם הא' שודאי עדות גדלות ליכא ועדות קטנות איכא ובחזקת קטנה היא ומיאונה שמיאנה הוי שפיר מיאון ואינה צריכה ממנו גט אך עתה נשארו קידו' ב' קדו' ודאים דרבנן כיון שגדלה ולא מיאנה ומה שנתקדשה לג' דאמרי הן הן קדו' הן הן מיאוניה היינו אם נתקדשה ועדיין קטנה אבל השתא שהמתינה עד שגדלה גדלו הקדו' עמה וכיון שעדיין לא נבעלה מן הב' לא הוו קידושי שני אלא קידושי' דר' ותפסי קידו' ג' מן התורה וצריכה גט מן הב' מדרבנן וצריכה גט מן הג' מן התורה והדין לפי מ"ש שאם יגרשו האחרונים תהיה מותרת לראשון וזה לפי דרכי אך אמנם לפי דעת הח' הפו' נראה שלפי דעתו יש עדות קטנות ועדות גדלות אפי' לא' איכא לספק איך הוא מסכים להתירה לראשון בגירושי הב' כיון שמן הדין צריכה גט מן הא' למה לא נחוש שמא יאמרו גרש זה וקדש זה וחזר זה לישא גרושתו משנתקדשה אך לדידי' ניחא דכיון שהיא אינה צריכה גט כלל מן הא' נמצא שיצאה במיאון מן הדין הגמו' והיוצאת במיאון ונשאת לאחר מותרת לחזור לראשון אחר גרושי ב' ולענין הכפייה לדעתי איני רואה מקום לכפות בשום טענה לדידן דקי"ל כר"ת ודלא כהרמב"ם הא' אין בו כפייה כי אינה צריכה גט ממנו והב' אין בו כפיה כי שכשקדשה הוא כבר יצאה מן הא' קודם לכן במיאון הג' יכול הוא שיאמר ולמה קבלה קדוש' ממני ומי הכניסה ליתן אצבע בין שיניה והרי היא היתה גדולה כשקדשתי' ולא גרע זה מהא דאמרינן בפ"ב דכתובות על משנה הפוסק מעות לבתו כו' כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה האשה הפוסקת מעות לבעלה ולא הגיעה ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות והדברים ק"ו ומה זאת העניה שחשבה תוכל לתת מה שנדר אלא שהזמן בגד בה עם כל זה אין כופין אותו לפוטרה או לכונסה לפי שהיא נתנה אצבע בין שניה זו שהיתה קשורה מי הכניסה להתקדש שהרי ברצונה הגמור קדשה ושכבר היתה גדולה ואינה יכולה לו' קרובי הטעוני א"כ תפייס לשני ברצי כסף עד שיגרשה גירושין גמורים כיון שמן הדין כבר אסורה לשני עכ"פ ואם היה מקום לכוף לפי שעשה שלא כראוי היה ראוי לכוף לב' שעשה שלא כהוגן לקדש קטנה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אישות וז"ל וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה ועל כן זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו ואמרו לא ישפוך אדם מים ואחרים צריכים כ"ש שמי בורו אסורים שלא ימנע טוב מבעליו:

331

של״במעשה בא לידי באשה שהלך בעלה לארץ מרחקים גי' רבי ועמדה האשה באלמנות חיות י"א שנה או יותר עד שכמעט אבדה תקותה ואחר כל הזמן הנז' שבעל האשה נשא שם אשה אחרת עגמה נפשו לאשתו הא' וראה שטוב בעיניו לפוטרה בגט ושלח לה גט ובא השליח עד מצרים ושם עשה שליח ב' שהביא הגט פה שאלוניק וראיתי גט והיו בו שני גמגומים א' שהיו עדי הגט החתומים מרוחקים יותר משיטה קרוב שנסתפקתי שהיו מרוחקים שני שיטות עוד לצד ימין היה מקום לכתוב פ' חייב לפ' כו' והיו באים כפי הנראה השטר ועדיו בשיטה א' לפי שהיו העדים חתו' זה אחר זה לא כמו שאנו נזהרים להחתים זה תחת זה ועכ"ז אמרתי עת לעשות ונתתי הגט כי השעה צריכה לכך ודחוקא טובא אח"כ ראיתי שלא לסמוך על דעתי לבד הראתי הגט להח' הש' כמהר"ר מרדכי מטאלון נר"ו והנחתיו בידו שיעיין בו ועתה ראיתי לכתוב מקום הספק והטעם שהכשרתי אותו קודם ואח"כ והסכים דעת הרב הנ"ל שהיה כשר בשעת הדחק כמו שאמר קודם כל דבר צריך לדעת כי אפי' היו עדים רחוקים יותר מב' שיטות אין בו פיסול דאורייתא אלא מדרבנן ולכן יש לנו להקל בכל ספק דר' דאזלינן ביה לקולא וכ"ש במקום דדחיק טובא כי האי עוד יש לנו לידע דבגט לכ"ע עדי מסירה כרתי ואפי' ליכא עדי חתי' כלל ואחר זה אני או' דמה שבא חלק הרבה מצד ימין אין כאן פיסול שהרי כתב התוס' בפ' ג"פ עלה קס"ג דלא פסלינן שטר אלא כשיכול לזייף החלק שהוא צורך השטר שאינו יכול לחותכו ואם היה חותכו היה השטר פסול ע"כ וא"כ נמצא שבין שהרחיקו העדים מב' שיטין ובין מה שהניחו חלק מצד ימין ליכא זיוף כדי דילמא דאע"ג דסבר ר' אליעזר עדי מסירה כרתי והלכה כמותו מודה במזוייף מתוכו דהא ודאי ליכא למי' הכי דודאי היה יכול לחתוך מן הצד וגם חתי' העדים ונשאר הגט כשר בעידי מסירה וא"כ אין כאן פיסול בעצמו ולענין הרחקת העדים ראיתי שכתיבת הגט היה בכתיבה גסה אשורית כמו שנוהגים לכתוב כל העולם וכבר יש מי שכתב והוא רי"ו מן הירו' שאם כתב' מסופר יותר גס משל עדים שמשערים בכתב הסופר להקל וכנראה שלזה נוטה דעת הרמב"ם ואם באנו להחזיק בזאת הסברא ודאי לא היה שם חצי השיעור אלא שלא נתקררה דעתי אפי' היתה סברא זאת מוסכמת דבשל אי כתב הסופר וכתב העדים היה א' או שניהם אשורית או ב' ממין אחר ניחא אבל אחר שכתיבת הסופר אשורית וכתב העדים כתב אחר אין נר' לע"ד לו שיש לנו לשער בכתיבת הסופר כיון שהכתיבות משונות אבל נסמכתי לפי שנסתפקתי שהיה נר' הרחקה פחות מן השיעור רצוני שלא היה אפי' מכתיבת העדים ב' שיטות וג' אוורים וספקא דר' להקל ועוד טעם אחר שהרי כתב הרמב"ם דהיכא דאיכ' עדי מסירה לא אמרינן מזוייף מתוכו פסול אלא בזוייף דלא מינכר כגון עדים פסולים וכיוצא בזה שאין הזוייף ניכר שמי שרואה העדים אפשר יסמוך עליהם אבל זוייף הניכר כיון דאיכא עדי מסירה כשר והרמב"ם והרשב"א מסכימים להכשיר על ידי עדי מסירה בכל זיייף הניכר ומעתה גם בגמגום הא' יצאנו מידי חובה בסברה זו וכדאי הם לסמוך עליהם ואפי' שלא בשעת הדחק ואפי' באיסור תורה עאכ"ו בנ"ד דהוי איסו' דר' ושעת הדחק גדול ולא עוד אלא שאפשר שהראב"ד ז"ל והנמשכים אחריו יודו בזה דאע"ג שפוסלים בהרחקת שני שיטין משום דהוי זוייף שאינו נכר לכל מ"מ כיון שהרח' יש בה ס' הוי ס' דר' ולקו' כך נר' לע"ד וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

332

של״גשאלה ראובן היה מוגף על ערש דוי בעיר ליפאנטו ואמר לג' דיינים שיכתבו גט לאשתו שהיתה בכפר א' מכפרי העיר וכתבו הגט כהוגן ומסרו לשליח שיוליכהו ויתנהו לאשתו והשליח עשה שליחותו כדין וכהלכה אח"ז קדש א' מהדייני' הנז' לאש' ר' הנז' ור' נתרפא וקם מחולייו והביא עדים והעידו בפני ב"ד שבאותה שעה עצמה שנסע השליח מהעיר לילך לכפר הנז' לעשות שליחותו בטל הגט הנז' וקבלו וקיימו העדות הנז' אחר זה באו שני עדים אחרים בפני ב"ד והעידו שהם שאלו קודם שהעידו העדים הנז' העדות הנז' לקבוץ יהודים והיה בתוכם א' מהעדים שהעידו שבטל ר' הגט הנז' אם היו יודעים מענין הגט הנז' והשיבו כלם יחד שלא היו יודעים מאומה ואחר האיום לשני העדים שהעדו שבטל ר' הגט הנז' חזר בו העד אשר היה בתוך הקבוץ הנז' שאמ' היה הדבר שהוא לא היה יודע מאומה מענין הגט הנז' ומה שהעיד היה מחמת שוחד שסלף עיניו והעד האחר עמד על משמרתו ככחו אז כחו עתה ילמדנו רבינו מה תהא דינו:

333

של״דתשובה

334

של״הדין זה צריך לפנים ולא היה צריך להשיב עליו מרוב פשיטותו לאיסור ובפרט כי בעיר הנזכר יש בה חבר עיר אמנם להיות הדבר חמור מאד איסור א"א גמרתי בדעתי להשיב שואלי דבר ובמקום שאמרו לקצר לא אאריך שנינו בגיטין פ' השולח בראשונ' היה עושה ב"ד במקום א' ומבטלו התקין ר"ג שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם ובגמ' אתמר בפני כמה מבטלו ר"נ אמר בפני ב' ורב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני ור"נ ס"ל דב' נמי ב"ד קרי ליה מתני' ופסק הרי"ף דהלכתא כרב נחמן משום דקאי ר' יוחנן כוותיה ואלו השני אמוראים תרווייהו סברי דאע"ו דפלוגתא דר' ודרשב"ג היא אי מהני ביטול או לא דהלכתא כר' דסבר דאע"ג דלכתחלה אין לבטל הגט אחר שנמסר לשליח אם לא בפני השליח מ"מ אם בטלו בטל ולדעת ר"נ דהלכה כוותיה מהני אפי' אם בטלו בפני שנים ואע"ג דלישנא דמתני' משמע בית דין דנר' דדוקא ב"ד וסתם ב"ד הוי ג' דג"כ מהני ב' וכמ"ש הר"ן טעמ' דבג' שדנו דיניהם דין ה"מ בדין דבעי משא ומתן כו' יע"ש ש"מ דבנ"ד אם אמת הדבר שש"מ זה בטל הגט קודם שהגיע ליד האשה הגט אינו גט והרי היא א"א גמורה ומאחר שהעדי' העידו בפני ב"ד שבטל הגט בפניה' שוב א"י שום א' מהם לחזור בו דהלכה רווחת בישראל שהעדים שהעידו בב"ד כיון שנחקרה עדותן בב"ד אינם יכולי' לחזו' דכיון שהגיד שוב אינו חוז' ומגיד ואפי' אם יאמר טעיתי או שגיתי אין שומעין לו וכמ"ש הטור ח"מ סי' כ"ט וזה שנתן טעם לדבריו שלא העיד אלא מחמת שוחד שנתנו לו להעיד וא"כ כפי דבריו משים עצמו רשע גמור להכשיל את ישראל בא"א ולהרבות ממזרים בישראל וקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע דבריו האחרונים ג"כ בטלים ואינם כלום אלא שראוי להענישו עונש גדול וכ"מ הרי יש עדים שכששאלו לו ולאחרים אם היו יודעים מענין הגט והשיבו כולם יחד שלא היו יודעים והיה העד הנז' אחד מהם א"כ כיון שאמר קודם שלא היו יודעים שוב לא יועיל עדותו השני שהעיד בב"ד שבטל הבעל גט לזה אשיב דאפי' שהעדים העידו שביטל הגט שניהם כאחד נמצאו בקבוץ הנז' והשיבו שאינ' יודעי' דבר זה הוי דינא הכי אם מה שאמרו אין אנו יודעים לא היה בפני ב"ד רק בפני אנשים דעלמא ששאלום אם היו יודעים מענין הגט ואחר השיבו הם אין אנו יודעים דבר והיו העדים האלו בתוכם העדות שהעידו אח"כ בב"ד הוי עדות והגט בטל וצריך להלקותם ולהענישם כנז' ונמצא שקדושי שני לא הוו קדושין דאין אדם מעיד אלא בב"ד ומש"א חוץ לב"ד דברי' דבעלמא הם ואין דבריו האחרו' כלום ואפי' שאמרו כן בתורת עדות שלא היו יודעים דבר אם לא היה בב"ד של שלשה לא הוי כלום וכמ"ש הרשב"א בתשו' ששנים אין להם תורת ב"ד אלא תורת עדות וקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין:

335

של״ווכתב במרדכי בפ"ב דב"ק דכל קבלת עדות בפני שלשה הרי"ף והלכתא קבלת עדות צריך בפני שלשה מומחין יודעין הל' עדות כשר ופסול וזהירים בקבלתם כו' ולזה נר' שהסכימו כל הפוסקים וא"כ מה שהעידו על ביטול הגט הוי עדות גמור ומה שחזרו בהם אח"כ לאו מלתא היא כלל אמנם אם מה שאמרו האנשים אשר היו העדים הללו בתוכם היה בפני ב"ד ובתורת קבלת עדות אמרו שלא היו יודעים דבר בזה נר' דאיכ' פלוגתא בין הפוס' כשאמרו העדים שאינם יודעי' אם יכולי' אח"כ לחזור ולהעיד מטעמא דלא מיקרי זה כיון שהגיד שוב אינו חו"מ אלא בראשונה לא העידו ועכשיו מגידים עוד דאפשר לומר דמה שאמרה תורה כיון שהגיד כו' היינו משום דהוי רשע והתורה אמרה אל תשת ידך עם כו' ואע"ג דכשאמר איני יודע עובר על מצות ואם לא יגיד מ"מ חילוק הרבה יש בין לאו דלא תעשה למצות עשה ובין עובר בשב ואל תעשה ובין עובר בקו' עשה ועוד דאפשר שמי שרו' שלא להעי' חושב עבירה מה שאין כן מי שמעיד עדות שקר דלכ"ע ידעי' דעבירה גדולה היא וקרוב לזה מצאתי אח"כ בדברי הר"ן בפ' שבועת הדיינים אמנם נראה דעת תוס' סברי דכשאמרו בפני ב"ד שאינם יודעים שום עדות שוב אינם יכולים להעיד וכמ"ש בריש פ' הכונס על ברייתא דאמר רבי יהושע ד' דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים א' מהם היודע עדות לחברו ואינו מעיד ופריך בגמ' במאי עסקינן אילימא בב' תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו וכתבו התוס' ודוקא בב"ד דכשאומר אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד דכיון שהגיד וכו' והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל ועתה יש לראות מה קשה להו לתוס' ז"ל שאמרו כך ונראה שהמקשה להם כי איך אמרו בגמרא פשיטא שהרי הפה שאסר יכולה לחזור ולהתיר לומ' יודע אני להעיד לכן תירצו דמיירי שאמרו כן בב"ד שלא היו יודעים ואינם יכולים לחזור ולהעיד ואין תקנה לעדותן עוד וא"כ יש לראות אותם הסוברים דאעפ"י שאמרו אין אנו יודעים יכולים לחזור ולהעיד תקשי להו מאי קאמר בגמ' פשיטא כו' הרי יש תקנה כשיחזרו להעיד וגם אפי' מדיני שמים פטורים כיון שיש תקנה בדבר אלא שנראה שאין תקנה לחזור ולהעיד וכדברי התוס' ונר' בעיני דהא ודאי לא קשה כלל דמה שחייבי' העדים כשלא העידו מדיני שמים או מדיני אדם היינו כששהו עד שלא היה תקנה לבעל דין להשלים דינו כגון שמת הנתבע או התובע או שמת העד ששוב אין לו תקנה בזה הוא דפשי' אמנם לעולם אימא לך שכל זמן שיועיל העדות אינם עוברי' ואינ' חייבים לא בדיני אדם ולא בדיני שמים אם יחזרו ויעידו בזמן שיוכל הבעל דין להשי' דינו בעדותן עוד היה אפש' לומר לפי דעת האומרים שמה שאמרו שיכולים לחזור ולהעיד כשאמרו אין אנו יודעים בב"ד היינו כשנתנו טעם לדבריהם למה אמרו אין אנו יודעים מתחלה ואז אינם חייבי' כלום אמנם אם לא נתנו טעם לדבריהם אינם יכולי' לחזו' ולהעיד ונשארו עוברים בואם לא יגיד כו' ואע"ג דאיכא למ"ד דאפי' בלא נתינת טעם לדבריהם למה אמרו שאינ' יודעים מתחלה שא"ה יכולין לחזור ולהעיד יתיישב ההיא דפרק הכונס בתירוץ האחד. כלל הדברים אם אומר שאם העד או העדי' שחזרו בהם עתה כששאלו להם ולאחרים עמו אם היו יודעים מענין הגט ואמרו שלא היו יודעים לא היה זה בפני ב"ד אלא בפני אנשים ששאלו להם בהא ודאי אשה זו אשת איש גמורה לראשון ומותרת לו אם היה שלא קבלה קדושין מן השני בפני הבעל שאז היינו נכנסים בספק אחד אמנם אם כשאמרו שלא היו יודעים והיה זה העד ביניהם היה על פי שאלת ב"ד אז הדב' בספק כיון שיש מחלוקת בעדים שאמרו אין אנו יודעי' אם יכולים לחזור ולהעיד העדות שנתקבל בב"ד שבטל הגט הוי עדות גמורה והוי אשת הראשון ולא חלו קדושי שני כלל ולדעת האומרים שאינם יכולים לחזור ולהעיד נמצא שעדו' שהעידו אחר שאמרו שלא היו יודעים אינו כלום וחלו קדושי שני ומ"מ אסורה לו מספק ואין ספק כי לכל הפחות הוא ספק אשת איש ואסורה עד שיחזור הבע' הראשון ויגרשנ' וצריכה גט מזה ומזה להנשא לאחר ועם היות שאם יחזור הבעל הא' ויגרשנה היא מותר' לשני מ"מ אין כופין לראשון לגר' כיון שע"ד זה אסורה לו לעול' דאדרבא היה הדין נותן להעניש למס דר הגט כי ידוע כי כבר נהגו נתינת הגט של ש"מ שנותנים אותו באחד מב' פנים או בתנאי אם מתי כו' או אם רוצה להחמיר ושלא לתת גט בתנאי שמשביעין את האשה בכל חומרות ואלות התורה שתחזור עם בעלה אם יקו' ויתרפא מחוליו והוא שלא עשה כן ואדרבא נתן לה גט כריתות הורה מחשבתו הרעה שנתן עיניו בה והוכיח סופו על תחלתו ודמי זה להא דתנן החכם שאסר האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה והטע' שמא יאמרו אסרה כדי שישאנה הכא נמי זה המסדר הגט לא עשה שו' אופן מהפנים שאמרנו הורה מחשבתו הרעה. ואף ע"ג דקתני במתניתין מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד שבודאי אין אחרים חוטאים בשבילו מ"מ אפשר לחלק דשאני הכא דאיכא רגלים לדבר ועוד דבשלמ' במיאון וחליצה דא"א ביחיד דחליצה בעינן בג' ב"ד ומיאון לכתחלה ג' ושנים בדיעבד אמרינן שהם לא היו חוטאים בשביל זה שנשאה אמנם הגט שא' הוא מסדר ואין צריך ג' ולא שנים היה אפשר שאפי' היו שם שלשה ה"ל כמאן דליתנהו מ"מ אפי' את"ל דדמי למיאון מ"מ בנ"ד שרגלים הרבה לדבר ומוכחא מלתא טובא ודאי שהית ראוי לאוסרה עליו אפי' אם היתה מגורשת גמורה מן הא' כ"ש וק"ו עכשיו שצריכה גט על כל פנים מן הראשון שלא נכוף אותו שיגרשנה אם לא שתאסר היא הנאתה מן השני בכל חומרות התורה או יתן לה גט ע"מ דלא תנשא למקדש הזה השני כדי שיהיה גט כריתות אמנם כל זה אם אמר העד או העדים בפני ב"ד כששאלו אותו אם היה יודע בענין הגט והשיב לא אמנם אם לא היה כן אלא ששאלו אותו אנשים חוץ לב"ד הרי אשה זו מותרת לבעל ראשון כי אין בדבריו הראשו' והאחרו' כלום אמנם לשני לעולם אסורה עד שיחזור הבעל ויגרשנה מרצונה הגמור. עוד הוסיפו לומר שיש עדים מעידים שלא זזה ידם מן הש"מ כל אותו היום וראו שלא בטל ומטעם זה רצו להתיר אשה זאת לשני ואיברא שעדות כזה היה צריך חקירה ודרישה גדולה על ידי ב"ד מומחין גדולים בחכמה וביראת שמים כי מי הוא זה שאינו רואה כי דבר נקל היה לש"מ לבטל הגט ואפשר שלא שמעו אלו העדים כי רחוק הוא מן השכל מאד ששמרו את פיו כל היום וא"כ אין עדות של אלו ראיה ודמי להא דאמרי' בגמ' פרק ב' דכתובות ת"ר שנים אומרים נתקדשה ושנים לא נתקדשה כו' עד אמר רב אשי איפוך שנים שאומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינו הרי זו לא תנשא ואם נשא תצא ופריך בגמ' פשיט' לא ראינו אינה ראיה ומשני לא צריכה דאיירי בחצר א' אם איתא דנתקדש' קלא אית לה למלתא קמ"ל דעבדי אינשי דמתקדשי בצנעא הא קמן מטעם דעבדי כו' אמרינן דלא ראינו אינה ראיה ואפי' בקדושין רוב העולם כשמקדשין קלא אית להו אפי' הכי לא חשבינן עדות לא ראינו ראיה כ"ש וק"ו בנדון כזה דאפשר דלא עבדי לבעל אלא בצנעא כי אינם רוצים להודיע לרבים מעשיהם ובפרט ש"מ שלא היה כחו כל כך חזק ובטל בפני השנים בלחש ולא שמעו אחרים ואפי' את"ל שאלו העדים יעידו על דבר רחוק כזה שיאמרו ששמרו את פיו וראו שלא בטל א"ה הוו תרי ותרי והעמד אשה על חזקתה ואינ' מגורשת @77[אחר ימים שכתבתי פסק זה מצאתי בנמוקי מהרר"י קארו נר"ו בא"ה עלה ק"ע עמוד א' תשו' להרשב"א על ענין כזה ב' שהעיד ובטל ושנים שהעידו לא בטל עוד העידו שהעדים שאמרו בטל לא היו שם וכתב דתרי ותרי ואינה יכולה להנשא דלא עדיף מב' אומרים נתגרשה כו' ונראה לע"ד דמשום דהתם מיירי בשלא נשאת עדיין לא אמ' אלא לא תנשא אבל פשיטא דאם נשאת תצא אם לא היה לאחד מעדים והיא ג"כ אומר' בריא:]@88 ואין לומר תרוייהו אגרושין קא מסהדי ואימא העמ' אשה בחזק' מגורשת שאלו אומרים לא בטל ואע"ג דאלו אומרים בטל הרי אמרי גרש והיה אפשר לטעות קצת מהא שכ' הרשב"א בתשו' סי' תתקע"ע על אחד שמכר קרק' והחזיק בקרקע בהלוקח ואמרו שנים תנאי היה שאם יחזור לו מעותיו יחזור לו השדה וב' אומרים מכירה החליט' היה בלי תנאי ופסק דהדין עם הלוקח מטעמא דלדברי כלם המכר יהיה מכר אלא שזה אומר תנאי היה כו' ה"נ אימא לדברי כלם גרש אלא שזה אומר ביטל העמד הגט על חזקתו ואימא לא ביטל דהא ודאי לא דמי כלל דבשלמ' התם החזיק הלוקח בקרקע וזה רוצה להוציא מכח תנאי אמרינן ארעא היכא דקאי תיקום כיון דלכ"ע זה הלוקח ירד בקרקע ברשות והרי ב' אומרים שלא היה תנאי בדבר אין דברי השנים מועילים להוציא אבל אשה זו עדיין לא הגיע לידה לעת שאלו אומ' שביטל ומעולם לא עמדה אשה זו בחזקת התר לאיש הזה השני לשנאמר העמד אשה זו בחזקת בעלה זה וק"ל כ"ש שאפי' שנשאת הדין היא שתצא ואם היה לו ולד ממנה הוי ספק ממזר וכמ"ש דין זה בפירוש רבינו ירוחם פ"ה חלק ג' וז"ל שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת תצא ודוקא דקאמרי עכשיו גרשה דקאמרי' לה אם איתא דהכי הוא תראה גיטיך אבל אמרו לאחר זמן לא תנשא ואם נשאת לא תצא ודוקא שנשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ג"כ בריא דלא קיימא עליה ולא עליו בספק אבל לא נשאת לאחד מעדיה או אפי' נשאת לא' מעדיה ולא אמרה היא בריא לי אם נשאת תצא. הרי לך בפירוש דאפי' נשאת בנ"ד תצא שהרי אפי' נניח שהעדים מעידים ששמרו פי הש"מ ולא בטל והשנים אמרי בטל הוו תרי ותרי ולדעת ר"ח ז"ל ואחרים שהסכימו לדעתו הוי ספק דאוריית' אם לא נשאת לא' מן העדים כדי שיהיה יכול לומר בריא לי וכן צריך שתאמר היא ג"כ בריא לי וכאן א"א שהאשה פשיטא שאינה יכולה לומר בריא לי שהרי היא היתה בכפר גם המסדר אשר נתן עיניו בה מן הנראה ודאי שאינו יכול לומר בריא לי ואפי' את"ל שגם הוא יאמר שהיה שם ושלא זז משם כל היום אפ"ה כיון שהיא אינה יכולה לומר בריא לי תצא כ"ש אם לא נשאת שלא תנשא ואוי לו ולרוע מזלו אם ישאנה אבל מה שהיה אפשר לצדד הדבר להתיר היה מן הצד שאמרנו למעלה אם העדים שהעידו שבטל הגט הש"מ העידו קודם בב"ד ע"י שאלה וחקירת ב"ד אם היו יודעים בביטול הגט ואמרו לא ידענו דאם היה הדבר כן היתה אשה זו בס' ספ' דהלכה כדברי התוס' שאמרו שאפי' כשאמרו לא ידענו אם חזרו אח"כ והעידו מקרי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועדות שהעידו אח"כ שביטל לא הוי עדות או הלכה כדברי האומ' שיכולים לחזור ולהעיד ובחזקת איסור הוי אשת איש גמורה ואת"ל שהלכה כדברי האומרים שאינו נקרא חוזר ומגיד כשאמרו לא ידענו אימא אכתי איכא ספק אחר אי נקטינן עדות זה או עדות האומרים לא ביטל והייתי יכול להאריך בזה וכמו שכתבתי פעמים אחרים. אמנם אוי לו על ההולך באיסור אשת איש על דרכים עקלקלות ולבקש לעייל פילא בקופא דמחטא כי ודאי בנ"ד ראוי לאסור אשה זו ואפי' אם נשאת היה אפשר לומר שתצא אחר שהביטול הוא דבר קל לעשות ועדות האומרים לא ביטל קשה מאד להאמין ששמרו פיו של ש"מ וכ"ש שאפי' הכי איכא למימר דהוי תרי ותרי כמו שכתבתי כלל הדברים שאני אומר שאם העדים כשאמרו שלא היו יודעים לא היה רק בפני אנשים בעלמא ואח"כ העידו בפני ב"ד שהשכיב מרע בטל הגט הרי זו א"א גמורה ומותרת כנ"ל ואפי' שחזר האחד מהם או שניהם יחד אין דבריהם האחרונים כלום ואם מה שאמרו העדים שלא היו יודעים היה עפ"י חקירת בית דין ובפני ב"ד אז הדבר ספק ואפי' שיש עדים שאומרים שהיו שם אותו היום וראו שלא בטל לא יצא הדבר מידי ספק וזה מן הטעם שכתבתי וגדולה מזו כתב רבינו ירוח' בנתיב הנז' על ההיא דשני' אומרים נתקדשה כו' הנ"ל וז"ל וכתבו המפרשים דמיירי כשנשאת לאחד מאותם שאומרים לא ראינוה שנתקדשה והיא אומרת שלא נתקדשה וטעמא דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא הא לאו הכי אם נשאת לא תצא אבל אם נשאת לאדם אחר אפי' דליכא טעמא דמקדשי בצנעא והוי ההכחשה א"כ הוי תרי ותרי ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה דאיתרע לה חזקה דרבנן כמו שכתבתי למעלה ואם נשאת תצא ונפקא מינה שאפי' היו במעמד אחד ונאמר דכולי האי לא עבדי אנשי דמקדשי בצנעא ונאמר דלא ראינוה הוי הכחשה כמ"ש למעלה מהרשב"א ז"ל אפי' הכי ס' אם נשאת תצא ידוע לכל מבין הבדל הגדול שיש בין ס' מגורשת לספק מקודשת דס' מגורשת הויא בחזק' א"א וספק מקודשת מן הדין ומן הסברא היה ראוי לומר דמותרת דבחזקת פנויה ומותרת קיימא וכמו שכתבתי זה פעמים בשם הר"ן ועם כל זה כ' דכשנשאת לאחר שאינו מן העדים אפי' שהעדים כלם היו במעמד אחד ואיכא למימר דכולי האי לא עבדי בצנעא ונאמר דלא ראינוה הוי הכחש' אפילו הכי אם נשאת תצא כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכ' למימר העמד אשה בחזקת אשת איש שראוי להחמיר אפי' היו תרי ותרי מכחישים שוים וכ"ש וק"ו השתא דנ"ד כל בעל שכל יורה שעדות שלא בטל דחוק מאוד אפי' שנאמר שהיו במעמד א' כל היום ועוד שהיא אינה יכולה לומ' ברי לי כנ"ל גם הוא מן הנראה ודאי שאינו אומר שהיה שם כל היום ולא בטל ואפי' היה כן כיון שהיא אינה יכולה לומר בריא לי אסורה ואפי' נשאת תצא כ"ש השתא דעדיין לא נשאת וכ"ש למסדר הזה הכל כנ"ל שראוי לאוסרה ומי שמקל ראשו בדבר כזה לא חש לקמחי' ומ"מ היה ראוי והגון לעשות ב"ד לברר וללבן איך עברו תוכן הדברים ואמתתם אם העדים שהעידו שבטל הש"מ הגט אם היה שהעידו כן בפני בית דין קודם שאמרו בפני ב"ד שלא היו יודעים או אם אמרו שלא היו יודעים היה בפני ב"ד קודם שיעידו הבטול בפני ב"ד למען יתברר הדבר על בוריו ושומר נפשו ירחק מלהורות התר בדבר כי הוא קלות ראש גמור ועתיד ליתן הדין וצו' ישר' יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:

336

של״זשאלה ראובן נתן גט לארוסתו ע"מ שאם לא יבא עד זמן פלו' כו' ובתוך הזמן בא וביטל הגט בפני עדים ועשה שטר בטול על הגט ושאל השואל אם יש לחוש לבטול הגט כיון שנתנו כבר ביד האשה בעל מנת וקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי או דלמא אפשר שא"ה מהני הבטול:

337

של״חתשובה

338

של״טאיברא שכפי הנר' לדעת רוב הפוסקים הוי גט ואין בביטול ממש וכמ"ש הלכות גיטין פ"ח אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכשאמר לה על מנת כו' כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על התנאי כו' וכתב הרב מ"מ שזה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור שכתב שאפי' בעל מנת יכול לבטל תנאו להתנות עליה תנאי אחר מכאן נר' שאין בביטול ממש כלל אבל נראה שאפי' שלא היה רק שלדעת העיטור מהני הבטול מ"מ פשיטא שיש לחוש ולהחמיר דמי הוא שיקל ראשו בדבר ערוה איסור אשת איש כנגד שום אחד מן הפוסקים המובהקים כ"ש שנר' ודאי שיש דעת אחרת מסכמת לדעת העיטור כמו שאבאר בס"ד אלא שתחלה ראיתי לבאר דעת ריב"ה שכפי הנראה לכאורה קשה להולמו לפי שמצינו ראינו מ"ש בסו' סי' קמ"ג שהשיב תשובת אביו על א' שנתן גט מעכשיו כו' שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד ולבסוף כתב וכ"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כל זמן שלא יתקיים מכאן נר' שהרא"ש והעיטור מסכימים לדעת אחד וקשה שהרי ריב"ה בעצמו כתב למעלה מזה על סבר' הרמב"ם וז"ל ונר' שמה שחלק בין תנאי דמעכשיו לתנאי דאם דבמעכשיו תהא מגורשת למפרע אפי' מת הבעל או נשרף הגט מה שאין כן בתנאי דאם יפה חלק וא"כ משמע שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם ז"ל דמסתמא לא יחלוק ריב"ה על אביו והיה אפשר לפרש שמ"ש שהחלוק יפה היינו שאין להשיג עליו כמו שהשיגו במה שפסק דמעכשיו יכולה להנשא מיד אבל מ"מ לענין הדין דעתו שאפי' בתנאי דמעכשיו יכול לבטל הגט או נאמר שמ"ש ריב"ה על הרמב"ם דיפה חלק דנר' דסבר כותי' היינו לענין נשרף או נאבד מעצמו או אפי' מת אבל לענין בטול אפילו שהתנה במעכשיו יכול לבטל כדמוכח לקמן בסי' קמ"ד וכמו שנבאר בס"ד וכן נראה כפי האמת דאל"כ למה לו להאריך כל כך היה לו לקצר ולומר ונר' דמה שחלק בין תנאי דמעכשיו לתנאי דמאם יפה חלק ותו לא אבל במה שהאריך ואמר יפה חלק בכך וכך הורה לנו דדוקא בהני מילי יפה חלק אבל במ"ש דבמעכשיו אינו יכול לבטל לא חלק יפה וזה נר' ודאי מדהזכיר שאר החלוקים והזכיר זה נר' דדוקא בשאר החלוקים מודה לו לא בענין הבטול אלא ס"ל דכל זמן שלא נתקיים התנאי יכול לבטל וכמו שהוא כן דעת העיטור כמו שאבאר בס"ד ומה שלא השיב עליו גט שבטול לא מפני דסבר כותיה אלא מטעמא דבביטול החלוק אפשרי וכמו שהסכימו רבים אבל בנשואין מיד א"א לפי דעתו כך נראה לי ויודה ע"ז מ"ש בסמוך בסוף הסימן אחר שהבי' תשובת אביו הרא"ש וז"ל וכ"כ בעל העיטור שיכול לבטל כל זמן שלא יתקיים התנאי ואע"ג שהיה אפשר לפרש שבעל העיטור מסכים לדעת הרא"ש אבל הרא"ש אינו מסכים לדעת העיטור אבל זה א"א מתוך מ"ש בסוף סימן קמ"ד שכתב וז"ל הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור כו' עד וכתב הרמ"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו כו' אבל אמר מעכשיו חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ואין צריך להאמינה ולפי מה שכתבתי בשם א"א הרא"ש דאף בתנאי דבמעכשיו יכול לבטל אין חלוק עכ"ל נר' מכאן שדעת הריב"ה שאפי' בתנאי דבמעכשיו דעת הרא"ש שיכול הבעל לבטל התנאי ולבטל הגט כדעת בעל העיטור ודעת העיטור מצאתיו בספרו המובהק וז"ל והא דגרסינן התם אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמש את אבא שתי שנים וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתנני לי מאתים זוז מוקים לה כפרש"י בשלא נתן לה הגט מתחל' ולסברא דילן אפי' נתן לה הגט חוזר כל זמן שלא השלים התנאי ע"כ שוב כתב תשובת הרי"ף כמו שהביא הטור ז"ל והרב בעל העיטור כתב עליה וז"ל וצ"ע דאיכא למימר דע"מ ומעכשיו לא מהני אלא כשנתקיים התנאי אבל קודם גמר התנאי מצי לבטל ויכול לחזור בו כדפר' לע' במאמר ג' עכ"ל גם הרשב"א בחדושיו על מסכת גיטין האריך שם וז"ל והרב בעל העיטור פירש אפי' כשנתן לה בפני שנים הראשונים אפי"ה יכול לבטל תנאו ולהתנות תנאי אחר עד שיתקיים התנאי דלא אמרו כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים התנאי אגלאי מלתא דמההיא שעתא איגרשה לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר או שאבד הגט או נתקרע קודם קיומו של תנאי מגורשת אבל ביני וביני יכול הוא לו' שאינו רוצ' בתנאי זה ואינ' מגורש' והביא ראיתו אעפ"י שהוא דחאה מ"מ למדנו שהכל מודים שדעת בעל הע' הוא שיכול לבטל הגט אפי' כשנשרף כו' לא מעלה ולא מוריד כשמבטל בפיו הגט יש כח בידו לבטלו וכ"כ הרב המ"מ בשם הראב"ד וז"ל על לשון הרמב"ם פ"ט מהלכות גרושין שכתב התנה עליה שתתגרש כשיעבור נגד פניה שלשים יום כו' עד והואיל ולא נתיחד עמה זה גט כשר בד"א כשהתנה ואמר הרי היא נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה אבל אם לא האמינה חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא ומחלה לו וחזר ובטל הגט כשפייסה ומפני חשש זה יהיה הגט פסול עד לאחר שלשים יום וכו' עד וכן כל התנאים שתלויים ברצונה ואם רצתה ומחלה אותם לבעלה בטל הגט חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי ועל זה כתב הרב מ"מ וז"ל ודע שדברי רבינו הם בתנאי שבע"מ ולזה היה צריך לכתוב ואם רצתה או מחלה שאם היה בתנאי דאם כבר נתבאר ריש פ"ח שיכול הבעל לבטל הגט קודם קיום התנאי ואין צריך למחילת האשה ובהשגות א"א חיי ראשי איני יודע מחילה זו מה היא ומה יש בידה למחול התנאים והפיוס אינו אלא שנתפייס עמה שלא לגרשה ובטל הגט שבידה ואע"פי שאמרו משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל והני מילי בלא תנאי אבל בתנאי כל זמן שלא נתקיים יכול לבטלו ע"כ הרי בפי' שהראב"ד דעתו מסכמת עם סברת העיטור שאפי' בתנאי דעל מנת יכול לבטל הגט כל זמן שלא נתקיים התנאי וקצת תימא בעיני איך הרב המ"מ בריש פ"ח שכתב על לשון הר"ם שכתב אמר לה הרי את מגורשת ע"מ כו' עד לפיכך אינו יכול לבטל הגט וכתב המ"מ וז"ל אינו יכול לבטל כו' גם זה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור שכתב כו' כנ"ל ולמה לא כתב שם הראב"ד כיון שהוא בעצמו מביאו בפ"ט ודבריו יותר מבוארים מדברי בעל העיטור ומה שאפשר לי לומר בזה הוא משום שבעל העיטור עם היות שמודה להרמב"ם בתנאי דאם חולק על הר"ם בתנאי דבמעכשיו והכי קאמר כל הפוסקים העומדים בשיטת הרמב"ם דבגט לא קי"ל כרי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו כל אלו סוברים דבע"מ כהר"מ חוץ מבעל העיטור מה שאין כן הראב"ד שדעתו דקי"ל כרבי יוסי אפי' בגט וכמ"ש הטור א"ה משמו וז"ל ואם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי בתוך ל' יום כו' כתב הר"ם שלא חל הגט עד תשלום ל' יום כשלא בא לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת והראב"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק הרי בפי' דלדעת הראב"ד אפי' שלא אמר על מנת הוי דינו כעל מנת וחולק על הר"ם בשתי' א"כ ניחא השתא שכת' המ"מ חוץ מבהע"ט ולא הזכיר הראב"ד מן הטע' הנ"ל ומ"מ חוזרני על לשון הטו' דק' ודאי איך מדמה מלת' למלתא דרצה ללמוד מדין בטול התנאי לקיים הגט לביטול התנאי לכתו' הגט ותו שהרי מצינו שכתב הרא"ש בתשו' וז"ל הלכך בנדון זה שתלה ביאתו בעדי' ונתן גט במעכשיו ליכא למיחש שמא בטל הגט בדבורו משמע מכאן דס"ל להרא"ש דכל שנתן גט מעכשיו אינו יכול לבטל דאי לאו הכי איך כתב דליכא למיחש כו' ואף אם היינו רוצים ליישב שפי' דברי הרא"ש כך הם ליכא למיחש על הסתם דכיון דאמר לה מעכשיו הדבר רחוק מאד כיון שאין שום אדם שיש לו יראת שמים ירצה להכשיל לאשתו ולבא עליה ועוד שכיון שאמר מעכשיו גלה כונתו שמאותו העת היא מגורשת ושוב אינו יכול לבטל הגט בדברים אם לא יקיים התנאי וא"כ הוי כמלתא דלא שכיח' ולא גזרו וא"כ מ"מ היינו יכולים לומר שאם בטל בפירוש יודה הרא"ש אפי' בתנאי דמעכשיו דמהני הבטול אבל מה שקשה לי טובא הוא שהרי בתשובה שהביא הטור בסימן קמ"ג על אחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא כו' שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד עד וכ"כ בעל העיטור שיכול לבטל' כל זמן שלא יתקיים התנאי. התשובה הזאת היא בתשובות הרא"ש שנמצאים היום בידינו מדפוס בכלל מ"ו סי' ד' ושם כתב בפירוש שיש חלוק בין כשהבטול בא לקיים המעשה ובין כשהבטול בא לבטל המעשה ולא עוד אלא שהביא ראיה לדבריו שאמר שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד מדברי הרמב"ם פ"ח וז"ל שם והרמב"ם כתב פ"ח מהל' גירושין ז"ל הרי זה גיטיך ע"מ שתתן לי כלי פלוני או בגד פלו' ואבד אותו כלי או בגד אע"פי שנתנם לו אלף בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד או שיבטל התנאי עכ"ל הרי שכתב כו' עד אפי"ה בטול התנאי מועיל דמלתא דפשיט' היא דדבו' מבטל דבור לקיים המעשה עד כאן. א"כ יש כאן שתים או שלש תמיהות על הטור א' איך רצה לדמות בטול לבטל המעשה לבטול לקיים המעשה שהרי הרמב"ם בעצמו שכתב דין הבטול לקיים המעשה כתב דלא מהני לבטל המעשה ככ"ל שנית איך לא ראה תשובת אביו שראה תחלתה ולא שפיל לסופה שהאריך בזה הרבה להוכיח לכשנגדו יעו"ש עוד ג' שכאשר כתב וכן כתב בעל העיטור יפה היה לו לכתוב וכ"כ הרמב"ם מכל זה לבי נוקפי ואומר לי שמא טעות נפל בספרי הטור דבסוף סי' קמ"ג במקום שכת' וכ"כ בעהע"י י"ל וכ"כ הרמב"ם ובסי' קמ"ד יש להגיה ולדעת א"א הרא"ש אפי' בתנאי דמעכשיו צריך להאמינה דאין חלוק בזה ועם היות לא מצאתי ספר יוכיח כן הדעת מחייב כן לע"ד ואם כן צריך אני למודעי יהיה מה שיהיה בדברי הטור מ"מ לדברי הראב"ד ובעל העיטור אין לספק כלל שדעתם ודאי הוא שיכול הבעל לבדו לבטל הגט אפי' כשהתנה ע"מ וכ"כ גם כן הר"ן על הלכות הרי"ף וז"ל ולפיכך האומ' לאשה ע"מ שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל כו' עד שלא כדברי מי שמפרש שמא נתפייס ובטל כו' גם המרדכי בפ' מי שאחזו הביא בשני מקומו' לשון העיטור שכתב על תשובת הרי"ף דנר' דסברת המרדכי לפסוק הלכה כבעל העיטור לפחות למעשה ואפשר שגם שאר הפוסקים כהרמב"ם והרש"בא והר"ן אע"ג דסברי כהרי"ף והרמב"ם אפשר להלכה ולא למעשה דמי הוא שיקל ראשו נגד הראב"ד ובעל העיטור ז"ל בענין איסור אשת איש שהרי לדעת שני אלו הגאונים אם בטל הבעל לבדו הגט אפי' בתנאי דמעכשיו הוי בטול והיא אשת איש גמורה והבא עליה בחנק והבנים ממזרים עוד הראוני תשו' כמה ר"ר משה אלשקר ז"ל והנה בדפוס ובסוף התשו' כתב וז"ל וכ"ש לדעת אותם המפרשים שכתבנו דבריהם לעיל דאפי' הגט הניתן בע"מ או במעכשיו יכול הבעל לבטלו לבדו שלא מדעתה ומתוך לשונו למדתי שהוא ראה מפרשים אחרים לבד הראב"ד והעיטור ז"ל שהוא ז"ל הביא סברת העיטור בפירוש ואח"כ וז"ל וכן כתבו נמי מן המפרשים גבי גט בעל מנת ז"ל שמא נתפייס ובטלו שאע"פי ששנינו משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הכא כיון דעל תנאי שלא נתקיים התנאי יכול הוא לבטלו וכן במרדכי כו' וכן דעת הרב הגדול הראב"ד עכ"ל הרי שיש אחרים מלבד אותם אשר זכרתי אני בשם והרב הנז' מיירי אפי' בלתי ערעו' הבעל רק שאנו חוששין כאשר נר' מתוך דבריו בספרו כלל הדברים אני אומר דלא מבעיא לכתחילה בנ"ד דפשיט' ופשיטא שיש לדון ולהחמיר כדברי הראב"ד ובעל העיטור הנ"ל ולהצריכה גט שני אלא אפי' בדיעבד ח"ו היה לנו להחמיר שהרי בעל העיטור מגדולי הפוס' הוא והרא"ש ז"ל הביא דבריו ראיה בתשו' לסתור דברי הרש"בא ז"ל והרש"בא בעצמו במקום שהוא מחמיר ונאמר לו תשובת הראב"ד להקל כתב שעל הראב"ד יש לסמוך שהוא רב מובהק שיודע לטהר את השקץ מן התורה ואליו שומעים א"כ נר' לע"ד שמי שיקל כנגדם בזמן הזה באיסור אשת איש לא חש על כבוד קונו וראוי הוא שלא בא לעולם:

339

ש״מתשובת מורי כמהררי"ט ז"ל ע"ד חליצה פסולה אם צריכה לחזר על כל האחין וז"ל.

340

שמ״אנדרשתי לאשר נשאל ממני יבמה שגרש' בעלה בהיותו שכיב מרע ואירע פסול בגט והרי היא ספק מגורשת ואינה יכולה להתייבם וצריכה חליצה ויש לה שלשה או ארבעה יבמין במדינת הים והיא אינה יכולה לצאת שהיא סורגונה והלואי יהיה אפש' שא' מהם יבא אצלה לחלוץ אם צריכה עכ"פ לחזר על כל האחים להתירה לשוק:

341

שמ״בתשובה

342

שמ״גהא מלתא תליא באשלי רברבי ואם באתי לכתוב כל הצריך בזה הענין בפלוגתא דרב ושמואל בהא מלתא ואם הלכה כרב או הלכה כשמואל ואם הלכה כשמואל אי כלישנא קמא דשמואל דכל היכא דאפשר בחליצה מעולה לא תחלוץ חל צה גרועה וללישנא בתרא מיפטר נפשה פטר' בחליצה גרועה יארך הענין מאד דהלכתא דרבוותא נינהו ואין לי פנאי להאריך כפי אשר יחייב טבע ההלכה אמנם אומר הנר' לע"ד להלכה למעש' בענין כזה שכמעט קרו' לנמנע שתחלוץ מכל האחים האמת לפ' דעת הרמב"ן והרמ"ה יש להחמיר בענין הזה להצריכה חליצה מכל האחים דפסקי כרב גם מפרש הרמ"בן דדעת הרי"ף ז"ל שהוא פוסק כרב בענין הזה מ"מ בשעת הדחק מספיק לנו דעת הרמב"ם הראב"ד הרא"ש הרש"בא ורבים נמשכים אחריהם הנה הרמב"ם כתב יבמות שנפלו מבית א' אם נבעלה אחת מהם בעילה פסולה או שנתן לה מאמר פסול כלם נאסרות לייבום וצריכה גט אותה שנבעלה או שנתן לה המאמר נתן לאחת מהן חליצה הותרה להנשא לזר אותה שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או יחלצו כל האחים לאותה שנחלצה חליצה פסולה ע"כ הרי בהדיא מדבריו שפסק כשמואל דלמפטר נפשה פטרה בחליצה גרועה אע"ג דאיכא חליצה מעולה כ"ש בנ"ד דכל החליצות שוות דאין א' מהם ואין ה' מהם חליצה מעולה מחברתה דפטרה נפשה בחליצה דחד והרשב"א פסק כשמואל דאפילו למפטר נפשה אם אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה ואי עבר חד וחליץ לכלהו מאי דעבד עבד משמע בהדיא מדברי הראב"ד דאפי' למפטר נפשה אם אפשר בחליצה כשירה לא תחלוץ חליצה גרועה לכתחלה אפי' למפטר נפשה הא היכא דליכא חליצה מעולה כנ"ד דכולן שוות אפילו לכתחלה פטרה נפשה בחליצה גרועה והרא"ש הסכים לדברי הראב"ד וכמו שכתב הטור סי' ק"ע ואע"פ שכתב הרא"ש על דברי הרמב"ן וזה דבר צריך ונכון הוא וכן פסק הרמ"ה כדברי הרי"ף אבל הוא ספק אח"כ ונר' מדברי התוס' דאין הלכה כרב והארך בקושיא שהקשו התוס' והתירוץ שתירצו הוכיח דרב יוחנן סבר כשמואל וכתב הרא"ש בסוף הדברי' והאי שנוייא דסמכא הוא כי אי אפשר לתרץ קושיא זו בענין אחר וכיון דר"י סבר כשמואל הלכתא כותיה ע"כ הרי לנו התוס' והרא"ש פסקי כשמואל גם הרשב"א פסק כלישנא בתרא וזה כלל דבריו דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר לא שנא פסולה באיסור זיקה לא שנא פסולה בשני מאמרים או בשני גיטין וחליצה פסולה למפטר נפשה פטרה אע"ג דקיימא חליצה מעולה מינה דלא בעינן חליצה מעולה היכא דאיתא אלא למפטר צרה אבל נפשה אפי' בפסולה פטרה כשמואל ללישנא בתרא דכיון דחליצה פסולה פטרה אפי' צרה היכא דליכא דחשיבא מינה כ"ש דפטרה ואפילו היכא דאיכא דחשיבא מינה וכן נר' מהלכות הרי"ף ע"כ ויש לי הויות טובא באלו ההלכות כתבתים בחדושי שעשיתי על הלכות הרי"ף ביבמות בע"ה מ"מ הוכחנו דלדעת הרמב"ם והראב"ד והתוספות והרשב"א הרא"ש גם הרי"ף לדעת הרש"בא ורבים נמשכי' אחריהם דנ"ד דליכא חליצה מעולה דלכתחלה פטרה נפשה בחליצה דחד גם מקלים יותר בנ"ד אין אנו צריכים יותר קולא וכדאי הם גאוני עולם הנז' לסמוך עליה' אפי' שלא בשעת הדח' כל שכן בשעת הדחק אשר קרוב לנמנע שתחלוץ מכולם לכן תחלוץ מא' מן האחי' ותשתרי לעלמא אחר שכתבתי מצאתי תשו' ריב"ש מסכמת לדברי אלה וז"ל והפוסקים נחלקו בפסק ההלכה מהם פסקו שצריכים לחזר על כל האחים כרב דסבירא ליה הכי דקיימא לן כותיה באיסורא לגבי שמואל ומהם פסקי כשמואל שאינה צריכה לחזר משום דרבי יוחנן משמע התם דקאי כוותיה וקי"ל כוותיה לגבי רב בכל דוכתא ועוד נותנים טעם ומראים פנים לדבריהם ולזה מסכים הרשב"א ורוב האחרוני' ובזה ראוי להורות הנה הסכי' לכל דברי כי הדברים מעידים על עצמם נאום הצעיר מר ונאנח יוסף בכמה"רר שלמה טאיטצק זללה"ה. כל זה מעיד כי המסדר שעשה מה שעשה טעה טעות גמורה להכניס עצמו בפלוגתא דרבוותא ללא צורך וה' יכפר כי אפי' בשעת הדחק הוצרך מורי ז"ל לכתוב במקום שהדבר בא מאליו אבל לעשות ולבנות הדבר שיעש' החליצה פסולה לא עלה בדעת בן אדם אפילו לדעת שמואל בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתר' חליצה ומה כ"ש שמצינו גדולים סברי דחליצה פסולה צריכה לחזור כנז' בפסק שסדרתי:

343

שמ״דאליכם אלופי התורה אקרא ואציג לפניכם מעשה שהיה כך היה כי הנה ה"ר יצחק חבר הדר פה שאלוניקי יש לו שני אחים אחד פה עמנו וא' חוץ לעיר ואח אחר שהיה להם פה מת והניח אשה זקוקה לאחים הנז' מן האירוסין והבחורה שמרה ימים רבים לראות מי מן האחין יקים שם אחיו או יחלוץ והנה הגיע עת והפצירו בר' יצחק הנז' שהוא גדול האחים אע"פ שהוא נשוי אשה ולו בנים ובנות הכריחוהו ליתן קדושין ליבמתו ונתנו ג"כ שבע ברכות אך אמנם לא נתייחד עמה אפי' שעה א' וכאור בקר קפצו עליו שיתן ליבמתו גט וחליצה וחלו פני לסדר הענין כהוגן וכשורה וכן עשיתי ובינותי בספרים וראיתי כי הדרך הזך והישר בטוח מכל ספק היה שיתן רבי יצחק גט למאמרו והאח השני יחלוץ וסכלי הדעת עמי ארץ לא אבו שמוע לי והלכו לפני חכם א' מן העיר ועשה כרצונם וגם שמשכילי' יודעי דעת אמרו לו הסדר שסדרתי אני לא חש אלא עשה עם ר"י שיחלוץ תחלה וא"כ נתן גט ונראה בעיני כי עשה טעות גמורה עם שצריך לחזר על האחים שיחלוצו והטעם לזה שגט היה צריך תחלה מר"י ושהאח הב' יחלוץ כי יש לנו כלל גדול כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ומטעם זה כאשר תפול אשה לפני שני יבמין והיא אסורה על האחד מהם משום ערוה כגון שהיא אחות אשתו או כיוצא בו האח השני שראוי לייבם חולץ והאחר שאינו זקוקה לו ליבם גם לא עולה לחליצה ואמרי' בגמרא פ' ד' אחין על מימר' דרב דאמר שלש יבמות אחיות כו' עד אמר ליה רבה מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם סברת יש זיקה והויא ליה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזר על האחין וכתבו התו' וז"ל וחליצה פסולה כו' לא כמו שפי' הקוטנרוס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשיב חליצה פסולה כו' הרי דדעת רש"י ז"ל כל שאסור לייבם חליצתו חליצה פסולה מקרי ולדעת הסובר דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין צריך לחזר ואע"ג דהתוס' דחו זאת הסברא מי הוא אשר לא יחוש לסברת מאיר עיני גלותינו רש"י ז"ל וכן ראיתי שהסכים לדעתו הרמב"ם ז"ל כמו שכתב בפ"ז מה' יבום וחליצה וז"ל שלשה אחין שנים מהם נשואין ב' אחיות כו' עד יראה שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחד מהן אסורה על יבמה משום שניה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלוץ לצרה הותרה האסורה ע"כ וכתב הרד"ך ז"ל וז"ל הרי בהדיא דהוא ז"ל סבר דהיכא דחליצת יבמה א' עדיפא מחליצת צרתה אין חליצת צרתה פוטרת ואע"ג דלא קלישא זיקתה שהרי הכא גבי שניות כו' דלא קלישא זיקתן כו' ואם בא עליה נפטר' צרתה כו' א"ה הואיל ולכתחלה חולצת ולא מתייבמת אינה פוטרת צרתה דעדיפא מיניה שהוא מתייבמת לכתחלה ואין עליה שום איסור א"כ אמרתי מטעם זה דכיון שיבמה זו צריכה גט וכשיתן לה רבי יצחק גט למאמרו נאסרה עליו לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל והותרה לאחיו שאם רצה לייבם מייבם ואם רצה לחלוץ יחלוץ א"כ המצוה בתקנה היא שיתן גט רבי יצחק ויחלוץ א' מאחיו לא הוא כדי לתקן כל האפשר וכי תימא מאן לימא לן שאסורה לר"י יותר משאר אחים זה כתב בהדיא הרמב"ם פרק ה' וז"ל נתן מאמר ליבמתו וחזר ונתן גט למאמרו מה שעשה הרי בטלו והותרה ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן גט אסורה היא לו וכן כתב המ"מ בשם רש"י ז"ל ומותרת היא לאחין אבל לא לדידיה עוד כתב בהדיא הרמב"ם סוף פ' ו' וז"ל עשה מאמר ביבמתו ינתן גט למאמרו ומת חזרה להיתרה שהמאמר שאסרה הרי בטלו ורצה חולץ רצה מייבם ע"כ ואע"ג דדעת הרבה מן הפוסקים שהותרה גם לראשון שנתן גט למאמרו ולדעת' גם ר"י היה יכול לחלוץ מ"מ לכן אמרתי הדרך הישר הבטוח מכל ספק וכי תימא שגם שרבי יצחק היה נותן גט למאמרו עדיין נקראת חליצה פסולה אפי' מאחי' לדעת ר"ח ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בשמו וז"ל ולענין דינא כתב ר"ח ז"ל דלא קי"ל כלישנא דרבא אלא כלישנא קמא דצרתה שריא אבל היא בין לדידיה בין לאחי' אסיר' משום בעלת גט דעלמא ע"כ ומן הכלל שאמרנו משם רש"י כל שאסור לייבם אסור לחלוץ א"כ גם כשהיה ר"י נותן גט נשאר' אסורה לכול' וחליצתה פסול לעולם לא היא דודאי יש יתרון כיתרון האור מן החוש' כי החליצה אחר המאמר לדעת הכל הוי חליצה פסולה מוסכם מן הגמ' ומן הפוסקים כלם אמנם אחר גט למאמרו חליצה מן האחים לדעת רוב הפוסקים ז"ל רובא דרובא היא חליצה כשרה ואפשר לדעת כלם ואפי' לדעת רבינו חננאל כמו שאבאר בס"ד הרי רי"ו ז"ל כתב וז"ל וכתב הרמ"ה מ"מ אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו הותרה צרתה ליבום והיא אסור' דמחלפה בבעלת הגט דעלמא ואם רצה לחלוץ חליצה של אחד מהן פוטרת צרתה ואינה צריכה גט ב' ואם כתב גט לזיקתו ולא למאמרו צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו דלא פקעא זיקא בגט לגמרי ולא פי' אם היא אסורה על כל האחים ורש"י כתב אם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחין דמאמר דסבר שקליה ופש ליה כדמעיקרא והתוס' כתבו דאסורה ג"כ לאחין כיון דמחלפה בבעלת הגט דעלמא דהנותן גט ליבמה אסר' לאחין וזה נראה סברת הרמ"ה ע"כ. ועתה אם באנו להשוות סברת ר"ח עם סברת התוס' והרמ"ה ז"ל הרי שאפי' שהרמ"ה ז"ל סבר דחליצה פסולה צריכה לחזור כו' עם כל זה כתב כאן שאעפ"י שהיא אסורה להתייבם בעלת המאמר שקבלה גט עם כל זה חליצתה הוי כשר' ופוטרת צרתה אפי' שצרתה יותר מעולה כיון שהיא מותרת להתייבם וכ"ש לדעת התוס' שסוברים דאינה צריכה וא"כ גם ר"ח יוד' בזה כי יש לנו לקרב הסברות כל מה שאפשר ואפי' את"ל שארבעה מחלוקות בדבר כמו שנר' לע"ד שכן הוא האמת שהרי התוס' לא כתבו בפי' דאסורה לאחים אלא שכתבו מכח קושיא שהוקשה להם ותרצו דהא דאמרי' בגמר' איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא דוקא בדיעבד קאמ' כו' אבל לכתחלה גזרינן משו' האי מאמר גופיה וא"כ נר' שמה שכתב רי"ו שהתוס' כתבו דאסורה ג"כ לאחים היינו לכתחלה אבל בדיעבד מותרת וזה נראה מוכרח שהרי התוס' במשנת ר"ג כתבו וז"ל עשה מאמר ביבמתו ונתן להגט צריכה חליצה היינו נתן גט סתם או לזיקתו אבל נתן למאמרו שריא אף ליבם כדאמרי' בפ' ארבעה אחין דהותרה אפי' היא דמאי דעבד שקליה א"כ מוכרחים אנו לומר שמ"ש רבינו ירוחם דהתוס' כתבו דאסורה היינו לכתחלה וא"כ גם הרמ"ה הכי נמי נמצא שהם ד' סברות א' רש"י והרמב"ם ז"ל ואפש' הרי"ף ז"ל מסברתם הוא דכיון שהבי' סברת א"ד ולא פירש דבר משמע לכל הפחות כרש"י ז"ל סבירא להו וכן בנמוקי ז"ל כ"כ לרש"י ז"ל וכן יש מן האחרונים דסברתם כך הו' הרי כת אחד כת שני הראב"ד והרא"ש ז"ל דסברי דאף היא מותרת אף לדידיה ג' סברת התוס' והרמ"ה ז"ל דבדיעבד מותרת אפי' היא אבל לכתחלה אסורה אף לאחים ד' סברת ר"ח דפסק כלישנ' קמא לחומרא דהיא אסורה משום דמחלפ' בבעלת גט לזיקה ואע"ג דנר' דבר תימא איך באיסור קל דרבנן פוסק כלישנ' קמא ולחומרא דנר' דבכל מקום הלכה כלישנא בתר' ולקולא בדבר דרבנן וכמ"ש כן הרא"ש בפסקיו על האי מימרא דרבא נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא דמאי דעבד שקל ולקול' אזלינן בשל סופרים כלישנ' בתרא מ"מ הוא ידע טעמא אע"ג דאנא לא ידענא נמצא סברת ר"ח יחידאה היא ולדעת כל הפוסקים חליצת אח רבי יצחק חליצה כשרה היתה לדעת הראב"ד והרא"ש פשיט' ולדעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י ושאר האחרוני' כיון דלאח רבי יצחק היתה מותרת להתייבם גם לחלוץ חליצתה מעולה הויא לדעת תוס' והרמ"ה אם האמת כמה שאמרתי שהם לאאסרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מותרת א"כ ליכא למימר דהוי חליצתה חליצה גרועה וכ"ש שאפילו תימא שדעתם לאסור אפי' בדיעבד מה שא"א כמו שהוכחתי לעיל מ"מ כ"כ דתוס' לא סברי כלל רש"י דבכל מקום שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה גם לדידהו לא ס"ל דחליצה פסולה צריכה לחזר והרמ"ה כבר הוכחתי מדבריו שבנדון כזה חליצה כשרה מקרי לא נשאר כי אם ספק ר"ח לבד דאפשר דלדעתו ג"כ אע"ג דסבירא ליה דהיא בין לדידיה ובין לאחי' אסיר' מ"מ אפשר דסבר כתוס' שלא בכל מקום דאסור לייבם הוי חליצה פסולה אלא היכא דקלישא זיקה כגון אחות זקוקתו ואחות חלוצתו דדמיא לאחות אשה דפסיד' מחליצ' ומייבום וכן בעלת גט ובעל' מאמ' שהפקיע קצת זיקה אבל בנדון כזה שאם היה נותן גט למאמרו דקליש איסורא מאד שהרי אינו אלא משום גזרת בעלת גט דעלמא והיא גופ' בעלת גט אינו אלא מדרבנן והוי כמו גזרה לגזרה אפשר שיודה ר"ח דחליצה כשרה מקרי וקרוב לחלוק זה כתב הרב בעל ת"ה סי' רכ"ה ז"ל ואפי' לפירוש רש"י דמחמיר בחזור ופירש כל היכא דאינה יכולה ליבם מקרי חליצה פסולה מ"מ כיון דתנינא דאם לא חלצה חליצה כשרה אלא שלכתחלה צריך לחלוץ משתגדיל כולי האי לא מחמרינן עלה לחזר על כל האחין הואיל וחליצה קמייתא כשרה היא בדיעבד ולא אשכחן חיזור בכי האי גונא לשום דעת גאון ואין זה צריך ראיה אף יכולני לומר שאפי' דר"ח ז"ל החמיר חומרא לאוסרה גם על האחין לא מחמרי' כולי האי לקרות לה חליצה פסולה לשתצטרך לחזר על כל האחים ונמצא דכי נתן גט ר' יצחק וחלץ אחיו לכ"ע הוי חליצה כשרה אבל עתה שחלץ רבי יצחק בעוד איסור המאמר על יבמתו כמה שעשה המסדר הזה אין מי שיחלוק דלא הוי חליצה פסולה וכמ"ש הרמב"ם פ' ה' מהלכות יבום וז"ל דחליצה שחולץ היבם ביבמתו תחלה אם לא קדמה דבר אחר נקראת חליצה מעולה ואם קדמה גט או מאמ' בין מיבם זה בין מאחיו בין בה בין בצרתה הרי זו נקראת חליצה פחותה וכתבו התוס' בריש פ' ד' אחין בדיבור וחליצה פסולה צריכה לחזר כו' אלא נראה לר"י דלא חשיבה חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למאן דאמר יש זיקה ואחות חלוצתו לכ"ע ובעלת הגט ובעל' מאמר דבכולהו קלישא זיקה דאחות זקוקתו דמי' לאחות אשתו דאין בה זיקה ואחות חלוצתו כאחות גרושתו ובעלת הגט דמיא לחלוצה ובעלת מאמר דמיא לכנוסה דאין בה זיקא הרי דלכ"ע בעלת מאמר כבעלת הגט וכי היכי דבעלת גט הוי חליצתה פסולה כך בעלת מאמר כי תרוייהו בהדדי נינהו כדפשיט' בגמ' פ' ד' אחין וא"כ נמצינו למידין שמי שעשה לר' יצחק חבר שיתן חליצה ואח"כ גט טעה טעות גמורה כי החליצה היתה פסולה לכ"ע ונפל במחלוקת הפוסקים אי חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אי לאו וכמ"ש הפוסקים ז"ל הטור סי' ק"ע ורי"ו נתיב כ"ה מ"א כת' וז"ל וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין פשוט ביבמות פ' ד' אחין וכן פסק רי"ף והרמ"ה והרמב"ן ורוב הפוסקים דהלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ובעלי התוס' פסקו כשמואל דאמר אחד חולץ לכלם דחליצ' פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין ולא אחוש להאריך אם פסק התוס' מוכרח אם לאו דאפי' נניח שאמרו כן בהדי' כבר כתב היא ז"ל שרוב הפוס' דעתם דצריכה לחזור על כל האחין ובמקום דאיכא דעת הרי"ף ורש"י ז"ל מאו' הגולה עם סבר' קמאי ובתראי אחריני מי ימלאנו לבו לעבו' על דבריה' ח"ו וכבר כתב מהררי"ק שרש נ"ב דאע"ג שכתב המרדכי בשם מהר"ם דנהגו לפסוק כהרי"ף במקום שאין התוס' חולקים מ"מ לא יוכרח לומר דלענין פסק הלכה נסמוך עליהם כאשר אנו סומכין על הרי"ף כו' עד מ"מ ראוי הוא לחו' על דבריהם בהיותם חולקין עליו עד לכל הפחות חוששין לדבריהם ותדע דכן הוא דאף כי פשט המנהג לעשות כדברי האלפס לא פשט כן כדברי התוס' כל מעיין אפי' מתחי' כאשר ידקדק בדברי מהררי"ק ז"ל יראה ישפוט כי כל מה שאפשר לומר הוא לחוש לדברי התוס' כאשר הם מחמירים והוא הרי"ף מקל אמנם כאשר הוא להפך פשיט' שאין לנו להניח דבריו בשביל דברי התוס' חלילה וכ"ש במקום דאיכ' קמאי ובתראי דסברי כהרי"ף וכמו שאבאר בס"ד ומטעם זה רבינו ירוחם ז"ל אחר שהביא מחלוקת הנז' כתב בה"ג ז"ל חליצה פסולה כבר כתבתי בח"א שצריך לחזר על כל האחין והוי כמחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ולמטה מזה כ' ז"ל וחליצה פסולה נקראת הבא אחר גט או אחר מאמר ופשיטא שאחר גט ר"ל אחר גט לזיקה או סתם או אחר גט שלא קדם אליו מאמר דאלו אחר גט שנתן למאמר פשיטא שלדעת רוב הפוסקים רובא דרובא הוי חליצ' מעולה אם לא נאמר אחר גט שמי שנתן הגט נתן החליצ' דאפשר דסבר כדעת פירש"י והרמב"ם כנז' לעיל דלדידיה היבמה אסורה לו אבל ודאי דוחק לומר כן וכ"ש דאפי' לדעת האוסרים חליצה כשרה הוי כדפירשתי לעיל אלא ודאי דעדיף לומר דלא קאמר אלא חליצה הבאה אחר גט שנתן סתם או לזיקה שאז ודאי הוי חליצה פסולה לכ"ע וכמו חליצה הבאה אחר מאמר דהוי חליצה פסולה לכ"ע וכמ"ש בגמ' דכי הדדי נינהו כנ"ל ומכל זה נמצינו למדין הטעות המפורסם שעשה מי שנתן חליצה קודם גם למאמר ועבר לכ"ע מהיות טוב אל תקרא רע שהרי הראב"ד והרא"ש ז"ל אע"ג דסברתם לפסוק דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין מ"מ סברי דאפי' לפטור עצמה אי אפשר בחליצה כשרה לא תחלוץ חליצה גרועה וכמ"ש הטור סי' הנזכר והוי דבר גרוע מאד מההוא דפ' שלשה שאכלו דאמרי' בגמ' אמר רבא לרפרם בר פפא על שלא אמר ברכו את ה' המבורך אלא ברכו את ה' לבד פתיא אוכמ' בהדיא פלוגת' למה לך ופירש"י ז"ל טוב היה לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף רבי עקיבא מודה הכי אמר המבורך עדיף כ"ש וק"ו בנ"ד דהוי דבר נוגע לאיסור' שהיה לו ליתן גט למאמר ואח"כ חליצה דדרך זה עדיף לכ"ע:

344

שמ״הועתה הנני בא להורות דעתי דלא מבעיא שהמסדר שעשה זה טעה כנז' אלא שודאי צריכה אשה זו לחזר על כל האחים וזה כי לא יעלה על הדעת שבאיסור איזה שיהיה במקום שיש תקנה כיון דרו' הפוס' קמאי ובתראי גדולים בחכמה ובמנין בעו דנעבד תקנה שאנו יתמי דיתמי נימא כיון שנעשה לא ניחוש שהרי יש לנו אילן ואילנות ליתלו' בהם הא ודאי ליכ' למימ' דמחוייבים אנו לעשות כל האפשר כדי לצאת חובת הרוב וכ"ש בדבר דאית ביה נימא דאיסו' ערוה ואעפ"י שהייתי יכו' להארי' בזה לא אחוש רק להביא ראיה אחד מענין שלנו מההיא דכתב הרב ב"ת הדשן בתשובה הנ"ל אחר שהוכיח מכל הצדדים בההוא מעשה דקטנה דלכ"ע אינה צריכה לחזו' על כל האחין כתב אמנם הרמב"ם ז"ל כתב קטנה שחלצ' לגדול חליצתה פסולה כו' עד ולפי דבריו היתה צריכה לחזו' על כל האחין הואיל ופסולה הוא על האחין ואי קלישה לה זיקא כדפירש לעיל מ"מ נראה כיון דאיתנהו רברבי דפסקו דלא קי"ל כרב דשום חליצה צריכה חיזור ולעיל הוכחנו דלדברי התוס' בנ"ד אינה צריכה אפי' לרב ואשירי כתב דרב אלפס גורס כגירסת דחליצה קטנה כשרה בדיעבד אסמכינן על כל הני ולא מצריכנ' לחזר משום דעת הרמב"ם לחודיה כיון דעיקר של חיזור לכ"ע אינו אלא משל סופרים הלך אחר המקל וכ"ש בכי האי גוונא הרי שכת' דבדיעבד סמכינן על כל הני ולא משום דעת הרמב"ם לחודיה והפלא שהרי אפי' לדעת הרמב"ם היה יכול להכשיר כיון דאיהו סבר דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר אלא שבקש טע' שהיה יחיד אפי' במציאות פסולה החליצה ועוד הוצרך לדעת האלפסי ועדיין כולי האי ואולי אמנם בנדון דידן דאיכ' הכל להפך מהם דכ"ע הוי חליצה פסולה וזה דבר שאין בו ספק ולדעת הגאונים ורב אלפס ורש"י ז"ל ובתראי אחריני סברי דצריך לחזר פשיט' ופשיט' דצריך לחזר על כל פנים ואין לאומר שיאמר הרי כתב בשל סופרים הלך אחר המקל לא יאמר הכי אלא מי שאין לו מוח בקדקדו שלא אמ' כן הרב ח"ו אלא בשוין וכמ"ש הרשב"א בתשובה דבשל תורה ושוין הלך אחר המחמיר אבל בש"ס הלך אחר המקל אמנ' כשרוב מנין ובנין מחמירי' לא עלה ע"ד להל' אח' המקל וכ"ש בנ"ד שהי' פושע בדבר שהרי נאמר לו משמי הדרך הנכון לעשו' והוא לא כן ידמה ולבו לא כן חשב אפי' לחו' ולראות היאמנו דברי האומרים כן משמי כי היה ראוי בעניין חדש כזה לחו' אפי' לדברי קטן שבתלמידים ולעשות כנופייא כיון ששמע פקפוק במה שהיה עושה וע"כ אפי' היה קל יותר מזה היה ראוי שלא יהנו מעשיו כיון שפושע הוא וגדולה מזו בדבר קל שבקלים אמרינן בגמ' דפ' י"ט על ההוא סמיא דהוה מסדר מזוניית' קמיה דשמואל כו' שאמר לו שמוא' בשנה השנית פושע את לכ"ע שרי ולך אסור ופסק כן הטור וז"ל אבל מי שאפשר לו לערב ואינו מערב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא ע"כ ואעפ"י שיש פי' אחרים בזה מ"מ למדנו מדברי הטור והרא"ש אביו דהיכא דהוי פושע אפי' בדבר קל כזה ראוי לקונסו ויעמוד שלא יכשל ולא יתקן דבר לעונג שבת ולא ידליק אפי' נר של שבת עאכ"ו בדבר איסור כזה שהיה ראוי לקנוס שלא יהנו מעשיו אף אם לא היה הדין נותן כן כ"ש שהדין לע"ד מחייב כן כמו שהוכחתי ואפי' שיש לאומר שיאמר שאני התם שהקנס לפושע אבל בנ"ד אם אדם חטא בהמה מה חטאה מ"מ היה ראוי לעשות כל האפשר כדי שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות ויתעגנו היא ואלף כיוצא בה ולא יצא תקלה מתחת ידינו כ"ש שיש אפשרות לתקן ולשלוח בעד היבם האחר ועם זה היינו יוצאים ידי חובותינו ואני את נפשי הצלתי:

345

שמ״ואחר שגמרתי לכתוב מה שנלע"ד בענין החליצה כנ"ל אנה ה' לידי תשו' הריב"ש והאמת כי מתחלה בדקתי ולא מצאתי כי מפתחות המצויינים לחלקי הדינים הטעוני כי חשבתי שלא נמצא בספר רק אותם הנרשמים אח"כ קרה שהמפתחות הראשונות מצאתי תשו' סי' קצ"ט והנה מצאתי און לי שמי שיעיין בה ישפוט לו' שא"א לי' אלא שהייתי עומד אחרי כתלו שהרי כתב כיון שעשה אחד מן האחין מאמר בא' מן היבמות קנה חליצתה של זו נקראת חליצה פסולה כלו' גרועה כיון שצריכה הימנו גט ואיכא פלוגתא בג' אי חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אם לאו ע"כ הרי שכתב בפי' דמשום דצריכ' גט למא' נקרא חליצה פסולה להוציא מן הטפשים האומרים שכיון שבשעת חליצה היתה מותרת לו הוי חליצה וזה טעות ושגעון בענין זה הנז' עוד כתב וז"ל א"כ בנ"ז בעלת גט היתה צריכה חליצה לעצמה ואינה נפטרת בחליצת בעלת המאמר שהיא חליצה גרועה כשחולץ לה היבם בעל המאמר ואעפ"י שבעלת המאמר נפטרת בחליצה עצמ' אף כשחולץ לה היבם בעל המאמר דלהפטר נפשה פטרה אע"פ שהיא חליצ' גרועה ויש מעולה ממנה כדאיתא התם בג' אבל מ"מ נר' שאפשר לתקן בענין שהיתה בעלת הגט נפטרת בחליצת בעל' המא' וזה בשיתן היבם בעל המאמר גט למאמרו בפי' ר"ל שלא יתן הגט לזיקתו ולא על הסתם אלא שיאמר ופי' שנותן גט למאמרו וכל שעשה כן הותרה אפי' היה לאחיו השני כדאמרי' פ' ד' אחין דמאי דעבד שקל וא"כ הרי זיקתה שלמה אעפ"י שאסורה למגרש משום דמחלפה בבעלת גט דעלמא כמו שהסכימו המפרשים ועולה היא ליבום לאח השני וא"כ כל שנחלצה מן האח השני אחר שיתן בעל המא' גט למאמרו חליצ' מעול' היא ופוטרת צרת' ע"כ ואעפ"י שלענין החזר' דעתו דאינו צריך ופסק שכן ראוי להורות מ"מ לא נתחדש לנו בזה אלא שכתב שרוב האחרו' כך דעתם שאינו צרי' לחזור ונחלש כחי קצת מ"מ אפי' לפי דעתו טעה המסדר הזה שנתן חליצה קודם שהרי כת' בתשו' אחרת והיא א' בס' הנז' על ב' יבמה א' מאנוסי הזמן וא' יודי וז"ל כבר ראית מ"ש לא נשלמ' שהיודי קודם לחלוץ שלעולם יש לחזר אחר חליצה וכיון שהיאודי יכול לחלוץ או לייבם חליצתו מעולה עד אבל בדיעבד כשרה ואם כן לנו יתמי דיתמי שיש לפנינו ב' דרכים א' טוב וישר ב' רע ומר יש לנו להחזיק בטוב שהרי הכתוב צווח ובחרת בחיים הוא הטוב לא ברע וכ"ש שאפי' לענין החזר' עדיין במקומי אני עומ' שאעפ"י שהריב"ש גדול כבודו ונאמן הוא עלינו כק' עדים מ"מ הרב רי"ו לא נופל הוא ממנו וחבורו מפורסם והעיד שרוב הפו' דעתם דחליצה פסול' צריכ' לחזר ואפשר שאלו ואלו דברי אלהי"ם חיים שהריב"ש כתב בעד הפו' האחרונים נמצאים בזמנו אמנם רי"ו העיד על הראשונים והאחרונים בצירוף הם יות' נוסף על זה שהר"י בעל תה"ד ודאי שראוי לחוש לדבריו שהרי אנו סומכים עליו יותר מעל הריב"ש שהרי לענין גוי מעיד מפי גוי לענין עיגונא הריב"ש מחמיר ואין משיאין אשה ע"י עדות גוי מפי גוי והר"י בעת"ה ז"ל מקל וכן מהררי"ק ופשט המנהג שאנו סומכים על ר"י בעת"ה להקל וא"כ אינו מן התימה שנחי' לדבריי להחמי' ואפי' שיהיה ענין דר' גם רי"ו ידע זה דהוי דרב' גם ב"ת הדשן אעפ"י שידע שפיר דהוי דר' לא הקל אלא להיות הרמב"ם יחיד בסברתו דחליצת קטנה פסולה אבל בנ"ד דלכ"ע הוי חליצה פסולה מוסכם מן הגמ' ומן הפוסקים כלם אנן סהדי שדעתו להחמיר כדעת רי"ו וכמו שהוכיח מדבריו אפי' לתנוקות של בית רבן וכ"ש בהצטרף הטעמים שכתבתי שבנ"ש היה ראוי להחמיר ואחר שבאתי לידי כך ראיתי להודיע מה שעבר בענין הזה למען דעת כל אשר נגע ירא' ה' בלבו כי המסדר הזה בגוב' לבו וברצונו להשתרר לפני עם הארץ מרצונו נתן החליצה והגט והיו שם ג' או ב' משלוחי הדיין מאומות העולם אשר מקדם אמרתי לאנשי' ההם כשבאו לביתי תדעו שלא אעשה דבר אם לא שתשלחו אנשי הצניף הלבן מבינינו שאיני רוצה שהרואים יאמרו שהגט והחליצה נתנום בכפיה ע"י א"ה והוא לא שת לבו כלל לזה עד שהמגרש והחולץ הנז' מעיד אני עלי שמים וארץ שא' שמסר מודע' ועם שהאמת לא נמצא מי שיאמר ויעיד כן רק בנו של הח' כה"ר אליה עובדי' הנבון ונחמד כה"ר חיים עובדיה שמעיד כן בפי' שמסר מודעא ושאר דברים מבטלים כלמה שנעשה לפניו מ"מ היו ראוי לחוש כיון שנודע שהתוגרמים היו נצבים עליו כנז' עוד עשה שגם בעיני נר' טעות גמורה לכתחלה שכתב בגט אנתתי ופסל הגט שנכתב ארוסתי שהרי יבמה זו וכיוצא בה שקבלה מאמר גריעה מארוסה דעלמא דאכוסה שנתעברה מאחר הולד ממזר מן התורה והבא עליה כבא על א"א ואם קבל קדו' מאחר שלא בפני הארוס לא תפסי ויבמה אפי' בעל' מאמר אם נתעברה מאחר הולד אינו ממזר אלא מדר' ואפי' בזה יש חולקין ואומרים דאינו ממזר כלל ולדעתי כן דעת הרוב וראיתי בפסק הרב מיסיר דוד לועג על האומרים ממזר לולד הנולד מזקוקה ליבם גם אם קדשה אחר מקו' גם אם בא עליה אינו אלא בלאו ועכ"ז כתב הרב בעל ת"ה דבארו' יש לכתוב ארוסתי לכתחלה ושיש קפידה בזה ביבמה אשר אין לה רק מאמר הקל לבד עאכ"ו שאין לכתוב רק ארוסתי ול"מ לדעת ב"ה דהלכתא כותייהו דמאמר אינו קונה ביבמה אלא אפי' לב"ש דבעי רבא בגמ' מאמר נשואין עושה או אירוסין עושה ופריך אביי למאי הלכתא כו' עד השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא מטמא ולא אונן לה עבד בה מאמר מיבעיא ופרש"י השתא ארוסה דקדו' דידה דאורייתא תני ר' חייא כו' מאמר דיבמין דר' היא דמדאו' יבמה יבא כו' כתב רח' מיבעיא א"כ אפי' לב"ש דאמרי מא' קונה ביבמה אינו אלא מדר' פשי' דגרעה מארוסה ואע"ג שהתו' כתבו דנר' דרבה סב' דמאמר עדיף מארוס' דספ' נשואה עושה לחלוק בנכסים מ"מ איל"ל דקי"ל כרבא דהוי בתרא וכן אביי וכ"ש למאי דאמרי' בפ' החולץ קסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה זיקת נשואה עושה ס' נשוא' הרי דקילא זיקת ארוסה מזיק' נשואה וא"כ מש' דאפי' לב"ש בנ"ד דלא הוי אלא זיקת ארוסה אין לכתוב בגט אלא ארוסתי וכ"ש דאפי' שהיה אפשר לו' דלדעת ב"ש הוה מצי למכתב אנתתי משא"כ כפי האמת מ"מ אנן דקי"ל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ולב"ה מא' אינו קונה ביבמ' פשיט' דאין לכתוב רק ארוסתי ואין לחו' שיא' שבשביל שאמרו ז' ברכות שהרי היא כנשואה שהרי הברכות אין מועילות בענין זה כלל שהיבמה אינה נקנית ליבם אלא בביא' ואפי' כל ל' אם שניהם מודים שלא היה שם ביאה די בחליצה לדעת רש"י ולדעת רוב הפוס' כמו שמבואר פירוש רש"י בג' ובספר אדם וחוה ובמקומו' אחרים וכ"ש בנ"ד שלא היה שם יחוד אפי' רגע א' שתיכף ומיד שנתנו השבע' ברכות תפסו אותו והביאוהו לביתו ר"ל לבית אשתו הא' והנה כתב הרב בת"ה בכתבי' סי' ק"ס דכלה בלא ברכה אסורה היינו בלא חופה כו' עד ועיקר הדבר שחופ' תלוי דכל ביאת אירוסין בביאת זנות כל זמן שלא נכנסו לחופה כו' עד ובשום מקום ברכות אינם מעכבות נמצינו למידין שאין טענה כלל מענין הברכות שפורחות באויר וכ"ש זה המסדר שאחר שנתן לה חליצה תחלה הורה שלא נשאר לה רק מא' לבד א"כ איך יעלה על דעת לכתוב אנתתי כל זה הארכתי ללא צורך רק שמאחר שעבר כ"ז במעשה הזה ראיתי לכתוב כל מה שעבר למען ידעו דורות הבאים מעשה שהיה וה' יכפר בעד ראיתי שה"ר יצחק א"ז דעתי שהחליצה פסולה צריכה לחזר כתוב הגהה בס' רב אלפס גם ראיתי בס' אבי העזרי שדעתו ודעת ה"ר אליעזר ממיץ שכן דעתם:

346

שמ״זתשובת שאלה ע"ע גט ש"מ שנתן בוידין ונקרע הגט קודם המיתה ויש עדים שכשנמסר הגט ליד האשה אמר הש"מ ה"ז גיטיך אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי מחולי זה יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט ויש עדים נמצאו שם בשעת מסיר' הגט וא' מהם מסדר הגט שמעידים שלא אמר מחולי זה רק אם מתי סתם. עוד יש עדי' שהלך בשוק על משענתו ויש עדים שהלך בלא משענת ומזה יש עד א' ברור והב' ס' ויש מי שאו' שיש עד שראהו שנסתפר בחנות הספר והנה נמצא שם ח' א' ה"ר יוחנן שמו והתירה לשוק בלא חליצה וכתבו לשאלוניקי ע"ז והסכימה דעתינו לאסור. והנה אח"כ שלח הח' הנז' השאלה עם תופס העדיות שנתקבלו על זה ואלו הם:

347

שמ״חשאלה ילמדנו רבינו ש"מ שנתן גט על תנאי ואח"כ מת ונפטר מן העול' וחל"ש ואח"כ הלכו קרובי האשה וגבו עדות בב"ד באי זה לשון נתן גט על תנאי ואיך היה התנאי כדי שלא תזקק ליבם ושלא יהיה גמגום בדבר והושיבו הקהל ב"ד בפומבי וז"ל העדות:

348

שמ״טבמותב תלתא כחדא הוינא ב"ד אתא קדמנא ר' אהרן בר נתנאל והעיד בואם לא יגיד ונשא עונו וז"ל שמעתי איך שהמסדר ה"ר מנחם אמר בשעת נתינת הגט אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו ואם לא מתי לא יהא גט וספק לי אם אמר מחולי זה ושוב העד בחומר הנ"ל כ"ר יוסף בר שלמה כ"ץ וז"ל שמעתי איך שהמסדר אמר בשעת סידור הגט מעכשיו אם מתי הרי זה גט ולא אמר מחולי זה ואחרי נתינת הגט אמר מחולי זה והמסדר גם אמר בזה הלשון ואמר ג"כ בשביל זה אמרתי מח"ז אחרי נתינת הגט כדי לעשות נחת רוח לחולה שלא יחשוב יתנו אחרי שיעמוד מחוליו ועל ההליכה שהלך בשוק בחליו כבר נודע לנו היה בודאי שהלך על משענתו ושהיה חולה עד למות ולא סר ולא הקל ואז הלכו החכמ' והתרו' להנשא ע"פ העדות הנ"ל ושדכו האשה לאיש ואח"כ קצת הקהל רננו ואמרו זה אמר בכה וזה אמר בכה עד שגבו עדות אחר וז"ל במותב תלתא כו' ואתא קדמנא ר' עקיבא בר מנחם והעיד בתורת עדות כי החולה אמר בפי' בשעת נתינת הגט אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט ואם מתי מח"ז יהא גט ואם לא מתי מח"ז לי"ג ונתקרע הגט מיד ובזה הלשון לא פחות ולא יותר עוד ב' עדים ועל החליצה שוב העיד כ"ר משה בר אליעזר בחומר הנ"ל ראיתי החולה שהלך על משענתו וישב על חנותו ושאלתיו איך שלומך ובריאות' והשיב כי יותר הוא חולה עכשיו משעה א' שהוא מתחזק עצמו לילך לחוץ ושוב העיד כ"ר אהרן בחומר הנ"ל שראה שהלך על משענתו ושוב העיד כ"ר יעקב הכהן בחומר הנ"ל איך ראה שהחולה הנז' הלך בשוק בלי משענתו ושוב העיד כ"ר יעקב בר שלום חזן בחומר הנ"ל ששמעתי מפי המסדר שאמר בזה הלשון ושהוא היה מעידי מסיר' ודקדקתי היטב אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו והרי זה גיטך לפניך ובו תהא מגורש' ממני מעכשיו והרי את מותר' לכל אדם וקרע המסדר הגט כמו שני שורו' קרע ב"ד ושוב העיד המסדר עצמו בחומר הנ"ל או' באות תיב' בתיבה כו' וגם הח' הנז' שלח הפסק שעשה על זה והאריך בטעמו של התר וממה שכללתי מדבריו שאיסו' אשר עליו נסמך להתיר הוא בהכחיש עדות האומרים שלא אמר מחולי זה רק אם מתי סתם טעם שני כי לפי דבריו שנדעת הרי"ף והרמ"בם והתוס' והרמב"ן ז"ל שנר' שאלו כולם נטו מדברי רש"י ור"ח ז"ל דאינהו רש"י ור"ח סברי דרבה ורבא לא פליגי ארב הונא אלא בשכיב מרע שנתן גט סתם אבל שכיב מרע שנתן גט בתנאי אם מתי רבה ורבא מודו החולקים שנאמרו בגמ' על מתני' ושהם הרי"ף וכל הנ"ל סברי דרבה ורבא פליגי אדרב הונא בכל מכל כל ודעתם דמתניתין אתי כפשטא ולדעתם בין עמד והלך על המשענת בין הלך בלא משענ' אומדין אותו וכתב הח' המתיר דדוק' בניתק מחולי אל חולי הוא דצריך אומד אבל כל שלא ראינו שניתק מחולי אל חולי אין צריך אומד וכ"כ וז"ל היוצא לנו מכל זה דאם לא ניתק דלכל הפוסקים אין צריך אומד והגט גט עוד כתב ואפי' אם ח"ו וחלילה שהיה צריך אומד כבר הודה החולה כי יותר היה חולה עכשיו משעה ראשונה אלו הם תורף דבריו ואני כונתי לסתור היסוד ובסתירת היסוד יפול הבנין אח"כ אם יעזור ה' אבא לדקדק בדבריוובראיותיו ונר' לע"ד שמ"ש דלכל הפוסקים אין צריך אומד אם לא ניתק מחולי אל חולי והגט גט דזה טעות גמור וכדי לקיים הוראתו אמר כן וכמו שאוכיח בס"ד וז"ל הרי"ף בפ' מי שמת גרסינן פ' מי שאחזו קרדיקוס אמר ר"א שכי' מרע שנית' מחליו אל חולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא דהתם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו כו' עד ואם הלך לשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואינו בעי אומד ולשון זה הטעתו שחשב שהוא תנאי דבק שמה שבעי אומד הוא בשניתק כו' אבל האמת אינו כן אלא פירוש דמילתא הכי הוי שאפי' שניתק ודאי מחולי לחולי אפי"ה כל שלא עמד והלך על משענתו הוי מתנה אבל כל שעמד והלך אפי' שלא ראינו ודאי שניתק בעי אומד וא"כ בין שידענו ודאי דניתק ובין שלא ידענו לעולם צריך אומד דאי לא תימא הכי אלא שלעולם לאמצריך הרי"ף אומד אלא בשניתק מחולי לחולי ובהא קאי הרי"ף ז"ל אימא סיפא ואם הלך בלא משענת כו' ואי כשידענו שנית' והלך בלא משענת צריכא למימר פשיט' דכיון דעמד בשוק אחר שניתק מאותו חולי דאין מתנתו מתנה אלא ודאי דכולי מלתא דהרי"ף מיירי בעל הסתם דלא ידענו אי ניתק אי לא עד דאמרינן וכן נרא' בפי מדברי הנמוקי שכתב ז"ל ואם ניתק מחולי לחולי כיון שלא הלך אפי' על משענתו כאלו חוליו הראשון לעולם עליו חשבינן ליה וכיון שלא חזר בפירוש מתנתו מתנה עכ"ל והיינו הפירוש שכתבתי ראשונ' שאפי' שניתק כו' כנ"ל עוד כתב אבל אם הלך על משענתו איכא לספוקי כשנפל אח"כ למשכב אם הוא חולי אחר וא"כ הוי כאלו נרפא מהראשון והוי חזרה אע"פ שלא פי' או דלמא מאותו חולי עצמו והוי מתנה שלא חזר בפירוש אמדינן ליה ע"כ הרי דכשהלך על משענתו וחזר ונפל למשכב ומת שלא ידענו שניתק כו' וצריך אומד והדבר מוכרח מן הגמ' כפי פי' שאחר שהם ז"ל מפרשי' שרבה ורבא פליגי ארב הונא ומוקמי מתני' כפשטא ולא קשה להו מידי פשיטא ופשיטא לדידהו דפשטא דמתניתין לא מיירי בניתק מחולי לחולי וגם כן סתמא קתני עמד והלך אומדין אותו ולא שני להו בין הלך על משענתו בין הלך בלא משענתו וא"כ דלרבה ורבא אית לן לאחזוקי מתני' בפשטא אין שם זכר מחלוק' רב הונא וכן נר' מוכרח מדברי הר"ן שכת' וז"ל ויש כאן שיט' אחר' לרבותינו הצרפתי' ז"ל שאומרים שאפי' רב הונא לא קאמר אלא במפרש מהיום כו' עד והא דאסיקנא רבה ורבא לא סביר' להו הא דרב הונא היינו לומר דלא סבירא ליה דמתניתין דוקא בהלך על משענתו אבל הלך בלא משענתו שיהיה הגט בטל דאע"פ שמת מאותו חולי אלא סבירא ליה דמתני' אפי' הלך בלא משענת הא קמן דדעת רבותינו הצרפתים ז"ל דמתניתין סתמא קתני בין הלך בלא משענת ובין הלך במשענת וכי היכי דהלך בלא משענת מיירי ודאי דלא ניתק מחולי לחולי דאי ניתק והלך בלא משענת פשיטא דלא בעי אומד אלא ודאי מדינא צריכא גט שני גם כשהלך במשענת לא מיירי בניתק אלא אפי' לא ניתק כיון שעמד והלך בשוק צריך אומד וכדפיר' וסתמא דמתניתין לא מיירי בניתק דלא אידכר האי חילוק דניתק אלא לרב הונא אבל לרבה ורבא ודאי מתניתין אתיא כפשטא וכן נראה בפי' מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מה' גירושין שהביא המשנה כצורתה ולא הזכיר חלוק כלל אח"כ כתב וז"ל ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק הרי זה גם אינו צריך אומ' הרי שלמעלה כאשר כתב שהלך בשוק לא חלק כלל אלא בין ניתק ובין לא ניתק בין הלך על משענת ובין לא עמד לעולם אומדין אותו כי אחר שצריך אומד אין חלוק אבל בחלוקה השנית שהיה אפשר לטעות להחמיר כאשר ניתק אמר אפי' ניתק כו' כיון שלא עמד בשום ענין הרי זה גט ואין צריך אומד ומלתא פסיקתא קתני בעמד והלך בשוק לעולם וצריך אומד ובלא עמד בשוק לעולם הוי גט ואין צריך אומד והנך רואה שגטו כמתנתו כאשר לא הלך וכמו שכתב פ' ט' מה' זכיה ומתנה משום דודאי מחולי הראשון מת גם כשהלך על משענתו גטו כמתנתו משום דכיון דלא הלך רק על משענת הדעת נוטה שמחולי הראשון מת אמנם מטעם דשמא הבריא ונכסים בחזקת יורשים קיימי צריך אומד אבל כאשר עמד והלך בלא משענת בעילה כל דהיא מוקמינן נכסים בחזקתן דאמדינן דעתיה שהוא לא צוה רק כל עוד שלא יעמוד אבל עתה שעמד בטלו מתנותיו אבל לגבי גט אפי' שיהיה אפשר רחוק מ"מ אמדינן ליה כיון שאמר מחולי זה שמא מאותו חולי מת והגט גט ואסורה ליבם דקא פגע בערוה בגרושת אחיו או שמא מחולי אחר מת ואינו גט ואסורה לזר ולהיות כי הח' הוקשה בעיניו לפי דבריו דברי הב"י ורצה ליישבם באומרו שמה שכתב הב"י דכל שהלך בשוק בין במשענת בין בלא משענת אומדין כו' היינו דוקא בניתק מחולי אל חולי והא ודאי לא מסתבר כלל אפי' היה הבית יוסף המורה היה צריך לפרש דבריו כ"ש דבחד' מחתא מחתינהו בין במשענת בין בלא משענת וכי היכא דבלא משענת אמרינן אפי' בלא ניתק גם במשענת והדבר ברור מעצמו והתימ' מזה הח' שהכניס עצמו בקופי דמחט' להתיר יבמה לשוק ולבדות מדעתו דבר שלא נמצ' לא בהרי"ף ולא בהרמב"ם ז"ל ורצה לעקש דברי הב"י ולומר דברים ולא עלה על לבו אדרב' כתב בפי' וז"ל נמצא דהרי"ף והרמב"ם ותוס' והרמב"ן לא מפליגי בהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת ולזה נוטים דברי הרא"ש והדין עמו ודאי דכיון דלרבה ורבא דהלכה כותייהו מתני' אתי כפשטא מאן דכר שמיה דמשענת ולא משענת וניתק ולא ניתק סתמא קתני דכל שלא הלך בשוק גטו גט וכל שהלך בשוק אומדין אותו וזה ברור כשמש לא יחלוק על זה רק מי שגס לבו להקל וא"כ מ"ש בסיו' דבריו וז"ל היוצא לנו מכל זה דאם לא ניתק דלכל הפוסקים אין צריך אומד אני אומר להפך ממש דלכל הפוסקים צריך אומד כמו שהוכחתי לבד הטור ז"ל ואומד זה היינו ע"פ רופאים בקיאים מה שלא נמצא בוידין וג' אפשר אפי' שמדינו' גדולות בזמן הזה ואני תמיה ממי שראה תשו' מהר"ם שכתב וז"ל וג' חלוקי' איכא לפירש"י במהיום אם מתי מחולי זה אם עמד בנתיי' והלך בשוק בלא משענת אע"פ שעדיין הלש הי' ושוב מת הגט בטל וא' לא הלך כלל אע"פ שניתק מחולי לחולי ומת הרי זה גט דודאי גם חולי הראשון מעורב בו ולא נתרפא ממנו הלך על משענתו ושוב מת אומדין אותו כו' איך יכול להכחיש מה שאמר שהרי לדברי הח' המתיר יש חלוק ד' וזה שבבית אין חלוק בין ניתק ללא ניתק ובשוק יש ג' חלוקים א' שהלך בלא משענת שהגט בטל ב שהלך במשענ' וניתק מחולי לחולי שאז צריך אומ' ג' שהלך בשוק במשענת ולא ניתק דאין צריך אומד אלא שודאי כל שהלך בשוק בין ניתק ובין לא ניתק צריך אומד כשהלך על משענתו וכל שהלך בלא משענ' אע"פי שעדיין היה חלש הגט בטל מיד אחר שראה זה הח' נדחק כי אולי הרגיש במה שכתבתי ורצה להתנצל וכתב וז"ל ואפי' ח"ו חלילה שהיה צריך אומד בנ"ד כבר הודה החולה כו' עד והודאת פיו של חולה מועיל יותר ממאה רופאים וראיה מי"ה שמאכילים אותו על פיו וה"ה בנ"ד ואין לומר דדוקא גבי י"ה ספק נפשות להקל וגבי איסור אשת איש לחומרא דבשעה שהוד' הש"מ אז לא היה שום איסור והוא הודה במר נפשו מה שאין כן ביום הכפורים כו' רחמנא ליצלן מהאי דעתא להרבות הויו' ולבדו' בדויים לא עלו על לב ואינם כדאים אפי' להתיר האיסור יותר קל מדרבנן ק"ו איסור תורה הנוגע באסור ערוה כי מי לא ידע בכל אלה כי כל מה שאמרו שם הוי טעמא משו' דאזלינן בספק נפשות להקל וראיה לדבר דכשהוא אומר החולה איני צריך אזלינן בתר רופא האומ' צריך ולא משגחינן לדבריו וגם כי לא היה צריך ראיה כלל מ"מ הא לך דברי הר"ן וז"ל והא דקאמר חולה לא צריכנא תונכא הוא דנקיט ליה כלומר מחמ' חוליו הוא שאמר כן ומשום דספק נפשות להקל תלינן הכי דכי אמר צריך לאו מחמת בעיתותא קאמר אלא קי"ל בגוה טפי ולב יודע כו' וכי אמר לא צרי' תלינן מחמת תונכא הוא דאמר הכי וספק נפשות להקל הרי בפי' דבכל צד וצד מה שאנו מקילים אינו אלא מטעמ' דספק נפשות להקל ועוד כתב הח' הנז' להכריח סברתו ופי' דהא דפריך בגמ' על מימרא דרבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צרי' שומעין לחולה מהאי טעמא לב יודע כו' ופריך פשיטא כו' שאין פירושו פשיטא ושלא היה צריך לומר כלל דאימא דהא אתא לאשמועינן כו' אלא פריך פשיטא שלא היה צריך טעם לב יודע ומשני מ"ד רופא קים ליה טפי קמ"ל ורצה להוכי' מכאן דודאי הודאת עצמו של חולה על חליו הוי עדיף מק' רופאים והוכי' זה גם כן דלקמן על מתני' דמתיא בן חרש לא פריך פשיטא על הדין בעצמו אלא למה לי תו למימר וכל ספק כו' ותמיה אני שאפי' מי שלא ראה מאורות מימיו לא היה טועה בזה דודאי מה שהשמיענו מתיא בן חרש לא היה רק מציאות החולי שהוא ספק נפשות ובהא ודאי לא שייך למפרך פשיטא אבל הקשה המקשה שאחר שהשמיענו מתיא בן חרש מציאות החולי שהוא ספק נפשות תו לא היה צריך לומר וכל ספק נפשות כו' דפשיטא הוא אבל פשיטא שאם מתחלה לא היה משמיע לנו רבי מתיא בן חרש אלא שספק נפשות דוחה השבת גם לא היה מקשה לו פשיט' שכן מק' לו עתה שאחר שהשמיענו מציאו' החולי שהוא ס"נ תו לא היה צרי' וכל ס"נ כו' דמלתא דפשיטא הוא וק"ל אפי' לתינוקות אם כן שפיר פריך פשיטא לרבי ינאי שאפי' לרבי מתיא בן חרש פריך כ"ש לרבי ינאי ובודאי דהאי בורכא הוא דלר' ינאי פריך שפיר פשי' שהוא לא היה צריך לומר הדין כלל שהרי מתני' היה ספ' נפשות וגם למתני' פריך שפיר פשיטא שכיון דלעיל אוקי מתני' בשרופא וחולה אומר אינו צריך וב' רופאים אומרים צריך אפי' לא הוי האי מתני' ידענו שמאכילין אותו משום דהוי ספ' נפשות ולא איצטריך למתני' לאשמועי' הא דהא קי"ל הכי מוהצילו העדה ומכמה מקומות דכל ספ' נפשות להקל ואנן ידעינן דתרי ותרי שהוא ספק דמאכילין ואיצטריך לשנויי דאיכא תרי אחריני בהדיא ולאפוקי מדרב ספרא וזה ברור:

349

ש״נאם כן כלל הדברים שאני אומר שלדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והתוספות והרא"ש כיון שהלך בשוק עכ"פ צריך אומד וגם מהר"ם כך ס"ל דכיון דהלך בשוק על משענת צריך אומד לא נשאר כי אם הטור שעושה ד' חלוקות אחד שהלך בלא משענת כדרך הבריאים שאז בטל הגט וגם בזה לכאורה דבריו הם נגד מהר"ם ז"ל שכתב אע"פי שעדיין חלוש ואפשר שלשון הטור לאו דוקא בריאים ממש ב' הקצה השני לא הלך דהגט גט עכ"פ ג' הלך במשענת ולא ניתק דאז גם כן הוי גט עכ"פ ד' ניתק והלך על משענת דאז אומדין ואיך אפשר שימצא אדם דשביק כל הני רבוותא דאמרי' לעיל דכלהו סברי דכל שהלך בשוק צריך אומד על כל פנים ועביד כדברי הטור דהוי יחיד וכל זה בהנחה שלא יש רק עדים שהלך על משענת וכל שכן שאפשר שאפי' לדברי הטור מי הוא זה יערב אל לבו להתיר אפילו שראינו שלא הלך אלא על משענתו הרי כמו שכתבתי ראשונה שלדעת רש"י והוא האמת בעצמו שרפוי אינו צריך שיהיה רק שעה אחת ואם היה אומר לנו אליהו הנביא ע"ה שנתרפא וא"כ היה צריך להתיר אפי' לדעת הטור שלא זז יד החולה מיד העדים עד שחזר לביתו ומת שאם לא כן שמא אותו העת שיצא מביתו ניתק מחליו לחולי אחר והלך אנה ואנה על משענתו שאי איפשר אפי' משיתרפא לגמרי שתיכף ומיד ירו' כגבור אלא לאטו ואח"כ חזר לביתו ומת מח ולי השני ואפי' שהיו מאה שראוהו חלש מה בזה אפשר שקודם שראוהו נתרפא שעה אחת או אחר שראוהו והלך לביתו ובאותה שעה שנעלם מהם נתרפא ואח"כ מחמת מאכל ומשתה או דבר אחר חלה ומת ובודאי שכל הירא לנפשו היה ראוי לחוש לאלה הדברים ולא להגיס לבו להקל באיסו' תורה הנוגע לערוה וכ"ז יש ללמוד מתשו' מהר"ם מ"ג עתה אם האמת שנתקבלו עדי' אחר שראוה והול' בלא משענת ואח' שראהו שנסתפ' בחנו' דא"כ לית דין ול"ד דיקל באשה זו להתירה בלא חליצה ואפי' את"ל שאין כאן עדים כמ"ש הח' המתיר אפ"ה אשה זו אסורה להנשא לזר בלא חליצה דכל מה שכתבתי היה אפי' בהנחת דבריו שמי שהעיד שהלך בלא משענת אינו אלא עד אחד ואין דבר שבערוה פחות משנים והאמת שיש בידינו קבלת עדות משנים או ג' שהלך בלא משענת ומ"מ אפי' נניח שהוא כדבריו שלא יש רק עד אחד אפי"ה אשה זו אסורה להנש' לשוק בלא חליצ' דמה שאמ' אין דבר שבערו' פחות מב' לא שייך הכא רק באשה פנוייה שאם נתקדשה בע"א אין בה איסור א"א וא"ה יש מחמירי' אע"פי שכבר נתפשט המנהג שלא לחוש לקדושי עד אח' והיינו לפי שבחזקת פנוי' עומדת וכן א"א אין גירושיה גירושין בע"א שבחזקת א"א היא עד שתתגרש בשנים וכענין עד אחד שהאמינו באומר מת פלוני ואפי' גוי ועבד מל"ת ואשה כ"כ הרמב"ם טעמו של דבר עיין עליו אבל בנ"ד לא שייך כלל אדרבא יש להביא ראיה מבוארת דיש לאסור מהא דגרסי' בפרק שני דכתובות ת"ר ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ופריך בגמרא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר אביי תרגמה בעד אחד כו' בקדושין תרוייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום ב' נתגרשה תרוייהו בא"א קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד כו' ע"כ בגמ' והקשו בתוס' בקדושין אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמ' אחזקת פנויה וי"ל כגון שאנו יודעי' שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה כו' עד דכיון דודאי זרק לה קדושין לית לן לאוקמה אחזקה והשתא ומה התם דבחזקת התר עומדת איתרע לה חזקה ומפקינן מחזקתה דפנויה בנ"ד דעד שמת בחזקת אשת איש קיימה ובודאי לנו שעמד והלך בשוק ויש עד שהלך בלא משענת לא כל שכן דמהני לה לאוקומ' אחזקת איסור וכהא דאמר בריש חולין בהמה בחייה בחזק' איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואע"פ שהיא שחוטה לפנינו אנו חוששין שמא שהה דרס ומוקמינן לה אחזקת איסור ואפי' שאין זה האיסור שאנו אומרין עתה אותו האיסור שהיה לה מתחלה בנ"ד שמתחלה היתה בחזק' שאינה גרושה כל עוד שהיה בחיים ועתה אתה רוצה להוציאה מחזקתה ולאוקמה בחזקת מגורשת עליך להביא ראיה ולע"ד כן הוא האמת שכל שידענו שעמד והלך בשוק ונסתפק לנו אם הלך בלא משענת או במשענת לבד שהיא אסורה כ"ש כאשר יש עד אחד שמעיד שהלך בלא משענת דהיכא דאיתחזק איסורא בעד א' והותר להעמידה על חזקתה במקום שאין עדים מכחישים אותו בנ"ד שאפי' שהיה אמת שהלך במשענת אינם מכחישים למי שראה אותו קודם או אח"כ בלא משענת והרי היא א"כ בחזקת זקוקה ליבם וצריכה חליצה א"כ מ"ש וכל היכא דאתחזק התר' ובא עד א' והעיד לאיסור' אינו נאמן כדאית' בגיטין פ' הנזקין וכמ"ש הרא"ש כלל נ"א סי' ה' וכ"כ הרמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ג' וז"ל אין האיש נאמן לומר מתה אשתי שאשא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שלא האמינו עד א' אלא משום עגונא עכ"ל ודאי דהאי גברא דאזל בתר איפכא דמטוניא מייתי ראיה לסתור דבריו שהרי מעידים אנו אחות אשתו בחזקת אסורה כמו שהיתה עד שיעידו ב' עדים שמתה ודאי וכן בנ"ד נמי בחזקת זקוקה ליבם עומדת עד שיעידו שני עדים שלא זזה ידם מתוך ידו וראו שלא הלך אלא במשענת אבל כל שיש לנו ספק אם הלך במשענת או בלא משענת מוקמינן לה אחזקה קמא כיון שידענו ודאי שהלך לשוק וכל עדים שמעידים שהלך במשענת ושאמר שהיה יותר חולה וכל אלה הדברים אינם מוציאין לנו מידי ספק עד שיעידו בודאי שלא הלך בלא משענת כי ידעו זה ושמתוך הליכתו במשענת חזר לביתו ומת כ"ש כאשר יש עד א' מעיד שהלך בלא משענת ואין השנים מכחישים אותו כמו שאמרנו וא"כ אפי' לדברי הטור אשה זו אסורה להנשא עד שתחלוץ ובחזקת איסור עומדת כ"ש לדעת הרי"ף וכל הנמשכים אחריו שאפי' שלא הלך אלא במשענת צריך אומד כנז"ל ואם כן נמצינו למדין דלכ"ע אשה זו אסורה כי בעלה ספק מת מאותו חולי והוי גט ספק לא מת מאותו חולי ולא הוי גט כלל ומעולם לא אתחזק זו בחזקת מגורשת אדרבא בחזקת שאינה מגורשת ואוקמא אחזקת דאיסורא ואפי' נשאת הדין הוא שתצא אלא שבנ"ד אני אומר דכיון דיש מן הגאונים דאפי' זקוקה ודאי ליבם ונשאת אם יש לה בנים ממנו חולץ לה היבם ואע"פי שהרי"ף דחה זאת הסברא ורוב הפוסקים ג"כ מ"מיש מן הפוסקים אחרונים שסוברים כן כמו שהביא המרדכי ואנן בנ"ד סמכינן אהא כיון שאין אשה זו אסורה אלא מספק ויחלוץ לה היבם ותעמוד עם בעלה אם יש בן או בת ממנה אבל עכ"פ צריכה חליצה:

350

שנ״אשאלה ראובן היה לו שלשה בנות בלתי נשואות ובשעת מותו צוה לשמעון בנו שיתן לכל אחד מהן נדוניא ע"ה אלפים לבנים ואל יצמצם ה' אלפים פחות או יותר ועתה זה ימים קדש שמעון לאחותו עם לוי וקודם שנתן קדושין לוי לאחות שמעון קבלו שבועה חמורה שמעון ולוי מיד יהודה שכל אשר יתפשרו ביניהם שיקיימו וכן פסק שיתן שמעון ללוי ק"כ אלפים לבנים נדוניא. ועתה תובע משמעון הסכום הנ"ל ושמעון טוען ואומר ללוי שאינו רוצה לעבור מצות אביו ראובן אלא שיתן לו ע"ה או פ' אלפים לבני' שמצוה לקיים דברי המת ועתה לוי אינו רוצה ליכנס לחופה עד שיתן לו שמעון סכום ק"כ אלפים לכן יורנו מורנו היושב על כסא ההוראות אם יוכל שמעון לכוף את לוי בכל מיני כפייה ליכנס לחופה ושיתן ללוי ע"ה או פ' אלפי' לבנים ועוד אם שמעון נכשל בשבועה ההיא:

351

שנ״בתשובה

352

שנ״גאם הדברים ככתבן כמו שבאו בשאלה שצוה ראובן כו' עד ואל יצמצם כו' פשיטא יותר מביעת' בכותח' ששמעון קשור ואחוז בחומר השבועה ואין לו להקפיד במה שצוה אביו ואמר שאל יצמצם כו' שהרי לא אמר אל יוסיף אלא עד כך דאלו אמר הכי הוי משמע שאם יתן יותר היה עובר על דברי אביו אבל עתה שאמר אל יצמצם כונתו שלפחות אל יחסר אבל אם רצה להוסיף מוסיף ואם רצה לצמצם יצמצם אבל ע"ה אלפים אל יצמצם בשום אופן כמו ששנינו במסכת פאה אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורים דהיינו לפחות יתנו לו זה השיעור אבל אה"נ שאם יתן יותר תבא עליו ברכה וכן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון כו' שודאי אם יתנו יותר תע"ב אלא שלא יפחתו מזה הכא נמי הוי שלפחות מה' אלפים לא יצמצם אבל אם ירצה ליתן יותר יתן וזה פשוט אבל אני אומר שאפילו היה אומר אביו שלא יוסיף ליתן יותר מה' אלפים עם כל זה היה יכול ליתן יותר והטעם שאני אומר כן דתנן במס' כתובות פ' מציאת האשה וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מחמשים זוז ואם יש מעות בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה נר' אם כן שמצוה גדולה היא להשיא את היתומה לפי כבודה כיון שאפי' מכיס של צדקה אנו מוציאין יותר מחמשים זוז כסף מדינה אפי' עד חמשים זוז כסף צורי כן נלע"ד מלישנא דגמרא דאמרי' התם שמע מינה זוזי פשיטי ממאי מדקתני סיפא אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ואמרי' מאי כיס אמר רחבא ארנקי של צדקה ואי ס"ד נ' זוז ממש אם יש בכיס כמה יהבינן לה ע"כ משמ' קצת דלא קא מתמה אלא על יתר מחמשי' כס' צורי עד הא התם הוה אתי שפיר סוף דבר דעכ"פ שמעינן מינה דמצוה רבתי להשיא את היתומה כל האפשר לפי כבודה אפי' מכיס של צדקה ובמקום זה לא שייך למימר שאינו רוצה לעבו' מצות אביו שאפי' היה מצות אביו בפי' שלא יתן יותר אינו חייב לשמוע אליו וכבר כתבתי פעם אחרת באחד שצוה לבנו שבשום אופן לא ישא בת פלוני אם ישרה בעיניו יקחנה ואין לו לחוש למצות אביו והבאתי ראיה ממ"ש בעל ת"ה סי' מ' על תלמיד שרצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה ואביו מוחה בו והשיב שאינו חייב לשמוע לאביו כו' וכלל דבריו שם כי אפי' איסור קל דרבנן דוחה מצות כבוד אב ואם ועוד הבאתי ראיות אחרות כ"ש וק"ו אם הדבר כנז' בשאלה דפשי' ופשיטא דאין שום חשש וא"כ אם לא יקיים שבועתו הוא נכשל ואם יתן תעב"ט ומה שטוען שמעון שיהודה הטעתו שהוא אמר בפי' שאין דעתו יותר מע"ה אלפי' או על הרוב פ' אלפים ויודה השיב שהוא היה רוצה ליתן משלו עשרה והוא שמעון פ' אלפים קבל ונשבע לעמוד במה שיגזור יודה נר' שאם האמת כן שהדין עם שמעון דקי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס ולמוטעה והלכה רווחת שאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים וכיון שהוא אומר שיאודה הטעתו וכי לא נשבע אלא אדעתא שיתן עשרה אלפים כמש"א לו הא ודאי בטענה זו נפטר ש' מן השבועה וכבר כתבתי דעתי על כיוצא בזה והבאתי ראיה מתשובת הרא"ש וכאן לא ראיתי להאריך:

353

שנ״דשאלה יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחה קצת עקבו בארץ מהו שתחלוץ לו יבמתו אם אין אחר אם תספיק חליצה זו להתירה:

354

שנ״התשובה

355

שנ״ודין זה שרשו ועקרו בפ' מצות חליצה אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למרחסיה לכרעיה ובהלכות נסחא אחרינא צריך לתרוצי לכרעיה ופריך אמר רב אשי לאמימר והתניא בין עומד ובין יושב בין מוטה ופירש"י ז"ל מוטה לאו ארחי' למרחס ומשני ולעולם דרחיס ליה לכרעיה אמר אמימר האי מאן דמסגי אלחותא דכרעיה לא ליחלוץ אמר רב אשי למאי דקאמר אמימר ע"כ וכתב הרי"ף איכא למאן דאמר לית הלכת' כאמימר כו' עד ואנן לא סביר' לן הכי ע"כ וכתב ר"י ז"ל שכתבו המפרשים דברייתא אפי' לכתחלה הוי דינא הכי וראיה דאל"כ אלא בדיעבד מיירי דוקא א"כ מאי פריך לאמימר אמימר צריך קאמר לכתחלה ובדיעבד כשר וברייתא נמי בדיעבד מכשיר וראיתי במ"ש ז"ל דטעמא דמימרא ב' דאיתמר הוי מטעמא דקמייתא נראה לע"ד אם כן כי מימר' דמאן דמסגי הוי פסול דרבנן אלא דראשונה דהוי ראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל שנית דלא הוי ראוי לבילה בילה מעכבת ואע"ג שהראב"ד ז"ל דעתו דהני תרתי לאו חדא טעמא נינהו מ"מ אפי' לדעתו לא הוי אלא דרבנן כמו שהוכיח לקמן בס"ד ואם כיון דהוי פסולה דרבנן ואיכ' פלוגתא דרבוותא אי הוי הלכה כאמימר אי לא אפשר היה לומר דהוי ספק דרבנן ולקולא ומ"מ אפי' את"ל שאין לומר כן כיון שרוב הפוסקים רוב' דרוב' סברי דהלכה כאמימר אכתי בנ"ד איכ' למימר דחליצה כשרה הוי אחר שנדע פי' וטעמא דשמעתתא דאמימר דאמר האי מאן דמסגי כו' ופרש"י אלחותא דכרעיה שרגלו הפוך ודורס בעליונה של רגלו וגם הראב"ד ז"ל כך פירש ואמ' וטעמא דמלתא שגב הרגל הוא הנקר' רגל והתחתון כף הרגל וזה שכף רגלו הפוך נמצא נעלו נחלץ מעל כף רגלו לא מעל רגלו א"כ בנ"ד שאינו הפוך ממש נראה דשפיר מיקרי מעל רגלו איברא כי לישנ' דהרמב"ם לא משמע הכי שהרי פירש שהיתה רגלו עקומ' לאחור או הפוכה על צדה כו' משמע דאפי' על צדה פסולה החליצה בהא ודאי היינו יכולי' לסמוך על שאר הפוסקים שלא פירש כן אלא דוק' הפוכה ממש כ"ש שבנ"ד נר' בעיני כפי מה שראיתי היבם שהוא יכול לדחוק עקבו בצער וכן אומר היבם עצמו וא"כ גם לדעת הרמב"ם ז"ל החליצה כשרה שהרי נתן טעם מפני שצריך לנעוץ עקבו בקרקע וזה אינו יכול משמע שאם יכול מיהא אעפ"י שאין דרכו בכך כשר עוד ראיתי הגהה בספר רב אלפס החדש מויניציאה שכתב הראב"ד על ההיא מימר' דאמימר דהאי מאן דמסגי כו' דהחי ליכא אח אחר אלא הוא חולצת לכתחלה נתאמת מה שאמרנו שאפי' לדעת הראב"ד ז"ל לא אמר פסול אמימר אלא מדרבנן דאי הוי מדאוריית' מה לי דאיכא אח אחד ומה לי דליכ' אח אלא הוא אלא ודאי מדרבנן ומש"ה איכ' למימר דלא העמידו דבריהם אלא במקום דאפשר אבל במקום דלא אפשר לא החמירו וכי תימ' והלא מקר' קא מפיק הראב"ד משו' דכתיב מעל רגלו ומי שהוא הפוך איני חולץ אלא מעל רגליו לא מעל רגלו א"כ משמע דהוי מן התורה משום הא לא קשיא דפשיטא דיש לנו לומר דקרא לא אתא להכי אלא בסתם בני אדם מיירי והם סמכו אהאי קרא לומר האי דרשא וטובא איכא בתלמוד כה"ג וכדאי הוא רבינו הראב"ד ז"ל לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק וכ"ש בשע' הדח' ובהצטרף הטעמים האחרים הייתי ממשכן עצמי לעשות מעש' בנער זה שיחלץ מיבמתו וצור ישראל צילני מכל שגיאה גדולה וקטנה:

356

שנ״זשאלה ראובן בעיר לארסו היה לו ארוסה בקדושין ורצה לגרשה כי לא ישרה בעיניו וקוד' הגירושין מסרו בידו כל תכשיטין שנתן הוא לארוסתו ואח"כ גרשה בגט כשר כדת וכהלכה אח"כ נתנו את לבם קרובי האשה שהיה שם טבעת הקדושין כי בטעות נתן לו ושואלים ממנו הטבעת כיון שהלכה רווחת בישראל שטבעת הקדושין אינו חוזר בין הדר הוא בין הדרה היא והארוס טוען שהוא לא היה מגרש אלא לפי שנמסר בידו טבעת הקדושין ג"כ ושאל השואל אם יש לחוש לדבריו או אם נאמר כיון שנתן הגט בלא תנאי ויש חשש איסור בלקיחת הוא הקדושין דקא עבר על גזרת רבנן דאמרי שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ואפי' בנדון זה ליבם למיחש מ"מ פשי' דלא פלוג רבנן ע"כ תורף השאלה:

357

שנ״חתשובה

358

שנ״טנראה שדין זה תלוי בהא דתנן במסכת גיטין פ' השולח המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר כו' וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל אמר רב יוסף והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולה אי אמר הכי מצי מקלקלה ואי לא לא מצי כו' ע"כ וכן הלכת' ע"כ וכ"כ בנו הטור א"ה סי' י' וז"ל ודוקא שאמר לה משו' ש"ר או משום איילונית או נדרנית אני מוציאך וכפל דבריו לומר אלמלא הש"ר כו' לא הייתי מוציאך כו' עד אבל לא כפל דבריו יכול להחזירה והרמ"ה ז"ל כתב שאפילו לא כפל דבריו אינו יכול להחזירה וא"א כתב כסברא ראשונה ע"כ גם רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"א פסק סתם כהרא"ש וכ' וז"ל דאי לא כפליה לתנאיה כשגלה דעתו אלא שאמ' משום ש"ר כו' עד ולא יותר וכ"ש אם לא אמר כלום הרי זה יחזיר כי לא חיישינן אפי' ללעז ע"כ והמ"מ ז"ל פ"ו מה' גרושין כתב שהרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו לפסו' כלישנא קמא דדוקא אי אמר לה משום ש"ר לא יחזיר דחיישינן לקלקולה הא לא אמר לה כלום ליכא למיחש ומדברי הרי"ף כן נראה א"כ בנ"ד כפי כל הני רבוותא נר' דליכא למיחש למידי כיון שלא היה מעיקרא תנאי שיחזירו טבע' הקדושין וגם הוא לא אמר בשעת נתינת הגט מש"ה נתפייסתי לתת גם מפני שנתנו לי כ"ז דאי הוא אמר הכי אז ודאי היה ראוי להחמיר כסברת הרמ"ה דלא בעי כפליה לתנאיה כנ"ל אבל השתא דליכא אמיר' כלל ליכא למיחש למידי כן נר' לי לכאורה אלא שעמדו לפני דברי הרמב"ם ז"ל שכת' המוציא את אשתו משום ש"ר כו' אומרים לו הודיע שמפני זה אתה מוציאה כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעול' ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה לעולם גזרה שמא תנש' לאחר ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרש ונמצא כמגרש ע"ת ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע עד וכן המוציא את אשתו משום איילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש הרי זה לא יחזיר לעולם כו' עד ואלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרש ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים ע"כ: משמע מדבריו שפוסק כלישנא בתרא וללישנא בתר' אפי' לא אמר כלום לא יחזיר וכך פרש"י בגמ' אמר רבי אמר ר' יוסי בר מיומי אמר רב נחמן צריך שאמר הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך כו' עד מ"ט קסבר משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ופירש"י צריך שיאמר כו' תקנו חכמים למוציאה שיאמר לה כן ומיהו בין אמר בין לא אמר לא יחזיר הרי דללישנא קמא בין אמר בין לא אמר לא יחזיר ועם כל זה כת' הרמב"ם דטעם משום קלקולה שיאמר אלו הייתי יודע כו' א"כ כפי דעת הרמב"ם ז"ל משמע שאפי' על הסתם איכא למיחש ואפשר היה לו' כפי הדין אחר שנר' שדבריו דברי יחיד הם שלא היה צריך לחוש ומה גם עתה שנר' שאפי' ללישנא קמא דלא חיישינן לקלקול' אלא כשאמר משו' ש"ר אני מוציא' וכשאמר לה כן חיישינן א"ה כתב הרב מ"מ שקלקול זה כי הרבה מן המפרשים שאינו קלקול גמור שכיון שלא התנו ממש אינו יכול לקלקלה אלא חשש לעז בעלמ' הוא וכן עיקר ואם כן אפי' לא היה הרמב"ם יחיד כיון שרוב היו מסכימים שאין לחוש אלא כשאמר לה בפי' הוי ספק דרבנן והיה אפשר להלך לקולא כ"ש השת' דאיכא תרתי דהרמב"ם יחיד בסברתו ולא עוד אלא אפי' להחמיר אינו אלא לעז בעלמא אבל ראיתי מ"ש רי"ו ז"ל וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בהלכות גירושין פי' לא הזכיר כלל כפליה לתנאיה גם נראה מדבריו שהגט בטל ובניה ממזרים כו' עד אבל תמהתי על מה שכ' ובניה ממזרים עכ"ל: וא"כ אני אומר שאפילו שהרמב"ם ז"ל יחיד בסב' זו מי הוא זה יערב אל לבו להורות לכתחלה נגד סברת הרמב"ם ובחשש ממזרות חלילה ועוד ראיתי בדברי המ"מ ז"ל שיש דברים שצריך לפר' ויש דברים שסתמן כפירושן כמו רואה דם מחמת תשמיש שבהא סתמו כפירושו וא"כ היה צריך להכנס בחלוק זה בנ"ד להי דמי אי לדברים שסתמן כפירושן כיון שכבר נמסר הכל בידו או דלמ' א"ל אנן סהדי דאיהו נמי לא היה רוצ' אלא במה שהיה שלו אבל טבעת הקדושין שמן הדין הגמור שלח ועוד דאיכא חשש איסור בדבר לא היה מניח ליתן הגט בשביל זה אבל מי ישקול בפלס אלו החילוקים על כן נראה בעיני שלא לכוף כלל לארוס לתת הטבעת רק להוד' שידע שגז' הוא בידו ושהוא רש' מכא' ואיל' הרשו' בידו ליתנו או שלא ליתנו כנ"ל בע"ז לשאלה ששאלה ממני מענין שנותנים קרובי הארוס אם חוזרים אם לאו אם יש חילוק בין אירו' לנישואין פשיטא ופשיט' שיש חילוק שכל אלו הדברים הולכי' אחר אמדן דעת ומ"ה אמרו הכי שכשנתבטלו האירוסין שהסבלו' חוזרים לפי שאמדו דעת הארוס שלא נתן אלא ע"מ לכונסה גם חלקו בין דברים העשוים ליבלות לדברים שאינ' עשוים ליבלות ובין מאכל ומשתה וחילוקים שנאמרו כ"ז הולך לדרך אחד וגם אלו המתנות פשיט' שאין לך אומדן דעת גדול מזה שכמו שהארוס אינו נותן אלא על מנת שישאנה כך הקרובים דיציבא בארע' כו': וראיתי תשובה להרב הגדול כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל על מתנו' שנותנים אם הכלה ואביה לחתן בשעת אירוסין או נישואין ואחר הנישואין מתה הכלה אם חוזרים אותם המתנות כלם או חציים ופעם כתב בפשיטות דפשיט' שאינם חוזרים וכנר' מדבריו שהיו חולקים עליו והוצרך להאריך לקיים הדין שפסק והפליג להאריך הרבה וכונת הכל מה שאמרתי כלל הדברים שדווקא בנשואין הוא שאינם חוזרים אבל כאשר נתבטלו האירוסין הכל כדרך מה שחוזרים לחתן וכן נר' המנהג בשאלוניקי ופשוט הוא ראיתיך כותב יורה דעה ודעתי שטעות סופר הוא שאינו אלא בא"ה על הענין הג' שאמרו לך משמי שאמרתי שהטבעת תשאר לארוס' ויפרע דמיה יפה אמרת שחלילה וחס יצא מפי דבר כזה ואיני זוכר ישאל לי אדם בדבר ובעונות עמי הארץ אינם מבחינים בין שחור ללבן ומשוים הדברים הרחוקים כל זה כתבתי ולשם שמים נתכוונתי כאשר ה' יודע כי אין לי פנאי וגם ידי כבדה עלי ויום אחד אח' שיצאתי מן הישיבה נתן כתבך ולא היה לי פנאי להעתיק' כראוי לכן אני מחל' פניך שאם יכשר בעיניך דברי אלה תעתיק אותם ותשלח לי ההעתק' או תחזור לי כתבי זה ואת שלו' כנפשך ונפש דורש ומבקש טוב לכל יראי ה' וחושבי שמו:

359

ש״סשאלה יורנו מורנו ורבינו ראובן שעשה שליח הולכה להוליך גט לארו' וכתב בשטר השליחות ככה בתחלה תקח ממנה כמה דברים שיש לי בידה ולפי שארוסתו היתה דרה עם זקנתה בביתו אמר עוד ותוציא הזקנה מהבית ותסגור הדלת ותק' המפתח בידך ואחר שתעשה כל הדברים הללו תתן גט כשר ועשה השליח כך וגירשה אבל אחר עבור יום או יומים אחר נתינת הגט פתחו השכנים הבית ונשתמשו בו אחרים וגם הזקנה היתה נכנסת ויוצאה בבית ומשתמשת בקצת דברים אם נאמר בזה שעבר השליח על דעת משלחו והגט בטל ועוד באומרו ותוציא הזקנה מהבית נראה שהיה מקפיד על רגל הזקנה ובאומרו ותסגור הדלת ותקח המפתח בידך נראה שהיה מקפיד שיהיה הבית סגור וכונתו למנוע רגל כל אדם ושיהיה המפתח ביד השליח עד שימסרנה בידו או ביד באי כחו והואיל ולא עשה כן ועבר השליח על דעת המשלח הגט בטל. ועוד שבכלל מה שצוה המשלח לשליח שיעש' קוד' שיתן לה הגט אמר ג"כ שתכתוב הזקנ' ואבי הארוסה שט' מחילה שאין לה' על הארוסה שום תביעה לא מצד הבית ולא מצד דבר אחר משמע מדבריו שהיתה כונתו למנוע רגל הזקנה מהבית שלא תהיה מחזקת בו ע"י כניסתה לשם הואיל ולא עשה כן השליח הגט בטל או נאמר שמה שהקפיד המשלח על סגיר' הדלת היה דעתו על שעת נתינת הגט או יום נתינתו והואיל ועמד הבית סגור יום או יומים דיו והגט כשר:

360

שס״אעוד שאלה ר' יבם אשת אחיו ומת אבי היבמה במ"ה בחייה והניח ירושה גדולה לבנותיו כי לא היו לו בנים כי אם שתי בנות היבמה הנז' ואחותה וקודם בא הירושה לידן מתה היבמה בלא בנים אם יירש היבם את יבמתו אשר כנס ואפי' לא הגיע הירושה בחיי אשתו לידה או אם יש צד חלוקה עם אחות היבמה דע"כ לא התנו תנאי כתובה עם היורשים לחצי לשליש ולרב' כי אם בנדוניא אבל בנכסי מלוג דלא שכיחי תשאר הדבר בד"ת שהבעל יורש את אשתו או דילמא אין לחלק על הכל יורנו מורינו ואור עינינו בארוכה כי באור תורתו נר' אור ושכר אדוננו כפול ומכופל מן השמים:

361

שס״בתשובה

362

שס״געל השאלה הא' מענין הגט נר' בעיני כי הדבר פשוט מאד שהבחורה מגורש' גמורה והיא מותרת לינשא לכל מי שתרצה בתנאי נעשו כל הדברים אות באות כמו שצוה הארוס לעשות קודם נתינת הגט דאע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא על ההיא דתנן בפ' כל הגט א"ל טול לי הימנה חפץ והב להגיטה כו' דאמ"ד דאפי' אמר לו הב לה גיטה וטול ממנה חפץ דבעי ליטול ממנה החפץ תחלה ומדמו לה לההיא דכתוב' דהב זוזי ושקיל שטרא דאמר' דבעי למשקל שטרא משום דא"ל לתקוני שדרתיך כו' ואיכא מ"ד דלא דמי דשאני גיטא מזוזי מ"מ בנ"ד פשי' דקפיד לכ"ע היה השליח צריך לסדר ולקיים כל מה שצוה הארוס וליתן הגט אח"כ כיון דקפיד כ"כ ואחר שתעשה כל הדברים הללו תתן לה גט כשר פשי' לכ"ע שאם שינה השליח בכל שהוא שאין כאן גט אמנם אם יראה בפי' שעשה השליח כל הדברי' כסדר ולקח שטר מחילה כו' כנר' בשאלה ואחר הכל נתן לה גט פשיטא שהיא מגורשת שאין לנו ליקח רק היוצא מפיו ואעפ"י דלד' האומרים שאפי' אמר הב גיטא ושקל חפץ צריך שיקח החפץ תחילה ואי עביד איפכא אינה מגורשת גמור' מ"מ היינו דוקא התם דרגילי אינשי להקפיד בהכי ולפעמים לא דייקי בלשונם ואי"ל שכך פי' הדברים שיקח החפץ תחלה ואח"כ יתן הגט אעפ"י שלא אמרם בזה האופן אבל אחר שחל הגט ודאי כאשר נעשה הכל כמו שצוה המגרש אם אח"כ נכנסה הזקנה לא מפני זה תבטל הגט למפרע דא"כ אתה אומר גם שתנשא הבחורה בהתר אם נכנס' הזקנה בבית או תשתמש ממנה תצא זאת מבעלה ח"ו אלא כיון שנעשה הכל כתקנו ונמצאת הבחורה שעה א' מגורשת גמורה שוב לא אכפת לן וזנ"ל פשוט יותר מביעתא בכותחא כיון דלא אמר ע"מ כו' כבר נעשה כל מה שהיה צריך לשיחול הגט וכיון שחל שוב ליכא פסול כלל ועיקר ולענין השאלה הב' אשיב בקצרה נר' שהיא א' כשת' א' אם נאמר שכיון שלא בא הירושה ליד האשה ולא ליד בעלה עד שמתה נר' שאין נכסים אלו נקראים מוחזק אלא ראוי והבעל אינו יורש בראוי כבמוחזק ואת"ל שהבעל יורש בנכסים אם יש להם דין נכסי צ"ב ולא ירש כי אם החצי כמו הנדוניא או דלמא דוקא נדוניא שכשקבל הבעל היה בתנאי כך יחלוק הבעל אבל אלו הכל לבעל ואני אומר כי לדעתי שניהם דבר ברור שהדין עם הבעל ולענין בכור כתבתי קרוב לזה ומשם יש ללמוד אבל שלא להאריך אני אומד כי מתוך דברי הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות אישות נר' כן כמו שאמרתי שכתב וז"ל הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירו' משתצא מרשות האב כו' עד אעפ"י שהכתובה עדיין בבית אביה בעלה יורשה ע"כ משמע בהדיא שאעפ"י שעדיין לא זכה הבעל והיה בדר' והנכסים בבית האב כיון שהיו כבר שלה זכה הבעל בהם ולא מקרי ראוי אלא מוחזק: עוד יש לדקדק כן מדברי הריב"ה בא"ה סי' ן' ז"ל האיש יורש את אשתו שמתה בחייו משנמסרה לו או ליד שלוחו כדפ' לעיל ויורש כל נכסיה בין מנ"מ בין בנכסי צ"ב בד"א במוחזק לה אבל בראוי לה כגון ירושה שראוייה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה לירש ע"כ הרי שלא קרא ראויה אלא מטעם שמתה האשה קודם המוריש האמת המוריש קודם האשה היורשת אעפ"י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה הוו נכסים אלו מוחזקים מקרו לא ראוים וא"כ נמצא שזכינו לדין שזכה הבעל מחמת האשה כיון שבשעה שמת המוריש היתה האשה בחיים תיכף זכתה בנכסים ההם וכיון שמתה בעלה יורש אותה ולחלק הב' אם נאמר שיחלקו יורשי האשה עם הבעל כדין הנדוניא נר' שגם זה פשוט הוא שדוקא נדוניא שמכנסת אשה לבעלה בתנאי כו' כמ"ש בשטר התנאי או אפי' אם אינו כתובה אם ידוע המנהג ביניהם יש לנהוג להם כמנהגם הפשוט אבל בנכסי מלוג שאין בו מנהג ולא תנאי הבעל יורש את הכל וזנ"ל פשוט הטעם שכמה הרפקתי עדו עד שנתקיים דין זה אפי' בתנאי אם מועיל אם לא כ"ש בדבר שאין בו מנהג ולא תנאי: וגדולה מזו כתב הר"ן בתשו' מ"ו נר' דשומרת יבם שמתה היבם יורש הכל נדוניא כתו' ותו' לפי שהבעל הוא שהתנה שאם תמות היא בחייו יחזיר כו' אבל יבם שלא התנה יורש הכל ומעתה אני אומר שהדברים ק"ו ומה יבם דאתי מכח אחיו ואחיו לא היה יורש אלא החצי היבם הבא מכחו יורש הכל מטעמא שהוא לא התנה בנ"ד כ"ש שיש לנו לומר בנכסי צ"ב שהתנה התנה בנכסי מלוג שלא התנה לא התנה ואע"פי שנר' היה חולק על הר"ן גדול בדורו אנו לו יש לנו לשמוע כי הוא רב מובהק אצלנו וכ"ש חלוקה בשומרת יבם פליג ההוא גברא רבה אבל בנ"ד כ"ע מודו ומעולם לא שמענו השבת נ"מ כלל ועל כן אני אומר שזכה הבעל בירושה בכל:

363

שס״דבפנינו ב"ד ק"ק יע"ש פורטוגיויש יע"א בא ה"ר אהרן בן זאמירו יצ"ו ואמר שיש כמו ו' חדשים שעבר דרך שער ביתו של היקר ומעו' כה"ר יעקב ן' זאמירו אחיו נ"ע והיה מביא בידו טישטמיל אחד עם פירות וקרא לרחל בתו של ר' יעקב הנז' ואמר לה קחי הטישטמיל הזה עם הפירות שבו ושהיא לקחה הטישטמיל הנז' עם הפי' ואחר שלקחה הטישטמיל הנז' עם הפי' ואמר לה ה"ר אהרן הנז' דעי שאני נותנו לך בתו' קדוש' ושהיא לקחה הטישטימיל הנז' עם הפירות ועלתה לבית' כל הכתוב למעלה שמענו מפי ר' אהרן הנז' גם בפנינו ב"ד הנ"ל בא ה"ר יוסף די אוילה יצ"ו והעיד בת"ע בואם לא יגיד ואמר שיום אחד בבואו עם ה"ר אהרן הנז' משער הנהר ובידו של ה"ר אהרן הנז' טישטימיל עם פירות וה"ר אהרן קרא לרחל בת ה"ר יעקב הנז' ואמר לה קחי הטישיטמיל הזה עם הפירות ושרחל לקחה הטישטאמיל הנזכר עם הפירות מיד ה"ר אהרן הנזכר ואחר שלקחה הטישטימיל הנז' עם הפירות שאמר לה דעי שאני נותנו ליך בתורת קדו' ואח"כ עלתה רחל הנז' לביתה עם הטישטימיל הנז' והפירות ועוד אמר ר"י הנז' שבשעה שנתן ר' אהרן הנז' הטישטימיל הנז' עם הפירות ביד רחל הנז' שהיו שם ר"י נאוארו יצ"ו ור' מנחם קטן ורבי יוסף ארדיטי תושב קושטאנדינא כל הכתוב למעלה העיד ר"י די אוילה הנז' בפנינו גם בפנינו ב"ד הנז' בא ר' יוסף נאוארו הנז' והעיד בת"ע בואם לא יגיד ואמר שיום א' בהיות הבוקר בבואו משער הנה' עם ר' אהרן ור"י די אוילה ור"מ קטן ועם ר"י ארדיטי הנז' תושב קושטאנטינה בעבר' דרך שער ביתו של ר"י ן' זאמירו הנז' נ"ע ובידו של ר' אהרן הנז' טישטימיל עם פירות ושקרא לרחל בתו של ר' יעקב אחיו הנז' ואמר לה קחי הטישטימיל הזה הנז' עם הפירות ותני אותו לאמך ושרחל הנז' לקחה הטישטימיל הנז' עם הפירות הנז' מיד ר' אהרן הנז' ואחר שלקחה אותו אמר לה ר"א הנז' דעי שאני נותנו לך בתורת קדוש' ורחל הנז' עלתה לביתה עם הטישטימיל הנז' והפירות כל זה העיד ר' יוסף נאוארו הנז' בפנינו כל הכתוב לעיל שמענו מפי ר' אהרן הנז' ומפי ר"י די אוילה הנז' ומפי ר"י נאוארו הנז' על כל הנ"ל כתבנו וחתמנו פה שמותינו בא' בשבת כ"ז יום לחדש סיון ש' השל"א ליצירה פה אנדרינופלי והכל שריר ובריר וקים אברהם בכהר"ר משה שאברייגן דיין משה אבודרה יעקב חביב:

364

שס״הידוע לכל כי רוב הפו' רובא דרובא הסכימו דבקד' ידים מוכיחות בעינן ומעוט' דמיעוט' הם הסוברים דחיישינן מפני חומר הקדו' להצריכה גט והיינו כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דבהאי לישנא ידעינן המתק' אבל אין אנו יודעים מי הוא המקדש ואני אעפ"י שמעולם נטיתי להחמיר מ"מ היכא דאיכא ריעותא אחרינא אין ראוי להחמיר ובנ"ד כפי הכתובה איכא תרתי ריעותא אחריני מלבד דליכא ידים מוכיחות שהרי כ"ע אמרי דלא אמר לי ועוד שמאמר המקדש היה אחר מתנת פירות וכ' הרמב"ם פ"ה מה"א דכל שתיקה דאחר מ"מ אינה מועלת עוד רעותא אחרינא דאיכא קצת הכחשה בין עד לעד שהא' לא אמר רק קחי כו' לא שתתן לאם והשני אמר תני אותו לאמך ובודאי דאין בעדות זה שום חשש ומטעם אלו העדויות ודאי אשה זו מותרת להנשא למי שתרצה אבל אח"כ הראו לי עדות אחר מקובל בנ"ד של הח' הש' כמה"ר גדליא חיון נר"ו וז"ל העדות מר"י ארדיט ור' מנחם שאמר לה טולי טישטימיל זה מידי בתורת קיד' לי ע"כ ועוד אמרו אלו העדים שהעדים הא' היו באים אחריהם ועתה יש כאן קצת עיון אם יעלו אלו הק' אם לא שלכאורה נר' שגם כאן איכא רווחא מי הוא המקדש אבל ליכא הוכחה מי היא המתקדשת שאיפשר לומר שבחורה זו הויא שליח לקבל קדו' לאחרת עוד שכפי הנראה אלו העדים ארבעתם היו בזמן א' ונמצאו מכחישים אלו לאלו שהא' לא הזכירו לי ואלו אמרו שאמר לי וא"כ הוי אפשר לו' דהוי כב' אומ' נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה והיה אפשר לומר שאם נשאת לא' מעידיה לא תצא או אפשר לו' דשאני הכא דאי"ל שאינם מכחישים אלו לאלו שהא' שמעו תיבת לי מה שלא שמעו האחרים ובב' אומרים לא נתקדשה היינו שאו' שבאותה שעה היו עומדים שם וידענו ודאי שלא נתקדשה אמנם כאן אינם אומרים ידענו שלא אמר לי ולכך אפשר לו' דכאן יש להחמיר יותר ומ"מ יש הכחשה אחרת מבוארת והיא שאלו או' שאחר שנתן הטישטימיל עם הפירות אמר לה לשון הקדו' ואלו או' שבשעה שאמר לה לשון הקדו' עדיין לא נתן לה הטישטימיל וגם בזה היה אפשר לו' שאינם מכחישים שאפשר שיוסף ארדיט ומנחם קטן היו לפנים ואח"כ אחריהם העדי' יוסף נאבארו ויוסף די אויל' ואפשר שדבר דבריו המקדש שתי פעמי' ואעפ"י שכפי דברי ב"ד אנדרינופלי המקדש עצמו לא אמר זה אדרבא אמר כדברי אותם שדבריו היו אחר נתינת הטי' ידוע שכפי הדין דבריו לא מעלים ולא מורידים שאם יש כאן עדים שאומרים שר' קדש את לאה אפי' ששניהם רצו המקדש והמתקדשת אומרים שלא היו ד"מ היא מקו' אלא שמ"מ היה צריך חקירה גדולה לאלו העדים ואיומים גדולים כי הלב או' שעדי שקר הם אבל מה נעשה כי אלו הדברי' לא נתנו לדון באומד הדעת ולכן אני אומר שעם היות בעונותי אין דעתי צלולה וספרי' אין אתי כרצוני גם פנאי אין לי מ"מ נר' בעיני דא"א להתיר אשה זו בלי גט והטע' כי הנה כתב רבינו ישעיה האחרון ז"ל ז"ל העידו עדי' על דבר ברור ואמרו באותו מעמד היינו עמה' ועם האשה ולא נתקדשה כמו שאתם אומרים הרי היא ספק א"א ואף אם נשאת תצא ואע"פ שהיתה בחזקת פנויה אין חזקה מועלת לה במקום שיש ב' כתי עדים שהוא ספק תורה ע"כ עוד ראיתי בדברי מורי כמה"רר לוי בן חביב ז"ל מעשה א' מקדושין וכתב שהעידו העדים שאמר פ' לפלונית בחיי שתקח זה הדינר בקדושין לי ולקחה אותו והלכה לה וכתב שם ז"ל וכי היכי דהיכ' דאמר מקודשת לי אפילו שאמ' אמי משמע מלשונו ועם היות אין לשון נקשר יפה עם כל זה אין במשמעו פירוש אחר אבל החסרון שנר' שיש בזה הלשון הוא מצד דלא מוכח מיניה שפיר לאיזו אשה מקדש כו' עד דהא קי"ל בקדושין פ' האיש מקדש דאשה יעשה שליח לחברתה ואפי' במקום צרה כו' עד ועכ"ז נר' לי דאין כח לפטור האשה בלי גט בשום פנים דכיון שהתחיל לדבר עמה שתקח הדינר ההוא בקדושין ולא פירש אשה אחרת יד מוכיח הוא דלא הוא מקדש אחרת ולעצמה הם כו' עד אבל כאן שדבר עמה תקחי זה הדינר כו' משמע שהיא המקודשת וכשאמ' בסוף דבריו לי משמע שלעצמו היה מקדש ואם כן האשה זו צריכה גט מעיקר דינא ולא מתור' חומרא והאריך בזה ולבסוף כתב ז"ל והכי נמי איכא הוכחא שלא נמצא בעולם שבחורה בתולה תעשה שליח קבלת קדושין לאשה אחרת ובשלמא לה ולאחרת היה אפשר אבל שתקבל לאחרת ולא לעצמה לא יעלה על לב כפי נשי הדור ע"כ עוד שם שבידו היתה תשו' על מי שקדש אשה ואמר לה הא לך כסף לקדושין עד ולמעש' לא פטרוה בלא גט כ"ש המוכרח לנו להורות כיון שאמר לי ע"כ נרא' בעיני כי נ"ד עדיף טובא מההיא ובודאי שהוא קרא לבת אחיו יתומה לא יעלה בדעתה הית' היא שליח לקדושי אחרת פשיטא ופשיטא שאין הדעת סובלת זה וא"כ נר' מן הדין אשה זו מקודשת כיון שאמר לי וגם שאמר טולי מורה ומוכח כאלו מדבר עמה באהבה לא היה מקום לספק רק אם היה אפשר שיש כאן שתי כתי עדים וכבר אמרתי שאפי' שהיו שתי כתי עדים היתה ספק תורה וכמו שכתבנו למעלה בשם רבינו ישעיה ועוד שכפי האמת אפשר לומר דלא הוו שתי כתי עדים כנ"ל ועם שהעדים ההם אחד מכחיש לחברו שא' אמר שאמר לה המקדש תני לאמך והראשון אמר שאמר לה תקחי טישטימיל זה עם הפירות ולא אמר לה תני לאמך נמצא שכל א' מאלה הוי כעד בפני עצמו והללו שביארו ואמרו שאמר לי שניהם כא' שוים לדבר א' והוה ליה תרי לגבי חד וא"כ נר' בעיני ודאי דא"א להתירה לאחר בלא גט ואפי' אם נשאת לאחר תצא הנלע"ד כתבתי בקצור כי אלצוני לחוות דעתי והוי אפרושי איסור' על כן זחלתי ואירא להעלים עיני מזה כי לדעתי היה צריך חקירה גדול' ונפלאה לאלו העדי' ומ"מ הקולר תלוי על צואריה' וה' ידריכנו בדר' אמת ואמונה:

365

שס״והחכם השלם דבק מאח לי כה"ר אהרן נר"ו אחרי דריש' שלומך באתי בשורותי אלה גם כי ידעתי כי ישלך עלי קצת תרעומ' כי לא ראית תשו' ממני אמנם כבר ידעת היותי טרוד בכמה מיני טרדות ואינו בא מידי לעשות כרצוני אך עתה נפנתי קצת להשיבך את אשר נר' בעיני על דין האשה האנושה הזאת אשר האנשים הביאו אליה את כל הרעה הזאת לבלתי שמוע אל התורה כי זה לי כמה ימים קודם זה גליתי אזניהם להודיעם כי הית' קשורה ואסורה למשודכתה כי בעונות שועלים מחבלים כרם ה' להורות כי הם ואפס זולתם אינם חוששים כלל להכשיל את העם ועתה כאשר נתחדש שרצו להשיאה ונודע אלינו גלינו אזניהם לאפרושי מאיסורה יגענו ולא הונח לנו ה' יפרע מהם. ומעתה הנני בא להשיבך מלין על הקונדריש ששלחת אלי ולא אאריך רק בקצור מופלג כי ראיתי סוד המעשה כאשר כתבת העד הראשון הגיד שאמרו לו לחתום גט שהיה נותן פ' ושהוא גט על תנאי כו' ושהיו מפצירים בבחור שלא היה רוצה לגרש עד שהמתיקו הדבר בפיו וכי ארוסתו היא רק שאם לא יבא כו' נר' בודאי שהמתיקו הדברים בפיו כהלכתם אח"כ קראו לסופר א' כו' בא אלי העד הב' והעיד שכשמוע הבחור פור נומברי די קיטאמינטוש קומפלידוש השיב נון קומפרידוש שינו פור דוש אניוש ואמר לו החכם עתה צריך שתאמר כו' ואחר מסירת הגט נעשה לך שטר התנאי כמנהג ע"כ לפי עדות העד הזה הגט לא היה גט רק אחר ב' שנים אפי' לא הזכיר תנאי שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ' המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע כו' עד וזה אינו צריך לכפול תנאו ולא לשאר משפטי תנאים שביארנו כיצד האומר לאשתו הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום אינה מגורשת אלא לאחר ל' יום ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך ל' אינה מגורשת ע"כ א"כ זה אמר נו קומפרידוש שינו פור דוש אניוש אין זה צריך תנאי אלא קביעות זמן ולא נשאל דבר זה במה שאמר לשם גרושים גמורין כי בהגיע הזמן הוו גרושין גמורים וקודם זה תלוי ברצונו ואלה דברים ברורים וא"כ אפי' שלא אמר כן משעת מסירת הגט כיון שלא זזו משם עד שנגמר הדבר אפי' נתנו סתם על דעת כן נתן אפי' לא אמרו לו דבר כ"ש שמה שלא אמר בפי' היה בשביל שאמר לו הח' כן צריך שתאמר אח"כ כו' דפשיטא ופשיטא דה"ל כאלו אמר כן בפי' בשעת מסירה שהרי האיש אינו מגרש אלא ברצונו ואין לך אונס גדול מזה שאומר לו הח' שכך צריך והוא חשב שכן הוא האמ' והוא שקר גמור שאינו צריך ואפי' בממון הקל כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הרי"בה ח"מ סוף סי' ר"ח וז"ל כתב הרמב"ם דיין שעש' וחייב שבועה למי שאינו חייב ועשה זה פשר' עם ב"ד כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בר שבועה אע"פי שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול אלא כדי ליפטר מן השבועה שחייבו זה הטועה וכל קנין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה ע"כ וא"כ כ"ש בערוה החמורה שיש לנו לומר כן. עוד העיד פל' שהיה הגט שאם לא יבא כו'. עוד העיד ה"ר משה אלף כו' והח' דחק לו באצבע ואמר דע שהגט הזה שאנו כותבין גט פטורין לגמרי הוא העבודה שאלו היה בידי היה ראוי להחרים ולנדות למי שנמצא בנתינת גט זה שאלו הדברים מראים שהמסדר היה המגרש לא הארוס אוי לאזנים שכך שומעות בענין גט שכמה חומרות החמירו ראשונים ואחרונים ואלו היו עושים חוכא ואטלולא וקרוב היה לומר שגט הנתן ע"י אלו אפי' גט פסול לא הוי אלא חרס הנשבר הלא תראה מ"ש חז"ל במשנה המוצי' את אשתו משום נדר לא יחזיר ואמרינן בגמ' דקסבר רב נחמן טעמא דמתני' משום קלקולא שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אלו הייתי יודע שהדברים בדאים או שהנדר יש לו הפרה אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך וכן אמרתי בשעת גרושין שמפני כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו הדברים בדאים ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרים לפיכ' צריך לומר לו קודם גרושין הוי יודע שלא תחזירנה עולמי' כו' שאז גלה שלא היתה חביבה עליו הרי אתה רואה שאפי' שלא היה שם תנאי אלא שהוא מעצמו אמר שמשו' נדר היה מגרש' אם לא מפני שאינו יכול להחזירה וצריך ג"כ שיאמרו לו הא לאו הכי מצי לקלקלה אח"כ ויהיו בניה מן השני ממזרים מפני שאומר שהיה בדעתו להחזירה ואע"ג שכתב הרב המ"מ שהרבה מן המפרשי' אמרו שקלקול זה לא הוי קלקול גמור אלא לעז מ"מ נר' שיש מפרשים שהוא קלקול גמור וכן נר' מפרש"י ז"ל ואפי' את"ל דלא הוי אלא קלקול היינו התם שהוא מעצמו אמ' הכי ולא אמרו לו דבר וגם לא גלה שהיה בדעתי להחזירה אבל אם היה בנושא כזה שהיו אומרים לו כשתמצא הדברים בדאים תוכל להחזירה לכ"ע הוו ודאי ממזרים והגנו בטל והנה שפירש"י סתם שכשיודע שאינו יכול להחזירה גלה שלא היתה חביבה כו'. ובנ"ד הדברים בהפך ממש שגלה דעתו ומעשיו שלא היה חפץ בגרושין והם קיימו דבריו והוא העני ע"ד כן נתן גט וכן בשעת מסירה חזר ואמר כו' וחזרו והטעוהו ואמר כן צריך שתאמר עתה כו' היש מודעא גדולה מזו והוא כבר פירש דבריו כל הצורך ולא היה הוא המגרש רק הח' וכבר פירש עוד שאין דברי גרושין גמורין ולא הרי את מותרת לכל אדם סותר דברי הארוס כי כל זה אמת לכשיחול הגט אבל אח"כ לא חל ונתבטל מכל זה נר' שאשה זו קשורה לארוס ה"ר דוד פורמון כ"ש בהצטרף סברת הפוסקים שהם מן הגדולים שאין צריך תנאי כפול כו' וכמו שכתב הרב המגיד משנה פ"ו מהלכות קדושין והנה ראיתיך כתבת וז"ל ואפי' לדברי האומרים דלא בעינן תנאי כפול אלא בגט משום חומרא והויא מגורשת ואינה מגורשת מ"מ נר' לי דאם נשאת לא תצא דומיא דההיא דפ"ב דכתובות תנו רבנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ופסקו פוסקים דהכי הלכתא ואע"ג דלא דמי להתם התם איכא טעמא משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא כמו שכתבו התוס' שם אבל הכא לא שייכא למי' הכא מ"מ איכא טעמא אחריתי שכיון שאמר לו הח' עתה צריך שתאמר כן שיהיה גט פטורין והוא כן עשה אע"פ שהטעוהו לומר שאח"כ יועיל התנאי אין בכך כלום ואין לו על הח' אלא תרעומת ולא דמי לחלוץ לה שאין אתה מפסיד בדבר דהתם לא עקר זיקתו באותה חליצה ולהכי פסולה ודאית ע"כ לשונך אות באות גם אתה חולית בסנורים כי למה דרשת בעד החיים אל המתים והלא בשנים אמרו נתגרשה ושנים אמרו לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת לא' מעידיה לא תצא ובנ"ד אפי' נניח דהוי תרי ותרי דוקא נשאת לא' מעידיה אפי' בשנים אומרים מת כו' אם נשאת למי שאינו מעיד תצא וכאן הוי כמו כן שקודם שנשאת באו עדים שלא מת כו' וא"כ אי אפשר להנשא אלא או שהותרה קודם ביאת העדים האוסרי' אואם נשאת בדיעבד לא' מן העדים ואומרת בריא לי סוף דבר שאיני יודע מה לתבן את הבר ואין לעשות דמיונים להתיר אשת איש ח"ו לא זו הדרך אחר צדדת עצמך לצד אחר וכתבת מ"מ איכא טעמא כו' ולא דמי כו' האמת כי יפה אמרת דלא דמי אלא דעדיפא מינה דהתם כבר הודיעוהו שהיה עיקר הזיקה ולכך נתכוון אלא שהטעות היה מצד אחר שאמרו שאם ירצ' ליבם אח"כ היה יכול אבל בנ"ד אמרו ארוסתך היא כנז' בלשון העד הראשון ואפילו בעד האחרון שאומר שבשעת המסירה פירש לו הדברי' והוא השיב קומו מי דיזיש כו' ואמר כן צריך שתאמר עתה כאלו אמרו אינו מועיל זה אלא לפי שעה באמירה לבד אבל ארוסתך היא והרי שמתחלה ועד סוף לא כיון להתירה הוא אלא אחר ב' שנים והטעות היה בעצמו של דבר וכ"ש במה שכתבתי והוא האמת ובשלמא התם סותר מעשה החליצה למה שירצה א' כך לייבם אבל בנ"ד מחשבתו שמגרש אותה לאחר זמן אינו סותר מה שאמרו לו שצריך שיאמר עתה כי אמרו לו שיאמ' שנותן לה גט פטורין ויאמר הרי את מותרת לכל אדם ולא אמר מעכשיו אלא הרי את מותרת לזמן שאמרתי ואעפ"י שלא פי' הוה ליה כאלו פי' וכ"ש שאמרו לו שאח"כ יכתבו כו' וכן עשו עוד דהתם אומרים לה כך צריך שתעשה עתה דודאי כן הוא אע"פ שמה שאומרים שאח"כ אם ירצה לייבם יכול לייבם אינו אמת מ"מ אמת אמרו שצריך כו' דבלאו הכי לא סגי אבל בנ"ד אמרו לו שקר גמור שכן צריך ואינו צריך כי אפי' שהיה נותן לה בתנאי הוי גט ועוד אני אומר שאפילו לא היה עדיף או שוה כיון שכתב וכיוצא בדברים האלו פסולה אינו צריך שיהיה דומ' ממש אלא אפי' דומה קצת סגי ומי יכניס ראשו באלו הדברים חלילה ועוד דהתם איסור לאו ובנ"ד איסור כרת והבנים מהשני ממזרים מן התורה מה שאין כן התם כל זה כתבתי לפי שעה אבל לפי האמת אין אני צריך לכך כי מלבד זה כיון שיש חתימת ב"ד שהתנאי היה בגט וע"פ אותו תנאי נמסר אינם נאמנים לומר שעשו כן בטעות או כדי לפייס שהרי משנה שלימה שנינו העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כ"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים הרי שכשכתב ידם ניכרת אינם נאמנים ואפי' כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דנאמנים כשאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסין מחמת ממון אינם נאמנים ועתה מי יאמין שהיו ב"ד זה לא אנוסים מחמת ממון כו' אנשי גרים בארץ לא ידעו ולא יבינו קצוצי כנפים מה היו יכולים לעשות ובפרט אחר שנעשה ונגמר הדבר מה היה להם לעשות כי אם לגלות להם הדבר אלא שהיו דוחי' להם מיום בושה חרפה לשמוע דברים אלה כ"ש שאינם נאמנים אחר שחתימתם ניכרת:

366

שס״זשאלה לאה בת ראובן אחר מיתת אביה העליל עליה איש רע בליעל מכהני נקרא שמו פלוני ועמד זמן מה שהיה אומר שהיה לו שטר עדות בקיום ומעולם לא הוציאו וכשראה שלא היה יכול להוציא מחשבתו הרעה לפועל בא עליה בעקיפין וע"י א"ה הכריחה לקבל קדושין ואחיו הרע ממנו אמר שבע ברכות והוליכה לבית הטבילה אמה של הבחורה ובכח שופט הארץ הוכרחה ללכת לבית הרשע ונתייחדה עמו וכפי דברי אמה לא בא עליה ומ"מ אחר שבא מיד הבחורה להנצל וראה הארור שלא נתרצית לו הניחה ויצאה מביתו ואמה באה פה שאלוניקי לכך אם תהיה מותר' בלא גט והביאה קבלת עדות מב"ד שכלם העידו שנמצאו שם בעת הקדושין ושראו כלם כא' אנסה מהנאוף וע"כ סדרתי פסק וכתבתי שהיא מותר' בלא גט:

367

שס״חדע א' שהקמוה בעל כרחה ונתן לה קדושין ונשאר הטבעת בידה:

368

שס״טב' שהיה מאיים גם בע"כ ואח המקדש אמר כו':

369

ש״עג' שקבלה קדושין בעל כרחה

370

שע״אד ג"כ בעל כרחה הקימוה ומפי אחרים שהיה אומר להרוג אותה אח"כ להמית עצמו

371

שע״בה העיד שראה שהמקדש הביא לאם הבחורה לפני ערכאו' שתתן לו אשתו:

372

שע״גו מי שהעיד שע"י הנישגי"ף שהוציא הבחורה מבית הגוי

373

שע״דז כי ביום שבת קדש שהיה בבית הדיין והיה מאיים ליודים שהלכו לראות ושאמר שפזר י' אלפים לבנים

374

שע״הח מי שראה שהיה מאיים לבחורה וקמה ושאינו יודע אם קמה ברצונה

375

שע״וט מי שראה שאם הבחורה הטבילה לבתה

376

שע״זי שאיימה והלכה וקבלה קדושין

377

שע״חיא מעיד שראה שהיו לוקחים לבחורה אנשי הדין ותוגרמי' אחרי' להוליכ' לבית הבחו' והית' הולכת ובוכה וגם לאחיה היה מאיים עד שהוא היה אומר שיקח אותה עוד העיד שראה היה אומר לה בואי אעשה כמו שעשיתי פעם אחרת והשיבה איני מפוייס':

378

שע״טתשובה

379

ש״פגם כי ידוע כי קשה ענשן של עריות וע"כ אמרו רבותינו כי מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהיה לו עסק עמהם אך אמנם קנא קנאתי לשם ה' ועל בנות ישראל שלא תהיינה כהפקר והנה לפי דעתי לא נהיה כדבר הרע הזה בישראל להביא בת ישראל בעל כרחה ע"י א"ה וזה החלי לעשות גרסינן בריש מסכת קדושין תנינא האיש קונה ומקנה כו' עד ואי בעית אימא אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ תנא האשה נקני' דמדעתא אין שלא מדעתא לא והרמב"ם כתב פ"ד מהלכות אישות וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בע"כ הרי זו מקודשת סמ"ג כתב אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנאמר והלכה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה המקדש בע"כ אינה מקודשת האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ הרי זו מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת והגאונים תופסים עיקר דברי מר בר רב אשי הריב"ה א"ה סי' מ"ב אין האשה מתקדשת אלא לרצונה נתקדשה שלא לרצונה אינם קדושין הרי שכל הנביאים פה אחד הסכימו בזה שכל שהיו הקדושין בע"כ אין לחוש ואין לומר שמא נתרצה כיון שלא השליכה הטבעת מידה כמו שהיה אפשר שיטעה איזה תלמיד דזה מתוך דברי שאלת הרא"ש הביאה בנו הריב"ה וז"ל נשאל לא"א הרא"ש לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי ונתן בידה ה' פשיטין וכשנתן בידה א"ל הרי את מקודשת וכששמעה השליכה המעות ואמרה איני רוצה להתקדש ועדים מעידים כזה והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט ואולי יחשוב אדם שדוקא שהשליכה הא אם לא השליכה אע"פ שאמרה איני רוצה צריכה גט לא היא ודאי דאינה צריכ' ואפשר לומר דמעשה שהיה כך היה אבל בלאו הכי לא הוה לן למיחש כלל ועוד אפי' שהיינו אומרים דהתם דוקא שהשליכה הא לאו הכי איכא למיחש איכא למימר דהתם באו הפשיטים בידה ברצונה ואי לא השליכה יש לחוש קצת אבל בנ"ד דמעיקרא היתה אנוסה ליכא למיחש כלל ולכך כתבתי דברי הפוסקים שלא נזכר רמז מזה אלא כלם פה א' כתבו דכל שנתקדשה בע"כ לא הוי קדושין וכן מוכח כמו שכתבתי שהרי כתב אבל האיש שאנסוהו וקדש קדושיו קידו' ואונס דאשה דומיא דאונס דאיש שאינו אלא שעושין עמו בע"כ שיעשה ויקדש והא אמרו שקדושי האיש היו קדושין ובכה"ג לא הוו קדושין באשה ואפי' באיש איכא דפסקו דלא הוו קדושין כמ"ש בשם הגאונים וא"כ בנ"ד הקהל מקטנם ועד גדולם מעידים שהכל היה באונס גמור בע"כ מתחלה ועד סוף פשיטא לע"ד שאין כאן מקום לחוש כלל ומה שנר' כי יש מקום לעורר קצת מה שאמה הוליכה לבית הטבילה והטבילה דשמא ואולי אז נתרצית או שמא בא עליה ואין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעושה כלי גם בזה אני אומר אין לחוש וכבר בא מעשה במשומ' שאנס א"א ועמדה בביתו ימים רבים כו' כמ"ש בז' בחלק א' יע"ש מי שירצה וחתמתי שמי:

380

שפ״אשאלה מעשה שהיה כך היה בשנה שעברה באו אנשים מהבטאן ומחמת הקרח הנורא נאבד איש א' ועתה בא גוי א' בבית האסורים והיה מספר עם היהודים מענין הקור מהשנה הזאת שהיו אומרים שגדול היה תוקף החורף הזה מהחורף מהשנה שעברה והגוי אמר שגדול היה תוקף החורף מהשנה שעברה יותר מחורף הזה והראיה שהיה לו סימן במעשה שהי' בשנה שעבר שפגע בדרך יהודי שהיה מכיר אותו שהי' בן בושטאג'י מבושטאן א' שיש בשאלוניקי קרובה לבושטן הג"סיפ"ר שהיה קייאיה ושהיה מכיר בו ובאמו ובאביו שאביו היה בושטאנג"י מבושטן הנ"ל ומחמת הקרח הנורא נפטר האיש הנ"ל בדרך וגם החמור מאיש הנ"ל מת מקרח הנורא ומתוך הסימנין שנותן הגוי מהאיש הנ"ל נודע מאד שהוא בן האשה הנקראת גזילה שנאבד בשנה שעברה עתה ילמדנו רבינו נר ישראל אם עלתה ארוכה למכת העיגון מאשת האיש הנ"ל בעדות הגוי הנ"ל מל"ת ושכרו כפול מן השמים אנס"ו:

381

שפ״בתשובה

382

שפ״גלהיות אמת כי בעונות רבו מעשיות כאלו ואין צורך להאריך אלא אבא דרך קצרה כי יש לראות בענין זה שאע"פי שהלכה רווחת בישראל שמשיאין ע"פי עד אחד ואפילו ע"פי עבד וע"פי אשה ואפי' ע"פי גוי מל"ת ומ"מ נר' בנ"ד דאין כאן עדות שהרי צריך שיזכיר ויאמר פלוני בן פלוני ממקום פלוני או לפחות פלוני ממקום פלוני או פלוני בן פלוני וכאן אפי' שמו ליכא עוד כי לפי דעת הרי"ף והרמב"ם ס"ל דבעי למימר וקברתיו וכאן ליכא לכן יש לראות מאיזה טעם נתיר אשה זאת ונראה שעם כל זה אשה זאת מותרת להנשא אחר שנודע שבעל אשה היה אשת בושטאנג"י ואביו של זה היה בושטאנג"י מאותו בושטאן קרוב לבושטאן אגיספי'ר דעדיף טפי משמו ושם אביו ושם עירו וזה כי שמו ושם אביו אפשר יש הרבה כמותם מזה השם אבל בושטאנג"י היה קרוב לבושטן של פלוני הא ודאי דעדיף טפי ולטענה השני' דקבורה לא היתה לו בנ"ד כתב הר"ן בתשובה והביאה ב"י שכל שהגוי מכירו למת לבד סגי וכתב שהדבר זה פשוט מאד ואם כן אשה זאת שידע הגוי שבעלה של אשה זאת היה בושטאנג"י ואביו ג"כ והבושטן היה קרוב לבושטאן כו' ועוד בהצטרף בזה דברים אחרים אע"פי שאינו צריך כפי האמת שנודע היו באים בחיבה שלמה אנשים היה האיש הנז' רב' אחרים והשנים אחרים היו מלובשים בלבושים נאים והגינו המלבושים עליהם עם כל זה עמדו זמן הרבה בחלאי' אלא שזה העני מסבה שלא היה לו כ"כ מלבושים ונפגע בו הקור ונסתכן ומת גם ידענו שהיה באעל החמור וראו גם החמור מת כל אלו הם ראיות שהענין הוא אמת כמה שאמר הגוי ואשה זו מותרת להנשא:

383

שפ״דתשובת שאלה דין זה מאש' שטוענ' שבעלה ישען על ביתו ולא יעמוד נתחבטו בו ראשונים ואחרוני' הן לענין הדין הן בפי' הסוגיות במסכת נדרים ומסכת יבמות דלכאורה סותרי' הדדי וביישובן נחלקו ובעיני כי יגיעת בשר הוא להאריך להביא לשון הגמר' והפוסקים אחר שאין בדור הזה מי שיש בידו כח להכריע הצד הא' ואשר ראיתי כי הטוב והישר בעיני אלקים לנשאל על דין זה בז"הז להשיב שואלו דבר כפי אשר יורוהו מן השמים בלי להאריך בראיות אל' שלהפטר בלא כלום א"א וזה החלי בס"ד דין זה יש בו ב' חלוקות א' בהנחה אמיתית שהוא כן ודאי שאין לאיש גבורת אנשים שני כשמכחישין זה את זה הבעל והאש' וצריך לבאר הדין בשני החלוקות ותחלה נבאר היותר פשוט והיאאותה אשר אין הכחשה ביניהם ונר' שעם היות אמת שחלוקה זאת כפי האמת היה הדין נותן שכופין אותו להוציא וליתן כתובה לדעת רוב הפוסקים וכמ"ש ריצב"א בתשובה ימצאנה המעיין בתשובות בספר הרמב"ם בהלכות אישות ושם כתב גם כן וז"ל אחרי כתבי התשובה מצאתי כתוב בספר הישר כדברי וז"ל אומר אני דאשה שנשאת לא' ונשען על ביתו דלא עמד דתצא איהי ויתן לה כתובה מאחר שהוא גורם וברור לנו שהוא ובבעל תלוי ע"כ גם הרשב"א כתב בתשובה סי' תרצ"ג דברי ונראי' שכן ה"ה בפשי' יעו"ש עם כל זה נמצא בב"י תשובה להרשב"ץ ז"ל ועוד אפי' העיזה פניה בפניו אי נמי הודה מעצמו כן א"ה לא היה הדין לכופו לאלתר אי טעין איזיל ואבדוק נפשאי כו' עד או אם טען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות כו' עד וכיון שכן אם כפוהו קודם טענותיהם בב"ד ועמדו זה אצל זה הוי גט מעושה שלא כדין ע"כ משמע שאפי' בברור לנו האמת אם טוען שיש לו רפואה שאין כופין אותו לאלתר אלא ראוי להמתין ימים ומצאתי בתשובות מורי הרב הגדול כמהר"ר לוי ן' חביב שכתב על ענין כזה וז"ל ואפילו אם כנים דבריה רחמי שמים מרובים ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה כי קשה גרושין וטוב לה שתמתין ב' או ג' שנים ואולי תזכה להבנות מבעלה ע"כ מכל זה נראה בעיני שאפילו בידוע הדבר שאין לבעל גבורת אנשים כעת שאין לכוף לגרש לאלתר עד שיראה שתוחלת ממושכה אין לה תקנה ומעתה אני בא לחלק הב' אשר הבעל מכחישה ואו' ששקר בפיה ושהרי הוא כסתם בני אדם ואנו אין לנו ראיה לא להאמין לאשה ולא להאמין לבעל בהא נראה שרוב הפוסקים רובא דרובא מסכימים שכיון שהוא דבר ששניהם יודעים שאחד מהם משקר דבהא היא נאמנת מטעמא דאין אשה מעיזה כו' ודמי זה לאשה שאמרה לבעלה גרשתני שהיא נאמנ' כסברת רב המנונא. וכמו שכן נראה מתוך סוגיות נדרים עם כל זה נראה שרוב הפוסקים המובהקים שאפילו שהיא נאמנת כדי שיתן לה כתובה מ"מ אין כופין לגרש וזה מבואר בתשובת הריב"ש ז"ל סי' קכ"ז וכת' שם וז"ל אמנם אם היא תאמץ לבבה ולא תרצה להיות עמו עוד אין חוסמין כל שאמרה כן בפני ב"ד ובפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כו' עד לא שיהיו כופין אותו על הגט שכבר הסכימו כל האחרונים ז"ל שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין על הגט כו' עד וכ"כ הרא"ש בשם ר"ח בפ' הבא על יבמתו דמשום תשמיש לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין אלא מבקשין ע"כ עוד הביא תשובת הרשב"א ז"ל שכתב הדברים בעצמם וז"ל אין כופין אותו ליתן גט אלא יכול ב"ד לאיים עליו בדברים בלבד ובלבד שלא ינדה ולא יכה ולא יצער אותו בגופו גם הרב כמהר"ר משה אלשקאר זצ"ל הביא בתשובותיו סי' ש"ט תשובת הרשב"א ז"ל כנז' עוד כתב שם וז"ל ואל יבהלוך הויות ואריכות דברי הרב מהררי"ק בתשובותיו בענין זה עם בר פלוגתיה דבעיקר הדין נראה ודאי שהדין עם הבר פלוגתיה עד שעלה על דעתו דהר"ם מיירי בתובע כתובתה ובלאו הכי נאמנת אפי' בדורות הללו ואני אומר כבודו במקומו מונח דאפי' אם נודה דרב הממונא מיירי בתובעת כתובתה דנאמנת שהוא דבר בלתי מוסכם כ"ש הראב"ד והתו' פ' האשה שלום ופ"ק דמציעא וכמה מפרשים שכתבו בהפך לא יתחייב דהדמיא מיירי בהכי כו' יע"ש ע ד שהביא תשובת הרא"ש מצאה בתוך תשובת מהר"ר אליה מזרחי וממנה שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרשב"א שדעתם שאין כופין תוך י' שנים גם השיב הרא"ש שהסמ"ג מודה בזה כתבתי כל זה להודיע דפשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותח' שאין לעלות על לב לכוף לגרש בתוך י' שנים אפי' בנוש' אחד שאינו כי האי דידן שיש כמה אמתלאות כמו שאכתוב בע"ה אלא שתחלה יש להגיד שאני תמיה אם כנים דברי שאלה אות באות א"כ אין בדברי אשה זו ממשות שתחלה מודה שהיה לה אישות עם בעלה כדרך כל הארץ אלא שאח"כ נתקלקל א"כ איך טענה אח"כ שמיעך באצבע תרתי דסתרן הדדי וא"כ עברו הדברים פשיטא שדבריה ענו בה ששקר בפיה ויש ליתן לה כל דין מורדת ומלבד זה כיון שעשתה מורשה לבקש מבעלה גיטה וכתובתה הפיגה טעמא ואבדה דינה שאין כופין אותו לא להוציא ולא ליתן כתובה כן פסק הרא"ש בסוף מסכת נדרים וכ"כ בנו הריב"ה בא"ה סימן קנ"ד וז"ל ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה נאמנת היא וכופין אותו להוניא מיד אפי' בתוך עשר שנים כו' עד אבל לא יתן כתובה כיון שהוא מכחישה כו' עד בד"א שאין תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין ע"כ הן אמת כי לשון הטור קשה בעיני כי כפי הנראה מלשונו שכופין ממש ליתן גט מה שהוא הפך ממ"ש לדעת כל הגדולים הנ"ל ולא עוד אלא שהוא הפך סברת אביו ז"ל במ"ש שנאמנת לגט ואינה נאמנת לכתובה ואביו כתב שם וז"ל והילכך כשטוענ' שאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה ע"כ וצ"ע:

384

שפ״השוב מצאתי שהרא"ש ז"ל כתב סברת בנו כלל ג' תשובה י"ב ומ"מ לענין דין שלפנינו כל אפין שוין כיון שעשתה מורשה לתבוע גט וכתובה אבדה הכל וכ"כ הרשב"א ז"ל בשם גדולי רבני צרפת הביאו ב"י שם וכל טענות הבחור טענות צודקות ובפרט מה שטוען שהפילה ואף על גב דלכאורה היה קצת נראה שהיא היתה נאמנת מההיא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו הוא אומר הפלת בגו עשר והיא אומרת לא הפלתי אמר רבי אמי אף בזו היא נאמנת דאם איתא דהפילה בשקרתא לא מחזקא נפשה משמע שהיא נאמנ' ומ"מ נראה בעיני דאדרבא מכאן יש להביא ראיה שבנ"ד הבעל נאמן דע"כ לא אמרינן התם דהיא נאמנת אלא במקו' דליכא אלא הוא והיא לבד אבל במקום דאיכא עדות לא ואע"ג דעדות נשים לא מהני מ"מ בדברים כאלו ודאי עדו' גמורה חשיב דאמרינן בפ' עשרה יוחסין ת"ר נאמנת היא לומר זה כהן וזה לוי כו' וכתב הר"ן ז"ל לא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א"א בענין אחר וכ"כ מהררי"ק ז"ל שרש קע"ט וז"ל ועוד מצאתי כתוב במקום אחר בשם ר"ת וז"ל ואשה או קרוב נאמנים על זה וכן בכל דבר קטטה שאין עדים רגילים כו' יע"ש דמשמע ודאי דכל כי האי גוונא דאין דרך להמצא שם עדים מזומנים נשים כשרות להעיד ופשוט הוא ועוד נראה לי ראיה שהרי פסק הרמב"ם ז"ל פ' ב' מהלכות אישות כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת י"ב בין קודם זמן זה בין לאח' הזמן בודקין עפ"י נשים כשרות ואפי' אשה אחת בודקת ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה וכתב הר' המגיד ז"ל שכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ע"כ וכ"כ הטור א"ה סי' קנ"ה וז"ל ואפי' נשים נאמנות לומר שהביאה שתי שערות אחר י"ב וכן פסק הרא"ש ז"ל בפסקיו ש"מ דבאלו הדברים השייכים לנשים ואין דרך לאנשים בהם האמינו לנשים בין להקל ובין להחמיר אפי' שהוא דבר תורה ודבר חמור נוגע לערוה כ"ש בענין נדון שלפנינו שהן הידועות והבקיאות בדברים אלו ולהן משפט העדות בזה וכיוצא בו וא"כ פשיט' שהדין עם הבחור בכל ואין כופין כלל לא לגרש לא ליתן כתובה אלא מפייסין אות' שתעמוד עם בעלה ואם מתפייס' הרי טוב ואם לאו אם כנים הם הדברים כמו שבאו בשאלה נכרים הדברים באמת כי אשה זו עסקיה רעים ודין מורדת גמורה הייתי נותן לה:

385

שפ״ושאלה מעשה שהיה כך היה בימים שעברו חלפו למו נפלו קטטות ומריבות בין איש לאשתו הלא הם כה"ר משה וידאל יצ"ו ואשתו מרת דינה בת הישיש ומעולה כה"ר יודה דיקולו נ"ע ומחמת המריבות וההפרשים בררו ביניה' דייני' ופשרנים לחכמים השלמים המה שלטי הגבורים כה"ר משה ברוך יצ"ו וכה"ר משה שאבארייגו וכה"ר אברהם אשכנזי יצ"ו וקבלו עליהם לעשות מה שיגזרו עליהם הדיינים הנז' ב"ד בין בפשרה כאלו היו גוזרים ב"ד הגדול שבירושלים ועל זה נשבעו שבועה חמורה כמו שכתו' הכל בארוכה בשט' הברורים והדיינים הנז' אחר ששמעו הטענות מכל כת וכת ועמדו על אמתת הדבר גזרו גזרתם ספיר אמרתם כמ"ש בארוכה בשטר גזר דין החכמים הנז' אחר כמה ימים כה"ר משה הנז' סרב וחלק בגזר דין ולא רצה לקיים גזרת החכמים הנזכרים ועל זה רבו כמו רבו המריבות והקטטות עד כי קמו כמו עיני פניני דייני ממוני הק"ק פוליא אשר פה אינדרינופלי יצ"ו בכל תוקף וגבורה ומכח חרם ושמתא גזרו על השתי כתות שיעשו מה שיגזרו עליהם וסרבו עליהם עד שנשבעו שבועה בתורה לקיים גזרתם כמו שכתוב בארוכה בגזרת דין שני של דייני הק"ק הנז' וגזרו עליהם הק"ק הנז' שמרת דינה הנז' שתהיה מותרת וגומר' שחחרי פטירתה יהיה יורש כה"ר משה הנז' וגובה מכתובת' בתורת ירושה סך עשרת אלפים לבנים ולא עוד כו' שמ"ש שם וכה"ר דניאל דיקולו יצ"ו אחיו של מרת דינה הנזכרת נתרצה על זה מכח החומרה שגזרו עליו ג"כ להיות ערב פרען ה"ר משה הנז' על סך הנז' לזמן הנז' שהוא אחר פטירתה והנה כ"ז גזרת הק"ק הנז' על השתי כתו' הנז' מכח חרם ונדוי שגזרו עליהם וה"ר משה הנז' עשה שטר מכל זה על מרת דונה הנזכרת ועל רבי דניאל הנז' ועתה מקרוב מרת דונה הנזכרת נפלה על המשכב מחמת חולי ונטתה למות וצותה מחמת מיתה ונתנ' ומחל' לבתה כל נכסיה קרקעותיה וחפצים מחילה גמורה חתוכה וחלוטה בין תחיה בין תמות אחר זה נפטרה לב"ע חיי למר ולכל ישראל שבק וה"ר משה הנז' בא וטוען מכח גזרה זו שניה שיפרע לו ה"ר דניאל הנז' יצ"ו הסך הנז' ואומר שהשטר שעשה על מרת דונה הנז' ועל ה"ר דניאל הנז' שנאבד וה"ר דניאל הנז' טוען ואומר שאם הוא קבל עליו גזרת הק"ק הנז' היה אם מרת דונה הנפטרת היתה מותרת מנכסיה הסך הנז' והיתה מקבלת עליה הגזרה שניה שאזי יהיה הוא ערב לפרוע אותו הסך הנז' אבל אם לא רצה לוותר ולא צותה דבר אלא אדרבה מחלה הכל מחילה גמור' לבתה מה לו ולצרה כי זה לא קבל עליו. עוד טוען ה"ר דניאל הנז' מה שהוא דבר אמת שבשטר שעשה מרת דונה הנזכרת לה"ר משה הנז' לא היה שם שום תנאי שיאמ' שמרת דונה הנזכרת לא תהיה יכולה למחול וליתן שום דבר מאותו סך הנז' וכיון שלא הוזכר שום תנאי זה מה שמחל הוא מחילה גמורה. עוד טען ה"ר דניאל הנזכר ואמר במה שנשבע להיות ערב פרען בגזרה שניה לא חל כיון שכבר נשבעו שניהם בראשונה לקיים גזרת החכמים הנזכרים לעיל וגזרה זו שניה מבטלת גזרה ראשונה ואין שבועה חל על השבועה ע"כ המעשה יורנו מורנו ורבנו אם הדין עם ה"ר דניאל הנז' או לא והאל שומר ישראל יאריך ימים על ימיו ושנים על שנותיו:

386

שפ״זתשובה

387

שפ״חטרם אענה אני אומ' כי ענין גזרת החכמי' הראשונה קרוב הדבר בעיני שאינה עולה לכלום כפי הדין והטעם שמצאנו ראינו כמה נתחבטו הפוס' ז"ל על ענין ההשבון הנהוג בזמן הזה ותלוי מחלוקת במתניתין דכתובות פ' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' עד בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אמר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ע"כ ודעת ר"ח דתנאי שלא יירשנה אינו מועיל כלום משום דהוי כמתנה על דבר שלא בא לעול' ור"ת ור"י מסכימים לדעתו אם לא שכתבו דטעמא הוי דהלכה כרשב"ג שהמתנה על מ"ש בתור' תנאו בטל אבל הרי"ף ז"ל ורבים מהאחרונים כתבו דהלכה כת"ק אלא שכתבו שצרי' שיהיה בזמן אירוסין או קודם כניסתן לחופה אבל מה שמתנין בזמן שכבר הם נשואים אין התנאי שלא יירשנה מהני כלל ע"כ נמצא כי לדעת כ"ע אפי' היו אלו בעל ואשה מתנים שלא יירשנה לא הוה מהני כלל וכיון דהכי הוא מספקא לי אי אפי' הוו ב"ד דרבי אמי ורב אסי אי הוו מצי לדון שישארו בעל ואשה קשורים ומגורשים ב' הפכי' בנושא אחד וגזרה זו בעיני פורחת באויר אם לא תימא מצד השבועה שקבלו עליהם כו' וגם זו אפשר דלאו מלתא היא דאפשר דהוי כשבועה בטעות דמצי רבי משה וידאל למימר לא עלה בדעתי שהיו דיינים גוזרים דבר שהוא כנגד תורה בפירוש וכבר היינו יכולים לומר מצד אחר דשפיר הוי מצי הדיינים לגזור כן לדעת רשב"ם ז"ל שהביאו הטור א"ה סי' ץ' וז"ל כתב רשב"ם אפי' אשתו נשוא' עמו בקטטה ונתן עיניו לגרשה ומתה אינו יורשה וכתב רי"ו שהרב ן' מיגש ז"ל כן דעתו כדעת הרשב"ם וא"כ לדעת אלו ז"ל שפיר הוו מצי למגזר כן כיון שכפי הנר' ה"ר משה ואש' בקטטה גדולה היו עומדים עד שאפי' בלא כח גזרת הדיינים לא היה הבעל יורש אותה אלא שהרא"ש ז"ל כת' וחולק ע"ז כמ"ש על דברי רשב"ם ולא נהיר' לאדוני אבי הרא"ש ז"ל שאין הירוש' נפקע' אלא בגרושין גמורין כ"ד התוס' ז"ל ומן הנראה לע"ד דהכי נקטינן מטעמא דכתב מהר"ם דנהגו לפסו' כהרי"ף היכא שאין התוספות חולקים עליו וכתב מהררי"ק שרש ק"כ וז"ל דאע"ג דבמקום שחולקות על רב אלפס אנו חוששין לדבריהם להיותינו מסופקים הלכ' כדברי מי מ"מ לא יוכרח לומר דלענין פסק הלכה נסמוך עליהם כאשר אנו סומכים על רב אלפס כו' עד ראוי הוא לחוש על דבריהם בהיותם חולקים עליו שהרי רבותינו בעלי התוספות היו אחרונים יותר מרב אלפס והיו בקיאים בדבריו טפי מינן והיכ' דלא חזו ליה טעמא אף אנו אשר מימיהם שותים לכל הפחות חוששין לדבריהם ע"כ וגם כי מתוך דבריו של מהררי"ק נראה מחליש כח התוס' מ"מ מתוך החלישות אנו שומעין כי גדול כחם ואפי' כנגד הרי"ף ומשם נר' דהיכא שאין הרי"ף חולק על דבריהם מי יעמוד לפניהם ואם כן בכ"ד שהתוס' סברי כהרא"ש ואין לנו שהרי"ף יחלוק על זה אם כן נראה בפה מלא היינו יכולים לומר דהלכה כדברי הרא"ש כיון דהתוס' סברי נמי הכי ואין הרי"ף חולק על זה והוו בתראי בערך ן' מיגאש ורשב"ם ועוד דאפשר דכד דייקא לישנא דרשב"ם נר' דגם הוא יודה בנ"ד דהא קאמ' ונתן עיניו לגרשה ומתה ע"כ א"כ איכא למימר דע"כ לא קאמר רשב"ם אלא היכא דנתן עיניו לגרשה הא לא נתן עיניו לגרשה יורשה אפי' לדעתו דאי לא תימא הכי לימא שהיא עמו בקטטה לבד למה אמר ונתן עיניו לגרשה אלא ודאי דוקא נתן עיניו לגרשה הא לאו הכי מודה רשב"ם שהבעל יורש אפי' שהם בקטטה וכן ראוי לומר למעט המחלוקת ואם כן בנ"ד שכפי מה שנר' לא היה בדעתו לגרש וכתוב וכן ע"ז הדרך בפנינו ב"ד ח"מ כו' אין בדברים האלו כח לבטל הירושה שהיה לו מדין תורה דהוה ליה כאדם שאומר שלא אירש את אבא דלא אמר כלום ואם הדיינים חשבו שלשון תורה עדיף ונר' ודאי שאינו דפשיטא דהיינו מתני' דהכותב כנז' דלכ"ע לא מהני לשון זה לבטל דין תורה רצוני ירושה המגעת לאדם בדין תורה וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ג מהלכות אישות וז"ל התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפרי פירו' עד עולם בחייה ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות' כלל אבל אם מתה יירשנה עד כאן וכתב הרב המגיד משנה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ולדבריהם ג"כ זה דעת הרי"ף ז"ל עתה אני אומר את"ל שגזרת הדיינים היתה גזירה קיימת בדין ומשפט יש לראות אם הגזרה השנית מחוייב ה"ר דניאל לקיימה וה"ר דניאל טוען שהוא לא שעבד עצמו אלא אם מרת דינה הית' מקבלת עליה כו' וטענה זו לא הבנתי אותה שהרי בדברי השאלה כתוב עד שנשבעו כו' וא"כ איך לא קבלה ועוד שאדרב' נראה שמפני זה נשתעבד ה"ר דניאל שאע"פי שהוא לא נתרצה לקבל מ"מ הוא יפרע וכפי האמת איני רואה בטענה זו ממשות ועוד טען שהשבועה הראשונה וכו' ואין שבועה חלה על שבועה נראה בעיני שגם טענה זו אינה טענה שאף על פי שר' משה מן הדין לא היה יכול לערער על גזר' הראשונה מצד השבועה מ"מ אחר שהקהל עשו להם שישבעו לקיים מה שהם יגזרו יש להם כח גם ראו בעיניהם הי' הדין עם רבי מש' וקרוב לזה נמצא במהררי"ק שור' ק"ק וז"ל דבהאי דהק"ק אולמא כו' יאסמו פי הר"ר שמואל יצ"ו מפני חומר ועונש שבועה וחרם אשר קבלו עליהם כמה פעמים כמבואר בתוך טופס שטרם אשר ראיתי מ"מ אף אי הוה שתיק שלא להכניס ראשו בספק שבועה וחרם אנו לא שתקנו כו' יעו"ש בנ"ד אם אפשר שראו הקהל כי בצדק ובמשפט היה לו דין עם ר' משה על אשתו אע"ג דאיהו שתיק הם לא שתקו כו' א"כ באלה השתי טענות איני רוא' טעם לרבי דניאל אבל במה שטען שלא הי' שם תנאי שמרת דינה לא תהיה יכול' למחול כו' בהא ודאי רוא' אני את דברי ר' דניאל שהדין עמו שלא יהי' אלא נכסי לך ואחריך לפלו' דקי"ל שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם ראשון נתן או מכר ולא שייר כלום אין לשני כלום כ"ש כאשר בא בלשון הגזרה בזה האופן שאחר פטירתה יהיה יורש ולא ימנע או הוא יורש מדין תורה בלא גזרתם או אינו יורש אם הוא יורש יורש הכל ומנין להם כח לעשות למי שהוא יורש מנה שלא ירש אלא זוז ואם מדין תורה אינו יורש מנין להם לעשותו יורש למי שאינו יורש והלשון שהיה להם לומר שמייתה נתחייבה פלו' בחוב גמור מהיום ולאח' מיתה סך כך לפלוני ואם ימות הוא בחיי פלונית נשארה פלונית פטורה מן החוב מכל וכל אבל לשון ירושה פשיטא שהוא טעות ואח"כ זה חוזרני לומר לענין הדין שלפניני שהדין עם רבי דניאל יצ"ו והטעם כמי שאומר דנהי דלענין ירושה כל מה שגזרו הדיינים במחילה ישא רוח דודאי איני רואה שום תקנה בעולם שיסתלק הבעל מן הירושה כמו שכתבתי אבל מה שאני אומר שהדין עם ר' דניאל הוא מטעמא שכתב הרמב"ם והביאו הטור א"ה וז"ל כתב הרמב"ם שאם קנו מידו בעודה ארוסה בקנין שאין לו דין ודברים בנכסיה הרי סלק עצמו מגוף הקרקע כו' עד וכתב עוד הרמב"ם שאם קנו מידו מהני תנאה אפי' התנה אחר הנשואין ואם מכרה ונתנה קים וכן פי' ר"י ואע"ג שסיים ולא נהירא לא"א הרא"ש היינו בזה הלשון הגרוע שאינו לשון מתנה ולא לשון מכירה אבל אם פי' הבעל בפי' שנותן לה וקנו מידו לכ"ע קנתה האשה א"כ בנ"ד אע"ג דלענין ירושה לא היה מועיל כל הלשונות הכתובים בגזירת הדיינים מ"מ לענין שקנתה האשה הגוף והפירות ופירי פירות פשי' ופשיטא דמהני ולא נשאר לבעל אלא כח ירושה ואם נתנה או מכרה קיים ואחר שכן אפילו נרצה לומר שהיה כח בדייני ק"ק פולייא לגזור על מר' דינה מה שגזרו כבר שכל מה שהוציאו בפיהם לא מועיל לה"ר משה בעל האשה כלל כנז' ועוד שהרי כתוב בפי' בגזרתם לשון זה שהכל שלה וברשותה לעשות כל מה שתרצה ממנו ואם בשלמא אם היתה נותנת לאחר מיתה היה אפשר לומר שנשאר מקום לר' משה לתבוע הי' אלפים שתיכף שהיא נפטרה חל שעבוד לר' משה אבל כפי מה שבא בשאלה אע"פ שבא השאלה מחמת מיתה כו' מ"מ אחר שפי' בין תמות ובין תחיה הרי היא מתנת בריא נשאר לר' משה מקום לירש אם היה שם קנין או שהיתה הבת מוחזקת בנכסים שאז אין צריך קנין אם כן מכל מה שכתבתי למדנו שלא נשאר לר' משה וידל שום תבועה גדולה וקטנה לא עם האשה ולא עם בתה ולא עם ה"ר דניאל דיקולו כיון שהיא נתנה מה שנתנה בחייה ר"ל שפי' שבין תחיה בין תמות והיתה יכולה לעשות מן הדין גם מדברי גזירת הדיינים האחרונים באה כן בפי' א"כ הדין פשוט כמו שכתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

388

שפ״טסדר נתינת הגט בקיצור וכל הדברים שצריך ליזהר בהם המסדר לכתחלה והם עשרה דברים ט' קודם כתיבה ׃

389

ש״צא צריך המסדר לידע שהבעל רוצה לגרש ברצון טוב ועל זה יחקור וידרוש:

390

שצ״אב יצוה לסופר שיזמין נייר או קלף במדת הגט שלא יצטרך לחתוך שום דבר אחר הכתובה:

391

שצ״בג' ישרטט הנייר או הקלף י"ב שיטין ויהיה ארכו יתר על רחבו ר"ל הי"ב שיטין ונקרא רחבו דרך קריאתו מימין לשמאל:

392

שצ״גד יצוה לסופר שיתן הנייר או הקלף גם הקולמוס למגרש באופן שיועיל:

393

שצ״דה יאמר המסדר לבעל שיבטל כל מודעי וכל דברים שגורמים ביטול או סתירה או ניגוד לגט:

394

שצ״הו יעשה שיאמר הבעל לסופר כתוב גט לאשתי פלונית בת פלוני לשמי ולשמה לשם גירושין גמורים מאחד עד ק' עד שיצא הגט הגון וראוי לרצון המסדר:

395

שצ״וז יאמ' המסדר לבעל שיאמ' לעדי' אתם פ' ופ' חתמו גט זה שיצא כשר בעיני המסדר לשמי ולשם אשתי לשם גרושין גמורים ולא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו הדברים הנ"ל מפי הבעל בכל לשון שיבינו הסופר והעדים לא ע"י כתב ולא ע"י שליח ולא ברמיזה אלא דברים יוצאים מפי הבעל וצריך ליזהר שלא יהיו העדים קרובים אל הסופר:

396

שצ״זח יצוה לסופר שיאמר בתחלת כתיבת הגט הנני כותב גט זה לשם פלוני בן פלוני לגרש בו אשתי פלונית בת פלוני לשמו ולשמה לשם גירושין גמורים ויתחיל תיכף לכתוב:

397

שצ״חט יצוה לעדים יעמדו על הסופר עד שיקחו בלבם אות לסימן מובהק שהוא הגט שנכתב לשם פלוני ופלונית:

398

שצ״טי דקדוקים צריך בכתיבת הגט ובלשונו א' צריך שלא יהיה מחק ולא טשטוש ב' שלא יהיה אות אחת דבוקה לחברתה אלא שיהיו כל האותיות מוקפות גויל מכל הצדדים ג' שיהיה הגט שוה מכתיבה אחת ד' שלא יהיה אות אחת חוץ לשיטה לא מצד ימין ולא מצד שמאל ה' צריך שלא יהיה מוקדם לא יום ולא שעה לכותבים שעות ואם הקדים פסול ואם יום הכתיב' ר"ח יכתוב כך וכך בשבת יום ראשון לירח פלוני ואם שני ימים ר"ח ביום הראשון יכתוב כך וכך בשבת יום שלשים לירח פלוני שהוא ראש חדש פלוני. ו' אם השנה מעוברת באדר ראשון יכתוב לירח אדר ראשון. ובאדר שני יכתוב באדר שני בפי'.

