שו"ת רב פעלים, חלק ב, אבן העזרResponsa Rav Pealim, Volume II, Even HaEzer

א׳שאלה. שאלו ממני מעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, לעיין בדין עגונה שבאה לפניהם. ולא רציתי להטפל בזה, והפצירו בי לעיין רק בספק אחד מכלל הספיקות שנסתפקו בעדות אחת מן העדיות שקבלו בדין העגונה הנז', וקבלתי לעיין רק בזה הספק בלבד, ולא בשאר ספיקות, וזו היא העדות שקבלו הב"ד יכב"ץ:

ב׳במותב תלתא כחדא הוינא, אנן ב"ד דח"ל, כד אתא קידמנא ששון בן יצחק חיים שוחט, ואחר האיום והגיזום עמד על רגליו והעיד בתורת עדות גמורה, שאיך יום לכ'מיס ט"ז אלול תרמ"ו, רחתו אנא וגוי אסמו סאלם אל כ'לף' אלא גבל אל ואדי, קאעד נדוור עלא אהרן ברכה אלד'י תאה, וסירנא נדוור עלא אל ראעי, אלד'י ידלינא עלא מוצ'ע אלד'י נשוף עצ'אמו ונניבא ונדפ'נהא, ומשינא יג'י סעתין, ותעבתו ורג'עתו, ואל גוי צ'ל ידוור עלא אל ראעי ידלינו עלא עצ'אמו, ומן רג'עתו ג'יתו בל בסאתין, אתלקתני מרא גוייא, קלתלי יהודי אנתא אלד'י ג'ית בארחא בל כרוואן, מן בג'דאד, טרפ' הל יהודי אלד'י ג'א מן בג'דאד מע דהוד ן' יחזקאל ותאה ומאת. קלתולא אי, קלתלי אש יצ'יר מנך, קלתולא אבן אכ'תי, וקאמת תשתים עלא דהוד ן' יחזקאל, קאלת הווי סאר סיביתו, וקאלת הדומו ענד עטייא אל ראעי, וקאעד ילבסא, וכעדהא קאעד תחקי מעי, ג'א גוי עמרו תלאתין סנא, וקלי אנתא אלד'י ג'ית טרף אל יהודי אלד'י מאת אלד'י ג'א מן בג'דאד, ולתפק מע דהוד ן' יחזקאל מן ג'בא, קלתולו בלי, וקלי אנא טלעתו בל עיד אריד אג'יב טלי מן אל ראעי, אריד אדבחו, ושפ'תו אל יהודי מאיית בל ג'בל, באכו תין מאיית ימתמדד ומתג'טי בעבאתו, כשפ'תו וג'הו שפ'תונו יהודי, ולחייתו מקצקצהא, וריחתו פאייחה תטרח אל אנסאן, ורדתו אשלחו חוואסו ואכ'דהא, וקלתו פ'וק מא אללה סווא בינו היך אאכ'יד הדומו, וקאם ישתם עלא דהוד ן' יחזקאל, קאל הווי סאר סיביתו, לו ילחק ידוור וקת אל אסלאם קאלו אל יהודי פ'את פ'וק אל ג'בל, לו ילחק וכאן תבעונו אל אסלם, לם כאן סאר בינו הל שין, וקאל גיתו כ'ברתוהם לל יהוד, וטלעו מעי יכין אדיליהום עלינו, וכ'פתו ודליתוהם עלא ג'יר ארץ' חצווא, והווא קאעד יחכי, וג'א איצ'א גוי עמרו יג'י עשרין סנא וקאל, אנא שפתונו להל יהודי אלד'י ג'א מע דהוד ן' יחזקאל, מאיית בל גבל, קבל מא שפ'תו אנתא, והם רדתו אאכ'ד הדומו, וקלבי קאם ירג'ף', וריחתו לל יהודי פאייחה, וג'זתו מינו והם כ'פתו אקול. ע"כ הגיעה עדות ששון הנז"ל, והיה זה בי"ג לחודש שבט שנת תרמ"ז, וחתמו עלה תלתא דיינים:

ג׳והנה בדברי הגויה הנז' נסתפקו החכמים הי"ו שבעה ספיקות, ובדברי הגוי חמשה ספיקות, ואנכי הצעיר לא רציתי לעיין בכל מה שכתבו על הספיקות שלהם, ורק הבטחתים לעיין בספק אחד אשר נדבר בו בעזה"י:

ד׳ואען ואומר מן הכתב הבא מהיהודים של עיר עאנא המועתק בשאלה, נראה שבסוף סיון יצא קול אצלם על היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, שתעה בדרך, ולא בא לעיר, וחשבו הכל עליו שמת, וגם מפורש במכתב הנז' כי אחר כ"ח סיון בחמשה ימים, הביא הגוי הרועה קצת החפצים שמצא במקום אחד בהר שתעה בו, ומקצת חפצים נשארו שם במקום שמצאם, ואמר זה הגוי הרועה שלא מצא נבלת המת שם, ורק אחר ג' ימים בא אותו הרועה עצמו אצל היהודים ואמר שמצא עצמות דוקא בלא בשר, במקום אחר קרוב לאותו המקום שמצא בו החפצים, וכתבו ג"כ במכתב הנז' שהחפצים ההם נשארו אצל הרועה, עד שבא אח"כ דוד בן יחזקאל, וראה אותם. והכיר אותם שהם של היהודי הנפקד שהיה מתלוה עמו, וא"כ לפ"ז כבר יצא הקול בעיר עאנא שאותו היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, ותעה בדרך סמוך לעיר עאנא ולא בא לעיר הוא מת, מחמת שנמצאו כליו ונמצאו עצמות במקום ההוא, כי בעבור זאת דנו כל השומעין בדעתם שמת, ואכלוהו החיות ונשארו העצמות. גם בלא"ה קודם שבא הרועה דנו כל אנשי העיר מאומד הדעת שאותו היהודי תעה ומת, מאחר שבאו הגוים שהיו מתלוים עם דוד בן יחזקאל, ואותו היהודי, והגידו בעיר איך היהודי ההוא נפרד מהם כדי לשתות מים, וראוהו שבחזרתו תעה והלך על ההר בדרך אחרת, והואיל והיו מתפללים לא צעקו עליו, ואחר תפילתם אמרו לדוד בן יחזקאל שחבירך היהודי מצאנו מתהלך על ההר תועה בדרכו, ונתקרבו כולם סמוך לאותו מקום, וצעקו עליו עשרה פעמים ולא מצאו תשובה, והיה קרוב ללילה, ונתפחד דוד בן יחזקאל להתעכב שם לחפש אחריו, ונכנס לעיר עאנא עם הגוים, וסו"ד לא בא היהודי ההוא לעיר עאנא, כי זה המקום היה קרוב לעיר, ומכח הדברים האלה שספרו הגוים חשבו הכל שמת אותו היהודי, מאחר שלא בא לעיר עאנא שהיתה סמוכה למקום שתעה בו, וכ"ש אחר שהביא הרועה החפצים, ואמר שראה העצמות, ואחר שהכיר דוד בן יחזקאל את החפצים, ואמר שהם של היהודי ההוא, הרי נתפרסם ויצא הקול בעיר עאנא שאותו היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, ומאחר שכל אנשי העיר מכירים את דוד בן יחזקאל, יען כי הוא מאנשי העיר, ואין מכירים אותו היהודי ואת שמו, לכן יצא הקול על יהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, ולכן יש לומר מה שאמרה הגויה לששון שוחט, שהיהודי הבא מן בג'דאד עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, אמרה כן מחמת הקול שקדם בעיר קודם כמה ימים, כי הדברים ההם נשמעו בעיר עאנא מסוף סיון, ודברי הגויה עם ששון שוחט היו בט"ז אלול:

ה׳גם עוד י"ל תחלת דברי הגויה, מוכרח לומר שהם מהשמועה דאמרה לששון הנז"ל, אתה הוא שבאת אתמול עם השיירא מן בג'דאד, בשביל היהודי שבא מן בג'דאד עם דוד בן יחזקאל ותעה ומת, ומוכרח לומר מה שא"ל אתה הוא שבאת בשיירה מן בג'דאד, בשביל היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, אלה הדברים אמרה מפי השמועה שאמרו לפניה אתמול בא יהודי מן בג'דאד, בשביל אותו היהודי, שבא עם דוד בן יחזקאל, וזה מוכרח, ולכן הדברים מוניחין שגם סיום דבריה שאמרה שתעה ומת, גם זה הוגד לה מאחרים, ולא היא ראתה איתו מת, ואת"ל דברים אלו שתעה ומת הם מעצמה, י"ל שאמרה תעה ומת מכח הקול, ולא שהיא ראתהו מת לפניה.

ו׳והנה נודע סברת הרשב"א, ותה"ד, בהיכא דיצא קול שנהרג, ואמר המגיד כן שנהרג, דחיישינן שמא מחמת הקול אמר כן, וכן מהרימ"ט ז"ל נמי אזיל לחומרא בדבר זה, ועוד כמה גדולים נמשכו אחר סברה זו להחמיר, והגם דיש חולקים, ונראה דעת מרן ז"ל בשו"ת אה"ע סי' ג' דלא חייש להכי, וס"ל דיש לחלק בין טביעה להריגה, וכתבו הרב פרח מטה אהרן, והרב זרע אברהם, כיון דרבו המתירין נקטינן כוותייהו, ועיין עזרת נשים ס"ק ל"ו, והרב הון רב ח"ב אה"ע סי' ד' הביא כל הפוסקים שדברו בענין זה באורך, מכל מקום מצינו להרב פני משה ח"ב סי' כ"ז שכתב, לא חילקו מטביעה להריגה אלא בישראל, אבל בגוי המסל"ת לכ"ע חיישינן גם בעדות של הריגה, דמחמת הקול אמר כן ע"ש, והגם דהרב אליהו רבא ועוד כמה אחרונים פקפקו בחלוק זה, ועיין יד אהרן סי' י"ז הגהב"י אות ע"ח, עכ"ז מצינו להרב עזרת נשים ס"ק ל"ו הנז', שכתב חילוק של הרב פני משה, מאיש. לוקח, והוא רמוז במ"ץ ח"א סי' ז' דף ל"ד ע"א, וגם רמוז במהרשד"ם סי' מ"ז סוף דף נ"ד, וכ"כ משאת בנימין סי' ק"ט דף קס"א, וגם לעיל מזה הביא משו"ת מרן ז"ל בדף קי"ב ע"ג, שגם בענין הריגה חייש ע"ש, וא"כ לפ"ד הרב פני משה איכא למיחש בנידון השאלה שאמרה כן מחמת הקול, גם לסברת מרן ז"ל ודעמיה:

ז׳ועוד מצינו להרב גו"ר אה"ע כלל ג' סי' יו"ד דף ט"ל ע"ד, שכתב גם הסוברים דלא חיישינן לקלא בנהרג וכיוצא, היינו דוקא בקול כל דהו, אבל בקול חזק מודים דחיישינן מחמת הקול הם אומרים שמת, ובזה החילוק תירץ כמה קושיות וסתירות שיש בדברי הפוסקים שדברו בכך, וסמך על תיזוק זה בשתי ידים ע"ש, והביא דבריו אלו ביד אהרן ס"י אות פ"ט ע"ש, ועוד מצינו להרב כרם שלמה בהלכות עגונא סי' ז' דף נ"ג ע"א, שעשה חילוק כיוצא בזה, והוא בין היכא דנתקבל כמה עדיות, ואוושא מלתא טובא, ובין היכא דלא אתחזק הקול טובא, אלא כדרך כל הארץ כשמתעלם אחד מן העין ימים רבים, אומרים עליו דנהרג, דעל זה הוא דלא חיישינן, שהמעיד שנהרג הוא מחמת הקול ע"ש, וכן הסכים על חילוק זה הרב בנו בספר דבר משה הלכות עגונא סי' ז' דף ק"ז ע"ג ע"ש, ועוד אחרונים נמשכו בתר זה החילוק.