399

ת׳ז' יזהר בתיבות צריכו' להיות מלאות או חסרות שלישי רביעי חמישי מלאים שני ששי חסרים טוב ליזהר שלא ליתן גט בערב שבת ח' יזהר שבמנין השנים בלשון נקבה כגון בשנת חמש' אלפים שתים שלש ארבע חמש שש כו' בלא ה"א ובימים לשון זכר שנים שלשה ארבעה כו' בה"א וכן כשיעבור מעשרים יכתוב בשנים אחת ועשרים שתים ועשרים המנין המועט נקבה ובימים המנין המועט זכר אחד ועשרים. שמות החדשים ניסן אייר סיו"ן תמו"ז א"ב אלו"ל תשר"י חשו"ן כסל"ו טב"ת שב"ט אד"ר. צריך ליזהר בשם המגרש ובשם המגורשת אם הם מלאים או חסרים והכלל בשמו' אם הדבר ברור איך נקרא כן יש לכותבו ואם השם מן השמות הנמצאים בכתבי הקדש יש לכותבו כמו שבא כתוב בספר ד"מ בנימן יכתבנו חסר יו"ד בין מם לנון חזקיה שמריה בלא וא"ו לבסוף ואם השם יש ממנו בכתובים בשני פנים הלך אחר הרשום והמעולה יותר יונתן ולא יהונתן דוד חסר יוד גרשון ראוי לכתוב ב' גיטין אחד בנון ואחד במם גרשום כל זה כשלא ידענו איך המגרש רגיל לחתום שמו או רגילים לקרותו כשעולה לקרא לספר תורה אבל אם ידענו זה אין לכתוב אלא כמו שהוא רגיל לחתום שמו עוד יש ליזהר כאשר יכתוב שם ידידי או פדה צור שלא יכתוב חצי השם בשיטה אחת והחצי השני בשיטה אחר' אבל בשיטה עצמה אין עכוב אם יפסיק אותו כך נר' באותיות הגט צריך ליזה' שיהיו כתקנן שיהי' כל אות ואות גוף אחד לבד אות הקוף שצריך שלא יגע הקו של מטה אל הגג וכן בה"א שלא יגע הקו הקצר של מטה אל הגג אבל שאר האותיות גוף אחד כנז' כגון האלף צריך שיזהר שיגע היוד של מעלה והיוד של מטה אל הקו האמצעי וכיוצ' בזה אל שאר האותיות בתיבו' צרי' ליזהר שלא יעשה המלא חסר או החסר מלא אגר' חסר יו"ד ודן חסר יו"ד די תיהיייין בחמשה יודין וכן די תיצבייין בחמשה יו"דין תרוכין חסר בין תיו לריש שבוקין חסר יו"ד בין שין לבית פיטורין בשני יודי"ן מנאי חסר יו"ד בין מם לנון להתנסבא הא בין למד לתיו ימחא באלף כן המנהג אם הגרושין מחמת נשואין יכתוב אנתתי ואם מן האירוסין יכתוב ארוסתי אין לכתוב בשיטה אחרונה אלא שלשה תיבות והם כדת משה וישראל עוד ידקדק שאם העיר אשר הגט נכתב שם עומדת בחוף הים יכתוב במתא פלוני דעל כיף ימא מותבא ואם העיר סמוכה לנהר יכתו' במתא פלו' דיתבא על נהר פלו' ואם יש בה שני נהרות או שלשה טוב לכתוב כלם ואם לאו יכתוב שם הנהר העקרי והרשום יותר ואם המגרש כהן או לוי צריך לכתוב הכהן או הלוי ואם הוא גר יכתו' ן' אברהם אבינו ולגיורת בת אברהם אבינו:

400

ת״אנוסח הגט

401

ת״בבששי בשבת ששה ועשרים לירח אדר שנת חמשת אלפים ושלש מאות ושבע עשרה לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא שלוניקי דעל כיף ימא מותבה וממימי מעינות ובארות מסתפקא אנא יעקב ב"ר משה העומד היום כאן במתא שאלוניקי הנז' וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכי יתיכי ליכי אנת אנתתי לונא בת יעקב העומד היום כאן במתא שאלוניקי הנז' @77[ואם כותבין גט לשלוח לאשה שהיא במקו' אחר אין כותבין מקום האשה כלל:]@88 וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרו יתיכי ליכי די תיהוייין רשא' ושלטא' בנפשכי למה' להתנסבא לכל גבר די תיצבייין ואנש לא ימחא בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעל' והרי את מותרת לכל אדם ודין די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין כדת משה וישראל:

402

ת״גנוסח הגט אינו משתנה כלל אפי' היא קטנה המתגר' ע"י אביה כ"כ ר"י בכתבים ואם נותן הגט ש"מ צריך ליזהר שיהיה החולה מיושב בדעתו מתחלת הכתיבה עד סופה ושלא יטרף דעתו בינתים ואל"כ הגט פסול וכן בשעת נתינה צריך שיהיה שפוי: הטוב שיתן הגט הש"מ בלי תנאי ולהבטחת הבעל תשבע אשתו לחזור עמו אם יבריא וגם שתמחול לו הכתובה אם לא יחזור אליו ואם עכ"פ לא ירצה הש"מ לגרש את אשתו בלא תנאי אז צריך ליזהר שלא יזכיר תנאי אלא בשעת נתינה ובשעת נתינה יאמר לה ה"ז גטך והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם על התנאי זה אם לא אמות מזה החולי לא יהא גט מעכשיו ואם אמות מזה החולי יהא גט מעכשיו ואם לא אמות לא יהא גט ותזהר האשה שיהיה הגט קיים ברשותה שלם עד שימות הבעל ולא תתייחד עמו אלא שיהיה שם אחר אפי' עבד או שפחה חוץ משפחתה:

403

ת״דגט זמן כגון מי שרוצה לילך חוץ לעיר יזהר שלא יזכיר שום תנאי אלא בשעת נתינה ואז יאמר לה הרי זה גיטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם על תנאי זה אם לא באתי מכאן ועד זמן פ' יהא גט מעכשיו ואם באתי בזה הזמן לא יהא גט והרי את נאמנת לו' שלא באתי אפי' אלף עדים יעידו שבאתי ויכתוב סופר זכרון מזה:

404

ת״המה שצריך לדקדק בחתימת העדים בגט:

405

ת״וא' צריך ליזהר שלא יחתמו העדים עד שיהיו כל אותיות הגט נגובות היטב:

406

ת״זב' שלא יחתמו העדים אלא זה בפני זה:

407

ת״חג' כל עד קודם שיחתום יאמר הרי אני חותם גט זה לשם פ' בן פ' לגרש בו אשתו פ' בת פ' לשמו ולשמה לשם גרושין גמורים:

408

ת״טד' יזהרו שלא יחתמו אלא בתחלת שיטה שלא יניחו גיליון מצד ימין ושלא ירחיקו בין חתימתם לשיטות אחרות:

409

ת״יה' נהגו לחתום העדים בב' שיטות זה תחת זה

410

תי״או' צריך שלא יחתום הסופ' לעד שאין סופר נעשה עד בגיטין:

411

תי״בז' אחר חתימת העדים קודם נתינה יחזור הבעל לבטל מודעי קודם הכל כנ"ל. ח' יקראו העדים והמסדר הגט קודם נתינה בדקדוק טוב שנים או ג' פ' ויכירו שגט זה שחותמים הוא הגט שנכתב לשם פ' וכל עד צריך שיזכיר שמו ושם אביו ונהגו לכתוב עד:

412

תי״גט' יראו שיהיו חתימו' הגט קודם נתינה נגובות. נהגו כשהבעל נותן הגט ביד האשה שלוקח הגט בד' זויות והיא פותחת שתי ידיה ונותן הבעל הגט בידיה ואומר לה ה"ז גיטך והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והיא מקבצת ידיה אליה עם הגט אחר שסלק הבעל ידיו אח"כ חוזר המסדר והעדים או הם לבד וקורים הגט בדקדו' טוב ונהגו לקורעו לגט שתי וערב אחר קבלת האשה בכל הגיטין לבד גט הניתן לחולה אחר זמן כגון גט ש"מ וגט זמן שאלו צריכים להיות שלמים עד שעת חלות הגט אפי' שאמר הבעל מעכשיו ע"כ:

413

תי״דאם האב מקבל גט לבתו הקטנה יאמר הבעל בשעת נתינה ה"ז גט לבתך פ' והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואם נשתנה שמו או שמה יכתוב שם השני תחלה ושם הא' דמתקרי פ' וכל שום כו' ואם נשתקע שם הא' כתב מהררי"ק שכותב שם הא' דמתקרי פ' היינו שם הב': כשירצה הבעל לעשות שליח איש או אש' ליתן גט לאשתו שהיא בעיר אחרת ודוקא כשהוא בעיר א' ואשתו בעיר אחרת אבל ב' בעיר א' אין לגרש' ע"י שליח אז צריך המסדר ליזהר אם יש לאשה ב' שמות א' במקום הכתיבה וא' במקום הנתינה וכן נמי למגרש צריך שיכתוב שם הנתינה עיקר ושם מקום הכתיבה יכלול וכל שום אחרן כו' עוד אם אינו יודע איזה מקומה יכתוב לפ' שדרה במקו' שדרה או שלא יכתוב כלל וצריך שיעמוד השליח בעת כתיבת הגט וחתימתו כדי שיוכל לומר כשיתן הגט בפ"נ ובפ"נ וקודם מסירת הגט ביד השליח יבטל המודעות הכל כנ"ל ואחר שנכתב הגט ונחת' בכל הדקדוקים הנ"ל יתן הבעל הגט ביד השליח ויאמר לו הולך גט זה לאשתי פ' בת פ' ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ויתן רשות לשלי' שיתן לה הגט בכל מקו' שימצאנה גם יתן רשות לשליח לעשות כל כמה שלוחים שירצה עוד יקבל הבעל כל חומרות שבתור' שלא לבטל הגט ושלא לגרום שום ניגוד וסתיר' ובטול לא לגט ולא לשליח וצריך לכתוב בשטר שליחו' וזה נסחו בכו"כ בשב' כ"וכ לירח פ' למנין שאנו מונין בכאן מתא פ' מסר פ' בן פ' גט לפ' בן פ' להוליך אותו לאשתו פ' בת פ' וכן א"ל הולך גט זה לפ' בת פ' ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' ליתן גט זה לאשתי פ' בת פ' בכל מקו' שתמצאנ' אתה או שלוח' או שליח שלוח' ומיד כשיגיע ג"ז ליד אשתי פ' בת פ' מידך או מיד שלוחך או שליח שלוחך כנז' תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פ' הנז' שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נו"נ במתא פ' בכ"וכ בשבת בכו"כ לירח פ' ש' כ"וכ לבריאית עולם ועדיו החת' בו פ' ן' פ' ופ' ן' פ' ובפנינו בטל פ' ן' פ' בעל פ' כל מודעה שמסר על גט זה גם בפנינו קבל עליו חרם שלא לבטלו ושלא לגרום דבר שיזיק לא לגט ולא לשליח ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו ובקצת מקומות ניהגי' לכתוב בשטר השליחות סי' מובהקים שיש בגט כגון ראשי השיטות וסופן כשיתן השליח הגט ביד האשה יתנהו בפני ג' שיהיו ב"ד יושבים וצריך שיכיר השליח שאשה זו שמקבלת הגט היא אשת המגרש או שיעידו עדים כשרים לעדות על כך או לכל הפחות עד א' כשר כ"נ מתשוב' ת"ה סי' רל"ח ויאמר לה השליח הרי גט זה ששולח ליך בעליך פ' בר פ' וה"א מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם כל זה יאמר לה קודם שיגיע הגט לידה ומעומד ואם אינו השליח הראשון אותו שנותן הגט אלא שליח שנעשה ע"י השליח הא' אזי אינו צ"ל בפנו"נ אלא שליח ב"ד אני השליח הב' כיצד נעשה אם נתן הבעל רשות לשליח הא' לעשות שליח כנז' או אפי' לא עשאו כנז' אלא סתם אז אם חלה הא' יכול לעשות שליח ואם לא חלה לא והוא הדין אונס ניכר וכשעושה השליח הא' שליח שני צריך שיעשנו בפני ב"ד ויתן הגט ביד השליח הב' בפני הב"ד ואומר לו הולך גט זה לפ' בת פ' ותהא ידך כידי ובפ"נ ובפ"נ האשה יכולה לעשו' שליח לקבל גיטה מיד בעלה וז"נ הש' בפנינו ח"מ בכך וכך בשבת כך ימים לירח פ' ש' כו"כ לבריא' עולם למנין שאנו מונין כאן מתא פ' דיתבא כו' באה פ' בת פ' ומנת' שליח לפ' ן' פ' לקבל גטה מיד פ' ן' פ' בעלה ואם אין השליח בפנינו כגון שממנה שליח שהוא במקום אחר יכתוב נוסח זה ובפנינו אמרה פ' הוו עלי עדים איך אני ברצון נפשי ממנה לפ' בכ"מ שהוא להיות שלוחי לקבל גיטי מיד בעלי ויזכה ותהא ידו כידי וקבלתו כקבלתי ויזכה לי בו ויקבלהו לי ומיד כשיגיע גט לידך אהיה מגורשת ובפנינו אמר' פ' בת פ' לשלוחה פ' הנז' התקבל לי גיטי מיד בעלי פ' ותהא ידך כידי וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבלנו לי מיד שיגיע לידה גט אהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ומה שנעשה בפנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו לראיה מנוי על שליח ומקבלת גיטה והכל שריר וקים ובין האיש או האשה שיעשה איזה מהם שליח צריך הדיין לראות שהוא גדול או גדולה בשנים ואם יש זקן לאיש או שערות רבות לאש' שיכופו ראשן לעיקרן ושדים נכונו אין צריך. יותר החמירו בשטר שליחו' האשה

414

תי״הא שיהיו חתימות העדים ניכרות לב"ד העומדים במקום שהבעל נותן הגט לשליח ושיהיו החתימות ניכרות לג' הב"ד ולא יהיו צרי' לקיימם ממקום אחר ר"ל ע"י חתימת שטרות אחרות:

415

תי״וב' צריך שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לאשה ולא לאיש ולא לשליח:

416

תי״זג' צריך שהשליח יהיה גדול בשנים:

417

תי״ח ד' שישבו הדיינים ויקראו שטר ההרשאה אז יתן הבעל הגט ביד השליח ויאמר לה התקבל גט זה לאשתי פ' המכונה פ' בת פ' והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וכל הסדר הנז' לעיל בנתינת גט הבעל ליד האשה כך צריך בנתינתו לשלוחה. עוד צריך בזה שלא יטיל שום תנאי אפי' בנתינה והטעם שמא יראו עדים וילכו ויאמרו לאשה אנו ראינו שלוחך קבל הגט ולא יזכרו התנאי. אחר שקבל הגט השליח כותבין שטר זה נוסחו במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא ב"ד דחתימי לתתא ובא לפנינו פ' ן' פ' וגרש את אשתו פ' בת פ' כשנתן גט ביד שלוחה פ' ן' פ' שעשאתו אשתו שלוחה בעדים לקבל גטה מיד בעלה פ' ן' פ' ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פ' בת פ' והרי היא מגו' ממני ומותרת לכל אדם וקודם נתינתו בטל לפנינו כל מודעי כו' ולא נתן שום תנאי בגט אלא גרשה גירושין גמורים והגט קרינו וראינוהו כשר כדת וכהלכה ולהיות נעשה הכל בפנינו כראוי כתבנו וחתמנו לה שטר ראיה להיות בידה לזכו' היה זה ביום פ' והכל שריר וקים פ' ן' פ' דיין פ' בן פ' דיין: גם כי נכתבו חומרות רבות בדין שליח קבלה כתבו הפו' שצריך ליזהר ולעשות כל האיפשר שלא לעשות גט ע"י שליח קבלה אם לא יהיה הכרח גדול גם ראוי להשתדל שלא ליתן גט ע"ת ואם השעה צריכה לכך עכ"פ צריך ליזהר אחד שלא יזכיר התנאי קודם נתינת הגט ור"ל קודם כתיבתו אלא בשעת נתינה. ב' צריך לזהר שיהיה הן קודם ללאו. ג' תנאי קודם למעשה ד' שיהיה התנאי בדבר קצוב והרי לך משל אומר לה בשעת נתינה ה"ז גיטך ע"ת זה אם לא תנשאי לפ' בתוך אלו הק' שנים לא יהא גט ואם לא היה קוצב זמן אינו גט כריתות ה"ז גט הרי הן קודם ללאו שאומר אח"כ לא יהא גט וכפול ותנאי קודם למעשה שהרי תחלה אמר התנאי אם לא תנשאי כו' ואח"כ המעשה דהיינו ה"ז גט והתנאי נשואי האיש פ' והמעשה הוא הגט שהם ב' דברים ואפשר לקיימו ברור הוא ותן לחכם ויחכם עוד ומי שאינו בקי בטיב גיטין וקו' לא יהיה לו עסק עמהם:

418

תי״טסדר מצות חליצה

419

ת״כצריך שישבו ג' דיינים במקום א' ויאמרו כך למחר נעמוד במקום פ' ויוסיפו בשעת מעשה ב' ולמצוה מן המובחר יהיו י' לפרסומי מלתא ובשעת מעשה הג' דיינים רחוקי' מן הב' קצת: הדברים הצריכים ליזהר בהם

420

תכ״אא' אם היא אשת המת ואם זה הבא לחלוץ אחיו של מת ושהיו יחד בעולם ודי שיעידו על זה אפי' קרובים:

421

תכ״בב' יחקרו שיהיו היבם והיבמ' גדולי' בשנים ואם הביאו שתי שערות ושדים נכונו ליבמה ושער זקן צמח ביבם אין צריך עוד:

422

תכ״גג' צריכים לידע כשבאים לחלוץ שכבר עברו תשעים יום חוץ מיום המיתה וחוץ מיום החליצה:

423

תכ״דד' יזהירו ליבמה שביום החליצה לא תטעום כלום עד שתחלוץ:

424

תכ״הה' יזהירו ליבמה שלא תרוק בפני היבם קודם חליצה:

425

תכ״וו' ישאלו להם ברצונם יבום או חליצה ויאמר שאין רצונו ליבם אלא לחלוץ:

426

תכ״זז' ישאלו הבית דין ממנו לבטל מודעי כדרך הנ"ל בגט:

427

תכ״חח' חוזרים לומר אחר שאתה ברשותך מה אתה רוצה לעשות לחלוץ או ליבם ויאמר לחלוץ:

428

תכ״טט' יאמרו ב"ד ליבם שירחץ רגלו הימני ויקנחנו היטב כדי שלא יהא דבר חוצץ בין מנעל לרגל:

429

ת״לי' יתנו לו ב"ד המנעל במתנה גמור' ע"מ לחזו' ונועל הוא המנעל ברגלו ויכניס הקרסים בלולאות והכל מעור ויכרוך הרצועות הלבנות סביב השוק ויכוין שיגיע הרצועה בבשר המגולה בחתך המנעל ויקשור שני הקצוות יחד בבשר השוק לא על המנעל ויהיה למטה מן הפרק הנקרא רודילייא בלע"ז ויקשור שני קשרים ז' ע"ז ויהלך היבם מעט עם המנעל:

430

תל״אי"א יזהירו ב"ד ליבם שיכוין שחליצ' זו להתי' ליבמתו לשוק והיא גם כן תכוין שעושה חליצה זו להיות ניתרת:

431

תל״בי"ב מאן יבמי וגו' עד לא אבה יבמי מלה במלה ותאמר לא אבה בנשימה אחת וכן מקרין ליבם לא חפצתי ולכתחלה יקראו היבם והיבמ' הפסוקים מעומד ומתוך הכתב:

432

תל״גי"ג יקרב היבם עצמו לכותל או לעמוד א' וידחו' רגלו קצת בקרקע אח"כ תפשוט היבמה ידה הימנית ותתיר הקשרים ותסתור הכריכות ותגביה הרגל של יבם ותסבול אותו בידה השמאלית ובידה הימנית תחלוץ העקב אח"כ תאחוז בחודו של מנעל בצד האצבעות עד שתשמטנו מכל וכל מן הרגל ותשליכנו לארץ גם זה יהיה מעומד למצוה:

433

תל״די"ד עוד יחקרו ב"ד מן היבמה אם טעמה שום דבר ותרוק היבמה כנגד היבם ועיני הדיינים רואות וטוב שתגיע הרוק לארץ:

434

תל״הט"ו מקרין אותה ככה יעשה וגו' עד חלוץ הנעל וכל העומדים שם יאמרו שלשה פעמים חלוץ הנעל תם שבח לאל בורא עולם:

435

תל״והמפרש בים או היוצא בשייר' ורוצ' ליתן גט לאשתו לחלוטין או לזמן או על תנאי ואינו רוצ' להתעכב עד שיכתוב הגט וליתנו כיצד יעש' צריך שיעמדו לפניו שלש' אנשי' אח' הסופר ושני' העדי' ויאמר לסופ' מפיו כתוב ג' כשר לאשתי ואתם עדי' חתמו ותנו לה ומ"ה אם הוא בהול מחמת חולי שקפץ עליו או שיוצא בקולר או מפרש בים או יוצא בשיירא אפי' שלא אמר לשלשה אלא כתבו גט לאשתי הרי אחד מהם כותב ושני' חותמי' והם העדי' יהיו שלוחים ויתנו הגט לאשתו אעפ"י שלא אמר תנו אבל כיון שאינו בהול צריך שיאמר לסופר כתו' ולעדי' חתמו ותנו ואם יש זמן יסדר ככתוב למעלה בביטול מודעות כו' וישביעוהו שלא יאמר דבר שיגרו' סתירה לגט ואם יכתוב הסופר ויחתמו העדי' ויתנו לאשה ובכ' זמן יכולים לעשות כן כל עוד שלא ידענו שמת הבעל הרי הוא בחזקת חי עד שיגיע לגבורות או שבטל השליחות ואם הבעל קצב זמן לכתיבה או לנתינה צריך לעשות כדבריו בלא שינוי:

436

תל״זשאלה ראובן שהיה נשוי עם לאה וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה ואח"כ נשא לרבקה וילדה גם היא בן ונפטר ראובן לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ותבעה רבקה סכי כתובתה לפני ב"ד והגבוה מנכסי עזבון בעלה אמנם לא נשבעה שבועת האלמנה וכל יתר נכסי עזבונו של ראו' נשאר ביד בן לאה ויהי אחר הדברים האלה נפטרה ג"כ רבקה לב"ע ולא נשבע' שבועת האלמנה כל ימי חייה בא בן רבקה ותובע מבן לאה אחיו מצד האב תן לי חלקי מכל יתר נכסי עזבון אבינו ראובן שנכנסו תחת יד' אחרי גביית אמי רבקה סכי כתובתה בב"ד ובן לאה משי' אמריו לותן ליחלקי ממה שגבתה אמך בעד סכי כתובת' כיון שלא נשבעה שבועת האלמנ' כדת וכהלכ' והלכ' רווחת בישרא לדאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול להגבותו אלא בשבוע' ומה שנשאר בידי היה מכח כתובת אמי לאה הנזכרת יורנו מורנו מור' צדק הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:

437

תל״חתשובה

438

תל״טאם באנו לחייב או לזכות בדין זה מצד תנאי כתובת בנין דכרין יש בו כדי להאריך יען נפל מחלוקת בין הפוסקים ז"ל והוא שיש אומרים דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן מנכסיו לבנותיו ולהשיאן ובזמן הזה הלואי שיתן לבניו החצי שנותן לבנותיו ואחרים אומרים דתקנת בנין דכרין יתד שלא תמוט ונהיג אפי' תמצ' לומר דנהיג איכא פלוגת' אחרינא אי דוקא במקרקעי כדין התלמוד דמצריך שיהיה שם שתי כתובות מקרקעי ומותר דינר לפחות ממטלטלי ואחרים אומרים דכיון דתקנו הגאונים דכתובה נגבית מן המטלטלים כל תנאי הכתובה שוים לעיקר הכתובה:

439

ת״מעוד יש אומרים שמלבד זה כיון שכותבין מטלטלי אגב מקרקעי כל תנאי כתוב' בכלל ולהבי' לשון כל א' מהסברות יארך הענין מה שאני מואס לכן אני בחרתי הקיצור בזה ואיני רוצה להביא רק הסברא אשר בשבילה אני מזכ' לבן לאה כיון שהוא מוחזק בנכסי' והיא סברת הריב"ש ז"ל דהוי בתרא טוב' ועינו ראה כל הסברות וכתב וז"ל כאשר הביאו ב"י בטור א"הסי' קי"אוז"ל אבל נראה שעתה שכותבין בכל הכתובות מטלטלי אגב מקרקעי והיא נגבית מן המטלטלים דתנאי כתובה ככתובה אם כן זכה בן לאה בנכסים שבידו מצד תנאי בנין דכרין וכמ"ש הריב"ש ז"ל וז"ל הא דבעינן שיש שם מותר דינר דוקא כששתיהן מתו בחייו ששניהם באים מכח התקנה לפיכך בעינן מותר לקיים בו נחלה דאורייתא אבל אם מתה א' בחייו ואחרת אחר מותו קודם שנשבעה שאל"כ אין בניה יורשין כתובת' נמצא שבני אות' שמת' אחרי מותו אינם באים מכח התקנ' שמן הדין יורשין כתובת אמן אז אין צריך שיהי' שם מותר אלא שבני כל א' נוטלין כתובת אמן שהרי בפרעון כתוב' השנים מתקיי' נחל' דאורייתא ואות' שמת' בחייו אעפ"י שלא נשבעה נוטלים בני' כתובת ב"ד שאין עליה שבוע' שלא נתנ' כתוב' לגבות מחיים א"כ זכה בן לאה בנכסים שבידו מצד כתובת ב"ד עו' מטעם אחר זכה בן לאה מטעם שאלמנה רבק' לא השביעו' ב"ד כפי מה שבא בשאל' ואנן תנן בכתובות פ' הכותב מנכסי יתומים כיצד מי שמת והניח נכסיו ליתומים והיא נפרעת מהם לא תפרע אלא בשבוע' ודין זה פשוט וידוע אפילו לתנוקות שעל כן יש להפלא מאותו ב"ד איך טעו בדבר משנ' והגבו לרבק' כתוב' בלא שבוע' ולפיכך צריך אני להרחיב הדבור קצת אולי איפשר היה כתוב נאמנות בשטר הכתוב' ואומר אני כי גם בזה נפל מחלוקת הפוסקי' ז"ל באיז' ענין מגבין לאלמנ' כתובת' לשון הטור סי' צ"ו אין האלמנ' גוב' כתובת' אלא בשבוע' לפיכך אם מתה קודם שנשבע' אין יורשיה יורשים כתובת' שהרי אין אדם מוריש שבוע' לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבוע' ובגמ' אמרינן אם פטר' הבעל משבוע' מהני ויש כמה מיני מחלוקות בדבר מחלוקת אבא שאול ורבנן אח"כ מחלוקת האמוראי' אח"כ מחלוקת הפוסקי' דהלכ' כמאן ואם באנו להרחיב הדבור ולהביא כל הסברות הנז' לא יספוק ג' ניירים ועוד לכן אקצר ואעלה להביא מה שצריך בנ"ד שאני אומר שאם האמת שאלמנ' זאת לא נשבע ואין נאמנות בכתוב' הדין פשוט שזכ' בן לאה גם מטעם זה שהרי אפי' היה בן רבק' בא לתבוע כתובת אמו לא היו ב"ד מגבין כתוב' להם מהטעם הנז' כיון שלא נשבעה חמו שבועת אלמנ' וכתב הרשב"א בתשוב' אעפ"י שיורשי הבעל השני טוענים שנשבע' אין שומעין להם שאין לה זכות בנכסי' אלא א"כ נשבעה ואם מתה קודם שנשבע' פקע זכות' ע"כ. מכל זה נמצינו למדין שזכ' בן לאה בדינו עוד כתב הר"י בעל ת"ה וז"ל כמדומ' לי דסוגיא דיני דעלמא לא אזלא הכי אלא סברי דכל אלמנ' שלא נשבע' ומתה אין ליורשים כלום אין להם חילוק בין הית' מוחזקת או לא וכפי זה אפי' לא היה בן לאה מוחזק היה הדין עמו לתבוע מהנכסי' שיש ביד רבק' כ"ש השתא שהוא מוחזק ואינו בא אלא להחזיק במה שבידו דפשיטא ופשיט' שלא נשא' טענ' לן' רבק' לתבוע מאחיו בן לאה ומה שאני אומר כן בפשיטות היינו בהנח' שאין בשטר הכתוב' רבק' נאמנות אבל אפשר שהיה כתוב בשטר הכתובה נאמנו' ובז' איכא לעיוני דהא איכ' כמה מיני פלוגתא כמו שרמזתי לעיל ואין לי פנאי להאריך אלא שאני אומר בדרך קצר' כיון שיש מן הפוסקים דסברי שאפי' כתוב בשטר הכתוב' שפטר' הבעל בהדיא מן היורשין הזקיקוה חכמים לישבע והו' דעת ר"ח ז"ל והתוס' ז"ל וכפי זה אפשר שאפי' היה כתו' הנאמנות בשטר הכתוב' בנ"ד נאמנות בפירוש אפי' על היורשים אפי"ה לא יפסיד בן לאה זכותו וא"ת הרי כתב הריב"ה ז"ל והביאו ב"י וז"ל אפי' דעת אותם הפוסקי' שהנאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים ואפי' התנ' כן בפירוש מ"מ זה הוא כשהמתנ' הוא חי ובא ליפרע מנכסי יתומי' שצריך לישבע אבל כשמת מלו' אין היורשים מפסידי' כו' עד וכן דעת בעל המאור בשם חכמי נארבונ' ע"כ ואעפ"י שלע"ד נרא' שאינו כן לפי דעת הטור שכתב וז"ל ורבינו חננאל ור"י פסקו כאבא שאול דלא מהני כלל גבי יורשים אפי' פירש לי וליורשי ולז' הסכים א"א הרא"ש ז"ל ע"כ ואם אתה רצ"ל דהיכא דמת מלוה כו' כדברי הריב"ש איך אמ' דלא מהני כלל הא טובא מהני שאין היורשים מפסידי' זכותם אם מת המלו' ולא עוד אלא שכת' ורב"ח כת' דוקא ולא קנו מלו' כו' וכי היכי דנחית לחלק בין איכא קנין לדליכא קנין למה לא חילק להיכא דחי מלו' להיכא דמת מלו' ועוד אני אומר שאפי' חלוק ר"ח אינו מוסכ' לדעת ר"י דמסתמ' ראה ר"י דברי ר"ח ואם היה מסכי' לזה היה כותבו ריב"ה משמו כמ" ש בשם ר"ח כלל הדברי' דממה נפשך זכה בן לאה בדינו ולית דין ולית דיין דמצי מפיק מבן לאה אפילו שוה פרוט' בין מטעם הראשון מטעם תקנת בנין דכרין עם מטעם השני שהאלמנ' רבק' לא נשבע' ואפי' ת"ל שיש נאמנות בכתוב' אפשר דלא היה נאמנות מן היורשים ומאלו השני צדדים הדין פשוט ואפי' את"ל שהיה לה נאמנו' בפי' מן היורשים עדיין היה מקום לזכות לבן לאה אלא כעת איני נכנס בזה כיון שיצא זכאי לטעם הראשון לכ"ע:

440

תמ״אשאלה ראובן נשא את לאה והתנו תנאים ביניהם בשעת הנשואין שאם ימות הוא תחלה שהנכסים שישארו אחר פטירתו יחלוקו האלמנה ובנים שיהיו לה ממנו וכן התנו שאם תמות היא ירשו נדונייתה ותוספת הבנים שיהיו לה ממנו ונפטרה לאה ונשא ראובן אשה אחרת דינה אח"כ נפט' ראובן ושמעון בן האשה דינה בא להחזיק שיעור כתובת אמו כי הם כחוב אצל אביו קודם שאלמנה דינה ודינה אומרת כי התנאי שעש' ראובן בעל' עם אשתו הראשונ' לאה אין בו ממשות לפי שהבעל יור' את אשתו או שמא כבר נפרע בחיי אביו שיעור כתובת אמו יורנו מורנו הדין עם מי ושכמ"ה:

441

תמ״בתשובה

442

תמ״גאיברא דלכאורה היה נר' שהדין עם דינה שאין בתנאי הכתובה של לאה ממשות מטעמא דאמרינן בגמר' פרק מי שמת ההיא דאמר לדביתהו נכסי לבני די יהוו לי מניך אתא בריה קשישא אמר ליה ההוא גברא מאי תהוי עליה אמר ליה זיל קנה כחד מברא הנה ודאי לא קנ' דאכתי ליתנהו ע"כ ופי' רשב"ם וז"ל בני די יהוו כו' ולא היתה אשתו מעוברת הילכך לא קנה כדלקמן דבכי האי גונא לא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא היכא דמזכה לעובר שנתעברה אשתו כבר עד כאן הרי משמע בפי' דאע"ג דקי"ל המזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו קנה משו' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו מ"מ היינו דוק' כשהיתה אשתו כב' מעובר' אבל לא הית' אשתו מעובר' לא קנה הבן הנולד אח"כ ואם כן זה שהתנ' לזכו' לבניו שלא היה מציאות' כלל בעול' לא קנו וכן הסכמ' כל הפוס' שכש' שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מקנה לדבר שלא בא לעולם והמזכה לעובר ואפי' שהוכר העובר חשוב לדבר שלא בא לעולם והמזכה לו לא קנה ואם זכה לעובר שלו קנה עם התנאי הנז' שהיתה כבר אשתו מעוברת זה היה נרא' לכאורה אבל ראינו בתקנת הנשואין מק"ק טוליטולה תנאי זה והוא כתוב בא"ה סי' קי"ח נעתק מתשובת אביו הרא"ש שהיו מתנים שירשו או יחלקו אותו זרע שישאר אחר פטירת האשה עם הבעל ואם כן נר' שיש לנו לומר שאע"פי שהמזכה נזרע שתלד אשתו לא הוי כלום היינו שלא בזמן נשואין אבל בזמן נשואין מהני תנאי וכל תנאי שבממון הוי קיים כי על מנת כן נתרצית האשה להנשא לבעלה שירש בנה הנולד ממנו נדוניתח כו' ואע"פי שבתנאי טואליטולה נר' שלא היה אלא בנמצא מהנדוניא שהביא' אבל במה שלא נמצא לא היו מתנים אין מזה קפידא והם כך היה מנהגם בזה לבד אמנם שפיר נקטינן דהמזכה לעובר בנו שיולד בשעת נשואין הוי תנאי וירש הבן שיולד אחר הנשואין דמטעם אחר נר' דלא מהני תנאי זה כלל דהא קיי"ל שאם אמר ירשין או ירש על מי שראוי ליורשו זוכה מתורת ירושה אבל אם אינו ראוי ליורשו לא והוי כמי שאומר לבת בין הבנים שתירש דלא אמר כלום והכא נמי הבעל הוא הראוי לירש במקום זרע הנשאר מן האשה וכיון שאמר שירש הזרע אית לן למימר דלא אמר כלום הא ודאי ליתא דכל שהוא תנאי בין האשה והבעל מועיל התנאי דלא אמרינן התם אלא כשהמוריש או הנותן הוא לבדו אמר כן דכיון שהוא מעביר הירושה ממי שראוי ליירש ונותנה למי שאינו ראוי לירש לא אמר כלום שלא נתן לו התורה כח להעביר הירישה מן הראוי לה אם לא בלשון מתנה אבל בנ"ד שהבע' ואשה התנו כן הוה ליה כאלו הוא בעצמו מוריש זכותו לבנו ולא שנא מתנה ולא שנא לשון ירושה הכל שוה שאין הוא המירשת אלא הוא שמסלק כחו מוותר זכותו לזרעו שיולד לאשתו משניהם ואם כן נלע"ד שזכה שמעון בן ראובן בשיעור הנדוניא שהביאה אמו ומן המותר שבנכסים שהניח אביו יפרע כתובת דינה אשת אביו:

443

תמ״דוכל זה אני אומר בתנאי ששטר כתובת לאה אשת ר' הא' קיי' גם אני אומר דדוקא לענין הנדוניא זכה שמעון אבל לא לענין התוספת והטעם שאני אומר שבענין המשכון שאנו נוהגים עתה נתחבטו הקדמונים על ההיא מתניתין דכתובות דתנן דין ודברים אין לי בנכסיך כו' לא ירשנה רשב"ג אומר ירשנה מפני שהוא מתנה על מ"ש בתורה וכל המתנה עמש"ב תנאו בטל ורבינו חננאל ואחרים שנמשכו אחריו פסקו דהלכה כרשב"ג וס"ל דבין התנה קודם נשואין ובין התנה בעודו ארוס לא מהני האי תנאה כלל אבל הרי"ף ורוב הפוסקים שבאו אחריו הסכימו דתנאי קיים ועם כל זה אמרו דה"מ שהתנה בעודה ארוסה אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה לחופה קודם נשואין ונתנו טעם לזה דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה אבל כשנאת כיון שהירושה ראויה לו אם תמות עתה ה"ל כאומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום אע"ג דקנו מידו שמעינן מהכא דע"כ לא פליגי הרי"ף והנמשכים אחריו ארבינו חננאל אלא בעיקר הנדוניא שהוא ממון שבא לאדם ממקום אחר אבל התוספ' שהוא ממון הבעל לא מהני האי תנא' והוה ליה כההוא דאמרינן בגמ' ההוא גברא דאמר לדביתהו כו' כנ"ל א"כ לע"ד זכה שמעון בשיעור נדונית אמו ומן המותר שבנכסי אביו אם יש מותר יפרע לדינה אלמנת אביו כי היא דינה הבאה להוציא וידוע שכל הנכסים מעזבון ראובן תיכף כשנפטר ראובן נכנסה בחזקת ש' בנו שהוא היורש מוחזק בנכסי אביו והיא דינה שבא' להוציא עליה להביא ראיה הנלע"ד כת"וח שמי הצעיר שמואל די מדינה:

444

תמ״האחר זה שמעתי מערערים במה שכתבתי באומרם שתנאי הכתוב בכתובה נעשה אחר נשואין יא"כ לא מהני תנאי ואני קודם שכתבתי דקדקתי בזה ושאלתי אם התנאי נעשה בשעת הנשואין קודם כניסתם לחופה ונאמר לי שכן היה שקודם כניסתם לחופה נעשה התנאי ולכן כתבתי מה שכתבתי ולאומרים שאינו כן מפני שכבר היו הנשואין בגיות אלא שהכתובה נעשה אחר שבאו לחסות תחת כנפי השכינה עם התנאי הנז' ואני אומר שאם כן זכה ה"ר יצחק חמיש בדינו כמ"ש לפי שנשואי גיות לא מקרו נישואין כלל שכבר נמנו וגמרו גאוני עולם קדושים אשר בארץ המה בשאלוניקי שאפי' נתקדשה האשה בפ"ע אנוסי' שם בפראנקיאה לא הוו קדושין כלל ואם היא תרצה להנשא לאיש אחר מותרת להנשא למי שתרצה משום דכל הנעשה שם לאו כלום הוא וזה הלשון שמצאתי כתוב וחתום יודע לכל רואי כתבנו זה כי הוסכם ע"פי כל חכמי העיר הזאת שאלוניקי יע"א הן החכמים השלמים אשר בארץ המה זללה"ה הן אותם אשר בחיים חייתם יצ"ו שכל אשה שנשאת לשום איש מבני ישראל בעודם בגזרת השמד אע"פי שקדש אות' בפני ישראל העומדים שם אשר צפו מי השמד על ראשם שאין לחוש לאותם קדושין כלל והרי היא מותרת לכל אדם אשר ירצה לכנוס אותה הן שמה במקום השמד הן אחר הנצלם מחרב השמד וכן אנו נוהגים בעי' הזאת שאלוני' שכל אשה אשר תבא מפורטוג' וקאשטיליא אין חוששין כלל לקדו' שנתק' אחרי השמד כלל ואנו מתירין אותו שתנשא לכל אי' שתרצה כי אין שם כשרים בשום צד וכיון שהעדים אינם כשרים הקדושי' אינם קדושי' כלל ואם תשאר ג"כ זקוקה ליבם אין כאן זיקה כלל ואינה צריכה גט חליצה כלל ומותרת להנשא כנז' ולכל זה אין ספק כלל ולהודיע הדברים והאמת האלה חתמנו שמותינו פה יוסף בכמה"ר שלמה טייטאצק זלה"ה תחת זה הורה להתר גברא רבא וגם העיד על חכמים גדולים ועליהם קא סמכינא אני אליעזר השמעוני:

445

תמ״ואל מלך יושב על כסא ההוראות נגיד ומצוה לאומים מושיע ורב כמו שנא' בכל מחנה העברים גדול מרבן שמו מר שמואל הרמתי בהלו נר"ו עלי ראשי אענדנו עטרות לי נר"ו יורנו מורנו ורבינו על מעשה שהיה כך היה ראובן נשה לאה לאשה והוליד ממנה בנים את שמעון לוי ויהודה וישאו להם נשים ועל פניהם מת ראובן אביהם ונשארה לאה אשתו באלמנות' ימים ושנים ועל פניה מת יהודה בנה הקטן ונשארו ממנו בנים ואח"כ מתה לאה אשת ראובן טרם גביית כתובתה בב"ד טרם שנשבעה שבועת האלמנה שיהיה עתה באה רחל אלמנת בנה יהודה לגבות סכי כתובתה וכי ראתה כי אין בעזבון בעלה לגבות אפי' שליש סכי כתובתה מבקשת לגבותם מנכסי עזבון חמיה ראובן אשר נשארו ממנו שדות וכרמים וקרקעות ורוצה לגבות מהחלק הנוגע לבעלה יהוד' מנכסי אביו ראובן והנה שמעון ולוי טועני' בעד יתומי יהוד' אחיהם כי אין לה לרחל זכות ושעבוד באותן הנכסים לפרעון סכי כתובתה אחרי שהנכסים ההם נשארו ברשות לאה אמה לפרעון סכי כתובתה ועל פניה מת יהוד' אחיהם ואם כן לא זכה בהם שמעון אלא הם דזכו בהם אחרי מות לאה ואם כן לא נשתעבדו אותם הנכסים לפרעון סכי כתובתה ורחל אלמנת יהודה טוענת כי אחרי שבשטר כתובתה כתוב וחתום שעבוד נכסים דקנאי ודאקנה בחיי ובמותה (כמנהג כל הכתובות א"כ גם נכסים אלו נשתעבדו לכתובתה כיון שהיה עתיד לזכות בהם מירושת אמו עוד טוענת רחל ואומרת כי גם שהנכסים האלו ירשו אותה בני יהוד' הם חייבי' לפרוע מאחר שהם יורשים במקום אביהם א"כ הם חייבים לפרוע כל חוב אביהם דהא במקום אביהם קיימי לירושה עוד טוענת רחל דמאחר שלאה לא נשבעה שבועת האלמנה כמשפט האלמנות ומתה א"כ הנכסים ההם ברשות הבעל ויורשיו קיימין נמצא כי מאז נפטר ראובן לבית עולמו זכו הבנים שמעון לוי ויהודה בנכסי עזבון אביהם וכיון שכן כבר נשתעבדו הנכסים ההם הנוגעים לחלק בעלה יהוד' לפרעון סכי כתובת אשתו ותוכל לגבות מהם ורבוותא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ' על ר' שמ' והניח בנים ואלמנ' ומתה האלמנה קודם שנשבעה על כתובתה א"י לבכו' פי ב' דמפסקא לן אם קרויין נכסי האם כל זמן שלא נשבעה על כתובת' והשיב דכל זמן שלא נשבעה האלמנה ולא הגבוה ב"ד הכתובה כל הנכסי' בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים את אביהם הם יורשים ויש להם דין בכורה עכ"ל וא"כ בנ"ד נמי ה"ה והוא הטעם כיון דלאה זו לא נשבעה הבנים האלה שלשתם את אביהם ראובן הם יורשים ותוכל אלמנת יהוד' לגבות סכי כתובתה מחלק בעלה עוד טוענה אלמנת יהודה שאם אמור יאמרו אחי יהודה שיש נאמנות בכתובות אמם וע"כ בחזקת אמם הנכסים הם עומדים הא ליתא מההיא תשובה עצמה הנ"ל דנראה בהדיא דאף שיהיה נאמנות צריך שיגבוה ב"ד וכל זמן שלא הגבוה בחזקת הבעל עומדים שכן אמר הרא"ש שכ"ז שלא נשבעה האלמנה על הכתובה ולא הגבוה ב"ד הכתובה דמשמע דמאי דאמר דלא הגבוה ב"ד הכתובה כיוון לזה והוא כאילו אמר ואם לא יהיה שם שבועה כגון שיש נאמנות בשטר הכתובה אז צריך שיגבוה ב"ד הכתובה דאלת"ה למאי הלכתא כתב הרא"ש ולא הגבוה ב"ד כו' אלא ודאי להכי הוא דאתא על כל זה לא יאיר חשכי המאור לעולם כלו אינו כדאי לו לו יאות הוד והדר מלכותו וצדקתו יעמוד לעד להוציא לאור דין האלמנה אם הדין עמה יאיר עיני ישמח לבי גם אני בישועתו מלכי צדק ושכרך גדול מן השמים:

446

תמ״זתשובה

447

תמ״חראיתי כונת השואל רוצה לזכות לאלמנה בגביית כתובתה מנכסי עזבון חמי' בא' מג' טענות אחת בהנחת שהנכסים היו בחזקת הזקנה ועכ"ז ראה שהדין שתגבה האלמנה כתובתה כיון שכתוב בשטר הכתובה דקנאי ודאקנה ודעתי הוא שאין כח מטעם זה לגבות האלמנה כתובתה מאלו הנכסים כמו שאבאר בס"ד ותחלה ראיתי להוציא מלב השואל טעות הנראה עלה בדעתו שמ"ש בכתובה בחיי ובמותה שר"ל שאפי' הנכסים שיפלו לבעל אחר מותו והס כי לא להזכיר פי' זה אלא הכוונה היא דקנאי ודאקנה אם אגרשנה דהיינו בחיי או אם ימות ותשאר אלמנה שתגבה כתובת' אחר מותו מן הנכסים שהיו קנויים לו בשעת הנשואין או מן הנכסים שיקנה אח"כ בחייו אבל הנכסים אשר לא באו בידו מעולם בחייו פשיטא דאין כח בידו לשעבדם ומ"מ היה נר' שבחלק הזה נפל מחלוקת בין דעת רש"בם ז"ל ושאר הפוסקים כמו שהביא ב"י ח"מ סי' ק"ז וז"ל כתוב בספ' התרומות שער מ"ג לוה שכתב בשטרו דאקנה ומת ולאהניח נכסים ואח"כ מתו מורישיו וירשו בניו מכח אביהם כתב הרב רבינו שמואל שבעל חוב גובה מאותם נכסים כו' עד ואיכא מאן דאמר דלא גבי מבן הלוה מידי דכיון שהם ראויים לא זכה בהם בעל חוב וכן כתב הרמב"ם שהוא מקובל מפי ר"ח שכשם שכתובה אינה נגבית מן הראוי כך בעל חוב אינו נוטל בראוי ע"כ ואע"פ שכתוב בספרים הרא"ש כתב רשב"ם ז"ל מטעמא שא"א שיהיה הרא"ש שהרי בעל התרומות קדם לו בזמן ועוד שמצאתי הגהה באשרי בסוף פ' מי שמת בב"ב גבי ההיא דקשה בדיני ממונות וז"ל ואע"ג דרשב"ם לא פי' לענין שעבוד גביית מעות כי אם לענין מכר מ"מ הוא הדין לענין גבייה והיכי שנפלו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינם יכולים ליירש אם לא מכחו בעל חוב גובה מהם דבעל חוב גובה בראוי כבמוחזק ור"י מסופק בדבר ע"כ נר' א"כ שהם דברי רש"בם ז"ל וא"כ כבר היה עולה בדעת לזכות לאלמנה שתגבה מאלו הנכסים כפי דעת רש"בם אבל אחר שהרמב"ם כתב שהוא מקובל מפי ר"ח כנז' לעיל נר' ודאי שאליו אנו שומעין כיון שהוא אחרון יותר מרשב"ם ונסמוך ג"כ על סברת ר"ח שדבריו דברי קבלה כמ"ש הפוס' עליו ועוד שכן דעת הרמב"ם פ"ה מהלכות נחלות כתב וז"ל נפל הבית עליו ועל אביו ועל שאר מורישיו ועליו כתובת אשה וב"ח הרי הנכסים בחזקת היורשים ועל האשה וב"ח להביא ראיה או ילכו להם בלא כלום עכ"ל וזה"ל כתב הרי"בה ח"מ סי' ק"ד וז"ל לוה שנפל הבית עליו ועל אביו כו' עד על ב"ח להביא ראיה שהמורי' מת ראשון ואם לאו לא יטול כלום מאותם הנכסים וכן דעת רי"ו במשרי' נתיב כ"ג ח' י"א כתב ז"ל גובה כתובתה ממלוה אע"פ שאינה גובה בראוי כבמוחזק ע"כ ואחר שכל אלו הפוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל שאין בעל חוב גובה בראוי כבמוחזק וכ"ש כתובה א"כ פשיטא שאין מהטעם הנ"ל זכות לאלמנת יהודה והנכסים בחזקת בני יהודה עומדים:

448

תמ״טגם מן הטענה הב' שרצה השואל להגבות לרחל מאותם הנכסים פשיטא דאין בה ממש שלא היה כח ביד יהודה לשעבד נכסי יורשי דהיינו בניו לבעלי חוביו וכי מפני שראובן יורש את יעקב נאמר שמחוייב לפרוע חובותיו הא ודאי ליתא שהדין פשוט יותר מביעתא בכותחא דאע"ג דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם היינו כשהניח אביהם נכסים ואם הם נכסים שיש בהם אחריות כופין אותם על כך ואם הם מטלטלי' מצוה איכא אבל אין כופין ואפי' דהשתא איכא למימר דכופין אפילו לא הניח אלא מטלטלין מ"מ אם לא הניח כלל לא קרקע ולא מטלטלי אפי' מצוה ליכא וכמ"ש הריב"ה חש"מ סי' ק"ז וא"כ כיון שאביה' לא הניח נכסים שמהם תגבה האלמנה פשיטא שלא תגבה ג"כ מאלו הנכסים שהם אינם יורשים לאביהם אלא לאבי אביהם ובפי' אמרינן בגמ' אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מאב וא"כ בנ"ד כ"ש שאין לנו לומר שירש יהודה בקבר לאמו כדי שיפרע חובו וכ"ש כתובת אשתו וק"ל נשאר הטעם הג' לומר שאלו הנכסי' אינם עומדי' כמו שאמרנו בחזקת לאה אם יהודה אלא בחזקת יהודה ואחיו כנז' בדברי השואל הא ודאי בהא איכא צד עיון אם מתשובת הרא"ש שהביא השואל אם מצד אחר שאכתוב בע"ה גם כי מתשובת הרא"ש קל להבין שאין משם ראיה דפי' דבריו כן הם כיון דאיכא תרתי שלא נשבעה ושלא הגבוה ב"ד כו' הא אם נשבעה אע"פ שלא הספיקו ב"ד להגבות לה כתובתה או שהגבוה ב"ד מאי זה טעם שיהיה אע"פ שלא נשבעה אז יצאו נכסים מחזקת הבעל והם בחזקת האשה כן אפש' לפרש דברי הרא"ש וא"כ אין משם ראיה אמנם מה שהיה נראה ראיה יותר מתשו' רגמ"ה ז"ל שהביא המרדכי ז"ל בב"ב פ' מי שמת וז"ל ונשאל לרגמ"ה על עסק ראובן שנשא לאה והכניס' לו קרקע וילדה לו בן לימים נפטר ראובן ונשא' עוד לאה לשמעון והכניסה לו אותו קרקע שהכניסה לראובן וילדה לשמעון בן ושתי בנות ונפטר שמעון ובנו נפטר אחריו וגם לאה נפטרה ולא צותה מחמת מיתתה מאותו קרקע כלום וגם לא מכר' קודם לכן אותו קרקע ויש להסתפק מי יורש אותו קרקע אם בן ראובן או בנות שמעון והשיב דמאחר שהכניס' לאה אותו קרקע לשמעון בעלה קנה בעלה שמעון אותו קרקע ויורשיו אחריו כו' אלמא ליכא למימר דהאי קרקע כגביא דמי אלא בחזקת בנות שמעון קיימא ויורשו' אותו בנות שמעון גם מהר"ם ז"ל הסכים כן וכתב בשם רבינו משולם וז"ל שאילו מכרה ונתנה לאה אותו קרקע אחר מיתת שמעון מכירתה מכר ומתנת' מתנה אע"פי שלא נשבעה לאה שקרקע זו אינה צריכה שבועה כו' עד בנדון זה שלא גבתה לאה אותו קרקע לעצמה וגם לא מכרה ולא נתנה אותו לשום אדם זכו בו באותו קרקע בנותיו של שמעון כו' עד מה שאין כן בנכסי מלוג דכי מיית בעל לאלתר נפקי מחזקת יתמי וקיימי בחזקת אתתא בלא גבוי ובלא מכירה ובלא נתינה ואם מתה האשה זכו בה היורשים ע"כ מה שראיתי להעתיק מן המרדכי ומכאן ודאי היה נר' לכאורה שהיינו יכולין לזכות את האלמנ' אלמנת יהודה שהדברים ק"ו ומה התם שידוע שאותו קרקע היה של לאה והיא הכניסה אותו לבעלה שמעון עם כל זה כתבו שכיון שלאה לא נתנה ולא מכרה אותו קרקע בחזק' הבעל ויורשיו עומד ואנו מפקיעין זכות בן ראובן בנ"ד שאלו הקרקעות לא ידענו שהיו מן הזקנה ולא גבתה אותם על אחת כמה וכמה שהיה לנו לומר בחזקת שמעון לוי ויהודה עומדין וא"כ תגבה אלמנת יהודה מחלק המגיע לבעלה כן היה נר' לכאורה אבל כד מעיינת בה שפיר א"א לומר כן שהרי שנינו בכתובות פרק הנושא את האשה וחכמים אומרי' אלמנה כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' עד כ"ה שנים מתה יורשי כתובת' מזכירין כתובת' עד כ"ה שנים וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' אישות שזה מיירי במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כתוב' גובה כתובתה כל זמן ששטר כתובתה בידה אפי' אחר מאה שנה וכתב עוד שאם התנה עמה שתגבה כתובתה שלא בשבועה או שהיא נאמנת בכל מה שתטעון גובה בלא שבועה ממנו וכן מיורשיו אם האמינה על יורשיו וכפי הנאמנות הכתוב בשטר כך מועיל לאלמנה וליורשיה וכן הסכמת רוב הפוסקים רובא דרובא ונלאתי להאריך להביא דבריהם והדעת נותן בלי ספק דכיון דטעמא דכשמתה האלמנה דאין נאמנות בשטר כתובת' שאין היורשים גובים כלל מכתובתה הוי טעמא משום שהיא אם באת לגבות היתה צריכה לישבע שבוע' וכיון שמתה קודם שנשבעה אין אדם מוריש ליורשיו מעות שהיה צריך שבועה לגבותם הא כל שאינו צריך שבועה היורשים היו גובים כמו שהיא היתה גובה אלא שצריכי' לישבע שבועה שלא פקדנו כו' ודין זה נר' שרוב העול' מסכימי' בכך קמאי ובתראי כמו שאמרתי וכן כתב מורי כמה"רר לוי ן' חביב ז"ל בפשיטות בסי' נ"ט וא"כ תימה גדול הוא לומר שהרג"מה ואלו הגדולים יחלקו על דין זה ויאמרו שמפני שלא גבתה אבדו היורשים זכותם בדברים שהיא לא היתה צריכה שבועה אלא ודאי דההיא דרגמ"ה לאו לאפקועי זכות הבן של ראובן מיירי אלא לאפקועי זכותי' מאותו קרקע וכגון שיש מקום אחר לגבות שיעור הכתובה ודייק לישנא טובא הכי דכן הוא האמת שמזכיר שם כ"כ פעמים באותו קרקע שנר' דדוקא באותו קרקע אם ירצו בנות שמעון לזכות בו ולפרוע ליורשים ממקום אחר אז אין כח לבן ראובן לתבוע הקרקע ההוא עצמו כיון שאמו הכניסה אותו לשמעון זכה שמעון בו וגם יורשיו אחריו דהיינו הבנות אבל שיעור הכתוב' צריך לפרוע וא"כ חוזרני לומר דבנ"ד לא הרויחה רחל אשת יהודה במה שלא גבתה לאה ולא נשבע' דודאי אותם הקרקעות משועבדים היו לכתובת הזקנה כיון שלא היתה צריכה שבועה לגבות אם היה נאמנות כתוב בספר הכתובה כנז' וא"כ בני יהודה זכו מצד הזקנה ולא מצא אביהם וכמ"ש הרי"ף בה' פ' מי שמת בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוצי' מיד הלקוחו' וזו היא שקשה בדיני ממונו' אביה מזבין והוא מפיק ופיר' הר"ן ז"ל בן הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קא אתינא דאילו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לידו מעולם כו' עד ומ"מ קשה כו' עד והכי הלכתא מכל זה נר' שאין כח ביד ב"ד להגבות לאלמנת יהודה כתובתה מנכסים הנזכרים ועוד טעם אחר שכתב המרדכי בשם מהר"ם פ' נערה שנתפתתה וז"ל פסק מהר"ם על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל הלכה כאנשי גליל הוו להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתובת חמותה ע"כ א"כ נתברר מכאן שאין כח לרחל לגבות כתובתה מאלו הנכסים מלבד כל הטעמים הנ"ל נוסף עליהם טעם זה דמהר"ם דכיון שהיו אלו הנכסים משועבדים ללאה מתנאי ב"ד דהלכה כאנשי גליל נמצא שיהודה בעלה של רחל לא זכה בהם בחייו ונקרא ראוי לגבי דידה וכיון שנפטר יהודה בחיי אמו אין בעלי חוב של יהודה ולא אשתו נפרעין מן הראוי דאע"פ שדברים אלו של מהר"ם נראין חולקין לתשו' הרא"ש הנ"ל בדברי השואל כיון שמהר"ם היה רבו של הרא"ש היינו יכולים לומר דכמהר"ם נקטינן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וא"כ זכו יתמי יהודה בנכסי הזקנה גם מטעם זה כ"ש בהצטרפו' הטעמים שכתבנו לעיל:

449

ת״נשאלה זה כמו ארבעים שנה כאש' בא יעקב איש וביתו ממלכות פורטוגאל אל מלכות תורגמה לחסות תחת כנפי השכינה והם היו מבני אנוסי המלכות הנז' ובבואם אל מלכות תורגמ' נתיישבו בעיר שאלוניקי ושם צוה ה' את הברכה וזיכה ה' את יעקב בבנים זכרים עוסקים בתורה שם הא' ראובן ושם הב' שמעון וזה כמו חמשה שנים הלכו אנשים מעיר אחרת והוליכו את ראובן הנז' להיות ביניהם מרביץ תורה ושם היה איש א' מתושבי העיר שהיה מחזיק עצמו ליודע ודורש ועברה עליו רוח קנאה ושנאה וגמר בדעתו שלא לבא על ראובן הנז' כי אם בעלילות דברים באומרו כי שמע אומרים שראובן הנז' היה פסול לדון בדיני חליצה ובכל דינים שבתורה כי הגם שאביו היה מבני האנוסים אשר בפורטוגאל אמו לא מבנות האנוסים היא כי אם מבנות הגוים וכן הוא אומר בכל מקום אשר הוא שם עד שמחמת זה יצא רינון וחשד בעיר אשר ראובן יושב בקרבה למרביץ תורה עד שכמעט יש קצת אנשים שלבם נוקפים ורוצים לדעת מה יהיה משפט ראובן ומעשהו האם יש ממש בקול זה להוצי' את ראובן הנז' מחזקתו ולפוסלו לדון בדיני חליצ' ובכל דיני' שבתורה או שמא אין בקול זה ממש ואת"ל דהא ודאי ומלתא דפשיט' שאין בקול זה כדאי וספק להוציא ראובן הנז' מחזקתו מטעמים רבים עדיין יש לנו לדעת מה יהיה משפט האיש המוציא דבה ומרנן אחרי ראובן הנז' דוברים עליו תועה ומעשהו על הכל יורנו מורנו המור' לצדקה ולו תהיה צדקה ע"כ:

450

תנ״אתשובה

451

תנ״בהמערער הזה ראוי לעונשו יען מוציא דבה הוא כסיל והאיש אשר הוציא עליו דבה אתו תלין משוגתו וראובן הוא בחזקת כשר עומד יורה יורה ידין ידין ולא היה צריך להאריך בזה כי הדבר פשוט כמו שאבאר בס"ד אלא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא תנן במס"ק פ' י' יוחסין הנוש' אשה כהנ' צרי' לבדו' ובגמר' א"ר יודה א"ר זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות אמר רב חמא א"ר ואם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה ע"כ וערע' פרש"י שראו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידי' עדות גמורה אלא יציאת קול ובפי' סוגיא זאת נתחבטו בה הפוסקים וכלל הדברים שהכל מודים דמיירי בענין הנוגע לכהונה אבל אי ליכא בר כהונה אין צריך לבדוק ומוקמינן לכל ישראל בחזקת כשרות והנה בידי פסק ממורי הגדול כמהר"ר יוסף טאיטצק על בת הישיש דון יודה גדליא שנשארה זקוק' ליבם כי בעלה מת ולא הניח זרע כלל והתירה מורי הנז' בטענה שנמצ' מי שהעיד שהיה לנפטר ן' באישלה דילה מארירה וכת' וז"ל ואם ירצ' המתעקש לומר דשמ' זה הבן שאמרו שהיה לו מגויה לאו מלתא היא דבן סת' מישראלי' משמ' ועוד דאנו מוחזקים בכל בני האנוסי' דמישראל הם וכמ"ש הגאון הר"ר צמח דאית' לן חזק' אלימת' שכל האנוסי' הבאים לעשות תשוב' כשם שמחזיקים אותו שאביו מישראל כך מחזיקי' אותו שאמו מישרא' ואינה גויה עכ"ל וזיכני ה' וראיתי ענין זה בב"י א"ה סי' ג' וז"ל כתב ה"ר שלמה בן הרשב"ץ אם יעיד א' מהאנוסים שאחד מהם מוחזק לכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו גויה שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בגוים לא חיישינן למיע' דכל דפריש מרובא פריש עכ"ל וראיתי ושמחתי אם כן למדנו בפי' כי האיש הזה בחזקת כשר עומד יורה יורה ידין ידין הצעיר שמואל די מודינה:

452

תנ״גשאלה ר' נשא אשה על אשתו ראשונה בטענה להוליד ממנה בנים כי מהרא' לא נשארו לו בנים ולא בנות כי אם בני בנות ועת' נפטר ר' לב"ע הצד' וחל"ש ותנאי הכתוב' בעי' הזא' הם שאם תפט' הכל' ולא ישאר ממנ' ולד של קיימא שיזכ' החתן בחצי הנדונייא והשאר יחזיר ליורשיה אם יפטר החתן ולא ישאר אחריו וממנה ולד של קיימא שתזכה הכלה בכתובתה ונדונייתא ותוספת' עתה יורנו מורינו מאירנו היושב על כסא ההוראה אם מלת אחריו ממנה היא דוקא ומאחר שלא נשאר אחריו בשעת מיתתו בן או בת תזכה האלמנה בעיקר כתובתה ונדוניאתה ותוספתא או אינו דו' ולא תגבה כי אם עיקר כתובתה ומה שהכניסה לו ואין לומר לסמוך על מנהג המדינה כי לא אירע נדון כזה במדינה הזאת לא בימינו ולא בימי אבותינו ולא יבא הדין ויקוב את ההר ושכר אדוננו כפול ומכופל מן השמים ולא תהיינה בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן:

453

תנ״דתשובה

454

תנ״הקי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכל תובע שבא לב"ד לתבוע תביעה מחברו בכח שטר שבידו כל פירוש שיכולים לפרש בסיוע הנתבע יש לנו לפרש כדי שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אפילו שיהיה הפירוש דחוק וכמו שיראה המעיין בתשובות מהררי"ק ולא הוצרכתי להביא לשונו שהספר מצוי ביד כל אדם ואם כן כיון שהאלמנה בנ"ד בא להוציא בכח שטר כתובתה יש לנו לומר שיד האלמנה על התחתונה ולפרש שמ' שאמר ולא ישאר אחריו ממנה ולד של קיימא שלא בא לאפוקי בני בנים ובנות בנים אלא ולד מאשה אחרת אבל כל שיש ולד של קיימא בין שהוא בן האלמנה בין שהוא בנה או בת בתה כל שנמשך ממנה מיקרי הולד ממנה ועוד נ"ל בדבר זה דאמרינן בכתובות בפ' נערה שנתפתתה זה המדרש דרש רבי אלעזר ן' עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות נזונות מה הבנים אינם יורשים אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אינם נזונות אלא לאחר מיתת אביהן עד כאן וכן הלכ' למדנו שיש לנו לדרוש לשון הכתו' בשט' ואם כן בנ"ד שכתוב שאם תפטר הכל' ולא ישאר ממנ' ולד של קיימ' שיזכ' החתן בחצי הנדוניי' והשא' יחזי' ליורשי' דהת' ודאי ישאר ממנ' ולד לאו דוקא דפשיטא דבין ישא' ממנו ולד ממש שלה ובין לא ישא' ממנ' ולד שלה אלא אפי' ולד ולדה לעול' יורש הבע' נדונייתא וכתובת' ותוספתא ואינו צריך לחזור ליורשי האש' כלום הכא נמי שכתוב ולא ישאר אחריו ממנ' ולד לאו דוקא ולד ממנ' ממש אלא כל שנשאר ולד ולד' אין הכל' זוכ' בכתובתה ונדונייתא ותוספתא אלא צריך כדי שתזכ' האלמנ' שלא ישאר שום זרע ממנ' בשעת פטירת בעל' כדי שתזכ' היא בכתובת' ונדוניית' ותוספת ובלאו הכי אין לה כי אם עיקר כתובת' ומה שהכניס' לו הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינ': טופס פסק דין:

455

תנ״ומודעת זאת לכל רואי חתימות ידינו דלמטה בשולי פיתקא הדין איך אמר הוא שבא אצלנו פה עיר אובן ראובן כדי שתחלוץ לו זקוקתו אשת אחיו וקודם שחלצ' לו תבעה לדין לפנינו ח"מ שתשלם לו הוצאותיו שהוציא ושפיזר משאלוניקי עד ביאתו הנה עיר אובן בעד הוצאות הדרך והיא גם היא השיב' אמרי' שאינ' מחוייבת לשלם אפילו פרוטה מחמת צואת בעלה ז"ל וגם מחמת השטר כתוב וחתום שהסכימו חכמי העיר עם הסכמת הק"ק יצ"ו והאריכו בטענותיה' עד מאד ונחנו ח"מ אף שנתנו חתומי' על השטר שהסכימו הק"ק יצ"ו כנז' מ"מ הכשירו אותנו לפסוק הדין ביניה' כנז' ונחנו ח"מ בראותינו השטרות שביד החלוצ' הנז' ובפרט השטר שהסכי' הק"ק כנז' פסקנו וגזרנו אומר שאין החלוצ' הנז' מחוייבת לשל' לראובן הוצאותיו כנז' מחמת השטר שהסכימו הק"ק יצ"ו שנעשה לטובתו ולתועלתו של ראובן כמבואר באותו השטר בעצמו אשר הוא ביד ראובן וקרוע בקרע ב"ד ולהיות הדברי' כנז' ביד מי שמוציאו לזכו' ולראיה כתבנו שורותים אלו וחתמנו שמנו עליו נאם הצעיר דוד בר יעקב הכהן זלה"ה ונאם הצעיר שמח' בר חיי' בהיו' שבא הנה ראובן כמבואר בפיתקא שכתב אותו האיש הנ"ל הנה באמת יצאת נקי מהמזונות שהם מפני שתקנת הק"ק היה לטובת היורשי' מטעמי' המבוארים בשטר של הק"ק יצ"ו ונוס' טעם שאינו מבואר שם שגם אותו סופר הנ"ל הוא כת' אותו השט' ולא יוכלו הק"ק לחזו' להקהיל' יחד והסכימו והחתימו כך כי הסופ' הנז' השמיטו וה' יודע כוונתו אם לעק' לכן עת' כי זכרנו כל ההרו' אז וע"מ סמכו הק"ק יצ"ו שיהיה הכל לטוב' היורשי' לא חששו באם יוציאו הוצאה על ככה גם כי ידוקד' לכל מעיין בהצוואה וכעת לאפס פנאי אין להארי' אמנם אי"ה במהרה יש עם לבבי ליחד לח"ה נר ישראל כמהר"ר מתתיא יצ"ו ולכתו' ושם אבא' אי"ה לפי הצור' ובכן ש"ש מא"ע וממני אהו' דורשי' שלומי יושבי ק"ק אשכנזי' דשאלוני' יצ"ו נאם חיי' ן' מהר"ר יצח' המכונ' הצמן שהי' אב"ד במעהרן: טופס המתנה:

456

תנ״זזכרון עדות שהית' בפנינו עדים ח"מ בששי בשבת בארבעה ועשרים יום לחדש שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ותשעה ועשרים לבריאת עולם למנין שאנו מנין בעיר אובן איך שכ"ר שבתי בר אפרים יצ"ו חמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר ובה"ה ובב"ד וכתבו בכל לשון זכו' ובכל אופן המועיל ואף חתמו לה ליד זוגתי יטיל בת אברהם ז"ל להיו' בידה לזכות ולראיה ולעדות מחמת שרציתי מרצון נפשי הטוב שלא באונס כלל כי אם בלב שלם ובנפש חפצה ובדע' שלמה ומיושבת והנני מודה היו' בפניכם כמודה בפני ב"ד חשוב בהודאה גמורה שרירא וקיימא נאמנה ואמיתית חתוכה וחלוטה דלא להשנאה ודלא למהדר ביה מן יומא דנן ולעלם איך אמת שהוספתי לזוגתי מרת יטיל הנז' על עיקר כתובתה שיש לה ממני כמנהגנו פה עיר אובן הוספתי לה עוד כל נכסי שיש לי בעולם הן מקרקעי הן מטלטלי הן כסף הן שוה כסף הן ראוי הן מוחזק הן טמון הן גלוי הן מכל מה שהפה יכולה לדבר והלב לחשוב זולת עשרים זהובים הגריים מעות פשיטין שיורשתי ליורשי אחרי כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא ממקומה אמנם שאר כל נכסי כנז' הוספתי לזוגתי הנז' כנז' ויהיו עלי ועל יורשי אחרי ההוספה הנז' כחוב גמור ומוחלט ככל דין וכח חזקה של עיקר כתובה שיש לה ממני כנז' וכדי ליפות כח זוגתי הנז' נתתי לה ארבע אמות במצרי במתנת ברי ולא במתנת ש"מ ואגבן ואגב ק"ס וכל חומר כו' הקנתי ושעבדתי לה כל נכסי דאית לי תחות כל שמיא זולת העשרים זהובים כו' וכל זה דוקא באם תזקק זוגתי כו' ליבם של אחי שיש לי בעולם והם לא יפטרו אותה בחליצה כשרה והגונה בלי כסף ובלי מחיר אפילו שוה פרוטה אז התוספת כתובה במקומ' וחזקה עומדת אמנם אם יפטרו לזוגתי הנז' בחליצה כשרה והגונה אזי השטר תוספת כתובה הזאת בטלה מעיקרא וחשובה כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ומכלל לאו אתה שומע הן וכל מי שיבא מארבע רוחות העולם בן או בת אח או אחות קרוב ורחוק יורש ונוחל יודי או משאר האומות אוכל נכסי ופורע חובותי דאתי ברשותי ודאתי שלא ברשותי דיקום ויהנה ויטעון ויערער וישתעי דינא בהדי זוגתי הנז' כדי לבטל שטר תוספת כתובתה דא יהיו מעכשיו דברי המערערי' ההם בטלים ומבוטלים ויהיו כדבר שאין בו ממש דלא יתעבד להו לא דינא ולא פשרה בין בדיני ישראל בין בדיני האומות וכל מודעי ומודעי דמודעי דנפקא מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמודעי דמסרתי כבר ודעתיד אנא למסור על שטר תוספת דא כלם בטלים היום בפניכם בכל לישני דאמור רבנן מבטלים בהון מודעות ושטר תוספות כתובתה דא לא יפסל מחמת שום פסול בעולם מכל מה שהפה יכולה לדבר והלב לחשוב אלא לעולם יהא שטר תוספת כתובתה דא בחזקתו ובתקפו כאילו נפיק נכתב ונחתם בבי דינא דרב אשי ורבינא וכל נכסי שיש לי בעולם כנזכר וביד כל מי שהן הן יורש ונוחל הן כל אדם אחר שבעולם הרשות ביד זוגתי הנז' ובאי כחה להוציאה מידם ולגבותם בכח שטר תוספת כתובתא דא כי מעכשיו הקניתי' לה בק"ס וכחומר כו' וכל הדברים הנז' נעשו בתנאי גמור ומוחלט ובתנאי כפול ומפורש בהן קודם ללאו ובתנאי קודם למעשה בזה אחר זה בתוך כדי דבור כתנאי דבני גד ובני ראובן הכל בהכשר וכתיקון וחוזק ותוקף תקנת חז"ל אל השערה ולא יחטיא וחומר שטר תוס' כתובתה דא קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל באי כחם ככל אחריות וחומר כל שטרי כתובה דנהיגין בבני ישראל העשויין בתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן כ"ר שבתי בר אפרים יצ"ו לזוגתו מרת יטיל הנזכר על כל מה דכתיב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים:

457

תנ״חטופס הסכמה הק"ק

458

תנ״טמודעת לכל רואי חתימת ידינו דלמטה בשולי פתקא הדין איך הוא אמת שהסכמנו יחד נחנו ח"מ בהסכמה גמורה שרירא וקיימא דלא למהדר ביה כלל כי ראינו שמדת הדין פגעה בה בהאלמנת מרת יטיל בת אברהם במיתת בעלה כ"ר שבתי בר אפרים יצ"ו ונוסף על צרת מיתת בעלה הנז' צרותיה צרורות ותכופות זו לזו שזקוקה ליבם מאחיו על בעלה הנז' ובעלה נתן לה במתנה כל נכסיו בכלל ובפרט דאם לא יפטרו לה אחיו בחליצה כשרה כמבואר בשטר שבידה כתוב וחתום וכאשר ראינו שהעניה היתומה מאב ומאם תהיה נדחת מדחי אל דחי ובזה מדת הדין לקתה הסכמנו שנרשום כל נכסי עזבון ר' שבתי ז"ל הן מזומנים הן כסף הן שדה כסף הן מטלטלין הן מכל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב ונמסור אותם הנכסי' ביד שני נאמנים מבני הק"ק יצ"ו או בענין אחר ואם יבא הנה עיר אובן היבם כדי לפטור היבמה מרת יטיל הנז' בחליצ' כשרה והגונ' בלי כסף ובלי מחיר תוך שנה ראשונה ממית' בעלה כ"ר שבתי ז"ל אזי כל הנכסים שיהיו יותר מסך כתובתה ותוספת כתובתה של היבמה הנז' ימסרו ויתנו הנאמנים הנז' או איזה אדם שהנכסים בידו ליורשי כ"ר שבתי ז"ל הנז' או לאביו דהיינו כ"ר אפרים יצ"ו או להיבם כאשר יקוב הדין בעת ההיא או יתפשרו האב ובנו היבם זה עם זה אמנם אם היבם יתן כתף סוררת וימאן לפטור זקוקתו בחליצה כשרה והגונה כמ"ש בהשטר מתנה שבידה מבעלה ז"ל ויתעכב הדבר יותר משנה ממיתת אחיו ז"ל הנז' אז כל הנכסים בכלל ובפרטן מחוט ועד שרוך נעל ימסרו ויתנו ליד היבמה הנזכרת להיות שלה ושל יורשיה אחריה והרשות בידה משנה זו ואילך אם תרצי לחלוץ לו או לא כי מאחר שחייב היבם לפטור לה בחליצה כשרה הנז' לאחר זמן שנה תמימה כנז' אמנם עשרי' זהובים הגריים מעות פשיטים על כל פנים ראוי האב הנז' לירש מנכסי בנו ז"ל אף אם ימסרו ויתנו הנכסים להיבמה הנז' כדי לקיים צואת כ"ר שבתי ז"ל הנז' וכל ההסכמ' שהסכימו כנז' עשינו ע"ד החס' והרחמנות כי ידו' לכל שבקצ' ימי' נתפרדה חבילה והניחה להענייה זוגתו שכולה וגלמודה ואף הנדוניא שנתנה לו לא הוחזר בשלמות ומי שאמר לעולם די יאמר לצרת' די כי דין תורה במקומו עומד ועשינו לפנים משורת הדין והסכמנו ההסכמה הנז' ופתחנו הדרכים לפני היבם לטובתו ולתועלתו כדי שיקויים מאמר ציווי אחיו ז"ל כי ריחם על זוגתו הנז' כדי שלא להוסיף יגון ואנחה על צרותיה הנלוים שנפרדים זה מזה הפרדה עולמית לכן אם יבם הנז' יתן כתף סוררת כנז' הנה ברור כשמש כי לב הותל הותעו ואיהו דהפסיד אנפשי' לירש אחרים ירושת אחיו ז"ל שהיה לו תועלת בזה הדבר לכן הסכמנו בהסכמה גמורה דלא למיהדר ביה כלל שאם ח"ו יסרב היבם הנז' לפטור זקוקתו כנזכר ויעמוד בקושי עורפו להתריס נגד האמת והיושר עד כלות שנה תמימה כנז' אזי אות' האנשים שהנכסים בידם מכל וכל עד פרוטה אחרונה ימסרו ויתנו להיבמה הנז' להיות שלה ושל יורשיה אחריה אמנם הרשות בידה אם תחלצי לו אח"כ או תמאן מלחלוץ לו ותשב עגונה כל ימיה ולהיות כל הדברים הנז' בכלל ובפר' לזכות ולעדות ולראיה ביד מרת יטיל היבמה הנז' כתבנו שורותים אלו וחתמנו שמינו עליו נחנו ח"מ נושאי וסובלי טורח עול הק"ק יצ"ו פה עיר אובן לעת כזאת והיה כ"ז היום יום א' כ"ו לשבט שכ"ט לפ"ק פה עיר אובן כתבנו וחתמנו וקים:

459

ת״סראיתי מה שנכתב ונחתם בעיר אובן ע"ע ראובן שהלך לקיים מצות חליצה וראיתי דברים איני יודע על מה סמכו לגזור הדין נגד ראובן ואלו היו הם בי דינא דרבי אמי ור' אסי לא היה להם כח להפקיע זכות שכר טרחו ועמלו ויציאיתיו שעשה ראו' ולא מבעיא עתה שכפי דברי ראובן גם מפי מגיד אמרו שמעתי כן ששלחו בעדו אלא אפי' לא שלחו בעדו היתה היבמ' מחייבת לפייסו כמו שאבאר בס"ד שנינו בפ' הגוזל בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדק' חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש בתוכו אין לו אלא שכרו שמעינן מהא מתניתין שאפי' לא אמר לו בעל הדבש שיציל את שלו דשכרו מיהא נוטל וכ"כ הדין בפשיטות הפוסקים ז"ל הרמב"ם פ' י"ב מהלכות גזלה ואבידה כתב וז"ל הניח את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו הראוי לו וכן הטור ח"מ כתב הלשון בעצמו הרי שאפילו במקום מצוה שמחזיר אבידת חברו חייב ליתן בעל האבידה שכרו הראוי לו עוד שנינו בפ' אלו מציאות משנת איזו היא אבידה כו' היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל ופרי' בגמ' והא לאו בטל הוא אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש"י הא לא בטיל הוא שהרי טורח בהשבתה דבטיל מיניה שמין כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו וליבטל ממלאכה זו מכבידה שעוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו ע"כ ור"ח פירש בענין אחר והוא שלעולם נותן לו שכר מלאכתו שנתבטל ממנה אלא שאם היינו שמין מה שהיה מרויח בשעה שהיה המלאכה מצוייה הרבה היה מרויח פועל זה סלע וקאמר דאין שמין אלא בשעת שאין המלאכה מצויי' שאז לא היה מרויח במלאכתו אלא החצי כי הוא כדי שלא לעמוד בטל יעשה בחצי ממה שהיה עושה בזמן שיש הרבה מלאכה לעשות ואחר שהדין פשו' מאד שהיבמה צריכה שתלך אחר היבם למקומו שהוא דר בו ואפי' שעירו ב"ד קטן מב"ד עיר היבמה וכ"ש בנ"ד שהוא הפך א"כ נמצא שהוא לא היה מחויב לילך לשם א"כ נמצא שכפי הדין היתה היבמה מחוייבת כדי להחלץ ממנו לבא לעירו ואם תרצה שילך הוא לעיר' צריכה לשלם שכרו ע"ד שביארנו ועוד אני אומר דבנ"ד לא שייך לומר מלאכה דבטי' מיניה כנ"ל דפשיטא שאין לך מלאכה כבדה וקשה מהליכת דרכים רחוקים וכמ"ש הכתוב ענה בדרך כחי כו' וא"כ מה טעם יש במה שצוה הנפטר כנז' בצואה וכי יש מי שיעלה בדעתו שמחוייב זה היבם בשביל שצוה אחיו לקיים דבריו פשיטא שדבר זה לא יעלה בדעת ואפי' מצוה לקיים דברי המת ליכא ואין צריך להאריך בזה כ"ש שאיפשר לומר לרווחא דמלתא שמ"ש ואם לא יפטירו אות' בחליצ' כשר' בלי כסף היינו כסף ומחיר בשביל מעשה החליצה אבל הוצאת ובטלת מלאכתו אינו נכנס בגדר זה כיון שהוא אינו מחויב לילך למקומה והוצאת הדרך ובטלת מלאכה מלתא אחריתי היא לא מחיר החליצה וא"כ הסכמת הקהל בזה לא הפסיד ליבם כי הם לא הסכימו אלא כדי לקיים מצות המת וכבר ביארנו שמלשון צואת המת לא משמע אלא שלא יטול היבם שכר מן המעשה מצד עצמו כמו שהוא דרך לפעמים מכמה יבמים שרוצים לעגן ליבמותיהן עד שיתנו להם מה שרוצים ועל כיוצא בזה אמרו שיכולין לטעות ליבם אם איפשר אבל שכדי הראוי לו מן הדין כיוצא בזה הנדון שאנו עומדין עליו פשיטא שהיבמה חייבת וכל זה אני אומר אם כששלחו בעדו לא פירש אליו דבר אלא ששלחו בעדו על הסתם אבל אם כששלחו בעדו פירשו לו ע"מ שאין עליך ליטול כלום מהוצאותיך ולא שכר טרחך אזי ודאי דאין היבמה חייבת לו כלום שהרי ע"מ כן הלך אמנם אם כתבו לו סתם אז חייבת היבמה מן הדין לפרוע לו הוצאותיו ושכ' טרחו כפי מה שיראה שראוי ליתן אפי' שלא פירש לו דבר סתמו כפירושו וכמו שכן הדין בשוכר את הפועל סתם שיתן לו כמנהג המדינה ואין הב"ה יכול לומר איני רוצה ליתן אלא כך ולא הפועל יכול לומר כך אני רוצה אלא ב"ה נותן כדרך שנשכרים שאר פועלים והפועל לא יבקש יותר כך הדין בנ"ד שעל הסתם צריכה היבמה לתת לו כמו שיאמרו בית דין של שלשה כמה אדם כיוצא בזה ראוי ליטול בשכר טרחו ועמלו וכמה הוצאת צריך להוציא וכמה נתבטל ממלאכתו כנ"ל:

460

תס״אמעשה שהיה כך היה כי באישקופייא היתה אשה גיורת נשואה לישראל ונתאלמנה ממנו וכשארה זקוקה ליבם ובא עד אחד יש"ו והעיד שהיבם נפטר ושהוא נמצא בקבורתו ובעדות זה נשאת עפ"י ב"ד לגר צדק גם כי הוא אומר כי הוא מזרע ישראל מן האנוסין אחר ימים שהית' האשה מעוברת באה שמועה שהיבם היה חי והפרישו את הבעל הב' מן האש' גם כי לא היה מן הדין להפרישה אחר שלא היו עדים שהיה חי אלא הפרישוה ממנו לברר האמת כיון שהיו אומרי' שהיה חי בקושטאנטינה כמו שכן נתברר האמת אח"כ ובתו' זה הזמן ראו אנשי אישקופייא לשלחה פה שאלוניקי והבעל השני היה יוצא ובא לביתו יום יום לדרוש אם אפשר לשוב אליו אחר שתחלץ מהיבם אם הוא חי כי נפשו מרה לו עד מאד ליפרד ממנה עד שעלה בדעת אחד מחכמי אישקופייא שאחר שתחלץ שתשוב אליו ליסמך על סברא אחת אשר בפוסקים ואני אמרתי לו שחלילה וחס שודאי אסור' לשניהם כדין אשה שהלך בעלה למדינת הים ונתתי להם עצה שתלך לקושטאנטינה עם כתב חתום מחכמי שאלוניקי מחלים פני חכמי קושטאנטינה שיחקרו על הדבר ואם הוא חי היבם שיעשו שיחלץ ממנה אחר שהיא אסורה לו וכן עשה ששלחה לקושטאנטינה וה' יתן שכרם לחכמי קושטאנטינה שעשו חסד ואמת עמה שנחלצה וחזרה פה שאלוניקי והבעל השני נשתדך עם יתומה מאם ונעשו השדוכין בפני ואב הבחורה היה מפחד שמא תחזור האשה עם בעל' והבטחתי לו שזה א"א כי היא אסורה לו לדעת כל הפוסקים קמאי ובתראי גם היה מפחד אולי תתבע האשה הנז' כתובה וגם מזה הבטחתי להם לפי שמן הדין אין לה כתוב' כלל וקרעתי אני הכתובה כי היתה בידי שמסרה רבי יצחק גאטיניו ועם זה נגמר הזווג בפני אחר קצת ימים בא אלי ה"ר יצחק הנז' ושאל ממני שטר הכתובה והשבתי לו מה לך ולכתובה כי אשה זאת אין לה כתובה מן הדין ובפר' שכל כליה ומלבושיה הכל בידה תלך לשלום וילך בפני' זועפים וכנראה אין העולם חסר מזחיחי הלב וחזר לביתי רבי יצחק הנז' ואמר שאתן לו הכתובה כי חכם אחד מן העיר אמר לו שאני חייב לשלמה אם קרעתיה והאמת כי לפי שעה לא האמנתי כי אמרתי אולי בדה מלבן עד שיו' אחד בא רבי יצחק הנז' בבית הכנסת ק"ק קטלאן ישן והביא האשה הנזכרת לפני חכמים מרביצי תורה שבשאלוניקי ותבע מצד האשה שנעשה שיתן לה גט הבעל השני וגם שיתן לה כתובה ואני השבתי לו כתובה אין לה גט כל זמן שתרצה תקחנו והודו לדברי כלם רק החכם השל' כמהר"ר יצחק אדרבי נר"ו גמגם בנדוניא ואמרתי לו בפירוש כתב הרשב"א שאפי' נדוניא אין לה אחר זה נאמר לי כי אחד מן החכמים כתב פסק שיש לה כתובה ונדוניא גם שאיני מאמין כי לא ראיתיו עד הנה לפי שאיני יכול לשער במה נופל הטעות ממני או משכנגדי וראיתי לסדר שורה אחת או שתים להורות כי הדין ברור בפוסקים ובפרט בספר הטור א"ה אשר מימיו נאמנים כלנו שותים גדולים וקטנים מזון לרעבים ומשקה לצמאים אבן העזר סי' י"ז וז"ל בא בעלה אחר שנשאת לא שנא נשא' ע"פ עד א' או ע"פ ב"ע תצא מזה ומזה וצריכ' גט מזה ומזה ואין לה כתוב' משניה' עד ואין חייב ליתן הבלאו' מנכסי צ"ב שלה גם תשובה בשם הרשב"א הביאה ב"י בסי' הנז' וז"ל ובזו אף נדונייא מפסדת והנה אמת נכון הדבר כי אין הרשב"א חולק על נדוניא שהיא בעין רק הכונה לפרש שאע"פ שבשאר נשים שאנו אומרים אין לה כתובה וכן מנה מאתים ותוספת אך נכסי צאן ברזל הקיימים אף אם נאבדו לגמרי חייב הבעל לשלם ואשה זו אם נאבדו או פחתו אין לבעל ליתן לה פחת ולא אם נפסדו לגמרי וכן מבואר סברא זו בנ"י בפרק מי שהלך בעלה יעו"ש כי אין כונתי להעתיק דבריו כי הספר נמצא ביד כל אדם ובזה אין חולק ושמא תאמר שמא זה באשת איש שנשאת ובא בעלה אבל ביבמה שאין איסורה כל כך חמור שמא לא החמירו כל כך גם זה ברור בסי' קנ"ט וז"ל ביבמה ואם נשאת לזר בין בשוגג בין במזיד בין יש לה בנים ובין אין לה בנים תצא כו' עד כו' י"ג דרכים בה וירד הרב להביא מחלוקת בבן אם יהיה ממזר ובענין זה אין פוצה פה כי הכל מודים אין חולק ועתה מה יאמר ומה ידבר החולק כי ידוע לכל העולם כי אין ביד זה האיש משל זאת האשה אפי' שוה פרוטה בעין כי כל בלאותיה הניח זה העני כשבא מאישקופיא בידה כי לעולם חשב תהיה מותרת לו אחר חליצה וזה ידוע ומפורסים והגע עצמך היו בידו אין אנו יודעים ולא רואים מה בידו והוא היה אומר אין בידי כלום כי נפסד או נאבד מה יוסיף ומה יתן שטר כתובה כדי לגבות הבלאות היה צריך שנר' דבר מה ושתביא ראיה כי היא הכניסה הדבר ההוא ואם לא תביא ראיה אפי' שהיא תאמר שהדבר ההוא שלה והוא מכחיש הוא נאמן שהרי אינו כתוב בכתובה הכניסה לו דבר פלוני מסויים א"כ מה הפסידה בהעדר הכתובה וזה ברור יותר מביעתא בכותחא ובעיני יגיעת בשר להאריך בזה ועוד אני אומר שכפי האמת אחר שמרגלא בפום מורי הוראות להחזיק המוחזק במה שבידו כשיאמר קים לי כפלוני אפילו היו הבלאות קיימים לא היה בידינו כח להוציא מידו שהרי רש"י מאור הגולה הכי סבירא ליה שפירוש אין לה בלאות פירוש אפילו הקיימים ואפילו שכתב מהררי"ק שבמקום שכל חכמי ישראל חולקים אין לומר קי"ל כפלוני וכאן כתבו שלא הודו לרש"י בזה מ"מ יש הפרש בין יחיד ליחיד כ"ש שאין פירש"י יחיד בדין זה שהרי אחרים מסכימים לדעתו הנה בספר רב אלפס החדש וז"ל ודין אינה גובה לא מראשון ולא משני נכסי צ"ב שהכניסה לו ואפי' הבלאות שהן בעין אינה נוטלת ואם נטלה מראשון או משני אפי' אחד מכל אלו הדברים תחזור ע"כ וכבר כתבתי שאין חלוק בין אשה שנשאת ליבמה שנשאת ואני לא חשבתי יחלוק אדם בזה וגם כי אחר העיון היה נראה לו כן לא היה לו לגלות חסרונו לעם הארץ והיה לשאול דעתי מה היא ומנין לי סוף דבר כי ה' יכפר בעד' ועל דבר הזרע באתי להשיב שואלי דבר מיראי תורה אני כאשר ה' יודע אם לא שעגמה נפשי לאיש הזה שכפי מה שראיתי והכרתי בו הוא גר צדק ואדם טוב ואירע לו מקרה באנסו כי לא עשה דבר אלא ע"פ עצת חכמים וב"ד וראוי לחפש בזכותו וזה החלי בס"ד הרמב"ם כתב פט"ו מה' אב וז"ל ג' ממזרים הם ממזר ודאי ממזר ספק ממזר מד"ס כו' עד וממזר מדברי סופרים כגון האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת והרי בעלה קיים ובא בעלה עליה והיא תחת השני הרי הבן ממזר מד"ס: הרי אנו רואים ששלשה מדריגות הם ובפ' ההוא כתב וז"ל דין תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל שנ' לא יבא ממזר בקהל ה' ודאי ממזר אסור לבא בקהל ולא ספק אבל חכמים מעלה עשו ביוחסים ואסרו גם הספקות לבא בקהל ע"כ ומצינו שאפילו ספק הבא אפי' מספק א"א דהיינו מקודשת או מספק מגורשת מדין תורה היה מותר לבא ולא דמי לשאר ספק איסור תורה כמו ספק חלב או ספק ערלה וכיוצא בזה שספקן הוי איסור מן התורה וכמו שכתב פעם אחרת אבל ספק ממזר לא הוי הכי אלא הוי גזירת הכתוב שמי שלא יהי' ממזר ודאי שיהיה מותר לבא בקהל: אחרי הודיע ה' לי את כל זה משכנתי את עצמי להתיר בן זה האיש היתר גמור ואין לגמגם בו שמותר לישא ישראלית ולבא בקהל כשאר בני ישראל ואין משגיחין אותו כמו שאבאר בסיעתא דשמיא הרי"בה א"ה סי' קנ"ט כתב שיבמה שנשאת לזר דינה כדין אשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואח"כ בא בעלה שתצא מזה ומזה וכל י"ב דרכים בה וי"א אע"פ שדינה שתצא אין הולד ממזר וכ"כ הרמב"ם כו' עד תצא והולד כשר וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ע"כ. הרי כפי דברי הטור הרא"ש אביו מסכים להתיר אע"פי שמהררי"ק כתב שט"ס והגיה הספר והכריח שדעת הרא"ש כדעת האוסרים האמת נר' דוחק גדול למחוק הספרים במקום שיש גאוני עולם דעתם כן להתיר כמו שכתבתי מוטב היה לנו לומר שהרי"בה ידע במילי' דאבוה וראה מה שהוא לא ראה ואולי חזר בו אך אמנם יהיה מה שיהיה רואה אני דאית לן כמה אשלי רברבי דס"ל שהולד כשר הסמ"ג כתב במצות לא תעשה פ' א' וז"ל שלא תנשא היבמה לאיש זר כו' עד וז"ל הירושלמי יבמה שנשאת בלא חליצה ר' ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים ר' יאודה בן פזי בשם ר' יוחנן אמר תצא רבי אסי אומר בשם רבי אילא תצא ר' אחא שאל לרבי פנחס איך רבי סבר אמר ליה כרבי ירמיה חזור בך ואם לא כן אנא אכתוב עליך זקן ממרא אמר רבי זירא מתניתין מסייע ליה לר"י תצא מזה ומזה וי"ג דברים בה דברי רבי מאיר שאמר בשם רבי עקיבא רבו אבל חכמים אמרו אין ממזר מיבמה החולצת ע"כ א"כ זכינו לדין אחר שמסקנת הירושלמי שהולד כשר וכתב רי"ו נתיב כ"ה חלק ג' שרי"ף ור"ח כתבו שהולד כשר ואינו אפי' ספק אמת שכתב שהרמ"ה ז"ל דעתו שהוא ספק ממזר וכן אני אומר שיש אחרים סוברים כהרמ"ה ומהם ר"י בעל התוס' וכמו שכתב ב"י עוד רי"ו ז"ל דעת בעל הלכות גדולות דאם יש לה ליבמה בנים משני לא תצא אלא שכתב וז"ל וכתב הרי"ף כי דברי בה"ג אין לסמוך עליהן ואפי' יש לה בנים תצא וכן הסכימו רוב הפוסקים ע"כ ובהגהה מימון פ"ב כתב וז"ל ורא"בן רואה דברי הגאון מכמה דוכתי התלמוד חייש ללעז הבנים כו' עד והיאך דתלמודא דידן איכא למימר דבאין לו בנים איירי וכ"כ ראבי"ה ע"כ מה שראיתי לכתוב ועתה רואה אני כי יכולים אנו לסמוך על המכשירים בלי שום ערעור כיון שאפי' המחמירים אינם אוסרים אלא מדרבנן משום דמחלפה באשה שהלך בעלה כו' אע"פי שאפשר שיש מהם סוברים אפי' דיש בו איסור מ"מ אחר שהירוש' מתיר ומכשיר הבן ובתלמוד שלנו יכרלים אנו להסכים עם הירושלמי וכפי דעת בעל הלכות גדולות פשיט' דהולד כשר שאפילו האשה כתב שלא תצא נמצא הירוש' בה"ג ור"ח הרי"ף הרמב"ם רא"בן רבי"ה סמ"ג הרב המגיד משנה לא הביא חולק א"כ כדאים אלו לסמוך עליהם אפי בדבר חמור יותר מזה אפי' לכתחלה כ"ש בענין הזה שכתבנו שאין איסור זה כאשר איסורי תורה שספקן חמור כשל תורה שאסור קל ספקו קל כמו שכתבתי ולא עוד אלא שהמחמירים רובם או כולם אינם אוסרים אלא מדרבנן ורבו כמו רבו קמאי ובתראי המתירים א"כ נר' ודאי שיכולים אנו לעשות מעשה ולהכשיר צור ישראל יצילנו מכל שגיא' גדולה וקטנה ולגמר הענין ראיתי לכתוב מה שנמצא בידי כתב א' שלוחה מהח' המופלא כמהר"ר דוד בן הרב הגדול החסיד כמה"רר יודה נקרא מיסיר ליאין ז"ל על מחלוקת גדול שעבר זה כמה שנים בזמן הרב הגדול כמה"רר יעקב בן חביב ז"ל שחכמי ספרד אסרו שהיבמה הזקוק' למשומד לשוק והוא הרב הנז' היה מתיר כי היה סומך על מנהג מקומו וחזר והודה לחכמי ספרד נ"ע וכתב אליהם כתב ובתוכה אלה הדברים ומהמאמר שהוא הרבות ממזרים בישראל א"א שיצא מפיכם אלא מאיזה נעדר החכמה וכי הלכה רווחת בישראל שאין ממזר מיבמה והביא ראיה מסמ"ג כמו שכתבתי שמח לבי:

461

תס״בשאלה ראובן מת בלא בנים והניח את אלמנתו ונטלה כל עזבונו ברשות' בלי שבועה והגבא' ב"ד ולפי מה שאמדוהו לראובן שהיה סוחר ועשיר ושהתה אחריו כמו כ"ה או שלשים שנה ונפטרה לבית עולמה ובשע' שהית' נוטה למות הלכו ברורי העיר יצ"ו וכתבו כל מה שהיה לה ונמצאו יותר מכתובתה ונתנו כל דבר ביד שליש והסבה שנתנו אותם ביד שליש הוא מפני שהיו יורשים פה בעיר א' רחוק כמו ד' ימים מעיר הזאת ועד שיבאו הנה היורשים ההם שמו אותם ביד שליש כדי שיבואו לחלקם עם היורשים אשר בעיר הזאת ובתוך זה הזמן קודם שבאו היורשים מעיר אחרת קמה יורשת אחת מצד בעל האלמנה היינו בת בן בת מאח הבעל של הנפטרת והלך בעלה ועשה התראה בפני ב"ד ואמר מורי ורבותי הנני מתרה בפני מע"כ שאלו הנכסים אשר הם ביד השליש יתעכבו בידו אפי' שיבואו היורשים האחרים שלא יתנם עד שנעמוד בדין תורה יען כי לי משפט הירושה היות שאלמנ' הזאת שלא נשבע' על כתובתה ואין ליורשיה כלום ותיכף כבוא היורשי' הנה קם יורש הבעל פעם אחרת והתרה להם בפני הב"ד ואמר להם שהנכסים האלו הם שלו כי לו משפט הירוש' ושיעמדו בדין תורה ואח"כ נתפייסו יורש הבעל עם היורש שבא מעיר אחרת לכתוב על דרך שאלה:

462

תס״גתשובה

463

תס״דכבר כתבתי במקום אחר ונדפס' תשובתי וז"ל תחלה יש לדעת שיש בענין הכתובה ג' חלוקות א' מנה מאתים שהוא עיקר הכתובה ב' התוספת ג' נדוניא והם נכסים שהביאה האש' מבי נשא ובפ' השולח אמרו אין אלמנ' נפרעת אלא בשבוע' וקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו שר"ל שכל ממון שאדם צריך לישבע כדי לגבותו אם לא נשבע אין יורשיו יורשים אותו וא"כ מנה מאתים ותוספת אם האלמנ' מתה ולא נשבע' אין יורשי' יורשי' אותו ממון ואע"פי שאני כבר כתבתי שתוספת שאנו נוהגים בזמן הזה דין נדוניא יש לו מ"מ בנ"ד אינו אלא כמנה מאתים לפי שאינו בעין אבל הנדוניא שהביאה עמה לבית בעלה כל דבר שהוא קיים נוטלת שלא בשבוע' היא או יורשיה וכן אם נמכרו אותם הכלים ולקחו אחרים במקומ' באותם הדמים יש להם דין הראשונים וזה כשנודע לנו בראי' שאלו נלקחו בדמי הראשונים דין זה מילתא פסיקתא לע"ד אין בו ספק וכל זה הוא כשאין יורשי האש' מוחזקים אבל אם הם מוחזקים באופן שיכולים לומר אין בידינו כלום מה שתפסו כל שישבעו שאין בידם יתר על כתובת' מה שתפסה או תפסו אפי' אחר מיתת האלמנ' הועילה התפיסה ודין זה אני דן מכח תשו' הר' בעל תרומת הדשן ואפי' שמתו' דבריו נר' כאלו אין ולאו ורפיא בידיה אני הייתי עושה כן הלכה למעש' כיון דאפי' בזמנ' דאתפסא צררי לא שכיחא כולי האי ובזמן הזה לא שכיחא כלל ועוד שהרי כתב הרא"ש בתשו' דהאידנא נהגו להגבות כתובות לכל יורשי האלמנות כו' וכל זה כשלא יש נאמנות בכתובה אבל יש נאמנות בכתובה אפי' נאמנות כו' שאז יש לנו לומר שהאמינה לה וליורשיה עליו ועל יורשי' דבאופן זה אפי' שאינה מוחזקת ושאין היורשים מוחזקים מגבין לה נדוניא כתובה ותוספת וכמו שכתב הריב"ש שהוא אחרון וגם הרש"בא והר"ן הכי סברי ומורי כמה"רר לוי ן' חביב ז"ל כתב בתשו' על דין זה דבכל מקום שאמרנו שהאלמנה נוטלת מהיורשים בלא שבועה ומתה ולא נשבעה יורשיה יורשים אותו ע"כ ובנ"ד לא נתבאר אם היה נאמנות בכתובה שאז היתה גובה מן היורשים ואז יורשי' גובין מן היורשים אפי' לא נשבעה ומ"מ יש לי להודיע דעתי אפי' בהנחא שלא היה כתוב נאמנו' בכתוב' עם כל זה רואה אני שהדין עם יורשי הזקנה והנני מודיע הטעם שאני אומר כן כבר כתבנו כי בנכסים המונחים ביד ורשות יורשי הבעל וצריכה האשה להוציא מיד יורשי בעלה אינה יכולה להוציא בלא שבועה ואם מתה בלא שבועה יורשיה אין להם כח להוציא כלל לבד נכסים ידועים שהם שלה כנ"ל בחלוקה ב' כאשר הנכסים בחזקת האשה על האופן שכתבתי למעלה אז אפי' מתה האלמנה ולא נשבע' מה שתפסה היא או יורשיה מהני תפיסה וכמ"ש הרשב"א ז"ל הביאה ב"י בטור א"ה וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלין שנשארו בידה אחר מות בעלה אם נאמנת לומר בעל' נתנם לי או מכרם לי ובחייו תפסתים והשיב אם מטלטלים אלו ידועים לבעל ויש עדים שהם עדיין תחת ידה אינה נאמנת אבל אם אין עדים שהם של בעל או שאין עדים שישנ' תחת ידה נאמנת משום מגו הא למדנו מתשו' זו שכל שלא נודע הדברים שמוחזקת האשה בהם שהיו מן הבעל נאמנת היא לומר בעלי נתנם לי או הם מכתובתי וידוע שטוענים ליורשים כל מה שהיתה יכולה לטעון ואפי' מתה בלא שבוע' נאמנים הם. יש חלוקה ג' אמצעית בין אלו שתי קצוות שאין הנכסים ביד האשה ולא ביד יורשי הבעל אלא ביד שליש ועל זה ראיתי מ"ש הרי בעל ת"ה סי' ש"ל אחר שפלפל והרחיב הדבור בדין כיוצא בנ"ד כתב וז"ל אין היורשי' מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד בחזקת שניהם נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתם נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקים ממש אינון מ"מ בטעם מועט דחינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה וכן יש לחלק כמ"ש לעיל מתשו' הרא"ש דמהר"ם הקל בכי האי גוונא משום דהאי דינא בלאו הכי התפסת צררי לא שכיחא וכ"ש בנ"ד דלא אמיד ע"כ נקטינן מהא דבנ"ד כיון דטעמא שאין יורשין גובים הוי טעמ' משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו נאמר דהיינו דוקא היכא דהיורש צריך להוציא מיורשי הבעל אבל כשהנכסים אינם ביד יורשי הבעל שאין יורשי האשה באים להוציא ה"ל כאלו הנכסים בחזקת יורשי האשה וכ"ש בנ"ד דלא מבעיא שאינם ביד יורשי הבעל אלא שהם ביד יורשי האשה הוא ר' בנימן ואע"ג שנמסרו לו ע"י ב"ד מ"מ כיון שאינו צריך להוציא כלל הוה ליה כאלו הם מוחזקים בידו וטענינן ליה שכל אלו הנכסים היו מן האשה מנדוניא שלה או מציאה מצאה או מעמל ידיה ועוד אני אומר אע"פי שאינו צריך שרואה אני שטענות יורשי האשה טענות צודקות כי אחר שיש כמה שנים כ"ה או ל' שהנכסים היו ביד האשה והיתה מוציאה ומפזרת ברצונה ואין דובר אליה דבר הדברים מוכיחים א' מב' דברים או שיורשי הבעל היו יודעים האמת שהנכסים היו מן האשה ושבעלה לא הניח כדי כתובתה או שמחלו לה כי אין הדעת סובל שעיניהם יראו זכותם בידה ולא היו אומרים לה דבר ואע"פי שאני לא מצאתי ראיה גמורה לזה זכר לדבר מצאתי דאמרינן האשה תובעת כתובתה עד כ"ה שנה והיא משנה בכתובות פ' הנושא את האשה ופסקו הפוסקים דהלכה כחכמים אינה גובה בזמן שהיא בבי' אביה ולא תבעה מחלה גם בנ"ד כיון שעמדו הנכסים ביד האשה כ"ה או ל' שנה ודאי מחלו יורשי הבעל וא"כ הנכסים הם בחזקת יורשי האשה

464

תס״השאלה ראובן קדש את בתו לשמעון ובשעת קדושין נתן שמעון לארוסתו במתנה גמורה מאה שקלים זהב וחמיו נתן גם הוא לחתנו חמישים זהובים במתנה כדי לזכות באלו המתנות שנתן חתנו לבתו ואחר זמן נכנס שמעון לחופה וילדה אשתו בן ועברו ימים מועטים ונפטר שמעון לב"ע וחי' לרבנן שבק ונטלה אשתו כל הנדוניא והתוספת שהביאה מבית אביה וכשראו יורשי שמעון שנטלה אשתו כתובתה ותוספת שלה נטלו גם הם המתנות שהם הסבלונות שנתן שמעון לארוסתו בשע' הקדושין וראובן בקש ליקח המתנות שנתן לחתנו בשעת קדושין מיורשי שמעון ויורשי שמעון מבקשים טענות ואומרים מאחר שנשאר מאחינו בן יורשו אין אנו חייבים ליפרע לך המתנות שנתת בשעת הקדושין לחתנך ע"כ:

465

תס״ותשובה

466

תס״זהמתנות שנותנים לארוס ונכנסו לחופה אח"כ דבר פשוט מאד שהם מהבעל לעולם ואם מת בניו או יורשיו יורשים אותם המתנות ודוקא שלא באו לידי נשואין אז חוזרים וכמו שחוזרים המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת ארוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרין וכן מה שנותנים קרובי הארוס הכל חוזר בביטול הארוסין וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביא ב"י וז"ל המשדך בת לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר הוא בין שחזרה היא אם נתבטלו השדוכין החתן חייב להחזיר לו את הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מדידיה לדידה דאמדן דעתא הוא שלא שלחה אלא ע"מ שיכניסנה לחופה כו' עד דהא דתנן לה בהשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה לחתנו ארחא דמלתא נקט כו' ע"ש בא"ה סי' ן' הרי לך בפי' שכתב אלא על מנת שיכניסנה משום הכי כשנתבטלו השדוכין חוזר אבל כיון שכנסה כבר נשלמה כונת האב ושוב אינו חוזר ע"כ ומכאן היה נר' דדיו לאב להיות כנדון וכמו שכשנכנסה לחופה מתנות שנתן אב הכלה לחתנו שוב אינם חוזרים והרי הם שלו ומיורשיו אחריו כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נישואין היה לנו לומר שהריהן של הכלה ויש להן דין נכסי מלוג שאם נתאלמנה או נתגרשה תטול אותם הסבלונות מלבד כתובתה אבל מצאנו ראינו שהסבלונות ששולח החתן לארוסתו מעולם אינם חוזרים והטעם דאמדינן דעתו של החתן שאיני שולח אות' אלא מפני שהיא תחזור אותם לידו ויעשה מהם מה שירצה ועל דעת כן הוא שולחם מה שאין כן בסבלונות שנותן אבי הכלה לחתנו וכן נר' המנהג פשוט וכתב הרמב"ם ז"ל והביאו הטור א"ה סי' ס"ו הנושא אשה סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנות כפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנים והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ אני אומר שמעולם לא ראינו שתתבע שום אלמנה הסבלונות ששלחו לה לבית אביה לפי שיודעת ודאי שאדעתא שתחזור היא אותם הסבלונות לבית בעלה ויעשה מהם מה שתרצה לא שנותן אותם מתנה גמורה לגבותם אם תתאלמן או תתגרש ולכן נר' בעיני שהדין עם יורשי שמעון הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

467

תס״חשאלה ראובן רב פעלים יש לו בן יחיד ואביו אוהבו לסבת אשתו שאינה ראויה לבנים וכדי לראות כצאן משפחות מבנו חמודו קוד' מותו בקש להשיאו אשה הוגנת לו והנה עתה יש שתי שנים ומחצה שנכנס לחופ' וכנר' נסתחפ' שדה ולפי שרוב ימי השנה היא זבה כטומאת נדת' לא תחסר כל בה נוסף על זה שראת' גם אחר תשמיש יותר מג' פעמים רצופים בפחות בכדי שיעור שתרד מן המטה ותרחוץ פניה ולמקוטעי' פעמים אין מספר באופן שחנוך בן ראובן מב' שני' ומחצה שנכנס לחופה לא נתייחד עמהי' פעמים מחמת הסבה הנז' ועוד סבה אחרת שטוען חנוך שהיא אינה ראויה להיות לאיש מחמת שנר' לו שעיקר מטרין לא היה לה כי בבוא עליה הקושי אשר יש לה מבפנים מונע הכנסת הגשם בגשם ונבדקה האשה הזאת על ידי נשים מובהקות וגם המילדות העבריות אומרות שבעלה א"א לבוא עליה אורח כנשים כי ה' סגר רחמה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ואפי' על ידי תרופות ועל האמת כי ראובן להיותו חומל על בנו מצטער על עצמו לראות מבנו זרע אנשים הפציר רפואתה על ידי רופאי' ועל ידי נשים חכמניות ולא הועיל לה ועתה שואל השואל אם חנוך זה אסור להיות עם אשתו פן לא יבא לידי איסור כמ"ש הפוסקים:

468

תס״טתשובה

469

ת״עדין זה ברור בפוס' הרמב"ם ז"ל פ"ד מאיסורי ביא' סמ"ג ז"ל עשה קי"א י"ד קפ"ז והאמת שאין בו ספק שמה שאמר שרואה דם מחמת תשמיש שלשה פעמים אינה אסורה אלא שרואה שלשה פעמים רצופות זה אחר זה דאז הוחזקה נדה הא לאו הכי אינה אסורה לעמוד אלא תשמש על ידי בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש ולענין הכתובה צריכים אנו לידע שלא הפסידה כתובה אלא א"כ ראתה כן ג' פעמים סמוכות אחר דם בתולים דאז הוי מקח טעות ואין לה כתובה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פ' כ"ה וז"ל הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלו או על עד שלה אם אירע זה פעם אחר פעם שלש' פעמים סמוכו' זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספ' ואין לה תנאי מתנאי הכתובה שהרי אינה ראוי' לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם כו' עד בד"א בשהיתה כך מתחלת נשואיה ומבעיל' ראשונ' ראת' דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה שדהו כו' ע"ש וכן הביא הריב"ה ז"ל בא"ה סי' קי"ז וסיים לפיכך אם בעל פעם אחת ולא מצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה ודין יוצאה בלא כתובה מביאו משרים נתיב כ"ג וז"ל אשה שאין לה וסת תשמש פעם ראשונה ושניה כו' עד ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ג"כ נמצא הדין ברור שאם אשה זאת היה לה חולי זה משעת ביאה ראשונה אחר שנטהרה מדם הבתולי' אסורה לבעלה לעמוד עמה אלא צריך שיגרשנה ויתן לה בלאותיה הקיימים ולא עוד לא תוספת ולא עיקר כתוב' אך אמנם אם אירע לה מקרה זה אח"כ יגרשנה ויתן לה כתובה מנה או מאתים אבל תוספת נראה בעיני שלא יתן והטעם שאני אומר הוא שבאשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה כתב הרמב"ם דיוציא ויתן כתובה סתם ולא פירש התוספ' וכן גם כן הריב"ה ז"ל בסוף הלכות גרושין ובב"י ז"ל כתב וז"ל מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ז"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ"מ אפוקי ממונא כו' עד הלכך מפקי' מיניה כתובה ויהבינן לה מנה מאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא ר"ת כתב בריש פ' אע"פ דתוספו' נמי אית לה דבכל מילי תנאי כתוב' ככתובה דמי ור"ח כתב דוקא להני מילי דאמרינן בפ' אע"פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה למידי אחריני לא ומספקא לא מפקינן מיניה התוספת כיון דאפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל. הרי לך בפי' דכתובה יתן דהיינו מנה מאתים וכן כתבתי אני לא יש ימים רבים הלכה למעשה ומ"ש הכותב ממה שכתב מהרר"י ן' לב ז"ל כבר היה לי מחלוקת עמו ז"ל ומרנא ורבנא מהררי"ט ז"ל הסכים עמו אך אמנם אחר שנדפסו תשובות הריב"ש נתגלה האמת אתי שאחריו הייתי ולכן בנ"ד נמי אני אומר שאם מקרה זה היה בתחלה יש לה כתובה זוזי מאתן דכסף צורי ונדוניא לא תוספת. הן אמת כי לענין החולי השני אשר הוא בסגירות הרחם וא"א לשמש נר' בעיני דהא ודאי שזה חולי מלידה ומבטן וכן אני אומר שיתבאר זה על פי נשים בקיאות כי לע"ד נכרים דברי אמת שמום זה מבית אביה ואם הדבר כן אין לך מום גדול מזה והיינו תשובת הרא"ש הביאה הריב"ה סי' קי"ז וז"ל האומר על אשתו שאינה ראויה לאיש והיא אומרת שהיא ככל הנשים דבר זה יבדוק ע"י נשי' הגונו' וכשרו' אם הן אומרו' שאינה ראויה לאיש כתוב' אין לה עליו לא כתוב' ולא תנאי:

470

תע״אשאלה מעשה שהיה כך היה ראובן נשא את לאה בת שמעון ונדרו לו סך מה בתורת נדוניא ולהיות שלא נמצא אז סך הנדוניא במזומן התנה עמהם שיתנו לו הסך ההו' אחר זמן קצוב לנישואין ובכן יכתוב על עצמו מעכשיו שקבל הנדוניא ע"מ שיתנו לו הסך ההוא לזמן הנז' וע"פ הדברים האלה נכתבה הכתובה ומכלל תנאיה שלא ישא ולא יקדש ולא ישדך אשה אחרת ואפי' ברשותה אלא אם ח"ו שהתה י' שנים כו' גם התנו שכל מחילה שתעשה הכלה הנז' לראובן הנז' הן מצד כתובת' כולה או מקצתה הן מצד איזה תנאי מהתנאים הכתובים בכתוב' שתהא אות' מחילה בטלה מעכשיו ופסל אותה ואת עדיה פסול גמור מעכשיו עוד התנו דכל מלתא דמשתמעא בהאי שטר כתובה לתרי אנפי תהיה נידונית לזכות אני הכלה ולזכות הכלה וקבל עליו החתן בשבועה חמורה בשי"ת ע"ד המקום ב"ה וע"ד הנשבעים באמת וע"ד ג' רבנים מפורשים וע"ד אבי הכלה לקיים כל הכתוב עליו בלי ערעור כלל בשום אופן ובשום זמן בעול' ולדון בדין השבועה כדעת הראב"ד שאפי' אם יעברו ויתיר לא תהיה מותר' כלל ואחר כן היה ר' מתרעם שעבר הזמן שקצבו עמו לתת הסך ההוא ולא נתנו לו כלום ויהי כי ארכו להם הימים חלתה לאה הנז' בחולי האיטיקה ויהי חוליה ארוך עליה ימים ושנים וכי ראתה כי אבדה תקות רפואתה ולא היתה ראויה לאיש נתרצית היא ואביה שישא עליה ר' אשה אחרת וביררו היא ואביה ובעלה ח' רשום מדייני העיר לכתוב ולסדר ענין הרשות הנז' וזה טופס מה שכתבה לאה לר' בעלה: בהיות שהודית לאה בת ש' אשת ר' שלא קיים אביה ולא היא התנאים של ענין הנדוניא הכתוב בכתובה שביניהם לכן עתה בפ"ע מ"מ נתרצית לאה הנז' ונתנה רשות גמורה מעכשיו לבעל' ר' הנזכר לישא עליה אשה אחרת אחר עבור עשרה ימים בסיון הב"ר ואם בעהי"ת תתרפא ותהיה בריאה כדר' כל הנשים עם בעליהם לא יוכל לישא עליה אשה אחרת כי אם ברשותה והתנו ביניהם תנאים אחרים בקנין שלם מעכשיו דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בלי אונס כלל מדעתם ומרצונם וגם אבי לאה הנז' ראה השטר הנז' אחר כתיבתו ויישר בעיניו. ולפי שעדיין היה לבו של ר' נוקפו לחומר השבועה של הכתובה בשלשה מדעת אשתו ומרצונה ובפניה וזה טופס ההתרה בהיות שלאה אשת ר' נתנה רשות לבעלה לישא עליה אשה אחרת אחר י' בסיון הב"ר ככתוב בשטר שביניהם וחשש ר' לחומר השבוע' הכתובה עליו בכתובה ונשאל עליה אנחנו ח"מ פתחנו לו פתח בתנאי שאלו בא אדם ושקר לו בשטר שנשבע ואמר לו שהיתה חולי בחולי זה שהיא חולה עתה לא היה נשבע לה כלל ועוד שגדולי הפו' סוברים דבחרטה דמהשת' סגי ליה בכל שבועה כיוצא בזה ולפיכך התרנו לו בג' אחר שידענו פרטי שבועתו כדין וכהלכה לדבר מצוה ומדעת המשביע ומרצונו ובפניו והיה זה ביום ה' עשרים יום לחדש אדר שני שנת הש"ם נפשינו בחיים לפ"ק ליצירה והכל שריר ובריר וקיים: ואופן ההתרה הנז' היתה שהתרנו לו קודם מה שקבל עליו לדון בדין השבועה כדעת הראב"ד שאפילו יתירו לו לא תהיה השבועה מותרת כלל ואח"כ התרנו לו עיקר השבועה הכתובה עליו כנז' והכל שריר וקיים לוי בן יהודה יששכר בן זבולון דן בן נפתלי: ואחר עבור עשרה בסיון גם עברו עוד כמשלש חדשים ולא נתרפאה לאה הנז' קדש עליה ר' אשה אחרת ברשות דייני העיר וכעת נפלו בין ר' ולאה דברי ריבות לאה טוענת כי שלא כדין קדש ר' שהרשות לא היה מסור לה ואין רשותה מעלה ולא מוריד ומחילתה לתנאי הכתובה בטלה כמפורש בכתובות גם התרת השבועה אינה כלום להיות השבועה על דעת רבים וע"ד אביה ור' השיב דאה"נ שאין רשותה כלום ומחילתה לתנאי הכתובה בטלה אבל הודאתה שהכתובה עצמ' ע"ת היתה ושאותו תנאי לא נתקיים מילתא אחריתי היא והודאתה הודאה שאין כי אם בטול מחילת התנאי' הכתוב' בכתובה כמו שהתנה עמה והודאה זו עקירת הענין מעיקרא היא גם למה שטוענת שהיתה השבועה ע"ד אביה אומר ראובן שכיון שנתרצה אביה קודם כתיבת השטר אחר כתיבתו לאו כל כמיניה למהדר ביה ולא עוד אלא שאביה בעצמו בירר הח' לסד' ענין הרשות ומסר לו דעתו ומעת שנכתבה הכתובה כך היתה כונתם לסלק נתינת הרשו' אם לא בהסכמת אביה ולפיכך השביעו על דעתו וגם אם השבועה היא ע"ד רבים לחזק הענין לבד נעשה עוד טוען שהתרה היתה לדבר מצוה כדי שיפר' וירבה ר' וגורם לשכינה שתשרה בישראל ופורש מכל ערעור חטא ועון ומעיקרא לכך נשא את לאה והשתא נמי מפני כן מתחרט כמו שהיה דעתו מעיקרא ולא היה ראוי שיגרשנה לפי שלא רצתה היא להתגרש וקשים גרושי' לפני המקום ומה גם עתה שיש לה בנים קטנים ממנו ע"כ טופס השאלה:

471

תע״בתשובה

472

תע״גראיתי דברי הח' הש' הפוסק כמהו"ר יעקב קאשטרו נר"ו מתוך ריסי דבריו נראה שכבר הגיעו דברינו אליו ע"ע זה ואני אומר שאיני זוכר כלל מזה ומן הנראה שהתשובה עתה ללא צורך לפי שכבר נפטרה האשה אלא שהשליח הח' כה"ר יוסף אלמושנינו יצ"ו אשר הביא הפסק הפציר בי לחוות דעתי בהצעת השאלה הנז' עתה גם כי עדיין יש קצת צורך להסיר לזות שפתים מעל בעל האשה ועוד כי מי יאמר כי מה שאירע היום זה בפ' לא יארע למחר באיש אחר ע"כ אמרתי להשלים רצון השואל בהנחת השואל הנז' בלי תוספת ומגרעת וזה החלי בס"ד בקיצור מופלג ראשית דברי כי השבועה גדולה חמורה עד מאד בכל ענין לפי שיש כאן שבועה ע"ד רבים בקבלת טובה בשביל השבועה ולדעתי יש ג"כ שהשבו' היתה לדבר מצוה ולא לדבר הרשות מאחר שרצונו באשה זאת היה מצוה לפייסה ולהשלים רצונה לגמור כוות זיווגו עמה כי זה תהיה סבה להשיג בנים בני אהובה עוד חומרא אחרת שקבל עליו לדון דינו ע"ד הראב"ד ומעתה נשאר לנו לברר אם אפשר לצאת איש זה נקי מן השבועה מכל וכל ונר' בעיני שהטעמים המזכים ומנקים הם אלו כמו שאכתוב בע"ה א' שלא השלימו עמו לתת לו מה שנתנו ב' ההתרה שהתירו ע"י אנשים חכמים מובחרים מחמיו ומדעת חמיו בפני האשה עצמה הית' ההתר' ג' מה שאירע לה החולי הרע בלי תקות רפואה. ראיה לטעם הא' מן תשובת הרא"ש על ב' שנשבעו זה עם זה לילך לארץ ישראל ושוב לא רצה הא' לילך ופסק הרא"ש שחברו פטור ומותר ואין עליו נדר כלל וכיון ששניהם נדרו כאחד לא נדר הא' מהם אלא על דעת שחברו יקיים שבועתו לילך עמו אחר שחברו אינו רוצה לקיים כדין או שלא כדין הוא פטור בנ"ד נמי כיון ששני החלקים נשבעו שניהם יחד זה לעשות כך וזה לעשות כך וכל א' לא נשבע אלא על דעת שיקיים חברו המוטל עליו וכיון שזה אינו מקיים גם חברו פטור כ"נ אלא שלבי מגמגם בטעם זה בב' סבות א' שאפשר שאין האיש בעל האשה תלה שבועתו אם חבירו יעבור על אחד מהדברים שהתנו ביניהם דאפשר לא היה הכונה אלא כל זמן שיתנו לו האשה נשאר הוא מחוייב לקיים השבועה שנשבע שלא ישא אשה כו' עוד טעם אחר שמצאתי אני מקום להחמיר קודם שנדפס ב"י והביא ב"י עתה בי"ד סו"ס רל"ו וז"ל כתב רי"ו בשם המפרש ב' שנשבעו לעשות דבר א' ועבר א' מהם על השבועה הב' פטור ואין צריך התר כו' עד שבא זקן אחד ואמר כי שניהם אסורים ולא הרוי' מי שלא עכב אלא תשומת יד כו' וגם כי סברת הזקן היה נר' לו' דלאו בסבי טעמא מ"מ בדידי הוי עובדא והצעתי הדברים לפני מורי הרב הגדול כמהר"ר יוסף טאיטצאק זלה"ה והוצרכני לבקש התר בפי' מבעל ריבי וכן עשיתי עוד טעם ב' לזכות לבעל האשה דקי"ל דבנדר ושבועה אית לן למיזל בתר כוונת הנודר או הנשבע כדתנן בפ' הנודר מן הירק קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר כו' יע"ש ובטור י"ד בהל' שבועות וכל מעיין יורה יורה ידין ידין דאליבא דכ"ע היכא דאיכא הוכחה מודו דאזלינן בתר הוכחה וכ"ש וק"ו בנ"ד שקרוב הדבר שהוא בפי' גמור כמו שאפרש אמרו שם בפ' ד' נדרים ראה ירחוק אנשים שאוכלים פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו ואחיו שלא היה רוצה לאוסרם אינו נדר אעפ"י שלא פירש בהם כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו כו' יע"ש וכתב הר"ן וטעמא מפני שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ע"כ א"כ נמצא זכינו לדין דכיון שאשה זו הגיעה להיות חולנית בלי תקוה לרפואה להבנות ממנה אין לך אומדנא גדולה מזאת דאדעת אשה כזאת לא נדר ולא עוד שכמעט עינינו הרואו' שהתנה כן בפי' אחר שאמר בתנאי שלא ישא אשה כו' אלא אם ח"ו שהתה עשר שנים והדברים ק"ו שאם שהתה י"ש היה פטור ומותר לישא אשה אעפ"י שנמצא כמה נשים שוהות מלהתעבר י"ש ויותר ואח"כ נפקדות מי שחלתה בלי תקוה כנז' שה"ל כאלו עברה ך' שנה שלא ילדה פשי' שיש לנו לומר שאין כאן שבועה כלל והתר' לא היה צריך מה תאמר דשאני ההוא דנדרים מנ"ד דאלו התם בשעה שיצא הנדר מפיו היה בטעות ומעולם לא חלה השבוע' אבל בנ"ד חלה השבוע' כל זמן שהיתה בריא' וטוב' לזה אני או' דלא שאני לן והילך ראיה מתשו' הרא"ש הביאה ב"י וז"ל מי ששדך בתו ונשבע לתת לחתנו כך ואח"כ נתקלקלו החובות כו' ופסק הרא"ש שחמיו פטור ומותר מן השבוע' והדברים ק"ו שהרי חלה השבוע' ולא עוד אלא שעדיין היה אפשר ביד חמיו לתת מה שנדר לחתנו ואפ"ה פסק הרא"ש שכיון שהיה צריך למכור דברים הצריכים לתשמישו אמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא נדר ושאין לך אונס גדול מזה ופטור ומותר בנ"ד שלא היה אפשר לה לקיים מה שגלה לדעתו להבנות ממנה עאכ"ו דאית לן למימר דאדעת' דהכי לא נדר ולא נשבע מעולם וכ"כ הרשב"א בתשוב' על אחד ששדך בתו לש' וקבעו זמן לנשואין בתוך הזמן קלקל המשו' מעשיו ומפני כך אין אבי הבת רוצה לתת לו בתו וכתב שהדין עם אבי הבת כדאמרי' במרובה לא נתכונה זו אלא להגון לה הרי שני עמודי ההוראה ועוד אחרים הסכימו לדעת א' ותפסו הדבר בפשיטות שאפי' שבשע' השבועה חלה הש' ואח"כ אירע מה שאירע אמרינן דאית ל' למימר לא נתכוון זה כו' ונמצאת השבועה למפרע בטלה כאלו לא היתה שבו' מעול עאכ"ו ק"ו בן בנו של ק"ו היכא שפירש בפירוש תנאי גמור אם לא שהית' כו' שה"ל כאלו התנה כו' ואין צורך לחזור הדברים הטעם הג' הגע עצמה ששבועה זו היה צריך התרה אם ההתרה נעשית כנז' בשאלה הוי התר' ודבר זה ארוכה מארץ מדה ולא ראיתי להאריך במקום שאינו צריך רק לכתוב דעתי בקצר' הנה מהררי"ק כתב בשרש נ"ב ושוו רוב המפרשי' וכל שנשאל' עליו לצורך דבר מצוה דמתירין אפי' היכא דנשבע על דעת רבים ואית לן למסמך ההמנותיה דמר אין עומד לפנינו לענין זה אלא שנר' שתלה דעתו הנשבע ע"ד הראב"ד והרשב"א שנר' מדברי' שאפי' לדבר מצוה אין מתירין וכבר תקן הפוסק נר"ו זה אמנם לע"ד שאפי' לדעת הראב"ד והרשב"א יש לנו לומר שההתר' שהתירו הוי התר גמור דעד כאן לא סברי אלו הגדולים ששבוע' ע"ד רבים אין לה התר אלא כשלא נשבע להנא' שום אדם אך כאשר השבו' היא לצורך פ' ואותו פ' חפץ שיתירו לנשבע השבו' הוי התר' דאין כאן אחד מן הטעמי' שאמרו ששבו' ע"ד רבים אין לה התר' דמה איכפת להו לרבים אחר שהמשביע השביע' השבועה לצרכו והוא חפץ בהתר' אנן סהדי שכל הרבים חפצים בהתר' ומתירין אות' לו ויש ראי' לזה מדברי הרשב"א הביא' ב"י בטור י"ד וז"ל על ר' שנשבע לחמיו בשע' כניס' לעשות לו תוך חדש ימים שטר מתנאי חזר' הנדוני' לבית אבי' אם נפטר בלא זרע ואח"כ פייסו שיאריך לו זמן עד בא אביו ואח"כ טען שכיון שהאריך לו זמן שהוא פטור דנדר שהותר מקצתו הותר כלו וכתב ז"ל כו' דאין זה תלוי ביחיד מומח' או בשלש' אלא מפני שתנאי זה הוא הוא לתועל' חמיו ולהרוחתו וכל כי האי יכול להתיר לו שלא ע"פ ח' וכדתנן בפ' קונם שאני נהנ' לך כו' ומפרש טעמא בפ' מי שאחזו משום דלהרוח' איכוון והא לא איצטריך והכא נמי תנאי זה להנא' חמיו מכוונו ויכול הוא להתירו שלא ע"פ ח' ע"כ א"כ בנ"ד נמי שזה נשבע להרווחת חמיו ואשתו ושניהם התירו לו וביררו לו ח' שיתיר לו אפי' התר' לא הית' צריכ' ונמצא דנ"ד עדיף טפי מההי' דהרשב"א דהתם יש איז' פקפוק מחמת שנר' שחמיו היה רוצ' בקיום השבוע' לא היה רוצ' להתיר רק אריכות זמן כמו שיר' המעיין שם ונלאתי להאריך בדבר זה כי לדעתי הדין מבואר כמ"ש הח' הפו' נר"ו גם במה שכתב דמסדרי השאלה היו אומרים שמפני שמקודם אמר בעל האשה שהודית ונמצא לדעתו של עקרה הכתובה ואין צורך עוד לרצותה ואחר זה אמר שנתנה לו רשות ורצו להוכיח מכאן כי הכל שקר והכל זיוף האמת נפלאתי מהמגמגמים בדבר הזה שהרי גדולה מזאת אמרו חכמים דעביד איניש לזבין דיניה והשתא במקום שיש חסרון כיס רוצה אדם לעשות הדברים בהרווחה בדבר שהוא חמור כמו ענין השבוע' שרוצה אדם לצאת ידי חובתו כל הצדדים האיפשריים ודי במה שכתבתי והארכתי וחתמתי:

473

תע״דכה"ר פלוני אשכנזי זה כמה ימים צעק לפני בקול מר באומרו כי אשתו מרדה בו מכל וכל זה כמה ימים והוא אינו יודע מה יעשה כי חושש לחרם ר"ג ע"ה הנהוג בין האשכנזים וצווח ככרוכיא לומר וכי אפשר שבדבר כזה תקן ר"ג. ואני דחיתי אותו בדברים כי לא רציתי להטות אזן לדבריו יען ראיתי כי דבר זה נוגע לאשכנזים והם היודעים מה לעשות וכ"כ הר"ן בתשובה וז"ל ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא אני מניח הדבר לחכמי הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומותם והיאך היו נוהגים בה שעל פי אותו הדרך ראוי לנהוג ולהורות עכ"ל ואם הרב הנז' אמר כן והם דברים נאים למי שאמרן מה יעשה הדיוט כמוני וע"כ בחרתי מאז ועד עתה השתיקה בדבר הזה אך אמנם עתה שנת השל"ג חזר ובא אלי בכל יום באומרו כי בעונות הדור אפסו האמונים הרבנים הזקנים מאשכנז באלו הגלילות והפציר בי עד מאוד עד שאלצני מתני ואפת כי עגמה נפשי לו באומרו שכבר עברו ג' שנים וקרוב לארבע שאין תקנה עם אשתו להתקרב אליו ושסוף סוף הוא אדם יצרו מבחוץ וחושש שמא ח"ו יגרה בו השטן ויוציאהו חוץ ממחיצתו ועוד שהוא צריך מי שישמשנו ואין לו עזר כל זה בבכי ובתחנוני' אשר נכמרו רחמי עליו לכתוב שורות אלו ולהורות שדעתי שאם האמת כדברו שהוא מותר לישא אשה שלא על זה חל חרם ר"ג בין שנאמר שתקנה זו היתה לתועלת הנשים לבד בין שתקנה זו היתה גם לתועלת האנשים שבזה נסתפק הר"ן בתשובה מ"מ לנ"ד על כל פנים איש זה מותר לישא אשה שהרי בכמה דברים אנו הולכים אחר אמדן דעת ובפרט בענין שבועה כתבו הרשב"א והרא"ש ז"ל אמדנות כדי שנאמר אדעתא דהכי לא אשתבע וכן בגמ' במסכ' נדרים הדבר ברור ואין צריך להאריך כאשר כתבתי כבר הרבה פעמים ואין צריך עתה לחזור ולכתוב מה שנכתב כבר וגם בנדון זה כתבו אומדנות מהר"ר היסרלן כתב שמי שנשתמדה אשתו נוהגים באישטרויין להצריכו לגרשה כשירצה לישא אחרת ומזכה גט ביד אחר אבל בהני לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלי גירושין דס"ל דאהכי לא תקן הגאון עד כאן. וכתב הרשב"א בתשובה הביאה מהררי"ק שרש ק"א וז"ל תקנת ר"ג לא ראיתי ולא נתפשטה בכל ארצותנו והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל האנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים כו' עד נ"ל שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אשה אחרת בזה לא גזר הרב אפי' היתה תקנה עולמית כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף האלף החמישי ולפיכך מה שיראוני עיני באומד הדעת בגזרת הרב כי לא פשט הגזרה ככל מה שאמרנו ושלא היתה כונת אותו צדיק בכך ומותר עתה עכ"ל הרי בפירוש שהתיר הרשב"א לישא אשה כאשר הוא מן הדין לגרשה ומורדת י"ב חדש בין מורדת מחמת מאוס עלי ובין בעינא ומצערנא ליה הדין לגרשה ולהוציאה גם שיש קצת מחלוקת בבלאותיה אם תפסה אי לא תפסה מ"מ לגרושין נתנה ואם כן איש זה כיון שאשתו מורדת גמורה אין למחות בידו שלא ישא אשה כרצונו ואם יאמר אומר שהרי כתב מהררי"ק שרש ס"ג וז"ל על דין התרת הבעל לישא אשה אחרת הלא ידעת כי כן נראה קצת מדברי ראב"ן והביאו המרדכי כו' עד שם כתיב שבכתב לו בשפיירה על כך שנתקן על המורדות על בעליהן שיוכלו הבעלים ליקח אשה אחרת ולפי דעתי בכך היתה הכרעתם מסכמת אכן לא רצה להחליט הדבר וק"ו בן בנו שלק"ו אנו בעונותנו ובפרט כי הדור פרוץ ואם יותר במורדת יבא להתיר בשאינה מורדת ואפי' הקדיח לו תבשילו יאמר שהיא מורד' כי יתן עיניו באשה אחרת עכ"ל מכאן נר' קצת שלא כל אדם רשאי להקל ראשו להתי' בדבר זה מטעם מורדת ומ"מ אני ממשכן נפשי בנ"ד להתיר מן הטעם שאומר כי ידוע שאמרו בכמה מקומות מלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן ובודאי אם היינו מתירי' במורדת דעלמא אפ' שכיחי טובא ואם יתירו מורדת יתירו בלתי מורד' ואפי' הקדיחה תבשילו אבל במורד' שיש קרוב לד' שנים שאינה רוצה להתייחד עמו ולא לשמש פשי' שאין לחוש על זה ועוד אני אומר שלא יהיה אלא שהדבר ס"ס ספק אם עבר זמן תקנת ר"ג שכבר כתב הרשב"א שכפי מה ששמע לא תקן אלא עד סוף האלף החמישי ואפי' את"ל תקן במורדת לא תקן כמו שהוא כתב שלא תקן באשה שהדין נותן לגרשה עוד ספק ג' שאפי' תאמר שמא במורדת סתם לא עבדינן מעשה למורדת כזאת שעבר כמה זמן לא יעלה על דעת בן אדם שיהיה האיש אסור בנחשתים ידיו ורגליו ואשתו שוחקת ממנו חלילה שיש בזה כמה איסורים ודרכי התורה דרכי נועם הם ודבר כזה לא עלה בדע' הרב לתקן עליו על כן אני אומר שבהנחת הדברים שהם כנים וישרים ואין בהם ספק שאיש ימצא אשה יהיה לו מנוח כאשר ירא' לו ואין בו עון אשר חטא אדרבא המעכב בידו חוטא:

474

תע״האחר שכתבתי מה שכתבתי לעיל הראוני פסק מהר' החסיד כמהר"ר יחיאל אשכנזי ז"ל שהאריך להחמיר והביא דחרם ר"ג היה עד כי יבא שלה וזה מרבנים רבים וגדולים שהיו כבר באלף הששי והיו כותבים לאסור לישא אשה על אשתו ואני אומר בקצ' מאותם ראה הר"ן ולא הביאו ראיה מהם גם מהררי"ק אמנם על כל פנים צדקו דברי הר"ן ז"ל שדבר זה תלוי בחכמי אשכנזים כנ"ל ומ"מ שמחתי שמחה כי כונתי לדעתו להתיר באיש זה שכתב וז"ל ועוד יש לחלק בין שהתה ובין מורד' ונשתטת או נשתטת ונכפת מלתא דלא שכיח וגם דברים מבוררים ולא חיישינן לכל טועים אבל לדבר מצוה נפישי רמאי לדבר למצוא עילה ממצוה ומלתא דשכיחא בבנים ויבום לכן חיישי' לב"ד טועים ומזידים כמ"ש הר"י סימן רכ"ה יש לחוש בדור שרבים הסמוכים ומועטים היודעי' הרי אם כן שבנ"ד פשיט' דהוי מלתא דלא שכיח שאשה תמאס בעל לא שנה ולא חדשים וזו יש קרוב לד' שנים ודבר כזה קלא אית ליה גדול עד מאוד ואין לחוש שמא יטעו אחרים ולמדנו דבמורדת ודאי לא גזר הרב ואם נמצא מחמיר במורדת אינו מן הדין אלא שמא אם אשתו תקדיח תבשילו ויאמר מורדת היא אמנם באשה כזאת אין לטעות בהכי וכמו שכתבתי:

475

תע״ובהיות אמת שהיו דברי ריבו' וקטטות בין היקר ה"ה ברוך בכ"ר יעקב קראפאליו נ"ע עם אשתו מרת גאמילה מב"ת בת ה"ר יעקב ביטון נ"ע על אודות שהיתה רוצה שבעלה ה"ר ברוך הנזכר לא ישא אשה אחרת עליה בחייה כמו שכתוב בשטר כתובתה ועכשיו באו בפשר ה"ר ברוך ואשתו גאמילה הנז' מדעתם ורצונם בלי שום זכר אונס כלל ונתרצו ויאותו ביניהם בזה האופן שה"ר ברוך הנז' יתן לאשתו גאמילה הנז' כל מה שהביאה בנדוניה מבית אמה ששה עשר אלף לבנים יפים וטובים והודתה גאמילה הנז' שקבלם כלם וכך אמר הה"ר ברוך קארפאליו הנז' דין ודברים אין לי בנכסים הללו ולא בפירותיהן ולא בפירות פירותיהן עד עולם באופן שנתבטלה אותה כתוב' הא' וכל תנאיה ולפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה נתרצו לעשות כתובה חדש' ודא נדוני' דהנעל' ליה מרת גאמילה הנזכרת מדנפשה סך שני אלפים לבנים וצבי ה"ר ברוך והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה שלשה אלפים לבנים וכך אמר לנא ה"ר ברוך הנזכר אנא בס"ד אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרים וזנים ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא והודה ה"ר ברוך שקבל השני אלפים לבנים ונעשו עליו כמלוה ורשו ורצה והעלה על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכך אמר לנו ה"ר ברוך הנז' אחריות וחמר כתובה ותוספת ונדוניא אלין שהן בין הכל חמשת אלפים לבנים ומאתן זוזי דחזו להקבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל נכסי מקרקעי ואגבן מטלטלי להתפרעא מכל ספר ארג נכסים וקנינין דאית לי תחת כל שמיא דקנאי ודאקנה ואפי מגלימא דאכתפאי בחיי ובמותא מן יומא דנא ולעלם כאחריות וחומר כל שטרי' כתובות ותוספות ונדוניאות דנהיגין בבנות ישראל אגב ד' אמות קרקע כהוגן וכתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול כל מיני מודעי ואלו הם טופס התנאים שהתנו ביניהם ה"ר ברוך עם אשתו גאמילה הנז' תנאים גמורים כתנאי בני גד ובני ראובן תנאים כפולים והן קודם ללאו ראשונה התנה ביניהם שנ"י אלפים לבנים שנתן לה ה"ר ברוך הנ"ל יש לה כח ורשות לפזר ולתת להקד' או לצדק' כדי שידע בעלה מה שנתנה להקד' או לצדק' וזה יובן מן לבנים דמעלה אבל מן לבנים ולמטה אינה מחוייבת לכתוב כלל ואינה רשאה לתת מתנה לשום אדם בעולם אלא להקדש או לצדקה כנז' עוד התנו ביניהם שאם ח"ו יפטר ה"ר ברוך הנ"ל בחייה בעודה באישות עמו שתגבה היא כתובתה משלם עם התוספת שהם חמשת אלפים לבנים וליותר זכות ויפוי כח מרת גאמילה כדי שתהיה בטוח' מהחמשת אלפים לבנים משכן לה החגות של ה"ר ברוך הנז' אשר עתה היא ביד הנעלה ה"ר שמואל טולוזי יצ"ו הידוע לנו ח"מ ושם אותה אפותיקי לפרעון כתובתה הנ"ל ואם ח"ו תפטר היא בחיי בעלה בעודה באישות עמו נתרצו ביניהם מהשני אלפים לבנים שהכניסה עמה וכל מה שימצא בעת ההיא מנכסיה החצי יירש ר' ברוך בעלה הנ"ל ומאה לבנים ליורשיה ממשפחת בית אביה והשאר הם מהנעלה כה"ר שמואל מושקטו יצ"ו תושב יאנינה או מבאי כחו ויורשיו והם במתנה גמורה שנתרצו רבי ברוך ואשתו הנ"ל ליתנם לר' שמואל הנ"ל בלב שלם ולענין שארה וכסותה התנו ביניהם בזה האופן שנתחייב ר' ברוך הנ"ל לתת לה בכל חדש ששים לבנים ומעשה ידיה יהיו שלה והיא נתרצית בזה הסך עם מעשה ידיה ואפי' אם לא יספיקו היא מחלה על זה ובזה נפטר ה"ר ברוך משארה וכסות' של אשתו גאמילה הנ"ל. עוד התנו ביניהם שאם לא תוכל גאמילה לעמוד פה לארסו ותרצה ללכת ביאנינה או בטריקול' שלא יוכל ר' ברוך לעכב' בשום צד אלא שיהיה הרשות בידה ולענין הבתים אשר דרים כעת ר' ברוך עם אשתו הנז' התנו ביניהם רבי ברוך עם רבי שמואל מושקאטו שחזקת הבתים הם שלו בזה האופן שכל זמן שתהיה מרת גאמילה הנז' לא יוכל רבי שמואל שחזקת הבתים שלו להוציאה מן הבתים ההם בשום צד גם התנו ביניהם שגם אחר מיתת גאמילה בחיי רבי ברוך הנז' עדיין הבתים ברשות רבי ברוך הנז' בתנאי שיתן רבי ברוך לרבי שמואל הנ"ל עשרה לבנים בכל חדש בשכר חזקתו עוד התנו ביניהם שאם תרצה מרת גאמילה ללכת לטריקולא או לינאניה עם נכסי' נתחייב ה"ר שמואל הנ"ל לכתוב כל הנכסי' הנמצאים בבית ואם ח"ו תפט' הי' ביאנינה בביתו של ר"ש הנ"ל נתחייב ר"ש לתת לה"ר ברו' הנז' החצי מהנכסי' שלה שנשארו ונמצאו באותו הזמן וכמו כן גם כן אם תרצ' ללכת עם בעלה ה"ר ברוך בשאלוניקי או בעיר אחרת ותפטר היא קודם ה"ר ברוך נתחייב ה"ר ברוך ג"כ בחוב גמור לתת לה"ר שמואל החצי מהנכסים שימצאו אז פחות מאה לבנים שהם מהיורשים כנ"ל:

476

תע״זעוד התנו ביניהם שלא יגרשנה שום גירושין מעולם שלא מדעתה ורצונה ושלא יפתנה ושלא יחזיקנה למחול או לתת שום סך מסכי כתובתה הנ"ל לא לו ולא לאחרים בשום צד בעולם ושלא יוציאנה מהעיר הזאת שלא מדעתה ורצונה. אלו התנאי' התנו ביניהם ה"ר ברוך עם אשתו הנ"ל ועל כלם בכלל ובפרט נטל כל א' מהם קנין גמור ישלם מעכשיו במנא דכשר למקניא ביה ונשבעו שבועה חמורה בתורה כל א' מהם לגמור ולקיי' כל הנ"ל בלי שום מרמה וערמה בעולם וכן נטל קנין ושבועה ה"ר שמואל הנ"ל לקיים כל המוטל עליו לעשות כנז' דלא כאסמכתא כו' ובכל חזוקי סופ' ובכל תוקף ומה שכתוב לעיל שאם ח"ו תפטר היא ביאנינה בביתו של ה"ר שמואל הנ"ל זה יובן בעיר יאנינה ולא דוקא בביתו היה זה ביום חמישי כ"ד לחדש טבת שנת השכ"ח ליצירה פה מתא לארסו דעל נהר ליקושטומי מותבא ומימי הנורה הנז' מסתפקא וקנינא אנן סהדי כו' וקים:

477

תע״חשאלה אחר כל הנז' למעלה באה גאמיל' הנזכרת בשאלוניקי ועמדה בבית בעלה ואשת בעלה ר' ברוך אשר היא עתה עמו היתה משרתת אותו בכל מיני שירות ואע"פ שהיה לגאמילה הנז' חולי משונה מאד ועל כן ראתה הנפטרת למחול לבעלה כל התנאים הנזכרים ומחייב' אותו להחזיר מה שימצא אחר פטירתה החצי לרבי שמואל מושקט ועתה אחר פטירת' נמצאו נכסים שהניחה הנפטרת ביד המעול' רבי שמואל טולוזי יצ"ו והנה רבי שמואל מושקט תובע מה"ר ברוך יקיים התנאים הנז' וגם תובע ה"ר שמואל טולוזי יעכב הנכסים בידו ושלא יתנם ביד ה"ר ברוך ורבי ברוך תובע מרבי שמואל טולוזי נכסי אשתו שהוא היורש כפי הדין בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל כמו שמבואר בתלמוד ובפוסקים ז"ל בגמ' פ' נערה ובהרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהלכו' אישות הטור א"ה סימן צ' א"כ מחוייב רבי שמואל טולוזי למסור הנכסים שבידו מאשת רבי ברוך לר' ברוך בעלה אחר שרבי ברוך ציית דינא ולא אמרו לעכב אלא במי שבורח מן הדין מכל וכל עוד שאנו רואים לר' ברוך ציית דינא ואמיד ג"כ באופן שאם יחייבהו הדין ליתן יתן ויש לאל ידו לעשות אין כח לר' שמואל טולוזי לעכב נכסיו שלא נמסרו בידו כדי שיזכה בהם בעד שמואל מושקאטו אדרבה כתוב שנתחיי' רבי ברוך לתת החצי לר' שמואל מושקט א"כ משמע שמיד רבי ברוך יש לרבי שמואל מושקט לקבל ודבר זה ברור אפי' לתנוקו' ואין צורך להאריך בו ומ"מ לענין דינא אם חייב רבי ברוך לקיי' התנאי אם לא נר' בעיני ג"כ שגם זה פשוט מאד שאינו חייב רבי ברוך לקיים שום דבר לא מחמת הקנין ולא מחמת השבועה כמו שאבאר בס"ד איברא שכבר בימי' שעברו כתבתי הנר' לע"ד שההשבון שמתחיי' הבעל להשיב ליורשי האשה או למי שהיה התנאי בשעת הנשואין אין האשה יכולה בשעת פטירת' ליתנ' לאחר דמכיון שנככסו הנכסים ביד הבעל אדעתא דהכי נכנסו נמצא למפרע כשתפטר היא זכה היורש הנכסים ההם וכמו שהארכתי בראיות מ"מ פשיטא ופשיטא שאם הבעל ואשתו מרוצי' היא לקבל כתובתה בחייה והוא ליתן שיש לאל ידם לעשות מה שירצה ואם כן אחר שלסיבה מה רצו ויאותו שניה' רבי ברוך ואשתו היא לקבל כתובת' והוא ליתן וכן עשו וקרעו שטר הכתוב' הראשונ' ומסר שיעו' כתובה הראשונ' ביד אשתו וחזרו וחדשו כתוב' חדש' משיעור מועט ונשארו הנכסים בידה שתוכל לפזרם להקדש ולצדקה נמצא כל הנשא' שאינו כתוב בשט' הכתוב' ושלא היו באחריות ר' ברוך א"כ הרי הם נכסי מלוג ואם נפטרה האשה על הסתם ברור הוא שרבי ברוך היה היורש את הכל כנז' ולא דמי זה למה שכתב הרש"בא ז"ל בתשו' סימן תתקצ"ב על ראובן שכתב שיור לאשתו והערים וגרשה ביום שנשאה והחזירה ואח"כ מתה ופסק הוא ז"ל שלא נתבטל השיור וכל תנאי הכתובה כי המחזיר את אשתו ע"מ כתובה הראשונ' מחזירה וטעמים רבים שכתב הוא ז"ל דלא שייכי הכא כלל גם כי בנ"ד לא היה שום מרמה וערמה אדרבא הדבר פשוט כי נעשה לדריש' האשה ולבקשת ודרישת ובקשת קרוביה ור' ברוך הנז' לאהבתה ושלא להכעיס' רצה לעשות חפצה ורצונה ונקרע שטר כתובתה ראשונה ונתבטלו כל התנאים שהיו בה ופנים חדשות באו לכאן ואין צורך להאריך בזה לרוב פשיטותו והגע עצמך שאבדה שטר כתובתה והיתה היא עצמה תובע' כתובת' פשיט' שלא היה מועיל לה ק"ו השתא והאריכות בזה מותר גמור:

478

תע״טומה שצריך לתת טעם או להביא ראיה א' דלמה יפטר רבי ברוך הנז' מהתנאים הכתובים בשטר הכתובה הב' שנתחייב בקנין ושבועה ואומר אני דלא מבעיא לדעת בה"ג ור"ח ור"י שכל אלו פסקו כרשב"ג ואין אדם יכול להתנות עם אשתו שלא יירשנה שא"כ אין לרבי שמואל מושקט טעם לחייב לרבי ברוך אלא אפילו לדעת הפוסקים דסברי דכל תנאי שבממון תנאו קיים היינו בכותב לה ועודה ארוסה אבל משנשאת נר' דאין שום תקנה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אישות פ' כ"ג וז"ל התנה עמה שלא יירשנה הרי זה לא יירשנה כו' עד וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסים לבית אביה הכל קיים בד"א שהתנה עמה קודם שנשאת אבל התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל ויירשנה וכתב הרב מ"מ שכן הסכימו הרמב"ם והרשב"א וגם אמרו שדעת הרי"ף גם הוא זה אלא שאמרו שמה שנר' מדבריו שהבעל יכול להתנות עם אשתו שלא יירשנה היינו בכותב לה ועודה ארוסה וכן מסכים הרא"ש וכ"כ הטור א"ה סי' כ"ב וז"ל וכן אם התנה עמה הכל לפי תנאה כו' עד ודוקא שהתנה בעודה ארוסה אבל אם התנה אחר שנשאת אינו מועיל לבטל ירוש' דאורייתא ע"כ מכל זה נר' שהדין עם ה"ר ברוך שכיון שהתנה עמה אחר שנשאת לא מהני כלל אלא דאכתי איכא לעיוני שכתב הר"ן וז"ל עיקר הפס' כדברי הרי"ף דלא קי"ל כרשב"ג והא דאתמ' בירושלמי אין מית' בלא בנים כו' משכח' לה בכותב לה בעודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אלא אם כן מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה בכה"ג ודאי מהני עכ"ל א"כ לפי דעתו נר' שמחוייב רבי ברוך ליתן לר"ש מושקט מה שנתחייב שכן כתב ותפטר היא קודם ה"ר ברוך נתחייב ה"ר ברוך ג"כ בחוב גמור לתת לרבי שמואל החצי מהנכסי' שימצאו אז חוץ ממאה לבני' כו' ואני אומר שלכאור' דברי הר"ן הם יחיד שאם היה צד לחייב לבעל היה להם לפוסקים לפרש כ"ש הריב"ה דהוי בתרא טובא ומדסתם ואמר אם התנה אחר שנשאת אינו מועיל לבטל ירושה דאורייתא משמע דליכא תקנה כלל ומ"מ אחר שהר"ן כתב הדבר כל כך בפשיטות ויש טעם לדבריו דבשלמא כשאומר יחזרו נכסים כו' נר' כמבטל ירושה דאורייתא אבל כשמתחייב הוא אינו מבטל אלא שמתחייב הוא לאחר שיורש הכל מאשתו להחזי' ואין כאן ביטול ד"ת אלא כבר הוא מקיים ד"ת אלא שמשלו מתחייב כו' מ"מ לדעת ר"ח אפי' הכי פטור רבי ברוך משום דהוי כמתנה בדבר שלא בא לעולם והיינו יכולין לומר דכיון דלדעת ר"ח פטור רבי ברוך ולדעתו הסכימו ר"ח ור"י ואפש' ג"כ מהאי טעמ' אפילו תימא דמסכימי' שאר הפוסקי' לחילוק הר"ן דהיכא דנתחייב כו' חייב לקיים תנאו מ"מ היה אפשר לומר דכל דאיכא פלוגת' דרבוותא לא מפקינן ממונא ורבי ברוך הוי מוחזק מטעם דהבעל יורש את אשתו אי מן התורה ואי מדרבנן שעשו חזוק לדבריהם כשל תורה וכל נכסי אשתו בחזקתו קיימי ורבי שמואל בא להוציא ואנן לא עבדינן עובדא דשב ואל תעשה שאני ואפילו את"ל דאדרבא זיל לאידך גיסא דאיכא למימר שאפי' ר"ח מודה שחייב כמ"ש הר"ן דע"כ לא פליג אלא שלא בלשון חיוב אבל בלשון חיוב מודו כ"ע שהרי אע"פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעולם כמ"ש התוספו' בריש פ' אע"פי ופוסקים אחרים לא ראיתי עתה להאריך בהם אמנם מלבד טעם זה אפי"ה אני אומר שרבי ברוך פטור שהרי קנין חוב זה אין בו ממש לדעת הרמב"ם ורבותיו דסבר דאין אדם מתחייב אפי' בקנין בדבר שאין לו קצבה שכן כתוב החצי מהנכסים אשר ימצאו ואם כן אין קצבה לא למעלה ולא למטה שאפשר שימצאו הרבה מאותם שהיו בשעת התנאי או אפשר שלא ימצאו כלל וא"כ נמצא דלדעת הרמב"ם ורבותיו לא חל חיוב כלל על ר' ברוך ואע"ג שרבו הפוסקי' החולקים עליו ועל רבותיו מ"מ מצאתי תשובה להרמב"ן הביאה ב"י ח"מ עלה ע"ו וז"ל מ"מ יש לדין אם מכר אותם לאחר שלא יגבה מהם מפני שאינם קצובים ומיהו אם קנו מידו לא בעינן קצבה כו' עד אלא שיש לחוש לדעת האומרים שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב הרי שאפילו שדעתו כדע' הראב"ד ושאר הפוסקים דסברי שאדם מחייב עצמו אפי' בדבר שאין לו קצבה מ"מ כתב שיש לחוש לדעת החולקים וכ"ש בהיות החולק הרמב"ם ורבו בן מיגאש כי מי הוא שימלא לבו להוציא ממון נגד סברתם ובזאת הסברא נסתלק החיוב מעל רבי ברוך ונסתלק בזה גם כן מ"ש המרדכי בשם רבינו משולם על ג' אחים שהתנו יחד בק' שכל מה שיתן אחותם לאחד מהם יחלקו בשוה וכתב דאע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם חל הקנין משום דבההיא הנאה דסמכי הדדי גמר ומקנה ותו לא דמי דהתם שלשתם שוים וכאן מן הדין אין לר' שמואל כלום עוד מטעם אחר מלבד זה שאפי' לדברי החולקים וסברי שאפי' שאינו קצוב אדם מתחייב בקנין בנ"ד אין רבי ברוך חייב כלל שכפי מ"ש בשטר אלו התנאים שהתנו ביניהם ה"ר ברוך עם אשתו וכן בסוף כתוב זה הלשון באופן שנמצ' שלא נתחייב ה"ר ברוך לרבי שמואל מושקט ולא הקנו ממנו לר' שמואל אלא הקנו מרבי ברוך לאשתו שנתחייב ליתן כו' והיינו ממש מ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י בטור א"ה עלה קמ"א וז"ל ומה שאמרו שאין אדם מתנה עם אשתו שלא יירשנה נדוניא שנתנה לו לחלוטין מתחלה כמו שרגילין עכשיו להכניס לבעל שיהיה שלו אלא אם כן תתאלמן או תתגרש ואח"כ עמד הוא וכתב ליורשים שאם תמות היא בחייו שיתן להם כל מה שהביא' לו אין זה אלא כמתחיי' ליתן להם משלו כך וכך שאין זה תלוי בירוש' אבל מה שמספק עלי ענין השטר לפי שאני רואה שלא חייב עצמו הבעל ולא קנו מידו להם וגם ללאה לא קנו ליתן לה ושזכו הם מחמתה וכל האומר קנו ממני לראובן שאתן לשמעון במה קנה שמעון זהו שספק עלי הדין כנגד היורשים ואותם שאמרו בירוש' אי מית' בלא בנים כו' עד ההיא באמ' קור' נשואין וכאלו מתנ' עמה שכל מה שהביאה יחזור לבית אביה שע"מ כן הכניסה לו נדוניא וע"מ כן קבל שע"מ כן הכניסה אבל זה שכבר זכה בנדונייתה במה יתחייב להחזיר להם וכן במאה זהובים משלו הוא מוסיף ובחיובו לפיכך אין נר' שמתחייב ליורשי' בכל עכ"ל ואע"ג שלכאורה נר' דהרשב"א פליג אההיא דהר"ן שכתבתי לעיל אפשר דלא פליג במ"ש הר"ן נמי אפשר דמיירי הכי בשחייב עצמו ליורשי' להחזיר אי ליתן להם אבל שיתנה עם אשתו ויטלו ממנו קנין לה ליתן לפלוני בהא לא מיירי הר"ן ואפי' את"ל דפליגי יותר ראוי לסמוך על הרשב"א ודאי כ"ש בהצטר טעם הראשון שלדעת הרמב"ם ורבותיו זכה רבי ברוך כל זה נר' בעיני דרך נכונה אלא שעדיין לבי הומה לי דנהי דזכה רבי ברוך בדינו ואינו חייב ליתן דבר מחמת הקנין מ"מ למה לא יתחייב מחמת השבועה וכן דעתי לחוש לזה דאלו הענינים וכיוצ' בזה אע"פי ששמעתי שיש מי שאומר שהשבועה אינה באה אלא לחזק הקנין יותר וכיון דקנין אין כאן שבועה א"כ והוי כמו שבועה בטעו' אבל איני סומך על זה ולא ירדתי להעמיק בענין ומ"מ אני אומר שבנ"ד כל מה שכתבתי הוי לרווחא דמלת' דכיון שכתוב בשטר התנאים אלו התנאים שהתנו ביניהם פלו' ואשתו בתחלה ובסוף ועוד כתוב שנתרצו ה"ר ברוך ואשתו הנז' ליתנם לה"ר שמואל נמצא שה"ר שמואל לא זכה בהן כלל מיד האשה שהרי כתוב ליתנם ועתה אין רצונ' גם לא נתחייבה האשה בחיוב ליתנם ואין עליה שום חיוב ומה שנתחייב ר' ברוך היינו כל זמן שנתרצ' אשתו וכשם שאם רצת' היא והוא ליתנם לאחר היו יכולין גם עתה פשי' שבידה היה למחול התנאי שהוא לא נתחייב אלא מחמת אשתו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דבשלמא קודם נשואין כיון שהיא נותנת הנכסים ביד בעלה על תנאי שיזכה פלוני בכך ויש בזה ק"ג כבר זכה מההי' שעתא לכשתתאלמן אותו פלוני אבל בנ"ד שהתנאי הוא אחר הנשואין ולא עוד אלא שהנכסים כבר חזרו לידה לעשות בהן כרצונ' לתתם לצדקה או למצוה כמו כן יש לה כח למחול לבעלה השבועה והקנין ונאמן על זה רבי ברוך לומר שאשתו פטרו מן השבועה ואע"ג דבשאר שטרות אע"פי שנאמן על השבועה אינו נאמן לומר שמחל הקנין והחוב שחייב לפלוני היינו התם שמחוייב להשלים תנאו מחמת הקנין וי"ל שטרך בידי מאי בעי אבל בנ"ד דלא מהני קנין כלל מן הטעמים שכתבתי וכ"ש אם נתנה האשה בחייה דבר למי שרצתה נאמן ה"ר ברוך על הכל כך דעתי הצעיר שמואל די מדינה:

479

ת״פשאלה במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתת' כד אתא קדמנא ר' אברהם בכ"ר שבתי הכהן ואסהיד בתורת עדות בואם לא יגיד כו' בהיות שרבי אברהם כרוב נכנס לבית הכנסת שהיה מתפלל שם ומצא לרבי פנחס בכ"ר יוחנן ז"ל יושב במקומו של רבי אברהם כרוב הנז' אמ' רבי אברהם הנז' לרבי פנחס הנז' שיתרחק מעט ויעשה לו מקום לישב במקומו כדרכו אז השיב ר' פנחס הנז' ואמר שמקום מושב מוצבו של רבי אברהם הנז' הוא מחוץ לבית הכנסת השיב רבי אברהם הנז' ואמר לרבי פנחס הנז' שמקומו ומוצבו הוא בקפאלוברישו כששמע כך רבי פנחס הנז' קם והכה לרבי אברהם הנז' על פניו בפני כל הקהל קדיש יצ"ו כל זה העיד ר' אברהם הכהן הנז'. ועוד בא רבי יצחק פיסו יצ"ו בפנינו ח"מ והעיד בת"ע ואמר בהיותי יושב במקומי ערב שבת נכנס ר' אברהם כרוב הנז' לישב במקומו ומצא לרבי פנחס הנז' יושב אמר רבי אברהם הנז' לרבי פנחס הנז' שיעשה לו מקום במקומו לישב ור' פנחס סרב ולא אבה שמוע רק חרפו וגדפו לרבי אברהם הנז' וקראו נרבע בפני כל הק"ק יצ"ו ואח"כ הכה אותו על פניו ורבי אברהם הנז' השיב לר' פנחס הנז' ואמר שהוא נרבע שבקפאלובירישו מכירים אותו כל זה העיד רבי יצחק פיסו בפנינו. ועוד העיד רבי יהודה גוטה יצ"ו בפנינו בתורת עדות איך בהיותו ערב שבת בבית הכנסת עומד במקומו נכנס רבי אברהם כרוב הנז' ומצא יושב במקומו לרבי פנחס הנז' אמר ר' אברהם לר' פנחס צא ממקומי ושב במקומך השיב רבי פנחס לרבי אברהם מקומך נרבע היא מחוץ לבית הכנסת השיב רבי אברהם הנז' ואמר מקומך הוא בקפאלובירישו אז הכה אותו על פניו כל זה העיד רבי יודה גוטה בפנינו ומה ששמענו והועד בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו פה להיות לרבי אברהם הנז' לראיה ולזכות היום יום ב' כ"ו לניסן השכ"ו ליצירה פה ליפאנטו והכל אמת וקים דוד בכמהר"ר חיים ן' רוקש ז"ל דיין יוסף בכ"ר שלמה גרשון דיין רפאל בכ"ר יצחק מלטי ז"ל:

480

תפ״אתשובה

481

תפ״בכל אפין שוין כי זה רבי פנחס עשה מעשה זמרי ונכרי להתנכר לפני אביו שבשמים כי הוא פטר מי המדון ובעברת זדון ישב על מקום ר' אברהם והוכיח סופו על תחלתו כי כוונתו מעיקרא היה להחזיק במחלוקת ויש כאן ב' חלקים חלק א' בושת הדברים ב' צער ובושת ההכאה ועל שניהם אשיב בקצרה על בושת הדברים אני אומר כי לע"ד באמת אין להאשים לה"ר אברהם על שהשיב לר' פנחס עד שנרצה לדון דין זה כשנים שחבלו זה בזה דתנן בפ' המניח וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלימין במותר נזק שלם שכבר פירש הרא"ש בפסקיו הנז' וכן שני אנשים שחבלו זה בזה מיירי שהתחילו כאחת או אחר זמן אבל אם הא' התחיל המתחיל משלם והשני פטור כו' עד ומיהו צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב ע"כ מ"מ למדנו שהשני פטור כשהתחיל הראשון והציל עצמו במה שהיה אפשר להנצל וא"כ בנדון זה שהכל מעידים בר' פנחס לא די לו שהיה יושב במקום רבי אברהם ור' אברהם שאל מקומו ממנו כדבר איש אל אחיו ועל זה חרפו והוכרח ה"ר אברהם להשיב לרבי פנחס ע"פ דרכו כאדם שאומר לחברו מום שבך אל תאמר לאחרים א"כ נמצא לע"ד הדבר ברור שכפי הדין בבושת הדברים רבי פנחס חייב ור' אברהם פטור זה כנגד בושת הדברים ולחלק השני שהכה וציער רבי פנחס לרבי אברהם גדול עונו מנשא וראיתי שלא להאריך על חיוב עונש הממון אשר חייב רבי פנחס מצד צער ובושת שעשה בהכאות שהכה לרבי אברהם כי דינים אלו מפורשים בגמ' ובפוסקים אבל קיימ' לן כי אין גובין אותם וכמ"ש הטור ח"מ סי' א' בשם הרמב"ם וז"ל וכ"כ הרמב"ם כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחברו וסוטר לחברו וכיוצ' בהם אין גובין אותם אבל מלבד עונש הממון במה יכופר עונו כי המרים יד כנגד חברו בכל מקום שיהיה נקרא רשע והמכ' חברו עובר ב' לאוין לא יוסיף פן יוסי' ומה שהוסי' על חטאתו פשע ומרד להכות את חברו בבית הכנסת ובפני רבים אשר שם השכינה כי ב"ה שאנו מתפללים נקר' מקדש מעט ואפילו המבזה חברו לפני תלמיד חכם נקר' אפיקורוס כמו שאמרו בסנהדרין אמר ר' יהושע בן לוי אפיקורוס זה המבזה חברו לפני ת"ח ע"כ עאכ"ו לפני רבים ובב' הכנסת שנקרא אפיקורוס והרי כתב הרב הגדול גאון בדורו בעל ת"ה בכתבים סי' ר"י על א' שהזיק חברו בשעת הושענות והיה מקום למזיק להנצל מצד המנהג וטעמים אחרים וכתב וז"ל אם יזיק איש לחברו בגופו בעת כזאת עונו גדול יותר משאם יעשה כזה במקום אחר שמזלזל בקדושת בית הכנסת כו' ושם כתוב מה שחייב לעשות כדי שיכופר עונו ובענין שלפנינו אני אומר שר' פנחס זה חייב עונש מצד בושת דברים שזלזל ובייש בדברים ואעפ"י שר' אברהם השיב לו ג"כ הדברים מ"מ כבר אמרתי שרבי אברהם פטור ורבי פנחס חייב עוד ב' חייב על ההכאות ומדעתי שחייב לכל הפחות לעמוד בנדוי ג' ימים ואח"כ יעמוד בפני הקהל ויבקש ממנו כפרה תחלה יתודה שחטא ופשע לה' אלהי ישראל ולתורתו ולכבוד העומדים שם מאנשי הקהל ולר' אברהם חטאתי ופשעתי וישר העויתי כנגדו והרי אני שואל ממנו מחילה סליחה וכפרה זה כתבתי כפי הזמן כי לפי האמת עונשו היה גדול אמנם בזמנינו זה אי אפשר להעמיד דין התורה על תלה וגם לעלוב אני אומר שכאשר יעשה העולב מה אמרתי לא יהא אכזרי וקשה למחול וכמו ששנינו בפרק החובל ומנין שלא יהא אכזרי באותה שעה שנאמר ויתפלל אברהם וגו' וגדול השלום הנלע"ד כתבתי:

482

תפ״גשאלה ראובן מת בחיי אשתו והניח בת קטנה יונקת שדי אמה וצוה אותה המת אצל אחיו שמעון ועשאו אפטרופוס על כל נכסיו ושישיא אותה כשתגדל לבן לוי אחיהם אחר שמת רצתה האלמנה לגבות כתובתה וללכת לשוב אל עמה ואל מולדתה שהם דרים בעיר אחרת והאלמנה טוענ' שגם רצונה להוליך בתה עמה להניק' ותהיה אצלה כדין והאפטרופוס טוען שהיתומה בת אחיו נ"ע חשיבה אצלו ואצל זקנתה מאד מאד ואינו רוצה לתתה לה שיוליכנה לעיר אחר' מפני סכנת הדרכים ומפני שינוי האויר והילדה רכה יונק' שדי אמה ודפקוה ומת ח"ו ילמדנו רבינו הדין עם מי:

483

תפ״דתשובה

484

תפ״הלכאורה היה נראה שהדין עם האלמנ' חדא דאמרינן על מתניתין דהנושא את האשה ופסקה לזון את בתה חמשה שנים כו' א"ר חסד' זאת אומרת בת אצל האם לא שנא גדולה כו' ודייק הכי מדקתני מוליך לה מזונות למקום שהיא אמה ולא קתני למקום שהי' ותו לא ומדקתני למקום שהיא אמה מלת' פסיקת' בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה ש"מ שהבת הוא אצל האם לעולם ועוד דכשהי' קטנה איכא משום הא דתנ' מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרי' יהא הבן גדל אצלנו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל הראוי ליורשו מעשה היה כו' ואם כן בנ"ד דאיכא תרתי כ"ש הוא שתעמוד הבת אצל האם אמנם לע"ד דכי מעיינת ביה שפיר הדין עם שמעון אח המת ואע"ג שכפי השגת ידי דין זה אינו מצוי מבורר לא בגמר' ולא בספרי הפוסקים מ"מ יש לי להוכיח שהדין כן ועם היות שכבר כתבתי מה שהיה נר' לע"ד ראיתי לחזור ולהרחיב הדבור קצת לברר וללבן הדברים יותר והשומע ישמע והחדל יחדל כי איני מן האומרים קבלו דעתי וטרם החלי לדבר ראיתי להשיב אל מה ששמעתי רצה אחד מן החכמים לקנטרני ולהביא ראיה על הפך דברי מהא דאמרי' בגמ' זאת אומרת הבת אצל האם וקאמר מאי למקו' שהיא אמה ש"מ בת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנ' ורצ' המנגד לומר דמדקאמ' רש"י ז"ל דקתני מלת' פסיקתא שמע מינה כל בת אצל האם ואם אתה אומ' שאין ביד האשה להוליך בתה עמה למקום שתרצה א"כ לאו מלת' פסיקתא היא שפעמים תהיה אצל אמה ופעמי' לא אלא שנר' שהרשות בידה להוליך בתה למקום שתהיה שמה רוחה ללכת ע"כ הבנתי מטענת המנגד ואני אומר כי טענת זאת קורי עכביש מבטחה ישען עליה ולא יעמוד וזה שאם נפש' לומר כן נמצא אתה עושה מקורי עכביש רמות וגביש ותקנה חלושה כזו שכתב הר"ן ז"ל וז"ל למקום שהיא אמה ולא קתני לבית אחיה למדנו שכן טוב שתתגדל הבת אצל אמה ובת הנזונת מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם לא שנא קטנה ולא שנא גדולה:

485

תפ״והרי שנר' מדברי הר"ן שתקנה זו אינה כי אם טובא בעלמ' כדי שתלמד אותה גם כתב ואין כופין אותה כו' ואי ס"ד דתקנה זו כ"כ עצומה וחזקה עד שתוכל האם להוליכה לכל מקום שתרצה איך כתב בל' שלילה ואין כופין כו' אם יש לנו רבות' גדולה מזו שיכולה האם להוליכה למקום רחוק ממושב עירם אלא שנר' בודאי שכל כחה של תקנה זו אינה אלא כדי שלא נכוף אותה לדור אצלם בביתם כי הייתי אומר כי בברכת הבית תאכ' מבלי שיצטרכו להוצאה יתירה ולזה אמר שאין כופין אות' לדור אצלם אבל לא שתהיה הרשות ביד האם להרחיק' מעיניהם ע"כ שזה לא עלה על הדעת ואבאר עוד כונתי שע"כ לומר כן שאין הרשות ביד האם להוליכה למקום שתרצה היא שאם כן הגע עצמך שהי' עומדת בא"י או בירושלים ורצון האם לצאת משם ולהוליך בתה עמה נמצ' כפי דברי' הרשות בידה והרי שנינו הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד אנשים ואחד נשים ופרש"י הכל מעלין את כל בני ביתו כו' ואם אתה אומר שיש רשות לאם להוליך בתה עמה לכל מקום שתרצה נמצ' דברינו סותרים אלו לאלו עוד הגע עצמך שתרצה האם להוציאה ממקום שרובם ישראל למקום שלא יש כי אם מעט מזער מישראל והם רעים וחטאים לה' א"כ מוכח מלת' פסיקת' שאמרת הבת אצל האם לעולם יהיה הרשות בידה וזה ודאי לא יאמר אותו אלא מי שאין לו מוח בקדקדו כי ח"ו שתקנה קלה וחלושה כזאת תתפשט כ"כ לסתור מצוה רבה כמו דירת א"י וכ"ש ירושלים ויתנו חז"ל רשות להם להוציא בתה ולגרשה מהסתפח בנחלת ה' או להוציאה למקום גדודי אנשים רשעים אלא שמה שאמרו מלתא פסיקתא הוא כשהאם לא תשנה תנועתה ומקום מולדתה של הבת אלא בדבר הבא מאליו כמו קטנות וגדלות שהרי מלתא פסיקתא היא אם תרצה לעמוד בעירה ואם לא תרצה הרי היא כאותה שאמרו הפוס' וכתבה הרמב"ם ז"ל בסוף פ' כ"א מהלכות אישות ואם לא רצתה האם כו' עד הרשות בידה וכתב המ"מ זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה ולמה אין אנו אומרי' דמדקתני מלתא פסיקתא למקום שהיא אמה לומר שבע"כ של אם תשב עמה אלא שנר' בלי ספק שאין לנו לומר אלא מה שנאמר בפי' ואחר שלא מצינו בפי' בשום מקום חיוב לאשה אין לנו כח לומר מטעם מלתא פסיקתא דבר שאין הסברא אומר כן ולכן אחר שלא מצינו חיוב לאם בשום מקום אלא לאב שהוא מצוה די לנו שנקיי' סתמיות המשנה ולשונה במה שאמרו בין גדולה בין קטנה ולא בדבר אחר וכן אני אומר שלא אמרו מלתא פסיקתא קתני בין גדולה בין קטנה בין במקום זה בין בעיר אחרת אלא שכל הכונה לומר שלא נכוף לבת שתעמוד אצל האחים בביתם ממש כדי שלא יצטרכו להוציא הוצאה יתיר' אלא לא נחוש לזה אלא שיתן לה מזונות או דמי מזונות כמו שתרצ' אבל מי ישמע או ירצ' להאמין שנתן כח ביד האש' לחוב לאחי' שיוליכו את אחותם למקו' שאולי לא יוכלו לסיעה ויקיים עליה' מקר' שכתו' ויאכל חצי בשרו וא"ת ואתה אומר לאחים היה מליץ בעד האם לזה אני אומר שהדבר ברור והתשוב' מפורשת שכל עוד שהיא תרצה שלא לשנות יפה כחה שהבת אצלה ולא אצלם אמנם המשנה ידו על התחתונה עוד נרא' בעיני הכרח גדול שהרי דין בת אצל האם כתבו הרמב"ם ז"ל בב' מקומות מה' אישות א' בפ' כ"א וא' בפ' כ"ג ועם שטורח עלי מאד להעתיק לשון הספר ודרכי לקצר בזה בכל האפשר מ"מ ההכרח הביאני לכך ואומר כי בפ' כ"ג כתב המשנה בלשונה וז"ל הנושא את האשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתו כו' עד נתגרש' בתוך השנים שקבל על עצמה לזון את בתה ונשא' לאחר ופסק' גם עמו כו' עד לא יאמר ראשון אם תבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם עמה ע"כ ובפרק כ"א כתב וז"ל שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהי' בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה כו' עד אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו כו' עד והבת אצל אמה לעולם ואפי' לאחר שש כיצד מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו וזנין והיא אצל אמה ואפי' נשאת האם לאחר בתה עמה ואביה זן אותה עד ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ולא תמצא בשום מקום מזה הפ' הלשון שכתב בפ' כ"ד שכתב שם מוליך מזונותי' למקום שהיא שם אמה ובפ' כ"א כתב אין מפרישין כו' עד ונותן כו' והוא אצל אמו וזנין והיא אצל אמה ולא נשמט בשום פעם לומר כאן במקום שהיא שם אמה אלא שנר' לע"ד שמי שרוצה להודות על האמת יודה ויאמר שכוונתו ז"ל בפרק כ"ג שמדבר בבת אשתו שאינה שלו ונתחייב הוא לזון אותה ואין ההפרש בין הבת ובעל אמו אלא שהבת רוצה להיות אצל אמה הן בעיר זאת הן בעיר אחרת בהיות שאין החוב לבעל אלא שאינה בביתו כי נר לאחד נר למאה ועתה ההוצאה יתרבה אמנם אחר שהדין נותן כן שמחוייב לזון אותה אפי' שאינה בביתו מה לו שתעמוד בעיר הזאת או שתלך למ"ה הוא אינו חייב לתת לה אלא כפי מה שהי' צריך להוציא במזונותיה בעיר אשר הוא יושב בה וא"כ תלך לקצוי ארץ כי מה לו ולצרה אמנם בביתו לא כתב אלא מוציאין כו' וזנין והיא אצל אמה ולא אמר למקום שהיא שם אמה שנר' אפי' שתהיה במקום רחוק אלא וזנין והיא אצל אמה דמשמע לפי פשט הלשון שהיא באות' העיר אלא שאינה אצל אביו בביתו אלא אצל אמה בביתה וכן אני מוכיח זה היות אמת מ"ש למעלה מזה דין הבן ואח"כ כתב והבת אצל האם לעול' ואפי' אחר שש משמע בפי' שאין הבדל בין הבן לבת אלא שהבן ששה שני' ותו לא והבת לעולם אמנם כמו שהבן אינו יכול להוציאו מן העיר ולהעלי' אותו מעיני אביו כן הבת וא"ת ומ"ל דבן אינו יכול להוציאו האם למקו' שהיא תרצה העבודה שנר' לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שא"ה נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה אין הדעת סובל ב"ס ולא היה צריך ראיה האמנם לרווחא דמלתא אביא לי עדים נאמנים המ"מ שכתב לתרץ השגת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם וז"ל א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהיה בן שש והלא חייב לחנכו תורה עד ואין זו קושיא שחנוך זה אפי' הוא אצל האם יכול לחנכו לפעמים להושיבו אצלו מי הוא אשר ראה מאורות ואינו רואה כי דברים אלו מוכיחים הוכחה גמורה שהדבר פשוט הוא שאין אלו הדינים אלא במי שיושבת בעיר אשר האב שם כי לא אמר המ"מ וי"ל שהרב לא דבר אלא כשיושבת האם בעיר שאז יכול לחנכו אלא מדקאמר ואין זו קושיא כו' משמע בפירוש שהוא דבר פשוט מאד שאין צורך לבארו אלא שהראב"ד השיג על הר"ם אין הדע' סובל' כו' להפריש בנו כו' שר"ל אפי' שעהא' כי בכל עת יכול לחנכו וללמדו תורה צוה כו' מה שא"א כן בהיותו אצל אמו כי לפעמי' יוכל ופעמי' לא יוכל ותירץ המ"מ שא"ה כיון שאין זה החנוך אלא דבר מועט מספיק שלפעמי' יושיבנו אצלו והאמת כי דברי' אלו ברורים הם בעיני כשמש אשר לדעתי אין מי שיוכל להכחישם גם יכולני להביא ראיה קצת מהמגדל עוז שכ' על השגה הנז' וז"ל ואני אומר זו ברייתא כו' עד ואמו אומרת יהא גדול אצלי מניחים אותו אצל אמו כו' עד מכלל דאפי' בחיי אביו היה אצל אמו שלא ברצון אביו ומשום הכי קפדי יורשים וכ"ת מאי קטן קטן ממש שעדיין לא גמלתו אמו פשיט' מאי קא אתא לאשמועינן הא שמעינן לה פ' אע"פ היא אומר' להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה. ומאי קשי' לי' לימא דהתם קאמר דשמעינן לה להניק ולא לו כי הוא עמה בבית כי בנשואה מיירי אמנם בריית' דמניחי' אותו אצל אמו ר"ל שיכול להוליכו לכ"מ שתרצה ולעולם אימא לך דבקטן יונק ממש מיירי אלא שנר' בפי' שזה אינו עולה בדעת ופשיט' שאין כח בידה להוציא אותו מן העיר מן הטעם שזכרתי וא"כ חזר הדין דבן ובת שוים בזה ואין בהם הפרש אחר אלא שזה ששה שנים וזה לעולם. ומטעם אחר וגדול הוא בעיני אני אומר שמה שאמרו הבת היא אצל האם לעולם אינו ר"ל שיש לה כח להוציאה ולהוליכ' למקום שתרצ' האם שהרי שנינו בפ' נערה שנתפתת' האב זכאי בבתו בקדושי' בכסף בשטר ובביא' זכאי במציאת' ובמעש' ידיה ובהפרת נדריה כו' וכל אלו הזכיות הם מן התור' לבד מציאתה שהיא תקנת רבנן משום איב' ורשאי למוסר' מה"ת למנוול ומוכה שחין ואח' אשר הודיע לנו ה' את כל זאת פליא' דעת ממני מי הוא זה אשר יעל' על דעתו לומר שהתור' זכת' לאב בכל אלו הזכיות ואתה רוצ' לבטלן בהבל תקנה שאמר רב חסד' זאת אומרת כו' מדיוקא דמתני' ותרצ' לבטל המשנה השלימה הנז' והתורה השלימה שאמרה בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים ברשות אביה ואני שמעתי ולא אבין דעת הרוצי' לתקן כל זה בקש אשר ידפנו רוח שאומרי' שכבר יוכל לזכות בכל זה אפי' תהיה היא במ"ה והאב במקום רחוק ממנה ואני משיב להם הנה שראובן גרש את אשתו והיה לו בת ממנה וחביבה אצלו ואתה נותן רשות לאם שיוליכנה לעבר הים ולמקום שתרצה ובאותו מקום שהאם הולכת אינו מקו' תוכל הבת להרויח דבר ואם תעמוד במקום האב תרויח ה' לבנים או יותר בכל יום ואתה אומר להפסיד לאב זכות זה שהתורה זכהו עוד נזדמן לאב בעירו איש א' יחפוץ בבתו ואם היה פה היה האיש ההוא נותן לו לאב אלף לבנים או יותר בעבור שימסרנה בידו עתה כי האיש ההוא אינו רוצה ללכת שמה למקום הבת או שאינו רוצה להמתין הייטב בעיני ה' כי התור' זכהו בזה כל זכות אפשרי להיות ואתה רוצה להפסידו מכח התקנ' היוצאת מכח דיוק דמתני' זה ימאנהו דעתי ולא יסבלהו אלו שמעתיו מהיותר גדול שבדורנו זה ואין הדברים כיוצא באלו נמשכים אלא מצד ההרגל כי להיות הלשון בת אצל האם מרגל' בפומייהו והורגלו על שהבת זוכה מן האב ולא האב מן הבת קש' בעיניהם לפרוש עצמם מן ההרגל אמנם המעמיק בדברים ויקח אותם בשרשם מן הגמרא ומן הפוסקים ולא יטעהו ההרגל והניצוח יכיר האמת וכללא דמלתא כי כל זכות שאז"ל בדבורם הבת אצל האם לעולם לא אמרו כן לחוב לאחרים אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים ושאין האחים יכולים לומ' אם את אצלנו יש לך מזונות כו' אלא שיתנו לה מזונות אפי' שהיא בבית אמה ובזכותה דברו לא בזכות האם כמו שכתב הר"ן הלשון הנז"ל וכן בבן בזכות הבן דברו כמו שהוכיח המ"מ בלשון הגמ' בעירובין דאפי' בן שש בצוותא דאמא ניחא ליה א"כ כל שירא' לאב או לאפטרו' שהוא חוב לבן או לבת להפרידה מן העיר הרשות בידם ויכולי' לומר לאם מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך ותוליכנה מהעיר שאת' חב לנו ולה לא נתנו לך כח בזה וצדקו דברי הרמב"ן שהבי' החכם השלם כמה"רר בנימין הלוי נר"ו שכתב ולעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר שירא' בעיני ב"ד בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תקונן והאומר שרצה לומר שאינו חוזר אלא לענין הבנים אמנם לענין הבת לא שהרי אפי' האב אינו בא מידו להוציאה מיד האם ולא עדיף ב"ד מאב והבל יפצה פיהו דלא מבעיא לדעת האומרים דמה שאמרו הבת אצל האם לא מיירי בגרושה שיש אב לבת שאז הבת אצל האם וא"כ הכח שיש לאב יש לב"ד אלא אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים לדעתו שהם רבים מ"מ יש כח לאב ולב"ד לראות תקנת הבת שהרי לאו מלתא בלא טעמא הוא אלא טעם גדול יש בדבר וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בתשו' הנז' והטעם כדי שתרגיל האם לבת ותלמדה דרך נשים ושלא תרגיל עצמה בפריצות ע"כ והגע עצמך שאנו רואים בפירוש שהאם דרך אחרת יש לה והיא פרוצה עד מאד או שאינה מיושבת בדעתה והיא צריכה מלמדת היתכן בעיני אלי"ם ואדם לומ' אפי' הכי הבת אצל האם לעולם רחמנא ליצלן מהאי דעתא אלא על כרחך יש לך לומר שחכמים דברו בתקנת הבת על הסתם אמנם אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה ודאי ואין ספק בו שיש כח לבית דין לראו' על תקנתה וא"כ בנדון שלנו אחר שהנפטר אב הבת צוה לאחיו אדם כשר על כל נכסיו גם צוה הבת אצלו וגם שישיאנה לבן אחיו נוחו עדן נראה בודאי שנתן לו כחו ורשותו ולא מבעיא השתא דאיכא מאן דאמר שלא אמרו הבת אצל האם אלא באלמנה ולא בגרושה דפשיטא דיש כח לאפטרופוס לעכב' שלא להוציאה מן העיר דבמקום אב קיימא אלא אפי' לכו"ע יכול האפוטרופוס לעכבה שלא יוציאנה שיאמרו לה לא אמרו ז"ל הבת אצל האם אלא לתקנת הבת ואם את בעיר שאנו בה הרי יש לה תועלת הנהגתך גם תועלת השקפתנו בה בכל האיפשר גם נוכל לקיים דברי המת להשיאה למי שצוה ואם תוציאנה מן העיר תפסיד כל אלו הטובות מצורף לזה טעם הסכנה דטעמ' רבה הויא דהא כתבו התוס' בפ' שני דייני גזרות על משנה ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל כו' כתבו התוס' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנה ובמרדכי כתב דהני מילי בימיהם שהיה שלום דרכים אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה דהוה ליה כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיות ולסטים ואפי' אם יעמיד לה ערבים מגוף וממון ערביך ערבא צריך ע"כ הרי א"כ משמע בפירוש דמהני האי טעמא דסכנה ואפי' שיתן ערבים כדי לבטל דין ברור הנז' במשנ' דהכל מעלין והדין היה נותן לכוף אי לאו האי טעמא וגם שהיינו יכולים לומר שלוחי מצוה כו' כל זה לא עמד לטעם הסכנה כל שכן בנדון שלנו שהדין אינו נותן כן כ"ש ולפי הנר' לע"ד הוי איפכ' מן הטעמי' שכתבתי שלכל הפחות יעשה טעם הסכנה סניף לעשות שלא תוציא האם הילדה הזאת מתוך קרוביה וזקנתה שהיא טובה כאם ויותר ולשום אותה בסכנת דרכים וכ"ש בהיות ילדה רכה וקלה להתפעל מחורב ביום ומקרח בלילה ויעקב אבינו ע"ה אמר הילדים רכים כו' ומי יכול להשמר מפגעי הדרך ואמרינן בגמרא פרק לא יחפור דמתקנ' יהושוע"ן גמלה ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא ופרש"י שמא יזוק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה הרי שמספיק טעם הסכנה לכוף לבני מתא שיקחו מלמד כדי שלא ישלחו בניהם לעיר אחרת הסמוכה ולדברי הרבה מן הפו' יש לכוף אפי' לא יש כ"ה תינוקות בעיר ולא היה הדין נותן כך שאעפ"י שימצאו מלמד מי יודע אם ימצאו טוב כמו אותו שהוא בעיר האחרת ואע"פ שיוכל הרוצה לחלוק למצוא מקום לחלק מדברי רש"י שנר' מתוך דבריו דמיירי שהולכים וחוזרים תמיד מ"מ אתה למד שיש לחוש הרבה לסכנת הדרכים אפי' במקום קרוב כההיא דלא יחפור כ"ש מהלך ב' או ג' ימים כנ"ד שהוא טעם מספיק לעכב ביד האם שלא תוציא הילדה מן העיר כ"ש בהצטרף מה שכתבנו וגם הלום אחרי רואי מה שכתבתי ראיתי ונתגלה אלי פ' ממורי הרב החסיד כמה"ר לוי ן' חביב וראיתי לכתוב ראשי דבריו וכלל אמריו. מה שמכריח כוונתי אל האמת והא לך תוכן השאלה ר' היה דר בח"ל במקום רחוק מא"י נפטר וחל"ש והניח ב' יתומים קטנים וצוה מחמת מיתה ואמר ששני אחים שהיו לו והיו אפטרופוסי' היתומים על נכסי עזבונו ושהיתומים יעמדו עם זקנתם שהיתה חמותו בזמן עבר ושאל השואל אם האפטרופוסים הנז' ירצו לעלות לא"י והזקנה הנז' לא תרצה לעלותם אם יש כח באפטר' הנז' להביא עמהם נכסי היתומים כיון שהם נשארי' במקומם אם יעכבו ב"ד בידם. ואם הזקנה הנז' תרצה לעלות ולא האפטרופוסים יש כח בידה לעלות עמה היתומים או יעכבו בידה ב"ד והשיב על שתי החלוקות הדין פשוט שאין כח ביד שום א' מהכתות הנז' לא ביד האפטרופוסים לעלות עמהם נכסי היתומים ולא ביד הזקנה לעלות עמה היתו' וזה שזכות היתו' בודאי הוא שיהיו נכסיהם במקום שהם ולא שיהיו הם במקום א' והנכסים במקום אחר רחוק מהם הרבה לכמה סבות הא' שגם שיניחו האפטרופסים שם במקום שהם מה שצריך לפרנסתם הנהוג מי יודע אם יבא עליהם איזה חולי או מקרה יצטרכו כפלי כפלי' כו' @77[וגדולה מזו נר' בעיני שכ' המרד' פ' הבית והעליה וז"ל וכן יש לפסוק בשותפים שיש להם חוב א' ביחד ורצ' הא' להתרח' ממקומו ולהוליך עמו השטר חוב חברו יכול לעכב עליו מפני חלקו שאינו רוצה להרחיק שטר חובו ממקום קרוב שהוחזק בו עד עתה וה"ל כעליון שב' לשנו' שאין שומ' לו עכל"ה]@88 ועוד שח"ו אולי יארע מקרה באפוט' ובהיותם בעיר שהיתומים שם ודאי יתנו אל לבם הם בעצמם כן ע"י ב"ד לברר נכסי עזבון היתומים בשלמות ביד מי הם וכמה הם משא"כ ודאי אם אפטר' בעיר שאין היתומי' שם וכ"ז אפי' בהיותם קטני' שכשגדלו הרי יש להם נזק אחר גדול מאד שיצטרכו ליל' למקו' רחו' אחר האפוט' לשיתנו בידם נכסי אביהם הרי פשוט הדין בשתי החלו' הראשונות ולא היה הדבור צריך בו כלל ע"כ מדברי הרב נר' מבורר היות הדין פשוט שאין לנו כח לשנות דברי הש"מ ולכן עם היות תרצה הזקנה לזכות היתומי' לעלותם לא"י אשר אין זכות למעלה ממנו וכמו שהוא כתב בפסקו שישיבת א"י שקולה ככל המצות כלם א"ה כתב בפשי' שאין לזקנה לזכותם בזה משום ההזק שאפשר ימשך להם מצד היות' חוץ למקום האפטרו' אשר הנכסי' בידם ולא עבר במחשבתו שנוציא הנכסי' מידם ונבקש להם שם בא"י אפטרו' ח"ו נ"מ שנאמ' לזקנה אם תרצה לעמוד במקומך הרי טוב ואם תרצה לשנות אפי' לא"י נסיר היתו' מידך ולא נחוש לדברי הש"מ אשר צוה להיו' היתו' אצלך וראה שהוא הטוב להם כי אנו רואי' לבטל כל זה מפני חשש ההזק הנז' גם אנו נאמר לאם הילדה הזאת אע"פ שאמרו הבת אצל האם אנו רואים שדבריה' היה לתקנת הבת אם תרצ' לעמוד הרי טוב ואם לאו נסיר הבת מאצל' מצד חשש כמה קלקולים נמשכים מיציאתה מן העיר הזאת הן ההפרד הילדה מנכסיה כו' הכל כנז' ומה גם עתה כשתגדל שהיא תצטרך לילך אחר האפטרו' ואם זה צער ונזק לזכרים ק"ו לנקבות שכל כבודה כו' ואומר אני שהדברים ק"ו ועוד שאין ספק שטוב לה בהגיעה להנשא שתנשא לבן אח אביו מלבד צוואת אביו ואם לא תהיה שם שמ' וקרוב שלא תגמר הענין סוף דבר שאני אומר שלע"ד יש לדון בזה ק"ו דלית ביה פירכ' כלל והוא זה ומה צואת המת שיעמדו בניו אצל הזקנה וזכות ישיבת א"י שהוא טוב שאין למעלה ממנו והוא ודאי שכל עוד שהיתומי' ירצו לעמוד שם לא תקיא הארץ אותם כל זה לא הספיק בכח הזקנה להוליך היתום מעירם מן הטעם הנז' תקנת בת אצל האם החלושה ואפי' את"ל שהי' גדולה הי' מסופק' שאפשר לאם להשליך בתה ממנה כאשר תחפוץ ואפילו את"ל שאין זה מצוי מ"מ אי אפשר להכחיש שהדבר תלוי ברצונה כ"ש שזה תוכל לומר כל עוד שלא תנשא אבל משתנשא ורשות אחרים עליה פשיט' שהדבר מצוי וקרוב אצל השכל בהיותה היא ברורה שתמצא בחור לא ירצה תעמוד הבת אצלה ושלא יתקיים בו קח לך כו' וילדי זנונים על דעת קצת המפר' ואז תצטרך הבת לחזור אל מקום שממנו יצאה וזה ק"ו שאין בו פירכא לע"ד וטענה נצחת שאין להרהר אחריה ואחר שהדין נותן מכל הטעמים שזכרתי שאין כח ביד האשה להוציא הבת אשר היא עומדת במקו' לידתה ומקום קרוביה שאפי' אחר מיתה נוח לו לאדם להיות אצל קרוביו גם עתה בחיים כ"ש שנוח לה הרבה שתעמוד אצל זקנתה אם אביה ובעיר אח אביה גם אצל הנער שהוא משודכת אליו במצות אביו ועל הכל אצל נכסיה נר' בעיני שהדין נותן ג"כ שיכולים ב"ד העיר לעכב אותה שלא תצא מן העיר עד יום הגמל הילדה שהו' תשלום כ"ד חדשים של הנקה ואל תתמ' שהרי אשה זו משועבדת להנקה הילדה הזאת ואינה יכולה להנשא מפני חשש שלא תעכור חלבה והרי חששו לעכירות החלב כ"ש שנתעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם והיא ג"כ אדעת' דהכי נשאת מתחל' לילך שם להניק בניה ובנותיה וכמו שבחיי בעלה לא הי' יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם גם עתה כיון שיד בעלה עליה מצד הנקת הילדה היא משועבדת ונוכל לעכבה בשביל תקנת הילדה והרי כתוב בשאלה בת"ה אם יש כח לגבות כתובתה כיון שאינ' יכול' להנשא ואע"ג שהשיב שמגבין מ"מ המעיין יראה ויוכל ללמוד משם זכר לדבר שהדין לעכב' בנ"ד בעיר דהתם לחד טעמא כתב משום שלא יפסידו היתומי' מזונות וא"כ משמע דאל"ה לאו הוה מגבינן לה ולטעם הב' הוא שמ"מ יצא קול שיש לה ממון ויהא לה קופצי' ואם לא הי אלו הטעמ' היינו אומרים שלא תגבה כתובת' כיון שאינ' יכולה להנשא עם היות שלא הי' מגיע בזה צער ונזק ליתו' כ"ש שנוכל אנו לומ' שכיון שהיא משועבדת להנקת בתה מפני חשש הסכנ' שנוכל לה לעכבה ולו' לה שלא תצא מן העיר שאם תצא אולי תגיע סכנ' לילד' ואם היא תאמר תנו לי הילד' ואניק אותה נאמר לה כל עצמה של תקנה היא מפני הסכנ' ואם תרצ' לתקן אותה בדרכי' ולהזיק אותה בכל הדברי' הנז' גם הרב הנז' זצ"ל הסכים לדברי בענין הסכנ' וז"ל כללא דמלתא דמשום למוד תורה לא חיישינן לסכנת גוף הקטני' בדרכי' לא ע"י האב ולא ע"י האפטרו' וכי היכי דמשום למוד תור' לא חיישינן כו' ה"נ משום מצו' אחריתי ובפרט מצות עליית א"י שהיא מצוה גדולה מאד הרי משמע בהדי' דאי לו"ה יש לחוש כ"ש לדעת התוס' והמרדכי שהבאתי דבזמן הזה דאיכא סכנה חיישי' אפי' לעליית א"י וא"כ בהא סלקינן ובהא נחתינן שאם אשה זו תרצה לצאת שמעכבין אותה ב"ד העיר עד זמן תשלום כ"ד של הנקה ובהשלמת הזמן הזה כל זמן שתרצה לעמוד שם הבת אצלה ואם לא תרצה ב"ד העיר יתנו אותה ביד הזקנה ואפש' היה לו' שבנ"ש נוכל לעמוד אצל יורשיה כיון שהאב צוה אותה אצל אחי' ומ"מ עכ"פ מעכבין אותה שלא תוציאנה האם מן העיר אשר נכסיה שם כו' וזהו הנל"עד וצור ישראל יצילנו משגיאות ובבנין הבית הגדול והקדוש יראנו ושם יעלינו ובתורתו יגלה נפלאות אלינו כה דבר המר ונאנח:

486

תפ״זהריני מסכים שכופין ב"ד את האלמנה לשבת בעיר כל זמן ההנקה שזה בכלל הוא נ"ב ואם ראו ב"ד שתקנ' הבת שתלך עם אמה אפי' בתוך זמן ההנקה ב"ד אביהם של יתומים הם ואין האפטרו' יכול לעכב עליהם ואחר זמן זה אם תרצה האם ללכת לעירה ולא ראו ב"ד שתלך עמה מניחין אותו בבית זקנתה כיון שאינה ראויה לירש כ"ז שהיא קטנה ואחר שתגדל הדבר תלוי בהבכ"מ שתרצה ולשם יתנו לה מזונותיה ופרנסה ואחי אביה ישתדל בנשואיה בכל מקום שהיא ולמיעוט הפנאי ורוב הטרדה לא יכולתי לכתוב הטעמים זולת הטעמים הנז' לעיל ועל התשובה יש לסמוך שכתב ולעולם צריך לדקדק בכלל הדבר' אלו אחר מה שיראה לב"ד כ"מ ומקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונם עכ"ל ואכלה מילתא קאי וברור הוא ואפי' בתחלת העיון והרי היא בסי' ל"ח בתש' המיח' להרמב"ם והל"ד כתבתי דוד נ' אבי זמרה:

487

תפ״חשאלה שאל האיש הנכבד הזה כ"ר שמואל פאג"י יצ"ו שהוא נשא אשה במונישטירייו וכונתו ורצונו לעקור דירתו משם ולבא לדור הנה עיר שאלוניקי ומתיירא שמא תעכב אשתו החדשה בידו ושאל ממני אם יכול לכופה אם לאו והפציר בי עד מאד לכתוב דעתי בקצרה וליתן בידו ונדרשתי לשאלתו וכתבתי שורותים אלה והכונה כי לע"ד דבר פשוט שיכול לכופה להביא' ממונישטירייו שהיא עיר שרובה גוים לשאלוניקי שהיא עיר שרובה ישראל והטעם דתנן במס' כתובות בפ' דיני גזירות הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין כו' ובהלכות הרי"ף הביא תוספתא מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים וכ"כ הרמב"ם תוספ' זו לדין בה' אישות פי"ג וז"ל ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל וכן הרא"ש בפסקיו וכן בנו הטור א"ה סי' ע"ה כתב ובכל מקום מוציאין ממקום שרובה גוים למקום שריבה ישראל ותניא בברייתא הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה וכתב הר"ן וז"ל ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינו רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפי' תוס' אין לה דלא כתב לה אלא אדעתה למיקם קמי בכל מקום שהדין שתלך אחריו ע"כ ש"מ דבעל שרוצה להוציא אשתו ממקום שרוב' גוים למקום שרוב' ישראל שכופין אותה לצאת עמו ואם לא רצתה הפסידה כתו' מנה ומאתים ותוס' וכבר כ' הר"ן שי"א שאפי' נדוניא לית לה אלא מה שהוא קיים ממנה וכי תימ' הרי כתבו התוס' בפ' הנז' וז"ל הוא אומר לעלו' כו' אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים וא"כ נר' דבטל' טענת ר' שמואל הנז' וי"ל דאין מכאן לבטל טענת ר' שמואל חדא שכיון ששאר הפוס' כתבו הדין סתם ולא חלקו משמע שאין לחלק בין זמן התלמוד לזמן הזה ונ"כ בפסקיהם הר' הגדול כמהר"ר אליה מזרחי זכרונו לברכה והר' המו' כמהר"ר יעקב ן' חביב שדין מחודשת שאנו רואים שלא כתבוהו הפוס' נר' ודאי דלא ס"ל כ"ש דין חלוק שהיה ראוי שהרא"ש או בנו שהיו מביאים אותו א"ו דס"ל שאין הפרש בין זמן התלמוד לזמננו זה עוד דאיפשר שאפי' לדעת התוספות היינו בזמנם שהיו מלכיות מחולקות אבל עתה הזמן הזה שוה לזמן התלמוד וכן נראה קצת מן המרדכי שכתב וז"ל וכתב ה"ר חיים דה"מ בימיהם שהיה שלום בדרכים ובודאי שכל הדרכים בחזקת סכנה אמרו חכמים א"כ מה זה שאומר שאז היה שלום בדרכים אלא שהכונה שאז היה שלום בדרכים שהכל היה מלכות אחד אבל בזמן ה"ר חיים היו מלכיות מחולקות אבל עתה ת"ל הכל תחת ממשלת אדונינו יר"ה וכ"ש וק"ו מעיר מונישטירייו לשאלוניקי שכל הימים הולכים ושבים שפשיט' שהדין עם ה"ר שמואל הנז' הנלע"ד כתבתי:

488

תפ״טשאלה המנהג בין האישכנזים כפי תקנת שום שאם תמות הכלה בשנה ראשונה שחוזר כל מה שהכניסה ליורשי האש' וזה דוקא בנכסי צאן ברזל כמ"ש הרא"ש בתשובה ובשנה השנית חוזר החצי ובשלישית אינו חוזר כלל ושנה א' היתה מעוברת ומתה הכלה בחדש י"ג ג' ימים קודם תשלום החדש ויורשי האשה תובעים הנדוני' מכח התקנ' הנז' והבעל טוען שאין להחזיר רק החצי מטעם דשנה סתם י"ב חודש משמע והנה הבעל מוחזק בקצת נכסים שיש בידו ואחד מיורשי האשה מוחזק בשאר הנכסים אמנם כבר באו והגיעו ליד החתן אלא שהחזירם לאיש ההוא המוחזק כדי שישא ויתן בהם והריוח לחתן ויש יורש אחר שאינו מוחזק יש לראו' מה דין שלשת אלה הטוענים:

489

ת״צתשובה

490

תצ״אראשונה צריך להודיע המחלוקת שנפל בענין זה בין הפוסקים כפי הנראה ואחרי כן לפסוק הדין למעשה בנדון שלפנינו תנן בהשואל המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה למשכיר והפוסקים הגדולים לא חלקו במשנה זו בין שאמר שנה סתם לשנה זו או להשנ' גם לא חלקו בין אם היה התנאי בתחלת השנה ובין אם היה באמצע השנה אלא כתבו סתם המשנה כצורת' ועל כן כתב הרב המגיד ז"ל פ' ז' מהלכות שכירות שדעת הרמב"ם ז"ל שאין חלוק אלא שלעולם כשמזכיר אפי' שנה סתם הוי העיבור לשוכר אם לא כשמזכיר לחדשים. והכריח זה ג"כ ממ"ש פ' י' מהלכות נדרים וז"ל שאיני אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל דשנה סתם ר"ל השנה שעומד בה בין היא פשוט' בין היא מעוברת אבל הרב בעל הטור ח"מ סי' שי"ב כת' וז"ל השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה אין צריך להוסיף לו בשביל חדש העבור וכתב הרשב"א בד"א בשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דקי"ל דהוי כאומר שנה זו אבל אמר שנה א' אין לו אלא י"ב חדש כרוב השנים שאינן מעוברות עכ"ל ולא הביא שום חולק ומזה הביא ראיה ממהררי"ק ז"ל שרש י"ב דאם לא אמר שנה זו וכו' דלא הוי אלא י"ב חדש ומתוך דברי הטור ז"ל שהזכרתי למדתי שני דברים אחד שאין הכרח גמור מלשון המשנה שכתב סתם ולא מלשון הפוסקים דאין לשון הסתמי כאן היה מכריח דשנה סתם הוי י"ג חדש כשעומד בה אי' אפשר שהיה מבי' סברת הרשב"א ולא חשש לסברת אביו ז"ל שהבי' המשנה סתם בלא שום חולק אלא שנר' לו שגם אביו היה מודה לסברת הרשב"א מכח הראיו' שהפלי' להבי' הרשב"א ז"ל וסתם אביו ז"ל כמו שסתם רבי:

491

תצ״בעוד שנית אני למד שיש לחלק בין נדר לשכירות שהרי בשכירות כתב כנז' ובנדרים כתב וז"ל אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם השנה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום ע"כ א"כ נר' תרתי דסתרן אהדדי אלא ודאי דסבירא ליה ז"ל שיש חלוק בין שכירות שבני אדם על הסתם כשנושאים ונותנים הוא ע"ד דין התורה ומדין התורה סתם שנה הי' י"ב חדש כרוב השנים אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וסתם בני אדם כשאומרים שנה כונתם תמימה ואם הי' מעוברת נכנס חדש העיבו' כיון שהיא קרויה ג"כ שנה כמו השנה הפשוטה ואם בא למעט מן השנה הלז לפרש י"ב חודש כן נלע"ד דעת הטור אעפ"י דאיכ' אחריני דלא מחלקי בין נדר לשכירות הרב הנמקי במשנת המשכיר בית הנז' כתב בשם הריטב"א וכת' הריב"א דהיינו דוק' כשאמר שנה זו או שנה פ' אבל אמר שנה סתם אין לו אלא י"ב חדש כדאית' פ"ק דר"ה והו' ז"ל נר' דאין ולאו ורפי' בידיה וכתב עוד מיהו הראב"ד ז"ל לא דבר בזה כלל בחדושיו ואני תמיה מזה שהרי בנדרים האריך הרבה בפ' קונם אם לא שאיפשר דלאו היינו הר"ן אלא רבנו יהונתן. מכל זה היה נראה לכאורה דנ"ד פלוגתא דרבותא הוי ולדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל והטור ז"ל נראה דזכה הבעל בחצי הנדוניא בודאי אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל כפי דעת המ"מ ז"ל זכו יורשי האשה די"ג חדשי' בעינן ואחר דאיכא פלוגתא דרבותא היה נראה לומר שהבעל זכה בודאי כמה שנמצא עתה בידו אבל יורש האשה אינו מוחזק במה שבידו והטעם כי עד שעת מיתה הנכסי' היו בחזקת הבעל ובאחריותו ומה שרוצה עתה היורש להחזיק במה שבידו הוי תפיסה אחר שנולד הספק ולדעת רבי' וגדולי' לא מיקרי חזקה ובפרט מהר"ר איסרלן ז"ל ומגאוני דורנו מוהר"ר מאיר ז"ל ואעפ"י שלא נהגתי אני כן לפי שיש גאוני' אחרי' דלא סבירא להו הכי מ"מ היה נראה כי מאחר שנפל ענין זה בק"ק אשכנז ראוי ללכת אחר חכמי עירם ומי לנו גדול בדורות הראשונים שלפנינו כמהר"ר איסרלן ז"ל גם בדור זה האחרון מהר"ר מאיר ז"ל כנ"ל אבל הבעל כיון שבאו לידו כל הנכסי' זכה הבעל אלא שעדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר שהרי הרשב"א ז"ל בעצמו לא עמד בסברתו למעשה וכ' בענין השכירות שלמעלה ראוי לשמוע אל רבותיו וחבריו החולקי' עליו ושלא להוציא ממון מפני סברתו והיה אפשר לומר שהטור ז"ל וכל הכותבין סברתו בשמו לא ראו התשובות דאלו ראו לא כתבו כן לשמו אלא פירו' במשנה בחבורו אשר נתפרסם אבל התשובות לא ראו וכמ"ש מהררי"ק ז"ל שרש צ"ד וז"ל אבל מה שנמצא כ' בתשו' גאון א' ולא עלה זכרונו על ספר ידוע אפי' ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו א"ל דלמא לא שמיע ליה לאותו פוסק אחרון דבריו ואי הוה שמע הוה הדר ביה והדברי' בנ"ד ק"ו שמביאים דבריו אשר בספרו הידוע ואינם מביאים דברי אשר בתשובותיו נרא' ודאי דהא ראו והא לא ראו וכמו שיש כזה בתלמוד שהיו תלמידים ששמעו מה שאמר ר' בבקר ולערב חזר בו ולא שמעו וכמ"ש רב בפ' אין צדין אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא קמיה דרבי כי אמרה להא שמעתא באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרים לקבל אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה וזה אין צורך להאריך בו אבל מ"מ אני אומר שאחר הציעי ב' הצעות קטנות ידועות וברורות נראה להוכיח שהדין עם בעל. א' היא כי ידוע כי אפושי במחלוקת לא מפשינן וצריך כל מעיין לקרב הסברות כל האיפשר עוד שנית כי אחר שנר' שהלכה רווחת בישראל דירושת הבעל את אשתו הוא מן התורה וכמו שנראה שכן דעת הפוס' רובם ואע"פ שיש סוברים דאינו אלא מדרבנן כרב בפרק הכותב דסבר הכי א"ה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה והתקנה הזאת תקנת שום באה לעקור ד"ת או דין של דבריהם דהוי כשל תורה בער' תקנת דורות אחרוני' וא"כ כל מה שאפשר לדחוק וליישב כדי שלא נבטל דינא הוי שפיר טובא וכמ"ש הרשב"א בתשובה וז"ל ועוד בהדיא אמרי' פ' מי שמת ההוא דאמר נכסי לבני הוו ליה ברא וברתה מי קרא אנשי לחד ברא בני או לא אמר רב אחא ת"ש ובני פלוא אליאב רב יוסף מהכא ובני איתן עזריה והשתא ומה הכא דאמר בני דלית ליה אלא חד בר' דחקינן לישנא כי היכי דניקום ירושה אדינא כ"ש כו' הרי בפירוש שיש לנו לדחוק כדי לקיים ירושה אדינא עוד כתב הרא"ש בתשו' וז"ל אחר שאין דבר זה מפורש בנסח תקנתכם ידי התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח דין תורה כו'. עוד ראיתי שכתב מהר"ר ישראל בכתביו וז"ל מ"מ בנ"ד יש לחלק קצת ונימא כיון דר"ת משום עגמת נפש תקן כי האי גוונא שנשתמדה הבת לא חיישי' לעגמת נפש עד ובחלוק כל דהו הבו דלא לוסיף ואחר הודיע ה' לנו אלו ב' ההצעות נוכל לומר דכיון דמצינו לרב בעל הטורים סמך על סברת הרשב"א ז"ל גם הר"ש בן צמח ז"ל כתב בתשו' הדין כדברי הטור אות באות גם הריטב"א כתב בפשיטות מדעתו וסברתו בחדושיו במשנת השוכר בית והוא שאמר שנה זו או שנה פ' והרמב"ם אפשר לומר שמחלק בין נדרים לממון ואפי' נאמר דלא מפליג כלל אפי' הכי איכ' למימר דבנ"ד כ"ע מודו אפי' רבותיו וחבריו של הרשב"א ז"ל והטעם שכתב הר"ן ז"ל בפ' קונם וז"ל לפי' נר' לי דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות לחדש העיבור ואמרו שנה מיום זה י"ג חדש ואתא מתניתין דפ' השואל כפשטה וכ"ת א"כ תקשי ליה ההיא דערכין לאו ראיה היא כלל שאלו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחרת יהא חלוט אה"נ דלהבי' חדש העבור לא הוה צריך רבוייא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה הוא שפסק' להכי זמן בכל השנים שאם לא יגאל עד שנה יהא נחלט לכך ואם לא מרבוייא הוה אמינ' דתורה זמן אחד פסקה לכל הלוקחין דהיינו שנים עשר חדש דהוי שנה כרוב שנים והכי אתה רואה בריש פרקין דדחי דאפי' בעומד בשנה מעוברת ואמר השנה דאי לאו דאשמועינן תנא הוה אמינ' הלך אחר רוב השנים דלא אית בהון עבור וכ"ש התורה שלא דבר על שנה ידועה דאי לאו רבוייא ה"א דשנה כרוב שנים קאמ' להכי איצטריך רבויי' כנ"ל ע"כ: הרי דפי' הר"ן דאפי' דאמר השנה מן הסבר' היה לנו לומר אפי' שמדבר התנא על שנה ידועה דאין משמע אלא י"ב חדש וכ"ש התורה שאין מדבר אלא בסתם כו' וא"כ נ"ד נמי הוי ממש כמאמ' התורה שאין מדבר על שנה ידועה אלא אמרן שכל הנושא אשה יתנהג עם יורשיה בכך ואחר שלא פירש ראוי לקיי' ירושת התורה בכל האפשר גם לקרב סברת הפוסקים ולומר דע"כ לא פליג אלא בדבר שמתנה אדם עם חברו דודאי כיון שבשעת הנדר או התנאי שמתנה עם חברו הוא בשנ' העיבור על אותה שנה נודר או מתנה מסתמא אבל בדבר שפסקו חכמים סתם מלתא דשוה בכלהו פסקו ואין ראוי שחתן א' יזכה לי"ב חדש ואחר לי"ג אלא יש לנו דבר שוה לכלם שנה א' כרוב השנים שהיא י"ב חדש וא"כ אלו שנשאו עתה אפי' נשאו בתחלת שנת העיבור אין לומר שהם התנו עתה מחדש וה"ל כמיום זה כי לא קבלו אלא אדעת התקנה כן נראה בעיני סברא הגונה וראויה ובפרט למי שנוש' האשה אחר ר"ה דליכ' למימר אפי' במשכיר ונודר שהכונה הי' לי"ג חדש שאם אתה אומר שכוונתו שנה זו הרי במישלם שנה עד ר"ה נגמר השנ' וחייב השכירות. ואם נאמר שכונתו לומר שנה אחת כרוב השנים משמע והיה אפשר לומר דלכ"ע צריך לעמוד בר"ה בשנת העיבור ואם לא כן לא הוי אלא י"ב חדש אם לא שהר"ן ז"ל פליג בפי' על זה כמו שנרא' מן הלשון שכתבתי. אבל מ"מ בנ"ד דלא הוי נודר ולא שוכר דלא על פיהם אנו חיים אלא על פי פסיק' וגזירת מתקני התקנה לא דברו רק על שנה סתם כרוב השני' דהוי י"ב חדש ואע"ג שנראה לדקדק מלשון ראבי"ה דאפי' בשנה סתם הנז' בתקנת וגזירת חכמים סתם משמע י"ג חדש דכ' המרדכי בשמו בפ' אלו מגלחין שכשמת לאדם אביו מותר ליכנס בחופה אחר י"ב חדש אפי' בשנה מעוברת והביא ראיה מדאמרו י"ב חדש ולא אמרו שנה משמע דאי הוו אמרי שנה הוי משמע י"ג חדש מ"מ איפשר לומר שכתב כן לרווחא דמלתא דהשתא ליכא לספוקי ולמיטעי כלל אבל אי הוו אמרי שנה סתם היה אפשר למיטעי דכשאירע בשנ' העיבור צריך למינטר כל השנה אבל השתא דאמרו שנים עשר חדש ליכא למיטעי כלל כך נ"ל ליישב הדבר ולקיים הירושה כדינא דאורייתא ויש לי להביא ראיה קצת לקיים מה שאמרתי ממה שכתוב הרב בעל ת"ה בכתביו סימן קע"ח שהשיב על מנקת חברו וז"ל דבתשובת מהר"ם יישב ותירץ אמאי חשבינן חדש העיבור לתינוק כיון דנקט התנא כד"ת הוה ליה למידק דדוקא כד"ת בעינן וטפי לא ותירץ דמשום דתנן פרק מי שאחזו כמה מניקתו ב' שנים ר"י אומ' י"ח חדש כו' עד ונקט התנא כ"ד חדש ה"א אפי' נתעברה השנה לא בעינן טפי ואי הוה נקיט שתי שנים ה"א למנין שנות העולם ומכי אתי ראש השנה של שנה שניה שרי להכי נקט כ"ד מהכא משמע דאלו נקט שתי שנים שלימות מכ"ד חדש כ"א לא הוה אמרינן אלא חדש א' הוה מיקרי שנה אחת וראש השנה שנה שניה ואע"פי דהת' היה ראוי להחמיר משום דחמיר' סכנתא ואפי' הכי אמרי' דאלו לא נקט כ"ד חדש הוה אמרינן שתי שנים כמנין ימות העולם ויהיו לפעמים חדש אחד ושנה נחשבים שתי שנים בנ"ד דלא אית לן אותו הכרח די לנו שלא נאמר שנה ראשונה למנין ימות העולם אלא שנקום ונחמיר עוד שרוצה לומר י"ג חדש זה אין סברא כך נלע"ד כל עוד שלא יהיה המנהג ידוע שאם המנהג ידוע אז הכל בטל כי הכל כמנהג ותו לא ועוד אני אומר ליישב דברי ראבי"ה דאפי' נימא התם דאי הוו אמרי שנה הויא אמרי י"ג חדש בשנת העיבור דוקא התם משו' דהוה אמרי' כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ואחר שמצינו במקום א' שרבה הכתוב חדש העיבור גם חז"ל כשאמרו שנה תקון שיהיה שנה שלימה כיון שאינו לעקור דבר מן התור' אדרב' הוא דבר שהוא כבוד אב ואם שהוקש כבוד' לכבוד המקום אבל בדבר שבא לעקור ולהפקיע דין תורה פשיטא דאית לן למימר הבו דלא לוסיף עלה ולא אמרו אלא י"ב חדש כרוב השנים אחר ימים מצאתי במרדכי במסכ' קדושין בהגהות דף תרס"ד על שתי שנים של מניקת חברו אמנם לפי מסקנא דפ' בתרא דעירובין נר' שאין מחשבין אלא כ"ד של לבנה ותו לא כו' עד דוקא גבי ערי חומה דכתיב תמימה פליגי אם תמימה מרבה חדש העבור או לא אבל הכא דלא כתיב תמימה אין למנות אלא כ"ד חדשי לבנה:

492

תצ״גשאלה ראובן נשא לאה ושהת' עמו ג' או ד שנים ואחרי כן נפטר' בלא ולד של קיימא לבית עולמ' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבקא ועתה קמו יורשי לאה ומבקשים ירושתם מעות מדודים ולא נכסים כאשר שמום בכתובת לאה גם מתנות ראובן אשר נתנו לו בנושאו את לאה מבקשים להחזירם להם יורנו מורנו האם חייב ראובן הנז' להחזיר ליורשי אשתו מעות מדודים כאשר יבקשו ממנו או לתת להם נכסים כאשר נתנו גם אם חייב להחזיר להם המתנות אשר נתנו לו ואם ראובן מטה ידו ולא יוכל לשלם ולהחזיר הכתובה האם יוכלו להכריחו בדיני א"ה לשלם להם:

493

תצ״דתשובה

494

תצ״התחלת כל דבר צריך לדעת כי שני דינים אלו יש להם שני בחינות אחד כפי הדין החתוך מן הגמרא. ב' כפי המנהג ובפי' אמרו מנהג מבטל הלכה וכל שכן בענין נדוניית חתנים וכיוצא בהם שכתב הרמב"ם פרק כ"ג הלכות אישות וז"ל ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול הוא שעל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה עד כאן. ואם כן צריך לדעת בשתי השאלות כל אחד משתי הבחינות וכבר ידוע למתחילים שיש ב' דרכים בפי' הדברים אם להשיב על ראשון ראשון כו' ואם להפך והכי אמרינן בנדרים ריש פ"ק זמנין מפרש ההוא דפתח ברישא זמנין ההוא דסליק מפרש ברישא ואנא תופשנא בדרך הזה לפרש בהאי שאלת דסליקנא מינה ובתר אזילנא לפרושי קמייתא משום דהא בריר לן טפי ואיני צריך להאריך בה כמו שאומר בס"ד ונר' בעיני כי כפי הדין הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין ראובן חייב להחזיר שום דבר מן המתנות יען כי הלכה רווחת בישראל שהבעל יורש את אשתו בכל נכסיה בין נכסי צ"ב ובין נכסי מלוג והמתנות הרי הם נכסי מלוג והבעל יורש אותם וזה דבר ברור יותר מביעתא בכותח' מה יש לומר דתינח דמן הדין הבעל יורש הכל אבל מ"מ אח' שגם בנצ"ב היינו הנדונייא שהכניסה מבי נשא הבעל יורש אותם ועכ"ז כשמתה הבעל מחזיר החצי גם בנכסי מלוג יש לו להחזיר החצי התשובה בזה מבוררת דלא אם אמרת בנדוניא דמשו' דהתנו בהדי הדדי מחזיר החצי תאמר במתנות או בכל נכסי מלוג דלא אתנו ואפילו אם היה הדבר ספק המוציא מחברו עליו הראיה כ"ש דבזה אין שום ספק כלל דעל הראשונים אנו מצטערים דעבדינן נגד הדין מפני התקנה ואנחנו ניקום ונוסיף עלה הבו דלא לוסיף עלה אם לא התנה וטעמא רבא איכא דנכסי הנדוניו' שכיחי טוב' ומפני שראוי שהאדם מוציא נכסיו מבניו ונותן לבתו תקנו לעשות תקנה זו שכשתמות האשה כנז' יחזיר הבעל החצי אבל במתנות דאינו מצוי כ"כ והוא דבר שאינו מוכרח לא תקנו ואם שהאריכו' בזה מן המותר מ"מ כדי שלא להתנאות בטלית שאינו שלי אזכור כאן כי זאת השאלה נשאלה בזמן הרב הגדול גאון בדורו מהר"ר אליה מזרחי ז"ל ולא אאריך להעתיק כל התשובה רק לשונו ממנה הורסים ומחריבים לאותם שעלו בדעתם לומר שהיה הבעל חייב להחזיר גם במתנות ומלשונו יתבארו ב' הבחינו' בזאת השאל' וז"ל השאלה וששאלתם על דבר המתנות שנוהגים אבי הכלה ואמה לתת לחתן לפעמים אחר האירוסין מיד ולפעמים אחר הקנייני' מיד ומתה הכלה אחר שנכנסה לחופה בלא ולד של קיימא אם הדין הוא להחזיר הכל ליורשי הכלה או חציים בלבד כמנהג' בנדוניא או כבר זכה בהם החתן במתנה מוחלטת והשיבותי לכם נלע"ד דבר פשוט שהכל הם לחתן אם לא התנו בהם כפי מה שהתנו בנדוניא ע"פ המנהג שכ' תנאי שבממון תנאו קיים. היכא דהתנו התנו היכא דלא התנו לא התנו ויעמוד הדין במקומו ויהי' הכל לחתן ואין זה צריך לפנים ולא לפני לפנים עוד כתב אבל המתנות דליכא מנהגא ידועה לכולי בני מתא לא סגי בלא תנאי וכיון דלא התנו בפירוש בשעת מתנה זכה בהם החתן במתנה מוחלטת ואינו מחזיר כלום ליורשי הכלה והאריך הרבה והוכיח שאפי' שנמצאו דיינים שהחזירו המתנות עכ"ז הדין פשוט דכיון דלא התנו או שאינו מנהג ידוע ופשוט לכל בני מתא כמו שהוא חזרת החצי מן הנדונייא שאין מי שיפקפק בו אין מחזיר החתן כלום מן המתנות ולהיות נר' בעיני מותר גמור האריכות בזה לא ראיתי להאריך בהבאת ראיות הרב סוף דבר כי המפקפק בזה ראוי לנזיפה כמהרהר אחר דין תורה ואחר דברי חכמים וזכינו לדין שאין החתן מחזיר כלום מן המתנות לא מהבחינה הא' והוא דין תורה ולא מתורת מנהג כי לא ראינו ולא שמענו מעולם מקום שיהיו נוהגים להחזיר המתנות ליורשי הכלה ואם נהגו קצת או אפי' רוב המדינה אחר שקצת' לא נהגו החתן מוחזק ויכול לומר אני מן המיעוט כיון שאינו מנהג ידוע ופשוט לכל בני מתא וכל זה יצא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ודי בזה לחלק הא':

495

תצ״וומעתה אבא אל החלק השני שמבקשין מעות מדודים יורשי הכלה ובזה יש מקום עיון קצת לפי הדין דאמרינן בגמ' כתובות פ' הכותב אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקינ' ליה בזוזי לאשה מסלקיני' לה בארע' האי כי דיני' והאי כי דיני' ופרש"י האי כי דיניה וזה הלוה מעות וזו סמכ' על שעבו' קרק' והיא לא נתנ' כלום אם בשביל נכסי צ"ב הנשומין בכתובתה הוא זכה בהן מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע משמע ודאי דמשום דאיכא בעל חוב בהדי אשה דשניהם באים לגבות הוא דאמר דמסלקינן לאשה בקרקע הא היכא דליכא אלא אשה לחודה דזוזי יהיב לה אי אית ליה זוזי וכן נר' בפי' מדברי הרא"ש שכת' וז"ל אמר אמימר כו' פירוש וליכא חד מנייהו דקדים משמע דאי קדים כתובה לבעל חוב ואיכא זוזי יהבינן לאש' ולא לב"ח כ"ש היכ' דליכא אלא אש' לחו' דאי איכ' זוזי דיהבינן לה וכ"כ הטו' בפירו' א"ה סי' ק"ב המתחיל מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו ב"ח כו' עד ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם בקרקע ובמעות אם זמנן שוים נותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע כו' עד ואם אין זמנן שוה אז המוקדם נותנין לו מעות ע"כ ומדברי הר"ם במז"ל פי"ז מהלכות אישות נר' שלא אמרו בב"ח ואשה דבעל חוב מסליקינן ליה בזוזי ולאשה בקרקע אלא דוקא בעיקר כתובה ותוספת משום שהאשה לא חסרה דבר אבל בנדוניא שהכניסה דינה כשאר ב"ח וכ"כ הרב מ"מ וז"ל זה ברור לדעת רבנו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בו כלום אבל נדונייתא הרי הוא כחוב בעלמא ונר' דהרמב"ם פליג אפרש"י מ"מ נר' דלכ"ע מדינא דגמרא היכא דליכא אלא כתובת אשה שבאה לגבות אם יש מעות נותנים לה מעות אלא שמ"מ נר' שא"ל דה"קאם אין זמנן שוה אז המוקד' נותנין לו מעו' דהיינו היכ' דלי' ליה לחיי' אלא כדי פרעון אלא הב"ח וכתוב' האשה ואחר שעכ"פ הוא אינו מניח לעצמו לא המעות לא הקרקע א"כ ינתן המעות למוקדם יהי' מי שיהיה אבל אפשר לומר דאפי' אית ליה לבעל מעות מ"מ אי אית ליה קרקע ובעי לסלוקי לה בקרקע מצי למיעבד הכי וכן נראה מפשטא דמתני' דפ' הנזיקין דקתני וכתובת אשה בזבורית וכתב הר"ן ז"ל ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית כו' עד ויש דוחין דבמה שהביאה מבית אביה האם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה משמע מהכא דאין אשה גובה כתובתה מדינא דגמרא אלא ממקרקעי ובנדוניא איכא פלוגתא אי הוי כעיקר כתובה או אי הוי כב"ח אבל מתקנת הגאונים ואילך דין הכל שוה במטלטלין וכ"כ הפוסקים ז"ל וכ"כ הרב המ"מ ז"ל וז"ל ואין להאריך בזה לפי שעכשיו הכל גובה אף מן המטלטלים ואפי' מן היתומים מתקנת הגאונים וא"כ נראה שאחר שדין הכתובה מן המטלטלין חזר הכל כב"ח ואי אית ליה זוזי יהיב לה זוזי וכן מצאתי תשו' לרבנו שמעון ן' צמח ז"ל וז"ל והפורע כתובת אשתו אם יש לו מעות פורעה במעות ואם אין לו אלא מטלטלין וסחורו' יפרע בהן כפי מה ששוין באותו היום שאין לך אלא מקומו ושעתו ע"כ נר' בפירוש שדין הכתובה היא כדין הב"ח דאי איכא זוזי צריך לפרוע בזוזי אלא שנר' לע"ד ברור דא"ה אם יש לבעל מן הנכסים שהביאה מבית אביה דודאי נותנן לה בפרעון אלא שאם פחתו משלם הפחת ואם הותירו המותר שלו שאין התקנה אלא כשנאבדו ואינם בעין אז צריך ליתן לה מעות אם יש לו ואם לאו מטלטלין או סחורות כנז' וכתב הריב"ש ז"ל דלדעת כל האחרונים המכנסת שום לבעלה אף אם מכרן אינו מכור ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שאם מכר הוי מכר מ"מ אינו רשאי למוכרן וא"כ הרי הם כאלו הם אפותיקי ומשכון בידה ועדיף מאפותיקי דאילו אפותיקי ב"ח דעלמא מצי לסלוקי בזוזי אי אמרה כלי אני נוטלת לרב יודה דקי"ל כותיה הרי משמע שנכסיה מיוחדין אליה להפרע מהן ולא מסתבר כלל למימר שהבחירה תהיה אליה אם רצתה תיטול נכסיה ואם רצתה תיטול מעות כי אין לך בו אלא חדושו שתוכל לומר כלי אני נוטלת ולא יוכל הבעל לסלוקי לה בזוזי דהיינו סברת רב יודה דפליג ארבי אמי דאמר הדין עמו דמצי לסלקה בזוזי ואם אתה אומר שדעת רב יודה לתת הבחירה בידה אתה מרבה המחלוקת ואפושי במחלוקת לא מפשינן וזה הנלע"ד דבר ברור שמעינן מהכא דלפום דינא אם הנכסים שהביאה קיימים אם ירצה לפרוע לה באותם הנכסים הרשות בידו ואם יש פחת ישלים וכן אם אינו רוצה והיא אומרת כלי אני נוטלת הדין עמה ואם אין הנכסים שהביאה אז צריך לפרוע לה מעות אם יש לו ולא מצי לסלקה במטלטלין כיון שיש לו מעות זהו כפי הדין. אבל בבחינה הב' והיא המנהג בזה צריך שיהיה המנהג פשוט כנז' וכן יעשו ומנהגנו פה שאלוניקי שנותנים לאלמנה נכסיה וכן לגרושה ושמין אות' כדרך ששמין בכניסה וכן הדין בענין ההשבון ולפעמים כותבין בכתובה בתנאי ההשבון כמו שקבלם דרך משל היו המעות מאה זהובים והמטלטלין ק' זהובים ההשבון ן' במעות ון' במטלטלין אבל אם א"א לברר הדבר לא כפי המנהג ולא מצד תנאי הכתובה נר' בעיני שאם הנכסים שהכניסה האשה הם בעין לא עדיפי באי כחה מינה וכמו שהיה יכול הבעל לפרוע לה מהן כן יחזיר ליורשיה על דרך זה:

496

תצ״זכתב זה שלחתי למורי הרב הגדו' מהרר"י טאיטאצק ז"ל על מעשה שאירע בעיר הזאת שאלוניקי שאשה אחת נתאלמנ' ורצתה לגבות זוזי מאתן ככתוב בשטר הכתובה וחלקו עלי לומר שאין המנהג לגבות ואני דנתי לגבות וכתבתי פסק על זה והנה הרב הנז' ז"ל פסק הפך סברתי וגזם הדבר וכשראיתי דבריו שכתב פה שאלוניקי מקושטנדי' שלחתי אליו כתב זה וז"ל כתבי עפי' שפיר ומזון לכלא ביה מרנא ורבנא נר"ו ראשית אמרי ופתח דברי בקשה משליט בעולמו יגדיל ויאדיר ירומם וינשא שלומו וכל הנקראים בשמו יהי ה' אלהיו עמו כנפשו הרמה והנשאה וכנפש תלמידו הרשום בשולי היריעה. הגם כי הסכמתי בדעתי וגמרתי במחשבתי שלא להטריח ולהלאות מעלת יקרת תפארת כסא כבוד תורתו אחרי רואי היו דברי עליו למשא כבד כי בהיות יש כמה מהזמן כתבתי וטרחתי ושלחתי לפני אור תורתו על התר בת אחותי ואחר אורך הזמן כתב אור תורתו הפסק כדברי לענין הדין עם שהפליא לעשות בטעם וטעמים נגד הרב הגאון מהררי"ק ז"ל וכנ' כי דרך הרבנים האדירים קדושים אשר בארץ המה להשיב לתלמידיה' דבר להשיב ולהאיר נפשם במה ששגו או לקיים דבורם וזה שמחת לבבם ואור מעכ"ת עשה עצמו כאלו לא ידעני ועל כן היה לי השתיקה יפה מהדבור כי הדברים קל וחומר ומה במקום שהסכמתי אל האמת כפי דעת מעכ"ת השיב אחור ימינו מה יעשה כאשר יהיו דברי נוטים מדרך הדרת מע"כת אמנם דברי אלה אשר אני כותב היו בלבי כאש בוערה אמרתי אדברה ואולי ירוח לי ולכן אכרע ואשתחוה לפני הדום רגלי ר"ת יכנסו דברי אלה באזניו ופנית אל עבדך ואל שיחתו והוא על אודות הזוזי מאתן אשר כתב אור מעכ"ת והרחיב פיו ולשונו ודעתי הוא כי סיימו קמיה דמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו להחזיר עטר' ליושנה ולגבות לאלמנה מאתן דחזו לה מדאורייתא וראיתי לצאת בעקבי עניני דברי מעכ"ת ולהשיב על ראשון ראשון כו'. כתב מעכ"ת וז"ל ראשונה אומר לא אשכחן חד מהגאונים רק רבנו תם. הקדמה זו לא ירדתי לסוף כונתה כי אם הכונה לומר שאחר שכתוב' דרבנן דנין בה להקל ולומר כל ספ' שאירע בה קולא לו וליורשיו וחומרא לאשה וליורשי' אשיב ואומר שגם שנניח שהקדמ' אמיתית אפי' הכי יש להשיב ולומר שאדרבה ראוי להחמיר על הבעל ועל יורשיו כי יש קנין ושבועה חמורה ע"ד המב"ה וכל ספק שיארע בה ראוי להחמיר על הבעל ועל יורשיו הן מצד חיוב הקנין הן מצד חומר השבועה כי חמורה היא עד מאד ואפי' ס"ס ראוי להחמיר ואם הכונה שאחר שהרוב דעתם שהיא מדרבנן א"כ אינו אלא כסף מדינה ולהוליד מזה אין לך כתובה שאין התוס' כו' לזה אני אומר כי ב' תשובות בדבר וגדולות הן בעיני עד מאד: @77[אחר ימים רבים כשלמדתי מס' קמא בישיב' עם החברי' נתחדש לי כי לדעת תוס' אין חלוק בין זוזי מאתן דאורייתא או דרבנן שכל' כסף צורי דאין הפרש אלא בסלעים וזה תמצא בפ' שור שנגח ד' וה' ד"א וכן האשרי שם בפסקיו אע"פי שקשה לי דנראי' דבריו סותרי' בכתובות פ"ק עלה קכ"ג]@88 א' שנר' מלשונו שלא יש כי אם ר"ת שיאמר שכתובה מן התורה ובלי ספק שאם היה כן דעתו בטל ח"ו אמנם אני מצאתי לו רב וחברי' ותלמידים הרב רש"י ז"ל כמ"ש הגאון מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת אלה המשפטים על מהור ימהרנה וגו' ותמה על הרמב"ן ז"ל וכתב כי הרב פסק כמ"ד שהכתובה מן התורה והתוס' פ"ק דע"ז דבור האי מאן דלא ידע כתבו הם בפשיטות דהלכה כרשב"ג דכתובה דאורייתא וכן בריש האשה רבה כתבו התוס' וז"ל אע"ג דק"ל כתוב' דאורייתא שכותבין בכתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא הכא אומר ר"י כו' ע"ש. ונר' בעיני שאין סתירה ללשון הזה ממה שכתוב בהגהה מימוניות כמו שיראה מי שירצה לעיין כי אין כאן מקום להאריך חברים בעלי התוס' כן דעתם ואין לומר שרת ותוס' כח א' הוא כי הרי כתב רי"ו מישרים נתיב כ"ג חלק י' וז"ל אבל ר"ת וכן בעלי התוס' כתבו שהיא מדאורייתא הרי שעושה שתי כחות מר"ת והתוס': התלמידים הסמ"ג מצות מ"ח והבאי' אחריו ותשובה במרדכי ארוכה מארץ מדה מוכחת דכתובה דאורייתא שנית אומר שאם היה דעת חכמי שלוניקי י"ל שכתוב' דרבנן איך לא הסירו מכשול ונפל טעות זה בכל הסופרים לכתוב דחזו לך מדאורייתא ואיך היו חותמי' הם ז"ל על שקר כפי סברתם ואיך אדוני ומורי חתם בכתובות הכתובו' דחזו ליכי מדאורייתא אדרב' היה ראוי לכתו' מדרבנן והר"ן כתב דמאן דכתב הכי דחזו ליכי מדרבנן דמזוייפת היא מתוכה ופסולה למאן דסביר' ליה דהיא מדרבנן דאם כתב מדאוריית' שהיא מזוייפת שהוא שקר גמור דמדאורייתא לא חזי לה ולא מידי אז לכל הפחות היה ראוי לכתוב סתם וכמ"ש הר' שמחה ז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא יש לכתוב סתם ומלשון זה נר' שאפי' שהיה דעתו ז"ל שכתובה דרבנן לא הכריע והיה לו הדבר בספק וא"כ אחר שהדבר היה לו בספק אין לדורות שאחר ר' שמעון הכרעה וא"כ איך כתבו וחתמו כו' וכ"ש וק"ו במקום דליכא תועלת כלל ועיקר כפי דברי אדוני ומורי אם לא כי לפי דרכי הכל עולה כהוגן וזה כי הקדושים אשר בארץ המה ראו לפסוק הלכה ע"פ מנהג שינהגו כאלו כתובה הי' מן התורה וקבלו כן על עצמם וכתבו דחזו ממה נפשך אם הלכ' שמן התורה היא הנה מה טוב ואם היא מדרבנן הכונ' שיפרע הבעל מנכסיו כאלו היא מן התור' ובזה יבא חתימתם על דבר אמת עכ"פ עוד כתב אדוני ומורי הקדמה אחרת והיא אמיתית עד מאד ובפעם הראשונה שראיתי אותה היה בעיני הספר משרים נתיב כ"ג והביאו בזה הלשון ובתשובות הגאונים כתבו אם רצה לכלול הכל יחד כולל ואינו נמנע כו' וא"ת הביא זה לסיוע ואני בעניי רואה אני שהיא המחצבת ומחרבת סברת האומרים לא תגבה שאחר שהאמת כן פשיטא שלא נעלם מעיני האדירים אשר בארץ המה ואם כן מי הכניס' לתגר זה לכתוב בכתובה ובתנאים זוזי מאתן כו' ועוד לשון דחזי ליכי מדאוריית' כמו שתקנו שלא להגבות היה להם לתקן שלא לכתוב וגם כי רצו לכתוב היה להם לתקן ולכתוב עם זוזי מאתן דבשלמא אם היה הדין נותן בהכרח להיותה זוזי מאתן מצויינים בפני עצמ' היינו מכניסים עצמינו בזה הדוחק אמנם אחר שהדין להפך כמו שכתב מאור מעכ"ת למה אזלו בתר איפכא והכניסו עצמם בדברים נראי' בפירו' נגד האמת ללא צורך אלא שהקדמה זו לבד מכרעת כי בלי ספק האמת שדעתם היה להגבות ולשון הכתובה והתנאים דוקא ובהן הורו לנו קדמוננו שדעתם שתגבה האשה כתובה נדוניא ותוס' ולמה נכניס עצמינו לעייל פילא בקופא דמחטא לעקור דין תורה כי פשיטא ומבואר מאד שכפי הנר' מלשון הכתובה והתנאים אם יהיה בעיר חדשה דליכא מנהג ודאי היינו אומרים לבעל שיפרע בעל כרחו ואם יהיה מסרב נכריזהו שהוא עבריין עובר על שבועת התורה ועכשיו אנו רוצים לדחות דין תורה ולהעבירו לבעל על השבועה זה לא יתכן גם כתב אור תורתו וכיון דלא בעינן כו' ודאי התוספת במקום עיקר כתובה וכן כתב במקום אחר והכא ליכא איסורא כלל דהא כתב לה תוספת בער אנכי מאיש ואיני מבין א"א להחליט ולומר כי משנת אע"פי שהיא סתמית יאמר אדוני שמדברת בשאין האדם נותן לבתו כלל גם כל המפרשים והפוסקים לא לישתמיט חד מנייהו דלימא הכי וכלם הביאו בספרם דין ר"מ וידוע כי בזמן כל הפוסקים היו כבר הנדוניות גדולות כאשר הביאו על דין כתובת בנין דכרין שרצו לבטלה קצת מהגאונים מטעם שהיו נותנין כו' וכל הפוסקים מלאים מזה ואין אצלי ספק כי התוספת כאשר יהיה כדין התלמוד על המעות דאינו נכנס מנה מאתי' בכלל כי זה לחוד וזה לחוד כמו שכתוב בפי' בתשובות מהרר"ק ז"ל בשרש פ"ט וגם לפי התוספ' שאנו מוסיפי' נר' בעיני מוכרח שאינו נכנ' בתוספ' כמו שכתבתי באורך בפסק שכתבתי על זה גם מה שכתב א"ת ומעוטא כו' איכא דברים בגו דלמה לא נחוש לדברי ר"מ על זה שהרי הוא חייש למיעוט' ובפרט בזמן שבאו לעיר שאלוניקי שרוב הכתובות לא היו עולים למאתן זוזי מכסף צורי עוד כתב אדוני ואע"פ שהרמב"ם פס' כר' מאיר גם לענין ממונ' ה"מ היכא דליכא תוספת אבל היכא דאיכא תוספת אפי' ר"מ מודה כ"ש אחר קביעות המנהג כה יזכני ה' שדברים אלה נפלאים בעיני עד מאד דמשמע דאפילו לא היה מנהג שלא לגבות שא"ה לא תגבה משום דאמרינן ה"ל כאלו כתבה לו התקבלתי ואיני יודע איך ולמה היינו אומרים זה אלא מפני המנהג וכמו כן כתב וז"ל והרי זה מנהג ותיקון שאינו מבטל הלכה והאמת מנהג זה אני רואה שמבטל הלכות כי אם לא היה המנהג היה הדין גוזר שנקיים כל הכתוב בשטר הכתובה עוד היינו מחוייבים לכופו לקיי' שבועת התורה ע"ד המב"ה והמנהג מבטל כל זה והלכה קדומה היא שכל שימצא' כתוב בשטר נחייב למחוייב לקיימו עוד הפליג אדוני לקיים שראוי להלך אחר המנהג ואחשוב שחשב אדוני שאני או אותם שפסקו לגבות הזוזי מאתן הוו קטלי קני באגמא ושלא ראו מאורות מימיהם ומי לא ידע בכל אלה הספרי' מלאים מפה אל פה אבל יש לדין זה כמה מעלו' טובות מצד עצמו דלא שייך בו מנהג בשום צד כי אעפ"י שיהיה מדרבנן כמ"ש א"ת רוב הפוסקים הסכימו שלא יועיל בו תנאי אפי' שהתנה החתן עם הכלה בפירוש בשעת נשואין שלא ליתן ואינו דבר שאיפשר לימחל כ"ש וק"ו שיבטלנו מנהג גם יש שבועה חמורה בכלל ובפ' גם שהמנהג אינו פשוט רק מגומג' עד מאד ועל אלה ההקדמו' שאציע לפני אדוני ידע מי הוא אשר דן יפה כו' הנה עתה לבני גיל כה"ר פלו ופלו' שאנו לא עמדנו בסוד הזקני' הרבני' האדירי' אשר בארץ המה כשיבא לפני אחד ממנו דין כזה ויראו לנו שטר כתובה שיש בה קנין ושבועה גם בתנאים הנז' בכתובה זאת בפרט ונשבע פלו' על כל הכתוב למעלה ועל כל אחד מהם פשיטא וברור הוא כשמש שקודם שנדע המנהג ראוי לומר ליורשי הבעל שיפרעו וכשיטענו לא נפרע כי אין מנהג ראוי לנו לחקור על המנהג אם הוא כן כמו שנראה פשוט בכל הפוסקים כי צריך שיהי' המנהג פשוט מאד ואז ראוי לאנשים כמונו לעיין בסופרים ובספר להוציא לאור משפט כפי האיפשר וכן עשיתי אני הצעיר שאחר ששאלתי פי הזקנים החכמים הישישים אשר בארץ וקבצתי אותם בבית הכנסת א' ושאלתי פיהם ואמרתי מורי ורבותי אני בעונותי נער ובער ונכנסתי על צד ההכרח בדבר זה לדון על דברי ריבות שיש בין פ' ופ' אמנם נר' בעיני שאם יוכל להתברר דין זה מזוזי מאתן הייתי משקיט כל הריב אמרתי שכפי הנראה הוא דבר זר מאד שלא תגבה ובפרט בהיות האלמנה מוחזקת והשיבו לי קצר מהם שאין לפקפק בדבר דפשי' שתגבה ואחרים השיבו שלא שמעו אשה ששאלה כזאת ודבר חדש הוא מ"מ אחר שהיא מוחזקת אין להוציא מידה ושאלתי מכולם אם ידעו או זוכרים בשום זמן אם נתקבצו החכמים על כך שלא תגבה האלמנה הזוזי מאתן והש בו כלם שמעולם לא נתקבצו על כך על כן אמרתי וגזרתי בדעתי שאין זה אלא מנהג טעות שאין ראיה למנהג ממה שלא גבו כמו שהארכתי בפסקי גם אם אדוני עם כנגדי למי שהיה נכנס ויוצא בביתו היה אומר בשם מעכ"ת אדוני שסברתו שתגבה כו'. גם מ"ש אדוני שתפיסת האלמנה לא מהני מידי שהוא תפיסה דלאחר מיתה האמת שכאשר הייתי שומע דבר כזה כמע' שלא הייתי מאמין שיאמר אדם דבר כזה אחר שהדין הוא שכתוב' נגבת מן המטלטלים ואפי' מן החובות שיש לבעל כמו שנמצא באורך בפוסקים ובפרט בטור א"ה בסי' ק"ב עוד ראיתי בתשובת הרב רבי שמעון ן' צמח שעם שבזמנו היו מוסיפים כמו בזמננו שליש על הנדוניא כנז' בפירוש הכתובה שלו כתב בתשובה שתגבה האלמנה כתובתה נדוניא ותוספ'.

497

תצ״חגם מוכח מדברי מהררי"ק ז"ל שתפיסה מעליא הוי אחר שנולד הספק ושיאמר אדם קים לי כפלוני עכשיו כשהגיע הספק ממעכ"ת וכתב בפשיטות ותפיסתה לא מהני נשתוממתי כשעה חדא וזכרתי מחלוקת יבמות ה"ר משה ן' יעיש ז"ל והיה דומה לי שדעתו היה אז לזכות ליבמה ושאלתי לגביר ונעלה כה"ר מאיר בן באן בנשת י"ץ שיר' לי פסק מעכ"ת ולא נמצא ומ"מ מצאתי הון לי פסקי' מגדולי הדור אשר הרהיבוני שמחוני בדבריה' נחמוני בעסיס שפתותיהם ראשונה הפסק מהרב הגדול סיני ועוקר הרים כמהר"ר דוד כ"ץ והנה הוא בדפוס סי' בית י' וכתב וז"ל ויש לגבות מנכסי בעלה כתובתה ונדונייתה ותוספת מלשון זה מוכח בהדיא דאף בזמן הזה מנה מאתים במקומם הם עומדים אפי' היכא דאיכא תוספות. גם המאור הגדול מהר"ר יוסף פאסי ז"ל כתב וז"ל ואנו בעונותינו לאו בני הכרעה אנן כו' עד ולענין ממונא אי תפסה לא מפקינן מינה לא סכום נדוני אלא תוספת ולא כתובה הרי ידוע מפורס' שב"ד של מהר"ר יוסף פאסי ז"ל היה מהגדולים אשר בעיר הזאת שאלוניקי ולמדתי ממנו שהיה נוהג בזמנו תוספת לבד וכתובה מנה מאתים לבד גם שתפיסה לאחר מיתה מהני וכמו שכתב הוא בעצמו בלשון אחר וז"ל אבל לענין ממונא ראוי לחוש לדברי האומרים אין כותבין אגרת מרד ובפרט בזמננו זה שכתובה נגבה ממטלטלי כו' עד היכא דאיכא תפיסה כל דהיא לא מפקינן מינה כו' עד וכעין ההיא דאי' בגמ' על ההיא דמורדת השת' דלא איתמר לא כמר ולא כמר אי תפס' לא מפקינן מינה גם לענין הדין האחרון מתפיסה מכריע הרב כמהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובה הנז' דתפיסה מהני והאריך הרב יעויין בספרו עוד תשובת מהר"ר שמעון בן צמח כאשר כתבתי:

498

תצ״טוהנה על כל זה כתב א"ת והקדים בלשונו כך נהגו כו' והמפקפק אחר דבריהם עתיד ליתן את הדין מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו לערער כו' והרי הוא כמספר אחר מיטתן של ת"ח ולא חייש לחויי' דרבנן הכרוך בעקבי המהרהר אחר דבריהם ועל כן מסרנו אדוני בסוף דבריו בידי לא נוכל קום בידי הממונים ותלי תניא בדלא תניא אוחילה לאדוני אחלה פניו ישמעני וישמע אליו ה' אי זו קשה זו שאנו עומדים עליו זוזי מאתן שהוא דבר ממון ועל הרוב אינו אלא ביטול מנהג בעלמא ואנו מקיימים בזה תורת מרע"ה או ביטול תורת מרע"ה ודבר איסור ערוה אשר כתב הר"ש בן צמח על זקוקה ליבם משומד מן האנוסים שהיו משומדים מצ' שנה ועוד סוף דבר שאבות אבותיהם נולדו בגיות דכתב וז"ל ובני אלו האנוסי' ישראל הם נקראים אפי' עד כמה דרי לענין קידושין וגט ויבום וחליצה ולא שמענו לא מהגדולים אשר קדמונו שהורו להקל בזה כו עד הראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם לא מלאם לבם להורות כן להקל כ"ש דורות אלו שאין להם יחס לראשונים כקוף בפני אדם:

499

500גם המנהיג הגדול כמהר"ר יעקב בן חביב ז"ל קיים דבריו כאשר יש לי הפסק אשר כתב על יבמה שנפלה לפני משומד וכתב שהאמת יורה דרכו כו' ואדוני ג"כ לענין התר בת ה"ר יהודה גדליה ס"ט שהעידו עליה שהיה לבעלה בן מאנוסה אחת והיה עד אחד או אשה וגם אחרי כל הטורח:

500

501גם בהנחה שהיה הכל ברור כשמש לא היה מעלה ולא מוריד כי היה בן פלגש והורתו ולידתו בגיו' וכתב אדוני ע"ז וז"ל ואם ירצה המתעקש לומר דשמא בן זה שאמרו שהיה לו היה בן גויה לאו מלתא היא דבן סתם ודאי מישראלית הוא כו' עד וכמ"ש הרשב"ץ ז"ל דאית לן חזקה אלימתא שכל האנוסים הבאים לעשות תשוב' כשם שמחזיקים אותו שאביו מישראל כך מחזיקים אותו שאמו מישראל ואינה גויה הרי שאפי' שהורתו ולידתו בגיות ושלא בקדוש' ישראל נקרא לפי דעת מורי ג"כ וא"כ כמו שנקרא ישראל לפטור מן היבום כך זוקק ליבום כמו שמוכח ממשנת פ' כיצד מי שיש לו אח מ"מ זוקק מי שיש לו בן מ"מ פוטר הרי ששוים הם ומי שנקרא בן ישראל לפטור נקרא אח ישראל לזקו' ותיתי לי כי לא נשאת ע"פ הורא' שום חכם משאלוניקי כאשר הודעתי והראתי תשו' מהר"ר יעקב ז"ל ובעת ההיא נמצא פה הרב רבי יחיאל אשכנזי כאשר רצה הריב"ל להתיר אותה וכשנשאתי ונתתי הדברים עם ה"ר יחיאל נר"ו אמר לי כדברים האלה כה אזכה שאלה דבריו מה אומר שהביאני הזמן שמחזיקי' אותו לעור ולנותן מכשול ועל דברים כאלה לא כתב מעכ"ת כדברים הנזכרים למעל' על הזוזי מאתן אדרב' כפי הנשמ' שאמרו אלי שכמעט שמעלת כ"ת הסכים עמו ונשא' מה שלא נשמע כזאת עד היום ולא ישמע אבל האמת המסיר' שמסרנו אדוני לממונים. גם רוב התמיהות אשר כ' מע"כת בתחלת הכתב הן הן היו לי לשמחת לבבי כי ת"ל כן אני נוהג לרומם דברי הקדמונים ז"ל באשר אני מכיר מקומי וערכי אני חושש לדברי הראשונים יהיה מי שיהיה וכ"ש וק"ו כאשר יהיו רבים ונכבדים חס ליה לזרעי' דאב' לבא נגד דבריהם לא בהרהור ולא במחשבה ואפי' על דבר קל שבעולם ואדרבא זאת היתה הסב' אשר בה נכנסתי בעובי הקור' ושנסתי בעוז מתני לסייע לאלמנ' וחי נפשי החכם אשר לא היו נוגעים ולא נכנסו בדבר לקנתר היו מלעיגים על האומרים שלא תגבה ונשאתי ונתתי הדברים עם החכם הנעלה כה"ר דוד בן באן בנשת והשיב לי כדברים האל' ראה דבריך טובי' ונכוחים וגומ' גם חשב עכ"פ יצאו בנזיפה מלפני מעלת אור תורתו וה' אלי"ם אמ' יפרע ממני אם איני אומר האמת גם הוא יפרע ממני אם כתבתי מ"ש כי אם מפני האמת כפי מה שאומר לי לבי וכפי מה שהורוני מן השמים וגם כדי שידע מעלת אדוני מורי שלא מששנו כעורים קיר כי אחרי העיון החכם השלם כמהר"ר חיים עובדיה נר"ו והחכם השלם כמה"ר שמואל אלמושנינו נר"ו. גם הראה לי הלכ' למעשה שעש' החכ' הזקן כמהר"ר יצחק אמרילייו וסוף דבר כי כל כהני מילי מעלייתא לימרו משמי לעל' ואני נשארתי בתפלה כסאך יגדל לנצח כנפשך הרמה והנשאה וכנפש שואף לשתות מימיך צעיר מתלמידך. גם אחרי ימים רבים ראיתי תשובת הר"ש בן צמח שהביא ב"י בטור א"ה עלה ר"ח סוף סי' ק"ס וז"ל מן הדין היה שכיון שהנכסים מטלטלים ותפשתם האשה לאחר מיתת בעלה הרי הם בחזקת יורשים פרעון כתובתה וכו' יעויין שם שמחתי שת"ל כיוונתי לדעת גדול שמועיל לאלמנה תפיסה אפי' אחר מיתת הבעל:

501

502שומרת יבם שמתה מה הדין נותן הלכה למעשה בזמן הזה והטעם שהנה הר"ן ז"ל כתב בתשובה מ"ו שנכסי צאן ברזל שהאשה באה להוציא מיורשי הבעל אין עושים מעשה כנגד הגאונים ולדעתם ג"כ נדונייא כו' הכל ליורשי הבעל הוא דיבם אעפ"י שלדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל הדין שיחלקו בהם יורשי האשה ויורשי הבעל מ"מ נר' דדעת הר"ן למעש' כדברי הגאונים אמנם יש ספק אחד שאפי' את"ל שכן הלכה היה אפשר לומר דהיינו בזמן הראשון שהבעל יורש אשתו אמנם בזמן הזה שיש תנאי כתוב' להחזי' היה נר' דלא עדיף יבם דאתי מכח הבעל מן הבעל עצמו כן הי' דעתי לעולם אמנם נר' שגם זה סתר הר"ן ז"ל בתשובה נ"ד וכ' דדוקא הבעל שהתנ' אבל היבם שלא התנה הכל ליבם אלא שאני אומר שגם תשובתו היתה למי שהי' סובר כסברתי ומתוך תשובתו אלי נר' שהיה ג"כ אדם גדול שכתב ואני איני מסכים לדעתך וסותר ראיותיו ומ"מ לבי אומר לי שאין הדבר כ"כ ברור שהיה הכל ליבם וכ"ש בהצטרף דעת רש"י והרמב"ם ז"ל. ועוד שתנאי השיור איפשר לא היה כ"כ פשוט בימי הר"ן אמנם בזמננו זה איפשר שכיון שנתפשט כ"כ יועיל גם ליבם לכן הייתי אומר כמפש' שיקחו יורשי האשה רביע ואם תפס א' מהם ואמר קים לי כפלו' איפשר לע"ד שלא הייתי מוצי' מיד מי שתפש. אחר כמה ימים ראיתי בב"י בי"ד סי' שע"ג וז"ל כתב הרשב"א בתשו' שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובת' ואפי' נכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו בחיי הבעל הרי עשינו לגמרי כבעל לירושת' וא"כ נעש' אות' כבעל לקבור כו' עד ואפי' שכותבין אי מיתת בלא בנים תהדר כתובת' לבי נשא כו' משמע שדעת הרשב"א שלא כדברי הר"ן אלא כמו שהיה דעתי:

502

503שאלה דינה אלמנת שמעון באו היורשים ורצו להגבות לה כתובתה ונדוניית' ואלמנת שמעון הנזכרת מוחזקת בנכסים יותר מסך נדוניית' ותוספת שלה ותבעו היורשים שתתן להם כל היתר מהנדונייא והתוספת כי מאתים שתקנו חכמים לבתולות אין מנהג בעיר מן האלמנות לגבות וכל הנשאת על דעת מנהג המדינה נשאת ואין לה ליקח יותר מן הנדונייא והתוספת והשיב' האלמנ' שאין מנהג כזה כנגד הדין ראוי ליקרא מנהג ולא תפסיד שום דבר מן הכתוב בשטר הכתוב' וכ"ש שאינו מנהג פשוט וידוע לכל בני העיר וגם לא נעש' לפי עצת חכמי העיר באופץ שאין מנהג הזה אלא כהבל הבלי' שאין בו ממש כל שכן שאפי' יהי' המנהג כך וכך התנה עמי שיתן לי כו' כנר' ומוכח בהדיא משטר הכתוב' והנה זהו עיקר לשון שטר הכתוב' ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקים עלי מנכסי כס' זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריית' כו' עד וצבי הוא והוסי' לה מדילי' תוספ' על עיק' כתובת' כך והנדוני' כך שסך שומ' הכל ט"ו אלף לבני' וזוזי מאתן עו' כתו' אחריו' וחומר כתובה דא ונדוניא דא ותוספת אילין קבלית כו' זהו בנוסח עיקר הכתוב' ובנוסח התנאי' כתוב גם כן וכתב לה בכתובה מאתן דחזו לה כו' ובנדוניא עשרה אלפים ובתוספת ה' שסך הכל ט"ו אלף וזוזי מאתן והתנו ביניהם תנאים גמורים כו וע"פי התנאים הנז' למטה נגמר ונשלם הזיווג כו' ראשונה התנו ביניהם שאם ח"ו יפטר החתן הנז' בחיי אשתו כו' הוא מרוצה וחפץ שתגבה היא ותתפרע מנכסיו כל סכו' כתובתה ונדוניא ותוספת שלה כל הט"ו אלף לבנים הנז' כלם גבוי שלם עד פרוט' אחרונה וזוזי מאתן עד כל התנאים התנו ביניהם כולם ועל כל א' מהם נטל רבי משה הנז' קנין גמור ונשבע שבועה חמורה על דעת כו' לגמור ולקיים כל התנאים הנזכרים וכל אחד מהם:

503

504תשובה

504

505נר' לע"ד כי דבר פלא הוא שיחלו' אדם על דין כזה אפי' שתבא האלמנ' להוציא כ"ש וק"ו להחזיק במה שבידה ומ"מ להיות ראיתי ושמעתי קצת מצפצפים ומהגי' אין מנהג כו' ראיתי להארי' כפי הנלע"ד עד מקום שיד השגתי מגעת ראשונה צריך לידע מה הוא נדוניא ותוספת הנכתב בזמן הזה ולזה אני אומר שמספיק בזה מ"ש מוהר"י קולון ז"ל בשרש פ"א אשר שם הכריח בראיות ברורות כי התוספ' הנהוג בינינו היום שאינו תוספות הנז' בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ויש לה דין נכסי צ"ב שהוא הנדוניא אמנם עקר כתובתה ותוספת הנז' בתלמוד הוא משום חיבת ביאה או חופה ונוהגת גם באשה שאינ' מכנס' ואע"ג שהיה נר' לכאור' דהיינו דוק' כשאין מוסיפין רק כדין התלמוד שליש על המעות אמנם אנו שנהגנו בזמן הזה להוסיף גם על המטלטלים שאינן עשויים לימכר באופן שהיינו יכולים לומר שזה נקרא תוס' הנז' בתלמוד אמנם כבר ברר לבסוף וז"ל וכיון שמנהג המקום היה לפעמים כו' עד כאשר לא היה לדבר קצבה ופעמים היו מוסיפין עד ד' וה' פעמים נגד הכתובה וזה לא מצינו שישומו דעת האיש להוסיף כ"כ מפני המעות אלא שליש דוקא משמע דוקא מפני שלא היה לדבר קצבה הא אם היה לדבר קצבה אע"פי שלא היה כדין התלמוד מ"מ שם נדוניא יקרא דאם הכל היה תלוי בדין התלמוד שליש במעות למה היה לו להאריך ולומר וכיון שמנהג המקום כו' אם לא שנר' בודאי שכאשר יצא מדיו התלמוד וגם אין לדבר קצבה אז אפשר יקרא התוס' שלנו כתוס' הנזכר בתלמוד הבא מחמת חיבת חופה או ביאה אמנם כשיהי' הדבר קרוב לדין התלמוד או קצת רחוק ויהי' דבר של קצב' אז בודאי שם נדונייא יקרא עליו נפקא מינ' שאין התוספת שלנו רק נדוניא וחוב ונדוניא ותוספת לחוד וכתובת מ"מ לחוד וא"א לפחו' מן המאתים כו' מחמת חוב וחזר הדין לפוח' כו' כבועל בעילת זנות כנלע"ד ואפילו שנאמר שדעת הרב שכל זמן שלא יהיה התוס' כדין התלמוד שאינו נקרא נדוניא מ"מ פשיטא שמאחר שאנו כוללים אותו עם הנדוניא שאין עליו שם תוס' הנז' בתלמוד בודאי עד שנאמר שאם תפס' מ"מ רק על הרוב יהי' הדבר בספק ולא נוציא מיד הבעל כשהוא מוחזק אמנם אי תפס' לא מפקי' מינה כמו שנר' בפי' מדברי ריצב"א באות' התשוב' אשר הביא הרב הנז' והביא' לתקן מה שהי' נר' לכאור' הפך הדין אשר היה פוסק הרב הנז' שהוא הי' פוסק להוציא ומתוך תשובת ריצב"א נרא' הפך והביא' עד אבל נדוניא מ"מ יחזור ואין בידי להוציא ממנו אלא מה שידוע שהכניס' לו ואעפ"י שכותבי' כתובות גדולות בשטר הכתוב' קצת נר' בעיני דכעין תוספות היא אלא שכותבין כן לכבוד הכל' מכל זה משמע בפירוש שאפילו לדברי ריצב"א אינו אלא בספק ולכן הי' ירא לדון להוציא אבל פשיטא שאם תפס' שאין מוציאין מידה משום דאמרי' חוב הוא ולא תוספות הנז' בתלמוד ואם התו' שהי' אפשר לתלות ולומר דהיינו תוספות הנז' בתלמוד לכל הפחות אליבא דכ"ע אם תפס' תפס' מטעם שתוכל היא לומר שאין שם תוספ' עליו אלא חוב כ"ש וק"ו בנ"ד שא"א לומר שמנה מאתים נכנס בתוס' שאנו נוהגין וזה ברור למודה על האמת כ"ש שכל זה אינו צריך אלא גם היה התוספ' סתם ואינו מבורר מלשון השטר אמנם הגע עצמך שהיה כתוב לשם והוסיף לה על הנדוניא שהביאה כך ועוד הוסיף לה כך ברור הוא אפי' לדרדקי דבי רב שאפילו ריצב"א היה מודה שהתוספת הראשון היה לו דין נדוניא ולא דין תוספת ואפי' להוציא וא"כ איך יפצה פיו שום אדם בעולם בשטר שכתוב כנ"ל עיקר הכתובה לחוד ותוספת נדונייא לחוד והאמת לפי דעתי כל זה מותר ובלי צורך אם לא ששמעתי למי שהיה אומר שאפי' לא נגבה לאלמנ' מאתים או מנה שאין בזה כלום אחר שאנו מרבים בתוספת ואנו מקיימים דין המנה או המאתן במה שאנו פורעים הנדוניא והתוספת כי שם נכנס וכבר נראה לעין שאין אלו אלא דברי תוהו כי נדוניא ותוספת שלנו ברור הוא כי אינו אלא חוב אחר שאין אנו מוסיפים אלא שליש אע"פ שהוא גם במטלטלים ואינו מן התימה שיוסיף החתן כל כך אחר שבעונות הנדוניות גדולות ומפשיט האדם עורו מעל עצמו ומעל בניו כדי ליתן לבתו גם שרוב המטלטלים הם תשמישי הבית והוא משתמש בהם יותר מהיא והיה צריך הוא בעצמו להוציא ממעותיו לקנותם ה"ל כאלו היה נותן מעות בעין ודין הוא שיוסיף החתן שליש בכל ואם כן אחר שמוכרח וברור הוא מן הסברא ומלשון הכתובה ומלשון התנאי שהמנה ומאתים אינו נכנס בשום צד בנדוניא והתוספת א"כ מי שלא ירצה לפרוע מנה או מאתים אינו אלא שאינו רוצה לקיים דין תורה שזכתה האשה מטעם חיבת ביאה ונמצא שבעל בעילת זנות כל ימיו אם על דעת כך בעל ומעתה נשאר לנו לברר אם יש כח במנהג עם כל זה לבטל הדין הזה של מנה מאתים אם לאו ונראה דלא מבעיא לדעת ר"ת שאמר בריש פ' השותפין גבי האי דקאמר בגמרא הכל כמנהג המדינ' הכל לאתויי מאי והקשו בתוספות וא"ת ומאי בעי בגמרא הכל לאתויי כו' עד ונרא' לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנא הכל כמנהג המדינה והסכים עמו הרא"ש בפסקיו וכן גם כן בנ"ד אין לך מנהג גרוע גדול מזה שבא לעקור דין התורה כפי דעת הרבה מן הפוסקים שכתובת אשה בתולה מן התורה ואפי' אם הי' דבר שלא יש בו צד איסור כל שכן בנ"ד שיש בו צד איסור שכל הפוחת כו' ואפי' אם מצינו כל הנושא אשה כו' היינו דוקא בשאר תנאי כתובה אמנם בדבר זה אפילו תנאי אינו מועיל לפי דעת רוב הפוסקים וכן דעת הרמב"ם וכן דעת הטור סי' ס"ט בא"ה ואם אפילו נשאת על תנאי אינו מועיל איך יועיל מנהג ואפילו בשאר ממון בעלמא כתב המרדכי והביאו מהר"ר יוסף קולון וז"ל שנינו עלה דמת' כו' עד וכתב באור זרוע כגון שהוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום עד הרי לך דאפילו במקום בעלמא אין המנהג מבטל שורת הדין אלא אם כן הוא מנהג קבוע ע"פ ותיקין וצריך שיהיה לו ראיה מן התורה דאם לא כן הרי הוא כמנהגים הגרועים שאין הולכים אחריהם וע"כ אמר בתחלת זאת התשובה שמי שהי' נוהג דין הבכור כדין הפשוט שפשיטא יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג הזה ממש וכן בשרש קס"א וכן מצאתי בספר מישרים נתיב כ"ג חלק י"ו וז"ל כתב הרשב"א בתשובה שאפ"י שכתב לה מתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו אפי' בשלו' ודאי יר' שאין נזקקין לדינ' ואין מגבין אותה כו' דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחד הקלות כו' עד תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אא"כ היה מנהג שלא תגבה מחיים והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה במה שיתקנו ויתקיימו אותה זהו המנהג עד ומה שכתבתי מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא עלה הדבר במנהג ובהגהות מיימוניות השייכות להלכות אישות תשובת ר"ת לר"י וז"ל אבל האומר אחר מנהג יש לי לילך שוטה גמור הוא ואם לא קיימו בני העיר בינייהו לומר כל הנושא בתולה יוסיף כך וכך כדמוכחא שמעתא דרשאין בני העיר להסיע על קצתן וצריך דעת כלן אבל ממילא לא וכל האומר טועה וגועה לרוח רעה ע"כ הנה שלפי דעת הגאון אפי' בדבר שהוא נגד הסברא שאין סברא שיכתוב לה היום כו' כמ"ש הרשב"א וא"ה הצרי' שיהיה המנהג קבוע וע"פ רוב הקהל וזקני הקהל ואז יקר' מנהג ואם לא כן הוא הבל וריק ותגבה וכמו כן כתב הרא"ש כלל נ"ו וז"ל ואין לעשות מזה מנהג קבוע אם לא שיאמרו רוב העיר נמלכנו והסכמנו מנהג זה ואפי' הרשב"א אפ' שהוא סובר כן ונכון לומר כן דאפושי במחלוק' כו' ואפי' שנאמר שחולק אינו מפני שחולק על דבר שצריך מנהג שאינו צריך מנהג קבוע כנז' בדברי הגאון ודברי הרא"ש וא"ז אלא דסבירא ליה להרשב"א ז"ל שאין צריך מנהג דאנן סהדי דלא כתב לה שיכתוב לה היום ותגבה כו' אמנם במקום שהדין והסברא והכתב מסכימים פשיט וברור הוא שלא יועיל מנהג אם לא שיהיה מנהג קבוע כו' ואין להביא ראיה ממ"ש הרא"ש כלל פ' תשובה ד' וז"ל הוי יודע כי יפה פסקו עד דאם כן אין לך אדם שקונה כו' עד ואמרו לי אע"פ שכותבין כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ שאין מגבין לב"ח מטלטלי כו' מפני תקנת השוק על כן לבי נוקפי מאחר שידוע הוא שפש' המנהג בארץ שאין מגבין כו' שאם היה מקום שלא פשט כן המנהג ראוי היה שבאותו מקום לא יקנה כו' והי' הרגש גדול בדבר עד ואני אומר שאינה ראיה שמא הדיין ההוא דן כו' ולא שם לבו אל המנהג ולכאורה היה נראה קצת ראיה שהרי בכאן דין התלמוד שאם כתב מטלטלי אגב מקרקעי שיש להם דין קדימה והמנהג מבטל הדין ומביא ראיה למנהג שהוא כן מפני שאם לא כן היה הרגש כו' ואע"פי שדן הדין כו' אמנם פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאדרבא מכאן ראיה לדברינו וזה כי דבר פשוט הוא שאין לומר שדברי הרא"ש סותרים זה את זה כל כמה שאפשר לתקוני וכבר כתב שהמנהג צריך שיהיה בהמלכת והסכמת רוב טובי העיר ואם כן ברור הוא שכן חשב הרא"ש שכן היה אותו המנהג קבוע ע"פ רוב טובי העיר והי' מתחז' בטעמי' הנז' ואפ"ה לא אמר כי אם כמסתפק לבי נוקפי להוצי' כמ"ש ע"כ אני אומר שאין להוצי' ונר' דדוק' להוציא לא היה כח בידו הא להחזיק פשיטא שאפי' היו שם כל הטעמים הנז' שם וכפלים לא היה אומר שלא יחזיק וראיה לדבר שאמר ואני אומר שאינה ראיה שמא הדיין כו' ופשיטא כי בכח שמא אין לסתור דין התלמוד אם לא שכדי להחזיק היה אפשר לומר שאחר שפשט המנהג מן הטעמים הנז' שם היה אומר כי מצד שדן הדיין כו' אין ראיה ועם כל זה בסוף תשובתו כתב סבור הייתי וכו' עד וכיון שכתבתם שא"א לברר שפשט המנהג שם שלא להגבות כו' יעמוד הדבר על דין תורה אם כן נר' בהדיא שמקודם היה סבור שודאי נתפשט המנהג שלא להגבות ושהיה ידוע דאם לא כן כו' ואח"כ כשראה שלא נתברר שהמנהג היה קבוע לא עמדו לפניו הטעמים הנז' וחזר ואמר שראוי הוא להעמיד הדין עד"ת ובנ"ד ידוע הוא שאין איש שיאמר שנעשה מנהג זה ע"פ עצה כו' אפי' ששב וישישי' בעי' ונז' מן הזמן אשר היו האדירי' אשר בארץ המה בחיים ואומרי' שמעול' לא נקבע אדם ע"כ גם אין ראיה למנהג כי דוק' אם היה נמצא שהאלמנו' היו באו' לב"ד ושואלו' הר' או הק' וב"ד לא היו מגבין להן אז היה ראיה אמנם ממה שאינן גובות אינה ראיה כמ"ש הרא"ש בלשונו פעמים ג' מגבין או לשון להגבות דמשמע על ידי ב"ד @77[קרוב לדברים אלו מצאתי אחר זמן רב בשם הרשב"א עיין בטור א"ה עלה ע"ט ע"א והתשו' היא בסי' אלף ט']@88 וכיוצא בזה מצאתי במרד' פ' נערה על מזונות האלמנה כ' הר"מ כו' עד ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שנים או ג' שכתבו לנשותיה' שכל זמן שהיו רוצי' לישב כך באלמנו' חיות להתחזק בכל הנכסים זו אינה ראיה כלל שנהגתם כאנשי יהודה וא"ת מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפות כחה בעלמא נביא ראיה עד גם אין ראיה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומ' לאלמנ' כתובה וסלקוה דשמא מרצונה היה ועוד אטו כלהו נשי דידכו גמירי וידעי דלא יכלו לסלקם בע"כ מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי ע"כ והדברים ק"ו ומה בדין מזונות שיש מחלוקת בין הפוסקים אי כאנשי גליל אי כאנשי יהודה ואפי' הכי לא הספיק לא טעם הב' או ג' שהיו כותבין לנשותיהן כו' ולא טעם כי כמה פעמי' כו' לקיי' שהמנהג היה כאנשי יהוד' בנ"ד שכל העולם מוד' שמיום שנתנ' התורה תגבי האשה זוזי מאתן דחזו לה וכ"כ בשטר הכתו' והתנאים בקנין ושבועה @77[וכן מצאתי ראיה ברורה אחר שנדפסו תשו' הריב"ש שכתב בשם רב האיי על כתו' בנין דכרין וז"ל אלא שאנו לא הגבינו מעולם כתו' ב"ד ולא ראינו אחין בני אמהות שתבעו בה ואלו בא אדם לפנינו ותבע בה היינו מגבין אותה ברוך ה' שזכני לראות:]@88 וגם מצינו אנשים ח' גאוני עולם שנתגדלו בעיר הזאת שאלוניקי שהגבו לאלמנה מאתן זוזי והנדוניא והתוס' שלה וגם יש אומר' שהח' מוהר"ר שלמה שיריליו נר"ו הגבה לאלמנה כנז' באנדרינופלה ובזה נתאמתו ג"כ דברי האומרים שמורי ור' הגאון מוהר"ר לוי בן חביב נר"ו הגבה ג"כ בשאלוניקי מאתן זוזי כי מהר"ר שלמה הנז' שתה מימיו וא"כ פשי' אפי' לדרדקי דבי רב דלית דין ול"ד שלא תגבה המאתן זוזי מדאורייתא כי כן כתוב בשטר הכתו' ואחר שכתב רבנו שאין לכתוב דאור' כיון דפלוגתא דרבוותא ועכ"ז אנו כותבים אינו בלי ספק אלא שהסכימו חכמי העיר לפסוק הלכה כדעת רש"י ור"ת וסמ"ג והתשובה של מרדכי והרא"ש שהסכים לדבריהם כדין וכן האחרוני' אחריהם גם יש פסק דין להח' הש' ה"ר חיים עובדיא נר"ו מרבו כמה"ר יצחק אמריליו שעשה מעשה להגבות לאלמנה מאתן ונדוני' ותוס' א' כ זכינו לדין שהדין עם האלמנה לגבות מאתן דחזו לה מכסף צורי אפי' לא הית' מוחז' כ"ש וק"ו אם היא מוחזקת שמהניא לה תפיסה אפי' תפסה אחר מיתה כדמוכח ממתני' דפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח כו' וכתבו הפוס' דבזמן הזה הלכה כר' טרפון דינתנו לכושל שבהם וכן פסק הטור בסתם בסי' ק"ב וכ"כ רי"ו נתיב כ"ג ח"י ואחר שתקנו כתו' ממטלטלי גובה ממלוה אפי' גבו מטלטלים בחובת אביהם ואפי' ממלוה דגוי כן דעת התו' וכ"כ הרא"ש וכיון שהדין כן פשי' דמהני לה תפיסה שתאמר קי"ל כו' וכמו שכ' מהר"י קולון בשרש קס"א דמהני תפיסה אפי' אחר שנולד הספק היכא שמחזיק בטענ' דקי"ל כפ' ולא דמי לתקפו כהן כמו שיראה המעיין באורך בשרש הנז' כ"ש שבנ"ד אין צריך לכל זה כי הכל מבורר ואין צריך לטענה של תפישה שלא אמרתי זה כי אם לרווחא דמלתא כי בשטר שכתוב בכ"כ טפוי לשון כמו שכתוב זה כנז"ל ובפרט קנין ושבועה בכלל ובפרט אין צריך טענת תפיסה וזה ברור ואין לתמוה איך הנשים אינן שואלות המאתן כו' כי יש טעמים רבים חדא דלאו כל הנשים נשארות אלמנות או גרושות בחד גוונא שיש נשארות עניות באופן שאפי' הנדוניא שהכניסו אין להם ויש אחרות להפוך שנשארות עשירות שאינן מחשיבות אלף ור' לבנים שאיפשר שיהיה כאשר יגבו כסף צורי יש אחרות שמוחלות לבניהם ולבנותיהם יש רבות שאינם יודעות הדין והן החלק הרב ולזה כאשר נמצא אשה א' או ב' ששואלות אין להפקיע דינן מפני האחרות שלא שאלו כמ"ש הר"ם בענין המזונות כנ"ל @77[וכ"כ בא"ח בשם הרשב"א וכתוב בס' ב"י א"ה סי' ס"ו עלה פ"ט]@88 וכ"ש שנאמר כן בנ"ד שהוא דבר שלפי דעתי אפי' אם היו רוצים רוב טובי העיר והח' להתיעץ ולהסכים שלא יפרעו הר' זוזי לא היו יכולים כמו שנר' לע"ד להביא ראיה ממ"ש הרא"ש כלל נ' תשו' ט' וז"ל וששאלתה שהקהל התנו כו' יעויין בספרו תשוב' נ"ל שלא אבדה מזונותיה שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי בית דין ונר' בפי' שאם כונת הרא"ש היה לפרש התקנה לבד היה די שיאמר נ"ל שאין תקנת הקהל לכך גם לשון אינה יכולה לא הל"ל אלא אינה באה כי יכולי' היו אם יעמדו בו עד והיינו אומרים כל הנשאת כו' אלא שנר' שלפי דעתו אין כח בשום ב"ד לבטל תנאי ב"ד עוד ראיה אחרת מכתו' ב"ד שהוא דבר שמועיל בו התנאי ויש טעם וטעמים מספיקים לבטלה כאשר מפורש בספרי הפוסקים ועכ"ז לא עצרו כח הגאונים לבטלה ולפי שהיו קצת שבשב ואל תעשה לא רצו לדון כתובת בנין דכרין כתב רב האי גאון היכי מבטלו רבנן כתובת בנין דכרין והסכימו אחריו כל האחרונים לקיימה ויש מקיים אותה אפי' במטלטלים וק"ו בן בנו של קל וחומר מנ"מ שהוא עיקר הכתובה והוא דבר שיש בו צד איסור וכתבו רוב הפוסק' שאין מועיל בו תנאי ואיך נבטל אותה אנחנו ח"ו אלא שראוי לקיימה בב' ידים ובכסף צורי כאשר אמרתי ומכיר אני מקומי וערכי שאיני כדאי להכריע אמנם האמת יורה דרכו. זהו דעתי וסברתי הדל והצעיר בבינה. ה' אלי"ם יודע כי כל מה שכתבתי בענין הזוזי מאתן הנז' למעלה היו בעיני דברים ברורים והייתי יכול להאריך כפלים אם לא שנפשי קצה להאריך בדבר ברור כזה אמנם להיות ראיתי קצת מעיינים רצו להפך הדברים הוצרכתי להאריך קצת כמסת ידי והנה עוד ראיתי כי לא הועיל לי כל מה שכתבתי כי מהררי"ט נר"ו רצה לחלוק על הדין הנז' וה' אלהי"ם המדריך בדרך אמת אנה לידי תשו' שאלה הה"ר יצחק בר ששת ומצאתיה בם' הקצר משאלות ותש' של הר' הנז' ביד הגב' ונעלה כה"ר מאיר בן באבנשתי י"א ובחמלתו עלי הניחני להעתיקה והיא בסי' ס"ה וז"ל אשה שמת בעלה ובאת לגבות כתו' מן היורשים וכתב בכתו' ודא נדוניא דהנעלת ליה ק' דינרי זהב והוסיף לה מדיליה ן' ס"ה קן דנרי זהב או שהתוס' יתר מאד על הנדו' ושאלת אם בכלל התוס' היו ר' של בתולה וק' של בעולה ולא תגבה אלא הנדו' והתוס' הכתובים בפרט בסך שומת הכל. תשובה דבר ברור הוא שאין העקר שהוא ק' ר' בכלל התוס' אא"כ כלל התוס' עם עקר הכת' כגון שכתב ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כסף זוזי אלף שאז כולל עקר הכתובה עם התוס' וזהו ששנינו פ' אעפ"י כו' אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף ושאלו בגמ' פשיטא ותירצו מ"ד קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל. וביארו המפרשים דרצה להוסיף בסתם קתני מתני' כגון שכתב ויהיבנא ליכי מוהרייכי אלפא זוזי שאם בא לפרוט העקר לבד והתוס' לבד היכי קס"ד קיצותא עבדי ר' וכי עלה על דעת שלא יהא אדם רשאי לכתוב נדו' שלא לבייש וזו כיוצא בה הוא ולכן הדבר מבואר שכל שיכתוב ויהיבנא מוהרייכי כסף זוזי ק' או ר' דחזו ליכי ומצד אחר כתב והוסיף לה מדיליה כו"כ אין עקר הכתובה בכלל תוס' זה וגובה עקר כתו' וגובה תוס' גם יש מקומו' שכותבים בביאור והוסיף לה מדיליה תוספ' על עקר כתו' כו"כ ואם יש בית דין שאין מגבין עקר כתו' כיוצא בזה טעות הוא בידם אעפ"י שלפעמים בהיות הנדו' גדול' אין האש' חוששת בגביית העקר למיעוטו כמו שאבאר בסמוך אמנם אם תקפיד עליו מגבין לה שהוא העקר ע"כ וכמה מעלות טובו' בנ"ד שהנה מתוך התשו' הנז' נר' שלא היה כתוב בכתובות רק פ"א ויהיבנא כו' ובסך שומת הכל לא היה מזכי' הזוזי מאתן וגם נר' שאפי' יהיה התוס' יתר מאד על הנדו' כ"ש כשהוא דבר של קצב כמו בזמננו שהוא שליש ואעפ"י שבסך המאתן חולק' אינו מעכב לגבי דידן שאנו כותבין מדאורייתא כמו שהוכחתי ומה שאין הנשים שואלות כבר כתבתי טעם וראיה אם לא שהרב לפי דעתו לא הוצרך לכך וק"ל:

505

506שאלה דינה אלמנת נפתלי נשארה מעוברת וב"ד הגבוה כתובת הנדוניא ותוספת אח"כ באו היורשים ורצו להוציא מיד האש' כל מה שנתנו לה באמרם שעדין זקוקה היא ליבם וכיון שכן הוא עדיין לא הגיע זמנה לגבות ומה שעשו ב"ד היה בטעות והיא אומרת שאפי' תהיה ראוי להתיבם שאינה רוצה להתיבם וכיון שמצוה לחלוץ מה שגבתה גבתה הדין עם מי:

506

507תשובה

507

508הן אמת כי בדין יבמה שתפסה נתחבטו קדמונינו רבותי ע"ה יש מי שפסק שלא הועילה כלום בתפיסתה ויש מי שפסק להפך גם נפל מחלוקת ביניהם לראות מה ראוי לפסוק במחלוקת שנפל בין הפוסקי' ז"ל אם מצות חליצה קודמת או מצות יבום כי ראו כי הדין הראשון תלוי בזה וידעתי כי לא היה כח ביד אותם שרצו לפסוק נגד האלמנה כי רבו המסייעים ונוטים לדעת שמה שתפסה תפסה והנה הרב כמהר"ר דוד כ"ץ זצ"ל כתב באורך פסק על זה בבית ב' והרב כמהר"ר יוסף פאסי כתב כי לענין הנוגע למצות חליצ' קודמת או איפכא שאין לנו כח לעשות מעשה לכוף לחליצ' אמנם פסק כי מה שתפסה תפסה ועל כן אני אומר כי בדברים כאלה לא רציתי מעולם להטריח עצמי לעיין היכן הדעת נוטה להכריע כי מה אני לבא אחרי המלכים העצומים הקדומים שאם הם מלאכים אנו יתוש היתושים אמנם למעשה אני פוסק כדברי האומרים מה שתפסה תפסה דשב ואל תעשה שאני והבא להוציא צריך ראיה כמו שהוא כלל גדול בדין אבל בנ"ד הוי כ"ש וק"ו דהשתא התם שהיא תפסה מעצמה הועילה לה התפיסה בנ"ד שהגבוה ב"ד כ"ש ועוד ק"ו אחר ומה התם שהיתה עומדת להתייבם כמו לחליצה הועילה לה בנ"ד שעומדת יותר לחליצה מלייבם אפי' למ"ד מצות ייבום קודמת על א' כמה וכמה ומה שאני אומר שעומדת יותר לחליצה או להפטר בלא חליצה הוא שהרי רוב המעוברות יולדות ולד של קיימא ואת"ל שלא יהיה ולד של קיימא שמא תלד ולד לכל הפחות ולד שתהיה היבום אסור לה ואין לומר נמתין עד שיבקע הנוד כי אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא בכדי למה וע"כ נראה בעיני דבר פשוט כביעת' בכותחא שאין כח בשום ב"ד להוציא מן האלמנ' מה שכבר נתנו לה וכבר כתבתי הטעם שלא ראיתי להאריך בדברים האלה כי די לנו שאירע הלכה למעשה ונשארה האלמנה במה שתפסה ודברי נ"ד ק"ו הם כאש' כת"וח שמי הצעיר שמואל די מדינה:

508

509שאלה מעשה היה פה אוילונה יע"א שר' נפטר לב"ע והניח ביד חמיו נכסים שנתנם בידו בת"ע ועתה אחר מית' ר' הנז' רוצה חמיו ש' להחזיק בנכסים כדי להפרע מהם נדו' בתו וכתוב' גם רוצה ליטול חלק א' מז' חלקים מכל הנכסים שהניח חתנו הנז' כפי נימוסי ערכאות הישמעאלים גם רוצה לינוול כל הדורונו' והסבלו' אשר נתן ר' הנז' לאשתו ביום חתונתו יתר על כל סכי כתו' ותביעה כזא' לא שמענו ולא ראינו מעולם במקומינו זה ואתם אלופי יהודה תופסי התורה האלי"ם האדירים אשר בעיר שאלוניקי יע"א הביטו וראו בנ"ז והודיענו מה משפט האיש העושה זאת לבלתי שמוע אל דברי התורה ורוצה ללכת לקראת נחשים נמוסים אחרים וילדי נכרים המתהללים באלילים ואובינו פלילים גם יורינו אם יש ממש בתבי' הב' אשר רוצה ליטול כל הדורונו' והסבלו' יתר על סכי הכת' יורונו רבותי הדין דין אמת כי לכם משפט הגאולה לתהלה לשם ולתפארת:

509

510תשובה

510

511עם היות כפי האמת אין לי כ"כ פנאי להארי' שלא להשיב פני שואלי ריקם גם כי כפי הנר' בעיני כל אלו השאלו' הם דברים ברורים ופשוטים והאריכו' בהם מן המו' וחלק מהם אסור לעלו' על שפת כל אדם אשר בשם ישראל יכונה והנני מברר כל א' מהם על ראשון א' ועל אחרון אחרון לענין מ"ש שרוצה להפרע מן המעות אשר בידו נדו' בתו כו' ונר' שתערומת היורשים בשכונתם לו' שלמה תטול נדו' וכתוב' במעות אלא שתטול במטלטלים הכל או חלק ממנ' לזה אני אומר כי מרגלא בפומייהו דאינשי מה ששנינו במתני' במס' גיטין פ' הניזקין שמין להם בעידי' וב"ח בבנוני' וכתו' אשה בזבורי' וע"כ טועני' תמיד שחייבים שתפרע האלמנה במטלטלין וביותר פחותי' וזה ודאי טעות הוא דהיינו דוקא כשאשה נפרעת במקרקעי אבל כשאשה נפרע' במטלטלי כמו האדנ' אי מכח תקנ' הגאו' ואי מכח תנאי הכתובה לא שייך למימר כן דכל מטלטלי מיטב הוא וזה ברור אין צורך להאריך בו אבל מ"מ יש ג' חלוקים בענין גביי' הכתובה בזמננו זה א' כפי המנהג הפשוט בכל מ"ומ כפי מנהגו וכמ"ש הרמב"ם הלכ' אישו' פ' כ"ג וז"ל הנושא סתם כות' ונוהג כמנהג המדינ' כו' עד ובכל הדברים כיוצא בהם מנהג המדינ' עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינ' עכ"ל ומוסכם זה מכל הפוסקים ב' התנאים שעושים החתן והכלה בשעת נשואי' ונכתבי' בשטר הכתובה ונחתמי' ודנין ע"פ כי כל תנאי שבממון תנאו קיים ג"ז ברור ג' כשאין מנהג ברו' גם שאין לשון התנאים בשטר הכתובה אז דנין עפ"ה והדין כפי מה שנר' בעיני אבארהו בס"ד ועתה אם תנאי גביית כתובה הזא' אשר באנו לדון עליה ברור בשטר הכתובה איך גובה ומה גובה בטלה מחלוקת אין לנטות ימין ושמאל מכל הכתוב ואם אין התנאים מפורשים או שמפורשים אלא שיש מנהג פשוט במדינת האבילונה שעכ"פ גובים באופן פ' כבר נזכר למעלה ג"כ שאין לנטות מן המנהג אבל אם אין לא זה ולא זה הדין כפי מה שמצאתי בתשו' א' לרבי שמעון בר צמח שאם הניח הבעל מעות בעין האשה גובה כתוב' נדוניא ותוספ' מהן ואם לאו ודאי גובה ממטלטלי ושמין אותה כפי שוויים באותו מקום ובאותו זמן שאין לך אלא מקומו ושעתו זהו מה שנר' לי ברור בשאלה הראשונה ועל ענין מה שרוצה ליטול א' מז' דבר זה אסור לשמעו ומלבד שהעושה כן ללכת בפני ערכאות שלהם הוא רשע ומרים יד בתורה מרע"ה וראוי לנדותו ולהרחיקו מעדת ישראל וכמ"ש הרמב"ם פ' אחרון מה' סנהדרין וז"ל כל הדן בדיני גוים ובערכאות שלהם אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאלו תרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה ע"כ. נוסף ע"ז יש הסכמה מוסכמת בכל חזוקי התורה וכל אלותיה וחומרותיה שבענין ירושה וענין כתובה לא יורשה שום בר ישראל ללכת לתבוע תביעה כזו בפני ערכאותיה' נכתבה ונחתמה מכל הקדושים אשר בארץ המה והחיים אשר הם חיים עדנה מכל גלילות ישראל רבני צפת תוב"ב רבני קושטאנדינה יע"א רבני שאלוניקי יע"א וא"כ איך יעלה בדעת אדם להרהר דבר כזה זה פשיטא שראוי לרדו' אחר שואל ותובע דבר כזה עד השפילו והכניעו עד יכיר חטאו וישוב אל ה' וירחמהו. ועל הענין הג' שתובע הדורונות והסבלונות שנתן ראובן לאשתו ביום חתונתו גם בזה הבל יפצה פיהו וחומד ממון שאינו שלו והטעם שכבר כתבו הפוסקים בפשיטות ופסקו הלכתא כרב שאמר בפר' נערה שנתפתתה אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ואמר רב נחמן הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקניא לה אדעתא דלמיקם קמיה אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני לה והביא הב"י בא"ה סי' צ"ט וז"ל וכתב עוד הר"ן ז"ל בשם הגאונים דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרי' דלא אקני לה אדעתא דמיפק כו' אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפק' לא מפקינן מינה וביאר הריב"ש ז"ל דכן הדין ודאי היינו בנותן קרקע או מעות או דברים לא תכשיטין ולא מלבושים כו' עד כגון אותם שנתנו לבתו מתנה לחוד כו' עד אבל חתן הנותן הסבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם בין שנתנם בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה אין הכונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שמפקפק בדבר לומ' שלא יהו שמין תכשיטי כסף וזהב ואפי' בגרושה נתברר בפי' שאין בטענה זו ג"כ ממש בדבריו ואם לא יהיה מה שנתנו לה הקרובים כי הם ודאי למתנה גמורה נתכוינו אבל במה שנתן הבעל אין לה זכות כלל:

511

512שאלה מעשה שהיה כך היה שאלמנת ראובן נשאת לשמעון קודם שנשבעה שבועת אלמנ' והנה אחר שנשאת רוצ' לגבו' כתובתה ובפרט מבית אחת שהניח בעלה הנז' וזה גם כן נטענ' שמכרה הבית לאמה כדי לינשא וליתן לבעלה שני בנדוני' ועתה רוצה אם האלמנה למכור הבית הנז' ותובעת האלמנה עם אמה מב"ד שבית זה שהניח גבתה מכתובת' ושיעשו מעשה ב"ד על זה וקרובי יתומי ראובן אינם מניחים באמרם שהבית היא מהיתומים אחר שנשאת קודם שבועה ועתה אינם רוצים להשביעה גם טוענין שאין נזקקין לנכסי יתומי' ואלמנת ראובן טוענת שהיא כבר שלחה בעד ב"ד ולא רצו להשביעה בראותם שלא היה ספק בכל נכסי עזבון המת לפרוע כתובתה כאשר ידוע זה לכל גם טוענת ששטר כתובתה בידה וככחה אז כחה עתה ותשבע עתה אם יצטרך וכ"ש שנר' שאינה צריכה להשבע כי יש נאמנות בשטר כשובתה ע"כ טענות שתי הכתות:

512

513תשובה

513

514האמת כי בדין זה יש לע"ד תלי תלים של הלכות ויארך הענין בהבאת לשונות הגמ' והפוסקים ולברר סברתם ואח"כ לברר וללבן ולצרף האמת אמנם לאפס פנאי גם לאהבת הקצור אקצר ואעלה ואגלה דעתי אם יראה למורי ורבותי וזה החלי. לכאור' היה נר' שהדין עם קרובי היתומים חדא כי כתב הרמב"ם בפ' י"ט מה' מלוה ולוה וז"ל הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד הכתובה או פחותין ממנה אין נזקקין עד מה זכות יש ליתומים בדבר זה עד שנזקקין להם ע"כ ב' דאפי' תימא דנזקקין בכה"ג ה"מ היכא דלא נשאת אבל היכא דנשאת לא אי מטעמא דאיכא למימר דכיון דנשאת שוב אינה נאמנת בשבוע' כפי דעת בעל התרומות ובעל העיטור כמו שמביא הטור א"ה סי' ק"א משמם עוד דאפילו דנימא דנאמנת לדעת רוב הפוסקים ה"מ כשיגדלו אבל עכשיו כשהם קטנים אין ב"ד נזקקין לנכסיהם אחר שנשאת וליכא טעמא דמשום חינא ולא משום דפסידא דמזונות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' וז"ל וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנ' בין גרושה כו' עד לפי' אם קפצה ונשאת ואח"כ באת לתבוע כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין לה עד שיגדלו שהרי אין לה מזונות והרי נשאת וכ"כ הר"ן בפר' אלמנה נזונת בחדושיו על הרי"ף על משנת אלמנה בין מן האירוסין כו' ואמרינן מאי טעמא עולא אמר משום חינא וכתב הר"ן ז"ל פרש"י ז"ל שיהו בעליה' לחן בעיניהם ולא ימנעו הנשים מלינשא לאנשים ור"ח ז"ל פירש כדי שתהא נדוניא לנשים כו' וכן פירש הרי"ף לקמן וכ"כ הרמב"ם ז"ל נפקא מניה שאם נשאת אינה מוכרת להגבות לאשה זו כתובתה אמנם נר' לע"ד דכי מעיינ' ביה שפיר איכא למימר שראוי לב"ד בנדון זה לזקק כי לטעם האחד כבר כתב הרב בעל מ"מ וז"ל והנה אלו הגאונים פוסקים כלישנא קמא דגמ' דאמר משום מזוני וכרבינא דהוה אמר הכי ומכאן יצא להם ז"ל שכל זמן שאין הנכסים עודפים על הכתובה כיון שאין זכות ליתומים אין נזקקין לה עד ורבנו חולק עליהם ז"ל והוא שכת' למעלה שנזקקין לגרושה מטעם חינא עד וזה דעת האחרונים וכ"כ הר"א ז"ל בהשגו' וכן עיקר ע"כ וכן פסק הרי"ף ז"ל בפי' בפ' אלמנה נזונת מרימר אגבי כתובה לאשה מנכסי דיתמי עד א"ל הכי ההיא כר יוחנן משום חינא מתנינן לה ודי זה לטענה הא' כי בודאי אין לחוש לסברת הגאונים אחרי שהרי"ף והרמב"ם וכל האחרוני' הסכימו שנזקקין אפי' היכא דהנכסי' מועטים גם מזה הטעם אין לומר דכיון דנשאת שוב אינה נאמנ' דהא כתב מהררי"ק ז"ל שרש ת"י וז"ל דפשיטא דאפי' נשאת גובה כתובתה בשבועה היכא דנקיטא שטר כתובתה לכולי עלמא כדכת' המרדכי פ' הנושא הרי שמהררי"ק שהוא אחרון האחרונים סבירא ליה דהיכא דשטר כתובה בידה שנשבעת וגובה אחר שנשאת בדין כל אלמנה גם מספיק זה לטענה השנית נבא עתה לטענה הג' שהיא הנראית יותר חזקה ואומר אני שלפי דעתי זכינו לדין גם בזה ולא מבעיא לדעת רש"י דפירש טעמא דחינא שיהיו בעליהן כו' כנז' לעיל שלפי פי' זה אפי נשאת שייך טעם חינא וכמו שנר' בבירור מלשון שהביא פרש"י ור"ח פיר' עד נימא כו' אלא אפי' לפי פי' ר"ת יש לומר דבנ"ד שפיר יש לב"ד להזקק וזה דטעמא דאמרינן אין נזקקין עד שיגדלו הוא משום דחיישינן לצררי כמ"ש הרי"ף בפ' אלמנה נזונת וז"ל ורב הונא משום רבי יהושע אמר אימור צררי אתפסיה מאי בינייהו כו' עד והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכ"כ הטור בח"מ סי' ק"ו וז"ל וטעמא דאין נפרעים מן הקטנים משום דחיישי' שמא התפיס אביהם למלוה צררי ומטעם זה נר' דהיכא דליכא למיחש לצררי נזקקין וכ' בתרומת הדשן בסימן ש"ל וז"ל וכ' אשרי בתשו' דראה את מהר"ם שהיה דן הלכה למעשה וסמך על תירוץ זה והוציא מן היתומים במת פתאום וכתב טעמא לדבר התפסת צררי לא שכיחי בלאו הכי לכך הוציא ממון אפי' דפלוגתא דרבותא @77[הנמקי ז"ל כתב פ"ק דמציע' דלא פלוג רבנן דף ס"א]@88 וכן פסק רבנו ירוחם דבמת פתאום דלא חיישינן לצררי הרי אם כן דכל היכא דליכא למיחש בנ"ד לצררי מפקינן מיתמי אפי' זוטרי והכא כמה רחוק מן השכל חשש בצררי חדא דבזמננו זה לא שכיח כלל ועיקר ועוד שאפי' שכיח גבי זה לא אמיד כלל ועיקר ומי יתן והיה לו בכל עולמו שיעור הנדוניא גם שקרוב הדבר היה דומה מיתתו לנפל הבית שמת ממית' מגפה בשעמום וטרוף ודברים אלו ברורים למודה על האמת עוד טעם אחר נראה לע"ד והוא זה כי כל זה היה צריך להגבות לאלמנה מנה ומאתים ונדוניא אין צריך אפילו הוא שכיח צררי ואמיד ושלא מת פתאום אפ"ה לא חיישינן לצררי שהרי הנדוניא הוא כשאר חוב וקיימא לן חזקה לא פרע איניש בגו זמניה ומטעם זה פסקו רוב הפוסקים שאם מת הלוה תוך הזמן שנפרעים מנכסי יתומים קטנים ואע"ג דבמנה ומאתי' נמי לא נתנה כתובה לגבות מחיים וא"ה חיישינן לצררי הא תירצו התוס' בגיטין פ' השולח בדבור אין אלמנה נפרעת דבאלמנה דאית ליה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי משמע מדבריהם דדוקא במנה ומאתים או תוספת המנה ומאתים דהוי כתנאי ב"ד הוא דחיישינן אבל בנדוניא הוו כשאר חוב ואע"ג דהתוס' בפרק מי שמת נראה דלא מחלקי וכ"כ בתשו' ר"י תרומת הדשן הנ"ל וז"ל מקשה שם התוספות היאך טוענים יורשים של האשה על מנה ומאתים ואפי' על נכסי צאן ברזל אפי' מת הבעל תחלה לא ירשו הם כיון דלא נשבע' האשה על כתובתה דקי"ל אין א"מ ש"ל מ"מ נרא' מתוספות דגיטין עיקר שהרי הטור א"ה סי' צ"ו כתב וז"ל אין אלמנה גובה כתובה אלא בשבועה כו עד אבל כל נכסיו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל יורשיה יורשין אותה אפי' באלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם ואיפשר לומר דתוס' פ' מי שמת מיירי היכא דליכא שטר כתובה אבל היכא דאיכא שטר כתוב' לכל הפחות בנדוניא אינה צריכה לישבע וכדמשמע חלוק זה כה"ג באשרי בפ' הכותב וז"ל משמע דנזקקים ליפרע מנכסי יתומים קטנים עד ופ"ה דמלוה בשטר נזקקים דנעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד עוד אני אומר שאפשר לומר שאפילו שנא' דאפילו בשטר כתוב' שייך לומר צררי אתפסי' היינו היכא דלא כתיב ביה בהדיא זמן אמנם בשטר כתובות שלנו שאנו כותבי' והתנה פ' עם פ' שאם תמות היא או ימות הוא שתגבה כו' והוי תנאי כפול ודאי עדיף מסתם שטר כתובה ואפשר לומר שאפי' שהיינו אומרים אשאר כתובות הנהוגות בזמנם שמא צררי אתפסי אע"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מ"מ הכא שכתוב בהדי' עדיף טפי ולא אמרינן צררי כו' ונרא' לחלק בין זמננו לזמנם שכן כתב הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונת וכתובת אשה שאני שדרכם הוא להניח כתובתה על השלחן משמע שאין כן מדרבנן ובודאי כפי הזמן כך ראוי לעשות הדין דלא שייך הכא דבר שבמנין כי אין זה מענין איסורא עוד מסתייע' מלתא שכתוב בשטר כתובה זו נאמנות כנז' מתוך השאלה וכתב הר"ן בפרק הנשבעים וז"ל וכיון דקי"ל שאין אדם מוריש שבועה לבניו אלמנה שהיא צריכה שבועה ולא נשבעה ומתה אין יורשין כתובתה ומיהו אם יש נאמנות בשטר כתובה אפי' לדברי האומרים שאין נאמנות מועיל כתב הרז"ה בשם חכמי נרבונה הגדולים ז"ל דכיון דמסקינן בגמ' דדיינא דעביד כרבי אלעזר עבד אנו לכתחלה עבדינן כרב ושמואל בכל שטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות לא מקלינן ביה תרי קולי קולא דאבא שאול בן אבא מרים דאמר דאין נאמנות מועיל וקולא דרב ושמואל דלכתחלה עבדינן כר' אלעזר מכל אלה הטעמי' נראה בעיני שהדבר ברור שהדין עם האשה שנזקקין ב"ד להגבות לה כתובתה או לקיים המכר אם מכרה כבר הבית קודם שנשאת ובפרט שאין ב"ד נקראים מוציאים בזה שהרי כתב בהגהה באשרי בשם מהרי"ח בההיא דנפל הבית עליו ועל אשתו יורשי האשה אין גובין כו' אבל בנכסי ב"ד לר' יוחנן חשיבה האשה מוחזקת כך מצאתי בספר ת"ה בתשובה הנז' הרי א"כ זכינו לדין מטעמא דצררי לא שכיחי גם שהאיש הזה לא היה אמוד והספיק טעם זה למהר"ם אפי' להוצי' מנה ומאתים כ"ש דנ"ד לא הוי כהוציא לגמרי כנז' גם שאין זה אלא כדי להזקק לב"ד שבודאי היום או למחר כשיגדלו היתומים היו יכולים להוציא מידם כל שטרי הכתובה ואינו אלא נדונייא שהוא חוב כמו שמוכיח מלשון הטור בבירו' שאפי' שבועה אינה צריכה גם מטעמא שכתוב נאמנות ובפרט אם הוא אמת ששלחה ביד ב"ד להראותם מה שהיה לה לישבע והם לא רצו שנראה ח"ו שלא עשו כשורה וכמו שהוכחתי ואין לה להפסיד ע"כ נראה בעיני דדבר ברור דנזקקין כפי הנראה לע"ד וצור ישראל המלמד לאדם דעת ובינה יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה נאם הצעיר שמואל די מדינה:

514

515שאלה ראובן שמעון לוי בעול' ונפטר ראובן ונשארה אשתו זקוקה לשני האחים אח"כ נפטרה היבמה קודם חליצה ונכסי הנפטר מוחזקים ועומדים ביד גדול האחים שמעון ועתה שמעון אומר שהוא יורש כי מצוה בגדול לייבם ולוי טוען שכיון שעדין לא ייבם שניהם שוים בנכסים:

515

516תשובה

516

517תחלה יש לדעת הנכסים נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ומנה מאתים מי יורש אותם יורשי האשה היבמה או היבם יורש אותם או יחלוקו החצי ליורשי האשה והחצי ליבם כדין הבעל משמתה אשתו בלי זרע של קיימא שיורשי האשה יורשין חצי הנדוניא והבעל יור' החצי ואח"כ נבאר שאלתין בס"ד: ואני אומר שכבר נשאלתי על זאת וכתבתי בקצור על זה שלא ראיתי לקיים עצמי בסברא אחת כי ראיתי שיש מחלוקת בדב' כי דעת הר"ן ז"ל הוא שהיבם יורש הכל אפי' לפי מנהגנו שכותבין ההשבון אך אמנם איכא מאן דפליג עליה והיה ח' בדורו אח"כ מצאתי תשובה בי"ד הביאה ב"י והיא מהרשב"א ז"ל שכתב וז"ל שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהו' יורש כל כתובתה ואפי' נכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו לו בחיי הבעל הרי עשינו כבעל לגמרי ליורש' וא"כ עשה אותו כבעל לקבור משום מת מצוה דאיקרי ולא ענו ליה הוא וכמו שאמרו באשתו קטנה ואפי' לאותם שכותבים אי מיתת בלא בני תיהדר כתובה לבי נשא מסתבר' כן דהא נכסי מלוג דנפלו לה תחתיו דבעל הוא יורש כו' יע"ש. משמע דהרשב"א ז"ל סבירא ליה כבר פלוגתיה דהר"ן דיבם דינו כבעל שאינו יורש אלא מה שהיה יורש הבעל אי מתה בחייו כנ"ל דמשום הכי יהיב טעמא דהא נ"מ כו' ואחר שראיתי תשובה זו נראה בעיני דהכי יש לנו לעשות הלכה למעשה משום דאיכא למימר שהר"ן לא ראה תשוב' הרשב"א ואלו ראה לא היה אומר כן וכמ"ש כן כמה פעמים שלמדתי לומר כן מתשובת מהררי"ק ז"ל שרש צ"ד. עוד נר' טעם אחר שידוע המחלוקת שיש בין הפוסקי' ז"ל אי מצות חליצה קודמת אי מצות יבום קודמת ואיכ' למימר דבשלמא למ"ד מצות ייבום קודמת שומרת יבם זו תכף שנפטר בעלה נפלו הנכסים בחזקת היבם ובמקום בעל קאי והיא באה להוציא או יורשיה במקומה ועליהם להבי' ראיה אך לדעת האומרים מ"ח קודמת הוי להפך שהרי היב' אינו עומד במקום בעל ומן הדין היה לנו לומר שנכסי' בחזקת יורשי האשה אלא שמ"מ ראיתי פסק גדול הדור המהר"ר מאיר הלוי אשכנזי תנצב"ה שהוכיח בראיות שבין לדעת רש"י ובין לדעת ר"ת דנכסים בחזקת יורשי הבעל הוא היבם ואני אומר א"כ לדעתו אין חלוק בין לדעת האומר מצות יבום קודמת ובין לדעת האומר מצות חליצ' קודמת לעולם נכנסים תכף אחר פטירת הבעל נפלו הנכסי' בחזקת היבם שהרי רש"י ור"ת שוים שמצות חליצה קודמת ועם כל זה הוכיח הרב הנז' שנכסים הם בחזקת היבם לפי דעתם ואפ"ה אני אומר שכיון שהרשב"א סביר' ליה דמהני תנאי מיתת בלא בנים כו' כנ"ל אין ליבם בנכסים אלא החצי ועתה אני בא לנ"ד. איברא דלכאורה היה נראה שהנכסים בחזקת היבם הגדול כיון דמצוה בגדו' לייבם ומשנה היא פ' החולץ מצוה בגדול לייבם לארצ' מהלכים על כל האחים לא רצה חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך המצוה או חלוץ או ייבם ואמרינן בגמ' כיון דמצוה עליה דידיה רמייא לדידי' כייפינן ומש"ה היה נר' דודאי כיון דאמרינן דעליה דידיה דגדול רמיא ולדידיה כייפינן לחלוץ ולא כייפינן לשאר אחי היכא דאיכא גדול הנכסים בחזקת גדול נפלו ולו הירושה ליירש ליבמה והוי ק"ו ומה כשמת ואין שם אלא יבם א' קי"ל לדעת ר"ת ורש"י ז"ל אמרינן נכסים בחזקת היבם אע"ג דסברי דמ"ח קודמת והוה לן למימר שיורשי האשה יורשין אותה כיון שעומדת יותר לחלוץ מלייבם ועם כל זה אמרינן כיון שלא נחלצה הנכסים בחזקת הייבם ויורש אותם בנ"ד שמצוה בגדו' לייבם ולא כופין לייבם או לחלוץ לכ"ש דאית לן למימר דנכסים בחזקת הגדול קיימא. אך אמנם נר' שיש לדקדק שאין הדין כן וראיה מהא דתנן בפ' החולץ הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואמרינן בגמ' דכתיב יקום על שם אחיו והרי קם ופירש הר"ן ז"ל אפי' גרשה למחר משמע בהדיא שלעולם לא זכה שום אחד מן האחים אלא א"כ ייבם ואם לא ייבם לא זכה בנכסי אחיו ולא אמרינן שאם מתה היבמה יירש אחיו הנכסים כיון שהיתה המצוה עליו לייבם מדאצטריך למימר דאתי קרא למימר יקום והא קם ואעפ"י שגרש' משמ' דהוי דוק' בשקם כבר אפי' שעמד עמה שעה א' אז יורד לנחלה אעפ"י שגרשה אבל אם לא קם כלל לא זכה וא"כ כיון שלא זכה בנכסי אחיו איך יזכה בנכסי אשתו הבאים מחמת אחיו וכ"ת א"כ מאי האי דתנן החולץ ליבמתיו הרי הוא כאחד מן האחין מלת דלא צריכא היא שהרי כל שלא קם לא זכה ומה צריך למימר החולץ דמשמע משום דחלץ הוי כאחד מן האחים הא לא חלץ עדיין קיימה בחזקת הראוי ליבם יותר משאר אחיו הא לאו מלתא דהא פריך בגמ' פשיט' ומשני דלא אתא לאשמועינן שאין לחולץ יותר משאר האחין דהא ודאי פשי' אלא אדרבא איפכא אתא לאשמועינן דהוה ס"ד דאין חולץ כלום קמ"ל ודייקא נמי מתניתין דקתני הרי הוא כא' מן האחין ולא קאמר אינו אלא כאחד מן האחין וא"כ נר' דכל שלא ייבם היבם אין לו זכות בנכסים יותר משאר אחיו כיון שלא קם כנ"ל וכן נר' בפי' שהדין כן מדברי הר"ן שכ' בפ' האש' שנפלו לה נכסי' על משנ' שומרת יבם שנפלו לה נכסי' כו' ואמרינן בגמ' ובא בהלכו' ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדית' בעא אחוה למפסלה בגיטא מיניה אמר ליה מאי דעתיך אי משו' נכסי פליגנא לך עד והקשה הר"ן כיון שעדיין לא באו נכסים לידו היאך יזכה מהן לאחיו מחציתן וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ונר' לי שלא היו אלא שני אחים וכל שלא ייבם אחד מהם היתה יד שניהם שוה בנכסים ולפי' היה הדבו' יכול להתנות שלא יזכה בנכסים מחמ' יבומו:

517

518שאלה לאה השיאה אמה לראובן ונתן לה נדוניא סך כך במעות וסך כך במטלטלין ומתה לאה והתנאי נכתב בשטר הכתובה שאם תפטר לאה בחיי בעלה בלי זרע של קיימא שחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה חצי הנדוניא ועתה באו יורשי האשה ליטול חלק ירושתם ונתן להם הבע' חצי סך המעות שקב' וכשבא ליתן להם החצי מס' המטלטלי' תבעו היורשי' שיוציא המטלטלי' שנתנו לו אם הם בעין כי מאות' הם רוצי' והבע' אינו רוצ' ליתן כי אם מטלטלים אחרי' גם רוצה שישומו אות' כשליש או רביע יותר משוויי' והיורשי' אומרים שיתנו להם הכלי' שנתנו כפי ערך השווי שקבל כי הם לא העריכו ולא העלו בכלים שנתנו לא שליש ולא רביע אלא אדרבא נתנו לו מה ששוה ק' בצ' כ"ש שבין שיהיה כך או כך שכליהם הם רוצים והשומא היא בעין ואם פחתו מכמו שקבל' ישלם להם הפחת ואה הוקרו והותירו ישלמו הם ע"כ טענו' שתי הכתות הדין עם מי:

518

519תשובה

519

520נ"ל שהדין עם היורשים וראשונה אומר לפי מה ששמעתי אומרים כי יש מנהג בעיר ששמים המטלטלים בשעת הנשואין שליש או רביע יותר וכן ג"כ עושים בשעת גביית הכתובה או השבון היורשין וכיון שכן הוא אין לשנות מהמנהג אמנם נראה לע"ד שמנהג עיר הזאת אין בו דין מנהג בזה הענין למה שקול הכל כמנהג המדינה הוא ממ"ש הרמב"ם ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין אמנם כבר סיים בלשונו והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו אלא יקוב הדין את ההר ולא מפני שיאמר חכם א' או ב' כך נהגתי אני יתן או יוסיף כי עיר הזאת שאלוניקי עם גדול יש בה ואלו מנהג' שונה מאלו ולא מבעיא לשון א' מלשון אחר אלא אפי' לשון א' בעצמו כל א' וא' עושה כפי מה שיעלה המזלג יש מהם שמעלים הרבה על השומא יש שאינם מעלים כ"כ יש שנותנים באותו השווי שהוא שוה יש בפחות לפעמים ר"ל שאינם מדקדקים עד שפשיטא שאין אדם יכול לומר דבר זה קבוע ופשוט למנהג בעיר הזאת שאלוניקי א"כ חזר הדין לדון ע"פ התורה הלא תראה מ"ש הטור ז"ל סי' קי"ח בשם אביו הרא"ש וז"ל מי שתובעת לבעלה לגרשה עד ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתוב' כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף כו' עד ויחזור אז בזה להשביע שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניסה לו בודאי הרי שעם היות הרוב היו נוהגים להוסיף א"ה לא הטיל השבועה לבעל אלא שהיא נאמנת לומר אני מן המעוט א"כ גם אנו נאמר שאפי' שיתברר שרוב העיר מנהגם לעשות כך שמעלים השומא שליש או רביע מטיל שבועה ליורשים ממה שנתנו לה אם היו המטלטלים שוים השומא שכתוב בכתובה אם לא ואז יפרע הבעצ החצי עם היו' שאיפשר לומר שבעיר הזאת א"צ שבועה אלא שטר הכתובה מספיק דדוקא שם שהיו הרוב אמנם בנדון שלנו מי יאמר שהרוב נוהג כן אמנם את"ל שהוא כן היורשים נאמנים בשבועתם אמנם לענין דין שהיורשי' אומרי' מן המטלטלי' שלנו אנו נוטלים כו' נלע"ד שהדין והמנהג כן הוא שרוב הפעמים יארע ענין זה ההשבון בנשואים מקרוב ומהמטלטלים שהכניסה האשה עמה נותני' החצי ואינם מבקשי' מטלטלי' אחרי' אלא אותם בעצמם הוא נותן כפי מה שמתפשרים ביניהם ואיני ר"ל שהוא מנהג קבוע ממ"ש אלא שרוב הפעמים יארע כן ולגבי דינא אמרינן ביבמות פ' אלמנה לכ"ג המכנס' שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רבי יודה אמר הדין עמה ע"כ וכן הלכה כאשר פסקו הפוסקי' ז"ל הרי"ף בהלכותיו הרא"ש בפסקיו הרמב"ם בהלכות אישות פ' כ"ב וכתב הריב"ש דלדעת כל האחרוני' המכנס' שום לבעל' אף אם מכרן אינו מכור ואפילו לדעת הרמב' ם שאם מכר הוי מכר מ"מ אינו רשאי למכרה וא"כ הרי הוא כאלו הם אפותיקי ומשכון בידה ועדי' מאפותיקו דאלו באפותיקי ב"ח דעלמא מצי לאסלוקי בזוזי והכא לא מצי לסלוקה בזוזי אי אמר' כלי אני כוטל לר"י דקי"ל כותיה כמו שהיא וא"כ אם באה לגבות כתובתה יכולה לומר כלי אני נוטלת ולא מצי בעל לסלוקה אפילו בזוזי יורשים במקומה הם עומדים וכך התנאי הכתוב בכתובות יחזיר וישיב החצי כו' דמשמע אותם המטלטלים בעצמם וכן דקדק מהררי"ק שרש ל"ח שלשון חזרה מובן כמו שהיה ראשונה ממש ואע"פ דממונא מאיסורא לא ילפינן גלוי מלתא בעלמא אני אומר ואל ישיבני משיב מלשון שכתב הנמקי וז"ל ותתן כליה משום שבח בית אביה שיאהבנה בעל שני ויהיה לכבוד ולתפארת לאביה שנתן לה כלים חשובים כאלה ע"כ דמשמע דדוקא לה תקנו כדי שיאהבנה הא ליורשי' לא אין לערער מכאן שזה הפירוש לא ראיתי אותו לא בפירש"י ולא בתוספות גם לע"ד א"א להיות דאם כן הא דתנן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה עבדים כו' רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה ופרש"י יכולה היא לעכב ומה שייך התם כדי שיאהבנה אדרבא ישנאנה שהרי בעלה בעצמו רוצה למוכרם והיא מעכבת ירגילו קטטה ביניהם ושנאה גם אינו דבר כ"כ חשוב עבדים זקנים אלא שנר' ששבח בית אביה ר"ל שהדבר שהוא לאדם מירושת אבותיו איזה שיהיה היה לו לכבוד ולשבח כשיאמר דבר זה מאבי הוא ומבית אבי הבאתים ועוד תקשי לרב הנז' אם תהיה אשה זקנה או שאנו יודעים בודאי שלא תנשא כגון שנדרה כן אם כן לא תיטול כליה א"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד סתמא קתני המכנסת שום כו' אלא ודאי האי לישנא דקאמר הנמקי לאו דוקא אלא שהטעם העקרי שהוא לה לכבוד בית אביה שנתנו לה כלים אלו המסויימים ואם לא נתנו יכולת זה אלא משום כבוד בית אביה לבית אביה לא כל שכן דאי לא תימא הכי יציבא בארעא כו' כנ"ל עוד נ"ל סעד וסיוע לדין זה למה שאין ספק אצלי כי תנאי זה שאנו נוהגים לכתוב בכתובות שיחזור וישיב כו' יצא לנו מתקנו' טוליטולה אע"פ שאין אנו נוהגים לגמרי כמנהגם בכל הדברים אמנם השבון חצי הנדוניא יצא משם והנה הטור סי' קי"ח בתחלת הסימן הביא תקנה זו וז"ל בשם אביו ז"ל ואם לא הניחה זרע של קיימה כו' עד ונחשוב כאלו הוא נפטר בחייה לענין שיזכה היורש בירושתה בחצי כו' משמע בפי' שהיורשים במקומם הם עומדים וכל הזכות שיש לה בכל יש להם בחצי ואחר שהיא יכולה לומר כלי אני נוטלת כלם כפי דין הגמר' וכמ"ש הפוסקי' כנז' כך הם זהו הנלע"ד וחתמתי שמי הצעיר:

520

521שאלה ריינה בעודה קטנה אירסה אביה עם הבחור ר' אברהם בן רבי יצחק אינבאדיאה ועמדה כן ימים רבים עד מות אביה והאלמנה אם הבחורה הכניסה לחופה עם הבחור הנז' ועמדו בנישואין כמו שנה או יותר עד שרצתה אם הבחורה לבקש לה מנוח אשר ייטב לה ועי"כ נתקוטטו ונתעוררו מריבות בין אב הבחור ואם הנער' גם הבחור עם חמותו ועם אשתו עד שנשא' אם הבחור' הנז' ויצאת הבחור' הנז' עם אמה מבית בעלה ולא רצת' לשו' עוד והגיע הדב' לפני חכמי הדו' ולפי שעה העמידו הבחורה בבית מי שנר' להם לראות אם שם בבית ההיא תתזור הבחורה לבעלה ותאמר אלכה ואשובה אל אלוף נעורי כי טוב לי ושם דברו על לבה נשים כשרות ולא הטתה אזן ולא שמעה לקול מלחשות על לבה אדרבה אמרה טב לי למיתב ארמילו מלמיתב טנדו כה דבריה כל הימים ובעל אם הבחורה בראות צרת חורגתו לא עמד טעמו בו ועשה שלא כהוגן והוליך לבעל הבחורה לפני ערכאות של גויים ושם הוליך עדים שקרים שבעלה גירשה בדינם וע"כ שאל ממנו שיפרע לה כתובה ושמו בבית הסוהר בעד הכתובה אח"כ עמדו אנשים יראי ה' וחושבי שמו לראות איזה תיקון בזה עד שנמנו וגמרו ב' הכתות ויאותו לעמוד בדי' ולהגיש טענותיה' בכת' והנה אלה טענותיה' הבחו' שאל לדייני' שיעשו באופ' שיתירוהו מבי' הסוהר ושיחזרו לו אשתו גם הנכסי' שהוציאה מביתו כי מה פשעו ומה חטאתו כי האמת שלעולם נהג עם אשתו בדרך טובה וישרה ע"כ טענת הבחור איש ריינה ורבי יצחק די פוש בעל אם הבחורה הגיש טענות הבחורה הנז' וכה דבר כי מה ששם אותו בבית הסוהר היה מחמת הנדוניא לא בעד הכתובה גם מה שתפסה שמשלה תפס' ושהדי' עמה אליבא דכ"ע גם טענ' שיתן לה גט כי מאסו וטעם המיאו' לפי שאינו יורה כחץ והיא רוצה ן' להשען עליו ושיקברנה אחר שיצא מבית דין ליום אחר חזר הטוען לומר כי טענה זו הסופר כתבה שלא מדעת האמנם כי האמת הוא שבעלה אין לו גבורת אנשים ושבלילה הא' שנתיחדה עמו הסירה בתוליה באצבע ומוכת אצבע היא לא דרוסת איש וע"כ תובעת שיכופו אותו ליתן גט:

521

522תשובה

522

523כבר יראה מי שיש לו עינים בראשו כי דין זה מרומה ומי שמכיר הבחורה ומיעוט שניה' ידון בשכלו בלי ספק שכל אלה הדברים למדוה והוא דבר קרוב לודאי והשכל גוזר כן כמו שאומר מ"מ עם היות שדין זה נתחבטו בו ראשונים ואחרונים רצו' בדין מורדת עד שכמעט א"א לשום אדם בדורות הללו לומר ראה דבר זה ברור הוא והיה אם כן ראוי להשתדל בכל האפשר לפשר ביניהם וזה היה דרך ישר וטוב אמנם להיות עונות הדור גרמו באופן שא"א לפשר ביניהם ושתי הכתו' כוונת' שיקוב הדין את ההר הוכרחתי להגיד דעתי ולחוו' סברתי ואומ' דרך כלל בדרך קצרה כפי מה שיורוני מן השמים ואיני כותב כאן כי אם הדברי' ברמז וזה החלי יש לדעת כי דין זה יש בו ב' חלקים א' נוגע לענין איסור וא' לענין ממון וצריך לראות בזמנינו זה מה הדין נותן בכל אחד מן החלקים עוד יש לדעת כי כפי הנושא שאנחנו בו שייך ד' חלוקות א' מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה ב' מאיס עלי בטענה או שלא בטענה ג' טענת יורה כחץ ד' שאין לו גבורת אנשים דהיינו השמים ביני וביניך לחד פירוש וזה הטוען היה דוחה עצמו מטענה אל טענה לראות איזו יכשר להיותו מלומד וטוען בזיוף לא נתיישב בטענה אחת ולכן באתי להגיד מה דין הג' חלוקות כי בעינא ליה ומצערנא ליה לא נשמע ממנה דבר כזה ואומר ג"כ כי בזמנינו זה ראוי הוא לכוף לאיש לבד אותם שמנו חכמים פ' המדיר אבל בטענות הנז' מי יכניס ראשו שהרי לטענת יורה כחץ צרי' שהיית עשרה שנים כדי שתהיה נאמנת לשיתן לה גט כן פסק הרמב"ם גם הטור סימן קנ"ד א"ה והאריכות בזה מותר גם בטענת שאין לו גבורת אנשים אף כי תאמר היא בעצמה טענה זו בפני ב"ד בכל הדקדוקים דרישות וחקירות שאפשר אע"פ שבזה הדין נותן להאמינה מ"מ מהר"ם כתב בתשובה שבדורות הללו אין ראוי להאמינה וכן הסכים מהררי"ק בשרש ע"ב וכל זה בשאינה תובעת כתובתה אמנם כשתובעת כתובתה הסכים הרא"ש ובנו ולע"ד כל האחרונים שבזה אין לכוף לא לגרש. ולא ליתן כתובה ולדעת ר"ח אין לכוף כי אם באותם שמפורש בתלמוד בפירוש שכופין ואפילו שהיה הדבר שקול פשיטא שיש לנו לילך אחר המחמיר דהוי ספק' דאורייתא כ"ש וק"ו אא"א גבי מורדת דמאיס עלי גם כי הרמב"ם ז"ל ס"ל לכוף וכן הרי"ף כפי הנראה מ"מ הסכמת כל האחרונים שלא לכוף ח"ו ובזה אין צורך להאריך דלא כייפינן א"כ נתברר לנו חלק האיסור דפשיט' דבזמננו זה אין לעשות כפיה לא בטענת יורה כחץ ולא בהשמים ביני לביניך עד עבור עשרה שנים ולא במאיס עלי אחר שדברו אחרונים הפוסקים שלא לכוף. ומעתה נבא לבאר החלק הב' המגיע לדררא דממון גם בדרך קצרה ואומר דבענין יורה כחץ פשיטא כיון שאין הדין נותן שיתן גט עד עשרה שנים גם כתובתה לא יתנו לה כמו שלמדנו מספר כתובה לכשתנשא לאחר תטלי כתובתיך גם בטענת שאין לו גבורת אנשים כבר כתב הרא"ש כי כשהוא מכחישה אע"פי שהיא נאמנת מ"מ לאו כ"כ להוציא ממון אמנם כשתובעת כתובתה לא גט ולא ממון ובכל אלו החלוקו' או ברוב' איכא פלוגתא ואחר הקדמה מפורסמת נתבאר נ"ד ואומר שגם שעיני ראו ולא זר חוזק מיאון הבחורה הנז"ל לחזור לבעלה באומר' מאיס עלי ואיני רוצה בו מ"מ היה הדין נותן שאחר שעינינו ראו שכל עוד שלא נשאת אם הבחורה השקט ושלוה היה להם ותכף שנשאת נתעורר האיב' ותוקד אש המריבה והקטטה ביניהם כשאר קלא דלא פסיק בעיר על מה ועל מה אם כן רגלים לדבר שמיאוס זה אינו אלא מחמת הקטטה והמריבה שעבר על הענין וכתב במרדכי כי כל שהדברים מוכיחים שאינו אלא מחמת כעס שהיה לה או מחמת אביה ואמה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שתאמר מאיס עלי ואינו כן יהבינן כולי לדידיה בין מה שהכניסה היא כו' גם הרמ"ה כתב הטור בשמו היה מצוה לאחרי' אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניא מיד בעלה וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזי' אפי' הנדוניא וא"כ פשיטא שמן הדין ראוי לחוש בנ"ד דידים יש לע"ד כל שכן שאפי' נניח שהמיאון הוא מחמת מיאון ממש מבלי סבה אחרת יש לנו יסוד מוסד דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וכמ"ש בתשובות הרא"ש וז"ל וידעת מה שרבנו היה רגיל לומר לכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מחזקתיה כו עד ונכסי צ"ב קיימי טפי בחזקת הבעל מבחזקת האשה כדפרישית לעיל כו' עד ולא מפקינן ממונא מספק ע"כ עוד אנו רואים בנדון זה שכל טענותיה מלומדות כי בתחלה היתה טוענת המיאוס לסבה שאינו יורה כחץ ועם היות טענה זו מזוייפת ושקרית כנר' מן הטעם הנז' למעלה לפי מיעוט שנות הבחורה לא זה בלבד אלא שאחר שיצא מבית דין ליום אחר אמר כי טענה זו לא כתבה והסופר מעצמו כתבה אמנם שהאמת הוא שאין לו גבורת אנשים ושמעולם לא קרב אליה ושמיעך באצבעו וטענה זו סותרת הראשונה לגמרי ויש מן הפוסקים אומרים שאחר שיצא מב"ד אינו יכול לטעון אפי' לתקן הטענה הראשונה כ"ש כשסות' אמנם אפילו נניח שיכולה לחזור ולטעון מ"מ כיון שהרא"ש ובנו בעל הטורים וריצב"א גם אחרים נמשכים לסברא זו שכשתובע' כתובה אין לכוף לגרש ולא ליתן דין כתובה א"כ כן ראוי לעשות הלכה למעשה גם בענין מורדת לפי דמאיס עלי דעת רוב הפוסקים שראיתי לא יהבינן לה דין מורדת אלא היכא דאמר מאיס עלי ולא בעינא לא הוא ולא כתובתו אמנם כשתובעת כתובה אין הדין נותן שתטול מה שהכניסה בלאותיה קיימין בין נכסי צ"ב בין נכסי מלוג אבל רש"י הראב"ד הרמב"ן הרשב"א הר"ן כלהו ס"ל דלית לה אפילו נדוניא אלא אם כן תפסה והא לך תשובת הר"ן לחתימת הענין שאלה אשה מרדה עד מאיס עלי ואינה יכולה לשכ' עמו עד וראינו להרשב"א שכתב בתשוב' אבל האומרת מאיס עלי מבקשים ממנה ואם לא רצתה מפני שלבה אנסה אין מכריחין אותה לעמוד כו' עד אלא ממתינין י"ב חדש אם חזרה מוטב ואם לאו לאחר י"ב חדש הפסידה כל כתובתה נדונייתא כו' עד ואם קדמה ותפסה אין מוציאין מידה ע"כ הא לך תורף תשובת הר"ן אחר שהביא סברת הרמב"ם ע"ע כפיית הגט כתב ודבר זה לא הסכימו בו האחרונים עד ולענין מעשה ראוי לסמוך על הסכמת האחרונים גם לענין ממון כתב וז"ל הלכך בנדון שלפניכם אם היא אומרת מאיס עלי איני חפצה בו ולא בכתובתו תדונו אותה כדין האומרת מאיס עלי. ואם רוצה להתגרש וליטול כתובה תנו לה דין מורדת ודיני מורדת לא הוצרכתי לכתוב לכם שכבר כתבן הרשב"א באותה תשובה שהזכרתם לכו אחריו ע"כ מצאתי הריב"ש בתשובת ק"ד מסכים לזה לדעת הרשב"א וכתב שהיא השיטה הנכונה ואחר הודיע ה' לנו את כל זאת אני נותן גמר לדברי ואומר כי חזרתי על כל הצדדים ואיני רואה לכוף לגרש ח"ו וזה ברור גם לענין ממון לא מבעיא לפי סברת רש"י והנמשכים אחריו דפשיטא דלא יהבינן לה אפילו נדונייתא אלא אפי' לדעת הרמב"ם בנ"ד היה מן הראוי לומר שלא תטול היא כלל אי מטעמא דרגלים לדבר שהמיאו' מחמת הקטטה הנז' אי מטעמא ג"כ שתבעה כתובה וכבר כתב הרמב"ם בעצמו שתקנת הגאונים לא פשטא ואין לדון אלא ע"פ דין התלמוד ואם יש שדנו ע"פ התקנה הם חכמי אשכנז וצרפת אמנם אנו ספרדי' והתוב' והנתב' ספרדי' פשי' דבתר חכמי ספרד יש לנו לילך ולדון ולכן מכל אלה הטעמים אומר אני שמחוייב רבי יצחק דיפוץ בעל אם הבחורה להוציא הבחור הנז' מבית האסורים כי באיסור מעמידו שם ויעמוד הדבר כן עד ישקיף וירא ה' משמי חסדיו אולי ישים בלבה לשוב אל אלוף נעוריה כימי קדם גם במה שתפסה תעמוד בידה אח' שעל כן יש לה על מה שיסמוך אין טעם ברור לגמרי להוציאו מידה גם החזקות שהם נ"מ ולפי הנר' אפי' נ"מ לא מיקרו כיון שעל תנאי כך נשאת עמו שאפי' הפירות יותנו לבחורה כדי שתעשה היא מהן כרצונ' א"כ הרי הם שלה ואם לקח הבעל פירות עד עתה חייב להחזי' לה אם לא נתן טעם וסבה לאכילתו הפירו' ההן ועושה השלום יעשה שלום לנו ויפרוש סוכת שלומו על עמו ישראל נאם הדל והצעיר:

523

524שאלה ראובן בהיותו ש"מ צוה לביתו ואמר ק"ק קורונאש שהיו לו שיהיו לבניו וכך וכך חובות וחזקת חנות וכל מטלטלי ביתו הן כסף וזהב שהכל היה נותן לפרעון כתובת אשתו וראובן נפטר ואלמנתו בחייה אמרה שהק"ק קורונאש הנז' הנם בידה והיא מוחזקת בהן ושאין רצונ' לבטל צואת בעלה רק שהיה לה טענות על אותם המעות וכוונתה ליתנם בתנאי שאם ח"י לא יקיימו יורשי המת צואת בעלה שתשאל היא טענת כתובתה שלא היו מספיקים הנכסים שעזב אחר ימים נפטר' האלמנה הנז' וצותה שמנכסי כתובתה שהיה סך כ"ה אלפים וק"ק לבנים היה נותנת לאמה ואחותה העשרים וארבעה אלפים והאלף וק"ק לבני' לבנה אברהם ושאל השואל אם אבדה כתובתה אחר שבעלה צוה בפניה והיא שתקה ואם נתוסף לה כח להיותה מוחזקת גם שאל כשואל אם נאמר שכיון שהאמינה בעלה נאמנות גמורה אם תועיל הנאמנות גם לאמה ואחות' כשיאמרו שאין ספק בנכסים לפרעון כתובה אם לא תקח מן הקורואנש או לא יורנו רבינו הדין דין אמת:

524

525תשובה

525

526האמ' כי ראיתי והראו לי פסק חכם א' שפסק שאבדה כתובתה ושאין לאלמנה על הקורונאש שום שעבוד וזכות ואני לא כן דעתי כמו שאומר ראשונה יש לדעת כי דבר זה חדוש ומקולי כתובה שנז' כאן כמו שנז' בגמ' ועל כן צריך להכנס בחקירת ח' מה ר"ל כתובה אם משמע כתובה כדקרו אנשי לכל שטר הכתובה מנה מאתים נדוניא ותוספת או דילמא כתובה דוקא מנה מאתים לבד או מנה מאתים ותוספת אבל נדוניא לא ובמה נקרא כתובה נפל מחלוק' בין הפוסקים שהנה לדע' הרמב"ם ז"ל אין הנדוניא נקראת כתובה וכמו שכתב פ' כ"ו מהלכות אישות ויש חולקים עליו וסברי שנדוניא נכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום וכתב הרב מגיד משנה וז"ל והנר' אלי מדברי רבנו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדבר שביאר רבנו בפירוש דהיא ככתוב' אבל כל מה שסתם הוא ז"ל דין הנדוניא כדין חוב בעלמא כו' וכן כתוב הרשב"א בתשוב' שאלה שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבת מן הבעל בבינונית עוד כתב למעלה מזה וי"ל עוד אמרו בהרבה מקומות ובתלמוד בקולי כתובה שנו כאן ומשמע שהוא דוקא בעיקר כתובה לפי שהוא מתחייב בהם ולא קבל כלום אבל בנדוניא משמע שלא הקלו ודינא כדין ש"ח ע"כ ודעת הרמב"ם ז"ל דנכסי צ"ב שוה לדינא דעיקר כתובתה מנה מאתים והביא פשרת הרשב"א ז"ל שכתב דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא ונ"מ למוכרת ומוחלת. דמשום לישנא אתינן לה כלומר שבכל מה שאמרה כתובתי מכורה לך מחולה לך היא אפי' הנדוניא שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותם אבל בדבריהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי דכתובה משום דמדידיה יהב ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות בעלמא ע"כ וכן נר' שהוא דעת הר"ן ז"ל שהביא דעת הרמב"ן דסבירא ליה דנדוניא בכל דוכתא כתובה איקרי כו' וכתב הוא ז"ל והראיות שכתב אינן מספיקות אלא לומר שנדוניא בכלל לשון כתובה לפי' מוכרת או מוחלת סתם ודאי הפסידה הכל שזה מחמת הלשון אבל מה שהוא מחמת הדין אין לנו ראיה שיהא דין הנדוניא כדין הכתובה שאם הקלו בכתובה כו' עד אבל בנדוניא אפשר דלא מקלינן והנה הרא"ש בתשובה כתב בפי' בנ"ד וז"ל נ"ל דכיון דקי"ל התם מקולי כתובה שנו כאן דדוקא בכתובה קאמר ולא בשטר חוב שיש לה דלא חלקו חכמים בשטר חוב שיש לו עליו ואינו נקרא תנאי כתובה לומר ככתובה דמי מכל זה אתה רואה שלדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן והרא"ש שלא נאמר דין זה רק במנה מאתים ותו' אבל לא בנדוניא עוד יש לנו לדעת דתוספ' שאנו נוהגים היום דין נדוני' יש לו דלא אמרו תוספת ככתובה רק בתוספת שבתלמוד שהיה תוספת על עיקר הכתובה אבל התוספות שאנו נוהגים עתה הוא תוספת הנדוניא ודין נדוניא יש לו וכמו שמוכיח זה הרב מהררי"ק בשורש פ"א עיין עליו ואני הארכתי בזה במקום אחר וא"כ לדעתי אם לא יהיה בשאר הנכסי' כדי כתובתה תגבה כתובתה מן הקורונאש עוד כתב ואף לדברי ר"ח כו' עד וכ"ש שכבר דחה דבריו הרא"ש ז"ל גם בזה אני אומר שאם היינו צריכים לכך היינו יכולי' לומר דר"ח לאו יחידאה הוא שהרי כתב הרב המגיד משנה שבעל המאור ובעל העיטור מסכימי' לדבריו וא"כ אחר שהאלמנה היתה מוחזקת היתה יכולה לומר קים לי כהני רבוותא אלא שאין אנו צריכים לכך דבלאו הכי לא אבדה האלמנה זכותה כנז' עוד כתב והאידנא נגבית כתובה ממטלטלי באופן דמטלטלי חשיבי כקרקע כ"ש בנ"ד שכבר נתן לה חזקת החנות האמת שלבי הומה לי בטענה זו דאם אמרו מטלטלי כקרקע לזכות לאשה לכשתהיה שעבוד הכתובה גם על המטלט' לא אמרו כן לחובתה כי די לנו לומר קולא זו כמה שאמדוה ז"ל כנז' בתלמוד ובפוסקים קרקע ולא מישתמיט חד מן הפוסקי' דלימא דבזמנינו הוא הדין מטלטלים כמו שמצינו בכתובת בנין דכרין דאיכא מאן דאמר במטלטל' השתא ואיכא מ"ד דלא אלא כדין התלמוד אדרבא נר' בעיני מוכרח מתוך לשון הרמב"ם שאינו כן רק שאפילו בזמן הזה דוקא קרקע שהרי כתב פ"ו מה' זכיה ומתנה וז"ל כתב לה עמהן מטלטלים בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת ותקנת הגאוני' היא שאפי' שייר מטלטלי' כל שהוא ואם התקנה היה מועיל לחובתה כמו לזכותה הנ"ל והאידנא מתקנת הגאונים קרקע ומטלטלי' שוים והיה משמע שהיה חוזר לחלק לה גם כן אבל אחר שפי' ותקנת הגאוני' לענין שייר לבד משמע דלענין כתב לה כדקאי קאי כך נר' בעיני והטעם שלא רצו להקל בקולי כתובה עוד נ"ל ראיה לומר שאפי' בזמן הזה צריך שתתן לה קרקע שהרי רשב"ם ז"ל בפי"נ אחר פי' הסוגיא כתב פסק הדין וכתב וז"ל ושמעינן מהכא דש"מ הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו וגם לה נתן קרקע כל שהוא כו' עד ודוקא כו' עד אבל אם נתן לה מטלטלים ולא קרקע לא מיקרי שותף בין הבנים ולא מחלה מידי ונחתא אכולהו נכסי ואם היה שבזמן הזה נשתנה הדין לא היה לו ז"ל לחזור ולומר ודוקא כו' והיה מספיק במה שכתב וגם נתן לה קרקע כל שהוא גם שנר' קצת דבקרקע דוקא נר' שהחשיבה ושיתף אותה אבל במטלטלי' אין לומר כן אפי' בזמן הזה וכן ההגה באשרי המתחל' צ"ע אינו מזכיר מטלטלים אלא לענין שיור גם במה שטען מן החזקה יש לבעל הדין לחלוק שמתוך דברי בעל ת"ה ז"ל נראה דכל שיש יד גוי באמצע ויש אחיזה לגוי בקרקע דין מטלטלין יש לה וכל שכן בענין החזקות שבזמן הזה אלא שכפי האמת בזה דעתי נוטה שדין קרקע יש לה מן הטעם שקבלתי שמתקני החזקות כן תקנו שתהיה נדונת כקרקע גם מה שכתב שהאלמנה לא ערערה כו' איני רואה בטענה זו ממש שמאחר שהיא הית' מוחזקת בקרונאש הי' מהתל בהם וראי' לדבר שבעת פטירת' עשתה צואה מעשרים וחמשה אלפים ות"ק לבנים ואין לך ערעור גדול מזה או שתאמר שלעולם חשבה שיהיה בשארית הנכסים כדי כל הכתובה ועוד טענה שאמרה שהיה לה נגד אותם המעות מנן ידעינן מה היא ואולי היתה זוכה מצד הטענה ההיא עוד כתב ובר מן דין אין לה צד בשום אופן בעולם לערער על הנכסים כו' עד וכיון שכן נשארו הקורונאש בחזקת היתומים ואין לאמה של לאה שום צד זכות ותפיסה עליהן כו' עד ואפי' כתב שהאמין לכל הבאים כו' כל דבריו בזה הן לדעתי במחילה הפך ממש שאפי' לא כתב בכתובה נאמנות כלל ולא האמינה ג"כ לה בעת פטירתו א"ה האם יש לה חזקה בקורונאש גם מוחזקת בהם ובכל המטלטלים ויש לי כמה טענות וראיות בזה אבל אין לי פנאי להאריך ולכותבם אבל אכתוב רמז תשו' הרב ב"ת הדשן ז"ל סי' ש"ל שמשם יבין המעיין איך כתב הרב הנז' הפך ממש מכל מה שכתב הח' הנז' וז"ל כדמוכח שפיר בתרתי תשובה מור"ם דלעיל דכל היכא שהאשה מוחזקת וגם יורשיה או הבאים מכחה במידי דשייך ביה תורת תפיסה לא אמרינן ביה אדמ"של ואע"ג דסוגייא דייני בעלמא לא אזלא הכי אלא סברי דכל אלמנה שלא נשבע' ומתה אין ליורשים כלום אין להם חילוק בין אם היתה מוחזקת אם לאו הני דייני לא פשטה הוראת' במקומינו גם הוא כתב סוגייא הני דייני כמסופק שכתב כמדומה לי גם לבסוף כתב ואנא הנר' לע"ד כתבתי לפום דינא ומתוך הלכה ג"כ תמיה אני מזה החכם שהביא ראיה מלשון הרמב"ם ז"ל פ' י"ו למה לא הביא ראיה לזכות ליורשי האלמנ' ממ"ש הטור א"ה סי' פ"ח שכתב וז"ל האשה שיוצאה מתחת ידי בעלה בין במיתתו בין בגרושין נוטלת כל נכסיה בלא שבוע' בין נ"מ בין נכסי צ"ב ובסימן צ"ו כתב אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה לפיכך אם מתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה שאין אמש"ל כו' עד אבל כל נכסיה בין נ"מ בין נכסי צ"ב יורשיה יורשים אותה אפי' נתאלמנה שאינה צריכה לישבע עליהם הרי שלא אמרו צריכה לישבע אלא כדי לגבו' עיקר כתובה אבל נדוניא אינה צריכה שבועה והטעם כתבתי במקום אחר באורך כ"ש שאפי' את"ל שעל הכל צריכה שבועה בנ"ד אינה צריכה שבועה על שום דבר דטעמא דשבועה משום דדילמא צררי אתפס' או שמא תפס' היא משלו אבל עתה שהבעל הודה שהיא לא נתפרעה ואמר כמה פעמים לפרוע כתובתה דל מהכא כל חשש' וגם נפלאתי מאד ממ"ש ואפילו כתוב בשטר הכתובה נאמנות אינו מועיל נאמנות כי אם לה ולא ליורשיה ונר' בלי ספק דלפום ריהטא לחיוב יורשי האלמנה לא אשגח במילתא דטעמא מאי אמרינ' אלמנה שלא נשבעה ומתה אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום משום דאין אמש"ל אבל כשהאמינה הבעל אינה מורישה שבוע' רק ממון לבדו עם שזה דבר ברור הנה לך ראיה גמורה שכתב הנמקי ז"ל פ' כל הנשבעים וז"ל וכיון דקי"ל אין אמש"ל אלמנה שהיא צריכה שבועה ולא נשבעה ומתה אין יורשי' גובין כתובתה ומיהו אם יש נאמנות בשטר כתובה אפילו לדברי האומר שאין נאמנות מועיל כתב הרז"ה בשם חכמי נרבונה הגדולים כו' עד אבל בשטר שיש בו נאמנות לא מקלינן ביה תרי קולי ולכתחילה עבדינן כרבי אלעזר ע"כ ורבי אלעזר אמר שיורשים נשבעים וגובים וכ"ש בנ"ד דאיכא נאמנות והודאת הש"מ שאשתו לא נפרעה מן הכתובה דהיא היתה מוחזקת הרבה הפריז על המדה החכם הנז' יותר מדאי סוף דבר שאין בידי להאריך לאפס פנאי אבל דעתי הוא שהאלמנה יש לה זכות בקורונאש לגבות כתו' ונדו' ותוס' הנהוג אצלינו היום גם הבאים מכחה זכו וצואת האלמנה קיימת וכ"ש בהיותה מוחזקת דכיון דמטלטלי השתא משתעבדי לכתו' אשה ולב"ח מהני בהו תפיסה כ"ש דלדעתי טענת תפיסה אין לנו צורך בה כלל עוד כתב הרא"ש ובנו הטור שמה שאמרו אין אדם מש"ל היינו להוציא אבל להחזיק לא אמרינן אין אדם מש"ל:

526

527שאלה מעשה שהיה כך היה שבחורה א' מאלו שבאו מחדש מגרוש איטלייא נמצאת הרה וכששאלו ממנה מה טיבו של עובר זה אמרה מר' והבחור הכחישה ואמר שלא הד"מ ויום א' באו לפני וחקרתי והטעתי לבחור כפי יכולתי ולא הוצאתי מפיו דבר אלא שמעול' לא נגע בה ולא קרב אליה ואני יצאתי מבית המדרש שלי והנחתי לבחור הנז' שם עם התובעים וכשחזרתי לביתי נאמר לי שקדש לבחורה והבחור אמר שבע"כ היה לפי שהיו מאיימים אותו להוליכו לדיין והיטב חר' לי כי מאח' שהבחור היה מכחיש הענין היה שלא כדין לקד דה"ל כאלו עב' ע"ד חכמים שאמרו לא ישא אדם מעוברת חברו כו' ואפי' לדעת ה"ר מרדכי מטורמוז' שכתב המרדכי משמו שמנקת לזנות אינה צריכה להמתין כ"ד חדשים לפי שאין לה מי שיכופנה להניק היינו מנקת אבל מעוברת פשיטא דלכולי עלמא אסורה להנש' וליארס וכ"כ התוס' בשם השאלתות בפ' החולץ וז"ל ובשאלתו' דרב אחא פ' וירא כתיב גבי מעוברת ומנקת חברו דהיכא דעבר וקדיש מפקיעה לה בגט מיניה ואפי' אי הוה כהן מפסידין לה מיניה ולפי שלדעת הרמב"ם הוי דינא דאם אירס לבד אין כופין אותו להוציא שתקתי כ"ש שהר"ן כת' שראוי לסמוך על דברי הרמב"ם אמנ' אחר ימי' עבר רוח אחרת עליה' ר"ל על התובעי' ואמרו שרצונ' שיכניסנ' לחופה ובאו לפני ואמרתי שזה א"א ח"ו לעבור בהדיא על דברי חכ' ואיך יעלה דעתם דבר כזה אז אמרו לי אם הוא יודה שממנו מעוברת למה לא תנשא סוף דבר שאמרתי להם הן לו יהי כדבריכם ותנשא מיד עד שהביאו הבחור לפני הח' הש' הר"ר שלמה לבית חזן נר"ו ולפני הבחור עמד בדבורו שאני שמעתי ממנו בפעם הראשונה שלא קרב אליה ולא ידעה ואמר שיעשה שבועה חמורה מזה ובפני איימוהו והפחידוהו והאמת שאז גזרנו דרך פשרה יתחייב הבחור לתת לנשואי הנער' אלפים וחמש מאות לבנים ונתערב בעדו אביו ודודו ש' ועשו מזה שטר חוב לאיש אחר ועתה חלה פני והתנפל לפני אביו של הבחו' הנז' להורות אם מדין תורה בנו חייב שום דבר ולהיות כי אז ביום ובעת שנכתב הש"ח אמרתי בקול רם פעם ופעמים שמין הדין הבחור לא היה חייב שום דבר אלא מפני כבוד הבחורה דס"ס היתה בת ישראל ועדים מעידים שהודה שנשק' יחבקה וכדי שלא תגלה רעתינו לפני האומות גזרנו כך אמנם מן הדין אין הבחור חייב דבר בעולם ובקש ממני לכתוב לו הדין כי זה רצונו לבד כדי להודיע כי בנו מן הדין הוא נקי ולהפי' דעתו נדרשתי לשאלתו:

527

528תשובה

528

529אין צריך לפנים דפשיט יותר מבעתא בכותחא שהבחור פטור מכל ממון שבעולם ול"מ השתא שהבחור כופר ואומר שלא ידעה דהא פשיטא שאין עליו תביעה כלל כיון דליכא עדים אלא אפי' היו עדים בפי' שבא עליה או שהיה הוא מודה בדבר אין עליו מד"ת שום תביעת ממון לא קנס ולא בושת ולא צער ולא פגם והאריכות בזה מותר גמור אלא שאחר שבאנו לידי כך א"א שלא להביא ראיה לכל מה שאמרנו ואען ואומר כי בחור' זו לא ימלט משיהי' נערה או בוגרת אם היא בוגרת משנה שלימה שנינו בכתובות בפ' א"נ בוגרת אין לה מכר ולא קנס וכתב הרי"ף בה' וכן הרא"ש בפסקיו דייקי' מינה הא בושת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום וא"ת מ"ל דלא הוי האי בחורה אנוסה כבר כתב הרמב"ם ריש פ"א מה' נערה בתולה וז"ל כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה כו' עד וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך ע"כ הרי לך בפי' שבעיר הרי היא בחזקת מפותה כ"ש במקומות שלנו מלאים דיורים אלו ע"ג אלו דפשי' אפי' לתינוקות שאין כאן אונס כלל וכ"ש לדעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דאפי' בשדה אי ליכא עדים והיא אומרת אנסתני והוא אומר פתיתיך שהוא נאמן וזה ברור וכן כתב הרמב"ם שבוגרת מפותה פטו' מכל בפ"ב וז"ל וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת ודוקא בשנאנסה יש לה פגם ובושת אבל נתפתתה אין לה כלום וכן הביא הטור א"ה בה' אונס ומפתה סי קע"ז לשון הרמב"ם ופשוט הוא ואם בחורה זאת היא עדיין נערה ג"כ פטור מכל וכל שהרי שני' בפ' הנז' יתומה שנתארסה ונתגרשה רבי אליעזר אומר המפתה פטור ופריך בגמ' יתומה פשי' אלא למאן ומשני הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה הרי בפי' שגם בנערה אעפ"י שכשיש לה אב יש לה קנס ובושת ופגם והכל לאביה אפי' כשהיא מפותה ונבעלת ברצונה לפי שאין בידה למחול זכות אביה א"ה כשהיא יתומה נערה מפותה כיון שאין לה אב אלא היא היא הזוכה אמרי' ודאי מחלה כיון שנבעלה ברצונה ולא עוד אלא דפריך בגמ' פשיטא דמשמע ליה דהוי מלתא דלא צריכה מתניתין לאשמועינן אלא שבא להשמיע' אפי' כשיש לה אב אם נתארסה כו' הוי לה כיתומה והוי המפתה פטור וכבר הוכחנו למעלה שבחורה זאת דין מפותה יש לה לכ"ע וא"כ נתברר לנו שאפי' באו עדים שראוה שנבעלה לזה הבחור ר' א"ה פטור מכל וכל והם דברים ברורים אשר אין בהם ספק וגדולה מזו כתב מהררי"ק שורש קכ"ט שאפי' בא עליה כשהבטיחה שישאנה ואח"כ אינו רוצה לישא אותה שא"ה פטור הבועל ולא אמרי' דהיא מחלה אדעתא להנשא וכיון שלא נשאה הויא מחילה בטעות אלא שהמחילה מחילה גמורה ופטור כל שכן וק"ו בנ"ד שהבחור כופר ואומר שלהד"מ שאפילו דרדקי דבי רב ידעי שאין בטענתה ממש כלל ועיקר וכ"כ הוא בשרש הנז' וז"ל דהא פשי' כביעתא בכותתא דבר מכל אלין טעמי א"א לחייב הנטען הזה מאחר שהוא כופר מכל וכל ואומר שלא בא עליה לעולם והאריך בראיות רבות לפוטרו אפילו היכא דאיכא אמדנות רבות כ"ש וק"ו בנ"ד שכפי כל מה שראינו ליכא אמדנא מוכחת שבא עליה אלא שהיא אומרת כן וכ"ש שהבחור טוען טענות חזקות שאין צורך להאריך בהם מפני הכבוד וה' יודע ועד שלא ראיתי דברי מהררי"ק עד אשר כתבתי כל העלה הא' וקצת מן הב' ושמחתי שכיונתי לדבריו כאשר יר' המעיין בספרו סוף דבר כי האריכות בזה מותר גמור דלא היה צריך לכתוב רק להפיס דעת העני השואל הואלתי להפיק רצונו לנחמו מן הבא מידי נאם המר ונאנח הצעיר שמואל די מדינה:

529

530הנה הרב כמהר"ר יחיאל אשכנזי נר"ו עשה פסק על איש א' הוציא עליו לעז והעיד עד א' שהיה ממזר וכתבו הרב הנז' וגם חכמי שאלו' פסקו להכשיר האיש ההוא גם אני כתב שם הנלע"ד וז"ל על אודות ר' אשר הוציאו עליו לעז ממזרות כנז' בקונדריס ששלח הרב כמהר"ר יחיאל נר"ו וראיתי הנביאים פה א' מכשירים את ר' הנז' והסכימו למ"ש הרב הנז' גם כי באו דבריהם בלי ראיה לבד הח' הש' סיני וע"ה מהר"ר יוסף בן לב י"ץ והח' הש' איש חמודות מהר"ר בנימן י"צ ודבריהם חזקים ועליהם אין להוסיף ואני בער ולא אדע מה אדבר ומה אומר אם לא כדי להיות נמנה עם מקנאי ה' ועושי מצותו ראיתי גם אני לכתוב שורו' בקיומו של הכשר ואומר כי כפי העדויות שהועדו בב"ד של הח' הש' מהר"ר יחיאל הנז' בקונדריס שלו האיש ר' הנז' כשר ככל ב"י המוחזקים לכשרים ואל הצד הא' שכ' מהר"ר יוסף בן לב נר"ו והביא ראיה דמדאורייתא לא סגי בעד אחד להוציא האדם מחזקת כשר מפרק האומר ומפ' האשה שנתאלמ' נלע"ד שמקומו הוא מוכרח ר"ל מנ"ד והוא מהא דתנן פ' י' יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן כו' כתב הר"ן וז"ל האומר בני זה ממזר שנולד מחייבי כריתות אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואין כשר להעיד עליו כ"כ רש"י ותמהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשרות הוא אין עד פחות מב' עכ"ל הר"ן ומבוא' הוא שהקשה להר"ן לשון רש"י לפי שמתו' פירש"י היה אפשר לדקדק דדוקא משום דקרוב הוא הא אחר דאינו קרוב נאמן וזה אינו כן דפשיטא דאין להוציא אדם מחזקת כשר פחות מב' בנ"ד ממש אם לא דאכתי אי"ל כיון שרש"י כ"כ אעפ"י שהר"ן תמה עליו מ"מ אפשר שס' רש"י כן הוא שדי בעד א' לפסול ומי יבא אחרי הארי בפרט באיסור דאו' אלא שאני או' שלע"ד פשי' שאפי' רש"י מודה הוא מ"ש הר"ן וכמו שנראה מלשונו שכתב בגמ' על המשנה הנז' דאמרי' בגמרא מאי אפילו שניה' ל"מ קאמר ל"מ איהו דלא קים ליה אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא וכתב רש"י וז"ל לא מהימנ' דלא מיפסל אלא בעדות גמורה הרי משמע בהדיא דעדות גמור' בעינן ועדות גמורה משמע ב' בלי ספק וברור הוא וע"כ ל"פ רבנן ור"י אלא באב מטעם יכיר כו' אבל באחר אפי' ר"י מודה דבעינן ב' ופשוט הוא זה גם אפשר להביא ראיה מהא דאמרינן בגמ' על משנת הנושא אשה כהנת צריך לבדוק כו' ואמרי' בגמ' אמר רב זו דברי ר' מאיר ופרש"י סתם מתנ' דמצריך בדיקה ופריך בגמ' והא אמר רב חמא בר גיור' א"ר משנתנו בשקרא עליו ערער ומשני מאן דמתני כו' ופרש"י ערער אין צריך בדיקה אלא אם קראו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה והרמב"ם כתב פי"ט מה' א"ב משפח' שקר' עליה ערער והוא שיעידו ב' שנתערבו בהם ממזר כו' ולדברי הרמב"ם נגל' היא ומבואר שהדברים ק"ו ומה אם להצריך בדיקה צדיך ב' עדים שיעידו כו' ואי איכא עד א' גמור אין צריך אפי' בדיקה כ"ש וק"ו להוציא האדם מחזקת כשר ואפילו לדברי רש"י תיפשוט מיהא דערער אינו אלא ב' ואם שלפי דעתי אינו צריך אלא קול מב' עדים היינו להצריך בדיקה אמנם לפסול פשי' דעדות גמורה בעינן ומכאן יש הוכחא גמורה ג"כ למה שאמרתי לעיל דרש"י ג"כ כהר"ן ס"ל ונלע"ד שמ"ש רש"י טעמ' דקרוב כו' אגב ארחא אשמועינן דס' רבנן היא דאפי' להצטרף עם עד אחר אינו נאמן כנ"ל ג"כ ממ"ש יש לי ראיה דליכא למיחש ללעז דהא אמרי' להצריך בדיקה צריך ב' עדים לדעת רש"י כשיאמרו שנמצא שמץ פסול אעפ"י שלא יעידו אלא בקלא ולדעת הרמב"ם צריך שיעידו עדות גמורה ולא שיעידו על הקול ונראה דאין לחלק בין נתערב לנ"ד דהא אם נתערב איכא בכל א' מן המשפחה ספקא דאוריי' ועוד שהרי כתב הר"ם במז"ל בפ' הנז' כל שקורים לו ממזר ושותק כו' עד ואין נושאין מהן אא"כ בודקין ומשמע בין יחיד ובין שיהיו הקורין רבים אפ"ה בבדיקה סגי ולא מפסל לגמרי וכחב המ"מ הטעם דלא להוי האי דשתיק טפי מעדים שהעידו שנתערב במשפחה זו פסול הרי שאפילו קורין לו הרבה ממזר ושותק דאיכא רגלים טובא א"ה בבדיקה סגי משמע דאם לא נמצא דבר ברור מכשירינן ליה דאם בקלא בעלמא פסלינן הרי קלא אלא דלפסול צריך עדים שנים:

530

531שאלה ראובן מת והניח בנות ובן אח' והניח נכסים ביד אחיו אחד ואחיו אחד לקח שתי בנות המת לשני בניו וכשנשא דן את אשתו נתן האח שהנכסים בידו לדן בנדויי' אשתו אלף אישקודוש וכשבא נפתלי אח דן להשיא הבת השנית שואל גם הוא אלף אישקודוש או יותר והאח שהנכסים בידו אומר שממ' שנתן לדן אחיו בנדוניית אשתו נתחרט שמפחד כי כשיגדל הנע' יבקש ממנו וישאל לו מי נתן לו רשות לתת מנכסיו לבת שכפי דין תור' אינה יורש' ועת' יירנו רבנו הדין עם מי:

531

532תשובה

532

533נר' שהדין עם האח שיש בידו הנכסים כי בלי ספק צריך דקדוק גדול להוציא נכסים מחזקת מארייהו כי כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכל שכן כדי להוציא ממון מרשו' יתום קטן דבעילא כל דהו מספיק כדי להחזיק הממון ביד היתומים היורשים האמתיים וכמו שאומר הרי"ף פרק מציאת האשה על משנת יתומה שהשיאו אמה ואחיה לדעתה כו' הביא סברת הגאונים וכתב חזינן לגאון דכתב הא דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב לגרועי מעשו' נכסי הוא אבל לאוסופי על העישור לא כו' עד הילכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים טפי מעישור נכסים וגאון אחר אמר רב יהודה דגמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה דאלמא בתר אמדן דעתיה דאב אזלינן סתמ' קאמר לא שנא לפחות מן העישור ולא שנא להוסיף על העישור וכיון דאיפסיקא הלכתא כרבי יודה בהדייא כוותיה עבדינן דהיכ' דידעינן אומדן דעתי' דאב יהבינן לה בין לפחו' מן העישו' ובין להוסי' על העישו' ואי לא ידעינ' דעתי' יהבינן לה עישור נכסי ע"כ לשון הרי"ף והעתקתיו לפי שהוא אב לפוס' והוא לא הכריע והאמת כי היה נר' שהיה מספיק בזה להורות שבלי ספק אין כח ביד האח תופס הנכסים להוציא לנדוני' הבנות כי אם עישור נכסי ואם נודע אמדן דעת המת לגרוע עבדינן הכי אבל לא להוסיף כיון שהרי"ף לא הכריע ואע"ג דהרמב"ם פ"כ מהלכות אישות נר' שדעתו דאמדינן בין להוסיף בין לגרוע וכמ"ש הרב המגיד משנה וז"ל ובהלכות כתוב שנחלקו הגאונים בזה יש מי שאומר שהשומא הוא לפחות מן העישור ויש מי שאומר דבין לפחות בין להוסיף וזהו דעת רבנו והרבה מן הגאונים וכן עקר וכן דעת הרמב"ן והראב"ד ורש"י דאזלינן בתר אמדן דעת האב בין להוסיף ובין לגרוע כמ"ש הר"ן מ"מ הר"ן הכריע כמאן דאמר לגרוע ולא להוסיף וכן הרא"ש ובנו הטור א"ה סי' קי"ג וכן הגהה מימונית בפ' הנז' ומהררי"ק שרש ע"ח כתב וז"ל אמנם מאחר שפסק ר"ח וכן התוס' ורוב הדעו' שאין שמין באב להוסיף על עישור נכסים אלא לגרוע אין בידנו לחייבו יותר מעישור נכסים ע"כ מכל זה נר' ברור שאין לנו להוציא לפרנסת הבת יותר מעישור נכסים:

533

534עוד יש מקום עיון בדבר הזה שנפל מחלוקת אחר בין הפוסקים דאיכא מאן דאמר דאפי' דהשתא תקנו הגאונים דמטלטלי הוו כמקרקעי לענין גביית חוב ולמזון האשה והבנות מ"מ לענין פרנסת הבת דהיינו נדוניא לא מגבינן לה אלא ממקרקעי לא ממטלטלי ואיכא מאן דאמר בין ממקרקעי בין ממטלטלי ודעת הרי"ף לא כן הוא דדוקא ממקרקעי מגבינן לה ולא ממטלטלי שכתב וז"ל והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למגבה כתובה אפי' ממטלטלי דק"ל תנאי כתובה ככתובה אבל פרנסה דלית' מתנאי כתוב' כדקיימ' קיימא וכן דעת הרא"ש וכן דעת הר"ן:

534

535עוד מחלוקת שלישי דאיכא מאן דס"ל דאין מגבין אלא מקרקעי לא מטלטלי בזמן דיהבינן לה עישור נכסי ואפי' הניח מקרקעי ומטלטלי לא יהבינן לה אלא עישור הקרקעות לא עישור המטלטלים וסברא זו היא דעת הרמב"ם מ"מ נר' בעיני שהיה דבר קשה לפסוק לא כמ"ד ממקרקעי לבד ולא כמ"ד דעישור נכסי מן הכל אלא שאין נותני' לה העישור מן הקרקעו' לא מן המטלטלים שא"כ אומרים לא הנחת בת יתומה תגבה לפרנסתה כי מי הוא זה בזמן הזה שיש לו מקרקעי אלא מ"מ יועיל לנו לענין מה שכתבנו שאין לנו ליתן לבת אלא עישור נכסי לבד לא תוספת על עישור שדי לנו שאנו מוותרים לה שאנו נותנין מן המטלטלין אלא שנות' עוד שנתן לה תוספ' על העישור כ"ש שמי הוא שיערב אל לבו לאמוד דעת אב הבנות ומ"ד עתה שהנפטר מת בפורטוגאל או בארץ אדום והנכסים במלכות אחר והבנות במלכות אחרת והמקומות משתנים וכן הזמנים והדעות לפיכך נר' שהדרך הבטוחה בלי גמגום הוא ליתן לה עישור הנכסים כפי שסדר הרמב"ם פ' הנז"ל הראשונה נוטלת עישור נכסים והשניה כשתבא להנשא תטול עישור הנכסים מה ששיירה הראשונה והשלישי' נוטלת עישור נכסים מה ששיירה שנית עוד יש דין אחר בענין זה כפי דין התלמוד והסכימו בו הפוסקים ולא חלקו בין זמן זה לזמן התלמוד והוא זה דמה שיש לנו להוציא לפרנסת הבת עישור נכסי למר כדאית ליה ולכ"ל היינו קטנה אפי' כשנשא' או נערה אפי' לא נשאת אפי' לא מחתה אבל נערה שנשאת או בוגרת שבגרה קודם שנשאת אבדו פרנסתן אם לא שמחתה הבוגרת או הנערה אם פסקו לה מזונות או שמחתה וכן בוגרת מיד כשבגרה אפילו לא נישאת אבדה פרנסתה אלא א"כ מחתה או בפסקו ליתן לה עוד מזונות כל אלו הדינים מתבארים מהל' הרי"ף ופסקי הרא"ש ורמזתים כאן להודיעם הדין עם האח תופס הנכסים כי צריך הרבה יישוב דעת ורשות ב"ד יראי ה' וחושבי שמו לידע כמה יתנו לבת הבאה להנשא עתה אם בגרה ואם לא בגרה אם היתה נזונית מנכסי האח אם לא אם מחתה אם לא ועל הכל שאין ליתן לה אלא עישור נכסי ולא יותר הנלע"ד כתו"ח שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:

535

536עוד בקש ממני השואל להורות דעתי על ראובן הנ"ל שבהיותו בפורטוגאל שלח לפלאנדיש ביד ר יצחק אמארילייו סך אלף זהובים והפקיד' בידו ולאחר ימים ושנים שנתעכבו המעות הללו בידו ונפט' המפקיד ורא' האיש הזה רבי יצחק אמארילייו הנז' שזה הנפט' הני' כל נכסיו ביד אחיו ר' שמואל והו' אפטרו' לבני אחיו הנז"ל בשאלה הראשונ' בשם ראובן ראה כי טוב וישר ליתן האלף זהובים הנז' ביד אח הנפטר כיון ששאר כל הנכסים בידו והוא יעשה מאלו האלף זהובים במשא ומתן מה שיעשה משאר הנכסים וכן עשה והאח אשר השי' לבניו היתומות לראובן הנז' טוען ומבקש מרבי יצחק אמארילייו שהוא נשא ונתן עם האלף זהובי' ושיתן הריוח שהרויח עמהם ורבי יצחק הנז' טוען שהוא לא הרויח עמהם אלא שהניחם בקרן זוית ואפי' את"ל שאני הרוחתי בהם לא הרוחתי אלא לעצמי ולאחריותי הייתי נושא ונותן בהם כי לא נמסרו בידי אלא בתורת פקדון לא להתעסק בהם מה הדין נותן גם בזה:

536

537תשובה

537

538 דבר זה אין צריך לפנים דפשיט' הוא יותר מביעתא בכותתא אפי' לדרדקי דבי רב שנפקד זה נאמן בכל מה שיאמר אלא שיש חילוק שכפי הטענה שלא נשא ונתן בהם נשבע ונפטר ואפשר שאפי' שבועה אינו צריך וכן נר' כפי האמת מטעמא דאין נשבעין בטענת שמא ומי יוכל לטעון טענת בריא שנשא ונתן באלו המעות ממש הרי זה דבר רחוק מאד וא"כ אין עליו אלא חרם סתם אם נשא ונתן בהם לתועלת המפקיד או יורשיו אם לאו שאם יודה שנשא ונתן בהם לתועלת המפקיד ויורשיו ידו על התחתונה אם הרויח הרויח למפקיד או ליורשיו ואם הפסיד הפסיד לעצמו כמו שאכתוב בס"ד ואם התקיים בטענה שהרויח ונשא ונתן מתחלה לאחריותו גם בזה הדין עמו שאין כופין בדין שיתן כלל ליורשים אלא כל מה שהרויח יהיה שלו ויחזיר הקרן ליורשי' אלא שעושה עצמו רשע שהרי תנן בבבא מציעא פרק המפקיד המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם כו' מותרי' ישתמש בהם אצל בעל הבית בין צרורי' בין מותרי' לא ישתמש בהם ומשנ' זאת הביאוה הפוסקי' להלכה אין בה מחלוקת ואם כן אחר שלא היה יכול להשתמש בהם ושלח בהם יד לצורכו נעשה גזלן ואמנם אין מחייבין אותו בית דין לשלם אלא הקרן בלבד דקי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה ומבואר כל זה בתשובה להרשב"א סי' תתקל"א וזה ר' הפקיד מעות לש' ונתעסק בהם והריוח כו' תשובה אתה לא הודעתני אם הפקיד' ר' לש' בתור' עס' כו' עד אבל אם הפקיד בידו סתם אין הנפקד רשאי ליגע בהם כו' עד ואם שלח בהם יד והוציאם הרי זה נעשה גזלן עליהם ומשלם כשעת הגזלה ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו והרי א"כ נתבאר כל מה שאמרנו אלא שאני אומר שאפשר לומר בנ"ד אפי' הוציאם לעצמו כיון שהוציאם בדעת לפורעם אינו נקרא גזלן והטעם שאפשר לדמות אלו הסוחרים הגדולים שבפראנקיאה לשולחני והדין הוא בשולחני או חנוני שכל עוד שלא שלח אותם צרורים בקשר משונה שיכול להשהמש בהם ולא עוד אלא שכתב הטור ח"מ סי' רצ"ב ור"ת כתב אפי' בע"ה אם רוב עסקו ברבים דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות ואלו הסוחרי' אשר בפראנקיאה לע"ד לא גרעי מא' מאלו הג' או שולחני או חנוני או רוב עסקו ברבים וא"כ מן הדין היה יכול להשתמש בהם וא"כ נראה בעיני ברור שבשום מן הטענות שיאמר אין צריך לא חרם ולא שבועה כיון שאפי' שיודה שנשא ונתן בהם היה מותר לעשותו והמעות נכנסו בידו מתחלה לאחריותו כאותם שנכנסו ביד השולחני או החנוני או עוסק ברבים עוד אומר לי לבי שדרך משא ומתן שלא נתברר עם אלו המעות ששלח המפקיד אם היו מעות ממש או סחורות שוים הסך הנז' דנר' דיש לחלק דע"כ לא אמרינן בגמרא ובמתני' אלא מעות ממש שיכול הנפקד לשומרם שלא יפסידו אבל אם שלח המפקיד סחורות כדי למוכרם או אפי' על הסתם שהיה כי הא דתנן בפ' המפקיד המפקיד פירות אצל חברו אפי' הם אבודים לא יגע בהם רשב"ג אומר מוכרן בפני ב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים ואמרינן בגמ' אמר רבה בר חנא אמר רבי יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בפני ב"ד וכן הלכה כמו שפסק הרמב"ם הלכות שאלה ופקדון וכן הטור ח"מ סימן רצ"ב וגם כן אם היו הסחורות בגדים וכיוצא באלו פשיטא שהיה רשאי למוכר' ואחר שהוצרך למוכרם אבל אפשר לע"ד שאפי' בעל הבית יכול להשתמש במעות אדעתא ליתנם כשיבא המפקיד כן נראה לעניות דעתי הצעיר שמואל די מדינה:

538

539שאלות מאבילונה

539

540שאלה אלמנת ראובן תבעה כתובתה ואין שטר יוצא מתחת ידה והוא במקום שנוהגים לכתוב אפי' שרוך נעל באותות ובמופתים ובמשפטי ערכו ואומרת שאחר פטירת הבעל היתה לה שטרה בידה והראתה אותו לקצ' אנשים והיתומים אומרי' אולי אותו שטר אשר הראת' הוא מזוייף כי הרואים אותו לא ידעו ולא יבינו אם הוא כתיבת יד אותו סופר לפי שטרם בואם אל המקום הסופר נפטר לבית עולמו גם ידי העדים החתומים בשוליו אינם נודעים לרואים אותו שטר אם הם שמעון ולוי או הם מנשה ואפרים אשר על כן אומרים שסכ' כתובתה היא מחלתה לבעלה בחייו ואם מצאנו ראינו שהבעל צוה מחמת מיתה שתגבה היא סכי כתובתה והתוספת כדין וכמנהג בודאי לבל תאסור עליו כתב לה כתובה שנית מעט הכמות והאיכות ועליה צוה לפני מותו והיא עתה למיעוט סכיו מעלמ' אותו מעיני כל חי ותובעת הראשון שמחלה ועל כן אין לתת לה דבר עד שתוציא שטרה:

540

541תשובה

541

542דבר פשוט הוא שהאשה שבאה לגבות כתובתה בין אלמנה ובין גרושה שצריכה להביא שטר כתובה בידה וכ"ש בזמן הזה שכל העולם כותבין כתובה והסכמת הפוסקים הגדולים הרי"ף והרמב"ם ואחריהם גדולים אחרים שבמקום שכותבין כתובה אינה יכולה לגבות אלא בששטר כתובה בידה וכ"כ הריב"ה ז"ל בטור א"ה בפי' וז"ל ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אלא אם כן יהיה שטר כתובה בידה עוד נראה דאי איכא קצת מחלוקת אינו אלא במנה ומאתים דהיינו עיקר כתובה משום דהוי תנאי ב"ד אבל תוספת ונדוניא כ"ע מודו דלא גביא אלא בשטר הכתובה וכתב הטור אפי' יש לה עדים כמה היה ופשוט הוא דהוי כמלוה ע"פ. וכן הדין נמי ברור שכמו שהבעל כשאין שטר כתובה ביד האשה נאמן לומר פרעתי או מחלת לי כן היורשים ואפי' לא טענו הם אנן טענינן בשבילם וכ"כ מ"מ שלעולם טוענין ליור' וכיון שעל עיקר הכתובה יכול לומר פרעתי הכל או מחל' הכל גם במקצת דאין הפרש אלא שכשמודה במקצת יצטרך שבועה דאורייתא כדין כל מודה מקצת אבל היורשים אין עליהם אלא שלא פקדנו אבא ובנ"ד שראינו שצוה הנפטר כבר כתבתי דטענינן ליורש' וכמו שהמוריש היה יכול לומר מה שאמרתי שיתנו לה כתובתה כך וכך היה אנן טענינן בעד היורשים ולא נוציא מהם כי אם היותר פחות שאפשר כי זה כלל בדין המוציא מחברו עליו הראיה ודברים אלו ברורים ומוסכמים ולא אאריך בהם מבין ריסי דבריך נראה שהחולקים עמך אינם חולקים בזה רק מטעם תפישה ודין זה יתברר מהא דכתב ריב"ה בח"מ סי' ע"ב וז"ל בה' מלוה על המשכון ואם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר ההלואה ואומר המלוה שהלוהו סלע ולוה אומר שלא הלוה אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או לא הד"מ או החזרתיו לך נאמן גם כן לומר שהלוהו ג"כ עליו עד כדי דמיו בשבועה ע"כ ולדעת הגאוני' שבועה זו של תורה ולדעת הראב"ד שבועת היסת נמצא בנ"ד נמי היורשי' הם במקום לוה והיא במקום מלוה והמטלטלים שהם עתה בידה אם יכולה היא להחזיק בהם נאמנת היא לומר כך היה עולה סך כתובתי עד כדי דמי החפצים שהם תחת ידה ומוחזקת בהם נאמנת בשבועה גם דין זה הביא הריב"ה בטור א"ה סי' צ"ו תשובת אביו ז"ל וכן ב"י תשובת הרשב"א ז"ל ברורה כשמש ונתברר בה שכדי שלא תועיל לאלמנה תפישתה צריך ב' תנאים אחד עדים שאלו המטלטלים שהם עתה תחת ידה והוא מוחזקת בהם ראו העדים אותם עתה בשעה שהיא באה לב"ד לגבות כתובתה ועוד תנאי ב' שיודעים שאלו המטלטלים היו בחזקת הבעל דבאופן זה ליכא שום מגו שהרי אינה יכולה לטעון שלי הם או של אחרים הם גם אינה יכולה לומר נאבדו כיון שראו אותם עתה בידה ועם זה לא נשאר לה נאמנות כלל ונמצא הדין כמ"ש למעלה. אמנם אם אין התנאים הנז' או שחסר א' מהם היא נאמנת ומ"ש את"ל שעכ"פ היא נאמנת היאך תגב' מה שיחסר אם אין לה אריכת החסרים איני מבין דבריך כי הנאמנות שהוא ע"פ התנאים כנז' מועיל לכשתגבה עד כדי מה שנמצא בידה שהיתה יכולה לטעון עליהם ואם יחסר יחסר לה ואין לה. עוד שיכולים היורשים לומר שלא היה עולה סך הכתובה יותר מזה ואם את אומרת שהיה עולה יותר תביא ראיה ותטול ודי בזה לשאלה האחד:

542

543שאלה עוד ראובן צוה בצואה שהוא נותן לאשתו כל המלבושים והחפצים כלי כסף וכלי זהב שעשה בעדה מיום היותה אשתו כו' רבים אומרים שזכתה היא בכל הנמצא שמל' ועדי אשה בבית בעלה בין הנעשים בעדה אחר נשואים בין הנעשי' אחר נשואין שלא בעדה כי אם לאסוף חיל ולצבור ממון ובין הנעשים בעדה טרם נשואים ובין הנעשים טרם נשתדכה לו מאשתו ראשונה או נחלת אבות וכדומה ולי אני עבדך לפי עניות דעתי נראה שהיא לא תזכה רק לנעשים בעדה אחר נשואין כי מתוך דברי הבעל דייקינן שעשיתי בעדה מיום היותה אשתי למעוטי אותם שקדמו ולא נעשו בעדה וכן למעוטי הנעשים טרם נשואים כי כן אמר מיו' היות' אשתי ולא משדוכתי ולא ארוסתי דאלת"ה מאי שעשיתי בעד' ומאי מיום היותה אשתי כו' וזה לך האות שבדברו בענין קנין בניו צוה וז"ל וכל הנותר כו' וכל כלי כסף וכלי זהב כו' יחלוקו ביניהם לחצאין כו' ואם כונתו לתת לאשתו מתנה מרובה כאשר היא תובעת עתה נמצא שאין עוד כלי כסף וכלי זהב בביתו ומאי יחלוקו אמר אם לא הני' דבר לחלוק עוד אלא בודאי ע"כ צ"ל דלא כיון אלא בנעשים אחר נשואיה:

543

544תשובה

544

545הן אמת דברים טובים ונכונים ולהג הרבה יגיעת בשר להביא ראיה לזה כי הדבר ברור מעצמו מ"מ לפוטרו בלא כלום א"א לכן אני אומר ראיה לדבר שגדול יותר מזה מצינו שאפי' בדבר שיש בו ספק יש לנו לאוקומי ממונ' בחזקת יורשים ותרא' שאמרו ז"ל שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ועכ"ז לעובר שהוא בנו מקנה כדאמ' בפ' מי שמת המוכ' לעובר לא קנה וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו הרי לך דאפי' במקום דלא מהני קנין לאחרים מהני אצל בנו משום דאמרי' ודאי דלבנו שדעתו קרובה אליו ניחא ליה וגמר ומקנה ליה תו תניא בפרק מי שמת הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה אמר רב נחמן הלכ' כר"ש בן מנסיא וכ"כ הרי"ף בה' וכן הסכימו הפו' אלא שנפל קצת מחלו' אי הל' כר"ש ן' מנסי' דוקא בש"מ אבל בברי' לא או דלמ' לא שנא מ"מ דבנ"ד דש"מ היה שיש לנו לאמד דעתו ולהחזיק הירושה ביד בניו כל מה שאפשר כיון שדעתו קרוב' עליהם וכתב הנמקי וז"ל ונ"ל דלא שייך לאקשויי אמאי לא אזלינן בתר אמדנא הכא בש"מ כו' עד לגבי מתנת אחרים אע"ג דאי לא בעי למימר דקל לפירות הא דאמר פירות דקל דברי' בטלי' נינהו מ"מ אין לנו אלא מה שהוציא מפיו:

545

546הרי לך בפירוש שאפי' שהיה לנו טעם גדול וראוי לתקן דברי המצוה כדי שלא יהיו דבריו לבטלה כמ"ש במקומות אחרים טעם זה מ"מ כיון שהו' נותן לאחרים לא חיישי' כלל לשום דבר ואנו תופסי' דברי' כפשוטן ממש ואעפ"י שלא יועילו כ"ש וק"ו בנ"ד שאין לנו ליקח דברי הנותן אלא כפשוטן של דברים שהם מפורשים וברורי' שאמר הנעשי' בעדה מיום היות' אשתו דהיינו בעדה ממש ולא דבר אחר והיינו אחר שכנסה לחופה שאז היא אשתו ולא קודם ליורשה וליטמא לה ועל זה צריכה היא להביא ראיה ברורה שזה חפץ פ' הוא שעשה בעלי בעדי אשר צוה עליו שתנתן לי ואם לא תביא ראיה ידה על התחתונה כי הכל בחזקת הבנים וזה פשוט מאד כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות מכירה והטור ח"מ הביא זה ג"כ סי' רי"א ולא אאריך כי אינו צריך ודי בזה והותר לשאלה השנית:

546

547הוכפלה בח"מ סי' צ"ו

547

548שאלה עוד ראובן צוה יגבה בנו יוסף ט"ו אלף לבנים שהוא חייב לו מהמדודי' שלקח מנדוניית אשתו י"א ששם באים עתה כשאר בעלי חובותיו ביחד ואין להם דין קדימה זה עשר שנים אשר נשא יוסף את אשתו ואם לא יספיק עזבונו לכל אשר הוא צוה ולכל חובותיו והוצאותיו מצריכים אחרי מותו נתפרעו כלם ויוסף בכללם חלק כחלק אראדה פארטי ולי אני עבדך נלע"ד שיוסף יגבה חובו כי קדם ולא יחוייב להשתתף אלא בחובו' מוקדמים כמוהו אם ימצאו מאותו זמן:

548

549תשובה

549

550הנה בזה אומר כי אפשר שדבריך צדקו ולא דברי החולקים עליך ואפשר שלא צדקו לא דבריך ולא דבריהם הכל כפי חלוק הנושאים כי דבריך באו סתומים ולא יכולתי לידע הנושא המיוחד אשר אתם חולקים עליו כי בדין זה יש חלוקים רבים א' אם היו כל הבעלי חוב בשטר ב' כלם בעל פה ג' חלק א' בשטר וא' בעל פה ואם היו כלם בשטר יש ב' חלוקות א' שכלם זמנם שוה ב' אם אחד מהם מוקדם והב' מאוחר הימנו שאם כלם זמנם שוה ובאים לגבות ממקרקעי כמו בתים או שדות דבר זה תלוי במשנה ששנינו בכתובות פ' מי שהיה נשוי דתנ' מי שהיו לו ג' נשי' וכתוב' ומת של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו ג' מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה כו' פי' רש"י ז"ל דמיירי ששלשתם נחתמו ביום א' דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת בגבוי ולדעת ר"ח שהביאו בעלי התוס' פי' באופן זה היו שם ג' מאות יחלוקו לפי המעות ר"ל יחלוקו המעות לו' חלקים ויטול של מאה חלק אחד ושל מאתים ב' חלקים ושל ג' מאות ג' חלקים וכתב הוא ז"ל שדין זה הוא דין אמת וצדק וכבר אמרו הפוסקים שדברי ר"ח דברי קבלה הם ואם היה נושא שלכם על זה האופן כבר היה אפשר לומר שצדקו דברי החולקים עליך שכלם אראדה פארטי יקחו אלא שמ"מ רבים חולקים על ר"ח רש"י והרי"ף והרמב"ם וגם התו' נר' קצת שחולקים עליו כיון שדחו ראייתו הא לך חלק אחד שכפי האמת מתוך דבריך נראה שאינו זה הנושא שלכם אלא שאחד קוד' לחוב חברו וא"כ הוא מי שזמן שטרו קודם לשטר חברו הו' גובה תחלה ואח"כ הב' כנז' בפירש"י וזה בתנאי שהקרקעו' הללו שהניח הלוה הנפטר היו לו קודם זמן כל החובו' היוצאים עליו ובזה צדקו דבריך כי כל הקודם בזמן גובה חובו קודם כמו שאמרנו. אמנם יש חלק אחר שאם הקרקעות קנאם אחר זמן החובות כלם אין בהם קדימה וכל הקודם זכה ואפי' היה הוא אחרון ואם היה שחוב אחד קודם וכתוב בשטר דקנאי ושאני עתיד לקנות וקנה הלוה קרקע אח"כ ואח"כ לוה מאחר אז הקרקע משועבד לא' וחלוקים רבים יש עוד ולא ראיתי להאריך בהם כי הכל תמצא מבואר בח"מ סי' ק"ד ואם הנושא שלכם הוא על המטלטלים ולא על הקרקעות אם המטלטלים מונחים במקום שאין יד אחד שולט יותר מחבירו הדין שוה כמו בקרקעו' אם כת' בשטרות מטלטלי אגב מקרקעי ואם אין כתוב כן אז אין דין קדימה במטלטלים אלא שאפי' שאין זמנו של זה כזמנו של זה כלם גובים מן המטלטלים למר ר"ח כדאית ליה ולמר ר"יף כדאית ליה והיינו כאשר המטלטלים אין יד שום אחד מהם שולטות בהם יותר מחברו ואם אחד בעל פה ואחד בשטר הוי מחלוקת פוסקי ג"כ דלדע' רב האי גאון החוב המוקדם אפי' שהיא בע"פ קודם לחוב שבשטר המאוח' ולדע' הרי"ף ז"ל החוב שבשט' קודמ' לגבות אפי' היא מאוחר' לחוב ע"פ אפי' שהיא מוקדמת ובין הכי ובין הכי דעתי הוא שאם קדם ותפס אחד מבעלי חובים והחזיק במטלטלים זכה אפילו הוא מאוחר כיון שכתב הרא"ש שעשו תקנת השוק במטלטלים ע"כ כתבתי חלוקים שיש בדינים אלו אמנם בנ"ד יש בו ענין א' והוא כי כל נכסי הנפטר כמו שהיו בחייו בחזקתו וכל מי שהיה רוצה להוציא ממנו היה צריך להביא ראיה ברורה כך תכף ומיד שנפטר האדם נכנסו נכסיו בחזקת היורשי' וכל ספק שיפול בענין תביעתם מחמת המוריש שלהם אמרינן נמי המ"עה ואפי' לא טענו הם טענינן להו כנ"ל והא לך משנה שלמה בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ויורשי הבן אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקת' והכי פי' ראובן היה חייב כתובה לאשתו או לבעל חוב וטוען הבעל חוב או האשה כי יעקב אבי ראובן מת ראשון ואח"כ מת ראובן וא"כ זכה ראובן בנכסי יעקב אביו ולכן רוצה ליפרע מאלו הנכסים ויורשי ראובן אומרים ראובן מת ראשון ולא זכה בנכסי אביו כלל הלכך אין לכם לגבות מאלו הנכסים הדין עם יורשי ראובן שהלכה כדברי ב"ה שאמרו שהנכסים בחזקת יורשי האב הם עומדים בכל מקום שהם ואיך לב"ח או לאשה לגבות אלא בראיה ברורה נמצא שהדין ברור שאם אלו הנכסים של זה הנפטר שצוה עליהם היו קרקעות ומוחזק בהם וחובו קודם לכל אדם אם זמן חובו קדם ואפי' שחובו היה על פה ושל אחרים בשטר הוא גובה שנכסים בחזקתו הם והבעל חוב או האשה נקראים מוציאין ומוציא מהן עליו להבי' ראיה כי הם יאמרו קים לן כפלוני ואם הנכסים שהניח הנפטר הם מטלטלים כ"ש וק"ו שהיורשי' מוחזקים ומוציא מהם עליו להביא ראיה והראיה שיהיה להם שטר מוקדם וכתוב בשטר מקרקעי אגבן מטלטלי ואף גם בזה יש לפקפק ולהיות כי דעתי הוא שהוא דבר רחוק שימצא שטר חוב על הנפטר שיהיה מוקד' מחוב רבי יוסף לא חשתי להאריך בזה ודי לנו עתה בזה לשאלה הג':

550

551שאלה עוד ראובן בעודו בחייו נתן לבנו בנימין מתנה גדולה והכתיב' לו בשטר שלם ואחר בחוג"יט אולם בחוג"יט הוסיף קרקע ומטלטל' עתה במותו כפי דברי צואתו נר' שכוונתו להשוות כחא דשטרא ככחא דחוג"יט וכח החוג"יט ככח השטר ובא האות והמופת שכתוב וז"ל וכל הנותר כו' ואם המטלטלין כלם נתונים המה לבנימין כפי דברי החוג"יט א"כ מאי יחלוקו לחצאין קאמר אלא בודאי שדעתו להיות החוג"יט שוה עם השטר וכל הנותר על דברי השטר יחלוקו לחצאין ומתוך דברי הנפטר הן בצואה הו האמורים לעיני ולאזני העם שלא נכתבו כל כונתו היתה להשוותם שוה בשוה:

551

552תשובה

552

553צריך אני להקדים הקדמה א' וגם שכבר נזכר למעלה והיא שבשעת פטירחו של אדם נכסי עזבונו הם תכף ומיד יצאו מרשות הנפטר ונכנסו ברשות היורשים והם בחזקתן וכל המוציא מהם צריך ראיה ברור' כמו שהיה צריך כדי להוציא מיד הנפטר עצמו כאשר היה בחיים וכמו שהדין הזה אמת וברור בין היורשים לאחרים כן הדין הזה בין יורש ליורש דרך משל שאם נפטר יעקב ונשארו כאן ב' בנים שאין שום א' מהם בכור והניח הנפטר מנה נמצא על הסת' כפי הדין יש לזה חמשים זוז ולזה חמשים זוז ואם בא א' ליטול נותר מחברו בטענה מה צריך ראיה למה ואם לא יביא ראיה ברורה חזר הדין להיותם שוים ומעתה צריך אני להודיע כי שטר המתנה שעשה איני יודע מה הוא אם הוא מתנת בריא או מתנ' שכיב מרע שיש חילוק ביניהם כי מתנת בריא אינה נקנית אלא בקנין ומתנת שכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים דמו אמת כי כפי דבריך נר' שנתן בעודו בריא וגם כתב חוגי"ט וכל זה רצוני שטר המתנה וחוג"יט אינו אלא לראיה וכן הוא כפי האמת השטרות הנהוגים עתה כפי דעת הפוס' אינם שטר מכר או שטר מתנה הנז' בתלמוד דהיינו שדי מכורה לך שדי נתונה לך אלא המתנה או המכר היא בקנין סודר או בכל א' משאר הקניני' כל א' בקנין הראוי לי ואח"כ כדי שלא ליתן פתח לשום אדם שיערער על המכר או על המתנה כותב לו שטר או חוגי"ט לראיה גם מלבד זה כפי האמת מטלטלים אינם נקנים בשטר וכמו שכתבתי פעם אחרת גם נראה בעיני שהחוגי"טיש הנכתבים בזמן הזה אין להביא מהם ראיה שרובם מוחזקים במקבלי שוחדא ועוד היה צריך לידע אם הדברים הכתובים בשטר המתנה של בנימין הם קרקע או מטלטלים אם היו באותה שעה ברשות הנותן שאז זכה בנימין במטלטלים צריך שיהיו דברים מסייימים שאז היה זוכה בהם בנימין מכח צואת הנותן בשעת פטירתו שצוה ואמר שאותן הדברים שנתן לבנימין במתנת בריא וחוגי"ט שעשה לו על כך כשהיה בריא שיקיים עתה אבל אם אותם הדברים שנתן בשטר ובחוגי"ט לא היה לו באותה שעה שנכתב השטר או החוגי"ט או שיהיה ספק אם היו ברשותו אפילו הכי לא זכה בהם עתה בנימין אפי' מכח הצואה שהוא לא צוה אלא לקיים המתנה ככתוב וכיון שאותה המתנה אין אנו יודעים מה היא על הרוצה לזכות עליו להביא ראיה ואע"ג שנראה יש גאונים שאומרים דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו מ"מ כיון שמצינו להרשב"א ז"ל ופוסקים אחרים דסברי דלא זכה המקבל אם לא היה על הדרך שאמרתי י"ל דפלוגתא דרבוותא הוא ועל המוציא מחבירו עליו הראיה וכבר אמרתי שעל הסתם כל א' מהבנים מוחזק בחלק שלו והרוצה להוציא יותר מהחלק המגיע לו על הסתם עליו להביא ראיה והטענה אשר אתה בא עליה שאם יתקיימו דברי החוגי"ט ימצא שדבריו אחרונים בטלים אין זה הכרח נ"ל לפי שאפשר כמו שאמרתי שהוא לא צוה עתה אלא על המטלטלים שהיו לו בעת כתיבת השטר והחוגי"ט וא"כ היה אפשר לקיים דברי המצוה במה שאמר שמה שימצאו שם יותר יחלקו היינו על אותם שקנה אח"כ והאמת הייתי רוצה לראות נוסח המתנה ונוסח החוג"יט עוד שהיה אפשר לומר שאע"פ שאינם נמצאים עתה אפשר נגנבו או נאבדו אחר צואתו ולפי שאמרת שלרוב השומעים דבריו נראה להם שלא היה כונת הנפטר אביהם רק להשוותם בזה היה אפשר לסמוך על דברי הרשב"א ז"ל הביאם ב"י דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכון למתנה גמורה או לאו על מקבל המתנה להביא ראיה ופשוט הוא עד כאן לשונו א"כ בנ"ד נמי אם האמת הוא כן שלא נשא' אחר קיום דברי החוג"יט דבר כדי שיתקיימו דבריו שאמר שיחלקו כו' שזה הוראה גמורה שלא היתה כונתו ליתן בהחלט כדבר החוג"יט אלא להפיס דעת כו' ולכן בירר כונתו אח"כ וזה תלוי בדעת ראשי הקהל לעשות דין אמת לאמתו ודי בזה לשאלה הד'.

553

554שאלה עוד ראובן צוה שכל אשר יצטרך לפזר להנצל מאיזה ערעור או פזור אחר יצא הכל מכללות נכסיו משני בניו י"א שדוקא להנצל מאיזה ערעור אבל למזונותיהם או דברים אחרים שהם לצורך האת' ולא לצורך הב' לא צוה בהם ולי אני עבדך ע"ד נראה שכל מן פיזור ויהי מאן דהו יצא מהכללו' דאלתיה מאי או פיזור אחר שהוסיף שבודאי כוונתו באותו תוספות לכלול גם פיזורי בתיהם:

554

555תשובה

555

556נראה בעיני ודאי שאינו כן כמו שאמרת כי מסתמא נראה שאינו מדבר כי אם הדבר השוה ביניהם וא"ת א"כ מאי או פזור אחר שאמר שנראה ודאי מיותר אפשר לומר וכן נר' שהוא אמת כי מתחלה אמר כי להנצל מאיזה ערעור ר"ל אי זו עלילה יצטרך כו' או פזור אחר שיצטרך ר"ל כמו מנהג ישראל שעושים על הקבורה או לכופר נפש לתשלום ז' ימי האבל או לחדש ושנה לחזנים ולמקוננות ולצדקה שעל כל זה אמר שיצא מתפיסת הבית שוה בשוה אבל מה שיצטרך הא' להוציא לפרנסת עצמו או ביתו אינו נכנס בזה כלל וזה נכנס גם כן בעיקרי' שאמרתי שלעולם התובע ידו על התחתונה ודי בזה לשאלה החמישית:

556

557שאלה עוד מנהג המקום שהאיש אשר בזמנו בנו נושא אשה הוא נותן לו כל הסבלונות ושולחם הבחור לארוסתו וזוכה בהם הבחור מאז ביותר מהמגיע לו מעזבון אביו כי ימות בחלקו עזבונו עם אחיו וזה בכל רגע ובכל שעה עתה להיות שכתוב בצואת ראובן וכן צויתי שהבית כו' שנראין הדברים שעתה הוא נותנם ליוסף ואומרים שלכן אם באים עתה מזמן שוה עם מתנות בנימין שאם לא יספיקו נכסי עזבון לכל המצטרך יחוייב יוסך בבנימין להשלים מהמתנות ההם אשר זה עשר שנים זכה בהם ולא היה יכולת לאביו בחייו לנגוע בהם ולא לראותם אע"כ לי אני עבדך לע"ד נראה שיוסף זכה מאז כפי מנהג המקו' כו':

557

558תשובה

558

559הדין פשוט מאד כדברי' שזכה יוסך במה שנתן לו אביו בחייו ואין לבנימין עסק ולא ערעו' כלל ועקר במתנה ההיא ואם לא יספיקו נכסי עזבונו לכל המצטרך לא יחוייב יוסף להשלי' מן המתנות שהגיעו לידו בחיי אביו ואין צריך לזה טעם מנהג כי תלמוד ערוך הוא בתרא פ' יש נוחלין משנה נשאו הגדולים ישאו הקטנים ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם ופרי' בגמרא מאי קאמר ר"ל כפי הנראה דברי המשנה סותרים אלו לאלו דמתחל' אמר ישאו קטנים ואח"כ אמר אין שומעין להם ומתרץ דרישא לאחר מיתת אביהם ופי' דדוקא כשנשאו גדולים לאחר מיתת אביהם מתפישת הבית אע"פ שלא ערערו הקטנים באותה שעה לא נאמר שמחלו לגדולים ונמצא ששאר הנכסים יחלקו בשוה אלא אמרינן ישאו הקטנים כדרך שנשאו הגדולים אבל נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביה' הרי אנו נושאים כדרך שנשאת' אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם בחייו נתן ועתה יחלקו בשוה או כפי מה שיצוה עתה האב בנכסי' שנשארו תחת רשותו כי באותם הנכסים שנכנסו כבר בחזקת הבן בחיי האב אין כח באב לצוות עליהם כלל ולא עוד אלא אפי' צוה בפירוש האב עליהם אינו מחוייב הבן לקיים דברי אביו אם לא ירצה ואינו נכנס זה במצוה לקיים דברי המת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בממון שהושלש בידו של אדם מתחלה לכך אבל בממון שלא נכנס בידו של אדם מתחלה לכך אפי' היה ממון של המצוה ממש ליכא ביה משום מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש הרי"בה בטור ח"מ במקומות הרב' ובפרט סי' רנ"ב וז"ל קי"ל מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שצוה ומת בד"א בדבר שנתן ביד שליש לשם כך אבל אם בא בידו לאחר הצואה או שהיה בידו תחלה ולא לשם כך לא ע"כ הרי לך בפי' שאפי' מנכסי המצוה לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אם לא שנתן המצוה הנכסים ההם מתחלה לענין זה שמצוה עתה כל שכן וק"ו בנכסים שנתן האב לבנו בחייו ובשעת נישואין ולא נשאר לבנימין עליהם שום צד פקפוק בעולם עאכ"ו בנ"ד שהאב לא צוה עליהם כלל אלא שהביאם לזכר בעלמא ופשוט הוא יותר מביעתא בכותת' שהדיין הוא שיוסף הוא השליט ולא האחר ודי בזה לשאלה הששית:

559

560שאלה עוד פה התנהגנו בכבדות על ענין כתובת בנין דכרין היכא דאיכא קרקע או מטלטל לשתי הכתובו' להגבות' ואף במקום שאין כדי שתיהן מפני השלום מנהיג האיש העובר מקרוב עלינו לתת טרף מה עתה בנ"ד לא די דאיכא מטלטל כדי שתי הכתובות אלא אפילו קרקע כדי שתיהן איכא והותר וע"כ לא אשאל ולא אנסה אם יגבוה אלא במה שאין כתובה יוצאת מתחת ידה שאם באלמנה שאין כתובה יוצאה מתחת ידה וליכא המנותא דמגו כנז' אולי יעלה לה דין גגיבה האם גם בזא' נעשה כמוה או אם דוקא באלמנה ולא בבנין דכרין ואף גם זאת אם באולי תצא כתובת ב"ד האם תוכל האלמנה להגבותה בערוב עד תגבה היא ר"ל עד מוצאת כתובתה לגבות כל זמן דאיכא לשתיהן ביתר שאת ואם לא תוכל לעכב האם יהו בן גביית הט"ו אלף לבנים שהודה ראובן חייב אותם לבנו יוסף מנדונית אשתו כנז' ויוכל יוסף לגבותם טרם האלמנה כל זמן שאין שטר בידה ואם המצא תמצא אחרי כן יש לפרעונה והותר: תשובה

560

561הן אמת לימים שעברו חלפו למו כתב אלי החכם כה"ר שמואל וארון נ"ע ושאל ממנו דעתי ושלחתי אליו תשובתי על ענין כתובת ב"ד אם נוהגת בזמן הזה אם לאו לפי דעתי תמצאנה כשתבקשנ' שם וגם כי בקשתך עתה אינה זה מ"מ אגלה לך דעתי והוא שלא לעשות מעשה לגבות כתובת ב"ד אלא במיתת שתיהם או שמתו בחייו ואח"כ מת הוא או שמתה א' בחייו וא' אחר מותו קודם שתגבה כתובתה אבל כאשר הב' בחיים אין בני הראשונה גובין כתובת ב"ד וכמו שכן הוא דעת ר"ח גם מן האחרוני' יש סוברים כן ואעפ"י שיש רבים חולקים על זה מ"מ אחר שכתובת ב"ד תקנת דרבנן היא ובאה לעקור ד"ת כל מה שיש בה פקפוק ומקום לומר שלא נתקנה בזה יש לנו לומר העמד ד"ת על חזקתו ואוקי ממונא בחזקת יורשים כדין תורה ולענין שאין כתובה יוצאה מתחת ידה פשיטא הוא שאין להם לגבות כתובת ב"ד שכן כתב הרמב"ם פ' י"ט מהלכות אישות וז"ל אין הבנים יורשים כתובת אמן ולא הבנות נזונות בתנאי' אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתתת ידם אבל אם אין שטר כתובה בידם אין להם כלום שמא מחלה אמה כתובתה עכ"ל והראב"ד לא השיג עליו אלא על דין מזונות הבנות אבל על כתובת ב"ד לא פליג עליה דודאי לכ"ע אין להם כלום ולא דמי לאלמנה דהיא מצי למיגבה כתובתה אי תפסה על האופן הנז"ל ואז היא נאמנת בשבועתה סך כתובתה כו' אבל הבנים אינם יכולים לישבע אפילו אם תפסי שהאם לא מחלה לבעלה וא"כ אין להם תקנה לגבות כתובת ב"ד אם לא כאשר כתובת אמם יוצאת מתחת ידם כן נלע"ד שזה פשוט ומה שאמרת אם תוכל האלמנה לעכב עד מוצאה כתובתה איני רואה טעם לשאלה הזאת בין היה שם נכסים הרבה ובין אין שם כי לא יעלה על הדעת לעכב מתי שתמצא ויגיעת בשר הוא להשיב על דברים אלו אמנם כבר אמרתי שאין הבני' יכולין לגבות כתובת ב"ד אם לא כששטר כתובת אמם בידם ודי בזה לשאלה השביעית ואמנם לשאלה הח' כבר כתבתי פסק על זה בחיי הח' נ"ע ושלחתי אותו לאוילונה ומסופק אני אם הגיע בידו בחייו או אם נפטר כבר כאשר הגיע הפסק שם ותנוח נפשו וחיי לך ולכל ישראל שבק ואני הנני שולח הפסק ההוא לידך כדי להשלים רצונם בכל ושלום:

561

562שאלה ראובן מת ובאת אלמנתו לפני ב"ד ושטר כתובתה בידה המחזיק ס' וז' אלפים לבני' ממון נדונייתה ומה שהכניסה לו ועוד שהוסיף לה מדיליה ל"ד אלפי' סך הכל ק"א אלפי' לבני' ותובעת מהם להגבות לה כתובתה וב"ד נזקקו לדבריה והוציאה לפניהם מטלטלי בית כסף וזהב ושמושי ערש ועלתה השומא ההיא חמשה ושבעי' אלף וכן השביעוה שבועת אלמנה כדת וכהלכה. שוב באה האלמנה ותבעה מש' חזק' חצר א' שנתן לו בעלה בהיותו בחיי' בטענ' שהבתים שהם משועבדי' לכתובתה ואין במתנת בעלה כלו' שהרי יש בחצר לתשלום פרעון הנדוניא והתוספת כ"ו אלף לבנים וש' טוען שאין לה שעבוד לגבות התוספ' אלא בחצי נכסי בעלה כמבואר בתקנת טוליטולה והמנהג בעיר ע"פ תקנת טוליטולה שכל אלמנה שתבא לגבות כתובת' מגבין לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה משלם על פי השומא שהעלוה השמאים בשעת הנשואין אמנם התוספת אין מגבין לה משלם אלא רואים מה שנשא' מעזבון הבעל אחרי שהגבוה כל מה שהביאה ומגבין לה חצי הנכסים כגון אם היה התוספת עשרים אלפים לבנים ונשארו עשרה אלפי' לבני' בעזבון הבעל חוץ מנדוניית' מגבין לה ה' אלפים לבני' וה' אלפים הנותרים הם ליתומים ואם נשארו עשרים אלפים מגבין לה עשרה אלפים לבנים וליתומים י' אלפים לבנים ואם נשארו ל' אלף לבני מגבין לה ט"ו אלפי' וליתומי' ט"ו אלפים ואם נשארו מ' אלפים אז גובה כל התו' משלם זהו המנהג בעיר ע"פ התקנה ולכן טוען שמעון כי מאחר שממון נדונייתא ומה שהכניסה לו היה ששים ושבע' אלפים לבנים וכבר הלכו השמאים ושמו כל אשר לה בבית בע"ה אלפים לבנים נמצא שכבר גבתה כל ממון נדונייתה ומה שהכניסה לו משלם והותיר בנכסי בעלה שמנה אלפים ועוד הניח המת בתים אחרים בני חורין עם חצר א' שבאים לדון עליו יעשו חשבון מהכל ותגבה חצי הנכסים מבני חורין שאין לה לגבות מן המשועבדי' כל זמן שיש בני חורין כמו שהוא הדין והמנהג בעיר והאלמנה טוענת כי הבתים ההם אשר היו בשם המת כבר מכרם בעלה לאביה ושמעון טען כי אחד מהעדים הוא פסול לעדות והביא עדים שחתר בית אחד בר"ה של יהודי כו' וגם שנמצאה הגנבה בידו וגם הביא עליו עדים שנשבע במעמד כל הקהלות שילך וימיר הדת אם לא יעשו חפצו ועוד טוען ואומר שאפילו יהיו העדים כשרים היתומים קטנים הם ואין מקבלין עדות להוציא הבתי' מחזקת היתומי' דקטנים הם והוי שלא בפני בעל דין כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות מלוה עוד טוענת האלמנה שהשומא ששמו הב"ד ההוא שטעו ושמו לה הבלאות כפי מה שהעלו אותם בשעת נשואין שילכו שמאים אחרי ושמעון טוען דמאן נימא לן דהני בקיאין בשומא טפי מהני דלמא הני קים להו טפי ואף אם ילכו לא ישומו אלא הבלאות לבד שהמנהג בעיר שלא להעלותם ע"פ השומא הראשונה אבל כל שאר נכסי נדונייתה אין להם לזוז מהשומא הראשונה ששמו ב"ד הראשון. עוד טוענ' האלמנה שהיא חייבת למזונותיה מאה פרחים ויותר שתובע אביה ממנה והרי חסר ק' פרחים מהשומא ושמעון טוען שהכל שוא ודבר כזב שאם האמת כדבריה שהיתה חייבת מזונות לאביה למה כששמו לה ב"ד נדוניית' ועלתה השומא ע"ה אלף והשביעוה על ככה למה לא אמרה שחייבת לאביה מאה פרחים למזונותיה ולזה טוענת האלמנה כי באותה שעה לא טענה דבר בחשבה כי המזונות שהוציא אביה עליה ועל יתומיה היו דרך מתנה וחן וחסד אשר הגדיל אביה חסדו עמה בהיותה יושבת עמה בבית ומעולם לא עלתה על לבה כי אביה ישאל ממנה דבר אבל עתה שראתה שאביה תובע ממנה מזונות ומיתומי' וצריכה היא לפרוע לאביה היא רוצה להתפרע מנכסי היתומים וש' טוען לזה כי הכל קנוניא בינה ובין אביה כי מעולם לא פרנסה אביה ואין כח בהודאתה לחוב ליתומים דדוקא לחוב לעצמה נאמנת במה שאומרת שהיא חייבת מזונות לאביה אבל לחוב ליתומי' או לשמעון זה אינה נאמנת דדילמא קנוניא היא על נכסיו של שמעון זה להוציא הקרקעות מידו וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה וסוף הלכות שותפין ועוד דמלוה ע"פ אינה נגבית מהיורשי' עוד טוען שמעון דאלו החזקות דין טלטל יש להן ואין לאלמנה שעבוד לגבות מן המטלטלין המשועבדים:

562

563עוד שאלה שנית ראובן החזיק בחנות א' של גוי שנה או שנתים וש' אפטרופוס היתומי' של לוי הוציא שטר שלוי היה מוחזק קודם באותה החנו' ששכרו מן הגוי וראובן טוען כי לוי בחייו מחל ונתן לו כל כח וזכות שהיה לו מן הגוי בחנות ההוא והביא עדים כשרים ע"ז:

563

564תשובה

564

565תחלת דברי וראשית אמרי להודיע הידוע לכל קורא ושונה מ"ש הרמב"ם הלכות אישות פ' כ"ג וז"ל ובכל הדברי' האלה וכיוצא בהן מנהג המדינה עקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהי' אותו מנהג פשוט בכל המדינה וכן הריב"ה בטור א"ה הביא לשון הרמב"ם וז"ל הנושא סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסק' להכניס נותנת כפי מנהג המדינה וכשבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה ע"כ א"כ כל שיש מנהג בעיר שוב אין להרהר אחר המנהג ההוא אפי' שיהי' נגד הדין באלו הדברים וז"פ מאד והאריכות בו מותר גמור בהיות המנהג כאשר כתב הרמב"ם שיהיה מנהג פשוט עוד יש לדעת שאשה הבאה לגבות כתובתה ונדוניא ותוספת וכל הכתוב בשטר הכתובה בין גרושה בין אלמנה אם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן כפי מנהג המדינה ואם אין שם שיעור כל הכתוב בשטר הכתובה הנז' אז טורפת מן הלקוחות או ממקבלי מתנה לפי שכל נכסי הבעל אחראין לכתובת אשתו כאשר פשוט זה במשנ' פ נערה שנתפתתה לא כתב לה כתובה גובה כתובתה מתנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה ולא כתב לה כל נכסיו אחראין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. עוד בפ' האשה שנפלו לה נכסים וכן לא אמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה והרמב"ם פ' י"ו מהלכות אישו' כתב וז"ל ועוד תקנו חכמים שיהיו כמו נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובת' אפי' כתובת' מנה ויש לו קרקע באלפים זוזים הכל תחת שעבוד כתובתה וכל מה שימכור אחר הנשואין אע"פי שממכרו קיים שיש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותם בכתובת' כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסין בני חורין עכ"ל והטור סי' ק' אם מוצאין לו קרקע ב"ח מוכרין ונותנין לה ואם לא טורפת ממשעבדי שמכר או שנתן לא שנא נתן במתנ' בריא או ש"מ שהרי כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובת' וא"כ כשהאשה באה לגבו' כתובת' בין אלמנה בין גרושה נמצא הדין כך שאם היו בבני חורין שיעו' הנדוני' וכל שא' הכתוב' הנה מה טוב ואם לא יספיקו הנכסים הבני חורין ליפר' מהן היתה חוזר' לטרוף מן המשועבדי' ואם נמצא ד"מ שמכ' שדה א' לראובן ואחר זה מכ' שד' ב' לש' ואחר זה מכר שדה ג' ללוי הדין היה שחוזרת על לוי ראשונה מפני שהראשוני' היו יכולים לומר לה מקום הנחנו לך לגבות ממנו וכדאית' במס' ב"ק פ"ק ת"ר מכר כל נכסיו לא' או לג' ב"א כלם נכנסו תחת הבעלי' זא"ז כלו' גובין מן האחרון אין לו גובין משלפניו אין לו גובין משלפני פניו הרמב"ם בפי"ט מה' מ"ו והטור ח"מ ג"כ כלם כתבו הדין כמו שאמרנו בפשיטות אין צורך להעתיק לשונם לאפוכי מטרתא למה לן ומי שירצה לעיין יע"ש:

565

566ועל מה שבא עוד בשאלה שטוען ש' ששאפי' שהיו העדים כשרים היתומי' קטנים הם ואין מקבלין עדות להוציא הבתים מחזקת היתו' דקטני' הם והוי שלא בפני בע"ד אמת שכן הדבר פשוט שאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי אבל כתב הריב"ה בח"מ וז"ל ואם החזיק בה ג' שנים בחיי האב ואחר מות האב בא בנו הקטן לערער אין שומעין לו ואם צריך להביא עדים על חזקתו מביאין ומקבלין עדותן אף על פי שהיה מערער קטן וקיימא לן דאין מקבלין עדות בפני קטן הכא מקבלין כיון שהחזיק כראוי והוא עתה בחזקתו והרא"ש נתן טעם לדבריו בפסקיו וז"ל דאי לא כן לא שבקת חיי ללוקח קרקע ומת המוכר דיבואו הקטנים ויחזיקו ולא יוציאו מידן עד שיגדילו ודמי להא דאמרינן התם תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חברו אין אומרי' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו הרי למדנו בפי' שלהחזיק במה שיש ביד המחזיק מקבלין עדות אפי' בפני קטן. וא"כ בנ"ד ג"כ גם כי נניח שהיה חוב לקטן לקבל עדות שאביהם מכר הבתים לאב האשה מ"מ אם אמת הדבר שאב האשה החזיק בבתים שלש שנים אפי' שהקטן מערער על הבתים והיינו צריכים לקבל עדות יכולין אנו לקבלו אך אמנם אם לא החזיק ג' שנים אב האשה הנז אז טענת ש' טענה אלא דאכתי איכא למימר בנ"ז כי מה תועלת ליתומים שנעמוד הבתים בחזקת היתו' כיון שאז תגבה האלמנה מהן וא"כ כיון שנמשך שאין תועלת ליתו' בהעדר קבלת עדות יש לנו לקבל העדות אפי' שהם קטנים כי אין אנו חבין בזה ליתו' רק לש' וא"כ בנ"ד אם ידוע ודאי שמתנת חצר של ש' קדמה למכירת הבתים דין היה עם ש' שתהיה טורפת מה שחסר לה מכתו' או מהתוספ' מהבתים תחל' ואם גם כן יחסר לה מהבתים אז תחזור על ש' אמנם אם היה הדבר בהפך תחלה יש לה לטרוף נכסי ש' ואח"כ מן הבתים ולהיות שאשה זאת כפי מנהג המדינה כנז' בשאלה אין לה לגבות התוס' אלא ממחצית הנכסים הנשארים אחר גביית הכתובה והנדו' א"כ צריך שישומו הה' אלפים לבני' שנשארו והבתים והחצר ותקח היא החצי מכל מה שיעלה סכום החמשה אלפים והבתים והחצר אם לא יעלה יותר מהתו' והחצי האחר יקח מי שקדם אם ש' קדם יקח מהחצי הנז' שיעור החצר או מה שיעלה ואם אב האשה קדם בקניית הבתים הוא יקח קודם מה שהוציא בקניית הבתים ומ"מ אם האמת שאין עדי מכירת הבתים כשרים או אפי' כו' מהם שנמצא פסול מן התורה כנז' בשאלה הדין עם ש' ועכ"פ צריך לשום הה' אלפי' והבתים והחצר של ש' ומה שישאר אחר שתגב' האלמנה את שלה ע"פ המנהג יחזיר לראוי לו:

566

567ועל מה שטוענת האלמנה שהשומא ששמו ב"ד ההוא שטעו כו' ושמו לה הבלאות כפי מה שהעלו לה בשעת נשואין ושילכו שמאין אחרים וש' טוען דמאי אולמי' מהני טפי מהני כו' לא ירדתי לסוף דברים אלו כי מצד א' נראה שטעו בשומא ר"ל ששמו מה ששוה ה' בו' ומצד אחר נראה שטעו במה שהעלו הדברים כמו שהעלו בשעת נשו' ושאין כן המנהג וז"נ מדבר ש' שטוען מאי אולמייהו מהני ואם הטעות היה במה שהעלו הנכסים עתה כמו שהעלו אותם בשעת הנשואין ושהוא הפך המנהג א"כ אין טעם בדברי ש' כלל שאמר דילמא הני קים להו טפי דכיון שהמנהג פשוט הטעות מפורסם וידוע ואין לנטות ממנו כלל ואם הטעו' היה שטעו לשום מה ששוה ה' בו' א"כ יש קצת ממשות בתשו' ש' אמנם כן יתבאר ממה ששנינו בכתו' פ' אלמנה ניזונות שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרם בטל רשב"ג או' מכרם קיים א"כ מה כח ב"ד יפה ע"כ. והלכה כח' שמכרם בטל כמו שפסק ר"נ בגמרא ואמרינן התם אמר רב הונא בר חנינא אר"נ הלכה כח' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכו' קנין וז"ל ב"ד שמכרו נכסי יתו' וטעו בין בקרקעות בין במטלטלים אם טעו בפחות משתות הרי זו מחילה בהדיוט טעו בשתות בטל מקח ואם רצו שלא לבטל המכרשיחזירו ההונאה מחזירין לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתו' ע"כ וכתב הר' מ"מ שכן דעת ההלכות וכ"פ הריב"ה בפשיטות ח"מ סי' ק"ט ומכאן נראה שאין טעם בדברי ש' שאו' דמאן לימא לן דהני בקיאי בשומא טפי מהני דילמא הני קים להו טפי כי לפי דעתו תיקשי ליה א"כ איך ימצא ב"ד שפחתו שתות כו' אלא מאי אית לך למימר דאפש' ודאי להתברר ולידע האמת שטעו השמאים הראשונים דשמא לא דקדקו היטב דמש"ה אמרו שמכרו בהכרז' אפי' מכרו שוה מאתי' במנ' או שוה מנה בק"ק מכרם קיים ואעפ"י שבמטלטלים איכא מ"ד דכיון דלאו בעי הכרזה לא מהני להו הכרזה ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ למדנו שהאמת הוא כי אפשר לב"ד שיטעו בשומא ושלא דקדקו בדבר כראוי וא"כ הדין עם האלמנה בזה אם יראה בבירור שטעו הא' וכבר כתבתי ג"כ שאם טעו במנהג דפשיטא ופשיט' שיש לחוזר ולתקן מה שטעו:

567

568ועל מה שתובעת האלמנה למזונות ק' זהובים שחייבת לאביה וע"כ היא רוצה לפחות סכומה מהק' זהובים ולגבות אותם מחצר ש' לפרוע כתו' לכאורה נראה שאין דבר ש' ודאי דאמתלא גדולה היא שהכל שוא ודבר כזב ומ"מ כפי הדין נראה שהדיין היה אפשר לומר שהדין עם האלמנה אם לא עברו ג' שנים שלא תבעה מזונות דאמרי' בגמ' ריש אלמנה ניזונית א"ר יוחנן משמיה דרבי יוסי ן' זמרה אלמנה ששהתה ב' ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונות ופריך בגמ' השתא שנים איבדה ג' מבעיא לא קשיא כאן בעניה כאן בעשירה ולא אאריך במחלוקת שנפל בדין עניה שכפי הנראה מנ"ד עשירה היא וא"כ כל שלא עברו ג' שנים יש לה לתבוע מזונות וכ"ש באשה זו שבאה בטענה שלותה מאביה ושהיא חייבת לו. גם כפי מה שבא בשאלה שהוציאה כו' נראה שהכל היה תחת ידיה והסכימו הפוסקי' מכח הירושלמי שלותה אי יש לה משכון אפי' אחר עבור שלש שנים ששתקה יש לה מזונות והשתיקה לא הוי מחילה: מכל זה היה נר' שהיה הדין עם האלמנה ומ"מ נראה בעיני שאינו כן אלא שהדין עם ש' והטעם שאשה זו רצתה לגבות תחלה כתובתה ויש בנמצא כדי כתובתה ועכשיו היא רוצה לפחות משם כדי חוב המזונות ולטרוף אח"כ מחצר שמעון לתשלום פרעון הכתובה וש' יאמר כדי שיעור כתובתיך לפניך ונשאר שיש לי לגבות חוב המזונות. ומשנה שלימה שנינו ריש פ' הניזקין אין מוציאין לאכיל' פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדים מפני תיקון העולם וכיון שבאה היא להוציא נר' שידה על התחתונה עוד טעם אחר שאפי' את"ל שהיה כח בידה לעשות ולגבות תחלה מזונותיה מבני חרי ואח"כ לטרוף ממשעבדי לכתובה זה היה אפשר אם לא גבתה תחלה כתובה מבני חרי אלא שעדיין היתה צריכה לגבות שתי החובות אבל עתה שגבתה כבר מבני חרי לכתובתה פשיט' דלאו כל כמינה לומר עתה אפחות מהשומא ואחזור ואגבה כתובתי מן המשועבדי' וראיה לדבר והיא ברורה בעיני דאמרינן בפ' ח"ה ההוא דאמר לחבריה הב לי ק' זוזי דפסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי נינהו א"ר נחמן איתרע שטרא ואיכא פלוגתא דרבוותא שר"ח פי' דלא איתרע שטרא אלא לענין שצריך לישבע המלוה אפילו יש בו נאמנות אבל בשבועה גובה אבל רב שרירא ורב האיי גאון פי' שהשטר בטל לגמרי והרא"ש נר' סבר' ג' דלא גבינן ביה ולא קרעינן ליה ואי תפיס לא מפקינן מיניה כל זה הביא הריב"ה ח"מ סי' נ"ח וכתב עוד וז"ל כתב הרב יוסף הלוי הא דאיתרע כי יהיב ליה באפי סהדי ה"מ כשמעידין שבתורת פרעון נתנם לו ואינם יודעים אי מזה השטר אם מאחר אבל אם מעידים שנתנם לו ואינם יודעים אם בתורת פרעון אם בתורת פקדון אם בתורת מתנה לא איתרע ויכול לומר סטראי נינהו ע"כ מכל זה משמע בפירוש דבנ"ד אין ממשות בטענת האלמנה שרוצה לפחות עתה מן השומא שגבתה לכתוב' ק' זהובים לפרעון חוב מזונותי' שאו' שחייבת לאביה ואח"כ לגבות מחצר ש' שיעור הכתוב' הא ודאי לא אמרה כלום דעכל"פ כל הני רבוותא אלא שראו העדים שנתן הלוה בתורת פרעון ואינם יודעים אם מזה השטר או משטר אחר הא ידעי ודאי שהפרעון היה מזה השטר לאו כל כמיניה אח"כ לו' משטר אחר שהיה לי עליך רוצה אני לקבל אותם המעות שקבלתי ושטר זה עדיין קיים ועוד כתב הר"ן שמי שנושה בחבירו ב' חובות ופרע לו הלוה סתם הרשות ביד המלוה לו' מחוב פ' לקחתי ולא עוד אלא אפי' א"ל לוה בשעת פרעון הילך מעות אלו בשביל חוב פ' ומלו' קבל ושתק יכול לו' אח"כ המלוה שבשביל חוב פ' תפסן והאי דשתיק לאו משום דאודיי אודי ליה אלא פקח היה כדי לתפוס ואח"כ בירר דעתו ע"כ הרי בפי' ג"כ ראי' דדוקא דשתק הא אם קבל בפי' בשביל חוב פ' אין בידו לחזור ולומר בשביל חוב אחר היה מה שקבלתי וחוב זה במקו' עומד וא"כ בנ"ד כיון שבפי' השומ' ששמו הדיינין היה לפרעון הכתוב' וגם היא להכי קבלה אלא שעתה טוענת שחשבה שאביה לא יתבע ממנה כו' כנז' בשאלה א"כ פשיטא שאפי' שנניח שכל דבריה אמת ושלותה מזונות מאביה כיון שמה שקיבלה קיבלה בעד פרעון כתובתה מה שתובעת עתה מזונות אין לה ממה ליפרע אלא ממשועבדים ואין מוציאין למזון האשה ממשעבדי כ"ז ברור לע"ד:

568

569ועל מה שטוען ש' שחזקה דין טלטל יש לה כו' במקו' אני דן אותה כדין קרקע הגם שמתשוב' בעל ת"ה מדבריו יש להוכיח שדין טלטל יש לה מ"מ ידענו שמתקני ההסכמות תיקנו שתהיה כדין קרקע ואין להאריך כאן בזה כי אינו צריך לנ"ש:

569

570ועל ענין השאלה הב' נר' שדין זה יתבאר מהא דאמר' בגמ' בפ' הגוזל בתר' בר חמיה דרבי ירמיה טרק גלה באפיה דר"י אתא לקמיה דרבי אבין אמר שלו הוא תובע והא מייתנ' סהדי דאחזיקי ביה בחיי דאבוה א"ל וכי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע לכו הא דר' יוסף בר חמא א"ר אושעי' תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חברו ואמר שלי הוא אין או' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונר' מי דמי התם דמפקינן ממונ' דלא קיימ' ליה אחזקה דאבוה אבל הכא דאית ליה חזק' דאבוה לא ע"כ וכתבו התוס' משמע דדינ' אפי' היה ר"י בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השד' מוחזק בשד' הכי ר"י לא הי' מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזק' מאבוה אפי' היה ר' ירמיה מוחזק בבית וכ"נ בפי' יותר מהנמ"י ז"ל שכתב וז"ל הכא נמי כיון שרבי ירמיה היה מוחזק בבית ועומד בתוכה לאו כל כמיניה של התינוק להוציאו מתוכו כו' עד אבל הכא דאית ליה להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה אלא שרבי ירמיה טוען שמכרה לו או שנתנה לו כי האי גוונא ודאי אין מקבלין ולא מפקינן לתינו' מינה ולכשיגדיל יביא ר' ירמיה עדים וידון עמו א"כ בנ"ד נמי אפי' שהיה ראובן מוחזק בחנות מסלקין אותו וכשיגדילו היתומים יעמידם לדין אבל עתה מקבלין עדי ראובן לחוב ליתומים עד שיגדילו וכן נר' מהרא"ש בפסקיו בפ' חזקת הבתים על ההי' דרבה בר שרשום דנפק עלה קלא דקאכיל ארעא דיתמי וכתב שם וז"ל וא"ת והיאך יכול לומר לקוחה היא והלא היתומים קטנים וידוע בזה שהקרקע היה מתחלה של אביהם והיאך יביא עדי חזקה שאכל' שלש שנים בחיי אביהם והא אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ובפני יתומים קטנים היינו כמי שלא בפני בעל דין כו' עד שאני הכא שכבר אכלה ג' שנים בחיי אביהן ואי אין ידוע שבתורת משכנתא באתה לידו וכבר היה מוחזק בחיי אביהם ולהחזיק מה שבידו מקבלין עדו' בפני יתומים קטנים א"כ נר' דדוקא כשהחזיק המחזיק שלש שנים חזקה גמורה בחיי אב היתומים וגם שאינו ידוע לנו שירד שם בתורת משכנתא אז מקבלין עדות להחזיק מה שביד המחזיק לבטל ערעור הקטן אבל כאשר ידוע שחנו' זה היתה של אבי היתומים והמחזיק בו רוצה להביא עדי' שאב היתומים מכרה או נתנה לו אין מקבלין עדות נגד היתומים כיון שלא החזיק בחנות שלש שנים שהיא חזקה גמור' בחיי האב מכל זה היה נר' שאין תקנה אלא לסלק לראובן מן החנות ולהעמיד אותה ביד היתומים עד שיגדילו ואז יעמידם ראובן בב"ד ויוציא לאור משפטו. אבל כתב רי"ו בשם הרשב"א ז"ל במישרי' נתיב כ"ז שאם היה ליתומי' אפטרופוס על כל נכסיה' קודם לכן מקבלין עדותן בפני האפטרופוס ע"כ וגם שאינו נר' כן מדברי שאר הפוסקים אלא כמ"ש מ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בענין כזה וביותר גדול ממנו ועוד שנראין דברי' של טעם וכיון דקודם לזה הושם לה' האפטרופוס להפך בזכותם לא מיקרי שלא בפניו ולע"ד נר' לדקדק כי מדברי הרשב"א ז"ל מן המרדכי בגיטין פ' השולח שכתב שם וז"ל שאל רבנו ברוך את רבינו מאיר על מעשה שבא ראובן וצווח וקובל לקהל על היתומים קטנים בני שמעון שיעמידו להם הקהל אפטרופוס כי יש עליהם דין מקרקע שירשו מאביה' ואומר ראובן שיש לו חזקות מבני שמעון על כן רוצה שיעמידו להם אפטרופוס נר' שאין בידינו להעמי' אפטרופו' ליתומים כי האי גוונ' לחובתן כי אם לזכותן כגון אם יש להם תביעה על אחרים וראיה כו' ודחה שם כמה מקומות שהיה נרא' מהם הדין להפך אלא שמעמידין להם אפטרו' עד שכת' לבסוף והביא ראיה מתוספתא דמס' תרומות גרסינן אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב ואין דנין לכוף ולזכות ולהכני' ולהוציא ליתומים אלא אם כן נטלו רשות מב"ד. ובגיטין פ' הנזיקין מייתי לה כי האי גוונא וקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם והלכך לאו כל כמיני' להעמיד אפטרופוס ליתומים לחובתן נראה קצת דדוקא להעמיד אפטרופוס מחדש הוא דאין בידינו להעמיד להם אפטרופוס לחובתן כי אם לזכותם הא אם היה אפטרופוס להם מקודם מקבלין עדות ועם כל זה אני אומר כי לא יספיק כל זה לכוף לאפטרופוס לעמוד בדין אלא אם יקראוהו ב"ד ויקבלו העדות בפניו הוי עדות כאילו נתקבל בפני היתומים אם היו גדולים:

570

571תשובת שאלה שנשאלתי על ענין מי שמתה אשתו בלי זרע של קיימא שחולקים יורשי האשה עם הבעל לבל יתקיים בו שורך כו' מה הדין בנכסי מלוג וכתבת שבין מדברי הרא"ש ז"ל ובין מדברי הר"י ז"ל נר' שהתקנה היתה לחלוק הכל כו' אני איני רואה דבר זה לא בדברי הר"י ז"ל ולא בתשו' הרא"ש ז"ל ואם כונתך על לשון הר"י שכתב וז"ל כי רחל שהיו לה נכסי' קודם שנשאת כו' עד או שמצאה מציאה או שנפלה לה בירושה כו' ואולי מלשון זה הבנת שכונ' ה"ר ישראל ז"ל שהתקנה היה שחולקים בכל אפי' במציאה ונ"מ הא ודאי אינו כן שהרי כתב שהיו לה נכסים קודם שנשאת כו' א"כ נמצא שכשנשאת לשני חזר הכל נצ"ב וכן מציאה וכן ירושה הנז' שם הכל מיירי שנפלו בידה קודם שנשאת וכשנשאת חזרו להיות נצ"ב. גם בדברי הרא"ש איני רואה ראיה לדבריך שממה שתמה על הר"י לאמר היאך נכנסה סברא זו בלבך כו' משם נראה להפך לע"ד שהרי כתב וז"ל שהניחו רוב נשים שבשבילן היתה התקנה ותקנו בשביל שאינו מצוי אשה שמצאה משמע דאלו ואלו שוים וכמו שהנכסים שהאשה מביאה מבית אביה ואמה הוו נצ"ב כן אותה של מציאה כו' כדפי' דאל"כ הוה ליה למימר איך הניחו נצ"ב שהם מצויים ותקנו בשביל נ"מ שאינם מצויים. סוף דבר כי איני רואה מקום לדיוקך שיהיה דעתם ז"ל כי התקנה היתה בכל אדרבא רואה אני ב' או ג' תשובות נראה מהם שלא תקנו אלא בנצ"ב שהיא הנדוני' שנכתבה משטר הכתובה א' תשובה ה' בכלל נ"ו וז"ל וקורין לשטר זה שטר נדוניא ובתקנת הנשו' שבטולטילה יש שכשתמות האשה כו' עד בין מבלאות נדונייתא נראה שם ודאי שאין התקנה רק בנצ"ב שהרי כתב כותב שטר חוב וק"ל. גם באחד מן הכלל הנז' כתב כל מה שימצא מעזבונה שהוא בגדי נדונית' או קרקע נדונית' יחלוק כו' עוד תשובה אחרת על תקנת טוליטולה שהבת יורשת חצי הנדוניא על כן איני רואה מקום לשאלה דפשיטא שלא תקנו כפי הנראה אלא דדוקא בנצ"ב דהוו מצויים אבל נ"מ לא שכיחי ומלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן ויפה כתבת דכל ספק שיפול בזה יד בעל התקנה על התחתונ' ודומה לזה כתב הרא"ש בתשוב' וז"ל וגם לא דמי לתקנת ר"ת דהיכא שמתה בתוך שנת הנשואין שהבעל מחזיר הנדוניא לאביה או ליורשיה דעל הנדוניא תקן משום עגמת נפש כו' אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ אהא לא תקינו רבנן והבו דלא לוסיף עלה ומק"ו לא ילפינן השתא ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שלא יגבה הא תנן במס' ידים אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרי' זה מזה ע"כ וא"כ הדבר ברור שאין להוציא מיד הבעל אלא חצי נכסי צאן ברזל אם לא יהיה ע"פ מנהג פשוט מאד מאד. גם על מה שכתבת שהיורשים שואלי' כלינו אנו נוטלין והבעל אינו רוצה אלא לתת מטלטלי' אחרי' שקנה בזה נפל קצת מחלוקת בשאלוניקי יע"א ואני דנתי ועשיתי מעשה שיטלו היורשים החצי מן הכלי' המצו' אצל הבעל מאותם שהכניסה האשה בבית בעלה מבי' אמה ודנתי כן מכח הטענה אשר כתבת שכיון שהיורשי' נכנסי' במקום האשה ומכחה הם באים כמו שהיא היה לה כח לומר כלי אני נוטלת כך היורשי' הבאי' מכחה ועוד דקדקתי כן מלשון הכתוב בשטר שאם תמות פלו' אז יחזיר פ' כו' ולשון חזרה אינו נופל אלא בדבר עצמו שיצא ממקום זה וחזר שם וא"כ הוא צריך לקיים התנאי והדין עם היורשי' שאל"כ היה להם לכתוב לפרוע חצי הנדונייא אמנם בנדון שלפניך נר' שאין כותבין התנאי בכתובה ולא נתברר לי מתוך דבריך אם כותבין אם לאו שאם כותבין היה צריך לראות לשון הכתוב בשטר הכתובה או בתנאים וע"פ הדברים היה לי לכרות ברית לראות איך הדין נוטה אמנם אם אינם כותבים אלא שמנהג' שסומכי' עפ"י תקנת טוליטולה בעל פה וכמו שעושי' ק"ק אשכנז במקומנו שסומכים על תקנת שום וא"כ היא הדבר ברור לע"ד שהדין עם יורשי האשה שאחר שהסכמת תקנה טוליטולה כתוב יהיה כל מה שביארנו מעניני עזבונה המצויין בעין בין הבעל ובין הראוי ליורשה כו' עד הנשאר מעזבונ' שהוא גוף נדונייתא כו' ועוד בסוף ברור יותר שכתב ויתבאר ביאור יפה שאותו הממון שעזבה האשה היא ממה שהכניסה כו' א"כ הדבר אין מקום לספק אלא ודאי הדין עם יורשי האשה אם הם נמשכים על תקנת טוליטולה:

571

572תשובת שאלה שנשאלתי על ענין כתו' בנין דכרין כבר ראיתי דבריך אשר מתוכם יר' לא נעלם מנגד עיניך סברות פוס' ובפרט תשובת הריב"ה שהוא אחרון האחרונים וא"כ נר' שמי הוא ואי זה בדור היתום הזה ימלאנו לבו לעשות מעשה בחיוב נגד שום אחד מהכתות כי אלו ואלו גאוני עולם ומפיהם אנו חיי' ואעפ"י שכפי הנר' רבו כמו רבו הפוסקים האומרים שאין לעקור תקנת ב"ד. מ"מ היה אפשר לומר כיון דירושה הוי דאורייתא וב"ד הוי תקנה דרבנן לא אתי ספק דרבנן ומבטל דינא דאורייתא ואת"ל דמ"מ כיון שרבו האומרים שאין לבטל התקנה עליהם יש לסמוך די לנו לקיים התקנה בקרקע כאשר כן היה יסודה אמנם לא במטלטלים ועם זה היינו יוצאים ידי חובתנו שכשהיה אדם בא לתבוע כתובת ב"ד ואין שם קרקע ולא היינו מגבין להם כתובת אמם לא היה אדם יכול לומר שאנו עוקרין תקנת חכמי' שהרי הם לא תקנו כך אלא בקרקע לא במטלטלי ואפי' לדעת הגאונים שתקנו עתה לגבות כתוב' מטלטלי יש לומר שלא עשו כן לענין כתובת ב"ד כנז' בתשו' הריב"ש בשם רבנו יונה ז"ל ולדעתי שיש הרבה מן הפוסקי' מסכימים לזה יותר מאותם שסוברים להפך מזה ופשיטא שכן היה ראוי לעשות מעשה מן הטעם הנז' למעלה שיש לנ לבקש כל הצדדין לקיים ירושה דאורייתא כיון שאין אדם יכול לומר שאנו עוקרין תקנת חכמים ז"ל אבל עומד לפנינו מ"ש הריב"ש וז"ל אבל נר' שעתה שכותבין בכל הכתובו' מטלטלי אגב מקרקעי כו' עד גם כתובת ב"ד ע"כ אלא שעם כל זה היה נר' בעיני להעמיד ירושה דאורייתא כנ"ל ומטעם שהרי כתב הרמב"ם פ' י"ו מהלכות אישות וז"ל כבר נהגו בכל מקומות שידענו וששמענו שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי ודבר זה תקון גדול כו' עד ונמצא האלמנה גובה מן המטלטלים בתנאי זה ולא בתקנת אחרונים ואם איתא דסבירא ליה להרמב"ם דבתנאי זה גובה כתובת בנין דכרין מן המטלטלים איך לא כתב ג"כ ונגבית כתובת ב"ד אף מן המטלטלין כיון שלמעלה אמר לפי אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע משמע דלא מהני מה שנהגו אלא לגבות האשה כתובת' לא לכתובת ב"ד וכן נר' זה יותר מלשון שכתב הטור א"ה סוף סי' קי"א וז"ל והרמ"ה כתב דבמטלטלי לא נהגו האידנא שאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבים ליתן לבנות נעמידנה בחזקתה דמעיקרא דוקא במקרקעי כו' עד ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ע"כ. ואחר שכת' הרמב"ם שכבר נהגו כו' כ"ש שמן הנרא' ודאי נתפשט המנהג לכתוב מטלטלי אגב מקרקעי בזמן הרא"ש ז"ל ועכ"ז כתב דוקא במקרקעי ותו דזיל בתר טעמא כיון דמרבים כו' אם כן מהאי טעמא אית למימר דלא מהני מה שכותבין מטלטלי אגב מקרקעי אלא לגבות האשה כתובתה לא לב"ד ועל כן דעתי וסברתי שכתובת ב"ד אינה נגבת אפי' בזמן הזה אלא ממקרקעי ואפי' כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי וגם שכבר אני רואה שמי שיראה דברי ידינני לגסו' הרוח לחלוק על דברי הריב"ש לכאורה מ"מ סמכתי על מ"ש וגם כי כפי הנר' מלשון הריב"ש לא כתב הדין בבירו' רק שאמר אבל נר' כו' שהיה לו לומר אבל עתה שכותבין כו' כתובת ב"ד נגבת ממטלטלי מדלא כתב הכי אפשר שלא בריר ליה כולי האי ואולי להלכה אמרה לא למעשה:

572

573ועוד מצאתי ראיתי תשובה ולדעתי היא מהרשב"א שכתב וז"ל מה ששאלת אם כתובת ב"ד נוהגת במקומנו או לא דע שאין לנו מנהג קבוע על זה ולכן אין כח בשום א' לבטל תקנת חכמים וכבר פסקתי לכמה אנשי' שאלוני על זה שינהגו כפי תקנת חכמים ונעשו כמה מעשים על פי ומכיון שלא מצאנו מנהג ירושתה פשו' בכל המקומות לא דנתי לגבותה אלא מן הקרקע כפי דין התלמו' לא מן המטלטלים כפי תקנת הגאונים כדכתב הרמב"ם והאמת שכמעט נראה שדבריו סותרים זה את זה שתחלה אמר וכבר פסקתי כו' אח"כ אמר וכיון שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט כו' לא דנתי לגבותה כו' אלא שנר' לע"ד שהוא לא רצה לעשות מעשה לכוף לשום בעל דין אלא כדין התלמוד ולא כדין הגאונים ולזה כשהיו שואלי' ממנו הלכה אמר שהיה משיב כו' והיו נעשים המעשי' ע"י אחרים ג"כ ומצאתי להרב הגדו' מפרש המשניו' כמהר"ר עובדיה מברטנורה ז"ל וז"ל ואין כתוב' ב"ד נגבית אפי' בזמן הזה אלא ממקרקעי ע"כ וכן דעתי למעשה גם למעשה הטבת לראות לע"ד שאין לנהוג כתובת ב"ד אלא כשמתו שתיהן בין שמתו שתיהן בחייו ובין שמתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו אבל כשאחת מתה ואחת קיימת לא וכמו שכתוב בהגה מימונית וז"ל כתב ר"ח דוקא שמתה גם זו שנשארה כו' עד אבל אם השניה עודנה בחיים לא אשכחן וגם כתבו התוס' דנר' הטעם דר"ח כו' וכתב מורי רבנו וז"ל וכיון דאיכא ב"ד פלוגתא דרבוותא אנן לא עבדינן בה עובדא ועוד שיש גאוני' שפסקו שבטל' לגמרי כתוב':

573

574שאלה ראובן שנשא אשה והוליד ממנה בנים ומת ורוצה האלמנה לגבות כתובתה ונדוניתא והיורשים אומרים שתקח לה נכסים כאשר הם כתובים בכתובה אשר זהב לזהב ואשר כסף לכסף ואשר מלבושים וחלוקים כנגדם כי פה נהוג לכותבה בשטר כתוב' על חד תרי ועל חד תלתא להעלותו במעלה והיא אומרת ליקח אותם מעות כמו שכתובים גם בעד ענין מאתן זוזי לא הוה ידיע לן כמ' הם ונהגו לתת שש מאות לבנים ועתה היא מבקשת מאתן זוזי כמנהגה והיורשים אומרים ליקח לה כפי דינא כאשר הורה הגאון מהרי"ק ז"ל גם מבקשת הסבלונות ששלח לה בזמן הקדושין שאומרת ששלחם לה במתנה גמורה והיורשים אומרים שלא שלחם כי אם לנוי להתקשט בהם כגון נזמים וצמידים וטבעות ושרשרות זהב:

574

575עוד שאלה ב' ראובן שהיה מאגריפון והלך לטיוה וארס אשה ולא לקחה וארוסתו נפלה על ערש דוי מחולי המגפה והלך לו שם לראותה ונדר ראובן שאם תקום ארוסתו על בוריה וכחה שיתן חמש מאות לבנים קדש וקם לה על בוריה וכחה ועתה קהל טיוה מבקשים מראובן המעות אשר הקדיש וראובן אומר כי כונתו היה באגריפון עירו להיות שמו בתוכם והם אומרים כי אתה בעירנו הקדשת אותם ואנו קודמים ילמדנו רבינו את חוקי האלדי"ם ואת תורתו ושכמ"ה:

575

576תשובה

576

577תחלת כל דברי צריך לידע כי התל שהכל תלוי בדין גביי' כתובה הוי כמנהג המדינה כאשר הוא פשוט המנהג כמ"ש הרמב"ם ז"ל ובזה אין צריך להאריך כי הלכה רווחת בישראל הוא זה וז"ל פ' כ"ג מהל' אישות הנושא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה כו' עד וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שכתובתה הכל כמנהג המדינה ובכל הדברים האלה וכיוצא בהם מנהג המדינה עקר גדול וע"פ דנין והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה אבל אם אין מנהג ידוע יעמוד הדין על דין תור' בנכסי צ"ב אם פחתו פחתו לו וצריך לשלם כמו שהיו שוים בשעה שלקחם אעפ"י שעתה אינם שוים ואם הותירו ושוים עתה יותר כגון דרך משל שכשנשא אשתו לקח במנה ועכשיו שוה במאתים שהוקר הכלי תקח האשה הכלי ההוא אם תרצה בו תקחנו במאתים אעפ"י ששמה אותו במנה שאז לא היה שוה יותר ואם דרך המדינה להעלות הכלים ביותר ממה שהם שוין בשעת נשואין גם בשעת גביית הכתובה תגבה על זה האופן דרך משל שאם בשעת הנשואין שמים כלי שוה ד' דינרים בה' גם בשעה שתגבה היא הכתובה מעלין הכלי שבאותה שעה שוה ארבעה בחמשה אבל נכסי מלוג תקחם האשה כמו שהם בין שוים הרבה ובין שוים מעט ולענין הזוזי מאתן יש לדעת כי נחלקו התנאי' אי כתובה דאוריייתא או דרבנן וכן הפוסקים ז"ל ויש הפרש גדול דאי כתובה דרבנן וזוזי מאתן כסף מדינ' לא יעלו על הרוב ק"נ א"ש לפי שכסף מדינה ח' חלקים נחשת וא' כסף שיעלה כמו א"ש עוטמאני ק"נ וכסף צורי יעלה ק"נ אבל שש מאות אינו עולה לא לכסף צורי גם הוא יותר הרבה מכסף והאמת במקומנו ברוב הכתובות רובא כותבי' וזוזי מאתן דחזו לה דאורייתא א"כ כפי לשון זה יש לה למי שנשאת בתולה זוזי מאתן היינו אלף ק"נ לבני' בקרוב מעט פחות או מעט יותר והרא"ש ז"ל כתב דאף על גב שלא נכתב דאורייתא כאלו נכתב ע"כ:

577

578וע"ע שתובעת האלמנה הסבלונות שנתן לה בעלה בעודה ארוסה תכשיטי כסף וזהב פשיטא שאין ממש בדברי האלמנ' הביאו הריב"ש ז"ל ונכתב בב"י סי' צ"ט וזה דבר ברור ולא ראיתי שאלה אשה דבר כזה מעולם:

578

579עוד תשו' על שאלה הב' הדבר ברור בעיני כי יתנם ראובן באגריפון והטעם כ' המרדכי ז"ל בפ"ק דבבא בתרא וז"ל והא דתניא בתוספתא דפרק הגוזל האומר תנו ק' דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כגון שהוא דר באותה העיר כו' והדברי' ק"ו ומה התם דמיירי שלא ידענו דעת הנודר אלא כגון ש"מ שצוה ולא פי' ומת אמרינן דהא דאמרינן ינתנו לעניי אותה העיר היינו דוקא שהנוד' דר באותה העיר אבל אם אינו דר באותה העיר ינתנו לעניי עירו ועם זה יתיישב מה דאמרינן בגמ' אמר רבא בר בר חנא אמר רבי יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותני' וכשהם חוזרי' מביאים אותה עמהם שאפי' שבאה ליד הגזבר של אותה העיר כשהם חוזרי' לעירם מביאין אותה עמהם שמעולם לא יצא מיד הנודר על א' כ"וכ שאינו נותן אלא לעניי עירו ולא עוד שהוא נאמן לכך ותבונתי אמת שצריך שעכ"פ יתברר שנתנם לגזבר עירו כדי שלא יחשדוהו ולהיותי באפס פנאי לא הארכתי נאם הצעיר שמואל די מדינה:

579

580שאלה ראובן היה נשוי עם לאה בת שמעון ויהי כאשר החל הנגף בעם הסכימו ראובן ולאה אשתו לצאת מן העיר אל הכפרים וטרם צאתם מן העיר נטלו ראובן ואשתו כל הנכסים והמטלטלי' הנמצאים אתם בבית ושמו אותם בתוך ארגז א' והפקידו אות' ביד שמעון אבי לאה ויקר מקרה בין כך שנפטר לאה לבית עולמה ונשאר ממנה לראובן זרע של קיימא באופן שיירש את אשתו ולאחר הימים נעדר גם הזרע ההוא ויהי כאשר בא ראובן לקבל נכסיו מיד שמעון כי כבר זכה באותם הנכסים קמה וגם נצבה אשת שמעון ומאנה שלא לתת הנכסים לראובן באומרה כי זה כמו שנתים ימים קודם פטירת לאה נחלת בתה לאה והוציאה היא משלה בתרופותיה סך מעות ולכן תובעת שיפרע לה אותם המעו' ואחרי כן תתן לו נכסיו וראובן טוען ואומר כי לא היו דברים מעולם אלא הוא בעצמו הוציא כל הצורך בתרופות אשתו והראיה כי זה שנתים ימים עברו ולא תבעה ממנו דבר עד היום הזה שמחמת שראתה שמתה בתה וגם הזרע שנשאר ממנה באה בעלילות דברים ועוד טוענת אשת שמעון כי מלבד מה שהוציאה בתרופות בתה גם היא הפקיד' ביד חתנה בחיי בתה סך מעות מבלי ידיעת בעלה ועתה מחזקת בהם בשביל מעותי' ילמדנו רבנו הדין עם מי:

580

581תשובה

581

582בענין מה שטוענת אשת שמעון שהפקידה מעות ביד חתנ' ראובן בחיי בתה ועל כן מחזקת בנכסי' הנז' אין ספק שהיא נאמנת כיון שהיא מוחזקת ותפוש' בנכסים וזו אינה צריכה לפנים האמנ' במה שטוענת שהוציא' משלה בתרופות בתה בזה צריך עיון ועיק' דין זה יוצא ממה ששנינו פרק בתרא דכתובות מי שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו חנן אומר אבד מעותיו ונפסקה הלכ' כותיה וכ"כ הרי"בה טור א"ה סימן ע' עמד אחר ופרנס את אשתו מדעתו אין הבעל חייב לשל' כיון שלא צוה לו לפרנסה אבל אם לותה בעדים חייב לשלם לזה שלותה ממנו ע"כ ואיכא פלוגתא אי בעי פסיקת ב"ד קודם או לא ולא אאריך בזה אלא שנר' מכאן שאין בדין שתתבע אם האשה לחתנה מה שהוציא בחוליה כיון שהיה הבעל בעיר שהרי אפי' שהלך למדינת הים אמרינן שאם עמד ופירנס מעצמו אבד מעותיו כיון שהוא לא צוה כ"ש כאשר היה הבעל בעיר וכמו שכתבו רבני צרפת בתשו' הביאה ב"י לותה בפניו כגון שהיה עמה בכעס וגירשה מביתו ועמדה ולותה בפני בעל' הואיל ולא זמנתו לדין הניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ הא קמן שאפי' שהיה עמה בכעס וגירש' מביתו כיון שהיה לה להזמינו כיון שהיה בעיר ולא הזמינו אבד מעותיו ואפילו לות' כ"ש אם מעצמו עשה כן ולא מתור' הלוא' שהניח מעותיו על קרן הצבי אבל נר' שהרמב"ם ז"ל אין דעתו אלא להפך מזה שכתב כל היכא שבעל חייב לזון את אשתו אם לותה ואכלה חייב לשלם הלכך אע"פי שהוא כאן ולא זמנתו לדין לא הפסידה מזונותיה אמ"פי שעמד והכריז שלא ילוה אדם את אשתו ועכ"ז נר' דבנ"ד אפילו לדעת הרמב"ן הפסידה אם לאה דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא לותה הא אם פרנסה אחר מעצמו הפסיד דאלת"ה לשמועינן רבותא אפי' בלא לותה כ"ש שיש לומר כן כדי שלא להרחיק כל כך הסברות אבל ראיתי תשובת הרשב"א שכתב על אשה שהניחה בעלה והלך חוץ לעיר וחלת' והלכה לבית אביה ולותה למזונותיה ולרפואת' הדין עמה כו' וחייב הבעל לשלם מה שלותה ואפי' לחנן ואפי' לאחר שבא בעלה אם עדיין חול' ואינו זנה ומפרנסה כו' עד ומה שטען שהוא לא שלחה מביתו אינה טענה שהרי הוצרכה לצאת אצל אביה שמשתדל ברפואתה מכאן נר' שיש לתביעת האשה הזאת אלא שעדיין לא נתקררה דעתי לפי שנראה דוקא לותה לא פרנסה סתם אלא שראיתי שכתב הר"ן בפרק אין בין המודר בשם הרשב"א דהא דאמרינן עמד אחר ופרנס את אשתו אבד מעותיו דוקא שמפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג ה"ל כפורע חובו של חבירו שהוא פטור אבל פרנסה גובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס אלא בתורת הלואה וה"ל כלותה ואכלה הרי למדנו שלדעתו פרנס' סתם ה"ל כלותה ואע"פ שהר"ן דחה ראייתו עכ"ז אפי' דלמעשה הדין אמת כהרשב"א גם כי הגאוני' חולקים עליו כפי דברי המ"מ מ"מ כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו כיון שהאשה הזאת התובעת מוחזקת וכן נמצ' בהגהו' מרדכי מעש' בא' שפרנס את בתו לבסוף תבע מחתנו מה שהוצי' עליה והיה החתן מסיק זוזי בחמיו וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב מדר' נתן שמוציאים מזה ונותני' לזה והשיב רבנו שמחה שהדין עם חמיו דאע"ג שאם לא היה חמיו חיייב לו היה פטור השתא דחייב לו טענתו טענה ע"כ א"כ בנ"ד אית לן למימר הכי ואע"ג דאכתי יש לחלק מ"מ נר' בעיני שהדין הוא כן שחייב חתנה לפרוע כל מה שתשבע האשה שהוצרכה להוציא בתרופות בתה ועוד תשבע שמה שהוציאה היה בתורת הלואה וכל זה כשתובעת שיעור שאינו יוצא חוץ מן הדעת אבל אם תובעת דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינה נאמנת אפי' בשבועה:

582

583שאלה ראובן נשא אשה ובשעת הנשואין התנה עמה שאם תמות האשה בלי זרע של קיימא יחזיר ראובן חצי הנדוניא ליורשיה ובשעת פטירת האשה צותה ואמרה שיתנו מכתובתה ק' זוזים ליתומה פלוני והשאר יהיו נתונות במתנה לבני בעלה ואם באולי יבא איזה יורש שיתנו לו שני זהובים ומתה האשה וכעת הזאת לאשה ההיא לא נמצאת לה יורשין מצד האב והיתומה תובעת מראובן המאה זוזים שצותה הנפטרת וראובן טוען שאינו רוצה ליתן ליתומה כלום מחמת אולי יבא איזה יורש מצד האב ויתבע חצי הכתובה מכח התנאי שהתנה ראובן עם אשתו בשעת הנשואין ועמדו לדין לפני ממוני העיר וגזרו הממונים שיתן ראובן המאה זוזים ליתומה. ילמדנו רבנו אם הדין שגזרו הממונים דין אמת או אמרינן שהצואה שעשתה הנפטרת היא בטלה ויעכב ראובן אותה חצי הכתובה בידו עד יבא איזה יורש קרוב מצד האב משום דקי"ל שאין איש מישראל שאין לו גואל והדין שגזרו הממוני' יכול לחזו' בו משו' שאין הדין דין אמת:

583

584תשובה

584

585כבר הארכתי במקו' אחר על ענין זה וזה לשוני שם דפשיטא שאין כח ביד האשה לשנות דבר מתנאי הכתובה שאעפ"י שזכתה האש' בהם בחייה מ"מ הנותן והוא אבי האשה לא נתן הנדונייא אלא על תנאי זה ואם לא יתקיים התנאי בטלה המתנה מעקרא ויחזור הכל ליורשין ודין זה כתבו הרא"ש בתשובה הביאה הטור בנו בא"ה סי' קי"ח וז"ל ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מות' באותו החצי שראוי ליירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והשיב הכלל היוצא מדבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנת' כלום אלא הראוי לירש ירש יעויין בשאלות הרא"ש ז"ל וכן כתב הר' שמעון בר צמח בתשובה הביאה ב"י בסי' הנז' וז"ל מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצ' הכחובה ליורשים אם אותו מקצת רצת' האשה למחול לו והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימ' דכל טצדקי שאנו יכולים לעשו' להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים מיהו היכא שכתוב בתנאי שעל מנת כן נתן לה הנותן הנדוניא אין בידה לשנות התנאי ולכאורה נר' דפליג אהרא"ש שהרא"ש החליט הענין דיכולה למחול ולא מפליג היכא דאפשר לומר דמפני נחת רוח עשיתי או לא ואפשר דגם כן הר"ש ז"ל מוד' להרא"ש בזה דמלתא פשיטא היא ולא אצטריך ליה לפרושי משום הכי סתם ואמר דאם מחלה הוי מחילה מ"מ בין פליגי ובין לא פליגי היכא דהתנה הנותן נדוניא עם הבעל שיחזיר כו' פשיטא דלכ"ע אין האשה יכולה לשנות דעל מנת התנאי ההוא נתן הנותן ואם לא יתקיים התנאי אין המתנה כלום והיה צריך להחזיר הכל וכן יש להוכיח גם כן מדברי הרא"ש יעויין מ"מ יש לספק ולומר דתינח היכא שאחרים נתנו הנדוניא לבעל אם האשה או אחר יהיה מה שיהי' דאי לא באה הדבר מכחה ולכן אין בידה לשנות דבר מכל הכתוב בשטר התנאים אבל כאשר האשה הכניסה לבעל משלה לכאורה נר' דיכולה לשנות כמו שתרצה דהפה שאסרה היא הפה שהתירה ומי שעושה תנאי עם חברו ורוצה לבטל התנאי ודאי יש בידו לעשות אלא שהיה נראה בעיני להביא ראיה דבנ"ד נמי אין כח לאשה לשנות מכל הכתוב בשטר הכתובה וראיה לדבר כמו שאומר דהאי דינא דהשבון הפליגו בה רבוותא הרי"ף ז"ל כתב בהלכות בפ' הכותב על מחלוקת רבי יהודה ורשב"ג דמתני' דר"י אמר דאם התנת האשה עם הבעל ע"מ שאין לו פירות כו' בחיים ובמות אינו אוכל פירות ואם מתה אינה יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל והוא ז"ל כתב ולית הלכתא כותיה דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים והביא הירוש' וז"ל אלין דכתבין לנשיהו אי מתה בלא בני' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים והר"ן ז"ל כתב כי רבינו חננאל ז"ל פסק דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל ולא מטע' דאין אדם יכול להתנות על מה שכתור בתורה דהא ודאי אינו אלא בתנאי הגוף אבל בממון קיימא לן דתנאו קיים מטעם דהוי כמסלק עצמו מירושת אביו דלא מהני כיון דלא הוי ברשותו ועל מה שכתב רבי יוסף אילין דכתבין כו' פירוש דההוא מיירי בכתיבת האב לבתו דהוי כמתנה על מנת להחזיר והרמב"ן קיים אפילו לדעת ר"ח דהירושלמי מיירי אפילו בכתיבת הבעל לאשתו והיינו טעמא דלא מתנה עמו שלא יירשנה אלא יורשיה ומתנה דמחזיר כל זה משמע מדברי הר"ן ז"ל וכתב עוד דלדעת הרי"ף דלא ק"ל כרשב"ג אלא כרבנן והא דירושלמי משכחת לה בעודה ארוסה אבל אחר שנשא' לא אלא אם כן מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה בכי האי גוונא ודאי מהני עד כאן דברי הר"ן הרי מכאן נר' דלדעת הרי"ף שהוא עקר שרוב הפוסקים סברי כוותיה א"א שימצא שיתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה אלא בא' מב' דרכים או שכתב לה והיא ארוסה או לאחר שנשאת וחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה באופן אחר אין תקנה לפי שהנכסים תכף שהאשה נשאת הם בחזקת ורשות הבעל ואינו חייב להחזיר אלא על שני דרכים הנז' וא"כ בנ"ד לא שייך שום אחת מאלו כי לא כתב לה בעודה ארוסה דבר זה ולא חייב עצמו הוא בעודה נשואה אלא שצותה היא בלבד ואם אתה תרצה לבטל תנאי הכתוב בשטר הכתובה נמצא דאין צואתה כלום כי אין לה כח לתת ממה שאינה ברשותה וכ"כ הרא"ש וז"ל ומן הדין אין האש' יכולה לתת הנכסי' לשום אדם לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל הילכך אין במתנה כלום וכן ג"כ לדעת ר"ח ל"מ לפי מאי דפי' לדעתו אפי' דההי' דירוש' מיירי בכתיב' האב לבתו אלא אפי' לדעת הרמב"ן דקים אפי' בשכתב הוא לאשה עצמה היינו דוקא שכתב לה והיא ארוסה וכמו שירא' כל מעין בפי' בדברי הר"ן ואפי' את"ל דמהני אפי' בעוד' נשואה א"א א"א במחייב עצמו להחזיר כנז' לעיל אמנם בנ"ד דליכא צד אחד מאלו דאין כאן אלא דברי האשה כל שאין אתה מחייב לבעל מכח תנאי הכתובה נמצא שאין בדבריה כלום שהרי מן הדין אין כח ורשות באשה לתת נכסים לשום אדם לא נ"מ ולא נצ"ב וכמ"ש הרא"ש כנז"ל ואם כן נמצא דכל כח שיש לאשה לתת אינו אלא מכח תקנה או מכח תנאי שמתנה עם בעלה בשעת נשואין קודם שיזכה הבעל בנכסים וא"כ כיון שאין בדבריה כלום כמו שכתבנו נמצאו דבריה בטלים והתנאי הכתוב בשטר הכתובה קיים וחייב הבעל לקיים תנאו ושבועתו שנשבע דאין לומר שמחלה לו אותו התנאי ואפי' שכתוב בשטר הכתוב' שאם תמחול כו' דלא מהני היה אפשר לומר דהיינו כשמחלה על ידי פתוי או אונס אבל כל שהיא מעצמה מחלה הוי מחילה הא ודאי ליתא שהרי לא מחלה בפירוש ואנן סהדי דאי איהי סברה דלא הוי ברשותה וכחה לתת שום דבר מנכסיה לשום נברא בעת ההיא לא היתה מוחלת ואינו אלא כסבורה היא שהיה כח בידה ונמצאו דברים בטלים ותנאי הכתובה קיים כך נ"ל ועוד נר' שאפי' היינו אומרים שהיה יכולת ביד האשה לתת מנכסיה למי שתרצה בנ"ד אין לומר כן שהרי משעה שזכה הבעל בנכסי אשתו זאת זכה גם בחלק הראוי ליורשים ע"פ התנאי וכ"כ הטור ח"מ וז"ל המזכה לחברו מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלים או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו וא"כ בנ"ד בשע' שהחזיק בעל האשה בנדוניא זו היה על מנת שיזכו יורשי האשה החצי הנדוניא ושוב אינה יכול' האשה לחזור בה ועדיפא נ"ד שהרי הבעל זכה נמי לדידיה ומיגו דזכה לנפשיה זכי נמי לחבריה וכי היכי דבמה שנתן לבעל לא מצי האשה לאהדורי גם במה שזכה ליורשיה לא מצי לאהדורי מיניה וסעד לדבר מ"ש הטור ח"מ סי' ק"ח וז"ל ואם ראובן חייב נמי ליודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אע"פ שלא תפס לצורך עצמו משמע כשתופס לצורך עצמו ולצורך חבירו עדיף מכשתופ' לצורך חברו לבד ואין לומר דבשלמא בעל זכי בנדוניא מהשתא ויורש אינו זוכה אלא לאחר מיתה ואם כן כל עוד שהיא בחיים מצי למהדר בה הא ודאי לאו מלתא היא כיון שכתוב בשטר התנאים זמן הוי כמעכשו דהלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכן נראה מתשוב' הרא"ש הביאה הטור סי' רמ"א וז"ל אפי' שלא כתוב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאלו אמר מעכשו דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הלכך כיון דבשטר כתוב בו זמן הוי כאלו כתוב בו מהיום ואין כאן קנין לאחר מיתה ע"כ הרי זה דומ' לנדון שלפנינו וכתב הרמב"ם פ"ח מה' גרושין וז"ל אמר לה הרי את מגורשת ע"מ כך וכך שיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה וכ"כ פ"ו מהלכות קידושין אמר לה הרי את מקודשת מעכשו בדינר זה אם אתן לך מאתים זוז לאחר זמן נתן לה מאתים זוז הרי זו מקודשת למפרע אע"פי שלא נעשה תנאו אלא לזמן מרובה לפיכך אם קדשה השני קודם שיעשה התנאי אינה מקודשת וכן הדין בגיטין ובממון וכתב הרשב"א בתשובה סימן תתקע"ד בשטר שיש בו זמן שאין צריך תנאי כפול וכל שאר תנאים דה"ל כאומר מעכשו וכן מצאתי בב"י ח"מ עלה רי"ב שכן דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל הרשב"א ונר' לי שכל שכתוב זמן בשטר ואין בו מעכשו דיינינן ליה כאילו כתוב בו מעכשו כדאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"פי שכתב הרמב"ן שכל שטר מתנה כו' שכתב בו מעכשיו לאו דוקא אלא כונתו לומר אם אין בו זמן צריך שיהי' כתוב בו מעכשיו ואם יש בו זמן הרי יש בו מעכשיו כנ"ל למדנו דבין לדע' הרמב"ם ובין לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ובנו בעל הטורים לדעת כלם בנ"ד זכה היורש בכל מקום שהוא ואין לומר שאין לה יורש שכבר אמרו חכמים שאין איש מישראל שאין לו יורש על כן אני אומר שהיה מן הדין שיעמדו הנכסי' ביד בעל האשה או ביד ב"ד עד שימצא יורש הנלע"ד כת"וח שמי הצעי' שמואל די מדינה:

585

586שאלה ילמדנו רבנו ראובן נשא אשה ועשה לה כתובה משלו ת' פרחים ואחר שנשאה שמע ר' מבניה שהיו עומדי' במלאכת המלך יר"ה שאחרי מות ר' ג"ה יירשוהו כפי דין תוגרמה נגד ד"ת אשר כפי דין תוגרמה האש' יורשת לבעלה אחד מז' חלקים וכששמע כך הלך בערכאותיה' ועש' שיגי"ל איך גירש את אשתו הנקרא בלשונ' בושאטי ומעתה ומעכשו שלא היתה אשתו כי אם משרת' הבית וכששמעו בניה מה שעשה ר' תפסוהו לדין תורה שיגרש את אשתו ויוציא ויתן כתובתה שהיא לא היתה עוד יכולה לעמוד עמו בבית אחד כי יתפשוה לזונה כפי דיניהם. והשיב ראובן שהיא היתה אשתו לכל דבר שבקדושה ואם עשה כך כדין תוגרמה היה מפני פחדו אותם אחרי מותו וכפי דיננו אין בכך כלום ומה שהם טוענים שאינה יכולה לעמוד עמו בבית אחד אין מזה כלום וכל נזק שיבא לה מזה כפי דין תוגרמה עלי דידיה יהדר שהרי היא אשתו להצילה מכל משטין. זאת ועוד טען ראובן שהיה ברצונו לעקור דירתו ממקום שנשאה ולהלוך לדור במקומות מרחקים אם מפני שאין לו יכולת לעמוד שם מפני ששמועתו רבה על התורגמים היותו אמוד בנכסי ומעללים עליו מדי יום ביומו עלילות ברשע לאכול את ממונו ואין לו תקנה לעמוד שם והיה רוצה להלוך במקומות שאין מכירים אותו ועם זה בטלה טענת בניהם שאומרים שאינה יכולה אמה לעמוד עמו בבית אחד אשר שם במקום אשר ילך אינם יודעים דבר מהנעשה ואם היא תבא עמו במקום שהוא ילך הרי היא אשתו לעולם ואם לא תרצה לבא עמו יוציא אותה בלא כתובה שהרי היא לא הכניסה עמה דבר כי אם הכל משלו הוא עשה לה את כתובתה בחושבו שלא יהיה אלו ההפרשיו' ביניהם והיא השיב' שאין ברצונה נצא' ממקומ' מקום אשר בניה עומדים ואם הוא ירצ' להלוך לדו' במקומות אחרים ילך לו לבדו ויוצי' ויתן לה כתובה כאשר כתב לה וע"ז ילמדנו מורנו הדין עם מי:

586

587תשובה

587

588נר' שיש כאן שני שאלות והראשונה כפי הנראה לע"ד הוא דבר פשוט כפי השכל והדעת נותן שהדין עם ראובן בעל האש' שמה שעש' להנצל מפחד בני האשה ולא עוד אלא שהיא והם כפי הנר' נתנו אצבע בין שניו וא"כ אין טעם בדבריה כי מה שהיתה מפחדת שיחזיקו אות' לזונה היא טענת שקרי' שכמה שפחות יש היום בין היהודים וא"כ אין כח מטעם זה שיגרשנה ויתן כתוב' כיון שמה שעשה בעלה נותן אמתלאה גדולה לדבריו למה שעש' ורשאי היה לעשותו ויש להבי' ראי' ממה שאמרו בנדרי' פ' קונם אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנ' כרגא מאי טעמא לאברוחי ארי מיניה אמר ולא מבעיא לפרש"י דעבדא דנורא היינו עבד של ע"ז פ' שהדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו דהשתא ומה הת' שמראה עצמו בפי' עבד ע"ז כי מפני זה פטורים מהמס מותר משום דמוכח מלת' דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא כ"ש בנ"ד דמצי למעבד מאי דעבד כדי שיורשיו לא יפסידו נכסיו אלא אפי' לדעת שאר המפרשים שפירשו עבד' דנורא אנא עבד לאיש שהוא כומר לעובדי האש דמשמע דוק' שמר' עצמו עבד לכומר מ"מ אית לן ראיה מהתם דהיכ' דעביד דבר שאינו ראוי לעשות ועושה אותו כדי להנצל מהפסד ממון שיש בידו לעשותו. ועוד נראה להביא ראי' מדתניא בפ' הגוזל גב בגד כלאים אסור להבריח בו את המכס וכתב מהררי"ק ז"ל בש' פ"ח וז"ל וראיתי כי בהגה' סמ"ק ז"ל ויש מפרשים דמאן דצריך להבריח בו היינו להראות בו שאינו יהודי וכגון במכס שאין מוטל אלא ליהודים כו' עד ומדברי המתיר נלמוד ק"ו לדבר שאנו עומדים בו כו' עד ואפי' למאן דפליג עלייהו ומפרש דהאי להבריח בו את המכס היינו שאין פורעין מכס מבגדים שאין אדם לובש בהם אבל להראות בו שאינו יהודי אסור פשיטא ופשיטא דעד כאן לא קאסרת אלא התם דוקא שלבושו מוכיח עליו שאינו יהודי שהוא לבוש האסור ליהודים וגם מתכוין הוא בכ' שלא יכירוהו שהוא יהודי התם הוא דיש לדמותו מההיא דפ' בן סורר ומורה דאפי' לשנוי ערקתא דמסאנא אסור אבל בנ"ד שאין עושה דבר איסור כלל ומה שעושה אינו אלא כדי שלא יפסידו בניו ויורשיו ממון הראוי להם פשיטא לכ"ע דשפיר קא עביד א"כ כיון שמה שעשה הוא עשה בדין וביושר פשיטא דאין לנו להכריחו שיוציא את אשתו ויתן לה כתובתה וזה דבר ברור שאין צורך להאריך בו: ועל החלוקה השנית שטען ראובן שרוצה לעקור דירתו ממקום שנשאה ולהלוך לדור במקומות מרחקים כנר' מדברי השאלה גם לזה אשיב בקצרה שאעפ"י שכפי הנר' לכאור' אין בידו להוציאה ממקום שנשאה כיון שהמקו' היה שוה להם ומשנה שלמה היא פ"ב דכתובות שלש ארצות לנשואין כו' וממנה למדו הפוסקים ז"ל שהנושא אשה אין יכול להוציא ממלכות למלכות וביאר זה הריב"ש בתשובה ומה שאני לומד מדבריו שאעפ"י שמלכות תוגרמה אחד הוא מ"מ נקראים מלכיות מחולקות רומילי ונאטולי ערב מוריאה שאעפ"י שהם תחת ממשלת המלך יר"ה מ"מ כל אחד הוי מלכות בפני עצמו ואין אדם יכול להוציא אשתו ממוריאה לרומילי וכיוצ' בזה אבל במוריאה בעצמה יכול להוציאה מעיר לעיר או מכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך גדול ולא מכרך גדול לעיר מן הטעם שנתברר בגמ' שיש צד טוביות בזה שאין בזה א"כ נמצא שאם הוא רוצה להוציא אשתו ממלכות אשר נשאה למלכות אחרת אינו יכול ואפי' באותו מלכות שיש בידו להוציאה היינו בשהמקומו' שוים או שניהם כרך או שניהם עיר אבל אם אין שניהם שוים אינו יכול להוציאה שלא מרצונה מ"מ בנדון זה שהוא אומר שמתירא מן התוגרמים מפני ששמועתו רבה ומעללים עליו עלילות ברשע לאכו' את ממונו כנז' בשאלה נר' בעיני שהדין עמו וראיה לדב' מ"ש הר"י בעל תרומת הדשן על מי שנשא אשה במקום מולדתו והיה דעתו להשתקע שם ואחר קצת שנים ירד מנכסיו ואינו יכול להתפרנס שם ורוצה לילך לדור במקום אח' שכופין את אשתו ללכת אחריו כמו שהוניח בראיות יעויין שם סי' שט"ו כ"ש בנ"ד שיש בזה פקוח נפש גדול שישראל היורד ביד אחד מאומות העולם ח"ו קרוב להסתכן כתא מכמר ואעפ"י שראיתי בדברי מהרר"י קארו נר"ו שכתב שאין דברי בעל ת"ה נראין בעיניו מכל מקום במחילה רבה מעכ"ת אין דבריו נראין בעיני כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי דברי בעל תרומת הדשן היו נחשבין בעיני מורי הרב הגדול כמהרר"י טאיטצק זצ"ל כדברי הרא"ש ז"ל כל שאין אני צריך לזה שידוע ומפורסם חכמת תורתו והוא דבר ומי ישיבנו וגם לע"ד אין לומר שהריב"ש ז"ל חולק בזה אדרבה נרא' בעיני שהם הם דברי הר"י בעל ת"ה שהרי כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' פ"ג וז"ל אין ס' שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספק מעיר לעיר ולהוליכה מדחי אל דחי כמו שנר' שבא בשאלה ע"כ משמע דדוקא על הספק להוליכה מדחי אל דחי הוא דאינו יכול להוליכה הא אם הדבר נראה לעין שיציאתו מעיר זה למקום זה האחרון טוב מן הראשון ולא יהיה לו הצער כמו שיש לו בזה המקום אשר הוא עומד פשי' ופשיטא שאפי' הריב"ש ז"ל יודה יודה. ועוד אני אומר שאיפשר לומר את"ל שהם חולקים יד הבעל על העליונה שיכול שיאמר אם תרצה לילך עמי טוב אם לאו תשב את ולא נוכל לכוף אותו לגרשה ולהניח במקומה כי יאמר לה הבא ראיה כו' כ"ש שהדבר ברור שאין חולקים דאי לא תימא הכי למה לו להריב"ש להאריך ה"ל לקצר ולומר אין האיש יכול לכוף כו' מדקאמר על הספק כו' משמע ודאי דדוקא על הספק אינו יכול הא על הודאי יכול:

588

589דבור פ' בתרא דיבמות אין מעידין אלא על פרצוף פני' ועם החוטם ואין מעידין עד ג' ימים לא נחוש להאריך נרא' שהתוספות נשמרו שהייתי יכול לפרש בעד ג' ימים דקאמר מיהדר למגידות כי אלו מחמת שמיתתם משונה בזה משתני' ואם היה נמשך קולא גדולה כי ברישא אחר כמה ימים בהיכרח על פי התו' אין ואין מעידין ואומר ר"ת יראה ג"כ כפי זה יהיה להפך ר"ל תכלית החומרא דקתני מלתא פסיקתא שאין שום עדות מועיל אלא פרצוף פנים עם החוטם ובתוך שלשה ימים אבל דבר אחר אינו מועיל לזה אמר דאינו כן שמה ששולל המשנה היינו מיניה וביה כאלו יאמר כשיעיד אדם על פרצוף פנים דוקא עם החוטם אבל בלא חוטם לא יעיד אבל אינו שולל הגוף כי הגו' אי אפשר שישלול שהרי אם יש סימנים בגוף מהני ודאי והחכימו לומר סתם סימנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופירוש המשנה אין מעידין אעפ"י שיש סימני' שאינ' מובהקים אבל סימנים מובהקים מעידי' ודוקא בג' ימים כו':

589

590ועוד אומר ר"ת יראה אם היה שהיינו יכולים לומר דמתני' מלתא פסיקתא קתני דדוקא פרצוף ולא דבר אחר לא יכולים לומר מכח סברא שיועיל שום סימן כי אם פרצוף פנים כו' אבל השתא דמתניתין לא מלתא פסיקתא יכולים אנו להקל כל קולא שאפשר יסבול מתני' ולומר שמה שמחמיר מתני' עד ג' ימים היינו בסימני' שהם עתידים להשתנות אבל על ידי טביעות עין מעידים כל כמה ימים וה"פ דמתני' אין מעידין כו' ואעפ"י שיש סימן דהיינו סימנים גרועים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל סימנים טובים מעידים אפי' פרצוף והיינו תוך ג' ימים כו' אבל כשהגוף שלם ומעיד על ידי טביעות עין מעידין אפי' אחר כמה ימים והיכא כו' הכונה שמרגישים קושיא שאם כן דין ג' ימים דקאמר מתני' לא קאי אלא אדיוקא כדפי' ולא אדבר מפו' במתני' לכן תירץ דאינו כן דכיון שאינו נחבל פשיטא שיכול להכיר אפי' אחר כמה בגוף וכ"ש בפנים א"כ מתניתין דקאמר אין מעידין כו' ר"ל כשהוא נחבל ואז מעידין אם יש פנים וחוטם ודוקא תוך ג' ימי' אבל בשאינו נחבל כיון דגופו שלם מעידי' אפי' אחר כמה ימים וגם כו' ירצה אעפ"י דמתניתין לא נראה דקאמר מ"מ משום עיגונא יכולים אנו לפרש הכי באופן שלמדנו לענין ולדעת ר"ת דפרצוף פנים עם חוטם שאינו נחבל וכן גוף בלא פרצוף בטביעות עין מעידים אפילו אחר כמה ואם נחבל פנים או גוף או שאינו מכיר אלא על ידי סימנים תוך שלשה ימים מעידין אבל אחר שלשה לא ואם הוא סימן מובהק מן המובהקי' לעולם מעידין עליו:

590

591שאלה ראובן שדך בתו עם שמעון שהוא מארץ אחרת והתנו ביניהם שיוליך אשתו עמו לארצו לאחר הנשואין ובעת הנשואין נתן אבי האשה לחתנו בית אחת במתנ' ע"מ שידור עמו בעיר ג' שנים ואם אין מלבד שאין המתנה מתנה נתחייב במאה פרחים קנס לאבי האשה ובתוך הג' שנים מתה אשת שמעון וטען ראובן שמעולם לא נתן הבי' אלא ע"מ שתדור בה בתו ג' שנים וכיון שלא נעשתה עצתו ולא נתקיים תנאו שאין המתנה מתנה. ושמעון טוען שלא נזכרה אשתו בשטר המתנה כלל אלא הוא והוא יקיים תנאו וישב בעיר גם ידור בבית ג' שנים. וראובן אומר כי ודאי שלא היתה כוונתו רק שתדור בתו בבית כי מה לו משמעון והעד שהוא היה רשאי ללכת לסחורות ולצאת מהעיר כחפצו לסחורה א"כ ודאי שלא היה כונתו כי אם על דירת בתו ושמעון טוען שכיון שלא פירש רק שהוא לא יצא מהעיר הרי הוא מקי' תנאו ומה לו ולדברים שבלב אם היתה כוונתו על אשתו. עוד טוען שכיון שאין האונס מחמתו והרי הוא מוכן לקים תנאו לא נתבטלה המתנה יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:

591

592תשובה

592

593נראה לע"ד שהדין עם שמעון וקודם כל דבר אני אומר פלס ומאזני משפט ביד ה' ואחר שאנו צריכים לשקול במאזני השכל אומדנא דמוכח מה היא מי יאמר זכיתי לבי והשגת שכלי מנעת לידע כי זו אומדנא דמוכח לומר כי לא נתן זה הביתרק כשתדור בה בתו כל הג' שנים ומי לא יאמר שהנדוניא שנותן אדם לבתו אינו נותן אלא אדעתא שיתהנה בתו ממנה ועינינו רואות כי אחר שנכנסה לחופה לבד ומתה הבעל יורש ויחדי באתתא אחריתי וע"כ לא פליגי רש"י ור"ת ז"ל אלא היכא שעדיין לא נכנסה הנדוניא ברשות החתן אבל היכא דנכנס' לכ"ע זכה החתן בה. ועוד דורונות שנותנין נק' שבח דאחר ג' ימים או קודם נפטרת הכלה מי הוא שיאמר שאין אומדנא גדולה מזו שלא נתנו אלא שתבלה אותן הכלה אלא ודאי שאין לך שיקול גדול מזה ועכ"ז אינו מספיק להוציא ועוד נראה בנידון דידן שאפשר לומר שאפי' שנפטרה גמר ונתן הבית בשביל נחת רוח שקבל החתן לעמוד בעיר ג' שנים כי סוף סוף יש לו נחת רוח לאב ולאם לעמוד ולראות קבורת בתו ולבכות עליה וכבר אמרו נוח לו לאדם לעמוד וליקבר סמוך לקרוביו ועתה אני אומר להא לא דמיא אלא להא דאמרי' במסכת גיטין פ' מי שאחזו הרי זה גיטיך על מנת שתניקי את בני ב' שנים על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינה מגורשת רשב"ג אומר כל העכבה שאינה ממנה הרי זו מגורשת הרי שלדעת רשב"ג מהני טעמא דהא אנא קאמינא אפי' להוציא מחזקת איסור אשת איש החמור דנחלקו הפוסקים לענין הדין הלכה כדברי מי רב אלפס והרמב"ם ז"ל ס"ל דהלכה כרבנן ור"י ור"ת ז"ל סברי דהלכה כרשב"ג וכמ"ש ר' יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואיכא למימר דע"כ ל"פ רבנן אלא משום חומרא דא"א דאמרי' לצעורא קא מכוין וכמ"ש שם הר"ן אבל בנ"ד דממונא הוי דלא שייך טעמא דלצעורא קא מכוין אפשר דרבנן מודו וכל שכוונת חתנו לקיים תנאו גמר והקנה ועתה אני אומר דענין דבר שקיא וכיוצא בו לא שייך הכא דהתם הס' הוא דמעיקרא לא חל שם מקח כלל אבל בנ"ד שם מתנה חל אבית לדברי הכל ועתה אתה בא להוציא אית לן למימר על האב שר"ל לחתנו צא מן הבית עליו להביא ראיה וכמו שיש לי ראיה לזה מדברי הרשב"א תשו' סי' תתקע"ב וז"ל השיב בא' שמכר קרקע ובאו ב' ואמרו כי תנאי כו' עד והלה מביא עדים שמכרו בלא תנאי ופסק דלא אמרי' בכה"ג אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מרי קמא דשאני הכא דלוקח זה בדין ירד והמוכר החזיקו כו' עד אלא שזה מביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי כו' עד ואע"פ שאין הקרקע נתפס מ"מ נ"מ לזה שירד בתוכה ברשות הבעלים ע"כ ה"נ בנ"ד אליבא דכ"ע בדין ירד וחמיו החזיקו בבית ואתה בא להוציאו מכח הכת מהפו' שסוברים שיצא אית לן למימר דכיון דאית לן כת אחרת סוברים שלא יצא תקום ארעא בחזקת מאן דקאי בגויה כ"ש בנ"ז דאפשר לו' ואליבא דכ"ע הכי הוי דינא מטעמא דפריש' כנלע"ד עוד אני אומר לרווחא דמלתא דמאחר שאני רואה תנאי אחר שנתחייב ליתן ק' זהובים לחתנו אם לאו יקיים העמידה ופשי' שא"א לו ולא עלה בדעת חמיו שאם תמות הבת שיחוייב חתנו ליתן לו מאה זהובים אלא התנאי הוא שאם ילך החתן ולא ירצה לעמוד שאז יתחייב בק' זהובים כו' א"כ התנאים שוים שכמו שנתינ' חיוב המעות אינו אלא כאשר החתן לא ירצה לקיים עמידתו בעיר מצד עצמו כן נתינת הבית אינה מתבטלת אלא כאשר לא ירצה החתן לעמוד מצד עצמו ואם מתה אשתו אין העכוב בא ממנו והרי הוא כאלו קיים תנאו:

593

594שאלה ראובן השיא בתו לשמעון ונתעברה ממנו ונפטר שמעון ואחר ימים ילדה אשת ש' הנפטר בן ובתוך ז' ימים מת הילד כו' נמצא האשה צריכה חליצה ואינה יכולה להתייבם והחליצה היא פסולה צריך לחלוץ מג' יבמים שיש לה או די בא' מהם והמנהג איך הוא:

594

595תשובה

595

596מנהג לא ידעתי ולא ראיתי הלכה למעשה אך אמנם לענין הדין אם היה בא מעשה לידי והיה אפשר לחזר החליצה על כל האחים הייתי מחייב לחזור והטעם כמו שאבאר בע"ה תחיל' ראיתי להודיע מה שהוא דבר ידוע כי מקור הדין בפ"ג מיבמות מחלוקת בין רב ושמואל דרב סבר חליצה פסולה צריכ' לחזר על כל האחים ושמואל סבר שאינה צריכה לחזר ובסברת שמואל איכא תרי לישני בגמר' ללישלא קמא כל היכא דאפשר בחלי' מעולה לא תחלוץ חליצה גרועה וללישנא בתרא פטרה נפשה בחליצה גרועה ויארך הענין מאד לכתוב פרטי הדב' מן הגמ' ומן הפו' אבל זה יש לדעת דאית לן מערכה מול מערכה הרמ"ה הרמב"ן א"ז ה"ר אליעזר ממיץ אבי העזרי זצ"ל דעתם לפסוק כרב דחליצ' פסולה צריכה לחזור על כל האחים ורי"ו כתב נתיב כ"ה חלק א' חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים פשוט ביבמות פ"ד אחים וכ"כ רי"ף והרמב"ן והרמ"ה ורוב הפוס' דהלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים הרמב"ם הרשב"א הראב"ד הרא"ש פסקו כשמואל דאינה צריכה לחזור על כל האחים אמת כי בדעת הרי"ף יש ספק שהרמב"ן כ' שדעת הרי"ף דצריכה כותיה והרשב"א כתב שדעת הרי"ף דאינה צריכה והיינו כותיה ומי יכניס ראשו בדור הזה להכריע בין הרים גדולים כהרמב"ן והרשב"א גם יש מחלוקת אחר בין האחרים שר"יו כתב שרוב הפוסקים פוסק' שצריכה לחזר כדעת רב והר"י בר ששת כתב להפך ואפשר שאלו ואלו דברי אלהים חיים שזה כתב כפי מקומו וזמנו וזה כתב כפי מקומו וזמנו כלל הדברים שדין זה אם חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים אם לא הוי פלוגתא דקמי ובתראי מערכה מול מערכה ואנך יתמי דיתמי לא נדע מה נעשה וגם כי מן הנראה לכאורה היה ראוי לומר מכח הכלל שיש לנו ספקא דאורייתא לחומרא ספקא דרבנן לקולא א"כ מאחר דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים אפי' אליבא דרב אינו אלא מדרבנן הוי מצינן למימר כיון דהאי ס' אי הוי ספק דר' אית לן למיזל לקולא כשאר דינים שבתורה שכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רנ"ג דכל היכא דאיכא פלוגתא מפוס' באיסור תורה אזלינן לקולא והיינו בזמן שב' החלקים שוים ומי יכניס לידע במשקלם אלא שראיתי להר"י בת"ה בתשו' סי' רכ"ה על יבמה שנחלצה ונודעה שהיתה קטנה כשגדלה חזרה לחלוץ כו' עד דלדעת כל הפוסקים בחליצה פסו' כההיא דקטנה אינה צריכה לחזור אח"כ כתב אמנם הרמב"ם כתב קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה כו' עד ולפי דבריו היתה צריכה לחזור על כ"ה הואיל ופסולה היא על כל האחים ואיקלישא לה זיקא כדפי' לעיל מ"מ נראה כיון דאיתנ' רברבי דפסקו דלא קי"ל כרב דשום חליצה צריכה חיזור ולעיל הוכחנו דלדברי התוס' בנ"ד אינה צריכה חיזור אפי' לרב ואשרי כתב דרב אלפס גורס כגירסת הירושלמי דחליצה קטנה בדיעבד סמכינן אכל הני ולא מצריכה לחזר משום דעת הרמב"ם לחודיה כיון דעיקר לכ"ע אינו אלא משל סופרים והלך אחר המקום וכ"ש בכה"ג ע"כ הרי לך בפי' שאפי' שחיזור אינו מדרבנן וראוי להלך אחר המקל מ"מ לא מלאו לבו להקל אלא מפני שהצריכות לא היה אלא לדעת הרמב"ם שהוא יחידי אבל בנ"ד דפשי' דקלישא זיקא ואינ' יכולה להתיבם בשום אופן בעולם הוי חליצה פסולה לכ"ע בין לרש"י דסבר דמקרי חליצה פסולה כל שאינה יכולה להתיבם אע"ג דלא איקלישא זיקא כגון שאינ' מעוברת להתייבם מחשש בטור מצו' יבמין ובין לדעת התו' דסברי דלא מיקרי חליצה פסולה אלא היכא דקלישא זיקא והיינו כי הא דאיכא ס' אי נריך חליצה אי לא וכיון דהוי חליצה פסולה ולדעת כל הני רבוותא דלעיל דסברי דהלכה כרב דצריכה חיזור א"כ נראה ודאי דאין להקל בכה"ג וטעמא נראה בעיני משום דהוי מלתא דערוה ובדבר ערו' אזלינן להחמיר היכא דאפשר וקצת ראיה לזה מ"ש התוס' בפ"ד אחין בסו"ד וחליצ' פסולה צריכה לחזור כו' וז"ל וכן סוטה דרבנן דקרי ליה בירוש' סוטה חליצ' פסול' כו' דדמיא נמי לסוטה דאור' דאין בה זיק' דטומ' כתיב כו' הרי שאפי' לדעת רב דסבר חליצ' פסול' צריכ' חיזור היה לנו לומר כאשר החליצ' פסו' מחמת דבר דהוי איסור תורה כמו סוט' דאוריי' אבל בסוט' דרבנן לא היה לנו להחמיר ולומר דקליש' זיק' ועכ"ז אמרינן דיהבינן ליה דין חליצ' פסול' ה"נ אע"ג דהוי ס' דרבנן מחמירינן ביה כספק דאורייתא אחר כל זה מצאתי ראיתי פסק מורי הרב הג' כמהרר"י טאיטאצק שכ' על יבמה שנתגרש' בגט ש"מ ונמצא פסול בגט והיו לה ג' יבמין במדינ' הים ושאלו ממנו אם צריכה חיזור וכ' אחר ששם מגמת פניו מחלוקת בפו' כנ"ל כתב וז"ל אומר הנ' לע"ד להלכ' למעש' בענין כזה שכמעט קרוב לנמנע שתחלוץ לכל האחים ובסוף דבריו כתב וכדאי הם גאוני עולם הנז' לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק כ"ש בשעת הדחק אשר קרוב לנמנע שתחלוץ מכלם לכן תחלוץ לאחד מן האחים ותשתרי לעלמא ע"כ הרי שלא התי' אלא כההוא ענין דקרוב לנמנע שיבואו כול' כי הית' סורגונ' ולא היתה יכולה לצאת ממקומ' והם היו בארץ רחוק' שקרוב לנמנע שיבואו שלשתם לחלוץ הא אם כלם בעיר ונקל הענין לחלוץ מכלם צריך חיזור אחר שכתב הוא והראה דעתו כנ"ל כתב וז"ל אחר שכתבתי מצאתי תשובת הריב"ש מסכמת לדברי אלה כו' והביא תשו' שכתב להקל וכתב וכזה ראוי להורות עכ"ל הנה הסכים לכל דברי כי הדברים מעידים על עצמם אמת שנסתפקתי בדעתו אם נאמר שמתחלה היתה כונתו להתיר בשעת הדחק דוקא אחר שראה הריב"ש ודעתו של הריב"ש להתיר אפי' שלא בשעת הדחק הוא יסכים ג"כ או דלמא דלעולם אין כונתו להתיר אלא בשעת הדחק כנז' דאל"כ הו"ל לפרושי מ"מ אחר לחיכת עפר קברו אומר כי אני תמיה איך לא נסתי' מהיות דבר זה איסור' כמו שכתבתי וכמ"ש בעת"ה ועוד אני אומר שאם הוא ז"ל ראה הריב"ש הרי רי"ו שכתב הפך דבריו כנ"ל וכבר כתבתי אני זה לי ימי' קודם שידעתי מפסק זה ממורי שרי"ו יותר בר סמכא מהריב"ש כי חבורו מעיד עליו עוד שהרי בת"ה מוכח בהדיא דלמעשה צריך חיזור דלא התיר אלא בהאי מעשה דקטנה דאיכא כמה ספיקי ולבתר ראה שלא הים שום חיזור אלא לדעת הרמב"ם לבד הא בנדון כיוצא לא היה מקל וזה ברור בדבריו לכל המעיין וכ"כ ופסקתי זה כמה ימים אמנם על רל מודה שאם השעה דחוקה הרבה כההיא דמו אמנם נר' בעיני שאין עתה בזמננו מי שיאמר ויעיד על מנהג לא להקל ולא להחמיר שהרי מורי הרב כ"נ מדבריו שלא ראה מנהג ולא פסק אלא לפי שעה למעשה שאירע באופן שדעתי הוא שאין להקל אלא ע"י דוח' גדול הנלע"ד:

596

597שאלה ילמדנו רבינו ר' נשא אשה וישב עמה ימים מועטים ואח"כ לקח כל אשר לה כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכל נדונייתא והלך לו וזה שתים עשרה שנה אשר הניחה ערומה עגומה באלמנות חיות והוצרכה ללות מתורגמים כדי לפרנס את עצמה ואת בנה אשר לה מר' עתה נפלה ירוש' במ"ה והיא שלחה לקחת הירושה מיד האיש ההוא שאינו רוצה להוציא הירושה מידו בלתי רשות ר' בטענת נכסי מלוג כזה פי' הם שלו ילמדנו רבינו אם יש כח לר' לעכב שיתנו הירושה ביד אשתו או לא או כחא דאיתתא עדיפ' כיון שאין לה מזונות ממנו זה י"ב שנה כאמור ואם טענת האשה שטוע' אל האיש אשר בידו הירוש' היא טענה כי אומר שלבעלה אין לו רק הפירות בלבד אבל גוף הירושה היא שלה ואם הבעל ירצה הפירות ישלם ממנה:

597

598תשובה

598

599אין זה צריך לפנים כי ידוע שאיש כזה לא היה ראוי לדקדק עליו אה היה בדין להוציא מיד הנפקד הנכסים ולמוסרם ביד האשה אם לא אם כנים הדברים כמו שבאו בשאלה שאיש כזה אינו מן היישוב כיון שעבר כ"כ זמן ששכח את ביתו ועובר עמ"ש בתורה שארה כסותה כו' גם בנו שכח ועורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני ומ"מ להיות כי כאשר יחייבהו בדין יתחזק הדבר ביותר ראיתי לכתוב הדין בקוצר דפש' שהדין עם האשה ותחילה צריך לדעת כי זיל קרי בי רב הוא שאדם חייב לזון את אשתו עד שאמרו שעולה עמו ואינה יורדת בכל ענין ויש קצת מחלו' והביאו הטור א"ה סי' ע' וז"ל כתב הרב אליה חייב אדם להשכיר עצמו מ"מ כתב שעבודה שדרך בני אדם לעשות בתוך ביתם חייב לעשות כדי לפרנס ביתו וכמ"ש בשטר הכתובה אנא אפלח כו' ולא עוד אלא שכתוב בתשובות מיימוניות שרבותינו שבצרפת נהגו כרבנו אליה ואם כן פשיטא שחייבים ב"ד שבכל עיר ועיר להוציא נכסי האיש בכל מקום שהם אחר ג' חדשים שהלך האיש ואשתו תובעת מזונות כדי שתזון מהם והא לך מ"ש הרשב"א בתשובה סי' תת"ן תשובה כל שיש לו פירות תיזון אשתו עמו מן הפירות אם יספיקו לשניהם ואם לא יספיקו יוסיפו ב"ד לזון מן הקרקעות ואעפ"י שהנכסי' לא יספיקו ליותר מכדי כתובתה אם היה רוצה ליזון מהם עכשיו צריכין ב"ד לכוף את הבעל למכור למזון או יגבו לה מזונותיה מאותן הקרקעות אע"פ שאינם מספיקים לכדי כתובתה ע"כ ואם כן מצינו למדין שכופין את הבעל למכור אפילו קרקעות שהם מיוחדי' לפרעון כתובה וישאר חוב הכתובה עליו כ"ש וק"ו נכסי מלוג שיכפו ב"ד לנפק' שיוציאם לזון את אשתו עוד כתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י וז"ל מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד א' או השאילם לו מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו וגדולה מזו כתב המרדכי פרק בתרא דכתובות על אחד שהלך בעלה למדינת הים והפקיד ממון ביד שמעון והזהירו אם תבא אשתו לפניו לא תתן לה ממון שהפקדתי אצלך כ"א לבתי הקטנה כו' עד ואע"פ שהזהירו אם תבא אשתו לא תתן לה כלום לא מבעיא בזה הלשון דאין זכותה מפקעת בכך כו' אלא אפי' אמר אל יפסקו לה ב"ד מזונות מאותו ממון אין שומעין לו דלאו כל המינו שיעשיר עצמו ויפיל אשתו על הצבור ואין מחאתו כלום ע"כ מכל זה אנו רואים שהדבר ברור כשמש שכיון שנכסי צ"ב שהם שלו כופין לנפקד ליתן נ"מ שעקרן שלה ואין לו אלא פירו' והם לאחריותה עאכ"ו שב"ד כופין דמי שבידו נכסים שנפלו מירוש' שיתנום וימסרו בידה והיא תפרע החובות שלותה מאיזה מקום שלותה ותזון מהמותר אם יש והאריכות בזה מותר גמור וזה אפילו היה בסתם בני אדם עאכ"ו באיש זה שעברו כמה שנים ששכח את אשתו ואת בנו ולא עוד אלא שאומרים שהניח ביתו ריקנית וחלף הלך לו ונבלה עשה שפשיטא שב"ד כופין לנפקד הזה ליתן הנכסים שירשה בידה כי שלה הן ועוד אני אומר בשלמא אם היו נצ"ב היינו צריכין להביא ראיה שב"ד יכולים לכוף לנפקד כו' כמו שהוכחנו לפי שהבעל יכול לדון עם הנפקד בלי הרשאת אשתו אבל נ"מ שאין הבעל יכול לדון להוציא מיד הנפקד אלא בהרשא' אשתו וכמ"ש רב האי גאון והביאו הריב"ה בח"מ ק"ב ואע"פ שמדברי הרא"ש נר' שיכול לדון הבעל בנ"מ אפילו בלי הרשאה כיון דאית ליה לבעל פירות מאותן הנכסים ואפילו יהיו מעות בעין יכול לקנות קרקע ויאכל וכיון דאית ליה לבעל כו' באותם נכסים יכול לירד לדון עם המחזיק כדאיתא בגמ' מ"מ בנו ב"ה מסכים לדעת רב האי גאון דדוקא בקרקע שיש בו פירות יכול הבעל לדון עם המחזיק מגו דיכול לדון עמו על הפירות שבקרקע יכול לדון על הקרקע עצמו אבל לא בקרקע שאין בו פירות ולא בנכסים שצריך למוכרם כדי לקנות דבר שעושה פירות וגם שהר"י בת"ה ז"ל כתב דמעות לכ"ע יכול הבעל לדון עם המחזיק בהם מפני שהם מזומנים ונקל ליקח בהם קרקע שיעשה פירות מ"מ יהי' מה שיהי' האש' עקר והיא אינה צריכה הרשאה מבעלה להוציא נכסיה מיד המחזיק בהם:

599

600לוחם מלחמת' של תורה ארי שבחבורה החכם השלם כמה"ר יהושע ן' עזרה נר"ו אחר הבקשה משליט בים וביבשה יגדיל ויאדיר שלום כ"ת ושלום כל החוסים בצל קורתך זאת להודיעך איך קבלתי אגרתך המלאה ענוה דעת וירא' ה' גם שאלותיך אשר בקשת להודיעך דעתי בהם תחלה בקשת ממני להשיב על פסק שפסקתי ע"ע הקדושין דבנשואה שמת' טבע' קדושין לבעל ונר' בעיני כ"ש חדוש ודבר זר והוקשה לך דבגמרא סתמא אמרו בין כו' ועל זה רצית לומר כי הטור לרבותא נקט ארוס' למימר דאע"ג דלא נגמר הזיווג דס"ד כו' דע לך שעם היות לך לזרה בתחלה מ"מ היה לך לעיין היטב אחר ראותך מה שכתבתי והיית רואה כי האמת אתי אי בעית אימא גמרא אב"א סברא גמ' דאמרי' התם תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין חוזרין כו' פי' רשב"ם אחר מיתת האשה בימי ארוסין כדמפרש ואזיל וכאן לא שייך לרבותא נקט כי היה לו לפרש סתם ואם הוא רבותא מי הגיד לו שזה החדוש אמת ובשלמא אי הוי דוקא ניחא וכן תמצא להלן שפי' לטיבועין נתנו שאם תמות ולא יזכה לישאנ' יהיו אבודין ולא יחזרו לו הרי לך בפי' שדוקא באירוסין לא בנשואין סברא דזיל בתר טעמא שלא יאמר כו' בשלמ' בארוסה שאין הבעל יורש את ארוסתו אם יחזרו הקדושין לבעל יאמר אין זו חזרה מטעם יורש שהרי א"כ ירוש' הא ודאי אין הטע' אלא מטע' דלא הוו קדושין ואז יאמרו שקדושין תופסין באחותו או בא' מן העריות הנאסרות מחמת קדושין וטעם זה מספיק לגרושה אפילו נשואה אבל נשואה שמתה שהבעל יורש את אשתו בין נכסי צ"ב ובין נ"מ ליכא מקום לטעות שאם הבעל יורש נכסים שנתן לה אביה נכסים שנתן לה בעלה עאכ"ו וזה ברור כשמש וכן תמצא שכתב הטור א"ה סי' צ' וז"ל האיש יורש את אשתו שמתה בחייו כו' עד ויורש כל נכסיה והלא טבעת הקדושין נכסיה הם ועוד כמ"ש בד"א במוחזק כו' למה לא כתב חוץ מן הקדושין סוף דבר כי בעיני הוא יגיע בשר להאריך בזה ועל השאלה השנית מראובן שנפטר בויניצייאה כו' נר' שכבר קדמך אחר הוא הח' השלם כמה"ר משה אלבילדה מרביץ תורה באוילונה נר"ו והסכמתי לדעתו מכמה טעמים שכתב גם כי לא היה צריך כי הדין שוה יתומים כמו אדם עם חברו שכל הבא להוציא עליו הראיה ובעילא כל דהו מוקמינן ממונא אחזקת מארי והיכא דקאי קאי באופן שהאפוטרופוס יודה יורשיו זכו בדין ועל מה ששאלת שיודה בשעת מותו אמר שהוא פרע המעות ליתומים כו' הנר' בעיני הוא זה שאם בשעת מות יודה הנכסים והשטר היו ברשותו שהוא נאמן דק"ל שליש כל זמן ששלישותו בידו נאמן ונשאל להרשב"א אם יש הפרש בין שליש לנפקד והשיב דהיינו שליש היינו נפקד וכן אני אומר דהיינו אפוטרופוס היינו נפקד אלא שהשליש נאמן בלא שבועה לפי שאין אדם חוטא ולא לי אבל בנ"ד שנוגע אליו צריך שבועה כ"ש אפטרופוס זה שמנוהו ב"ד שצריך שבועה דק"ל דהלכתא כאבא שאול שאמר מנוהו בית דין ישבע ואם כן זה שלא נשבע צריך לראות אם היורשים נאמנים ומצאתי שכתב המרדכי בשם מהר"ם נשאל לרבינו מאיר על היתום שתובע את בעל אמו שבאו לידו מעותיו או שהודה בעצמו שהיו בידו משלו ושהיה כותב שמו עליהם כו' עד אז שטוען אמת שכתבתי שמך עליהם לא מפני שהם שלך אלא שלא להשביע לעצמי נתכוונתי או בשביל הערמה אחרת כו' עד ישבע בעל אמו שלכך נתכוון ויפטר ע"כ אם כן בנ"ד הוא הדין והוא הטעם שיוכל לומר מה שכתבתי השטר כו' ויהיה נאמן במגו דאי בעי אמר שלי היה ומה שכתבתי השטר על שם היתומים כדי שלא להשביע עצמי גם עתה נאמן לומר פרעתי כו' ואין לומר שאני הכא דאיכא שטר והתם במעשה דמהר"ם לא היה אלא כתב ידו לבד דלא שנא כיון שהשטר היה בידו ואי הוה בעי הוה קליי נאמן וכמ"ש הטור ח"מ סי' ק"ח וז"ל ואם אמר א' מן היורשים לי צוה שהשטר פרוע ואחרים אמרו לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר לי צוה שהוא פרוע הפסידו כלם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה היה שורפו ע"כ הכא נמי האי ש"מ יאודה כיון שהיה בידו השטר ואי הוה בעי היה שורפו נאמן ואע"כ שיודה היה צריך שבועה ולא נשבע אין יורשיו או יתומיו מפסידים בכך שהרי כתב הרא"ש בתשובה הביאה בנו הריב"ה ח"מ סימן ס"ט וז"ל ראובן הוציא כתב יד שמעון יורשו שהוא חייב לו מנה כו' עד והם אומרים אע"פי שהוא כתב יד אבינו שמא פרעו כו' עד להחזיק מה שבידם אפילו שבועה לא בעי והא דנשבעים יורשים שבועה שלא פקדנו היינו כשבאי' לגבות בשטר שהניח להם אביהם אבל להחזיק במה שבידם אפי' שבועה לא בעי אלא מחרימין סתם כו' יעו"ש וכאן נמי אם היה הכל תחת רשות ויד יודה כשאמר צואתו הנז' יורשיו נאמנים ואפילו חרם אינם צריכים כיון שנודע שכך צוה ולרווחא דמלתא אני אומר שאפשר לומר שכיון שיודה צוה בשעת מיתה נאמן בלא שבועה מטעם דאין אדם חוטא ולא לו כדמוכח פרק שבועת הדיינים דקאמר רב הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלו' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנונייא להקדש אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו ופרש"י בשביל יורשים וכתב הרמב"ם הלכות גיטין פ"י על אשה שאסרה על בעלה חכם או עד שהביא גט מח"ל או עד שהעיד לאשה שמת בעלה שהדין בכל א' מאלו שלא ישאנה מפני החשד עם כל זה מותר לבן או לשאר קרובים וכתב הרב מ"מ וז"ל והטעם נזכר בירושלמי ונזכר בהלכו' א"כ בנ"ד יש לנו לומר שזה יודה נאמן אפי' בלא שבועה שהיה ש"מ ופשיטא דאין אדם חוטא לתת לבניו בשעת מית' ועל מה שאמר' שאין אדם משים עצמו רשע זו אינה טענ' כי היתומים איך היו אוכלים שכירות הבית וכי בשביל שהם יתומים הותר להם רבית קצוצה הלא אפי' באבק רבית איכא פלוגתא דרבוותא שהרא"ש התיר כל רבית דרב' ליתומים והרשב"א אכש' קרוב לשכ' כו' אבל רבית קצוצה ח"ו לכ"ע אסור ליתומים אלא מאי אית לך למימ' שעשה תיקון שקנא' או כיוצא בזה הכי נמי פרע ליתומים וקנה הבית ויש לנו להחזיק כל ישראל בחזקת כשרים עד כאן:

600

601שאלה מעשה מקשה אירע באוילונה וזה קבלת עדות ב"ד ששלחו משם בפנינו ח"מ בא יצחק בר' שלמה והעיד בפנינו ובפני הארור שבתי בר דניאל ובפני שמחה אשת נסים יצחק אחר האיום כו' כי יום ו' ר"ח אלול. ראה הארור שבתי שארב לר' נסים בצאתו ללכת להביא מים לביתו והלך לביתו של רבי נסים הנז' הארור שבתי ונעל הדלת אחריו והוא רבי יצחק הלך ורצה לפתוח את הדלת ולא יכול ומכותל החצר שלה שהוא מנסרים השגיח וראהו שוכב על מטתה ותכף חזר אל הפתח ושמע שהיתה אומרת לו מהר ולך פן יבא אישי וימצאך פה ובקומו הארור מן המטה שמע שנשקה נשק כל כך חזק ששמע מבחוץ פעם ב' ארב לו שראה עשה כראשונה והוסיף שבצאתו היה קושר מכנסים יצא והלך לו ובאלו הב' פעמים פחד להזכיר יארע לו מה שאירע לזיגוד עוד אירע שביום א' י' לאלול ארב לו ומצאו נכנס והציץ מן החרכים כבראשונה וראהו נופל על המטה ותכף קרא לרבי שמואל עלה מן החצר ונכנס ומצאו על המטה בצדה גופפה ומנשקה והוסיף רבי שמואל להשגיח אם באולי מה ששמע רבי יצחק חברו בר רבי נסים וראה כי הבחורה היתה שוכבת במטה עם הנער אחיה ובקומו הארור מהמטה תפשו בו השני עדים ופרחה נשמתם בראותם זה כל זה העיד רבי יצחק הנז' ורבי שמואל העיד גם הוא ב"ע בפני כו' כי ביום שקרא אותו רבי יצחק ראה הארור שבתי נכנס שם ונעל הדלת אחריו ובלכתו עם חבירו רבי יצחק להכנס אחריו מצאו הדלת נעול ולא יכלו להכנס ועל כן גמר ועלה הוא בעצמו מהחצר ונכנס בבית ומצאו נופל על המטה אשר שמחה עליה מגפפה ומנשקה ומרוב חשקו לא הרגיש בהכנס הביתה עד שקרב אל המטה ואז קם וכאלו נשמתו פרחה והשגיח להביט אם היתה הבחורה הנז' וראה כו' כנז' ובמטה הזאת לא היו רק הארור ושמחה כל זה העיד בפני שבתי ושמחה בקבלתם כל חרם כו' והיא אמרה כי ביום ר"ח הנז' לא הרגישה כשנכנס הארור וכשקרב אל המטה הרגישה כי נעורה משנתה ואמרה אליו מהר צא פן נהיה לבוז אבל לא גפפה ולא נשק' וכשבא בעל' אמרה אליו שלא יוסיף ללכ' בבק' מן הבית אם לא שיעו' אותה משינת' והבעל הודה לה בזה ועל מה שהעיד רבי יצחק בפעם ב' הכחישה ואמרה שלא הרגישה כלל לא בארור כו' וגם על עדות השלישי אמרה שלא הרגישה לא בארור ולא בעדים אלא כשצעק רבי שמואל אז יצאת ושאלה משכנתה מה קול הקריא' הזאת וכמה נכנסו אלו בביתי אולי היו בורחי' מהתורגמים היו רודפים אחריהם הוספנו לחקור בעדים אם ידעו שהיתה נעורה כו' ואמרו שלא ידעו דבר אלא מה שכבר הגידו שראו שנשק אותה פעם אחת לא עוד וגפפה ובכל זה הבעל גזר אומר שאשתו כשרה וצנועה היא לו ושאל השואל מה דין האשה אם אסורה לבעלה אם לא אם תפסיד כתובה אם לא או לפחו' אם ראוי לייעץ לבעל שיגרש לה כו' אם לא:

601

602תשובה

602

603הן אמת ראיתי תשו' החכם השלם כי לפניו נתקבלו העדויות הנ"ל זהו סדר פסק על זה ושלחו אלי לראות מה בפי וכונתו דרך כלל להתיר האשה הזאת לבעלה וטעמו כפי מה שכללתי מדבריו כי עדות רבי יצחק ראשון שני אינו מועיל כלל לאסור אשה על בעלה ומה גם כאשר הבעל מכחיש ואומר כי אשתו מוחזקת לו לכשרה וצנועה ועל עדות ב' העדים קיים עצמו לו' כי אין כאן לא עדות מטומא' ולא אפי' עדי כיעור כי עידי כיעור צריך שיעידו שראו ערות הכיעור בה כמו רוק למעלה מן הכילה שמורים הדברים שפניה היו למעלה ורקקה למעלה וכן שראו אותה חוגרת בסינור וכיוצא בזה ואני הסכמתי בדין ההתר וזאת תשובתי אליו דברי פי חכם חן וכן אני מסכים כי מן הדין אשה זו מותרת לבעלה כי אין לנו אלא מה שאסרה תורה ואע"פ שלע"ד אין לך עדי כיעור גדולים מזה כמו שאבאר בסייעתא דשמיא מ"מ מן הדין אין בידנו כח לאסור מה שהתירה התורה והטעם שרבו המתירים שהרי כתב הר"ן בשלהי נדרים וז"ל לאו למימרא דאי לאו הכי אסורא דליתא שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעידי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים ע"כ גם הרב הנמקי כתב ביבמות על הלכות הרי"ף וז"ל כל הנהו עובדי דשלהי נדרים התם דאסורא כלהו כשרצה לגרש ובבא לצאת ידי שמים אבל כשטען ואומר שאשתו מותרת לו ומכחיש הדבר אין אוסרין אותה אלא בעדי טומאה ממש כדאמרן וכן העלו בתוספות והרמב"ם והרא"ה והריט"בא ע"כ ובנידון דידן הבעל מכחיש ואומר שאשתו כשרה כו' ורי"ו שנר' מחמיר קצת מכל מקום לענין הדין כתב בנתיב כ"ב חלק ב' שכדי לאסור בעדי כיעור בעינן תלתא לריעותא א' דאיכא ב' עדים ב' דאיכא נמי קלא דלא פסיק ג' דאין לבעל בנים ממנה אם חסר אחד מאלו לא תצא כל זה מבורר בדבריו אלא שלא ראיתי להאריך כי הספר מצוי וקלא דלא פסיק כבר כתבו בגמ' דצריך יום א' וחצי ושלא הוציאוהו אויבים ובנ"ד ליכא קלא דלא פסיק א"כ אע"ג דאיכא ב' עדים ואין לו בנים ממנה מ"מ יש טעם להתירה ואע"ג דאיכא עידי כיעור לע"ד כי אין לך עדי כיעור יותר מזה כי איזה כיעור גדול מזה שתהא אשה שוכבת על מטתה ויכנס הארור וישכב בצדה ויעמוד שם יותר מכדי טומאה וצריך אתה לומר שעמד שם וידיו אסורות ורגליו לטומאה לא הוגשו בכל כך זמן שראה אותו העד הא' שוכב על המטה קרא לחברו והגישו אל הדלת ולא יכלו להכנס והלכו מצד אחר לבית ונכנסו וראו גפוף ונשוק חלילה לומר שאין זה כיעור ועל מה שכתבת שצריך שיעידו על הכיעור שיהא מצד עצמה ונר' לך שזה מצד קצת ראיות תחלה אני אומר שזה א"א ומאד אני תמיה איך דלגת מן התלמוד שלנו ומן הירושלמי חלוקה אח' אשר ממנה אתה מוכרח לומר שאין הדבר כן כמו שחשבת שצריך שיהא עדות הכיעור מצד עצמה שהרי כתוב בברייתא רוכל יוצא כו' מנעלים הפוכים ופרש"י למטה ודאי של נכרי הם והפכם כדי שלא יכיר הרוא' ופריך בגמ' מנעלים הפוכים לחזי של מי ומשני אלא מקום ניכר מקום הפיכתו בעפר הרי שאין רמז לכיעור האשה מצד עצמה ואפי' לפי דמאי דפרש"י דאיכא דאמרי שמנעלים במקום הבעל ושלא במקום שלה א"ה כתב שהנואף שם כו' באופן דליכא רמז בעצמה ועוד שהוא כתב שפי' ראשון עיקר גם מן הירוש' מבורר יותר וז"ל רבי אליעזר בשם רבי חנינא ראו אותה חוגרת בסינר רוכל יוצא מתוך ביתה באור הדבר תצא רוק על גבי מטתה באור הדבר תצא רוק על גבי מטתו באור הדבר תצא סנדלו לפני מטתה באור הדבר תצא סנדלה לפני מטתו באור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל באור הדבר תצא מעלין זה את זה מן הבור בה"ד תצא שניהם מטפחות על ירכ' במרחץ באור הדבר תצא חנינא בר איקא בשם ר' וכולן אם הביא ראיה לדבריה נאמנת הרי לך בפירוש שהשוה אותם בין ברוק ובין בנעלים ולא עוד אלא שאפי שראו אותם יוצאים ממקום אפל אמרו באור הדבר תצא אלו שעמדו בדלת נעול ושניהם על המטה זה בצד זה ושהו שם כפלי כשלים משיעור טומאה פשיטא ופשיטא שאין לך עדי כיעור יותר מזה עוד ראיתי להודיעך על שרצית להכריח שגם בעיר איכא טענת אונס מסוגית דפתח פתוח מצאתי דמוקי בגמ' כדי לעשותו שאין כאן אלא חדא ספקא דמיירי באשת כהן או בקטנה שקדש' אבי' פחות' מבת שלש שנים וכתבת ואם איתא דבעיר איכא אונס אמאי לא מוקי לה בעיר ע"כ הא ודאי שגג' היא דהא הכא לא מיירי דידעינן שנבעלה לא בעיר ולא בשדה מחמת טענ' שמצא פתח פתוח לא דבר אחר וא"כ לא שייך למימר בעיר כלל אלא שמ"מ אני אומר שעדי כיעור אינו אלא איסור מדבריהם ורבו המתירים כנז' ועל כל פנים אני אומר שארורים הם הבעל והבועל וארורה האשה שהביא' מיתה לעולם והטעם שאני מקלל לבעל שא' ההתראה שהודה בעצמה והוא ג"כ למה הניח' ישנ' ואיך אירע דבר זה לפי העד הראשון שלשה פעמים בי' ימים ולפי שכל שתי פעמים גם על העדים נר' בעיני שהם רעים ופתאים למה לא הוכיחו אותו ואותה יחד במטה שאמרו שהשגיחו במטה אחרת ולמה לא השגיחו בה עוד יש לי עליהם שיש הכחשה ביניהם שהראשון אמר שאחר ששכב הארור על המט' קרא לחברו וחברו מעיד שגם הוא ראה אותו וא' עד שיש בזה טעם להתיר והיו לי טעמים לקיים ההתר אלא שדי במה שכתבתי קצת שינוי אני רואה ובפרט במה שכתבת בסוגיית דפתח פתוח ואם איתא דליכא בעיר אונס אמאי לא מוקי לה בעיר כן כתבת בפעם הראשון ולפי שאפשר הרגשת שזה הי' שוגג וכמו שכתבתי חזרת עתה לכתוב לוקמא שלא יצאת וזה יותר רע שלזה היה צריך עדים שיעידו שבכל זמן זה שעבר משהגיע לג' שנים ויום א' שלא זזה ידה מתוך ידיה דא"ל כן מנא ידעי שלא יצאה וא"ת שכן הי' יכול לאוקומי א"כ הם יודעים איך נבעלה אלא אלו דברים שאין להם שחר אלא שכבר אמרתי שלענין הדין אני מסכים שאשה זו מותרת לבעלה ואין בידינו כח לאוסרה מן הדין אלא שאני אומר שארורי' הם הנואף והנואפת הבעל והעדים וכמו שכתבתי ולענין הכתובה אפי' היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה כיון שכ' הרשב"א באותה תשובה וז"ל ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספ' לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא שב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה ועליו הייתי סומך ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין זה המעביר גלולים מן הארץ יעביר לרשעים הם בעיני וממני יסיר לב האבן ויטהרנו מעונינו ויבוא משיחנו במהרה בימינו:

603

604שאלה אלמנה עשתה שלי' בעדים לתפוס בעדה מטלטלים במזונות וכן עשה השליח ילמדנו רבינו אם מועיל תפיסה זו כיון שלא תפסה היא בעצמה כמ"ש הריב"ש בתשו' סי' ק"ז הלכך כיון שבתפיסה זו יש חוב ליורשים שאלולי תפיסה זו היו היורשים נושאים ונותנים בשלהם כרצונם ועכשיו אריא רביע על נכסייהו ועוד דלמא שמטא האלמנה ואכלה להו מעתה יש לומר שלא תועי' לאלמנה תפיסה ע"י שליח אלא א"כ תופסת היא עצמה או דלמא מ"מ כיון דיורשים חייבים במזונות האלמנה אין כאן חוב לאחרים וההיא דריב"ש משום דהוי חוב לבעלי המתנ' בתפיס' אבל כאן שאין כאן אלא היורשים לבד לא הוי חב לאחרים ומהני תפיסת השליח יורנו המור' הדין בארוכ' מפני שנפלה מחלוקת בזה בין תופשי התורה וסברת האדון תכריע:

604

605תשובה

605

606גם כי אין דעתי מכרעת מ"מ אחר שבאתי לידי כך ראיתי להפיק רצון השואל ולהשיב מה שיורוני מן השמים וזה החלי בסייעתא דשמיא ידוע ידע כל מעיין כי לא נמצא דין זה בשום א' מן הפוסקים המובהקים רצוני שיתלה דין זה מתפיסת האלמנה בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים רק הריב"ש ואולי לית מאן דסבר הכי אלא הוא לבד ואע"פ שנראים הדברים לכאורה כמו שכתב מ"מ אפשר לחלק ולכן דעתי דבנ"ד הועילה התפיסה ע"י שליח ולא כמי שחולק על דבריו חלילה וחס כי מי הוא בדור הזה יבא אחרי המלך כ"ש הדיוט כמוני אלא שדברי אלה יועילו לסמוך הדין כמו שכתבתי וכמו שאבאר בס"ד ידוע פלוגתא דרש"י ז"ל ובעלי התוס' ושאר הפוסקים שרש"י סבירא ליה דמאי דאמרינן בגמרא בכמה מקומות התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו כשלא עשאו הב"ח שליח אבל אם עשאו הב"ח שליח ותפס בשליחותו קנה אבל התוס' ושאר הפוסקים פליגי עליה וסברי שאפי' עשאו שליח לא קנה והכריחו כן מעובדא דאתי בכתובות פ' הכותב ימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה ניהלי אזל תפסה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרו ליה את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ואמר רבי יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה תפסוה כו' הרי דימר בר חשו שלח שלוחו לתפוס ועכ"ז לא קנה ע"כ והואיל ואתא לידן בעינא נימא ביה מלתא דקשה איך אפשר דרש"י מאור הגולה אישתמיט מיניה האי עובד' דימר בר חשו גם קשה על לשון תוס' דאמרי התם מכאן משמע דאף על גב דעשאו שליח דאמר זיל תפסה וא"ה לא קנה וידוע למתחילי' דלישנא דמשמע אמרי התוספות כשאין הדבר מוכרח גמור וכאן נראה שאין דרך לנטות ימין ושמאל וא"כ איך אמרי משמע ועוד יש לראות מי דחקו לרש"י לאוקומי דברי ר' יוחנן הסתמיים חלקיים דדוקא היכא דלא עשאו שליח אלא שנר' שדעתו ז"ל דחקו כי ראה בכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו לבד העבירה דאמרינן אין שליח לדבר עבירה מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין הא לכל שאר מילי השליח כמשלחו בין לענין ממון בין לענין גיטין וקידושין וא"כ מאי שנא הכא ואי משום דלאו כ"כ ליעשות שליח לחוב לאחרים למה מהני בקדושין שהרי חב לאחרים וכ"ת שאני קדושין דאיכא טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וכמ"ש התוס' בפ' הכותב וז"ל וא"ת דאמרי' בפ' דבב"מ רב נחמן ורב חסדא דאמ' המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חברו מאי טעמא הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והתופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' לא קנה וא"כ רבי יוחנן דאמר המגביה מציא' לחברו קנה חברו א"כ כו' קנה וי"ל דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ע"כ אכתי תינח כשנעשה שליח לאשה המותרת לו אבל כשנעשה שליח לאשה האסורה לו כגון אחד מכל העריות היה לנו לומר דלא תהני שליחותו ותו לרב נחמן ורב חסדא דלית להו טעמא דמיגו דזכי כו' כיון דאמרי המגביה מוציאה לחבירו לא קנה שליח אמאי מהני בשלמא לרש"י ניחא דלא אמרינן אלא היכא דלא עשאו שליח אבל עשאו שליח קנה ומשום הכי מהני הקדושין אלא לתוס' ולשאר המפרשים קשה הן אמת דאיכא לתרוצי דומיא דמאי דאמרינן בגמ' פ"ק דגיטין על מתניתין דתן גט זה לאשתי שטר שחרו' זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בד"א בגיטי נשי' כו' ואמרי' בגמ' א"ר יוחנן התופס לב"ח לא קנה ואם תאמר משנתנו כל האומר קנה כאומר זכה דמי ופרש"י ואין זה כשאר תופס הכא נמי איכא למימר דאין זה כשאר תופס דכאן הדבר הנקנה בר דעת ורוצה להיות נקנת למשלח ומה שאין כן בשאר תופס כל זה מצינו למימר ולדעת התוס' מ"מ לפרש"י רווחת טפי. ואחר שאמרנו טעם לרש"י שפירש דברי ר' יוחנן כשלא עשאו שליח אכתי צריכים אנו ליישב עובדא דימר בר חשו ונרא' ליישב בא משני פנים א' דאפשר דרש"י דקאמ' דוק' כשלא עשאו שליח ר"ל כשלא עשאו שליח בעדי' אבל עשאו שלי' בעדי' קנה דכיון דאיכ' עדים אית לי' קלא ומדלא אתו שאר ב"ח וקדמיה קנה ועובדא דימ' בר חשו הוה שלא בעדים ומשום הכי לא קנה דלא עשאו בעדים אלא בינו לבין עצמו אמר לו זיל אי נמי איכא לתרוצי בענין שני אחר דקדוק דאפש' לדקדק בגמ' דאמר אמרו ליה את תופ' לב"ח כו' היה די שיאמרו הא אמר רבי יוחנן התופס לב"ח כו' ומדאמרי ליה את תופס כו' רצו לומר לו או דרך שאלה או דרך תמיה את כשתפש' ידעת שהיית חב לאחרים והבינו מדבריו שלא ידע שהיה חב לאחרים שאלו ידע לא היה עושה כן וא"כ הוי כמו קנין בטעות דלא קנה ומש"ה תפסו לארבא אבל אם היה אומר להם א"ה דאדעתא דהכי תפסתי קנה ודאי ולא היו הם תופסים כי קנה מטעם מה שכתבתי כי שלוחו של אדם כמוהו והיה ראוי לפסוק כרש"י דהוי טעמא דמסתבר ועובדא דיימר לא קשה כמ"ש אבל מה נעשה כיון שלא מצאנו לו חבר ולא מי שיסכים לדעתו בשו' אחד מן הפוסקים המובהקים וכתב מהררי"ק שורש קמ"ט דאין לומר קים לי כפ' במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליו ובפרט מן האחרונים שבאו אחריו וראו דבריו ולא נתחוור להם דעתו וקי"ל דהלכה כבתראי ומ"מ אני אומר דבנ"ד דתפיסת השליח שתפס בשליחות האלמנה הוי תפיסה מעליא לפי שדין זה של הריב"ש באלמנה לא הביאו פוסק אלא הוא ואפשר לא סברי כוותיה אלא דשליח האלמנה שתפס קנה והטעם שיש לחלק בין שליח האלמנה לשאר שלוחים דבעל חוב דבשאר בעלי חובין ששלח אחד מהם שליח לתפו' דאמרינן דבמקום שחב לאחרים לא קנה הוי מטעמא דאי אמרי' דמהניא תפיסה קנה זה ולא נשאר זכות לשני כלל בנכסים ההם ואלו לא תפס זה לא נשאר לו זכות קנה הא' כההיא עובדא דיימר בר חשו אבל באלמנ' אפי' לא תפסה נשאר לה באותם הנכסים זכות המזונות כמו כשתפסה היא וכמ"ש הפוס' דמתנת ש"מ אינה מפקעת זכות האלמנה ואפי' שתפשו הם הנכסים חייבים במזונותיה מאותם הנכסים וכמ"ש הריב"ש בעצמו באות' תשוב' וז"ל אמנם אם אין הנכסים מספיקים למזונות האלמנ' בזה מגבים ממקבלי מתנת ש"מ ע"כ: הרי דשאני האלמנה משאר ב"ח דעלמא וא"כ מצינו למימר דהא דאמר ר' יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה היינו דוקא בב' נושים וכמ"ש הריב"ה ח"מ סי' ק"ח וז"ל התופס לב"ח כו' לא קנה כגון שחייב לשמעון ולוי ואין לו לפרוע כו' דמשמע דמיירי במקום שהתופס אלו הי' קונה לא הי' נשאר לשני זכות כלל אבל בנ"ד שאפי' לת תפסה נשאר לה הזכות כמו כאשר תפסה לא מיקרי חב לאחרים והיכא דאיתמר לא קנה איתמר והיכא דלא איתמר כי האי גוונא לא איתמר דדמי למה שכתב הטור בח"מ בשלהי סי' הנז' וז"ל בשם הרמב"ן שהנפקד שמסר הפקדון למלוה לא פשע דאין זו פשיע' ואפי' היה ש"ש אינו מתחייב בכך לפי שיאמר למפקיד אלו החזרתיך היה גובה ממך או משאר נכסי' הכא נמי מצי האי שליח למימר אלו תפסת לא הי' לך ליתן מזונות מאלו הנכסים השתא נמי ואם תמצא לומר דיש לחלק קצת ראיה מיהא הוי לחלק בין אלמנה לשאר בעלי חוב. ועוד מצאתי סעד לדברי אלה שכתב ה"ר יונה וז"ל הא דאמרי' אם לוה ולוה ואחר כך קנה חולקים וכן בכל המקומות שאמרו בתלמוד חולקים אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה ואע"ג דב"ח מאוחר שקדם וגבה לא גבה ה"מ מאוחר אבל זה שיש לו זכות קצת מה שגבה גבה נמצא לשון זה בב"י ח"מ סי' ק"ד הרי שיש הפרש גדול בין מי שגובה ואין לו זכות למי שגובה יש לו בו קצת זכות גם אני אומר שיש הפרש בין כשתופס שליח ב"ח לכשתופס שליח האלמנה בעד מזונותיה וק"ל וכ"ש בהצטרף דעת רש"י דסבר דאפי' בשאר שלוחי ב"ח מהני תפיסה ובפה מלא היינו יכולים לומר דבנ"ד הוה מהני ליה לשליח האלמנה מה שתפס' כרש"י לפי שאם יבא החולק לומר שרבו החולקים על רש"י יכולים להשיב אינו כן דבנדון כזה אין מי שיחלוק עליו ויש לנו למעט המחלוקת כל האפשר אלא שעכ"פ ישאר פתחון פה למי שירצה לחלוק ולומר הרי נר' מדברי הריב"ש שמשוה אלמנה לשאר ב"ח ומי הוא בדור הזה שיבא אחרי המלך במקום שלא מצינו חולק עליו וכיון שהוא השוה הדין כנז' אין להרהר אלא שמ"מ יש לנו לומר מי עומד כנגדנו הריב"ש והרי בנ"ד הריב"ש הס"ל דמהני תפיסת שליח לגבי היורשים ולא שייך לגבי יורשים למימר חב לאחרים שהרי לגבי שאר ב"ח לגבי יורשים לא אמרי' דהתופס מיקרי חב לאחרים לפי שיורש במקום מוריש קאי וכי היכי דלגבי ב"ח לא אמרי' התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא במקום שיש שני ב"ח כנ"ל בלשון הטור ובההיא עובדא דיימר בר חשו דהוזכר בגמ' הא במקום דליכא אלא בעל חוב אחד ליכא למימר חב לאחרים ה"נ באלמנה וכ"ש הוא לע"ד מן הטעם הנ"ל ואפי' שמצינו להרמב"ן שדעתו שאפי' לגבי לוה לחוד סבירא ליה דהתופס לב"ח במקום שחב לחחרים מיקרי מ"מ נרא' שרבים חולקים עליו. ועוד שאפי' לדעתו נר' דאע"ג דלגבי לוה עצמו הוי התופס לב"ח חב לאחרים היינו לגבי לוה שהממון הוה שלו מעיקרא אבל לגבי יורש וב"ח לא מיקרי התופס לב"ח חב לאחרים הכי משמע מלשונו שהביא הב"י בסי' הנז' שכתב וז"ל אני לא באתי לידי מדה זו דתופס לב"ח בחיי לוה דמהני משמע דדוקא בחיי לא מהני הא לאחר מיתה דלוה מהני. וכ"כ אחר כך דהא בעובדא דמלוגא דשטרי תפיסה בכי ה"ג מהני לנפשיה ומהני לאחריני במקום שאינו חב לאחריני ע"כ והתם בעובדא דמלוגא דשטרי אמרינן בגמ' דאתו יורשי תבעו לה וא"ה קאמר הרמב"ן דמהני תפיס' לנפשי' ולאחריני והוי אינו חב לאחרים אע"ג דאיכא יורשי ואע"ג דלגבי לוה סבירא ליה דהוי התופס במקום שחב לאחרים לגבי יורשים לא כדפי' וא"כ בנ"ד זכינו לדין דמה שתפס שליח האלמנ' במקום יורשים לא מיקרי חב לאחרים ואפי' היו דברי הריב"ש מסופקים הי' הדין נותן לדון כן כ"ש שאיני רואה מקום לספק בדברי הריב"ש דכיון דבההוא מעש' דהריב"ש היו שם יורשים ובעלי מתנ' מה לו לרב לומר והרי יש חוב לבעלי מתנה לימא בדרך קצרה והרי יש כאן חוב לאחרים סתם ומדהאריך ללא צורך ודאי דהכי הוי שבא לפרש דלא הוי חב לאחרי' אלא לגבי בעלי מתנה לא לגבי יורשים ואיני רואה מקום לפקפק בזה אם לא שירצה החולק להוסיף על דבריו וזה נראה דהבו דלא לוסיף עלה כן נראה לע"ד ברור שהדין עם האלמנ' ועם שלוחה: אחר שכתבתי כל מה שכתבתי מצאתי בתשובות הרמב"ן ז"ל סי' קי"ח תשוב' נראה קצת סותרת דברי אלה וז"ל בענין האפטרופוס כו' עד אם מקבלים טענתו בשביל אנשים שעכבו כו' וכתב בתשוב' וז"ל ומה שטוען האפטרופוס שהנשים עכבו בידם הנכסים בשביל פרנסתם אינה טענה שהנכסים בכל מקום שהם בין ברשות האפטרופוס בין ברשות היתומים משועבדים הם למזון האשה והבנות הגע עצמך שהגדילו ותובעים לאפוטרופוס שיחזיר להם עזבון אביהם היאמר האפטרופוס שלא יחזיר מפני שיש אשה ובני' שניזונים ומתפרנסים בתנאי כתובה או שיש ב"ח זה לא נמצא בשום מקום אלא חייב להחזיר להם והם יפרעו חובות אביהם ומספר הצואה נלמוד שצוה כו' עד הנה אמר שיתן לכל אחד חלקו כי אמרו הנשים שישא' הממון ביד האפטרופוס ולא יקיימו מצות המת. עוד י"ל שאחת מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבל' מקצת כתו' ואם רצו היורשים להשלים לה כתובה אין לה מזונות ונתן טעם לדבר והשתא קשה מה טעם שהנכסים בכל מקום שהם כו' אדרבא אלו היו בלתי משועבדים ואין בטענת האפטרופו' כלום אבל השתא שהם משועבדים למה לא יעכבם בשבילם ואין לומר שטעם שמתחל' באו לידו בשביל היורשים ואין לו לתפוס בשביל אחר שהרי כתב הטור משמו כנ"ל נפקד שתפס בפקדון כו' דמועיל ומה לי נפקד ומה לי אפטרופוס ועוד קשה מה טעם הוא זה שמצוה לקיים דברי המת וכי בשביל שצוה המת נבטל זכות האלמנה או יורשים אחרים ומה שנראה בעיני ליישב כל זה במ"ש הרמב"ן שאם אין הבעל חוב כאן לאו כל כמיניה לומר לפ' אתה חייב ואני תופס לו ואע"ג דאיכא מגו שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו אצלו ואם יש לאחרים זכות בו הרי הדין ביניהם ולא עוד אלא אפילו במודה הדברים נראים שאינו יכול לעכבם עד שיבא הלוה ע"כ. מעתה אני אומר שודאי מודה הרמב"ן ז"ל דתופס לבעל חוב היכא שאינו חב לאחרים דקנה אבל דעתו שדין פשוט הוא דלא אמרינן הכי אלא היכא שעבר הזמן וכמ"ש הטור בשם ה"ר פרץ וכן נמי שצריך שיהי' המלו' בעיר דאלו אינו בעיר הוי כאלו לא הגיע עדין הזמן וכמו כן סבירא לי' דאלמנ' שהמזונות הם להבא הוי כאלו לא הגיע הזמן ולכן כתב היאמ' האפט' כו' זה לא נמצא לפי שעדיין אין הנכסים משועבדים לפרנס בכל מקום שהם ולמה יעכבם זה דבשלמא אם בשעה שיכנסו הנכסים ביד היורשים היו מפסידים האלמנה או הנושים זכותם דלהבא ובהיותם ביד האפוטרופוס זוכים הוי ממש כתופס לב"ח שהגיע זמנו ואם לא יתפוס אולי יאבד זכותו אבל עתה שהנכסים משועבדים ואינם שלה עתה אלא לפרנס הדין הוא שיחזיר' והם יפרעו כאשר יגיע זמן כל אחד מהם ולכן כתב שאין לעבור על מצות המת כיון שמן הדין כעת אין לו הנכסים של האלמנה ולא של הב"ח כנ"ל:

606

607וא"כ נראה דסברת הרמב"ן אינו כסבר' הריב"ש שדעתו דמהני לאלמנה תפיסה ע"י שליח במקום שלא חב לאחרים וכ"ש שהוא הפך מה שכתבתי לפי דעתי ומ"מ נראה בעיני דלא בריר ליה כולי האי להרמב"ן דאי הוי בריר ליה למה לו לבקש טענת צואת המת ולא עוד אלא שבקש טעם לאחת מן האלמנות שגבתה קצת מכתובתה נדרש ללא שאלוהו עד שלבי אומר לי שלא כתב כן בפשיטות אלא נסמך פל מה שכתב טעמים אחרים והכל היה לסלק האפוטרופוס וק"ל מתוך דבריו שעילא מצא וא"ה אני אומר כי בנ"ד זכתה האלמנה ומה גם עתה אם מסר התופס לאלת' מה שתפס שהרי כפי מה שנראה לי שלא מצינו התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא שמוציאין מיד התופס כעובדא דיימר בר חשו שעדיין הארבא היתה ביד שליח אבל אם היה שהגיע כבר לידו דיימר זכה כמו ההיא שכתב רבינו יונה שמי שיש לו זכות אעפ"י שאמרו ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה א"ה אם יש לו קצת זכות מה שגבה גבה וגם אין ללוה לחזור על התופש ולא ליורשים מהטעם שכתבתי שיכול לומר מה הפסדתיך כו' כנ"ל ועוד אפילו היה עדיין ביד התופס כיון שהוכחנו דיורשי' לאו חב לאחרים מיקרי ולדעת הריב"ש ז"ל מהני תפיסה יש לומר דמצי לומר קים לי כהריב"ש ואפי' דאיכא למימר דשמא לא ראה הריב"ש תשוב' הרמב"ן דאלו הי' רואה לא היה מודה דהוי תפיסת השליח תפיס' מ"מ זה היה אם היינו ודאים בסברת הרמב"ן שכך דעתו בודאי דבאלמנה לא מהני תפיסת שלוחה אבל כבר כתבתי דדבריו אינם מבוררים. גם שאיפשר לומר שאני אפוטרופוס דכיון שבתורת אפטרופוס באו הנכסים לידו נימא שידו יד היורשים ונכסים בחזקת יורשים קיימי בידו ועדיף מנפקד גם כי כל זה נראה לי דוחק מ"מ טוב לקרב הסברות כל האיפשר סוף דבר כיון דקי"ל דאלמנה שתפסה היא עצמ' מועיל לה התפיסה יש לנו לומר דשלוחו של אדם כמותו וטעם זה היה מספיק אפילו במקום שחב לאחרים ודי לנו שלא נאמר כך במקום שחב אלא דניקום ונימא ג"כ שאפי' במקום שלא חב לא יועיל לא יתכן ועוד שהריב"ש כן דעתו באלמנ' כמו בשאר ב"ח וגם אפשר שגם הרמב"ן בנ"ד יודה לכן נראה שאין להוציא הנכסים ממקום שהם וזכת' האלמנ' בדינא הנראה לע"ד:

607

608כתב שלחתי מהח' ה"ר יוחנן על מעשה אירע בפליבנ' בר' שהיה לו בן נשוי אשה וקרוב שהוצרך אביו להכניסו בחנותו שישא ויתן ועמד ימים ונפטר הבן ואלמנתו בקש' לגבות כתו' מקצת סחורות עורות ונחשת גם מלבושי' והזקן טוען שהכל שלו ומלבושי בנו אמר שהיו ממושכנים בסך מה ואחר ח' ימים נפטר הזקן ג"כ והנה ה"ר יוחנן הנז' רצה לזכות לאלמנה נחלקו עליו איני יודע מי ושלח אלי פסקו ואני כתבתי לו שאין הדין כדבריו וזה היה פסקי הא' וז"ל נדרשתי לבקשתך והאמת כי לא נתחוורו לי דבריך שכתבת כי בגדי בעלה משועבדים לכתוב' כו' והטעם שאין הדין כן כמו שכתבתי שהרי כתב הרא"ש בתשו' והביא בנו הריב"ה בח"מ וז"ל אמנם מיום בואי לארץ הזאת תמהתי כי ראיתי כותבין בשטרות שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי שא"כ אין לך מי שיקנה חפץ מחברו ורציתי לבטלו ואמרו אעפ"י שכותבין בשטרות כבר נהגו בארץ הזאת שאין מגבין לב"ח מטלטלי שמכר או נתן הלוה וזה ודאי מפני תקנת השו' עוד אני אומר דבנ"ד אפי' מן הדין אין אלמנה גובה מהן והטעם דק"ל טוענין ליורש וללוקח מה שהיה איפשר שיטעון המוכר או הנותן או המוריש וכאן הי' המוריש יכול לטעון כי ברצונה השכין בעלה הבגדי' והי' נאמן במגו דהחזרתי' גם עתה שאמר ממושכנין הם בידי נאמן ונטעון בשביל שברשות' ובעיל' כל דהוא מוקמינן ממונא ביד היורשים וגם כי הייתי יכול להאריך בזה גמרתי לקצר כי אין צורך לאורך ולא ידעתי מה ענין נ"ד לש"מ יש לו ביד פלוני כו' דהתם אינו נאמן להוצי' אבל להחזיק במה שבידו הוא ויורשיו פשיטא דנאמנין דעד כאן לא אמרינן דאינו נאמן אלא בדברים העשוים להשכיר וגם יש עדים שראו אותה עתה בידו קודם שיאמר טענתו בפני ב"ד אבל א' מג' אלה יגרע המחזיק בכלים נאמן וכן יורשיו אחריו ולבי אומר לי שבנדון זה אפילו א' מאלה לא היה גם מן העורות אני אומר מזה הטעם דכיון שהיו ברשות הזקן כמו שנר' שהמפתח היה ביד ה"ר דוד והמקום אשר שם היו העורות הכל רשות הזקן ודאי שהוא נאמן סוף דבר כלל גדול נתנו חכמים המוציא מחברו עליו הראיה ונראים הדברים שהכל היה בחזקת הזקן ויורשיו וכל הרוצה להוציא מידם צריך להביא ראיה ברורה ומה שכתבת דההיא חזקה שהחזיק אביו או אחיו אינה חזקה והבאת ראיה מן המרדכי דחזקת הבתים איני יודע מה ראית להביא ראיה מן המרדכי מה שהוא משנה שלמה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב אלא שצריך להבין כי כל מה שאמרו אין לפ' חזקה היינו בדברים שיש עדים או שאנו יודעים דבר זה היה של ראובן ועתה מחזיק בו שמעון ואומר שהוא שלו או שקנאו ואנו רואים אותו דבר קודם שנוען המחזי' טענתו בב"ד אז בכי האי גוונא אמרינן דאע"ג דמטלטלי כל שהם ביד המחזיק הם שלו מ"מ באלו לא מהני חזקה אבל בענין אחר ודאי מהני והא לך מ"ש הרי"בה ח"מ סי' קל"ג אומן בדבר שהוא בידו שהו' אומן דינו כדב' העשוי להשאיל ולהשכיר כו' עד בד"א שראו עדים אותו עתה בידו כו' עד ואפי' שמסרו בעדים אם העדים שראו החפץ בידו אין מכירין בודאי שזהו של המערער אלא שנר' להם בסימנים כמו שלו אם טוען לא היו דברים מעולם נאמן וכן הדין בכלם הרי לך שחזקת הזקן וחזקת בנו שמעון מהני אם לא שראו העורות ואמרו שהם אלו שראו שהיו של ראובן ממש הא לאו הכי מהני חזקה גם מענין הנחשת איני רואה כח לאלמנה לגבות משום שכתב אברהם אינו מוכיח דפשיט' שכן דרך העולם שהנושא והנותן כותב ואם יטעון שמעון שידע בודאי שהנחש' היה מאביו נאמן כל שהוא תחת ידו ולענין השטרות היוצאי' בשם בן המת ולא הוזכר בהם שם אביו אפשר כההיא ברייתא דתניא א' מן האחים שהיה נושא ונותן כו' אף כאן אם הדבר אמת שאביו הכניסו עמו על הדרך הנז' בשאלה היה אפשר לומר אע"פ שהשטרות כתובים על שמו אינו שהחוב היה שלו אלא לפי שהיה הנושא והנותן הבן הנז' היו נכתבין על שמו ומ"מ בזה אני מודה שהדין עם האלמנה לגבות מן השטרות שכתובים על שם בעלה ולא הוזכר שם חמיה בהם דכיון שבעלה היה אפשר שיביא ראיה שהם שלו לא היינו מצריכי' שיביא ראיה אבל האלמנ' גופ' וכמו שבזה הסכימו רוב הפוסקים כההיא דחזקת הבתים בהיות לא נתבררו בפירוש אלו הדברים כמו הנחשת גם העורות בחזקת מי הם ממש איני יכול לחתוך הדין בבירור רק כפי מה שנ"ל לכאורה תחת חזקת הזקן כפי מה שאמר שהוא הכניסו לבנו בשותפות להועילו כרחם על בנו ראה שהכל היה ברשות הזקן גם הדעת תחייב כן שאין אדם חוטא ולא לו ובפרט בשעת מיתה אפי' ליורשיו כמו שיש לי ראיות לכן יש להאמין ודאי שאין כח לאלמנה לגבות כתובתה מאלו הדברים אלא שמן השטרות הכתובים על שם בעל אני מודה שיש לה לגבות מהם הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

608

609עוד חזר וכתב אלי השגות על דברי וחלה מאד אחזור לו תשו' וזאת תשובתי אליו החכם הש' פ' נר"ו קבלתי כתבך תמיהו' ותשו' על דברי וה' יודע כי הייתי רוצה למנוע עצמי מלהשיב על דבריך כי אין ספק שהוא יגיעת בשר שכמעט אין הבנה לדבריך שאמרת כי אם היה לאביו עדים שקנה הבגדים בחייו או שהשכין לו אז הדין עם בן הזקן ופשוט דין זה בעיניך ולמה שהרי הכל משועבד לאלמנה ואלו היה קרקע אפי' שמכרו או משכנו לאביו בחייו ובעדים עם כל זה היתה האלמנה גובה כתובתה מן הקרקע והיה האב מפסיד מעותיו גם עתה כיון ששעבד לה מטלטלי אגב מקרקעי המטלטלין דין קרקע יש להם וכמו שכתב הרמב"ם פ' י"ו מה' אישות וא"כ מה לי יש עדים שקנה ומה לי אין עדים כיון שקנה דבר המשועבד לאשה אלא מאי אית לן למימר שכל שעבוד זה אינו מועיל אלא כדי שתוכל לגבות ממטלטלי בני חרי שאלו לא היתה תקנת הגאוני' ולא תנאי הכתובה שאנו כותבים עתה לא היתה יכולה לגבות כלל ממטלטלי דמן הדין מטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב והשתא מהני תקנת הגאונים או התנאי שתובע מטלטליו דוקא מבני חרי שאינם מכורים ולא ממושכנים אבל כל שהם מכירים או ממושכנים ביד אחרי' אין האלמנה ולא שום ב"ח אחר גובה מהם והשתא מאיזו טענה אתה בא לומר שתגבה האלמנה מהם אין טעם אחר אלא לפי שאתה אומר שאין האב הזקן נאמן לומר מכורי' הם ממושכנים הם בידי הא ודאי ליתא דידוע הוא אפי' לדרדקי דבי רב דכל דבר שהוא ביד האדם נאמן לומר שהוא שלי או לקוח בידי או ממושכן הוא בידי אפי' דאיכא עדים שהיו של אחר אי ליכא עדים וראה והא לשון הר"י בת"ה שכתב בסי' ש"ל שהביא תשו' המתחלת בסרח בת אשר וז"ל ואם האלמנה שלא נשבעה היתה מוחזקת בספרים ולאחר מותה החזיק בהם בנה ואמר שבעל אמו פטר אליה מן השבועה או שנתן לה ספרים הללו במתנה מלבד כתובתה אם יש עדים שהספרים האלו של בעל האלמנה וגם רואים הספרים ביד בנה דלא מצי טעין בהם להד"מ או החזרתי אין בעל האלמנה נאמן עליהם לטעון הרי לך בבירור שאפי יש עדים שהספרים היו של בעל האלמנה נאמנת היא לומר נתוני' הם לי דע"כ לא אמר דאינו נאמן אלא היכא דאיכא עדים שהיא של בעל וגם ראה דאיכא עדים שראו עתה החפץ בידו באופן שא"א לו שיאמר החזרתי או קניתי אבל כל שלא ראו נאמן לומר ממושכן הוא והדברים ק"ו השתא ומה התם דאיכא עדים שהיו הספרים של בעל ממש נאמן המחזיק בהם לומר נתונים הם לי כל שאין אנו רואין אותם עתה בידו בנ"ד דליכא אלא שעבוד בעלמא על אחת כמה וכמה שנאמן המחזיק לומר ממושכנים הם בידי שהרי אינו בא אלא להפקיע שיעבוד לבד וזה פשוט מאד עוד אמרת הא אביהם גופיה לא טעין כו' אלו דברים שאין להם שחר חדא שאפי' לפי שנרא' מהם שהזקן עמד בדין עם כלתו האלמנה דאם לא כן מה שייך למימר הא אביהם לא טעין וא"כ שעמד בדין א"ה אין אתה אומר אלא שטען סתם ממושכנין בידי ואח"כ מת ואח"כ חזר הדין כמו שאמרת שטוענין ונפרש דבריו וכמו שהזקן היה יכול לפרש דבריו ולומר מה שאמרתי ממושכנין ר"ל שהאשה משכנה אותם כך אנו ב"ד טענינן להו כיון דק"ל שטוענין בעד היורשים ועוד שאני סבור בודאי שלא עמדו בדין מעולם אלא שהדברים שאתה אומר הם דברי' שהיה אומר הזקן חוץ לבית דין והדברים הנאמרים חוץ לבית דין לא מעלין ולא מורידין עוד אמרת דלגבי אביהם ליכא אינו יודע למה דכיון דליכא ראה פשיט' ופשיט' דאיכא מיגו וא"ת דאיכא ראה הא אני בפי' אמרתי שהיה נאמן במיגו דהחזרתי הרי בפי' שהיסוד אשר אני בונה עליו הוא בדליכא ראה עוד פערת פיך לומר שאני דוחה אותך בקש ובתבן האמת שאם הם בעיניך קש ותבן הם חיצים ואבליסטראות בעין כל מבין ומה שאתה אומר שהוא מפורסם בכל העיר שהיה לובש בהם תמיד כו' עד היאך יוכל אביהם לומר ממושכנים הם אצלי מלבד שאין ראיה מ"מ כל השומע דברים כאלה ישחק וכי מפני שיש עדים שהיה לובש אותם נאמר שא"א בעולם שמשכנם דברים אלו אין בהם ממש ופשיטא שכל מה שאמרו היו בהנחה שיש עדים שהיו של הבן ואפי' הכי הזקן היה נאמן לומר ממושכנים הם אצלי והוצרכנו לטעם דליכא ראה שאם לא היה עדים שהם למה איצטריך לן לטעם דליכא ראה הא ודאי פשיטא דעל דא סליקנא ונחתינא ועם זה ג"כ נתבטלו דבריך כי ראשית דברי אמצעיתן וסופן בנויים על יסוד דליכא ראה בין בבגדים בין בעורות ובין בנחוש' עוד כתבת ודאי דבר מפורסם שחמיו נתן לו ט"ו אלפים לבנים וכנגדן נתן לו אביו כו' עד ופשיטא שגם לזה נתן וא"כ אנן סהדי כו' עד אם תפס ואמר שלא היה לו קרן כו' רואה אני שעל כיוצא אמר הנביא שמים חושך לאור כו' כי מטעם שנתן חמיו אתה מחייב שגם אביו נתן וכמו שנתן לאחיו ובאמדן דעת זה אתה מחייב שהיו לו ושלא אבדם וזה כלו חושך ומה שאחיו נהרג הי"ד כמו שידוע לכל העולם ושם נאבדו הנכסים וזה אור אתה משים אותו חושך עוד אמרת ואביהם ויורשיו אינם נאמנים להוציא בלי ראיה אין ספק שאתה זורק דברים לרוח בלי השקפה להבין מה שאתה מוציא מפיך וכי הם באים להוציא או האלמלה ואלו הם באים להוציא מי הי' אומר שהם היו נאמנים והלא שפתי ברור מללו שכפי מה הכל הי' תחת רשות הזקן ועל יסוד זה פסקתי מה שפסקתי וא"כ אתה אומר ואביהם ויורשיו אינם נאמני' להוציא כאלו אומר שנאמנים להוציא הא ודאי דברי התול הם אלו עוד כתבת שאני מחלק בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר בנ"ד דאב ובן ועל זה הרחבת פה הארכת לשון לא מיסתייך דלא גמרת שהרי בפי' אמרו בגמ' ולא לבן בנכסי האב א"ר יוסף ואפי' חלקו ורבא אמר חלקו לא עביד רב פפי עובדא חלקו לא ופרש"י חלקו לא מיירי מתני' אלא כיון דחלקו יש להם חזקה ומוסכם הוא מכל הפוסקים שכן הלכה וכ"כ הרי"בה ח"מ סי' קמ"ט וז"ל הבן שסומך על שולחן אביו אין לא' מהם חזקה על חברו נסתלק מעל שלחנו מחזיקים זה על זה נמצא שאין חילוק בין אב ובין לאחרים כל שנסתלק הבן מעל שולחן האב ואתה בא להשיג על דברי זאת ועוד אחרת שלא הפלת דברי כלל שאין הכונ' כמו שחשבת אלא שהבאתי ראיה דכי היכי דמפלגינן בין ראה ללא ראה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ה"נ י"ל לחלק בנ"ד כי משם נלמוד כי בכל דבר שאנו יודעים בבירור שהוא של פ' ועתה הוא ביד אחר וטוען שקנאו או שהוא ממושכן בידו כדי להוציאו מיד המחזיק צריך עדים שראוהו עתה בידו כדי להוציאו מיד המחזיק כיון שלא יהי' לו מגו דלא מצי טעין להד"מ ולא החזרתי וכן עשה הטור בעצמו שכתב האומן בדבר שהוא אומן דינו כו' וכן היתה כונתי ואתה לא נתת לבך להבין:

609

610עוד כתבת וז"ל ועל מה שכתב' הא ודאי דנאמן במיגו דהחזרתי לך חיי ראשי הא דבר תימה הוא אני אומר שחיי ראשי שצדקת במה שאמרת שדבר תימה הוא כי לא חשבתי כזאת עליך וכי אני אומר לך כל הכתוב בזה שאתה אומר וכי בשופטני עסקינן וכפי דבריך שאני טועה בדבר שלא יטעה תינוק שבעריסה ועוד בעינן למיהב טעותך שאפילו תימה שבחזרת העורו' והבגדים היתה נפרעת מן הכתובה אין תימא למה לא נטל שטר הכתובה כי מה לו לצרה בשלמא אם הי' הוא ערב הכתובה הי' צריך להקפיד ע"ז אבל כיון שהוא לא היה ערב תהיה בידה עד יבא שילה ומי אומר לי שאינו ערב שאלו הי' ערב לא היו חולקים כיון שבין שיהיו אלו הסחורות מן האב או מן הבעל לעולם תגבה היא כתובתה אלא שודאי הזקן לא היה ערב ואם מה לו להקפיד על הכתובה ומכל מקום שמחתי בדבריך כי ידעתי כוונתי אל האמת אף על פי שלא הייתי שם במה שאמרתי שהכל היה בחזקת הזקן באופן שהיה יכול לטעון כו' שאי לא כן מה היה לך להשיב על דברי מן הכתובה היה לך לומ' ואיך נאמן לומר החזרתי והלא אנו רואים עתה בידו אלא ודאי שהכל היה תחת רשות הזקן וליכא ראה ואם כן פשיטא שכל מי שפסק שהדין עם האלמנה טעה טעות גמורה:

610

611עוד כתבת מענין הנחשת שכתבת איני רואה כח לאלמנה משום שכתב אברהם כו' עד דפשיטא שכן דרך העולם שהנושא והנותן כותב בשמו כו' עד נאמן כל שהוא תחת ידו ע"כ תימא דהא אח"כ גבי שטרות כו' איך צריך להשיב בדברים כאלה כי מה לתבן אל הבר אתה משוה כתב שאדם כותב לחברו שאין בני אדם מקפידי' בזה ואין בו חיוב כלל לשטר בקנין ועדי' סוף דבר שלבי אומר שאלו היית קורא פסקי אפי' קריא' קלה לא היית כות' דבר א' ממה שכתבת אחר שהמרכז אשר עליו סובבי' כל דברי הן בבגדי' הן בעורו' הן בנחשת הוא כשהזקן הי' מוחזק על אופן שהיה יכול לטעון להד"מ או החזרתי כיוצא בזה צריך וכדי לבטל הכל הי' צריך על כל דבר מאלו עדים שהיו מכירים ויודעים שדבר זה היה מבעל האשה ושעתה היו רואים אותו ביד הזקן וכיון דאין כאן דבר מזה הדין עם יורשי הזקן ובירור זה תמצא גם בתשו' הרשב"א ח"מ סימן ע"ב:

611

612עוקר הרים וטוחנן בפלפול הח' השלם נר"ו ראיתי פסקך ברוב פלפול על ענין מכירת החנות וכונתך לזכות למוכר ושתי שנים ומחצה שעמד כאין נחשבו נגדך והתל שכל המכר תלוי בו הוא דקי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת וכל ספק שיארע יד בעל הקרקע על העליונה והלוקח נקרא מוציא והמוציא מחברו עליו הראיה ועל כן כתבת שכיון שלא נכתב שטר בקנין ואת שאר הקניות מכסף קנין וחזקה לא הועילו כסף לא הועיל שהרי אמרו בגמרא אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין כו' הרי דמדין כסף לא קנה ומדין חזקה נמי כתב הר"ן וז"ל והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבנו שמואל בפ' חזקת הבתים דקנה משום דחזקה קנייא אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכה דעתיה אבל הרמב"ם כתב דמסתברא דכי אמרינן לא שנו כו' אכולא מתני' קאי שלא מצינו שיהא כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנינו לקמן בברייתא בגמרא. הרי דלדעת הרמב"ן בחזקה נמי צריך שטר במקום שכותבין ע"כ ואלו היו הרמב"ן וה"ר שמואל שנים זה לעומת זה היה מקום לדבריך ומה גם עתה בהיות הרמב"ן אחרון אבל עתה שאנו רואים סברת הרמב"ן היא נגד רוב הפוסקים קמאי ובתראי הרמב"ם בפ' א' מהלכות מכירה כתב כיצד בכסף כו' וסמיך ליה בד"א במקום שאין כותבין כו' כיצד בשטר כו' גם בזה הטיל תנאי כשאינו מוכר מפני רעתה אינו קונה עד שיתן הדמים כשהגיע בקנין חזקה כתב בחזקה כיצד כו' ולא הצריך תנאי כלל מבואר בדבריו שחזקה לבד קנה אעפ"י שלא נכתב שטר כלל ר"ת סמ"ג הרא"ש ז"ל שוים לדעת זה הר"י ברצלוני הס"ל הר"ן הס"ל הריב"ש סימן קע"ו כתב בפשיטות לזה אמרו המפרשים דחזקה קונה בלא שטר אפי' במקום שכותבין רבנו ירוחם כתב כן בפשיטות בנתיב י"א הרב המגיד ריש פ"ב מהלכות מכירה כתב שכן העלה הרשב"א ז"ל:

612

613עוד כתבת ומטעם קנין נמי לא סגי בלא שטר דהא חזקה אלימתא מקנין והכרחת כן מלשון הר"ן שהביא לשון הר"י ברצלוני שכתב דאפי' בחזקה לא קנה משמע דאלימא כח חזקה מכח קנין ואע"פי שלדעת הר"ן והר"י חזקה מהני בלא שטר מ"מ לדעת הרמב"ן דלא מהני חזקה בלא שטר לדעתו כ"ש שלא יועיל קנין שהוא חלוש יותר בלא שטר ועוד יהיב טעמא לחזקה דבא ברשותיה וכן דעת הריטב"א גם בזה לא צדקת כי קנין מועיל לע"ד לכל הפוסקים או לפחות לרובם רק לדעת הרי"ט הרמב"ם פ"ה מהלכות מכירה כתב וז"ל הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלים כל אחד מהם נקנה בחליפין והוא הנקרא קנין כו' עד קנה כלי זה חלוף חצר זה או היין או הבהמה ע"כ הרי דכולהו בחדא מחתא מחתינהו וכי היכי דקנין לבדו מועיל במטלטלין ה"נ בקרקע וזה דבר ברור וכן הריב"ה ח"מ הביא לשון הרמב"ם בלי מחלוקת כלל גם שדרכו להבי' סברות וכאן לא הביא ונר' בעיני שגם הרמב"ן הכי ס"ל והטעם שאני אומר כן לפי שכל קנין לכתיבה עומד ואם כן אפי' לדעתו דס"ל בחזקה לבד לא מהני דבעי שטר קנין מהני משום דקנין היינו שטר ובשלמא לדעת האומרים שיכול המקנה לחזור בו ולמחות שלא לכתוב שטר אפשר לומר דלדעתו לא אמרינן ככתיבה דמי עד שיגיע השטר ליד הקונה אבל לדעת האומרים שאין כח ביד המקנה למחות בכתיבת השטר כיון שהקנה המקנה בקנין הרי הוא כשטר ודע' הרמב"ן הוי שאין כח ביד המקנה למחות בכתיבת השטר שכן כתוב בתשובת הרשב"א סימן א' ל"ד וז"ל אבל הבע"ה כ' דדוק' תוך אותו מעמ' הוא דמצי למהדר ביה וכ"ד הגאוני' וכ"כ הרמב"ן דסוף קנין לכתיב' עומד וכותבין בע"כ ומשמע מדבריה' דאין הפרש בין שטר מכר למתנה ובין שטר מלוה לשטר חיוב ע"כ גם הרשב"א דס"ל כדמוכח שם א"כ זכינו לדין דל"מ לדעת האומר בחזקה א"צ שטר אלא אפי' לדע' הרמב"ן דחזקה צריך שטר בנ"ד איכא שטר כיון דאיכא קנין וכותבין בע"כ כנ"ל עוד כתבת וכי תימא דנימא דע"כ לא פליגי רשב"ם והרמב"ן אלא היכא דאיכא חזקה לחודה אבל היכא דאיכא תרי קנינים לא בעינן שטר דסמכא דעתיה דלוקח בהכי וסתרת זה מכח תשובת הרשב"א נמצאת בב"י סי' קצ"ח שכתב על הא דאמר שמואל אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן את הדמים אפשר שאפילו בשטר שיש בו קנין כן כו' עד הרי דבתרי קניינים קנין ושטר ס"ל דצרי' דמים וכן הוכח' זה מלשון הר"ן בההיא פלוגת' שכתב בשם הרב אלברצלוני שכתב וז"ל ואית מאן דסבר דאלימא מלתא דקנין כו' והכי נמי מסתברא מדאמרינן פרק קמא דבבא מציעא המוצא שטר הקנאה כו' עד ואם איתא דלא פליגי אלא בקנין אחד אבל בתרי מודו כולי עלמא מאי מייתי מהתם הא שטר הקנאה איכא שטר וקנין אלא ודאי לא שאני לן ע"כ דבריך כבר אתה רואה דהרשב"א לא בריר ליה הא מלתא כולי האי שכתב איפשר כו' עוד חדא מלתא להרשב"א ולהר"ן דהא דמפליגינן בין קנין חד לתרי קנייני היינו כהני תלת דמייתי מתני' נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה ועל הני פליגי אי האי דקא' בגמ' לא שנו אי קאי אכס' לחוד או אכולה מתני' אבל קנין מלתא אחריתי הוי דכיון דסתם קנין לכתיב' עומד קנין ושטר כחדא מלתא חשיב ואפ"ה איכא מ"ד קנין סודר אלים לחוד דמהני בלא שטר ומן התוס' דהנזקין עלה נ"א נר' דאלים מכתיבה בפ' הנזקין אמרינן בגמ' הכא במאי עסקינן בשקנו מידו ופרש"י סתם קנין לכתיבה ע"כ הרי שקנין עולה בגמרא במקום כתיבה ולדעת התוספות אלים יותר ואם כן אית לן למעט המחלוקת כל מה שאיפשר ואית לן למימר דעד כאן לא פליגי הר"ש והרמב"ן אלא בחד מהני תלת אי סגי בלא דבר אחר אבל בתרי קניינים מהני תלת אימא ל"פ דכ"ע סגי כסף ושטר או חזקה וכסף או חזקה ושטר ומינה נמי דלא פליגי אלא בשטר וקנין דאיכא מאן דסבר דקנין לחוד סגי דאלים ואיכא מ"ד דשטר וקנין לא סגי הא בלא הא דכולה הוי כחד מלתא עוד כתבת תדע דע"כ מה שכתב הרמב"ן דבחזקה במקום שכותבין לא קנה בלא שטר ע"כ כשנתן דמין עסקינן דאי לא מאי איריא במקום שכותבין אפי' במקום שאין כותבים נמי לא קנה חזקה לחודה בלא דמים בשטר לדעת הרמב"ן מההיא ראיה גופה דמייתי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח שטר אלא במה ששנו בברייתא כו' עד ועם איתא ליתני דיפה כח חזקה מכח שטר דחזקה קנה בלא דמים מה שאין כן בשטר אלא ודאי לדעתי שוים שטר וחזקה בזה ואם כן בדמים עם חזקה מיירי ואפי' הכי קאמר דלא קני במקום שכותבין בלא שטר עכ"ל ודבריך תמוהים הם ואגב חורפך לא השגחת בדברים היוצאים מפיך כי איך אפשר שידבר הרמב"ן בחזקה עם דמים הרי ידוע לדרדקי דבי רב שמה ששנו בברייתא יפה כח הכסף מכח השטר כו' שר"ל יפה כח הכסף לבדו מכח השטר לבדו שהכסף פודין כו' והיינו כסף לבדו פודין בו הקדשו' וכן יפה השטר שהשטר במוציא בבת ישראל היינו שטר לבדו וכן יפה כח שניהם כסף לבדו ושטר לבדו בע"ע משא"כ בחזקה אם כן כשאומר ויפה כח חזקה ר"ל חזקה לבד ועוד דאל"כ מה היה מכריח הרמב"ן שיהיה לו לומר שיפה כח חזקה שהחזקה קונה בלא שטר וכסף צריך שטר אין כאן הכרח כלל דלעולם אימא לך דחזקה אין צריך שטר עמה והאי דלא תני דיפה כח חזקה מכסף שכסף צריך שטר וחזקה אין צריך שטר משום דאין זה יפוי כח שהרי צריך דמים והם ב' קנינים וכסף צריך שטר הרי שנים כנגד שנים אבל עתה דחזקה בלא דמים הכריח יפה הרמב"ן שהיה לבריית' לומר יפה כח חזקה שהיא קונה לבדה משא"כ כסף שצרי' שטר עמו ועוד א"כ מנין להרמב"ן דחזק' צריכה שטר אימא צריכ' כסף אבל אינ' צריכה שטר וע"ק לפ"ד חזקה גריע דאפי' עם דמים צריכה שטר שהם ג' קנינים עוד כתבת ולאומר שיאמר בנ"ד דמי למוכר שדהו מפני רעתה כו' נראין דבריך שדוקא לפי שיטת פי' הרמב"ם נמשך שמוכר שדהו מפני רעתה קני בלי שטר אבל לדעת רש"י ורשב"ם וסיעת' קי"ל כרב אשי דוקא במתנה קנה ולא במכר וליפות עוד כח המוכר אמרת שיש לפרש שלא הוזכר דין זה דמפני רעתה אלא גבי קנין שטר בלא כסף דבעלמא לא קני משום דלא גמר מוכר ומקני עד דקביל דמים בהא אמרינן דמפני רעתה ניחא ליה דלקנייה שטרא כי היכי דלא מצי למיהדר ביה אבל לגבי כסף בלא שטר במקום שכותבין דטעמא דלא קני הוא כו' עד נהי דהוי פלוגתא דרבוות' אי האי דינא דמפני רעתה הוא אפי' בלא שטר או לא כו' עד ועל הספק קרקע בחזקת בעליה ע"כ תחלה ראיתי ליישב לשון הגמר' שהוק' לך לדעת הרמב"ם ונר' שהוא דבר נקל במה שכתבו התוס' וז"ל בדבור וא"ת ולמה כתב לו בלשון מתנה כו' דבמתנה איכא יפוי לענין דינא דבר מצרא וכגון שכותב לו ב' שטרו' א' של מתנה וא' של מכר כמפו' שם או לפי' הירושלמי דמתנה בעין יפה נותן בכל מה שאין כח במכר ולז' אמרו בגמ' ולמה כתב לשון מכר כיון שכותב לשון מתנה הוא יפה לגבי מקבל ואפי' שהוא מכר טוב היה ללוקח שיכתוב לשון מתנה ותירץ ליפות כחו ועתה הנני בא למה שכתבת שלא נזכר דין מוכר שדהו מפני רעתה אלא לגבי שטר כו' נראה בעיני שאינו כן דאף על גב דבפ' קמא דקדושין אידכר לגבי שטר בפרק המוכר את האומנים נר' פשטא דגמרא דאידכר לגבי כסף לבד אמרינן התם אמר רבא האי מאן דמזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני לא קא עייל ונפיק אזוזי כו' עד אמר אבימי משמי' דרבא זוזי כזוזי דמי ולא קני אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבא קני אמר ליה תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני רעתה ושם פשיט' בעי לזבוני במאה ולא אשכח כו' עד וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו ע"כ מדקאמר רבא האי מאי דזבין מידי כו' משמע בין קרקע בין מטלטלי וכן ראיתי בהגהות שכתבו וז"ל דליכא לפלוגי בין קרקע למטלטלי דהא דקאמר רבא האי מאי דזבין מידי לחבריה לכל מילי משמע הרי דקרקע איירי בעצם ומכח הסתם מכניס נמי מטלטלין ולשון הטור הכי משמע שכתב וז"ל ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ח וזקף עליו השאר בהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהוא רעה ונתן הלוקח קצת מן הדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי הרי דליכא אלא זוזי ואמר שקנה ולא הזכיר שטר כלל ודוחק גדול לומר דמיירי דאיכא שטר עכ"ל וכולה סוגיא הכי הוי בקרקע כמו במטלטל' וליכא זכרון שטר בעולם כי אם מעות לבד וכן לשון בדבור קטן תתרגם נר' כן בפי' וכן הרא"ש בפסקיו כתב תתרגם שמעתין במוכר שדהו מפני רעתה הילכך אפי' עייל ונפיק אכלהו זוזי כל זה מורה דאין כאן שטר אלא כסף מעות לבד ולשון בעל המאור במוכר שדהו מפני רעתה קנ' הכל ואע"פי שלא נתן אלא מקצ' דמים ואפי' עייל ונפיק אזוזי אי נמי כתב לו והרי אני נושה בה קנה הכל ככל מכר שבעולם כנ"ל כללי שמועה זו ועל דרך זה הולך מ"ש רבנו חננאל בשם הגאונים ואע"פי שנתקשו הדברים עליו כלם נכוחים למבין סוף דבר שנרא' בעיני שהמחזי' בה קנה ול"מ לדע' הר"ש אלא אפי' לדע' הרמב"ן קנה כיון דאיכא קנין ולדעתו כותבין שטר בע"כ של מוכר אפילו שהוא ימחה אם כן הוה ליה דאיכא שטר ואפי' שלא נמצאו שם עדים בה שעתא לא איברו סהדי אלא לשקרי וכתב הריב"ה ח"מ סי' פ"ח דסתם דקנין לכתיבה עומד ודינו כשטר וכ"ש דקנין קלא אית ליה כיון שעבר כמה זמן שראה ראובן וכל העולם רואין לוי עומד בחנות ואין דובר אליו וסתר ובנה ותקן הא ודאי אית לן למימר דראובן גמר והקנה וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות מכירה ז"ל המוכר קרקע לחברו ונכנס בה הלוקח וזרע' או נכה או שאסף פירו' האילן או זמרה וכל כיוצא בדברים אלו הרי זה קנה שהרי החזיק ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכתב הרב מ"מ כיון שנשתמש בקרקע כדרך שהבעלים עושים הרי זו חזקה ועל כן אני אומר שאפילו תימא דאכתי איכא מאן דפליג וסבר דכיון דליכא שטר לא קנה אין לנו להניח רוב הפוסקים רובא דרובא קמאי ובתראי ולמיזל בתר חד ותרי ולרוחא אני אומר שאפילו תימא דבכי האי גונא דנ"ד במטלטלים והיו ביד המוכר שהיה יכול המוכר לומר קים לי כו' אין ללמוד מפני זה דקרקע ה"ל כמטלטלים ביד המוכר משום דקי"ל קרקע בחזקת מארי' קאי משום דלא אמרי' הכי דיכול המוחזק לומר קים לי כפלוני אלא במקום שאלו ב"ד צריכי' להוציא מזה וליתן לזה אמרי' לב"ד עמדו עמודו ואל תעשו מעשה אבל בנ"ד שאנו רוצים לעשות מעשה להוציא החנות שהיא עתה ברשותו ושראובן המוכר החזיק בה פשיט' ופשיט' דלא שייך כאן למימר קים לי כפלוני וטעמא רבה אית למימר הכי מלבד שהם דברים של טעם מ"מ רואה אני להמתיק הענין שכתב הר"ן בפרק קמא דקדושין וז"ל והיכא דקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב ר"ש בפ' ח"ה דקנה משום דחזקה קנייא אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכא דעתיה ע"כ ותימא על עצמך איך מכריע הר"ש הדבר בעצמו ואומר דכיון שבא ברשותו בשלמא מטלטלים שייך לומר שבא ברשותו אבל קרקע שבחזקת מאריה קמיה קאי כל היכא דאיתיה ברשות מאריה קאי אלא ע"כ אית לן למימר דלכ"ע אחר שהחזיקו מוכר ללוקח בקרקע ברשות לוקח קאי ואם אתה רוצה ליתן דין נגד הלוקח אתה מוציא כנ"ל עוד ראיתי להביא כאן מ"ש הר"ן בהנזקין על משנת בראשונה היה סקריקון כו' אימתי בזמן שאין להם ליקח אבל יש להם ליקח הם קודמין ופי' אימתי סגי בנתינת רביע בזמן שאין ביד ב"ה במה ליקח את השדה ירושל' הם אומרים היה בידנו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח אמר רבי יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמוציא מחברו עליו הראיה ע"כ ובלשון הזה הביא הרשב"א בתשובה ע"כ הרי לך ששדה זו שהיה של שמעון ולקחה סקריקון ובעודה ביד הסקריקון היה בחזקת שמעון שהוא קודם ליקח ואם היה ידוע לנו שהיה לו במה ליקח היינו מוציאין השדה מיד הלוק' ונותנים אותם לבעל השדה ואם כן בחזקת בעל השדה עומדת ואפילו הכי כשיש ספק אמרינן שהיא בחזק' הלקוחו' ונר' בעיני שהדבר ק"ו בנ"ד אם כן למדנו דממה נפשך אין מוציאין החנות מיד הלוקח ומעתה יש לנו לדעת כי דברי הרשב"א הם דברי אלי"ם חיים וכמו שכתבתי כמה פעמים ששמעתי מפי הרב הגדול מהררי"ט שבכל דין שהיה רואה תשובת הרשב"א עליו כמעט היה מחזיק אותה כנגד כל שאר הפוסקים ובזה גם כן מה שכתבת על התשובה מדין כרם כו' כי איני רוצה להאריך מה שהיה ראוי כי שפתותיו דובבות כי הוא אמת ותורתו אמת שמאחר שידענו שיצא הקרקע מרשות בעליו והחזיק בו אחר ברשותו ובדעתו ואח"כ נופל מחלוקת ביניהם זה אומר בכה וזה אומר בכה תעמוד הקרקע ביד המחזי' כיון שבעל הקרקע החזיקו ללוקח ברשותו נכנס בו ויש עדים בדבר שאינו יכול להכחישו כשחוזר המוכר ואומר כי תנאי כך היה עליו להביא ועל מה שכתבת שוברי קי אינטרין כו' נניח שכפי מה שנר' בלשון השאלה הלוקח מכחיש שאם כן כבר הוכחנו שעל המוכר להביא ראיה וכמ"ש הרשב"א ואין לו חולק אלא אפי' נניח שכן הוא האמת שאמר כן ודאי הפי' כמו שהוא לתועלת הקונה שבשלמא אם היה הכונה לומר לו דע דעל גריעות זה אתה קונה לא היה יכול לומר לשון אחר אלא זה וק"ל אבל אם הכוונה היתה שלא היה מוכר אלא דוקא אם היו נכנסים בבגי"שטאן הן אמת שלשון זה סובל הפי' לומר מה שאני מוכר על תנאי קי אינטראן כו' מ"מ היה לו לומר שי אינטראן למה אמר בלשון שוברי קי אינטרין דמשמע בסכנה זו אתה נכנס כמו שהיה נכנס על ערעור התוגר וכ"ש שאפי' שנאמר כן היינו גלוי דעתא וכבר אמרינן שהמוכר שדה מפני רעתה לא מהני גלוי דעת שהרי אין לך גלוי דעת גדול מעייל ונפיק אזוזי ועם כל זה אמרינן דלא מהני לבטל המקח אפילו דמעייל ונפיק אזוזי טובא ואפילו באתרא דכתבין שטרא אמרינן דכיון דמפני רעתה מוכר גמר ומכר בלא שטר ולולי כי כעת לא מצאתי גלוי מפורש הייתי אומר שאפי' היה מתנה בפי' על תנאי קי אינטרין ואי לא איני מוכר אפי' הכי כיון שעמד כ"כ זמן שלא נכנסו ודאי מחל התנאי וגמר והקנה דדבר תימא לומר שאפי' יעברו כמה שנים שהיה יכול המוכר לבטל המקח כיון שלא שמו זמן קצוב ומה תאמר ואם לא כן מה זמן יעבור ויהיה ברשות המוכר לבטל המקח מחמת התנאי לזה אני אומר שנים עשר חדש כמו שמצינו בסיקריקון שאע"פ שאם יש לבעלי' מעות הם קודמין לכל הושיב רבי ב"ד שאם עשתה י"ב חדש כל הקודם משום לן דודאי כיון שעברו י"ב חדש ולא נתן לבו להוציא השדה מיד הסיקריקון גמר בלבו שיקחנה מי שירצה הכי נמי בנ"ד כיון שעברו י"ב חדש שלא נכנס לבגישטאן ולא חזר להוציא החנות מיד הלוקח מסתמא חל התנאי ונתקים המקח בלא תנאי:

613

614במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא הישיש מעולה ה"ר שמואל ביואס יצ"ו ואחרי האיום והגזום קם והעיד בתורת עדות ואמר שדיין מאי בוז באבה שאל ממנו יש ביניכם חכם גדול אחד בן אחד הרגו אותו והשיב ה"ר שמואל לא היה בן חכם כי אם בן סופר אחד שהיה בינינו והוא הוא מה שאתה אומר והשיב אליו הדיין אין אני אומר מזה כי זה הסופר שאתה אומר הרגו אותו סביב החובל וכך אמרו ל' הגויים ההורגים עצמם והודו לפי תומם שסופר אחד היה בספינה שקורין אותו כל אנשי הספינה בשם יזיג"י וקודם שיהרגו אותו היה אומר לגוים קחו לכם כל הממון אשר לי וכל מה שתרצו ושגרו אותי באי אחת ואל נא תהרגו אותי ועבר כמו חצי שעה שהלך סביבות החובל לבל יהרגו אותו עד שהרגו אותו שם סביבות החובל אלו הדברים אמר הדיין הנז' לעיל שהודו הגוים עצמם לפי תומם בלי שום זכר אונס כלל גם העיד ה"ר שבתי לעב יצ"ו הבא בספינה עצמ' שכל הבאי' בספינ' עצמ' יהודים וגוים היו קורין ליוסף אליאש הי"ן בשם יאזיג"י יען הוא היה סופר הספינה עצמה גם העיד ברוך שמש ק"ק איטליא יצ"ו ואמר בתורת עדות ששאל מאת ההורגים עצמם מה נעשה מבתו שהיתה יפה עד מאד אם הרגו אותה והשיבו אליו מה תשאל כי כל הבאים בספינה הרגנו אותם שלא השארנו עד אחד והיה זה ביום ראשון ששה ועשרים לחדש אב שנת השמ"ג ליצירה פה שאלוניקי והכל שריר וקים:

614

615שמואל די מדינה דיין יוסף בכ"ר משה ששון דיין יהודה בכ"ר שמואל דיין:

615

616במעשה הרע אשר אירע בנ"ה נפשות שהיו באים בספינה אחת שהיו כל המלחים יונים המצרים לישראל ובחצי הלילה הסכימו להרוג אותם טף ונשים ואנשים שלא ישאר א' וכפי הנר' שכן היה שיצאה מחשבתם לפועל ואחד שנצול בחמלת ה' עליו כבר נתן הוא בעצמו טעמא דמסתבר והוא זה כי להיות בימים שהיו בספינה היו היהודים יורדים אל הים לשוט וזה היה תמיד בירכתי הספינה ושאלו לו המלחים למה אינך שט כחבריך ומשיב שאינו יודע לשוט והיא שעמדה לו כי אחר שהכוהו והשליכו אותו אל הים חשבו שלא ינצל בשום צד אבל האחרים רדפו אחריהם והרגום ה' ינקום נקמת דם עבדיו השפוך עתה על פי העדויות שנתקבלו בב"ד שאלו דעתי אם יש התר בשו' אשה מאחד מהם או בכולן:

616

617תשובה

617

618ואני טרם החילי לדבר אני אומר כי יש במעשה הרע הזה מקו' מצד א' קל מאד כי השכל אומר והלב גומר כי כלם נהרגו לא נשאר עד אחד יען כי עינינו הרואות כי אלו הרשעים נתכוונו לבל ישאר שריד ופליט כדי שלא ישאר זכר כלל מהם לבל ישמע הדבר וכן חשבו וכן היה כי לולי ה' שמגלה עמוקות השאיר לנו הפליט הזה כדי שעל ידו ינקם נקמת דם השפוך כי על כן נסעו משם עם השלל וממון רב לקנות חטה ועל ידי הפליט הזה נתגלה הדבר ותפסו כל הרוצחים לבד אחד או ב' לפי שראו פני איש הנמצא והכירוהו ואמרו אם נודע הדבר ותפסו אותם בתחבולה ומרמה גדולה עד שהביאו אותם לפני שופט האי והודו כלם על המעשה הרע אשר עשו וספרו לפני הדיין איך היה הדבר כנז' בעדויות אך קשה הדבר להתיר יען אמרו חכמים שאע"פי שהקלו חכמים בעדים והתירו להשיא ע"פי עבד ע"פי אשה ע"פי גוי אך אמנם בגוף העדות לא הקלו וכמ"ש המרדכי שלהי יבמו' וז"ל ואין להקל לתלות משום עגון להקל בגופו של עדות דדוקא בעדות מקלין לא בגופו של עדות כדאמרי' ר"פ יש בכור לנחלה שאני עדות אשה דהחמירו בו רבנן ופריך ומי החמירו והתנן הוחזקו להיו' משיאין ומשני כד הקלו בסופו פי' אחר שנתק' העדו' יפה אבל בתחלה פי' בגוף העדו' לא הקלו וכתוב שם כמה ראיו' לזה בפ' האשה שלום דקאמ' בגמ' ודלמ' דאיכא דעבד לה סמתה וחיי ואמרו כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא כו' וכן אמרינן אמור אניש אחרינא אתי לאצולי כו' ומים שאין להם סוף שמא עלה מצד אחר ובירושלמי ראוהו צלוב אני אומר מטרוניתא עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים נפל לבור אריות נסים נעשו לו כדניאל נפל לתו' כבשן אש אני אומר נסים נעשו לו כחנניה מישאל ועזריה ע"כ מכאן נר' כמה צריך לדקדק הבא להתיר אשת איש בעדות גוי או אפילו עדות ישראל שיהיה העדות ברור כאן להתיר שדי לנו שאנו מקבלים עדות מפי אי זה שיהיה אך עצמות העדות צריך שיהיה ברור מעצמו ועל כן אני אומר כי במעשה הרע הזה אין לנו לומר באומד הדעת שכלם מתו מפני שאין אנו רואים שנצול א' מהם שאפשר שכמו שאירע נס גדול לפליט הזה שבתי לעב כן אירע לאחרים שפלטם הים למקום אחר רחוק דמשום הכי אמרו נפלו למים שאין להם סוף אין משיאין את אשתו ואפי' שאמרו הרוצחים שהרגו כלם דלמה כדדמי אמרו כי חשבו כן שהרי גם לזה הפליט חשבו שהרגוהו או נטבע בים ודאי דמשום הכי הניחוהו ולא הי' כן. עוד יש לחוש שלא אמרו עדות זה כי אם בדרך שאלה לא שהם ספרו מעצמם וכבר ידוע שאין עדות גוי אלא מל"ת עוד שיש לדקדק אם יש לחוש למ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל שצריך לומר קברתיו כו' ולכן אם יש נשים לאותן שנאבדו בספינה הזאת איני רואה מקום להתיר אותן אך באשת ר' יוסף אליאש ה' ינקום נקמתו ונקמת דם השפוך כלם עוללים ויונקים אנשים ונשים נראה בעיני שהיא מותרת אם יסכימו חכמי העיר נר"ו והטעם שאני אומר כן כי אחר שהשופט קודם שדברו על ענין שאל מהם יש ביניכם חכם כו' הרי שהתחיל הוא לספר וכבר ידוע לדברי הרי"ף בסוף יבמות דהיכא דמתחיל הגוי מסיח לפי תומו דהדרינא וגלינא למלתא מיניה ולא נפיק מתורת מסיח לפי תומו אלא נאמן ומשיאין על פיו ולא בעינן בעדות אשה דרישה וחקירה ע"כ. גם הרמב"ם כתב בתשובה שהמרבה לחקור בעדות אשה אין רוח חכמים נוחה הימנו וכן הרא"ש שמעינן מינה כי דברי השופ' שהעיד ואמר כי זה הסופר שאתה אומר הרגו אותו סביב החבל כו' עד שהרגו אותו שם סביבות החבל ודאי נראה בעיני דהוי עדות ואין להחמיר מטעם דהוי גוי מפי גוי שהריב"ש החמיר בדבר מטעם דמאן לימא לן שהראשון הי' מל"ת שהרי מהררי"ק שרש קכ"א הכריח דגוי מפי גוי נאמן וכן הרב בת"ה סי' רל"ט וכן כתב הר"ן וכן אנו נוהגין ונמצא כפי מה שהעיד ה"ר שמואל שהשופט אמר שאלו הדברים הודו הגוים מעצמם לפי תומם בלי שום זכר אונס כלל שמטעם זה וכתב אשה זאת גם אין לומר מטעם שלא הזכיר לא שמו ולא שם אביו ואנן תרתי בעינן שמו ושם אביו או שמו ושם עירו לפחות וכאן אפי' שמו ליכא א"כ איך נסמוך בעדות זה להתיר ונרא' דמשום הא נמי ליכא למיחש דהא דאמרו דצריך להזכיר שמו ושם עירו או שמו ושם אביו לא הוי מלתא בלא טעמא אלא משום חששא דשמא על איש אחר אמר ובנדון זה ליכא למיחש דכיון שאמר הנמלט שלא היה איש אחר בספינה סופר אלא זה ובכל הספינ' היו קורין אותו יאזיג"י תו אין לספק בזה כלל. גם לחשש שלא אמרו כאן קבורה האמת כי יש מהפוסקים שלא הצריכו קבור' ומ"מ אחר שכתב הרשב"א כי ח"ו להתיר אשה נגד סברת הרי"ף והרמב"ם צריכים אנו לחוש ודאי לדבריהם גם לזה אני אומר שלא הפסיד' האשה הזאת בזה שהרי כתב מ"מ שמה שאמר הרב שצריך שיאמר קברתיו היינו היכן שאינו מזכיר שמו של היהודי אבל היכא שמזכיר שם המת ומכירו אין הרב מצריך שיאמר קברתיו וכתב שאפי' שיש להשיב על זה מ"מ כך היא כונתו ובנדון זה דהוי כמו שהזכיר שמו כיון שהזכירו בשם יאזיג"י הוי יותר משמו ושם אביו וכן כתב הר"ן ז"ל שאין ספק שכל שהגוי מכירו אין צריך שיאמר אלא מת בלבד ע"כ וא"כ הדבר ברור שבנדון זה לא היה צריך לומר קבורה כי הזכירו בשמו כנז' גם הי' מכירו וזה ברור מאד ולגמר הענין לחלק ערער אחר שהיה אפשר למערער לערער והוא זה שכיון שזה הדיין אשר הגיד הי' מחמת שראה אותם ר"ל ליהודים שהלכו לשם לפקח הענין ידע ודאי או השיג כי היו באים על ענין הריגת היהודי' וה"ל כאלו שאלו את פיו והשיב ולא מל"ת לכן אני כותב פה מ"ש מהררי"ק ז"ל שרש קכ"א וז"ל שנינו שם אמר רבי יוחנן בן בתירא נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה ופריך בגמ' ואשה וקטן בני עדות נינהו ומשני אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן שהיו הבעלים מרדפי' אחריה' והיו מסיחין לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה משמע לכאורה דאע"ג שהבעלים מרדפים בפני האשה ומתוך כך נתעורר' ואומרת מכאן יצא כו' א"ה חשיב מל"ת ואע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמם שאמרו שהוא שלהם כיון שלא אמר ולא דבר ולא שאל להעיד להם דרחוק הוא להעמידה בדלא שמעו הרדפת הבעלים מדלא פירש התלמוד כו' עד הכא נמי נרא' להתיר שנאמר ע"י רדיפת היהודים בנקמת דם השפוך נתעורר אותו פיקייט הנוצרי לומר להם הלא נתפס כו' עד אמנם נרא' לע"ד שכל מקום שהדבר מוכיח שאין הגוי מכוון לא להתיר ולא להעיד דודאי מיקרי מל"ת ואתתא שריא כו' עד היכא דפשיטא לן שאינו מכוון להעיד כי הכא דאנן סהדי דאלו היה יכול לכפור ולהשמט לומר שלא הרגו שהי עושה דפשיטא שאם לא הי' אמת שהרגו לא הי' מודה שהרגו לחייב את ראשו למלך כל אלו הטענות ויותר י"כ באופן שנמצינו נצולי' בנ"ז מכל ערעור לא מצ' הדיין ולא מצ' הערלים יש"ו כי פשיטא ששו' ג' מהם לא כוונו לא להתיר ולא להעיד וכ"ש שיש יתר שאת דאלו התם היו מרדפין אחר פרטי וכאן היו מרדפין אחר נ"ד נפשות נשים ואנשי' וטף דפשיטא דליכא חששא שבא להעיד על זה יוסף דודאי לא בא והדבר פשוט מעצמו ובהא סליקנא ובהא נחתינן דאשת יוסף מותרת לינשא למי שתרצה לע"ד אך תנאי אני מתנה אם יסכים עמי אחד מחכמי העיר המוחז' בהורא' וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה

618

619הן הראנו הרב מורנו נר"ו נפלאות מתורתו בפת' מוסרי צוארי שביה עניה האשה האנוש' אשר הוכי' הזמן בשב' עברתו ואת קולו שמענו מתוך האש אש דת קול לו קול אליו מבשר ואומר דאשת ה"ר יוסף אליא הי"ד מותרת לינשא למי שתרצה ואני הצעיר מן הכח המסור אלי מהורמנא דמלכא הרב מורנו נר"ו אשר קדשנו במצותיו וצונו לצאת בעקבותיו ללמוד וללמד כי לזכותנו רצה כאב את בן ירצה על כן אמרתי אעלה בתמר תמרות דברותיו אוחזה בסנסני ציצי אמיר' אמרותיו ואע"ג דאמדינן דעתין לנגד אור גזרותיו לשרגא בטהרא מ"מ אקומה נא ואלקטה בשבולי מדעו אחר אשר אמצא חן בעיני פני תורתו ואם אף גם לזאת קצור קצר' ידי מלקרבה אל המלאכה בחסד עליון בטחתי וע"כ לקראת האלים יצאתי ומ"ל תומי שחתי וכה אמרתי ראש דברי אמת שאין בו ספק שבגוף עדות מל"ת החמירו חכמים וכמ"ש הרב נר"ו בשם המרדכי וכן כתב הרמב"ם והרשב"א עם היות נרא' בדברי הרמב"ם סתירה מה בזה הענין מיני' ובי' כאשר הארכתי במקום אחר אניחנו לעזיבת האריכות ונחיצת השואל יואל לקבל תשובתו לבד זה ראיתי בכל הפוסקים כלם יענו ויאמרו שראוי להחמיר מאוד בגוף עדות מל"ת ולא להקל. וכ"כ מהררי"ק שורש ל' ז"ל כל מקום שהדבר תלוי בספק ואפי' בעדות אשה אזלינן בי' לחומרא וכמ"ש התו' ע"כ וכ"כ מהר"י בכתבי' סי ר"ה דבדבר דאיכ' פלוגתא דפוסקי' אפי' בעדות אשה אזלינן לחומרא כו' בהגהות כתוב בשם מוהר"י דאפי' בעדות אשה בתרי לישני אזלינן בי' לחומרא וכן כתב הריב"ש שאלה ש"פ וז"ל די לנו במל"ת כשיהיה הדבר ברור אבל כשיש להסתפק בספורו אם הוא נשאל הוי ספקא דאורייתא ולחומרא ע"כ וכתב עוד בשאלת שע"ז להחכם הצרפתי ז"ל לפי הנראה רוב החכמים הצרפתים ואשכנזי' מקלי' בעדות אשה וגם אתה הולך בעקבותיהם ולא כן הגאוני' והמחברים והפוסקי' שלנו אבל הם מחמירים בו הרבה ודי לנו במה שמקלים בו רז"ל הלא תרא' שרצה רב לנדות לרב שילא על שנאמר עליו שהתיר במים שאין להם סוף אעפ"י שהוא חשש רחוק ובדיעבד מותרת ע"כ מכל הנז' יראה כמה ראוי להחמיר בעניינים הללו ומה טוב לעמוד על בוריין של דברים ולשקוד על דלתי החקירות הנאותות עד מקום שיד השכל מגעת וע"כ אמרתי גמרתי בלבי להרחיב הביאור ולהסתפק בנ"ד כמה ספקות מהם הביא הר' נר"ו בתשובתו הרמתה ומהם אשר נסתפקתי אני הצעיר לקוצר השגתי כי הרב נר"ו אשר לבו כפתחו של אולם אפשר הניחם לפשיטותם וע"כ בקוצר מילין אשיב ואומר ודאי דעדות ברוך השמש אין בו ממש מתרי טעמי חדא דהגדת הרוצחים הוי כתשובה על שאלתו ולא מקרי מל"ת ועוד דאיכא למיחש דאמרו זה בדדמי שהרי אמרו לא השארנו עד אחד ומצינו שנמלט שבתי לעב בחמלת ה' עליו וכמו שחשבו שהרגו אותו דודאי כונתם הרעה היתה לעקור את הכל ואיתרחיש ליה ניסא וניצול כן. ראוי לחוש בכל אחד מהשאר ודומה זה לעשינו עלינו את הבית כו' אם כן עדות זה אינו מעלה ולא מוריד. אבל בעדות רבי שמואל ביבש נראה שיש בו טוב טעם ועם כל זה ראוי להסתפק בו כמה ספקות הספק האחד איכא לספוקי במה שהגיד הדיין אם יקרא מסיח לפי תומו או לאו לפי שנר' לפום ריהטא דהוי כמשיב על דברי ה"ר שמואל הנז' וכמו שנסתפק הרב נר"ו דבכל גונא דמשמע דאין הגוי מסיח לפי תומו אין כאן עדות דהא ק"ל אין עדו' לגוי והאמינוהו רבנן במל"ת והבו דלא לוסיף עליו הלכך היכ' דהוי מל"ת לגמרי נהמניה אבל היכא דאי' למימ' דלא הוי מסיח לפי תומו כי הכא הדרינן לכללין דאין עדות לגוי ואפי' אם הוא ספ' אם יקרא זה מל"ת או לא יש לנו להחמיר משום דהוי איסורא דאורייתא ואפי' באיסורא דרבנן יש לנו להחמיר בכי האי ספקא דכי אמרינן ספקא דרבנן לקולא ה"מ היכא דנולד הספק מעצמו כגון בא זאב ונטל בני מעים אבל היכא דנולד הספק מחסרון ידיעתנו כי הכא דאין אנו יודעים לברר אם נקרא זה מל"ת או לא ודאי דאין לנו להקל ותו איכא לספוקי אי צריך הקדמת דברי' כדעת הר"ן והמחזיקים בסברתו או לא ואעפ"י שמדברי תלמידו הריב"ש נראה דאין צריך הקדמת דברי' היינו קודם שידע סברת רבו הר"ן אבל אחר שידעה נראה שחזר בו כמו שמבואר במה שכתב בשאלה שע"ט גם בשאלה ש"פ הבאה אחריה. הספק הב' איכא לספוקי אי צ"ל וקברתיו כדעת הדי"ף והרמב"ם דסבירא להו דבכל ענין צ"ל וקברתיו כ"ש בנ"ד דהוי במלחמה ואפי' לדע' החולקים על דע' הרי"ף והרמב"ם סבירא להו דבמלחמה צ"ל וקברתיו ואי לא אמר וקברתיו אמרינן דקאמר זה בדדמי וכ"ש לדעת ר"ח דסבירא ליה דבמלחמה אפי' אמר וקברתיו לא מהימן:

619

620ואע"ג דהראב"ד ור"ת סבירא להו דאפי' במלחמה אין צורך לומר וקברתיו עם כל זה מי הוא הקל יקל ראשו בדבר איסור א"א כנגד גאוני עולם ואם הרשב"א והר"ן שני המאורות הגדולים אעפ"י שהיה דעתם נוטה להקל כתבו שאין ראוי באיסור א"א לעשות מעשה שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם כ"ש אנן יתמי דיתמי וא"כ מי זה יערב את לבו להתיר אשה שהיא ערוה לדעתם. הספק הג' אם הגוים שהרגוהו הם נאמנים במל"ת וכל שכן שהסברא נותנת שלא הגידו הרוצחים מה שהגידו מאליהן אלא מחמת שאלה וקשה מהכל דאפשר דמחמת נגישות או מיראתם אמרו מה שאמרו וא"כ אין זה מל"ת הספק הד' אם גוי מפי גוי הוי נאמן בעדות אשה לפי שאין לנו על זה שורש מהגמ' ומנינו להריב"ש שאסר מטעמא דמל"ת חדוש הוא והבו דלא להוסיף עליו הן אלה קצות הספקות הנופלות בשאלה הזאת ובכן אבא אל התרתה כפי קוצ' השגתי אתנהלה לאתי בעטי אשר אתי וה' אלהי"ם יעזור לי לספק הראשון כבר כתב הרב נר"ו מה שמספיק אל הענין והביא ראיה ממ"ש האלפסי בסוף יבמות ואני הצעיר לאפוסי גברי קא אתינא ואמינא שכן הוא דעת הרמב"ם שכתב זה לשונו גוי שמל"ת תחלה אע"פ ששאלו לו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הרי זה נאמן משיאין על פיו ע"כ וכ"כ הטור סי י"ז והרב רי"ק ז"ל הביא עליו פוסקים רבים ונכבדים דס"ל דשאלה בתוך הדברים מיקרי שפיר מסיח לפי תומו גם בענין הקדמת דברי' דחה הרב הנז' במקום הנז סברת הר"ן והביא בשם הר' הכולל כמהר"ר יוסף טיטאצק ז"ל איך ראיות הר"ן הם חלושות והעיד שבכל בתי דינים שבשאלוניקי עיר ואם בישראל בזמן איתני עולם פשט המנהג להתיר בזולת הקדמת דברים והמנהג מבטל הלכה כ"ש באשר דבר המלך כדת וכהלכה והרוצה לעמוד על דבריו בפסקי בנימין זאב ימצאנו וכן הביא ממררי"ק הנז' ראיה מרבו כמהר"ר יעקב בי רב ז"ל שעשה מעשה והתיר במסיח לפי תומו בזולת הקדמת דברים ועוד החזיק במעז הסברא הזאת בראיות ממהררי"ק ומוהר"ם יע"ש גם הרב הגדול כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל תשו' ל' האריך בראיות חזקות להתיר בזולת הקדמת דברים וכן הוא דעת מהר"י בן לב ז"ל כמו שתמצא מפורש בחלק ג' שאלה ב' ולכן אני אומר דאין לחוש לסברת הר"ן אחר שכל הפוסקים חדשים גם ישנים שפתותיהם דובבים הלכה למעשה דאין צריך הקדמת דברים כ"ש דבנ"ד אפשר לומר דפתיחת דברי הדיין שאמר יש ביניכם חכם גדול א' כו' הוי כהקדמת דברים כעובדא דמאן איכא בי חיואי ואע"פ שלא היתה כונתו על זה עם כל זה הקדמת דברים מקרי אחר שנר' מדבריו שלא היה מתכוין להעיד על זה וכמ"ש הריב"ש דאפי' גוי ששאל ואמר במאי עסקיתו והשיבו לו על פ' אם נהרג אם לאו ואז הגיד להם שיהודי א' נהרג דמשיאין את אשתו כיון שהתחיל הגוי מעיקרא ואמר במאי עסקיתו א"כ בנ"ד אפשר לומר דאפי' לדעת הר"ן מקרי שפיר מסיח לפי תומו וכ"ת הרי הדיין לא הגיד זה להם אלא לפי שראה את היהודים באים לפקח על הענין והוי כאלו נשאל על זה כבר התיר הרב מורנו נר"ו זה הספק והביא ראיה ממהררי"ק בפסקיו שורש קכ"ז ועם היות שהרב כ"ץ בנה על דברי מהררי"ק דיק וקלע אל השערה בחלוקי אבני פלפולו כאשר יראה הרואה בבית כ' מפסקיו לא עליו אני הצעיר היום כי כבר רבו כמו רבו כל חכמי דורו וחלקו עליו והוא לבדו נשאר בענין זה אבל בית מלחמתי מלחמת חובה עם הרב כמהר"ר דוד ן' זמרה זלה"ה אשר דחה ראיות מהרי"ק בפסק אחר אשר שלח לאחד מחכמי שלומי שאלוניקי ז"ל אני איני מאמין לדברי מהררי"ק בפש' הסוגיא וגם הוא לא אמרה אלא לכאורה. ומה שכתב ז"ל דדוחק הוא להעמידה דוקא בדלא שמעו בו הרדפת הבעלים מדלא פי' התלמוד ואדרבא מדקאמר כגון שהיו מרדפים אחריהם והיו מסיחים כו' דמשמע דעל ידי רדיפת הבעלים הכירוהו ואע"ג דאין משיבין את הארי אחרי מותו מ"מ אין הסוגיא מוכחת כדבריו דמה הוצרך התלמוד לפרש דבלא שמיעת רדיפת עסקינן דאין רדיפת הבעלים אלא לגלות שלא נתיאשו ותו כי רדיפת הבעלים אינ' במקום שיצא ממנו הנחיל ואלו האשה והקטן הם אומ' מכאן יצא נחיל משמע שאינם במקום רדיפת הבעלים ותו דמשמע אשה דומיא דקטן שאין הקטן יודע רדיפת הבעלים ואע"ג דמשמע אין שמיעתו כלל כן האשה בדלא שמעה ואע"ג שאני חולק עליו בראיה איני חולק עליו בדין עכ"ל:

620

621ואני עני ואביון שלשה אלה ההשגות נפלאות ממני וע"כ נתתי אל לבי להבין ולשאול לא כמקשה על דברי הרב חלילה וחס ליה לזרעא דאבא כי מה האי' אשר כמוני אשר יכה את קרית ספר קרית חנה דוד ואיך ישרוק הזבוב קצוץ כנפים אל הנשר הגדול בעל הכנפים הטוב כי יחקור החוח שחוח לארז אשר בלבנון היאמר אליו לכה נתראה פנים או יניף עליו גרזן לא זו הדרך ולא זו העיר העיר את רוחי חלילה לי מה' אבל להתלמד באתי להודע ולהודיע כי פליאה דעת הרב ממני לא אוכל להלו' ספיר ויהלום דחיותיו אם לא' שכתב דמה הוצרך התלמוד לפ' דבלא שמע רדיפת הבעלים עסקינן ובאר הטעם ואמר דאין רדיפת הבעלים אלא לגלות שלא נתיאשו הבעלים וקשה בעיני כי מי הגיד מראש דאוקמתא דרדיפ' הבעלי' דקאמר רב יהודה הוי לגלות שלא נתיאשו הבעלים ומה ענין כאן אצל יאוש דהא רב יהודה לא אתא לתרוצי אלא על מה שהקשה בגמ' ואשה וקטן בני עדות נינהו וא"כ מה שייך יאוש לענין נאמנות העדות וכ"ת דאגב גררא נקטיה רב יהודה לאשמועונן דצריך שיהא זה קודם יאוש דאחר יאוש אין לבעלים זכות כלל קשה מתרי טעמי חדא דמתני' בפירוש קאמר דצריך שיהיה זה קודם יאוש דהכי תנן וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו. ועוד שלפי סברתו נראה מדברי רב יהודה דצריך שלא נתיאשו ודאי דהכי קאמר שראינו אותם מרדפים הא סתמא הוי יאוש והא ליתא דהא לעיל קאמר בגמ' וכן נחיל של דבורים כו' מאי וכן ה"ק אפי' נחיל של דבורים דקנין דרבנן הוא סד"א האי כיון דמדרבנן בעלמא הוא דקני ליה אפי' סתמא נמי מיאש אם נתיאשו הבעלים אין אי לא לא ע"כ א"כ נחיל של דבורים הוי כגזל הגוי לענין יאוש דקאמר לעיל דאי ידעינן בפי' שנתיאשו הבעלים הוי יאוש אבל סתמא לא ולהכי קאמר במתניתין וכן נחיל של דבורים להשוות מדותיהם אצל יאוש ולפי דברי הרב ז"ל דמיירי במרדפים לגלות לנו שלא נתיאשו נראה דהרי סתמא הוי יאוש והוא הפך האוקמתא א"כ מכל הני טעמי א"א לפי פי' הרב בזאת ההלכה. ונראה לע"ד שנתחלף לו האי סוגי' באותה ששנינו פרק אלו מציאות שטף נהר קוריו כו' וקאמר בסיפא אם היו הבעלי' מרדפים כו' והתם ודאי פירושו הוא לענין יאוש לגלו' לנו אם נתיאשו הבעלי' אם לא כמו שמבואר שם אבל הכא לא שייך האי פירושא דלא ראי זה כראי זה ותו קשיא לי דכיון דכונת הרב לדחות פי' מהרי"ק אמאי לא דחהו עם פי' רש"י שכתב מרדפים אחריהם קודם דבר הקטן דרגלים לדבר דשלו הם ע"כ הרי עם הפי' הזה אין כח למהרי"ק לפ' מה שפי' ולא להוציא הדין שמוציא וכמו כן ממהרי"ק אני תמיה אך נעלם ממנו פי' רש"י ועם היות שפי' רש"י נראה רחוק לכאורה כפי המשך הסוגי' כאשר באר בס"ד עכ"ז היה לו למהרי"ק להביאו ולעשות משא ומתן עליו כדרך כל המבקש כי לא דבר רק הוא דברי רש"י המאיר עינינו בתורתו גם בדחיה הב' אשר דחה הרב הנז' את דברי מהרר"ק דקאמר ותו כי רדיפת הבעלים אינו במקום שיצא הנחיל והביא ראיה על זה מלשון עדותם דקאמרי מכאן יצא נחיל זה כו' דמשמע שאינם במקום רדיפת הבעלים כו' קשה בעיני דמה הכרח הוא זה הלא אפש' קרוב הו' שבמקום יציאת הנחיל היה סמוך למקום שנכנס והאשה והקטן רואים את הבעלים שמרדפים ולכן אמרו מכאן יצא כו' וכן משמע מסוף עדותם שאמרו נחיל זה דכל זה מורה באצבע הוא דמשמע שהיו במקום רואים את הנחיל ואם כדבריו ז"ל שכתב שהיו רחוקים אלה מאלה הדחק מאד מאדם מאי שנא דדייקא ראש דבריה' ולא דייק סוף דבריהם שאמרו נחיל זה שמורה ששם היה הנחיל בפניה' כאמור ולפי סברתו קשה ראש דבריהם לסוף דבריהם אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר ראש וסוף.

621

622גם הדחיה הג דקאמר ותו דמשמע אשה דומיא דקטן שאין הקטן יודע כו' מי יתן ידעתי ואמצא טוב טעם למשמעות הזה כי מה חכמה צריך לידע רדיפ' הבעלים וכי מפני שהם קטנים עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו כי אינו מן ההכרח שהיו כ"כ קטנים שלא ידעו ולא יבינו ואדרבא כי היכי דמקיש אשה לקטן לומר שאינה יודעת ליקיש קטן לאשה לומר מה אשה אעפ"י שדעתה קלה יודעת ושומעת ומבחנת בין טוב לרע ה"נ קטן וזו היא סברא יותר מעליא לע"ד. סוף דבר איני יורד לסוף דעת הרב באלו ההשגות שהשיג נגד מהרי"ק אבל מ"מ נקטינן מהא דבעיקר הדין שניהם שוים ומתכוני' לדעת א' כאשר העיד על עצמו באומרו ואע"ג שאני חולק עליו בראיה איני חולק עליו בדין וזו היא עיקר כונתנו לנ"ד ועתה ראיתי ונתון אל לבי לדעת ולתור בהבנ' כונת רש"י בלשון מרדפים כאשר יעדתי דלפי פירושו קשיא לי טובא בפשטא דשמעתא חדא דמאי קא מקשה רבינא לרב אשי מנחיל של דבורים שאני נחיל שהיו הבעלים מרדפי' ורגלים לדבר דשלו הם כפי פירוש רש"י אבל מל"ת לחודיה לא סגי והרב רבי דוד כ"ץ במקום הנז' לעיל נראה שהרגיש הקושיא והשתדל בתירוצה ז"ל נראה דהכי פריך והרי נחיל של דבורים דאע"ג דאוקימתא כשהבעלים מרדפים נהי דאנן ידעינן שהבעלים מרדפי' הוי רגלים לדבר דשלו הם מ"מ מסיח לפי תומו הוא דעיקר העדות אינו אלא מסיח לפי תומו ועליהם אנו סומכים דבעלים מרדפים אינו אלא אמתלאה בעלמא שמחמתה אנו מאמינים לאשה ותינו' המ"ל תומו והיינו היכא דלא ידעו אינהו שהבעלי' מרדפי' דאז הוי מסיח לפי תומו עכ"ל. הנך רואה בעיניך איך הרב הנז' הרגיש הקושיא והבליעה בנעימות ואמנם לע"ד עדיין הקושיא במקומה עומדת ועוד קשה לכל הפירו' דלעיל כי קא מתמה תלמודא ואשה וקטן בני עדות נינהו אמאי לא משני שאני נחיל של דבורים דהוי קנין דרבנן כדמשני רב אשי. ועוד צריך לבקש טעם לדברי רב אשי דנראה מפני שהוא קנין חלוש מחזיקינן לי' בעדות חלוש ואדרבא איפכא מסתברא דלפי שהוא קנין חלוש ליבעי עדות חזק לקיימו בידם אלה הם הערות אשר ראיתי להעיר בזאת הסוגיא כדי לבאר הבנה כונת רש"י לע"ד ואומר בודאי אליבא דרש"י רב אשי פליג אדרב יהודה לפי דרש"י סבירא ליה דרב יהודה אמר למילתיה בכל קנין אפילו בקנין דאורייתא כל דחזינן דמרדפים הבעלים דרגלים לדבר דשלו הם ובאו אשה וקטן וקיימו דבריה' ראוי להאמי' אפי' בשל תורה כ"ש בנחיל דהוי קנין דרבנן אבל בלא מרדפים אפי' בנחיל סבירא ליה לרב יהודה דאינ' נאמנים ולכך לא קא משני שנויא דרב אשי דלקמן דרב אשי פליג עליה וקאמר דדוקא בעדות אשה הוו נאמנים אשה וקטן אעפ"י שהוא של תורה אי משום טעמא דעיגונא ואי משום דאתתא דיקא כו' אבל בעדות אחר לא. וכן משמע מלישנא דרב אשי דקאמר אי מל"ת דנראה דאתא לפלוגי עליה דרב יהודה ולהכי מייתי מלתיה בלשון שלילה וקאמר אין מל"ת נאמן לאשמועינן דבשום ענין אחר לא הוו נאמנים אפי' בבעלים מרדפים דלא כרב יהודה ופריך ליה רבינא מהא דנחיל דשאני נחיל דהוי קנין דרבנן אבל בקנין דאורייתא לא הוו נאמנים ואיהו לא מסתעי אלא בעדות דאורייתא והשתא א"ש דלא מצו לשנויי לא רב יהודה תירוצא דרב אשי ולא רב אשי תירוצ' דרב יהודה וכוונת תירוצא דרב אשי היא דמשום דהוי קנין של דבריהם האמינו' כשל דבריהם שהם אמרו והם אמרו ועוד אפשר לומר דלפי שהוא קנין חלוש של דבריהם די בעדות חלוש להוציאם מרשות הזוכים האחרונים מה שאין כן אם היה הקנין חזק כשל תורה דאז לא הוו נאמנים להוציאם מיד מי שמחזיק בהם עכשיו זו היא פי' הסוגיא הזאת אליבא דרש"י לע"ד וכן נראה מדברי האלפסי ז"ל דמייתי מימרא דרב אשי לחוד' בלא האי דרב יהוד' דמשמע דסבירא ליה דפליג עליה ולכך השמיטה ופסק כרב אשי כדרכו לפסוק הלכה כבתראי. כללא דמלתא כפי פי' רש"י בלשון מרדפים אין ראיה לדברי מהרי"ק ולא לנ"ד דנוכל לומר דאז הוו נאמנים מסיח לפי תומו בלא ידעי רדיפת הבעלים אבל בידעי אפשר דלא הוו נאמנים משום דלא מקרי מסיח לפי תומו אבל מ"מ לענין הלכה נראה דכדאי הוא מהרי"ק לסמוך עליו כ"ש שראית מהר"ם היא חזקה מאושרת ואין להרהר אחרי' ועוד דעם היות דלפי פי' רש"י אין ראיה לדברי מהרי"ק כנז' מ"מ אפשר דלענין דינא ס"ל דהלכה כותיה אבל לא מטעמיה ע"ד שכתב הרב ן' זמרא הנז' לעיל. ועוד נראה להביא ראיה לנ"ד ממ"ש הרב מגיד משנה בפי"ג מהלכות גירושין בשם הרשב"א וכתב הרשב"א מדמקש' והא איה חברנו שמעינן דכל שאומר לו איה פ' שהלך עמך לא הוי מסיח לפי תומו ע"כ. א"כ נר' מדבריו ז"ל דדוקא תרתי בעינן להחמיר חדא כשהקדימו המחפשים לשאול ועוד שישאלו על האיש עצמו בפירוש בכי הני גווני לא הויא מסיח לפי תומו אלא מתכוין להעי' אבל כל שמחפשים אפילו יהיה החיפוש על איש פרטי אחר שלא שאלו עליו בפירוש או אפי' שאלו ולא פירשו על איש פרטי כההיא דמהר"ם מקרי שפיר מל"ת מכל זה יראה הרואה דחיפוש לא הוי שאלה כ"ש דבנ"ד לא הלכו היהודים לחפש דידוע היה אצלם ומפורסם פתגם מעשה הרעה אבל הלכו לתת נקמת דם עבדי ה' השפוך בארורים הרשעים היונים ומאליו נמש' הענין ואף אם נאמר שהלכו לחפש לא הלכו לחפש על זה האיש בפרטות כמו שהוכיח הרב מורנו נר"ו ובודאי מל"ת מקרי ועדיף טפי ממעשה דמהר"ם ואין זו צריך לפנים והאריכות בזה מותר ולספק הב' כבר כתב הרב נר"ו דאין צורך לומר וקברתיו וכמו שהביא ראיה מהר' מ"מ שכל שמזכיר שמו ומכירו אין מצריך הרב לומר וקברתיו וכתב הרב הנז' בסוף דבריו ואפי' את"ל שיש להשיב על זה מכל מקו' ודאי כך היא כונתו של רבנו ע"כ ומה שיש להשיב לע"ד הוא דמה שאמר העד וקברתיו אין מוציאנו מידי ספק שיאמר וקברתיו אבל מ"מ ס"ל דודאי הכי הוא דעת הרמב"ם יהיה מהטעם שיהיה ובתשובה להר"ן מצאתי טעם מספיק לחלוק זה וז"ל אין ספק שכל שהגוי מכירו אין צריך שיאמר אלא מת בלב' והיינו עובד' דבי חיואי ובי חס' ואפי' להרמב"ם שכ"כ הוא בכל כיוצ' בזה בפ' אחרון מהלכו' גרושין דכל שהוא מכירו א"צ לומ' אלא מת בלב' אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הר' דלא סגי עד שיאמ' וקברתיו כדאמרי' על ששי' ב"א שהיו מהלכי' אבאנטוניא בחבל על ס' בני אד' שהיו מהלכי' בכרכום של ביתר כו' וחבל על יהודי אחד שהיה מהלך עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית גויה היתה כו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר כל שאינו מכיר אותו האיש שאומר עליו שמת אלא אומר איש פלוני יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד שיאמר וקברתיו ואע"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולא דבעינן וקברתיו סובר הרב דאם איתא אי איפשר דלא אישתמיט תנא ולימא בחד מנייהו מת בלחוד אלא ש"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דלימא מת וקברתיו זהו דעת הרב בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת סגי אע"ג דלא אמר וקברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד שיאמר קברתיו ע"כ לשון הר"ן בשאלה ד' ודבריו דברי צדיקים דברים המצודקים משפטי אמת והחילוק שחלק הוא בטוב טעם ודעת כי אין הכוונה דבעינן וקברתיו להוציא מלבנו הספק כמו שהוא לדעת הרב המגיד אלא להוציא את העד מידי ספק שלא נטעה הוא בזה ולא אמר זה בדדמי ולכך כשאמר וקברתיו אנן ידעינן דלא אמר זה בדדמי והוא חלוק נפלא נמצא שכל מפרשי דברי הרמב"ם סבירא להו דלא בעי הרב שיאמר וקברתיו כשמזכיר שמו ומכירו. וכן כתב הריב"ש לא הצריך רבנו לומר וקברתיו אלא כשאין הגוי מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא הי' הגוי מזכיר המתי' בשם אבל כשאומר הגוי איש פלוני מת חלילה לרב שיזכיר וקברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע"פ גוי מל"ת ולא הזכיר כלל וקברתיו וכן בכמה מקומות בפרק ההוא ובפרק שלפניו ע"כ והרב הגדול רא"ם ז"ל כתב בתשובה ל"ו זה לשונו כד דייקינן שפיר נמצא דהרמב"ם לא מצריך לומר וקברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא כגון מלחמה או מפולת וטביעה במים שאין להם סוף וכיוצא בזה אבל היכא דלא שייך אומדנא לא כו' והאריך בראיות מדברי הרמב"ם עצמו ומהגמרא דכל היכא דליכא אומדנא לא מצריכינן וקברתיו י"ש אם כן בנ"ד ליכא למיתלי שאמרו מה שאמרו הרוצחים בדדמי אע"פ דהוי כמלחמה לפי שמאחר שהזכירוהו בשם יזיג"י וזה שמו אשר היו קורין אותו כל הבאים בספינה כאשר העיד על זה ר' שבתי לעב יצ"ו דודאי עדיף משמו ושם אביו אחר שלא הי' שם בספינ' איש אחר אשר יקרא בשם יאזיג"י מצורף לזה מה שספרו כמה פרטים שאירע להם עמו בשעת שהרגוהו כמו שבא בשאלה דודאי דליכא למיחש שאמרו זה בדדמי והנה המרדכי עם היותו מכת המחמירים כמו שנראה ממה שכתב בסוף האשה בתרא נגד הרב ה"ר דוד קלונימוס וז"ל ועוד מאן לימא לן דגוי מל"ת אין צריך לומר וקברתיו עד כאן ואע"פ כן כתב בפרק עצמו זהו לשונו ובתשובת רבנו מנחם בר יעקב ורבנו אליעזר בר יהודה וה"ר קלונימוס בר גרשון כתב דבמקום דאמר העד אפי' בעת מלחמה ראיתיו הרוג אחר כך והכרתיו יפה יפה בטביעות עין בהא לא איבעיא בפ' האשה שלום דפשיטא דנאמן דלא גרע עד אחד מאשה גופא דאי אמרה מת על מטתו נאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכא אלא בהריגה שיש לאומרה על הספק אבל באמיתות הדבר מה לי עת מלחמה מה עת שלום וסברת הלב היא דלא שייכא אותה בעיא בגוי שאין נאמן כי אם במל"ת דבשלמא ישר' המתכוין כך להתי' י"ל שבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמ' ודבר ההוא להיות אבל גוי שמספר המעש' לפי תומו ולא שם כוונתו לשם אותו דבר אינו אומר אחר הנדמ' כי אם כאשר ראה וסברא נותנת דלא שייכא בגוי ע"כ דבריהם וקצרתי וכן הסכימו ה"ר נתן ברבי שמעון ור"ש בר שמואל כו' הרי מדברי הרבני' הללו בגוי מל"ת לא חיישינן שאמר זה בדדמי והמרדכי מסכים לדעתם וגם כן בהגהות מיימונית כתוב דגוי מל"ת אפי' במלחמה לא חיישי' דאמר זה בדדמי ומפרש טעמא לפי שאינו מכוין להעיד ולפיכך לא אמר בדדמי אלא מספר מה שראה עד כאן ועם היות סברת התוספות להפך שכתבו בפרק הנ"ל דגרע גוי מסיח לפי תומו מאשה ועד וטעמם בזה לפי שהגוי קאמר בדדמי לא כן אשה ועד כו' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפי"ב מהל' גרושין מ"מ בין הכי ובין הכי נקטינן לנ"ד דכל דליכא למיטעי לומר דאמר זה בדדמי כי הכא אין צ"ל וקברתיו אפי' לדעת המחמירים כ"ש שכבר פשט המנהג בכל בתי דיני ישראל שאין צריך לאומרו כמו שכתב מהר"י בכתביו וכן נהגו פה שאלוניקי העיר המהוללה צבי לכל הארצות בזמן הרבנים הקדושים אשר בארץ המה ופוק חזי מאן גברא רבה דעמיה מדברא דאומתיה קמסהיד עליו דהאי מלתא הלא הוא הרב המובהק מהרי"ט ז"ל כמ"ש בפסק הנז' לעיל גדול האחרונים פסקו דאין לחוש לדברי הרמב"ם ותמהו עליו ומעשים בכל יום בעיר הזאת עיר גדולה של חכמים היא ומתירים על פי גוי מסיח לפי תומו אע"פ שלא יאמר וקברתיו עכ"ל מכל הני אופני זכתה האשה הזאת ואין צורך להאריך עוד בזה ואמנם לספק הג' נראה לומר דודאי הגוים עצמם שהרגוהו נאמנים במל"ת כל שאין לתלות דלהטיל אימא קא מכונו וכמ"ש מהר"ם אפילו אמר הגוי אני הרגתי את פלוני נאמן במל"ת ולא אמרינן דלמירמי אימתא קא עביד דלא חיישינן להחמיר בכל הני אלא א"כ מוכח ע"כ וכמו כן בתשובה הנ"ל כתב ז"ל ועוד יש להתיר בעדות גוי הרוצח כי ראיתי כתיבת יד רבי אלעזר כו' והאריך שם לבאר שהגוי עצמו שהרגו הוי נאמן במל"ת כשאר כל אדם וכן הוא דעת בע"ת הדשן כו' והמרדכי והרב מהרי"ט גם במה שנסתפקנו אם גוי מפי גוי הוי נאמן במל"ת כבר כתב הרב מורנו נר"ו דהוי מל"ת מעליא כמו שהביא ראי' מכמה אשלי רברבי וכן כתב הריב"ל בסוף שאלה א' מחלק אח ואמר שדברי הריב"ש לא עמדו וכן כתב הרב רדכ"ץ בפסק הנז' לעיל ואפילו לא ידעי' אם הראשון ספר הדברים מל"ת אם לאו תלינן להקל כמ"ש מהר"י זה לשונו נראה דכיון דהגוי האחרון לא באר דבריו אם הגוי הראשון ספר דבריו מעצמו או על ידי שאלה לא תלינן להחמיר ולומר שע"י שאלה ספר ע"כ וכן כתב בכתבים סי' רכ"ג ואפי' לדעת הר"ן דמצריך שהגוי האחרון יבאר איך הגוי המסיח ראשון היה מסיח לפי תומו בנ"ד כבר הגיד הדיין שהרוצחי' ספרו זה מל"ת כאשר העיד ה"ר שמואל הנז' משמו ונאמן עלינו הדיין ולכ"ע הוי עדות זה מסיח ל"ת מעליא גם אין לחוש שהגידו הרוצחי' זה מחמת אימת נגישות לפי שמעשה פתגם הרעה היה לכולם ברור כשמש ואין דרך הערכאות לנגוש ולהכות אלא במסופקים על הדבר אמנם בזה לא היה להם שום ספק ובודאי הגמור שלא הגידו מה שהגידו אלא מעצמם כל שכן שכבר העיד הדיין שספרו הדברים מל"ת כמו שכתבנו וכן הסברא נותנת כללא דמלתא בהא סלקינן ובהא נחתינן דאתתא דא שריא להתנסבא לכל גבר די תצביי מן שמי זעירא ומן שמא רבא הרב הגדול רבינו מברך אשר עלי הטיף מלתו גמר אומר לכתוב ידי לה' להיות צניף בדבר מצוה כזאת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב וחתום להודיע קשט אמרי אמת שדברי הרב אמת ותורתו אמת אעפ"י שלמפורסמות אין צריך ראיה וה' אלהים אמת אשר חותמו אמת ינחנו בדרך אמת ואל תצל מפי דבר אמת לע' אמן נאמן בברית הר' ברית עולם לא תשכח וקים במאמרו לשמור ולעשות אם כבנים אם כעבדים העבד הקטן נאמן צעיר שמואל בכמהר"ר יוסף עוזיאל ז"ל אחר שראיתי מה שכתב החכם השלם הרופא המובהק כאח לי נר"ו והסכים להתיר מעתה האשה הזאת מותרת להנשא למי שתרצה שמואל די מדינה:

622

623במותב תלתא בית דין כחדא הוינא כד אתא קדמנ' הישיש ונשוא פנים כה"ר אברהם בנבגשת ואחר האיום והגזום באם לא יגיד העיד בתורת עדות וזה תורף דבריו אישטאנדו איניל קושקי דיל שיניור דוקי ז"ל קון איל שיניור דוקי אקבזו אישטאנדו אליי איל שנייור דוטור ר' ישראל דארדירו נ"ע לי דישו איל שינייור דוקי ז"ל שינייור דוטור פורקי נו ווש קאזאש פואיש איש רזון קי קאזיש פארה טיניר היגוש איל דוטור לי רישפונדיו פואיש שינייור פינשה וואישה שיניוריאה קי יו אישטו אה לומרי די פהגאש שיפה וואישה שיניוריאה קי אין צפת טינגו און איגו מילדאנדו איל דוקי לי רישפונדיו קישאש שירה היגו די איראדה איל לי רישפונדיו שינייור נו פורקי איש מוגיר מוי אונראדה אי אונישטה אי איש פריינטה די מיש פאריינטאש אי אישטה אין קאזה די מי אירמנו אי אישטובו שיינפרי אי פינשה איליא קי איש קאזאדה קון מיגו איל שינייור דוקי גו ריפליקו מאש פשאנדו דיאש דישפואיש דיל פלישמיינטו דיל שיניור דוקי ויניינדו אונה גחליאה די גי' פרי הלייאנדומי יו אין לה בוטיקא די ר' אברהם טריגו וידי אישטאר און מושו אין פרינטי וישטידו קון אונה קאפה די פאנייו די שאלוניקי אי אונה גורה אמאריליא אין לה קאביסה אה מודו פראנקו יו פארישיינדומי שיר פוראשטירו לו לייאמי דימאנדילי קיין אירה אי די אדו ויניאה איל מי רישפונדיו קי ויגיאה די גיפרי אי קי אירה היגו דיל דוטור ר' ישראל די ארדירו דו איניל מישמו דיאה ויניינדו איל דוטור אין לה דיגה בוטיקה לי די איל בס"ט די לה וינידה דיל היגו די לאנטרי דיל פרופיו היגו דימאנדאדולי שי אירה אקיל איל היגו קיל שינייור דוקי ז"ל דיג"ו שיר שו היג"ז אי איל מי רישפונדיו קי שי גם הישיש ומא' נעלה כרבי נחמן הכהן אחרי האיום והגזום הנז' העיד בתורת עדות וזה תורף דבריו יו אינדו אה ויגיטאר אל שינייור דוטור דיגו אין שו קאזה דאנדומי נוטישא די שו היגו שיר שו היגו קשאנדושי מוגז קי נו שאליאה ני אירה אשו גושטו רוגומי קי לו קשטיגאשי אי ריפרינדיישי דישפואיש דיטיינפו ויניינדו גי"נטו די גי"פרי מי דיג"ו און גודייו קי די אלייא ויניאה שאויינדו קי איל דוטור שי אויאה קאזאדו אישפאנטומי מוגו קומו אן דאדו מוגי"ר אה אישטי אומברי טיניינדו מוגיר אין גיפרי מוי אונראדה אי הירמוזה אי קון אין היגו גם היקר ונכבד ה"ר יעקב ן' שושן אחרי האיו' והגזום העיד וזה תורף דבריו אישטאנדו איל דוטור די"גו דוליינטי אינדולי אויג' טא' פורקי איר' מוי מי אמיגו פורקי רישיבטאב' אין מי בוטיקה אי פרישייאנדולי קי אישטאבה און דונלוק די פאנייו פריטו אי כ"ה גרוסוס אי און באגדאדי מושקי קי און טורקו לי אויאה דאדו אישטאנדו אלייה שו איגו דישו דילאנטימי אישי דונלו' די פאנייוקי לו טומאשי שו איגו פורקי איר' שו איגו שאלידו די שוש לומוש אי קריינדושי איר אגיפרי אי' דוטו' די"גו מילו אינקומינדו מוגו אי קי לו מיראשי פורקי אלה פין אאון קי אירה טראוישו אירה שו איגו אלה הם עדויות האנשים הנז' ולהיות האמת כן חתמנו שמותנו היום יום כ"ב לניסן ואתקיים. אחר כך ראינו כתב אחד ששלחו מפאמה גושטה לחמיו של הדוטור הנז' דמבשר שהצילו את בתו מן החליצה ומן היבום ז"ל נשא ונעלה ה"ר שלמה דארדירו יצ"ו אישטאש דוש ריגלש וכן פאליסייו איל שינייור שו יירנו הרופא נר"ו אי קומו אומברי פירקאטאדו אין טודש קוזאש פירקורו פאזירלאש קלאראש אי אה טימור דיל דייו ב"ה אי פיזו צואה וינו אי לייאמי אה שו אירמנו ה"ר יעקב דרדירו יצ"ו אי דישו אירמיו מיאו אין אישטא אורה קי מי האליו דיגו קי נו טינגו היגוש אי מי מוגיר קידה אטאדה אשו מירסי איל קואל שו אידאר נו ריקיירי אקוניאדאר אי מאש קי טייני מוגיר מאנסיבה אי פיגו די אליא אי פינשו קי אין אישטו קי פלאטיקו איש ביניפישיו די מי מוגיר פור שיר אונה מושה די טיירנה אידאד אי פור רישפיקטו די שו מירשי קומו דישי מוגו מאש כו' אי לי דיו גט קורטאדו אי פוזו אזן פירקוראדור אין זכותו די בואישה פיגה פואישי רישיבידור שו גט כו' וחתם בכתב הנז' מסדר הגט הנזכר יורנו מורנו וגאוננו הדין על דרך אמת:

623

624תשובה

624

625אמת הדבר שיש בנדון זה להאריך אלא שאני כעת טרוד בעס' מצוה נשואי היתומה בת בתי ועל כן אקצר ואעלה ואגלה דעתי כפי מה שיבא מידי קדושין פרק עשרה יוחסין על משנת האומר בני זה ממזר אמרינן בגמרא מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה כך נאמן לומר שהוא בן גרושה ואפסקא הלכתא בפרק יש נוחלין כרבי יהודה ונתבאר שם בגמ' דנאמן אדם לומר על מי שאנו מחזיקים אותו שהוא בנו שאינו בנו וכן יראה שבזה נחלקו אבות העולם שהריב"ה בטור אבן העזר הביא סברת רשב"ם שכתב האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן החליצה ומהיבום אפילו הוחזק בהכי אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן להתיר אמר יש לי בנים בשעת קדושין וחזר ואמר בשעת מיתה אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה והרמ"ה כתב שחולצת ולא מתייבמת שמענו מלשון זה שני דברים אחד שאם יש עדים שיש אחים לפלוני אז אינו נאמן לומר יש לי בנים כדי לפטור אשתו מזיקה אם כן נמשך בנ"ד שאם היו עדים באותה שעה שאמר ה"ר ישראל שהיו לו בנים לא הי' נאמן להתיר והדין השני שאם אמר בשעת קדושין יש לי בנים וחזר בשעת מיתה ואמר אין לי בנים אינו נאמן לאוסרה ואע"פ שנראה שיש מי שגורס נאמן לאוסרה כבר כתב מהר"י קארו ז"ל שהגרסא הנכונה שאינו נאמן והיא עיקרית וכך נראה לי לע"ד מטבע הלשון הרמב"ם בפרק שלישי הלכות יבום כתב וז"ל האומר זה בני או שאמר יש לי בנים הרי זה נאמן ופוטר אשתו מהחליצה ומהיבום ומדסתם דבריו נראה ודאי דבין הוחזק בהכי ע"פ עדים ובין על פיו או ע"פ חזקה אשתו פטור' ולענין חזק' בשעת מית' נראה דאינו נאמן מכח הסתם הנז' וכן דעת הרב המגיד משנה לע"ד והרמב"ן כ' בחדושיו פרק יש נוחלין וז"ל ואדרבא איפכא משמע דאי אבוה הוה רגיל דאמר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ונרא' בעיני שכן הוא סברת הרמב"ם שכתב ריש פרק רביעי מהלכות נחלות זה בני זה אחי נאמן עד אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני משמע דדוקא בשהוחזק לבד נאמן לומר אינו בני הא אם דבר בפיו ואמר שהוא בנו אינו נאמן אח"כ לומר שאינו בנו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואי לאו הכי כיון שהתחיל בריש הפרק ואמר האומר זה בני כו' גם בסוף הי' לו לומר אבל אם חזר ואמר שאינו בנו נאמן כן נראה לי ודאי אם כן נמשך לדעת הרמב"ן שאשה זו מותרת דכיון שמצינו כמה עדים שמעו מפיו של רבי ישראל שהי' לו בן וגם הראה אותו שהוא בנו ושהי' בצפת עם אמו ודברים אחרים מראים בבירור שהאמת כן שהי' לו בן והבחור ההוא הי' בנו ושוב אינו יכול לומר שאינו בנו מן הטעם הנז' כפי הנרא' איכא פלוגתא דרבותא אלו אומרים צריכה חליצה ואלו אומרים שהיא מותרת לשוק בלא חליצה וזה כי לדעת רשב"ם אי הוו עדים שהי' לר' ישראל אחים בעת שאמר לדוכוס שהי' לו בן לא הי' נאמן בכך שהי' צריך עדים שהי' לו בן כמו שהיו עדים שיש לו אחים וכ"ש השתא שאמר בשעת מיתתו שאין לו בן גם יש קצת להחמיר מצד שני הגרסאות בטור ומצד הרמ"ה שכ' שצריך חליצ' אבל כפי מה שכתבתי מדעת הרמב"ם שכיון שאמר בני זה או יש לי בנים נאמן כנז' האשה זו מותרת בלא חליצה וכן מורים דברי הרשב"א בתשוב' סימן תר"י שכתב וז"ל כל שאמר תחלה בני זה הרי הוד' והחזיקו בבנו וכיון שכן כשחזר ואמר בשעת מיתתו עבדי הרי הוא כמי שאמר על מי שהוא בכור לא יטול פי שנים אם הי' מוחזק שהוא בכור אינו נאמן לומר על אחר שהוא בכור ואפי' לרבי יהודא אלא משום דכתיב יכיר ע"כ נמצינו למדין שמצד מה שכתבנו עד עתה הוי הדבר כספק אי אמרי' שצריך חליצה אי לא כיון דהוי פלוגתא כפי הנרא' כמו שכתבתי אע"ג דאי לא דמסתפינא הוה אמינא דבנ"ד אפי' להרמ"ה לא הי' צריך חליצה והטעם שהרי בכל מקום אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטל' וכיון שראינו בנדון זה פעמים שלש שאמר שהי' בנו ולא עוד אלא שאמר שהי' דואג עליו שלא הי' נוהג כשור' והרבה דברים כאלה היה לנו לתקן דבריו האחרונים שלא יסתרו הראשונים והוא כי האיש הזה הי' ע"ה מן התור' והיה חושב שכיון שבנו זה לא עשאו באשה מקודשת לו בקדושין וז' ברכות אלא שהית' פנויה חשב שלא הי' פוטר אשתו בבן זה ולכן אמר שלא היה לו בנים הפוטרים לאשה מן החליצה ומן היבום ומפני זה היה מצוה לאחיו שיפטרנה בחליצה וזאת היתה סברא נכונה שכן אנו מוצאין בשטר שאנו רואים שסותר לשון האחרון אל הראשון אם אנו יכולין לתקן ששניהם כונה א' אפילו ע"י הדחק יש לנו לעשות כן ולא לומר שהכל הולך אחר דבריו האחרוני' כן היה נראה בעיני אלא יודע אני לומר כן כי מי הוא שיקל ראשו להתיר יבמה לשוק באומדן דעת אלא שמצד א' בקשתי ומצאתי מקו' לומר שאש' זו פטור' ומותר' לשוק בלא חליצ' והטע' שכתוב בסוף הדברים אי לי דיו גט קורטאדו אי פיזו פירקוראדור כו' וגרסי' בפ' האשה שלום בעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דשניא ליה זכו' הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזימנין ודרחמנ' ליה דיבמה חוב הוא הוא לה ואין חבין לאד' שלא בפניו אמר ליה תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת כן כתב הרי"ף בהלכותיו וכ"כ הריב"ה הדין בפשיטות סוף סי' קמ"ה שכיב מרע שנתן גט ליד אחר ואמר לו זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת קודם שהגיע לידה הוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת ע"כ הרי למדנו דבלי ספק זכות היה לה לאשה הזאת בקבלת הגט שקבלה בשליח קבלה שעש' הבעל מכמה פנים אחד שהיא בחורה כמו שאמר השכיב מרע והפסוק אמר ברות הגדלת חסדך האחרון וגו' לבלתי לכת עוד אלו הנשים הכשרות הבאות להתגיי' בלי ספק נואצות הצרה בתכלית ומ"מ נמצא שיש כאן ס"ס ספק אשה זאת נתגרש' ספ' לא נתגרשה ואם תמצא לומר שלא נתגרשה ס' יש לבעל בנים ספק אין לו ואם כן פטורה וכל מקום דאיכא ס"ס אזלינן לקולא וכן מתהפך זה הספק דאמרינן ספק בן יש לאיש רבי ישראל ואינה צריכה חליצה ספק אין לו בן וצריכה חליצה דאפי' אם תמצא לומר אין לו בן שמא נתגרש' הרי זכו לה גט והיא פטורה שאינה זקוקה ליבם ואם בשעה שאמר זה רבי ישראל לדוכום שהיה לו בן האחים לא היו ידועים על ידי עדים אלא על ידי חזקה לבד בריר לן התירה יותר שהרי אפילו לדע' רשב"ם אם אמר יש לי בן והאח אינו יודע אלא על ידי חזק' נאמן וכיון שאותה שעה היה נאמן בדבורו שאמר שהיה לו בן אפי' שאח"כ ימצא שיש עדים שיש לו אח אינה יוצאה מהתירה הראשון וכמ"ש זה גם כן מהר"י קארו בין הכי ובין הכי נר' בעיני שאשה זו פטור' מן החליצ' ומן היבו' מטעם דהוי ס"ס כמו שכתבתי:

625

626שאלה ראובן מת והניח אשה ובת נשואה מאשה אחרת והניח מה שהניח והניח גם כן חזקת בית אחת והבת טוענת ואומרת לאלמנה אשת אביה גבי כתובתיך ומה שישאר אקח אני כי לי משפט הירושה והאלמנה אומרת איני רוצה לגבות כותבתי אלא רוצה אני לזון מנכסי בעלי כל ימי חיי והבת אומרת אם את רוצה להתפרנם מנכסי בעליך אני רוצה לדור בבית אבי עם בעלי ובני ואם תרצה לדור עמנו הנה מה טוב ואם לא תרצה שכור בית לעצמך:

626

627תשובה

627

628לאפס פנאי אבא בקצרה כבר ידוע לכל כי דין האלמנה שיש לה לדור בבית בעלה כל ימי מיגר אלמנותה לא הוי אלא תקנת רבנן וזו היא ששנינו בפרק נערה שנתפתתה לא כתב לה את תהא יתבא בביתי כו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וגרסינן בגמ' תני רב יוסף בבית ונא בבקתי ופירש"י שאם אין לו בית אלא בקתא בעלמא צריף צר וקטן ולשון ביקתא בי עקת' יכולין לומר לכי מאצלנו דאת יתבא בביתי כתב לך ולא בביקתי משמע בפירוש שאם אין לו בית גדול דבהא לא תקנו רבנן וכ"כ התוס' וז ל בביתי ולא בביקתי כשאין להם כי אם ביקתי היא מפסדת דלכ"ע יכולין לגרשה והטור א"ה סי' צ"ד הביא זאת הסברא וז"ל ואם בית בעלה קטן מהכיל אותם ואת היורשים ובחיי אביהם היו הבנים שוכרים בתים ועתה רוצים לחזור לדור בביתם כו' עד אין היורשי' חייבים לשכור לה בית אחר שלא התנה אלא את תהא יתבה וכן כתב רבנו ירוחם נתיב כ"ג חלק י"א וז"ל ואם הבית קטן מהכיל כשמוציאין אותה מהבית אין חייבים לשכור לה בית אחר כו' עד ובית קטן נקרא כל זמן שאין יכול להכיל את היתומים והאלמנה וכן פרש"י ולא הביא חולק אבל הטור בסי' הנז' הביא חולקים על זאת הסברא י"א והרמב"ם וכן הרא"ש ואיפשר שהיש אומרים הם הרשב"א והרמב"ן שהביא המ"מ בפ' י"ח מהלכות אישות להרמב"ם ונר' שכל אלה החולקים על הסברא הא' הוציאו זה מן הירושלמי אבל הר"ן כתב שאין הכרח מן הירושלמי שכתב בפי' להלכות פרק נערה שנתפתתה וז"ל ואפשר שאפי' לשון הירושלמי שסובר שהיורשין חייבים לשכור לה בית היינו דוקא במי שמת ולא היה לה בית שכיון שהיורשין צריכים לשכור כו' עד אבל מי שהניח בית שאינו ראוי לדירת כלם אינו בדין שידחו מפניה ולא שיהיו חייבים לשכור לה בית וע"ד זה מפרשינן גמרין כפשטא ולא תחלוק על גמ' דבני מערבא עכ"ל הר"ן הרי נראה שהיכא שהבית קטן מהכיל ליורשים ולאלמנה נפל מחלוקת בין הפוסקים אלה מפה ואלה מפה ואם הנדון שלנו היא בית קטנה ואינה יכולה להכיל האלמנה והבת היורשת עם בעלה הדין נותן שאחר שיש מחלוקת בין הפוסקים כלל גדול יש לנו כל ספק דממונא בחזקת מריה מוקמינן ותכף ומיד אחר מיתת המת הבית בחזקת היורש היא הבת אליבא דכולי עלמא דע"כ ל"פ אלא אי חייבים להשכיר לה בית אחרת אי לא אבל הבי' תהיה של המורי' לכ"ע היורשים נכנסים לדור בה ומוציאין לאלמנה ממנה והאלמנה אם היא רוצה להוציא שכירות בית אחרת מהיורשים עליה להביא ראיה וקל להבין ואיני מאריך בזה כי לעניות דעתי ברור הוא ואם היא גדולה ויכולים כלם לדור בבית הרי הבת היורשת רצונה שתדור האלמנה עמהם א"כ מה יש לה לדבר עוד ואם תטעון האלמנה שאינה רוצה לדור עם בעל בת אשתו מפני שמא ח"ו יארע בה קלקול בזה צריך לדקדק חדא כי לא נאמרו דברים אלו אלא כשהיא ילדה כו' ואיכא למיחש אבל אם היא זקנה והשכל נותן שאין חשש כזה נופל בזה הענין ודאי רגלים לדבר כי תואנה מבקש ואין לומר דלאו דוקא נקט תנא ילדה אלא אורחא דמלתא נקט אבל ה"ה דכל אשה יכולה לטעון כך דלא היא דגדולה מזו כתבו הפוסקים שאין טענה זו אלא כשאינם בניה אבל אם היא אמם אינה יכולה לטעון כך דלגבי אמם ליכא למיחש להכי אלמא דדוקא נקט תנא היכא דאיכא למיחש אבל היכא דליכא למיחש לא מהני טענתה ותו דלא תני האי טענה אלא לגבי מזונות שהחלוק בין כשהיא אצלם לשאינ' אצלם כפי ברכת הבית אבל לענין דירה לא הוזכר זה לא בגמרא ולא בפוסקים וגם אין לאומר שיאמר תדור הבת בבית אבל לא בעלה ולא בנה כי בעיני דברים אלו אינם אלא יגיעת בשר להשיב עליהם מכמה טעמים חדא דלא לישתמיט שום פוסק או שום מפרש שיברר ויפר' חדוש זה שצריך היורש לגרש אשתו או האשה היורשת להתגרש מבעלה כדי לישב בבית מורישה וכן גם כן בגברי ערטילאי עסקינן שאין לו שפחה ועבד ומטלטלין אלא בגפו יבא הא אם יש לו שום אחד מכל אלה לא ידור בבית הא ודאי דברים אלו אין להם שיעור אלא ודאי כל שאמרו בגמרא בבית ולא בבקתי כשהבית צר ואינה יכולה להכיל היורש והאלמנה היינו עם כל הנטפלים אליו קודם מות מורישו ועוד שהרי כתב רש"י בפ' הנושא וז"ל אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה אלמא דאמדינן דעתיה דלא כתב לה את תהא יתבה בבית אלא כל זמן שתוכל לדור האלמנה עם היורשים אבל לא עלה על דעתו מעולם שתשב היא וילכו בניו ואם היינו אומרים שהבת היורשת או הבן היורש היו צריכים להפרד אשה מבעלה ודאי שכדי שלא יפרדו ימאסו בבית ויניחו אותה לאלמנה והרי כמי שהתנה את תהא יתבה ולא בני כו' אלא שהאמת יורה דרכו ועוד שהרי אמרו באלמנה ת"ר משתמש' במדור שנשתמשה בחיי בעלה וכו' עד ושפחו' שנשתמשה בחיי בעלה שכך כותב כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי הדברים ק"ו ומה אם היא משתמשת בשפחות משום תנאי מיגר כו' היורש שהבית שלו מן התורה לא כל שכן שישתמש עם אשתו ובניו ולדעתי ק"ו זה אין עליו תשובה ומה גם עתה לדעת המרדכי שכתב דלדעת רב צמח גאון אפילו הבית הגדול נקרא קטן כל עוד שאין כאן אלא בית אחד ומתניתין מיירי בשיש לו ב' בתים כל זה הולך לדעת א' בכל מה שאנו יכולים לקיי' ירושת התורה נקיים גם אני אומר שאפי' לא נתפו' דבריו מכל וכל נקטינן מיהא דאי' לן לאהדורי בתר זכות יורשים כל מה דאפשר לן לאפוכי בזכותייהו וכ"ש דלא נעייל פילא בקופ' דמחטא ולומר דלא ליתבו היורשים אלא הם אבל לא עבדיהם ושפחותיהן והדברים הצריכי' לתשמישם הנרא' לע"ד כתבתי:

628

629שאלה דינה בת יעקב נשואה לדן לו שני בנים ממנ' הן כתאר בני המלך ודינה הנז' יפת תאר ויפת מראה ואיש אחד רע מבני ישראל נתן עיניו בדינה הנז' והלך לתוגרמים ואמר להם דעו שרצוני להיות כמו הם אך בזאת שיש בעיר אשה שיעשו באופן שיתנו אותה לו לאשה וישתמד הוא והיא והנה התורגמים לא איחרו לעשות ואנסו אותה והעלילו עליה והמירה עצמה ונתנו אותה למשומד לאשה ותהי עמו כמו שלשה חדשים אחר כך בקשה מאישה מקום להנצל והניחה כל אשר יש לה מחוט ועד שרוך נעל שהארור הלבישה בגדי שש ורקמה תכשיטי זהב וכסף שנתן לה הארור עד שהלכה לשופט העיר וטענה שאין רצונה לשבת עם האיש ההוא ועל פי דתם נתנו לה רשות שתצא והבעל הראשון נשתמד גם כן וחזרה האשה לבעלה הראשון ובאו מאוילונה מקום מעשה הרע לשאלוניקי והנה האיש והיא יהודי' והיא הרה מבעלה זה הראשון כמו שמנה חדשים ושאלו לי אם יש איסור בדבר שהדעת מחייב שנטמא' אחר שכל כוונת הרשע להשלים תאוותו הרעה ולכאור' נראה שיש לחוש שמא נתרצת:

629

630תשובה

630

631נראה שעיקר דין זה יוצא מהמשנה פרק שני דכתובות האשה שנאנסה ע"י גוים ע"י ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה כו' ונחלקו בפי' המשנה דלדעת התוספות והרא"ש והר"ן על ידי ממון מותרת לבעלה אפילו כהן שירא האונס לאבד ממונו ע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישינן דשמא מחמת נפש נתרצת להם ומדבריהם אלו כן היה נר' קצת להחמיר דדמי קצת ע"י נפשות כיון שתקפה ידן ויד המשומד כנז' אך אמנם הרמב"ם פירש המשנה באשת כהן אבל באשת ישראל אפילו על ידי נפשות מותרת דלא חיישינן שמא נתרצת ולזה הסכימו כל הגאונים והרב מ"מ שכן הכריחו כל האחרונים ואם כן היינו יכולים לומר דבנ"ד שאין לחוש שאפילו אם תמצא לומר שהתוספות והרא"ש חולקי' על הרמב"ם כיון שאין אלא חשש איסור דשמא כדאי הם הגאוני' והרמב"ם ושאר הפוסקים להסמך עליהם כל שכן בשעת הדחק שכבר חזרו שם בעירם ועמדו נשואים כתחלה והיא הרה ללדת דח"ו אם היינו מוציאי' אותה ממנו יוציאו לעז על הולד ועוד נראה דאפי' לדעת הרא"ש היא מותרת בנ"ד שהרי כתב בתשובה כלל ל"ב סימן ח' על אודות הנשי' אשר לא הי' להן כח לעמוד בהיכל המלך ובעת השמד המירו מפני אימת מות וכאשר מצאו נס נמלטו וחזרו לדתן כו' ונראה שמותרות לבעליהן כו' עד ואין לומר אחרי שהמירה ואוכלת ושותה עמהם גם הפקירה עצמה להם כו' עד הילכך מותרות לבעליהן יע"ש שנראה בפי' שאפי' אנו רואים שעושות דברים נראים שהן עומדות ברצון נפשם יש לנו לתלות שלא עשו אלא מיראה כיון שאנו רואים שבשעה שמצאו מקום להמלט נמלטו כ"ש זאת שראינו צרת נפשה עזבה כל אשר לה כנז' וחזרה עם בעלה ובניה שהיא מותרת והיה בידי להאריך אלא שא"צ וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

631

632שאלה עיר אחת שנהגו שכשאלמנה גובה כתובת' כל דבר שנמצא חדש גובה כמו שנשומה בשעת הנישואין ואם היא בלויה בין מעט בין הרבה משלמין לה כל הפחת אשר שמו לה הב"ד ועתה שנתייקר הכסף והזהב רוצה האלמנה שיגבה את תכשיטי' כפי שערכו אותן בזמן נשואי והיתומים טוענים ואומרים שאין חייבין לתת לה רק תשלום כתובת' ואם נתייקר הכסף והזהב אותו היתרון הם ליתומים כשם כשיש פחת בין רב למעט הם משלמים כך היתרון שיהיה להם וטוענים ואומרים שאם היה המנהג כשהיא חדשה שגובה כתובתה כפי שנערכה אז בימי חופתה היתה בעבור שמעולם הנכסים והכסף והזהב לא ירדו ולא עלו מערכ' רק מיום הוסדה הארץ היה בערך אח' אבל עתה שנתייקר הכסף והזהב כ"כ אנו רוצים אותו היתרון כמו שהוא דין הגמ' עתה יורנו מורנו הדין עם מי ושכרו יהיה כפול מן שמיא:

632

633תשובה

633

634ידוע מה שכתב הרמב"ם והביא לשונו הריב"ה טור א"ה וז"ל לשון הרמב"ם הנוש' סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסק' להכניס נותנת כפי מנהג המדינה וכשבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה ובכל הדברים כאלה וכיוצא בהם מנהג המדינה עקר ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ וכפי הדין כל הנדוניא שהכניסה האשה מבי נשא נקראת שאם פחתו פחתו לבעל ואם הותירו הותירו לבעל בין שהיה הפחת בעצמות הכלים והחפצים שהכניסה כגון שבלו או נקרעו או נגנבו או נאבדו וכן אם הוזלו או נתייקרו הכל על הבעל מה שאין כן בנ"מ שכל האחריות על האשה ועתה מדינה זו נראה שנהגו שאפילו בנכסי צאן ברזל יוקרא וזולא על האשה אך גניבה ואבידה על האיש ובלו או נתקרעו אבל יוקרו והוזלו על האשה ונר' אם כן שהדין עם האשה כיון דכי איקור או זול עלי דידה אהדר ואפי' לא היה המנהג הכי היה נר' שהדין כן מהא דאמרינן בפרק קמא דמציעא על ההיא ברייתא תניא המוכר שדהו לחברו ובא בעל חוב וטרפא כו' וכתב שם הרא"ש כללא דמלתא היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולית ליה זוזי ללוקח והויא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הוא דטריף בעל חוב ההיא ארעא כולה והדר לוקח עליה דמוכר וגובה כו' עד ואי שויא ניהליה אפותיקי אפילו אי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא גבי להו לכולהו פירי כו' עד והשתא דעשאה אפותיקי גרע כח בעל חוב הוי כאלו קנאה שיהיה שלו וה"ל כאחד משדותיו כו' ע"ש שמע מינה שאם הלוה עשה שדה אפותיקי למלוה דה"ל כאלו שדה זו של מלוה היא הכא נמי בנ"ד אלו תכשיטי כסף וזהב שהכניסה האשה הוו ליה שהם כאפותיקי מפורש דלא מצי בעל ולא יורשיו לסלקא בזוזי דהכי אמרינן בגמר' פרק כהן גדול אתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יאודה אמר הדין עמה ורבי אמי אמר הדין עמו ופרש"י המכנסת שום כו' ששמה לו בכתובה כלים ודברי' מסויימים וכשגרשה ובאה ליטול כתובתה היא אומרת כלי אני נוטלת והפסיקא הלכתא בגמ' כר' יאודה הרי שכליה מיוחדים הם לה כאופותיקי מפורש הן אמת שנר' בפירוש דהתם לאו דינא הכי דיפה כחה אלא שנוטל אותם כלים מפני שבח בית אביה ומ"מ אינו נוטל אות' באותו שווי שהכניסם שהרי כתב הריב"ה וז"ל אם הכניסה לו ב' כלים באלף זוז ושבחו ועמדו באלפים האחד נוטלתו בלא דמים והשני נותנת דמים ונוטלתו הרי אפי' שהם שלה מ"מ השבח של בעל אלא שאני אומר דדוק' התם דיש לנו לומר דכיון שאם פחתו פחתו לבעל כך אם הותירו הותירו לבעל אך בנ"ד שאם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה מפני התקנה ואם כן נר' בעיני שאם התקנה היא מנהג פשוט דיוקרא וזולא על האשה ג"כ ראוי לומר שהדין עם האשה שאותם כלים שהם דברים מסויימים שהביא מבי נשא והכניסם לבעל שנוטלם בערך שהכניסם והוא בתנאי שידענו ודאי שאלו כלים הביאה והכניסם בנדונייא לבעל כנלע"ד כפי הדין אך מ"מ נר' בעיני שטוב הדבר וכשר לעשות פשרה קרובה לדין כיון דאפשר לומר דשבח כ"ה שעלה הכסף והזהב בערך שלא עלה בדע' הוי מלתא דלא שכיחא ולא אסיקו אדעתיהו דבר זה שאלו היה עולה בדעתם כך לא היו מתקנים כן וכסף וזהב מכל מקום לפי הדין הוא כמו שכתבתי:

634

635שאלה יורנו המורה על דין ראובן תוש' עיר טיווץ שנשתמד והלך לניפוליש והלכו אחריו שיתן גט לאשתו היושבת בעיר טיווץ ונתרצה ואמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו מאחד ועד מאה עד שיהיה גט כשר כדין וכשורה ועשה שליח הולכה כדין כל השלוחים שיוליך גט לאשתו וכשבא השליח בעיר טיווץ ליתן הגט ביד האשה קראו הגט ומצאו אותו פסול ונשארה האשה עגונה והמשומד לא ידענו מה היה לו ובין זה עברו כמו ד' שנים והקהלו' אשר בטיווץ בראות' אותה העגונ' והיו יראים שלא יבא שו' תקל' ח"ו הכריחו לסופר אשר בעיר טיווץ שילך בעיר נאפולי' אשר היה שם המסדר והעדים שיכתוב גט אחר אמנם השליח אשר היה ג"כ בעיר טיווץ לא רצה לילך בעיר נאפוליש בשום אופן בעבור שהיה חייב לשם חובות הרבה לתוגרמים ובעבור סיבות אחרות וכתבו הגט והביאו אותו ביד השליח והביאו ג"כ קיום ב"ד מכתב יד העדים ועכשיו יורנו המורה אם גט זה כשר להתגרש בו בעבור שלא הלך לשם השליח ומה' יהיה משכורתו שלמה:

635

636תשובה

636

637אם הדברים כנים כמו שבאו בשאלה שהביאו הגט וקיום ב"ד עמו וגם שהמגרש עשה שליח הולכה בדין שנתן רשות לשליח לעשות שליח בזה אין צריך לעגן אשה זו רק שיעשה השליח שליח אחר בפני ב"ד וימסרנו לשליח ויאמר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם והשליח השני שיתן הגט לאשה אין צריך לומר רק שליח בית דין אני. ועוד אני אומר אפי' שלא יאמר השליח הראשון בפני נכתב ובפני נחתם יכול לעשות שליח אם אמת שבא הגט מקויים מב"ד כמו שבא בשאלה גם אני מודיע שאפי' אינו כתוב בשטר השליחות שנתן לו רשות לעשות שליח והשליח שליח מ"מ כיון שהוא ירא ללכת שם הוי אנוס ויכול לעשות שליח ב"ד שהשליח הראשון ירא ללכת שם לשיגיע הגט לאשה אין צריך לומר רק הרי זה גיטך ששולח ליך והרי כו' על טענת מצרנות איני רוצה להאריך כי כבר הסכימו כל חכמי שאלוניקי קדושים אשר בארץ המה שלא יועיל טענת מצרנות בבתים ובחצרות מלבד מוהר"ר מאיר ערמה זלה"ה ק"ק. עוד היום יש להם טענת מצרנות אבל שאר הקהלות לא נהגו כן וכן אני הדיוט אני דן כאשר בא לפני תובע מצד מצרנות וכ"ש כפי מה שאומר המוכר שנמלך עם התובע תחלה או שאומר אין לי מעות אלא סחורות בגדים או כיוצא בזה ודחה אותו ואמר זיל זבין ולא בעי קנין אע"ג דכשנמלך הלוקח בעי קנין המוכר לא בעי קנין ואע"ג דאיכא מ"ד איפכא שלמוכר לא מהני קנין נראה דהוי סברת יחיד ואין לחוש אליה כ"ש שגם זה אינו צריך עם הטעם הנז'. ועל ענין המעות שלא קבל הכל כו' נראה בעיני כי אין בזה טענה למוכר כי כבר הודה בפני עדים שקבל והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין כאן אלא הלואה וא"כ מה שאמר אח"כ אם לא יתן לזמן פלוני כו' דברים בטלים שם דכשאנו אומרים כי כל זמן שעסוקים באותו ענין יכולים לחזור היינו כשנגמר המקח בקנין לבד אבל בנ"ד דמעות קונות וכבר הודה הוא בעצמו שקבל המעות הרי קנין אחד קנין שני הסודר וכ"ש דלע"ד אפילו לא היה כאן אלא קנין סודר לבד כבר נגמר המק' דמאחר שנפרדו איש מרעהו כבר נפסק הענין אחר שהלך אחד שש פשיעות או שבעה וא"כ מה שכתב השואל אעפ"י שלא נתן כל המעות אין בזה הפסד ללוקח כיון שקנה בקנין סודר והודה המוכר שקבל כו' כלל הדברים אני אומר שהדבר פשוט שלא הפסיד הלוקח הראשון קניתו לא מטעם דינא דבר מצרא ולא מטעם עייל ונפיק אזוזי ולא מטעם מה שאמר אם לא יתן כו' שכל זה אינו נוגע למקח אח' שהודה שכבר קבל כל המעות כנ"ל ולכן איני מאריך לראות אם היה התנאי עשוי כהלכתו או לא כי לי הדבר פשוט אפילו היה התנאי באותה שעה היותר שלם שאיפשר הכל בט' ומטעם זה אין שום גריעת למקח אך לא היה דבר עומד בפנינו אלא השטר שאפי' דק"ל שמעות אינם גומרים המקח עד דאיכא שטר. והיה אפשר לומר דהיינו בשטר קנייה שדי מכור לך כו' אבל שטרות שלנו שאינם שטרי קני' אלא לראיה היה אפשר לומר שאין דינם הכי וכמו שנראה מדברי הריב"ה ח"מ סי' קצ"א אבל בשאר קרקע לא קנה בשטר עד שיתן הדמים וגם יכתוב לו בשטר במקום שנוהגים לכתוב שטרות והשטרות שכותבים עתה אינם אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידם ע"כ משמע דשטרות לא מעלין ולא מורידין לענין קנין וא"כ הי' אפשר לומר דמה שאמר עד שיכתוב היינו לדידהו דהוו רגילין לכתוב קנין אבל לדידן דלא כתבינן אלא שטרי ראיה כיון שנגמר הקנין בדבר אחד אין צורך לענין הקני' אבל אחר שרבו הפוסקים דגם שטרי דידן הוו שטרי קנין חזר הדין למקומו שאין הלוקח קונה עד שיכתוב לו המוכר שטר דלא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב לו שטר. איברא כי דעתי היה דכיון דכל קנין לכתיבה עומד הוה ליה כאלו יש ביד הלוקח שטר ואלימא לקנות שיש כסף קנין אחד וקנין סודר קנין היה די דמאי דאמרי' אבל במקום שכותבין שטר אין קונה בכסף היינו ואין קונה בכסף לבדו אבל כיון דאיכא קנין עם הכסף אין צריך יותר.

637

638אבל מצאתי בכתבי הר"י בעל תרומת הדשן ז"ל בסי' צ"ז ושתמהת מנין לי ראיה שאין הקנין מועיל משום דלכתיבה עומד עיין כתובות ריש פרק אעפ"י בדבור מתנה ש"מ שכתב בו קנין בדברי הרצב"א ע"פ דברי רשב"ם ימצא לך ממש כסברא דידי דאמרינן שאין דעתו שיגמור הקנין אלא בכתיבת השטר ומסירתו ע"ש ואני כתבתי פסק של מעשה שהיה בזמן החכם השלם הר"א טאיטצק ז"ל בטיריא שהוא רצה להורות שאפי' חזקה לא היה אם לא היה שטר וחלקתי עליו ושם אגב גררא כתבתי והורתי דכסף וקנין דהוו תרי קנינין כנז' מהני בלא שטר ואע"פ שאז לא ראיתי תשובה מהר"י בת"ה אמרתי דאיפשר דלמאן דסבירא ליה שהמוכר יכול למחות ביד הסופר שלא אמרינן שיועיל הקנין אבל למאן דסבירא ליה שעל כרחו של מוכר יכתוב השטר ואינו יכול לחזור בשטר ולדעתי שהן דעת רוב הפוסקים ודאי מהני קנין בלא שטר וא"כ לא קשה מידי ואיפשר כי הר"י בת"ה ס"ל כמאן דאמר שיכו' ואחר כל בקצר' אני אומר שודאי אם לא נכתב השטר ולא בא לידו היה מקום קצת לספק בקניית הלוקח אבל עתה שאומר שנכתב הלוקח שיש לו עדים שקבל אני אומר שזכה הלוקח בדינו וקניית קנין מן הטעם שכתבתי שיש כאן ג' קניות א' הכסף כו'. וכבר כתבתי דהודאת בעל דין כמאה עדים ויש קנין סודר קנין שני ויש קנין שלישי השטר דאליבא דכ"ע אין כאן שום גמגום וכבר כתבתי כי אין מצרנות ואין כאן טענת עייל ונפיק אזוזי כי לא היה כאן הלואה ועוד היתי יכול להאריך אלא שנראה לי די והותר במה שכתבתי:

638

639שאלה ראובן לקח לו אשה אחד והכניסה לו בנדוניא כל הנמצא אתה כסף וכלים ומטלטלי' בגדים ושמלות ואחר זמן הלך ראובן אל ארץ אחרת לעשות פרקמטיא ונפטר שם לבית עולמו חיי ולרבנן ולכל ישראל שבק ונכסי עזבון בדיטאש שהיו חייבים לו בשטרות אשר הפקיד אותם ביד שליש קודם פטירתו. ועתה אשתו הנזכרת רצתה לגבות סכום כתובתה מהדיטאש הנז' כי אין לה לפרעון כתובתה כי אם מהדיטאש הנז' והם אינם רוצים לתת לה מאומה לפי שהם חוששים ואומרים שמא אח"כ יבואו יורשי הנפטר הנז' ויתבעו מהם ירושת אביהם ובזאת הטענה מתנצלים ואינם רוצים לפרוע לה כתובתה. עתה יורנו מורנו מורה צדק אם יש טעם בדבריהם או אם כופין אותם בדין לפרוע לאלמנה כתובתה מכל איזה מקום אשר ימצא מנכסי עזבון ראובן בעל' הנז' עוד שאל השואל אם תוכל האלמנה הנז' לגבות כתובת' מנכסים התפוסים ביד היורשים מנכסי עזבון ראובן הנזכר אם לא:

639

640תשובה

640

641נראה לע"ד שדין זה פשוט הביאו הטור א"ה סי' ק' וז"ל אין הכתובה נגבית מדינא דגמ' אלא ממקרקעי כו' עד אבל במלוה שחייבים לבעל נקרא מוחזק ונגבית מהם אפי' הוא על הגוי ומשנה שלמה היא בכתובות פ' הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים כו' וכ"ש בתר תקנת הגאוני' דכתוב' נגבת מן המטלטלים וכמו שכתבו שכבר נהגו כל ישראל להגבות כתובת אשה ממטלטלי' שהניח הבעל אפי' תפסום היורשי' ואין צורך לאורך וא"כ אשה זו גובה כתובתה ע"י ב"ד מן הדיטאש וא מרתי על פי ב"ד דהכי דהלכ' כרבי נתן שאמר ראובן שנושה מנה משמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן. כדמוכח מקרא ונתן לאשר אשם לו ועל מה שמפחדין הלווים שמא יתעלמו מהם היורשים דין יש להם בזה והתיקון שישלחו ב"ד ליורשים אם רוצים הם לפרוע יבואו ויטענו טענתם או תלך היא למקום שהם עומדים ותעמיד אותם בדין ואם הם לא יפרעו או לא יתנו טענה מספקת אז מוציאין מהדיטאש ופורעים לאלמנה ודין זה הביאו ב"י בח"מ סי' פ"ו בשם חשובת גאונים ועם מה שכתבנו נתבררה השאלה השנית דודאי שיש לאלמנה לגבות מכל מה שתפסו היורשים בין ממון ובין מטלטלין. ולא עוד אלא שאם יש ביד היורשים ממה שהניח אביה' אינה יכולה האלמנה לגבות מן הדיטאש שכן הסכימו הפוסקים כההיא דר' נתן דהא דמוציאין מזה ונותנין לזה הוי דוקא שאין לחייב דבר כדי לפרוע אבל כל שיש לראשון ממה לפרוע צריך הבעל חוב להעמיד לדין למי שחייב וכשיראו ב"ד שאין מקום לבעל חוב לגבות חובו מן ראובן אז מוציאין משמעון: כלל הדברים שהאלמנה יש לה כח לגבות כתובתה מן היורשים אם תפסו מן שהניח להם אביהם ואם לא הניח להם אלא הדיטאש יכתבו בית דין שיבואו ואם ימרדו ולא ירצו לבא לבית דין אז מוציאין ב"ד מן הדיטאש ופורעים לאלמנה כך נראה לי הלכה למעשה:

641

642שאלה אשה אחת קבלה קדושין לפני עשרה ישראלים וברכו ברכת אירוסין והיתה כל הימים בחזקת מקודשת וירבו הימים נפלה קטטה בין הארוס והארוסה ויבוקש הדבר וימצא כי העשרה שהיו באותו מעמד כשנתקדשה קצתם היו אבות ובנים וקצתם אחי המקדש וקצתם אחי המקודשת באופן שהיה בכללם אחד שהיה אח לאם אמה של המקודשת אשר לדעת קצת מהפוסקים הוא פסול מדדבנן ובהצטרפו' עם אחד מהתשעה הנותרים נמצאו במעמד אחד כשר מדאורייתא וא' פסול מדרבנן. אמנם בשעת הקדושין היו שנים מהם פסולים מדאורייתא שנתייחדו מעצמם להיות עדי הקדושין כו' יורנו מורנו אם האשה הזאת מותרת להנשא בלא גט ושכמ"ה:

642

643תשובה

643

644לא נתברר בשאלה אם אלו העדים הפסולים באו לב"ד להעיד הם לבדם ועשו להם הב"ד חקירה למה באו כשהלכו לקדושין אם הם הלכו לראות לבד או הלכו להעיד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ' חמישי מהלכות עדות והביא לשונו גם הריב"ה ח"מ סי' ל"ו דאי לא אתו לב"ד אע"פ שהיו פסולים השנים שנזדמנו מעצמם לא מפני זה לא תתקיים העדו' בשאר ואפי' באו לב"ד כיון שלא זמנם המקדש אלא שהם נזדמנו מעצמן ליכא למיחש להזמנתם. וכמ"ש הריב"ה בסי' הנז' ואם הזמין התובע עדים ועמדו שם עדים קרובים או פסולים אפי' אם כיונו להעיד לא נתבטל עדות של כשרים דכיון שהזמין עדיו והוציא את האחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה לאחרים כל מי שיודע לו עדות יבא ויעיד והעידו קרובין או פסולי' לא נתבטל עדות הכשרים שלא היה כוונתו אלא בראוי להעיד עד כאן הרי שאין הדבר תלוי בהזמנת העדים עצמ' אלא כשיזמינם התובע ויבואו לב"ד להעיד גם כפי דעת רש"י ור"י וסמ"ג זכר כלם לברכה אפילו באו העדים הכשרים והפסולים להעיד לא נתבטל עדות הכשרים אלא כשהעידו הפסולים בתוך כדי דבור מהכשרים אבל בלאו הכי תתקיים עדות הכשרים אע"פ שאינו כן דעת הרמב"ם ולא דעת התוס' כמו שכתבו הגהות הרמב"ם ע"ש מ"מ פשיטא שיש להחמיר שלא לעשות מעשה נגד אלו גאוני עולם ובפרט בענין ערוה וא"כ נראה בעיני דבר ברור שאם נמצאו שם בשעת הקדושין ב' עדים כשרים אפילו נמצאו ג"כ פסולים אם לא באו לב"ד כלם והעידו לא נתבטל עדות הכשרים שכ"כ הריב"ה וז"ל עדים רבים שהעידו בעדות אחד ונמצא א' מהם קרוב או פסול כל העדות בטלה שאין העדות בטלה [אלא] כשהעידו הפסולים בב"ד וכ"כ הרמ"ה וכתב דעיקר קרא בשעת הגדה קאי והרא"ש [כתב] שאפי' כיון להעיד בשעת ראיה אינו פוסל אלא דאיכא תרתי כיון להעיד בשעת ראיה וגם בא לב"ד והעיד הא לאו הכי העדות קיים בכשרים וכ"כ התוס' שבכוונה לחוד' דנתכוונו בשעת ראיה לא היתה עדותם בטלה אלא כשהעידו אח"כ בב"ד דאי לא תימא הכי אין לך גט כשר או קדושים כשרים כשנותנים לפני קרובים אם נתכוונו להעיד ומן הנר' מדברי השאל' שלא באו לב"ד וא"כ נר' שאשה זו כפי הצעת השאלה שהיא מקודש' גמורה מן התורה שכתוב שמקצת מן הנמצאים שם היו אבות ובנים וא"כ תתקיים באב אחד ובן א' ד"מ ראובן ושמעון היו אב ובן דן ונפתלי היו אב ובן נצר' שם ראובן דן או נפתלי עם שמעון שהם עדים כשרים כיון שלא באו להעיד כלם בב"ד דלדעת כלם אע"פ שבשעת ראיה היו כשרים ופסולים ואפי' באו כלם להעיד כיון שלא באו והעידו בפני ב"ד לא בטלה עדות הכשרים על דרך שכתבתי וכ"ש שיש דרך צלולה עד כשר שהיה וא' מן האבות או עד א' מן הבנים עם הכשר ואת"ל שבאו כלם לב"ד והעידו כדי לבטל העדות היה צריך שיעידו בתוך כדי דבור לדעת רש"י והנמשכים אחריו כנז' לעיל ואפי' שלדעת התוס' והרמב"ם והרא"ש אינו אלא כל שהעידו אפילו לא היה בתוך כדי דבור בטל העדות מ"מ פשיטא במידי ספק תורה לא נפיק כמ"ש לעיל אך אם אפשר שכל י' אנשים באו לב"ד והעידו בפני ב"ד ובתוך כדי דבור אפ"ה א"א להתירה לאחר אלא בגט מן הראשון דלא גרע מקלא בעלמא דהכא נתנו קדושין וברכו ברכת ארוסין ועמדו כמה ימים בחזקת מקודשת פשיטא ופשיטא שאי אפשר להתירה אם לא בגט וראיה לדבר מה שכתב מהררי"ק ז"ל בתשו' שרש ק"י ודי:

644

645שאלה ראובן מתושבי טירי' נשא אשה בכיאו והתנה בשטר כתובה אם תמות האשה ולא יבנה ממנה שיהיה יורש חצי הנדוניא כפי מנהג טיריא ויבא הוא וכל בית אביו שמה להשתקע וישב שם כשלש שנים ויהי היום והאיש חלה את חליו אשר ימות בו והוא שוכב בבית חמיו וטרם מותו קרא לחמיו ונתן לו מפתחות ביתו ומפתחות תיבותיו באמרו אליו הרי לך להפר' בתך כתובתה מנכסי והוא בתום לבבו לא רצה להחזיקם בידו משום והייתם נקיים מה' ומישראל ובאותה שעה נתנם ביד שליש ויקרב אל חתנו וידבר אל לבו לפטור אשתו בגט ע"ת כדי שלא להשאירה זקוקה ליבם והוא מיאן ולא רצה ויהי כראותם ככה רחקו ממנו חמיו וחמותו ואשתו אשר הנהיגוהו בחליו ויניחוהו תחת משמר אביו ואמו ולא שבו עוד אליו ויהי עוד כשלשת ימים וימות ואפי' אחר מיתתו לא יצאה אשתו בראותה כי נתאכזר עמה ותשאר האשה מעובר' ויהי לימים הלכו אבי האלמנה וחמיה ויפתחו הבית וכתבו כל אשר בו ונתון אותו בידי אבי האלמנה כי לעולם דבר אביו אמת נכונה שבנו לפני מותו צוה תנו לאשתי נדוניתה ואל נא תצערוה ולימים עוד חלתה גם האלמנה בתוך חליה צותה ונתנה במתנה לאביה כל זכות שיש לה בכתובתה תוספת ונדוניא וכבר נשבעה שבועת האלמנ' ותקש בלדתה ותמות וחיי לכל ישראל שבקת עכשיו טוענים יורשי הבעל להוציא הנכסים מתחת יד יורשי האש' באומרם כי להם משפט הקדימה ליורשה בכל כי הולד נולד מת ויורשי האשה אומרים אנו כבר החזקנו ונכסים בחזקתנו עומדים ונפרע מהם כל הנוגע אלינו והנותר קחו ולכו כי מאחר שהבעל לא היה יורש אלא חצי הנדוניא ועכשו היתה זקוקה ליבם ומתה יחלקו ירוש' שהיתה נוגעת לבעל דהיינו חצי הנדוניא נמצא רביע לכל אחד וחצי נדוניא כבר הוא בחזקתינו מאז מעולם וגם זאת לדעת כי פה כיאו נוהגים לירש הבעל שליש אם תמות האשה ולא יבנה ממנה על זה יורנו רבנו הדין עם מי:

645

646תשוה מעשה אירע בקושטנדינה רבתי יע"א זה כמה ימים שיבמה אחת ילדה ולד מת והיה חכם גדול שרצה להתירה ליבם לפי שלא ראוהו בסימן חיות ואני הדיו' כתבתי וסדרתי פסק ארוך להורו' שהיתה אסורה ליבם ויסוד הפסק היה על לשון שהביא הטור א"ה בשם רבינו פרץ ועתה שראיתי שאלה זאת ולא נתברר בדברי השאלה אם הולד שנולד כלו לו חדשיו ולא היה בו גריעות רק שנולד מת או אם היה נפל גמור שלא כלו חדשיו כי יש הפרש גדול לענין נ"ד ומ"מ כפי הנרא' שהיה נפל ומן הדין היתה היבמה מותרת ליבם ועל כן אני אומר שכתבתי זה לי קצת ימים כדת מה לעשות בשומרת יבם שמתה אם יורשים אותה יורשי האשה או אם היבם הוא היורש והנה הר"ן ז"ל כתב בתשו' מ"ו שנכסי צאן ברזל שהאשה באה להוציא מיורשי הבעל אין עושים מעשה כנגד הגאונים ולדעתם נכסי צ"ב נדוניא הכל ליורשי הבעל הוא היבם אע"פ שלדעת רש"י והרמב"ם ז"ל הדין הוא שיחלקו יורשי האשה ויורשי הבעל מ"מ נר' לדעת הר"ן למעשה כדברי הגאונים אך אמנם יש ספק אחר והוא זה שאפילו את"ל שכן הלכה שהכל ליורשי הבעל היה אפשר לומר דהיינו בזמן הא' שהבעל יורש את אשתו בדין תורה והיבם קאי במקום בעל ואז היה אפשר לומר שהיבם יורש הכל ר"ל כל הנדוניא שהם נכסי צ"ב אמנם בזמן הזה שכפי הנר' ממנהג הנהוג במקומנו שכשמתה האשה ולא הניחה זרע של קיימ' חוזר הבעל ליורשי האשה חצי הנדוניא היה נר' לומר דלא עדיף יבם דאתי מכח הבעל מן הבעל עצמו וכן היה דעתי לעולם קודם שראיתי תשו' הר"ן הנז' אמנם הר"ן בתשו' הנז' סתר כל זה בתשו' נ"ד וכתב דדוקא הבעל שהתנה אבל היבם שלא התנה הכל ליבם אלא שאני אומר שכפי המובן מתשובתו זאת היתה למי שהיה סובר כסברת הא' ומתוך דבריו ומתשובתו אליו נר' שהיה ג"כ אדם גדול שכתב ואני איני מסכים לדעתו וסותר ראיותיו ומ"מ לבי אומר לי שאין הדבר כ"כ ברור שיהיה הכל ליבם וכ"ש בהצטרף דעת רש"י והרמב"ם שדעתם שיחלקו יורשי האשה עם יורשי הבעל ועוד היה אפשר לי לומר שתנאי השיור אפשר לא היה כל כך פשוט בזמן הר"ן כמו שהוא בזמננו עד שהיה אפשר לומר שכיון שנתפשט כ"כ המנהג אע"פ שלא התנה הוי כאלו התנה לכן הייתי אומר כמפש' שיקחו יורשי האשה רביע ואם תפס אחד מהם ואמר קים ליה כפ' לא הייתי מוציא מיד התופס וא"כ עתה שיורשי האשה מוחזקין בנכסים נר' ודאי שאין להוציא ממנה כל הנכסי' רק שיחלקו יורשי האשה עם יורשי הבעל בנכסי צ"ב וכ"ש אחר שראיתי כ' הרש"בא בתשו' וז"ל בתשו' שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובת' אפי' הנכסי' הנכנסי' ויוצאי' עמה כל שנפלו לה בחיי הבעל הרי עשינו לגמרי כבעל לירושתה וא"כ נעשה אותה כבעל לקבור כו' עד ואפילו שכותבין אם מתה בלא בנים תהדר כתובתה לבי נשא כו' משמע שדעת הרש"בא ז"ל שלא כדברי הר"ן שהיבם יורש את הכל אלא שדעתו כדעת החולק עליו וכמו שהיה דעתי מקדם תשובה זו הביאה ב"י סי' שע"ג כלל הדברים שאני אומר שאם הולד היה נפל גמור וא"כ היתה מותרת להתיבם הדין הוא שיחלקו יורשי האשה עם יורשי הבעל בנכסי צ"ב אך אם הולד הי' שכלו לו חדשיו ולא הי' לו גריעות אלא שנולד מת אבל שערו וצפרניו כשאר הנולדים דין אחר היה ולא אאריך עתה לפי שכפי הנר' הולד היה נפל גמור וא"כ הדין כמו שכתבתי לחלוק הבעל עם יורשי האשה:

646

647שאלה אלמנה שנפטרה ולא נשבעה כדת וכהלכה ויורשיה רוצים לגבו' כתובתה ויורשי הבעל אומרים דנכסי בחזקתם קיימי מכח אביהם כיון שלא נשבעה האלמנה הנז' עתה יורנו מורנו הדין עם מי ומה' תהיה משכורתו שלמה עוד יורנו מורנו מורי צדק על דברת ראובן ושמעון שותפין ובתוך זמן שותפותם בא שמעון בלתי ידיעת ראובן והוציא סך מעות מהשותפות הנז' ועשה שותפות עם לוי ולוי אינו יודע שהנכסים הנז' הם משותפות ראובן כי אם הוא ושמעון לבדם שותפין וכן עשו שטר ביניהם ואינם מזכירים לראובן כלל ועתה שואל ראובן ללוי שרוצה לעמוד עמו בדין על הפרש שנפל ביניהם באומרו שגם לו יש חלק בשותפות הנז' ולוי טוען ואומר לאו ב"ד דידי את ואלו הייתי יודע שגם לך היה חלק בשותפות הנז' והייתי מוכר לעמו' עמך בדין אם היה איזה הפר' בינינו לא הייתי עושה השות' הנז' דחברך נוח לי ואתה קשה ממנו יורנו מורנו הדין עם מי וה' הטוב ייטיב אחריתו מראשיתו:

647

648תשובה

648

649על השאלה הראשונה האמת כי יש בה תלי תלים מסברות חלוקות והרי הן בספרי הפוסקים ואפוכי מטרתא למה לן לכן אני אומר שלא באתי כי אם לגלות מה הייתי עושה אם דין זה בא לפני תחלה יש לדעת שיש בענין הכתובה ג' חלוקות א' מנה מאתים ב' תוספת ג' נדוניא נכסים שהביא' האש' מבי נשא ובפ' השולח אמרו אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה וקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו שר"ל שכל ממון שאדם צריך לישבע כדי לגבותו אם לא נשב' אין יורשיו יורשין אותו ואם כן מנה מאתים ותוס' אם האלמנה מתה ולא נשבע' אין יורשיה יורשין אותו ממון ואע"פ שאני כבר כתבתי שתוס' שאנו נוהגים בזמן הזה דין נדוניא יש לו מ"מ בנדון זה הרי כמנה מאתים שאינו בענין אבל הנדוניא שהביא' עמה לבית בעל' כל דב' שהוא קיים נוטל' היא או יורשי' שלא בשבוע' וכן אם נמכ' אותם הכלים ולקחו אחרים במקומם באותם הדמי' יש להם דין הראשונים וזה בשנודע לנו בראיה שאלו נלקחו בדמי הא' אבל כל זה הוא כשאין יורשי האשה מוחזקים אבל אם הם מוחזקים באופן שיכולים לו' אין בידינו כלום מה שתפשו כל שישבעו שאין בידם יתר על כתובתה מה שתפשה או תפשו אפילו אחר מיתת אלמנה הועילה התפיש' וזה אני דן מכח תשו' הר"י בת"ה ואפי' שמדבריו נר' כאלו רפיא בידיה אני הייתי עושה כן הלכה למעשה כיון דאפילו בזמנם התפשת צררי אמרו דלא שכיחא ובזמן הזה לא שכיחא כלל ועיקר ועוד שהרי כתב הרא"ש בתשובה דהאידנא נהגו להגבות כתובות לכל יורשי האלמנות כו' וכל זה כשלא יש נאמנות בכתובה אבל יש נאמנות בכתובה אפי' נאמנות כו' שאז יש לנו לומר שהאמינה לה וליורשיה עליו ועל יורשיו אז אפילו שאינה מוחזק' ושאין היורשים מוחזקים מגבין לה נדוניא כתובה ותוספת וכמו שכתב הריב"ש שהוא אחרון וגם הרשב"א והר"ן הכי סברי ומורי כמה"רר לוי בן חביב כתב בתשו' על דין זה וז"ל ובכ"מ שאמרו שהאלמנה נוטלת מהיורשים בלא שבועה אם מתה ולא נשבעה יורשיה יורשים אותו ע"כ נמצא שאם יש נאמנות בכתובה שהיא היתה גובה בלא שבועה מן היורשים אף יורשיה גובין מן היורשין אפילו לא נשבעה. ולשאלה הב' אני אומר איני יודע למאי נפקא מינה אם הכונה שאינו רוצה להדיין עמו בב"ד כמו שנר' פשוטן של דברים פשיטא שיכול לוי לומר לאו בעל דברים דידי את ולא מבעיא לדע' הרמב"ם שכתב פרק ג' מהלכות שותפים והביאו הטור ח"מ סי' קע"ז וז"ל כתב הרמב"ם דכי אזיל חד מתרי שותפי לדינא בהדי חד מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך כו' דהשתא התם דידע שיש לו לזה מעיקרא חלק בממון מצי למימר לא אדון עמך דלא ידע מעיקר' שהיה לזה חלק בזה הממון על אכ"ו אלא אפי' להרא"ש דפליג וקאמר מאי איכפת ליה כו' מ"מ איכא למיפלג דדוק' התם קאמר הרא"ש משו' דמעיקרא ידע האי דהאי ממונא הוו שותפין ביה פ' ופ' ואפשר דאידך אדעתא דהכי נחית כיון דידע דגם הוא יכול להדיין עמו לפחות על חלקו אבל נדון זה כ"ע מודו דמצי אידך למימר דמיית עלי כאריה ולאו בעל דברים דידי את אלא שאם בא בהרשא' חברו ודאי דלא גרע מאיניש שבא בהרשאה שצריך לעמוד עמו לדין אחר תקנת הגאונים אלא שגם בהרשאה כבר כתב הרמב"ם שאם ירצה אידך לומר איני רוצה אין כופין אותו וכ"ש אם כלם עומדים במקום אחד שאמרו שעדיין נאמר ואשר לא טוב עשה ואם כונת השאלה שרוצה ראובן ליקח ריוח ושיחלק הריוח לשלשה חלק' הא ודאי נמי דבר פשוט שאין בדברי ראובן כלום ששמעון ולוי נשתתפו לחצאין לא עם ראובן ולא דמי למה שכתב הרא"ש בתשו' הביא בנו הטור ח"מ שם בסי' הנז' וז"ל יעקב ושמעון בנו היו שותפין בחנות כו' י"ש לא דמי כלל דהתם ראובן הביא עדים כו' כנז' שם. גם השטר נכתב על ראובן ושמעון מה שבנ"ד חסר כל זה ועוד שגם כל זה איננו שוה לי ודעתי שלא סמך אלא על לשון השט שהיה כתוב בו עיסקא וגם היו אב ובן נזכרים בשטר הא לאו הכי לא היה מחייב הרא"ש לשמעון כלל הדברים כי רואה אני לוי זכאי בכל ואין לי ספק:

649

650נשאול נשאלתי מהחכם השלם כמה"ר אברהם מונצין נר"ו תושב מצרים על ראובן תושב עירו שנשא אשה מבנות הארץ ולהרויח פרנסתו הלך לדאמיית לדור שם ורצה לכוף אשתו שתלך עמו באמרו כי פה אינו מרויח מזונותיו אלא בדוחק ולא בהתר ובדמיית מרויח מזונותיו בריוח ובהתר יורנו אם יכול לכופה וג"כ אם עמדה זמן אח"כ נתרצית אם אבדה כתובה ומזונות ולא תועיל לה הרצוי או אם לא אבדה כלם מאחר שחזרה ונתרצית עכ"ל השאלה.

650

651ואחרי רואי הפסק שפסק החכם השלם השואל הנזכר השיבותי לו וז"ל תשובתי חכם עדיף מנבי' כלביא יקום וכארי יתנש' לכל דבר שבקדוש' החכ' השלם נר"ו אחר שעברתי בין הגזרים גזרי מאמרי כ"ת ראיתי הרחבת הדבור במה שלא היה צריך לנ"ד כי מה לנו להביא פה מחלוקת פירוש המשנה מהגאונים הרי"ף והרמב"ם ועוד אחרים נמשכים אחריהם כת אחת ור"ת והנוטי' לדעתו כת אחרת כי עקר מה שאנו צריכים לידע בנ"ד הוא דבר שכפי הנר' אין בו מחלוקת כי נ"ד הוי מה שאמרו במשנ' ובאותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך ולא מכרך לעיר והוא מה שאנו צריכים לדעת בנ"ד אם לא שנאמר שהכונה שמאחר שידענו מחלוקת החכמים איזה כח יפה בכפיה אם כח הבעל אם כח האשה שכפי דעת הגאונים והנמשכים אחריהם יפה כח הבעל בכפי' מכח האשה כמו שכתבתי: וכמ"ש כן מהרר"י קארו נר"ו ז"ל לכן הסכימה דעתך עמו לדחות הפשרה שכתב מהר"ם דהיכא דהבעל בא לכוף את אשתו לא נכופנה כפי' ר"ת והיכא שאשה בא לכוף לבעלה לא נכופנו כמו שפסקו הגאונים כי הבעל הוא עקר ומכאן אתה בא להולי' שיפה כח הבעל גם בנ"ד כי איזה פירוש שנוכל לפרש שימשך ממנו זכות לאיש שיוכל לכפות את אשתו אין לפרש עכ"ז אני אומר כי ידוע לנו כמה כח מדת שב ואל תעשה משו' שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת כשב ואל תעשה בשחל ר"ה בשבת ונטילת לולב בחג הסוכות. וא"כ אחר שמהר"ם ז"ל שאין ספק ידע מילי דהרי"ף והגאונים טפי טובא מינן ועכ"ז כתב התשובה הנז' מנין לנו יתמי דיתמי כח לקום ולעשות מעשה בהפך סברת ר"ת בקום עשה ועוד שאני רואה שרבנו ירוחם ז"ל נתיב כ"ג ח"ג מסכים לדעת ר"ת יע"ש. ועוד התמיה שתמה מהרר"י קארו ז"ל על הריב"ה שכתב וז"ל ויש לתמוה על רבנו שכתב לעיל דברי הר"ן וכאן כתב דברי ר"ת כאילו אינו חולק כו' ולי אני הדיוט לא קשה דאפש' דהוי כמחלו' ואח"כ סתם פירוש כי הסתם הוא העיקר הכא נמי סברת ר"ת הביאה באחרונ' לומר שהוא עיקר וא"כ נפק' מינה שהריב"ה דהוי בתרא טובא כר"ת סבירא ליה או אפשר לפחות שעשה כן ללמדנו שכל אחת מהסברות שקולות הן זו כזו וא"כ רמז שהפשרה טובה או שרמז כי הא דאמרי' בגמ' הרוצה לעשות כדברי ב"ה עושה והרוצה לעשו' כדברי ב"ש עושה ואם הריב"ה היה כותב כמ"ש מהרר"י קארו ז"ל שהיל"ל הייתי טועה ותופס סברת הגאונים כך דעתי נוטה. ומ"מ כל זה אני אומר למקומות אחרים חוץ ממצרים דהוי אתריה דהרמב"ם ז"ל דודאי יש לנו לעשות כדבריו שהרי במקומו של רב אליעזר היו כורתים עצים בשבת לקיים מצות מילה כדאיתא פ' ר' אליעזר דמילה ובמקום רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב כדאיתא פ' כל הבשר. וכ"ש שיש לעשות כדברי הרמב"ם ז"ל בדבר כזה אפי' היה יחיד כ"ש וק"ו שרבים עמו ובנ"ד נראה בעיני שכתב שונא אנשים כי איני יודע למה יסמוך כ"ת על דעתך לומר דכשאמרו כרך לענין זה לאו דוקא כרך גדולה אלא אפי' קטנה כל דמפקא מכפר כו' עד ואין מדקדקין בה שתהיה דומ' לכרך ומי יאמין לזה שהרי בפי' פרש"י והר"ן פי' כך כרך גדול מעיר והוא מקו' שווקים וכל סביביו באי' שם לסחורה וא"כ מי בכל הכרכים דומה למצרים כפי מה ששמענו אנו הרחוקים ממנו גם החזקת בסברת' בדחותך פי' הרב מגיד משנה ז"ל שהרמב"ם כתב מדינ' תמורת כרך והוא האמת הגמור כמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה עד שאני תמה מהרב מ"מ שנראה שפי' דבריו כאלו לא ראה פי' המשנה. וכן אני אומר שכפר במקום עיר דהכונה בכלם שיהיו המקומות שוים כמו פשטן של דברים ולמה נדחוק עצמנו ללא צורך לעשות מעשה הפך מה שנראה מפשט לשון המשנה וזה לשון הרא"ש שהביא פי' ר"ת ז"ל ר"ת פירש בספר הישר דמתני' דג' ארצות לנשואים איירי בכפיית האיש כו' עד כיון דאין שני המקומות שוין כו' עד אם מקומותיהם שוים שניהם כרכים או שניהם עיירות כופין האיש לעזוב מקומו ע"כ. וכיוצא בזה כתב הטור דעד כאן לא פליגי אלא בדין כפיית האיש או כפיית האשה אבל בפי' מלות המשנה ליכא פלוגתא דלמה נרב' אנו במחלוק' ומה שנסתייעת בתשובה רב צמח גאון אינה מצויה לנו ואי תניא שכתב אעפ"י שאין מוציאין מכרך לעיר אם יש בעיר מרחץ ושכיחי כל מילי תניא והגאון ז"ל כדאי הוא לפרש כן וג"כ משמע קצת כדבריו מטעמא דיהיב תלמודא משום דכרך שכיחי כל מילי ויש לנו לומר זיל בתר טעמא מאחר דשכיחי כל מילי מה לי גדולה מה לי קנינה אך מדברי פרש"י שכתב כנ"ל נראה דצריך שיהי' מקום שווקים ושבאים שם מכל סביבות ולפי פי' הגאון נתנה המשנה דבריה לשעורין דצריך למשקל כל עיר ועיר איזו שוה לכרך ואיזו בלתי שוה מש"כ לפי' האחרונים דמתניתין מלתא פסיקתא קתני סתם כרך דשכיחי בה כל מילי וסתם עיר לא שכיחי ועוד דבכרך שכיחי בה כל מילי תדיר מש"כ עיר דאע"ג דבזמן מה שכיחי בה כל מילי בכל הזמנים לא שכיחי ולכן דעתי הוא שאין דעת האחרונים כפירוש הגאון אלא כפשטא דמתניתין דכרך היינו מקום גדול מוקף חומה ועיר מקום קטן שאינו מוקף חומה ואין מקום לדחייתך כמו שכתבתי דמלתא פסיקתא קתני כנז'. וממה שכתבתי נתבאר כי אין לחלק בין כרך לכרך ולא בין עיר לעיר כי אין לנו לתת דברינו לשעורין אלא סתם הרכים שוים סתם עיירות שוות כך נראה לי כתבתי נמצא פשטן של דברים דראובן הנז' כופין להוליך אשתו לדמיי'. ואני איני בא לחלוק על קבלת' שקבלת מהרב כמהר"ר דוד בן זמרא ז"ל וביסוד זה כתבת שדמיי' עדיף מרשיט ואני בזה כתינוק בן יומו כי לא ידעתי אם טובה רשיט מדמיית או דמיית מרשיט אך שמעתי מבאים משם שרשיט טובה הרב' מדמיית מכל מקום אני אומר שאע"פ שודאי מעשה רב כמה"ר דוד בן זמרא ז"ל עדיף מ"מ אם באנו לדון יש תשובה שעינינו הרואות שאין החלוק בהוצאת האיש את אשתו ממקום למקום תלוי בדברים גשמיי' לבד כי אם ג"כ על כל מוצא פי ה' הדברים הרוחניים יחיה האדם איש ואשתו שלא יוליאנה ממקום שרובא ישראל למקום שרובא גוים וכתב הריב"ה ז"ל בתשובה הביאה ב"י וז"ל וכ"ש שהמקום שדעתך לקבוע דירתך שם הוא מקום תורה וחכמה יותר ממקום שאתם דרים שם עתה דקהלה גדולה ממנה כפלי כפלים וקרוב להיות דומה למה שאמרו בתוספתא מוציאין מעיר שרוב גוים לעיר שרובא ישראל עכ"ל. א"כ אני תמה מאד איך נאמר שכופין להוציא ממצרים לדמיי' או רשיט שאין ספק שאלו המקומות וכיוצא בהן אין להם ערך ודמיון למצרים שהיא עיר גדולה לאלקים בתור' וחכמה בישיבות וקהלות משא"כ בשום מקום מאלו המקומות הנז' ואין ראוי א"כ להוציא ממצרים לאלו המקומות רשיט ודמיית שאין בהם ישיבות וקהלות מישראל דזכות הרבים עדיף ואין דומה מועטין העושין את המצוה למרובים העושים את המצוה ועל כן אני תמה מחכמת הרב למהר"ר דוד ז"ל איך עשה מעשה הפך מה שאמרתי אלא שאין משיבין את הארי אחרי מותו ואפשר שסמ' על תשובת תר' הדשן ז"ל דחסרו ריוח המזונות והפרנסה דקש' מאד ואם אין קמח אין תורה ושלום תורתך יגדל ולא ידל כנפשך הרמה והנשא' וכנפש נאמן בברית אהבתך אהבת הטוב במה שהוא טוב:

651

652יושב בסתר עליון שבחיו והלוליו יספר כל פה וכל לשון החכם השלם כמהר"ר אברהם מונסון נר"ו אחרי דרישת שלומך באתי בשורותים אלה להודיע איך קבלתי פסקך פעם שנית באריכות כראשון ותחלה דבריך להורות כי כל דבריך היו בדיוק וצורך ואני אומר שאעפ"י שתפסתי על כ"ת על האריכו' כבר כתבתי שם ההתנצלות ואם הי' כ"ת מדקדק בדברי היה רואה כי בכלל דברי דבריך מלשון שכתבתי אם לא שנאמ' שהכוונ' כו' עד איזה פירוש כו' ונניח זה עתה ראיתי חז' כ"ת להחזיק בפירוש הגאון וז"ל ולא מצאתי לאחד מן הפוסקי' בשאלה בנ"ד זה ונפלא בעיני לומר דפליגי עלייהו שאר הפוסקים מה שלא מצאתי בפי' יראתי לאפושי במחלוקת כו'. הן אמת כי צדקו דבריך כי ראוי לרדוף השלום ולמעט המחלוקת כל האפשר אך היכא דלא אפשר יש לנו להחזיק בדברי האחרונים דהלכה כבתראי ואם הגאון פירש מה שפירש רש"י ז"ל מאור גלותנו אין ספק שחולק עליו שהרי כתב הלשון כמו שכתבתי ז"ל כרך גדול מעיר בפירוש המשנה ופשיטא שהיה לו לפרש כרך כך עיר כפר ומדקאמר גדול הורה לנו ודאי דשניהם נכנסין בסוג א' כי לא יאמר פלו' חכם גדול מפ' אם האחד מהם עם הארץ והשני ח' גדול אלא ודאי שאפי' שיהיה העיר גדולה יכנס בסוג כפר אין מוציאין מכרך לעיר כמו שאין מוציאין מכרך לכפר והר"ן תפס הלשון בעצמו וכן המפר' המשניות ה"ר עובדיה מברטנורא ז"ל וניחא לפי' כי אין אנו צריכים לשקול ערים רק גזרה מוחלטת שאין להוציא ממקום למקום אלא כששניהם שוים. וכמו שנראה מלשון שהביא הרא"ש מספר הישר מר"ת שכתב כיון שאין שני המקומות שוים וחזר וכתב אם מקומותיהם שוים או שניהם עיירות או שניהם כרכים שהודה בזה שהתיבות הלנו מדויקות ועל זה כתבתי אני דעד כאן לא פליגי אלא בכפית האיש את האשה או האשה לאיש אבל בע"א לא פליגי. וכן ראיתי ברי"ו ע"ה שכתב עיר וכרך כלישנא דמתניתי' ולא הזכיר כפר גם אפשר די לומר שהטור לא כתב כפר ועיר כמי שתופס לשון המשנה כי ודאי אין כרך עיר ולא עי' כפר אלא אגב אורחיה למדנו שלא נאמר שדין משנתינו דוקא בכרך ועיר אלא הכוונה שכמו שיש הפרש בין כרך לעיר כן יש הפרש בין כפר לעיר שהכוונה שיהיו המקומו' שוים וכל שאינם שוים אין מוציאין מזה לזה כמו שאין מוציאין מכרך לעיר דקתני מתני' כך הדין מכפר לעיר ומעי' לכפר ואפשר לי לומר ולהסכים דברי הרמב"ם עם פירוש רש"י ור"ת דאית לן למימר דודאי הרמב"ם מצריך שני המקומות שוים או שניהם עיירות או שניהם כרכים. ומה שפירש כפרים סביבות לכרך רבותא אשמועינן שאפילו שהמקומות קרובים זה לזה שהייתי אומר דהוה ליה דאין כאן שנוי מקום קמ"ל דאפי' הכי דאין מוציאין וזה תימה על כ"ת שכתבת דלא אישתמיט יחד מנייהו כו' והרי רבינו ירוחם שכתב בלשון המשנה ממש ור"ת והרא"ש שהביא דבריו ואיך תאמר דלא אישתמיט עוד פלפלת להחזיק דבריך ממה שקשה ממתני' דקדושין אמתניתין דכתובות ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא כי אין קושיא כלל אלא מצד דבריך שפירשת ואמר' דבקדושין משמע דאפי' נשקול רעות' וטיבותא דאיכא הכא לעולם העיר עדיפא לא ידעתי מנין לך זה כי ודאי אינו כן אכא שר' ידע ודאי מעליותא דכרך דהוי ששכיח בה כל מילי מצד שכל עיר ועיר יש בה מה שאין כן בחברתה ואלו ואלו מביאים ממקומם לכרך נמצא שיש בכרך מה שיש בכל המקומות לפי ששם יש קונים הרבה ומוכרים ביוקר גם הבתים נדחקים אלו באלו מה שאין כן בעיירות שהדברים הנמצאים בהם הם בזול גם עומדי' מרווחי' ומתני' דקדושין הכי פירושה על מנת שאני כהן ונמצא לוי היינו החלק האחד לוי ונמצא כהן שהוא להפך ועל דרך זה נתין ונמצא ממזר כו' ועל דרך זה בן עיר ונמצא בן כרך שאעפ"י שבכרך שכיחי מילי מה שאין כן בעיר ידע ר' שכרך גריע מטעמא דפיר' תלמודא בכתובות שישיבת כרכים קשה כמו שהביא ראיה מויתנדבו העם אבל העיר אע"ג דלא שכיחי כל מילי המזונות שם בזול ויש מקומות לגנים ופרדסים והאויר רחב ולהכי נקט ר' ע"ה שאני בן עיר תחלה דהוי טענה לגריעותא. והכי דייק רש"י שכתב בן עי' כו' הרגיש לכאור' שחלוקה הזאת היא אינה דומה לשאר חלוקות דמתניתין ופירש רש"י דודאי דומה וק"ל. ומה שהתבוננת בדברי הריב"ש ז"ל במה שכתב שאין מוציאים מטוניש למלאניא האמת נפלאתי הפלא ופלא בדבריך שהרי לא בא הריב"ש לתת דין בין טוניש למלאניא כי אם לבאר מה שאמר התנא אין מוציאין מנוה היפה לנוה הרעה והוא ז"ל בא לפרש מה רוצה לומר נוה יפה או נוה רעה ולזה אמר כמו שתאמר כו' לא שהכונה שצריך טעם זה שלא להוציא מטוניש למאלאניא כי בלאו האי טעמא אין מוציאין כיון שאינם שוים אלא שאמר כן לפרש נוה יפה ורעה לאפוקי מפי' הרמב"ם:

652

653ותמהת על מה שכתב הריב"ש וכ"ש שהמקום אשר דעתך לקבוע מקום חכמה כו' וכן נראה מדברי ר"ת שרוצה לעשות מעשה בידים בהיותך דוחה הדברים שאני אומר בטעמם בדחיות והא ודאי אין זה דרך עסק דעל כי האי גוונא אמרינן אשנויי דחיקי לא סמכינן ועל מה שכתבת שאין לאשה עסק בלמוד התורה ועם רוב חכמה תאמר גם כן שאין לה עסק עם עיר שרובה ישראל אין להוציא דברים כאלה מן הפה כי אעפ"י שאין לאשה עסק בלמוד התורה רוצה וחפצה בעיר שרובה ישראל ובעי שיש בה תורה זכר לדבר מה שאמרו חכמים בברכות הני נשי במאי זכיין כו' ודי למבין. עוד כתבת השגה על מהרר"י ן' לב ז"ל ולא נראה דשפיר דייק דודאי נראה דפליג ופשיטא שאין טעם לדברים אלה שכתבת אחר שהריב"ש כתב בפירוש ז"ל לא נסתפק אדם מעולם כו' עד לקבוע למקום מיוחד אבל בשאלה הב' היה יכול לעשות סניף ומדלא קאמר הכי נראה דפליג אלא שהשיב דאפשר דכיון דלא נחית הריב"ש מעיקרא להכי משום הכי לא חש למעב' אות' טענ' סניף ועל כן אין ולאו רפיא בידיה אי פליג או לא פליג האמת כי נלאתי להאריך וכמו שכתבתי מעיקרא כי בנ"ד זה שאנו עומדים אין אנו צריכים להאריך באלו ענינים לפי דעתי כי בעיקר הדין בנ"ד דהוי איש שאינו יכול להרויח מזונותיו אלא בדוחק ובצער אין ספק שהדין עמך ואיני רואה היכא שאני חולק או מנגד בזה אדרבא כתבתי בסוף דברי ואפשר שסמך על תשובת הרב בעל ת"ה לבד יכולים אנו לעשות מעשה על פיו שהיה רב גדול וראיתי למורי הגדול כמהר"ר יוסף טאיטאצאק שהיה מחשיב דבריו כדברי הרא"ש דבכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפי' תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו והריב"ה הביא תשובת אביו בטור אבן העזר סי' ע"ה וסוף כתב וז"ל ואם אינה רוצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה הרי שנר' מדברי הרא"ש שאפי' באשה שהדין מחייבה שתלך אחר בעלה אינה מפסדת אלא מזונות ואם איתא דס"ל להרא"ש דאין לה כתובה ולא תוספת מה הי' צריך לאשמועי' דאין לה מזונו' לאשמועי' רבות' אלא ודאי נר' דהרא"ש פליג אהר"ן וטעמא לע"ד שלא מצינו בברייתא תצא שלא בכתובה אלא בעליית א"י ומתני' תני ברישא ג' ארצות לנשואין כו' ועל רישא זו הי' ראוי להביא תצא שלא בכתוב' ומדנ' מנינו כן אלא בעליי' א"י נר' דדוק' בעליי' א"י שהיא מצוה גדולה לעלות לא"י הוא דקנסינן לה בכתובה אבל במי שרוצה להוציא את אשתו אפילו שתהיה בדין שתלך אחריו אינה מפסדת אלא מזונות וראיתי לרבנו ירוחם שכתב במשרים נתיב נ"ג חלק ח' וז"ל וכל אלו שאמרנו תצא שלא בכתובה דינא בענין כתוב' בדין האילונית וכבר כתבתי דינא למעל' למעל' כתוב וז"ל אילונית אשה ואינה אשה דאם מכיר בה מתחלה ונשאה מתחלה לשם כך יש לה כתובה ואם לא הכיר בה שנשאה סתם אין לה כתובה גרושה וחלוצה לכ"ג ממזרת ונתינה לישראל כו' עד אם הכיר בהם יש להם כתובה בין מנה מאתים ותוספת ויש לה פירות ומזונות ובלאות כו' עד וממאנת יש לה תוספת אבל האסורות מדברי סופרים כגון שניה בין הכיר בה ובין לא הכיר בה אין לה כתובה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ע"כ מדכ' כאן תוספת לחוד וכתובה לחוד ובאיילונית כתב סתם יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה גם בגרושה לכהן גדול כו' פי' תוספת לבד וכתובה לבד נראה ודאי דמה שאמר באיילונית אין לה כתובה בשלא הכי' בה אינו אלא מנה מאתים משמע דתוספת יש לה גם מדברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות נראה כן שכתב איש שהיה מארץ תימן ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה משמע דהיינו מנה מאתים לבד אע"פ שידעתי שיכול האומר לומר שהרמב"ם דבר סתם ויכולים אנו לפרש דבריו כמו שפירש הר"ן הנ"ל אבל מ"מ אחר שאנו רואים דברי הרא"ש שאינה מפסדת אלא מזונות גם דברי רבינו ירוחם נר' שאינה מפסדת אלא מנה מאתים ראוי למעט המחלוקת כל האפשר כן דעתי גם לענין הזמן נר' בעיני שבין הכי ובין הכי לא גרע ממורדת ולא תפסיד עד שנים עשר חדש כדין מורדת ולהיות אין פנאי להאריך כעת קצרתי ואני תפלתי לפני הי אלהים תהלתי יאריך ימיך ושנותיך בנעימים כנפשך וכנפש:

653

654שאלה ראובן קדש בתו לשמעון ובשעת קדושין נתן שמעון לארוסתו במתנה גמורה מאה משקלים זהב וחמיו נתן גם הוא לחתנו חמשים זהובים במתנה כדי לזכות באלו המתנות שנתן חתנו לבתו ואחר זמן נכנס שמעון לחופה וילדה אשתו בן ועברו ימים מועטים ונפטר שמעון לבית עולמו וחיי לרבנן שבק ונטלה אשתו כל הנדוניא והתוספ' שהביאה מבית אביה וכשראו יורשי שמעון שנטלה אשתו כתובתה ותוספת שלה נטלו גם הם המתנות שהם הסבלונות שנתן שמעון לארוסתו בשעת הקדושין וראובן בקש ליקח המתנות שנתן לחתנו בשעת קדושין מיורשי שמעון ויורשי שמעון מבקשים טענות ואומרים מאחר שנשאר מאחינו בן יורשו אין אנו חייבים לפרוע לך המתנות שנתת בשעת הקדושין לחתנך ע"כ.

654

655תשובה

655

656המתנות שנותנים לארוס ונכנסו לחופה אח"כ דבר פשוט הוא שהם מהבעל לעולם ואם מת בניו או יורשיו יורשים אותם המתנות ודוקא שלא באו לידי נשואין אז חוזרין וכמו שחוזרין המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת אירוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרין וכן מה שנותנים קרובי הארוס הכל חוזר בביטול האירוסין וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י וז"ל המשדך בתו לחברו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין בין שחזר הוא בין שחזרה היא אם נתבטלו השדוכין החתן חייב להחזיר לה את הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מדידי' לדידה דאמדן דעת' הוא שלא שלחה אלא על מנת שיכניסנה לחופה כו דהא דתנן לה בהשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה לחתנו אורחא דמילתא נקט כו' ע"ש באבן העזר סי' ן' הרי לך בפירוש שכתב אלא על מנת שיכניסנה משום הכי כשנתבטלו השדוכים חוזר אבל כיון שכנסה כבר נשלמה כונת האב ושוב אינו חוזר ע"כ:

656

657ומכאן היה נראה דדיו לאב להיות כנדון וכמו שהכניס' לחופה מתנות שנתן האב מהכלה לחתנו שוב אינם חוזרים והרי הם שלו ומיורשיו אחרי כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נשואין היה לנו לומר שהרי הן של הכלה ויש להן דין נכסי מלוג שאם נתאלמנה או נתגרשה תטול אותם הסבלונו' מלבד כתובת' אבל מצאנו ראינו שהסבלונו ששולח החתן לארוסתו מעולם אינם חוזרין והטעם דאמדינן דעתו של החתן שאינו שולח אותם אלא מפני שהיא תחזור אותם לידו ויעשה מהם מה שירצה ועל דעת כן הוא שולחם מה שאין כן בסבלונות שנותן אב הכלה לחתנו וכן נר' המנהג פשוט וכתב הרמב"ם והביאו הטור א"ה סי' כ"ג הנושא אשה סתם כותב לפי המנהג וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עקר ועל פיו דנים והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה עד כאן אם כן אני אומר שמעולם לא ראינו שתתבע שום אלמנה הסבלונות ששלחו לה לביה אביה לפי שיודעת ודאי דאדעתא שתחזור היא אותם הסבלונות לבית בעל' ויעשה מהם מה שירצה לא שנותן אותם מתנה גמורה לגבותם אם תתאלמן או תתגרש ולכן נראה בעיני שהדין עם יורשי שמעון:

657

658שאלה מורנו רבנו הרב המובה' נר"ו ראובן מת וחיי למר ורבנן ולכל ישראל שבק והניח יתומים קטנים ואלמנה והאלמנה התפיסה כדי כתובתה או יותר והנה אח הנפטר רוצה לכוף האלמנה לדון בפני קרוביו הפסולים לו ולהוציא הנכסים מתחת ידה ואחר כך ישומו הם כפי ראו' עיניהם גם יש מלוין שתובעים בלתי שטר הודיעני אתה הגאון י"א מה דעתך בזה כי נר' לי שהדין עם האלמנה שלא להוציא שום דבר מתחת ידה ונאמנת בשבועה אפילו כשאין כתובת' בידה הואיל והתפיסה כ"ש כשכתובתה בידה שנאמנ' בשבועה שלא התפיסה יותר מכדי כתובתה לכן אתה הגאון הודיעני נא דעתך וכל מה שיגזר מכ"ת עלינו לקיים ולעשות ככל היוצא מפיך כי מפיך אנו חיים ושכר גדולת מכ"ת יהיה כפול מן השמים אמן גם על דבר תביעת המלוים על פה נראה בעיני פשוט שהבל יפצו פיהם שאפילו בשטר אינם גובים מנכסי יתומים כי בא' מג' דרכים לכן מורנו ורבנו הודיעני כל דבר באר הטיב ואדע כי מצאתי חן בעיניך נאם קטן תלמידך הצעי' משה מנח' בן לא"א כהר"ר ישראל דוד בחור אישכנזי ז"ל:

658

659תשובה

659

660כל אלו דברים פשוטים הם דאלמנה שתפסה אפילו ככר זהב אפילו שהוא יותר מכתובתה למזונות אין מוציאין מידה ואע"פ שי"א דדוקא עד כדי כתובתה אין מוציאין מידה אבל יות' מכדי כתובתה מוציאין מ"מ קיימא לן דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא ומ"מ ע"כ ל"פ אלא ביותר אבל עד כדי כתובה לכ"ע אין מוציאין וזה דבר פשוט מאד וזה אפי' למזונות כל שכן אם תפסה לפרעון כתובתה ואפילו שלא היה שטר כתובה בידה כל שכן וק"ו היכא דשטר כתובה בידה ואין לומר דהיינו היכא דתפסה מחיים אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני דהא כתב הר"ן ופוסקים אחרים דהא דאיכא לחלק בין תפיסה דמחיים להא דמאחר מיתה היינו לדידהו דלא הוו משעבדי מטלטלי לכתובה ולב"ח אבל אחר תקנת הגאוני' דמטלטלי משתעבדי הכל שוה כל שכן וק"ו בזמן הזה דאיכא תנאי כתוב' סוף דבר שהאריכו' בזה מותר גמור גם קרובים פשיטא דפסולי' לדון לא לזכות ולא לחובה אם לא שיש תקנת קדמונים בעיר גם על ענין התובעים מלוה על פה זיל קרי בי רב הוא כי כדי להפרע מן היתומים צריך שלשה תנאי רצונ' אחד שצוה הש"מ או שנדוהו ב"ד על כך ומת בנדויו או שידענו דכשמת הלוה עדין לא הגיע זמן הפרעון דחזקה לא פרע איניש בגו זמניה הא ליכא חד מהני אין נפרעים מהם:

660

661ראיתי מה שכתב החכ' כמהר"ר יוסף ן' לב נר"ו על ענין תביעת החכם ה"ר עובדיא אלקושטנטין י"צו מחתנו ה"ר וידאל באנבנשת יצ"ו השבון כתובת בתו ביינוינידה נ"ע כי ה"ר וידאל הנז' היה רוצה להפטר עצמו מן ההשבון באמרו שאשתו הנזכרת קודם פטירתה בהיותה שכיבא מרע בפני עדים נאמנים הודתה שקבלה כל כתובתה לבד סך מאה לבנים ועל זה טען ה"ר עובדיא שכבר חזרה בה בפני העדי' ואמרה שאנוסה היתה במה שאמרה בתחלה עוד טען שה"ר וידאל כשגערו בו העדים אמר שהיה מבטל כל מה שעשה ושיעשה ושיכתוב ויחתום עוד טען שה"ר וידאל בעצמו הודה שלא קבלה אשתו דבר ומכח אלו הטענות גזר החכ' הנז' שחייב ה"ר וידאל לשלם חצי הנדוניא לחמיו משלם ונתן טעם לדבריו שכבר כתבו העדים כו' ושנר' מדבריהם שה"ר וידאל מודה שלא קבלה כנז' עוד נתן טעם לדבריו ואמר ועוד הוסיף וביטל כו' כנ"ל עוד נתן טעם שה"ר וידאל כתב שאשתו מחמת כעס שהיה לה עם אביה רצתה לכתוב שקבלה וכתב ואע"ג דלאו איהו מודה כבר בכתבים אשר שלח אל השר הדוכוס יר"ה כתב בפי' שהאשה לא קבלה מכתובתה כלום ודברים אלו ומה שהודה בפני עדי' הכתובים בשטר הנז' ודאישהם דרך הודאה גמורה עכ"ל ולהיות הדבר פשוט מאד בעיניו לא חש להביא ראיה כלל ולא חש לעיין ולחפש בספרים לראות אם יש סתירה מאי זה מקום לדבריו ואני טרם החילי לדבר מודיע אני כי בשמים עדי ובמרומים סהדי גם ידע כל שער עמי כי צווחתי ככרוכיא לעשות הסכמה ותקנה לבטל אלו ההערמו' שעושים האנשים לבטל התקנות והתנאים שתקנו קדמונינו ולא עלה בידי גם ה"ר וידאל אשר עמד בשכונתי שנה או יותר והגיע אשתו זאת אז עד הפרק כי הפילה ורצה לעשות כזה ומחיתי בידו חלילה והדבר נתעב אלי מאד כאשר ה' יודע כבר אירעו ב' או ארבעה מעשים כאלו מהר"ר יעקב באנבנשת יצ"ו עם בת החכם הרופא המובהק כה"ר יצחק אברבנאל ז"ל גם אשה קרובת ה"ר יוסף קאזיש יצ"ו גם כי אחרי' ובכלם לא רציתי להטפל לא טוב ולא רע כי הדבר נתעב אלי מאד גם עתה במעשה הזה שמחתי כאשר נשאר הענין לקיים גזרת השר המרומם הדוכוס יר"ה ואלו היה בא גזרתו לבד פשיטא שלא הייתי שם עצמי להחזיק בקולמוס כאשר דבר השר שלטון אמנם עתה שהיה דבר השר הנזכר לומר שאין רצונו רק שיחתך הענין ע"פ דין תורה אמרתי עת לחשות עד עתה ועת לדבר מכאן ואילך שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה גם כי לא שמתי פני לכתוב עד שנגמר הדין הזה ע"י ב"ד ק"ק עץ חיים יע"א ומעת' באתי להורות דלית דין ולית דיין שיחייב לה"ר וידאל מכח כל הטענות אשר מצדם חייבו החכם שאם רוצה לחייבו מן הטעם שהוא ה"ר וידאל בעצמו הודה שלא קבלה אשתו כלום כי כפי מה שאני רואה מדברי החכם היא הטענה אשר עליה נסמך יותר לחייב לרבי וידאל שלפיכך הקפיד שלא בא מיד ה"ר וידאל הנז' להכחיש כי הכתב ששלח לשר מוכיח בפי' הא ודאי שאין כח כלל בטענה זו לחייבו שהרי כתב הריטב"א בפירוש שטענה זו לא מהני כלל והכריח זה ממשנה א' פרק אע"פ דתנן רבי יהודה אומר אם רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ואף ע"ג דידעינן ודאי שלא קבלה אשתו הודאתה זו שוברתה כאלו נתקבלה ואצ"ל כאלו התקבלתי וכן הדין בכל חוב אפילו שיש בי שבועה ע"כ הרי נתבאר שאין בטענה זו טעם כלל ועיקר לחייב לרבי וידאל שאפילו שהאמת שלא קבלה אשתו כתובתה מ"מ כיון שהיא הודאתה אין צריך עוד וכן יש לי ראיה אחרת לזכות לר' וידאל ממה שכתב במרדכי פ' יש נוחלין כתב בשם מהר"ם אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אמר ודאי אינך חייב לי שאפי' אין שמעון מוחל ראובן פטור אע"פ שראובן יודע שחייב לו כו' עד דהוי כאלו מחל לו ולא הוי כמו מחילה בטעות עד וכן נמצא בשם רבנו מאיר ב"ב וכן כתב הריב"ה ח"מ סימן ע"ה וראיה ממה שטענו חטים והודה לו שעורים פטור ופרש"י שמחל לו שעורים מדלא טענו אלא חטים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות טוען ונטען מכל זה נמצינו למדים שכיון שהודתה מרת ביינוינידה נ"ע שקבלה כתובת' אפילו שאינו כן ר' וידאל פטור וזה ברור מאד גם לטעם השני שכתב שהעידו העדים שאמר ר' וידאל הרי אני מבטל בטול גמור כו' גם מטעם זה אין לחייב לר' וידאל ודין זה פשוט בגמרא ולהיות שכדי להאריך ולהביא סוגית הגמרא ומה שאמרו בה המפרשים היה צריך זמן וטורח ראיתי להביא דברי הפוסקים המובהקים לבד כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות זכיה ומתנה המקבל את המתנה וזכ' בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום ע"כ הריב"ה ח"מ סי' רמ"ה כתב וז"ל מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת לידו המתנה מתנה מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום אלא שלו היא ובעל חובו גובה ממנה נמצא שגם טענה זו בטלה ואינה מזקת לר' וידאל הנז' אחר שר' וידאל טרח והביא העדים ואמרה האשה בפניהם שקבלה כתובתה אם כן נמצא שכבר זכה רבי וידאל במתנה זו בין שיהיה אמת שאשתו קבלה ובין שלא קבלה וכמו שהוכחנו ואם עתה כשחזרו העדים חזר ובטל מה שכבר קבל וזכה בו אין בביטולו כלום וב"ח הי' יכול לגבות מאלו הנכסים כי שלו הם ע"כ ולפי שלא ישאר פתחון פה למי שירצ' לערער ולומר שהרי כתב הריב"ה אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים אם קבלה הוא בעצמו שהרי זה מודה שהיתה בטלה מעיקרא ומעולם לא כיוון לזכות בה והודאת בעל דין כמאה עדים דמו וחזרה לנותן ע"כ אני אומר שכבר הח' הפוסק נר"ו מעתיק השאלה ועדות העדים וז"ל אות באות ובפניהם חזר בו ואמר הרי אני מבטל בטול גמור כל מה שעשיתי בענין הנזכר וכל מה שאכתוב או אחתום ע"י עדים יהיה בטל ומבוטל וחשוב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ומכל זה נעשה שטר כתוב וחתום בעדים מסודר בכל תוקף ע"כ הרי שבכל לשון הביטול לא כ' אלא לשון דמשתמע להבא הרי אני מבטל כל מה כו' יהי' והני לישני לכ"ע לא מהנו כלל לבטל מה שכבר קבל וזכה בו וזה ברור כשמש אי אפשר לשום אדם לחלוק בו ולא לפרש שום פירוש ואם כן זכה רבי וידאל בדינו גם מטעם זה ולרווחא דמלתא אני אומר שאפי' היה כתוב בטלה היא היינו יכולים לומר שהדין עם ה"ר וידאל והטעם שכבר כתב הרב המגיד על לשון הרמב"ם וז"ל אבל פשיטא הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וזהו מה שכתב למעלה המחבר לא אמר כלו' כלומר לענין שתחזור לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת בלשון מהלשונות כו' עד כמו שבארנו ע"כ נמצא שאפילו היו מעידים שאמר בטלה היא אינה חוזרת לבעלים וכיון שאחר כך חזר רבי וידאל לאיתנו הראשון זכה מן ההפקר ואפי' שהריב"ה חולק על זה שכ' וחוזרת לבעלים וכן רבנו ירוחם אפ"ה כיון שהרמב"ם ס"ל שאינה חוזרת לנותן וכן דעת הסמ"ג ודאי שאין להניח דעת הרמב"ם וסמ"ג לילך אחר הריב"ה ור"י וכל שכן דהוה מצי למימר קים לי והדבר פשוט דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וגם אין לפרש דברי הרמב"ם כמו שפירש הרב ר"י קארו ז"ל לומר שכונת הרמב"ם במ"ש הרי היא בטל רוצה לומר שפירש הרי היא בטלה להבא משמע מכמה טעמי דאית לן למימר דטפי ידע מגיד משנה במילי דהרמב"ם ז"ל ממהר"י קארו ועוד שלפי' צריך לומר שהניח דין דבטל' היא וסמך על סוף הפרק שכתב האומר נתתי שדה פלוני לפלו' והמקבל אומר לא כתב ולא נתן כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמו ובמחילה הרבה מכ"ת זה אי אפשר לומר לפי שיש הפרש גדול בין בטלה היא לאומר לא כתב ולא נתן לי שלשון לא כתב ולא נתן או' שמעולם לא בא לידו אבל מה שאמר בטלה היא ודאי שבא ליד המקבל ושתק ואח"כ אמר תבטל כו' דבהכי מיירי ואם היה דעת הרמב"ם דבכי האי גוונא כי אמר בטלה היא דבריו קיימי' וחוזר' לנותן לשמועינן רבותא שאפילו שהגיע ליד המקבל כו' וכל שכן כאשר לא ידענו שהגיע לידו ותו הוה ליה לאשמועינן החלוק שיש בין הרי היא בטלה לבטל' היא שהוא חלוק דק עד מאד הרי היא בטלה משמע להבא והרי בטלה היא לעבר שעוד היום מכחישים חלוק זה גם הטור ורבינו ירוחם לא חלקו בזה ועוד שכתב אח"כ אבל היה צווח מעיקרא לא זרה המקב' והשת' אם כשאמר בטלה היא חזרה לבעלים צווח מעיקרא מבעיא אלא ודאי צדקו דברי הרב המ"מ כל זה כתבתי לרווחא דמלתא כי לע"ד אין צורך שכבר נראה בפי' שכל מה שכתוב בשטר העדים שמעידים שאמר רבי וידאל לשונו משמע להבא ומעתה זכה רבי וידאל בדינו כיון שמצינו שכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות זכיה ומתנה מחל לחברו חוב שיש לו עליו או נתן הפקדון כו' הרי זו מתנה הנקנית בדברים לבד ואינו צריך דבר אחר כמו שכתבנו ע"כ והיינו שכבר כתב כן בהלכות מכירה שאין קונין בכיוצא באלו הדברים אלא לחזק הענין להורות שאין כאן דברים בלבד ומן הדין אין צורך לקנין וכ"כ הריב"ה ח"מ סימן רמ"ה וז"ל אבל המוחל לחברו דבר שהוא חייב לו אינו צריך קנין אלא מיד כשמחל זכה במה שבידו ע"כ אם כן אחר שהוליך ה"ר וידאל העדים שם והיא הודתה בפניהם שקבלה כבר כתובתה לא היה צריך יותר ואין שם טעם לבטל זכות ה"ר וידאל לא מטעם השטא' שהרי במקום שהבריא יכול לטעון משטה הייתי בך ש"מ אינו יכול לטעון מקו' שהבריא אינו יכול לטעון עאכ"ו הש"מ דברי' שאמר למי שהיה חייב לו קבלתי אין צריך לומר אתם עדי וכמו שכתב בעל התרומות הביאו ב"י בח"מ סימן ל"ב והביאו הריב"ה סימן פ"א וא"כ כיון שהודתה בפני עדים שקבלה כתובתה אינו מועיל טענה כלל לבטל מה שכבר הודתה לא השטא' ולא השבעה ולא טענת אונס ופתוי אם לא כשמסר מודעא ואם כן כל טענה שטען החכם נר"ו לבטל הודאת הנפטרת ולבטל זכות ה"ר וידאל אין בה ממש כמו שהוכחנו מדברי הפוסקים ומן התלמוד לא בדברים עוד כתב הח' נר"ו וז"ל ואם יאמר אומר נהי דמטעם הודאת קבלה לא מהניא ליה אבל ס"ל דהוי מחילה דהרי מחלה כתובתה אף לאחר מילתא הא נמי לאו מילתא היא דהרי חזרה בה עד כאן מסופקני אם יצאו מפיו אלו הדברים שהדברים אלו מורים שהיות המחילה אף אחר מיתה הוי עדיפות לזכות ה"ר וידאל הנמחל וזה אי אפשר לומר דאדרבא מוצא אני מר המיתה דמחילה מחיים לא מצי הדר ביה ומחילה לאחר מיתה מצי הדר ביה א"כ מאי אף דקאמר וכי תימא שזה הייתה כונתו שכיון שהיא לאחר מיתה מועלת החזרה ואלו היה מחיים לבד לא היה תועלת בחזרה הלשון לא משמע הכי ואפילו נרצה לומר שלכן נתכוון א"ה לא צדקו דבריו בדין כלל שאם ירצה לומר שזו מחילה לאחר מיתה אלא שבטלה כשחזרה אח"כ זה אינו דודאי מחילה מחיים הוי דיש לנו לומר דלכך אמרה שקבלה הוי מחיים כך מחילה הוי מחיים ועוד ששיירה מקצת לעצמה וכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות זכיה ומתנה וז"ל שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלים הרי זו מתנה במקצת צריכה קנין בין עמד ובין לא עמד עד כאן ובנ"ד אינה צריכה קנין כיון שהכל בידו ואפילו בבריא גמור כלל הדברים שאיני יודע מה אדון ביה שהוא כתב שדבר זה אינה צריכה לפנים ובודאי שצדקו דבריו שאינה צריכה לפנים אלא שהיא להפך מחשבתו שכונתו שחובתו של ה"ר וידאל אינה צריכה והוא להפך שזכותו אין צריך לפנים כי הוא ברור מכל צד כמו שהוכחנו וכל זה בהודאת אגרתו ושלא יש טענה לה"ר וידאל מש"כ כי יש לה"ר וידאל טענות מספיקות לתת טעם למה עשה מה שעשה גם למה חזר ואמר מה שאמר אך איני רוצה להאריך אחר שהדין עמו כמו שכתבתי:

661

662עוד נפל הפרש בין ה"ר עובדיא ובין חתנו ה"ר וידאל הנזכר והוא זה כי מרת דינה קושטאנטינה אחות אשתו הנפטרת בת ה"ר עובדיא הניח בעלה הראשון הנבון ה"ר שמואל הלוי שטר חוב על ה"ר עובדיא מו' אלפים לבנים ובתי החצר באפותיקי ובכל חזוקי סופר וה"ר עובדיא מבקש לפטו' עצמו מן החוב כי אומר כי ה"ר שמואל הנז' דר עם אשתו בביתו י"ג שני' ויותר פרע לו שכירות ושהשכירות היה עולה יותר מהסך הנז' ועוד טוען שהשטר רוב החוב מרבית ושאלה זו נשאלה להחכם השלם כמהר"ר יוסף ן' לב נר"ו ע"י פסק ששלח חכם פלוני אלמוני אשר זה הפסק מחייב לה"ר וידאל שנשא לאחות אשתו כנזכרת. גם החכם כמהרר"י כמעט נוטה דעתו לדעת הפוסק ובעיני תורה חדשה היא דאתי על פה ומירע לשטרא חתום בעדים נאמנים ובכל חזוקי סופר כמעט הדברים מוכיחים דתרווייהו אזלי בתר ר' וידאל הפוסק הראשון עושה עצמו מעורכי הדיינים והוא הדיין והוא הבעל דין כפי מה שאני רואה מדבריו אומר שר' שמואל פטר עצמו בטענה שדר בבית חמיו סתם וחמיו ר' עובדיא לא שאל ממנו שכירות ושאין לו טענ' אחרת ועל יסוד זה בונה בנינו וגם עושה עצמו נביא כי מן הטעמים שהוא מחייב לרבי וידאל אחד מהם שלא היה כעס בין רבי עובדיא ובין חתנו כדי שנאמר שמסב' הכעס תובע ה"ר עובדיא השכירות עתה מי יתן ואדע איך נחה עליו רוח נבואה לידע דבר זה עוד כתב וז"ל והכא נמי מזה הטעם עצמו היה נראה לכאורה דכיון דרבי עובדיא נתחייב לחתנו ה"ר שואל לוי בשטר נראה שמחל אליו השכירות אי משום הא נמי לא איריא שהרי ראובן זה כבר טען ותבע ממנו בשעת ההלואה פרעון השכירות ולא אבה שמעון היינו רבי שמואל לפרו' לו דבר מן השכירות לפי שהיה טוען שלא היה חייב לו שכירות באופן שהיו צריכים לירד לבית דין מומחה לעמוד לדין וה"ר עובדיא הוצרך למעות שלא היה יכול לשהות עד עמדו בדין ואנן באתרא דכתבי שטרא ובתר הכי יהבי המעות קיימי' עכ"ל ועל כן פוסק החכם הראשון שרבי וידאל חייב ורבי עובדיא פטור ע"כ. וה' יודע כי נראה בעיניו יגיעת בשר ואבוד זמן להשיב על דברים כאלה להוצי' ממון בטענות של הבל א' כי הוא אומר כי שאלוניקי אתר' דכתבי שטרא והרי אני בן שבעים שנה ולא זכיתי לראות מנהג זה שאם כוונתו בהלואת חן איני רואה מי שילוה לחברו חנם ואם הוא מלוה הוא דבר מועט שאין כותבין שטר כלל וא"כ מהיכן ראה מנהג זה ואם על ענין סחורה שקר ענה האומר דשאלוניקי אתרא דכתבי ובתר הכי יהבי מעות דאיפכא הוי סוף דבר כי להיות רצון זה הפוסק לחייב לרבי וידאל בדה מלבו דבר שלא היה בו אמת כותבי' שטר אחר כמה ימים. ומעתה נבא לעיקר הדין נניח שהאמת כן כדברי הפוסק הזה שאמר ששאלוניקי הוי אתרא דקודם כתבי שטרא מה שאינו כן מ"מ למיה' בעינן ליה בדבוריה וכי היכן מצינו מחלוקת כשאחד מוציא שטר השני טוען על פה דעד כאן לא פליגי אדמון וחכמים אלא כשזה מוציא שטר חובו וזה מוציא שטר חוב שכ' היא לשון המשנה שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה כו' ובשלמא אם היה מוציא רבי עובדיא שטר מחוב על השכירות אז היה רבי שמואל או באי כחו צריכים לטעון אם היה שאני חייב לך שכירות כ"כ איך לא נפרעת ממני או איך משכנת כלי הבית ואז היינו צריכים ליכנס ולראות אם שאלוניקי אתרא דכתבי כו' או איפכא אבל עתה שרבי וידאל הבא מכח ר' שמואל בא ושטרו בידו ורבי עובדיא אינו בא אלא בטענות על פה אין תועלת כלל באלו החלוקים אלא להודיע ליודע שיודע מחלוקת אדמון הבא במשנה ובגמ' כי בנ"ד אינו מעלה ולא מוריד אפי' היו שני בעלי הריב בחיי' כ"ש השתא שרבי וידאל בא מכח יורש דהלכה רווחת בישראל שאין מלוה גובה מן היורשים אלא בשטר או בעל פה אם יש עדים שצוה המוריש על הפרעון או שידענו שעדין לא הגיע זמן הפרעון בשעת מיתת הלוה דק"ל חזקה לא פרע איניש בגו זימניה או שחס ושלום נדוהו על זה ומת בנדויו ובנ"ד אין אחת מכל אלה. ועוד ג"כ הלכה רווחת בישראל שטוענין ליורש וללוקח כל מה שהיה יכול המוריש או הלוקח לטעון פרעתי או כבר מחלת לי השכירות או בשעה שכתבתי עליך שטר חוב פייסתיך וטענות כאלה לאלפים ואפי' במקום שהמלוה הי' חייב שבועה באי כחו פטורים ואין להם אלא שבועה שלא פקדנו כ"ש במקום שיש נאמנות למלוה ולבאי כחו שאין צריך שבועה אפי' שבועה שלא פקדנו וכל אלו הדברים פשוטים זיל קרי בי רב הוא ואפי' שמצינו מחלוקת במי שיש בידו פסק על חברו אם נאמן לומר פרעתי בנ"ד ליכא פסק לה"ר עובדיא ואפי' לא ידענו שעמד בדין עמו ואם עמד אם יצא חייב ה"ר שמואל או זכאי ואפי' יודעים היינו שיצא חיי' היה נאמן לומר פרעתי וכמ"ש הטור סי' ע"ט. א"כ מה יתרון בדברים אינם צריכים לנ"ד עוד כתב הפוסק הראשון וז"ל ומלבד זה טוען ראובן דהיינו עובדיא כי החוב שבשטר היינו רובו ממעות רבית שזקפן עליו במלוה שמעון חתנו דהיינו ה"ר שמואל לוי נ"ע גם היא נפשה יודעת מאד כי כן הוא ועל כל זה שואל תשובה ממהרר"י בן לב נר"ו כ"כ שיגיעת בשר להשיב בדברים כאלה כי דרדקו דבי רב ידעי דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש בטענה גרוע כזאת שהתובע עושה עצמו רשע ולחתנו נ"ע רע כתב הרמב"ם פ' י"ד מהלכות מלוה ולוה וז"ל הוציא עליו שטר חוב מקויים והלוה טוען ואומר מזוייף הוא כו' עד כללו של דבר טען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל והמלו' עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואומר הלוה ישבע לי ויטול יש מי שהורה ישבע בעל השטר כו' עד ורבותי הורו שלא ישבע המלוה אלא אם טען עליו הלוה שפרעו בלבד גם הראב"ד מסכים בזה גם הריב"א בסי' פ"ב הביא סברת בעל העיטור גם הרמב"ן ויראה המעיין שכל אלו מסכימים לדעת א' שלא ישבע וגם הרשב"א כן דעתו וא"כ איך יעלה בדעת לחייב לה"ר וידאל ולזכות לה"ר עובדיא והאמת כי טענה זו מרבים היתה מספקא להוכיח כי כל דברי ה"ר עובדיא הם תואנות כדי שלא לפרוע המאה זהובים עוד כתב מהרר"י בן לב ממ"ש ההיא צורבא מרבנן בשאלה הנז' וממה שכתבתי אני היה אפשר לדון כי הח' ה"ר עובדיא הנז' מאותן המאה סולטניש אינו חייב ליתן כלום כי כפי הנשמע אינם מהילדה היתומה בת ה"ר שמואל הלוי נ"ע כי אם מאמ' ואותם הכניס' בנדוניא שנתנה לבעלה השני והיא בעצמה יודעת מאד שהחכם אביה הנזכר לא נתפרע משכירות הבתי' הנז' ומ"מ דעתי וסברתי יפרע החמשים כו' עד הכלל העולה שהח' חייב לפרוע חמשים זהובים לה"ר וידאל ולא יותר עכ"ל הן אמת כי לא ראיתי דברים מסכימים אל הדין בשני הפסקים כאלה אלא שגם הם מונחים כפי הרצון ב' ההנחות א' כי אומר שאין המאה זהובים מהילדה ושאותם הכניסה כל זה דברי נביאות כי ודאי כל נכסי עזבון ה"ר שמואל נ"ע הם מהילדה כי תכף בפטירתו נכסיו נכנסין ברשות היורשים ובחזקתן קיימי הלא תראה מ"ש הריב"ה ח"מ סי' רנ"א על מתנ' ש"מ דאין מפורש דאיתפטר מגו מרעיה והיורש אומר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אומר שלא נתרפא לדעת רשב"ם ז"ל קברו מוכיח עליו שמת מחליו ורב אלפס והרמב"ם והרא"ש סברי דלעולם על המקבל להביא ראיה ופשוט הוא שרשב"ם אינו חולק על שהנכסי' בחזקת היורשים אלא דסבירא ליה דקברו מוכיח דכיון שהדבר קצת ספק והרי הוא מת לפניך אין צריך המקבל להביא ראיה ואפילו הכי פליגי עליה וסברי כל הפוס' הרי"ף וגם הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן והרא"ש שעל המקבל להביא ראיה א"כ מהיכן ראה הח' מהר"י ן' לב נר"ו שהיו אלו המאה זהובים מהאלמנה ולא מהילדה הא ודאי שגגה יצאה מפיו והרצון לחייב לה"ר וידאל ולזכות לה"ר עובדיא עושה כל זה כי כל הנכסים נכנסו בחזקת הילדה והיא האלמנה גובה מן הילדה ואם יפסדו לא יפסיד אותם אלא הילדה גם ההנחה השני' והיא בעצמה יודעת כו' מריה דאברהם גם כתוב בשאלה שה"ר עובדיא כתב השטר שלא יכול לשהות מללוות עד שירד לדין שהיה צריך ב"ד מומחה ואם לא ידע ה"ר שמואל לוי שלא פרע והיה לו טענה להפטר איך ידעה היא וכי תימא שכבר ירדו לדין לא ימנע או ב"ד חייבו לה"ר שמואל לוי או לא אם לא חייבוהו הרי וידאל פטור וחייב ה"ר עובדיא ואם חייבוהו איך נשאר שטר החוב ביד ה"ר שמואל שטרך בידי מאי בעי ע"כ אמרתי שה"ר וידאל זכאי בדינו בכל מכל כל ודברי ברורים כשמ' הם הצעיר שמואל די מדינה:

662

663שאלה יעקב היו לו שתי נשים שם הא' חנה ושם הב' דבורה ולחנה היו לה בנים ובנות ממנו ואחר כך יצא בעלה מאתה אל ארץ אחרת ויקח לו אשה משם דבורה הנז' וגם לה ממנו בנות ובא בנו שמו למך ונמצא בעת מיתת אביו וכל יש לאביו נשאר בידו והאלמנה דבורה ובנותיה בוכות ומבכות על נחלת אביהן עוד אח"כ מתה האשה הראשונה ולא נשבעה שבועת אלמנה ודבורה ושתי בנותיה מבקשות שואלות שתים שהן ארבע אחת שיתנו להן מזונות מלמך ואם רצונו ללכת לדרכו שיניח ביד איש נאמן נכסים כדי מזונותיהן עוד ב' שואלין שיניח נכסי' כדי נדונייתן ואפי' יאמר שאין לו מאביו שיתן משלו כ"ש שידים מוכיחות כי כל אשר לו הוא מאביו ואומרות שאין לו טענה לומר שאין לו נכסים שהרי הוא הבטיח לתת לחתן א' אלף אישקודוש זה מורה שהוא עשיר. שלישית אומרות כי לפי שהוא אומר שהוא מוכן לזון ולפרנס אותן אך בזאת שתלכו הן אל מקומו ואל ארצו לזה טוענות הבנות ואומרות שאין הדין כן אלא הבת אצל האם לעולם ואין כבודם לצאת מחיק אמותן ועוד הדרכים מסוכנים ועוד שנוי האויר משנוי הארצות ועוד כי המקומות אשר הוא הולך אליהם מחוז ליבאנטי איכא צערא במלכותא בתאר המלבושי' וכיוצא בהם גם המקום הזה ציפורי מקום אבותינו ואנחנו נכרות ויקפצו עלינו גברי לקחת אותנו בחשיבות. רביעית תובעת דבורה מזונות מלמך ואומר' שאע"פ שגביתי כתובתי לא הפסדתי מזונותי לפי שלא גביתי כתובתי אלא מתוך האונס מפני שהוא היה הולך לדרכו אצל אשתו ובניו והיאך היתה היא יכולה לבקש נדוניתה וכתובתה ממנו ע"כ טענות דבורה ובנותיה אע"פי שבאו בארוכה בתוך השאלה ויען למך ויאמר אמת הוא שנמצאתי אצל אבי בשעת פטירתו ולא רציתי שיקרא שם יורש עלי גם לא רציתי להתעסק בנכסי עזבון אבי כאלו לא הייתי בנו אלא שאחר עמל וטורח שהפצירו בי בעלי חוב אבי וחלו פני שאתעסק כמו מורשה שלהם לא כמו יורש ונתתי לכל אחד מן הבעלי חוב חלקו גם פרעתי לדבורה אלמנת אבי אלף אישקודי ועוד נתתי לה יותר מכדי כתובתה שלש מאות דוקאטי בתנאי שיהיו בעד ב' בנותיה שהן אחיותי מצד אבי. גם טוען למך שאם ת"ל שהוא מחויב לפרנסן ולהשיאן אחר שיש לדבורה אמן כ"כ מעות והוא אינו יכול לעמוד באלו המקומות כי אם בארץ מולדתו שתבוא אחותו הגדולה מצד אביו עם המעות שנתן בעדן שהוא יוליכנ' עמו בכבוד ומפתו תאכל ומיינו תשתה ולעת נישואיה ישאנה לבן גילה ושאחותו הקטנה ישלחו ללוי אחיו אשר בליואנטי או תשאר עם דבורה אמן ויפרנסנה וישאנה כי אין עליו לפרנס שתי אחיותיו ולכן ילמדנו רבינו והרבנים מורי צדק אשר בדרום אם דבורה אשת המת כופר' ואומרת שלמך בן בעלה לא נתן שלש מאות דוקאטי בעד שתי בנותי' אם חייבת שבועה מן התורה אחר שיש ללמך עד א' איך הודתה שהאמת הוא שנתן לה ש' דוקאטי אלא שנתן אותן בעד תביעות מדרונות שהיתה תובעת ולפרוש מן המחלוקת נתפייסה ונתרצית שלא תתבע שום דבר ע"כ:

663

664תשובה

664

665האורך ללא צורך כאשר ראיתי פסק מחכם בא משם ברוב דברים ונראה בעיני כי אין לאלמנה מזונות מאחר שגבתה כתובתה כל הטענות שטוענת את כלן ישא רוח והטעם דתנן בכתובות פ' נערה שנתפתתה לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנ' מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד דכך היו כותבין בירושלים אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים לפיכך אם רצו היורשים נותנין כתובת' ופוטרין אות' ובגמרא מחלוקת רב ושמואל דהלכה כאנשי יהודה שהבחירה ליורשים ושמואל סבר דהלכה כאנשי גליל שכל זמן שלא תבעה האשה כתובתה בבית דין לא הפסידה מזונות וכתבו הפוס' ז"ל דבמקום שיש מנהג כל"ע מודו שילכו אחר המנהג בין כרב ובין כשמואל נהרא נהרא ופשטיה אבל במקום שאין מנהג ידוע רוב הפוסקים רובא דרובא הסכימו דהלכה כשמואל וכתבו בהגהות מימוניות פ' י"ח מה' אישות ויש מן הגאונים שפסקו כאנשי יהודה ע"כ האמת שאעפ"י שרבו הפוסקים קמאי ובתראי דסברי דהלכה כשמואל כבר היה אפשר לומר שהיורש למך היה יכול לומר קים לי כגאונים שאמרו שהלכה כאנשי יהודה אלא שאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל שהם גדולי הפוסקים והם אחר הגאונים הסכימו להפך שהלכה כשמואל ואחריהם הבאים אחריהם סוברים כן ראוי לפסוק הלכה למעשה כדברי שמואל מ"מ בנ"ד שכבר גבתה כתובתה אליבא דכ"ע הפסידה מזונות ואעפ"י שהיא טוענת שהיתה יראה שילך למך לארצו ולא תמצא אח"כ ממי לגבות אין זו טענה ולא דמי למה שאמרו בירושלמי אם רמו בה ואמרו אדם גדול רוצ' לישא אותך או אם לא רצו לזונה ומחמת זה תבעה כתובת' יש לה מזונות הא לא דמי כלל לנ"ד דהתם אחרים גורמי' לה אבל הכא מזלה גרם שלא יעלה בדעת שיניח למך ביתו ומקומו בשביל שהיא מפחדת הא ודאי לא אפשר לומר כן כ"ש שהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הביאו הירושלמי דמשמע לדעתם אין חלוק אלא כל זמן שתבעה כתובתה הפסידה מזונות וכ"כ מהר"י קארו זצ"ל וכל זה אין אנו צריכים אלא היכא דאיכא תביעה לבד אבל כל זמן שגבתה כתובתה אין ספק בעיני דאליבא דכולי עלמא הפסידה מזונות ע"כ:

665

666ועל ענין נדונית הבנות השיב ואומר שכבר גלוי וידוע הכלל הגדול שאמרו ז"ל זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה עוד קיימא לן כשמואל דאמר בפר' שור שנגח את הפרה שאין הולכין בממון אחר הרוב נמש' מזה דבענין איסורא אי איכא פלוגתא דרבותא אמרינן דאית לן למיזל בתר רובא בין לקולא בין לחומרא ואפילו באיסורא דאוריתא אבל בענין ממון אינו כן אלא יכול לומר המוחזק קים לי כפלו' על מנת שלא יהיה יחיד כנגד כל העולם אבל היכא דאיכא ב' או ג' מהפוסקים המובהקים מסייעין למוחזק אע"פ שרבים יאמרו להפך יכול המוחזק לומר קים לי כהני דסברי כוותי יעויין בתשובו' מהררי"ק ז"ל שרש קמ"ט ומעתה אני אומר דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בענין פרנסת הבנות אי שמין באב דוק' לגריעותא מעשור נכסים לא לאוסופי ואיכא מאן דאמר בין להוסיף ובין לגרוע יש לומר מכח ההקדמ' הנז' שיד הבת על התחתונה כי היורשים מוחזקים בדין תורה והבת באה להוציא מכח תקנה ודאי דבעילא כל דהוא מוקמינן ממונא אחזקתיה דמאריה קמא ואית לן למימר חומרא לתובע וקולא לנתבע באופן שאי אפשר לכוף ליורש להוציא אלא עשור נכסי מנכסי האב ושמא ג"כ לגרוע וזה דבר ברור ולענין מה שטוענות לאח שיתן הוא משלו איני רוא' מקום לתביעה זו כלל ועיקר הא ודאי מדרך חסד וצדקה ראוי ללמך אם הוא אמוד נכסים לעשות חסד ולכפו' על אחותיו שכן עושים בני ישראל הכשרים אבל לחייבו מן הדין דבר פשוט מאד הוא שלא מצינו לו חיוב כלל אלא לאב ואפי' לאב לא מצינו שכופין אותו על הפרנסה שהרי אמרו וזיל קרי בי רב הוא אם צוה האב בשעת מיתתו אל יפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ואם זה לאב איך עולה בדעת שנחייב לאח להשיא אחותו מנכסיו עוד אמרו שטע' שתקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ליתן קצת מנכסיו לבתו כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו דאחר שכן הוא ודאי דאית לן למימר דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר באב אמרו לא באח ולטענה שאמרו לחתן אלף דוקאטי כו' כל אלו טענות של הבל שיכול הוא לחזו' בו אם ירצה כי הנודר מועט לעני הוי מחוסר אמנ' אם לא יתן ואפי' הכי אין כופין אותו אבל מתנה מרוב' אפי' חסרון אמנה ליכא כ"ש שמי יודע שאיפשר יאמר למך לאותו חתן הייתי רוצה ליתן ולחתן אחר אי אפשי ליתן וזו היא משנה שלימה בכתובות פ' מציאת האש' פס' ליתן לחתנו אלף ומת חתנו יכול לומר לאחיך הייתי רוצ' ליתן ולך אי אפשי ליתן ותני בברייתא אין צריך לומר ראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אפי' ראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ופסק הרי"ף ז"ל דאפי' על הסתם אמרינן דעל דעת כן פסק וא"כ כ"ש האח שיכול לומר כן ועוד טענה אחרת אפשר שיאמר אם הייתי פוסק לפ' אלף דוקאטי לפי שהייתי חושב שימשך לי תועלת מאלפים או כבוד גדול אבל לאחר איני רוצה ליתן סוף דבר כי יגיעת בשר הוא להאריך בזה מרוב פשיטותו גם לתביעת שלישית שאומרים שהבת הדין הוא שתשב אצל אמה מכל הטענות הבאות בשאלה האמת שכן הוא הדין אבל היינו היכא שתובעת מזונות מן הדין ממי שהוא חייב ליתן לה מזונות כההיא שאמרו במשנה פ' הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים כו' חייב לזון את בתה חמש שנים כו' ואין הבעל יכול לומר כשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונות במקום שהיא עם אמה אבל זה שאינו חייב אם לא יהי' בתורת חסד וצדקה מאן לימ' לן דכייפינן ליה הוא יאמר צדקה וחסד אני רוצה לעשות כשתב' אצלי או ממקומי אשלח מה שיראה בעיני אבל לחייבו שיניח בזה המקום מעות ביד אחר פשיטא שיכול לומר איני רוצה נכסי להניחם ביד אחר כל זה פשוט בעיני מאד והאריכות בו ללא צורך וכל דברי אלה יובנו על יסוד טענת למך שטוען שלא ירש מאביו דבר והתביעות שתובעים ממנו הוא שיעשה מנכסיו אבל אם ידוע בעדים ובבירור שהני' אביו נכסים וירשם למך על זה האופן אלמנה אין לה מזונות מן הטעם שאמרתי לפי שכבר גבתה כתובת' והפסיד' המזונות ולענין מזונות הבנות שהוא מתנאי כתוב' ונזונות מנכסי אביהם עד שיבגרו אם למך רוצה לשוב אל ארצו ואל מקומו חייב להניח להן שיעור שיתפרנסו עד שיבגרו ולענין פרנסתן ונדוניתן יכול להנצל בעשור נכסי לראשונה ובמה שנשאר אח"כ עשור לשנית ואע"פ שאין לבת עשור נכסי עד שעת נשואין מ"מ שמין קודם בזמן שמת האב ואם למך ירצה ללכת לביתו מחייבין אותו ב"ד להניח העשור הנז' בב"ד כיון שהוא חייב מן הדין כל זה אני אומר אם הדבר ברור שלמך ירש מאביו אבל אם אי אפשר להתבר' ותובעים שיתן מנכסיו לפרנסת הבנות אין כופין לו אלא דרך צדקה מבקשין ממנו כנ"ל גם אני אומר שמה שטוען למך שתתן אם הבנות כיון שהיא אמודה בנכסים גם בזה אני אומר שהבל יפצה פיו למך כי לא מצינו חיוב להן בענין זה כלל אפי' בתורת צדקה כל זמן שיש לבת קרובים מן האב וכמ"ש פעם אחרת דאם אין לבת קרוב אמוד בנכסים לעשות עמהן חסד אמה אע"פ שהיא כנכרית בעלמא לפי שהתורה אמרה דודו או בן דודו יגאלנו כו' מ"מ קרא כתיב התשכח אשה עולה מרחם בן בטנ' הרי כתבתי מה שצריך לע"ד ואעפ"י שנרא' שאכזר הייתי לאלו אלמנה והבנות כבר אמר רבי עקיבא והלכה כותיה בכל מקום אין מרחמים בדין גם על מה שטוענים שלמך תפס נכסי אביו כתובת אמו והוא לא נשבעה שבועת אלמנה גם בזה אני אומר שכבר כתבתי פעם אחרת שאם היורש הוא מוחזק נאמן לומר בשבועתו שלא לקח יותר משיעור כתובת אמו כמו שהיתה היא נאמנת אם היתה בחיים:

666

667שאלה ראובן השיא את לוי בנו אשה ובזמן ועת הכניסו אותו לחופה נתן לו בית דירה לפי כבודו והכניס לו בתוכה מטלטלין וכלים מכלים שונים הצריכים לו לתשמישו גם הכניס לו כלי כסף וכלי זהב ושמלות ונשתמש בהם לוי הנזכר ימים רבים ואין דובר אליו ראובן אביו דבר ויהי כי ארכו לו הימים לסוף עשרה שנים הגיע זמנו של ראובן ליפטר מן העולם צוה מחמת מיתה דברים הרבה ובתוכם צוה שכל נכסים ומטלטלים וכלי כסף וכלי זהב שימצאו בבית לוי בנו שאינ' מאות' של אשתו הכל יחלקו ב' הבנים חלק כחלק ועתה טוען לוי הנז' שאחר שכל אותם המטלטלים וכלים הנמצאים בביתו הם הם כלים שהכניס' אביו בביתו בזמן שהשיאו אשה ועיטרו בהם ומעולם לא דבר אתו מאומ' עליהם נתונים המה לו במתנה גמורה כדרך האבו' המעטרים את בניהם בשעת הנישואין בכלים נאים ובמתנות ודורונות ושוב אין כח לראובן הנז' להפקיע זכות בנו מהם יורנו מורנו הדין דין אמת אם יכול לוי לעכבם לעצמו מטעם מתנה או לא:

667

668תשובה

668

669גרסי' בגמ' פ' מי שמת אמר רבי חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו דוקא גדול ודוקא בתולה ודוקא אשתו ראשונה ודוקא שהשיאו ראשון ועוד ברייתא ייחד לו אביו בית וכלי בית כלי בית קנה בית לא קנה וגרסינן עוד שם אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא חדא הא והרמב"ם ז"ל ה' מתנה וזכיה פ"ו הביא כל זה להלכה גם הריב"ה בא"ה סי' נ"ט וכל אנפי שוין שלענין צריך חמשה תנאים א' שיהיה הבן הזה הגדול שבזכרים ב' שנושא בתולה ג' שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן ד' שלא השיא בן אחר קודם ה' שפנה האב ולא הניח בבית שום כלי לא גדול ולא קטן: וי"א עוד תנאי ו' שיש לאב בית דירה אחרת אבל חסר אחד מכל אלו לא קנה הבן הבית ועכ"ז כתבו שאפי' במקום שאין הבן זוכה בבית בכלי הבית קנה אותם הבן כיון שייחדם לו א"כ אם זה הבן לוי שהשיאו ראובן וייחד לו כלי בית אם יש לבן כל התנאים הנ"ל זכה בבית ובכלים ואם ייחד לו בי' וכלי בית ושייר בבית אב לוי כלי אחד משלו באופן שלא קנה הבית עכ"ז כלי הבית שייחד לבן קנה ומן הנראה בעיני כפי לשון הרמב"ם ולשון הטורים ז"ל שמ"מ צריך שיהיה לבן התנאים האחרים שיהיה גדול הבנים ושיהיו נשואין ראשו' ושנשא בתולה ושיהיה זה הבן הראשון שנושא הא לאו הכי אפי' כלים לא קנה ונ"ל לדקדק כן מלשון הברייתא דקא' ייחד לו אביו בית וכלי בית משמע דמיירי בבן הידוע והוא אותו שיש בו התנאים הנז' ולשון הרמב"ם כך הוא ייחד לו בית וכלי בית אפי' ששייר בבית כלי א' לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה ולשון הטורים כך הוא ואם ייחד לו בית וכלי בית ושייר בבית כלי אחד בענין שלא קנה הבית אפי' הכי קנה הכלים נראה דדוקא בכה"ג הוא דאמרינן דאע"פ שלא קנה הבית קנה הכלים אבל בתנאים שיהיה הגדול כו' כנז' צריך ג"כ כדי לקנות הכלים וכל זה נראה בעיני שמיירי דוקא בכלי בית שכך הוא לישנא דברייתא וכך הוא לשון הפוס' ז"ל בית וכלי בית אבל תכשיטי זהב וכסף לא מיקרו כלי בית וא"כ כל שלא אמר שנתנם לו בפירוש לא קנאם ודאי אם היה אומר הבן שאביו אמר לו בלשון מתנה פשי' שהיה נאמן בשבועתו אבל מן הנראה מתוך לשון השאלה שאין טענת לוי אלא מכח הסתם שנשתמש בהם כ"כ זמן ואין דובר אליו דבר וזה אינו ראיה דרצה האב ישתמש הבן הזה בהם עד ישא בנו האחר אשה כי זה נהנה וזה אינו חסר וא"כ נראה בעיני שלא זכה בתכשיטי זהב וכסף דדוקא כלי בית אמרי' לא תכשיטים והדעת נותן לומר כן דהא אמרינן פ' מי שמת אמר מטלטלי לפלוני כל מאני תשמישתיה קני לבר מחיטי ושערי ופירש רשב"ם אמר ש"מ או בריא ע"י קנין מטלטלי לפלניא כו' לבד מחיטי ושערי וה"ה לבד מבהמותיו הרי לך שאפי' שאמר מטלטלי אינם נכנסים חיטי ושערי הטור ח"מ סי' רמ"ח כתב בשם הרמ"ה דאפי' שאר הסחורות אינם בכלל כיון דלא עבידי לאשתמושי בהו ביתא ואינם נקנים עד שיפרע כל מטלטלי והדברים ק"ו ומה התם דסתם מטלטלי נראה הכל לבד מקרקע עכ"ז חיטי ושערי ובהמות אינם נכנסים ואפי' שאר סחורות לדעת הרמ"ה משום דלא עבידי לאשתמושי בגו ביתא בנ"ד דקתני כלי בית אעכ"ו דאית לן למימר תכשיטין של כסף וזהב אינם נכנסים בכלי בית ועוד דכיון דאמרינן בגמרא דהאי מלתא הוי כמלתא בלא טעמא השכל נותן דתפסת מועט תפסת מרובה לא תפסת הלכך אומר אני שאין ספק דבנ"ד דוקא כלי בית דהיינו כלים דנהיגו לאשתמושי בבית קנה לוי עם התנאים הנזכרים ודברים אחרים אינם נקני' עמהם כלל הנ' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

669

670שאלה ראובן חלה ונפל למשכב מחמת חולי ארוך ומסוכן ולא הי' לו זרע כלל וקרובי אשתו דינה היו מתיראים פן ימות ותשאר אשתו דינה זקוקה לשמעון אחיו כאשר הוא מוכה שחין שאינה מתרפאת ואף גם זאת שנשוי עם אשה אחרת אשר על כן שנסו קרובי דינה הנ"ל מתניהם בעוז והפילו עוצם חלוייהם לפני ראובן החול' הנזכר שיגרש את דינה אשתו הנז' בעבור הסבה הנז' ויהי מידי דברם עמו מיום אל יום כמו חודש ימים עד אשר גמר בדעתו לגרשה כדת וכדין ע"פ התורה ויהי היום אשר נגשו החכמים לכתוב הגט הנז' בפני מעמד כלם ענה אחד מקרובי המגרש ואמר הביאו פה את הכתובה והביאו שטר הכתובה הנזכר ואמר כי היה רוצה שיתנוהו בידו ויענוהו קרובי דינה כי יניחו אותו ביד איש נאמן והשיב קרובו של המגרש הנזכר כי גם הוא היה איש נאמן וכן נמסר שטר הכתובה בידו אחר זה נכתב ונחתם הגט כראוי וקדם הנתינה ענה שמעון אחיו של המגרש הנזכר כי היה רוצה שיעשו לו מחילה מהכתובה ויענו כל העם היושבים בשער הב"ד ההוא ויאמרו לו כי לא היה צריך מחילה כי מה תביע' יתבעו ממנו בעבור הכתובה של אחיו ואז ענה ראובן הנז' שעכ"פ יעשו לו המחילה הנז' ובכן בפני כל העומדים שם קם הסופר ונטל קנין מדינה ומאביה על ענין המחילה הנז' ונשבעו שבוע' חמורה שלא לתבוע ולערע' שום מין ערעור לא נגד ראובן ולא נגד שמעון אחיו ולא זכר הסופר ביטול מודעות ולא פסול עדים ולא אונסים גם לא אמרו לעדים מחילה זה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ונתן הגט בידה כדת וכשורה והלכו להם החכמים והסופר והעדים ולא כתבו השטר מחילה הנז' ואחר ח' או ט' ימים נפטר ראובן וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח מעות ונכסים ועתה קרובי דינה הנז' והיא עצמה ואביה אומרים כי היו אנוסים באותו עת אשר קנו מהם ונשבעו על ענין המחילה הנז' כדי שלא תזקק אל מוכה שחין והאונס ניכר לכל ועתה שהיא פטורה תובעים את זכותם מאת יורשי הנפטר הנזכר יורנו מורה צדק אם הדין עם דינה הנז' להוציא את שטר הכתוב' מתחת יד קרובו של ראובן כאשר הפקידוהו אצלו בנאמנות גם אם יכול' לגבות כל סכי כתובתה ונדונייתה ותוספתא אם תתרצה ותתפייס בכל אשר אתה בבית על הכל ילמדנו רבנו הדין והמשפט ובאורך נראה אור כי יהל בשערים עירנו זאת בה גם יודיענו מורנו על דבר אשר קרובי דינה הנזכרת הלכו אחר פטירת ראובן הנז' והתרו לכל אחד מהעדים הנמצאי' שם בשעת קנין המחילה שלא יחתמו בשום מחילה יען יש להם טענה כדי לבטלה אם יכולים העדים הנזכרים לחתום בשטר המחילה אחר התראתם או אם חתמו אם יועילו בחתימתן אם לאו גם יודיענו מורנו יען כי היה תנאי בכתוב' שהיה מושבע המגרש הנז' לגרשה כל זמן שיחלה חולי מסוכן על פי הרופאים ועתה התרינו בו שיקיים התנאי והוא לא רצה כי אם שימחול לו כנז' ואין לך אונס גדול מזה והאדון יודיענו קשטי אמרי פיו על פי התורה פי צדק ומשפט מכון כסאו ויחי עוד לנצח אמן:

670

671תשובה

671

672דברים באו בשאלה שאין צורך להשיב עליה' כמו על התראת העדים שלא יחתמו כי אין כאן שטר שעבוד שמעלה ומוריד חתימת העדים ואע"ג דכשנטל ראובן קנין ושעבד עצמו לחוב פלוני בקנין נפל קצת מחלוקת כשקדם ראובן אצל העדים והתרה בהם שלא יחתמו בנ"ד לא שייך כלל לע"ד גם בשאלת אם חתמו אם יועיל ודאי שכך יועיל חתימתם אם היא נכרת כמו עדותם על פה כי שטר זה אינו אלא ראי' בעלמא ועל זה לא אאריך כי הם דברים פשוטים אך אמנם בענין תביעת הכתובה והנדוניא אומר הנר' לע"ד ותחלה אני אומר שיש כאן ב' דברים א' דררא דממונא וא ענין השבועה ותחלה אשיב על ענין השבועה ואען ואומר כי מהנראה שהדבר פשוט שאין לך אונס גדול מזה להנשא לשנוי לה ומוכה שחין וצערא דגופא כזה לאשה הוי יותר מכמה הכאות ויסורין שבעולם וקי"ל האדם בשבועה פרט לאנוס וכן שנינו בפ"ד נדרים נודרי' להרגים ולחרמים שהיא תרומ' אע"פ שאינה תרומה שהן של בית המלך אע"פי שאינם של בית המלך ומכאן כתבו הגאו' מיימוניו' בשם הרי"ם על אדם שאנס את חברו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך ממון דאין באותה שבוע' או נדר או חרם ממש דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס והכא נמי אין האשה יכולה לסבול להבעל לשנוי לה עד שאמרו במשנה בפ' המדיר מעשה בצידון בבורסי א' שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמי' יכול' היא שתאמ' לאחיך הייתי יכול' לקבל ולך איני יכול' לקבל הרי שאפי' שמתחלה היתה נשוא' לבורסי אפ"ה לא נשאר' זקוק' לאחיו פי' שכופין אותו לחלוץ כ"ש לזאת האש' שהיתה נשואה לבריא שבודאי צער גדול יהיה לה להנשא למוכה שחין ולא מפני שאני אומר שעושין כאן כפיה לחלוץ שאיני יודע אם הי' מוכה שחין ממש כההיא דמתני' דאלו כופין אלא לראיה בעלמא שאין האשה יכולה להבעל לשנוי אפילו היתה נשואה לכיוצא בו וכ"ש כאשר מתחלה היתה נשואה לבריא ונקי אבל אכתי איכא לעיין שהרי כתב מהררי"ק שרש קס"ד על ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה מבלתי רשות אביו וטרם כך מסר מודעא בפני עדים באומרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת בעבורו למקום פלוני כו' והשיב אין כח במודע' לבטל השבועה שנשבע כו' עד לא חשיב אונס כיון שאין עושה עמו רע כי אם נמנע מלהטיב והאריך בזה עד שכתב וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר"ת וז"ל גם אומר ר"ת שאם קדש אדם אשה כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה חפצה אין לכופו לא בגוים ולא בישראל אך אם נחבש בידי גוים בשביל מס או דבר אחר יכולים לומר לו לא נעזוב לך להתירך מתפיסה אם לא תגרש לפלו' בגט כשר ואין זו כפיה כיון שאין עושין כי אם למנוע מלעזור לו עד כאן ואם כן איכא לספוקי בנ"ד דהכא נמי נראה דאפשר לומר דלא מקרי אונס שאין הבעל עושה לה רע אלא שאינו רוצה להטיב עמה ולגרשה ודמי לזה שנאסר ואין רוצים לעזור לו להתירו הכא נמי כבר אשה זו במאסר ואין עושה לה הבעל אלא שאינו רוצה להתירה עוד איכא לספוקי דאמרינן בגמ' על ההיא משנה דלעיל דנודרין להרגין ולחרמין היכי דמי נדר כו' עד דאמר היום אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברי' שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני ע"כ משמע דצריך לחשוב בלבו שום ערמה כמו שהביאו הפוסקים וכאן בנ"ד לא אמרה בלבה היו' ואם כן נר' שהשבועה במקומה עומדת אלא שאני אומר לראשונה דכי דייקינן לישנא דמהררי"ק איכא למימר ודאי דבנ"ד נמי עושה עמה רע מקרי מההיא דר"ת שכתב אך אם נחבש בידי גוים כו' משמע דוקא כשנחבש ע"י אחרים בשביל דבר אחר ואנחנו אין אנו עוזרים הוא דאמרי דלא הוי אלא שאין אנו עושין עמו טובה אבל אם אנו חבשנו אותו ואין אנו מתירין אותו עושים עמו רע מקרי והאי בעל חבש אשה זו ונכנסה עמו על תנאי שלא ימסרנה ויעזבנה ביד אחיו מוכה שחין והטעתה שלא היה רוצה לגרש אם כן באותה שעה היה עושה עמה רעה ונר' קצת ראיה לזה אע"פי שלע"ד אינו צריך שהדבר ברור מעצמו מכל מקום נראה להביא ראיה מהא שכתב מהררי"ק בשרש הנז' שדקדק מדברי מהר"ם שכתב וז"ל א"ה כיון דאנוסין היו ע"פי הדבר מפחד שלא יביאם לארץ ישראל ושלא יניעם במדבר אלו דברי מהר"ם וכתב על זה מהררי"ק וז"ל ויש לדקדק למה הוסיף על דברי ר"י להזכיר פחד דשמ' יניעם שלא הזכיר ר"י והלא חייב אדם לומר בלשון רבו אלא משום כך הוסיף רבנו מאיר פחד דשמא יניעם משום דאם לא היו יראים אלא שמא לא יכניס לא"י לא הוה חשיב כאונ' כיון דלא היה אלא מניעת הטוב כו' עד ומשום הכא כתב חששא דשמא יניעם במדבר שזה הוא אונס מפחד האונס ועתה אני אומר שהוא ית' לא היה מניעם אלא שמצד שהוציאם מארץ מצרים אדעתא להכניסם לארץ ישראל ולא היה מכניסם ועל זה היה נמשך להיותם נעים במדבר נקרא שהיה מענישם כך בנ"ד כיון שאיש זה קדש אשה זו על מנת שלא להניחה זקוקה לאחיו כדי שלא תוכרח להנשא אליו והוא מניחה זקוקה הוה ליה כאלו עושה ממה רע כך נלע"ד ולספק השני אני אומר שהרי כתב מהר"ם וז"ל ואף על גב דנודרים להרגים ולחרמים מצריכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה ליטול מידו את הפי' אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל הנדר והשבועה לגמרי ואף על פי שקבלו עליהם על דעת המקום ועל דעת הקהל חלילה שתהא דעת המקום לרעה אלא לטובה וכתב הרב דכ"ץ מתוך תשובה זו וז"ל אם כן באונס דידן נמי דחמירא מיהא דהרגין אין שבועתה כלום והאונס ההוא היה על אשה שנשבעה לבעלה שלא תנשא לאחר מיתת בעלה ואונסה היה משום דיראה שמא תטרף דעת בעלה וימות ונר' דנ"ד חמיר טפי ודאי דהוי צערא דגופא ממש ועור בעד עור וגו' והתם ספק שמא תטר' והכא ודאי ועוד דמהר"ם שכתב יסורין והכאות שאין להם קצבה ויסורין אלו כל ימי חייה אם כן אפי' לא חשבה בלבה היום ולא שום ערמה אחרת אין שבועתה שבועה עוד כתב הרב מהר"ר דוד כ"ץ ז"ל דאפילו תימא דבכל עניין צרי' לחשוב היום איכא למימר דאשה זו אנוסה היא דלא ידעה שיש חלוק אם תאמר בלבה היום או לא תאמר אלא סברא בין תאמר ובין לא תאמר היום הכל אחד ולבה אנסה ודמי כהנהו דהוו קיימי קמיה דרב מר אמר שבועת' דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך אנא לשיקרא אשתבע אמר ליה את לבך אנסך דחשב דהכי הוא הכא נמי ואעפ"י שיש להשיב על דבריו לפי ע"ד מכל מקום כדאי הוא לסמוך על דבריו ולעשות סניף לסברת מהר"ם המחלק בין אונס לאונס כנ"ל ובודאי שאין לך אונס גדול מזה להבעל לשנוי לה ואם כן לענין השבועה נראה שאין לה עון אם תתב' כתובת' ומעת' אבא לענין דרר' דממונ' אם זכה היב' במחיל' אפי' נימא דאין שם קנין ושבוע' דמחילה אינ' צריכ' קנין ושבוע' ומצאתי כתו' בס' א"ה הביא הב"י וז"ל מ"כ יבם שדוח' את יבמתו מלחלוץ וליב' יטעוהו בכל מה שיוכלו להטעותו שיחלוץ כגון שתמחול לו כל מה שבידו משל אחיו ואפילו בקנין ותמסור מודעא מקודם ואחר שיחלוץ יגבו ממנו הממון אם כן בנ"ד נמי אם מסרה מודעא המחילה שמחלה אינה מחילה כלל ויכולה לתבוע כתובתה ומגבין אותה ב"ד וכ"ש שכפי הנר' מדבר השאלה שיש מנכסי בעלה ברשותה ובביתה אבל אם לא מסרה מודעא קודם המחילה שעשתה בקנין היה נר' שאינה יכולה לתבוע אם באה להוציא שנר' שיש מחלוקת בזה שאע"פ שהטור ח"מ בסוף סימן ר"ה כתב וז"ל ובמתנה היכא דידעי באנסיה עד דכיון דאנוס הוא אפי' לא מסר מודעא לא הוי מתנה ונר' אפי' שכבר נתן כיון שנתן מחמת אונס וכ"נ מתשובת הרשב"א הביאה הב"י סי' ר"ו וכ"נ בפי' מתשו' הרא"ש הביאה מהררי"ק וז"ל וששאלתם אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה באונס מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אשה אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אשה אחרת כדי לקיים פריה ורביה נר' אפי' דטעמא דבדין היה עושה הא לאו הכי לא הויא מחילה ובנ"ד כבר נר' בפי' שהיה עושה שלא כדין שהיה מראה שרוצה לעבור על שבועתו ועל תנאו אבל מהררי"ק עצמו הביא בשם רבנו יודה בר ברזילי שאם האונס ידוע וברור אצל העדים הן בתליה הן בהכאה אבל הוא לא מסר מודעה בכך ומכר או נתן נתקיים המעשה כו' עד הרי לך בהדיא דאפי' במתנה אפי' היכא דידעי העדים באונסין אפי' בתליה ובהכאות תתקיים המעשה ונר' דההיא דלעיל דב"י הנ"ל ס"ל כר' יודא בר ברזילי וא"כ לכאורה היה אפשר לו' דכיון דאיכא פלוגתא מס' לא מפקינן ממונא אלא שנר' בעיני דמאח' שהרשב"א והרא"ש והטו' כלהו סברי דבמתנ' כיון שידעו העדים שנתן באונס לא הוי מתנה אפי' שלא מסר מודעא וכ"כ מהררי"ק בעצמו דסברת רבותינו התו' כן היא שכן כתב בשרש הנז' וז"ל ואע"ג שכתבו רבותינו בעלי התוס' דמתנה היכא דידעינן באונסיה לא צריך לממס' מודעא ונוכל לומר דמהררי"ק בעצמו הכי ס"ל וכן מוכיח לשונו שכתב וז"ל ובר מן דין מי יוציא ממון מיד המוחזק בו בטענת אונס דלא מוכח כיון דלא מסר מודעא משמע דדוקא באונס דלא מוכח כמעשה דידיה הוא דאין להוציא ממון הא באונס גדול ומפורסם כזה יודה מהררי"ק ז"ל דאע"ג דלא מסרה מודעא מחילתה ומתנתה לאו כלום הוא ומוציאה וכ"ש אם היא מוחזקת כנ"ל מ"מ נר' דכיון שהרב הגדול מהר"ר דכ"ץ בתשובתו הנ"ל בסוף דבריו כתב וז"ל כלל העולה מדברי בהא סליקנא ובהא נחיתנא דשבועת אשה בטלה היא ואין כאן נדר ואין כאן שבועה מכל הניטעמי דלעיל ומ"מ אני או' כדי לצאת ידי שמים טוב לחזור ולהתיר לה בפני ג' ולהודיע' שבעלה השביע' הרי עם כל הטענות והטעמים שנתן לה סמך לגמרי עליהם להתיר' לצאת י"ש ואפי' שכבר התירו לה אלא שלא הודיע' למתירין שבעלה השביע' ונר' דכ"ש בנ"ד דצריך להתיר' אם אפשר לפני אח המת ובענין כזה נר' שיש לסמוך ולהתיר אפי' בעל כרחו של היבם עוד אני או' שאם היינו כדאים לכך היה טוב וישר בעיני אלהי"ם ואדם שהב"ד יגבו בע"כ הכתוב' והנדוניא כדי להנצל מכל צד פקפוק שבעולם כיון שהוא עשה שלא כהוגן ואחיו ה' יכפר עליו שהראה רצה לעבור על שבועתו בשעת פטירתו ותקנה זו שאני אומר הביאה מהררי"ק שורש קצ"א וכתב וז"ל מ"מ אף איהו שתיק שלא להכניס ראשו בס' שבוע' וטרם אנן לא שתקינן יע"ש הנלע"ד כתבתי:

672

673הן אמת באו לדין לפני היקר ה"ר ישראל דו מוניוס ושניו ה"ר אברהם די לוסינה ופרנסי ק"ק מאיור יע"א ותבע ר' ישראל מרבי אברהם שהיה חייב משכירות הבית כך וכך חדשים שהיה עולה סכום כך ואני שאלתי לר' אברהם פעם ופעמים אם הי' יודע באמת שכן הדבר שחייבים שכירו' הבית כל הסכום הנז' והוא השיב הן ואמרתי לו א"כ למה לא תפרע שכירות הבית אמר שהיה לו חשבונות משותפות שהיה לאביו עם ר' ישראל וחושש ששם יש ויש לפרוע השכירות והותר אז אמרתי שא"כ הוא שהדין עם רבי אברהם שיעשו חשבון אז השיבר"י הנהמהטוב ומה נעים אם אעשה חשבון יפרע מה שימצא כתוב שאביו חייב לשותפות אז אמרתי שאין לו דין בזה שר' אברהם אינו חייב לפרוע חוב אביו אלא אם ירש מאביו וגם שיוד' החוב אבל אם לא ירש או אפי' ירש אם החוב אינו ידוע לו בודאי אינו מחוייב לפרוע אבל שכירות שהוא מודה חייב אז כששמע אלו הדברים ר' אברהם הנז' שיעשו חשבון טען שמה שאומר שיפרע אם יהיה הדין כן שהוא חייב לפרוע אז אמרתי לו ולמה לא תפרע שכירות הבית כיון שאתה מודה אז אמר שאמו תופס' המטלטלים בשביל כתו' אז אמרתי וגזרתי שיעשו חשבון ישר בפני ב' אנשי' טובים וישרי לב ואם ימצא שיש ביד ר"י כפי החשבון סך מעות שיעלה השכירות הנה מה טוב ואם יותיר השאר ישיב לר' אברהם ואם לאו אלא שכפי החשבון נשאר חייב ר' יוסף אביו של אברהם מן השותפות יפרע ר"י מן המטלטלין שבבית שיעור השכירות וקבלו עליהם והלכו ולהיות כי בעונות הדור לא יחסר שועלים מחבלים אוהבי' להחריב העולם יעצוהו לר' אברהם שאין הדין כן אלא שאמו קודמת לגבות כתובתה ואינו חייב לפרוע ועל כן חזר אלי יום א' ורצה לווכח הדין עמי ולו' הורני מהיכן דנתוני ונותן כתף סוררת ולא עליו התלונה כי הוא נער ובער פורה ראש אבל היועץ הבליעל אשר יעצו לגזול שכירות הבית אשר נהנה ממנו הוא ואמו ולמדוהו טצדקי להפטר עליו התלונה ועם היות שמן הראוי היה לי להעלים עין כי אני לא קראתי' ולא בקשתי מהם לבוא לדון לפני ראיתי עכ"ז להודיע הטעם אשר חייבתי לפרוע השכירות כי ידוע כי מרגל' בפומייהו דדרדקי דבי רב כי כל הקודם בשטר גובה תחלה וכל שכן אם תפס וע"כ יר' לכאורה שהדין עם ר"א לגזול השכירות והאמת כי שאלתי לו ג' פעמים אם אמת היה הדבר שהיו חייבי' סכום השכירות כדי שישיב שלא היה יודע שבודאי אז היה פטור מאחר שאביו היה נאמן לומר פרעתי אבל לעולם הודה שכן היה האמת אלא שהיה חושב כי בשותפות היה כדי לפרוע ויותר ועכשו חזר וכחש שלא הודה אלא שאמרתי לו הנה הפרנסים שראו ועמדו שם מ"מ יהיה מה שיהיה בהודאת החוב הנז' אני אומר שהטעם שאני מחייב לר' אברהם רצוני לומר שהדין עם ר"י שיש ליפרע מן המטלטלים שבבית ותחלת דברי אני אומר שגם שנניח שדין זה לא יתברר כלל מתוך הגמ' והפוס' השכל מחייב כן אחר שאחד האיש ואחד האשה דרים בבית והבית אינה נקחת אלא לרצון האשה אין הדעת סובל' שתאמר אח"כ כשימות בעלה אני רוצה להפרע מן הנכסים כתובתי ואתה לך לקבר בעלי ותקח עצמותיו אבל כיון שעונות הדור גורמים שאיש ואשה לבצע חפצים כ"ש כאשר יש להם סמך מן הדין צריך לסמוך דין זה לראיה מן הפוס' הנה כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף כ"ח על ר' שהשכיר בית לשמעון ומת ש' אחר ב' או ג' חדשים אם בנו יכול לו' ביתך איני רוצה כו' שהראב"ד פס' שהדין עם המשכיר דכיון ששכר ש' הבית הרי הוא כמכר גמור כו' למדתי מכאן שנכסי השוכר ערבים בשבילו ואעפ"י שיצאו הנכסים מרשות השוכר כיון שמת והיה יכול בנו לו' ביתך איני רוצה להבא א"ה חייב וכ"ש וק"ו למה שעבר מה יש כאן שהאשה אומרת בעלי חייב השכירות וחייב לי כתובתי אני רוצה לתפוס המטלטלים בעד כתובתי לזה אני או' דאע"ג שנניח שכתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי מ"מ כבר כתב הטור סי' קי"ג וז"ל ואם שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אז יש להם דין מקרקעי אף לטרוף במה שמכר אח"כ אם כתב לו דאקנה וכן לכל דבר וכתבתי למעלה בסי' ס' שאף עפ"כ אין נזקקין לטרוף ממטלטלי המשועבדים מפני תקנת השוק ע"כ ודבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא שלא נמצא אדם מעולם בעיר הזאת יפקפק לתבוע מטלטלים המשועב' וא"כ ידוע שכשאדם נכנס לדור בבית א' ומכניס שם נכסיו ומטלטליו דאדעת' דהכי מכניסם שם שאם לא יפרע לבע"ה שבעל הבית יעכב המטלטלים ולא יניח להוציאם עד יפרע לו השכירות וזה ג"כ פשוט בעיר הזאת בשוכרי בתים והמשכ' וזו טענה מספקת וראויה לדין זה עוד אני או' שאפי' נניח שאינו מכניס המטלטלים אדעתא דהכי מ"מ חצירו וביתו של אדם קונה לו והנה הוא קדם בתפיסה יותר מן האשה וזה שלא ימנע מחלוקה או נאמר שהאיש והאשה שוכרים הבית או נאמר שהאיש לבדו הוא השוכר לא האשה כלל אם נאמר שהאשה והאיש שוים בשכירות הרי היא ג"כ חייבת כב' שלוו כו' ואם אין לאשה בשכירו' כלל נמצא שתכף ומיד במות האיש חצרו וביתו של בע"ה קנה לו המטלטלים וזכה בהם להפרע מהם ואעפ"י שלא אמר תזכה חצרי מהני כמי שאמר וכ"כ בה"מ הל' שבת פ' כ"ז אבל נעור כיון דאי בעי למימר מצי אמר כמ"ד דמי וכה"ג אשכחן בפ' ב' אוחזין ואמר זכתה לי שדי זכתה לו דבלאו אמירה נמי זכי כדמוכח התם בגמ' גבי ד' אמות של אדם זוכות לו בכל מקום מה לי אמר מה לי לא אמר וא"כ האי דנקט ואמר משום רבות' דסיפא נקטי דקתני היה צבי רץ כו' וראיתי להביא ראיה לדין זה מתשו' בעת"ה על סוחרים שנתאכסנו בבית ר' והביאו סחורה למכור בזול ובא שמעון לקנותה וא"ל ר' ביתי זכתה לי כו' וכתב בתשו' וז"ל א"ז פ"ב ומרדכי פרק קמא דבבא מציעא כתבו דראב"ן וראבי"ה פליגי בהא ראב"ן פסק דביתו זכתה לו וראבי"ה חולק ופוסק דלא זכת' לו בכה"ג כו' עד אבל בנ"ד אפי' את"ל דביתו זכת' לו בסחור' שבא לבית מה שיש להרויח מ"מ אכתי מחוסר אותו ריוח קנין מן הסוחרים ע"כ התשובה ארוכה ולי הזמן קצר לא אוכל להאריך רק שאני אומר שאפי' ראבי"ה דפליג התם ואמר דלא אמרי' דזכתה לו ביתו היינו בההיא גוונא דצריך דעת הסוחר שהסחורה שלו אבל בנ"ד שאין הכונה רק לזכות בשעבוד וזאת האשה רוצה לזכות בהם בשעבוד ר' ישראל בע"ה רוצה לזכות בהם פשי' דלכ"ע זכתה לו חצרו וכ"נ בעיני ראיה לזה מתשו' הרא"ש כלל נ"ב שנשאל על ש' הדר עם ר' בביתו ומעלה לו שכר וקנה ש' מציאה בתוך הבי' אם הוא של ש' או של ר' משו שזכת' לו חצרו כו' נ"ל דהוי חצר השותפין וחצ' השו' קונין זמ"ז ואם היה צבי שבור כו' זוכים בו ב' כי חצרם זכתה להם והוי כב' שהגביהו המציאה אבל הקונה מציאה מגנב א' אין זה דבר הפקר כו' הא קמן ראי' ברורה דע"כ לא קאמר הרא"ש אלא היכא שהדבר ביד הגנב דאז לא שייך למימר חצרם קנה להם אבל בדבר המונח בקרקע החצ' זוכה ונ"ד אין ספ' דדמי לדבר שאין לו בעלים והוא מונח בקרקע שהחצר זוכה בו על כן אמרתי וגזרתי שהדין עם ר' ישראל והעבודה אלמלא דמסתפינא דנר' דבר חדש וזר קצת הייתי או' שכפי הדין האשה חייבת בשכיר' הבית מנכסי' המוחזקין לה בידה ורשותה והטעם שהרי כתב הטור ס"ס ע"ז וז"ל איש ואשתו שלוו מא' היא חייב לפרוע החצי מכתובתה כו' עד סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר לווין שלוו ביחד והביא הב"י נר"ו שהם דברי בע"ה בשער כ"ד וכתב שכן השיב הרי"ף ע"כ א"כ מה היה התימה לו' שכיון שהאשה היא עיקרית בדירת הבית שהיא והוא שניהם יחד לוקחים הבית ועל ב' לפורעה ואע"ג שכפי האמת הוא חייב לתת לה מדור לפי כבודה והוא מתנאי ב"ד היינו כשהבית שלו אבל כשהולכים לדור בבית אחרים אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה ודעת המשכיר לגבות השכירות מב' כמי שלווה לאיש ואשתו דמה לי הלואת מעות בעין ומה לי דמי השכירות ואם שאפשר לומר דשאני התם דהיא משתעבדת בפי' מש"כ בשכי' הבית מ"מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו"ל כאלו היא משתעבדת עצמה לכך בהכניס מטלטלי הבית בבית והם ערבים לשכירות הבית ס"ד מ"מ הדעת נותנת והשכל שאין האשה יכולה לתפוס בכתו' המטלטלים ושיהיה המשכי' הבי' שנשתמשה היא בה שואל על קבר בעלה גם חייבנו זה מן הדין מן הטעמים הנז' למעלה וע"כ אני או' שזכה רבי ישראל בדינו אחר שהודה ר' אברהם שכן היא האמת שחייב' השכירות הנז' כנז' וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

673

674ראיתי כל מה שכתב הח' השלם הפוס' נר"ו על שבועות האלמנ' שהית' בפני עדים לבד ושלא בפני האפוטרופוס גם מ"ש על צואת האלמנה ועל כל אלה באה תשובתו בכל מה שצריך ומה שלא היה צריך לנדון ולא הניח זוית שלא נשתטח בו ברוח ה' אשר בקרבו להפיק רצון הגביר ונעלה כה"ר יוסף ן' מובחר יצ"ו אמרתי לכתוב דעתי במה שנר' בעיני ואחר עיוני לענין הדין אני מסכים למה שפסק הח' נר"ו בענין השבועה שנשבע' האלמנה שלא עלתה כלום כיון שלא היה בפני ב"ד אבל לדעתי אין גריעות אע"פי שלא היה בפני אפוטרו' גם אני מסכי' לענין הצואה שעשתה האלמנה שאם ימות בנה בלא זרע שתחזור הירושה לאחיה שלא אמרה כלום הן אמת כי דעתי שאם החזיקו אחי האלמנה במה שנתן להם שאין מוציאין מידם כיון שיש כמה פוסקים דסברי הכי ואע"ג דכתב הר"י בעל ת"ה לסוגיא בעלמא לא אזלא הכי אין ראיה משם דאפשר דבאותם המקומות הוה הכי ומ"מ נהרה נהרה פשטיה זהו מה שנר"ל לענין הדין מ"מ ראיתי לשאת ולת' בקצת דברים באו בפסק אין דעתי מסכמת בהם שכתב וז"ל וא"כ לא קאי נמי אמאי דקא' נזקקין כשרבי' אוכלת כו' נר' בעיני דאין זה הכרח דשפיר פירש"י ותוס' לשלול דלא קאי אכתובת אשה בזה האופן דאי קאי אכולה מילתא דלעיל הוה קאי אכתובת אשה נמי אבל השתא קאמר רש"י וגם התוס' דקאי נהרדעי אהא דרבא אבל הנהו דלעיל יש מהם הכי ויש מהם הכי ולדעתי כי יש קצת הכרח לומר כן מדברי רש"י ז"ל שכתב בכלהו אפי שדה סתם ומנה זו נזקקין מעמידין אפוטרופס לא היה לו לרש"י לומר אלא אפי' שדה זו מנה זו ולא יותר כיון שכונתו היה לפסול דעת הרמב"ם ז"ל שבאו נהרדעי לחלוק על רבא דאמר אין נזקקין ומדהאריך ואמר ומעמידין אפוטר' נר' ודאי שכונת רש"י היה לומר ולפסול דלא קאי ומעמי' אפוטרופא על כתובת אשה וכדפריש גם איני יודע מה כונתו לומר אבל כתב הרמב"ם בפ' י"ב מי אמר לנו שחולק אדם על זה דאיפשר דכ"ע סברי דמעמידין אפוטרופא אבל להקל על ב"ד וכמ"ש הרשב"א ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל גם מ"ש הכרח מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בכלהו שהוא בכולי פרקין גם זה אפשר לפרש על הדרך שפירשתי בפי' רש"י והתוספות שגם הם לא שללו אלא כתובת אשה ונקלה הוא ז"ל בכל הני דפרקיו ר"ל כהני דדמו להני דלית בהו טעמא דחינא אבל בכתובת אשה דאית בה טעמא דחינא אין צריך להעמיד אפוטרופ' גם מה שכתב דלרבותא נקט הרא"ש ז"ל א"א לומר כן לדעתי שהרי שדה סתם צריך אפוטרופא לברור ליתומי' חלק יפה וליתן למקבל זבורית מה שאין כן כתובת אשה דכ"ע ידעי דכתובת אשה בזבורית גם בחוב צריך להעמיד אפטרו' לפי שדינו בבינונית וכשיעמידו אפוטרופוס לא יפרע אלא מן הזבורית לפי שאין נפרעים מן היתומים אלא מן הזבורית אשר על כן אני רואה לדעתי שלא יצאו דברים הללו מפי הח' נר"ו אלא בריהטא גם מ"ש שהרי מצינו דאיכא למיחש לצררי לא חיישינן לטעמא דחינא גם בזה איני רואה טעם שלענין שלא התפיס' משבעי' ולא חיישינן לטעמא דחינא אבל לענין אפוטרופא כיון שמצינו שמוכרת לכתובתה בלא אפטרופא ובלא ב"ד מה שאין כן בבעל חוב אית לן נמי למימר דלא חיישינן לאפוטרופא משום חינא. עוד כתב על דחיית הר"ן ז"ל החלוק שחלקו המפרשים שאמרו דלגבי דינא דנזקקין חשו משום חינא מטעמא דאיכא הפסד מרובה אבל למכור שלא בב"ד דליכא הפסד לא חשו והר"ן ז"ל דחה טעם זה כיון דר"י אמר' הכא טעמא דאין אדם רוצ' שתתבזה אשתו והוא אמרה התם ואין נזקקין כו' כ' ע"ז הח' נר"ו ב' תשובות על הר"ן אחד דלא אמרה אלא משמי' דרב אשי ומש"ה לא שייך למימר אזדא לטעמיה אינו נר' זה בעיני אלא דשפיר קאמר הר"ן שכפי האמת כי שאמרם רב יאודה משמיה דרב אסי הכי סבירא לי דמשום דוחק גדול אומר התלמוד לפעמים רחוקי' משמיה דפלוני אמרה וליה לא סבירא ליה אבל מסתמא כל שאמר פ' משמיה דפלוני כך הכי סבירא ליה ושפיר הוא מצי למימר דאזדא לטעמיה גם מ"ש נגד הר"ן דאי אזדא לטעמי' הוה ליה למימר גם האי שמעת' משמיה דבר תימה הוא למי שרגיל בתלמוד שיוציא דברים כאלה מפיו שהרי רב יאודה לא שמע מרב אסי אלא ההיא דאין נזקקין אלא א"כ היתה רבית אוכלת ומשום הכי אמרה משמיה אבל האי שמעתא דהכא לא שמע' מפי רב אסי אלא שהוא מעצמו כששאלו בישיבה על ארוסה מאי טעמא והשיב עולא משום חינא השיב רב יאודה שאינו כן אלא טעמא משום שלא תתבזה ולא הוה ליה למימר משמיה דרב אסי מה שלא שמע מפיו גם בזה התיישב מה שאמר למה לא אמר הכא תלמודא טעמא דחינא משום רבי יוחנן דודאי אין זו קושיא כיון שר' יוחנן לא אמרה למלתיה אלא על מתניתי' נזקקין ב"ד ולא על מתניתין וא"כ לא הוה ליה תלמודא למימר הכא אמר רבי יוחנן משום חינא אבל לעולא שהי' תלמיד דרבי יוחנן ששמע ממנו דטעמא דנזקקין משום חינ' אמר הוא נמי הכא דטעמ' דארוסה משום חינא וא"כ שפיר קאמר הר"ן וכיון דקימא לן האי טעמא דנזקקין לא מפני דאתי מתניתין בקצת דוחק אית לן לדחויי לעולם מהלכת' עוד כתב שהרי"ף והרמב"ם הרא"ש וסמ"ג שלא כדברי הרשב"א ז"ל תימא הם בעיני אלו הדברים וכי מי אלימי הני מלשון הרמב"ם שלא אמרו אלא שאין ב"ד רוצין ליטפל בשביל היתומים ולטרוח בעדם אבל כל שב"ד ירצה לטרוח אין לך אפוטרופוס גדול מהם וכל ב"ד אביהם של יתומים ועוד תימא איך אמר שהרשב"א יחיד אחר שאנו רואים המחלקים דבאלמנה נזקקין משום חינא ופליגי עליה בגרושה א"כ במעשה שבא לפניו אינו יחיד עוד כתב דלמאן דס"ל דטעמא דמוכרת שלא בב"ד כדי שלא תתבז' לענין אפוטרופא לא שייך אומר אני דאע"ג דלא שייך כ"כ מ"מ איכא למימר דכיון דהקילו רבנן עלה קולא יתרתא בדין מוכרת שאפי' בדין הדיוטות סגי גם גבי אפוטרופא אינו מעכב אבל שבועה דצררי הוא דבר חמור יותר. גם מה שכתב שהרא"ש פליג על הרשב"א בההיא תשובה דכלל ע"ה לע"ד דמשם סיוע לדברי הרשב"א והם הם דבריו שהרי התם מוכח שהם לא היו רוצים להיות אפוטרופוסי' כדמוכח התם אבל כל שכונתם להיות הם אפטרופוסים ודאי דאינהו עדיפי והם הם דברי הרשב"א ז"ל שכתב הא אם רצו ב"ד כו' עד אין לך אפטרופוס יפה מהם. וא"ת שכוונתך דפליג על דברי הרשב"א הראשונים שנר' מהם שאפילו שאינם עושים עצמם אפוטרופוס אין צריך להעמיד אפוטרופוס בהא נראה קצת דפליג אלא שאפי' הכי אפשר לומר דשאני התם שהם גלו דעתם אבל על הסתם הב"ד דנזקקין בנכסי יתומים אין אפוטרופוס יפה מהם לפקח על תועלת היתומי' כנ"ל. עוד כתב וז"ל ונר' לע"ד דהא בהא תליא דלהרשב"א דס"ל דב"ד טוענין כל מאי דאי' למטען אף אם הוא מלתא דלא שכיחא לפיכך אף אם אין שם אפטרופוס לית לן כח כו' עד אבל הרא"ש ז"ל דס"ל דלא מצי טעין כו' נר' בעיני שנלכדת באמרי פיך דהרי כיון דהא בהא תליא נמצא הרא"ש ס"ל כהרשב"א ז"ל לפי שבפסקי הרא"ש כתב וז"ל ומה שלא טען אביו יש לומר דלא נזכר אי נמי אף על פי שטוענין ליור' היכא דאית ליה אפטרופא ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון כו' עד אם לא היה האפטרופא יודע להשיב היה אביו טוען ליתומים הרי בפי' דהרא"ש סבירא ליה כהרשב"א וכמו שכתבתי זה יש כמה ימים דכתבתי שם שבתשובות אינו נר' כן אך מה שכתב בפסקים עקר וכמו שכת' מהררי"ק ז"ל בתשובותיו ע"ש עוד כתבתי שם ויש אחרים הכי סבירא להו:

674

675עוד כתב לענין אי מהני תפיסה אי לא ואני לא רציתי להאריך בזה יען היא מחלוקת ישנה וגם חכמי דורנו נתחבטו בזה שהיבמה שלא רצתה להיתבם והחזיקה בנכסי בעלה ונתחבטו בזה קדושים אשר בארץ המה אי מוציאין מידה הנכסים אי לא והיו מהם אומרים שמוציאין ומהם שאין מוציאין והוא מהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובותיו פסק נגד מה שכתבת גם מהרר"י פאסי ז"ל פסק כן דכל היכא דאיכא תפיסה כל דהו לא מפקינן וכמו דאיתא בגמ' על ההיא דמורדת השת' דלא אתמ' לא כמר ולא כמר אי תפס לא מפקינן ע"כ ומי יכניס ראשו בדור הזה להכריח דחזר הדין שב ואל תעשה שאני וכל אדם יחוש על עצמו בדור הזה לומר מה אני יודע כיון שנתחבטו בזה קמאי ובתראי ע"כ ראיתי הח' השלם נר"ו עושה מענין זה הר גבוה ותלול כי לע"ד נר' שלדברי הכל השבועה שמשביעין ב"ד לאלמנה אין צריך שיהיה בפני אפטרופוס כי האפוטרופס אינו צריך אלא לראות בנכסים ובשיוויים או קרקעות עדית או זבורית או כיוצא לידע אם החוב אמת או שקר אבל השבועה שהיא ידוע לכל לא צריך אפוטרופו' כל שיש ב"ד והנה הרשב"א בתשו' הביאה ב"י א"ה סי' צ"ו וז"ל אלא שקרוב בעיני דשבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינה תורה כו' ומצאתי תשוב' להרשב"א ז"ל ב"י ח"מ סי' פ"ז וז"ל מי שנתחייב שבועה לחברו והשביעו אחד מהברורים ושליח ב"ד שלא בפני חברו אם נשבע כתקנו ועל דעת ב"ד מסתברא שנפטר דלכתחל' הוא דאיחייב לישבע לפני בעל דינו והביא ראיה יע"ש ועל האמת שאני תמהתי מה הוצרך הוא ז"ל לומר זה דפשיטא הוא עוד כתב אח"כ ותדע ששבוע' זו קלה כו' עוד נמצא שם באלמנה שגבת' כתובתה על ידי גוים ולא נשבעה ואח"כ רצתה לישבע אמר שיש לב"ד להשביע אפי' שלא בפני היתומים אם שלחו בעדם ולא רצו לבא דאפי' עמדה היא מעצמה ונשבעה די לה ושיש מי שפירש שדי בשבועה כזו אפי' להגבות ועוד כי מדין הגמ' אינה נשבעת אלא חוץ לב"ד עוד כי לדעת ר"ת והרי"ף ז"ל אינה צריכה כל שהאמינה ע"כ ראיתי להוכיח כמה קלה שבועה זו והח' הפוס' נר"ו עושה אות' הר גבוה כנז' דעתי הוא שאין גריעות במה שלא נשבעו בפני האפטרופו' כל שנשבעה בפני ב"ד אבל נדון זה שלפנינו שלא היו ב"ד רק ב' עדים בהא מודה אני ששבוע' זו לא פטרה לאלמנה אם לא שהאמינ' וכן נוהגין בעיר הזאת שאלוניקי יע"א לכתוב נאמנות ברוב הכתובות אך אמנם אם הנכסים באו ליד מקבלי המתנ' אין מוציאין מידם כמו שכתבתי:

675

676ועל ענין מה שאמרה ולבנה שמנה אלפים ואחריו ליוצאי חלציו כו' ודאי נר' דאליבא דכו"ע דבריה בטלים שהרי לא אמרה לשון מתנה לבנה כי אם לאחיה ולבנה תהיה סך ח' אלפים שר"ל בתורת ירושה כנז'. גם מ"ש בלשון השאלה מהרא"ש ז"ל ודאי כן הוא דמיירי. בבריא שהרי הטור בנו כתב הנותן מתנה כו' ואחריך לפ' כו' עד וכגון שאין הראשון ראוי ליורשו אבל אם הוא ראוי ליורשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיק ירושה והוא ליורשיו אחריו ע"כ הרי שהתחיל בל' הנותן ועל לשון מתנה הטיל התנאי כנז' וק"ל ועוד מפורש בדברי הרא"ש ז"ל שהביא ראיה לדבריו מפ' יש נוחלין דהלכא כרש"בג דאמר אין לשני אלא מה ששייר הראשון ואמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג אלמא מהני מעשיו ולכך נקרא רשע ערום ובגמ' מסיק ומודה רשב"ג שאם נתנם במתנת ש"מ לא עשה כלום ע"כ הרי לך בהדיא דרשב"ג לא מיירי אלא בבריא א"כ האריכות היה מותר ומ"ש שנראה שהרמב"ם ז"ל לא מפליג כשאמר ואחריך לפ' בין שיהיה אותו המקבל איש זר או שיהיה בנו של נותן או שאומר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל שני אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר שגם הרמב"ם יודה בדין זה וא"ת מנין יהיה לו כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפירוש המפרשים שהוא פירש הני מילי דאמר רש"בג שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא כשמכר המקבל הראשון לאיש זר אז אין לשני כלום אלא מה ששייר ראשון אם כן דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם ואחריך משמע לאיש זר וא"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לעצמו או ליורשיו לא עשה המקבל הראשון כלום אם מכר או נתן ויש לנו לו' כן כדי למעט המחלוק' כל מה שאפשר כך נר' לי. גם מ"ש וז"ל מ"מ בנ"ד לכ"ע ודאי משום האי טעמא אין מתנתו מתנה לא ירדתי לסוף כונת אלו הדברים שכפי הנחות שהניח שהרמב"ם פליג לשאר המפרשים וגם ההנחה הב' שהניח שהאלמנה שצותה היה לאיש זר ולא לבנה א"כ ודאי דבנדון כזה פליגי ואם כונתו לומר דבנ"ד ממש שצותה על בנה ובזה כולי עלמא מודו שאין מתנתה מתנה פשיטא דהכי הוא ומה צריך לומר מ"מ כו' דכבר הוכחנו דדבריה בטלים מן הטעם דירושה אין לה הפסק אני הצעיר שמואל די מדינה:

676

677מעשה שהיה כך היה שאלמנ' ראובן תבעה מאחיו שמעון למסור ולתת חשבון מהנכסים אשר נשארו מבעלה ונפל ביניהם רצו' בין האלמנה הנזכרת וגיסה קטטות ומריבות ונכנס אב האלמנה הנז' לטעון בעדה ולהיות מורשה שלה ובררו ביניהם דיינים בכל חומרות התורה פ' מצד אח המת ופלוני מצד האלמנה וז"ל לדון ביניהם על כל אופני מיני הפרשי' אשר יהיו ביניהם עד כל אשר ידינו ביניהם הדיינים הנז' הן בדין הן לפי ראות עיניהם כו' עד נשבעו שבועה חמורה בשם יתברך כו' מסודר כו' עוד היה כתוב בתחלה על נכסי עזבון פ' הנפטר ועל תביעו' ותלונות אחרות כל זה היה כתוב בקומפרימישו בעדים כשרים אנשי אמת על זה נתקבצו הדייני' ושמעו טענה אחת ואח הנפטר סרב ולא היה רוצה להשיב אלא בפני הח' שלו ובבית הכנסת שלו לסוף הוכרח להשיב וכפר ונשבע מן התביע' ההיא ה' הוא היוד' שהוא בוחן לבות וכליות איך נשבע שוב חזר אב האלמנה וטען מצד בתו האלמנה שיתן חשבון מארבעים וא' חביות של יין שמכר מנכסי הנפטר כי רצונה שיהיו הנכסים ביד אפוטרו' יתמי הקהל לא בידו השיב הנתבע שלא היה רוצה להשיב לתביעה זו רק שילך לקהל שלו ואפטרופוסי הקהל יתבעו ממנו ולהם ישיב כי השבועה מן הקומפרומיסו לא יוכן על טענה זו והחכם אשר מצד הנתבע אמר שהדין עמו והדיין אשר מצד התוב' אמר ומי הוא ואיזה הוא שיהיה לו ריח תורה אז בשם ישראל יכונה שיאמר דבר כזה ולא יהיה אלא ספק שבועה כ"ש שאין כאן ספק כלל ח"ו שאם זה לא נכנס בכלל השבועה מה יכנס והנה אלה הטענות הברורות כשמש אשר לא יכשל בהם רק מי שרוצה לעול ולחמוס דין אלמנה הרי כתוב על נכסי עזבון עוד כתוב על תביעות ותלונות אחרות עוד כתוב על כל אופני מיני הפרשי' ומעתה אני אומר כי לא היה צריך לא כל לרבויי ולא לישנא יתירא לטפויי כי עיקר השבועה אינה דבר אחר רק ענין זה וכיוצא בו כי תביעה זו אינו כמו שאמר דיין הנתבע שאינו נוגע אליה אדרבא היא הנוגעת אליה לעצם ולבשר מכמה פנים אחד שהלכה רווחת בישראל ומשנה שלמה אלמנה נזונת מנכסי יתומים וא"כ אלמנה זו רצונה לברר כי יש ביד איש זה נכסי בעלה והוא רוצה לגזול אותם או להטמין אותם או לאבדם וא"כ מטעם זה רצונ' שיעמדו ביד אפטרופוסי הקהל ואין טעם שיאמר לכי אצל האפטרו' והם יתנו ליך מזונות כי כשתדע שיש נכסים משל בעלה תתבע מאותם נכסים בלא בשת כלל אם תדע שאינם של בעלה רוצה למות ברעב ולא להתביי' לתבוע על הספק עוד אם תדע שיש נכסים לא תסגף את עצמה ואת בנותיה היתומות שאצלה ואם אלו הנכסים אינם של בעלה תסגף ותצמצם עצמה כל האיפשר כי תראה אזלת יד הנכסים עוד טעם אחר כי לאלמנה הנז' נשארו לה ג' בנות ומשנה שלמה ג"כ היא הבת אצל האם לעולם ומאחר שמן הדין הן אצלה ואין כח באנשי הקהל ולא באח הנפטר להפרישן מאמן לא גרע א"כ האם הזאת מיתומים שסמכו אצל בע"ה שהוא כאפוטרופוס לתבוע בעדן זכות נכסי אביהן לפקח ולראות היכן מונחין שאע"פ שיש אפטרופוסים מיתומי הקהל פשיטא שאע"פ שאין למסור הנכסים בידה מ"מ להפך בזכות היתומות מי הוא שיאמר שיעכבו בידה לא יאמר זה כי אם סומא רוצה לסמות את עיניו כי טובת היתומות טובת האלמנה כי לא תשכח אשה עולה והרי היא כא' מן האפטרו' עוד כתב הרשב"א ז"ל יתומים שסמכו אצל בעל הבית אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי א"כ נמצא שזאת האלמנה רוצה לתבוע מה שהוציאה משלה עד עתה על יתומותיה או שלותה מאחרים ורוצה לברר שיש נכסים ביד אחי בעלה כדי לתבוע ממנו מה שהוציאה עוד טעם ג' כי שמא רצונה לתבוע כתובתה ולא תיזון מנכסי יתומותיה ולכן רצונה לברר אם יש כדי להתפרע מכתובתה מנכסי עזבון בעלה היאמר אדם שאין זה נוגע לאלמנה שומו שמי המחשבות ואוי לאזנים שכך שומעות ע"א כמה וכמה כאשר באו כל הלשונות הנ"ל בשטר הבירורין ולא היה צריך חס ושלום לכתוב ענין כזה כי אם להודיע ולהודיע כמה גדלה חכמת תורתנו כי השוחד יעור ואין לך שוחד בזמן הרע הזה מאותם אשר מגמתם להשתרר על הלבור ולשבת בכסא להו' ליחידי מצד בקשת השררה וההנאה והכבוד וכמה צריך הירא את ה' להזהר ולהשמ' שלא להכשל כי אין ספק כי צריך זהירות גדול גם כי כפי האמת לא כל האצבעות שוות וה' יכפר בעד' עוד אירע במעשה הרע כי כאשר שמעו טענה אחרת הנבררי' מהתובע והשיב הנתבע ואמר כי היתומות מכרו לו הדבר ההוא או עשו אותו שליח כו' השיב הדיין אשר מצד התובע שיכת' תשובתו זאת יען יראו זיופו של הנתבע שאין בדבריו כי אם שקר וכזב לעשוק אהב והשי' דין הנתבע לפי שראה כי נתפש בטענתו זאת וכי מפני שאדם משיב שטות א' נכתוב אותו ולא הועיל שטען הנתבע התשובה ב' פעמים וצווח התובע ככרוכייא ולא הועיל עליה לבניכ' ספרו מה מגיע לאיש אשר אלה לו והנזהר יזהר כזוהר הרקיע והוא יתברך יצילנו מכל שגיא' גדולה וקטנה:

677

678שאלה ראובן נשא אשה והכניסה לו בנדונייא י"ג אלפים לבנים בין הכל והוא הוסיף וכתב לה בכתובתה מאתים זקוקים כי כך מנהג אונגראי לכתוב לשון זקוקים וזה ראובן יש לו בחנות נכסים והחנות היה בבית שמעון והיה זה שמעון נאמן אצל ראובן עד שהיה מניח החנות מצד שמעון פתוח כי לא נשמר ממנו כלל וראובן זה לקח מן הקהל סך ד' אלפים מן הקופה ונכנס ערב בעדו גיסו וגם אשתו של ראובן אחר כמה חדשים נפלה קטטה ומריבה בין ראובן ובין גיסו עד שהכריחו שעשה ראובן שטר חוב עליו בזה האופן שאשתו של ראובן חייבת חוב גמור ובעלה הנז' ערב על הסך ולסו' גמר השנה נפטר ראובן ושבק חיי לרבנן והניח אחריו כל הנדוניא שהביאה לו ויותר ועוד הניח מלבושיו שהיו שוים קרוב לג' אלפים ועתה באה האלמנה לגבות כתובתה ואומרת שהמאתי' זקוקים הם עשרים אלפים לבני' עוטמאני וחזן הקהל שהוא סופר הכתובות אומר שאינו כן אלא שהם עשרים אלפים באניש גם יש אחרים שאומרים כן אחרים אומרים שהם עוטמאני הדין עם מי עוד אומרי' הפרנסים ואחרים עמהם כי לא תפסה האלמנה מכתובתה כי אעפ"י שראובן בחייו היה נותן קירי מהחנות אינו נקרא ברשותה אחרי מותו כיון שהחנו' בפנים פתוח' וכיון שלא החזיק בחנות קודם מיתתו או אפי' אחרי מותו אלא אדרבא באו הפרנסנים ולקחו מן החנות ונתנו ביד יחיד מיחידי הקהל עד שיתברר הדין עם מי. עוד יש לדעת כי בכתובה אינו כתוב כמנהג הספרדים מטלטלי אגב מקרקעי אלא אנשי אונגריא כותבין בין נכסי דאית להון אחריות ובין נכסי דלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין ואם כן לימא כיון דלא תפסה מטלטלי אין לה אלא מה שבידה דהיינו הנדוניא גם בגדים שלו שהם בידה ג"כ אבל מטלטלי החנות שאין בידה יהיו לבעלי חוב אחרים והמותר ליורשי':

678

679עוד ספק שמנהג האונגרוש כתקנת שום שאם האשה נעדרת ומתה בשנה ראשונה אז ישיב הבעל כל הנדונייא ליורשיה ואם בשני' יחלוקו הבעל ויורשיה ובג' דין תורה הבעל יורש את אשתו ועתה צד יורשים אומרים כי כמו שתקנת שום בעבורו אם מתה כן כשמת הוא בענין התוספת ממש:

679

680עוד כי יורשיו אומרים כי הארבעה אלפים אשר היא חייבת ובעלה ערב תפרע מכתובת' והאלמנ' טוענ' כי שטר חוב הראשון קיים ובשטר הראשון כתוב שהוא היה החייב והיא ערבית ואומרת נחת רוח עשיתי לבעלי כו' והיורשים טוענים כי השטר הראשון נתבטל ואין לנו עסק אלא עם שטר זה שנתקיים ע"כ. עוד ספק אחר כי האלמנה אומרת ישומו לי כל הבגדים וכל המלבושים ומטלטלי הבית אשר הבאתי לו בנדוניא כי אולי פחתו עתה מהשומא ששמו אותם בעת שנכנסתי לחופה או אע"פ שהוא נתפייס לקבלם בסך כך אני איני מפוייסת לקבלם אלא כמו שהם שוים עתה והיורשים טוענים אין רצוננו בכך שהרי לא נתקלקלו כלל והם כמו שהיו בשעה שנכנסת לחופה וא"כ יש ליך לקבלם כמו שקבלם הוא לא פחות ולא יותר יורנו רבנו הדין בכל אלו הספקות ועל פיו נעש' כי כן הסכמנו כלנו ביחד הסכמ' גמור' כדי להשבית ריב וקטטה וחרב איש ברעהו אם ח"ו לא תשי' אלינו תתרב' המחלוקת כה אמר אסקופ הנדרס' יוחנן בכ"ר אהרן ז"ל:

680

681תשובה

681

682נמצאתי לאשר בקשוני להשבית ריב וקטטה ומטר המחלוק' לא תתך ארצה וגדול השלום כי שמו ית' נקרא שלום והמשים שלום שלום יעשה לו ואשרי כל חוכי לו אעפ"כ ראיתי להשיב בדרך קצרה כפי מה שיורוני מן השמים וזה החילי בעזרת שוכן שמים על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון תחלת כל דברי' וראשי' כל אמרי אומר כי גלוי וידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פכ"ג וז"ל הנושא אשה סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין ליה מה שבכתובתה הכל כמנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ וכן העתיקו הריב"ה ז"ל זה הלשון בטור א"ה סי' ס"ו ועל כן אני אומר כל מה שאני אומר היינו אם לא יהיה מנהג מנגד לדברי כי אם יהיה שם אי זה מנהג שינגד לדברי אלה והוא שיהיה מנהג פשוט ודאי שמנהג מבטל הלכה בדברים אלה כנז' וא"כ על פי הדין אני אומר שהדבר פשוט דק"ל יד בעל השטר על התחתו' ומשנה שלמה בגט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרים אין לו אלא עשרין כו' ומכאן כתב הטור ח"מ וז"ל היה כתוב בו לשון דמשתמע כך וכך הולכין אחר הפחות וא"כ בנ"ד אי איכא ספק' אי זקוקים אלו הם עשרים חלף אוטמאניש או באניש ידה על התחונה כל עוד שא"א להתברר ומ"מ נר' בעיני שצריך שיעלה התוספות לפי המנהג כאשר נפרש באניש שאם נפרש באניש אז לא יעלה התוספות לפי המנהג הפשוט שמוסיפין לבתולות או לאלמנות אם הית' אלמנה אז יד האשה על העליונה שהרי כל שיש מנהג פשוט במדינה מי שטוען חלוף המנהג עליו להביא ראיה וכמו שהארכתי במקום אחר וזה שאני אומר ג"כ היינו דלא תפסה ואין המטלטלין תחת רשותה אבל אי תפסה כבר כתב הטו' ח' מ סי' מ"ד ואי תפיס מטלטלי לא מפקינין מיניה ולא אחוש להאריך בזה אחר שנ"ד לא תפסה כפי מה שבא בשאלה זהו מה שנראה לי ברור בספק זה. ומה שרצה השואל לו' שכיון שלא תפס' האלמנה הסחורות שאין לה ליקח מן הסחורות אשר בחנות כיון שאינו כתוב בשטר הכתובה מטלטלי אגב מקרקעי כמנהג ספרד אין דעתי כך דודאי אעפ"י שאינו כתוב כן מטלטלי אגב מקרקעי מ"מ כתב הרמב"ם פ"יו מה' אישות התקינו הגאונים בכל הישיבות שתהיה אשה גובה כתובת' אחרי מות בעלה אף מן המטל' וכ"כ הפוסקים אחריו תקנה זו ומלבד טעם התקנה כתב הרמב"ם בפ' הנז' כבר נהגו בכל המקומות כו' עד ונמצא אלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה וכתב הר' מ"מ וז"ל מדברי ר' נר' שאעפ"י שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא ומטלטלי גובה ממטלטלי מן היורשין וכ"כ הרשב"א אבל ב"י א"ה עלה קי"ג נר' דיש חולקים כו' א"כ בנ"ד נמי כיון שכתוב בין נכסי דאית ליה אחריות ובין נכסי דלית להו אחריות גובה נמימן הסחורות כ"ש בהצטרף שני הטעמים ועל הספק השני שרצו היורשים לומר שכפי תקנת השום דיורשי האשה כשנעדרה האשה בשנה א' וב' או ג' שגם י"ל כן בהעדר החתן נר' בעיני שאין בדברים אלו ממש והטעם כי התקנ' בא להוציא מדין תורה והוי חדוש ואין לך בו אלא חדושו והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר וזה דבר ברור כשמש ומבואר דין זה בתשו' הרא"ש דתמיד יד התקנה על התחתונה כיון שבאה לעקור ד"ת ועוד דזיל בתר טעמא דהוי משום שלא תתקיים ביורשי האשה שורך טבוח או ותם לריק כוחכם ובהעדר האשה שייך לו' כן שבזמן ראשון מי שהיה רוצ' לישא אשה היה מפזר מממונו וקרא כתי' מוהר יתן כו' ועתה לא די שאבי האשה וקרוביה נותנים אותם ולהצילו מן החט' ומגדל בניו ובנותיו אלא שיתנו לו ממון ותירש הבעל אין לך קללה גדולה מזו ועגמת נפש גדול מטעם זה תקנו התקנות הנז' אבל האיש כי משלו הוא נותן משום איחתוני ומשום חיבת ביאה ודאי לא שייך למימר כן כי מה חפצו אחריו ומה לו שתק' האשה הנכסים או אחר ואפי' שאיפשר שבאיש ג"כ אביו יתן לו בשעת נשואין נכסי' לא דברו אלא בהווה ואין ספק כי לא שייך תקנה זו אלא בהעדר האשה כנז"ל ועל הספק הג' שאומרים היורשים שהיא היא חייבת הד' אלפים והוא היה ערב כו' אני או' כי בודאי אם היה שב"ד לא היו יודעים אמת' הדברים אלא שהיו רואים השטר כמו שהוא עתה ולא עוד אז ודאי היה הדין עם היורשים לו' שהיא תפרע אבל כל שיודעים ב"ד האמת ושלא נכתב השטר ההוא אלא לסבה מה אין לנו לדון אלא ע"פ מה שידוע לנו ונר' קצת להביא ראיה ממ"ש הרא"ש בתשו' ח' מכלל ו' על קהל שהסכימו להוציא ר' ן' יעקב ונמצא כתוב בכתב התקנה ר' בן יצחק והיה הוא רוצה להפטר כאשר יעיד עליו כתב הקהל כי כן בכל ס' הולכים אחר הכתב:

682

683תשובה

683

684על טעות שיש בין ר' ן' יעקב לר' ן' יצחק אם אין ס' בדבר והכל מודים והכל אומרים שהסכימו להוציא ר ן' יעקב אם שגג הסופר בזה לא הפסיד ר' ן' יעקב ע"כ גם אני אומר אם אנו יודעים שהבעל הוא היה החייב והאשה הערבית אלא שרצו לעשות השטר לבטחון יותר לא הפסידה האשה בזה כלל הדברים דלא איברו סהדי אלא לשקרי אמנם כאשר האמת ידועה אין לחוש לשטר ועוד הייתי יכול להביא ראיה ממקום אחר אלא שנר' בעיני שאין להאריך כי הדבר ברור מעצמו אבל אם יש ספק בדבר אז ודאי הדין עם היורשים אחר שהשטר כתוב וחתום שהאשה היא החייבת והבעל היה ערב ואם השטרות כאלה ביד המלוה הוא נאמן ואם יאמר שהבעל הוא החייב אז אם יהיו נכסים יתרים על הכתוב' יפרע מהם ואם לאו אין לה טענה כלל במה שאומרת נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כתב הרמב"ן בתשו' הביאה ב"י בא"ה סי' צ' דלא שייך למימר טענת נחת רוח עשיתי לבעלי אלא בנכסיו שלא תעכב היא מכירתו אבל לשעבד היא עצמ' או ליתן את שלה לבעל ולמלוה שלו או להפסיד כתובה לא אבל אם לוה הבעל ושעבד צ"ב שלה באפותיקי מפורש בזה יש מקום שיצטרך שיקנו ממנה תחלה כו' יע"ש מ"מ למדנו משם ודאי דבנ"ד אין מועיל לה טענת נ"ר בשום צד וברור הוא ועל הס' הד' שטוענת האלמנה שישומו לה המטלטלין כמו שהם שוים עתה שאם בעלה רצה וקבלם על עצמו בסך גדול ורצה לוותר לה היא אין רצונ' לוותר כלום אלא ליטלם בשווים שהם עתה נר' בעיני שאם הדבר מצד שבלו או מצד שזל השער ודאי כך הוא שפחחו לבעל אבל כל שאנו רואים שלא נפחתו לה מצד שבלו אז נוטלתן כמו שהן באותו סכום שקבלם הבעל וכן יש לדקדק מלשון הריב"א טור א"ה סי' פ"ח וז"ל ונכסי צ"ב מדינא דגמ' כיון שהם באחריותו נוטלתן כמו ששמו אותן תחלה ואם פחתו ומשלימין לה כל הפחות כו' וכן עשינו הלכה למעשה הח' הש' כמהר"ר אברהם סיראלוו והח' הש' כמהר"י בנימין אשכנזי הלוי ואני הדיוט עמהם בא' שנפטר וראינו שלא נפחתו הנכסים מכמות שהיו והגבינו אותן לאשה באותו סך שקבלם הבעל בשעת נשואין הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

684

685שאלה ר' נפטר לב"ע וחל"ש והניח בת א' שהגיעה לפרקה ולא הספיק הזמן לגלות דעתו כמה היה רוצה ליתן לנדוניית בתו ילמדנו רבנו אם ראוי להשיאה מנכסיו וכמה ראוי להנתן לה בנדונייתא כפי הדין:

685

686תשובה

686

687דבר פשוט יותר מביעת' בכותח' שהאחי' בני הנפטר מצווין להשיא את אחותם מנכסי עזבון אביהם דגרסינן בכתובות פ' מציאת האשה ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ר"א אומר אף אבדו פרנסתן כו' וידוע דהלכה כר' מחבירו וכמ"ש התם רב נחמן א"ל הונא הלכה כר' וכתב הרי"ף בה' שמעינן השתא מכל הני שמעתתא היכא דבגרן או או אינסבן אי מתזנו מינייהו אית להו פרנסה וכולי עוד גרסינן התם אר"ה א"ר פרנסה אינה בתנאי כתובה כדתניא אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי כתו' ויש גורסין איפכא דכשאמר אל יתפרנסו אין שומעין לו והרי"ף כתב כפי הגרסא אינה הלכה והר"ן הביא בשם רב האי גאון וקיים הגרסא דה"ק שהמתנה בשעת נשואין שלא יזונו בנותיו מנכסיו שומעין דתנאי ממון הוא וקיים אבל בפרנסה אין תנאו קיים דמצוה רמייא עליה ואע"פ שגלה דעתו בשעת נשואין שאינו רוצה שיתפרנסו בנותיו מנכסיו איפשר דבשעת מיתה הדר ביה והדין דין אמת בין שתהא הגירסא כך או לא למדנו מכאן שאפילו שאדם בשעת נשואי אשתו התנה וגלה דעתו שאין רצונו שיתפרנסו בנותיו מנכסיו ובשעת מיתה לא אמר כלום שהדין הוא שיתפרנסו דהיינו נדונייא שנותנים לבת כדי שתנשאי כ"ש כשלא התנה האיש בשעת נשואין וגם מעולם לא גלה דעתו דפשי' שחייבים האחים לתת לה פרנסתה אבל מה שאיפשר לספק היינו כמה חייבים ליתן לה שבזה ודאי יש מקום לעיין והטעם שידוע המחלוקת שבא במשנה בפ' הנז' דר' יאודה אמר אם השיא הבת הא' ינתן לשנייה כדרך שנתן לא' וח' אומ' פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה ואיפסיקא הלכתא כר' יודה ואע"פ שר"י לא קאמר אלא אם השיא הבת הא' ינתן לב' כדרך שנתן לא' אבל היכא דלא השיא האב בחייו לא קא' ר"י מידי מ"מ אמרינן בגמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב ואמרינן דאזל' האי מימר' דשמואל כר"י ומ"ה לא אמר הלכה כר"י בהדייא משום דאי הוה אמר הכי הלכה כרבי יודה הוה אמינן דוק' השי' דגליא דעתיה אבל לא השי' לא קמ"ל דטעמ' דר"י משום דאזלינן בתר אמדנ' ל"ש לא השי' ל"ש השי' הא קמן דעכ"פ כאשר לא גלה האב דעתו דכמה האב רוצה ליתן לבתו אנן אמדינן דעתיה אי קמצן או וותרן הוי והבי' ע"ז הרי"ף בהלכה מחלוקת הגאונים שיש מהם אומרים ששמין באב בין על עשור נכסי ובין לגרוע' ויש מהם אומרים דוק' לגרוע אבל לא להוסיף על עישור ומן הנר' שהוא לא הכריח אלא הניח הדבר בספק אבל הרמב"ם ורש"י והראב"ד דעתם דאמדינן על עישור נכסי בין להוסיף ובין לגרוע אמת שיש מן האח' שפסקו שנתפשט המנהג שרוב בני אדם רוב' דרוב' נותנים לבתם נדוניא יותר מעישור נכסיהם ורבים יותר ממה שיש להם וא"כ ע"פ דרך זה היה נר' לפסוק הלכה כהנהו דסברי דשמין באב אפי' להוסיף אלא שלפי האמ' אין לומ' כן לע"ד והטעם דכיון ענין זה קרוב הדבר שיש בו נדנוד עבירה דלא תהי באעבורי אחסנת' נמצ' א"כ דהוי מנהג כזה מנהג גרוע וכתב הר"ש בפ' השותפין דאע"ג דק"ל הכל כמנהג המדינה מ"מ יש מנהג שאין להלך אחריו כלל כאשר המנ' גרוע ואין לך מנהג גרוע יותר מזה להעביר האדם נכסיו מבניו הזכרים ולתתם לבנותיו וא"כ אחר שמצאנו דהוי פלוגתא דרבוות' ואיכא אשלי רברבי קמאי ובתראי דסברי דאין שמין באב אלא לגרוע לא להוסיף הכי עבדינן ומוק' נכסי אחזקת יורשיו הם הזכרים במקום נקבות וקמאי כתבתי לעיל ובתראי סמ"ג לא תעשה הרא"ש ובנו הריב"ה א"ה סי' קי"ג הר"ן כתב וז"ל בחדושיו על הרי"ף וז"ל ואני תמיה איך נלך אחר דעת האב להוסיף והכריח סב' ר"ח דדוק' לגרוע מהררי"ק שהוא אחרון האחרונים שרש ע"א כתב וז"ל וגם ראוי להנתן לה נכסים לפי כבודו ולפי מנהג המדינ' וכ"ש כי אביה השיא הרבה בנות בחייו כו' עד אמנם מאחר שפסק ר"ח וכן תו' ורוב הפוסקים שאין שמין באב להוסיף על עישו' נכסי אלא לגרוע אין בידינו לחייבו יותר מעישור נכסי כו' עד מאחר שרוב הפוסקים ס"ל שלא להוסיף ע"ע נכסי ע"כ מעתה אני אומר שכפ"ה כפי הנר' לע"ד ברור כשמש שאע"פ שהמנהג הרע בזמן הזה שיש כמה אנשים פושטים בגדיה' להשי' את הבת בכבוד מ"מ גם מנהג זה ג"כ היה בזמן הגאונים ועליו הביאה המרדכי בפ' נערה שנתפתתה בשם בע"ה וז"ל. תשובה לר"ח ברבי יודה היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דכרין מישיבתנו ולמה בטלה כו' עד וכמה הדבר הוצרך לנדות כל מה שמרבה למתנת בתו ע"כ ש"מ שחולי זה צרעת צרעת הוא ועכ"ז הגאונים עצמם אמרו דהיכ' שמת האב אין להוסיף ע"ע נכסי וכן בזמן מהררי"ק ז"ל פשי' שפשט נגע צרעת ליתן נדוניות גדולות והוא פסק שבשום אופן אין להוציא מן היתומים יותר ע"ע נכסי ואפי' במקום שראינו שהשי' האב בנות רבות א"כ אין לזוז מזה כלל כ"ש אם היינו באים לדקדק ע"ע זה שאר המחלוקות דשייכי בענין זה אחר דאיכא פלוגתא ורבים הם דסברי דעישור נכסי דוק' מקרקעי ואפי' א"ל שיש ליתן לה העישור מן הכל ר"ל שאם יש כאן ק' בין מקרקעי ובין מטלטלי שיש ליתן לבת עשור דהיינו י' דנרים איכ"ל דאין ליתן לה אלא מן המקרקעי לא מן המטלט' גם כשבגרה יש מחלוקת באופן שיש כמה חלוקים בהם הי' איפשר לפטור האחים מכלו' מ"מ לא ראיתי להארי' בזה אלא שכתבתי אותם ברמז לצרף אות' לסיי' סבר' האומרי' דדי לנו שנתן לבת העישור נכסי ע"כ מה שנלע"ד הצעיר שמואל די מדינא:

687

688שאלה לאה אשת יעקב בהיות בעלה בדרך רחוקה חלתה ונפלה למשכב ויהי לה בן ובת אחת נשואה אשר אהבת נפש' אהבה וכנראה היתה לה נכסי מלוג ביד בעלה כמו מ' אלפי' לבנים ונפשה אותה להטיב לבתה ולחתנ' ונשבעה בנקיטת חפץ איך בעלה נתן לה רשות ושולטנות בקנין גמור שתוכל היא לתת או להוריש מנכסי מלוג שלה לבתה ולחתנה או לבנה כלם או קצתם מתנת בריא או מתנת שכיב מרע:

688

689וגם נשבעה שלא נתנה הנכסי מלוג הנז' לשום אדם ולא לבעלה רק שהם כלם ברשותה ומרצונה הגמו' נתנה מהם מאתים זהובים לבתה ולחתנה הנז' מתנה גמורה מתנת בריא כתיקון חז"ל וכך אמרה מעתה ומעכשיו יטלו ויזכו בתי וחתני יצ"ו בכל כך חפצי זהב אשר הם תחת ידי ורשותי במקום המאתים זהובים הנז' וכן זכו הנז' בחפצים הנז' בעצמ' ובאו לידם והבן הנז' כראותו מה שנתנה אמו לאחותו ולגיסו תפס בחוזק' כל החפצים הנז' והלך לו עמהם נגד רצון וחפץ אמו כי היא היתה צועקת במרירות נפשה שיקיים מאמרה ומתנתה ולא הטה את אזנו ולא שמע בקולה עתה יורנו מורנו ורבנו אם זכו במתנה הנז' אפי' בדליכא עדים שהבעל הרשה אותה כנ"ל כיון שנתנה להם המטלטלים עצמם ואין איש אשר ידע שהיו אותם המטלטלים בידה והיתה יכולה לומר אין לי משל בעלי כלום ואף גם שהבן הנז' לקחם בחוזקה והנה תחת ידו ורשותו עם כל זה נכוף אותו להחזירם ביד מקבלי המתנה מגו דאי היתה רוצה לאה היתה נותנת המטלטלים הנז' בלתי ידיע' שום אדם והיו זוכים בהם אף עתה יזכו במתנה הנז'. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ס"ח סי' א' מגו כזה להוציא מרשות היורשים שאמם נאמנת. דבר אדוננו רב להושיע אנו מקוים כדת מה לעשות במתנה הנז' ואחרי דברו דבר אמת וענוה צדק לא ירים איש את ידו ולא ישנה את תפקידו ומה' תהי משכורתו שלימה:

689

690תשובה

690

691שנינו הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחיי' ואם מתה יורשה א"כ למת כתב לה כו' שאם מכרה ונתנה קיים ובגמ' וכי כתב לה מאי הוי כו' עד לא אמר כלום ומשני בכותב לה ועודה ארוסה כו' עד איבעיא להו קנו מידו מהו וכתבו התוס' בשם ר"י דאנשואה קאי דאמרינן דידו כידה אי מהני לה שום קנין או לא ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה בפי' משכים לדברי ר"י שכן כתב זאת הכתי' מועלת לה כשכתב לה ועודה ארוסה כר עד או אם קנו מידו אפי' אחר הנישואין ע"כ וכ"כ בפ' כ"ג בהלכות אישות וז"ל האשה שהתנת על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהם הבעל אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנישואין אינו צריך לקנות מידו כו' עד ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנו' מידו ע"כ הרי בשיש קנין מועילין דברי הבעל אפי' בל' גרוע כמו דין ודברים אין לי בנכסיך כו' וכאן כפי דברי האשה לא היו דברים גרועים לבד אלא שנטל קנין ומ"מ לפי שיש בדברים אלו קצת מחלוקת בין הפוסקים ז"ל לא אאריך בהם כי לא נתנו לי זמן אבל אניח ענין זה כי לדעתי אינו צריך לנ"ד כי בנ"ד אינו צריך קנין כמו שאבאר בס"ד רש"י ז"ל בההיא דקאמר בגמ' הכותב לה ועודה ארוסה ז"ל ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחברו צריך לשון מתנה ומתניתין בכותב לה עד שלא זכה בנכסי' כו' הרי משמע דמאי דשקיל וטרי בגמ' הוי מטעמא דדין ודברים אין ל' בנכסיך לא הוי לשון מתנה אבל היכא דאיכא לשון מתנה כ"ע לא פליגי דקנתה האשה ואיברא דנריך שיקנה לה המתנה באחד מדרכי הקניות אבל בנ"ד נראה בעיני דדבר ברור שלא היה צריך קנין אלא מדין שליחות נגעו בה שנתן כח ושלטנות שתתן ותוריש בין במתנת ברי' כו' ושליחות אינו צריך קנין כמ"ש הרמב"ם ז"ל והביא לשונו הריב"ה ז"ל בח"מ סי' קפ"ב וז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלים או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם נפקא מינה דבנ"ד כיון דאמר לה הבעל הרי אני משליטך ונותן לך רשות שתתן בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע הנה מעשיו קיימין ואע"פ שכתב המרדכי ז"ל נשאל לרבנו מאיר ז"ל ראובן שטען על שמעון אשת' שהיתה דודתי בשעת פטירתה צותה לך ליתן לי ממלבושיה כך וכך ונתרצית לה כו' והביא עדים כו' והשיב אם ראובן אינו עני שיש לו ר' זוז יכול שמעון לומר אעפ"י שאמרתי שאני רוצה חוזרני בי ע"כ א"כ יאמר האומר שיטענו היורשים של האשה שמא הדר חזר בעל האשה מאותו כח שנתן לאשתו כיון שאין המתנה אלא שהרשה לה ליתן כו' מ"מ אומר דמשום הא לא איריי' דודאי אם קודם שהיתה זוכה בת הנפטרת במתנה היו אומרים כך ודאי שהדין כן היה לע"ד אבל אחר שזכתה הבת במתנה והנפטרת אמרה ונשבעה שבעלה נתן לה כח והשליטה לעשות כך ועשתה שוב אין להוציא מיד הזוכה ומטעם זה כתב הרא"ש ז"ל על ההיא דכ' הרי"ף בפ' הגוזל עצים דאי לא בעי ההוא דחיתיה לממונ' בידיה למתבעינהו ניהליה שעשאו בעדי' לא כייפינן ליה בדינ' כו' וכתב הרא"ש וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשויא שליח ואם ימסור יפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למי' ליה ל"ב דברים דידי את כו' עד ונ"ל דחיישי' שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בעדים ע"כ הרי לך דאע"ג שיכול לומר הנפקד לשליח לאו בעל דברים דידי את מטעם שיכול הנפקד לומר שמא ביטל המפקיד שליחותך בעדים מ"מ אם לא חשש להכי אלא מסר לו הפקדון מה שעשה עשוי ונפטר מאחריות ואפי' נאבדו אין המשלם יכול לחזור לתבוע פקדונו מהנפקד הכא נמי אעפ"י שאם לא זכתה בת הנפטרת באלו הנכסים היה היור' יכול לומר איני רוצה לקיים מצות הנפטרת כיון שהיא באה מכח רשות בעלה ושמא בעלה חזר בו ובטל כחה מ"מ כיון שכבר זכתה הבת בנכסי' הנזכרים בעצמם קודם שנודע שחזר בעלה אין כח בשום אדם להוציא מיד הבת כלל ומי שהוציא בחזקה הוי גזלן ואפי' הבעל בעצמו אם היה אומר ביטלתי כחה וחזרתי בי ממה שהרשתיה לתת כו' לא היה נאמן אלא א"כ הי' מוכיח בעדים נאמנים שקודם זמן המתנה ביטל כחה וא"ת ומאן לימא לן שנתן לה כח ושהשליטה בכך הא ודאי אין צריך לפנים דמלתא דפשיטא היא דכיון דאלו הנכסי' היו בידה וברשותה מגו שהיתה יכולה לשורפ' ולאבדם היתה נאמנת לומר בעלי נתנם לי או נתן לי רשות לעשות כך וכך ומטעם זה אמרי' בגמ' בפ' חזקת הבתים ת"ר אין מקבלין פקדונות מן האשה עד קבל מן האשה יחזיר לאשה ע"כ ופירש רשב"ם ז"ל יחזיר לאשה ולא לבעל דאין להחזיקה בגנבת ע"כ. וא"כ האשה הזאת שהיתה עומדת בשעת פטירתה ונשבעה על מה שעשתה עאכ"ו שהיה נאמנת והרא"ש כ' אם אמרה תנהו לפ' שהוא שלו נותן לו דנאמנת במגו דאי בעיא שקלה איהי ויהביתה ליה ע"כ וא"כ שמעינן דכל עוד דאיכא מגו יכולה היא לומר מפ' הם וכתב עוד הרא"ש שאפילו הבעל עומד וצווח ואומר שלי הם יחזיר לאשה והכריח בראיות וכן כתב הרב המגיד משנה בפ"ז מהלכות שאלה בשם הר"י ן' מיגאש דמדקתני יחזיר לאשה כשתתן האשה לאותו פ' אין לבעל להרהר ולערער עליה בכך מכל מה שכתבנו זכינו לדין דכיון דאלו הנכסי' היו ביד אשה זו והיה בידה לעשות מהם מה שתרצה מטעם מגו כנז' עתה שנתנה אותם נבתה ואמר שבעלה השליטה ונתן כח לתת מנכסי מלוג שלה כלם או מקצתם נאמנת וזכתה בתה בנכסים והם שלה ומי שלקחם מידה הוי גזלן שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ואם בא להחרים על כל מי שיש בידו כלום משל אשתו מסתברא שמוחין בידו לפי שאפי' שקבל מהאש' אינו מחזיר לבעל אלא לאשה וכדאמרי' פ' חזקת הבתים אין מקבלין כו' וכל שאינו חייב להחזיר למה ישמע קול אלה להגיד לבעל מה שקבל מהאשה הרי שאפי' להגיד לבעל אינו צריך וא"כ פשיטא שאם נתנה אותה במתנה קנה המקבל והחוטף אח"כ הוי גזלן וא"ת הרי כתב הרא"ש ז"ל שאם תקף הבעל מידה אין מוציאין מידו בב"ד ואינה נאמנת לומר של פ' הוא. וא"כ הכא נמי נימא כיון שתקף בנו כו' חזר הדין ומצי למימר אבי לא אמר כן ואת"ל שאמר ביטל כו' הא ודאי ליתא כלל דבשלמא כשתקף הבעל בעצמו ובא בטענת בריא יכול לומר לא אמרתי ולא נתתי לך כח או בטלתי אבל בן זה מי נתן לו כח לעשות אינו אלא כאחר ועוד אפי' הבעל היינו כל עוד שהנכסים ביד האשה ומוציא אותה מידה משום דידה כידו כדמוכח בגמ' בכמה דוכתי אבל אחר שזכתה היא לאחר זה לא מצינו שיוכל לתקוף מאותו אחר שזכה בהם כבר מן הדין ואם הבן הזה עשה זה בחזקה הרי הוא גזלן גמור מלבד שהוא רשע והטעם שידוע לכל אפילו לדרדקי דבי רב גודל מצות כיבוד אב ואם ומוראם שהוקשה לכבוד המקום ית' ומוראם מגיע אף שאפילו אביו או אמו קרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלי' אותם אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה לא היה לו לפרכס בדבר ק"ו בממ"ה הב"ה כל זה כתב הריב"ה טור י"ד סימן ר"מ והשתא יראה זה הרשע כמה עלתה צחנתו וגדלה אשמתו שאילו היו נכסיו ומלבושיו שעליו ואמו הית' קורעם ומאבדם לא הי' לו לפרכס וכמו שלמדנו במס' קדושין מההוא גוי וכאן העני' לא היתה נוגעת בדבר שלו כי נכסי אביו בחיי אביו אין לו עליהם דבר ועוד שלא הית' משליך אותם לאיבוד אלא שהית' נותנת לבתה ולחתנ' ועוד שלא חש זה הרשע לפקוח נפש אפי' במקום שלא הי' לו פסיד' כמו שאמרתי והרי חז"ל אמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים דמו לפי שאם ידע שלא יתקיימו דבריו תטרף דעתו והתירו לו לטלטל גט וליתנו בשבת מפני טירוף דעת החולה כמו שנר' מפרש"י בפ' הזורק וכמה דברים אחרים שאמרו מפני שלא תטרף דעת החולה וכ"ש בהיות זאת אמו אשר ילדתו ולא שת לבו לכל זה ודאי שמה שמוליכו גיסו לעש"ג בדין עשה כיון שהוא עשה שלא כהוגן דין הוא שיעשו עמו שלא כהוגן וכי הי' אפשר שהוא יעש' מעש' רשע ונתנהגו עמו בחסידות ומקרא מלא כתיב ועם עקש תתפתל ועם חסיד תתחסד א"כ המורה אשר הורה לבן לעשות המעש' אשר עשה שגה ברואה ולא הור' לצדק' רק צעק' תצע' נפש הנפטרת ותעל' צעקת' כי מה ראה על ככה ומה הגי' אליו להורות לבן לעבור על ד"ת ולגרום שפיכות דמים לקרב מיתת' רחמנא ליצלן מהאי דעתא וה' יודע כי הי' לי להאריך יותר הרבה אלא שנחיצת השואל רבה ולע"ד הדברים ברורים אין צורך לאורך הנלע"ד:

691

692שאלה מעשה שהי' כך היה ראובן היה נשוי עם בת לוי נפטר ראובן נשאר' אשתו מעוברת ואחר קצת ימים חלתה האשה וילדה בת ונפטר' האשה ג"כ לבית עולמ' וכל זה מחולי המגפה אחר י' ימים מתה הילדה גם כן ומנהג שאלוניקי אם היה שנפטרה היולדת קודם הבעל הנזכר גם הולד ואח"כ הי' נפטר ראובן אז לא היה יורש לא חצי הגדונייא עתה שהיה על האופן הנזכר הספק נפל איך היה נכסי בת לוי אם יירש לוי לבתו או יורשי הולד יורשים לפי שהולד מוריש ליורשי אב הולד ילמדנו רבנו ושכמ"ה:

692

693תשובה

693

694תנן בפ' יש נוחלין אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל את אחיו מן האב למדנו ממשנה שאם היתת הבת מתה ואח"כ האם לא היינו אומרים תירש הבת את האם כמו אם הייתה חיה וירשו יורשי הבת כל הנכסי' הא לא אמרי' אלא כיון שמתה הבת ונשארו נכסי האב ליורשי האם הכי נמי כיון שמת' האם נשארה הבת בחיים הבת יורשה את אמה והנחיל' ליורשיה' מצד אביה הנכסי' ואין לומר היינו אם היתה הבת הנז' בת קיימא אבל עתה שראינו שמתה בתוך שלשים הרי היא נפל ולא בא למימר שמנחלת לכאורה נרא' דאינו כן אלא כיון כשמתה אמה נשאר' הבת בחיי' הרי היא מנחלת כדגרסינן בפרק מי שמת והביאו הרי"ף בהלכות בפרק יש נוחלין וז"ל גרסינן בגמ' תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחי' מן האב ודוקא מיום א' אבל עובר לא ע"כ היה נרא' בעיני דבר פשוט שאפילו שהיה נפל מנחיל מדקאמר בן יום א' כו' ומדקאמר נמי אבל עובר לא ולא קאמר ודוקא בן קיימא אבל לא בן קיימא משמע דלא ממעט אלא עובר הא יצא לאויר עולם כמו שיהיה נוחל ומנחיל וכן נראה בפי' מדברי הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות נחלות וז"ל סוף אבל אם מתה האם תחלה ואחר כך מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו אפילו שעה א' ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו וכלשון הזה כתב רבנו ירוחם וז"ל תינוק בן יום א' נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב שאינו מאותה האם אבל עובר לא כגון שמתה אשתו מעוברת ממנו כי העובר מת תחלה ע"כ מכל הני משמע דבנ"ד הדבר פשוט כיון שמתה האם וחיתה הבת י' ימים או יותר או פחות שאין לו זכות ללוי כלל כי בתו יורשה הבת והבת מוחילה ליורשי אביה ומ"מ לא הנחתי מלדקדק בלשון הפוס' שסמ"ג השמיט ולא כתב ואפי' לא כלו חדשיו וכן הריב"ה סי' רע"ו כתב אפי' הוא קטן בן יומו כו' והשמיט זה הלשון ואין ספק ששניהם באו אחריו היה ראוי כיון שמביאים הדין בלשונו להעתיקו לגמרי ולא להשמיט חדוש גדול כזה ועוד העירני לזה הרב מגיד משנה ז"ל שטרח למצוא מנין יצא להרמב"ם דין זה שאפילו לא כלו חדשיו ולסוף הניח הדבר בצ"ע מכאן ראיתי דלא דבר הוא ובודאי שהרבנים הנזכרים שהשמיטו לשון ואפילו לא כלו לו לא ס"ל הכי כהרמב"ם עוד בלשון הרב כמהרר"י קארו שכ' וז"ל ולזה כתב רבנו פ"א מהלכות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חי אחר אמו שעה אחת ומת הרי נוחל ומנחיל ור"ל כשגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי ע"כ מה שראיתי להציע בדין זה שנראה לע"ד שלדעת סמ"ג והריב"ה צריך שכלו לו חדשיו ואם לא אינו מנחיל שאינו ולד אלא נפל ונפל אינו מנחיל וכאן הדבר מוכח שנפל היה שהרי מחמת החולי הרע הפילה וכ"ש אם אמת הדבר שנשים בקיאות מכירות זה כי בהגיע הולד לתשלום החדשים מת הולד ושכן היה ועוד אני אומר דלמא לא אמרי' דתכף כשמת בעל האשה אב האשה קם במקומו לירש לבתו ועתה שיצא הולד עתה בא להוציא חזקה ואיו לנו כח להוציא זכות האב עד שתדע ודאי שולד זה אינו נפל ואין לומר דכיון דרובא יולדות לט' הא ודאי אינו נפל וטעמא דדלמא ק"ל כשמואל דלא אמרינן הולכין בממון אחר הרוב ועוד דבנ"ד איתרע רובא דלא ילדה אלא מחמת החולי שרוב המעוברות מפילות מחמת זה החולי שהוא חולי המגפה רחמנא ליצלן:

694

695שאלה ראובן נשא את רבקה בעיר ויניציא והכניסה לו בנדוניא סך מעות וכתב לה כתובה כנהוג וזה נוסח התנאים שכתוב בה והתנאים שהתנו ביניהם מלבד תנאי ב"ד הם תנאים גמורים כתנאי בני גד כו' ואלו הם שלא ישא אשה אחרת עליה כו' ושאם ח"ו תפטר כלתה דא בחיי בעלה בלא זרע קיימא יחוייב להחזיר לאחיה שמעון ולוי החצי מהנדוניא כמנהג בני דמשק במעות בעין ולא בדבר אחר בלי ערעור ופקפוק בדין ודברים ושום טענה אחרת בעולם וקנינא כו' והנה רבקה הנז' מתה בחיי בעלה הנז' ביום ב' ד' ימים לחדש אלול משנת השל"ג ליצירה והניחה בן שילדה אותו ביום א' כ"ו לחדש מנחם השל"ג ליציר' ועתה באו אחי רבקה לתבוע מראובן חצי הנדוניא באומרם שכבר מת הבי וראובן משיב שאין להם עליו דין ודברים כלל אחר שהבן חי יותר מל' יום אחר פטירת אמו ואפי' לא היה ח' ל"י אחר פטירת אמו אלא שבשעת פטירתו היה ן' ל"י כבר יצא מספק נפל והוי זרע קיימא וזוכה בנכסי אשתו כדין תורתנו שהבעל יורש את אשתו ילמדנו רבנו הדין עם מי:

695

696תשובה

696

697אם הדברים כנים כמו שבאו בשאלה אין זה צריך לפנים דמלתא דפשיטא היא שאין הבעל חייב להחזיר אפילו שוה פרוטה שהרי התנאי היה שאם תמות הכלה בלא זרע קיימא יחוייב לחזור וכיון שהולד חי יותר משלשים יום הוי זרע של קיימא וכאן הכלה מתה בחיי בעלה ביום שני ד' ימים לאלול והניחה בן שילדה ביום אחד כ"ו לחדש מנחם ויש עדים מעידים שראו לילד שביעי לתשרי הרי נתקיים התנאי שחי לג' ימים או יותר ואין מקום לשאלה שדבר פשוט הוא אבל במה שכתוב בשאלה ואפילו לא חי שלשים יום אחר פטירת אמו אלא שבשעת פטירתה היה הילד בן שלשים יום ונכנס ביום שלשים ואחד גם בזה זכה הבעל כיון שאין מנהגם כמנהג פה שאלוניקי שמתנים שיחיה הזרע שלשים יום אחר פטירת אמו אבל אחר שהתנאי הוא שתניח זרע קיימא אפילו שנפטר הזרע אחר שעה לאחר פטירת האם הרי נתקיים התנאי כל שהיה לזרע בשעה שנפטר שלשים יום וחצי אבל אם נפטר הילד יום שלשים ממש הוי ספק נפל ותלוי דין זה בלשון הכתוב בשטר הכתובה כמו שכתב הרשב"א בתשובה הביאה ב"י א"ה סי' קי"ח שאם הלשון כתוב שאם ישאר או שאם תניח הכלה זרע קיימא לא תחזיר כו' אז לשון זה מורה שנכסים בחזקת יורשי הכלה עד שיביא הבעל ראיה וזכו יורשי הכלה אך אם הלשון כתוב בסגנון זה אם לא ישאר או אם לא תניח זרע קיימא יחזיר אז הוי הדין להפך שזה מורה שהנכסים בחזקת הבעל ועל היורשים להביא ראיה שהרי לא זכה ליורשים אלא אם לא ישאר כו' כן כתב הרשב"א ז"ל אך בנ"ד הדבר פשוט מאד שזכה הבעל בדינו:

697

698שאלה יבמה שנפלה לפני יבם הגדול מאחיו ואינו בעיר והיבמה תובעת לאח הנמצא עתה בעיר שיחלוץ והוא נשוי אשה ויש לו בת אחת וזה ששה או ז' שנים שאשתו לא ילדה והוא אדם הגון וכשר בעיני בני אדם ויש לו כח לזון ב' נשים לפי כבודו והיבם הנז' טוען ואומר מאחר שמצוה כזאת בא לידו רוצה לקיימה ובפרט שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה שאין לו אלא בת ואשתו אינה יולדת והוא היה רוצה לישא אשה אחרת עליה עתה שהקנוה לו מן השמים חפץ מותר לקיים מצות יבום אולי יזכה להקים שם אחיו המת ושת"ל יש כח בידו לזון ב' נשים יורנו מורנו כדת מה לעשות:

698

699תשובה

699

700אין צריך לפנים דודאי הדין עם היבם כי ידוע איך נתחבטו הראשונים ואחרונים אי יבום קודם או חליצה קודמת ויש מערכה לקראת מערכה ופה שלוניקי היה מעשה ונחלקו חכמי' רבותינו הקדושים אשר בארץ המה והיו מהם דנין אותם למורדת ומהם היו פוסקים שמצות חליצה קודמת ולכן פסקו שאינה מורדת והרב הגדול מהר"ר יוסף פאסי כתב כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מאריה ואין מוציאין מידה מה שהחזיקה ואין כותבין אגרת מרד וכ"ש שאין כופין אתו לחלוץ בשו' מין כפיה בעולם וזה דבר פשוט מאד והאורך ללא צורך וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

700

701שאלה ראובן שנפטר אחיו שמעון ועזב את אשתו הרה ללדת ואחר כמה ימים ילדה בן וטוענת נגד ראובן שיקח הילד ויתנהו להניקו להוצאותיו ושואל ראובן אם הוא חייב לפרוע שכר הנקת הילד או לא ואם לפי הדין עליו מוטל לשלם שכר ההנקה אם הוא מחוייב ליתנו לאמו להניקו ולא לזולת עם השכר שיתן למניקה אחרת יורנו רבינו הדין דין אמת:

701

702תשובה

702

703אין ספק שהאלמנה אינה חייבת להניק בנה בחנם וכבר נפל קצת מחלוקת פה שאלוניקי בדין זה ועלתה ההסכמה שאינה חייבת להניק אלא בשכר אך נר' שבנדון זה אין ליתום נכסים כדי שיפרעו לה מהם ואם כן היה נר' שגבאי הצדקה יש להם לשלם ההנקה כיון שאין לו אב ולא נכסים אך אמנם כיון שיש לתנוק אח אביו וקרא אמר או דודו או בן דודו יגאלנו הקרוב יותר חייב להשגיח כמו שאם היו ליתום נכסים הקרוב קרוב קודם לירושה כך הקרוב קרוב קודם לפדותו וכתב הרשב"א בתשובה דכופין את האב לזון בנו עני ואפי' הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים כו' י"ש ואין לומר דוקא אב לא שאר קרובים דודאי ה"ה נמי לשאר קרובים הקרוב קרוב קודם יותר דתניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך אם כן אח מאב קודם וכן בשאר וכן במרדכי ז"ל על ההיא דקאמר בגמרא שאני אומר כל הנופל אינו נופל על הגבאי תחלה ופי' אינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובי' מחוייבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך כו' ע"כ שמעינן דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אף על גב דקרוביו נותנים בכיס ע"כ נמצינו למדים דכל שיש כח בקרוב לפרנס הוא חייב ולא הגבאי ולענין אם הוא מחוייב ליתנו לאמו זה פשיטא יותר מביעתא בכותחא מכמה טעמים חדא דקי"ל דהבן אצל אמו עד שש שנים עוד דכופין על מדת סדום דכיון דצריך לשלם למנקת אחרת למה לא יתן אותו השכר לאם שהוא יותר יפה לתנוק עוד שכל ב"ד אביהם של יתומים ויש להם לראות תקנת היתום וכשם שמחייבים אותו ב"ד לפרנס לתנוק כך מחוייבים אותו על האופן שהוא יותר טוב לתנוק ולהיות דברים אלו פשוטים מאד לא חששתי להאריך כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

703

704עוד נשאלתי אם האחים חייבים להשיא לאחותם מנכסיהם:

704

705תשובה

705

706הא ודאי מלתא דלא צריכא דהא לא מצינו חיוב זה אלא לאב לא לשום קרוב ועוד אמרו למה תקנו כתובת בנין דכרין כו' כדי שיקפוץ האב ויתן קצת מנכסיו לבתו כו' וכן אמרינן התם בפרק נערה שנתפתתה אמר רבי יוחנן בשם רשב"י מפני מה תקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואחר שאין דבר זה מן הדין אלא מכח תקנה יש לנו לומר היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא אתמר וכל זה מן הדין אבל בדרך חסד מצוה רבתי היא לקרובים יותר מעל הרחוקי' היינו דכתיב וחרפה לא נשא על קרובו ומזה נלמוד על שבא בשאלה אם יש לכוף על האח שיניח נכסים כדי להשיא אחוחו פשיטא שהם דברי הבל גם הדבר פשוט שאם יש ב' אחים ויש שתי אחיות אין להטיל כל המשא אפי' בדרך חסד על א' מהם והרי הגדול עושה לפנים משורת הדין במה שאומר שיעשה ועל מה שבא בשאלה שהוא טוען שנתן ביד האלמנה שלש מאות דוקאדוש כו' זיל קרי בי רב הוא שאם יש ב' עדים מחייבים אותה ואם אין שם כי אם עד א' חייבת שבועת התורה ואם אין שם עד כלל חייב שבועת היסת ואין צורך לאורך:

706

707שאלה ראובן שלח גט לאשתו וז"ל שטר השליחות בפנינו עדים ח"מ היקר ה"ר אברהם אירגאש מסר גט כריתות כשר ביד ה"ר משה באיסה להוליך אותו לב"ד הצדק אשר בק"ק איוורה שבשאלוניקי ובפניהם יעשה ה"ר משה השליח הנז' שליח ליקר ה"ר שלמה אביו כו' עד אשר הוא שם או ליקר ה"ר יצחק אירגאש דודו ואם גם ה"ר יצחק לא ימצא שם יעשה פ' הנז' שליח לה"ר יצחק מרובאש כו' עד ונתן כח המגרש לשליח לעשות שליח לא' מאלו הנז' וכך אמר המגרש לשלוחים הנז' כלם מעתה שמתי יד של כל א' מהם כידי כו' ונותן אני רשות לשליח שיעשה שליח כו' עד ק' שלוחים עד שיגיע הגט ליד ב"ד הצדק הנז' והשליח אשר יגיע הגט הנז' לב"ד הצדק הנז' יש לו כח לעשות שליח לאחד מג' הנז' וגם ה"ר אברהם המגרש הנז' נתן כח לכל א' מהג' הנז' שהם פ' כו' עד שיגיע הגט ליד אשתו שמחה או ליד שלוחה כו' עד ותכף שיגיע גט ליד אשתו או ליד שלוחה תהא מגורשת ממני כו' והגיע שליח הגט לפני החכם מן הקהל הנז' וכתב אלי ז"ל ואני נסתפקתי אם ב"ד מיקרו הפרנסים היושבים ומפקחים בענייני הקהל אע"ג דלא חזינן בכולי תלמודא דמיקרי ב"ד אלא היושב בישיבה ודן ומרביץ תורה ביניהם ב"ד של פ' וגם מצד אחר כל ב"ד של ג' של אותו קהל ובפרט בהיות הח' עמהם מיקרו ב"ד כן נראה מגמרא במס' ר"ה דכל ג' ב"ד מיקרו אפ"ה קראתי לפני ב' מהקהל הקדוש שלנו וא' מהם הח' ה"ר אהרן חסון נר"ו וחד דגמיר קצת ונתקבל שם הגט מיד השליח ואמנם נסתפקתי בענין שליחות ב"ד ספקות ובפרט הא' מהם גדול הוא בעיני שלא יש עדים מכירים החתימות מהשליחות ואע"פ שבא מקויים מב"ד אין עדים מכירים לא זה ולא אותו ונסתפקתי אם נאמר דכי היכי דהימנוהו לשליח בחומרו בפני נכתב כו' אי נאמינהו נמי בענין השליחות דאע"ג דהרא"ש כתב בהדיא דהאמינוהו כשהוא שליח לגירושין אבל הכא אינו שליח אלא למנות שליח ודמי למעשה קוף ע"כ ומאז כתבתי ושלחתי תשובתי אליו ואל החכמים אחרים ששאלו את פי ע"ע זה ולהיות כי נטה דעתי מדעתם כי במה שהם היו מחמירים הקלתי ובמה שהיו מקלים החמרתי ושמעתי מי שהקל במה שהחמרתי אמרתי להורות כי טעות הוא בידם מה שהקלו בענין הב"ד כי אין ספק שכולי עלמא מודו שאם היו הפרנסי' מן הב"ד היה יותר טוב ואין מי שיכחיש זה ופשיט' שבגט צריך לבקש הדרך היותר צלול יפה ונקי שאפש' שהרי כתב רש"י ז"ל בפ' המגרש על מאי דאמרינן בגמ' מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ופיר"שי דלרבי יוסי אין צריך לכתוב מהיום בגט דאמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כו' עד ואע"ג דקיימא לן כר"י בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהית' ולא יצא שם פיסול בישראל ע"כ הנך רוא' דאע"פ דכפי הדין לא מעלה כלל כיון דהלכה כר"י מ"מ צריך להסיר פתחון פה ובפר' מי שאחזו על משנת זה גיטך אם מתי אמרינן בגמ' הכי אמר רב הלכה כר"י כו' וכתבו התוס' וז"ל והא דאמרינן בגמ' בפ' בתרא התקין רב בגיטא מן יומא דנן ולעל' אין זה אלא לשופרא בעלמא דהא כר"י ס"ל כו' עד וכן פירש בקונט' גם בהא דאמרינן בגמ' פרק מי שאחזו דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי כו' כתב די"א דשמואל לרווחא אתקין ע"ש מכל הני שמעינן דאית לן לדקדק בגט בדרך מרווח מאד כ"ש במקום ספק כל שהוא וכפי האמת לא הוי אלא ספק גדול כמו שאבאר בס"ד עינינו הרואות האי גברא כמה קפדנא דחזינן שהקפיד ולא רצה שיהא שליח שמביא הגט שיהא הוא מגיע הגט ליד האשה ועוד הקפיד שלא יהא זה אדם שיזדמן אלא פ' או פ' כו' ואחר שכן הוא איך נכניס עצמנו ולא נחוש שמא הקפיד בשיהא ב"ד ממש הם הח' עם פרנסי הקהל ודייק לישנא דקאמר להוליך אותו לב"ד הצדק אשר בק"ק איוורה דמשמע שבשעת ההליכה היו ב"ד דאי לאו הי' לו לומר שיעמיד ב"ד בק"ק איוור' כו' הא ודאי מדקאמר לב"ד משמע שכבר הוא ב"ד לא שיעמידו אחר הראות הגט הב"ד נר"ל דקדוק יפה ואמתי עוד אני אומר שיש לנו ללמוד מדין נדרים דאמרינן בגמ' פ' הנודר דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל באתריה דר' יאשיה אפי' לצלי ק"ל מבושל עוד כתב הרמב"ם והביאו הטור הולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן ע"כ אחר שזה אמת ידענו כי במקומו' חוץ משאלוניקי לפרנסים שאנו אומרים בשאלוניקי מכנים אותם בשם דייני' וא"כ אחר שליחות זה נעשה בשאר ארצות חוץ משאלוניקי ונכתב שטר השליחות ונחתם קרוב הדבר מאד שב"ד שאמר היינו פרנסי הקהל ומי הוא אשר לא יחוש לנפשו ולא ילך בדרך הבטוח אחר שיש לפניו ב' דרכי' אין זה ודאי דרך השכל ע"כ עוד נסתפק שנר' שדברי השטר מראים שחוזר מדבריו שמתחלה נר' שנותן רשות לה"ר משה שיעשה שליח לא' מן הג' והוא חוזר ועוש' אותם שלוחיו כו' ועתה יהיה ה"ר משה שליח שלא ניתן לגרושין כו' עד משמע דשליח שלא ניתן לגרושין אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן נר' מתשו' רשב"ץ הביאה ב"י עלה קפ"ו עכ"ל השואל ותשובתי אליו כי מה שאומר שנר' שהמגרש חוזר מדבריו אינו כן דקי"ל והוא דבר פשוט מאד כי בכל שטר וכתובה שנר' שדבריו הראשונים סותרים לאחרונים כל שאפשר ליישב' אפי' על ידי הדחק יש לנו לעשות ולא עוד אלא שכתב מהררי"ק ז"ל שעליון עקר אם אפש' ליישב שלא יהיו סותרים ובנ"ד קל ליישב בזה האופן שהמשלח עושה שליח לרבי משה כנז' ואח"כ אמר שאחר שיגיע הגט מיד ר' משה לאח' מן השלוחים שהם פ' ופ' אני עושה לאותו פ' שיגיע הגט לידו שלוחי להגיע הגט לאשתי ותהא ידו כידי כו' וא"כ אין כאן חזרה כלל אמנם יש תימה בדבריך שנר' מהן שאם יש חזרה נמצא שרבי משה הוי שליח שלא ניתן לגרושיך ואני שמעתי ולא אבין כי ודאי רבי משה הנז' לעולם הוי שליח שלא ניתן לגירושין כי כדי להיות שליח לגירושין היה צריך שיוכל להגיע הוא הגט לאשה וכאן בפי' רצה שלא יורשה הוא ליתן הגט לאשה אלא לא' מן הג' הנז' וא"כ ודאי שרבי משה הוי שליח שלא ניתן לגרושין והן פרש"י ז"ל על ההיא דאמרינן בגמ' פ' כל הגט ההוא גבר' דשדר לה גיטא לדביתהו וכו' אמר ליה זיל יהביה ניהליה לאבא מניומי כו' עד יתיב רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גבייהו אמרי ליה מסור מילך קמי דידן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהלה כו' עד אמר להו רב ספרא כו' והא שליח שלא ניתן לגרושין הוא וז"ל השליח הזה לא נעש' שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא לכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ביד אחר משמע דשליח הניתן לגרושין צריך שיהיה לו כח הבעל עצמו וכמו שהבעל אם היה הוא רוצה בעצמו לגרש היה מגרש כך השליח אבל רבי משה לא היה שליח למסור הגט אלא לא' מן הג' הנז' ואם היה רוצה הוא להוליך הגט לאשה לא היה יכול שהרי הקפיד לפלוני או לפלוני שהיה רוצה הבעל שתקבל מיד אחד מהם לא מיד רבי משה וזה ברור מאד לע"ד ולפי דעת הרשב"ץ אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפ"נ וכמו שנר' שכן דעתך אך דעתי אינו כן שהרי כשהקשה בגמ' והא שליח שלא ניתן לגרושין היה לנו לפרש ואינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ אבל רש"י נשמר מזה ופי' כנ"ל וכן הרי"ף כתב כפרש"י ופסל בפי' דברי הרשב"ץ וכתב וז"ל ולאו למימר שלא ניתן לגירושין לא מצי משוי שליח דהא אמרי' בפרק המביא כו' עד אלמא דשליח שלא ניתן לגירושין מצי משוי שליח אלא הכי קאמר כיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר לו הבעל אלא צריך ליתנו ביד אבא בר מניומי עצמו כמו שאמר לו עד כאן אם כן נמצא שאין בין שליח הניתן לגרושין לשליח שלא ניתן לגירושין אלא שהשליח הניתן לגרושין יכול לעשות שליח למי שירצה אבל שלי' שלא ניתן לגרושין אינו יכול לעשות שליח אלא למי שאמ' לו הבע' וכ"מ כתוב בתוספי הרא"ש והא שליח שלא ניתן לגרושין דשליחות מהיכן אתרבאי מושלח ושלחה כל היכא שהשליח עומד במקום הבעל שיכול לגרש גם הוא יכול לעשות שליח ע"כ א"כ בנ"ד שרבי משה לא היה יכול לגרש לא גרע אלא שאינו יכול לשנות ממה שאמר לו הבעל אבל נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ כנ"ל עוד נסתפקתם בשטר הרשאת הקיום שלא נתקיים דין זה ברור בתשובת הריב"ש הביאה ב"י וז"ל וכיון שהוצרכנו לשליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ צריך שהשליח האחרון יתמנה בב"ד כדי שיאמר שליח ב"ד אני לכן אם נתמנה בפני בית דין אף על פי שלא נזכר זה בשטר שליחותו אומר שליח בית דין אני ומקבלין ממנו שהרי שטר שליחותו לא מעלה ולא מוריד דכיון שהגט בידו הוא נאמן על השליחות ע"כ הרי שתלה הענין במה שהגט בידו והרא"ש כתב בתשובה כלל מ"ה סימן י' כבר אמרתי אם היה מביא שטר שליחות בלי קיום כי היכי דמהימן אקיום הגט לפי שאין עדים לקיימו הכי נמי נאמן אקיום כתב השליחות כו' עד שבקל אנו מכשירין שטר החתום בעדים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי שלא נחשדו ישראל על הזיוף אבל אין להאמינו על פה שליח אני כו' עד לבסוף כתב אע"פ שאין עדים שעשאו שליח כי היכי דהאמינוהו חז"ל לומר בפ"נ ובפ"נ האמינוהו לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי מכחיש ליה ע"כ הרי שגם הרא"ש מודה שאעפ"י שאין בידו שטר שליחות נאמן לומר שליח אני ונתן הטעם כיון שהגט בידו ולא קאמר כיון שהגט בידו ואומר בפני נכתב ובפני נחתם משמע דמטעם שהגט בידו לבד נאמן לומר שליח אני עד שגם בא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן לומר שליח אני כיון שהגט בידו ועת' לפי דעתכם שנסתפקתם שאין נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שלא ניתן שליח זה לגרושין וכמו שנר' שכן דעת הרשב"ץ אם כן אפילו היה שטר השליחות מקוים לא היה שליח זה נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאינו שליח לגירושין או אם לא נתקיים הגט עצמו אבל לדידי אין לחוש דודאי אפי' שלא ניתן לגרושין נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו שהוכחתי שכן דעת כל הפוסקים ובודאי החושש בזה הוא מן המתמיהין שהרי אפילו ליכא שטר שליחות אינו אלא חשש דרבנן דאפילו בפ"נ ובפ"נ אינו אלא מדרבנן כדי שלא יבא הבעל ויערער וחשש ב"ד הוי דאורייתא כי שליח המשנה אפילו בכל שהוא בטל שליחותו מכל וכל ע"כ אמרתי שכיון שלא נעשה בפני פרנסי' מק"ק איוורה לא עשה ולא כלום ושא' החששות אין בהם חשש כלום הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

707

708שאלה יורנו מורנו על עגונא דאתת' ולך אדוני חסד עדות שהקבלנו בבתי דיננו במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנא רבי יצחק עייד יצ"ו ואסהיד בתו"ע איך ביריד מושקולו' ושאל לרבי מרדכי מאי' אם נודע לו איזה דבר מר' משה גימעא ור' משה ציון השיב ר' מרדכי הנז' לעיל ואמר כי באו מאנדרנופלי לשאלונ' ועמדו עמו כמה ימים ולקח להם חמרים ויצאו משאלוניקי ביום ו' כדי לבא ביריד ייני בזאר ואני מכיר החמרים והאלי"ם אנה לידו החמר שהלך עמהם ותפשו בו והוליכוהו לדיין וכפר החמר ואמר להד"מ לא לקחתי יהודי עמי בחמרות וגזר הדיין שיתנו לתובע אחר הנהרגים ביד הדגלן לקונסו כי הוציא שם רע על החמר וכשהוליכוהו ליהודי לפני הדגלן הרגיש הדגלן שהדיין לקח שוחד מהרוצח ופטר אותו ונהפך נגד היהודי ואמר הדגלן ליהודי אל תירא ואל תחת כי אני יודע שהחמרים שיצאו עמהם משאלוניק' הרגו אותם כאשר ספר לי קייואן בויבודה שנתחבר עמהם בדרך ביו' ו' ומספור לספור בא עמה' ושאל להם מאין אתם באי' ואמרו מקוסט' באנו בעגלו' נושאות ציצידי באנדרינופלי ומכרנו שם הציצידי ובאנו בשאלוניקי ושאל להם מה שמם ואמרו שם שנינו משה ובדבריה' אמרו שהם קרובים זל"ז באופן זה שהגדול שהיה לו זקן היה נושא אחותו של הבחור וגם אמר לי הביבודה שהגדול מהם היה זקנו מעט צהוב ובטנו מעט נפוחה ותמתינו עד שיבא הביבודה והוא יספר לכם כל המאורע ובתוך כדי שעה בא הבאיבודה ושמע דברי הדיין מפי המספרים ואחר מקום המשפט שמה הרשע כי אוי להם לאותם העניים שנהרגו שאני יודע בודאי שהחמרים הרגום כי ביום ו' הייתי חוזר על הכפרי' של אדוני הדגלן ונתחברתי עם ב' יהודים שיצאו משאלוניקי ובאתי בספור עמהם ומספור לספור שאלתים מאין אתם באים ואמרו לי באנו מקוסטאנטינה לאנדרינופלי בעגלות טעונות ציצידי ומכרנו אותו באנדרינופלי ובאנו בשאלוניקי ושאלתים מה שמם ואמרו לי שם שנינו משה ותמהתי על זה עד שאמרו כי שהיו קרובים זל"ז באופן זה שהגדול שהי' בעל זקן היו פניו ירוקים ובטנו מעט נפוחה וזקנו מעט צהוב והיה נשוי עם אחותו של הבחור והגדול היה רוכב על הבהמה והיה לבוש זפוני מאוי גדול עד ברכיו והבחור היה הולך על רגליו ומקלו בידו וכובע מקפינקי בראשו כא' מהחמרים וזיפוני קטן מאוי סגור מלפניו הי' לובש ואחר ב' או ג' שעות נפרדתי מהם והם הלכו לדרכ' ואני הלכתי לחזור על הכפרים ששלח אותי הדגלן וביו' א' חזרתי בדרך ההוא ומצאתי ליהודים האמללים הנז' הרוגי' מושלכי' על שפת הנהר בתוך העשבים והכרתים שהיו אותם ממש שדברתי עמהם ביום ו' בפניהם בתוארם ובצורתם ובמלב' והייתי רוצה לתבוע דמם מהכפרים הסמוכים אליהם ובהיות שאינם מהכפרים של הדגלן לא יכולתי לעשות להם דבר כל זה העיד ר' יצחק הנ"ל בפנינו וחתמנו פה טיווה. מתתיא בכ"ר יעקב צרעתי טריויש דיין אברהם בכ"ר יוסף עלייאס דיין שלמה בן הרא"ש דיין:

708

709עוד עדות זה קבלנו בבית דין במותב תלתא כחדא הוינא יתבין נחנא ב"ד דחתימנא לתתא כד אתא קדמנא בב"ד ר' יצחק קרישפין ואסהיד בת"ע איך היה יושב במושקולור בחנות של נוצרי מיאנינא ועבר לפניהם ר' מרדכי מאיר ואמר הנוצרי בעל החנות לכה"ר יצחק הנ"ל מה עשה זה היהידי על תביעת ההרוגים שאני יודע ודאי שהחמרים הרגו אותם שאני נתאכסנתי עמהם בשלום בתוך קראבסה א' והיינו רוצים לבא יחד ביריד ייני בזאר והם קדמו ויצאו ביום ו' ואני יצאתי ביום אחר ומצא' הרוגים שניהם מושלכים על שפת הנהר בתוך העשבים הכרתים שהיו אות' שנתאכסנתי עמהם בקרבסאר' במלבו' זיפוני מאוי ובצורתם שהגדול היה בעל זקן וזקנו צהוב ובטנו נפוחה והאחר בלתי היה זקן והכרתים בתואר' ובצורתם כ"ז העיד בפנינו ר' יהודה קריספין הנ"ל וחתמנו פה טיווה יוסף מנדיל דיין אליה שליש דיין אהרן לוי דיין:

709

710תשובה

710

711נר' בעיני שאלו הנשים מותרות לינשא לאשר ישר בעיניהן אם יתברר הדבר שאלו הב' אנשים הם אמרו לר' מרדכי מאיר שהלכו מקושטאנדינה לאנדרנופלי בעגלות הכל כמו שנז' בשאלה או שידע כן ר' יצחק מאיר וידע שאלו האנשים שיצאו משאלוניקי והיו קרובי' זל"ז ושניהם שמם משה והיו בהם אלו הסי' לא מפני שהם סי' כדאים לסמוך עליהם אלא שכיון שהזכירו העד שהיו בהם אלו הסי' אם היה שלא היה בהם אלו הסי' הוי עדות העד מוכחש מאליו ולאומר שיאמר שאין זה הבאייבודה מלתא מפני שכבר ראה שהיו רודפים אחר הרוצחים מפני זה לא הפסיד שהרי כתב מהררי"ק שורש קכ"א אשר גמגמת שלא להחשיב הגוים הרודפים מלת' מפני שכבר הגיד השופט כל הענין לע"ד שהדעת מכרעת שלא לחלק בכך והביא ראיה יע"ש עוד יש בנ"ד שהדברי' מוכיחים שאין עד זה מכוין להעיד כלל ועקר כי מה לו לספר כל אלה הדברים ואין ספק כי נכרים דברי אמת וגם אין להחמיר מטעם שלא אמר קברתים שכבר נאמרו חלוקים הרבה כי לא אמרו בכך מקום שצרי' שיאמר העד קברתים כי אחר שאנו רואים דברים אחרים מוכיחים על המיתה ודאית אין צריך שיאמר קברתיו וכאן כיון שהעיד שראם מושלכים בתוך העשבים על שפת הנהר ושהכיר אותם כו' מראים הדברים שאין להסתפק בעדות זה כלל ולהיות שבעונות ארעו מעשים רבים והארכתי בהם במקומם לא חששתי להאריך כאן אלא שנלע"ד שאחר שהועד שאלו האנשים יצאו משלוניקי שניהם יחד והם קרובים כנ"ל וידוע שעדות הבאיבודה עליהם נשיהם מותרות בלי פקפוק וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

711

712שאלה הנ' ונע' ה"ר משה ן' אנטביב קודם שהשי' בנו הנבון ה"ר לוי כ' לו שט' איך היה נותן לו במתנ' הבתי' שהוא היה דר בהם עוד עשה עם בנו ה"ר לוי הנז' שיתחייב לזון ולפרנס לאחיו שלמה גם שיתחייב לתת לו ק' פרחים זהב בהגיע הנער הנז' לט"ו שני' ונכת' שטר מזה וז"ל בפ"ע ח"מ הבחור נחמד ונבון ר' לוי בן אלטביב בן הנ' ונ' ה"ר משה אלטביב מדעתו ורצונו בלי שום זכר אונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ודעת שלימה נתחייב בחוב גו"כ מעתה ומעכשו לזון ולפרנס ולכלכל בכל מכל כל ולהלביש ולהנעיל מכף רגלו ועד קדקדו לאחיו הקטן שלמה אלטביב מהיום עד שיגדיל ויהיה בן ט"ו שנה ובהגיעו לזמן הנז' מעתה נתחייב ה"ר לוי הנז' בחי"ג לתת לאחיו הנז' או למוציא שטר זה בעדו ובשמו ואפילו בלי הרשאה ק' פרחי זהב סולטאניש כלם יפים וטובים וממשקל שלם תיכף ומיד שידרשם משלמה הנז' או מב"כ בלי שום אחור ועכוב ובלי שום שאלת זמן ב"ד ובלי שום שיור ותנאי בעולם עד סוף פרוטה אחרונה עוד הודה לוי הנז' שהפקיד בידו אביו טבעת א' כו' עד שג' חתיכות הללו נתונים נתונים הם לשלמה הנז' מאת אביו ונתחייב ה"ר לוי לתת הג' חתיכות כשיהיה בן ט"ו שנה אחריות כו' עוד נוסף על כל שאר נכסיו שעבד באפותיקי גמור חזקת הבתים כו' אם לא ישלים ה"ר לוי הנז' חוקו לשלם לשלמה הנז' הק' סולטאניש ולתת בידו הפקדון הנז' שיהיה כח ורשות ביד שלמה וביד ב"כ למכור כו' עד יקיים כל הנז' לעיל נטל הר' הנזכר קנין גמור וכו' וגם נשבע שבועה חמורה אחר כל זה השיא ה"ר משה בן אלטאביב הנז' לבנו ה"ר לוי הנז' עם בת ח' הנז' כה"ר יעקב באנבאנשתי יצ"ו וגרם העון ובתוך שנת הנשואי' נפטר ה"ר לוי בקושט' וחל"ש גם אחר קצת ימים נפטר הנער היבם שלמה הנז' ועתה האלמנה באה לגבות כתובתה נדוניא ותוס' מן הבתי' ומשאר נכסי ומטלטלי הבית ושטר כתוב' בידה ועשתה מורשה לאביה ר' יעקב הנז' ור' משה הרשה לנ' ונעלה עניו ה"ר יוסף ן' אלטאביב יצ"ו שישיב בעדו והוסכם ביני' לעמוד לפני לדין ע"כ טענותיהם ועשו מזה קומפרומישו והתחילו לטעון לפני טענותיהם ואחר שהתחלתי לגזור הנ' בעיני במקצת ההפרשה שלהם אמר ר"י הנז' מ"ל ולצרה לכנס בתגר זה יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ואני אחר שראיתי ההפרשים שביניהם אמרתי לעלות בספר הדין מה הדין נותן אם ישמעו ואם יחדלו והנה ראיתי מה שיכול לטעון ר' משה שכבר ששטר החיוב מר' לוי נ"ע לאחיו קודם לשטר הכת' והוא יורש את בנו רוצה ליפרע מנכסי בנו שיעור מעות כל מה שהיה עולה מזונות הנער באלו השנים מזמן השעבוד עד ט"ו שנה הנז' גם תובע הק' זהובים שהיה חייב לוי לאחיו כנז' בשטר גם הפקדון שהניח בידו והאלמנה יש לה טענה שכיון שנפטר יבמה ובעלה נסתלק החייוב שלא נתחייב בעלה כל החיוב' ההם אלא בתנאי שיחיה הנער עד ט"ו שנה לא אחר פטירת הנער זאת ועוד אחרת כי שטר המתנה בטל מצד קצת טבעות שנתן בעלה לאביו הנז' ומביא ראיה שאביו החזיר לו השטר והנו בידה ונשבעה על כך:

712

713תשובה

713

714נראה בעיני שבמה שטוענת האלמנה שמחיי' נמחל שטר החיובים כנז' אינה טענה לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי וא"כ כיון שר' לוי נתחייב לאחיו במתנה הנז' וזכהו על ידי אחר נמצא זכה במתנות ואין כח ביד אביו לבטל מה שכבר זכה בו בנו הקטן בחזרת השטר אינה כלום וכמ"ש הרא"ש בתש' והביאה בנו הריב"ה ח"מ סי' רמ"ג וז"ל ואי משום שהוחזר השטר ליד הנותן בשביל זה לא נתבטלה המתנה דהא פלוגת' דרשב"ג וח' היא רשב"ג אומר נתן מתנה לחברו החזיר לו השטר חזרה מתנתו וח' אומרים לא אלא מתנתו קיימת והלכתא כח' וא"כ לכאו' היה נר' שהדין עם ה"ר משה הנז' שישומו מה שהיה צריך ר' לוי לפזר באלו השנים לזון כו' כנז' בתוך השטר ולתת לאבי הנער והטעם שהרי כתב הרמב"ן והביאו הריב"ה ז"ל ח"מ סימן ר"ח המחייב עצמו לאחר בלא תנאי כלל אעפ"י שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה הוא ואינו אסמכתא ע"כ וא"כ יורשי האיש ההוא יורשין זכותו כמו שהיה חייב לוי לאחיו שלמה נכנס אביו ר' משה במקומו ואין לו' שלא נתחייב לוי ממון אלא לפרנסו כו' ולא יהי' החיוב א"כ אלא לפי ברכת הבית הא ודאי נר' דלאו הכי הוא שהרי כ' הר"ן בריש פ' הנושא בשם הרשב"א הפוסק לחברו שיזון אותו חייב לזונו במקום שהוא לא לפי ברכת הבית אלא משלם וכ"ע המתחייב לזון את חברו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות והכי איתא בירושלמי ע"כ גם הריטב"א כתב שלמדנו מהירושלמי שהמתחייב לזון את חברו וחלה אינו חייב ברפואתו אבל חייב לתת לו דמי מזונ' שהיה צריך והכי איתא בירושל' וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי ע"כ כל זה ימצא המעיין ב"י עמוד רט"ו למדנו א"כ שכך לי מתחייב לזון ה' שנים כשמתחייב דמים ממש וכמו שהמתחייב בשיעור ממון כך חייב לפרוע ליורשיו כמו כן הר' לוי אעפ"י שלא נתחייב אלא לזון יש לנו לשום ולשער ההוצאה ממון שהיה צריך להוציא באותם החיובים שנתחייב בשטר הנז' לאביו וכה"ר משה הנ' כן היה נר' לכאורה אלא שנר' בעיני אחר קצת עיון שאינו כן שאין כח ליורש באלו השעבודים כלל וכבר הי' אפשר לומר כן מטעם המחלוקת הידוע שנפל בין הרמב"ם ורבותיו עם שאר הפוס' במי שמתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב שהרמב"ם אומר שהאומר לחבירו הרי אני חייב לזון אותך ה' שני' או לכסו' אותך ה' שני' אע"פ שקנו לא משתעבד שזה כמו מתנ' וא"כ דב' ידוע ומצוי שנתנו במתנ' וכן הורו רבותי ע"כ ואעפ"י שרבו הפוס' שבאו אחריו וחולקים עליו מ"מ היינו י"ל שכדאי' הם הרמב"ם ורבותיו לסמוך עליהם עד שיוכל הנתבע לומכ קים לי כו' ומ"מ אני אומר שבנ"ד אין אנו צריכים לכך שהרי הוא בא בב"י וז"ל וכתוב בספר התרומות שער ס"ד גר' בהנזיקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון אשה והבנות מנכסין משועבדין ואף ע"ג שכתב בשטרא אנא אקום ואספי כו' תהני ההוא תנאה לחיובי ביה ולמגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא גבי וטעמא דמלתא מפני שאינם קצובים ע"כ למדנו שאפילו לדעת האומרים שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שחייב לקיים כיון שהיה בקנין מ"מ לא מהני אלא לחיובי לדידיה דוקא לא לגבות ממשעבדי וא"כ נמצא שבטלה זכות רבי משה לגבי האלמנה ע"כ. ומעתה הנני בא שגם אין לרבי משה לגבות המאה זהובים אעפ"י שהן דבר קצוב וקנו מיניה בקנין ומעכשיו גם שעבד הבנים באפותיקי כנזכר והטעם שנר' בודאי שלא נתחייב רבי לוי לתת לאחיו המאה זהובים אלא אם יגיע אחיו לט"ו שנה ואם לאו אינו חייב כלום דאי לא תימא אלא שעל כל פנים חייב בחוב גמור לוי המאה זהובים והט"ו שנים אינו אלא קצב זמן הפרעון א"כ הכי הוה ליה למכתב עוד הודה ה"ר לוי שחייב לאחיו מאה פרחים ונתחייב לפורע' כשיגיע הנער לט"ו שנה ומדלא כתב הכי אלא ובהגיע כו' נתחייב משמע ודאי שהיא מלה תנאית שאינו מתחייב אלא אם יגיע הנער לט"ו שנה ומ"ש מעכשיו לא אתא אלא לאפוקי מאסמכתא שהיינו יכולים לומר כיון שהאמת לא היה חייב לו כלום אלא מתנה שנותן לו הוי אסמכתא קא משמע לן שאינו וכמו שאנו צריכין לומר בההיא דהרמב"ם הנ"ל המחייב עצמו לאחר כו' הכא נמי קא משמע לן דלא הוי אסמכתא והנה מצאתי ראיתי בתשובות הר"י בת"ה בסי' ש"נ ש"מ שצוה לתת מנכ' לבת בנו ליטרא ותקנה בהם חגור' אחת יפה ולא הספיקה הבת לגבות המעות עד שנפטרה והיורשים טוענים שאינן חייבים כלום שהרי לא נתקיים מחשבת ש"מ שלא צוה אלא כדי שתקח החגורה והבי' ראיה לזכות ליורשים מתשובת המרדכי פ' אע"פ מאח' שנדר מעות לצדקה יתומ' להשיאה ונפטרה היתומה קודם שנשאת ופסק רבי חייא כהן צדק דלא זכו היורשים ע"כ ובנ"ד נמי אפשר לומר דאיכא אומדן שלא נתחייב ה"ר לוי אלא אם יגיע אחיו לט"ו שכה שאז יקנה אחיו מן המתנה ואעפ"י שהבי' סבר' ריב"א דפליג עליה מ"מ כבר כתב דמספק' לא מפקינן ממונא גם מה שדחה הוא שם דבנדון דרבי חיי' איכ' למימר שלא היתה כונת המפריש מעות לצדקה היתומ' אלא למצוה לעשות חפצי שמים אבל בההי' דחגורה אמרי' בגמ' פ' מי שמת דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכן יש לומר אצל בת בנו וגמיר ודאי להקנות בלא תנאי ע"כ וטעם זה בנ"ד לא שייך דבשלמ' דעת האב קרובה אצל הבן ואפי' אצל בת הבן משום דרחמי האב קרובה על הבן ועל בן הבן דבני בנים הרי הם כבנים דהכתוב אומר כרחם אב על על בנים גם בפסוק אם זרחה השמש עליו פירש"י ואם הדבר ברור לך שלא בא להרגך כגון שהיה בא האב לגנוב בבית בנו וברור לנו שרחמי האב על הבן אבל אפכא לא א"כ בנ"ד נמי איכ' למימר דליכ' טעמ' דקירוב דעת ומה שהיה נותן לא היה נותן אלא לאחיו אם יגיע לט"ו שנה כנז' כן היתה כונתו לא ליתן לאחרים. עוד כתב שם טעם אחר לזכות ליורשי הבת והו' דאמרינן תפוס לשון ראשון וכההי' דאמרינן בגמ' ההו' גברא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפ' ולנסיב ברתי דאמר רב פפא ד' מאה זוזי נסיב ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא ומאי טעמא איכא למימ' בנ"ד תפוס לשון ראשון שבהגיע לט"ו שנה יתן הא לאו הכי לא יתן שהוא לשון ראשון ואע"ג דאמר אח"כ מעכשיו דנר' שחל שעבוד החוב מעכשיו איכ' למימר כשיגיע לחמש עשרה שנה חל השעבוד מעתה אבל כל שלא יגיע לט"ו שנה מתנה אין כאן שעבוד אין כאן ואפי' לפי המסקנא דקאמר דלא דמי נדון דחגורה לההיא דרב פפא דהתם הוו תרי צואות ומשום הכי אמרי תפוס לשון ראשון דיכול לומר בצואה זו אני חפץ לא בזו אבל בההיא דחגורה חד צואה הוי ותנאי הוא דקאמר ג"כ זה סיוע לנ"ד דאיכ' למימר נמי תנאי הוא דקאמר אם יגיע הנער לט"ו שנה ובהתקיי' התנאי חל השעבוד למפרע מעכשיו א"כ מטעם זה נר' בעיני שאין כח לרבי משה הנזכר לגבות הק' זהובים ולכל הפחות מדי ספק לא נפיק וכההי' דתנן בגיטין באומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה ספק מגורשת ובעיא חליצה ה"נ אפי' תימא דהוי ספק מספקא לא מפקינן ממונא:

714

715בפנינו עדים חתומי מטה ראובן מצד עצמו ושמעון מצד אחותו לאה נות צדק ראובן הנ"ל מדעתם ורצונם בלי שום זכר אונס כלל נתחייבו בחיוב גמור כראוי לעמוד על פי מה שידין ויגזור הרב המובהק כמהר"ר שמואל די מדינה נר"ו בדין תורה על כל המפרשים ודין ודברים אשר בין אשתו הנז' ועל כל התביעות והתלונות ותרעומות אשר ללאה הנז' על בעלה הנז' מיום שנברא העולם ועד עצם היום הזה וכל אשר ידין הרב הנז' על ההפרשים והתביעות אשר בין ראובן ואשתו הנז' יהיה מרוצה ומקובל על ראובן ושמעון הנ"ל בסבר פנים יפות כאילו היה נגזר בב"ד הגדו' שבירוש' תוב"ב הכל בקנין גמור מעכשיו שנטלו על ראובן ושמעון הנ"ל במנא דכשר למקניה ביה ונשבעו שבועה חמורה בשי"ת כראוי לגמור לשמור ולקיים כל הנ"ל בלי שום עורמה ומרמה ובלי שום פתח התר וחרטה בבטול כו' ואחריות דלא כאסמכתא כו' בבית דין חשוב כו' וקנינא כו' היה זה ביום ה' כ"ט לחדש שבט שנת השל"ח ליצירה בשאלוניקי וקים מאת הכח המסור אלי באו לפני הבע"ד הנ"ל. ושמעתי תביעותיהם אחד תבע שמעון בעד אחותו לראובן שיזהר וישמר בשבועתו כמו שכתוב בשטר תנאי הכתוב' שלא ישא אשה כו' ולזה השיב ראובן שאשתו התירה לו השבועה ועוד ג' אנשים ב"ד התירו לו חזר שמעון והשיב שזה בלתי אפשר כי אחותו לא יש ג' ימים שהפיל' וא"כ על מה ועל מה יתירו לו השבועה והביאו ראיה משני עבריות בקיאות והעידו על הריונה והעידו על שהפילה ולהיו' לא נתכוונו בעדותן לא נתקררה דעתי בהן ולכן ראיתי לגזור הדין כפי מה שיורוני מן השמים וזה החלי יבמות פ' הבא על יבמתו אמר רבי אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למזוניהו ופסקו הפוסקים הלכה כרבא והביא הרב ב"י ז"ל שכתב הרשב"א בשם רבותיו במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אנסבי דלא לינסיב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל למדנו מכאן דאע"ג דהלכה כרבא שיכול אדם לישא כמה נשים מכל מקום במקום דאיכא מנהג שלא לישא אלא אשה אח' אינו יכול לישא אשה אחרת על אשתו משום אומדנא כו' כנז' וא"כ בעיר הזאת שאלוניקי דאיכא מנהג שלא ליש' אלא אשה אחת ולא עוד אלא דאיכ' תנאי גמור כתוב וחתום בעדים ועוד שבועה פשיטא ופשיט' שאין אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו ואם יש אשה אחרת מלבד שהו' עבריין הדין הוא שיוצי' ויתן כתובה וזה דבר ברור כשמש ואע"ג דבנ"ד אין הדיין יכול לכוף לראובן מצד השבועה מן הטעם שאומר שאשתו התירה לו וכמ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל עוד שאל בענין השבועה שלא האמינה עליו באותה שבועה לא בשני עדים ולא בעד אחד ופייסה שתתי' לו השבוע' ונתפייסה והתירה לו שלא בפני עדים עתה טוענת שלא התירה לו מעולם והוא אומר שהתירה לו אי זה מהם נאמן. תשובה כיון שלא האמינה עליו בעדי' נאמן ר' לומר ברצונה אני יוצא כו' עד אינה נאמנת לפוסלו כי הוא אומר שפטר אותו מן השבו' מכאן נר' שהוא נאמן לומר שאשתו התירה לו השבועה ואגב אורחי' אמינ' דכיון שהרא"ש כתב הטעם שהוא נאמן מפני שדברים אלו הם דברי' שבינו ליוצרו מה לי האמינה כשני עדים ומה לי לא האמינה הרי יוצר הכל יודע תעלומות בין האמינה ובין שלא האמינה ואם האמת שהיא התירה לו אעפ"י שהיא מכחשת עתה יודע תעלומות יודע שהאמת אתו שהיא התירה לו וא"כ ראוי להאמינו כיון שהוא דבר בינו לבין יוצרו ונראה לי שטעם הרא"ש שכיון שהאמינה כשני עדים הוה ליה כאלו התנה שכל עוד שהיא תאמר שלא התירה שהשבועה במקומה עומדת כאלו לא התירה וכיוצא בזה כ' הריב"ש בענין גיטין כשהאמינה שלא בא כו'. נחזור עתה לנ"ד ואני אומר שאע"פ שיש בשטר הכתוב' נאמנות לאשת ראובן והי' אפש' לומר א"כ שהוא אינו נאמן לומר שאשתו התירה לו השבוע' מלישא אשה אבל מ"מ כיון דאפשר לומר שהנאמנות חוזר לשאר התנאים הכתובים שם יש לומר שנאמנותו בענין השבועה שאמר שאשתו התירה קיים וכ"ש שאומר שיר' שג' ב"ד התירו לו השבועה ולכן אין לנו להזהירו בענין השבו' כלל אע"ג שהבית דין שהתירו ראוין לאונס והם בני נדוי וכמ"ש הריב"ש בתשובה מעתה יש לנו לראות גם שנניח ענין השבועה אם תוכל אשת ראובן לומר תן לי כתובתי נדוניא ותוספת וזוזי מאתן כי אני לא קבלתיך עלי לאיש אלא על תנאי שלא לישא אשה ואם אתה אומר שאני התרתי לך השבועה אם יאמרו שאיני יכול למחות כך מחמ' השבועה מפני שהוא דבר בינך ליוצרך ואתה נאמן על עצמך בזה אין אתה נאמן להפסיד זכותי לומר שמחלתי לך תנאי נשואין וזה נראה ברור מדברי הרא"ש שכתבתי למעל' שאינו מועיל מה שהוא אומר שהתירה לו אשתו השבועה אלא מפני שהוא דבר בינו ליוצרו וזה דבר ברור כשמש שהרי מי שחייב לחברו מנה לפרוע לו לזמן בשבועה ואמר שהמלוה מחל לו פשיטא שהוא נאמן על השבועה אבל החוב במקומו עומד וכן נר' מתשובה בעל תרומת הדשן וא"כ זכתה אשת ראובן בדינה שתוכל לבקש מבעלה אם ירצה לישא אשה אחרת עליה שיתן לה כתובתה משלם כנ"ל שהרי אין אשה זאת נכנסת בכלל אותם שאמרו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו להוצי' ולא ג"כ מאות' שאמרו שאם הפילה ג' פעמים כופין אותו להוצי' שהרי כ' הרשב"א בתשובה ונמצאת בב"י בטור אבן העזר סוף סי' קנ"ד שאם אשה ילדה בן וקיימה אין דנין לה כדין אשה ששהתה עשר שנים שיש לבעלה לגרשה ולא כדין אשה שהפילה וחזרה והפי' ג"פ שהדין הוא שיוציא שזה דוקא במי שלא ילד' ולד קיימא אבל ילדה ולד קיימא נסתפחה שדהו ומזלו גרם וכן כ' הריב"ש בשם אחרים וא"כ אשה זו אשת ראובן שילדה בנים יפים וטובים בחורי חמד וגרם העון ולקח אותם אלי"ם מזלו גרם ואם ירצה לישא אשה חייב ליתן לאשתו הנזכרת כנזכר אם תרצה לצאת ממנו או לקבל גיטה כיון שנימוקה עמה שלא נשאת עמו אלא בתנאי שלא ישא אשה אחרת עליה והדין ברור כנ"ל דעד כאן לא פליג רבא ארב אמי אלא במקום דליכא תנאי אבל במקום דאיכ' תנאי כולי עלמא מודו שיוצי' ויתן כתובה כמו שהוכחנו למעלה וכבר כתבתי שאינו נאמן ראובן לומ' שאשתו מחלה לו על התנאי הנז' שלא לישא אשה ולא על שום תנאי שהתנה עמה דדוקא לענין השבועה הוא נאמן מפני שהוא דבר שבינו לבין יוצרו כנ"ל אבל בדברים שנוגעים בינו לבינה אינו נאמן כ"ש שכך כתוב בשטר תנאי הכתובה שלא יועיל לו אם תמחול כו' ועוד אני אומר לרווחא דמלת' שאפי' לא היה שם תנאי שלא יהא נאמן שאשתו מחלה ואפי' יהיה אמת כמו שהוא אומר שאשתו נתנה לו רשות ליש' אחרת עליה מ"מ כיון שהיא אומרת עתה שאין רצונה שיש' אשה אחרת יש לו לקיים דבריה שהרי כתב הרשב"א בתשו' המלמד שהתחיל ללמוד ואמ' לו הבעל הבית לך מעמדי ונתרצה מלמד ושוב חזר בו הב"ה ורצ' לעכבו והמלמ' אמר מחלת לי שעבודי ואיני רוצה ללמ' לך יותר והשי' מורי ולא נמחל שעבודו באמירה בעלמ' וראיה מפ"ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי אלמא לא זכי בנפשיה באמירה בעלמא והוא הדין בנ"ד נמי מדמינן פועל לעבד עברי ע"כ א"כ גם בנ"ד אני אומר שגוף האדם משועבד לאשתו וכמו שאמרו בגמ' נדרים פרק אלו מותרים האומר קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל ופריך והא משתעבד לה מדאורייתא כו' ופירש הר"ן דאי אסר גופיה עילוה ה"נ דלא מצי עביד דמדאורייתא קא משעבד לה עד כאן למדנו שהאיש משועבד לאשתו כשם שאשתו משועבדת לו ועוד נוכל ללמוד זה מספר כתובה שכותבין לשון זה ואנא בס"ד אפלח ואוקיר כו' ואם כן באמירה לא סגי וכל שכן השתא שהיא מכחשת אותו והיא נאמנת והוא אינו נאמן בזה עוד על ענין התביעה שתבע שמעון מצד אחותו שלא ימכור ראובן שום דבר מתכשיטי ומלבושי אשתו גם בזה אני אומר שהדין עמה שכל מלבושיה ותכשיטיה אינו יכול למכור רק שיש חילוק שתכשיטי זהב וכסף אינו יכול למכור כל זמן שאינו צריך להתפרנס מהם אבל אם צריך להתפרנס מהם יכול למכור ואם מכר מה שעשה עשוי אבל מלבושיה ושאר תכשיטיה שאינו מכסף וזהב שקנה הוא לה אינו יכול למכור אפילו אם צריך להתפרנס מהם כל זה מבורר מדברי מהר"י בתשוב' הנראה לע"ד גזרתי ואמרתי כפי מה שהורוני מן השמים וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:

715

716בהא סלקינא ובהא נחיתנ' דאם ראובן ירצה לישא על אשתו והיא תרצה לצאת ממנו שחייב להוציאה ויתן לה גט כרצונה ולפרוע לה כתובה מאתים ונדוניא ותוספת ולא מבעיא לדעת רבנו תם שכתב דבכל מקום תנאי כתובה ככתובה כמו שכתבו התוספות סוף פר' הבא על יבמתו וכאן כבר אמרו יוציא ויתן כתובה כמו שכתבתי דאעפ"י שהלכה כרבא מודה רבא היכא דאיכא מנהג וכ"ש וק"ו היכא דאיכא תנאי אלא אפילו לדעת הרי"ף והנמשכים אחריו שכתבו בההוא איתתא דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה ואמר רב נחמן כל כי האי ודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכתב הרי"ף וכן הלכתא שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא כו' עד אמדן דעתי' הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה למישקל ולמיפק לא אקני ע"כ וכן דעת ר"ח וכן דעת הרמב"ם א"ה הכא בנ"ד כולי עלמא מודו חדא שהרי כ' מהררי"ק דלא שייך הכא אדעתא למיפק לא אקני דכיון דאתני בהדא תרי שאפי' אדעתא למיפק אתני וראה כמה גדול כח התנאי שכתב הרא"ש בתשובה הביאה בנו הריב"ה בא"ה סוף סימן ע"ה וז"ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו כו' עד על תנאי כך ואח"כ נכתב בכתובה הפך התנאי והשיב שלא נמחל תנאי הראשון בזה כי הכתובה כמו שרגילין לכתוב כו' ע"ש והדברים ק"ו ומה במקום דאיכא למימר שכבר נתבטל התנאי אמר דיש לנו לומר כו' במקום שהמנהג והרגילות מקיים התנאי וההקפדה גדולה כנודע דאין אשה מתקנאה כו' עאכ"ו וכיון דהכי הוא לא שייך למימר טעמא דאדעתא כו' אלא אדרבא אדעתא דהכי נחית שאם יבטל התנאי הוא שיפרע משלם:

716

717שאלה אלמנה זקוקה ליבם והוא אנוס מאנוסי פורטוגאל ונפטרה בלא שבועה ולא הגבו לה ב"ד כתובתה רק שהניחוה עומדת בבית בעלה כמו שהיתה ומתוך כך נפטרה ולא נשבעה ועתה יורשי האשה מבקשים לירש כתובתה ויורשי הבעל תובעים לירש הכל מטעם שלא נשבעה וקי"ל אין אדם מוריש כו' עוד מטעם שהיתה זקוקה והיבם יורש הכל עד כאן:

717

718תשובה

718

719הדברים עתיקים וארוכים מרוב חלוקים יש בענין אחד אם מצות יבום קודמת או מצות חליצה יען היו החכמים הקדושים אשר בארץ המה אמרו דהא בהא תליא דאי מצות יבום קודמת הרי הנכסים בחזקת היבם ואם מצות חליצה קודמת אין הנכסים בחזקת היבם והנה בידי פסק מהחכם השלם כמהר"ר מאיר הלוי אשכנזי ז"ל הכריח כי הנכסים בחזקת יורשי הבעל הוא היבם ופסק שאפילו תפסה היבמה לא הועילה מ"מ היו בדורו חולקי' שהועילה בתפיסה ומהר"ר דוד כהן ז"ל כתב ופסק כן באורך כמו שכתוב בדפוס אך אמנם בנ"ד שהיבם הי' משומד היה נראה בעיני דכולי עלמא יודו דמהני לה תפיסה יען כי נפל ספק גדול אם צריכה חליצה ואף ע"פ שאנו אנשי ספרד נהגנו איסור על פי רבותינו הקדושים ובפרט הרב הגדול כמהר"ר יעקב בן חביב ז"ל אשר האריך להוכיח כן מ"מ אין הדבר יוצא מידי מחלוקת והזיקה חלושה מאד אשר על כן נראה בעיני דמהאי טעמא אם תפסה האלמנה מהני לה תפיסה ומ"מ נניח שאינה זקוקה אלא אלמנה דעלמא אמת כי למעשה ודאי הייתי פוסק כמו הרב הגדול בעל תרומת הדשן שאם האלמנה מוחזקת ותפס' הנכסים ויורשיה אח"כ מוחזקים בהם כו' במה שבידם אעפ"י שלא נשבעה האלמנה ומה גם עתה בזמן הזה דכיון דעיקר שבועת האלמנה משום התפסת צררי הוי מלתא דלא שכיחא גם מיתה חטופה כמיתת מגפה בר מינן הוי טעם גדול למימרא דליכא למיחש להתפסת צררי וכמ"ש כל זה הרא"ש בתשובה ואם כן במה שתפסה האלמנה אם היתה מוחזקח וגם יורשיה אחריה דעתי היא שאין מוציאין מידן אלא במה שמסרו הדיינים ליורשי הבעל וישנו בידם או שהחזיקו הם בנכסים אין מוציאין שמ"מ זה דבר פשוט ומנהג קבוע במקומנו שמשביעין לכל אלמנה אפילו בזמן הזה בגביית כתובתה ומשנה שלימה שנינו בכתובות פרק הכותב מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו מלוה או פקדון ביד אחר רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם רבי עקיבא אומר יתנו ליורשים שכלם צריכי' שבועה ואין היורשים צריכים שבועה וידוע דהלכה כר' עקיבא נמצינו למדים שתכף אחר פטירת הנפטר נכנסים הנכסים בחזקת היורשים והאלמנה או בעל חוב באים להוציא וקי"ל כלל גדול אמרו בדין המוציא מחברו עליו הראיה ודבר זה פשוט מאד ואם כן הבנים שמסרו מה שמסרו ביד היורשים כדין עשו אם היו דברים שאינם ידועים לאשה שהם מנדונית' גם תנאי אחר אני מטיל שלא יש נאמנות בשטר הכתובה לה וליורשיה עליו ועל יורשיו שאם יש נאמנות בזה ושטר הכתובה בידם ודאי בכי האי גוונא מוציאין מהם אעפ"י שגם בזה היה מקום ערעור מ"מ אני דן כל זה אני אומר באלמנה שאינה זקוקה ובזקוקה ליבם שנפטרה כתבתי לעצמי כדת מה לעשות לפי שראיתי רבו הסברות אלה מפה ואלה מפה וז"ל שכתבתי זה כמה שנים הר"ן כתב בתשובה מ"ו שנכסי צ"ב שהאשה באה להוציא מיורשי הבעל אין עושין מעשה כנגד הגאונים ולדעתם נכסי צאן ברזל נדוניא כו' הכל ליורשי הבעל הוא היבם ואעפ"י שלדעת הרמב"ם ורש"י הדין שיחלקו בהם יורשי האשה ויורשי הבעל מ"מ נראה דדעת הר"ן למעשה כדברי הגאונים אמנם יש ספק אחר שאפי' את"ל שכן הלכה היה אפשר לומר דהיינו בזמן הראשון שהבעל יורש את אשתו אבל בזמן הזה שיש תנאי כתובה להחזיר כו' היה נראה לומר דלא עדיף יבם מבעל כיון דיבם אתי מכח הבעל וכן היה דעתי לעולם אבל נר' שגם זה סתר הר"ן בתשובת נדון דידן שכתב ודוקא הבעל שהתנה אבל היבם שלא התנה הכל ליבם זה היה נראה מתוך דברי הר"ן אלא שאני אומר שגם תשובתו זו היתה למי שהיה סובר כסברתו ומתוך תשובתו אליו נראה שהיה גם כן אדם גדול שכתב לו ואני איני מסכים לדעתך וסותר ראיותיו א"כ נראה דבר סמכא הוי ההוא דפליג עליה לכן לבי אומר לי שאין הדבר כל כך ברור שיהיה הכל ליבם וכ"ש בהצטרף דעת רש"י והרמב"ם ועוד שתנאי השיור אפשר לא היה כל כך פשוט בימי הר"ן אמנם בזמנינו זה אפשר שכיון שנתפשט כל כך יועיל גם ליבם ולכן הייתי אומר אם היה בא מעשה לידי הייתי מפשר שיקחו יורשי האשה רביע דאם תפס אחד מהם ואמר קים לי כפלוני לא הייתי מוציא מיד המוחזק ועתה בנדון שלפנינו אני אומר כי במה שיורשי הבעל מוחזקים זכו ואין להוציא מידם ובמה שנשאר ולא נכנס ביד יורשי הבעל אם היה שיורשי האשה מוחזקים בו והיינו דליכא עדים לא הייתי מוציא מיד יורשי האשה אבל אם הם ביד שליש ובמקום שאינם מוחזקים לא זה ולא זה הייתי אומר שיחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל מטעם שזיקת היבם לא היתה כל כך חזקה כנ"ל זהו מה שנר' לע"ד וכתבתי בקוצ' לאפס פנאי נאם הצעיר שמואל מדינה:

719

720שאלה מעשה היה בויניצא יהודי אחד ששמו ראובן היו לו שתי בנות שם הא' לאה ושם השנית רחל ובן לא היה לו ובעת זקנותו עלה בדעתו לחלק נכסיו לבנותיו הנזכרות כרצונו והלך לו לסופר אחד גוי מסופרי העיר הנקראים בלשונם נוטריו פובליקו ר"ל סופרים והם מנויים מאת השררה של ויניציא יר"ה להיותם סופרי העיר וכן אמר ליה ראובן הנזכר לסופר תכתוב צואתי זאת ואחרי מותי שתשלם ותתקיים כמו הסדרים והדתות של ויניציא וראשונה אני מפקיד נפשי להשי"ת עוד אני מניח אפוטרופוסים שלי השתי בנות ורוצה אני קודם שתגעונה בנותי בנכסי שהיו נפרעי' כל מי שיש לו לקבל ממני עוד אני מניח הבית שאני דר היינו זכותי ללאה עוד אני מניח הפורטיג"ו והשתי חדרי' והקוזינה והקניבה לשם שיש לי היין שלי לעת כזאת גם החדר של של מטה לשים הפחמים גם השופיטה בעדה וגם ליורשיה היינו אחרי מותה שתלך הירושה לבניה הנולדים מגופה ואחותה רחל לא יהיו לה מאלו המקומות שום דבר עוד רוצה אני שאם לאה לא יהיו לה יורשי' אחרים נולדים מגופה שתלך הירושה לרחל אחותה לפי שרוצה אני שהבית יקרא הבית של ראובן לכך תלך הירושה ליורשים שבאים ממני זהו עיקר לשון הצואה ואחר זמן כמו עשר שנים בקרוב נפטר ראובן המצוה הנז' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ותבקשנה בנותיו צואת אביהן מהסופר היינו הנוטריו כלשונם ותראנה צואת אביהן חתום מיד הסופר הנז' לבד ומזכיר עוד שנים עדים גוים פלוני ופלוני לא נודעו מי ומי הם אבל בדיניהם הסופר נאמן כמאה עדים בכל מה שכותב וכן ע"פי הצואה הנז' חלקו הבנות ולקחה כל אחת מהן חלקה כפי הכתוב באותה הצואה ואחר ימים לאה הנז' בת הזקן ראובן המצוה הנז' נשאת לשמעון והכניסה לו בנדונייתה הבית הנז' שירשה מאביה המצוה הנז' ויהי לה בן מבעלה שמעון הנזכר וגם בנות היו לה מבעלה שמעון הנזכר ותמת לאה אשת שמעון הנזכרת בת הזקן המצוה הנזכר ונשא שמעון הנז' אשה שמה רוזה והכניסה לו נדוניא והיו לה בנים גם מאשה זאת ואחר זה שדך שמעון הנז' בת אחת מבנותיו שהיו לו עם אשתו לאה הנזכרת ושעבד לחתנו בעד נדונית בתו אשר הניח המצוה ראובן הנזכר ללאה בתו הנזכרת ואח"כ נפטר גם שמעון הנז' וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ועתה בקשה האלמנה רוזה הנזכרת לגבות נדונייתה שהכניסה לשמעון בעלה הנזכר ולא מצאה כי אם הבית הנזכר אשר גם הוא משועבד בעד נדונית בתו הנזכרת ונפלהפרש בין האלמנה הנזכר' ובין היתום הנזכר ובין הבת אשר שעבד אביה לנדונייתה הבית הנזכר ושמו דיינים מבוררים בין שלש הכתות ושמעו טענותיהם פעמים גם שלש והסכימו הדיינים כל שלשתן בדעת אחת שהאלמנה רוזה הנזכרת תגבה נדונייתה מהבית הנז' מפני שהצואה הנז' של הזקן ראובן הנז' אין בה ממש כפי דין תורתנו ונמצא ששמעון הנזכר ירש את אשתו לאה ותגבה האלמנה רוזה הנזכרת נדוניא מהבית הנזכר שהרי הוא עצמו משועבד לה וכשמוע היתום הנז' שדעת הדיינים נטתה לזכות האלמנה רוזה הנז' הלך בערכאות והביא גזרה על הדיינים הנז' שלא יורשו לתת פסק לשום כת מהטוענים והלך בדיניהם ועלה הוא בידו לקח' הוא הבית כפי צואת הזקן המצו' הנז' וא' מהדיינים המבור' הנז' וגם בע"ת א' מוסמך עמו הטילו חרם על היתו' הטוען הנז' וע"כ העוזרים אותו שיחזירו מרשעת' ויקיימו ככל אשר פסקו הדינים המבוררים ונפל הפרש בין הבעלי תור' של ויניציא אם פסקו הדיי' המבוררים כדין ואם החרם אשר הטילו על היתו' הטוען הנז' והעוזרים אותו יכולים לבטל הב"ת שחושבים שהדיי' עשו שלא כדין או לא:

720

721תשובה

721

722עם היותי היום לבי בל עמי כי חדלו קרובי קרובים אל ה' ומיודעי יודעי דעת ומביני מדע הולכים ומתמעטים ובעונותי יצאו מהם מה שיצאו פנו וסעו לבית עולמם כלם תחכמוני ורבי פעלים גם היום מרי שיחי ידי כבדה על אנחתי וכתפי משכמה נופלת על איש חיל רב פעלים עטרת תפארת למשפחת העזיאלי אשר אמרנו בצלו נחיה זה ינחמנו מעצבון אחיו התורה והאדם כי מעט אשר נסע ונגלה עוד זה מדבר וזה בא מסור ביד הקוסטינר אחוז בחבלי פרונקא דמות' לקוח למות על זה היה דוה לבי ונמס ועל אלה חשכו עיני בחינתי דשמעתתא בעי צלותא כיומא דאסתנא אך אמנם להפצרת השואל הלא הוא הח' הכולל כאח לי כמה"ר שמריא שרביט הזהב נר"ו לא יכולתי להשיב פניו ריקם וע"כ אענה אני חלקי בקוצר מילין:

722

723ואומר אחר החיפוש והבדיקה בכל חלקי השאלה עד מקום שקוצר יד שכלי מגעת ונפשי יודעת לא מצאתי בה שום זכות ליתום לא מצד הענין ולא מצד המקום ולא מצד הזמן כאשר אבאר.

723

724בראשונה אומר דהגע עצמך שהצואה הנז' הית' נעשית ע"י סופר ועדי' ישראלים כשרים אפ"ה לא היתה בה ממשות כלל והטעם מפני שאין בה דין מתנת ש"מ כיון דבזמן בריאותו צוה לכתוב הצואה הנזכר ואפילו שהי' חולה כיון שעמד והבריא וחי עשר שנים אינה אלא מתנת בריא והנותן מתנת בריא אין המקבל זוכה בה אלא בא' מהדרכים שהמקח נקנה בהם וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' זכיה ומתנ' ואע"ג שאמר בצוואתו שהוא מצוה לאחר מיתה מ"מ אין בה דין מצווה מחמת מיתה וכמ"ש הרשב"א הביאו מהררי"ק נר"ו בטור א"ה ס"ס ר"ן וז"ל ר' שהי' חולה ומתירא שמא ימות פתאום ומהלך בחוץ כשאר בני אדם ועלה בדעתו לצוות על ביתו כדי לסלק מחלוקת מבין יורשיו כו' תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת כו' עד אומרו ולפיכך ר' זה אין מתנו' קיימות אא"כ נותנן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאחר מיתה ובכך קנו מקבלי המתנות גוף הנכסים מהיום ופירות לאחר מית' כו' ועוד כתב בשאלה אחרת ז"ל כל שצוה בבריאותו כלשון מצוה לאחר מית' אין בדבריו כלום כו' וכן מצאתי בהגהה מי' בה' זכיה ומתנ' בשם גאון מסכים לדעת הרשב"א וכן הוא דעת בע"ה א"כ נר' דאפי שר' הי' חול' כל זמן שלא היה מוטל על ערש דוי ומת מאותו חולי אין לו כח לצוות מחמת מיתה לשיהיו דבריו ככתובים וכמסורים דדוקא בחולה שנפל למשכב דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו הקלו ח' ואמרו שדבריו קיימי' אבל בנ"ד דליכא חד מהני לפי שהיה בריא אולם בעת הצואה וחי ג"כ אח"כ כמה שנים כנז' ודאי שאין בדבריו כלום דבבריא לא סגיא באמירה בעלמא אפילו שיאמר בלשון חשוב עד שיכתוב מילי דשייך כמו כתיבת שטר בקרקעו' או מסירה במטלטלים דהיינו משי' ובנ"ד דליכא שום חד מהני ודאי דהאי צואה חספא בעלמא היא ואין לה דין מצוה לאחר מיתה ולא מתנת בריא ואע"ג שהמרדכי הביא בשם הר"ם ספ"ק דמציעא דאף בבריא שא' ינתן לפ' כו"כ אם ימות זה נקרא מצוה לאחר מיתה וקנה וכתב שכ"נ מפי' רש"י מ"מ כבר כתב מהררי"ק ז"ל בשאלה צ"ח שחזר בו מהר"ם בפ' יש נוחלין וראיתי להביא לשון מהר"ם אע"פ שהוא לא הביאו ז"ל על המתנה שנתן ר' לחתנו וכתב לו שטר מתנה וכתב בו שיטול חלק מכל נכסיו מקרקעי ומספרים ומעות כא' מן היורשים ושטר מתנה זה כתוב בו מהיום ולאחר מיתה והרי היא כמתנת בריא וזכה בגוף כל הנכסים שהיו לו בשעת המתנה גופה מהיום ופירי לאחר מיתה כו' ע"כ לשון מהר"ם יר' בפירות דס"ל למהר"ם דאפי' שאמר לאחר מיתה לא הוי כמתנת ש"מ אלא מתנת בריא וחזר בו מההיא דקאמר במס' מציעא דהתם כתב כמפרש על דברי הגמ' והכא כתב הלכה למע' ומעש' גדול וכ"ש דהאי סברא דהר"ם יחידאה היא א"כ נ"מ דכיון דלא כתיב בשטר הצואה הנז' לא קנין ולא מהי' ואין כאן מסירה ולא שום הקנאה ודאי הגמור שאין בה ממש וא"כ אחר שחלקו הבנות ונתרצו זו לזו כל א' מהם בחלק אשר חלק להם אביהן ולאה הכניסה לבעלה הבתים זכה הבעל בנכסיה מכח לוקח דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואפי' הי' מתנה בכתב' בפי' שתחזור הנדוניא ליורש' היינו אם לא תניח זרע של קיימא אבל אחר שהניחה זש"ק הבעל ירש הכל כפי דין תורתנו אם לפי האומר הבעל יורש את אשתו מן התור' כמו שלמד מן המקרא בפ' הכותב ואפי' לדעת האומר שאינה מן המקרא אלא מדר' אלמוה לירושת הבעל כאלו היא ש"ת וא"כ כבר זכה הבעל בבתים הנז' במיתת אשתו א' ואחר שנשא אשה אחרת כל מה שנשאר ממנו משועבד לאשתו זאת שנית וכמ"ש בכתו' פ' מי שהי' נשוי נשא את הא ומתה נשא את הב' ומת הוא הב' ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה.

724

725ואם לחשך אדם לומר הרי כתוב זמן הצואה ולדעת קצת הפוסקים הלכה כר' יוסי דאמר בפ' יש נוחלין זמנו של שטר מוכיח עליו ואין צריך מהיום כבר השיב מהררי"ק ז"ל על נושא כזה ואמר דכיון דכתב אני מניח אפי' תאמר שיוכיח הזמן דמחיים התחילה ההנחה אינו כלום דכשנותן מחיים אינו שייך למימר לשון הנחה כלל דדוקא בש"מ איכא מאן דס"ל דמהני כמו שהאריך בזה הרב רבי דוד כ"ץ ז"ל אבל במתנת חיים כ"ע מודו דלא מהני וכמו שכתב הרא"ש עם היותו חושב דבש"מ מהני האי לישנא כתב דבבריא לא מהני ואין שום חולק על זה ובר מן דין כתב הרב ר"י ז"ל דאפי' לר"י צריך שיצוה המצווה לכתוב הזמן ואם כתבוהו העדים מעצמם אינו כלום והכא בנ"ד מאן לימא לן שהוא צוה לכתוב הזמן עוד כיון שצוה שאחרי מותו תשלם ותתקיים צואתו יראה מדבריו שאינו רוצה להקנות מחיים כלל לא פירות ולא גוף הנכסים.

725

726ותו איכא רעותא אחריתי והיא שכל שטר מתנה צריך שיכתבו בו כתבוהו בשוקא כו' כמו שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' זכיה ומתנ' ז"ל הנותן מתנה בין ברי' בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד אומרו לפיכך כל שטר מתנה כו" וא"כ בנ"ד כיון שלא היתה כתוב בתוכה בפי' כתבוה בשוקא כו' סתמא הוי כמפרש שאינו רוצה שיתפרנס מחיים וכהא דאמרי' בגמ' איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר כו' עד אומרו והלכת' חיישי' כו' ורוב הפוס' ס"ל דחיישי' ולא מגבינן ביה וכן הוא דעת הרשב"א ור"ח והרמב"ם והטור אבל יש מקצת גאונים הביאם בע"ה דס"ל דחשש' לבד איכ' ומגבינן בה מ"מ אנן בתר בתרא אזלי' ואע"ג דמדברי התוס' היה נר' דמגבי' ביה ממה שהקשו במקום הנזכר דהיכי מגבינן כלהו מתנת' כיון דאינו אומר לסהדי כו' ותירצו דלפי שנוהגין עתה לכתוב כו' הילכך כי אמר להו נמי סתמא דעתו לומר כמו שכותבין בשטרות וכן הוא דעת הרא"ש בפסקיו פרק חזקת הבתים וא"כ היה נר' דבנ"ד נמי סתמא הוי כמפרש י"ל דאין הנדון דומ' לראיה לפי שהתם מיירי בשטרי ישראל דנהיגי לכותבו וכיון דנהיגי לכתוב סתמא הוי כמפרש אבל בשטרי גוים שאינן נוהגים לכותבו חזר הדין כבזמן האימוראים שלא היו נוהגים לכותבו אלא א"כ צוה לכותבו ואי לא צוה לא קנה וא"כ נפקא מינה בנ"ד דלא הוי מתנה גמו' גלוי' כיון שלא צוה לכותבו אלא מתנתא טמירתא ולא מגבינן בה וגם הלום ראיתי להסתפק בזה אחרי רואי שהגאון רב שמואל בן חופני נסתפק ואמר שהשטר העול' בערכאות של גוים שאנו צריכים לקנין וחליפין אין אנו עושים דין ואפי' בדיני ישראל כ"ש גוים ולא בריר לן דהא דינא דמלכותא דינא ע"כ זאת ועוד אחרת דשטר העו' בערכאות של גוים קלא אית ליה דגרסינן בפ"ב דגיטין רב פפא כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסא' כו' ומגבי ביה ממשעבדי כו' א"כ נר' דמשו' הכי גבי ממשעבדי משום דקלא אית ליה וכ"כ הרשב"א בשאלה הביאה הב"י וכן הוא דעת הרא"ש וא"כ היה נראה דבנ"ד קנה או משום דדמ"ד ואי משום דקלא אית להו ולא הויא מילתא טמירתא אבל נראה דיש לחלק בין שטר העולה בערכאות והוא מקום המשפט לשטר העשוי ע"י סופר העיר אע"פ שהוא ממונה ע"פ המלך ועם היות נראה מדברי הר"ן בפ"ק דגיטין דדין א' להם כבר כתב הטור סימן ס"ח וזה לשונו ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אעפ"י שהם ממונים מפי השופטים כיון שאין נעשים בפני השופטים ואם לא נעשו בערכאות אפי' נעשו במקום הקבוץ שלהם פסול אפילו נמסר בפני עדי ישראל כיון שעידי גוי' חתו' ואינם ערכאות הו"ל כמזוייף מתוכו וחספא בעלמא הוא ע"כ הרי שכתב דלדברי הכל שטר העשוי ע"י סופר העיר אין בו ממש כ"ש שטר מתנה וכ"ש דבערכאות עצמן איכא רובא דרובא מהפו' דס"ל דדוקא בידועות לנו שאינ' מקבלים שוחדא וכמ"ש הטור במקום הנז' והוא סברת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ואפי' לדעת הרא"ש שנסתפק בדבר כמו שהביא ב"י במקו' הנז' ס"ל דשטרי מתנות כיון דלא גזרי עליהו דלהוו עולי' בערכאותיה' אין להם דין שטר כלל כמו שהביא בנו הטור משמו ז"ל וכתב א"א הרא"ש אם הנהיג המלך כו' עד אומרו אבל האידנא כיון דליכא דינא דמלכותא שיהיו כל השטרות שלו נעשים בערכאות הני שטרי מתנות הנעשים בערכאות חספא בעלמא הוא אפי' נמסרו בפני עידי ישראל ע"כ הרי מבורר דאפי' היה שטר צוואה זו נעשה בערכאות והוה בריר לן דלא מקבלי שוחדא לית ביה משום דינא דמלכותא לפי שהם אינם מקפידים שיהיו נעשים כל השטרות על ידם כ"ש שטרי מתנות או צוואות דודאי לא קפדי וכ"ש בנ"ד שלא נעשה בערכאותיהם א"כ מכל הני טעמי נר' דהאי צואה חספא בעלמ' הוא לדעת הכל:

726

727וראיתי להביא בזה ספק א' נסתפקתי בפ"א שכתבתי על צוא' הח' הש' הרב הכולל כמהר"ר משה אלמושנינו משום דשייך נמי בנ"ד והוא אי מה שצוה הזקן שתלך הירושה לבני לאה הנולדים מגופה הוי מזכי לדבר שלא בא לעולם כי הא דאמרינן נכסי לבנים אשר תוליד דלא אמר כלום דדוקא במזכה לעובר שלו אמרינן דקנה משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל אם לא בא לעולם כלל לא קנה משום דהוי מקנה לדבר שלא בא לעו' והמקנ' לדשב"ל לא קנה אפי'. לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שב"ל א"כ הכא נמי אחר שבזמן הצוואה עדיין לא היה בעולם בן לאה ולא נולד אלא אחר כמה שנים כנר' מתוך הצוואה א"כ איך זכה מכח הצואה או דילמא דלא זכה זה מכח הצואה שמזכה לו רק מכח התנאי שהתנ' שלא יורשינו יור' אחר זולת היוצא ממעי בתה שכונתו היא שלא יזכ' בבית ההוא הבעל שהוא יורש קודם לבני' ואינו מיוצאי מעיה ובודאי שבידו היה כח לסלקו כי הא דאמ' אביי אחרי' מוציא' מיד הבעל וא"כ זכות הבן אחר סלוק הבעל בא מאליה ובמקומה עומדת וקנה זהו מה שנסתפקתי אשר לבי נוקפי בו וכעת לא אוכל להתישב בענין כראוי לסבה הקודמת בפתח דברי וכ"ש דבנ"ד אין אנו צריכים לזה כי הצואה הזאת מבוטלת מאליה כמ"ש ואין כאן לא צואה ולא מתנה והדין עם האלמנה והמזכים יזכו לאור באור החיים דודאי דנו דין אמת לאמתו ונעשו שותפין להקב"ה והיתום אשר הלך חשכים חוחך ישופנו חויא דרבנן דלית ליה אסות' וכמשפט וצדק החרימוהו עד ישוב מדרכו הרעה וכמו כן המחזיקים בידו לא טוב עשו כי החזיקו ידי עוברי עבירה וחייבו את ראשם למלך מלכי המלכי' ונוקשו ונלכדו בדברים פשוטי' וברורים כשמש ואוהבי האמת כצאת השמש בגבורתו ועליהם יזרח ה' וכבודו עליהם יראה אמן: העבד הקטן שמואל במהר"ר יוסף עוזיאל זלה"ה:

727

728אחר הדברים האלה ראיתי מה שכתב על דברתי מלכי צדק צדק ושלום נשק צדק מלאה ימינו רב מובהק מתקרי וז"ל ראיתי את תוכן השאלה וגם אשר פסק עליה החכם השלם הפוסק ידיד נפשי נר"ו ודאי שדן דין אמת לאמתו במה שפסק שהדין עם האלמנה ואין ליתום שום זכות באותו הבית אבל מאד תמהני מכ"ת למה חרד את כל החרדה הזאתלחזור ולחפס ולפשפש ולבק' רעותות בצואה הזאת להוציא הדין לאמתו שהרי אפי' היתה אותה הצואה נעשית עפ"י בית דין הגדול שבירושלים בכל תנאיה הדין עם האלמנה הנז' וטעמא דמלתא שהרי גמ' ערוכ' היא בכתובות פ' מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפ' ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום ופריך בגמרא ממימרא אחריתי ואביי דקאמר ואחריו מוציא מיד הבעל ומשני התם דאמר לה כשהיא פנויה הכא דקאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ופירוש דמלתא כמו שכתב שם הר"ן בשם הרשב"א דכשאמר לה כשהיא פנויה כיון דאשה לאינסובי קיימא והאי נותן מידע ידע דברוב המקומות עשאוהו רבנן לבעל כלוקח ואפילו הכי לא פירש אחריך ליקני בעל לא ליקני שמע מינה דאחריך שלא במקום בעל קאמר הא במקום בעל לא ליקני או כמו שפירש נמקי יוסף בפ' יש נוחלין דכיון דהשתא פנויה לא אמרינן דמה שאמר לה אחריך אתא למעוטי הבעל דלא סליק אדעתיה אלא לשאר יורשיה אבל כשנתן לה כשהיא נשואה ואמר לה ואחריך לפ' הוי כמי שאמר לה ולא לבעל הרי שהנותן מתנה לפנויה אע"ג שאמר ואחריך לפלוני אם עמדה ונשאה אין לאחריך במקום בעל כלום דהבעל לוקח הוי וכן פסק רב אלפס ז"ל שם בהלכות ובפרק יש נוחלין והרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות זכיה ומתנה וכיון שכן בנ"ד שלאה הנז' כשבאו הנכסים בידה היתה פנויה בין שזכתה בהם מכח הצואה שצוה אביה בין שלא זכתה בהם מכח הצואה אלא שנתרצו השתי אחיות הנזכרו' וחלקו ולקחה כל אחת חלקה סוף סוף אחר שבאו לידה עמדה ונשאת לשמעון וכיון שכן בעל זה לוקח הוא ואפי' שזכתה בנכסים מכח הצואה והמצוה צוה ואמר ואחריך לפלו' אין לאחריך במקום בעל כלום וכיון שהנכסי' הם מהבעל נמצא שלעולם הם משועבדים לכתובת אשתו ואין ליתום שום זכות בהם עד שתתפרע מכתובתה והדין דין אמת כמו שפסק החכם השלם הפוסק נר"ו זה מה שנראה לעניות דעתי ע"כ דברי הרב נר"ו:

728

729ואני עני ואביון נפלאתי מאד מנפלאות תמים דעתו דעת עליון על אשר תמה על דברי וחשב מחשבות להדיח הצואה הנזכרת ממימרא דאביי ואדרבא ממקום שבא נלע"ד להפך ממש במחילה מכ"ת אלף אלפי פעמים והטעם דהא התם בנשואה קאמר דאינו קונה הבעל משום דהוי כמפרש בפירוש אחריך לקני בעל לא לקני כ"ש וק"ו בנ"ד דקאמר בפירוש וגם ליורשיה אחרי מותה שתלך הירושה לבניה הנולדים מגופה כו' הרי פירש דבריו בפירוש שאין כוונתו ורצונו שיהיה לבעלה חלק ונחלה בבית ההוא דאם לא כן לאיזה יורש סלק באומרו שתלך הירושה לבני' הנולדים מגופה דהא לית לה יורשים אחרים במקום בניה אם כן ודאי דבאומרו לבניה הנולדים מגופה שולל לבעל וסלקו מכח לוקח ומהירושה בפירוש ואין לומר שסלק לרחל אחותה כי מי איש בער לא ידע שהאחים אינם יורשי' במקום בן ומה שאמר ואחות' רחל לא יהיה לה מאלו המקומות שום דבר לא בא לסלקה מהירושה כי מי לא ידע בכל אלה אלא הוא סיום דבריו בענין מתנ' חלק לאה שרצונו הוא שיהי' זה החלק ללאה ולא לרחל. וכן נר' ג"כ יותר בביאור במה שאמר אח"כ עוד רוצה אני שאם לאה לא יהיו לה יורשים אחרים נולדים מגופה שתלך הירושה לרחל אחותה כו' ואם אין כוונתו לסלק כח הבעל מה צורך לומר אם לא יהיו לה בנים שתחזור הירושה לאחותה וכי מאן ירתה פשיטא דמאחר דלא נשאר ממנה זרע אשר יורישנה כי אם אחותה והבאים מחמתה למי נוגעת הירושה הזאת כי אם אליה וא"כ מה צריך לומר שתחזור הירושה לאחותה אלא פשיטא שכונתו לסלק כח הבעל וכאלו באר בפי' ואמר בעל לא לקני וכמו שפירש ואמר שרוצה אני שהבית יקר' בית ראובן כו' א"כ האדם יר' לעינים שכל רצונו וחפצו של ראובן היה לסלק כח הבעל שעם היותו כפי הדת בחייה לוקח בנכסי אשתו וגם יורש אחרי מותה התנה שלא יחזיק ולא יורישנו זה כי אם אשר יצא ממעיו דאחרן לא איתי לסלק וכמו שרמזתי בדברי הראשוני' בקצור לפי שהייתי חושב שאין זו צריך לפנים א"כ נר' דעדיין צריכים אנו לבטולים הראשונים אשר כתבתי בפסקי במחילה מכבוד חכמתו והאל יכפר כי הוא יודע תעלומות לב שלא לבי הלך בגדולות ובנפלאות לחלוק על רבותיו חלילה רק לחלוק כבוד לאמת במאמר החכם במדותיו וה' אלהים ידריכני בדרך אמת אמן גם אלה דברי הדל שמואל:

729

730ראיתי מה שפסק החכם השלם בר אוריין ובר אבהן נר"ו ודבריו אינן צריכין חזוק כי כלם נכוחים למבין ואין זו צריך לפנים אבל הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא:

730

731גרסינן בגמ פ' יש נוחלין אמר רבא מדשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' אם היה הראשון ראוי ליורשה כו' ורחמנא אמר אין לה הפסק ע"כ ונתחבטו בדין זה הפוסקי' מהם אומרים דדוקא בלשון ירושה אין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק והרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות זכיה ומתנה פסק שבין שנתן בלשון ירושה ובין בלשון מתנה כיון שהיה הראשון ראוי לירש אין לה הפסק אלא א"כ שפירש בפירוש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה דהא איפסקתיה ע"כ וא"כ לא מבעיא לדעת הרמב"ם והגאוני' דסברי דאפי' במתנה מפורשת אין לה הפסק דאם כן מה שחזר ואמר וגם ליורשיה לא אמר כלום שכיון שכבר זכתה לאה בירושה אין לו כח להוריש לאחרים אלא זכתה לאה וזכותה נשאר למי שזוכה בנכסיה מדינ' אלא אפי' ליש אומרים דדוקא בירושה אין לה הפסק אבל במתנה יש לה הפסק מ"מ היינו כשהזכיר לשון מתנה בפירוש אבל בנ"ד שאמר בלשון מניח די לנו דנימא דמהני בש"מ אלא שנוסיף ונימא דהוי מתנה בפירוש כדי שיהי לה הפסק כולי האי פשיטא דלא אמרינן ובודאי דכן ראוי לומר כדי למעט המחלוקת כל האפשר ועוד שכן נר' מדברי הר"ן ז"ל שכ' דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמר דכיון שהוא ראוי לירש אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה ומשום הכי אין זה הפסק הא אם אמר לו לשון מתנ' מפורש אע"פ שראוי ליורשו מתנ' היא ויש לה הפסק ע"כ הרי משמ' בפירוש דדוקא כשאמר לשון מתנה מפורש הוא דאמרינן אין לה הפסק הא לאו הכי אלא דאמר בלשון חסר שאינו מפורש לא דינינן לה לשון מתנה וק"ל וכ"ש שמתוך דברי הצואה נראה בפי' שכונת המוריש הי' לענין ירושה ממש שכן כתוב שתלך הירושה לבניה עוד כתוב שתלך הירושה לרחל עוד שתלך הירושה כו' ובכל אלו המקומות היה לו לכתוב מתנה מדכתב ירושה נרא' ודאי שכוונת ראובן מעיקרא לא היה מתנה אלא ירושה והוא חשב שהיה לה הפסק והתורה אמרה שאין לה הפסק וא"ת תינח בש"מ אבל זה בריא היה ובבריא יש לה הפסק לזה אני אומר דמה נפשך אי אתה מחשב אותו לש"מ או לברי' אי לבריא כבר אמרנו כי לשון מניח לא הוי מתנה כלום ואי אתה מחשב אותו לש"מ אין למתנה הפסק וזכתה לאה ובעלה ירש אותה ואח"כ זכתה אשתו השנית וגובה כתובתה מאלו הבתים וא"ת התינח אלו היה כאן אחריך לפ' מי שאינו ראוי ליורשו אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דבכה"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב מ"מ ז"ל ז"ל כתבו שאפי' היה השני ראוי ליורשו ג"כ אינו כלום ולא זכה השני ומוכרח הוא בסוגיא וכ"כ הר"ן ז"ל ואפי' שכתב שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה מ"מ פשיטא שאין לנו להניח ודאי שאר הפוסקים משום ספק הרמב"ן כי אין ספק כי האי מוציא מידי ודאי וכן נר" דעת הטור ז"ל כיון שלא חלק וכתב סתם וכגון שאין הראשון ראוי אבל אם הוא ראוי ליורשו מן התורה אינו יכול להפסיק ירוש' דאו' והוי ליורשיו אחריו מדקאמר סתם שהוא ליורשיו אחריו משמע דאפי' שהיו אחריו ראוי ליורשו אינו אלא ליורשו ראשון וכ"כ רבינו ירוחם דהוי בתר' טובא וז"ל וירושה אין לה הפסק ואם מת ראשון לא קנה שני אלא יורשי ראשון ע"כ והרי אם השני היה ראוי ליורשו קנה ואיך כתב לא קנה אלא צריך לומר דבשום צד אין הפסק אפי' שהשני היה ראוי ליורשו לראשון וכן דעת הר"ן וכן כתב הרשב"א והכי ודאי נקטינן וכ"ש שהבעל מוחזק וזה ברור לע"ד הרי זכינו בדין לאלמנה:

731

732עוד ראיתי להביא בכאן מה שכתבתי זה לי ימים וז"ל גרסינן בגמ' אמר רב יהודה האי מתנתה טמירת' לא מגבינן בה כו' עד מאי בינייהו סתמא כו' עד איבעיא להו סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן רב אסי אמר חישינן והלכתא חיישינן ופירש רשב"ם דקא בעי הכא אמאי סמכינן אי אמרי להו סתמא כתובו כו' ולא אמר להו איטמרו מי הוי מתנתא טמירתא או לא ומסקנא דגמ' דחיישינן וכתב הרמב"ם פ' ה' מהלכות זכיה ומתנה הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד לפי' כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פ' הנותן שבו בשוקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענין אלו חוששין לה שמה מתנ' מסותר' היא ולא זכה המקבל ע"כ ופירש המגיד משנה ז"ל מה שכתב המחבר קרקע לאו למימרא דמתנת מטלטלים שהיא מסותרת דתועיל דהא סתמא אמרינן האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה וכן מוכיחים דברי המפרשים וגם המחבר הקדים הנותן מתנה סתם וכתב המ"מ עצמו שרבינו חננאל הסכים לסברת הרמב"ם דמסקנת הגמ' דחיישינן פי' דפסולה ולא מגבינן בה ועם היות כתב שיש גאונים חולקים בדבר דסבירא להו דמדקאמר חיישינן ולא אמר פסול דאינו אלא חשש בעלמא הכל כאשר כתב בפירוש בפ' הנז' מ"מ הוא שהוא אחרון אחרונים כתב שדברי הרמב"ם עיקר והטור ז"ל בח"מ סימן רמ"ב הסכים בפי' כדברי הרמב"ם וכתב דכל מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהיה גלויה ומפורסמת כו' עד אלא אפילו אמר סתם כתבו לו אינו כלום עוד הבי' חילוק דבקרקע אם תפס מקבל מתנה דלא כתיב כתבוה בשוקא מוציאין למקבל מחזקתו ובמטלטל לדע' הרמ"ה אם תפס לא מפקינן מיניה ולדעת אביו הרא"ש אפי' תפס מפקינן מיניה א"כ מן הדין הגמור נר' שנוכל לומר דצואה זו דנ"ד בטלה שאפילו לפי מ"ש הטור דהאידנ' דלא כתבינן בשטר כתבוה בשוקא כו' עד הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים והוי כאלו אמר כתבוהו בשוקא כו' הני מילי כשצוה לסופר ועדים ישראלים סמכינן אהאי שמנהג מפורסם ביניהם לכתוב בשטר המתנה כך אמר לנו פלוני שטר מתנה זו כתבוה בשוקא כו' אבל בשטר עשוי ע"י סופר ועדים גוים מנא להו דינים אלו ואם כן פשיטא דפסול בודאי וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין בפ"ק אמר רבא האי שטרא פרסאה כו' ופריך בגמרא דהא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף דהא בעינן צריך שיחזיר כו' ומשני בדמהדר משמע שגם השטר שלהם צריך שיהיה כתקון שלנו ואם כן יש לנו לומר לא אם אמרנו בשלנו שרגילים הכל לכתוב כתבוה בשוקא כו' כשאמר סתמא כתבו אדעתא דשטר כתיקון חכמים ז"ל קאמר אמנם סופר ועדים גוים דליכא למימר הכי פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דפסול כל זמן שאין כתוב בו בפי' כו':

732

733עוד מטעם אחר שטר צואה זו פסול ובטל דאפילו היה עשוי כתיקון חכמים ז"ל הוי כחספא בעלמא כיון שאינו עשוי בערכאות דחמרינן בגמרא על משנה כל השטרות העולים בערכאות כו' רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי שאינן ערכאות א"ל רפרם ערכאות תנן ובזה אין מחלוקת כלל דפשיטא דדוקא היכא שנעשה השטר בערכאות ממש הוא דוקא מכשר מתניתין אבל בקיבוץ הדיוטות פשיטא דפסול ואפילו את"ל דגויים דנ"ד הוו ערכאות אכתי אית לן למימר שאין ממש בשטר צואה זו ולא מבעיא לדעת הרמב"ם והרמ"ה והראב"ד דס"ל שצריך שיהיו אלו הערכאות דיינים הממונים ע"פ המלך וגם צריך שיהיה דיין זה מוחזק לשאינו מקבל שוחד וא"כ רחוק הוא מאד שימצא זה אלא אפילו לדעת הרא"ש דסתם ערכאות אינם מקבלים שוחד מ"מ כבר כתוב הטור דלדברי הכל אלו השטרות שכותבים הסופרים אין להם דין ערכאו וכמ"ש הח' השלם הפוסק נר"ו אם כן מטעם זה שטר הצואה הזאת פסול ועוד מטעם אחר הדין עם האלמנה לגבות כתובתה שהרי אמר בגמרא בכתובות פרק נערה אמר ר"י בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה מנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופירש"י ז"ל דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון וכ"כ הרא"ש בפסקיו וכן בנו הטור בא"ה וכן הר"ן בחדושיו על ההלכו' וכיון שכן הוא הדבר הפשוט שהדין עם האלמנ' לגבות כתובתה מאלו הנכסים וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו והוא תורת אמת וכל החולק על זה ומסתייע עצמו בדיני ערכאו' הוא והם ארורים הם לה' שמרימים יד בתורת מרע"ה וגוזלים וחומסים ועוברים על כמה מצות מן התורה והרי הם מחורמים ומנודים לה' וכל המסייע לאלמנה ומזכה לה בדינא על פי התורה יאיר אורו ויגיה חשכו ושכרו מה' הצעיר שמואל די מדינה:

733

734שאלה על שטר שדוכין שכתוב בו תנאים וזה נוסחו בסימן טוב ובשעת ברכה ערוכה בכל נגמרו השדוכין מרבי בנימין כהן עם הבחורה בתולה מרת לידישייא בת הנעל' הזקן ר' שלמה סרוק נ"ע תושב פליבנא ואלו דברי הברית אשר כרתו לשני' ראשונה נדרה אם הנערה מרת סיטי מב"ת לנדוניית בתה לידישיא הנ"ל קאמה די רופה אחת כפי יכולתה וכבודה וקצת מלבושים שיש לבחורה ג"כ לזמן הנישואין בע"ה שיהיו מהיום עד ב' שנים וחצי והתנו ביניהם שאם באולי לא יבא רבי בנימן הנ"ל לזמן הנ"ל לכנוס את לידישייא הנזכרת לחופה בסבה מה שיהיה בעולם בין באונס בין ברצון מעתה ומעכשיו נתן לה במתנה גמורה שרירא וקיימא מתנת בריא חתוכ' וחלוטה כדת וכהלכה כל התכשיטין והחפיצים אשר שלח בעת השדוכין בלי שום ערעור ופקפוק ואלו הן צמידין על ידיה ויירדאן אחד וטבעת אחת ונזמים וכובע ובתי שוקים ופאסאמקאש סך כל זה שני אלפים ומאתים לבנים כל זה מתנה גמורה לבחורה הנז' אם לא יבא לזמן הנז' עוד קבל עליו רבי בנימין הנ"ל שבועה חמורה ע"ד המב"ה ועל דעת לידישייא הנז' ובגזרת נחש שלא לקדש שום אשה בעולם זולתי לארוסתו לידיישי' הנזכרת ולכנסה לחופה כדת מה לעשות לבת ישראל וחמר וחזק כו' מסודר בכל חיזו' סופר ושלא יפסל וקנינא במנא דכשר כו' היום יום ב' ר"ח שבט שנת השמ"ב ליציר' פה עיר סופיא' והכל שריר ובריר וקיים אברהם חדידה שלמה אדרוקי יוסף בכ"ר ישראל הלוי עכ"ל השטר כו' ושאל השואל מה משפט הסבלונו' הנזכרים כיון שלא הלך ר' בנימין הנז' ליכנס לחופה לזמן המוגבל ביניהם ויותר ממנו הרבה מאד:

734

735תשובה

735

736כבר נראה לעין כי שטר זה כתוב בלשון אסמכתא גמורה דכל דאי הוי אסמכתא ואם באתי להאריך בדיני אסמכתא הוי טירחא יתירתא דדיני אסמכתא הוי כמעט מים שאין להם סוף עד שכתב הרמב"ם והביא לשונו גם כן הריב"ה ז"ל ח"מ סימן ר"ז וזה לשונו כתב הרמב"ם ז"ל כשהיו רוצים חכמי ספרד להקנות באסמכתא היו עושים כך קונים מזה שהיה חייב לו מאה זהובים אחר שחייב עצמו קונים מב"ח שכל זמן שיהיה כך או יעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה כך או לא יעשה כך הרי אני תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה היו עושים כל התנאים משדוכין ועל הענינים הדומים להם עכ"ל הרי אנו רואים כשבקשו חכמי ספרד מקום להנצל מדין אסמכתא מכל הצדדים שכפי קרוב קצת לומ' שא"א להנצ' מדין אסמכתא אלא על האופן הנז' ועדין כולי האי ואולי ובנ"ד הוא הפך שהאסמכתא לכאורה היא אסמכת' גמורה ואסמכתא לא קניא כמו שהיתי יכול להוכיח אלא שאין כונתי להאריך רק לגלות הדין הלכה למעשה בנ"ד ולומר שהבחור' הנז' זכתה זכיה גמורה במה שבידה מן הטעמים שאכתוב בס"ד ואין לרבי בנימין הנז' בסבלונות הנז' שום תביעה גדולה וקטנה. ואלו הן ר"י בעל התוספות כתב וז"ל דלענין ערבון של שדוכין קני שפיר בלא מעכשו וגם בלא ב"ד חשוב לפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו דלא חשיב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא דלא גזים כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא עכ"ל וכן סמ"ג בסימן פ"ב מצות עשה ע"ש וכן הסכים הרא"ש והביא הריב"ה בנו לשונו בסי' הנז' שכתב וז"ל ואדוני אבי הרא"ש כתב שקנס שעושין בשדוכין לקנוס החוז' בו אעפ"י שגזים לא הוי אסמכתא דלית כאן מלתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבוש' מבייש את חברו והוא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא עכ"ל הרי אנו רואים שאפי' לא היו אלו הסבלונות ביד הבחורה הנז' היתה זוכה בהן והיה חייב בנימין הנז' לתתם לה אם כך היה התנאי בשעת מעשה השדוכין וכל שכן עתה שהן בידה והיא מוחזקת בהן ולא עוד אלא דאיכא צערא דאתתא לעגנה כל כך ימים שנתעגנה בעבורו ולהיות שענין קנס שדוכין הנז' אינו כל כך פשו' בין הספרדים כמו באשכנז וצרפת לכן אביא עוד טעם למה שפסקתי הרי כתב הרמב"ם ז"ל והביא לשונו גם כן הטור הנותן ערבאון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו היא אסמכתא ע"כ הרי אנו רואים בפירוש דלגבי מוכר שהערבון בידו זכה בו ולא הוי אסמכתא אע"פי שלגבי לוקח אם חוזר בו מוכר הוי אסמכתא גמורה אפילו הכי כשחוזר הלוקח קנה המוכר וזכה במה שבידו אפילו לא היה שם קנין ולא מעכשו כפי הנר' שלא עברו הדברים אלא כמו שכתבנו לבד והדברים ק"ו ומה התם דליכא קנין וליכא מעכשו אמרי' דלא הוי אסמכתא כיון שהוא מוחזק כ"ש וק"ו בנ"ד דלא הוי אסמכתא כלל ועיקר וזכתה הבחורה כיון שהיא מוחזקת בסבלונות ובקנין ובמעכשו ואעפ"י שאפשר שיש חולקים קצת בזה מ"מ אחר שהרמב"ם ואחרים דסברי הכי זכתה הבחורה הנז' כ"ש בהצטרף דעת ר"י בעל התוספות והרא"ש כנ"ל אין להרהר כלל ועיקר ומה גם עתה אי איכא שבועה כמו שנר' מלשון ועוד קבל עליו בשבועה הכתובה בשטר השידוכין שאסור למשודך לפצות פה ולצפצף ולתבוע שום דבר קטן וגדול מכל מה שנתן לה לבחורה כי זכתה בכל כדת וכהלכה ולראי' ביד ולזכו' כתבתי וחתמתי היום ז' לאייר שנת השמ"ו:

736

737שאלה לאה שנתקדשה לראובן ומיאנה בו ועמדה ונתקדשה לשמעון יש כת א' מעידים שהיתה קטנה בשעת קדושי ראובן וכת א' מעידים שהיתה בוגרת בשעת קדושי ראובן יורנו המורה לצדקה אם קדושי שמעון תפסו בה מטעם שכנתקדש' לראובן היתה גדולה כפי דעת כת הא' ואת"ל שתופסים בה קדושין משמעון יורנו המורה לצדקה אם היא אסורה לראובן ושמעון כיון שיש ב' כתות מכחישות זו את זו או נאמר יגרש ראשון ונושא שני ואם ת"ל יגרש ראשון אם כופין לראשון לגרש בשוטים או אם ירצה לגרש מגרש ואת"ל שכופין אם אותה הכפיה היא כדעת רבנו תם ז"ל ע"כ:

737

738תשובה

738

739לימים שעברו באה אלי שאלה על ענין מיאון הנערה הזאת וכתבתי מה שהורוני מן השמים כי לא היה אז עדות גמור עתה נר' שיש עדים גמורים שני כתות מכחישות אלו לאלו וכדי בזיון שכת א' מהם ודאי שקרנית ונמצא כן לרוע מזל הנערה ומ"מ צריך לידע מה משפטה ומה תהא עליה וזה החלי בס"ד ג' חלקי דינין שייכי בנדון זה א שצריך לדעת אם קדושי שמעון היו בפומבי ואפשר היו בפני ראובן או אפילו שלא היו בפניו אם היה בעיר ראובן בעת שקדשה שמעון ששני אלו החלוק' שוות כפי מה שנא' מדברי הרא"ש כמו שאבאר בס"ד חלק ב' כאש' נדע שלא היה ראובן בעיר בשעת קדושי שמעון יש חקירה שנית צריכה לידע אם ראובן ושמעון שניהם כאחד אינם יודעים כלל מגדלות הנערה או מקטנותה אלא עפ"י עדות העדים הם חיים או ג' אם אומרים שיודעים וראובן אומר אני יודע ומכירה בשעה שקדשתי' שהיתה גדולה וקדושיה קדושין גמורים ושמעון אומר להפך או אחד יודע ואחד אינו יודע וצריך לידע הדין שכל אחד מאלו החלוקות לחלק הא' אני אומר שכפי הדין היה אפשר לומר שנערה זאת מותרת לשני בלי גט מהא' כלל ממ"נ אם הקדושין הראשונים לא היו קדושין שהיתה קטנה הרי טוב ואם הקדושין הראשונים היו קדושין גמורים כיון שקבלה קדושין מן השני בפני הראשון הוי ליה כאומר לבעלה גרשתני שנאמנת וכמו שהסכימו כל הפוסקים הלכה כרב המנונא שאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומטעם זה אמר רב הונא א"א שפשטה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכ"כ הריב"ה בטור א"ה וז"ל א"א שקבלה קדושין בפני בעלה מאחר מקודשת דכאלו אמרה גרשתני דמי והאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ע"כ ואעפ"י שיש קצת מחמירים לומר שאין זה אלא להחמיר להצריכה גט משני לא שתנשא לו לכתחל' מ"מ רוב הפוסקים רובא דרובא סברי שנאמנת ותנשא לכתחל' ולכך סתם הטור ואעפ"י שדרכו להביא סברות לא הביא כאן שום חולק שדעתו לחוש להחמיר ואפילו שקדושי שני לא היו בפניו מ"מ אלא שהיה בעיר הוי דינא הכי וכמו שנר' מדברי הרא"ש כלל מ"ד סי' ב' וז"ל אשה שהיתה בחזק' נשוא' ונשא' לאח' ואין לה גט ולא ראי' שנתגרשה כו' תשובה אם היה הא בעיא כשנשאת לב' מותרת כיון שנשא' לו בפני בעלה וכבר חפשתי בכל מה שידי משגת וראיתי שהנוסח אמיתית ונכנס בעיר ויצא בפני משמע שכולם שוים ואע"פ שאיפשר שמ"ש הרא"ש הוי בנשואין שדרך לעשותה בפומבי גדול ומשמע בגמ' ובפוסקים בפני בעלה מיירי בקדושין דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא ומשום הכי אמרי בפני משום דבעיר לא הוי העזה אלא בפניו מ"מ אינו נר' כן מתוך הרא"ש מי שיעיין בדבריו ועוד שמשמע מדברי מהררי"ק ז"ל שרש כ"ט שלשון בפניו אינו מוכרח שיהיה משמעותו בפניו ממש וא"כ חוזרני לומר שאם היה הראשון בעיר בשעת קדושי שני נר' דהאי אתתא שריא לשני בלי פקפוק ר"ל שאינה צריכה גט מהראשון וכתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י שארוס' ונשואה דין א' להם בדינים אלו אלא שעכ"ז איני סומך דעתי ע"ז וטעמא שהרי עינינו ראו ולא זר שבחורה זו באה לב"ד ומיאנה א"כ נר' שהחזיקה עצמה בקטנה ומיאונה די לה וא"כ גט למה וא"ת שאח"כ נתגרשה גם בזה אין להאמינה שהרי כתוב בסי' קנ"ב וז"ל ואפי' בפניו אם הי' קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה דאיכא למימר שאומרת כן כדי לגבות כתובתה אינה נאמנת וא"כ בנ"ד נמי איכא למתלי בקטט' גם דאיכא למתלי שמה שנתקדשה לא מטעם שכוונת' לומר שנתגרשה אלא שלא נתקדש' לראשון וכבר מיאנה בו וכיון שנתקדשה לא מפיה אנו חיים אמנם החלק השני ששניהם אינם יודעים מגדלות הנערה ואין להם רק עדות העדים בהא נר' בעיני שאין כח ביד ב"ד לכוף ליתן גט לנו שקבלנו דברי ר"ת ז"ל שאין לכו' לגרש אלא לאותם שמנו חכמים והטעם שאני אומר כן שהיא אסורה לשניהם עד שיגרש א' מהם ברצונו הגמור מהא דגרסינן בכתובות פ"ב ת"ר שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכתב הרי"בה בטור א"ה דהיינו שנשאת לאחד מעדיה ואומרת בריא לי שלא נתקדשתי ע"כ ולמד דין זה משנים אומרי' נתגרשה דאמרי' הכי בגמ' ובנ"ד כיון דשנים אומרים קטנה היתה בשעת קדושין של ראובן ה"ל כאילו אמרי לא נתקדשה ושנים שאומרים שגדולה היתה בשע' קדושי ראשון הרי מעידים שנתקדש' וא"כ אסורה לשניהם כל עוד שלא יגרש א' מהם ולע"ד שאי זה מהם שיגרש מותרת לשני אם יגרש הראשון פשיטא שמותרת לשני דליכא שום חששא אלא אפי' אם יגרש שני מותרת לחזור ואע"פ שלכאורה היה נר' דאיפשר לומר שאין הדין כן דאיכא למיחש שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנתארסה כדאמרינן כשיצא עליה קול שנתקדשה לפ' וקדשה אחר כו' דאמרינן דוקא מגרשו ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני ונושא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לשני נר' לע"ד דבנ"ד ליכא למיחש כלל להאי חששא דהא אמרי' התם כשיצא הקול תחלה קול ברור ואח"כ יצא האמתלאה אבל יצא האמתלאה עם הקול ליכא למיחש כלל ובנ"ד מעולם לא יצא קול ברור מן הקדושין וא"כ ממה נפשך מותרת לחזור לראשון שאם קדושין הראשונים הוו קדושי דרבנן ובמיאון שעשתה נפטרת גם כי קדשה השני קדושין גמורים אם יגרשנה מותרת לחזור לראשון וכמו שהדין פשוט שכל שיוצאה במיאון ונשאת לאח' יכולה לחזור לראשון אם גרשה השני או מת ומשנה שלמה היא פ' ב"ש ואת"ל קדושי ראשון הוו קדושין גמורים נמצא קדושי שני לא הוו כלום ואע"פ שאנו רואים שנותן לה גט ליכא למיחש דדוקא התם שנתברר הקול בקדושין גמורים ורואין שנתקדשה לשני ומגרשה אז אומרים גט למה אין זה אלא שגירשה הראשון ותפסי קדושי שני והשתא מחזיר גרושתו כו' אבל בנ"ד שמעולם לא אתחזק קול קדושין יאמרו ודאי שמעולם לא נתקדש' לראשון אלא במיאון יצאה ממנו ואע"פ שנתקדשה לזה מותרת לחזור כשאר כל הממאנות ואחר שעל ידי גירושין מותרת לכל אחד מהם יד שניהם בהם שוה ואין לכוף לשום אחד מהם לגרש כנ"ל בחלוקה הזאת אך בחלוקה הג' שאפשר שכל אחד מאלו איפשר שיאמר דברי לו הצד הצריך לו אז נר' בעיני דיגרש ראשון וישא שני והטעם שאני אומר הוא דודאי אם ישא אותה הב' ויאמר ברי לי שקטנה היתה בשעת קדושי ראשון והיא ג"כ אומרת כן שהרי ראינו שמיאנה בב"ד א"כ דמי זה להא דאמרי' בגמ' ב' אומרי' נתגרש' וב' אומרים לא נתגרשה אם נשאת לא תצא כנ"ל והוא שנשאת לאחד מעדיה וכתב הרמב"ם פ' י"ב מהל' גירושין וז"ל אע"פ שהשנים מכחישים אותם אם נשאת לאחד מעדי' לא תצא שהרי היא ובעלה יודעי' בודאי שהוא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלין עצמם דכיון דטעמא דהתר' התם משום שהם יודעים כו' חזקה כו' גם בנ"ד הוא הדין והוא הטעם אמת דדוקא בדיעבד אבל לכתחל' לא שכן משמע מן הברייתא גם מלשון הרמב"ם שכתב ואם נשאת לא תצא ואם איתא דלכחחלה תנשא מאי קאמר לא תצא אלא פשיטא דלכתחלה לא תנשא כיון דאיכא שנים שאומרים לו שאסורה לשני מפני שהיא מקודשת לראשון אבל לראשון ודאי אי אפשר לומר דעד כאן לא אמרינן בגמ' אלא לאחד משום דשניהם היא והוא אומרי' ודאי בריר לן כמ"ש הרמ"בם אבל הכא היא כבר שויתה עצמ' חתיכה דאיסור' לראשון כיון שבאה לב"ד ומיאנה ואח"כ קבלה קדושין מן הב' א"א להנשא לראשון בלא גט מן הב' וכיון שאשה זו מותרת לב' בלא גט מן הדין ואפילו יגרשנה הב' אסורה לראשון כפי טענתו שאמר שגדולה היתה כשקדשה ועכשו כשיגרשנה זה איכא למיחש שיאמרו מחזיר גרושתו כנ"ל דלדידי' קדושיו היו קדושין ולמה גט מן הב' אלא שגרשה ראשון ונשאת לשני ועתה חוזרת ומעתה נר' דכיון דלשני מן הדין כפי הנחה זו מותרת לו אלא משום חומרא בעלמא אנו מעכבין אותו שלא ישאנה לכתחלה ולראשון מן הדין הגמור היא אסורה לו כיון שמיאנה עשתה עצמה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם איסור בעל כרחו וכ"ש בהצטרף הטעם הראשון אם נמצא בעיר הראשון בשעה שקדש הב' שאז יש מקום להתירה אפי' היו קדושי הראשון קדושין גמורין ומצאתי תשו' למהררי"ק שרש כ"ט על אודות שמעון ששדך את בתו לראובן וראובן שלח לה סבלנות ולסוף חזר בו שמעון כו' עד וראובן נשא אשה ושמעון שואל גט לבתו כו' והוא ז"ל האריך לדחות הראיות אשר מהם היה אפשר להוכיח שכופין אותו לגרש וכתב וז"ל אבל הכא דלא מצי לכונסה משום תקנת הגאון ר"ג יש לנו לומר דכופין אותו שלא לעגנה כמו שכתבת אתה אך אין נר' לע"ד לכוף אותו מאחר דהעכבה הימנה והוא עשה שלא כהוגן ושלא כדרך בני ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואם אנו מחזיקים אותו אנו נותנים יד לרמאים כו' י"ש הרי שנר' שדעת שכנגדו שהיה ראוי לכוף אותו אע"פ שעשו עמו שלא כהוגן והוא ז"ל לא פסל טענת שכנגדו אלא לפי שהוא עשה שלא כהוגן כו' כמו שיראה המעיין באורך ואם מפני שעיכוב החתן שהוא אינו יכול לישא לבת שמעון מפני תקנת ר"ג כופין אותו לגר' וגם מהררי"ק ז"ל היה מודה בזה אם לא מהטעם שכתבנו בנ"ד שהיא ספק איסור תורה וכפי דברי המקודשת היא ערוה לו א"א גמורה פשיטא לע"ד דכופין לראשון לגרש ולא גרע משניות דרבנן מהא דאמרינן פ' המדיר אמר רבי יודה אמר רב אשי אין מעשין אלא לפסולות וכתב הרי"בה בטור א"ה סימן קנ"ד כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול כו' בין באיסור דרבנן כגון שניות כופין אותו בשוטין להוציא ע"כ לשונו א"כ עתה אשה זו אין בידה להנשא לו כיון שהיא מיאנה החזיקה עצמה קטנה ואח"כ כשנתקדשה היא אשת איש גמורה ודאי שכופין אותו לראשון כיון שלפחות לגבי דידיה איכא ספק איסור תורה גם אין כאן לומר שהיא עשתה שלא כהוגן שקטנה לא שייך לה לומר שעשתה שלא כהוגן שאמה ואחיה הטעוה אדרבא הוא עשה שלא כהוגן ליקח קטנה או ספק קטנה כלל הדברים לע"ד שהדין נותן שכופין לראשון לגרש כי הכפיה לגבי ראשון כפי ההנחה שאמרתי מן הדין לא היה צריך אך אמנ' כפי החלוק' ששניה' חיי' מפי העדי' שקולים הן ואין כאן כפיה לשום אחד אלא יעשו פשרה שלא יעלה צעקת ריבה זו לשמים וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה הצעיר שמורל די מדינה:

739

740טוביינא דחכימי החכם השלם נר"ו אד"ש שישגא ויפרה כנפשו הטהורה אמרתי להפיק רצונך גם כי טרדות העיר הזאת שאלוניקי רבו מלמנות עצמו מספר וכ"ת בא בדר' ארוכה ועכ"ז נפניתי לעיין ולהשיב על מקצת דבריך ולהגיד לך דעתי בהם ואתה תבחר וזה החלי בס"ד תחל' דברי' להחזיק בקשר הנערה הם דברי הרבנים חכמי אשכנז קדושים אשר בארץ המה אשר גזרו שלא למאן כו' ואני אומר מה לך אצל הנדו' כלך אצל הטעמים העצמיים מיוסדים מן התלמוד ומן הגאונים כי אין ראיה מאלה הרבנים ז"ל גם כי גדול כבודם מספר מכל מקום לא נתפשט גזרתם במקומינו ומראה חולשה בדין ועוד כי בעיני אין טעם לגזרתם כי למה שכתבת שמא יאמרו א"א יוצאה בלא גט ואמר שדומה לזה באשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ע"פ עד שהעיד שמת ואמרו שתצא מזה ומזה ונתנו טעם בגמ' שמא יאמרו גרש זה ונשא זה כו' והכא נמי הא ודאי כי מטעם זה נר' ודאי שאין טעם בגזרתם שיש לאומר שיאמר שאם כן מי הכניסם לרז"ל לתקן מיאון ולמה לא חשו שמא יאמרו כו' כמו שחשו באשה שהלך בעלה למ"ה שהם אמרו והם אמרו וכיוצא בזה כתב הרב מ"מ פ"ד מהלכות אישות על דין פקח שקדש אשת חרש הפקחת דהוו קדושין גמורים ואם נתן לה גט מותרת לבעלה חרש והשיג הראב"ד שמא יאמרו גרש זה ונמצא מחזיר גרושתו מן הנשואין וכתב המ"מ שלא אמרו כן אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה ע"ש ולדעתי שהראב"ד יודה בזה דאין שום חשש והחילוק מבואר דקדושי חרשת חמירי קצת מקדושי קטנה אלא ודאי הם אמרו דהתם יש לחוש כי הוא דבר תורה איסור ערוה החמורה מה שאין כן בקדושי קטנה דכ"ע ידעי שאין בקדושי קטנה כלום גם הטעם השני גרוע טובא שאמרו שמא יעשה המיאון בפני עמי ארץ והם אינם בקיאים בזמן המיאון והרי הוכחתי והוא האמת שהמיאון אפי' בפני שנים ושאינם מומחין סגי וא"כ הם תקנו המיאון ואמרו דסגי בפני שנים שאינם מומחין ואנן ניקום ונגזור שלא למאן שמא כו' העבודה שנר' חוכא ואיטלולא ולא דמי למה שאמרו כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין כו' דהתם חמיר טובא אלא שודאי אית לן למימר די לנו הגזרות והתקנות שתקנו חכמי התלמוד והגאונים וכמה חומרות נהגו בני ישראל האשכנזים שלא נתפשטו בספרד ולא בשאר ארצות סוף דבר דמשום הא לא איריי' וסמי האי טעמא מהכ' ועל מה דלפי גירס' הני תקיפי לפי לישנא קמא בת ט' שנים ויום א' שהביאה סימני' גדולה הוי דסימן גמור הוי וראוי לגירסתם להחמיר אני לא ירדתי לסוף דעתך כי נר' מתוך דבריך כי לפי דעת רש"י ז"ל נקראת גדולה בת ט' שנים ויום א' והביאה סימנים ח"ו לא עלה בדעת אדם דבר כזה כי כ"ע מודו שהבת מיום שנולדה ועד י"ב שנים אפי הביא' שערות היא קטנה וכן הבן אפי' הביא סימנים עד י"ג הוי שומא וכמ"ש הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש ובנו בעל הטורים ורבנו ירוחם ומשנה סתמית פ' יוצא דופן בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים בת י"ב ויום אחד נדרי' קיימין בן י"ב שנה ויום אחד כו בן י"ג שנה ויום א' נדריו קיימין ועוד תניא התם תני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך קטנה וכו' ואי זו היא קטנה מבת י"א ויום א' ועד י"ב ויום א' וזה מוסכם מר' מאיר וחכמים וא"כ רב אדא פי' מתני' דקדושין אליבא דכ"ע אפי' אליבא דמאן דס"ל דבת ט' שנים אם הביאה סימנים הוי גדולה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הלכה למעשה הוי כדאמרן וזה דבר ברור מאד ומה שהוקשה לך בדברי רש"י פשיטא דהוי הני מילי בלי עיון כי מי הוא אשר לא יר' שדברי רש"י ברורים ומתוקנים מאד כי תחלה תפס לשון הגמ' ותינוק' בת ט' שנים ויום א' דלכאורה נר' כי בשנים לבד הוי גדולה ולכן פירש אל תטעה בכך דמיירי שהביאה שערות ודאי בה שדים נכונו כו' כדמסיק בגמרא דכבר בענין זה מגרו בה ולכן אסור לישן בקירו' בשר ועדיין לא נתפייס רש"י שקשה לרב אדא מי הכניסו בתגר זה דאוקמי מתני' בבת ט' שנר' שלא נמצא שיעור זה בעולם עד שהרא"ש כתב בפסקיו שהיא גירסא משובשת וכ"כ רש"י אל תתמה שכבר נמצא תנא דסבר הכי דבת ט' שנים ויום אחד הוי שערות סימן ולא שומא אבל קודם זה שתי שערות הוי שומא ולא סי' ואם כן כל הלשון נמשך עד זה וזה ומה ראית לחלקו כדי שימשך לך הקושיא שהוקשה בדעתך אחר כך חזר ותפס לשון הגמרא זה וזה כו' ופי' שלא נטעה לומר דזה וזה חוזר לבן ולבת וכמו שנרא' פי' זה בהלכות פרק מי שמתו שכתוב שם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה תנוק' בת י"א שנה ויום א' תנוק בן י"ב ויום א' ואידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ע"כ הרי שלא הזכיר לישנ' דבת ט' שנים ויום א' וא"כ הכרח הוא לפרש אידי ואידי לזכר ולנקבה גם כן פי' כן תלמידי רבנו יונה שכתבו אידי ואידי כלומר בין תנוקת שהיא בת י"א ובין תנוק שהוא בן י"ב מותר כל זמן שלא יהיו שדים נכונו כו' ובכאן ביוחסין נשמר רש"י מפי' זה דאפשר דנר' לו דוחק שיחזור לבן שדים נכונו כו' ועוד שאם זה הפי' היה אמת היינו מוכרחים לסבול אחד משני דוחקים אם שנאמר דלישנא קמא לא בעי שדים נכונו כו' ואם כן חולקים מן הקצה אל הקצה או שנאמר שחוזר ללישנא קמא שזה היה יפה שלא היה המחלוקת כ"כ שמה שמיעט לישנא קמא בזמן ריבה בסימנים ומה שריבה לישנא בתרא בזמן מיעט בסימני' אלא שזה היה דוחק שאם כן היה הפי' היה ראוי שיסדר התלמוד זה וזה למעלה לכן פי' רש"י זה וזה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ומעיקרא גלה רש"י פי' כדפי' והשתא הכי פירושו וזה וזה כו' דע"כ לא פליגי לישנא קמא ולישנא בתרא אלא בשיעור השנים אבל בדבר זה שוים שבין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא בעי שדים נכונו נכונו כו' הרי שדברי רש"י מתוקנים וברורים מתחלתן ועד סופן כו' וה' היודע שכן הבנתי הלשון מ"מ רציתי לבדוק בתלמוד החסיד כמהר"ר יהודה בנבנשת ז"ל ומצאתי שם זה הלשון תנוקת והביאה שתי שערות כדמסיק סיפא דאיכא שדים נכונו הא למדת דאחד זה ואחד זה סיומא דמלתא דר' אדא הוי לא דברי התלמוד גם למדנו דבלשון רש"י הכל לשון אחד לא נפרד כמו שכתבת דמשום הכי קשיא לך גם לא פסק רש"י כלישנא קמא אלא פי' לנו דברי רב אדא שפי' המשנה אפילו אליבא דמאן דסבר בת י"א שנה ויום אחד כו' ופי' לנו דבין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא צריך שדים נכונו ולא פליגי אלא דללישנא קמא כיון שהיא בת ט' שנים ויום אחד והביאה ב' שערות לא הוי שומא אלא סימן גדלות בתנאי דשדים ככונו וללישנא בתרא בעי להקר' גדול' י"ב שנים ויום א' ושערות ושדים נכונו ולא הוצרך רש"י לפרש אלא החלוק שיש ביניהם כי שדים נכונו תרווייהו שוים דצריך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה נמצא שרב אדא לא פסק הלכה אלא פי' מאי יגדילו דמתני' אפשר דהוי מבת ט' שנים כו' כיון שמצינו תנא דסבר הכי עם התנאי הנז' בסוף דבריו ואיכא מאן דא' ר"ל וי"ל נמי יגדילו דמתני' בת י"ב שנה ויום א' ועם זה תדע שהפי' שנכנס' בו היה ללא צורך ועוד נכנסת לעייל פילא בקופ' דמחטא סבר ר"מ שיבא עליון קודם ואפי' לדידיה הוי מיעוטא ורבנן לית להו כלל שיבא עליון קודם תחתון ושביק רב אדא רבנן ונסיב לאוקומי מתני' במלתא דלא שכיח ולא די לנו הדוחק שכתב הרא"ש אלא שבאת להוסיף ולומר שסובר רש"י דהכי הלכתא תשתקע הדבר ולא יאמר וכי לא לישתמיט חד מן החברים שיביאו סברא זו להלכה אליבא דרש"י ועוד בברכות פרק מי שמתו אמרי' התם על ההיא בברייתא דתניא הישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו הרי זה לא יקרא ק"ש אלא אם כן היתה טלית מפסקת ואם היו בניו ובני ביתו מותר כו' עד ועד כמה אמר רב חסדא כו' עד איכא דאמרי תנוקת בת י"א שנה ויום אחד ותנוק בן י"ב שנה ויום אחד אידי ואידי עד כדי שדים נכונו ופסק הרמב ם כאיכא דאמרי וכן הרא"ש וכן תלמידי רבנו יונה וכן רבנו ירוחם ואיכא דאמרי דהכא קרוב לאיכא דאמרי דפ"י יוחסין ותרוייהו בעו שדים נכונו שמעינן דליכא מאן דפסק כלישנא קמא אלא ודאי רש"י להלכה הס"ל כלישנא בתרא וכמ"ש התוס' פ' האומר בשם רש"י דלא מיקרי גדול' אלא בי"ב שני' ויום א' וסי' חסר א' מהם לא מיקרי גדולה עוד ראיתי מ"ש על דבור התוס' בפ' האומר דא"ר חסדא בני זה בן ט' שנים כו" וכתבו התוספות פי' בקונטרס דמיירי שהביא שתי שערות ואפי' הכי צריכים אנו לידע שנותיו כו' עד וקשה דאם כן כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו עד וכן כל האנשים הבאים על העריות איך הם נהרגים ואע"ג שיש להם שערות אין אנו יודעים שנותיהם ושמא הם קטני' ואומר ר"י דאיכא רבוי שערות סמכינן ארבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י"ג שנה א"נ אם הם גדולים בקומה יש לסמוך פל הסי' ואפי' אין לו כי אם ב' שערות אבל הכא מיירי שלא הביא רק ב' שערות ולא הגדיל בקומה ולכך קאמר תלמודא דלמכות ועונשים אינו נאמן עוד פי' ר"י שיטה אחרת במקום סימנים אין צריך עדות שנים ואם תאמר אם כן מה אנו צריכים לנאמנות אביו וי"ל דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים שאכל בנו חלב או בא על הערוה אבל אין אנו יודעים אם היו לו באותו זמן לא שנים ולא סימנים דהיינו ב' שערות והא דלא חשיב סימנים חד מינייהו נקט ע"כ וה"פ וא"ת א"כ כו' ירצה לא ימנע האי דקאמר האב נאמן אי מיירי דאית לה סימנים מה אנו צריכים לעדות האב כיון דיש סימנים ודאי גדולה היא לכל מילי ואי אין לה סימנים מה מועיל עדות שנים דשנים בלא סימנים לא מידי הוא ותרצו דמיירי כו' ופירש דהשתא ודאי אית לה סימנים והיא גדולה אבל העדות מקודם לזה שנה או שנתים אכלה חלב ואמר בעל הבכייתא שנאמן האב לומר שאז היו לה שנים ור"ל כיון שאנו רואים שיש לה השתא סימנים והאב מעיד על השנים דההיא שעה שעברה העבירה מחזקינן שאז גם כן היה לה סימנים וזה לנדרים כו' אבל לא לעונשים אבל לעולם כל זמן שאנו רואים סימנים אין אנו צריכי' שנים דמסתמא אין דרך להביא סימנים אלא אחר השנים והקשו עוד דבשלמא אם פירש דברייתא הוי פירוש כדקא ס"ד מעיקרא דעל שנים דהשתא מיירי אתי שפיר דנקט שנים דעל האב מוטל לידע ולא על אחרים ולא נקט סימנים דמה לנו ולעדות האב תבדק אלא השתא דאמרת דמיירי עדות האב על מה שעבר למה נקט שנים היה לו לומר נאמן האב לומר שבשעה שעשה העבירה היו לה סימנים ומאי דקשיא לך דאיך אפשר דלענין מכות ועונשין לא צריכים לעדות אפי' דאב הא ודאי אינה קושיא כלל שהרי תחלת דברי התוספות לא הקשו אלא זה דודאי אין אנו צריכים לעדות שנים כיון שאנו רואים שאנו הורגין ועונשין הבא על הערוה ואין אני יודעים שניו אלא סימניו ומה שהוקשה לך דמאי קשה להו לתוספות מה אנו צריכים כו' דנימא דמשום סיפא כו' כבר כ"ת רואה שעם מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל דא"א לומר כן דאם יש סימן הרי היא בת עונשין אפילו אין כאן דברי האב ואם אין סימן הרי היא קטנה כך נ"ל ואין תימא שימצא חלוק בין ר"י להרא"ש שכבר נמצא כמה פעמים ומה שרצית לפלפל בהבנת הדבור נראה כי אינו דרך ישר בעיני כי מאן דכר שמיה דעדות כשרים ועוד קשה או ועוד לישנא דחד מנייהו נקט אינו מתיישב דמשמע דחד מנייהו סגי ועוד דאי הוו אזלי התוספות בשיטת הרא"ש הו"ל להקשויי קוש' הרא"ש והיא שהיה לו לבעל הברייתא לומר בני זה גדול לשון קצר דמשמע שנים וסימנים ומדנקטי ואמרי והא דלא חשיב סימנים משמע דקשה להו שהיה לו לומר נאמנות על הסימנים לבד כמו על השנים ועוד כתבת וזה לשונך וא"ת נהי דאמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואיתתא אסורא איפשר דהיינו כשהעדים הראשונים שוים לאחרונים היינו כשרים וכשרים דכלהו בני עדות נינהו אבל בנ"ד דתרי קמאי חד מנייהו קרוב אפי' דהימנוהו רבנן איפשר כשלא ימצא לו הכחשה מעד כשר אבל כשיוכחש מעד כשר לא הוי עדותו כלל והארכת לבטל סברא זו ואני לע"ד סברא זו היא סברא נכונה ואמיתית ובפרט לדעת הרמב"ם והריב"ה שהסכים לדעתו והטעם דבפרק האשה שהלכה על משנת עד אחד אומר מת ושנים אומ' לא מת אעפ"י שנשאת תצא פריך בגמ' פשיטא אין דבריו של א' במקום שנים וכתב הרי"ף שתי לשונות שבאו בגמ' וכתב ואב"א כל היכא דאתי עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כא' דמי וכן פסק הרמב"ם שכתב אבל עד כשר אמר מת ונשים רבות אומרות לא מת הרי זה כמחצה על מחצה ואם נשאת לא' מעידיה והיא אומרת ודאי מת לא תצא הא קמן שאע"פ שכשאשה א' לבד אומרת מת נשאת על פיה א"כ הי' לומר לנו כיון שאשה מהני עדותה להתירה כאשר יהיו נשים רבות יועיל עדותם לבטל עד א' כשר כמו ששני עדים מבטלים עד א' בין להקל בין להחמיר ולא אמרינן הכי אלא שעד א' שוה לאלף נשים אפילו להקל שאם בא עד א' כשר ואמר מת והתירוה להנשא אפילו באו אחר כך שתי נשים ואומרות לא מת לא תצא ואם באו ב' כשרים תצא א"כ אף אנו נאמר שאע"פ שאנו אומרי' בתרי' ותרי כשרים אוקי תרי בהדי תרי כו' לא נאמר כן כשיש א' מן השנים פסול לפי שכשיש שנים כשרים אמרי' תרי כמאה אבל כאשר אחד מהם פסול לא אמרי' בהו תרי כמאה דאזלינן בתר רובא כמו שאנו אומרים י' פסולים אומרים מת י"א אומרי' לא מת הלך אחר הרוב או איפכא מה שאין כן בכשרים וכשרים אלא אמרי' תרי כמאה ואפי' שנים לבד אומרים מת ואלף יאמרו לא מת הוו תרי ותרי ואם נשאת לא מעדיה לא תצא ומה שרצית לומר שמ"ש הרמב"ם דאשה אמרה מת והתירוה ובא עד כשר ואמר לא מת תצא דשמעת מינה דלא חשיב עדות אשה כעד כשר דעד כשר כשהעיד והתירוה על פיו ובא אח"כ עד לא תצא אמרת שלא אמר כן הרמב"ם אלא לחומרא אבל לקולא לא אמרי' הכי נראה בעיני דאינו כן שהרי אפי' לקולא אמרינן הכי כנ"ל ועוד דודאי אין לך חדוש גדול בזה שהרי העד הראשון להתיר חשיב כשנים ואפילו כששניהם שוים ועכ"ז כתב דעדות אשה אפילו שבאה בתחלה דהוי כשנים לגבי שוים לה דאם בא אחד שוה לה תצא מהיתרה עם כ"ז לגבי עד כשר הורע כחה ותצא משום עדות הכשר שבא באחרונה הא ודאי אין זה אלא משום דעדות אשה גריע טובא לגבי עד כשר וק"ל ומה שאמרת למה לא השמיעוני בעד א' אומר מת ואשה אומרת לא מת תנשא לקולא אלא ודאי כל כי האי גוונא הוי ספק דחד וחד מיקרי ודחית הדיוק מעד ונשים רבות הא לך ראיה שאינו כמו שאתה סובר שהרי כתב הרמב"ם באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זה לא תנשא ואם נשאת תצא ולדידך לאשמעינן רבותא ולימא אחד אומר מת ואחד או אשה אומר לא מת כו' שהרי לדידך הכל שוה והכל הוי חד וחד ועוד למה האריך אלא ודאי כששניהם שוים אמרינן אוקי חד לגבי חד ואמרי' תצא הא אם עד כשר אומר מת ואשה או פסול אומר לא מת סמי האשה או הפסול מקמי הכשר ולא עוד אלא אפי' היינו אומרי' כדבריך בעד אחד ואשה דהוי כחד וחד מ"מ כשיש שנים כשרים ושנים פסולים ואפילו אחד מהם כשר לא אמרינן הכי משום דשנים כשרים אמרינן בהו דתרי כמאה ובק' נשים הוי להפך דהוי כחד כדפי' זהו מה שנראה לי לענין הבנ' לשון רשי והתוס' ז"ל ובדבריך שכתבת ומ"מ לענין הדין כבר כתבתי כי בעיני כפי מה שראיתי מדבריכם שנדבקה ע"י כשרות ונמצאת לא לבד שהיו לה ב' שערות אלא רבוי שערות כשאר נשים וב' העדים שאמרו שראוה מרקמת בעיני הוי עדות גדלות שאין ספק שלפחות היתה יותר מד' שנים דליכא למיחש למיעוטא וסמוך הני עדים לסימנים אפי' ב' שערות כפי דעת רבותינו בעלי התוספות הרי היא ספק אשת איש ולפי מה שפירש בפירוש קמא הרי היא קרוב לודאי אשת איש אחר שהיה לה רבוי אלא שקשה לי שראיתיך מבקש חומרות מצד אחר לא ידעתי למה ואולי היה לרווח' דמלת' יהיה מה שיהיה כך דעתי כמ"ש וחתמתי שמי נאמן באהבתך הצעיר שמואל די מדינה:

740

741תשובה שאלה איברא כי כעת לבי בל עמי כאשר ה' יודע ולולי כי כבר לשעבר כתבתי על ענין כיוצא בזה כי מקרים כאלו בעונות מעשים הרבה עברו בימים חלפו למו כיוצא בזה ולכן לא אאריך כאן אלא להודיע בקצר ב' דברים שמהם היה נר' להחמיר א' שמל"ת צריך שלא יגיד ע"י שאלה וכאן שזה העד לא הגיד אלא מה ששאלוהו אי מזה באת ועל זה השיב וא"כ איפשר שימצא מי שיפקפק בעדות זה שיאמר דלא הוי מל"ת ב' והוא יותר חמור שכבר נודע מה שנתחבטו הא' על מי שפלטו הים ליבשה שיש מי שאומר שצריך שלא ישתהא כלל כדמשמע לפום ריהטא לישנא דגמ' דקאמר דחזיוה בשעתיה ואחרים אומרים שתי שעות ונפל מחלוקת בגירסת הרמב"ם כללא דמילתא לכ"ע צריך כדי שיועיל העדות אחר שנפלט שלא תפח המת הא אם תפח המת לא מהני וא"כ בנ"ד שהעד בעצמו מעיד שהיה נפוח א"כ אין עדותו עדות שאני אומר דאמר בדדמי וכ"ש לדעת הרא"ש שמי שראה הטביעה אין עדותו עדות אלא בסימנים וסימנים צריך שיהיו מובהקים כל זה עומד בפנינו והאמת כי הרבה חשו ח' לעגונא דאתתא ולכן מלאני לבי להפך בזכות נשים אלו וטרם החלי לדבר אני אומר כאן מה שכבר כתבתי פעם אחרת כי הנטבעים בים או במים שאין להם סוף שאשת הנטבע אסורה להנשא אין האיסור אלא מדרבנן כי מה"ת אית לן למיזל בתר רובא ורובן למיתה אלא דמשום חומרת א"א החמירו וכמו שהוכחתי במקום אחר וא"כ אחר הקדמה זאת אומר כי לערעור הראשון אין לחוש כיון שלא שאל שום בר ישראל ממנו שום דבר כי אם התוגרמים וגדולה מזאת כתב ב"י בשם מהרר"י בי רב עלה מ"ב ע"א ששאל יהודי לחבירו שמעת מה נעשה מפ' והשיבו ישמעאלי' אנו מכיר' מי הרגו והתיר הרב ע"פ עדות זה כ"ש וק"ו ן' בנו של ק"ו דנ"ד יחשב מל"ת ונר' בעיני דבכה"ג דנ"ד אפי' היה הישראל שואל ממנו אי מזה באת והשיב מה שהשיב לא נפיק ממל"ת כיון שלא שאל לו על שום יהודי ולא על הספ' דרך בני אדם הוא זה לשאו' לאיש משונ' כזה אי מזה באת ולא משמע שכונתו לשאול על שום יהודי וזה נר' לי ברור ועל הערעור הב' אני אומר כי אחר שמצאנו כל הפוס' כתבו על המשנה ששנינו אין מעידין עליו אא"כ ראו אותו תוך ג' ימים למיתתו דדוקא ביבש' אבל במים אפי' שהה כמה ימים מעידין עליו שהמים מעמידים אותו שלא ישתנה ואפי' הרי"ף שמחמיר כתב ד' או ה' ימים אינו משתנה ועתה יש לנו לומ' ולהקשות כי איך איפשר להכחיש המוחש שמי שעומד בים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים שנכנסים דרך פיו ודרך הנקבים וא"כ איך איפשר להעיד עליו אחר ד' או ה' ימים אלא שנר' בעיני דנהי שהגוף נתפח מצד המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו וכ"נ דקדוק ל' שכתב שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והיהדי שיאמר שלא ישתנ' מאי צורתו דקאמ' אלא כמו שאמרתי כן פרש"י בפירו' צמתי צומתי' צור' הפנים ואין מניח' אותו לתפוח ולהשתנו' משמ' בפירו' כמו שאמרתי:

741

742ראיתי דברי' הח' הש' הפוסק נר"ו וצדקו דבריו לענ"ד כנגד הסופר המגרש ולא ראיתי מקום להציל לסופר מטעות כי אחר שהוא כתב שם שמואל נר' שלא נסתפק לו שבמקום הנתינה כן הי' שמו שמואל וכיון שנודע לו כי הרב כתב בגט הא' שם שלום היה לו לידע ודאי ולהבין שהרב לא נבא ששמו שלום אלא שכן הוא ששמו שלום במקו' הכתיבה ואח' שכן הוא איך מלאו לבו שלא לתקן מה שעו' ואלו לא היה אלא להיות טוב א"ת רע היה לו לעשות ולא להגיס דעתו בענין ערוה וכל זה מוכיח מדבריו כי לא היה כונתו כי אם שמצא עצמו נתפש בטעותו ומאהבת השררה והנצוח היה דוחה בדברים בלתי ישרים:

742

743ומה שכתב הח' הש' הפוסק נ"ו שהג' הא' היה כשר אחר שלא הוחזק שהיה לו שם אחר במקום הכתיבה כן נר' ממ"ש הריב"ה א"ה סי' קכ"ט אבל אם לא הוחזק בב' שמות שאין יודעים במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתי' אין צריך לכתוב אלא השם שבמ' הכתיבה ולא כל שום וחניכא כו' ולא הביא בזה חולק כלל וכ"כ אביו הרא"ש בפ' השולח גט גם כי קשה לי שמאחר שטעם שאנו כותבים שני שמות הוי כדי שלא יאמרו במקו' הנתינה אין זה שם המגרש וכן איפכא וכמו שאירע בנ"ד א"כ למה שנודע אח"כ שיש לו שם במקום אחר הגט כשר עד שנסתפק לי אם ידיעה זו הוי אחר שנתגרשה ומשום דאיכא זילותא אי כתבינן גט אחר השתא אבל אם קודם שקבלה הגט האשה נודע שיש לו שם אחר אפשר לע"ד שודאי צריך לכתוב גט אחר כ"ש אם לא כתב וכל שום וחניכ' בגט הא' עוד נסתפק לי לשון שכתב ואפי' נודע אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר ולאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה ונכנס במקום כתיבה ונתינה ויצא במקום אחר עד שנר' לו' דדוקא במקום אחר שאינו לא מקום הכת' ולא מקום הנתי' אז הוא דאמרי' שאפי' שלא כתב וכל שום כשר אבל אם נודע לו שיש לו שם אחר במקום הנתינה ממקום הכתי' צריך גט אחר אם לא כתב שם הנת' ואפי' כתב וכל שום אפשר דלא מהני כיון דאלי' דרובא דרובא בחכמה ובמנין שם הנתינה העיקר:

743

744ומה שכתב שנר' דהרא"ש קשיא מדידיה אדידיה דברישא כתב הלכך צריך לכתוב שניהם אח"כ כתב היכ' דלא אתחזק א"צ לכתוב וכל שום כו' משמע דהיכא דאתחזק די בכל שום ואנא אמינא דגברא חזינ' ותיובתא לא חזינא דאיכא לתרוצי בתרי אנפי חדא דהיכא דאתחזק צריך לפרש הב' שמות והיכא דלא אתחזק אפי' וכל שום אינו צריך א"נ א"ל דמ"ש היכא דאתחזק כו' היינו לכתח אבל אה"נ דבכל שום נמי מהני ולהכי כתב דהיכא דלא אתחזק אינו צריך וכל שום כיון דכי אתחזק סגי בוכל שום א"כ שפיר קאמר דהיכא דלא אתחזק כו' אפי' וכל שום לא צריך ופי' זה נר' לומר בדברי הרא"ש לפי דהכי משמע בדברי בנו הריב"ה לע"ד:

744

745ועל מה שערע' על הרמ"ה לו' מה נפשך אי סבר דפיר' מתנ' איש פ' וכל שום כו' שאין לפרט הב' שמות אלא וכל שום כו' א"כ מנא ליה לחלק בין במקום א' לשתי מקומות הרי כפי הנר' מהגמ' בב' מקומות מיירי מתנ' ונר' בעיני לסברת הרמ"ה דמת' מיירי כשהאיש ואשה במקום א' ואתחזק בב' מקו' שמות ופש' דמתנ' סגי בשיכתוב איש פ' וכל שום ולפי דמבריית' דמייתי תלמוד מפשיטא דצריך לפרט בפי' שני השמות שכן אמר ושם גליל עמו ומה שמביא סייעתא לא הוי אלא לאוכוחי דהכא נמי מפליג בין אתחזק ללא אתחזק ומה שערער עוד בדברי הרמ"ה שכתב שם הכתיבה כו' ושר"ת ס"ל דאפי' כתב שניה' צריך להקדים שם הנתינה האמת שגם בזה קל להבין לפי שיש לומ' שלא כיון הרמ"ה אלא שצריך לכתוב ב' השמות בפי' א"נ שדעתו כהני דסברי דכשמפרש הב' שמו' אין לדקדק בקדימה ואחור אלא שכשכותב א' מהם לבד וכולל השני בוכל שום וחניכא אבל בשכותב שניהם בפי' לא איכפת לן בקדימה ואחור וכמ"ש הריב"ש בתשו' הביאה הב"י א"ה עלה קנ"ט שלהי ע"ג:

745

746עוד ראיתי מ"ש הח' הש' הפוסק נר"ו ע"ע שם האשה הן אמת כי אני לא ראיתי רבותי קדושים אשר בארץ המה מעשה שיעשו נקודות בגט כי ראיתי לסופר בזמני כותב גט וכשיקרא שם כמו גאמילה או גויא או באות ג' נוקד נקודה למעלה להבין קריאת הג' ועתה שבא לידי ענין זה נתתי אל לבי לדרוש ולתור בדבר אי שפיר הוי למעבד הכי אי לא שהרי אני רואה שבגט אנו נותנין לו כל דיני ס"ת עד שכתב הטור בשם רב האיי גאון ז"ל שנוהגין לשרטטו לפי שנקרא ספר וכן שחק תוכו פסול בגט כמו בס"ת גם אנו נזהרין שלא יצאו אותיות חוץ לשטה גם אנו נזהרין שתהיינה האותיות מוקפות גויל ומן הדין היה לנו לתייגו אלא שאין אנו נוהגין עתה כדי שלא להוציא לעז על הגיטין הרא' כ"כ התוס' אעפ"י שיש אומרים שהדין בגט ג"כ לתייג וכ"כ בהגהה ז"ל צריך לכתחלה הגט כס"ת שדיני ס"ת נהוגין בגט ועתה אני אומ' כיון שכן הוא איך אפש' לעשו' נקוד כלל בגט כיון שס"ת אשר בו נקוד הוא פסו' ואפי' שנמחק הנקוד הוא פסו':

746

747עוד אני רואה שכתב הריב"ש ונדחק בגט שהיה כתו' בו פ' הדרה במקום פ' ונמצא שלא היתה דרה במקום ההוא באותו העת וכתב ע"ז שאפשר לקרות המלה מלעיל וצדד להקל ואם היה שם שום תקון בנקוד' היה לו לו' כמ"ש שם בתשובה להציל לסופר וז"ל וכן לא כתב בביאור דהות דרה שחש' ג"כ שאולי עדיין דרה שם ואם יכתוב בלשון ההוא היה משמעו אז ולא עתה ולזה תפס לשון שהיה משמעו לשעבר וכל פלפול זה היה יכול לעשות הרב בנקודה א' ולא נקד הסופר אות דלית שחשש אולי עדיין היתה שם מכל זה נר' שלא עלה בדעת לנקוד הגט כלל וע"כ אני או' לע"ד אם יבא מעשה לידי מכא והלאה שאכתוב ב' גיטין א' בנקודה ורפה וא' בלא נקודה והשומע ישמע והחדל יחדל:

747

748שאלה מעשה שהיה כך היה ר' היה עני חוזר על הפתחים והניח אשתו מעוברת וילך לו לארץ מצרים מעוני וחוסר כל ואחר ילדה בת ואם הילדת בראותה שאין לה כח לקיימה נתנה את הילדה לבעל הבית א' שמתו כל בניו ובעל הבית ההוא ואשתו קבלו עליהם לגדל אותה ולהשיאה סמוך לפרקה ומכל זה לא ידע אביה בדבר ואחר הימים שנתגדלה ותהי כבת תשע בא האב והכיר בתו ביד מי היתה ויברך אותם על הטובה אשר גמלו עם בתו כי ראה אותה מעולפת ספי' ורוב מיני תכשיטין גם שהיו מתקנין לה נדו' ומשתדלין לקדשה וחזר האב ללכת למצרים ומתוך הדברים נכרו דברי אמת וכ"ע ידעי שהאב הניח את בתו כדי שהם ישיאו אותה כפי רצונם למה שיזדמן להם אלא שאין עדי' בדבר שהוא עשאם שלוחים ואחרי שהלך העני לארץ מצרים בקשו איש ואשתו בחור שנזדמן להם ע"פ רצונם וידרו לו נדונ' ויקדשוה לו ואחרי ו' חדשים נתקוטטו עמו וישליכו אותו מהבית כי היה זמן רב שהכניסו את התתן בביתם וילמדו את הילדה למאן ומאנה בב"ד והבחור צועק כי היא ארוס' ואיך תצא בלא גט גם אחרי המיאון נתקבצו ב"ד של ג' ויקראו לבעל הבית ואשתו ואמרו להם איך קדשתם אותה ולא יראתם שמא יקדשה אביה במקום אחר כחששת ה"ר מנחם מיוני ויענו איש ואשתו ויאמרו לפי תומם והלא הוא עני ומדולדל והוא א"ל בפי' שידינו כידו בכל מה שנעשה והב"ד בשומעם את דבריהם אמרו ליה א"כ הרי עשה לכם שלוחים ואיך תפטרו אותה במאון ונתביישו בפני ב"ד וכשיצאו לחוץ למדו להם שיכחישו בדבר וחזרו לו' שמעולם לא הרשה אותם האב ואין עדי' בדבר על ענין השליחו' וקצת מהחכמים נסתפקו בדבר זה ופקפקו לאסור לכתחלה להנשא בלא גט מטעם שכתב ר"ת וכמש' המרדכי אחריו וכמה רבוותא דהיכא דליתיה האב בעיר חוששין שמא יתרצה האב והוו להו קי' למפרע אלא שנסתפקו אי היינו דווקא כל זמן שהיא לא מאנה אבל השתא שמאנה לא חיישינן שמא שמע ונתרצה דדוקא שמא יתרצה אמרינן שמא נתרצה לא אמרינן וכיון שמיאנה תו לא מהני רצוי האב כמו שאמר הר"ן או דילמא כיון שעברו ששה חדשים בין הקדושין למיאון ואבי הנערה במצרים קרוב הדב' לומר ששמ' ונתרצה ותו אינו מועיל המחאה גם נסתפקו בהבנת לשון המרדכי שכתב דהיכ' דליתיה בעיר הלכה כרב ושמואל אי הוי גט ומיאון יחד דהכי משמע לישנ' דהלכה כרב ושמואל ולעיל מיניה כתב צריכה גט או מיאון דמשמע דבחד סגי ועוד קשה תיבת הלכה וכי הלכה מכלל דפליגי והלא לפי סברת ר"ת לא אפליגו אלא היכ' דאיתיה בעיר דהיכ' דליתיה בעיר ליכ' למימר מרתח קא רתח וכ"ע מודו דחוששין עוד נסתפקו בתשובה שהבי' המרדכי שם גבי קטנה דאז' אבוה למדינת הים ושבק ביתי' ריקם כו' שכתב בסוף השאל' ז"ל ועתה לפי דרכנו תועיל הקדושין אלו שלא תצא ממנו אם לא בגט ומיאון וכו' אם פי' גט ומיאון יחד כסב' רב ושמואל או אם פירושו גט או מיאון גם נסתפקו בתש' שהבי' מהר"יק בסי' ק"נ מספ' הישר דבמיאון סגי אבל גט מספק' לה אי פליג אההיא דר"ת דהיכא דליתיה בעיר חוששין שמה יתרצה האב והוו להו קדושין למפרע גם נסתפקו לומר דאפי' מאן דסבירא ליה דאין חוששין כסברת קולון דילמ' לא הוי אלא בגבר' תגרא אבל בנ"ד שהוא עני אנן סהדי דניחא ליה וחוששין קרוב לודאי שנתרצה וליבעי גט גם נסתפקו בענין השליחות כיון שהודה השליח והמשלח אינו מכחישו אם יש לחוש בשליחות ההוא וקצת מהחכמים רצו להצריכה גט וקצתם אמרו שישלחו כתב לאבי הילדה כיון שהו' במצרים ואפשר למיקם עלה דמלתא אם עשאם שליח או אם שמע ונתרצה וקצת מהחכמים רצו להתירה לכתחלה מיד אע"ג דאפשר למיקם עלה דמלתא לא חששו להצריך שליחו' הכתב לגלות דעת האב ועת' יורנו מורנו הרב את הדרך אשר נלך ואת המעשה אשר נעשה ושכמ"ה:

748

749תשובה

749

750דבר ידוע לכל כי יש בדין זה כדי להאריך למי שירצה להבי' מחלוקת האמוראים והפוסקי' אך דרכי באהבת הקצור ודרך כלל אני אומ' שרבו דעות הפוסקים אלה בקצה אחד מן הקולא ואלה בקצ' האחד מן החומרא ויש דעת אמצעית בין שני הקצוות.

750

751הקצה האחד הגאונים והרי"ף ז"ל והנמשכים לדעתו מן האחרונים שדעתם שקטנה שנתקדשה בלא דעת אביה רצוני שקדשה היא עצמה לאיש מבלי רצון אבי' שדעת' ז"ל שאפי' שכששמע האב ואומר שרוצה בקדושין ואפילו הקדושין עדין בעין ויש אומרים שאפי' ששדכה אבי' לזה שקדשה עצמה בין שהיה אביה בעיר בין שלא היה בעיר הקדושין אינם קדושין כלל הקצה האחד מן החומר' אותם דסוברים דהלכה כרב ושמואל דבין יהיה האב בעיר ובין הוא בעי' אחר' צריכ' גט ומיאון גט דלמה נתרצה האב מיאון שמא הרואה שהוציאה בגט יחשוב שהיתה מקודשת ויאמר שאין קדושין תופסין באחותה וכשיראה שיוצאה במיאון יבין ויאמר שהגט היה מספק ולא יטעה הדעת האמצעי דעת הרמ"ה והרא"ש מסכים לדעתו דכל עוד שלא ידענו רצון האב אינה מקודשת אבל נתברר בפירוש ששמע הקדושין וכששמע נתרצה הוו קדושין משעת שמיעה ובנדון זה היה אפש' לדון ולומר שנערה זו מותרת להנשא בלא גט מטעם דאיכ' ס"ס ספק שמא ידע האב קודם שמיאנה או שמא לא ידע ומיאונה סגי להתירה ואת"ל ידע האב קודם המיאון שמא לא נתרצה ועוד איכא ספק' אחרינא שאפי' את"ל שידע ושנתרצ' שמא הלכה כהרי"ף ושאר הנמשכים לדעתו שהם רבים שאפי' נתרצה אין הקדושין כלום א"כ היינו יכולים לומר שילדה זו בחזקת פנויה היא עומדת אך אמנם עומד לפנינו סברת ר"ת שהביאה המרדכי שכתב וז"ל אך ר"ת פירש דהא דעולא לא מיירי אלא כגון דאיתיה לאב דאי ליתיה לאב איך יתיר עולא ספק א"א שמא יתרצה האב והוו להו קדו' למפרע אלא ש"מ דאיתיה לאב ובהא פליגי רב ושמואל סברי מדשתיק אודויי אודי ליה ועולא סבר מרתח קא רתח ומ"מ מרבנו תם נלמוד אליבא דעולא כשאין אביה בעיר בעינן גט או מיאון ואליבא דרב ושמואל בעינן תרוייהו ואפי' בעיר דבהא איפליגו ע"כ וכפי הנר' מי שיעיין שם במרדכי ימצא יש רבנים מסכימים לדעתו ומיהו בדור הזה מי יערב אל לבו לעשות מעשה להקל דבר ערוה נגד סברת ר"ת אלא שמ"מ דברי ר"ת צריכים עיון שכיון שהוא ז"ל כתב היאך יתיר עולא ספק א"א שמא יתרצה איך אמר דמר"ת נלמוד גט או מיאון לספק א"א מה מעלה ומוריד מיאון:

751

752עוד קשה שהרי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו על קטנ' שהלך אביה למדינת הים והשיאה אמה ואחיה וה"ר מנחם ז"ל היה אומר דאסור לקיימה מטעם דחיישינן שמא קדשה אביה לאחר שם והק' לי ר"ת דלדבריו אם מת אביה במ"ה תהא אסורה לעול' שמא קדשה אביה ואין אנו יודעי' למי והשיב נהי דלל"ל שמא קיד' לשמ' יקדש אי' ל"ל כדאמר רבא כו' עד ומיהו נר' דכיון דלא חיישת בשום פנים לשמא קדש א"כ מותרת היא לעולם וכל שעתא אמרינן עדין לא קדש ומותרת היא לו כו' עד אבל הכא לא יעבו' למפרע למת שתתקדש לבסוף וכיון דלא חיישינן שמא קדש לעולם היא עומדת בהתר א"כ נר' דבשלמא אי הוה דעת ר"ת כדעת הרמ"ה דכתב שאם יתרצה האב היו הקדושין חלין משעת רצוי ניחא אבל כיון דהוא סב' דחיישי' שמא יתרצה האב והוו קדושין למפרע איך מותרת במיאון דנר' דלפי דעתו א"א לצאת בלא גט וקודם שאבא ליישב דברי ר"ת ראיתי ליישב הספקות שנסתפקו בלשון המרדכי וזה החלי לספק הראשון בלשון המרדכי שכתב דהיכא דליתיה בעיר הלכה כרב ושמואל אי הוי גט ומיאון נראה בעיני דפשיטא דכיון שכתב הלכה כרב ושמואל ודאי גט ומיאון יחד בעינן דמאן פליג לומר בהא הלכה כשמואל ולא בהא ומה שכתב למעלה מר"ת נלמד היה אפשר ליישב ולומר דהכי קאמר גט לבד בנערה דלא שייך בה מיאון או מיאון נמי לקטנה שהרי כתבו הפוסק' דשייכי הני פסקי בנערה כמו בקטנה אלא דנער' לא שייך מיאון ומה שסיים או מיאון פי' על הגט הנז' דהיינו בקטנה זה היה אפשר לומ' אלא שכפי האמת אינו מתיישב מה שאמר אח"כ ואליבא דרב שמואל בעינן תרוייהו ומשמע בפירוש דאליבא דעול' לא בעינן תרוייהו לכן אני אומר שלעולם קודם שידענו רצוי האב על הסתם אף עפ"י שעבר זמן רב שאפשר שכבר ידע האב מקדושי בתו מ"מ איפשר מועיל מיאון כל עוד שהיא קטנה לפי שנאמר שאין לחוש לומר שמא נתרצה האב קודם המיאון ואח' רצוי האב המיאון אינו מועיל כלום אלא ודאי נעמיד אותה בחזק' התר ולשמא נתרצה לא חיישינן בהכי פירושה מר"ת נלמוד ירצה מכח ר"ת שכתב איך יתיר עולא ספק אשת איש יש לנו ללמוד דהיכא דליתיה האב בעיר בעינן גט לפחות או שמ' מיאון והטעם דאע"ג דלפי דעת ר"ת אי אפשר שיחלוק עולא על רב ושמואל אלא בדאיתיה האב בעיר מ"מ לא יחוייב לומר דהיכא דליתיה בעיר שיודה לרב ושמואל לגמרי דאפשר לומר דלחשש שמא נתרצה האב דהיא חששה גדולה חושש ובעי גט אבל מיאון לא בעי דלחששה שמא יאמרו דלא תפסי קדושין באחותה חששה כזו קלישא ולא חש עליה עולא או שמא צריך מיאון נמי כדפרש אבל רב ושמואל ודאי תרתי בעו זהו מה שיש לנו ללמוד מכח ר"ת אבל כנר' לי דאיתוק' הלכה כרבינא דלא סבר בהא כרב ושמואל הני מילי היכא שהאב בעיר כדפירש ר"ת דזה מבואר בדבריו אבל היכא שאין האב בעיר אין הדבר ברור בדברי ר"ת דהלכה כשמואל לגמרי אבל איכ למימר דהלכה כשמואל בכל ואיכא למימר דדוקא לגבי גט עבדינן כותייהו אבל לגבי מיאון לא ועוד יש לפרש גט ומיאון ה"פ ודאי על הסתם תרוייהו בעי ומ"ש גט או מיאון במקום שנתרצה האב שידענו כן שידע ושתק גט לאפוקי מהרי"ף ז"ל אבל במקו' שידענו שעדין לא ידע האב מיאון לבד סגי לפי שנתבטלו הקדושין במיאונ' ואעפ"י שאח"כ ידע האב ונתרצה לא הוו קדושין כלל ואינה צריכה גט:

752

753ועל תיבת הלכה כבר עם מה שאמרתי נתיישב שפיר שהרי לדע' ר"ת כפי מה שפירשתי לא ברי' לן דהלכ' כרב ושמואל דבעו תרוייהו גט ומיאון דאפשר לפרושי דבחד סגי אליבא דעולא ותו למה לא יאמר הלכ' כרב ושמואל כערך שאר הפוס' דסברי דאין הלכ' כרב ושמואל דהאי דנקט רב ושמואל אפי' נימא דלדידי' עולא לא פלי' בדליתיה לאב מכל מקום משום דאינהו רב ושמואל קמאי דאמרי הכי קאמר הלכה כשמואל:

753

754ועל התשובה מהאיש שהניח ביתו רקם כו' שכתוב אם לא בגט ומיאון איני יודע מנלן למידחק ולומר או מיאון מאחר דאיכא גאונים דסברי הכי כרב ושמואל דצריך תרוייהו ובודאי כאשר נתרצה בלשון כזה לפרש גט או מיאון היה צריך הכר' גדול מה שאין כאן:

754

755ועל מה שכתב מהררי"ק ז"ל שרש ק"ן נר' בעיני דלא פליג אהא דר"ת דהיכ' דליתיה בעיר חוששין שמא יתרצה האב דהכא הכי קאמר ועל קטנה שנשאת ואביה במדינת הים נר' בעיני קדושין דרבנן וצריכ' מיאון היינו לדעתי בדידעי' שלא שמע האב דהיינו דפליג דס"ל שלא תקנו רבנן נישואין לקטנה שאביה קיים ולדידהו לא צריך אפי' מיאון ומ"ש למעלה אין קדושיה קדושין היינו לגבי שאינה צריכה גט כדסבר רבינ' כנ"ל ולא נחית מהררי"ק התם לחלק בין גבר' תגרא לאינש אחרינ' כיון דהוא בתר' ולא פירש ולענין מה שנסתפק שאמר הבעל הבית לאשתו שעשאם אב הקטנה שליח לקדשה נר' בעיני ודאי שאין לחוש בזה שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ' ג' מהלכות אישות וז"ל כל העושה שליח לקבל קדושין צריך לעשות בפני עדים דכתב הר' מגיד משנה ז"ל שדבר זה מוסכם מן הפו' ונלמד מדין שליח קבלת גט ולא עוד אלא שאומר אני שהראב"ד ז"ל כתב כן אפי' בשליח האיש לקדש אלא שבשליח האיש לקדש או לגרש שאר הפוס' לא הסכימו לדעת הראב"ד אלא סברי שאין צריך עדים מ"מ בנ"ד ודאי שהיה צריך עדים דאפי' היה מודה האב שהאמת שעשאם שליח לא הוי כלום אם יש עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים כמו שידוע שהאיש והאשה שמודים זה לזה בקבלת קדושין אינן קדושין כלל אם לא היה בפני עדים עוד יש בנדון שלנו שאפי' את"ל שהיה ראוי לחוש למה שאמרו בעל ואשתו שהאב עשאם שליח לקדש את בתו מאחר שיכולים אלו לתת אמתלאה לדבריהם והי' נראית לעין שהטעום הבית דין שאמרו להם למה לא חששתם שמ' קדשה אביה שמן הדין חשש' זו אינה הלכה והם הבעל הבית ואשתו נבהלו במה שאמרו להם הב"ד לכן אמרו כן בחושבם שבעת ההי' כבר הנערה פטורה במיאון שעשתה והקדושין שנעשו עלידם נתבטלו וכ"ע לאו דינ גמירי וכשיבאו להם הדברים כהוגן לא נחשדו הישראל להכשיל בענין כזה כ"ש באלו שאנו רואים שכל כונתם וחפצם לעשות מצוה ולזכות את נפשם להשי' הנערה הזאת ואיך יעלה בדעת ירצו להכשילה וישימו נפשם בתחתית שאול ולגרום ממזרים בישראל ומ"מ הלכה למעשה בנדון שלפנינו אעפ"י שיש מקום רב להקל נר' בעיני כיון שהבחורה עדיין קטנה היה וליכ' כל כך עיגונ' ואפש' לברר הדברים ראוי לחוש לסברת הגאונים הסוברים שהלכ' כרב ושמואל שיש לחוש שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון וכן דעת ר"ת כפי מה שפי' והראתי פנים הנר' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

755

756שאלה מעשה היה בשי' או לאה שמיאנה בפני ב"ד והביאה עדי' שהי' קטנה ואותו ב"ד כתבו ובדקנ' בה ואתברר לנא בעדי' דעדיין הי' קטנה כו' פלוני דיין פלוני דיין:

756

757ועתה המקדש מערער וטוען שהמיאון אינו מיאון ונותן טעמים לדבריו אחד שמקבלי העדות הם עמי הארץ ב' שלא חקרו העדים ואומר שאע"פ שדיני ממונות אינם צריכים דריש' וחקירה היינו טעמא שלא תנעול דלת אבל עדי גטין וקדושין דלא שייך האי טעמא צריכ' דריש' וחקירה ג' טען שעד א' מהם שהוא רשע ופסו' לעדות גם בב' שם תפלה שפעם א' אמר כך ופעם ב' העיד בסגנון אחר ד' טען שזה הע' מעיד על פי פנקסו ואפי' אחר פנקסו אינו זוכר העדות אלא שאומר כפי אומד דעתו וכפי מה שרואה בפנקסו וא"כ נר' שאינו עדות עוד ה' טען שכתב הרמ"בם פ"ב מהל' אישות שאין סומכין במנין השנים ע"פ נשים ולא ע"פ קרובים שא"כ נר' דב' עדים כשרים בעינן כדי שיהיה העדות גמורה עוד ו' טען שקבלו הדיינים עדות שלא בפניו עם היותו בעיר ז' טען שיש מי שהעיד שנקרא להיות א' ממקבלי העדות ושכבר היה נוסח קבלת העדות כתוב וכשראה זה סלק עצמו ח' טען שיש עדים שראו שערות בזרועותיה ושאע"פ שדעת הרמב"ם אינם סי' אלא באותו מקו' רבים חולקים עליו ויש להחמיר ט' טען מעדות אדם כשר שמעיד שהוא ראה אותה קומתה דמתה לתמר וכפי ראותו כבר היתה גדולה ע"כ תורף טענות המקדש הרוצה להצריכה גט ממנו והב"ד כתוב וחתום כנז' והבחור' כונת' להנשא לאחר הדין עם מי:

757

758תשובה

758

759לא נתבא' בשאלה אם ס' זה שנפל בגדלו' הבחור' אם הית' דוק' בשע' המיאון בזה הם חולקי' אבל בשעת הקידושין כולי עלמא מודו שהית' קטנה דכך נרא' שעבר זמן בין קדו' למי' או אם נאמר שגם בשעת הקי' יש זה המחלוק' שהמק' טוען שגם בשעת הקי' כבר היתה גדולה והיא אומרת קטנה הייתי אפי' בשעת המיאון שודאי יש הפרש גדול בין זה לזה כמו שאבאר בס"ד תחלה ראיתי לבטל קצת טענוח ממה שטען המקדש והם טעות בדין א' שמקבלי העדות היו עמי הארץ הא אין הבחורה מפסדת שהרי שנינו ביבמות בפ' ב"ש ב"ש אומ' אין ממאנין אלא ארוסו' כו' עד ב"ש או' בב"ד וב"ה או' בב"ד ושלא בב"ד ובגמ' בהל' ע"כ ל"ק ב"ה אלא דלא בעי' מומחין אבל ג' בעי' עד ר"י בר יאודה ור"א מכשירין בשני' אר"י בר מניומי אר"נ הלכ' כאותו הזוג ע"כ וכן פסקו הפו' הרי משמע שהב' אין צריך שיהיו מומחין כדי שתמאן בפניהם וכיון שהב' שממאנ' בפניהם הם יכולים לכתוב לה פלו' מיאנ' לפנינו והם עדי המיאון והם הם הדיינים אפי' שהם ע"ה שאינם מומחין גם שיהיו מקבלי עדו' המיאון שאי' מומחין לא אבדה הבחור' זכות' זה גם מה שטען שעידי נשי' צריכי' דרי' וחקירה כיון דלא שיי' בהן טעמ' דכדי שלא תנעול דלת הא נמי ליתא שכבר כ' הרשב"א תשו' סי' תק"ס וז"ל אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקיר' דקי"ל כת"ק דר' טרפון ור"ע וכ"ד רבוותא והגאו' והרמב"ם גם מה שרצה להוכיח מדברי הרמב"ם דעדו' גמורה בעינן למיאון נראה מדבריו שאפי' נתקדשה בעוד' קטנה כשבאו להעיד על שעת המיאון ושהיא קטנה צריך שיהיו עדים ב' כשרים הא נמי ליתא שהרי כתב מהר"ם כמ"ש בהגהות הל' אישו' שאשה נאמנת במנין השנים שהיא בת י"א או י"ב כל עוד שלא בעל אבל אמה שמא אינה נאמנ' מפ' האו' דאמרי התם זה בני בן י"ג שנים בתי בת י"ב שנים נאמנת לנדרים ולא למכות ולעונשים ושמא ה"ה לענין מיאון ואפי' לא בעל שמא אינה נאמנת ואין לו שהרמב"ם פליג אמר"ם וא"כ אית למיזול לחומרא דהא כלם ממקום א למדו וא"א לו' שלא ראה מהר"ם מה שראה הרמב"ם ולא ג"כ שלא ראה הרמב"ם מה שראה מהר"ם אלא שהרמב"ם מיירי בדבר שהוא מן התורה למכות ולעונשים כאשר יר' המעיין בדבריו שם אבל מהר"ם מיירי בדבר שהוא דר' וכן כתוב שאלה וז"ל וששאלתם על יתומה קטנה שנתקד' אם יכולה למאן מי סמכינן אעדות נשים כשהיא בת י"א שנה כו' עד הימנוה רב' בדר' כו' יע"ש ועוד אאריך בס"ד ועוד הייתי אומר דהרמב"ם מיירי הא דאין סומכין אעדות נשים להוציא הקטן לחזקת גדול אבל מהר"ם מיירי אם יועיל עדות נשים שהיא בת י"א דהיינו להעמידה בחזקה כמו שהיתה עד עתה אלא שעדיין יש לי עיון בדברי מהר"ם שכתב שם אבל אמה שמא אינה נאמנת מפ' האו' דאמרי' התם זה בני י"ג שנים בתי י"ב שנים נאמנת לנדרים ולא למכות ועונשים ושמא ה"ה לענין מיאון אפי' לא בעל שמא אינה נאמנת ע"כ משמע מתוך דבריו שאשה שאינה אמה נאמנת יותר מאם הקטנה או מאביה ואחר שמביא ראיה מפ' האו' כו' שם לא הוזכרה האם אלא האב ומשם למד לאם ג"כ נמשך שלדעת מהר"ם האב גרע עדותו מאיש אחר שכתבו שם בפ' האו' וז"ל מה שאמר רב חסדא נאמן לנדרים כו' דעד א' נאמן באיס' תימה הרי אינו נאמן אלא בדבר שבידו וי"ל דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו מיהו קש' מאי איריא אב אפי' אחר נמי וי"ל דאב דייק טפי לדע' שניו לפי שעליו מוטל להודיע לאחרי' ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים ע"כ משמ' בפי' שאב נאמן על השנים יותר מאחר ובמה שאב אינו נאמן בענין השנים כ"ש אחר ובידיעת ההפכי' א' דבמה שאחר נאמן כ"ש האב וכ"נ מלשו' המ"מ שכת' על לשון הרמב"ם וז"ל אין סומכין על הנשים כו' זה נלמד מהסוגיי' שבפ' האו' בפי' דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפי' האב אינו נאמן לכל דבר ע"כ הרי משמע דעדות האב עדיף ומ"ה כתב אפי' האב אינו נאמן הרי בהדיא נר' שאב ראוי להיות נאמן יותר מאחר א"כ ק' למהר"ם איך כת' שאשה אחרת נאמנת ובאם שמא אינה נאמנת ואם אשה אחרת נאמ' בענין השנים כ"ש אמו עוד קש"ל דמן הראיה שמביא מפ' המדיר היא ראיה להאמין אשה אפילו בדבר תורה מדאמרי' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה בפיה וא"כ נר' דכ"ש בענין אחר שהרי האב נאמן לנדרים אינו נאמן למכות אמו שנאמנת למכות לכ"ש וא"כ איך אמר הימנוה רב' בדר' דוקא וצ"ע מ"מ נר' בעיני למעט המחלוקת כל האפשר וכיון שרמז לנו מהר"ם שאשה נאמנת לו' שהיא קטנה בת י"א שנים יש לנו לו' שגם הרמב"ם מודה וכבר תירצנו שמ"ש הרמב"ם שאין סומכין כו' דלא קשה בא' מב' התירוצים ושניהם כא' טובים ומעתה אני או' שאם נ"ד הוי שנסתפקו בשני הבחורה הזאת בשעת המיאון אם כבר היתה גדולה עדיין הוא אינה מקום מן התורה אלא מדרבנן ועתה אפי' אין עדות ברורה שהיא קטנה הוי ס' מדרבנן ולקולא ולא עוד אלא דאפשר דהוי ס"ס ספק הגיעה לשני גדלות ס' לא הגיעה ואת"ל הגיעה ס' הביאה סימנים ס' לא הביאה ואע"ג שנניח לאמת עדות הח' שראו שערות בזרועותיה מ"מ מידי ס' לא יצא דשמא הלכה כהרמב"ם דלא הוי' סי' אלא באותו מקום וכן יש להוכיח מתשו' הרמב"ן שכתב המ"מ וז"ל קטנה שלא נודע אם הגיע לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמ' דינה מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל שאר ספקות ע"כ א"כ טעמא דאיכא סי' ודאי בהא דאיכא דאמרי דמטילין אותם לחומ' הא ספק הביאה סימ' לכ"ע אין מטילין אותה להחמיר אלא להקל אך אמנם הרשב"א גדו' הפו' האחרונים כתב בתשו' וז"ל אשה שנסתפק' במספר שנותיה ונתקד' ונבדקה ולא מצאנו לה סי' אפשר שגם בזו אנו חוששים שמא נשרו אלא שיש להתייש' בזה לפי שי"ל בזה ב' ס' ס' הגיע לכלל שנותיה ספק לא הגיעה ואת"ל הגיעה ס' הביאה ונשרו ס' לא הביאה וכל ס"ס אפי בשל תורה לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עד כאן ואין מכאן ראיה לנ"ש להחמיר כפי הצד הח' דאפשר דנ"ד ס' שנותיה לא היה בזמן הנישו' רצה לומר הקדו' כי אז ודאי היתה קטנה ונמצ' שאפי' שגדלה ולא מיאנה כל שלא נבעלה לא הוו קדו' אלא דר' ואם כן השתא דהוי ס' גדלה ס' לא גדלה לא הוי ס' אלא דר' וס' דרב' לקולא אבל ההיא דהרשב"א מיירי שנסתפ' בשנותיה בשעת קדו' והם של תורה וכ"ת הא ס"ס ואפי' בשל תורה יש לנו להקל נראה בעיני דלנן כתב כי יש לנו עוד להתיישב בדבר דאולי לא מיקרי זה ס"ס דכולא חד ס' הוי ס' אי הוי גדולה ספ' אי הוי קטנה ומש"ה כיון שהס' היה בשעת קדו' הוי ס' של תורה וס' ש"ת להחמיר אבל בנ"ד כפי ההנחה הנז' הוי ס' דר' וס' דר' לקו' ואפי' בלא שום עד היה הדין נותן להקל כ"ש השתא דאיכא עד אח' כשר ולא עוד אלא אפי' לא היה שם עד כיון שזקנת הבחורה מעידה שהיא עדין קטנה נאמנת דאי"ל דע"כ לא נסתכק מהר"ם אלא באמה אבל בזקנתה לא גרע מאשה אחרת וכ"ש כפי מה שכתבתי דאדרבא האם עדיפא להעיד וזקנתה היא במקו' אמה שגדלה והיא נאמנת יותר ויכולנ' לו' שלפי מה שכתבתי הוי ס"ס גמור ס' היו לה סי' ס' לא ואת"ל היו בה סי' ס' לא הוי סי' אלא שומא ועו' שהרי יש ס' בשני' וכדי ליתן גמר לדברי אני או' שמן הדין בכל הספ' כזה היה לנו להעמיד דבר על חזקתו וכמ"ש בהמ' בחייה בחזק' איסו' עומד' עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזק' היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ומ"ה התירו בבא זאב ונטל כו' הרי דאזלי' בתר חזקת בין להחמי' ובין להקל הן אמת שכ' הר"ן ברי' מס' קדוש' אני מסתפ' בכל ס' קדו' אי צריכ' גט מדאו' או לא דאפשר דמדאו' שרי דאי"ל העמ' אשה על חזקת' דמאי שנא מכל תיקו דממונא דאמרי' ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין מידו הכא נמי מצינא למימר הכי ושתהא מותרת לינשא אלא שמפני חומר' ערוה אסור' מדרב' ומשום הכי דס' הוי חיישינן מדרבנן אבל הר' אלפסי כתב לקמן בפ' י"ו בבעייא דרב מארי בכלב רץ אחריה דסלק' בתיקו וז"ל ס' דאוריי' ולחומרא וצ"ע עכ"ל ואם ס' במקוד' מן התורה כתב הר"ן שהיה הדין נותן להעמיד אשה על חזקתה להתירה בנ"ד דהוי ס' דר' בלי ס' שיכולים אנו לו' ע"פ הטעמי' הנז' להתי' כ"ש בהיות עד א' כשר מעיד שהיא קטנה דודאי י"ל להאמינו דהוי כב' עדי' חזקה ועד ומה שטען המק' שנתקב' העדו' שלא בפניו פשי' לע"ד שאין בז' הפס' כלל שכיון שהיא יכול' למאן בפניו ושלא בפניו אין צרי' קבל' עדות בפניו דהלכ' כב"ה שאמר כן וכתב הריב"ה הדין וז"ל וממאנת בין מן האירו' בין מן הנישו' אפי' שלא בפני הבעל ושלא בפני ב"ד רק שיהיה בפני ב' שיעידו על כו' עד והב' שמיאנה בפניהם נותנים לה גט מיאון וחותמין לה ע"כ הרי שאין צריך קבלת עדות בפני ב"ד אלא העדים שראו אפי' שלא בפניו יכתבו שטר מיאון ויתנו לה לראיה א"כ אין מדקדקין באלו העדים כשאר עדויות גם על מ"ש המקדש שפעם א' אמר העד כך ועתה אמר בסגנון אחר גם בזה אין הפסד אם היה שבפעם הא' היה שלא בב"ד שהדברים שאומר אדם חוץ לב"ד אינו מדקדק בהם שאינו חושש אבל כשבא להעיד בב"ד מדקדק הטב בדבריו ואז אמרינן אינו חוזר ומגיד סוף דבר כי בעיני הבחורה הזאת מותרת להנשא לכל מי שתרצה אם היה שלא נסתפקו בשנים אלא בשעת המיאון ובשע' שנתקד' היתה קטנה ודאי והוו א"כ קדו' דר' והמיאון מועיל להתירה על הס' אך אם ספק הגדלות היה גם בשעת הקדו' דהוו ס' קדושי תורה אע"ג שלא היה נוטה להתיר גם בזה יר' אני לו' כן כן כי מתשו' מהר"ם נראה לי שאינו מתיר בעדות אשה על קטנותה אלא כשנתקדשה בודאי קטנה ובשעת המיאון נפל הספק אם היא כבר גדולה או לא אבל כשהספק היה בשעת הקדושין לא אמר רב להתיר אלא לאסור ושמדברי הרשב"א נר' כן ואע"פי דהכא בנ"ד איכא טעם להתיר מה שלא היה במעשה מהר"ם מ"מ לא מלאני לבי להתיר הנר' לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

759

760שאלה מעשה היה באשה שמת בעלה והניח' מעוברת וילדה בן ואינו ידוע אם כלו לו חדשיו וגמרו שערו וצפורניו ומת זרע אין לו ושאל השואל אם מותרת להתייבם או חולצת ואינה מתייבמת דודאי לשוק אי אפשר בלא חליצה ומהר"י ן' לב בקש ממני מה דעתי בדין זה:

760

761תשובה

761

762מקום הספק נר' שהוא ממ"ש הריב"ה ז"ל בטור אבן העזר וז"ל ואם הפילה נפל אחרי מותו מתייבמת. וה"ר פרץ כתב היכא דאיכא לאיסתפוקי שמא כלו לו חדשיו אפילו ילדתו מת אסור להתירה וחולצת כדמוכח בנזיר גבי אהא נזיר כשיהיה לי ולד והפילה דהוי נזיר ספק לרבי שמעון עד כאן ולשון זה כתבתי כמו שמצאתיו בספר מדויק אעפ"י שהוא מדפוס וגם בהגהה בספר הרי"ף שנדפס עתה מחדש כן הוא ולא כמו שכתוב בספרי הטורים שלנו או אפילו ילדתו כו' דלשון זה מגומגם הוא מאד בעיני: והנסחא האמיתי כן היא כמו שמצאתי וא"כ דעתו של ה"ר פרץ ז"ל שאפילו היכא דלא ידעי אי כלו ליה חדשיו וילדתו מת אסור להתייבם וכן דעת הטור שלא הביא שום חולק גם לא כתב ולא נהירא כדרכו כאשר מביא סברא שלא ישרה בעיניו. ועוד שנר' לע"ד שכונת הטור לפרש הדין שאמר ואם הפילה כו' שדין זה יוצא מהא דאמרי' בריש פרק החולץ איתמר החולץ למעוברת והפילה רבי יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחין ריש לקיש אמר צריכה חליצה מן האחין כו' עד במאי קמיפלגי אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא אם יבא אליהו ויאמר דהא דאי עברא מפולי מפלא מי לאו בת חליצה ויבום היא השת' נמי תגלאי מלת' למפרע ור"ל תלגאי מלתא למפר' לא אמרי' הרי דפשיט' ליה לתלמוד' דהיכ' דהפיל' בת חליצה ויבום הויא ואע"ג שהם דברי ר"י דלית הלכתא כוותי' בהא אלא כר"ל מ"מ לא פליג ר"ל אלא אהא דאמר איגלאי מלתא למפרע דר"י סבר דאפי' בעודה מעוברת הויא בת חליצה מטעמא דתגלאי כו' ובהא פליג ריש לקיש ואמר דלא אמרי' תגלאי כו' אבל אם הפילה דלא הוי מעוברת ר"י וריש לקיש שוין דחולצת או מתייבמת ועל זה קאמר הטור וכתב ה"ר פרץ כו' כאלו רצה לפרש הא דאמרי' הפילה מתייבמת דוקא כשהפילה נפל ודאי אבל אי איכא לאיסתפוקי אי הוי נפל אי לא אסור להתיבם:

762

763ומה שיש להסתפק הוא אי האי איסורא דקאמר רבי פרץ ומסכים עמו הטור ואיפשר שגם הרמב"ם ושאר הפוסקים יסכימו בזה אעפ"י שלא הביאוהו בפירוש מ"מ לא מצינו חולק בפירוש אי הוי אסורא דרבנן או אי הוי איסור ספק מן התורה ויכנס נמי זה לר"ל בפסוק ובן אין לו עיין עליו דכתבו התוספות על מאי דאמרי' בגמ' לר"ל דביאת מעוברת וחליצתה אינה כלום מפסוק זה ובן אין לו עיין וא"ת א"כ תפטר לשוק בלי חליצה כמו בזרע פסול כו' עד ואמאי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. ויש לומר דאמרי נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא שעומדת בספק כ"ש שנאמר לא תתייבם כל עוד שהיה לו בן רגע אחד. ונראה בעיני דודאי רבנו פרץ דאמר אסור להתיבם איסור תורה קאמר מכמה טעמים דבשלמא אי הוי איסור תורה צריך לומר אח"כ וחולצת אע"ג דהוי איסור להתייבם איסור תורה אינה פטורה מן החליצה אלא אי איסורא דרבנן קאמר פשיטא דחולצת מה היה צריך לומר אח"כ וחולצת ועוד כיון דאמר אפי' דהוי פירושו לא מבעיא ילדתו חי אלא אפילו ילדתו מת וכי היכי דילדתו חי אסור להתיבם איסור תורה ילדתו מת הוי נמי איסור תורה הכי ודאי משמע ואם תאמר ומנלן דילדתו חי הוי איסור דאורייתא זה פשוט א"א סברא א"א ראיה ברורה סברא דכיון דהוי ספק בן קיימא מה לי חי שעה אחת מה לי חי מאה שני' לענין דינא ואי ב"א ראיה ברור' שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מה' יבום וז"ל מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו הרי זו תתייב' ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מדברי סופרים צריכה חליצה עד שיודע ודאי שכלו לו חדשיו כו' עד וצריכה חלילה מדברי סופרים אבל לא תתייבם הרי דמן התורה כשיצא לאויר העולם והיה חי אפילו שעה אחד לבד פוטר לגמרי מן התורה והטעם הוא ברור לע"ד דכיון דקי"ל דרובא הוי דין תורה שנאמר אחרי רבים להטות ורוב היולדות יולדות לתשעה אם כן מסתמא כלו לו חדשיו ופוטר מן החליצה ומן היבום אלא שחכמים החמירו והצריכו חליצה א"כ לגבי האי הוי איסור ערוה שלא במקום מצוה ולא חדש רבינו פרץ אלא אפי' ילדתו מת עוד טעם ג' דכיון דהביא ראיה מנזיר והתם הוי ודאי ספק נזיר מן התור' ה"נ הוא הדין והוא הטעם אלא שרואה אני שצריכין אנו לראות מנין לו לרבנו פרץ דמיירי ההיא דנזיר אפילו ילדתו מת דילמא בילדתו חי מיירי ומאי דנקט לישנא דהפילה היינו שלא נתקיים אפי' יום א' או שמת לאלתר אבל לעולם אימא לך דבילדתו חי מיירי ועל זה רואה אני לחקור חקירה אחת והיא זאת הרי התוספות כתבו פ"ב דנזיר על משנת הפילה אשתו אינו נזיר כו' עד ורבי שמעון אומר הפילה אשתו ולא ידעינן אם נפל הוא אי בן קיימא וכלו לו חדשיו אי שמת במעי אמו אינו נזיר כו' ור"ש לא פליג אהא דנולד טומטום כו' עד ולא פליג ר"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוא בן קיימא והוי בן גמור וה"ה דמלתיה דר"ש קאי ארישא דאמר הרי אני נזיר כשיהיה לי בן והפילה ועתה צריך לראות לדעת התו' יאמרו הם דס"ל לר"ש שאפי' מת במעי אמו ונולד מת דהוי נזיר הא ודאי נראה דאי אפשר לומר כן שהרי בת וטמטום לא פליגי משום דסבר בן דוקא קאמר מת במעי אמו דהוי חתיכת בשר נבלה לא כל שכן דיודה דלא הוי נזיר ועוד שהרי הם אמרו דטעמא דר"ש דמספקא שמא הוי בן קיימא ואם לא היה לו חיות באויר העולם מה מקום יש להסתפק ועוד אני אומר שלשון רבנו פרץ לחוד ולשון התוספות לחוד וזה יורה שיש לנו לתת טעם למה שינה רבינו פרץ מלשון התוספות ולא אמר אפי' מת במעי אמו אלא שהתוספות כתבו מת במעי אמו וכי האי גוונא לכולי עלמא לא הוי ספק נזיר וכן גם כן מוכח מלשון התוספות כמו שאומר לקמן בס"ד אבל בנולד בהא הוא דקאמר רבינו פרץ לא תתייבם והטעם לעניות דעתי לפי שאפשר שכשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור היה חי דהוי אז כילוד לכל דבר ואפילו לחלל עליו את השבת באיסור תורה ומלין אותו בשבת כדאיתא בהגהה מיימונית בהלכות מילה ואחר כך הוא דמת ולמדתי לומר כן מהאי דאמרינן בפ' יוצא דופן כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כדרב אושעיא דאמר רב אושעיא גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ופירש רש"י דאמר רב אושעיא בפרק בהמה המקשה דתנן אשה שמת עוברה במעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ואמר רב הושעיא הך טומאת חיה מדרבנן גזירה שמא הוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור ותגע בו ודמכי נפק הוה ליה ילוד ולא הוי בלועה וטמאה מדאורייתא משום נוגע במת אלמא חוץ לפרוזדור הוי ילוד הילכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה נמי הוי ילוד עד כאן עוד אמרינן בגמ' פ' בהמה המקשה אמר רבי הושעיא גזרה שמא יוציא ראשו חוץ ופריך אי הכי אשה נמי ומשני אשה מרגשת בעצמה והדר פריך ותימא לא לחיה טרידא ופי' רש"י עסוקה היא בחבליה וציריה וטרודה מלומר לחיה אל תגעי עד כאן למדנו מכל זה שהחיה מרגשת כשהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור וא"ה אין לומר נשאל לחיה ואחר שכן הוא האמת נתיישבת אלינו סברת רבינו פרץ דאמר דאי מספקא לן דכלו לו חדשיו אי לא אפי' ילדתו מת לא תתייבם כי שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור חי ואז כילוד ובן יש לו באותה שעה ומשום הכי אסור להתיבם וכן למד מנזיר דהוי ספק נזיר לר"ש ות"ק נמי לא פליג אלא משום דספק נזיר להקל אבל לענין יבום כולי עלמא מודו דאסור ליבם בענין זה ודייק השתא דלישנא דתוספו' כתבו או שמת במעי אמו שר"ל שאם הי' ודאי מת במעי אמו אז אפי ידעינן דכלו לו חדשיו לא הוי נזיר ואפי' ר"ש מודה בזה דאינו נזיר וכן נראה שהתוספת לא הזכירו מת במעי אמו כלל כשאמרו ור"ש פליג ונראה בעיני דברים של טעם ובזה אנו מקרבים הסברו' ואפשר ג"כ דכ"ע מודו לרבנו פרץ וגם שלא כתבו כן בפירוש ולאומר שיאמר מ"מ למה יהיה אסור לייבם אכתי הוי ספק ספקא אי כלו לו חדשיו או לא כלו ואם תמצא לומר כלו הרי מת בפנים ושמא מת קודם שיצא לפרוזדור לזה אומר כי לכן אני כתבתי לשון הרמב"ם ז"ל למעלה וגם בסוף הפרק כתב הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת כו' עד ואם ילדה אפי' מת ביום שנולד הרי זה מוציא' בגט וחולץ לה ואח"כ תהי מותרת וכת' ע"ז הרב מ"מ וז"ל ומה שכתב ואם ילדה הוא כשלא נודע בבירור שכלו לו חדשיו אלא שנגמרו סימניו לפי' צריכה חליצה בהכר' שכבר נתבאר למעלה שולד כזה פוטר מן התורה ואינו פוטר מדבריהם וכ"כ הריב"ה בסוף סימן קס"ז ודחה סברת הרמ"ה שכתב ביבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד בתוך שלשים ונתייבמה שלא תצא וכתב הריב"ה ולא נהירא דהא טעמא דשרינן לכהן מספק משום דסמכינן אדרבנן דאמרי אע"פי שלא שהה הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק וא"כ אדרבא מהאי טעמא נמי תצא מיבם דלרבנן הוי בר קיימא והיא אשת אחיו שלא במקום מצוה ע"כ הרי שמן התורה הרי הוא ודאי ולד גמור א"כ לא נשאר רק ספק אחד שמא כשיצא חוץ לפרוזדור מת היה א"כ הוה ליה ספק אחד לבד ואם כן נראה לע"ד שהדבר ברור שה"ר פרץ שאמר שאסור להתייבם היינו מספק דאורייתא והטעם לע"ד משום דרוב יולדות יולדות לט' חדשים וכן ראיתי שפירש רש"י בפרק ר' אליעזר דמילה וגם סימנים דגמרו שערו וצפרניו וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תתע"ו וז"ל וכל שכן אם גמרו סימניו שערו וצפרניו שסימנים אלו מורים שהוא בן קיימא ועליהם אנו סומכים למול בשבת וכבר עשו מעשה אצלנו מזמן חכמים שהיו בדור ע"פ גמר סימנים עד כאן ואין לומר למה לא נשאל את פי האשה היולדת דודאי אע"פ שאנו אומרים שהיא מרגשת כשיוצא הראש של הולד חוץ לפרוזדור מ"מ אינה מרגשת בחיות הולד ואם תמצא לומר שגם בזה מרגשת אינה נאמנת וגדולה מזו כתב הריב"ה והיא סברת הרא"ש ג"כ שאינה נאמנת לומר שכלו לו חדשיו לולד שנולד אחרי מות בעלה ומ"מ קשה לי לדעת הרמב"ם ז"ל כמו שאמרנו שאפילו שלא ידענו שכלו לו חדשיו אם נגמרו סימניו אפי' מת באותו יום מן התורה הוי ולד גמור ופוטר את אמו מן החליצה ומן היבום אלא מדרבנן הוא דמצריכינן חליצה א"כ בנזיר למה פליג ר' יהודה ארבי שמעון ואמר שאינו נזיר אם הפילה שהרי ודאי ולד הוי מן התורה ואין לומר דהתם מיירי בנפל ודאי שהרי כ' הרמב"ם בעצמו בפירוש המשנה ר"ש סובר שספק נזירות להחמיר משמע משום דהוי ספק אם כלו חדשיו ואי ודאי הוי נפל מאי ספק איכא ותו דאין סברא לומר דודאי נפל לימא רבי שמעון דהוי נזיר ורש"י הכי פירש בפירוש המשנה הפילה אשתו אינו נזיר דדילמא דהאי דהפילה לא הוה בן קיימא שלא כלו לו חדשיו ולא ולד הוי וספק נזירות להקל וכרבי שמעון אמר דקסבר ספק נזירות להחמיר עד כאן אם כן לדעת הרמב"ם קשה אם לא שאפשר לומר דהוא ז"ל כמו בה' נחלו' פ"א וז"ל אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחרי אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל נחלה ליורשיו ממשפחת אביו וא"כ אפשר שנפרש לדעת הרמב"ם דהפיל' הוי נפל ודאי ובהא פליגי ר"ש ות"ק דת"ק סבר דמי שאמר הרי אני נזיר שיהיה לו ולד ולד גמור משמע ור"ש סבר דהוי ספק נזיר דשמא כי היכי דולד שנולד אפי' דלא כלו לו חדשיו נוח' ומנחיל כך הוי ולד לענין נדר והוי ספק כיון דלענין יבום וחליצה אינו ולד כלל כל שיודעים ודאי שלא כלו לו חדשיו ולענין רציחה כתב הרמב"ם פ' ב' מהלכות רוצח ושמיר' נפש ז"ל אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר ובין נקבה הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה והוא שכלו לו חדשיו אם נולד מפחות מט' חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה ל' יום וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו נמצא א"כ לע"ד שני דיני' הם לענין דינא לדעת הרמב"ם ז"ל א' לענין רציחה כדאמרן דאינו נהרג הרוצח את הולד אלא דידעינן בבירור שכלו לו חדשיו ואפשר שהחמיר בזה משום הצלת נפש דכתיב והצילו שני לענין נחלה דאפי' ידעינן דלא כלו ליה חדשיו אלא שנולד חי יום אחד נוחל ומנחיל שלישי לענין יבום דהיכא דודאי לא כלו אפי' נולד חי אינו פוטר ובודאי כלו פוטר אפי' בן יומו לבד וספק כלו ונגמרו סימנים מן התורה פוטר אלא דמדרבנן צריכה חליצה ובנזיר אפשר דהוי דינ' הכי כמו לענין יבום דהפילה נפל ודאי פליגי ת"ק ור"ש אבל אי לא ידעינן אי כלו לו חדשיו ונולד חי כיון דמן התורה הוי ולד חל הנדר ובנולד מת אפי' כלו לו חדשיו אינו נזיר כיון דאיכ' ספק' דלמ' קודם שיצ' ראש הולד חוץ לפרוזדור מת וא"כ לא הוי לאיש הזה בן מעול' וספק נזיר להקל הנלע"ד:

763

764אח"כ חזר וכתב אלי החכם להשיב על דברי וז"ל שבפי' אמרו דהך חששא דשמא הוציא ראש חוץ לפרוזדור חי הוי חששא דרבנן שכך אמרו טומאה זו אינה מד"ת אלא מדברי סופרים עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין לפי שדברים אלו נאמרו בגמ' לתת טעם לסתם מתניתין דקאמר האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגע' בו החי' טמאה טומא' ז' כו' דנר' ממתני' שאפי' שעובר מת ודאי בתוך מעי האש' ושם נגעה החיה טמאה ולר' ישמעאל דסבר דעובר במעי האשה טהור למה החי' טמא' על זה אמרו שכן הוא האמ' שעובר במעי האשה טהור אלא שגזרו שמא יוצי' הולד הראש חוץ לפרוזדור כו' א"כ מה שהוא מדרבנן היינו כאשר הולד ודאי מת בתוך מעי האשה ודבר זה ברור מאד לכן איני יכול להבין כוונתו דאין מכאן ראיה דחשש' דשמא יוצי' ראשו חי חוץ לפרוזדור דהוו דרבנן דודאי אין מכאן ראיה כלל כנ"ל עוד כ' וז"ל דאפי' הוציא חוץ לפרוזדור לא הוי אלא ספק שהרי הוצי' גרע מפיהק ומת וכיון דפיהק ומת הוי ספק' אפי' לרבנן כ"ש הוציא ראשו דהוי ספיקא היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו דאתרע ליה רובא דרוב נשים כיון שפיהק ומת או שלא נולד חי לאויר העול' דכיון דלא הוי אלא ספ' לא חיישי' לומר דילמא הוציא כו' עד איברא דהרב אלפסי ז"ל לא כתב להא דאביי בשבת פ' רבי אליעזר דמילה כנר' דסבירא ליה דאף בפיהק ומת קאמרי רבנן דלאו ספק נפל אלא ולד מעלי' ואף לפי סברתו הוצי' ראשו כו' גרע טפי והרמב"ם ז"ל שכתב יצא חי לאוי' העולם אפשר לו' דלא סביר' ליה כסברת הרי"ף דיצ' חי לאויר העולם עדיף טפי מפיהק ומת והראיה לזה שכתב בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג צריכ' חליצ' מדברי סופרים עד כאן ולא קאמר בין פיהק ומת ואף שנ' דס"ל להרמב"ם כסברת הרי"ף כבר כתבתי דהוציא ראשו גרע טפי מפיהק ומת עכ"ל. על מה שרצה מעכ"ת להוכיח מלשון הרמב"ם נראה דאין זה ראיה כיון שמה שחדש הרמב"ם כאן הוא שצריכה חליצה לזה לא כתב בין פיהק ומת דהא פשיטא אלא אפי' שמת מחולי או שנפל מן הגג צריכה חליצה ולהודיע מה שנראה לי בזה צריך אני להודיע מה שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו למסכת שבת וז"ל והא דאביי לא כתבם הרי"ף ז"ל לומר דאינה הלכה דאתדחי לה מהא דאמר רבא מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת ואוקימנא התם בריש פ' החולץ כרבנן דרשב"ג דאלמא אפי' כשלא אכלו ארי פליגי רבנן וק"ק לי אי איתא דההי' דרבא פליגא אההיא דאביי אמאי לא אקשי ליה מינה כדאקשי ליה מההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אלא דאפשר לומר דלא שמעי' להא דרבא ועי"ל דלא אקשינן הכי מדרב פפ' ורב הונא בריה דרב יהושע אלא לומר דמינה דאביי לאו הכי אמרה אלא איפכ' דמסתמא לא פליגי אלא אדרב' ודאי פליגי ולא אקשינן לאביי מרב' אבל מורי הרב ז"ל פסקא לההי' דאביי בפסקי הלכותיו וכתב דההי' דרבא כשאכלו ארי או נפל מן הגג והרז"ה ז"ל כת' דההי' דרבא כשחלה ומת והיינו כשאכלו ארי ולא אמר אביי אלא בשפיהק ומת עתה באתי להודיע למאי הלכתא כתבתי זה והוא כי הנה אנו רואים שהרי"ף ז"ל דחה מלתא דאביי דפיהק ומת מטעם שנר' לו דפליג ארבא דאמר מת בתוך ל' יום כו' כנ"ל והחילו' בין פיהק ומת לההי' דרבא הוא גדול מאד כפי הנר' לעין ועם כל זה נדחק הרי"ף ז"ל לומר דפליג אדרב' והשוה מדת פיהק ומת לחלה ומת וגם רבו של הרשב"א ז"ל הכי סביר' ליה אע"ג דפליג עליה להלכה נדחק לומר דרבא מיירי באכלו ארי ולא בחלה ומת משום שנר' לו שאין לחלק בין פיהק ומת לחלה ומת ואע"ג שהרז"ה השוה חלה לאכלו ארי וחילק בין פיהק לחלה מ"מ הרי"ף ורבנו יונה הסכימו לדע' א' שאין לחלק בין חלה לפיהק ומת וכ"ש שאין לחלק בין פיהק ומת להוצי' ראשו חוץ לפרוזדור כיון דהוי כילוד לכל דבר כנ"ל וגם לדעת הרז"ה ולכ"ע י"ל ג"כ דגריע טפי פיהק ומת ליצא ראשו חוץ לפרוזדור כפי מה שראיתי אחר זה שהבי' הר"ן ג"כ מ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל אלא שהאריך קצת וז"ל והרז"ה פיר' דאביי בפיהק ומת דוק' הוא דקאמר דלא פליגי משום דאיכ' ריעותא אבל חלה ומת הרי הוא כאלו אכלו ארי דליכא ריעותא דאפי' בן קיימ' כמו חלה ומת ולפי זה הא דרבא מתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליג אדאביי כלל עכ"ל:

764

765א"כ אפשר לומר דדוק' כשפיהק ומת הוי ריעות' כיון שלא הספיק להחיות אחר שנולד ויצ' לאויר העול' הורה שלא היה בן קיימא מה שאינו כן כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור שאפשר שמה שמת היה מחמת החיה שלא דקדקה כיון שאמרנו שהי' אינה מרגשת וזה יארע פעמים רבות שאומרים שהחיה הרגה הולד לחסרון בקיאותה או שמ' האשה בעצמ' היולדת מחמת ציריה וחבליה דחקה ירכותיה והמיתה הולד באופן דהוי כאכלו ארי כך נוכל לומר כיון שיארע זה ג"כ בולד של קיימא כלל הדברים כי אני רואה שלפי דעת ג' עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שגם הוא הולך בשיט' הרי"ף שלא הביא בפסקיו מימרא דאביי אלו הג' מסכימים דפיהק ומת הוי כחלה וגם הר"י עמהם שוה לדעתם בזה ולדברי הג' מדין תורה אשה זו אם היה שהול' פיהק ומת מד"ת היתה פטורה מן החליצה ומן היבום וא"כ חזר הדבר דבנ"ד אעפ"י שלא יצא חי לאויר העולם כיון שאנו רואים שנגמרו סימניו איכ' למימר ולד מעלי' הוי ובר קיימא היה אלא שמת אחר שיצא ראשו חוץ לפרוזדור וכבר כתבתי שאיני מבין מה שכתב מעלת כ"ת דחשש זו דשמא הוצי' ראשו הוי חששא רחוקה דמשום הכי אמרו טומאה זו אינה מדין תורה אלא מדברי סופרים דברים אלו צריכים לי ביאור ופירוש. ועו' כתב דאפשר שלא גזרו אלא היכא דקים לן שכלו לו חדשיו הוסיף לי כ"ת העלם אחר העלם שהרי דין המשנה הוי בכל עובר אפי' כ"ה חדשים וכדמוכח כן בפי' מדברי התוספות ז"ל יע"ש עוד כתב דאפי' היכא דקים לן שכלו לו חדשיו אפשר לומר הרי מת לפניך וכמו שהוא עתה מת גם כשהוציא ראשו היה מת ורמז לזה ראיה מסוגיית פ' עשרה יוחסין קדשה אביה בדרך כו' גם אני אומר קודם רואי דברי מעכ"ת הייתי חושב לקיומו של איסור לומר כי ודאי אשה זו בחזקת איסור ליבם ולשוק עומדת שהרי אפי' אם נשאת קודם שתוכר העובר מפרישים אותו ממנה אחר שהוכר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות יבום ואע"ג שכתב הרב מגיד משנה ז"ל דהוי משום ספק אשת אח שלא במקו' מצוה מ"מ איסור תורה הוי וכיון דאתחזק איסורא בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בבירור במה הותרה @77[ומצאתי בתשו' למורי כמהר"ר לוי בן חביב זלה"ה סימן י"א וז"ל דבר שחייבי' על זדונו כרת ספקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי]@88 וכמו שאנו אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שידוע לך במה נשחטה ועוד דהתם אין החזק' דקודם כמו השתא דקודם היה בחזקת איסור אבר מן החי והשתא אנו מעמידי' אותה בחזקת איסור נבלה ובנ"ד עדיף דמקודם היתה בחזקת איסור ליבם ולשוק והשתא נמי נעמידנה בחזקת אותו איסור ממש ונימא ולד זה אעפ"י שאנו רואים אותו מת ומשום הכי אתה רוצה להתירה ליבם ולומר דמקודם נמי היה מת אימא איפכא כאן נמצא מת וכאן מת דעד השתא הולד היה לו חזקי' חיים וכמו שכתב הר"מ ז"ל שמפרישים היבם ממנה אימא עכשיו הוא שמת ולא קודם ואעפ"י שנר' שאי אפשר לו' הולד היה לו חזקת חיים לגמרי מקודם וכמו שכתב הר"ן ז"ל על הלכות הרי"ף במסכת יומא על משנ' עוברה שהריח' כו' דשם משמע דדברי הכל אין לעובר חזקת חיים עד שיצא לאויר העולם מ"מ אי אפשר לומר שנעמיד אותו בחזקת מת ממש שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהלכות שבת הושיט ידו ודלדל עובר שהוא במעי אמו חייב משום נטילת נשמה ועוד שהרי עד עתה בחזק' קצת חיות היה וראיה לדב' דמחללין עליו השבת אפי' במלאכה דאוריית' וכמו שכתב הרמב"ם פ' שני דהלכות שבת באשה שישבה על המשבר ומתה ויש לנו להעמידו באותה חזקה עד עתה שאנו רואים אותו מת וכיון שאפשר שכשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור היה חי כמו שהיה במעי אמו וכיון שכשהוציא ראשו חי לפרוזדור הוי כילוד אימא עכשיו הוא דמת וכן יש לומר כאן מטעם דרוב נשים יולדת לתשעה חדשים ואם מטעם דאשה זו בחזקת איסור היתה עומדת עד עתה או מטעם הצטרפות שני הטעמים ואפי' לדברי מעכ"ת שחשש' זו אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור חי הוי חשש' דרבנן יש לי ראיה וגדולה היה בעיני להעמיד האשה בחזקת איסור שהרי שנינו משנה א' האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה היה לה חמות אינה חוששת יצאתה מלאה חוששת רבי יהושע אומר אינה חוששת ובגמ' מוקמינן מתניתין כרבי מאיר דחייש למיעוטה ולא אזיל בתר רוב נשים דמתעבר' ויולדות אלא חייש למיעוט' דאינן יולדות ומשום הכי לא תנשא לשוק שמא זקוקה היא ליבם ופריך בגמר' במאי אוקימתא כרבי מאיר אימור סיפא היתה לה חמות אינה חוששת אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט דמפילות למחצה נקבות והוו להו זכרים מיעוטא וליחוש דלמא כיון דאתחזקת לשוק לא חייש רישא דאיתחזק ליבום תתייבם ומסיק רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כרובא ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא לא תנש' ולא תתייבם סיפ' חזקה לשוק ורובא לשוק והוה מיעוט' דמיעוע' ומיעוט' דמיעוטא לא חייש רבי מאיר ע"כ וכשיצאה מלאה קאמר רבי מאי' דחוששת אע"ג דליכ' חזקה חייש למיעוט' דשמא זכר ילדה ובר קיימא עאכ"ו בנ"ד דאיתרע חזקה דיבום ורובא לשוק דבין ילד זכר ובין ילד' נקב' אסור ליבם ויש לנו לחו' למיעוטא דהוי ודאי חזקה דשכיח והפל' ממה שכתבו התוספ' ז"ל וז"ל הקשה רבי אלחנן היכי פריך מינה דפ"ג דבכורו' על רבי יהושע דחייש למיעוט' והכ' לא חייש למיעוטא והא הכ' איכ' מיעוט' דמיעוט ולהכי לא חייש ותירץ דיצאה מלאה איתרע לה חזקה ע"כ. והיינו אתרע לה חזקה דשוק וכאן בנ"ד אתרע לם חזקה דיבום וכתבו עוד ועוד הקשה לת"ק דרבי יהושע דאמר יצאה מלאה חוששת דחייש למיעוטא אף על גב דליכא חזקה ובריש' גבי האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה בעי חזקה בהדי מיעוט והא דנקט דבעינן ברישא חזקה בהדי מיעוט לא בעינן הכי אלא שלא תהא חזקה מסייעת לרוב דאז הוי המיעוט מיעוט' דמיעוט' ע"כ א"כ נמצינו למדין דבנ"ד דאיתרע ליה חזקה דיבום וקרוב שנוכל לומר דיש חזקה לשוק כיון דבין זכר ובין נקבה פוטר. וגם דרוב נשים יולדות בר קיימא ונוכל לומ' שזו מן הרוב אלא שאחר שיצ' ראשו חוץ לפרוזדור מת וא"כ מטעם זה אפשר דאפילו רבי יהושע בנ"ד מודה דיש לחוש דאפי' תימא דפליגי מ"מ הרמב"ם פסק הלכה כרבי מאיר דהוי סתם מתניתין כדאי' בפ"ג מהלכות ייבום וז"ל יצאה מלאה חוששת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל ולא נמצא על זה השגה מהראב"ד ז"ל וגם המגיד משנה כתב וז"ל יצאה חמותה בפרק האשה צרה מחלוקת תנא קמא ור"י ופסקו הלכה כסתם משנה ולא הביא שום חולק גם הטור א"ה הביא הדין בפשיטות בלא שום חולק כדברי הרמב"ם ז"ל ואע"ג דנר' דיש פסקו כרבי יהושע מי הוא זה יערב אל לבו לפסוק הלכה בדבר ערוה נגד הרמב"ם ז"ל והטור שמימיהם אנו שותים ומהנראה לע"ד שנוכל לומר שגם הרי"ף כן דעתו כיון שהביא המשנה כצורתה ולא הביא אוקמתא דגמ' דמתני' רבי מאיר היא משמע דהניח הדבר כסתם מתניתין ורבי יהושע יחידאה הוי ועדיף נ"ד דהתם איסור לאו ואין שם חשש ממזרות ובנ"ד הוי איסור כרת ואיכא חשש ממזרות ואין נר' לומ' דשאני התם דהוי מילתא שאפשר להגלות ומשום הכי חששו מה שאין כן בנ"ד דסתמא אמרו בין אפשר בין לא אפשר וכ"ש שמי הוא ירצה להכני' ראשו להקל בדבר ערוה באלו החלוקים. והראיה שרמז מעכ"ת מפ' עשרה יוחסין איני מבין מה ראי' מהתם לנ"ד שכבר פירש רש"י דהתם בשביל שלא היתה לה אותו יום חזקת נערות וכן נראה מדברי התוספת בפי' והוי התם בחזק' דאורח בזמנו בא גם מ"ש בדברי ר"י ז"ל כבר מבין ריסי דבריו נראה שכבר יש מקום לחולק לחלוק כיון שיצא ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד לכל דבר וא"כ נשאר הדבר ספק כמו שאמרתי גם על מה שכתב לדחות סברת הטורים מאותו חכם כו' אם קבל' נקבל ואם לדין יש תשו' חדא שאפילו שכפי האמת מעלת הטורים רבה עד שאין הפה יכולה לדבר @77[ונראה שיצא זה ממ"ש הראב"ד ז"ל על מה שכתב הרי"ף ז"ל בהשולח על משנת עבד שנשבה וז"ל וחזינן לגאון דקא פסק הלכת' כרבנן והביא הרא"ש ז"ל שכתב הראב"ד שהלכה כרשב"ג ושאף דעת הרי"ף נראה כן מדכתב וגאון פסק כרבנן ולא אמר ומסתברא כותיה אלו דברי הר"ש ז"ל אבל מדברי הר"ן ז"ל אינו נר"כ שכתב והרמ"בם ז"ל העמיד דברי הרי"ף ז"ל משמע שדברי הגא' הם דברי הר"ף ומ"מ נראה לי שאפי' שיש להסתפק בדברי הרי"ף לא כן בדברי הריב"ה שהוא אחרון אחר כך מצאת' בחדושי הרשב"א לגיטין שהביא לשון הרמב"ן ולבסו' כתב וז"ל הילכך הפסקא דגאון מסתבר ואף הרי"ף ז"ל כוותיה סבירה ליה מדכתב ליה סתם ולא פליג עליה ע"כ:]@88 מ"מ נר' דאיך נרצה לעשותו תנ' בהיותו אחרון מאד והיה לו לגלות דבר זה בהקדמתו כמו שעשה בענין הסכמת אביו ב' שאפי' היינו רוצים להודות שכן הוא האמת היינו כאשר הביא סברת הפוסק לבד אבל אחר שהאריך להביא ראייתו בטעתו ודאי נראה שדעתו ג"כ מסכמ' שאם לא כן לא היה צריך להביא ראיית הפוסק בטעמו וקצת מצינו כיוצ' בזה בתלמו' דפרי' וכי טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן עוד ממקום שהבי' מעכ"ת ראיה במחילה יש משם ראיה להפך שהרי מהררי"ק ז"ל שרש י"ב הביא ל' הטורים ופסק בפשיטות כהרש"בא מפני שהביא לשון הרש"בא ואפילו שיאמר מע"כת שמהררי"ק ז"ל לא ידע מחזרת סברת הרש"בא ז"ל מ"מ נקטינן מהא חדא שאין הדרך הנז' לטורים כמו שכתב אותו חכם שמי ידע בדרכי הטור יותר ממהררי"ק ז"ל ופסק הוא בפשיטות כהרשב"א מפני שהביאו הטור עוד כתב מע"כת שרבינו פרץ למה לא כתב הטעם מהחומר שלו דילדתו מת מההיא דבהמה המקשה גם בזה לא יכולתי להבין מה ראיה היה יכול להביא משם שכבר כתבתי דמתניתין דבהמ' המקשה מיירי בידוע ודאי שהולד מת בתוך המעיים ומיירי נמי שהנפל אפילו של ה' או ו' חדשים ומה שהחיה טמאה משום שגזרו שמא יארע שהולד מת יוציא ראשו כו' ואז הוי כילוד ומטמא דאורייתא והחיה לא תרגיש כנז' ולא נדע מפני זה שנק' בן שהרי רבינו פרץ עצמו אינו אומר שאם מת ודאי בתוך מעיים דנק' בן ח"ו כאשר אמרתי אמנם מההיא דנזיר הוי ראי' דנק' בן אפי' לת"ק דע"כ לא פליג ת"ק ארבי שמעון אלא משום דסבר דספק נזירות להקל אבל באיסורי דעלמא דהוי ספק תורה אזלינן לחומרא וכ"ש באיסור ערוה כזאת כך נר' לע"ד וראיתי לכתוב גם מה שכתבו התוס' בבכורות פ' הלוקח וז"ל ומיהו קשה דרש"בא דאמר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ומפרש אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי אלמא חייש למיעוט נפלים ובריש כל הללמים לא חייש למיעוט ובלאו קושיא דרבן שמעון בן גמליאל קשיא הלכתא אהלכתא דלא חיישינן למיעוטא דמשמע בהחולץ דלא פריך היכי אכלינן בשרא ובההיא דשב' קי"ל כרשב"ג כדמוכח התם וי"ל דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק כדמוכח בהחולץ אלא מדרבנן החמירו ביבמה הואיל ומת תוך ל' ואע"פ שנפל מן הגג או אכלו שמא ישתקע הדבר ויאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול ולכן עשאוהו כספק' גם לענין אכלו שלא יצא להקל בערוה הרי אנו רואים כמה החמירו אפי' לשוק וכמה חששו שאפי' אכלו ארי שמן הדין היתה מותרת לשוק אלא מפני שמא ישתקע כו' על אחת כמה וכמה שיש לנו להחמי' ליבם שמא יאמרו שיצא לאויר העולם:

765

766שאלה יורנו מורנו מורה צדק אלמנה שתבעה נדוניתה וגבת' אותה מן היתומי' או ממה שתפסה תחת ידה והסכימו המפרשי' ז"ל בדעת א' שאינה מפסדת מזונות אם יכולים היתומים לפרוע לה מנה מאתים ותוס ולסלק אותה מהמזונות כדרך שאמרו בנפרעה מקצת כתוב' או אינם יכולים כי הנדוניא הרי היא כחוב בעלמא ואינה לענין מזונות כלל ועוד שהטעם ההוא שכתבו שם לא שייך הכא כלל שהרי שיירה כל העקר ותוס' אשר בשבילה נזונות בכל מקום יורנו המורה בכלל ובפרט באר הטב ושכמ"ה:

766

767יושב בצל החכמה מוציא לאור תעלומ' החכם השלם נר"ו דבריך ראיתי מה שאתה מאריך מהפך בזכות האלמנה שתבע' נדוניתה והיסוד על אשר כ"ת בונה בנין פסקך הוא הלשון שמביא הריב"ה מאביו הרא"ש ז"ל שכתב ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לו המותר וכתבת שהסכמת המפרשים שאינה מפסדת מזונות וזה פשוט בעיניך אלא דמספקא לך אי אמרינן בנדון זה אם ירצו היורשים כו' ואני אומר שאין הדבר פשוט כל כך כמו שכתבת וזה החלי בס"ד דין זה שחדשו קודמין להרא"ש והסכימו עמהם לדעתי אינו מוסכם משאר הפוסקים כי לא היה להם לשתוק מדין זה מאחר שמן התלמוד נראה הפך זה ממש ובפרט אני אומר כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פ' ח"י מהלכות אישות וז"ל אלמנה נזונית מנכסי יורשים כל זמן אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכן אם מכרה כתובתה כלה או משכנה כתובתה כו' עד אין לה מזונות מן היורשין אבל אם מכרה מקצת' יש לה מזונות משמע מדמפליג במכירה בין כלה למקצתה ובתובעת אינו מפליג משמע דבתובע' כתובתה בב"ד אין לחלק בין כלה למקצתה אלא משבאה לב"ד ותבעה אבדה מזונות ועוד שמעינן מדברי הרמב"ם דכיון שאמר אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות משמע ודאי שלא הפסידה מזכותה כלום ואין היורשים יכולים לפוטרה בלא מזונות כך נראה לי עוד כתבת תמיה על הרא"ש דקאמר רבא לית דחש לר"ש דאמר מקצת כסף אינו ככל כסף ולפי דברי הרא"ש הדבר בהפך והאמת שכן הוא אלא שדברי התלמוד לחוד ודברי הרא"ש לחוד ולא פליגי אלא שדברי רבא הוי במציאות המזונות דבהא פליגי רבי מאיר ורבי שמעון אבל הא דהרא"ש דבר אחר הוא שחדשו מכת הסברא וסמך על זה כיון דהאי מלתא לא הוי אלא מכח מנהג די לנו לפסוק כמנהג אנשי גליל לומר שאין כח ליתומים להפסיד מזונות האלמנה כמו אנשי יאודה כל עוד שלא גבתה האלמנה דבר מכתובת' אבל אם גבתה כו' וסמכו בזה ליפות כח הירוש' שזכתה התורה ליורשים מה שאינך עושה כן עוד כתבת וראיתי לרבותינו בעלי התוספות כו' ונראין דבריך כמי שמדבר ביהרות לב שדחית דברי הר"ן בריש פ' אע"פי וז"ל ולתובעת לא שנא תובעת כתובה בב"ד ולא שנא תוס' אין לה מזונות ואיכא למידק דהא אסיקנ' פרק אלמנה נזונת דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובתה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת שנשאר עד ואפשר דתובעת שאני דכל כך היא מעיזה פניה בב"ד דתביעת מקצת כאילו תבעה כלה ולפיכך הפסידה מזונותיה ע"כ ואתה דחית פירוש זה ורצית לתלו' בדעת התוספות מה שלא עלה בדעתם ולא עוד אלא שהקושיא שהקשו לפר"ש במקומה עומדת דהא ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אמר להו ליתמי זילו הבו לה מזונות ונראה דלא מצו מסלקא לה וכפי פירושך הוו מצו לסלקא אלא ודאי בתירוץ הר"ן מתיישב שפיר דשאני תובעת ממכרה אע"פ שדבריך נמצאו במרדכי פר' אע"פ וז"ל ובתובעת כדפירש רב אלפס פירוש רש"י ודאי תובעת כתובתה אין לה מזונות ואינו דאפילו גבתה מקצת כתובתה אמר רבי מאיר פ' אלמנ' נזונות דלא אבדה מזונות עד דלא עדיפא תובעת מעוברת עכ"ז עלינו לקבל סברת הר"ן והיא סברא נכונה דקיימא לן אין אדם רוצה שתתבז' אשתו בב"ד וכל זמן שהיא משמרת כבוד בעלה יש לה מזונות משום דקרינן בה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מגר אלמנותיך בבית וכל כבוד' בת מלך פנימה הא אם יצאה מביתו לב"ד ותבעה כתובתה הודתה שאינה רוצה לשמור כבודו עוד ולכן אבדה מזונות ונאמר שכך היתה התקנה מעקרה דדוקא במגר בב' מתזנא הלכה לב"ד לא מקרא מגר בביתי עוד כתבת תשו' הרשב"א ובקשת לעקש דבריו אשר כפי האמת אין דרך לנטות ימין ושמאל כי דעת שפתיו ברור מיללו דנדוניא שוה לכתוב' מנה מאתים כיון שהכל כתוב בשטר הכתובה ודמי קצת למה שכתבו התוספות ריש כתובות על ההיא דאמרינן בגמרא שאם היה לו טענת בתולים ואם תאמר התינח אשת כהן כו' ותירץ ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתה כו' א"כ אנו נאמרו שמאחר שמנה מאתים תוספת ונדוניא כתובים בשטר ואמרו שתובעת כתובת' אבדה מזונות איכא למימר לא פלוג רבנן ולישנא דהרש"בא ז"ל דנקט מחל' דוקא נקט מחלה או מכר' ששיירה לא אבדה מזונות' אבל תבעה איזה מהן שתבעה אבדה כיון שבאה לב"ד ומדברי הר"ן נראה כן קצת שכתב הר"ן בפ' הנושא וז"ל ומיהו אפשר דדוקא תוספת אבל נדונית דינה כחוב נקט מהא דלא נהירא ליה דנדוניא הוי כחוב וכיון מפשטן של דברים מאותה תשובה של הרש"בא נראה דאיכא למידן בנדוניא וכתוב' מנה ומאתים דינן שוה במחלה או מכרה אף בתובע' אינו מן התימה דנאמר דבתובע' נמי דינן שוה דכיון שבאה לב"ד ותבעה נדוניא אבדה מזונותיה וכן הדין דעדיף תבעה יותר ממכרה שהרי אפילו אם בקשה למכור כל כתובה ולא מכרה בפועל לא אבדה מזונותיה אבל תבעה אבדה מזונות' בב"ד אליבא דכ"ע אבדה מזונות' וכמ"ש הרמב"ם משתתבע כתובתה בב"ד אבדה מזונות משמע משעת תביעה אע"פי שלא גבתה וכן כתב הטור אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין אין לה עוד מזונות אפילו לא נפרעה וכן כתבו שאר הפוסקים וטעמא ודאי כמו שכתב הר"ן עוד כתבת שהביא ב"י סי הנזכר כו' שנתישבו אצלך דברי רבי שמעון בן צמח ז"ל ופלפלת בדבריו שלא לצורך כי אמרת למה לא אמר רבא בפירוש אין הלכה ככבי שמעון כו' נראה בודאי אפילו כפי דבריך הקושיא שנית מתרצה לראשונה דכיון שאתה אומר איך תיסק אדעתין לומר דהלכה כרבי שמעון היא הסיבה בעצמה שלא אמר כרבנן דבשלמא אם היה מקום לומר הלכה כרבי שמעון היה צריך לומר שאינו כן אלא הלכה כרבנן אבל השתא דלא אפשר למיסק אדעתין למימר דהלכ' כרבי שמעון אמר הכא לית דחש לרבי שמעון כלומר אינו עולה לדעת למימר הכי לפיכך אמר בדרך הפלגה עוד אומר לך הפך מזה שהרי בר פלוגתיה דר"ש הוי רבי מאיר ובגמרא דערובין נסתפקו בר' מאיר ור"ש הלכה כמאן ונשאר הדבר בספק ואם כן איך כתבת איך תיסק אדעתין כו' עוד ראיתי להעידך כי לדעתי רבי שלמה ב"ר שמעון בן צמח לא ראה תשובת הרש"בא שהביא ב"י הנז' שאילו ראה ודאי היה מזכיר דבריו ואין בזה תימא כמו שכתב מהררי"ק בשרש צ"ד וכלל דבריו שם דע"כ לא אמרינן הלכה כבתראי אלא כשדברי ראשונים באו בחבור מפורסם דמסתמא ראו האחרונים דברי הראשונים ולא נתחוורו בעיניו אז הוי הלכה כבתראי אבל אי דברי הראשונים לא באו בספר מפורסם אלא בתשובה שאלה אפשר לא ראוה האחרונים ואית לן למימר אלו ראה האחרון דברי' הראשון היה מודה לו ולא היה חולק על דבריו ומ"מ מה שכתבת אבל תמהני כו' שנראה שאי אפשר לומר וכן כתב הרשב"א שנראה בעיניך שאי אפשר לומר כן שהרי מדברי הרשב"א מזונות תלואים בין בנדוניא בין בכתובה בין בתוספת ומדברי רשב"ץ מזונות תלואים במנה מאתים לדידי לא קשה מידי אפי' איבעית למימר וראה רשב"ץ תשובת הרשב"א הנז' והטעם שאפילו לדברי הרשב"א אע"פי שדינם שוה מ"מ עקר תקנת המזונות באו מעיקר הכתובה ומנה ומאתים אלא שדעתו ז"ל וכיון שנכתבו בשטר א' הוו כתובה ונדוניא שוים ומ"ש וכן כתב הרשב"א אמת ויציב ומה שכתבת שהם כוונו דאע"ג דאפש' לומר דהא דקאמר רש"י תובעת מקצת כתובה אין לה מזונות היינו לומ' דיכולין לתת לה שארית כתובה ולפוטרה כסברת הרא"ש אין לתלות ברש"י דברים כאלה שהרי רש"י זכרונו לברכה כתב בפרק נערה על ההיא דאמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ופריך בגמרא ולא והתניא מכרה כתובתה כו' אין לה מזונות אבל תובעת לא ומשני הכי בין בב"ד בין שלא בב"ד תובעה בב"ד אין שלא בבית דין לא ופירש"י הני אין לפי שהן גבוי כתובה אבל תביעה לא הרי בפי דלא מיירי בשגבתה כלל וכפי דבריך שכתבת בתחלה דברי הרא"ש ליכא מאן דפליג עליהו ואתה עושה פי' בדברי התוספות שדוחים דין הרא"ש בשתי ידים כלל הדברים שאני אומר כי לענין סוגיית ההלכה נתיישבו דברי רש"י בטעמו של הר"ן הנזכר ולענין הדין אמת שכן ראוי לדון שמי שתובעת הנדוניא בב"ד שלא אבדה מזונותיה ומ"מ אני אומר שמי שיפסוק שאבדה מזונותיה בתבעה נדוניא בב"ד שאבדה מזונותיה לא משתבש דיש לו אילן גדול לסמוך עליו הוא תשובת הרשב"א דמנה מאתים ותוספת ונדוניא כלם שוים וטעם אחד להם והכל מפני שבאה לבית דין והעיזה פניה לתבוע כו' מה שאין כן אם באה לתבוע מזונות דאין בזה העזה כלל וראיתי א' מן החכמים שכתב שבתביעת נדוניא לא הפסידה מזונותיה מפני שהוא כחוב בעלמא:

767

768האיל המנגח ימה וצפונה וכל חיות לא יעמדו לפניו נר"ו ילמדנו מורנו ראובן שדך את בתו עם שמעון ואמר לתת לו סך מעות כדי שיעשה מהם תכשיטין לבתו והלך ראובן וקנה זהב ועשה ממנו תכשיט אחד כדי שיביאנו לבתו ולזמן הנשואין יעריכנו בכך מעות ועל התכשיט ישלים מה שנדר לו מהמעות שאמר ליתן לו וראובן נתן התכשיט הזה ביד אם שמעון כדי להביאו לבת ראובן כמנהג וכן עשה שאם שמעון הביאו לבת ראובן המשודכת עם בנה שמעון ואחר ימים בעונות נפטרה המשודכת בת ראובן לבית עולמה וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ועתה אומר שמעון לראובן שיתן לו התכשיט הנז' והוא יפרע לו המעות שקנאו אז שהיה בזול כי כיון שנתנו לאמו אם היה נאבד באחריותו היה וראובן אומר כי לא קנה התכשיט כי אם לתתו לבתו לכשתכנס לחופה עם שאר המעות בחשבון מעות וכל הזמן הזה אפי' בתו לא זכתה בו כי אם רצונו היה שתביא בתו תכשיטין כדרך הארוסות אבל כל זמן שלא נשאת אין לה כלום כי הוא קנאו ממעותיו כדי שאם יזכה לינשא בתו שיתנהו לה בתורת כתובה ועל זה נפלו הקטטות ביניהם ועתה יורנו מורה צדק הדין עם מי וכעל גמולות כעל ישלם לאדוני אמן:

768

769תשובה

769

770נראה שהדין עם ראובן והטעם דמשנה שלימה שנינו בכתובות פרק מציאת האשה המשליש לבתו יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר וכי אין לה אלא שדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה מעכשיו ופרש"י מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשירצה אין שומעין לה ואמסקנה דגמרא אמרינן מה איכא בינייהו גדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"ג דגדולה היא מצוה לקיים דברי המת לפיכך יעשה השליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה איתמר אמר רב יודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורבא אמר רב נחמן הלכה כר' מאיר ע"כ וכתבו הרי"ף והרא"ש וקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני וכן פסק הרמב"ן ז"ל הרי לך כי מעולם לא זכתה הבת באלו המעות ונקנה השדה לבעל המעות וכל ימי האירוסין בחזקת מרייהו המעות או השדה ואין שום זכות לארוסה עד שתנשא ופרש"י מן הנשואין הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למסרם ביד השליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל יבוא לאכול פירות ע"כ הרי לך עוד דאזלינן בתר אומדנא דאב ואם כן הדבר פשוט מאד שמה שקנה האב הזהב לא קנה אלא כדי שתנשא בתו בחפץ ואם לא תנשא לעולם ברשותיה קאי:

770

771נדרשתי לאשר שאלוני ראובן שהכניסה לו אשתו שפחה קטנה ונתגדלה בבית עד שהיה כבת י"ח שנה ובא בעלה ומכרה באונס או ברצון ואשתו כשמעה צעקה ואמרה שאין רצונה למוכרה אפי' יתנו לה אלף זהובים בעבורה מה הדין אם יש כח ביד האשה לבטל המכר או לא:

771

772תשובה

772

773תנן במסכת כתובות פרק אעפ"י הכניסה לו שפחה אחר לא טוחנת ולא אופה ולא מבשלת ואמרינן בגמרא אמר רבי חייא ואי תימא רבי שמואל בר נחמני לא הכניסה לו אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה קנה א' שהכניסה ואחד שמצאה לו משלו ע"כ בגמר' והביא הרי"ף ז"ל בהלכותיו ופרש"י שראויה לו שהכניסה נדוניא רבה ויש כדי למכור ממקצתה כדי לקנות שפחות לשמשה עד כאן הרי שאפילו שאין לה משלה אלא שאפי' שמצאה בבית בעלה משמשה ואינה עושה המלאכה שצריכה לעשות לבעלה עאכ"ו שהכניסה לו דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת ואין לומר שתקנה עם אלו המעות שפחה אחרת הא ודאי ליכא למימר הכי דכיון שגדלה עמה ואינה רוצה לראות פנים חדשות גדולה מזו אמר במשנה א' בפרק האשה שנפלו לה נכסים נפלו לה עבדים ושפחות זקנים לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה ופירש לא תמכור יכולה היא לעכב והביא הרי"ף ירושלמי מתניתין כשאין עושין טיפולה אבל אם עושין לא תמכור משום שבחן ופירש שאפילו רבנן לא באו לחלוק שיכול למכור אלא כשאינה יכולה לעשות טיפולה אבל יכולה לעשות טיפולה לא תמכור שעדין שבח קיים ע"כ והדברים קל וחומר מי שלא הכניסה שפחה אם הכניסה נדוניא חייב בעלה לקנות לה שפחה שיש משנה על אחת כמה וכמה שאם הכניסה לו שפחה שלא ימכרנה. ועוד שלפי מה שראיתי הי' אנוס המוכר ומסר מודעא שמכר אין כאן:

773

774שאלה ראובן שדכן אמר לשמעון כמה אתה רוצה לתת לי ואני אעשה עם זבולון שיתן את בתו לך לאשה והשיב שאל ממני השיבו תן לי קאפה מבגד ויניציאנו השיבו זה הרבה שהבגדים כהיום הזה ביוקר אמנם תעשה לי הדבר הזה ואני נודר לרצותך היטב השיבו השדכן תן לי ידך ונתן לו ידו ואמר לו יהיה קאפה כמו ששוה בזמן אחר שהוא שש מאות לבנים ושתק שמעון ושתיקה כהודאה דמיא והלך השדכן וטרח טורח גדול ונגמרו השדוכין וגם הוא כתב שטרי התנאים ולא פרע לו באופן ששאל השדכן שכרו ולא נתן לו כלום באמור אליו מחר אתן עד שהגיע זמן החופה ואמר שמעון לשדכן תשתדל שאעשה החופה מהרה ואפרע לך בטוב כמו שנדרתי לך וכן עשה וגמר הענין ונכנס לחופה ואחר החופה העיז פניו לא אתן לך כלום ומעולם לא נתתי לך היד רק אמרתי שאפייסך אמנם עתה איני רוצה לתת לך רק מ' לבנים ועוד טוען לא נטלתי קנין ושבועה איני רוצה לתת כלום ילמדנו רבנו הדין עם מי:

774

775תשובה

775

776זיל קרי בי רב הוא ששמעון חייב לשלם לשדכן כל מה שנדר לו כיון שהיה שליח וכתב הרמב"ם והביאו הטור ח"מ סי' קפ"ב האומר לשלוחו צא ומכור לי קרקע או מטלטלים הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם וכן כתב הריב"ש בתשובה הביאה ב"י ח"מ סי' של"ה וז"ל כל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קנין יש לו להשלים כל מה שהנשכר עשה מלאכתו וגדולה מזו כתב הרשב"א הביאה ב"י סי' של"א בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת ועכשיו חזרו בהם בני חבורה כו' והשיב שאינם רשאים וחייבים ליתן לו כל שכרו משלם כל שכן וקל וחומר בנ"ד שכר שדכנות שחייב ליתן ואין צריך קנין ושבועה אלא באמירה בעלמא שהיה בינו לבין חבירו והאריכות בזה מותר גמור עד כאן:

776

777שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן היה נשוי עם בת לוי ונפטר ראובן ונשאר אשתו מעוברת ואחר קצת ימים חלתה האשה וילדה בת ונפטרה האשה גם כן לבית עולמה וכל זה מחולי המגפה ואחר ט"ו ימים מתה הילדה גם היא ומנהג שאלוניקי אם היה שנפטרה היולדת קודם הבעל הנזכר. וגם הולד ואח"כ היה נפטר ראובן אז לא היה יורש לוי חצי הנדוניא עתה שהיה על האופן הנז' נפל הס' איך יהיה נכסי בת לוי אם יירש לוי לבתו או יורשי הולד יורשים לפי שהולד מוריש ליורשי האב מהולד ילמדנו רבנו הדין ושכרו מן השמים:

777

778תשובה

778

779תנן בפר' יש נוחלין אין הבעל יורש את אמו בקבר אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל את אחיו מן האב למדנו ממשנה זו שאם מתה הבת ואח"כ האם לא היינו אומרים תירש הבת את האם כמו אם היתה בחיים וירשו יורשי הבת כל הנכסים הא לא אמרינן אלא בין שמתה הבת נשארו נכסי האב ליורשי האם ה"נ כיון שמתה האם ונשארה הבת בחיים ירשה את אמה והנחילה ליורשיה מצד אבי' הנכסים ואין לומר היינו אם היתה הבת הנזכרת בת קיימת אבל עתה שראינו שמתה תוך שלשים יום הרי היה נפל ולא יש בה למימר שמנחלת לכאורה נראה דאינו כן אלא כיון כשמתה אמה נשארה הבת בחיים הרי היתה מנחלת כדגרסינן בפ' מי שמת והביאו הרי"ף בהלכות בפ' יש נוחלין וז"ל גרסינן בגמרא תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא מיום אחד אבל עובר לא ע"כ מכאן היה נראה בעיני דבר פשוט שאפילו שהיה נפל מדקאמר בן יום אחד נוחל כו' מדקאמר נמי אבל עובר לא ולא קאמר ודוקא בן קיימ' אבל לא בן קיימ' כו' משמע דלא ממעט אלא עובר הא יצא לאויר העולם כמו שיהיה נוחל ומנחיל וכן נראה בפירוש מדברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות נחלות וז"ל אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אח"כ כמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל ומנחיל נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת בית אביו וכלשון הזה כתב רבנו ירוחם וז"ל תינוק בן יום אחד נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב שאינו מאותה האם אבל עובר לא כגון שמתה אשתי מעוברת ממנו כי העובר מת תחלה ע"כ מכל הני מילי משמע דבנ"ד הדבר פשוט כיון שמת' האם וחיתה הבת ט"ו ימים או יותר או פחות שאין זכות ללוי כלל כי בתו ירשה הבת והבת מנחלת ליורשי אביה ומ"מ לא מנעתי עצמי מלדקדק בלשון הפוסקים וראיתי שסמ"ג השמיט זה הלשון ולא כתב ואפילו לא כלו לו חדשיו וכן הריב"ה סי רע"ו כתב אפילו קטן בן יומו ותו לא אין ספק ששניהם כיון שבאו אחריו היה ראו שיביאו כל הלשון כמו שכתבו הרמב"ם ולא להשמיט חדוש גדול ועוד העירני לזה הרב המגיד ז"ל שטרח למצו' מקום מנין יצ' להרמב"ם דין בזה לומר שאפילו לא כלו לא חדשיו ונוחל ומנחיל ולבסוף הניח הדבר בצ"ע מכאן ראיתי ונתון אל לבי שהרבנים הנזכרים שהשמיטו לשון ואפילו לא כלו לו חדשיו לא ס"ל כהרמב"ם עוד שמה שאמרו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמה שעה אחת ומתה הרי זה נוחל ומנחיל ודאי רוצה לומר כשנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי ע"כ:

779

780מה שראיתי להציע הצעה בדין זה שנראה לע"ד שלדעת סמ"ג והריב"ה צריך שכלו לו חדשיו ואם לא אינו מנחיל ואינו ולד אלא נפל ונפל אינו מנחיל ובנ"ד הדברים מוכיחים שנפל היה שהרי מחמת חולי הפילה הבת וכ"ש אם אמת הדבר שנשים בקיאות מכירות זה כי בהגיע הולד לתשלום החדשים מת הולד וכן היה כאן בודאי אית לן למימר שתיכף כשמת בעל האשה אב האשה קם במקומו ליר' לבתו ועתה שיצא הולד עתה בא להוציא ממון מחזקתו ואין לנו כח להוציא זכות האב עד שתדע ודאי שולד זה אינו נפל ואין לומר דכיון דרובי יולדות לתשעה אית לן למיזל בתר רוב ולא הוה נפל וטעמא דמלתא דקי"ל כשמואל דלא אמרי הולכי' בממון אחר הרוב ועוד דבנ"ד איתרע רובא ודאי דלא ילדה אלא מחמת החולי שרוב המעוברות מפילות מחמת החולי הזה שהוא חולי המגפה רחמנא ליצלן ע"כ ה' יודע והוא עד כי זכני ה' וכתבתי כל אלו הדברים מדעתי אך אמנם חברי ורעי סמכוני באשישות ראשונה הח' השלם כמהר"ר שלמה לבית הלוי נר"ו גלה לי הגהה בספר כסף משנה שכתוב השגת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם מקיימ' דברי וז"ל א"א אינו כן אלא בכלו לו חדשיו דאי לא ידעי הוה ליה איהו ספק והאחין ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל עוד נאמר לי תשובת הרמב"ן ז"ל שראיתי אותה סי' ח' כתב הדין כמו שכתבתי בפי' ולא עוד אלא שכתב שאפי' אינו נפל ודאי אלא ספק נפל לא אמרו עליו בין יום אחד נוחל ומנחיל לא בענין אחר והביא ראיה מן הגמרא בפי' בפ' מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו דאמרינן התם שהנכסים בחזקת אמו עומדין לא בחזקת הבן ע"ש באופן שהראב"ד והרמב"ן והסמ"ג והטור כלם מסכימים לדעת אחד שולד בן יומו אינו נוחל ומנחיל אלא שידענו ודאי שכלו לו חדשיו ולהיות נמצא מי שאומר כי ממה נפשך יזכה את המת לפחות בחצי הנכסים שאם ולד של קיימ' היה זכה בכל ואם נפל היה הרי היתה זקוקה ליבם ויבמה שמתה היבם נוחל הכל כפי דעת הר"ן בתשובה ואני אומר שכבר סברא זו דחויה במה שכתבתי כי אב האשה מוחזק בנכסים ויאמר שנפל היה ואינו נוחל ומנחיל כנז' אמנם לענין זיקה אמרינן שאינה זקוקה דהוי ספק ערוה ולא היה נפל ומצאתי לי סיוע גדול למה"ר קארו זצ"ל שכתב בא"ה סי' קנ"ו על מה שכ' וז"ל וה"ר פרץ כתב היכא דאיכא לאסתפוקי כו' כתב וז"ל יש לתמוה עליו דמאי מייתי מרבי שמעון דמשמע דלא קי"ל כותיה ויחידאה וי"ל דעד כאן לא פליגי אלא בספק נזירות דרבנן כדי להקל ור' שמעון סבר להחמיר אבל גבי ספק זיקא כ"ע להחמיר אלמא דלאו כלהו דיני דיינינן בחד גוונ' וכן הרמב"ם ז"ל כתב שאינו חייב אלא א"כ כלו לו חדשיו לגבי רציחה וגבי נחלה אומר אפי' לא כלו לו חדשיו א"כ זכינו לדין דגבי ממון אין מוציאין מיד המוחזק וגבי זיקה אמרינן מפני חומרת ערוה וזה ברור מאד וכיון שהיא עומדת לחליצה ולא לייבם אין ליבם זכות בנכסים כלל ועקר וראיה לדבר שכתב הרשב"א תשו' הביאה ב"י בא"ה סי' צ"ג וז"ל שאלת ראובן נפטר והניח אלמנתו מעוברת וילדה בת ויש לראובן אחים אם יכולה לתבוע כתובתה קודם שתגיע הבת לשלשי' יום תשוב' יכולה לתבוע כתובתה מעכשיו שאפי' תמות תוך ל' חולצת ולא מתייבמת ע"כ הרי אתה רוא' שכל שעומד' לחליצ' אין דנין ליבם זכות בנכסים כלל ואשה זו היתה עומדת לחליצה ולא ליבום כנז' למעלה וא"כ אין לו זכות ליבם כלל ועקר ועוד שהרי בשטר הכתובה היה לו שבועה להחלץ ממנה ואין לומר דשאני הכא שאם היא תרצה היתה יכולה להתייבם אבל בההיא דהרשב"א לא היה אפשר בשום ענין לייבם מ"מ היינו יכולים לומר דמסתמא כיון שליבם היה לו אשה ובנים וראו שהיתה עומדת לחלוץ ולא לייבם ואפילו אם ירצה המערער לערער ולומר דאיכא לחלק מכל מקום מן הטעם הראשון הדין ברור כשמש שהיתה עומדת לחליצה ולא ליבום בהכרח כנזכר לעיל ובנדון דתשו' הרשב"א הנז"ל גם האמת שכל זה כתבתי קודם שראיתי תשוב' הרמב"ן הנ"ל בסי' ח' מי שירצה לעיין בה יראה שכל מ"ש אמת ויציב:

780

781שאלה ילמדנו רבינו ראובן שגרש את אשתו ואחר הגירושין הוציא שטר מודעא מתחת ידו ז"ל בפנינו החתומים למטה בא היקר אהרן הכהן יצ"ו בכ"ר חיים נ"ע ואמר לנו הוו עלי עדים על מה שאתם יודעים את אשר עשה לי חמי היקר כ"ר יעקב קטלני שהריק את ביתי ולקח את כל נכסי וממון הסוחרים אשר היו בארגזי וגם מה שעשתה לי אשתי מ' רחמה שיצאה גם היא מביתי וברחה והלכה לה לבי' אביה ביום תשעה באב בהיותי מתפלל בבית הכנסת ועתה הם שואלים ממני שעל כל פנים שאגרש את אשתי הראשונה ושאניח ואעזבה את בני בכורי אשר לי ממנה ולא אראנו זאת ועוד כי הם מאיימים ומפחידים אותי שימסרונו ביד האומות ע"י הגברת תמ"ה שיש לה יד ושם עם המלך יר"ה ועם שרי המלכות ועל כן אני מוכרח להודות להם כדי להציל את ממוני ונכסי וממון האחרים אשר לקח מביתי אשר לא כדת לכן קודם גמר הענין אני מודיע לכם שמחמת האונס אשר הוא מגזים ומאיים ומפחד אותי עם האומות וכדי להציל ממון הסוחרים אשר בידם ואת כל ממוני ונכסי כמו שאתם יודעים ומכירים אני מוכר' להסכים עמהם ולגרש את אשתי ואתם עדי יודעים שאינו כרצוני כלל ועיקר אלא אדרבא בעל כרחי ושלא מדעתי ומעתה ומעכשיו הנני מוסר מודעא ומבטל את הגט ההוא אשר לדעתם אני מגרש בו את אשתי רחמה והרי הוא כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש כי הכל אנכי מודה ועושה מחמת הפחד והגיזום הנזכר ולעולם היא אינה מגורשת ממני כלל ועיקר ואפי' שאעיד על עצמי שלא מסרתי מודעה או שמסרתיה והרי אני מבטל אותה אין הביטול ההוא כלום ואפילו שאבטל כל מיני מודע' ומודעי דמודעי עד סו' כל המודעות כו' הכל יהיה נחשב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש כי הכל אנכי עושה ומודה מחמת הפחד והגיזום הנז' ומחמת ממוני ונכסי שלקחו מביתי והריני אנוס גמור וכל הדברים והבטולים שאמסור על בטול מודעא זו כולם יהיו בטלים ומודעא זו קיימת לעולם ותהיה בלי ביטול כלל ואפי' שאפסול את עצמי כל עדי מודעא דעו כי הפסול ההוא שלא מדעתי והכל הוא באונס והגט ההיא אינו גט ועדי מודעא זו לעולם בכשרותם הם עומדים ואפי' שאשבע שבועה על דעת רבים מפורשים בקיום הגט ושלא מסרתי מודע' דעו כי הכל הוא בהכרח ואונס גמור ולא מלבי ודעתי ורצוני והכל יהיה בטל זולת מודע' זו תשא' קיימת ולא יהיה לה ביטול עולמית עד שאוציאנה ואקרענה קרע ב"ד ועוד אני נשבע לקיום כל זה שבועה חמורה בתורה לדעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת כל חכמי ישראל אשר בכל הנפוצות הגולה בלי ערמה ובלי תחבולה כלל לקיים מודעה זו ושלא אבטל אות' ושלא לתת גט לגרשה את אשתי מ' רחמה בו כדי שתהא מגורשת ומותרת לכל אדם ואסורה לי לפי שאני כהן בשום אופן בעולם כלל עד שיתנו לי את כל נכסי וממוני בשלמות כמו שלקחוהו מביתי בלי שום מגרעת וגם כל מה שיקחו ממני מסך כתובתה נדוניתה והמתנות וכיוצא גם החמשה די אמאנטיש שמסר הנבון ונעלה כה"ר פ' ביד הגביר כה"ר פ' על בטחון שטר כתובת אשתי בחברת הישיש כה"ר פ' בשלמות אם יגיעו בידי בלי שום אונס כלל אז אעמוד עמהם בדין התורה לפני החכם השלם מורינו נר"ו וכל מה שיגזור החכם נר"ו על פי התורה בין מענין סכי כתובתה שאתן לה לפי שהיא מורדת בפרסו' הכל אתן לה אם היא תרצה שאגרשנה ובתנאי שתתן לי את בני ואני אפרנסהו ואכלכלהו בכל מה שיצטרך ושימה עיני עליו כי בני בכורי הוא שאהבה נפשי וכל זמן שלא תקיים התנאים האלה שבועתי במקומה עומדת ואין לה ביטול לעולם ואפילו שהוצי' מפי שאנכי מבטלה אין רצוני מעתה לבטלה כי כל מה שיעשו לי עד שאבטל שום אחד מהתנאים הנז' הוא שלא כרצוני ומחמת האונס וההפצר אשר יפצרו בי אני מודה להם אמנם אינו מדעתי ורצוני כלל באופן שלא יהי' הגט ההו' גט כלל והיה אשתי כבראשונה ואנו העדים חתומי מטה הכרנו באונסו וידענו כי כל דבריו האמת והצדק וכמו שנודע גם כן לכל העולם ועל כן כתבנו וחתמנו פה כו'. ילמדנו רבנו אם בשעת כתיבת הגט וקודם כתיבתו בטל כל מודע' אשר עשה סתם ופסל עדי מודע' אם הביטול הזה המודעא בטלה והגט גט או גט פסול ונאסרה לכהונ' או דלמא שאין הבטול ההוא כלום למודע' כזאת והגט מתחילה אינו גט והיא מותרת לכהונה כי תורה היא ללמוד אנו צריכים ושכמ"ה:

781

782תשובה

782

783דבר זה נתחבטו בו ראשונים ואחרונים בכמה חלוקים חלוקי' מחלוקים שונים והאמת שאם באנו להאריך ולהכתיב הסברו' יכלה הזמן והמה לא יכלו אך אמנם לפטרו כלא כלום א"א לכן ראיתי להביא בקצור קצת דברים ולגלות דעתי הדין למעשה בנ"ש אעתיק כאן מ"ש הרשב"א צריך שיבטל הבעל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר על הגט ויאמר כן הרי אני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותם דברים בטול הגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו והרי אני מבטל ופוסל כל עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דבור ויכתבו העדים בשטר בפ"ע להעיד שהוא בטל בפניהם בענין זה כל מודעא או דבור שמסר על הגט שכתב לאשתו פ' עכ"ל והר"ן כתב פ' חזקת הבתים על דברי הרשב"א דתקנת בטול מסירת מודעא לענין מכירה היא דפוסל עדי בטול ואני או' שאם מסר מודעא אף על פסול עדים זה אכתי לא מהני שהפסול זה מחמת אונס הוא שפוסל וכבר קדם ומסר מודעא ולפיכך נ"ל דכל דידעינן באונסי' ומוסר מודעא על המכר ועל כל הביטולים שיעשה ואף על פסול עדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה עכ"ל וכ"כ רי"ף בשמו ואחר הצעתי זאת אני או' שבנ"ד הדין הוא כן שכיון שכל העולם יודעים באונס המגרש והגט בטל ומ"מ לא גרע מריח הגט דאסור' לבעלה כהן הנל"ע כת' וחת' שמי הצעיר שמואל די מדינה:

783

784שאלה ר' איש היר' וחרד אל דבר ה' נדבה רוחו והריחו ביראת ה' לעלות לא"י תוב"ב ונדר נדר לאביר יעקב לעלו' לא"י ואשתו מוחה בידו באומרה כי אין רצונה לעקור דירת' מהמקו שהיא עומדת שם שהיא א' מהעיירות הקטנות וטוענת שאם הוא עכ"פ רוצה לעלו' לא"י שיפרע לה כל סכי כתובתה משל' ור' טוען שמחוייבת ללכת עמו לא"י תוב"ב ועוד טוען שאם עכ"פ אינה רוצה ללכת עמו שתפסידה כתו' מנה ר' ותוספת ואינה נוטלת רק סכי הנדוניא שהכניסה לו ילמדנו רבנו אם הדין עם ר' או עם לאה אשתו ואת"ל שהדין עם ר' על הדין ועל האמת אם יש כח ביד פרנסי או אנשי קהלו למחות בחזקת היד ביד ר' הנז' נגד התורה והמצוה לבלתי יצרף מחשבתו למעשה או אם גוערין במי שמוחה ביד ר' בין שיהיה יחיד או רבים ושכמ"ה:

784

785תשובה

785

786משנה שלמה היא פ' בתרא דכת' הכל מעלין לא"י ואע"פי שבמקומות ח"ל יש חלוקים בין מקום למקום וכן בא"י ממקו' למקו' יש חלוק מ"מ מח"ל לא"י כתב הריב"ה א"ה סי' ע"ה ואפי' ממקו' שרובן ישראל למקו' שרובן גוי' ע"כ כו' עד אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה או שהיא שם ומבקשת לצאת תצא בלא כתו' ע"כ זה מוסכם אלא שכתבו התוס' בשם ה"ר חיים הכהן דבזמן הזה אין כופין וכ"כ הרשב"ץ הביאה ב"י א"ה סי' ע"ו הדבר פשוט דהא דכופין היינו בדאיפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסו' לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מצור עד צידון אין כופין לעלות הרי כתב הדברים בקיצור והתו' כתבו סתם שאינו נוהג בזמ"ה ואחר שזה הענין מחלוקת אני דן שיפרע הבעל לאשתו הנדוניא לבד לא כתו' מנה וק"ק ולא תוספת אך פשי' שגוערין במי שמוחה לבעל שלא יעלה אחר שאמרו ז"ל שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות עוד אמרו המהלך ד' אמות בא"י עונותיו נמחלין שנא' העם ההולכים כו' וכ"ש שבזמ"ה אנו רואים רבים הולכים ואחר שהכל תחת ממשלת אדוננו המלך תורגמה הסכנה אינה כ"כ ולכן נראה בעיני כמ"ש הנלע"ד שמואל די מדינה:

786

787שאלה ר' מת בלא בנים ובלא בנות והניח אלמנתו לאה ושהת' אחריו קרוב לשנה א' ולא הספיקה לתבוע כתובה ולישבע על הגבא' עד שמתה גם היא בלי שום זרע ויורשי הבעל עמדו ותפסו כל מה שבבית וגם החזיקו בכל הנכסים באומרם כי כיון שמתה לאה בלי שתשבע מקודם על הגבאת כתוב' פקע מניה זכות כתו' ושוב אין ליורשיה הבאים מכחה שום כח וזכות בסכי עיקר כתו' ותוס' וכדקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו והרי כל הנכסים בחזקת הבעל עומדים ויורשיו הבאים אחריו זוכין בהן גם היורשים הנז' הודו מעצמם שתפסו כמו כן קצת בגדים ותכשיטים ושמוש ערש והחזיקו בהם באומרם כי המטלטלין הנז' לא היו מעולם מכלל נדוניית' שהביאה לאה מבית אביה רק קצתם קנאם הבעל וקצתם נפלו לו בירושה מצד אחיו שמת זה כמה שנים ומשמת ר' הנז' חזרו ליורשיו ויורשי לאה אומרים כי המטלטלי' הנז' הם היו מכלל נדונ' שהביאה מבית אביה אך אין כאן עדות שהמטל' הנזכר היו שלה מנדו' וגם אין כאן עדות שהיה תחת ידם של יורשי הבעל הנזכר ועתה נסתפק השואל תחלה בעקר התפיסה שעשו יורשי הבעל אם יש בה ממש אם לא משו' דהויא תפיס' לאחר שנולד הס' ויש הרבה מן הפו' שסוברים דתפיס' לאחר שנולד הספק לא מהניא אפי' בטען ברי היכא שתפס הוא מעצמו מבלי התפסת ב"ד כי הכא בנ"ד וכיון דתפיס' אין כאן מעתה חשוב הדבר כאלו הנכסים הן ביד שליש לחזקת ב' ויד ב' שוה בהן ומעת' זוכין יורשיה אף בעיקר כתו' ותו' דהא דקי"ל אין אדם מוריש שבועה ליורשיו היינו להוציא אבל להחזי' מוריש ומוריש ואע"ג דהכא יורשי' אינם מוחזקי' ממש מ"מ גם אינם מוציאין ממש מיד ורשות יורשי' הבעל כיון שאין התפיס' כלום או שמא כיון שיש גם כן מן הפוסקים שסוברי' להפ' דתפיס לאח' שנולד הספק חשיבא תפיס' וסוברי' ג"כ בכל ס' דינ' ופלוגתא דרבוות' דחשיב כטוען ברי ואפי' את"ל דחשיב כטוען שמא מ"מ הא איכא מן הפוסקי' שסוב' דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא תפיסה לאחר שנולד הספק וטענת שמא אין מוציאים מיד התופס ולפי סברתם היכא דאיכא פלוגת' דרבוותא יכול התופס לומר קים לי כי הני רבוותא אפי' תפס לאחר שנולד הס' כי הכא בנ"ד עוד יש לס' מטעם הנאמנות הכתוב בשטר הכתובה והיא עצמה בעודה קיימת לא היתה צריכה לישבע על הגבאת כתובה ומעתה יורשיה הבאים מכחה נמי זוכים אף בעיקר כתו' ותוס' ואין כאן משום אין אדם מוריש שבועה ליורשיו או שמא אין בנאמנות כח ויכולת להפקיע זכות היורשים וכמו שיש מן הפו' שסוברים כן שאין כח בשום נאמנות אפי' מפורש להפקיע כח היורשים ולמעקר תקנתא דרבנן דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג שיש מן הפוסקים ג"כ שסוברים שיש כח בנאמ' למעק' תקנת ח' הנז' מ"מ מצי למימר קי"ל כהנך דסברי שאין כח בשום נאמ' כו' ועוד דכ"ע ל"פ אלא כשהנאמ' הוא מפורש לגמרי ממנו ומיורשיו ולה וליורשיה אבל כל שהנאמ' הוא סתום כי הכא בנ"ד שאינו כתוב כי אם הנאמ' ותו לא כ"ע מודו דלא אלים נאמ' כזה למעקר תקנתא דר' אלא אדרב' יל"ל על הסתם שלא כוונו בנאמנות כזה למעקר תקנת דר' כל זמן שלא פירשו כן בביאו' ומעתה כיון שאין הנאמ' כזה מעלה ומוריד כלל לענין זכות היורשים ממילא הדרא דינא ותקנתא דר' לדוכתיה דהבא ליפרע מנכסי יתומים כו' וכיון שמתה לאה קודם שתשבע פקע מינה זכות כתו' וגם מיורשיה הבאים אחריה משום דאין אדם מוריש שבועה ליורשיו על הכל יורנו מורנו מורה צדק המורה לצדקה הדין עם מי ולנו יחשב לחן ולו לחסד וצדקה ע"כ:

787

788תשובה

788

789בדין זה נתחבטו הפו' ויש סברו' מסברו' שונות הטור שהוא מן האחרונים כתב וז"ל אלמנה כל זמן ששטר כתובה בידה גובה כתובה לעולם וכשפטרה הבעל משבועה גובה כתו' בלא שבועה וכפי לשון הפיטור היא נפטרה כיצד כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה שום שבועה כו' עד אבל משביע הוא את יורשיה אם ירשה ומת יורשיה נשבעין שבועת יורשין ובסי' צ"ו מא"ה כתב וז"ל אין האלמנ' גובה כתוב' אלא בשבועה לפיכך אם מתה קודם שנשבעה אין יורשי' יורשין כתובתה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה ע"כ אמנם אם יש בכתו' נאמ' בין ממנו בין מיורשיו גובין כתו' אע"פי שלא נשבעה ומ"מ יש חולקים בזה ויש אומרים דאין שום נאמנ' מועיל לגבי יורשים והריב"ש כתב שאפילו לס' זאת היכא דמתה בלא נשבעה אע"פי שאין נאמ' הכתוב בשטר הכתובה מועיל להם לגבות היינו שאין להם כח לגבות בלא שבועה אבל גובין בשבועה וכ"כ הרשב"א בתשובה שאם מת מלוה שהיורשי' נשבעין שלא פקדה ותרי קולי לא עבדינן כו' וכן דעת הר"ן בתשו' וגם כי אחרים סוברים דלא מהני להו כלל היורשים מ"מ נלע"ד דכיון דשבוע' זו תקנת ח' ועקר הטעם משום דחיישינן לצררי וכתב הר"ש בתשובה ריש כלל פ"ה וז"ל האידנא שאנו מגבין כתו' לכל יורשי האלמנו' ולא חיישינן לצררי אנו סומכין על תירוץ הר"ש כו' ולכן אני או' כדי לקצר שדעתי הוא שבנ"ד כיון שיש נאמ' אם יש בלשון כו' שיש לנו לומר שהיורשים גובין כתו' האלמנה וכן ראיתי שיש בפסקי הח' הש' כמה"ר שמשכתוב בשטר וקנינא כו' דיש להוסיף כל מה שיכול לכלול באותו קנין אף אני או' בנ"ד שאם כתוב ונאמ' כו' או והאמין כו' שיש לכלול שהנאמ' חוזר לאלמנה ויורשיה ובאי כחה כן הייתי דן למעש' מן הטעם שכתבתי וה' יוד' כי הייתי יכול להארי' בכל הדברים הבאים בשאל' אם לא שאין לי זמן וגם כי עת תחל' החורף והעיון כנודע בשאלו' אך אם לא יש כו' אני אומר שהנכסים הם בחזקת יורשי הבעל בכל מקום שהם ולא יגבו יורשי האשה אלא הנכסים שיוכלו להוכיח בעדים שהם מנדו' האשה שהביאה והכניסם בשעת הנשואין הנ' לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

789

790שאלה ר' השיא את לאה לאשה ובעת הנשואין לא הספיקו לתת לו עמה הנדוניא שהתנו לתת לה כדת מה לעשות אמנם נעשה ש"ח בשבועה וקנין סודר על דודת' שנתחיי' לתת לו לזמן קצו' נדו' כו"כ שיהיה שוה ו' אלפים לב' ואם לא תשלים חקה לתת לה לזמן הקצוב הנדו' הנז' שמחוייבת לתת לו ה' אלפים לב' נפרעים לזמן הנז' בעד הנדו' הנז' ועבר הזמן ולא ניתן לו מאומה וביני ביני נפטרה לאה הנז' לב"ע ונשארה לו ממנה זש"ק ועתה תובע ר' הנז' מדודתה של לאה חמתו הנפטרת הה' אלף לב' הנז' מכח חיוב הש"ח אשר נהחייבת בשבועה כפי הנז' יורנו מורנו מורה צדק הדין דין אמת לאמתה של תורה ומהשם תהי משכורתו שלימה:

790

791תשובה

791

792לכאורה נראה דהוי פלוגתא דרש"י ורבינו תם ז"ל על ההיא דתנן בכתובות פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וקאמר בגמרא ופליגי אמוראי בפי' דהאי מלתא וקאמר שמואל לירושתה ופרש"י לירושת דמההיא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתא דאע"ג דאמר מר אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אבל הרא"ש כתב בפסקיו נראה לרבינו תם דההיא ברייתא בנישואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שבאו עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא היה דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה בהם דהלכה כרבנן וכן פסק רבנו חננאל כרבנן ע"כ הרי משמע שלדברי רבנו חננאל ורבנו תם אפי' בתר נישואין אם לא באה הנדוניא ברשות הבעל בחיי הבעל לא זכה הבעל בהם אם נפטרה הכלה קודם שתכנס הנדוניא ליד החתן שלא נהנה הכלה לא זכה החתן ולדעת רש"י כל שנכנסה הכלה לרשות הבעל הבעל יורשה אפילו הנדוניא ברשות האב והגה' אשרי כתב וז"ל וכן מצאתי בשם רבנו שר"י הלבן או' שגובין הכל כרש"י וה"ר שמואל ברוך כתב שאם יתפוש החתן המוציא מחברו עליו הראיה שאמר קים לי כרש"י מכאן היה נר' דהאי מלתא הוי פלוגתא דרבוותא והלכה רווחת היא דבפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וא"כ היה נר' לפסוק שלא זכה הבעל בנדוניא שנדרו לה לכלה דכיון שהיא לא מתהנה ממנה אדעתא דהכי לא נדרו לו כן היה נראה אך אמנם כן כתב מהרר"י קולון שורש צ"ד דבהאי פלוגתא דנדוניית חתנים אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה מ"מ נראה בעיני דבכי האי גוונא דנ"ד רבנו תם יודה דזכה החתן שעמד בנישואין ונשאר זרע ממנה דבכל האי גוונא יודה וראוי לומר כן דאפושי מחלוקת לא מפשינן ועוד דאיפשר לא מיירי אלא בשנדר האב בשעת נשואין דהן הן הדברים הנקנין באמירה אבל השתא דנעשה בקנין ושטר הוי כחוב בעלמא וחייב ועוד טעם גדול דכיון שיש שבועה הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא אליבא דכ"ע חייב לשלם ובכל עובר שבוע' ופשיטא שחייב לקיים:

792

793שאלה ראובן קנה שפחה אחת משמעון ובלכתה עם גבירתה בשוק ובן אדוניה בחיקה הניחה התינוק בשוק וברחה השפחה הנ"ל ואח"כ הלך ראובן לבקש השפחה הנ"ל ואמרו לו שאותה שפחה היתה תוגרמית ובהיותה השפחה הנ"ל בבית שמעון גלו לו שהשפחה היתה תוגרמית ואמרו לו שיזהר שלא תצא החוצה השפחה הנ"ל שהתוגר הג"י מוסטאפה היה דורש וחוקר ומבקש השפחה הנ"ל שעל ידו נעשית תוגרמית וכאשר שמע ראובן הנ"ל הדבר הזה הלך בדין עם שמעון הנ"ל וטען ראובן שאין מקחו מקח שאין ראוי ליודי לקנות שפחה תוגרמית ומקחו מקח טעות ותבע ראובן הנ"ל מאת שמעון הנ"ל שיחזור לו דמי השפחה שקבל ממנו שהם מאה גרושוש והשיב שמעון שמה שקנה מכר ששפחה קנה ושפחה מכר לו שהוא לא ידע שהיא שפחה תוגרמית שבביתו לא נעשתה תוגרמית והשיב לו ראובן שאעפ"י שיש לו ראיה ברורה שהשפחה היתה תוגרמית ושגלו לו לשמעון הנ"ל ולאנשי ביתו שהשפחה היתה תוגרמית ועם כל זה נתרצה ראובן הנ"ל שישבע שמעון שהוא לא היה יודע שהשפחה היתה תוגרמית ולא רצה שמעון הנ"ל לישבע עוד שאל השואל אם תמצא לומר שהדין עם ראובן הנ"ל אם יוציא הוצאות ראובן הנ"ל כדי למצא השפחה הנאבדת אם הרשות בידו להוציא מעות על כך ואם יהיה חייב שמעון גם כן לפרוע לו ההוצאות או דלמא יטעון שמעון ויאמר לראובן אם האמת הוא שהשפחה היה שלי ומעולם לא נתקיים המכר למה לך להוציא מעות על דבר שהוא ברשותי עוד שאל השואל שאם תמצא לומר שהמקח הנ"ל בטל אם מן הדין חייב שמעון להחזיר הגרושוש שקבל מראובן בעד השפחה הנ"ל לערך שקבלם או לערך ששוים בעת החזרה על הכל יורנו המורה לצדקה ושכר מתן גאונו אור ישראל כפול מן השמים:

793

794תשובה

794

795דין זה יש בו שני צדדים אחד שידע המוכר שהיתה תוגרמי' ולא הזכיר דבר לקונה צד שני שגם המוכר לא ידע דבר אלא שעתה אחר שמכרה נודע הדבר שהיתה תוגרמית גם צריך לדעת שאין לך מום גדול מזה והוי יותר מעבד מוכתב למלכות:

795

796לחלק הראשון נראה דבר פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא שהדין עם הלוקח וחייב המוכר להחזיר הדמים לקונה אב"א סברא איבעית אימא גמרא ופוסקים אב"א סברא שהתורה אמרה וכי תמכרו כו' אל תונו וקי"ל בפלוגתא דאביי ורבא במסכת תמורה דאביי אמר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמ' אי עביד לא מהני וק"ל הל' כרב' וא"כ נ"מ דלא מהנו מעשיו למוכר כלל וכ"כ הרא"ש בתשוב דהלכה כרבא דלא מהנו מעשיו והילך דברי הפוסקים ז"ל רבנו ירוחם כתב נתיב כ"ב ז"ל מוכר בהמה או שום דבר לישראל ובא גוי ואנס אותה ממנו או אנסו להשיג דין עמו בערכאות שלהם עד שהוציאה מידו שאומר שלו הוא אינו חייב המוכר ההוא לפצות הגוי מעל אותו חטא וגם לא יחזיר דמים ללוקח כי דרך הגוים לשקר ולומר זאת הבהמה נגנבה ממני ושלי היא וכן כל אנס וכתב הרמב"ם ז"ל אפילו שהגוי טוען כי המוכר גנב חפץ זה או גזלו ממנו והביא עדים על כך אין המוכר משלם כלום שזה אונס הוא ואין המוכר חייב באחריות ע"כ ודין זה הביאו הרמב"ם כנזכר והביאו סמ"ג ל"ת סימן ע"ב והביאו הטור סימן רכ"ה והבאתי לשון ר"י הנזכר לפי שביאר בפי' הטעם שדרך הגוים לשקר נראה בפי' שאם ידענו שאמר אמת חייב המוכר להחזיר הדמים וכן נראה מדברי הטור שכתב אע"פי שהגוי טוען שהמוכר גנב חפץ זה ממנו והביא גוים עדים על כך אין המוכר חייב באחריות שזה אונס הוא ע"כ הרי לך אפילו דדוקא שאין כאן אלא עדות הגויים אשר פיהם דבר שוא הא אם הדבר באמת חייב המוכר באחריותו וזה ברור. אבוא אל הצד השני נראה בעיני שגם בזה זכה הלוקח בדינו וזה יתבאר מכמה מקומות הא' מבואר מאד תשובת הרא"ש הביאה ב"י ח"מ ס"י וז"ל המוכר בצים לחבירו ונמצאו מוזרות שאינם ראוים לאכילה אע"פי שלא הכיר בהם המוכר הוי מקח טעות אעפ"י שהמוכר גם הוא נתאנ' מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים הרי לך בהדיא שאע"פי שהתאנה המוכר והוא לא ידע שהיו מוזרות אפילו הכי חייב ליתן ואינו יכול לומר תן לי הבצים כמי שנתתים לך שזה ששברם לא ידע שהיו מוזרות כדי להחזירם שלמים ומשום הכי לא אבד זכותו הכא נמי אין טענה למוכר לומר תן לי שפחתי שיאמר הקונה אם הייתי יודע שהיתה תוגרמית הייתי מחזיר לך השפחה אך עתה שנאבדה מה הייתי יכול לעשות כמו שאומר מי שקנה הבצים ודין זה גם כן הביאו הטור קוד' סי' זה שכתב וז"ל הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב אחר כך הרי הוא ברשות הלוקח ואם התליע או נפסד מחמת מום הרי הוא ברשות המוכר היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי הוא ברשות הלוקח ע"כ ועתה יש לדקדק בלשון הטור דקאמר ונמצא בו כו' היה לו לומר אבד או נגנב ונודע שהיה בו מום הרי הוא ברשות הלוקח ומדקאמר ונמצא בו מום אח"כ אבד או נגנב דייק שפיר דוקא שנמצא בו מום וכיון שראה המום היה לו להחזיר תכף המקח לבעליו ולא החזיר הרי הוא ברשותו ותנא סיפא לגלויי רישא היה לו להודיעו למוכר ולא הודיע הרי הוא ברשות לוקח גילה לנו שכל מה שאנו מחייבים ללוקח אינו אלא מפני שהיה ללוקח להודיע תכף למוכר וכיון שלא עשה כן משום הכי כאשר נגנב ונאבד הוי ברשות לוקח אבל כשנאבד ולא ידע הלוקח קודם כדי להודיעו הרי הוא ברשות מוכר ומטעם זה אמרינן בגמרא בפרק המוכר פירות מכר לחבירו בשר טרפה ואכלה חייב המוכר להחזיר לו הדמים והשתא ומה זה שהפסידו בידיו שהיה יכול למכור הבשר לגוים אפילו הכי הדין הוא שאם נאבדה אפי' שאבדה הלוקח בידים חייב המוכר להחזיר הדמים כנז' עאכ"ו בנ"ד לכן נראה בעיני כי הדין ברור מכל הצדדין שהמוכר חייב להחזיר ללוקח המאה גרושוש הנראה לעניות דעתי:

796

797החכם השלם גביר ומאד נעל' מוכתר בכתר שם טוב ותהלה נר"ו אחרי דרישת השלום זאת להודיעך כי הגיע אלי שאלתך אשר בקשת ממני אחוה דעי גם אני ולהפיק רצונך עיינתי בדבריך וראיתי כי השאלה צריכה לפנים ולפני לפנים גם נר' בעיני כי תשובתך ביישוב דברי הרמב"ם היא האמת אם לא שנכנסת בפילפול זר ובלתי צודק ללא צורך ולא אחוש להאריך להביא כל דברך ולהשיב מה שהיה לי להשיב רק ראיתי לבאר הלוך ההלכה תחלה וממנה יצא לאור משפט הרב לע"ד ואיני צריך לומר שחולק עם פרש"י רק בדבר אחד כמו שאבאר בסיעת' דשמיא בעי רבא בר אבוה ייעוד נשואין עושה כו' ת"ש בבגדו בה כו' והפשטן ס"ד כמ"ש דפשטיה דקרא איירי באמה ומכאן משמע ודאי דיעוד אירוסין עושה אמר ר' נחמן נראה ודאי כי ר"ן מודה לפשטי כי אירוסין עושה אלא שרצה לגלות לו שהיה טוע' בפי' הברייתא ולכן לא אמר דלמא כו' אלא אמר כו' כאילו בא לפרש ולא לדחות לבד הראיה אלא קושטא דמלתא קאמר וא"ת ומי הגיד לו זה מאחר דהוי הפך פשטיה דקרא אני כפי האמת נר' לי היה זה הפירוש מקובל לרב נחמן מרבותיו ומ"מ לישנא דברייתא הכי דייק דקאמר בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה האי לישנא בשלמא לר"א אתי שפיר דקאמר כיון שבגד כו' שר"ל תכף ומיד שמכרה האב שוב כו' אלא לרבי עקיבא לא הוה ליה למימר אלא אם פירש טליתו אינו יכול למוכרה ותו קרא מיירי בשלא ייעד שכן כתיב ואם לא ייעדה כו' ועל זה בא גזרת לעם נכרי אם כן איך כיון כו' בשלמא לרבי אליעזר אתי קרא כפשטיה אם רעה כו' לא ימשול אלא לרבי עקיבא כפי מאי דס"ד דפשטן דמיירי באמה אין משמעות למקרא לא ימשול כו' כיון שפירש הא לא פירש וק"ל לכן אמר ר"נ דקאי אקידושין דעלמא וה"פ דקרא כי ימכור כו' עד והפדה ופירש ובמי אני אומר שיכול למוכרה במי שלא נתקדשה שאם נתקדשה קודם שוב אינה כאילו אמר יש לך לדעת כי לעם נכרי כיון שפירש כו' והשתא אתי שפיר לישנא דרבי עקיבא וכשראה הפשטן כן חזר להביא ראיה ולהוכיח מדברי רב עמרם והנני בא ליישב למה לא קאמר תלמודא והוינן בדרך הנהוג ועוד למה שינה כאן מפ"ב גם שהרגשת לומר שהיה לו לקצר והא אין אדם כו' כי כיצד דקדיש נפשה פשוט מאד שאי אפשר והא ודאי פלפול יתר מאד כי דרך התלמוד לפסול כל החלוקות אשר יש להן פני ההראות אע"פ שנקל הוא לפוסלן ובזה אין צורך לאורך ומכל מקום אחר שכ"ת ראה לשון בפרק שני אין מקום לספק כלל שהרי התם סליק אדעתין דהכי הוי פירוש' דברייתא אלמנה דקדיש נפשה ואע"פי שאין מעשה הקטנה כלום מכל מקום לשיצטרך מיאון מהני ואם כן איך אפשר לומר דהוי פירוש שאינו עולה על הדעת שלא יצטרף לדחותו ומעתה אני אומר דתלמודא לא קאמר והוינא בה כיון דלא מייתי סדר הקושיא כההיא דהתם דהוי מקומו וכי תימא למה שינה הטעם ברור דהת' במקומו נקט הצד דמיירי בקדש' אביה שאם היה אותו צד לא היה מקשה כלל לעולא ודוחה אותו וא"כ מוכרחים אנו לומר הצד השני א"כ קשיא וכאן הוא להפך שאם היה אפשר לפרש אלמנה דקדיש נפשה פשיטא שלא היה מוכיח כלל כוונתו דהיינו ייעוד אירוסין עושה וצריך להוכיח שזה הפי דחוי א"כ בהכרח לפרש דקדש אביה כרב עמרם דהוי ע"י ייעוד ואע"ג דכפי סבר' הפשטן דמיירי אליבא דר"י בר יודה דקדושי ייעוד קדושי דידה הוי כיון דמעו' הראשונות לאו לקדושין נתנו מ"מ דומים יותר לקדושי אביה שעל ידי אביה שמכרה באו ולהכי נקט הצד הזה באחרונה זה נראה פשוט מאד ובכאן ראיתי דבריך לא הבנתי אותם כלל כי רישא דברייתא אינו מוכרה לקרובים כו' דאתא לאשמועינן שאין האב רשאי למכור בתו אלא למי שראוי לייעדה ועל דא קאמר ושוין אין לך חדוש גדול מזה דכה"ג מיקרי ראוי איני רואה הבנה בפלפול שפלפלת כאן ועל יסוד זה בנית כל הבנין יהיה מה שיהיה אין דעתי להאריך כי אם לחוות דעתי הרי ההוכחה נשארה הוכחה והבעיא פשוט' דודאי ייעוד אירוסין עושה ופשיטא ודאי דלדעת רב עמרם דאמר הכא בקדושי ייעוד ואליבא דר"י בר יודה רצה לומר דדוקא מתוקמא ברייתא כר"י בר יודה דלאו לקדושין ומשום הכי יכול האב למוכרה אח"כ אפי' שיעדה אבל לרבנן דפליגי עליה דר"י בר יודה לא שני לן בין קדושין אלו דיעוד לשאר קדושין דלמאן דסבר דאין שפחות אחר אשות תרוייהו שוין וזאת היתה סברת הפשטן וגם רב נחמן כפי מה שנראה מפרש"י כך ס"ל אלא דמוקי ברייתא כרבי אליעזר ועד השתא לא היה נר' לו לתלמודא לאוקומי ברייתא כרבי אליעזר דפשיטא דהוא דוחק גדול עד מאד אע"פי שדחית זה בקש אבל הוא אמת ודאי שאין בו ספק גם מזה תמהתי מאד שמדבריך נר' כאלו אתה מחדש קושיא זו דמעיקרא מאי דחיקא ליה לתלמודא והרי הרגיש זה רש"י ז"ל וגם התוס' נר' להם שהוא תירוץ יפה מאד לולי שכפי דעתם רבי עקיבא הוא במקום ר' אליעזר וא"כ הקושיא גדולה לפי דעתם שרבי עקיבא כלהו סתמי הוו אליביה וא"כ במאי סליק ונחית תלמודא כיון דמצי ליישבה כרבי עקיבא דסתם משנה רבי מאיר וסתם ברייתא רבי יהודה וכלהו אליבא דרבי עקיבא ותרצו כי כפי גיר' ר"ת רבי אליעזר אתי כרבנן דסברי אין שפחות אחר אשות דלא כר"ש ומשום הכי טרח תלמוד' לאוקומי כרבי אליעזר דאתי כרבנן דודאי כפי גירסת ר"ת הוי הלכתא כרבנן מאי דליכא למימר הכי בסברת ר"י בר יודה דקאמר דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו דלא מצינו פלוגתא בהדיא בהכי ונחזור לנ"ד דקאמר תלמודא ולר"נ כו' ומשני כר"א בהא ודאי נראה בעיני דסבר הרמב"ם דלא כפרש"י דמשמע דמוקי תלמודא ברייתא כרבי אליעזר דאינו כן אלא ה"פ מוקי ברייתא כרבי עקיבא דפליג עליה דרבי אליעזר וכמו דמצינן לאוקומי ברייתא כרבי אליעזר דסבר דמוכר אדם בתו לאשות כך לרבי עקיבא לשפחות אחר שפחות דלא פליגי רבי עקיבא ורבי אליעזר אלא אי קרא דבבגדו בה מיירי באמה או באשה דעלמא ואמנם כי היכי דלרבי אליעזר מוכר אדם את בתו לשפחות אחר אשות משום דקרא דבבגדו בה לא מיירי אלא באמה כך לרבי עקיבא מוכר אדם בתו לשפחות אחר שפחות אפילו במקום דאיכא ייעוד משום דקרא לא איירי אלא בקדושין שקדשה האב ואם כן אין ללמוד משם דקדושי ייעוד דשאני קדושי ייעוד אפילו דמעות הראשונות לקדושין נתנו כיון דהוי קדושי דידה וכמו שיפה כתבת דקדושי דעלמא האב זכאי בהם בע"כ וכאן אין קדושין אלא מדעתה וא"כ האי דקאמר תלמודא וכרבי אליעזר היינו לומר דמצינן לאוקומי ברייתא אליבא דרב נחמן כרבי עקיבא כי היכי דמצי אתי כרבי אליעזר לדידן ואם היינו רוצים לומר דגם בזה לא פליגי הרמב"ם ורש"י היה אפשר לומר שגם רש"י מפרש הכי אלא שבא להקשות דכיון דברייתא מתיישבת שפיר כרבי אליעזר דסבר דמוכר אדם בתו לשפחות אחר אשות אם כן נמצא דליכא הוכחה דייעוד אירוסין עושה ותרץ כו' וזה קצת דוחק כלל הדברים שודאי רב נחמן סבר או מכח הברייתא או קבלה בידו דלרבי עקיבא מוכר אדם בתו לשפחות אחר שפחות אפי' במקום דאיכא ייעוד ולא מיירי קרא אלא באשות דעלמא והשתא אתי שפיר מאי דקאמר תלמודא לעיל ובפלוגתא דהני תנאי ופרש"י לעיל בפלוגתא דרבנן ור"ש דקאמר ת"ק אבל לא לשפחות אחר אשות קבל קדושיה וחזרה אליו ונתארמלה דמשמע ודאי קדושי דעלמא דאי לא לימא יעדה וחזרה כו' וכ"ש קבל קדושיה אלא ודאי דוקא שפחות אחר אשות כזה לא ימכור הא אחר שפחות ימכור א"כ אתי שפיר פסק הרמב"ם דהלכה כרבנן דמעות הראשונות לקדושין ולפיכך אפי' אין שהות ביום משוה פרוטה יכול ליעדה ועם כל זה יכול האב למכור אותה אם חזרה אליו מטעמא דשאני קדושי עלמא מקדושי ייעוד כך נראה לע"ד אני הצעיר שמואל די מדינה:

797

798במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתמין לתתא כד אתא קדמנא הנעלה ה"ר פלו' בכ"ר פל' וה"ר פ' בכ"ר פ' והעידו בתורת עדות איך בהיות' ביריד בוגונייאני ביום א' ראו למשה רזון שקנה בשר צלי ותבשיל של בשר מבשר של גוים והוליכה בבית גוי אחד וישב שם ואכל מאותו הבשר והתבשיל של גוים לפי שפ' ופ' הנז"ל בראותם למשה רזון הנז' שקנה הבש' והתבשיל הנז' תמהו מאד והלכו אחריו וראוהו שנכנס בבית גוי א' וישב שם ואכל מאותו הבשר והתבשיל שקנה מהגוים ואמרו לו למה היה עושה העבירה הגדולה הזאת לאכול בשר נבלה במקום שהיה נמצא בשר ותבשיל של יהודים והוא השיב להם שילכו לדרכם ולא יקפידו הם ממעשיו: כל זה העידו פ' ופ הנז'. עוד באו לפנינו הנעלה הישיש ה"ר פ' והנעלה ה"ר פ' והעידו בתורת עדות איך בערב חג סוכות שעבר משנתנו זאת ראו למשה רזון הנז' שקנה בשר נבלה מהגוים והלכו אחריו וראוהו נכנס בבית גוי א' שהיה מוכר יין וישב שם במסבת גוים וגם היה שם ישועה כהן בר ישועה כהן ולפניהם דגים טמאים ושקצים ורמשים ובשר צלי וראו לישועה כהן ולמשה רזון הנזכר שאוכלים יחד עם הגויים מהדגים טמאים ומהשקצים ורמשים וגם מהבשר נבלה שקנה שהיה צלי והיו אוכלים ושותים עם הגוים. כל זה העידו בפנינו פלוני ופ' הנז' בפני ישועה כהן הנז' שבעיניהם ראו למשה רזון ולישועה כהן הנז' שאכלו בשר נבלה ודג טמא ושקצים ורמשים ככל הנז"ל וממה שהעידו בפנינו ובפני ישועה כהן הנז' כתבנו וחתמנו היום יום פ' לחדש פ' השל"ט ליצירה פה עיר יאנינה והכל שריר וקים פ' בכ"ר פ' דיין פ' בכ"ר פ' דיין פ' בכ"ר פ' דיין:

798

799במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתמין לתתא כד אתו קדמנא הנעלה ה"ר פ' וה"ר פ' יצ"ו והעידו בתורת עדות איך בכ"ז או בכ"ח לאלול של שנת השל"ח שהוא ב' או ג' ימים קודם ר"ה הלכו ה"ר פ' ופ' הנז' לרחוץ פניהם באגם בבקר ובלכתם שם סמוך לאגם אחורי גדר אחד ראו ליעקב במהר"ר בנימן זלה"ה ונתקרבו לראו' מהו עוש' שם אחורי הגדר וראוהו בועל נער אחד מילדי העברים וראוהו בעיניהם שהיה בועל לאותו נער ובראות' גערו בו באמרם לו איך היה עושה נבלה כזאת סמוך ליום הדין הגדול והנורא והוא נפל על רגליהם וחלה פניהם לבל יוציאו הדברים מפיהם וכל זה העידו פלוני ופל' הנז' יעקב כמהר"ר בנימן הנז' ולראית האמת כתבנו וחתמנו היום יום פ' כך לחדש פ' שנת השל"ט ליצירה פה יאנינה והכל שריר וקים. פלוני דיין פ' בכ"ר פ' דיין פ' ב"ר פ' דיין:

799

800בפנינו עדים ח"מ הכבודה והצנועה מרת פלונית מב"ת בת פ' נ"ע אלמנת פ' נ"ע אסרה איסר על נפשה על דעת הקב"ה ועל דעת רבים מפורשים הלא הם פ' ופלוני ופ' בלא שום הערמה ובלא שום פתח התר וחרטה שבעולם אסרה עלי' כל ממון שבעולם כקרבן וכהקדש מלבד ממון אמה ואחיה וממון גיסה הח' פ' וממון פ' יהיה מותר לה אבל כל ממון אחר שבעולם וכל איש אחר שבעולם אסר' עליה בהנאה כהקדש כקרבן כערלה וכלאי הכרם וכן כל כסף או שוה כסף שינתן לה בתורת קדושין מעתה ומעכשיו אסרה עליה בהנאה כקרבן כהקדש כערלה וכלאי הכרם ולא יהיה רשות בידה ליהנות מהם כלום מלבד אותם הקדושין אשר יתנו לה ברשות ומדעת אמה וגיסה החכם הנז' ובפני עשרה מישראל אך כל ממון אחר שבעולם וכל כסף או שוה כסף אשר ינתן לה בתורת קדושין שלא מדעת אמה וגיסה החכ' הנז' ושלא בפני עשרה מישראל מעתה ומעכשיו אסרה עליה מרת פלונית הנז' על דעת הב"ה ועל דעת רבים הנזכר להיות עליה אסורים בהנאה כקרבן כהקדש כערלה וכלאי הכרם ולראית האמת ממה שהיה בפנינו כתבנו וחתמנו היום יום פ' כך לחדש פ' שנת השל"ח ליצירה פה עיר יאנינ' והכל שריר וקיים פ' ב"פ דיין פ' ב"פ דיין פ' ב"פ דיין:

800

801תשובה

801

802מי הוא זה ואיזהו אשר עינים לו אפילו שיהיה חלוש הראות הרבה שאינו רואה ראיה ברורה כשמש שכל מה שהחתים זה כהן הבעל שהכל שוא ודבר כזב והוא י"ת יפרע ממנו ומעדיו הרשעי' ועל הנחה זו כל מה שכתבו החכמים השלמים חכמי ארטא יע"א היה בו די והותר להתיר האשה הזאת להנשא לכל מי שתרצה בלי שום פקפוק וערעור כלל אך אמנם אני לא אאריך בענין הדין לפי שכבר כתבתי הנר' לפי עניות דעתי זה לי ימים רבים כמו שיראו החכמים השלמים נר"ו בפסקי' שנתתי ביד החכם השלם כה"ר יהושע בן עזרא נר"ו ומ"מ לפי שראיתי להח' השלם המובהק זקן ונשוא פנים כמה"רר שמואל קלעי נר"ו וגם הח' השל' כהה"ר שבתי ברוך נר"ו שניהם כא' כתבו בפסקם כי הוגד להם מפי מגידי אמת שבשאלוניקי עיר ואם בישראל יע"א נעשה מעשה נגד מההררי"ק ז"ל בהשען על האשל הגדול הרשב"א ז"ל ראיתי לגלות אזנם שהעבודה מי שהעיד כן שקר ענה כי מעיד אני עלי שמים וארץ שמעולם לא נשמע בשאלוניקי מעשה כזה עד שבימי בחרותי זה קרוב למ' שנה היה לי אחות נשואה עם איש אחד ת"ח וירא שמים תושב ניקופול ונפטרה אחותי לחיי הע"הב והניח ארבע בנות לבד הזכרים וגיסי הנז' לא היה אמוד בנכסי' כ"כ וכשראה עצמו אלמון ועדין לא בא בימים רצה להשיא בתו עם החכם כמ"ר פ' שהיה אז בניקופול תלמיד חריף ולפי שהיה הבחור משאלוניקי שאל את פי וכתב אלי מה יעש' ושלחתי לו כתב שיזהר וישמר ותשב הבחורה עד שתלבין ראשה ולא יעשה כדבר הזה ומ"מ אחר קצת ימים פתהו דוחק הזמן וגמר בדעתו לתתה לחכם הנז' ועשה שדוכין ונמשכו קצת ימים עד ששבת קודם הנשואין ראה או ידע גיסי מה שראה ממנו וגמר לבטל מה שעשה ודחהו בשתי ידים אז אמר המשודך שכבר היתה בתו מקודשת לו ושבע"כ ישאנה סוף הדברים העמידו שם בניקופול ב"ד והוציא שני שטרות אז שלח גיסי הנזכר כתב אלי ממה שעבר ואני בכעס כי לא שמע אלי מתחלה כתבתי לו כי הוא בנה הוא יהרוס שוב חזר וכתב אלי שנית לפקח על הענין אז שמתי עצמי לעיין וסדרתי פסק להקל עמו שיראו מע"כת ושלחתיו אליו: עוד העתקתי הפס' שעשיתי למורי הרב הגדול כמ"הרר יוסף טאייטאצק זצ"ל שהיה אז בעת ההיא בקושטנדינ' ולהיות כי בזמן ההוא עדין לא נדפסו תשובות הרש"בא ז"ל ואני מצאתי אותם בכתיבת יד במדרש כמה"ר אדון שמואל בנבנשת ז"ל כשראה אותם מורי בפסקי כתב אלי שאחזור ואעתיק אותם מן הספר ואחתום עדים עליהם ואשלחם אליו אז סדרו פסק נגד מהררי"ק ז"ל והתיר כמו שעיני כ"ת יראו ואז שלחתי הפסקים לגיסי ז"ל והעבודה שדברי אליו היו כבר ראית מה שכתבתי וכן מה שכתב מורי ועכ"ז מזהיר אני עליך שלא תעשה מעשה עד שיפטר' בגט וכן עשה כי אחר שראה המעליל הפסק של מורי תשש כחו ונכנע לבו ונתן גט על ידי החכם השלם כמה"ר יום טוב הכהן זצ"ל ולמען תכירו ותדעו כי נכרים דברי אמת עשיתי עם החכם השלם כמה"ר יהושע הנז' נר"ו שיעתי' הכל להראות למעכ"ת עוד יש עשר שנים או יותר שאירע מעש' פה שאלוניקי יע"א ונעשה מעשה ע"פ מהררי"ק ז"ל אבל היה כמו שיראו עיניכם ויבחנו הדברים המבדיל בין קדש לחול גם זה עשיתי עם החכם הנז' שיעתיקוהו ויביאו לפני כ"ת אבל בנ"ד כתבתי להחמיר כאשר ראיתי השאלה על פי האמצעי אשר הביאה לפני בדרך סדר אותה המעליל כהן הבעל הנז' אח"כ הגיע לידי כתב החכם השלם כמה"ר שמריה נר"ו עם פסק שעשה בסיוע המעליל אעפ"י שקודם לכן כ' בסיוע העלובה מרת סוליטה אבל חלוף הנושאי' מחייב האסור או ההתר כפי מה שאמר אלי החכם הנז' מארור הבי' זוממי זוממים רצ"ו פסולי עדות הפוסלים לעדי שטר הקדושין ועוד כתבתי שלשה שורות לבד כי מה שבניתי לא ראיתי מקום להרוס ומה שנטעתי לא הייתי רואה טעם לעקור אך אמנם עתה הגיע פה החכם השלם כמה"ר יהושע הנז' נר"ר והביא עדויות כפי הנר' מאנשים נאמנים ב' כתי עדים על משה רוזן ועל שותפו של עמלק הוא יהושע כהן ששניהם אכלו בשר נבלה שקצים ורמשים ושתו סתם יינם במסבת גוים אלא שנר' שכת אחד מן העדים לא נתקבל עדותן בפני הרשעים וא"כ לפי זה היה עדיין מקום למבוכה:

802

803אמנם כת השנים מן העדים נתקבל בפני יהושע כהן מן האסורים הנז' אסורי אורייתא והאמת כי מתארים אלו העדים אחד וישיש והשני מתארים בתאר נעלה נר' ודאי א"כ שמוחזקים לאנשים כשרים לעדות עוד העידו על זה הארור יעקב כמהר"ר בנימין שראוהו מטמא נער מילדי העברים:

803

804הרי א"כ נמצא שעדות יעקב בטל מעקרו בהעדר הקודם להויה ואין כאן אלא עדות רזון יעקר שמו והלכה רווחת בישראל שאין חוששין לעד אחד בקדושין:

804

805כ"ש במקום דאיכא הכחשה שכתב הר"ר שמעון בן צמח זצ"ל שכ' להחמיר בעד אחד להצריכ' גט כתב הוא ז"ל שאפי' לדעתו ליכא למיחש אלא היכא דליכא הכחשה אבל היכא דאיכא הכחשה כמו בנ"ד אפי' סמ"ג והנמשכים לדעתו מודו דלא חיישינן כלל:

805

806כ"ש וק"ו שלא היו בשטר הזה שהראה המעליל אלא שני עדים חתומים לבד וכיון שהאחד מהם בטל ופסול בעבירה גם חברו יגיד עליו רעו דהוה ליה כמאן דליתיה שכבר דרשו חכמים ז"ל על פי שנים עדים או ג' מה שנים אם נמצא א' קרוב ופסול כו':

806

807ולרווחא דמלתא ראיתי להאריך קצת בכאן שסמ"ג לא כתב דחיישינן לעד אחד אלא כשעד אחד הכשיר יחיד אבל בנ"ד דליכא אלא אלו השנים שנועדו יחדיו בשער המעשה כפי דבריהם וגם נועדו לחתום השטר המזוייף לכ"ע שניהם בטלים מכל וכל אפי' לא הועד על רזון שום פסול והא לך לשון הרמב"ם פי"ד מהלכות עדות וז"ל שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה או שהיה אחד פסו' בעבירה אעפ"י שמסר לו בפני עדים כשרים הרי הוא כחרס מפני שהיא מזוייף מתוכו ובעל נתיבות כתב בשם גאון כתב שהוא כחרס לגמרי ונ"ל דהיינו שאלתות שהביא הטור בשמו שבנדון כזה יכול לטעון פרעתי או שיכול לכפור ומשמע ודאי דאפי' שבועה לא בעי ולפי סבר' הגאון וכן כפי מה שנר' מדברי הרמב"ם ז"ל שכתבתי השטר בטל מכל וכל אפי לא היה נמצא פסול ברזון כלל ואפילו על הסתם שלא היינו יודעים אם חתמו שניהם כאחד אפי' הכי אין עדות שום אחד מהם שוה כלל וכן הנה נראה דעת רב אלפס כפי דעת אחד מן החכמים אלא שהריב"ש ז"ל כתב בסי' תט"ו שדברי הרב ז"ל הם דוק' בשטר שידענו שחתמו יחד הקרובים או הפסול עם האחר הא לאו הכי תלינן דרווח' שביק ולדעתו לעולם הכשר עומד בכשרותו עד שיודע שחתמו יחד מ"מ בנ"ד לכ"ע בפסלות דיעקב נפסל השטר מכל וכל שהרי ידענו שחתמו אלו יחד גם במעשה הקידושין כפי דבריהם היו יחד הם לבדם נמצא דבר ברור לכ"ע שאין כאן שום ערעור ופקפוק ששטר זה בטל ומבוטל וכן כתב הריב"ש ז"ל בסו' דבריו וז"ל ומדבריה' למדנו דכל היכא דאיכא למימר רווח' שבק או שחתם מעצמו לבסוף תלינן ע"כ הרי משמע בפירוש דאי ליכ' למימר רווחא שבק כ"ע מודו ששניהם פסולים ובטלים מן העולם כאלו לא היו וזה ברור יותר מביעתא בכותח' וא"כ אשה זו פטורה ומותרת מטעם זה:

807

808ונוסף על זה יש שהראנו החכם השלם כמה"ר יהושע איך מרת סיליט' אסרה על נפשה כו' כנז' בשטר נחתם מעדים נאמנים מאד וגם מטעם זה לבד אפילו לא היה מה שכתבנו אשה זו מותרת כנז' ואע"פי שיש לי בזה קצת גמגום בלשון השטר שכתב כערלה ככלאי הכרם שהרי קי"ל שצריך שיהיה הנודר נודר בדבר הנדור הקדש וקרבן אבל ערלה וכלאי הכרם הן אסורין מן התורה מעצמן והאמ' כי אין ליפל' כיון שנמצא כן בנסח תשובת הר"ן ז"ל וזה דכיון שנדר בעולה וקרבן אע"פי שהזכיר דברי' אחרים אינו מפסיד הנדר ונ"ד נמי הכי איתיה ולא הייתי צריך לכתוב זה אלא ללמד לבני גילי במקום אחר שעדיף יותר שלא יזכיר ערלה ולא שום דבר מאסו' הנאה האסורין מן התורה שאינם באים מכח נדר עוד מצאתי בנסח שטר זה גמגו' אחר אע"פי שהוא חלוש שכתב אשר ינתן לה והרי כ' הרשב"א ז"ל וז"ל ומה ששאל אם אמרה כל שיגיע לידי מיד פלו' באי זה צד הרי הוא הקדש תכף שיגיע לידי כו' עד בזה אני חוכך לאיסור דכיון שאמר כשיבואו לידי במתנה בקדושין הרי הן הקדש א"כ מתרצית היא בקבלתן והרי היא מקודשת וההקדש אינו הקדש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודבר שאינו ברשותו דדומי' דביתו בעינן ע"כ גם בנ"ד ולא היה לו לכתוב שיבואו אלא שמ"מ אני אומר שבנ"ד ליכא חכוך כלל כיון שאמר מעכשיו דהרשב"א לא גמגם אלא מטעם דכתב כל שיגיע לידי כשיבואו לידי ולא אמר מעכשיו התם הוא דאיכא לגמגם כיון שבאו הקדושין והאסור יחד אבל בנ"ד שאמר מעכשיו הרי שקודם שבאו לידה למפרע היו אסורי' בהנאה והמקדש באיסורי הנאה אינן קדושין כלל דאפילו התם לא כתב הרשב"א אלא חוכך כו' כי לפי האמת נראה כי אע"פי שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו שכן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאחרים אבל לעצמו אדם אוסר דבר שאינו ברשותו ואינו שלו וכאן כיון שכונת הנודר היה לאסור אע"פי שלא היה ברשותו חל האיסור אף ע"פי שאמ' לשון הקד' מ"מ בין הכי ובין הכי בנ"ד כיון דאמר מעכשיונמצא כשבא הממון לידה היה אסור הנאה מקודם כל שכן שבתחלת הנדר כתב כהוגן וכראוי כלל הדברים שהאריכות בהתר אשה זאת מרת סיליטה מותר גמור כי הדבר ברור כשמש שהיא מותרת כמו שכתבנו וארור הוא וארור שמו וזכרו המעליל מנחם ועדיו הרשעי שבאו לעליל עלילה כזאת על בת ישראל כשרה והגונה וצנועה ברוך ה' שהצילה מיד מעול וחומס כן יצילנה הנלע"ד הצעיר שמואל די מדינה:

808

809שאלה ראובן הלך לתבוע ולגבות סכי כתובת לאה בתו שנתאלמנה ונשארו נכסי בעלה ביד אמו רחל והזמין לרחל בפני דייני הקהל לדין ותבע ממנה סכי כתובת בתו לאה ובאותו מעמד נקבצו כל הבגדים ושמושי ערש בפני הדיינים ואז טען ראובן הנז' ואמר שלא היה רוצה לקבל הבגדים ושמושי ערש ההם רק כפי מה שהם שוים היום הזה לא כפי מה שנערכו בשעת הכנסתם כי אז היו חדשי' ממש ועתה שנשתמשו מהם רוצה שיגבו אות' לו כפי מה שהם שוים היום והדייני' הודו לו לעשות כן כדבריו והתחילו הדיינים לשקול התכשיטי זהב ונתנום לראובן ושוב העריכו בינם לבין עצמם השמושי ערש ונתנום לו לפרעון סכי הכתובה וראובן נטלם וקבלם והוליכם לביתו כי חשב שהעריכום כפי שווים כמו שנדרו ואמרו לעשות כן וכאשר הוליכם ראובן לביתו השגיח בהם וראה כי העריכום לו כפי הערך שהכניסה לאה בשעת החופ' ועתה צועקים ראובן ובתו ומבקשים מהדיינים שיעריכו לו כפי מה שהם שוים היום כי אינם מחוייבים לקבלם רק כפי הערך ששוים הנכסים היום הזה ומה גם אחרי שהדיינים הודו לו לראובן לעשות כן והדיינים משיבי ואומרי' שהאמת כן הוא שראובן לא נתרצה מעולם לקבלם רק בערך מה ששוים היום הזה אלא שהם אומרים דכיון שראובן נטלם וקבלם בשתיקה והוליכם לביתו נראה שנתרצה בעריכת' וראובן טוען ואומר כי הוא קבלם בשתיקה לפי שחש' שהיו מעריכים אותם בערך ששוים היום והיה מתרצה בעריכתם על מנת כן אמנם אחרי כן כאשר ראה שהעריכו אותם בער' שהכניס' לו גלו דעתם ראובן ובתו שאינם מרוצים בכך כי בשעה ששמו הדייני' הנכסים ההם באותו ערך לא הרגיש ראובן בדבר להיותו מתאונן ובוכה על מיתת חתנו ילמדנו רבנו אם הדין נותן שיפרעו ללאה סכי כתובתה באות' נכסים בערך שהם שוים עתה או בערך שהכניסה לאה לבעלה בהיותם הכלים ההם חדשים ושכר אדונינו כפול מן השמים:

809

810דין זה אין צריך לפנים כי דבר פשוט הוא כי הנדוניא שמכנסת האשה לבעלה להכי נקראו צאן ברזל לומר קיימים בשיוויים כברזל ואם פחתו פחתו לבעל ואם הותירו לבעל וא"כ אחר שהאב ובתו שניהם התרו שהיו רוצים שיושמו המטלטלים כמו שהיו שוים עתה והפרנסים לא כן עשו הרי נמצא שהטעוהו וכל דבר שנעשה בטעות אין בו ממש הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

810

811שאלה דינה אשת שמעון נפטר' לבית עולמה וצותה לבעלה שהשבון כתובתה תתנהו ליתומה קרובת הנפטרת לבד שתתן עשרה זהובים לאחיו והתנאי כתוב בשטר הכתובה שנתחייב שמעון להשיב ליורשי אשתו כו' ונתחייב עוד שלא לאיים את אשתו שתתן ותמחול ותניח לו ולא לשום נברא בעולם שום סך מסכי כתובתה נדוניא ותוספת בשום זמן בעולם ואם תתן ותניח ותמכור ותמחול ותעבור ותחליף שום סך מהסכום הנזכרים לשום נברא בעולם בשום זמן בעולם או אם תבטל דבר מכל זכיותיה רצה שמעון הנז' שיהיה הכל מעכשו בטל ומבוט' וחשו' כחר' הנשבר וכדבר שאין בו ממש ושיחשב ליותר יפוי כח לה וליורשיה ולבאי כחה עוד כתוב ולגמור ולקיים כל התנאים הנזכרים וכל א' מהם ושלא לבא כנגדם וכנגד כל א' מהם בשום צד בעולם בשום זמן בעולם על הכל שמעון הנזכר נטל קנין גמור ונשבע שבועה חמורה וכו' ואחר שנפטרה דינה הנז' שואלת היתומה לשמעון לקיים צואת אשתו כאשר מצוה לקיים דברי המת ושכבר זכתה היא בנכסים ההם שדברי ש"מ ככתובים וכמסורי' דמו ואם הנפטרת צועק' ואומרת לשמעון שיקיים שבועתו שנשבע כו' כנז' בשטר הכתובה:

811

812תשובה

812

813אין ספק כי לכאו' יאמרו האומרי שינתן ליתומה מן הטעמי' הנזכרים ועוד כי היא מצוה רבה כדי להשיאה ובפרט שאמרו שהנפטר' צותה לבעלה שיקח היתומה הנז' לאשה ויש בזה כמה מצות אמנם כבר ידוע מה שאמר רבי עקיבא בפ' הכותב אין מרחמין בדין וא"כ כל המצות האלו וכפלי כפלי' לא יספיקו לזוז הדין ממקומו ולכן צריך לבאר הדין עם מי ותחלה אני אומר כי במכנסת נדוניא לבעלה מבית אביה והתנה עם החתן להשיב כו' דפשיטא שאין כח ביד האשה לשנו' דבר מתנאי הכתובה שאעפ"י שזכתה האשה בהם בחייה מ"מ הנותן והוא אבי האשה לא נתן הנדונייא אלא על תנאי כך ואם לא יקיים התנאי בטלה המתנ' מעיקר' ויחזו' הנל ליורשיו ודין זה כתבו הרא"ש ז"ל בתשוב' הביאה הטור בנו ז"ל בח"מ סי' קי"ח רז"ל שאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעל' או לאחד מי שתרצה שיזכה אחרי מות' באותו החצי שראוי ליירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והשיב הכלל היוצ' מדבריו שאין בידו לשנו' כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום אלא הראוי לירש ירש ודאי אם היתה נותנת מעכשו לבעלה נכסים בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת אבל אם נתנה לו לאחר מיתה אין המתנה כלום ע"כ ודין זה כתבו הרא"ש ז"ל כפי התקנ' שלא בא רק להפקיע ירושת הבעל שאם לא מפני התקנ' הבעל יורש את אשתו ובא התקנה והעבירה החצי מן הבע' לנותנם ליורשים אבל אם הבעל קבל הנדוניא בתנאי שאם תמות האשה יחזור החצי ליורשי האשה אין מתנת' כלום אפילו שנתנה בחיי בעלה וכן כתב הר"ש ן' צמח ז"ל בתשו' הביאה הב"י בסי' הנז' וז"ל מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשי' אם אותו מקצת רצתה האשה למחול לו והוצי' הבעל שטר מחי' מזה היא קיימת בכל טצדקי שאנו יכולים לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים מיהו היכ' שכתוב בתנאי שעל מנת כן נתן לה הנותן הנדוניא אין בידה לשנות התנאי:

813

814ולכאורה נר' דפליג אהרא"ש שהרא"ש ז"ל החליט הענין דיכול למחול ולא מפליג היכא דאפשר לומר דמפני נחת רוח עשיתי לבעלי או לא ואפשר דגם הר"ש ז"ל מודה להרא"ש בזה דמלת' דפשיטא היא ולא אצטריך ליה לפרושי משום הכי סתם ואמר דאם מחלה הוי מחילה מ"מ בין פליגי ובין לא פליגי היכא דהתנה הנותן הנדוניא עם הבעל שיחזיר כו' פשיטא דלכ"ע אין האשה יכול לשנות דעל מנת התנאי ההוא נתן הנותן ואם לא יתקיים התנאי אין המתנה כלום והי' צריך להחזיר הכל וכן יש להוכיח ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה א' וז"ל אבל בחייה לא יפו כח האשה בכלום כו' עד אין כח ביד האשה לשנות מכל הכתוב בתקנה כלום כי הם דקדקו על כל דבר ודבר לפי שהיה נר' בעיניהם כו' עד כל התקנה יש לקיימ' כמו שהיא כתובה בלי שנוי ע"כ. וכ"ש שנר' שיש לנו לומר כן בתנאים אשר עשה נותן הנדוניא כתובים וחתומים מבוררים בשטר הכתובה וכ"ש שהר"ש ז"ל כתב שיש להפך הרבה לקיים ירושת הבעל וא"כ כך הוא בנ"ד אם האש' בערך שאר קרובי' כבעל בערך כל השאר ובזה ודאי אין צורך להאריך דמלתא פשיטא טובא הוי וכן יראה המעיין בתשובות הרד"ך ז"ל דהיכא דהוי מלתא בתנאי שיחזיר כו' דפשיטא ופשיטא דהוי כשאר תנאים ואין ספק שפשוט הרבה מאד ומ"מ יש לספק ולומר דתינח היכ' שאחרים נתנו הנדוניא לבעל אב האשה או אחר יהיה מי שיהי' דאז לא באה הדבר מכחה ולכן אין בידה לשנות דבר מכל הכתוב בשטר התנא' אבל כאשר האשה הכניסה לבעל משל' לכאורה נר' דיכולה לשנות כמו שתרצה דהפה שאסרה היא הפה שהתירה ומי שעושה תנאי עם חברו ורוצה לבטל התנאי ודאי יש כח בידו לעשות אלא שהי' נר' בעיני להבי' ראיה בנ"ד נמי אין כח לאשה לשנות מכל הכתוב בשטר הכתוב' וראיה לדבר כמו שאומר דהאי דינא דהשבון איפליגו ביה רבוותא הרי"ף ז"ל כתב בהלכות בפ' הכותב על מחלוק' רבי יהודה ורשב"ג דמתניתין דר"י אמר דאם התנה האשה עם הבעל על מנת שאין לו פירות כו' בחיים ובמות אינו אוכל פירות ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מת יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אמר רבא הלכ' כרשב"ג והוא ז"ל כתב ולית הלכתה כוותיה דקיימא לן בדבר שבממון תנאו קיים והביא היורשלמי וז"ל אילין דכתבין לנשיהן אי מתה בלא בני כל מאי דילה תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים והר"ן כתב כי ר"ת פסק דהלכה כרשב"ג ולא מטעם דאין אדם יכול להתנות על מה שכתוב בתורה דהא ודאי אינו אלא בתנאי גוף אבל בממון קי"ל דתנאו קיים מטעם דהוי כמסלק עצמו מירושת אביו דלא מהני כיון דלא הוי ברשותו ועל מה שאמר רבי יוסף אילין דכתבין כו' פי' דההיא מיירי בכתיבת האב לבתו דהוי כמתנה ע"מ להחזיר והרמב"ן ז"ל קיים אפילו לדעת ר"ח דירוש' מיירי אפי' בכתיבת הבעל לאשתו והיינו טעמא דלא מתנה עמו שלא יירשנה אלא יורשי' ומתנה דמחזיר כל זה משמע מדברי הר"ן ז"ל וכתב עוד דלדעת הרי"ף דלא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן והא דירוש' משכחת לה בעודה ארוסה אבל אחר שנשאת לא אלא א"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה בכה"ג ודאי מהני ע"כ דברי הר"ן ז"ל הרי מכאן נראה דלדעת הרי"ף ז"ל שהוא עיקר שרוב הפוסקים סברי כותיה א"א שימצא שיתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה אלא באחד מב' דרכים או שכתב לה והיא ארוסה או לאחר שנשאת וחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה באופן אחר אין תקנה לפי שהנכסים תכף שהאש' נשאת הם בחזקת ורשות הבעל ואינו חייב להחזיר אלא על ב' דרכים הנז' וא"כ בנ"ד לא שייך שום אחת מאלו כי לא כתב לה בעודה ארוסה דבר זה ולא חייב עצמו הוא בעודה נשואה אלא שצות' היא בלבד ואם אתה תרצה לבטל תנאי הכתוב בשטר הכתובה נמצ' דאין צואתה כלום כי אין לה כח לתת ממה שאינו ברשותה וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ומן הדין אין האשה יכולה לתת הנכסים לשום אדם לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל הילכך אין במתנה כלום וכן גם כן לדעת ר"ח לא מבעיא לפי מאי דפירישי' לדעתו דההיא דירושלמי מיירי בכתיב' האב לבתו אלא אפילו לדברי הרמב"ן דקיים אפילו בשכתב הוא לאשה עצמה היינו דוקא שכ' לה והיא ארוסה וכמו שיר' כל מעיין בפירוש בדברי הר"ן ואפילו אם ת"ל דמהני אפילו בעודה נשוא' א"א אלא במחיי' עצמו להחזיר כנ"ל אמנם בנ"ד דליכא צד אחד מאלו דאין כאן אלא דברי האש' כל שאין אתה מחייב לבעל מכח תנאי הכתובה נמצא שאין בדבריה כלום שהרי מן הדין אין כח ורשות לאשה לתת נכסים לשום אדם לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל וכמו שכתב הרא"ש כנז"ל וא"כ נמצא דכל כח שיש לאש' לתת אינו אלא או מכח תקנה או מכח תנאי שמתנה עם בעלה בשעת נישואין קודם שיזכה הבעל בנכסים וא"כ כיון שאין בדבריה כלום כמו שכתבנו נמצאו דברי' בטלי' והתנאי הכתוב בשטר הכתובה קיים וחייב הבעל לקיים תנאו ושבועה שנשבע דאין לומר שמחלה לו אותו התנאי ואפילו שכתב בשטר הכתובה שאם תמחול כו' דלא מהני היה אפשר לומר דהיינו כשמחלה על ידי פתוי אי אונ' אבל כל שהיא מעצמה מחלה הוי מחילה הא ודאי ליתא שהרי לא מחלה בפירוש ואנן סהדי דאי איהי סברא דלא הוי ברשותה וכחה לתת שום דבר מנכסיה לשום נברא בעת ההיא לא היתה מוחלת ואינו אלא כסבורה היא שהי' כח בידה ונמצאו דבריה בטלים ותנאי הכתובה קיים כך נ"ל ועוד נר' שאפי' היינו אומרים שהי' יכולת ביד האשה לתת מנכסיה למי שתרצ' בנ"ד אין לומר כן שהרי משעה שזכה הבעל בנכסי אשתו זאת זכה גם בחלק הראוי ליורשים ע"פ התנאי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכו' נדרי' וז"ל וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותה לאחר הרי זה האחר קנה בעתה שיקנה לו הראשון ואם לא הקנה לו הראשון לאותו האחר לא קנה לא הראשון ולא הב' ע"כ שמעינן מהכא דכל עת שקנה הראשון אותו עת קנה השני כו' ואם לא קנה השני גם הראשון לא קנה א"כ בנ"ד כיון שקנה הבעל על מנת שיקנה כו' זכה האחר וכן כתב הטור ח"מ וז"ל המזכה לחברו מתנה על ידי אחר כיון שהחזיק הזוכ' במטלטלי או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו וא"כ בנ"ד בשעה שהחזיק בעל האשה בנדוניא זו היה על מנת שיזכו יורשי האשה בחצי הנדוניא ושוב אינה יכולה האשה לחזור בה ועדיפא נ"ד שהרי הבעל זכה נמי לדידיה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכי היכי דבמה שנתן לבעל לא מצי אשה לאהדורי גם במה שזכה ליורשיה לא מצי לאהדורי מיניה וסעד לדבר מ"ש הטור ח"מ סי' ק"ח וז"ל ואם ראובן חייב נמי ליודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אעפ"י שלא תפס לצורך עצמו משמע דכשתופס לצורך עצמו ולצורך חבירו עדיף מכשתופס לצורך חברו לבד ואין לומר דבשלמא בעל זכי בנדוניא מהשתא ויורש אינו זוכה אלא לאחר מיתה וא"כ כל עוד שהיא בחיים מצי למיהדר בה הא ודאי לאו מלתא היא כיון שכתוב בשטר התנאים זמן הוי כמעכשיו דהלכה כרבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו וכן נר' מתשובת הרא"ש ז"ל הביאה הטור סי' רמ"א וז"ל ואפי' שלא נכתב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפי' הכי הוי כאלו אמר מעכשיו דק"ל כר' יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הלכך כיון דבשטר כתוב בו זמן הוי כאלו כתוב בו מהיום ואין כאן קנין לאחר מיתה ע"כ. הרי זה דומה לנדון שלפנינו וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מהלכות גרושין וז"ל אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה לפי' אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על התנאי משיגיע גט לידה וכן כתב פ"ו מהלכות קדושין אמר לה הרי את מקודשת מעכשיו בדינר זה אם אתן לך מאתים זוז לאחר זמן נתן מאתים הרי זו מקודשת למפרע אעפ"י שלא נעשה תנאו אלא לזמן מרובה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיעשה התנאי אינה מקודשת וכן הדין בגיטין ובממון וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקע"ט בשטר שיש בו זמן שאין צריך תנאי כפול וכל שא' תנאים דה"ל כאומר מעכשיו וכן מצאתי בב"י ח"מ עלה רי"ב שכן דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל הרשב"א ז"ל ונ"ל שכל היכא שכתוב זמן בשטר ואין כתוב בו מעכשיו דיינינן ליה כאלו כתוב בו מעכשיו כדאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ואעפ"י שכתב הרמב"ן שכל שטר מתנה כו' שכתוב בו מעכשיו לאו דוקא אלא כונתו לומר אם אין בו זמן צריך שיהיה כתוב בו מעכשיו ואם יש בו זמן הרי יש בו מעכשיו כנ"ל למדנו דבין לדעת הרמב"ם בין לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל ובנו בעל הטורים ז"ל לדעת כלם בנ"ד זכ' אח הנפטרת כיון שזיכה לו ע"י בעלה נמצא שמאותה שעה שזכה הבעל זכה היורש ואין בידה לבטל ולשנות מכל הכתוב בשטר התנאים וכמו שכתב הרמב"ם כנזכר לעיל שבאומר מעכשיו אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על התנאי א"כ חייב הבעל מן הדין להחזיר לאב הנפטרת כל ההשבון הכתוב בשטר התנאים וכ"ש במקום דאיכא שבועה חמורה לקיים כל פרט ופרט והדברים ברורים מכל הצדדים:

814

815שאלה לאה שנהרג בעלה והתירוה לינשא על פי גוי מסל"ת אם תגבה כל סכי כתובתה מנכסי עזבון בעלה או לאו יורנו רבנו הדין כי צריכא לן טובא והנה שכרו אתו ופעלתו לפניו:

815

816תשובה

816

817תנן פ' האשה שלום ב"ש אומר' תנשא ותטול כתובתה ב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובתה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את ממון הקל עד חזרו ב"ה להודות כדברי ב"ש וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות אישות וז"ל האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאיזה אחר מותו תטול כל מה שכתב לה כו' עד משביעין אותה ונותנין לה ע"כ ומלשון זה לכאור' היה משמע מנה ומאתים תוספ' ונדוניא והדבר היה נר' ק"ו אם מנה מאתי' דלאו דילה תטול כ"ש נכסי צ"ב גם לשון תטול כל מ"ש היה נר' גם כן לשון הטור א"ה סי' י"ז היה נר' וז"ל האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתייבם על פיה ונותנין לה כתובתה ואם תתייב' נכנס היבם לנחלה ע"כ וכיון דכתב סתם משמע הכל ועוד דומיא דיבם דע"פ לוקח היבם הכל אבל הנמקי כתב וז"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאין מדרש כתובה זה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמי' אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צ"ב גם הרב מ"מ כתב שכן דעת הרמב"ם שכתב וז"ל לענין גביית הכתובה גם כן הכריע הרמב"ן בדברי רבנו והביא ראיה בפרק האשה שנתאלמנה והטעם מפני מדרש כתובה לכשתנשא תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת אלו דבריו וכדעת רבנו ופי ואין צריך לומר נכסי צ"ב עד כאן הרי משמע בפי' שאין הענין כמו שהיה נראה לכאורה אלא שודאי אין גובה אלא מנה מאתים מטעם מדרש כתובה והטעם שנאמר שהבעל משתעבד בשעת נשואין שכשתנשא לאחר תטול כתובה דהיינו עיקר כתובה לא תוספת וכ"ש נצ"ב ומה שאמר כל שכן לפי שתוספת מטצרף יותר לעיקר הכתובה מהנצ"ב וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ו ודין התוספת כדין העיקר והמ"מ כתב וזה לשונו ומה שכתב רבנו שהתופפת הוא כדין העיקר מבואר פרק אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דמי ופירוש תוספת כתובה ככתובה והכונה בכל מקום שלא נזרר חלוק בביאור ע"כ ועדיין נשאר עלינו לבאר דתינח היכא דהאשה נשאת על פיה לת תטול אלא כתובה דהיינו מנה או מאתים לא עוד אבל אם נשאת על פי עד אחד יש להסתפק אי הוי דינא הכי שנשאת על פיה או דלמא כיון שנשאת על פי עדות מה תטול עוד יש חלוק שלישי בין כשנשאת על פי עד כשר או נשאת על פי גוי מסיח לפי תומו ומה שנר' בעיני דבר ברור שהדין שוה בכולם שאין לה לגבות כי אם מנה מאתים בין כשהעדות על פיה בין כשהעדות ע"פ גוי מל"ת או עדו' שאר פסולי' שהרי כתב בח"מ סי' רפ"ד וז"ל אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו עדות ברור' שמת אבל אם שמעו בו שמת או גוים מעידים לפי תומן אעפ"י שמשיאין אשתו על פיהן ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם האשה שאמרה שמת בעלה אעפ"י שנאמנת לינשא וליטול כתובתה אין האחין יורדין לנחל' על פיה הרי שהשו' דין האשה המעידה על מיתת בעלה עם עדות גוי מל"ת ובשניה' כתב שנוטלת האשה כתובתה ובשניהם כתב שמשיאין את האשה ובשניהם כתב שאין יורדין לנחלה על פי שום א' מהם וכבר בררנו שמה ששנינו ונוטלת כתובתה על פיה היינו ק' מאתים לא תוספת ולא נדוניא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש פרק מהלכות נחלות וז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוים מסיחין לפי תומם אעפ"י שמשיאין אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם האשה שבאת ואמרה מת בעלי אף על פי שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה והרב המגיד כתב וזה לשונו אין היורשין נוחלין כו' משנה ביבמות פרק האשה שלום שאמרה על פי האשה אומרת מת בעלי כו' עד והוא הדין לשאר הדיינים שהאשה נשאת עד כאן מכל זה נראה שהדין ברור שאין לאשה שנשאת על פיה או על פי גוי מל"ת שאין כח בידה להוציא מנכסי בעלה כי אם ק' מאתים ולענין עד כשר הרב רבנו יצחק בר ששת כתב בתשובה סי' קנ"ה ומשם נתברר שנמצא דעת אדם גדול רצה לחלק בין כשהעד גוי מל"ת או אחד משא' הפסולים אין יורדין לנחלה על פיו לפי שאינו אלא מדרבנן משום עגונה הקלו אבל לענין ממונא לא מפקינין מנכסי המת לפרוע תוספת ולא נכסי צאן ברזל ואין יורדין היורשין לנחלה על פיו אבל כשהעד כשר מן התורה נאמן בכל דבר שעתיד להגלות והוא חולק עליו ואע"פ שאין הנדון שלנו בעד כשר מ"מ ראיתי לכתוב דבר קצר שהוא מביא שסבר החכם החולק על זה ואומר שעד כשר בכל דבר העתיד להגלות נאמן מן התורה והביא החכם ראיות לדבריו ואחת מן הראיות שהביא שכתב הרמב"ם פרק רביעי מהלכות יבום וזה לשונו אפילו עבד או שפחה או אשה או קטן שהוא מכיר ומבין נאמנים לומר שזהו פלוני אח פלוני והיא יבמתו וחולצים על פיהם וכן בשאר עדויות של תורה בין לעדות ממון בין לאיסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם כמו שבארנו בהלכו' גרושין ע"כ ואני בראותי לשון זה אשתוממתי כשעה חדא בלשון זה בלי שום ספק היה מורה על סברת האומר שעד אחד כשר בדבר העשוי להגלות הוי עדות מן התורה כיון שאומר בין לעדות ממון כו':

817

818ויהיה פירוש דברי החכם הנז' שהבין בדברי הרמב"ם אפילו עבד כו' וכן ר"ל כמו שחכמים האמינו לענין אסור עבד כו' כמו כן בשאר עדויות של תורה אפילו לענין ממון האמינה התורה עד אחד בדבר העשוי להגלות אבל אשה ועבד אפילו בדבר העשוי להגלות לא הוי עדות מ"מ חז"ל הקלו בעגונא דאתתא דהוי עדות אפילו אשה ושפחה ולולי היו מוצאים שהאמינה התורה עד אחד לא היו הם מקלים ובפי' זה נראה שנסתלקו דברי הריב"ש שכתב ולדבריו אפילו אשה כו' כלל מה שאני אומר ואיני מאריך שדברי החולק היה נראים כפי לשון הרמב"ם ודחיותיו לא היו דחיות לע"ד אלא שאני רואה נוסח אחד בלשון הרמב"ם בדפוס ויניציא וז"ל ואפילו אשה כו' מה שאין כן בשאר עדויות של תורה בין כו' שזה כו' פי' הדברים אע"פי שעדות אשה כו' האמינוהו חכמים אף ע"פי שהוא עדות שבא להתיר איסור עדות מן התורה מ"מ הקלו חכמים מה שלא עשו כן בשאר עדויות של תורה בין ממון ובין איסור לא רצו להקל אלא בדבר דאיכא עגונא ואמר שסמכו להתיר בעגונא כו' משום דהוי דבר עשוי להגלות ודבר רחוק מאד שיכזב האדם בדבר העשוי להגלות ועם זה אין ראיה לדברי החולק כנ"ל ומ"מ לנ"ד נר' לע"ד שהדב' פשוט מאוד שאין לאשה כי אם מנה מאתים:

818

819שאלה עיר שנוהגים שכתובת בנין דיכרין נגבית בחיי האב אחרי מות האם ורחל אשת יעקב התנית עם בעלה יעקב שלא יוכלו יוסף ובנימין בניה לגבות מיעקב כתובתה בחיי יעקב אביהם וליעקב יש קרקעות ומטלטלין ואחרי מות אשתו רחל רוצה למוכר' להסתחר בהם להחיות את נפשו ויוסף ובנימן רוצים לעכבו באמרם שלא ימצאו מקום לגבות כתובת אמם אחרי מות אביהם בהיות כי מוכר אביהם הקרקעות והמטללין והמעות אינם דבר של קיימא ויעקב משיב שאין לו במה להחיות את נפשו אם לא ימכרם יורנו מורנו המורה צדק אם יכול יעקב למכרם או אם יש כח ביד בניו למונעו על זה ושכרו כפול מן השמים:

819

820תשובה

820

821אין זה צריך לפנים כי הדבר ברור שהדין עם יעקב שיכול למכור קרקעותיו כמו שירצה ולית דימחה בידיה וקודם כל דברי אסיע הסעה גלויה ומפורסמת לכל והיא זאת כי דין כתובת ב"ד אינו דין תור' אלא תקנה שתקנו רבנן כדי שיפסוק אדם קצת מנכסיו לבנותיו להשיאן לאיש עד שמפני זה קצת מן הגאונים ראו לבטל תקנה זו מכתובת ב"ד בזמן הזה לפי שאמרו זיל בתר טעמא מפני מה תקנו רבנן כתובת בנין דיכרין אינו אלא כדי שיתן אדם כו' עכשו בזמן הזה שנוהגים לתת לבנות כל כך שהלואי שיתן אדם לבנים הזכרים כמו שנותן לבנותיו עד שלפעמים מניח עצמו ובני ביתו ערומים כדי ליתן לבתו אם כן יש לבטלה ובטלוה עד כאן הרי שלדעת קצת הגאונים יש טעם גדול לבטל כתובת בנין דכרין ולא די לנו לקיימה על דרך שתקנו אותה רבנן אלא שאנו באים להוסיף הא ודאי מנהג גרוע הוא זה ואין ראוי לילך אחריו כלל ודמי זה להא דאמרי' ריש פרק קמא דבתרא השותפים שרצו לעשות מחיצה כו' עד הכל כמנהג המדינה והקשו בתוספות וגם נמקי יוסף למה ליה לתנא למימ' שיעורין לא הוה ליה למימר אלא הכל כמנהג המדינה ונחזי אנן היכי הוי ותרצו דאינו אלא לאשמועינן דאם נהגו להרבות או למעט משיעורי' הללו הרי הוא מנהג טעות ע"כ הרי שיש מנהגים גרועים שהם מנהג טעות אין לחוש להם וכן אני אומר שמנהג העיר הזאת בענין זה דבר גרוע מאד כיון שראינו שאפילו אחר מיתת הבעל ראו קצת גאונים ובטלוה כנזכר איך ניקום אנן להוסיף שאפילו בחיי הבעל ירשו הבנים כתובת בנין דיכרין וטעות אחד גורר טעות אחר שרוצים למחות שלא ימכור הבעל קרקעותיו לעשות מהם מה שהוא רוצה כ"ש שתקנת העיר ההיא לקיים התקנה על הרוב שיהנה בחיי הבעל כמו שיהנה בזמן התקנה הראשונ' שלא אמרו חכמים שתקנו כתוב' ב"ד אלא יורשה הבעל בחייו לעשות מקרקעות כרצונו בחייו ולא תקנו אלא אם ימצא אחר פטירת הבעל שהניח קרקעות אז ירשו הבנים כתובת אמם אבל פשיטא ופשיטא שיכול הבעל לעשות מקרקעותיו בחייו כל מה שירצה ודומה לזה מצינו בפרק יש נוחלין ברייתא דקאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון והיא סברת רשב"ג וכתב רשב"ם דק"ל כוותיה דאין לשני אלא מה ששייר ראשון וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה שאין לשני לא מן הגוף ולא מן הפירות אלא הנשאר וכן כתב הריב"ש ז"ל חשן משפט סימן רמ"ח והדברים קל וחומר התם דלא הוי דבר שלו אלא שפלוני נותן לו ומגלה הנותן דעתו בפירוש שרוצה שיזכו אחרים אחריו עד שנראה שרוצה שתהיה המתנה קיימת עם כל זה אמר רבי שמעון בן גמליאל שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ויכול הראשון למכור ולתת בחייו לאחרים ואין השני יכול להוציא מיד הלקוחות בנ"ד שהנכסים הם שלו ואין לבנים אלא זכיה חלושה אחר פטירת האב והאם מעכב בידו שלא יעשה מהם כרצונו הא ודאי אין הדעת סובלתו ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' דהתם אמר אביי בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור הנכסים כר' שמעון בן גמליאל היינו דהתם דבפירוש אנו רואים שעובר על דעת המצוה שנר' שרוצה שיזכה השני אבל בנ"ד אפילו אביי יודה שיכול האב למכור ולתת ואין בו עון אשר חטא כלל חם ושלום סוף דבר כי בעיני הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין הבנים יכולים למחות ביד האב שלא ימכור אני הצעיר שמואל די מדינה:

821

822להיות מעשים בכל יום כי בעונות כאשר נפטר איש או אשה באים אנשי שופט המדינה לגבות רישים ואשה בעולת בעל שנפטר' בלי זרע וחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה חצי הנדוניא ומדין תורה הבעל יורש את אשתו אלא שתקנת קדמונינו כותבים בתנאי הכתובה שחייב להחזיר חצי הנדוניא נפל ספק בחצי הנדוניא אם נאמר שמה שלוקח השופט מרישם אם חייב הבעל לשלם כל הרישם או יורשי האשה או שניהם בשותפות וה' יוד' כי לבי היה נוט' לו' שהבעל הוא החייב לשל' לא היורש אך אמנ' אחר העיון נר' ששניהם חיי' כיון ששניהם שותפים בזה הממון והרי הבעל מוכן ומזומן לחלוק השותפות ומכל הסך באים הבאים מן הדיין לתבוע הממון וכפי שיעור הממון כך הם לוקחים הרישם א"כ כל הממון מחוייב בזה ואף על פי שפורע אותו הבעל קודם חלוקה אפ"ה מה שפרע בשביל חלק הנוגע ליורש ינכה הבעל מן החלק הנוגע שחייב להחזיר ראיה לדבר כתב הריב"ה חשן משפט סימן קע"ז אחין השותפין שמנה המלך את אחד מהם להיות גבאי או סוטר אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ונטלוהו בשביל כלם מה שירויח או יפסיד באותו מינוי יהיה לאמצע ע"כ הרי מפורש וברור שאפי' נטלו לא' כיון שדרכם בשביל כלם כל ריוח והפסד לכלם הרי ג"כ בנ"ד אעפ"י שנוטל הדיין הרישם מיד הבעל כיון שלוקח בשביל כל הממון ההפסד לשניהם יחד לבעל וליורש עוד ראיה גדולה ממ"ש הריב"ה ח"מ סי' רצ"ב באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור שודאי לא באו אלא בשביל הפיקדון ואם אמוד בממון הוא חייב שיש לומר בשביל ממונו באו ע"כ וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ו סי' ט' וז"ל וכל מה שהוצרך הנפקד ליתן למלך בשביל מה שהיה בידו מפקדון ראובן הממון שהפסיד יקח מהפקדון והמותר יתן לש' ע"כ. הרי לך בפי' שאם באו אנסים בשביל ממון ר' שהוא ביד ש' אפילו שאין אנו יודעין בודאי שבאו בשביל אותו ממון אלא שהדברים מוכיחין כן יכול זה להציל עצמו בממון חברו ופטור הנפקד כ"ש וק"ו בנ"ד שאנו יודעים בבירור שבשביל זה הממון הנוגע ליורשים באים שהבעל פטור ממה שלקח ממנו הדיין ואפי' אם ירצה לומר אי זה מערער דשמא דוקא בפקדון אבל זה שהוא חוב ולעולם הוא באחריותו עד שיחזירנו לבעליו לא יהיה הדין כן: לזה אני אומר שאין לחלק בין פקדון לחוב שאם אתה מחשיב זה ההשבון כחוב מכ"ש שדינא דמלכותא דינא ובדינם כאשר הב"ח גובה חובו עליו מוטל לשלם דכ' הרא"ש בתשובה והביאה בנו בסי' קכ"ח ר' תבע ק' מש' ואמר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתופסו בשביל שמשכנו אותי בשביל מס הקהל ואני איני פורע מס בכאן דהקהל חייבים לפרוע לי ואתה מפורעי המס ואני רוצה לגבות ממה שיש לך בידי הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון אחר מהק' ימשכנו בחובו והדברי' ק"ו בן בנו של ק"ו ומה ר' זה שחיי' לש' כתב הרא"ש שיכול לתפוס ממון ש' אפי' שהוא אינו חייב כל המס אלא שהק' חייבים והוא יחיד א' מהק' הכא בנ"ד שפורע בשביל מ' היורש ממש דהיינו הרישם דהוי כמו המם כ"ש שהבעל יגבה אותו מהחצי שחייב להחזיר ומ"ש בשטר הכתו' שחייב להחזיר ליורשי האשה חצי הנדו' מה שהוא מוכרח לפרוע בשביל היורשים היינו חזרה ממש ודין זה אעפ"י שלא היה כ"כ ברור היה ראוי לצ' הדין כמו שאמרנו כיון שמדין תורה הבעל יורש את אשתו ותנאי זה בא לעקור דין תורה יד התנאי על התחתונה כ"ש השתא שהוכחנו בבירו' מכמ' ראיות הנ"ל ואם מעט יש לי להוס' כהנה וכהנה ולהיות באים מעשי' אלו בעונותינו הרבה בעיר הזאה הנלע"ד כתב' וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינ':

822

823החכם הש' נר"ו אחרי דרישת שלומך זאת להודיעך כי קבלת כתב ידך החרוטה בעט ברזל ועופרת באהבה מסותרת ובקשת ממנו להגיד מה שידי משגת בפי' דבור בפ' ג"ה המתחיל לא כרבי יודה ולא כרבי חנינ' וה' יודע כי להפיק רצונך רצון שוכני סנה ולהודיע כי אין בלבי כי אם אהב' שלמה בלי פקפוק וערעור טרחתי לעיין בו עד מקום שידי משגת גם כי ה' יודע כי הזמן כבד עלי ואפי' לישיבה כעת אין אנו יכולים ללמוד על הדרך אשר עתה כ"ת מבקש ובפרט כי שאלו' כבוד תורתך אינם בדבור זה כי אם פרחי כהונ' כי ההבנה גלוי ותחלת כל דבר ראיתי לכתוב כל דבריך כאשר הם כתובים וז"ל והשתא דקא' בשמעתין כמאן לא כר' יודה ולא כר' חנינ' ה"פ לפי דעת רש"י לא כלישנ' דקא' מתני' במלתי' דר"ג בשם ר' יודה דמאי דקא' ר"ג הוי בנתארסה גרידא ע"כ ז"ה איני מבין אותו כלל אמת כי מדברי ר' יודה משמע כי אמרו לו אפי' בנתארסה גרידא הדין היה נותן שמכר' בטל אפי' בדיעבד כדמוכח בגמ' אבל ר"ג ודאי דעתו כרבי יודה דבין נפלו עד שלא תתארס ובין נפלו אחר שנתארסה ונשא' מכרה קים וכמו שפירש רש"י במשנה נשתבש בלשון עד שלא נשאת כו' ולדעת רבי חנינא סבר ר"ג דמוכרת אפילו לכתחלה וא"כ לא ירדתי לכונת זה הלשון דקא אמרת דמאי דאמר ר"ג הוי בנתאר' גרידא עוד כתב כ"ת וז"ל עוד קשה לי דמאי דחיקא להו לאוקומי ההיא דפ' הכות' שנפלו נכסים בעודה ארוסה ולמידחק לאשכוחי כמאן אתיא ההיא מתנה אי באמרו לו אי כרבותינו דחזרו ונמנו לוקמא דנפלו אחר שנשאת ואי קשיא היכי מצי לאתנויי בעודה ארוסה על מה שלא בא לעולם במ"ש התוספת ר"פ הכותב יע"ש שניחא האי דותקא ואתי שפיר בהאי אוקמת דאתי מתני' כר"ג ע"כ:

823

824תשובה

824

825נראה לע"ד דדבר זה ברור מא' דלישנא דמתנה דחיק להו לתוספת דכיון דבג' אמרה לכות' לה ועודה ארוסה לא שייך למימר דין ודברים אין לי בנכסיך אלא בנכסים שיש ג"כ בידה דבנכסים שאפשר שלא יבואו לידה לא שייך למימר בנכסיך שהרי אין לה כעת נכסי' וגם שאפשר שלא יהיו לה ולא מטעם דשב"ל ומה שנשאו ונתנו התוס' בהכו' היינו בערך הבעל שעדיין אינם ברשותו וק"ל לע"ד גם מ"ש כ"ת עוד ק"ל במ"ש דאתי ההיא מתנ' דהכותב באמרו לפני ר"ג דפשט' דמלת' משמע דכלהו אמרו לפניו דר"ג והא ליתא דודאי באמרו לפניו דר' יודה לא אתי דכיון דס"ל דאפילו מכרה בעודה ארוסה מכרה בטל וא"כ אי ההיא דהכותב מיירי דנפלו בעודה ארוסה וכבר זכה שאם מכרה ונתנה מכרה בטל היכי מצי מסליק נפשיה ודחיקא לי מלת' כו' ג"ז נראה בעיני דאינו כ"כ דוחק שאין לנו ליקח הקצוות שאפילו ס"ל דמכרה בטל אינו כ"כ ברשו' הבעל דנימ' דלא יהנה כיון שעדיין לא זכה בהם לירש ולא לאכול פירות ודאי מהני כיון דאינם ברשותו לגמרי מצי לסלוקי עצמו בהאי לישנ' דקאמ' דין ודברים אין לי בנכסיך כ"ש שלא הי' כל כך דוחק אחר שלפי דרכם אתי מתנ' באמרו לפני ר"ג ולא צריך לדחוקי לאוקומי כרבותינו כו' וניחא שיהא או כר' חנינא או כר"י ולא נחיתי לפרושי אלא דניחא לפירושו דאתי באמרו כו' עוד כתב כ"ת וז"ל ותו יש לגמגם בלשון התוס' דקאמרי באמרו לפני ר"ג מכרה קיים יראה מלשונו שבא להשמיענו דלא תס"אד דאתיא מתנ' כר"ג וזה א"א לעלות על הדעת כפי הנחתי דתיתי כרבן גמליאל והאמת כי אני לא ראיתי קוש' בלשון הזה בזה הדבור ול"נ לעורר עוד מאי קאמרי היינו באומרו לפני ר"ג עד ואין סברא כו' דכיון דודאי אתי באומרו לפני ר"ג כפי מה שהניחו התוס' מאי קאמרי ואין סברא כו' פשיט' דכפי סברת אמרו לפני ר"ג נפלו משנתארסה ונשאת מכרה בטל וגם כפי ס' רבותינו מכרה בטל אין הפרש בין ס' רבו' לאמרו לפני ר"ג אלא דרבותינו אין מחלקין בין נפלו להעד שלא תתארס לנפלו משנתארסה ולדעת אמרו לפני ר"ג יש חלוק כפי דעת התוס' אמנם שניהם שוים בנפלו לה משנתארסה ונשאת דמכרה בטל ואם כן מתנ' אתי כב' בהאי דינא דמיירי מתנ' דהיינו בנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת אם כן מה האי דקאמר ואין סברא כו' על כן נראה לי לפרש כי לד' רש"י פריך הכי בגמ' לר' ושמואל כמאן דלא כר"י ודלא כר' חנינ' והטעם שהם אמרו ונשאת שהבעל מוציא דנר' דוקא מוציא משנשאת הא בעודה ארוסה מכרה קיים דלא כאמרו לפני ר"ג דר"י דסברי שאפי' בעודה ארוסה מכרה בטל אפי' בדיעבד וכדמוכח בגמ' לעיל ודלא כאמרו לפני ר"ג דברי ר' חנינ' והטעם דאפשר דאמרו לפני ר"ג דר"ח לא פליגי אר"ג אלא במ"ש מוכרת לכתחלה אבל בדיעבד מודו כר"ג דמכר' קיים ורב ושמואל דאפי' בדיעבד מכרה בטל קשה וא"כ פשיט דלא אתי ג"כ כר"ג דלכ"ע מכרה קיים אבל התוס' דחקו עצמם ואמרו שמה שקשה לתלמוד' אינו אלא מאי דאמרי שלא חתארס והוצרכו לו' דע"כ לא פליגי אלא בנתארס' ונשאת לזה הוצרכו לו' מי הכריחם לו' שהרי אם לא נפרש כן אלא כמו שפי' אני לדעת רש"י א"כ יקשה ודאי דכי היכי פריך תלמ' לרב ושמואל תקש' ליה לתל' על מתנ' דהכותב דלא כמאן דלפי מה שפי' לדעת רש"י אין חלוק בין עד שלא תתארס לשנתארסה וא"כ כי היכי דלרב ושמואל לא אתו כמאן גם מתנ' כן וכי היכי דלא מתוקמא מלתא דרב ושמואל אלא כדמתרץ תלמודא דאתי כרבותינו מתנ נמי הכי הוי וא"כ שיעור דברי התו' כך הם תדע שאני מוכרח לפ' כן ולו' דפרכת תלמו' דרב ושמואל אינו אלא משום שאמרו ועד שלא תתארס דנתארסה היינו טעמא משום מתני' דהכו' דלפי מאי דפי' אתי כאמרו לפני ר"ג דכר"ג ודאי לא אתי וא"א היינו מוכרחים לומר דמתני' נמי לא אתי אלא כרבו' וזה דוחק גדול ודאי דא"כ מאי ק"ל לתלמודא לשמואל יותר ממתנ' ודי לחכימא ברמיזא וקרוב פי' זה לדרך מדרך כ"ת וגם שנר' זר בעיניך דרך מורג' הוא לו' לקשר לפי פי' זה לואם תאמר יש י"ל אמנ' לפי' הא' יש וא"ת ואין ויש לומר ע"כ:

825

826שאלה לאה שהיתה נשואה לר' ונפטרה בלי הנחת זרע ממנה ותנאי הכתובה להחזיר ליורשים חצי הנדו' שהכניסה לבעלה כמו שקבלם המעות במעות והמטלטלים במטלטלים ועבר זמן רב שלא חזר הבעל ההשבון שהיה מחויב להשיב ובשע' הנשואין היה בשלו' יע"א והאשה נפטרה באנדרינופולי העירה כי אחר זמן רב הלכו שם לדור ועתה שואל השו' אם שמיטה נוהגת בז"ה אם לא ואם ת"ל שגם בזמ"ה נוהג אי בענין כזה ענין ההשבון שאינו מלוה ולא חוב עליו אי שייך בזה שמיטה עוד שאל השואל אם היה שבשאלו' נתפשט המנהג שלא לנהוג שמיטה ואולי בעיר אנדרינופולי נוהגים בתר אתרא אית לן למיזל בתר שאלוניקי שהיא עיר הנשואין או בתר אתרא שהבעל עתה עומד ועל הכל יורנו רבנו ושכמ"ה:

826

827תשובה

827

828כבר כתבתי פעם אחרת ושלחתי ביד הח' הש' כמהר"ר שם טוב עטואס נר"ו כי עם היות היה דעתי שגם בזמ"ה יש לנהוג דין שמיטה מ"מ אחר שראיתי דברי מורי הרב מהררל"ן חביב בתשו' שנדפסו זה זמן מועט וראיתי בהן שנתפש' המנהג שלא יועיל טענת שמיטה בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין חזרתי בי אחר ששמיטה בזמ"ה היא מדר' לכ"ע ואיכא מאן דסבר דאפי' מדר' ליתא ואע"פ שהיא סברא יחידית מ"מ בהצט' אל מה שאנו רואים ענין זה רוע התרועע מזמן רב כאשר נר' מתשובת הרא"ש וכ"ש עתה שמעיד גברא רבה שנהגו שלא יועיל כנז' אין ס' שיש לעשות עיקר מאלו הדברים וכל מה שנוכל לסמוך הדין מאי זה טעם אחר ראוי לילך אחריו וכ"ש במקום דאיכא שבועה ומעתה באתי לחקור השבון זה מה דינו לענין שמיטה אפי' בזמן הא' ובמקום שדין שמיטה נוהוג בשאר חוב גרסינן בגמרא פ"ב דגיטין אתמר מאימתי כתו' משמטת ופירש"י מאימתי כתו' כשאר שטר חוב ומשמטת שביעית רב אמר משתפגום ותזקוף פרש"י שתפגום שתפרע קצת דגלי דעתו דעומדת ליגרע וליפרע ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה אמעשה ב"ד שאינה משמט וחל עליה שם שטר חוב וכתבו שם התוס' וז"ל והא דאמרי' בריש אעפ"י תנאי כתו' ככתובה דמי לשביעית קשה לר"י מאי איריא דאין תוספת כתובה משמטת משום דתנאי כתובה ככתובה דמי תיפוק לי דלא משמט כתוב' ותוספת מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאיכא מאן דאמר במסכת שביעית דלא משמט אלא מלוה וכ"ש כתובה ותוספת כו' עד ונראה לר"י דהא דקאמר לשביעית פגמה או זקפה לשמואל דמשמטת נמי תוספת עד כאן וכתב הר"ן בריש אף ע"פ על ההלכות דאמרינן התם תנאי כתובה ככתובה דמי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת וזה לשון הר"ן רש"י פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר הכתובה מפני שהיא תנאי בית דין אלא אם כן זקפה או פגמה דהוא הדין נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחברו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו כו' עד ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו ע"כ. וכ"כ בגיטין ע"ב וז"ל לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינה כתובה ותוספת אינן משמטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת חנות דאין משמטין משום דשביעית אינו משמט אלא מלוה עד כאן הרי לך בהדיא דשביעית אינו משמט אלא מלוה והא לך לשון הרמב"ם הלכות שמיטה פ"ט הקפת החנות אינה נשמטת שכר שכיר אינו נשמט כו' עד המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמה או זקפתה עליו במלוה נשמטת עד כאן נראה מכאן שאין לבעל להפטר בטענת שמיטה מלהחזיר ההשבון אם לא שנפגם או שנזקף במלוה דאז הוי כחוב כנזכר איברא דאכתי איכא למידק דדילמא עד כאן לא אמרינן הכי דצריך פגמה או זקיפה אלא בכתובה היינו מנה מאתים ותוספת דהיינו התוספת שהיו נוהגין להוסיף על עקר הכתובה שאינו התוספת על הנדוניא שאנו מוסיפין עתה כמו שכתבתי במקום אחר אין כאן עתה מקומו אבל הנדוניא אפבר לומר שהיא כחוב וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פי"ו וז"ל ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מנה או מאתים עם התוס' בלבד כו' עד ודין התוספת כדין העקר ע"כ משמע דאין דין הנדוניא כדין עקר התוספת וכן כתב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל והנראה אלי מדברי רבנו שהוא סובר שאין הנדוניא בכלל כתובה לשום דבר אלא לדברי' שביאר רבנו כו' עד וכן כתב הרשב"א בתשו' שאלה שדעת רבנו שנדוניא כחוב בעלמא ואם יאמר האומר שמאחר שהיא כחוב בעלמא דין שמיטה ינהוג בה כשאר חוב ונר' לע"ד דאינו כן ודאי חדא שכבר כחב הרב מגיד משנה ז"ל וז"ל ודע שאין דעת רבנו מוסכם בזה מכל המפרשים ז"ל יש מי שנחלק ואמר שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום כו' וזהו דעת הרמב"ן שכתב וז"ל הלכה כל דיני כתובה דמנה מאתים בנכסי צאן ברזל כר עד והרשב"א ז"ל הטיל פשרה והכריע ואמר דודאי הנדוניא בכלל כתובה ולשונה היא כו' עד אבל בדבריהם בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שאנו קולי כתובה משום דמדידיה יהיב ונדוניא משלה היא ולמה נקל יותר משאר חובות עד כאן לשונו הרי שהרמב"ן והרשב"א שוין שלענין חומר' ומעלה כתובה ונדוניא שוים אלא שמה שבמקום שאנו גורעין ומקלי' בעיקר הכתובה לא נקל בנדוניא ואם נוכל לומר ודאי דלדעת הרמב"ן והרשב"א מדינא לא שייך דין שמיטה בנדוניא כלל ואפילו דלדעת הרמב"ם ז"ל יש לנו לומר דאע"ג דדין עיקר בתוספת חלוקים מדין נדוניא בדברי' רבים גם בדברים יש מהם שוים כמו פוגמת כתובתה ופוחתת כו' כנז' בדברי המ"מ בפי"ו ואם כן יכולני לומר שגם בזה דינם שוה כיון שלא מצינו דין זה מבורר בדבריו וקצת נראה שכן הוא מן הלשון הנ"ל שכתב בפ"ט המגרש את אשתו כו' דמשמע דהתם סתם ולא פירש תוספת אלא כתובתה סתם משמע הכל דאי לא ודאי הוי ליה לפרושי ועוד שנראה שכן הוא האמת מן הטעם שכתב הר"ן ז"ל כנ"ל שלא אמרה תורה שמיט' אלא במלוה שהרי שכר שכיר והקפת חנות כל' חוב הם ועם כל זה כיון שאינם דרך מלוה אינם נשמטים הכי נמי נדוניא אף ע"פי שהיא כחוב אינה נשמטת שהרי אינה דרך הלואה תדע שכל הלואה להוצא' ניתנה ונדוניא כתב הרמב"ם בעצמו פרק כ"ב מהלכות אישות בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל ובין נכסי מלוג לא עשה כלום מכר מטלטלין של נכסי צ"ב אע"פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ע"כ שמע מינה שאינה הלואה שאדם יכול לעשות ממנה מה שרוצה ואחר שיל"ל שאינה הלואה ודאי אפילו שכנס לה בלשון חוב אין בה דין שמיטה כמו שאין שמיטה בהקפ' שהיא חוב גמור כל עוד שלא זקפה במלוה כן נ"ל ואפי' לדמותו למ"ש מהררי"ק שרש קפ"ב וז"ל מאחר שקבלו המעות בתורת פקדון ואפי' לא יהיה אמת שהיו פקדון אלא מלוה כו' עד דאף על גב דהויא מלוה מ"מ לא תשמטנה שביעית כו' עד ואין לך תנאי גדול מזה שמקבל עליו בתורת פקדון ואם כן אף אני אומר כן שכיון שמן הדין כפי דברי הרמב"ם ז"ל הנדוניא היא כפקדון אצל הבעל כיון שמן הדין אין הבעל יכול למכור אף על פי שאם מכר הוי מכר מ"מ יהיה להא דאין שביעית משמטת אותה כמו דמהני התם בענין מהררי"ק אע"פי דהוי הלואה כיון שקבל' בתורת פקדון מהני לשלא תשמטנה בשביעית ה"נ ואף אם ימצא מערער בדברי אלה לומר שאין ראיותי מכריחות הדין מ"מ כל מודה על האמת יודה שהדין דין אמת שאין האיש בעל האשה הנפטרת יכול להציל עצמו בטענת שמיטה כיון שאפילו הלואה גמורה יש בה כמה הרפתקי דעדו עלה א' שסוף סוף היא מדרבנן ואיכא מ"ד שאפילו מדרבנן אינה:

828

829ועוד מה שכתב מהררי"ק ז"ל בשרש צ"ב שכתב והרי לך בהדיא וא"כ שטר שיש בו אחריות משמט כדמוכח סוגיא פרק השולח ע"כ ואף על גב שאינו נראה כן משאר הפוסקים מכל מקום כתב ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפ' לפי מה שראיתי מעולם כדכתיב לעיל שלא לטעון טענת שמיטה. ע"כ ואם כן יפה כתב מורי וצדקו דבריו כי בעיר הזאת שאלוניקי נהגו כן שלא לטעון טענת שמיטה יהיה בדין כו' אם כן זכינו לדין אם מדינא כמו שכתבתי אי מכח מנהג ואם תאמר האי מנהגא שמא באנדרינופלה לא נהגו אפילו הכי אין לנו למיזל אלא בתר אתרא דנשואין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה ב"י א"ה סימן ע"ה וז"ל כל דברי הנשואין סתמן כפי' כו' עד ומכאן נלמוד לנדון שלפנינו שכל דנשאת במקום שאין מגרשין אלא מדעת האשה סתמן כפי' ועל דעת כן נשאה שלא יגרשנה שלא מדעתה ואם יגרשנה שהוא חייב במה שנהגו להיות חייב העומד על אותו מנהג בין בקנס בין בנדוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה והוליכה למקום אחר ע"כ וברור אם כן בנ"ד נמי כיון שנשאה בשאלוניקי על דעת מנהג שאלוניקי נשאה ואפילו שהלך משם אחר כך וכבר כתבתי שיש לנו אילן גדול מעיד שלא נהגו שמיטה אפילו בשטר מלוה גמורה כל שכן וק"ו בענין כזה וכל שכן שלעניות דעתי גם מן הדין זכו יורשי האשה בהשבון וכמו שכתבתי וכל שכן במקום שבועה:

829

830שאלה ראובן מת בלא בנים והניח את אלמנתו ונטלה כל עזבונו ברשותה בלי שבועה והגבאת בית דין ולפי מה שאמדוהו לראובן שהיה סוחר ועשיר ושהתה אחריו כמו כ"ה או שלשים שנה ונפטרה לבית עולמה ובשעה שהיתה נוטה למות הלכו ברורי העיר יצ"ו וכתבו כל מה שהיה לה ונמצאו יותר מכתובתה ונתנו כל דבר ביד שליש והסיבה שנתנו אותם ביד שליש הוא מפני שהיו יורשים בעיר א' רחוק כמו ד' ימים מעיר הזאת ועד שיבואו הנה היורשים ההם שמו אותם ביד שליש כדי שיבואו לחלקם עם היורשים אשר בעיר הזאת ובתוך זה הזמן קודם שבאו היורשים מעיר אחרת קמה יורשת א' מצד בעל היינו האלמנ' בת בן בת מאח הבעל של הנפטרת והלך בעלה ועשה התראה בפני בית דין ואמר מורי ורבותי הנני מתרה בפני מע"ת שאלו הנכסים אשר הם ביד השליש יתעכבו בידו אפילו שיבואו היורשים האחרים שלא יתנם עד שנעמוד בדין תורה יען כי לי משפט הירושה היות שאלמנה הזאת שלא נשבעה על כתו' ואין ליורשים כלום ותכף בבוא היורשים הנה קם יורש הבעל פעם אחרת והתרה להם בפני הבית דין ואמר להם שהנכסים האלו הם שלו כי לו משפט הירושה ושיעמדו בדין תורה ואחר כך נתפייסו יורש הבעל עם היורש שבא מעיר אחרת לכתוב על דרך שאלה:

830

831תשובה

831

832כבר כתבתי במקום אחר ונתפש' תשובתי וז"ל תחלה יש לדעת שיש בענין הכתובה ג' חלוקות אחת מנה מאתים שהוא עיקר הכתובה ב התוספת ג' נדוניא והם נכסים שהביאה האשה מבי נשא ופרק השולח אמרו אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה וקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו שר"ל שכל ממון שאדם צריך לשבע כדי לגבותו אם לא נשבע אין יורשיו יורשים אותו ואם כן מנה מאתים ותספת אם האלמנה מתה ולא נשבעה אין יורשיה יורשים אותו ממון ואף על פי שאני כבר כתבתי שתוספת שאנו נוהגים בזמן הזה דין נדוניא יש לו מ"מ בנ"ד אינו אלא כמנה מאתים לפי שאינו בעין אבל הנדוניא שהביאה עמה לבית בעלה כל דבר שהוא קיים נוטלת שלא בשבועה היא או יורשיה וכן אם נמכרו אותם הכלים ולקחו אחרים במקומם באותם הדמים יש להם דין הראשונים וזה כשנודע לנו בראיה שאלו נלקחו בדמי הראשונים דין זה מלתא פסיקא לע"ד אין בו ספק וכל זה כשאין יורשי האשה מוחזקים אבל אם הם מוחזקים באופן שיכולים לומר אין בידנו כלום מה שתפסו כל שישבעו שאין בידם יתר על כתובתם מה שתפסו או תפסו אפי' אחר מיתת האלמנה הועילה התפיסה ודין זה אני דן מכח תשובה הר"י בעל ת"ה ז"ל ואפילו שמתוך דבריו נראה כאלו אין ולאו ורפיא בידיה אני הייתי עושה כן הלכה למעשה כיון דאפילו בזמנם דאתפסת צררי לא שכיחא כולי האי ובזמן הזה לא שכיחא כלל ועוד שהרי כתב הרא"ש בתשובה דהאידנ' נהגו להגבות כתובות לכל יורשי האלמנות כו' וכל זה כשלא יש נאמנות בכתובה אבל יש נאמנות בכתוב' אפילו נאמנות כו' שאז יש לנו לומר שהאמינ' לה וליורשיה עליו ועל יורשיו דבאופן זה אפילו שאינה מוחזקתו שאין היורשים מוחזקים מגבין לה נדוניא כתובה ותוספת וכמו שכתב הריב"ש שהוא אחרון וגם הרשב"א והר"ן הכי סברא ומורי כמה"ר לוי ן' חביב ז"ל כתב בתשובה על דין זה ובכל מקום שאמרנו שהאלמנה נוטלת מהיורשים בלא שבועה ומתה ולא נשבעה יורשיה יורשים אותו ע"כ ובנ"ד לא נתבאר אם היה נאמנות בכתובה שאז היתה גובה מן היורשים ואז יורשיה גובין מן היורשים אפילו לא נשבעה מ"מ יש לי להודיע דעתי אפילו בהנחה שלא היה כתוב נאמנות בכתובה עם כל זה רואה אני שהדין עם יורשי הזקנה והנני מודיע הטעם שאני אומר כן כבר כתבנו כי בנכסים המונחים ביד ורשות יורשי הבעל וצריכה האשה להוציא מיד יורשי בעלה אינה יכולה להוציא בלא שבועה ואם מתה בלא שבועה יורשיה אין להם כח להוליא כלל לבד נכסים ידועים שהם שלה כנראה לי בחלוקה כי כאשר הנכסים בחזקת האשה על האופן שכתבתי למעלה אז אפילו מתה האלמנה ולא נשבעה מה שתפסה היא או יורשיה מהני תפיסה וכמו שכתב הרשב"א הביאה ב"י בטור א"ה וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלין שנשארו בידה אחר מות בעלה אם נאמנת לומר בעלי נתנם לי או מכרם לי ובחייו תפסתים והשיב אם מטלטלים אלו ידועים לבעל ויש עדים שהם עדיין תחת ידה אינה נאמנת אבל אם אין עדים שהם של בעלה או שאין עדים שישנם תחת ידה נאמנת משום מגו הא למדנו מתשובה זו שכל שלא נודע הדברים שמוחזקת האשה בהם שהיו מן הבעל נאמנת היא לומר בעלי נתנם לי או הם מכתובתי וידוע שטוענים ליורשים כל מה שהיתה יכולה לטעון ואפי' מתה בלא שבועה נאמנים הם. יש חלוקה שלישית אמצעי בין אלו שתי קצוות שאין הנכסים ביד האשה ולא ביד יורשי הבעל אלא ביד שליש וע"ז ראיתי מ"ש הר"י בעל ת"ה סי' ש"ל א' שפלפל והרחיב הדבור בדין כיוצא בנ"ד כתב וז"ל אין היורשים מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד בחזקת שניהם נר' דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא בחזקתן נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקין ממש אינון מ"מ בטעם מועט דחינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרי' התם הבו דלא להו' עלה וכן יש לחלק כמ"ש לעיל מתשובת הרא"ש דמהר"ם הקל בכה"ג משום דהאי דינא בלא הכי אתפסת צררי לא שכיחא וכ"ש בנ"ד דלא אמוד ע"כ נקטי' מהא דבנ"ד כיון דטעמא שאין יורשים גובין הוי טעמא משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו נאמר דהיינו דוקא היכא דהיורש צריך להוציא מיורשי הבעל אבל כשהנכסי' אינ' ביד יורשי הבעל שאין יורשי האשה באים להוצ' ה"ל כאלו הנכסים בחזק' יורשי האשה וכ"ש בנ"ד דלא מבעיא שאינם ביד יורשי הבעל אלא סתם ביד יורשי האשה הוא ר' בנימין ואע"ג שנמסרו לו ע"י ב"ד מ"מ כיון שאינו צריך להוציא כלל הו"ל כאלו הם מוחזקים בידו וטענינן ליה שכל אלו הנכסי' היו מן האשה מנדו' שלה או מציאה מצא' או מעמל ידיה ועוד אני אומר אעפ"י שאינו צריך שרואה אני שטענות יורשי האשה טענו' צודקות כי אחר שיש כמה שנים כ"ה או ל' שהנכסי' היו ביד האש' והיתה מוציאה ומפזרת כרצונה ואין דובר אליה דבר הדברים מוכחים א' מב' דברים או שיורשי הבעל היו יודעים האמת שהנכסים היו מן האשה ושבעלה לא הניח כדי כתוב' או שמחלו לה כי אין הדע' סובל שעיניהם יראו זכותם בידה ולא היו אומרים לה דבר ואעפ"י שאני לא מצאתי ראיה גמורה לזה זכר לדבר מצאתי דאמרינ' האשה תובעת כתובתה עד כ"ה שנה והיא משנה בכתובות פ' הנושא את האשה ופסקו הפו' הלכה כח' שאינה גובה בזמן שהיא בבית אביה ולא תבע' מחל' גם בנ"ד כיון שעמדו הנכסים ביד האשה כ"ה או ל' שנה ודאי מחלו יורשי הבעל וא"כ הנכסי' הם בחזק' יורשי האשה:

832

833שאלה לאה בהיותה אלמנה נדרה לש' שישתדל להשיאה לפ' ושתתן לו ה' זהובים וש' הביא הענין לידי גמר באופן שנשאת לאיש ההוא ועמדה נשואה כמו ג' שנים או יותר ונפטר' לב"ע בלי זש"ק באופן שהוצרך בעלה להשיב חצי הנדונייא לאח הנפטרת שמו לוי מכח תנאי הכתוב' כנהוג וש' הנז' היה חייב מקדם ללוי משארית חשבון וכשבא לוי לגבות חובו מש' אמר ללוי אחותך פ' היתה חייבת לי ה' זהובים בשביל ש"ט שטרחתי להשיאה ולא פרעה לי והנה עתה שבא לידי להפרע ממנה שאתה ירשת נכסיה הנני מעכב הה' זהובים תמורת אותם שהיתה חייבת לי וש' טוען אני איני מאמינך שאחותי חייבת לך שאין הדעת סובלת שתמתין להפרע עד שתנשא וג' שנים אח"כ ועוד הגע עצמך שהאמת שהיא היתה חייבת אין לי לפרע חוב כזה ולא עוד אלא שאני לא ירשתי ממנה דרך ירושה אלא מכח תנאי כתובה הדין עם מי:

833

834תשובה

834

835נר' בעיני שהדין עם לוי ואין ש' יכול לעכב המעות שבידו ותחלה צריך אני להקדים הקדמה א' והיא זאת דבר ידוע הוא כי מן הדין מטלטלי לא משתעבדי לב"ח ואפי' מופקדים ביד המל' או ביד אחרים אלא כמ"ש הרמב"ם וו"ל כבר תקנו הגאונים האחרונים שיהא ב"ח גובה מן היתו' ממטלטלי שירשו מאביהם וכן דנין ישראל בכל ב"ד שבעולם וכתב טור ח"מ סי' ק"ז וז"ל וי"א שתקנת הגאונים אינה אלא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא תקנו שאין בו משום נעילת דלת דלא שכיח וכתב בע"ה בשער ס"ה בשם ר"ת ורבנו אפרים שכן דעתם וכתב שיש סמך לדבריהם ע"כ ואפי' שכפי האמת כבר נתפשט המנהג בכל ישראל שאפי' מלוה ע"פ גובה המלוה מן היתומים בא' מג' תנאים הידועים מ"מ כתב הקדמה זו להודיע כמה קליש וחליש כח גביית חוב מהלוה ממש מן היורשים שהרי יש בה כמה מן המחלוקת ולא היתה נגבית אלא מכח תקנת הגאו' ומטעם שלא תנעול דלת בפני הלוים ואפי' שמלוה ע"פ לא שכיח כולי האי מ"מ שכיח קצת ושייך ביה נעילת דלת מה שאין כן בנ"ד דפשיטא ופשיטא והדבר ברור כשמש דלא שכיח כלל ועיקר שיטרח הטורח בשביל שכרו וימתין כ"כ זמן ולא עוד אלא שמניח שכר עמלו על קרן הצבי שתמות ולא תניח זרע ויאמר אח"כ ליורשים לא גביתי ש"ט ועתה אני רוצה לעכב מה שיש בידי משלך דבר זה אין לו שחר ומילתא דלא שכיח כלל הוי ובכל כיוצא בזה לא היה תקנת הגאונים כלל והוי כטוען תמורת המנהג שאינו נאמן כלל וגם לא שייך בזה טעמא דנעילת כלל ועיקר וזה היה מספי' להעמיד הדין עם לוי ולהורות שאין כח לש' לתפוס נכסי לוי בטענה כזו שמהבל ימעט ואפי' היו אלו המעות מנכסי הנפטרת לא היה מועיל לו התפיסה כ"ש בהיות מה שתפס שלא מנכסי הנפטרת רק מנכסים אחרים שהיא כיון שנשאת לא נשארו לה נכסים וגדולה מזו כתב ב"ה וז"ל איכא מ"ד דכל מידי דתפיס איניש בטענת מלוה ע"פ כיון דאינה גובה מן היתו' אלא על הדרכים הידועים כיון שמת ראובן פקע חובו של ש' מעל בניו ומעל נכסיהם ואיכא מאן דפליג וה"ר יודה לא הכריע דעות הללו ולדידן מסתברא דסברא קמא ליתא דודאי נאמן במיגו דלא תפסי ע"כ והדבר' ק"ו ומה בחוב גמור ואמיתי שהלוה המלוה ללוה י"א דלא מהני תפיסה דאפי' דאמרי' מלוה ע"פ גובה מן היורשים מ"מ כיון שיש גאונים וגם מן האחרו' כמו ר"ת ורבנו אפרים הנ"ל דסברו שלא תקנו הגאו' שיגבה המלוה מיורשי הלוה אלא במלוה בשטר לא במלוה על פה די לנו שנרחיב הענין שאפילו במלוה על פה שיגבה מן היורשים על הדרכים הידועים לא שיתפשט הענין כ"כ שאם תפס שנאמין אותו למלוה ע"פ שבועתו ואעפ"י שב"ה הכריע כדעת הסובר' שאפי' תפיסה מהני מ"מ פשיט' דיש לנו לו' ע"כ לא קאמרי אותם דסברי דתפיסה מהני אלא במלוה גמורה אבל בנדון כיוצא כ"ע מודו דדוקא התם שכל עוד שהיה הלוה בחיים היה חוב בטוח ושלם היה יכול לתפוס מנכסיו והיה מועיל לו משום הכי י"ל דמיורשיו נמי מהני תפיסה דבמקו' מורי' קיימי אבל בנ"ד שבהיות' בחיים פקע שעבודו אפי' היתה מלוה גמורה בעדים כגון שהיתה ע"פ כי רבו הפו' קמאי ובתראי דאין המלוה גובה מן הבעל וכן הלכה ודאי ולא עוד אלא שיש מן הפוס' דסברו שאפילו מעות ההלואה בעין לא יגבה אותם המלוה כיון דמלוה להוצאה ניתנה ואפי' שהיא תודה בחוב לא נאמר לה שתמכור כתו' בטובת הנאה ולא שב"ד ימכרו למלוה נדונייתא בטובת הנאה כמבואר זה בפו' באופן שכל ימי היות בעלה קיים וגם אם תפטר ותניח זרע פקע חובו לגמרי וגם עתה לא תפס מנכסיו הידועים לאשה אלא מנכסים אחרים לע"ד שהדבר ברור כשמש דכ"ע מודו דפקע חובו כיון שנשאת וכמעט שאפשר לו' כבר נתיאש מענין זה אפי' היה חוב גמור ממעות שהלוה כיון שאין לו תקנה כשתתאלמן או תתגרש ותודה היא בחוב עאכ"ו בענין זה שאומ' שנדר' לו שכמה פעמים אנו רואים שאין הסרסור גובה ענין זה ואפי' גובה אינו גובה הכל ואעפ"י שמן הדין יכול לתבוע שכרו בב"ד מ"מ אין מנהג לדקדק כ"כ בדברים כאלה בזמננו זה וא"כ מכל אלה הטעמים נר' הדבר ברור שאפי' נאמין לדבריו שאין ס' ששניח שכרו על קרן הצבי ואין לו טענה להחזיק בחוב שהיה חייב ללוי ועוד בר מן דין ובר מן דין אני או' שהדין ברור שאין כח ביד שמעון להחזיק בחוב שהיה חייב ללוי בטענה שאו' שירש מאחותו ושאחותו חייבת לו ומטעם זה רוצה להחזיק במה שבידו בשביל חובו זה ודאי אינה טענה אפי' היה מלוה בעדים והטעם שכפי האמת אין כאן ירושה כלל אלא מתנ' מחיים וכמו שהוכיח זה בס"ד והטעם לזה שנכסי המוריש יכול להורישם בחיים או ליתנם במתנה לכל מי שירצה אבל הנדו' שמכנסת אשה לבעלה ע"פ ד"ת שהבעל יורש את אשתו פשיט' שאין כח בידה אחר שנשאת ליתן לשום נברא שום דבר מן הנכסים שהכניסה לבעלה ואם נשאת על פי התנאים הנהוגים גם אין לה כח לשנות דבר מכל מ"ש בשטר הכתובה וכמ"ש הרא"ש בתשו' הביאה בנו הריב"ה ז"ל בא"ה סי' קי"ח וז"ל ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתזכה אחר מותה באותו החצי שראוי לירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והאריך הרבה בדבר וזה שיבא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנ' אותו אין מתנתה כלום אלא הראוי לירש ירש ע"כ ואפי' שכפי הנר' הרשב"ץ חולק בדין על הרא"ש מ"מ היינו דוקא כשנשאת סתם ע"פ התקנה לבד אבל כל שנשאת עלתנאי כמנהג היום בינינו מודה הוא ג"כ שאינה יכולה לשנות כלל א"כ נמצא לפי זה דלאו ירושה מיקרי אלא מתנה מחיים והגע עצמך שהיתה נותנת נכסיה לאחיה לוי כנזכר פשיט' שלא היה בידו כח כלל לתבוע מלוי ולא לעכב החוב שהיה חייב לו וכמו שכתב הרא"ש גם כן בתשו' הביא בנו הריב"ה ג"כ וז"ל ששאלת על תקנ' טוליטול' שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ב"ח של אבי אם הבת ליקח מהבת מאח' שהיא יורש' החצי או נאמ' מאחר שהבת אינה יורש' אלא מכח התקנ' החו' לא תפרע של אבי אמה תשובה דברי' סתומי' אם הנדו' שנתן האב לבת דב' מסויי' כמו קרקע שחל שעבו' ב"ח עליו לא פקע שעבודו וביד מי שימצ' שעבודו יטלנו ואין אנו חוששין איך בא לידו ואם אין מסוי' היאך יגבה ב"ח אינו גובה מטלטלי לא מלוקח ולא ממקבל מתנה אי לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי הרי למדנו בפירוש שב"ח גמור אפי' בשטר אם לא שעבד מטלטלי אגב מקרקעי אינו גובה מטלטלי לא מלוקח ולא ממקבל מתנה ולוי זה מקבל הוי שהרי מד"ת הבעל יורש את אשתו לדעת קצת ולדעת קצת אעפ"י שאינו מן התורה ממש הוי כד"ת סו"ד מן הדין הבעל הוא היורש אלא מכח שהתנה עם בעלה זוכה מה שרצתה היא שתזכה בשעת הנישואין ובאותה שעה שנשאת זכה אחיה וא"כ נמצא למפרע שמחיי' זכה לוי בנכסי אחותו מכח מתנה וא"כ אין ב"ח גובה ממקבל מתנה כמו שהוכחנו. ואין לו' דדוקא אשה שנשאת מנכסי אביה או אמה והתנו עם החתן שיחזיר ליורשים כו' אז הוא דלא מצית היא לשנות ומאותה שעה זכו היור' כנז' אבל אלמ' שנשא' מנכסיה יאמר האו' היא אמרה והיא אמרה ויש כח בידה לשנות הא ודאי אינו כן שאפי' הכי אין כח בידה לשנו' וכמו שכבר הארכתי בראיו' ברורו' במקום אחר דכיון דקי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו וכמ"ש הרוב מהפו' ראשו ואחרו' דהלכה כרבי יהודה ועוד דאיכא קנין דהוי מעכשיו נמצא דכשם שזכה הבעל בחצי שלו אשר לא נשאר כח בידה לשנות בלי רשותו כמו כן זכה היורש או מי שהיה עליו התנאי בחצי האחר ומבעל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה נמצא שאפי' הבעל חוב הגמור לא יש כח בידו לגבות חובו לא מן הבעל ולא ממקבל מתנה זו כיון שאין כאן שטר כתובה ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי עאכ"ו חוב מסופק כזה שאינו מלוה ולא נודע אלא מפיו שאו' שנדרה לו ולא פרעה שפשיט' שאין חייב ש' לפרוע חובו ללוי ולא היה צריך להאריך בזה אלא ששמעתי שהיה מי שפטר לש' בשבועתו ואני הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמואל הצעיר די מדינה:

835

836שאלה ראובן נשא את לאה לאשה והיה לה בן א' משמעון בעלה הראשון והתנת' עם ראובן בתנאי הכתו' שאם תפטר היא בחייו ותניח אחריה זרע של קיימא ממנו שירש בנה הגדול שנשאר לה משמעון כך אלפים לבנים מסכי כתובתה וז"ל התנאים תיבה בתיבה והתנו ביניהם הכלה והחתן הנז' שאם ח"ו תפטר הכלה הנז' קודם החתן ותניח אחריה זרע של קיימא מבעלה הנז' שירש בנה שבתי יצ"ו עשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים מהנדוניא הנז' שהכניס' לבעל הנז' ויהיה בזה האופן אח' מששה חלקים בקירוב ממעות מדודים ואחד מששה חלקים מכסף וזהב וא' מששה חלקים מהמלבושים ושמושי ערסה שיעלו לסך העשרה אלפ' ושבע מאות ושמונים לבנים והעשרה אלפים ושבע מאות ושמונים לבנים הנז' נתנם הכלה הנז' לבנה שבתי הנז' במתנ' גמור מעכשיו ולאחר מיתה מתנה גמורה ושלמה שרירא וקיימא מתנה פרהסי' מתנת עלמין דלא למהדר בה ודלא להשנאה מינה מעתה ועד עולם ולא תוכל לתת מתנה זו שנתנה לבנה הנז' לא לבעלה הנז' ולא ליורשיו אחריו ולא שום נברא שבעולם ואם תתננה לשום נברא שבעולם מעתה ומעכשיו תהיה מתנתה בטלה וחשוב' כחרס הנשבר שאין בו ממש ולא ישוה בשום מקום ובשום ב"ד שבעולם לבד המתנה שנתנה לבנ' הנז' תהיה קיימ' לעול' מעכשיו ולאחר מיתה כנ"ל והגם שזה היה תנאי בין החתן והכלה הנז' ליותר בטחון לנער שבתי הנז' נשבע בפנינו החתן הנז' שבועה חמור בתור' בפועל ע"ד המ"בה וע"ד הנ"ב וע"ד רבים מפורשים בלי שום פתח התר וחרטה שבעולם ובבטו' כל מיני מודעי ופיסול עד מודעא כדעת הרשב"א וקבל עליו כל עדי מודעא למודרי הנאה שלא לערער שום מין ערעור שבעול נגד המתנה הנז' וקבלם עליו להיו' מודר הנאה מהעשרה אלפים ושבע מאות ושמנים לבנים הנז' וקבלם עליו כהקדש וקרבן שלא ליהנות מהם אחר מיתת אשתו ח"ו לבד שיתנם לשבתי הנז' בלי שום טענה ואמירה ודחיה שבעולם כל זה קבל עליו ועל באי כחו שלא ליהנות מהמתנה הנז' בכל הנ"ל ושאר כל תנאי כתובה התנו ביניהם שיהיו נשמעים כפי תקנו' ק"ק יאנינא יע"א ע"כ תופס תנאי הכתובה הנ"ל ועתה מתה לאה בחיי בעלה ראובן הנז' ולא נשאר ממנה לבעלה ראובן זרע ובא בנה שבתי הנז' ותובע מראובן שיפרע לו העשרה אלפים ושבע מאות ושמנים הנ"ל מהמתנ' שנתנה לו אמו ככתוב בתנאים הנ"ל ועוד שיחלקו שאר סכי כתובת אמו כפי תקנות ק"ק יאנינא יע"א ככתוב בתנאים הנ"ל וראובן משיב וטוען שאינו מחוייב בקיום המתנה הנ"ל לפי שלא נשאר מאשתו לאה זרע של קיימה והוא לא נתחייב רק אם תשאר לו מאשתו לאה זרע כנראה מהתנאים הנ"ל והבחור שבתי משיב דמכל שכן משמע בטענתו שאם נתחייב על קיום המתנ' בהשאר לו מאשתו זרע כ"ש הוא אם לא ישאר לו ממנה זרע של קיימא שיחוייב בקיום המתנה ילמדנו רבנו הדין עם מי בטענותי' אלו ועוד נפל הספק במה שכתוב עוד בשטר הכתובה בזה הלשון ואלו הם ראשי המוהר תחל' מעות מדודים עשרים וחמשה אלפים לבנים עוד א קיימירי מכסף במקום מעות דראמי מאתים ושמנים ושנים אלף ושמנה מאות ושלשים לבנים עוד ארבעה זגארילי מכסף במקום מעות דראמי מאה ושבעים שמנה מאות וחמשים לבנים עוד שמונה עשר זוגות גפרסייא מכסף במקום מעות דראמי חמשי' וחמשה שלש מאות ושלשים לבנים ובזה נפלו הטענו' בין יורש ההשבון ובין הבעל כי יורש ההשבון טוען שיש לו לקבל השבון הכסף הנז' בכסף ממש כמו שהכניסם לו אשתו במספר הדרמאש ולא במעות בשומא שנישומו אז דאל"כ למה לא נכללו עם המעות מדודים בסתם ומה הוצרכו להזכירם ובמספר הדרמאש אם לא לענין השבון הנז' והבעל טוען שאין לו להשיב ההשבון רק מעות באות' שומא ועריכה שנערך אז הכסף ילמדנו רבנו הדין על כל אלה הטענו' שבין ראובן והיורש ושכמ"ה כו' ועוד טוען הבחור היורש בענין הכסף הנ"ל שהכניסה אמו לראובן שראוי שיהי' השבון הכסף ההוא בכסף ממש ובאותו ערך שהכניסו לבעלה מאז כי כן הוא המנהג בעיר ההיא להחזיר השבון הכסף והזהב שדרך הנשים להכניס לבעליהן בכסף וזהב ממש ובאותו ערך שהכניסו לבעלה וא"כ ה"ה באלו התכשיטי כסף הנ"ל ראוי שיחזירם בכסף ממש ובאותו ערך שהכניסם האשה וכמו כן מטעם המנהג טוען היורש בשאר הכסף והזה' המפורש בשטר הכתובה שיושב אליו ההשבון בכסף ובזהב ממש ובאותו הערך שנערך בשע' הכנסתו לבעל כיון שכן נתפשט המנהג במקום ההוא ועוד טוען היורש הנז' בענין דמי המתנה הנ"ל ואומר שאותם העשרת אלפים ותש"פ לבנים נמצאו יתרים מהנדוניא שנדרו לו לראובן עם אשתו לאה לפיכך הכניסם לבעלה ע"מ כן שיזכה בנה בהם אחרי פטירתה בענין המתנה הכתובה בשטר הכתובה הנ"ל וא"כ הדברים מוכיחים שהמתנה שנתנה לאה לבנה היתה בין תשאר לו ממנה זרע בין לא תשאר וכמו שנראין הדברים מלשון המתנה הכתובה בשטר הכתובה הנ"ל. על כל אלה הטענות ילמדנו רבינו הדין עם מי:

836

837תשובה

837

838על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון בענין השאלה ראשונה יש לראות אם יש בה ממשות כי כפי הנר' נר' שאין בה ממשות מכמה טעמים הא' שכתוב ותניח אחריה זרע כו' ונר' א"כ שהמתנה אינה אלא בתנאי שתניח זרע אחריה מבעלה זה ואם לא תניח אין המתנה מתנה ויש טעם לזה דכשאינה מניח זרע אחריה אז כבר יש לבנה הגדול ההשבון שיש לבן בנדונית אמו אבל כשמנחת זרע אחרי' שנשאר הכל לבעל מפני זה כדי שלא ישאר הבן ריקם התנתה שיתן לה בעלה אחרי מותה העשרה אלפים כו' הנז' ולצד השני יש גם כן סברא מה מפני הטעם שטוען הבן לפי שאל' העשרה אלפים כו' נתנו לבעל מלבד הנדוניא שנדרו לו באופן שהדברי' מוכיחי' שהיתה מנחת אותם לבנ' הנז' בין תמות היא בזרע אחר מיתתה ובין שלא תניח בן אחר מותה וכי תימ' איך אמר ותניח דמשמע דהוי תנאי וי"ל דהכי פירושה אם תפטר היא ואפי' שתניח זרע אחרי מותה שאז היה הדין שהבעל ירש הכל כדרך הנהוג בשאר הנשואין שכשהאשה נפטרת בחיי בעלה ואינה מנחת זרע הבעל יורש כל נכסיה בין נצ"ב בין נכסי מלוג על כן כתב כאן לרבותא שאפילו שתניח זרע שמן הדין היה ראוי שירש הבעל הכל אפי' ה כיון שהתנה שיתן בעלה לבנה המעות הנז' וכ"ש אם לא תניח עוד טעם אחר לומר שהמתנה זו בטלה שכתוב שירש בנה כו' וירושה לא שייך אלא לאחר מיתה וקי"ל שאם אמר על מי שמן הדין אין לו ירוש' שירש לא אמר כלום וכמו שכתב דין זה הרי"בה בח"מ סי' רפ"א אם אמר בתי תירשני ויש לו בן או שאמר לאיש נכרי או אפי' על אחיו ירשני ויש לו בת לא אמר כלום שאינו יכול להוריש למי שאינו ראוי לירש ולא לעקור הנחלה ממי שראוי לירש ע"כ נמצא זה הבן במקום הבעל אינו ראוי לירש וקי"ל הבעל יורש את אשתו נמצא שמה שאמרה שבנה ירש היו דברי' בטלים וכן יש ראי' מתשו' הרא"ש הביאה בנו הטור א"ה וז"ל תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום כיון שאינה ראויה לירש וכי תימא כבר כתב אח"כ לשון מתנה מפורשת וכתב הרא"ש בתשו' הנז' וז"ל מ"מ רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה א' שכתוב בה ותחזיק היא שהוא לשון מתנה דתנן פ' יש נוחלין כתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע ובין בסוף דבריו קיימין ובנ"ד יש מתנה מפורשת כמה פעמים א"כ נאמר שהמתנה קיימת וכמו שכתב הרא"ש שם נר' דמשום הא נמי לא זכה הבן במתנ' דקי"ל דמתנת ברי' צריכה קנין ומטבע ודאי אינו נקנה בחליפין ובנדון דהרא"ש דכתב דקנתה האשה לדעתי היינו מפני שלא כתב שם כמו שיראה הרואה אלא קרקע ומטלטלין ובגדים שמושי ערש בכל אלו דברים שנקנים בקנין סודר מה שבנ"ד כתוב לבניו והיינו מטבע ממש שאינם נקנים בחליפי' אלו הם הערעורים שראיתי לכתוב ולומר שמצדם נר' שהמתנה בטלה ואינה כלום אך נר' בעיני לקיים מתנה זו לפי שכתוב לבסוף וגם שזה היה תנאי בין החתן והכלה כו' וליותר בטחון כו' ולמעלה כ' אלו י' אלפים הם מהנדוניא שהכניסה פלונית לבעלה נמצא בפי' שבעת שהכניסה הנדוניא לבעלה נכנסו אלו העשרה אלפים לבנים מיד הבעל לזכות הבן הנז' וזכה הבעל בהם בשביל הבן הנז' באותה שעה ובזה אין צריך קנין כי אין לך קנין גדול מזה כי מי שמזכה מנה לראובן על ידי שמעון אין צריך קנין וזה דבר פשוט מאד שהוה ליה כאלו באו באותה שעה לזוכה שזכין לאדם שלא בפניו ובעל האשה הזוכה בהם בשביל הבן הנז' חלק עצמו מהם ואסרם בהנאה לעצמו ונשבע שיתנם לבן הנז' הא ודאי נר' דבר פשוט שנתקנו בזה כל הערעורים הנזכרים וזכה הבן במתנה ולמתעקש שירצה לומר דאכתי יש פ"פ לערער ולומר שכל זה בנוי על יסוד התנאי הנ"ל שכתוב ותניח זרע כו' מכל מקום יש כאן ספק אחר בתנאי הנז' שאין כאן תנאי כפול דאיכא פלוגתא דרבוותא דבממון נמי בעינן תנאי כפול וכל דיני התנאי ואם חסר אחד מהם המעשה קיים דהיינו המתנה ואפי' במעכשיו הדין כן וא"כ מי הוא זה ואי זה הוא מי שירצה לערער על המתנה הזאת כל שידוע לדרדקי דבי רב דכל ספק מן התורה לחומרא על אחת כמה וכמה בשבוע' החמור' שכל העולם נזדעזע עליה ובנ"ד יש כמה מיני שבועות וחומרות ואלות כמו שכתוב בשבועה חמורה על דעת ה"בה וע"ד הנשבעים באמת כו' עוד כתוב שקבל עליו להיות מודר כו' עוד כתוב לבד שיתנם לשבתי הנז' בלי שום טענה ואמירה ודחיה וקי"ל דכל טפוי לשון לאוסופי אתא עד שנר' ודאי שאין הבעל יכול לפצות פה ולומר שום טענה כלל ועקר לבטל המתנה בין כדין בין שלא כדין באופן שנראה ודאי דזכה הבן במתנ' הנז' ודי בזה לשאלה ראשונה:

838

839לשאלה השנית והיא שהיורש טוען שיש לו לקבל ההשבון הכסף הנז' בכסף ממש כמו שהכניס' לו אשתו והבעל טוען שאין לו להשיב ההשבון רק מעות באותה שומה בעריכה שתערך כו':

839

840תשובה דין זה פשוט מאד והטעם שכתב הרמב"ם ז"ל פי' י"ג מהלכות אשות וז"ל מנהגות רבות יש בנדוניא יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא יותר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה כו' עד ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה מנה במנה כו' עד הנושא סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובת' הכל כמנהג המדינה וכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עקר גדול הוא וע"פ דנים והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה ע"כ וכיון שתלו דין כתוב' זו נהגו בו כמנהג יאנינא כך יש לעשות שהרי כשנושא סתם יש לו לעשות כפי מנהג המדינה כ"ש כשהתנה בפי' שחייב לקיים התנאי כמו שהתנה עוד כתבתי טעם אחר במקום אחר והוא זה דיורשי האשה במקומה עומדים וכתבו הפוסק' האשה שנתארסה ושנתאלמנה נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב וכמו שכתב הריב"ה בא"ה סימן פ"ח וז"ל אע"פי שהאלמנה אינה נוטלת כתובתה אלא בשבוע' נכסיה נוטלת בלא שבועה ונכסי מלוג נוטלת כמו שהם כו' ונכסי צאן ברזל מדינא דגמרא כיון שהם באחריו' נוטלתם כמו ששמו אותם תחל' ואם פחתו משלימין לה כל הפחת וכך אם הותירו בחיי הבעל המותר ליורשים אלא שהיא נותנת דמים ונוטלתם כגון אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים הא' נוטלתו בלא דמים והשני נותן את דמיו ונוטלתו הרי בפי' שיש כח לאשה ליטול כלים שהביאה מבי נשא ואין הבעל יכול לומר לה ולא יורשי הבעל טול דמים בתמורת הכלים אלא תטול הכלים עצמם כמו שהביאם וכבר אמרתי שהיורשים במקום האשה עומדים ויש להם כח לומר שהתכשיטים או הכלים עצמם רוצים ולא דבר אחר וכן אני אומר שהדבר ברור כמו שכתבתי מטעם אחר שזה נקרא השבון וכמו שאנו נוהגים לכתוב במקומנו להשיבו כו' ואם לא היה כח ליורשי האש' ליטול הכלים כמו האשה לא היה ראוי לכתוב אלא לפרוע או לשלם אבל כיון שאומר לשון השבה לא שייך אלא באותם כלים עצמם שהביאה מבי' אביה לבית בעלה עכשיו שבים לבית אביה דהיינו ליורשי האשה אפילו במקום שאין כותבין התנאי בפירוש כאלו נכתב דמי דמרגלה בפומא דאנשי שאומרי' השבון וא"כ חוזרני לומר שיש לבעל האשה הזאת לקיים הכל כפי מנהג יאנינ' ויטול הבן הנז' הכלים הנז' והתכשיטין ואם המנהג ביאנינא ליטול אותם באותו שיעור שהכניסם כך יש עתה לעשות שיטול אותם באותו שווי שהכניס' ואם יש מנהג שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כך יש לעשות כפי מנהג יאנינא הנראה לע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

840

841שאלה ראובן שיש לו בת מאשתו ראשונה ורצה לישא אשה אחרת וקודם שישאנה עשה שטר מתנה לאחר מיתה בזה האופן שתירש בתו הנז' מחצית נכסיו אחרי מותו ומחצית האחר ירשו בני האשה השניה אם יועיל שטר המתנה ההיא אם לאו. גם אם יוכל ראובן לתת כל נכסיו במתנה לבניו הקטנים בעודו בחיים חייתו או לתתם לאיש נכרי אשר לא אחיו ממש הוא וכמו כן היוכל איש לגרש את אשתו אשר לו בכוונה גמורה ודעתו רצויה כדי לחזור ולשוב לקחתה לכפול כתובתה כפלי כפלים מאשר היו לה בכתובה הראשונה על כל הדברים האלה ישיב אדוננו גאוננו אשר על פיו אנו חיי' ומימיו אנחנו שותים ותהי משכרתו שלמה:

841

842תשובה

842

843דין זה נתבאר בב"ב פ' מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסי לבניך די יהוון ליך מינאי אתא בריה קשישא א"ל ההוא גברא מה תהא עליה אמר זיל קניה כחד מינייהו הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו הא קנה לא קנה והלכתא ומסקנא דלא קנה זה הביא הרי"ף ז"ל בהלכות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"ב מהלכות קנין וי"ל האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום והריב"ה בח"מ סי' ר"י אבל אמר לאשתו נכסי לבנים שתלדי אינו כלום ואם לאחר שאמר כך אמר לאחד מבניו קני את כחד מינייהו לא קנה דה"ל קני את כחמור דלא קנה כשם שלא קנה החמור אבל אם אמר לו קנה את וחמור נכסי או חפץ קנה הוא החצי כרב נחמן בדיניה נמצא נתברר לנו שבתו זכתה בחצי ובני הב' לא זכו אלא שתזכה היא עמהם בחצי אם הן היו נקבות ואם יהיה זכר ירשו הזכרים לבד והבנות עישור נכסי כדין הבת שאין לה אלא עישור נכסי אלא שרואה אני שהאיש כשאמר דברים אלו הוא היה בריא ודאי ובריא כדי לזכו' אפי' לבנו צריך במתנה ההיא שיהיה בה א' מדרכי הקניות אבל בלשון ירושה לא מהני כמו שכתב הרמב"ם פ' י"ב מהלכות קנין וז"ל ש"מ שאמר בני פ' ירש לי הרי זה יורש אותו לבדו כו' עד אבל הברי' אין דבריו קיימין וכתב הרב מגיד משנה ז"ל אין דבריו קיימין פירוש שהקנו נכסיו לאחד מבניו בשטר ובלשון ירושה ובעייא דלא איפשיטא היא בגמ' וכתב רב האיי והרא"ם ובהלכו' דלא עבדינן ביה עובדא ומפני זה כתב אין דבריו קיימין וכן דעת הרא"ש ז"ל כמ"ש בני הריב"ה סי' רפ"א נמצא כפי מה שכתבתי שכל דברי האיש הזה יצאו לבטל' ולא הועילו לא לבת הראשונה ולא לנולדים מן השניה ואם יצא מן העולם באופן זה הרי הוא כשאר בני אדם שלא עשו צואה שנשאר הדין כמו שמחייב דין התורה ומה ששאלתם אם רצה לתת נכסיו למי שירצה אפי' לאחרים שאינם בניו כ"ש לבניו וזה דבר שאין בו מחלוקת וזה מן הדין אלא שיש לאדם שלא לעשות שאין ראוי לאדם להעביר הירוש' ממי שראוי לירש שאמרו חכמים ז"ל לא תהא באעבורי כו' כל מה שכתבתי הוא על פי הנחת השאלה שאמר לשון ירושה כמו שכתבתי אם רצה ליתן כנ"ל והיא לאחר מיתה כל מתנת בריא אינה מועילה אלא צריך אחד מדרכי ההקנאות שדרך קנין ומכירה נקנה ועוד שהיה צריך שהדברים שנותן יהיו דברים מסויימים ונכרים לפי שאם אינו כן אלא שנותן סהם נכסיו יוכלו היורשי' לימר אח"כ לא היו הנכסים אלו לך מורישנו אלא אחרים עד שכתב הרש"בא בתשו' הביאה ב"י ח"מ שאינו רואה תקנה אלא בחייובים כו' ע"ש ואע"פ שיש חולקים עליו מי היא זה יערב אל לבו להוציא ממון מחזקת יורשים נגד סברת הרש"בא דבר פשוט הוא שבשע' שנפטר האדם כל נכסיו נופלי' בחזקת יורשיו שאין כח להוציא מידם אלא בראיה ברורה ועל מה ששאל השואל אם יוכל לגרש את אשתו כו' פשיטא שיכול לעשות כן אבל כנר' שאם ירצה לעשות כתובה מכפלי כפלים בעודו נשוי עמה שחשב השואל שאינו שיכול לעשות כן ומטעם זה מבקש תחבולות בגרושין דאם לא כן גרושין למה ואם זאת מחשבתו מהשואל ודאי טעה טעות גמורה כי אינו צריך גירושין ויכול להוסיף על כתובתה בעודו נשוי עמה כפלי כפלים ממה שהיה כתוב בראשונה אלא שהתוספת יהיה מזמן זה שהוא עתה ושיעור הכתובה הראשונה מזמן הראשון כי אין עדים יכולין לחתום על התוספות מזמן ראשון:

843

844 תשובת שאלה מעשה שהיה כך היה כי בהיות ראובן פה העיר שאלוניקי נתן עיניו באשה נכבדת ויאותו שניהם ונקשרה ביניהם עד שהיא נתיחדה אליו ימים רבים ונתעבר' ממנו וילדה בן והלך מפה ראובן הנז' והניח הבן ביד אומן והיה משלח אל האומן שכרו מדי חדש או שנה ויגדל הילד ויהי לבן חיל והלך אצל אביו וישמח האב עם בנו ונתגדל אצלו עד שנתעשר הבחור ויהי שמו הולך בכל הארץ ויהי היום וראובן נתבקש בישיבה של מעלה וחיי לנו ולכל ישראל שבק והניח בנים ובנות מאשתו הנשואה לו ממשפחתו וכמדומ' שבני ראובן לסבה מה בקשו להדיח לבחור הנז' מנכסי אביהם ומבקשים עילה לזה באומר' כי הבחור הנז' אינו בן אביהם כי האשה אמו לא היתה אצל אביהם בקדושין וכמו שזנת' עם אביהם זנתה עם אחר וכיון שכן הוא הם יורשים ודאים והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי זהו תמצית הענין ועל זה כפי הנראה רבו ביניהם הדברים עד שנכתב ונחתם מקצת חכמי שאלוניקי קבלת עדות איך ראובן קדש לאשה הנז' ועתה כפי הנראה נכתב ונחתם קבלת עדות איך היתה בזנות עמו ועיני ראו לא זר הסגנון מהכתוב וראיתי דברים מכוערים אשר אין דעתי סובלת ח"ו היות דעת בניו החשובים נוחה להקל בכבוד אביהם ולגלגל עצמותיו ח"ו עתה בקבר בהיו' דברים אלו הולכים ומשוטטים עתה בעולם מחדש ובפרט בהיות הענין בלתי שום תועלת לא גדול ולא קטן אליהם ולא יצוייר בעין שום בעל שכל כי מדעתם היתה זאת ולהיות אני הצעיר קנאתי בהוללים המתהללים באליל' ומום בקדשים מטילים אמרתי לגלות ולהורות איך הוא דבר אמת כי דברי העדי' הללו בקדשים לא מורידים ולא מעלי' ואומ' שעם היות אמת שנפלאתי מן החכמי' השלמים שהסכימה דעתם לקבל עדות כזה ושלא בפני בע"ד ושלא ברשותו כן ג"כ רצו אלו העדים או קצת מהם ליגע בכבוד החכם וכל העדויות מאלו העדים לע"ד בטל ומבוטל ואין בם מועיל מ"מ לרווח' דמלתא אני אומר כי גם שנניח היות אמת בדבריהם מ"מ נראה לע"ד הדין ברור ושאין צריך לפנים היות הבחור הזה יורש גמור כאחד משאר בניו אפי' שלא קדשה דלענין ירושה לא בעינן אשה בקדושין שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות יבום וחליצה וז"ל מי שזינה עם אשה בין פנוי' ובין א"א ונתעברה כו' אע"פי שהוא בנו לענין ירושה הרי ספק לענין יבום הרי לך בפי' שאין ביאת זנות גדולה מביאת א"א וא"ה שלענין יבום מחמרינן מטעמא שרוב בעילו' כו' ובפנויה כשם שזנתה כו' מ"מ לענין ירושה מחזקינן ליה שהוא בנו ובפנויה גמגם המגיד משנה שהדין הי' נותן לחלק בין אם חשודה מאחר או לא לענין יבום והביא דעת הרשב"א שכתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מוד' שבא עליה בת' דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר עד ונראה בדעת ז"ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דהתם דכל דלא ידעינן בבירור שבא עליה אע"ג דדימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה הרי שדעת הרשב"א אע"פ שחשוד' עם אחרים כל עוד שלא ידענו בבירור שבא עליה אחר בתר דידי' שדינן ואפילו הרמב"ם לא פליג עליה אלא לענין יבום אבל לענין ירושה בתר דידיה שדינן ליה וק"ו מא"א שהיה לנו לומר רוב בעילות אחר הבעל ואפ"ה כיון שהודה הוא והיא שהוא בנו הוי יורש וגדולה מזו כתב הרמב"ם בה' נחלות פ"ד וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בין והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם תלמיד חכם הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצוה הרי זה ירשנו וכתב עליו המ"מ וז"ל וכיון שכן בדין הוא לרבנו שיאמר שהולד אפילו משפחתו הוא כנעני לכל דבר כו' עד וכשהגיע רבנו לענין ירושה חלק בין אם היה הבועל תלמיד חכם אז כשר לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אפילו יהיה עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות סמכינן חזקת כשרות האי מגו וירשנו ואמרינן העמד חזקת כשרו' של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מגו ואע"פ שביאתו זנות כמו שכתבתי מ"מ אין איסורה חמור כ"כ והכשרים מדקדקים בין איסור חמור לאיסור קל ע"כ הא לך ברור לדעת הרמב"ם שאפילו בשפחה שביאתו ודאי ביאת זנות ועוד דאיכא ספק שמא לא שחררה ואם היה כן שלא שחררה אע"פ שהוא יאמר שהוא ממנו א"ה לא היה יורש אותו וא"ה מועיל חזק' כשרותו לעשותו בנו אע"פ שהיה בזנות לכל הפחו' כ"ש וק"ו בנדון שלנו שהיא כשרה בת ישראל והוא תלמיד חכם וכשר ומיוחס ושאינה נקראת ביאת זנות כמו שאוכיח לקמן בע"ה שנחזיק אותו לבנו גמור וירשנו עוד כתב המ"מ וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות שלא נחלקו הגאונים אלא כשבעל סתם אבל אם העיד עליו שאמו משוחררת לא דברו ולענין ירושה ירשנו נתברר מזה שהסכמת הראב"ד ז"ל עם הגאונים ז"ל כן הוא שאפי' שביאתו היתה ביאת זנות א"ה אם אומר הוא לבד ששחררה שהוציאה משפחה אפילו הכי יירשנו ואפי"ה בשאר בני אדם וגם שהמגיד משנה רצה להליץ בעד הרמב"ם היינו לחלק בין כשר לשאר בני אדם אמנם הדין אמת דלכ"ע בנו של אדם אפילו שעשאו בביאת זנות בנו גמור הוא לכל דבר ואפילו אין אנו צריכים שיקראהו בנו אלא אם היה נוהג עמו כבן מספיק להחזיקו לבנו ליורשו כדמוכח מלשון מלשון הרמב"ם הנז' לעיל ועוד נר' מדברי הרשב"א ז"ל שאפי' לא ראינו שקראו בן וגם לא ראינו שנהג עמו כבן אלא שידענו שאיש זה בא על אשה זאת או שהודה הוא שבא עליה הולד ממנה בתר דידיה שדינן ליה ויורשו ואפי' לגבי יבום נר' מדבריו שאנו מחזיקים אותו לבנו וכתובה בסי' תר"י שאלה ראובן היתה לו יהודית בביתו משמשת וקלקל עמה כו' עד הודיעני אם אשה זאת פטורה מן החלינה כו' והבן אם יירש הנכסים תשובה אקדים הקדמה דע כו' והשאלה והתשובה רשומה בספר בעט ברזל ועופרת ואפוכי מטרת' למה לי לכן לא כתבתי כי אם המקומות הצריכים לנדון שלפנינו והנה כתב וז"ל אבל לענין לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום לא מהימנא כו' עד אבל ראינו שבא עליה ממש מחזיקים אותו ולד בשלו ואע"ג דדימא מעלמא כההי' דפ' אלמנה לכ"ג כו' עד א"נ בשאמ' בני או שהוד' שב' עליה בת' דידי' שדינן אבל לא ראינו שבא עליה ממש וגם הוא לא אמר אע"ג דדימא מיניה אין אומרים שתפטר אשתו מן החליצה כו' עד ולפי זה מסתברא דבנדון שלפנינו שלא ראינו שבא עליה חולצת ולא מתייבמת אלא אמר שהוא בני או שבא עליה או שהודה שבא עליה דכיון שכן הוא בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם בא עליה אחר בכי האי לא אמרי' שדי בתר קמא הנך רואה בפי' דס"ל להרשב"א שאם ידענו שבא עליה או שהודה הוא לבד שבא עליה אפילו שחשודה מאחר כל עוד שלא ידענו בפי' שבא עליה אחר בתר דידיה שדינן אפילו לפטור מן החליצה ומן היבום ואעפ"י שיש מי שחולק עליו בענין יבום מ"מ אם אינה חשודה מאחר כ"ע מודו אפילו גבי יבום ואפילו בחשודה נמי כ"ע מודו גבי ירושה שהדין נותן שבנו גמור וירשנו ולגמר הענין ארמוז ג"כ מה שהביא הטור א"ה סי' קנ"ו אחר שהביא לשון הרמב"ם הנז"ל כתב וז"ל וא"א הרא"ש כתב בתשובה ועל א' שהיתה לו משרתת בביתו והיתה מיוחדת לו וילדה ואמר שהוא בנו שפוטר את אשתו מן היבום אע"פ שלא רצה ליכנס למילה כשמלוהו עד ואף לפי דבריו בנידון זה שהיתה מיוחדת לו וילדה ואומר שהוא בנו הכשר דבכה"ג לא קאמר שתחלוץ אלא באשה באקראי פנוי' דומיא דא"א הרי ברור מדברי הרא"ש שהוא אחרון וגדול הפוסקים מסכים בפירוש לכל מה שאמרנו עד שלפי דעתו מה שאמר הרמב"ם דלענין יבום הוי ספק היינו באשה באקראי ואפי' הכי כתב שירשנו ובזה מסכים הוא הרא"ש אלא שסובר דכשהיא מיוחדת לו אפילו לענין יבום מחזקינן ליה בבן ופוטר מן החליצה הרי שכל הנביאים פה אחד מסכימים שאפילו שיש לאדם בן מאשה אחת בזנות שהוא בנו לכל דבר ואפילו לענין יבום אם אינה חשודה מאחר אמנם לענין ירושה אפילו חשודה מאחר הוי בנו ויורשו ודברים פשוטים הם אלא שירדתי לידע אם יש צד קרוב או רחוק לידע מה היה התועלת בקבלת העדות הנז' ולא מצאתי ועל כן נפלאתי מי הזקיק עצמו לנגוע בכבוד קדושים אשר בארץ המה על לא דבר ומה שאמרתי דבנ"ד דלא הוי ביאת זנות הוא מן הטעם שאו' בקוצר שכל האיפ' וזה כי יש ב' מיני זונה הא' הזונ' האמיתית שהיא נאמרת לענין פיסול כהונה אשה זונה וגו' שזו אינה אלא בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה בכל או אותה שאינה בת ישראל אמנם המין השני בת ישראל הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל שאעפ"י שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה אמנם נקראת זונה בשלוח לפי שהפקירה עצמה לכל וכמו שאמר הכתוב הכזונה יעשה וגו' ותרגם אונקלוס הכנפקת ברא שר"ל אשה שאין לה בושת פנים שכל מי שרוצה לזנות בה זוכה כאילו היא הפקר הנמצא בחוץ לכל אדם וכדי לומר דבר בשם אומרו אומר אני שלמדתי מדברי הרב הגדול עיני ישראל מוהר"ר אליה מזרחי זצ"ל בפירוש לרש"י בפרשת קדושים על פסוק אל תחלל וגומר אמנם האשה הפנויה שמסרה עצמה לישראל כשר בין פעם אחד במקרה בין שנתיחדה אליו אין לה שם זונה ח"ו אלא פלגש לדעת הרמב"ם שהיא מותרת אליו או אפי' לדעת רש"י ז"ל שסובר פלגש היינו בקדושין מ"מ בלא קדושין נמי איסורא איכא לאו ליכא וזונה לא מקרי גם זה יובן מדברי הרב הנזכר בפרשת חיי שרה על פסוק ולבני הפלגשים וגו' אמנם עם היות שלדעת רש"י והרמב"ם ז"ל נראה דבפנויה איכא איסורא אף על גב דליכא לאו מכל מקום רבו הדעו' דאפי' איסורא ליכא כמו שכתב המ"מ פ"א מהלכות אישות וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה ולדעתי שגם הרא"ש ובנו בעל הטור הס"ל שכתב בריש הלכות קדושים וז"ל אין האשה נחשבת א"א אלא ע"י קדושין כו' אבל אם בא עליה אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה עד ואפי' לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו כו' עד וכ"כ א"א הרא"ש בתשובה פנויה המשרתת כו' עד לא מבעיא שבני משפחתם יכולים למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו אלא ב"ד כופין אותו להוציא' מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול מכאן משמע שפלגש היא המיוחדת אפילו בלא קדושין דכתב פגם להם שתהיה פלגשו גם משמע דטעמא דבית דין כופין אינו אלא משום בושה כו' הא לאו הכי איסורא ליכא ואי ס"ל דאיסורא איכא למה לו טעמא דבושה תיפוק ליה משום דאיכא איסורא במיוחדת בלא קדושין אלא ודאי דבפנויה דאפילו איסורא ליכא כל עוד שיחדה ולדעת הרמב"ם ז"ל נמי איתימא איסורא איכא בפנויה לאו ליכא אלא שבא עליה לשם זנות אבל אם יחדה ליכא לאו בודאי כן נר' מלשונו שכתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מדקאמר לשם זנות כו' ולא קאמר כל הבועל אשה בלא קידושין כו' משמע בהדיא דכשיחדה שלא לשם זנות דליכא לאו ולכולי עלמא לא חל עליה שם זונה אלא אם הפקירה עצמה לכל הרי א"כ נתברר לע"ד שאשה זאת שניתיחדה לאיש אלהים ז"ל לכ"ע מודו דלא חל עליה שם זונה ח"ו ואפי' שלדעת הרמב"ם ורש"י ז"ל נראה דאיסורא מיהא איכא מכל מקום הרי הרמב"ן והראב"ד והרא"ש ובנו בעל הטור ז"ל דכלהו ס"ל דהיינו פלגש האמורה בתורה ולית בה איסורא וא"כ נתברר מכל מה שאמרנו שהבחור הזה בן הגביר נשא ומאד נעלה הנז' בנה של אשה זאת הוא מיוחס ואין בו שום פגם ח"ו בדין תורתנו הקדושה והרי הוא כשאר בניו לכל דבר ואין צ"ל לירושה וכל שכן למה שנשמר מקודם שבקדושין היתה עמו כן ראוי להאמין אמנם כפי הדין ענין הקדושין לא מורידים ולא מעלים:

844

845רלג פשט בפרק שנים אוחזין דאמרינן בגמ' אלא דקאמר ותנא תונא מי דמי כו' דקשה להלום פירוש רש"י הקושיא שמקשים לו אין הדעת סובל שיעלם דבר כזה מפרש"י עוד קשה למאי דסלקא דעתין מעיקרא דקאי ותנא תונא ההיא דהעדא' עדים איך לא הק' הקושיא הגדול' דמתני' כי היכי דאית סהדי להאי אית ליה סהדי להאי עוד קשה למאי דמוקי דקאי אאידך דר' חייא קשה יותר מאידך דאם איתא דמאי דתפיס האי דידיה הוא כו' א"כ מודים זה לזה וזה אומר לזה הילך וכן השני א"כ למה באים לב"ד ובמאי פליגי בשלמא קמייתא דמכחישין זה לזה אפילו דאיכא עדים שייך לבא לב"ד אלא אאידך קשה ולא עוד אלא דתלמודא לא פריך הכא מידי אלא דנראה דצדקו דברי רש"י ז"ל דלעולם קאי אקמיתא וה"פ כי ודאי רבי חייא שאמר דין העדאת עדים לא אמר מכח מתני' דב' אוחזין כי אם מכח ק"ו אלא שכיון שר' שהדין מוכר' ק"ו סמי' ליה נמי אמתני' דדמי קצת אלא דתלמודא פרי' ליה מלישנא ותנא תונא דמשמע דהוי כמו ועו' שר"ל אפי' לא היה הק"ו הדין מוכח מכח המשנה ועל דא פריך דזה א"א וקאמר דקאי אאידך וכאן לא שייך למימר ועוד ועל זה הוקשה לרש"י ז"ל שא"א מטעם הקושיא דאי מתניתין הילך למה באים לב"ד כו' אלא כי איתמ' ותנא תונא אאידך דרבי חייא ור"ל מכח קמייתא אומר שגם דין יש לו סמך שהרי דין ראשון כיון שהוא מוכרח מכח קל וחומר נוכל לסמוך על המשנ' שאם היינו באים ללמוד הדין מתחלה לא היה אפשר מכל מקום כיון שיש ק"ו נדמה הדין לדין המשנה ועתה אני אומר שדין זה של הילך נוציא ממתני' דדמי להילך מצד מה ואע"פ שתקשה ותאמר א"כ אף כמו שכן העדאת עדים אין אתה יכול להכחיש הדין כיון שיש ק"ו וכיון שהדין אמת אע"פ שאינו דומה למתניתי' מצד שלזה עדים ולזה עדים מ"מ יש ראיה שבמקום שיש העדאת עדים יש שבועה וכיון שכן הוא יש לי לומר שדין הילך אני אומר שהוא אמת ויש לי סמך מן המשנה ואע"פ שקשה שכמו שיש לזה הילך גם לזה הוי כאידך דרבי חייא וא"כ כדי ליישב ואו' ותנא הוצרכנו לומר דלא קאי אדין ראשון דנראה דכיון שיש לנו ק"ו ואומר ותנא דמשמע בלא ק"ו וזה אי אפשר אבל כאשר נאמר שלשון ותנא חוזר לדין שני אינו כענין שמביא ראיה שנית בלא ק"ל דהוי משמע שמוכרח הדין זה מכח המשנה כמו מכח הק"ו שהרי בדין שני ליכא ק"ו אלא ממילא שאינו אלא סמך דודאי לא הוו מתקנים רבנן כנז' למטה ולא תדחה דין זה מכח מה שתאמר ותקשה שא"כ תרווייהו אמרי הילך ושבועה לזה כמו שאין אתה יכול לדחות דין כיון שיש ק"ו כן לא תדחה דין זה ונאמר שלמה תקנו חכמים שבועה אלא שיש לנו לומר היל' חייב ודאי מן כיון שכאן אנו רואי' שהוי הילך והצריכוהו חכמים שבועה כנזכר לעיל:

845

846שאלה ראובן נפטר לבית עולמו ולאה אלמנתה נשארה בחזקת הבתים והחצר שהניח ראובן הנז' יחד עם בנה ובנותיה יורשי ראובן הנז' ומעולם לא תבעה לאה הנז' פרעון כתובתה ובהמשך הזמן מכרה היא ובנה מקצת הבתים לנשואי בנות הנפטר הנז' ומקצת הבתים נשארו על עמדם בלתי מכירת האלמנה הנזכרת רק היה דר בנה שמעון תוך מקצת הבתים שנשארו בחזקת הנפטר הלז' ולאה הנזכרת כשנשאו בנותיה הלכה מעם בנה ודרה עם בנותיה כי דרך הנשים להיותן דבקו' אצל הבנות יותר מאצ' הבנים ובפרט שאין כלה וחמותה דרי' בכפיפה אחת ולקחה אצל בנותיה בית א' קטנה והיתה הולכ' ובאה פע' בבית בנה ופעם בבית בנותיה ובהמשך הזמן מכרו שמעון בנה וכלתה אשת שמעון בנה ללוי חזקת הבתים שהיה דר בהם שמעון שהם מנכסי עזבון אבי ראובן הנ"ל אבל לאה האלמנה לא מכרה כלל מכל הנז' ללוי והיו דרים ג"כ אח"כ שמעון ואשתו בבתים הנז' ובהמשך הזמן נפטר שמעון המוכר וגם לוי הקונה ובאים עכשיו יורשי לוי ותובעים החזקה מהבתים הנז' מאשת שמעון ומיורשיו קטנים מחמת כח שטר המכירה שבידם וכששמעה לאה הדברים אמרה מה לכם להתקוטט כי זה חזקת בעלי ראובן והרי בידי שטר כתובתי שעדיין לא נתפרעתי כלל ובאת לאה הנזכרת לבית דין ובידה שטר כתובתה ותובעת פרעון כתובתה מהחזקה הנזכרת ואומרת ליורשי לוי שאביהם שם מעותיו על קרן הצבי כי חזקה זו לא היה מבנה כלל ולא היה לו כח למכור כ"ז ששטר כתובתה קיים בלתי פרעון בית דין כי היה לו ללוי לקנות גם ממנה כמו שעשו הקונים הראשונים במקצת הבתים שנמכרו לנשואי הבנות שכלם חששו וקנו גם מלאה הנזכרת ובאה השאלה לפני הדרת מעלת כבוד תורתך יורנו הדין עם מי כי מאחר שבמכירת שמעון לא מכר' אמו עמו לא הוי מכירתו מכירה ואפילו שלאה הלכה ודרה במקום אחר מי נאמר שלא בעבור זה אבד' זכותה כי לא סלקא כחה ושעבודה מעל הבתים הנזכרים אפילו שעברו ימי החזקה כי להיות שמעון בנה דר בחזקה הנז' לא הקפידה בזה בפרט שהוא היתה יוצאת ונכנסה בבית בנה בכל יום או שבוע כו' כי לא סלקה כח שעבוד כתובתה כמו שסלקה במכירות הראשונות שנעשו לנשואי הבנות קודם מכירת שמעון אלו הבתים וטוענת שבמכירה זו היא לא ידעה ולא שמעה ולכן מאחר ששטר כתובתה בידה על נכסי בעלה הנפטר ולא' בתוך חזקת הבתים הנז' ואינה רוצה לצאת שאומרת שהיא בתוך שלה יורנו מורנו הרב הדין עם מי אם ללאה או ליורשי לוי הנזכר:

846

847תשובה

847

848דין זה פשוט ולא מפני שהאלמנה לא ידעה במכירת הבית דמאחר שהקונה קנה בעדים ושטר קלא אית לה למכירה ולא כ"כ לומר לא ידעתי ואין טענה במה שאומרת שלא ידעה אלא שכפי האמת אפי' שידע' הדין עם האלמנה ויכול' לתבוע כתובת' וכמו שאבאר בס"ד:

848

849תנן בפרק הנושא את האשה אלמנה כל זמן שהיא בבית אביה תובעת כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית בעלה תובעת כתובתה עד כ"ה שנה שיש בכ"ה שנה שעושה טובה כנגד כתובה וחכמים אומרים איפכא והלכה כח' ומחלוקת זה אינו מעלה ולא מוריד בזמן הזה דכ"ע כותבין כתוב' ומחלוקתם אינו אלא במקום שאין כותבין וסומכים על תנאי ב ד אמנם במקום שכותבין כ"ע מודו שאם אין שטר כתובתה בידה אין לאשה כח לגבות כתובתה שמא מחלה או נתנה או נתפרעה אבל כששטר כתובתה בידה תובעת היא כתובתה לעול' בין היא בבי' אביה ובין בבית בעלה ואפי' נשאת ואח"כ תובעח כתובתה לאחר זמן גובה כתובתה ואעפ"י שיש קצת מחלוקת בזה בכל מקום כבר רשמתי בא"ה שלי סי' ק"א שרובא דרובא רבים בחכמה ומנין סברי שאפי' נשאת נאמנת לו' שלא נתפרעה כו' כל זמן ששטר כתובה בידה כ"ש שנר' בעיני דאפשר שאפי' בה"ע דסבר שאם נשאת צריך שתביא עדים שלא גבתה כו' ואם לא אינה נאמנת היינו במנה מאתים אבל נדונייא הוי דינא כשאר ב"ח וכ"נ בפי' בתשובת הרשב"א דשטר כתובה לגבי נדונייא כדין שאר שטרות יש לה דמצי טוען שטרך בידי מאי בעי כ"ש דבנ"ד אין אנו צריכים לזה כפי מה ששמעתי שאלמנה זו לא נשאת וא"כ הדין עמה א"כ הוא האמת שיש בידה שטר כתובתה ואפי' ידעה שבנה מכר הבית לא הפסיד' בזה זכותה דגדולה מזה שנינו בפ' בתרא דכתו' העורר על השדה והוא חתום עליה בעד א' יכול הוא שיאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו וח' אומרים אבד זכותו ע"כ הרי שלדעת אדמון שאפי' שהעורר על השדה שנמכר והעורר בא להוציא השדה מיד הלוקח שיש כח ביד העורר להוציאו מיד הקונה אפי' שהוא חתום העורר בשטר משום דיכול לו' הראשון קשה לי והב' נוח לי יותר ואע"ג דאין הלכה אלא כח' שאמרו שאבד זכותו מ"מ כבר כתב הריב"ה בפשיטות ח"מ סי' קי"א וז"ל לוה שמכר נכסים וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר השני נוח לי והא' קשה הימנו ולאומר שיאמר ואיך אפשר שיהיה הדין כך אחר שאין הלכה כאדמון בזה כבר הרגיש מהרר"ק בב"י ותירץ דלוה שאני וק"ל מ"מ הטור הביא הדין בפשיטות מבלי חולק אעפ"י שדרכו להביא סברות וכאן לא הביא משמע א"כ דדין זה לגבי לוה כסתם משנה וכבר כתבתי שנדונייא דין חוב לה וא"כ זכתה האלמנה בדינה שאפי' היה הקונה מוחזק בבית ודר בה כמה שנים היתה יכול' להוציא את הקונה מן הבית ואפי' שידעה במכירה לא הי' מועיל לקונה טענה למה לא תבעה מן המוכר קודם שימכרנה לי כי יכולה היא שתאמר בני לא הייתי יכולה עמו או הייתי רוצה להמתין לו והייתי גובה כתובתי ממנו ממקום אחר אבל עתה שאני רוא' שאין לי ממה לגבות כתובתי רוצה אני לגבות כתובתי מבית זה ומטעם זה הדבר ברור שאין טענה לקונה ממה שהחזי' בה המוכר כמה שנים ולא עשאה האלמנה מחאה כמו שחשב השואל שהיה צריך שבשביל זה צדד ובקש צדדים לבטל חזקת דין האלמנה לפי שאמר היתה באה ונכנסת בבית בנה בכל יום כו' ואינו צריך והטעם דבשלמא כשהבית היא ד"מ מר' וראינו שהחזיק בה ג' שני חזקה ולא מיחה ר' יכול ש' לו' אתה מכרת לי ונאמן לו' כן אעפ"י שאין לו ראיה אלא בטענת החזקה וכן יורשי הקונה יכולי' לומר של אבינו היא החזקה הזאת וממנו ירשנו כו' כנודע אבל בנ"ד לא מהני שום טענה לא לקונה ולא ליורשים לפי שהטעם שמועיל טענת החזיק בה ג' שנים היינו מטעם שהיה לו למחות וצא מיתה ובמלוה לא שייך האי טעמא שהרי הבית אין לו בה אלא שעבוד בעלמא ואינו יכול לומר לעדים פ' מחזיק בשלי בגזל כי אינו כן כי אולי הלוה יסלקנו במעות או בדבר אחר וא"כ איך ימחה ובמקום שאין מחאה אין חזקה כ"ש וק"ו בנ"ז שלעולם לא זז בנה מהבית מה לה ולצרה לצעוק שהרי אינה רואה בבית אלא בעל חובה בנה ורצתה להטיב עמו ושלא לתבוע כתובתה ממנו אלא לזמן ארוך כשתרצה וכבר כתבנו שהדין כן בכל אלמנה שכל זמן ששטר כתובתה בידה גובה כתוב' לעולם לפיכך רואה אני שהקונה איהו דאפסיד אנפשיה שלא קנה מן האלמנה בעצמה ג"כ והרי מעשים בכל יום שכדי שלא יוכל שום אדם לערער גובים ב"ד הבי' או החצר לאלמנה ואח"כ קונה ושלא נזהר לעשות כן הניח מעותיו על קרן הצבי ואם כן רואה אני שהדין עם האלמנה וזכת' בדינ':

849

850שאלה שבויה שנשבית יתרה מבת שלש ש' ויום א' ואשה מפי שבויה שנשבית עמה מעידה שהיא טהור' ושאל השו' אם יכולה להנשא לכהן אם לא:

850

851תשובה

851

852ראיתי תשובות מהח' הש' חכמי אנדרינו' יע"א וכלם מסכימים להתיר והביאו ראיו' בפרט הח' הש' כהה"ר שם טוב עטיאה האריך יותר ונשתט' בצדדין וצדי צדדין וכתב שיש להסתפק בזה ב' דברים א' שלא מצינו בדין זה שיאמרו הפוס' ולא בתלמוד בבירור שמועיל עד מפי עד להכשיר כמו שאמרו כן בעדות אשה שמת בעלה גם מצינו ראינו בב"י שכתב וז"ל ואם עד מפי עד מעיד עליה שלא נטמאה אפשר שהוא נאמן כמו בעדות אשה שמת בעלה ואם לא בז"ל נסתפק מי הוא זה ירצה להקל ראשו ולו' בפי' שהוא מותרת עוד שנית יש להסתפק בדבר הזה דאם ת"ל שעד מפי עד נאמן אם צריך שיעיד שאמ"ל העד הא' שלא זזה ידו מתוך ידה או אם יספיק שיאמר העד הא' אמר לו שאשה זו טהורה לבד וגם בזה הביא צדדים והראה פנים לאסור ולהתיר ואני רואה שדבר זה צ"ע כדי להכריע בב' הספקות הנז' העומדים לפנינו בדין זה לפי שמצינו ראינו דברים סותרים בזה הענין א' עדות אשה שמת בעלה כשהעד הא' עומד לפנינו אנו צריכים לחקור ולדרוש היאך ידע עדות זה כו' וכמ"ש הרמב"ם ואם העד הב' שמעיד מפיו אינו צריך שיעיד רק שמעתי מפיו שפ' מת ואין אנו צריכים לחקור ולדרוש איך ידע א"כ היה אפשר לו' ק"ו ומה באסור א"א החמו' אין אנו צריכים בעד הב' לחקור ולדרוש בעדות אסור שבוי' הקל לא כ"ש ויש צד א' לו' שאין הדין כן שהרי מצינו בעדות אשה שמת בעלה שכשרים נשים ועבדים וקרובי' שכ"כ הטור בפי' עד או קרוב מותרת להנשא משמע ודאי אפי בנה או בתה מן האשה עצמה ולא הוציאו אלא אותם נשים שאמרו ח' ששונאות זו את זו ובעדות שבויה בנה ובתה ושפחתה פסולים ומצד אחר אנו רואים הפך מזה שכתב הרמב"ם והסכים עמו הטור שאם אשה נשאת ע"פ עדות אשה ובא אח"כ עד כשר והכחישה תצא ואלו בשבוי' כתב דאפילו אשה מתירה ועד כשר מכחישה אפילו לא נשאת ממש אלא שהתירה להנשא מצד עדות האשה תנשא ולא תצא מהתירה א' והשתא מה נפשך אי אזלינן בתר טעמא דאשה דייקא ומנסבא ומ"ה מקלינן גם כשהעידה האשה בהתרא אע"פי שבא אח"כ עד כשר והכחישה היה לנו להקל ולו' לא תצא מהתרא הא' כמו שאנו אומרים בשבויה ואי אזלינן בתר טעמא דבשבויה הקלו היה לנו להקל בעדו' בנה ובתה ושפחתה כמו שאנו מתירין בעדות אשה וכל זה עמד לפני ולכן אמרתי שהיה צריך לי עיון כדי להכרי' לצד א' אלא שאני או' שאני סומך בזה עמ"ש הריב"ש בסימן צ"ד וז"ל כ"ש כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרא א' בתורה כו' יע"ש הרי שכהני' בזמננו אינם כהנים ודאי בתשובה שהכהנים בזמ"ה שעולים א' לקרא בתור' אינו אלא מנהג בעלמא שהרי אין להם ספר היחס שמעת מינה שאינם כהני' ודאי אלא ס' וא"כ אחר שאיסור זה דשבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם א"כ די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי אבל בענין ס' כזה ראוי לנו לו' ס' דרבנן לקולא עוד דהוי ס"ס מתהפך ס' כהן ס' ישראל ואת"ל כהן ס' מותר ס' אסור ויש לנו לו' ג"כ שבויה זו ספק אסורה לכהן ס' מותרת לכהן ואת"ל אסורה לכהן שמא זה אינו כהן אלא ישראל:

852

853שאלה ר' שאמר ששמע מפי ש' שלוי היה ממזר וגם ש' לא היה יודע הדבר באמיתות רק גם הוא שמע מפי אחרים מהו להנשא בבת ישראל שהרי אין ערער פחות מב' האם נאמר שר' וש' ואחרים הרי הם כב' או דלמא כיון שהם מפה אל פה הרי הם כא' ואת"ל הרי הם כב' כי אמרי' חוששין לערער היינו כשהם יודעים הדבר בבירור כההיא דמשפח' שקרא עליה ערער שפרש"י והוא שיעידו ב' שראו שנתערב ודאי ממזר במשפחה ההיא אבל הכא שאין גם א' מהם יודע דבר ברור אלא כלם מפי השמוע' הו"ל כמאן דליתיה יורנו הדין אור תורתו כי להלכ' למעשה דרשנו מאתו ומה' תהיה שלמ' משכורתו כפול:

853

854תשובה

854

855הריב"ה בזה סי' ב' הביא מה"ש בגמ' כל שקורין לו ממזר או נתין או חלל או עבד ושותק חוששין לו כו' וכן כל משפח' שקרא עליה ערער והוא שיעידו ב' שנתערב בהם ממזר כו' עד ה"ז ס' משמע דליכא למיח' אלא היכא דאיכא עדים שמעידים שנתערב ממזר הלו"ה ליכא למיחש אמת שמעינן חומרא יותר שהוא פירש לא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול מכאן היה נר' שהיה קצת מקום לחוש ומ"מ מדברי הפו' קמאי ובתראי נר' שאין לחוש שהרי כתב הראב"ד וז"ל כל אלו שאמרו על שתוקי שהם פסולים לא אמר ואלא בדורות הראשונים שהיו ב"ד נזקקין על החרפות שהיה אדם מחרף לחברו אבל עכשיו השותק על המריבה הרי זה משובח אבל שלא על מריבה הרמב"ן והרשב"א כתבו שלא נאמרו דברים בפיסול שתיקה אלא במי שנסתפק כגון משפחה שנתערב בה פסול או ס' פסול אבל משפחה שבחזקת כשרה עומדת כל דשתיק מיוחסת טפי מכאן מוכח שכל משפחה עומדת בכשרות אע"פ שנמצ' שלא' מן האנשים מאותה משפח' קורין ממזר אפי הוא שותק אין לשום בו פיסול וכן הטור בשם ר"י וז"ל היינו שנתערב במשפחה ממזר או נתין ואחד מן המשפחה קורין אותו ממזר או נתין ושותק אז הוי הוכחה שהוא הוא אבל אדם בעלמא שקורין אותו ממזר או נתין ושותק לא הוי שתיקתו הודאה ע"כ הרי שמכל הרבנים האלה דבנ"ד אין לחוש כלל כיון שלא ידענו שנתערב במשפחתו שום פסול אין לחוש ואפי' לדעת רש"י לע"ד כי כדי להחזיק בפיסול צריך שיהיו ב' עדים יבואו יגידו אפי' שלא יגידו בתורת עדות גמורה שכ"כ שקראו עליה ב' עדים שמץ פיסול מדקאמר עדים אין עדים אלא בב"ד ולא שידענו עדות גמורה וק"ל ואע"פ שמהרי"ק כתב שאין לדבריהם הכרח מן הגמ' אין להניח דברי הגאונים בשביל מ"ש מהררי"ק דאפשר שאפי' שהוא לא ידע הכרח הם ידעו כלל הדברים שאין בנ"ד חשש כלל:

855

856שאלה שכיב מרע שצוה לפני מותו ונכתב ונחתם בספר דברי צואתו וז"ל הנואה אנו חתומי מטה נכנסנו לבק' לפלוני ומצאנו אותו חול' מושכ' על מטתו אך דבריו ומלוליו נכוחים ונכוני' ומיושבין בפיו כשא' בני אדם הבריאי' ומיושבים בדעתם ושאלנו אותו והשיב על הן הן ועל לאו לאו ואמר שהוא מרגיש בכובד חליו והיה רוצה לצוות לביתו ואמ' לנו בבקשה מכם הוו עדי מחמת מיתה שאותם הבתים שדרים בהם פ' ופ' אחיו שהם השכירום ממני בסך מעות שנתנו לי להיות מושכרות להם עד תשלו' הזמן הכתוב בשטר מהשכירות שיש להם על הבתים הנזכרים וצוה שלא יהא ביד שום אדם נברא בעולם יכולת בידו כדי להוציאם מהבחי' הנז' עד סוף הזמן המושכר להם עוד צוה מחמת מיתה שהבתים שדר בהם פלו' הם בידי ממושכנים בסך נ' פרחי זהב לזמן חמש שנים ונתחייב פ' לתת בעד שכירות הבתים הנזכ' ן' לבנים מדי חדש בחדשו ואמר לנו איך הבתים הנז' אם היו שוכרים אותם לאחר יהיו נותנים משכירותם מאה לבנים ויותר ועל כי היה מודיע ואומר לנו שנדבר עם פ' ושנאמר לו מדוע היה עושה זה העוד שעד עתה היה סובל אבל מכאן ואילך שיוציא עצמו ונפשו מהעול הזה שהוא עושה שלא כדת ואם ירצה לדור בהם שיתן השכירו' משלם ואם לאו שיעשו חשבון מהזמן שדר בהם וינכו מהנ' סולטניס שנתן לו והשאר יבקשוהו בני קהלו ויתנוהו לו כדי שיצא מן הבתים הנז' תכף ומיד עוד צוה מחמת מיתה ואמ' איך הוא היה חייב לפ' חוב אח' וכדי שיהיה בטוח ממנו נתן לו בתורת משכון בית אחד וחתנו פ הוציא הסך מהמעות שהיה לפלו' הנז' ופרע לו משל' וחתנו הנז' קנה הבית מפלו' הנז' שהיא ממושכנת לו ואמר שאם היום או למחר יאמר שהיא שלו שנאמר לו שהוא מעולם לא מכ' לו כלום ושאותם המעות שהוציא בשבילו כבר פרעם לו ואם ישאלם פעם אחרת שיתנו לו עוד צוה מחמת מיתה שאותו חנות שהיה כולו אחד ועתה הם ארבעה שהם שלו ושלא יוכ' חתנו הנז' לומר אחר פטירתו שהם שלו ואמר איך היה חייב לפלו' סך שלשה אלפים ושמונה מאות לבנים והחנויות הנז' הם במשכון לו בעד הסך הנזכ' וצוה שיפרעוהו משק אח' של צמר שיש לו ומהשטרות ג"כ שיש לו לגבות שנשאר לפרוע לו ושמכל זה ישתדל ויעסוק חתנו הנז' בצמר הנז' ושיפרע מכל זה החוב שהוא חייב לפלר הנז' עוד צוה מחמת מיתה שאחר שיפרעו החוב מפלו' הנז' ויהיו נשלמי' השנים מהשכירות מהבתים הנז' ויתחילו לגבות שכירות מהחנויות ומהבתים הנזכר' שיתנו לבני קהלו ק"ק מאיור יצ"ו גרוש אחד בכל חדש ויהיה נחלק בזה האופן עשרים לבנים לצדקה ועשרים לבנים לישיבת החכם השלם כמה"ר פלו' והשאר מהפירות הנז' יהיו ביד החכם השלם נר"ו וביד היקרים ומעולים פלו' ופלו' והתמיד מהגרוש יהיה נמשך עד סוף שלש שנים רצופות עוד צוה מחמת מיתה שיתנו מהפירות הנזכ' לבתו או לחתנו הנזכ' להוצאת בית' אם יהיו צריכים וכל זמן שתשאל בתו מעות שיתנו לה לעשות צרכיה והשאר מהפירות הנזכ' ישמרהו החכם השלם נר"ו והמעולים הנז' בידם כדי ליתנם לבני בתו לכשיגדלו וצוה ג"כ מחמת מיתה שיתנו סך שלשה אלפים לבנים ליתומה בת אחיו לנשואיה כשיגיע פרקה לינשא ואם לא ימצאו בעת ההיא מזומנים שיוכלו למשכן החנויות או הבתים כדי ליטול הסך הנז' וצוה ג"כ שאם ירצה בתו לדור בבית העליונה שיפרע אלף לבנים בכל שנה. עוד צוה מחמת מית' שאם ח"ו תפטר בתו ובניה ולא ישאר בעולם ממנה שום זרע שיהיו כל אותם הקרקעות שנשארו וכל הנכסים שימצאו מהרוח' הקרקעות חציים לק"ק יצ"ו וחציי' לחתנו הנז' כל הנ"ל צוה ה"ר פלו' מחמת מיתה וצוה שלא יהיה רשאי ולא יוכל שום נברא בעולם לא יחיד ולא רבים לנגד ולערע' על צואתו זאת לא בכולה ולא במקצתה זהו מה ששמענו מפי המצוה הנז' ולכן כתבנו כל הנ"ל להיות לנו לזכרון האמ' וחתמנו שמותינו פה להיות לעדות ולראיה ולהראות האמת:

856

857עוד צוה מחמת מיתה שלא יהיה ביד בתו או חתנו או שום באי כחם יכולת ורשות למשכן לשום נברא בעולם שום דבר מהקרקעות ולא למכור ג"כ עוד לוה מחמת מיתה שאם ירצה לדור בבית אשר אביה היה דר בעודו בחיים חייתו שתדור בה ולא יטלו ממנה שום שכירות כל זמן שתדור שם כל הנ"ל צוה ה"ר פלו' הנז' בפנינו עדים חתומי מטה כד קציר ורמי בערסיה וידענו בברור שמתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו וחיים לנו ולכל ישראל שבק ולראיה חתמנו שמותינו פה והיה בחדש אב שנת השל"ד לבריאת עולם והכל שריר ובריר וקיים עכ"ל הצואה ועתה שואל חתנו של המצוה הנז' אם יש כח בידו וביד נות' צדקו בת המצוה הנז' לבטל הצואה הנזכרת יען אין חפצם ורצונם שאחרים ישלטו בנכסי עזבון הנפטר הנז' כיון שהם בקיאים ויודעים בטיב משא ומתן והיא אומרת נאמן עלי בעלי לשאת ולתת הכל נכסי עזבון אבי זלה"ה הלא הוא טוב לי מעשרה שליטים שהיו שולטים בנכסי עזבון אבי זלה"ה כ"ש השלשה אשר הקים לאפוט' שאינם חפצים בהם לא היא ולא בעלה בשום צד ואופן בעולם ואת"ל שאין כח בהם לבטל הצואה יורנו מורנו האם יזכה הבעל לפחות בפירות כיון שהם נכסי מלוג ואם הדין דין אמת שיש כח בהם לבטל הצואה ולבטל האפטרופוסים הנזכרים שלא ישלטו בנכסים הנזכרים בשום צד ואופן בעולם והם יאכלו פירותיהם והקרן תהיה קיימת בידם לעשות ממנו כטוב וכישר בעיניהם ואנוש לא ימחה בידם על הכל יאיר עיני פני השואל בחכמת עצמת מעכ"ת ומה' תהי משכורתו שלמה:

857

858תשובה

858

859תנן במס' כתובות פ' מציאת האשה המשליש מעות לבתו ע"י שליח והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר ופליג עליה ר' יוסי ואמרינן בגמרא דלא פליגי ר' יוסי ור"מ אלא בגדולה ארוסה דר"מ סבר מצוה לקיים דברי המת ור' יוסי סבר דכיון דגדולה היא הרשות בידה ומסיק בגמ' א"ר נחמן הלכה כר' מאיר וכתב הרי"ף וז"ל וק"ל כרב נחמן בדיני. וכתב הר"ן וז"ל ומפרשינן טעמא בגמ' משום דסבירא ליה לרבי מאיר מצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה המעות לפי שהוא לא אמר שלא תזכה במעות אלא לקנות שדה שאילו אמר כן בלא טעמא דמצוה לקיים דברי המת אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה אלא הוא מעכשיו זיכה אותה בהן אלא שצוה שיקחו לה שדה ואי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נותנין לה מיד שלה הם לגמרי למדנו מכאן דבנשואה אפי' ר' מאיר מודה שהרשות בידה עוד כתב הר"ן וז"ל ומוכח בגמ' בסוף פ"ק דגיטין דאף במצוה כשהוא ברי' כיון שמת אמרי' מצו' לקיים דברי המת משמע מתוך לשונו דמתניתין סתמא משמע דמיירי בש"מ או מצוה מחמת מיתה אלא שהוא הדין בברי' ע"כ מכאן היהנר' דבנ"ד הדין פשוט שהרי האשה זו כיון שהוא נשואה יכולה לומר נאמן בעלי עלי ואיני רוצה אפוטרופוס אחר עלי כ"א בעלי כיון שהי' בת יורשת והוא לא הפקיע הירושה מבתה אלא צוה על הפירות שיעשו האפטרופוסים מה שנזכר בצואה ואם כן אינו עומד לפנינו אלא מצוה לקיים דברי המת וזה אינו כלום דמצינן למימר למה יהיו ביד האפטרו' כי לתקנת בתו נתכווין וכיון שהיא אומרת זו היא תקנתי יש לנו לעשות כדבריה אלא כך היה נראה לכאורה אמנם אינו נר' כן מתוך דברי רש"י שכתב מן הנשואים הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכה לאכול פירות ע"כ א"כ נר' דדוקא כשצוה האב קודם שנשאת דאיכא למימר שהאב לא צוה אלא עד שתנש' אמרינן שהרשות בידה אחר שנשאת אבל כל שצוה אחר שנשאת דלא שייך האי טעמא שהרי כיון שהיתה נשואה ואפילו הכי צוה שיהיו המעות ביד האפטרופוסים נראה שאין האשה יכולה לומר נאמן בעלי עלי ומ"מ נראה בעיני מטעם אחר שיכולה לומר נאמן בעלי והטעם דבין היכי ובין היכי אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת דכתבו התוספות בשם ר"ת דליכא משום מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה ביד השליש לשם כך שיתנם לזה אבל אם לאח' הצואה בא לידו או אם היו בידו פירו' אלו כבר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ובנ"ד לא באו לידם של אפטרופוסי' ולא אפילו בעולם וא"כ אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת וכבוד תורתך נהי דליכא משום מצוה לקיים דברי המת מ"מ הרי כת' התוספות בדבור קטן בשילהי פ' מציאת האשה ז"ל על ההיא דפריך בגמרא והא ק"ל מצוה לקיים דברי המת מקשינן כיון דק"ל מצוה לקיים דברי המת א"כ מאי אהני דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורים ואומר ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים כו' עד אבל דברי ש"מ כמסורים דמו ע"כ א"כ בנ"ד יאמר האומ' תיפוק לי מטעם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו משו' האי טעמא נמי ליתא דלא אמרינן ככתובין כו' אלא שצריך קנין בבריא ובשכיב מרע אין צריך אלא דהוי בלא קנין כקנין אבל בדבר דליתי' בבריא בקנין ליתיה בשכיב מרע וכן כ' הרשב"א בתשובה ולא אאריך להביא ראיות כי לדעתי אינו צריך גם מטעם זה אני אומר דליכא למימר שהכי צוה ורצה שהנשא' מהפירות יתנם החכם נר"ו כנז' בצואה שדברים אלו אין להם אחיזה שהרי אמרו בפ' יש נוחלין אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות דקל זה אינו כלום ה"נ שאמר ויתחילו לגבות הפירות זה כו' עד והנשא' מהפירו' אין ממשות באלו הדברים אם לא אמר יהיו הבתים כו' לשיתנו כך וכך וכמו שכתבתי פעם אחרת באורך דלא מהני אפילו להקדישו בזמן הזה וכאן לא אאריך עוד נראה לי לקיים דברי שצואה זו לא עלתה לכלום אלא שהרשות ביד האשה לומר נאמן בעלי עלי מהא דאמרינן בגמרא בסוף פרק ח"ה האומר תנו שקל לבני בשב' וראויים ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר להם לא תתנו אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל ואם אמר אם מתו ירשו אחרי' תחתיהם בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל למדנו מכאן דדוקא כשאמר שקל שנתן קצב' למה שיתנו לבתו הוא דאמרינן ואם אמר תנו שבכל אופן שיאמר לא יתנו אלא שקל דאין להעמיד לבאים אחריהם והם בנ"ד בני בתו אבל בנדון כזה שלא נתן קצבה אדרבא אמר שכל זמן שתשאל בתו כו' נמצא שצריך שיתנו לחתנו ולבתו כל מה שתשאל ולא הניח לבני בתו אלא מה שנשא' ממה שבתו וחתנו יקחו לצרכם לא נשאר בהן אלא שיש לראות ביד מי יהיו הבתים ומי יהיה הגבאי הן אמת שכפי אומ' הדעת נראה שהחכם ושני האפוטרופסים הנז' עליהם מוטל לגבות ולחלוק כל הדברים כנז' בצואה אבל כתב הרשב"א על ההוא דאמרינן לעיל ש"מ שאמר ידור פלוני כו' וז"ל ש"מ דלא מתקינין לישנא במתנת ש"מ אלא דיינינן כדדיינינן בבריא כו' עד אבל להוסיף על דבריו לא אמרו דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר שכיון שאמר ידור הרי גלה בדעתו שרצה שידור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קיימא כו' עד ולפיכך שכיב מרע שאמר תנו שטר חוב לפלו' לא קנה אלא הנייר בעלמא עכ"ל הרי לך בפירוש שאפילו אמר בפירוש שיתנו לפלו' שטר פלו' אעפ"י שהדעת אומר שר"ל החוב הנזכר כמו שיש סוברים כן וחולקים עליו מ"מ דעתו ואפי' החולקים מודים בידור פלו' כו' למדנו על כל פנים שאין לנו להוסיף על דברי שכיב מרע ואחר שהשכיב מרע לא פירש באיזה יד יהיו הבתים או מי יהיה הגבאי נמצא הדבר שנפל הדבר מעצמו ביד בתו של הש"מ והיינו שלא הניח עוד ביד האפטרופו' הנזכרי' אלא הנשאר מהמעו' ואע"ג שיכול האומר לומר זיל לאידך גיסא שהרי אמרו שיתנו לבתו דמשמע דמיד אחרים יש לה לקבל מה שתשאל וכן חתנו מ"מ כאשר נשקול הדברים במאזנים יכריח מה שאמרי' כי כל נכסי הש"מ ממילא נופלים ביד יורשיו היא בתה כלל הדברים אני אומר שאין בצואה זו ממש להפקיע כח הבת ובעלה והנכסים בחזקת הבת קיימי והפירות בחזקת הבעל כדין כל נכסי מלוג כך דעתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה:

859

860שאלה ראובן שמעון לוי אחים היו והרי להם ישיבה או בעולם עד צאת כרוז מלפני מלך מה"מ לקחת את שמעון להוליכו לבית עולמו אך השאיר אחריו ברכה זרע ש"ק בנים ובנות יצ"ו ולקצת הימים יצא עוד דבר מלכות מלפני המלך ה' צבאות לקחת ג"כ את לוי ויתהלך את האלי"ם ערירי כי לא נשאר ממנו לא בן ולא בת כי כלעמת שבא כן הלך וברוך השליט בעולמו לעשו' כרצונו ותשאר האשה אשת לוי זקוקה לראובן וישארו ג"כ נכסיס מעות וסחורה וקרקעות ומהם הלואו' ועתה רצה ראובן היב' ליבם אשת אחיו כאשר צוה על פי תורת ה' ולרשת את כל נכסיו דאמרינן בפרק יש בכור המיבם את אשת אחיו יורש את כל נכסי אחיו ויורשי שמעון טוענים ואומרים שאין לו אלא המוחזק אשר הם בעין ולא הראוים לבא והלואות ושטרות מהראוים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מהלכות נחלות ונזכר בגמ' פ' יש נוחלין וראובן טוען דההיא דכ' הרמב"ם פ"ג דאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק ולא בשבח שהשביחו הנכסי' משעת מיתה עד שעת ייבום דבכור קרייא רחמנא היינו דוקא בנכסי יעקב שמת והיו לו בנים ראובן שמעון לוי ומת ראובן בלא בנים ונפלה אשתו לפני שמעון קודם חלוקת הנכסי' דאז ודאי שמעון אינו נוטל בראוי כבמוחזק ולא בשבח שהשביחו כי עדיין שם כל האחים על כל הנכסים ההם וכמו שכתב הרב המגיד בפי' על דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נחלות כו' והיורש משי שטעה בכונת דברי הרב המגיד שהרי כונת הרב אינה רק במוחזק ובשבח אבל בראוי מעולם לא עלה זה על דעת אדם שיהיה הראוי של יבם שהרי איתקש לבכור ולא חלק הכתוב בין יבם שיש לו אב ובין יב' שאין לו אב והר' המגי' עצמו דמה אותו לבע' ודב' ברו' הוא דבע' אינו נוטל בראוי ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ע"כ טענ' ב' הכתו' עד שיבא דבר מור' צדק ויורנו הדר' ישכון אור וגמול ישל' ה' לו ועו' יורנו על השבח שהשביחו הנכסי' של אחיו משע' מיתה עד שע' יבום אם הוא של יבם או אם הם של יורשים ומ"ש הרב המגיד דמה שאין היבם נוטל בשבח היינו בנכסי אביו אבל בנכסי אחיו יורש היינו בשבח שלאחר יבום שכ' הרמב"ם שאינו יורש אפילו מה ששבחו לאחר יבום ועליו קאמר המגיד אבל השבח שבין מיתה ליבום מודה שאינו יורש היבם יורנו המורה אמת לצדקה ושכמ"ה:

860

861תשובה

861

862הדין דין אמת עם היבם כי הוא יורש הכל מוחזק גם הראוי מחוט ועד שרוך נעל שבח וקרן בין שבח שקודם יבום ובין שבח שאחר יבום וטעם לזה דמשנה שלמה שנינו בפרק החולץ את יבמתו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו וסתמא קתני לא שנא מוחז' ולא שנא ראוי ועוד שכתוב בנכסי אחיו ונכסי אחיו משמע שטרות כמו שכתב הרא"ש בתשו' הביאה בנו הריב"ה ח"מ סי' רמ"ח עוד כ' הריב"ה בטו' א"ה סימן קס"ג וז"ל היבם זוכה בנכסי המת ועומד במקומו ליטול חלקו בנכסי אביו ודוקא במוחזק כגון שמת אביו ואח"כ מת אחיו קודם שחלקו אז נוטל חלק אחיו בנכסי אביהם אבל לא בראוי כגון אם מת אחיו ואח"כ אביו לא יטול חלק אביו ואפי' במוח' לא יטול אלא בגוף הנכסי' אבל אם ישביחו הנכסי אינו נוטל חלק אחיו באותו שבח אפי' אם שבחו אחרי יבום קוד' חלוק ע"כ הרי לך כמה נזה' הריב"ה שלא יטעה המעיין וכת' במוחזק כגון שרוצ' לומר לא תטעה במה שאמרתי שיש חלוק בין מוחזק לראוי אלא דוקא בנכסי האב כי בנכסי אח היבם הכל א' וכן כ' קודם שחלקו דהיינו נכסי סבא שיש לכל האחים חלק בהם כי בנכסי אחיהם אין להם חלק בהם כלל ולא שייך בהו למימר קודם עוד חזר ואמר אז נוטל חלק אחיו בנכסי אביהם ועוד אני אומר שאם היה שבנכסי היבם יש חלוק בין מוחזק לראוי מה היה צריך להאריך בנכסי הזקן אב לאלו הבנים השתא בנכסי אח היבם אינו יורש בראוי בנכסי אב היבם לא כ"ש וכבר חשבתי להאריך בראיו' אלא כי בהיותי נושא ונותן עם חברי חזר אלי א' הוא החכם הש' כמהר"ר שלמה הלוי נר"ו ואמר שיש בתשו' מהר"ר יעקב עייל:

862

863שאלה רפאל לוי הוחזק באח שהי' לי בארץ רחוקה ורפאל לוי הנז' נפט' לב"ע בלא זרע ונשארה אשתו זקוקה ליבם ואחר ימים נתקבל עדות זה על היבם בב"ד במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא כד אתא קדמנ' משה נתן יצ"ו ואחרי האיום והגזים הראוי לעשות קם על רגליו והעיד בתורת עדות גמורה איך עתה קרוב לארבע' חדשים בהיותו בעיר קוסטאנטינא בא אליו איש א' ישאל לו אותו האיש מאיזה מקום והשיב אני תושב עיר אישקופיא א"ל ומכיר אתה לאחי רפאל לוי והשיב לו אני הכרתי אותו וזמן הרבה יש שנפטר לב"ע בלא בנים ואשתו נשארה זקוקה ובהיותם שניהם מדברים הגיעו שני נפטרים שהיה זמן מגפה והם שניהם הלכו לעשות לויה לנפטרים ומשה נתן העד הנז' אמר שבאותו פרק הרגיש בעצמו שנגף ממגפה ונהיה ונחלה ומיד הלך לביתו ונפל למשכב בקדחת עזה ויהי ממחרת באו חברת בקור חולים לבקרו וא"ל מדוע היה יושב לבדו בבית אחד מוטל על ערש דוי ואין איש דורש אותו שיותר טוב שילך בבית ההקדש ששם יספיקו צרכיו מכל מה שיצטרך והוא נתרצה והוליכוהו להקד' על משענתו ומצא שם לאותו האיש ששאל לו על רפאל לוי והיה מוטל על ערש דוי מוכה ממגפה מתהפך מזן אל זן עד שיצאת' נשמתו מוט' על פניו ומיד באו רוחצי' ורחצוהו והוליכוהו ל"ה ושאלו לו ב"ד ואתה כשראית אותו האיש שנפטר היית מיושב בדעתך והשיב אמת שהיה לי קדחת עזה אבל הייתי מיושב בדעתי כשאר כל אדם עוד שאלו לו ב"ד אם היה מכיר לאותו האיש שהיה אחיו של רפאל לוי תושב אישקופיא או אם היה יודע שמו והשיב ח"ו אני לא הייתי מכירו ולא ראיתיו מעולם וגם שמו איני יודע אבל היא אמר לי שהיה אחיו של רפאל לוי תושב איסקופיא כל זה העיד משה נתן העד הנז' והיה זה יום ו' י"א יום לחדש שבט שנת השמ"ב וקיים זהו העדות שנתקבל אות באות תיבה בתיבה ועתה באנו לשאול אם עדות זה מספי' להתי' אשת רפאל לוי נ"ע להנשא לחוץ ואת"ל שאיני מספי' אם נשאת בעדו' זה תצא או לא תצא:

863

864תשובה

864

865נר' ל"ד שיש לספק בעדות זה שלשה ספקות ובהתברר אחד לאחד למצוא חשבון נבון תחבולות יקנה לברר האמת הספק הא' שכפי דברי העד הנז' היה הזמן ההוא שעת הדבר והאיש ההוא הוכה ממגפה ומת וכפי רוב הפוסקים עד אחד בדבר אינו נאמן עד שיאמר קברתיו דהוי כמו מת במלחמה וכ"כ הטור בהדי' באבן העזר והר"ן בתשובותיו סי' ג' וכן הסכימו רוב הפוסקים אבל הכא בנ"ד משום הא לא איריא דאע"ג דהעד הנז' לא אמר בהדיא קברתיו הא כתב הר"ן והמגיד והריב"ש דקברתיו לאו דוקא או כל שנתעסק ממקום למקום כדרך המתי' או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים סגי ובנ"ד פשיטא דהוו קברתיו ממש דהא אמר שרחצוהו והוליכוהו לבית הקברות איברא דאפילו במעיד קברתיו איכא סברת ר"ח שפסק לחומרא והמרדכי בפ' האשה בתרא כתב ז"ל עד א' במלחמה ר"ח וראב"ן פסקו לחומרא דספק דאורייתא הוא והיינו אפי' שאמר קברתיו והוא הדין לדבר וכמו שכתב הר"ן בסי' הנז' ואע"ג דלא עבדינן כר"ח וראב"ן לגבי כל שאר הפוסקים המתירים מ"מ להוי סברת ר"ח וראב"ן סניף לספק אחר שיש להסתפק בעדות זה דהא כתב הרא"ש בפרק האשה רבה דעד א' ביבמה אינו נאמן וכן כתב הטור בסי' קנ"ח ושורש ראיותיו ערוכות שם בפסקיו וכ"כ רבנו ירוחם וכתב שכן הסכימו רוב הפוסקים וכתב ג"כ משם הרמ"ה נמצא אם כן דלדברי פוסקים אלו אין כאן עדות וכ"ש בהצטרף סברת ר"ח וראב"ן דסבירא להו דעד אחד אינו נאמן בשעת הדבר אבל כיון דחזינן דכל שאר הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והראב"ד והרשב"א וכל השאר כלם חולקים עליהם בין בעד אחד ביבמה ובין בעד אחד בדבר ודאי דעבדינן לקולא דרוב מנין ורוב בנין נינהו. הספק הב' דאיכא לאסתפוקי בנ"ד ממה שאמר העד שכשראוהו שמת היה הוא מוכה ונוגע בקדחת דבריי ומי אמר לן שהיה שפוי בדעתו להכיר ולראות מי הוא המת והלא קדחת עזה ובפרט קדחת דבריי הוא מבלבל השכל ברוב פעמים וקדחת בלבד איזו שיהיה הוא חולי של סכנה כדאמרינן בשבת האי אישתא צמירתא מחללין עליה את השבת ופרש"י חום גדול והרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות עדות הפתאים ביותר כו' וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שא"א לכיון הדעת בכתב ע"כ ולכאורה נר' שאין לנו מבוהל ונחפז גדול ממי שהוא מנוגף בקדחת עזה והרי הוא בכלל שוטה שפסול מן התורה ואפילו שעתה לעת העדות הוא פקח אין עדותו עדות ואין לומר דהכא בנ"ד הא קא' שהיה בדעתו דהא הוא אינו יכול לכוין עתה אם היה בדעתו אז ואדרבא כל מה שהאדם עושה בחוליו נר' לו שעושה בדעת והשכל ואינו כן אבל לדעתי שגם בזה ליכא לאסתפוקי דהא לא מצינו בשום פוסק שיהיה שכיב מרע סתם צריך בדיקה זולת הרא"ש שכתב בסדר הגט בסוף גיטין צריך להזהר בש"מ שצוה ליתן גט שתהא דעתו מיושבת עליו וכתב הטור בסי' קכ"א שבעל הע"י חולק על הרא"ש והרא"ש גופיה ל"ק אלא לכתחלה שכן משמע לשון צריך ליזהר אבל בדיעבד כשר וכל הפוסקים לא הזכירו בדיק' אלא בנשתתק שאחזתו אותו חולי אבל בסתם ש"מ וכ"ש שהוא אומר שהיה בדעתו. הג' דאיכא לאסתפוקי בנ"ד הוא ספק עצום וזה שמשה נתן העד הנז' לא היה מכיר לאיש ההוא וגם שמו לא ידע אלא שהאיש ההוא אמר לו שהיה אחיו של רפאל לוי תושב אישקופיא ואלו היה הוא בעצמו בא לפנינו ואומר אני אחיו של זה אינו נאמן דמשנה שלמה שנינו בפי"ן אמר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ופריך ליורשו פשיטא ומשני לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה הא נמי מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחין אינו נאמן ומשני התם דלא מוחזק באח הכא דאע"ג דמוחזק הא קמן דאע"ג דמוחזק באח אינו נאמן לענין ממון וכ"ש לענין אסור לפטור את אשתו של האחר דשתי' בחליצה שלא יהיה נאמן וכן נמי איתא בפרק המפקיד מרי בר איסק אתא ליה אח כו' וקאמר דאינו נאמן לענין ממון וה"ה לענין אסור וכן הכריח הרא"ש ממשנה זו בתשובותיו כלל נ"ב אלא שבזה יצא לי קושיא בדברי רשב"ם שכתב שם בסוף לשונו ומיהו סיפא דקתני זה אחי אינו נאמן לא בהתר ואסור של שוק דהא אפילו שתק אסורה כיון דמוחזק באחי אלא לענין לירש עם אחיו קאמר דאינו נאמן אי נמי איכ' למימר דהכי קאמר האומר זה בני נאמן אע"ג דהוחזק באחי זה אחי אינו נאמן כגון דלא הוחזק באחי וקשה לי למה ליה לדחוקי מתני' הכי לימ' דמה שאמר זה אחי היינו לפטור את אשתו של האחר בגט חליצה ואז אינו נאמן אי ליכא עדים אחרים מ"מ הדין דין אמת שזה שאמר פלוני אחי הוא אינו נאמן א"כ זה העד ששמע ממני שהוא אחיו של רפאל אינו כלום ועוד ראיה ברורה שהאומר זה אחי אינו נאמן דאתמר פרק מצות חליצה אמר רבא אמר רב סחורה חולצין אע"פי שאין מכירי' ממאנין אף שאין מכירי' לפי' אין כותבין גט אלא א"כ מכירין דחיישי' לב"ד טועין ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין לפי' כותבין גט חליצה אעפ"י שאין מכירין דלא חיישינן לב"ד טועה הא קמן דבין למר ובין למר להתירה לשוק אינו אלא כשהכירו היבם והיבמה דע"כ לא פליגי אלא בחליצה הנעשית בב"ד הראשון אם צריך הכר אבל להתירה לכ"ע צריך הכר ואע"ג שהתוספות גריס גירסא אחרת ופירש פירוש אחר מ"מ לענין זה ליכא נפקותא כלל שלכולי עלמא צריך שיכירו היבם והיבמה להתירה לשוק הן הוא אמת שהעדות זה והכר זה סגי בעד אחד ועבד ושפחה וקרוב ופסול וכן פסקו כל הפוסקים ובגט חליצה כתבי ביה ואשתמודענא דפלוני דא אחוהי מפלוני מאבוהי נמצא אם כן שבנ"ד שהעד לא הכירו ואם היה בא לחלוץ או ליבם אינו נאמן על פי עצמו והשתא נמי שמת בלתי הכר לא נפטרת היבמה בכך וכיון דעדות זה בעל נר' א"כ דאם נשאת אפילו ברשות ב"ד שעעו ונשאת על פיהם דתצא מזה ומזה וכמו שכתב הרא"ש בפרק האשה רבא ואם נשאת לזר בין במזיד בין בשוגג בין שיש לו בנים ממנה ובין שאין לו בנים ממנה תצא וכן כתב הרמב"ם והרי"ף איברא דקשיא ליטובא דמאי שנא הכא לענין אסורא שאינו נאמן לגבי עצמו לומר אני פלוני אחיו של פלוני אלא צריך הכר ע"פי עד או עדים ומאי שנא דנאמן לומר אני פלוני בן פלוני ומתירין את אשתו דתנן בסוף יבמות ת"ר מעשה באדם אחד שבא להעיד על האשה לפני ר"ט אמר לו בני היאך אתה יודע בעדות אשה זאת אמר אני והו' היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלה בייחור של תאנה ופשחו והחזיר את הגיים לאחוריו אמרתי אריה וכו' אמר מנין אתה יודע שאריה שמי כך קורין אותו בעירי יוחנן בר יונתן אריה דמכפר שיחיא לימים חלה ומת והשיא ר"ט את אשתו ע"כ הא קמן שלא היה מכירו אלא על פיו ואפי"ה השיאו את אשתו ומכאן פסק הרא"ש בכלל נ"א על אותו ר' אשר שאע"פי שלא ידעו שמו אלא על פיו משיאין את אשתו ולענין גט נמי תנן אין כותבין אלא אם כן מכירין וכן פסקו כל הפוסקים שאין נאמן ע"פ עצמו לומר שמו אלא צריך שיכירו ואם אתה משיא את אשתו על פיו למה לא יהיה נאמן לענין גט ואין לומר דדוקא התם דאנו יודעים ששמו של בעלה של זו פלוני כיון שהוא אמר ששמו פלו' ואח"כ מת נאמן ע"פ עצמו על שמו וכן ביבם אם היינו יודעים מקודם עפ"י האח שמת שיש לו אח ששמו כך ואח"כ בא ואמר ששמו כך נאמן על שמו ומה שאמר שאין חולצין אלא א"כ מכירין היינו היכא שאין אנו יודעין שמו אלא עפ"י זה ודאי אינו דמה לי על שמו ומה לי על אומרו שהוא אחיו של פלוני שאם אתה אומר שאינו נאמן על פי עצמו לומר שהו' אחיו של פלוני אע"פי שאמר כן קודם לכן ג"כ לא נאמינהו על שמו והיה אפשר לתרץ דדוקא התם בההיא דיוחנן בן אריה נאמן ע"פי עצמו משום שהגיד שמו קודם לכן שלא בשעת מעשה ומל"ת וליכא למיחש שאומר כן לקלקלה אבל בחליצה וגט ויבום כל שבאו לחלוץ או ליב' שהוא בשע' מעש' חייש' לקלקול' ובגט נמי כל שהוחז' בעיר קודם לכן ל' יום בשם זה אפי' ע"פ עצמו כותבין אע"פ שאין מכירין דליכא למיחש לקלקולא והא דאמרינן האומר זה אחי אינו נאמן היינו בשאומר כן בשעת מעשה וכההיא דמרי בר איסק שבא בשעת מעש' ליורשו והא דאמרי' בפ' התקבל מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אע"פ שאינן מכירין והתם הוא בשעת מעשה כבר פירש התם טעמא משום שהוא בשעת הסכנה נמצא א"כ שלפי חלוק זה בנ"ד שאמר לו אותו האיש מעצמו שהיה אחיו של רפאל לוי והיה באקראי בעלמא שלא בשע' מעשה יהיה נאמן ע"פ ולפ"ז אפש"ל שמטעם זה התיר מהרי"ק בשור' קע"ו על אותם שהעידו ששמעו ממומר א' שהיה אחיו של פ' משו' דהת' היה שלא בשע' מעשה אלא שהמדקדק בלשון מהר"יק יבין וישמע דאדרב' סביר' ליה דכשהוא באקראי ושלא בשעת מעשה גרע טפי שכתב וז"ל הרי לך דאע"ג שלא הוחזק שמו יוחנן בן אריה כ"א בספור בעלמ' באקראי כו' נראה מדבריו דעדיף כשהוא בשעת מעשה מדברי הר"ן ג"כ נר' דלא סבירא ליה חלוק זה דאמרן שכתב בתשובותיו סי' נ"ב ז"ל ומה שאמרת שעדות זה אינו כלום לפי שאותו מאישטרי ברנאד לא היה נאמן לומר שהי' אחיו של משה די קשיריש דתנן בפי"נ האומר זה אחי אינו נאמן וכן עובדא דמרי בר איסק בהמפקיד כו' ועוד כתבת שגם מה שמעיד ששמע ממשטרי מומר כו' שאין כאן עדות מן הטעם שקדם במומר שאינו בתורת עדות כלל אין ודאי קושטא קאמרת דלזכותו בנחלה אינו בתורת עדות אבל לענין מל"ת שהוא כשר בעדות מסתברא דסגי ע"כ נראה מדבריו שהודה לוי לקושיא הראשונה שאינו נאמן לומר זה אחי ולא השיב לו הר"ן אלא למה שאמר שמומר אינו בר עדות ואם איתא דסבירא ליה דשלא בשעת מעשה נאמן ע"פ עצמו אמאי לא דחה לו הקושי' ההיא זהו הנר' מלשונו אע"פ שיש לפרש פירוש אחר כמו שעוד נפרש ובהריב"ש סי' קפ"ב מצאתי שחלק חלוק זה שכתבתי אלא שאע"כ חולק על דברי דהוא כתב שם שמ"ש הרי"ף לגביה והלכת' גלוי מלת' הוא ואפי' קרוב כו' וכתב הרי"ף דלא אמילתא דאסורה ולאו אמילתא דממונא קא מסהדי אלא מלתא דעלמ' הוא דמגלו כו' וכתב הריב"ש ואני אומר שלפי לשון הרי"ף נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פ' כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלמה שנינו בפי"נ האומר זה אחי אינו נאמן אלא שאם אמרו כן קודם מעש' שאין מעידין לא על ממון ולא על אסור הוחז' על"י פיהן כו" וגם בדרך זה כ' דדוקא היכי דליכא חשדא הרי לך שכ' החילוק עצמו אשר כתבנו אלא דעל כרחין סבירא לי' דגם שלא בשעת מעשה אינו נאמן ע"פ עצמו אלא צריך קרוב או אשה דהא הכי איפסיקא התם הלכתא דגלוי מולתא היא ואפי' קרוב ומ"מ קשיא לי בדברי הריב"ש למה לא הבי' דברי הרמב"ם בפ' רביעי שכתב סתם שאפי' עבד ואשה וקרוב נאמנין ולא חלק בין שעת מעש' לקוד' מעש' שנראה מדבריו ומדברי כל הפוסקים שלא חלקו כלל אלא עדות קרוב או אשה נאמנין אפי' בשעת מעשה וכ"כ מהרי"ק בסי' קנ"ז ולדברי' אפשר לומר שעבד או אשה נאמנין אפי' בש"מ ובשלא בש"מ נאמן הוא על עצמו וכדכתיבנא הן הוא אמת שאני תמה על כל שאר הפוסק' איך אפשר שעבד וקרוב יהיה נאמן בשע' מעש' והתנן בהדיא האומר זה אחי אינו נאמן והא התם הוא קרוב ואין עדותו מועיל לגביה אחיו כלל הדברים שלפי חלוק זה דכתיבנא בנ"ד יהיה האיש ההוא נאמן על פי' עצמו כיון שאמר כן שלא בשעת מעשה ואפשר לומר דאפילו לפי חלוק זה הכא בנ"ד אינו נאמן על פי עצמו דהא כיוו שרפאל לוי נפטר קודם זמן רב אפשר דכונתו לקלקלה ובשלמא אם היה אז חי אז ליכא חשדא כלל אבל השתא איכא חשדא וזה בכלל מ"ש הרי"ף והוא דליכא חשדא עוד אפשר לחלוקי ולומר דדוקא בההיא דיונתן בן יוחנן ארי' הקילו שיהי' נאמן ע"פ עצמו משום עגונא כשם שהתירו גוי מל"ת מפני שאם אין אתה מאמינו תעגן את אשתו והרי הוא כשעת הסכנה וכמו שפירש רש"י בסוף יבמו' גבי מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלו' מת ופריך ודילמא שדה היא ומשני בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ופרש"י בשעת הסכנה שאדם מסוכן כגון שהיה מושלך בבור כו' והכא נמי כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ע"כ א"כ משום הכי התירו ע"פ עצמו בההוא דיונתן בן אריה וכן משום הכי התיר מהררי"ק בשורש קע"ו שאנו באים להתי' אשתו אבל כל היכא שהבעל בחיים ורוצה לפטור אותה או שהיבם בא לפנינו או ליבמה או לפוטרה בחליצה אז הוא מלת' דעבידא לגלויי ואין חולצין אלא א"כ מכירין וכפי זה ג"כ אפשר שבנ"ד יהיה נאמן ע"פ עצמו כיון שאת' בא להתי' אשתו שמת היבם והרי הוא כשעת הסכנה דומיא דההי' דמהרי"ק אלא שמצאתי עוד חולשה אחרת בעדות זה דהא לא א"ל האיש ההוא אלא שהוא אחיו של רפאל לוי ומי אמר לן שהוא אחיו מאביו דלמ' שהוא אחיו מאמו קאמר ואנן קי"ל שצריך שיכירו שהוא אחיו מאביו וזה פשוט באופן דבהא סלקינן ובהא נחתינן דלפי הנר' לע"ד אין עדות זה מספיק להשיא אשתו לשוק ואני מודיע לפני מורי ורבותי שכן הוריתי ואחרים קמו עלי והשיאו האשה הזאת שלא מדעתי ולא עברו ימים רבים שבאו כתבים מקושט' כתבים ששולחין איש לרעהו ומודיעי' שאותו היבם אחיו של רפאל לוי הוא חי ומיד הפרישו האשה הנז' מבעלה וגם בזה איכא לעייוני שאם העדות הנז' אינו עדות כמו שכתבנו בלאו כל זה תצא וכל הדרכים בה ואם העדות הוא עדות מספיק איכא למימר דע"פ הכתבים לא תצא דהא ק"ל מפיהם ולא מפי כתבם ואם התירו ע"פ כתב היינו להתיר אשה דהקילו בה רבנן מתוך שהחמרת לה בסופ' אבל לענין א' לא ואפשר לומר ג"כ דכיון דלהכיר היבם סגי בקרוב ואשה ועבד ה"ה ג"כ מפי כתבים ומהני וכי תימא אפי' שהיה מהני מפי הכתב כשם שמהני עבד וקרוב אפי"ה לא תצא דהא העדות הא' היה ע"פ עד כשר ואפי' היה בא עד אחר לא תצא וכ"ש שמפי כתבי' לא מהני אלא בע' קרוב או פסול לזה אני אי' דאי מפי כתבים מהני א"כ העד הראשון ששמע מפיו שהוא אחיו של רפאל אפי' דחשבינן ליה עדות הרי היא כעד קרוב ופסול כיון שמעיד מפי עצמו והכתבי' אשר באו לאנשים מחולקים הוו כשנים ואזלינן אחר רוב דעות וכל זה צ"ע רב וכעת מהר צועק לשום לדרך פעמיו והשואל נחוץ לראות מה משפט האשה ואני את דעתי כתבתי הצעיר אהרן אביוד:

865

866החכם השל' דבק מאח נר"ו ראיתי כל מה שכתב והחקירו' שחקרת לברר הדין והאמת יישר חילך שכן ראוי לעשות ולא למהר להתיר כי המהירות מביא לידי חרט' כאשר היה בנדון זה וכמו שכתבתי ונפלאתי מי הוא שמלאו לבו להתיר בזמן הזה אם לא בא פסק מרנא כמהרר"י מ"מ באתי להודיעך את אשר בלבבי לפי השגת ידי במה שנסתפקת וכתבת וזה החילי על הספק הראשון כבר כתבתי כי כתב הוא ז"ל פסק ונעשה מעשה והתיר יבמה בעד א' גם לספק הב' אין לחוש דודאי יש להאמינו כי היה בדעתו ולא גרע ממה ששנינו פ' האשה שנתאלמנה אמרה א"א הייתי וגרוש' אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הכא נמי הוא אמר לנו שהיה חולה והוא אמר שהיה בדעתו ושידע ודאי שמת אח רפאל לוי ודאי שאין לנו לחוש לומר שלא בדעתו אין לחוש לזה וכמו שכתבתי אך נבא אל הספק העצום וקודם כל דבריו רואה אני לעשו' חקירה אח' והיא זאת שבא בשאלה שזה רפאל היה מוחזק שהיה לו אח חזקה זאת איך היא אי הוי קלא בעלמא או הוי חזקה דאיתחזק בב"ד שהרי כתב הרמב"ן והסכים הרש"בא ז"ל דכדי לאסור ליבמה צריך דאיתחזק בב"ד דאית ליה אח אבל בקלא בעלמ' אין לאוסרה והנה שני אלה עמודי עולם בלי ספק שראוי לסמוך עליהם אפ' שלא בשעת הדחק כ"ש בשעת הדחק א"כ אם היינו יודעים שלא הוחזק בב"ד שהיה אח לזה רפאל בפה מלא הייתי אומר שאשה זו מותרת והייתי סומך לומר הקול שיצא על רפאל שהיה לו אח היה זה שהעידו שנפטר בקושטא' והייתי סומך לומר שסתם אח הוי אח מאב דאין אח מאם נקרא אח והוי כמו פת סתם דהוי פת חטין ואפי' את"ל שלא היה אלא מאם יש לנו לומר או מאב הוא או מאם הוא אשה זו מותרת מטעם שאין אנו יודעים שהיו לו שני אחים ונימא שהקול שהיה לו לרפאל אח על זה היה ואפי' תימא דאתחז' קלא בב"ד שהיה לרפאל אח א"ה מטעם זה היינו יכולי' להתיר כיון שאין הקול אלא שהיה לו אח לא אחים ומה שכתבת ממשנת י"נ כו' אינם ראיה לנ"ד דהתם מיירי דידעי' דאיכא אח אחרינ' ומשום הכי אינו נאמן להפסיד לאח האח' והכי אמרי' בפיסקא זה אחי אינו נאמן ואידך מאי קאמרי כו' י"ש ובמשנה האחרת מיירי דלא איתחזק באח כלל ואשה בחזק' התר לשוק היא ואין בידו לאוסרה גם הראיה דפ' מצות חליצה אין ראי' לנידן דידן דהתם אתתא בחזקת איסור היא שיש לבעלה אחין א"כ אית לן למימר שחזקה שאין חולצין אלא א"כ מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין דודאי הכירו שזה שחלץ היה ג"כ אח מאב ונפטר' בחליצה זו משאר האחין אבל בנ"ד שלא היה רפאל זה מוחזק אלא באח לבד אם אנו מאמינין לעד שאמר שאח רפאל לוי מת אין לחוש ולומר שמא מאם היה וק"ל לע"ד ועם זה נסתלק' הקושיא שקשיא לך דמאי שנא לענין איסורא שאינו נאמן לגבי עצמו אני פ' אחיו של פ' ומאי שנא פ' בן פ' דנאמן ומתירין את אשתו דשאני התם דאיכא אח ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי דאיכא אח עומ' כנגדו וצווח אני אח וזה אינו אח ולא מפני שצריך שיהיה צווח אלא כל שאנו יודעים שיש אחר ודאי קרינן ליה צווח ובמעש' דר"ט ליכא למימר האי טעמא וחיישינן לעיגונא וסמכינן אחזק' אשה דיקא ומינסבא ולענין גט לא התירו לומר דשם המגרש זה הוא משום דאיפשר להתברר וכיון דליכא עיגונא לא האמינוהו והחלוק שכתב הריב"ש ז"ל בשם רב אלפס ז"ל בין העיד בשעת מעשה לשלא בשעת מעשה הוא חלוקה אמיתי איני חושב יחלוק שום אדם עליו כי הוא תלמוד ערוך יבמות פ' הערל אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ופריך בגמרא ומי מהימן והאמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה שומעין לו ואם לא אין שומעין לו ומשני שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים ע"כ וכתבו התוס' קודם מעשה אמרן שומעין לו היינו דוקא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון עמשה כו' וכן בפ' נושאין על האנוסה גבי גר שהעי' על אשה וז' בניו ובפרק עשרה יוחסין גבי עובדא דרבי יודה בכל דוכתא דמייתי לה והיו הם צריכים לאותו עדות אבל אין צריכין שומעין לו אע"פ שלא אמרה אלא בשעת מעשה עד א"כ נמצינו למדין שחלוק זה אמיתי אי אפשר לחלוק עליו וא"כ בנ"ד שאותו פ' שאמר שהיה אח רפאל לוי היה שלא בשעת מעשה שהוא לא ידע ממיתת רפאל ומל"ת אמר שהיה אחיו נראה שהיה אפשר לו' שהיה נאמן אפי' במקו' שיש אח אחר אך אמנם השתא דלא ידעינן ליה אח אחר ודאי דתו אין לחוש ומה שכתבת שהמעיי' בדברי מהרי"ק ז"ל יבין וישמע דאדרבה ס"ל דכשהוא באקראי בשלא בשעת מעשה גרוע טפי שכתב וז"ל הרי לך דאע"ג דלא הוחזק שמו יוחנן בן אריה כי אם בספור בעלמא באקראי נראה מדבריו דעדיף כשהיא בשעת מעשה ותמיה לי' טובא איך עלה זה בדעתך ואפי' היית רואה אלו הדברים ברורים היה לך להאמין שהיה טעות מפורסם מכח הסברא כ"ש שאינו כן דק"ל דה"פ לא מיבעיא היכא דאיתחזק שמו בעיר ל' יום דהתם לית לספוקי אלא אפילו שלא נודע שמו אלא באקראי בעלמא סגי. גם מה שכתב' שגם מדברי הר"ן נראה שאינו נר' לו חלוק זה איני רואה מקום לו כן שאחר שהוכיח שהעדות היה כשר אפילו בשעת מעשה מה היה צריך עוד ובשלא מעשה פשיטא וכמו שכתבתי ומה שכתבת דשלא בשעת מעשה אינו נאמן ע"פ עצמו אלא צריך עד אפי' פסול הן לו יהי כדברך בנ"ד אינו צריך כמ"ש וזה שהרי כתב הטור בעצמו למטה לא היה מוחזק באחין ואמר יש לי אחין אינו נאמן ואפי' עד א' מעיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקת התר לשוק מכאן אנו למדין דלאסור אין א' נאמן אבל להתיר אפילו בשעת מעשה עד א' נאמן ושלא בשעת מעשה שאנו אומרים שכיון שאין זה בא לא לאסור ולא להתיר ולא להוציא ממון הוא עצמו נאמן לומר כן ואם אח"כ יצטרך להחזיק דבריו להתיר נחזי' אות' לאמת ועל החולשה דמאן לימא לן שהוא אחיו מאב כבר עם מה שאמרתי נסתלק ספק זה מלבד שיש לדון שסתם אח הוי מאב מ"מ בנ"ד אין כאן מיחוש עד שאמרתי שבודאי יש לנו להאמין שדברי זה העד אמת ושאותו פ' אמר אמת מה תאמר הכל אמת אלא שאני אומר שהיה אח מאם זה היה איפשר לחוש אם היינו יודעים שיש לו אחר אבל השתא שאינו מוחזק לנו בשני אחים כי אם באח א' לבד יש לנו לומר אם זה היה אח מאב כבר מת ויבמה זו מותרת ואם זה לא היה מאב אלא מאם בין חי ובין מת אשה זו מותרת דאין לומר שמא יש לו אח אחר מאב כיון דלא איתחזק אתת' דא אלא בשיש לבעל אח א' אין להחמיר שמא יש אח שני כנ"ל ומ"מ כבר כתבתי שהיה רמות רוח מי שהתירה ובפרט אם גלית דעתך לאיסור תמיה לי טובא אלא שנאמר לי שבשעת מעשה שם היית אין ספק כי פרי המהירו' חרט' ומתון ומתון כמה אלפי דנרין שוויי' וש"ש ממני הצעי' שמואל די מדינה:

866

867החכם השלם כמה"ר אהרן אביוד נר"ו הן כל דבריך ראתה עיני וכתבן אזני כוונתך רצויה להתיר זאת האשה האנושה ושמחתי בפעלך כי לא הנחת זוית שלא נשתטחת בו ולהיות כמו שכתבתי כי כבר נכנסתי בימי הזקנה ותשוש כח וטרחי העיר הזאת מרובים לא אוכל להשיבך בדרך ארוכה כאשר עם לבבי וכמו שהיה ראוי לכן ראיתי להפיק רצונך קצת והנה באתי בקצר' ואני אומר כי לא אחוש לדב' בעדויו' שדחית אותם לגמרי כי צדקת בהם אך אמנ' בעדו' הבלבול של חביב אגל' לך דעתי מע' כי נפלאתי למה הוכר' להארי' לדחותו כי אין ספק שהוא דחוי יותר מהראשונים ועל כיוצא בזה ראוי להקשות ודקרי לה מאי קרי לה וכי מנין תיסק אדעתין דעדות זה יש בו ממשות כלל ועיקר דפשיטא ופשיטא דכי האי גוונא לא מסיח לפי תומו כלל ח"ו שיסתפק אדם בזה וכ"ש כאשר הם הזכירו לגוי שם הנהרג מבלי שידע הוא על מה הם עומדים ומבלי שיקדים הוא לדבר בענין שום דבר ועוד אפילו שהיה האומר דברים אלו אדם כשר להעיד פשיט' שמי שיש לו שכל כל דהו רואה שאינו אלא כמדמי ליה קאמר שהרי אם היה ברור לו בודאי שהיה אליה כשהשיב לו חביב על ענין אליהו שאומרים שנהרג כך הי' לגוי להשיב כן הוא ודאי שאני ראיתי כו' אבל מאחר שהשיב ואמר בודאי הגמור איש אחד שראינו כו' מי הוא שאינו רואה שמה שאמר אינו אלא מאומד הדעת וזה ברור כשמש אמנם על מה שרצית להאריך ולהבי' סוגיית נחיל של דבורים ללא צורך דע כי הרב הגדול הר"דך האריך בזה ומשם תראה ואני לא חששתי להאריך בזה מאחר שהוא ללא צורך בנדון זה לענין הדין כמו שאמרתי עוד אגלה אזנך שבגוי מפי גוי מל"ת המנהג פשוט להתיר נגד סברת הריב"ש ז"ל יען הר"י ב"ת ז"ל והר"י קולון ז"ל הסכימו להתיר ועליהם יש לסמוך כי הביאו ראיות ברורות. אמנם אבא אל עדות ש"ט יודי ותחלת נסתפקת מטעם שנראה שכיון שהוא בא במקום שהיו שם ג' יהודים הרי בא לב"ד ואין עדותו מועיל שהרי הלכה זו רווחת דגוי מל"ת הכשירו לא מתכוין להתיר ולא מתכוין להעיד ועל זה כתבת וז"ל ולדעתי פשר הענין כך הוא דכל גוי כו' עד וכונתו להודיע מיתתו זה ודאי מתכוין להעיד בין שיהיה בב"ד בין שלא יהיה בב"ד וכל שידוע לנו שאין כוונתו כו' בין שיהיה בב"ד בין שיהיה חוץ לב"ד עכ"ל ופשרה זו אין דעתי נוחה בה אלא אדרבא כל שבא לב"ד ודאי תלינן להחמיר דלהעיד מכוין ואעתיק לך מה שכתבתי בענין זה על מעשה בקושטאנטינה ושאל דעתי הח' השלם כמהר"ר יוסף בן לב נר"ו וקודם לכן אגלה שדעת מהר"ר דוד כהן ז"ל דבענין זה א' לבד מיקרי ב"ד דכיון שהאשה מותרת ע"י עד א' ששמע מפי א' שמת פלו' א"כ מה לי שלשה ומה לי אחד שוים כמו שכתב בפסקיו ואני כתבתי וז"ל לכן ראיתי עתה שבא לידי ליישב הגמ' למה לא משני דמשכחת לה כגון שלא בא לב"ד ואני אומר כל שבא הגוי מעצמו לב"ד והעיד איש פלו' מת ודאי דלא מהני דכיון שבא הגוי מעצמו לב"ד מודה דכונתו להעיד אבל אם לא בא לב"ד אז יש לדקדק אם הורה בדבריו שבא להתיר או להעיד אין עדותו עדות כו' ומשום הכי לא קאמר בגמ' משכחת לה כגון שלא בא לב"ד משום שאפי' לא בא לב"ד איפשר דלא הוי עדותו עדות אם נראה לנו שכונתו להעיד או להתיר א"כ לאו מילתא פסיקתא הוי כאשר תירץ במל"ת הוי מלתא פסיקתא משום דידעינן דצריך שלא יכוין להעיד ולא להתיר לכל שבא לב"ד ודאי בא לא' מאלה והארכתי עוד ליישב המעשיו' שמביא בגמ' כדי להציל למורי הרב הגדול מהררי"ט ז"ל מערעורי הרב דכ"ץ ז"ל וכאן קצרתי כי אינו צריך אמנם דעתי הוא הפך ממש מהרב דכ"ץ ז"ל דבית דין דקאמר מושב ועד ב"ד אבל כמו שכתבת שמפני שאמר כן בפני ג' דהוי לב"ד נראה שאינו כן וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובה כל הנך עובדי דפ' קמא דיבמות דמל"ת נאמן לא משמע שהגוי אמר דבריו בפני ב"ד אלא השומעין דברי הגוי באו והעידו בפני בית דין וקבלו עדותן והתירו נשותיהם הרי שכתב השומעים שנראה שהיו רבים וכתב שאם בא לב"ד משמע דב"ד לא מיקרי בכי האי גוונא אלא מושב הדיינים אבל כל שאמר לרבים כן לא מיקרי ב"ד גם שהרד"ך יכחיש כל זה איני או' דברי לפי דרכנו וכ"ש כמו שיפה כתבת שכיון שאמר שילכו לקוברו הוי סעד לומר שלא כיון לשום דבר לא להעיד ולא להתיר ומשום הא ודאי לא היה מקום לפקפק בנ"ד אבל מה שלבי נוקפי כאן הוא ב' דברים א' ששום א' מהעדים ר"ל הנער ולא האדון לא הזכיר רק שם ההרוג לבד לא שם אביו ולא שם מקומו ובהעת' זה ששלח' דלג הסופ' אפילו שם ההרוג שכ' להביא את ולא כת' שם וגם כי נר' בעיני ודאי שטעו' סופר היה מ"מ נופל שם לשון אח שאפשר שאמר אח ההרו' שמצאו הרוג מ"מ אפי' תימא שאמר להבי' את אלי' אכתי איכא לספוקי ודאי שמא אליהו אחר אמר לא אליהו בעל אשה זו שאתה רוצה להתיר ומה שנראה בעיני דמה שצריך שם מקו' היינו כשהמעיד מעיד בעיר אחרת אבל אם המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג אז ודאי אינו צריך להזכיר שם עירו דהא עלה קאי וזו נ"ל סברא נכונה ע"כ בקל אתה רוצה להתיר אשת איש לעלמא אפי' שהקלו קולות רבות כבר כתבו הפוסקים כי בעיקר העדות לא הקלו ועוד אמרו שאין לנו להקל אלא במה שהם ז"ל הקלו לא בדבר אחר ומי הוא זה אשר יערב אל לבו לומר חלוק דק כזה מסברת הכרס ועוד שכתב אם המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג כו' זה נקרא מערכה על הדרוש כי מי הגיד לנו שממנה ההרוג אני אומר שאין ההרוג מעיר זה אלא מעיר אחרת כי האיש בעל האשה שאנו מבקשים הוא חי הלך בדרך רחוקה ועוד דע לך שמהררי"ק ז"ל דעתו שצרי' שמו ושם אביו ושם עירו ותרי לא סגי והביא סברות מרבני עולם שכתבו כן בפי' וגם כי אני בעניותי סמכתי להתיר בשמו ושם אביו או שמו ושם עירו מ"מ בשמו לבד ח"ו אלא שמעשה א' שעליו כתבתי אמרתי שכיון שנכרים דברי המעיד על איזה פלו' אומר נקטינן דהוי כאלו אמר כן בפי' והוא בנ"ד כיוצא בזה שאמר את אליהו נראה בלי ספק שהיה מדבר על אלי' ידוע לו ואלינו דאל"כ ודאי שהיה ראוי שיאמר להביא ליודי א' הרוג שמו אלי' אבל כיון שאמר את אלי' נראה שמדבר על איש ידוע ומפורסם לנו ואם היה ממקום אחר מי היא אומר לזה שהיינו מכירים אותו שהיה מדבר כמדבר על איש ידוע מטעם זה היה אפשר ג"כ לסמוך על נ"ד אלא שעדיין לבי נוקפי כי במעשה שאמרתי היה טעם זה וטעמים אחרים אבל בטעם זה לבד לא ימלאני לבי להתיר דבר שלא ראיתי בשום פוסק עוד מפני דבר אחר אני מפקפק כי אומר כי הלכו היודים שם ולא מצאוהו א"כ נראה ששקר היה ולא עשה כן אלא להלעיג על היודים ונתקיים אשר פיהם דבר שוא והטעם שאני אומר כי מן הנראה שאחר שהוא חלש לומר כן שהיה תכף כשיגיע לעיר והמקום הוא קרוב הנלע"ד וא"כ רחוק לומר שתכף הוסר משם בלי טעם דבשלמא כשהוא אצל כפר היה אפשר לתלות שבני הכפר העלימוהו לסבה ידועה אבל בין הכרמים נראה דבר רחוק מאד וכיון שיש לנו שאין גוי מל"ת נאמן אלא היכא דליכא למימר דמשום דבר פלו' אמר להעיד כן ולא כמל"ת לומר דבר אמת אינו נאמן כגון ההוא גוי דאמר ליה שקול אספסת' כו' וה"ה לכל כיוצא בזה ואע"ג שמהר"ם ז"ל בההיא תשובה דחזרנו כו' כתב וז"ל דוקא להטיל אימה כו' דמוכח כנראה משם מ"מ אין לך הוכחה גדולה מזו שנמצא שקרן שלא נמצא אדם שם סוף שלא מלאני לבי להתיר וה' ית' יגלה לנו נפלאות מתורתו וינקום דם עבדיו נאום הצעיר שמואל די מדינה:

867

868מורי הרב נר"ו הטרדו' המתמידות עלי יום ולילה לא ישבותו הן הנה לא נתנוני לקבל פני מורי מדי שבת בשבתו כאשר עם לבבי ומה גם עתה חדש ימים כי הלכתי לעיר מונישטירייו על דבר ירושה עתה אמרתי הנה באתי לשאול דעת מורי על ענין מעשה שהיה שבהיות שעדיין לא בא לידי ענין כזה נסתפקתי עליו כאשר אגיד לפני מעכ"ת. מעשה שהיה כך היה שה"ר משה חביב נ"ע נשא שלשה נשים זו אחר זו ושתים מהם מתו בחייו והיו לו מהראשונה בנים ובנות ומהשניה נשארה בת אחת קטנה ועתה נפטר הוא לבית עולמו והניח אשתו הג' אלמנה עם בת אחת ואחר פטירתו נפטרה בתו מהאשה ראשונה שהיתה נשואה אחרי שנתאלמנה פעם אחרת וחזר' ונשאת עתה נפטרה ובאו אחיה לירש חצי כתובתה מפני שלא נשאר לה זרע של קיימא ויש ג"כ נכסים שהניח ה"ר משה חביב הנפטר ואחר פטירתו האלמנה שנשארה נטלה כתובתה ועתה שואלת מזונות ופרנסה לבתו הקטנה וגם הבת הקטנה של השנייה שואלת מזונות ופרנסה ובני הראשונה באים לירש את אביהם ואת אחותם ואני בעוניי נסתפקתי בענין החלוקה בכמה דברים:

868

869ראשונה כבר נתברר אלי כפי מה ששמעתי שעת' בזמן הזה לא נהגו כתוב' בנין דכרין וכסברת הגאונים וכמו שכתב הטור בא"ה סי' קי"א אבל בענין מזונות הבנות דקיימא לן אם היו נכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים נסתפקתי איך נקראו מועטים אם משערים בנכסים עצמם מונחים בקוספא שכשיוציאו מהם מעט מעט המזון הבנות לא יש בהן רק עד כדי שיבגרו הבנות ואפילו שיעשו הנכסים ריוח כשהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד מ"מ לא משערין רק בגוף הנכסים ונקראו מועטים או דלמא נאמר שאפילו שהנכסים עצמם היו מועטים כיון שעל ידי הריוח שירויחו כשהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד להיות מרובים שיש בהם כדי שיזונו בנים ובנות א"כ ירשו הבנים והבנות נזונות מתחת ידיהם של בנים דהא מרובים נינהו ובכלל הספק יש עוד ספק אחר והוא אם הבנים אמרו לבית דין או לאפטרופוס שיתן הנכסים קרוב לשכר וררוק להפס' כדי שישארו להם נכסים ליר' והאפטרופוס טוען שאינו רוצה אלא למזוני הבנות מגוף הנכסים עד שיכלו מי כיפינן לאפטרופוס או לא עוד איכ' לאיסתפוקי אם הנכסי' שירשו הבנים מנכסי עזבון אחותם שמת' אחרי מות אביה אם יש לבנות חלק ונחלה באותם הנכסים ליזון מהם או ליכא אחריני ואם יאמר שיהיו אותם נכסים בכלל נכסים שהניח אביהם דהא הנהו מחמת אביהם קא ירתי והוי ראו' לגבי אביהם וגם אם יש לבנות באותם נכסים עשור נכסים לפרנסתם ואיתא בגמרא ב"ב מ"ה בת לאב עשור נכסים בעל חוב הוי ובעי השתא דאמרת בעל חוב הוי דאבא או דאחי למאי נפקא מינא למגבא בינונית שלא בשבועה כו' וכתב שם הרא"ש וה"ה דמצי לגבות מן הראוי וז"ל הטור בסימן קי"ג הבת לגבי עשור נכסים חשובה כבעל חוב של האחין לפיכך נוטלת מהן מהבינונית בלא שבוע' ומן הראוי כגון אם ימות אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואחר כך מת זקנה וירשו אחיהם נוטלת מהם עשור נכסים הרי כאן בהדיא שלגבי עשור נכסים נוטל' כמו האחין מן הראוי אע"פי שירשו אחיה אחר שמת אביהם ובנ"ד נמי כיון שאלו היה משה חביב קיים היה יורש את בתו השתא דמת ובניו עומדים במקומו נשתעבדו אותם נכסים לבת ליטול מהם עשור נכסים ובדברי הטור קשה לי מאי איריא ולא היו נכסים לאביה אי הוי דינא דבת שנוטלת עשור כראוי א"כ אפילו היו לו נכסים למה לא תטול עשור שבכל הנכסים אפילו אותם שנפלו מאחי אביה וירשו אחיה ואין לומר דהראוי חשוב כמו נכסים משועבדים ואי הוי נכסים לאביה לקיים בהם תקנת הגאונים ולמיתן אלה עשור כל דהו לא מהדרינן אחר הראוי דהא מתקיים תקנת הגאונים זה אינו דהא אי אמידיניה הכא ליכא עשור נכסים לא בנכסי אביה ולא בנכסיו אלא ודאי דלא ידעינן כמה היה נותן ולהכי הוי דינא כעשור נכסים וא"כ דלא ידענין כמה היה נותן אמאי לא תטול עשור שבכל הנכסים בין אותם שהיו לאביה ובין מן הראוי והוי בעל חוב הוי שמעינן מיהא לענין דינא דעשור נכסים דהוי בעל חוב דאתי ונוטל' כראוי וא"כ הכא הנכסים שירשו האחים מאחותם נוטלת מהם עשור דהוי ראוי אבל מזונות פשיטא דאינה נוטלת בראוי משום המזונות תנאי כתובה נינהו וכתובה אינה נוטלת כראוי כדאיתא בבכורות ותנאי כתובה נמי אינה נוטלת בראוי וכן כ' המרדכי שם בדברי ז"ל וה"ר אליעזר שאל את רב פרנסה נגבית מן הראוי או לא והשיבו דנגבת מן הראוי משום דאף כתובה עצמה היה דין לגבות מן הראוי מן התורה דיש עליהם דין בעל חוב דתנן בבכורות בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה ופריך והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני א"ר אבא מקולי כתוב' שנו כאן ומשמע דוק' כתוב' או תנאי כתוב' אבל פרנסה לא ע"כ הרי לך בהדיא דפרנס' דהוי תקנ' גאונים גבי' ומזונות דהוי תנאי כתוב' לא ויש לחלק בין נ"ד להכ' ודוק' היכ' שמת זקנ' כמו שכתב הטור הוי ראוי שאותם נכסים ראויים היו ליפול לפני האב אם הי' קיים מן התור' שהאב יורש את אביו אבל בנ"ד שמה שמחזיר הבעל מחצית הנדוניא אינו מן התור' רק מצד התנאי שהתנה שיחזיר מחצית הנדוניא ליורשיה אותו שיהיה בעולם וא"כ כיון שבשעת מיתת אחותם לא היה אביה קיים הוה ליה כאלו לא היה ראוי דלא הוי הירושה דאתי ממיל' ובפרט שנכסים אלו לא הביאתן הנפטרת מבית אביה שכבר נתאלמנה פעם אחת וחזרה ונשא' לזה שחוזר מחצי הנדוניא ואעפ"י שחלוק זה אינו כדאי לעשות מעשה על ידו מ"מ נר' לי חלוק. עוד יש להסתפק דדילמ' לא עבדינן כדברי הרא"ש וכדברי המרדכי לגבות פרנסה מן הראוי דהא איכ' דפליגי עלייהו דהא טעמייהו דהרא"ש והמרדכי הוי משום דכיון דהוי בעל חוב גובה מן הראוי כבעל חוב גופיה וא"כ נראה דמאן דסבר דבעל חוב אינו גובה מן הראוי וזה לשון ספר התרומ' הביאו הב"י בא"ה סי' ק"ז ז"ל כ' בספר התרומה שער מ"ג לוה שכתב בשטרו דאקנה ומת ולא הניח נכסים ואח"כ מתו מורישיו וירשו בניו מכח אביהם כתב הרא"ש שב"ח גובה מאותם נכסים מהא דגרסי' דמי שמת בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה שקשה בדיני ממונו' והאריך בפרושה ואיכא מאן דאמר דלא גבי מבן הלוה מידי דכיון שהם ראויין לא זכה בהם בעל חובו וכן כתב הרמב"ן שהוא מקובל מפירו' רבנו חננאל ז"ל שכשם שכתובה אינ' נגבית מן הראוי כן בעל חוב אינו נוטל בראוי והאריך בראיות ע"כ ומשמע מלשונו שגם הרי"ף סובר כן ע"ש בסוף לשונו איברא דקשיא לי בדברי הרמב"ן היכי מדמה בעל חובו לכתובת אשה והלא כתובת אשה אינה גובה משבח כדתנן בהדיא בבכורות ובע' חוב גובה את השבח משמע דלא דמי בעל חוב לכתובת אשה וצ"ע שמעינן מיהא דלדברי הרמב"ן ור"ח דבעל חוב אינו גובה בראוי כ"ש פרנסה דאינה גובה בראוי ודלא כהרא"ש והמרדכי וכיון דיתמי היו מוחזקים לגבי נכסי אביהם לא מפקינן מינייהו דמצו אמרי קים לן כהרמב"ן ור"ח ואם כן בנ"ד אין לבת עשו' נכסים במה שירשו האחים מאחותם:

869

870ויש לחלק דע"כ לא קאמרי הרמב"ן ור"ח אלא בבע"ח משום דהוי בע"ח דאביהם ולא הוי בע"ח דידהו ואם כן לא גבי מן הראוי אבל בת לגבי עישור נכסים דהוי בע"ח דאחי כמו שהפסיקה הלכה שם בכתובה אם כן אפילו הרמב"ן ור"ח מודה דגביא מינייהו מן הראוי דאע"ג דשעבודא דב' הוי על נכסי אבי' מ"מ חוב העשוי הוי על האחים וק"ל ודומה לחלו' זה איכא לחלוקי לתרוצי קושיא דקשיא בדברי הרא"ש דקשי' לי היכי כתב הרא"ש שם בכתובות וה"ה דנפקא מינה לגבות מן הראוי ותימא כיון דסבירא ליה להרא"ש דבעל חוב גובה מן הראוי כמ"ש ס"ה בשמו אם כן אפילו שתהיה הבת בעל חוב דאב גביא מי הראוי כמו בעל חוב וא"כ היכי כתב הרא"ש מאי בעי אי הויא ב"ח דאב או דאחי למיגבה מן הראוי ואין לומר דמה שאמר הרא"ש דנפקא מינה לגבות מן הראוי חוזר לעיל דבעי אי הוי הבת יורש' או בע"ח והשתא כתב הרא"ש דה"ה דגמר לגבות מן הראוי דהא לעיל הל"ל כן דה"ה קא' דמוכח דהכא קאי דקאמר למאי נפקא מינה למיגבא בינוני' וי"ל דבע"ח אינו גובה מן הראוי אלא היכ' דכ' דאקנה בפירוש ולא אמרינן סתמו כפירושו וכן סובר הרא"ש וכמו שכתב ס"ה ולהם הבא בבת לגבי עשור דליכא דאקנא אי הויא בעלת חוב דאב לא גביא מן הראוי מי לא כתב דאקני אבל אי הויא הבת בע"ח דאחי אע"ג דליכא דאקנ' מהם גובה מן הראוי שהרי אחים גופא חייבים לפרו לה וק"ל עוד יש להסתפק דהכא בנ"ד אינה נוטלת עשור מטעם אחר משום דסבירא ליה להרא"ש דאינה גובה עשור רק ממקרקעי כמו שכתב הטור והכא בנ"ד ליכא אלא מטלטלי וכ"ת הא השתא כתבינן מטלטלי אגב מקרקעי היינו דוקא לענין כתובה ותנאיה אבל פרנסה לא הוי אלא תקנת חכמים ועוד לא הונח שתטול ממטלטלי משום מאי דכתיב אגב בכתובה א"כ כי היכי דכתובה ותנאיה לא גבי' מן הראוי עשו' נמי לא גבי' מן הראוי זהו מה שנסתפקתי בענין זה נאם הצעי' אהרן אביוב:

870

871החכם השלם ונעלה אד"ש או כי לאהבתך נפנתי לכתוב הנראה לע"ד גם כי ידי כבדה מזוקן והריני משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הספק הא' במה שאמרו בזמן שהנכסים מרובים כו' אם יש לשער בנכסים עצמם או במה שאיפשר להרויח עמהם כדרך נכסי יתומים קרוב לשכר כו' ולדעתי כי אין מקום לשאלה הזאת דפשיטא שלא אמרו מרובים או מועטים אלא בנכסים עצמם שהניח בשעת מיתה חדא דא"א דלא לישתמיט חד מן המפר' דלימא הכי כי כבר אמרו שמעות של יתומים אינם נתני' אלא למאן דאית ליה דהבא פריכא ואם לא ימצא יאכלו היתומים עד שיכלה הקרן ואם כן על הסתם מרובים ומעוטים אינם אלא הם עצמם כי אין לשער בדבר רחוק עוד שהרי אין למזון הבנות בשבח שהשביחו הנכסים למזונות ואחר שאין להם מזונות מן השבח איך ישערו בשבח עוד נראה לי שיש לדקדק מלשון רש"י ז"ל שפי' ברבים ונתמעטו נתקללו או הוקרו המזונות ובמעטים ונתרבו פי' הוקרו או הוזלו המזונות ואם היה שיש לשער בהרוחה היה יכול לפרש נתרבו כגון שהרויחו הנכסים ובנתמעטו שלא הרויחו אלא שודאי אין השיעור אלא בגוף הנכסים ולהכי פירש נתקלקלו או הוקרו הפי' שמצד זה אינם מספיקים אבל ריוח אינו נכנס ואינו יוצא אלא הנכסי' לעולם במקומם עומדים זה נראה לי ברור הספק השני אם יאמרו היתומי' לאפטרופוס שיתן הנכסים קרוב לשכר כו' כדי שיהיה להם לירש נר' בעיני שתלוי בעיני ב"ד העיר שאם יראה להם שאיפשר שיעשה האפטרו' זה באופן שלא ימשך נזק לבנות יכופו אותו לעשות כן ולמדתי זה ממ"ש הריב"ה בדין מרובים שהדין שזכו הבנים שינתנו הנכסים בידה והבנות נזונות מתחת ידם וכתב ומ"מ אם רואין שמכלי' הממון עד חייבים בית דין להשגיח בתיקון הבנות ונר' כי הדברי' ק"ו אם מעבירין הדין להשגיח בתיקון הבנו' שהיא לקיי' תקנ' דר' כ"ש שיש להשגיח בתיקון שירשו כיון שיעשו שלא ימשך נזק כלל לבנות הא לא"ה ודאי שאין כופין כנ"ל ועל מה שהוקשה לך לשון הטור הדין עמך ומ"מ נראה בעיני כי היישוב שכתבת אין לדחותו שהרי קרוב לזה מצאנו בדין כתובת ב"ד שאמרו אם יש שם מותר על שתי כתובות יפה דינר אלו נוטלת כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקים הרי שאנו עושים כדי שלא יבטל ירושת התורה ואם אנו מקיימין אות' אפילו בדינר אז אנו מקיימי' תנאי כתובת ב"ד ואם לא תעמוד הירושה במקומ' ויפסידו היתומים זכות כתובת אמן הכא נמי אם נוכל לקיים תקנת חכמים בענין עישו' אז לא נלך בראוי אבל אם א"א לקיים תקנ' עישור בנכסי האב אז נלך אחר הראוי כדי לקיים התקנה שתקנו חכמים שישיא אדם בתו כו' שאלו נכסיו הם ג"כ ואין לדחות יישוב זה אלא שק"ק שאחר שאביו לא הבי' חלוק זה בפסקיו ולא מצינו בתשובות ומה ראה הוא ז"ל לו' כן אלא שאפילו למד כן לומ' שכיון שאנו רואים שכתוב' אשה שהיא מן התור' אינה נגבית מן הראוי העשור שהיא תקנת חכמים שכל עוד שאנו יכולים לקיימה בנכסי האב מעט או הרבה נקיים ולא נחוש לתת מן הראוי אך אמנם כאשר א"א יש לבקש מקום לקיים התקנה עוד איפשר לומר שאמר כן אם לא היה לאב נכסים כו' חוזר לענין בינונית ונאמר שאין ה"נ שיש ליתן עישור נכסי מכל הנכסים בין מנכסי האב וגם מנכסי הזקן אבל בא לומר שאע"פי שאנו אומרים כן ודין עישור הוא בבינונית:

871

872אם כן היה איפשר לומר שגם אין ליתומים אלא זבורי נקח שיעו' עישור נכסי מנכסי הזקן שהניח בינונית שדומה לזה סובר הרא"ש שמשערין העישור בין ממקרקעי ובין ממטלטלי והפרעון הוא מקרקעי אף נאמר העישור מוטל על כל הנכסים וכדי לקיים דין העישור שהוא בבינוני' ובנכסי אב אין בינונית' נתן לה מנכסי הזקן שיש בינונית לז"א שלא יש לנו להעדיף כ"כ אלא כיון שעיקר חיוב העישור מוטל על נכסי האב אם הניח האב בינונית מוטל ואם תגבה מן הזבורי' ולא יחזור הזקן על נכסיו לגבות בינוני' אלא כאשר לא הניח האב נכסים עוד ראי' לחלק בין ראוי לראוי גם כי חלוק זה אינו כ"כ דחוק עד שכתבת מ"מ הוא חלוק אמיתי כפי מה שאבאר יש לדעת כי זה לי כמה שנים סדרתי פסק על אלמנה שנשאת ורצה בשעת פטירתה לעקור תנאי ההשבון מן הראוי ולתת או להניח ליתומ' וכתבתי בזה שלא בא מידה שמשעה שנשאת עם בעלה באו הנכסי' ביד בעלה וזכה בהם הבעל ליורש ואין שוב כח להפקיעם כיון שיש זמן בכתוב' וקנין ומעכשיו והארכתי בזה גם כן בנכסי הזקן שבאים ממילא ולא זכה בהם אלא בשעת מיתה יש ליתן עישור. כפי דעת הרא"ש אבל אנכסי אחות' שאינ זוכי' עת אלא שאיגלאי מלת למפרע שאלו הנכסי' היו מתנה להם מאות' שעה אין לתת זכות בהן שהגע עצמך שאם הרויחו נכסי' פשיטא שאינם חייבי' לתת עישור אלא מנכסי אביהם ולא מנכסיה' וכיון שמת אב הבת בחיי הבת הנשואה כבר פקע כח האב ונתגלה שאלו הנכסי' מן הבנים היו וכ"כ הרמב"ם והביאה הטור ח"מ שהשותפים שמת אחד מהם אפילו שהיה השותפות לזמן ועדין לא הגיע שבטלה שותפותם שאלו הנכסים כבר יצאו מרשות האב ונכנסו ברשות היורשים. וכן ע"ד אלא שיש כאן עוד שמשעה ראשונה היו מן היורשים כמ"ש וק"ל:

872

873עוד כתבת ודלמא לא עבדינן כהרא"ש לדעתי לא דילמא הוי אלא ודאי דלא עבדינן כותיה ושכן מצאתי הגהה במימון שכתב מהר"ם על דין שפרנס' אין גובין מן המטלטלין כתב הוא וכ"ש מחוב' ע"כ וחוב הוי כמוחזק שאין אשה גובה כתובתה מן הראוי וגובה מחוב וכתבו אפילו מחוב שחייב גוי ואם פליג מהר"ם על הרא"ש ונכסים בחזק' יורשים קיימי ועוד שיש לומר שאיפשר שלא ראה הרא"ש דברי מהר"ם שאלו ראה אותם היה פוס' כותיה לפי שדבריו באו בתשובה וכמו שתראה חלוק זה במהררי"ק שרש צ"ד כ"ש שהדעת אומר שכל פוסק שלא הביא דין זה לא סבר כהרא"ש ואע"פי שבאותה ההגהה יש מי שפסק הפך מהר"ם הראיה שהביא הפוסק ההוא אינה ראיה כלל שאם בכתובה שהיא דאורייתא אמרו כן כ"ש בתקנת דרבנן ולפחות אין לומר דוקא וכ"ש לדעת הרי"ף ולדעת הרמב"ם שכתבו שאפילו לדעת האחרונים אין עישור אלא מקרקעי הדין פשוט מאד כמו מהר"ם ומ"ש דתמיה לך איך מדמה הרמב"ן ב"ח לכתובת אשה אינו תימא כ"כ דאין כונת הרמב"ן להבי' ראיה אלא לומר שבדין יש לדמות ולומר שכשם שכתובת אשה אינה נגבת מן הראוי כך וכ"ש שנפרש דבריו כן אם נרצה לומר שדעתו ז"ל לומר דלא אמרינן להקל בכתובה אלא במקום שאמרו חכמים בפי' לא במקום אחר ותמצא דברי אלה בב"י א"ה סימן ק' ומה שרצית לחלק ולומר דאע"ג דב"ח לא יטול בראוי פרנסה תטול הבת בראוי וטעמא דב"ח אינו אלא ב"ח דאב ובת הוי ב"ח דידהו כדאמרי' בגמ הא ודאי אינו נרא' כלל דכמה מעלות לב"ח מן הפרנסה שהרי ב"ח מדין התלמוד אע"ג דמטלטלי לא משתעבד מ"מ מצוה איכא וכופין עליה מה שאין כן בפרנסה לא בדין ולא מן התקנה וק"ו לדעת הרשב"א שאפילו לא נשאר ליתומים נכסים מאביה' מצוה לפרוע מנכסיהם ועוד שלא אמרו שהבת ב"ח דידהו אלא לענין בינונית וכן תמצא בדברי הפוסקים שכותבי' כב"ח דידהו כף הדמיון ופשיט' שאינם ב"ח דידהו וק"ל מכל מה שכתבתי כב"ח דידהו כף הדמיון ופשיט' שאינ' ב"ח דידהו נלמוד ודאי שהדין ברור בפי' ע"ד שמרובי' ומעטים שאמרו אין לשער אותם אלא באותן הנכסי' שנשארו בשעת מיתת האב ולא במה שאיפשר ירויחו הנכסי עוד אמרתי שאם יאמרו היתומי' להנתן הנכסים בריוח כדי שיהיה להם שהדבר תלוי בעיני ב"ד העיר עוד כתבתי שכפי הדין אין לעשות כהרא"ש בראוי שלע"ד יש רבים חולקין עליו כל זה אמת לענין אם ירצה היורש לומר יקוב הדין את ההר ומ"מ משמע לדבר הזה כי קלקול הדור רב וצריך להשגיח בתיקון הבנות וכמו שאנו רואים שאב הב' מתרושש בשביל תקנת הבת וכבר פשוט עד שהוא כ"כ פשוט שחזר כמו בן גמור לכן יש לראות לעשות לפנים מן השורה.

873

874דבק מאח לי החכם הש' כה"ר אהרן אביאיו נר"ו אד"ש שיפרה וירב' כנפשך ונפש הבא על החתום זאת להודיעך כי ראיתי כתבת פסק על עיגונא אשת מרדכי יחיד ועמדו לפניך ג' ספקות ונתיישב' בהם ונטה דעתך להתיר ואלו הן הספקות א' דהא הוי הכא גוי מפי גוי ודעת הריב"ש ז"ל להחמיר עוד שנשכח שם זכר המת עוד ג' שלא אמר וקברתיו ובזה הארכת ואני אגיד לך דעתי גם כי עכירא טובא בעונותי גם ספרי הפסקים שלי אינם עתה בידי כי הנם בשאלוניקי וידעתי שכתבתי הרבה פעמים על מעשים שאירעו כאלה בע"ה מ"מ מה שאני זוכר עתה כי לספק הראשון יפה כתבת שמאחר שמהרר"י בת"ה ז"ל ומהררי"ק הכריעו בראיות שגוי מפי גוי מל"ת שמתירים את אשה אע"פ שאין אנו יודעים אם הראשון היה מל"ת מ"מ הוי עדות כיון שהשני מעי' מל"ת וכן פשט המנהג שקבעו הלכ' למעשה נגד הריב"ש וסמכו על הני רבוותא הנ"ל גם על הספ' הב' פשיטא דהכי הוא דאין טעם בשמו' דאין השם רק לשנדע מי הוא המת או הנהרג שמעידים עליו וכל שאנו מכירים אותו יהיה מאיזה הצד שיהיה עתה וכ"כ הר"ן בתשובה דוק ותשכח גם על הספק הג' שהארכת האמת כן שאחר שהרמב"ם בטעמו יחיד הוא והרי"ף אינו מסכים עמו בכל מ"מ אחר שהרשב"א כתב שאין להקל בדבר ערוה נגד סברתם יש לסמוך כאשר יכולים אנו לחלק בין נושא לנושא ובודאי כי משום הא לא היה לנו עכו' בזה אבל אומר לך מה שעומד לפני שהרי כתב הרמ"בם ז"ל יצא גוי וישראל מעמנו למקום אחד ובא הגוי והסיח לפי תומו איש שהיה עמי מכאן מת משיאין את אשתו כו' אח"כ כתב אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין כו' ויש לראות מ"ש דהכא נקט מחפשין ולעיל כתב סתם משיאין כו' ולא הצריך חפוש ומה שנראה לי ודאי דהכי הוא דלעיל קאמר יצא גוי כו' היינו שלאותם שראו כי יצא הגוי והישראל יחד אמר כן ולזה אין צריך חפוש כי על פלו' הידוע אמר אבל בדין של מטה אמר א' יצא עמנו שמדבר עם מי שלא ראה שיצאו אפי' שידענו אנו שפלוני יצא עמהם מ"מ שמא פעם אחרת יצא אחר עמהם ועל האיש ההוא קאמר לכן צריך חפוש לכל למעל' שמדבר במי שראה שיצאו שכן אמר פלוגי שיצא כלו' אותו שאתם ראיתם שיצא התם ודאי אין צריך חפוש אבל בנ"ד שזה המעיד לא ראה שזה הפלו' כו' הא ודאי היה צריך חפוש מה שא"א אחר כ"כ זמן ולחכימיא ברמיזה עוד קשה יותר שנראה ממש שיש לחוש שעל אחר מעי' לא על בעל זאת האשה שהרי הקדמת השאלה שהאיש הזה מרדכי יצא עם שני תורגמים והעד שאמר לזה ה"ר יעקב המעיד אמר שיצא עמו והיה לו לומר שיצא עמו ועם אדוני אם כן ודאי שמראי' שלא על האיש הזה מרדכי אמר כי אם על איש אחר שיצא לבדו עם גוי אגי' פרי' לבד וזה המרדכי יצא עם שניהם ואף ע"פי שאיפשר לפרש למה אמר דעבד כך מ"מ צריך העדות בתחלה שיהיה ברור זה הנר' לי בענין זה ובודאי שהחשש האחרונה אין לה מציאות כלל ויפה כתבת ולא הי' צרי' ומ"ש נר' שהיה חשש גדולה נאם הצעיר שמואל די מדינה:

874

875דבק מאח' החכם השלם נר"ו שורות אלו להודיעך דעתי בספקותיך על ענין הגט זמן שנתן האבוד שהלך להשתמד ולא ידעת שם אביו ולכן לא נכתב בגט אלא שם המגרש לבד לא שם אביו איני יודע למה נסתפקתם בזה אחר שהראב"ד ז"ל גדול הפוסקי' האחרונים התיר זה והכריח כן בטעם נכון שאם היה שם האב מעכב גר לא היה לו תקנה לגרש וכן אסופי אלא ודאי אינו מעכב וזה ברור וכן אנו עושים מעשים בכל יום שגם הרא"ש כתב כן בפשיטות ובנו הטור כתבו מבלי חולק אם כן אין כאן פקפוק כלל ועל הספק השני מאישקופיא אם יכת' ביוד בין אלף לשין או חסי' ודגם בזה לא הייתי' מקפי' לולי כי ראיתי תשובת ר"ש בן צמח שהבי' ב"י וז"ל אם כתב שם עירו ועירה בבלבול כגון שבמקום תונס כתב תנס פסול ואם אינו נקרא הרי הוא כמי שאינו הרי דמי לנ"ד וכתב דפסול ועכ"ז נראה בעיני בנ"ד דכשר מטעמים א' שלדעתי לא נשמ' עיר אחרת שמה אישקופייא אלא זו ובין מלא ובין חסר נוד' לכל על מה נאמ' וחש' רחו' עד מאד לו דלמא איכא אישקופייא אחריתי לבסוף העולם ואין אנו יודעי' אע"פי שכב' מצאנו חשש זו בתלמוד עוד טעם אחר שדרכנו לכתו' וכל שום וחניכא דאי' לי ולאהבתי ולאתרי דזה מועי' ודאי לשייכי בזה דקיל טובא עוד טעם אחר גדול בעיני והוא כי דרך לכתוב נהר או נהרות וכותבים דיתבא על נהר פלוני ואותו שם מוכיח על העיר אשר אנו כותבין אותם ע"כ נאם הצעיר שמואל די מדינה:

875

876נשלמו שאלות ותשובות השייכות לטור אבן העזר

876

877בראות הזקן נעים זמירות ישראל כה"ר סעדיה לונגו יופי המלאכה הנסוכה ועומק המושג וזריות הבן חכם ישמח אב בעולם הנשמות החכם השלם מדברנא דאומתיה כמה"ר משה די מדינה נר"ו בחדש האותיות המחכימות כאשר ירדוף הקורא ונדיבות רעיוניו הזלי' זהב מכיס פיזר ביזר להביאם מקצ' הארץ הוציאם מטומאתם של גוים והכניסם בקדושתם של ישראל להאיר עיני חשוכים לא פנה אל רהבים החסים על ממונם שלא בראוי כבמוחזק רום נתן קולו. וישא משלו:

877

878מי זה ימלל עוז גבורותיך. הרב ויגיד את פלילותיך.

878

879מי זה ואי זה הוא לבבו יערב. גשת לספר תעצומותיך.

879

880בינות שרפים מהלכים נתנו. לך הגביר להיות מנוחתיך.

880

881איך תהיה נתפש בשכל איש ואם. מאור אלהים מחלצותיך.

881

882לשמי ולכבודי בשירי הנני. אך לא להוסיף על תהלתך.

882

883דברי זמירות הקנויות לך הלא. כלם בנויות על שלילותיך.

883

884באתי ואקראה ותחול רוחך. עלי כעל שאול ברמתך.

884

885רוח אלהים נוצצה בך כאשר. נראה לעין הכל בספרתך.

885

886כמטחוי קשת לאין תכלית וקץ. אשתחוה אקוד לעומתך.

886

887הן נענה נגש הלא גש בבו. שת לחוות קידה ברצפתך.

887

888הנה בצדק תהגה בי רוחך. אשבע בהקיץ את תמונתך.

888

889אשבע בהקיץ זכרך כל תאות. נפש ורוח עם סגולתך.

889

890אם כעבדים אם כבנים עמך. כלם היו סרים למשמעתך.

890

891לא שכלה חרב תמורות הזמן. עמך וצאן ידך כמרעיתך.

891

892יושבי קצות שמעו את שמעך. רגזו וגם חלו לאותותיך.

892

893הן כאשר שמעו הלא כן תחזה. עינם ונוסף על תהלתך.

893

894ממאסר אוסרים עגונות כחך. פתח במפתח תשובותיך.

894

895לחוץ שלחתמו ואין פוצה בפיו. אך אלמנות חיות צרורותיך.

895

896ויראו חכמי לבבות לחלוק. על האמת נראה בקשתותיך.

896

897יען צלליך יסוכו צאלים. כל עץ בגן עדן ברוממותך.

897

898היה אמונת עתך חוסן ועוז. חכמה ויראת אל באוצרותיך.

898

899הן נשמע' בת קול בפה הכל אשר. אורים והתומים בתוך ביתך.

899

900לא פזרה רוח וסערת מותה. קשר עננים מלאומותיך.

900

901עודם עלי ראשם להגין בעדם. על רחמי האל ובזכותך.

901

902כי בן חכם לבב בטרם נשקעה. שמשך כאור זרה ברום אפקך.

902

903החזיר ליושנה העטרה נפלה. ישב לכסא דין כברכתך.

903

904עומד לנס עמו כתורן על הרי. כושר להנהיג את תפוצותך.

904

905רצה בגודל לב ובזבו אונרות. כספו לחדש את גזרותיך.

905

906חדש ישנו וחדשות יהיו. דובבות שפתך בעפרותיך.

906

907שנת ותתענג בד"שן נפשיך. או א"שמחה כי אזכרה דתך.

907

908קנצי למילין אתנה הרב ומי. זה הוא ימלל עוז גבורותיך.

908

909אמר הצעיר משה בן לאדוני אבי הרב הפוסק בעל ההוראה זצ"ל להיות כי טרדות הזמן ומשו' כובד הק"ק נפלו עלי לא ראיתי הקונדרי' מהמפתחות קודם שגמר אותם המדפיס כדי להגיאותם ולתקן את הטעיות והשבושים אשר עשו המסדרים והמדפיס הן במפתחות הן בהקדמה לכן אל יאשימני שום מעין וחכם לתלות השגיאה בי. ויי' ברחמיו יזכרני לכתוב בספר דינים הנוגעי' לח"המ כל הטעיות אשר נעשו בכל הד' החבורים ויראנו נפלאות מתורתו אכי"ר:

909

שו"ת מהרשד"ם, אבן העזרResponsa Maharashdam, Even HaEzer

Welcome to Sefastia