ח׳נמצא לפ"ד הרב גו"ר ז"ל ודעמיה, חוששין בנידון השאלה לקול לכ"ע, כי בנידון השאלה היה קול חזק בעיר עאנא, וכאשר כתבנו לעיל הן מחמת שבאו הגוים וספרו המעשה שראו אותו תועה על ההר ונתקרבו לשם, וצעקו כמה צעקות ולא השיב, וגם שזה היה סמוך לעיר עאנא, ולא בא אח"כ, והן מחמת הרועה שהביא כליו לעיר עאנא, ואמר שראה העצמות, והראו את כליו לדוד בן יחזקאל והכירם שהם שלו, ועיר עאנא עיר קטנה ואנשים בה מעט, ונתפרסם הדבר הזה אצל הכל, ואין לך קול חזק יותר מזה, וא"כ לפ"ד הרב גו"ר והרב כרם שלמה והרב דבר משה, ועוד אחרונים צריך לומר לכ"ע חוששין בקול כזה, ולפ"ז אם ימצא חולקים בחילוק זה דגו"ר ודעמיה, יש כאן ס"ס להחמיר, והוא ספק הלכה כהרב פני משה, ואת"ל אין הלכה כהרב פני משה שמא הלכה כגו"ר ודעמיה. וזה הס"ס להחמיר הוא מתהפך:

ט׳ודע, כי החלוק שכתב הרב גו"ר, להתיר העגונה, אשר חילוק זה הוא מוסכם להלכה מכמה פוסקים שלא זכרם הרב ז"ל, והוא, שאם יש בדברי המגיד תוספות דברים ממה שנשמע בקול, לא חיישינן שהגיד מחמת הקול, אין תועלת מזה לנידון השאלה, כי בנידון. השאלה אין בדברי הגויה וגם לא בדברי הגוי תוספת על הקול, כי כל מה שאמרו הגויה והגוי הכל נודע ונתפרסם בעיר עאנא קודם שדברו הגויה והגוי עם ששון הנז"ל, בכמה ימים. יותר משני חדשים:

י׳גם החילוק שכתבו הפוסקים, דלא חשו הרשב"א ותה"ד ודעמייהו בשביל הקול, אלא דוקא היכא דנודע שיצא הקול כבר, ואחר שיצא הקול הגיד המגיד, אבל היכא דלא נודע דיצא הקול קודם שהגיד המגיד, לא חיישינן שיצא הקיל, וזה הגיד מחמת הקול, וכנז' בד"ק, הנה הגם דחילוק זה הוא אמיתי ומוסכם, אין בו תועלת לנידון השאלה, יען כי בנידון השאלה ברור אצלינו שיצא הקול בעאנא, שזה היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, ואכלוהו החיות קודם שדברה הגויה את דבריה לפני ששון שוחט, בכמה ימים יותר משני חדשים:

י״אוגם עוד החילוק שכתבו הפוסקים לחלק בין היכא דיצא הקול בעיר זו שהעיד בה המגיד את הדברים, לבין יצא הקול בעיר אחרת, דלא חיישינן שמא מחמת הקול שיצא בעיר אחרת הגיד זה דברים אלו כאן, וכמ"ש בתשובה של הרב הגדול עט"ר הרב מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה, שהובאה בספר מים שאל אה"ע סי' א' בדף ך' ע"ד ע"ש, הנה גם מזה לא יעלה מזור לנידון השאלה, כי הכא בנידון השאלה הקול יצא בעיר עאנא שהוא מקום שהגידה בו הגויה והגוי כל הדברים הנז"ל:

י״בבאופן כי בנידון השאלה אין אני רואה טעם היתר לצאת י"ח מן הספק הזה ואפילו אם נאמר סיום הדברים של הגויה שאמרה שתעה ומת, היא ראתה בעיניה מיתתו, עכ"ז מהיכן ידעה שזה הוא היהודי שהיה בא עם דוד בן יחזקאל, ומוכרח לומר כיון ששמעה אח"כ את הקול שאמרו יהודי אשר בא עם דוד יחזקאל תעה ומת, חשבה שזה שמת בפניה הוא אשר היה עם דוד בן יחזקאל, מאחר כי תחלת דבריה מוכרח אתה לומר שאמרה אותם מן השמועה:

י״גוראיתי סניף אחד להתיר בענין הספק הזה של הקול, והוא מ"ש הרב ד"מ אה"ע סוף סי' י"ח בדף ק"מ ע"ד, דאפשר לעשות ס"ס בכה"ג, דילמא אלו המגידים לא הגידו ע"פ הקול, אלא ע"פ. מה שנתאמת להם שהאמת הוא כן, ואת"ל דע"פ הקול אמרו כן, דילמא הקול אמת, דלאו כל הקולות שווין, ויש קול שהוא אמת ומתהפך הוא וכו', והביא מספר נאמן שמואל סי' נ"ב, שכתב להקל בס"ס כה"ג ע"ש, וכן ראיתי להרב ידיו של משה בסי' ט' שסמך לעשות ס"ס כזה, ונסתייע מדברי הרב ד"מ, ונאמן שמואל הנז' ע"ש. גם הרב אוהל יצחק חסיד ז"ל סי' ב' דף ל"ד סמך לעשות ס"ס. בזה, וציין על דבר משה ותשובת רב בצלאל סי' ל"ב ע"ש, מיהו אין לנו לסמוך על זה בשופי, דהא חזינן לכמה גדולים דחשו בענין הקול, ולא סמכו לעשות ס"ס זה, כי יתכן כיון דרובא דקולות אינם אמת, לכך לא סמכו לעשות מזה ס"ס, מיהו כיון דהרבנים ז"ל שזכרתי לעיל אמרו זה, יהיה בידכם דבר זה לסניף להתיר, ואני לא היה לי פנאי לעיין בזה יותר:

י״דולא אכחד ממעלתכם, כי בקב"ע של ששון שוחט הנז"ל נסתפקתי בדברי הגוי השני, כי אולי אמר כן לשבח עצמו, אחר ששמע דברי הגוי הראשון שאמר שרצה ליקח בגדיו וחזר בו כי אמר וכו', גם הוא שבח עצמו על אשר לא לקח בגדיו, ויתכן שהוא משקר בכל דבריו. והנה ידוע לכם מ"ש מרן ז"ל סי' י"ז סעיף י"ד, אם היה אמתלא בשיחת הגוי שמא נתכוון לדבר אחר וכו' ע"ש, ומזה למדו הפוסקים לחוש חששות כאלו, שמא הגוי נתכוון לאיזה דבר אחר וכו', ובאמת מצינו למרן בב"י שהביא בשם הגהות מרדכי, דלא תלינן בדבר אחר אא"כ מוכחא מלתא, מתוך דבריו דמשקר וכו' ע"ש, וגם עיין בתרומת הדשן בכתבים סי' רנ"ג מ"ש בזה ע"ש, וכל זה אני רושם בנחיצה רבה כחותה על הגחלים, אך מעלתכם תעמיקו לעיין ולטרוח בשירותא דהאי עגונה, והשי"ת יהיה בעזרתכם, להוציא הדין לאמתי כהלכה ברורה ברוב עוז ושלום:

ט״ואח"כ כתבו החכמים הי"ו פס"ד על העגונה הנז"ל, ושלחו לי לעיין ולהסכים בו, וזה מה שכתבתי להם:

ט״זפסק דין של העגונה ששלחתם ראיתיו דרך העברה ולא רציתי לעיין בו, כי אין ברצוני להטפל בענין זה, על כן תקבלו אותו מיד המוביל כתבא דנא, אך אע"פ שאין ברצוני להכניס עצמי בענין זה, עכ"פ צריך אני להודיע למעלתכם, הפקפוקים שפקפקתי בו בדרך העברה בעלמא, ואזי מעלתכם יתקנו הדברים ע"י עיונם היטב היטב עיד בזה, לכן באתי לרשום במכתב זה מ"ש בקצרה:

י״זהא' ראיתי בשאלה בדברי אשתו של הנפקד, שאמרה לבעלה ביום ערב שבועות בעת שרצה לצאת מן הבית, היכן תלך, והשיב לה יש לי עסק, ויצא מן הבית, הליכה בלא חזרה לעולם, נמצא זה כשיצא מן העיר בו ביום, לא נודע הליכתו ויציאתו אפילו לאשתו, שהעלים הליכתו, ואח"כ כשלא בא לביתו חשבו בדעתם שהלך לאר"ץ מפני שקודם שהלך כארבעה ימים סיפר שהוא משתוקק לילך לעיר חלב היא אר"ץ, אבל הוא בפיו לא פירש ולא אמר בעת שיצא לאיזה מקום הולך, ולכן כיון שלא נתבררה ולא נודעה יציאתו מן בג'דאד לדרך עיר עאנא, לא תועיל העדיות של הגוים המסל"ת על מיתתו במקום ההוא הקרוב וסמוך לעאנא, דעכ"פ צריך שנדע בבירור שאותו האיש אהרן ברכה בן יחזקאל ששון הלך מן בג'דאד לדרך עיר עאנא.

י״חוהנה הרב דבר משה אה"ע סי' י"ג דף קכ"ו ע"ג, הביא תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל על מה שהגיד הגוי דהספינה נטבעה, וגם היהודי שבתוכה נטבע וכו', שכתב צריך שיהיו ב' עדים מעידים שלא נכנס באותה ספינה אלא רק אותו יהודי פ', או שהיה הדבר מפורסם ומוחזק, ולא סגי בעדות א' ישראל שיעיד כן, או בגוי מסל"ת, והרב ד"מ כתב דבריו אינם מובנים דאטו ע"פ שנים עדים יקום דבר בעיגונא דאתתא, והביא מן לחם רב, ורבינו בצלאל ומהרח"ש ז"ל דס"ל סגי בכה"ג בעד א' או גוי מסל"ת, ועכ"פ הניח הדבר הזה במחלוקת, ולא דחה דברי מהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש. והרב מהר"י פינצי ז"ל בתשובה הובאה בס' חוקי חיים סי' י"ט דף ל"ד ע"ג, הביא תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל, ופירש כונתו משום דאיתא בפרק יש בכור כי אקילו בעיגונא בסוף עדות אבל בתחלת עדות לא הקילו, ודקדק בדבריו מפשטות דברי הרמב"ם והרא"ש, ושוב הביא דברי מהרא"י ומהריב"ל ודברי הרב ר"מ והאריך בזה ע"ש, אך רבני טבריא ז"ל בפסק שלהם שהביאו הרב מהרח"ף ז"ל ברוח חיים אה"ע סי' י"ז דחו דברי מהר"י פינצי הנז' בשתי ידים, וכתבו שאין כונת הגמרא דיש בכור כאשר הבין הוא, וגם הרב מהר"ם אלשיך ז"ל לא כך כונתו, אלא כונתו דבעי שני עדים משום דעדות זו שמעיד שלא נכנס אחר בספינה אלא אותו יהודי, אין זו בכלל עדות עגונה, כיון שאינו מעיד על המבוקש עצמו, אע"ג דמינה ידעי שזה שהיה בספינה הוא האיש שנטבע, משום דלא נכנס יהודי אחר בספינה, עכ"ז לא חשיב ליה מהר"ם אלשיך ז"ל בכלל עדות אשה שהתירו ע"פ עד אחד מאחר דאינו מעיד במבוקש עצמו, וכנז' שם בדף ך' ע"ב, ודבריהם בזה טובים ונכונים והאמת אתם. אך עכ"ז לכ"ע צריך שיהיה ידיעה בעד אחד לפחות שזה פלוני יצא מכאן ללכת דרך שם, והכא בנידון השאלה אין ידיעה אפילו בעד אחד שזה אהרן ברכה בן יחזקאל ששון יצא מן בג'דאד ללכת בדרך עאנא אשר שם נמצא ההרוג:

י״טברם אם זה דוד בן יחזקאל הנז"ל הגיד שזה היהודי שהיה עמו בדרך הוא אהרן ברכה בן יחזקאל ששו"ן, אה"ן נחשב זה ידיעה לומר שזה אהרן ברכה הנפקד בעיר בג'דאד הוא אשר הלך בדרך עאנא ונתלווה עם דוד יחזקאל הנז' שם בדרך עאנא ונפקד שם ונמצא הרוג ואז תועיל עדות הגוים המסל"ת שאמרו שהוא מת במקום הנז' הקרוב לעיר עאנא. ובאמת מן השאלה אשר כתבתם לא נתפרש כן, אלא אדרבה נראה מדברי השאלה שזה דוד בן יחזקאל הנז' לא ידע לזה האיש שנלוה עמו ואינו מכירו, כי אם רק ידע בעת שנתלוה עמו ששמו אהרן והוא מן בג'דאד ולא ידע שם אביו, והמכתב שמצאו בבגדו קרוע השם של זה האיש ולא נודע, אשר על כן אם שאלתם מאנשי עאנא ואומרים כי דוד בן וחזקאל הנז' לא ידע ולא הגיד אלא שזה שמו אהרן והוא מן בגדאד, אז צריך לעיין בספרי הפוסקים אם תספיק הגדה זו של דוד בן יחזקאל שהגיד ששמו אהרן והוא מן בג'דאד אע"פ שלא אמר שם ברכה ולא אמר שהוא בן יחזקאל ששון:

כ׳ומה שנמצא כתוב בשאלה נוסח קב"ע מאנשי עאנא שכתבו בתחלת דבריהם בזה"ל, מענין אהרן ברכה יחזקאל ששון ר"יח סיון שנת תרמ"ו בא מן בג'דאד נוסע לעיר עאנא וכו', אין ללמוד מכאן שהיה שמו ושם אביו ידוע להם מדברי דוד בן יחזקאל הנז' אלא י"ל קרוב לודאי שזה הוגד להם מן ששון יצחק חיים שוחט שהלך מן בגדאד בשביל הנפקד לברר, והוא אשר דברו עמו הגויה והגוים בעיר עאנא אודות הנפקד, וכנז' בקב"ע של ששון הנז"ל, וזה מוכרח שהדברים לקחום מפיו של ששון הנז' שהם כתבו בזה על הנפקד שיצא מן בג'דאד ביום ר"ח סיון וזה שקר כי הוא יצא בערב שבת, לכן נראה שהם לקחו דברים מן ששון והוא טעה בדבר זה. ועוד לפ"ד אנשי עאנא בקב"ע כי דוד הנז' כשבא לעיר עאנא אפילו שם אהרן לא זכר בפיו, אלא רק אמר להאיש יחזקאל מעלם שלום יבא אצלך אורח מן בגדאד, וגם אח"כ כשנודע לאנשי עאנא שנפקד האיש הנז' לא הזכיר אלא שם אהרן בלבד:

כ״אב.

כ״בראיתי כתוב בפס"ד הנז' של החכמים הי"ו על דברי הסומא יצחק טאטי ששמע מהיהודים בשוק של חנוני שהיו מספרים דאהרן חתנו של דוד עבאדא מת ואכלוהו החיות, שיש להסתפק שמא היו מספרים כן מחמת קול ההברה וכמ"ש הרמב"ן שהביא מרן בב"י, ועל זה הביאו דברי הפוסקים שהזכירם הכנה"ג הגהב"י אות מ"ו ויד אהרן הגהב"י אות ס"ד וכתבו דמכל הנך רבוותא נראה דאין לחוש בנידון השאלה שספרו מחמת קול ההברה, יען כי אמר יצחק טאטי ששמע מספרים שאהרן חתנו של דוד עבאדה הלך על חוט המים מחמת הצמא ועלה להר ואכלוהו החיות ומאריכות הסיפור נראה שאינו קול הברה עכ"ד:

כ״גהנה הרואה יראה דאין הנידון דומה לראי', כי בנידון הפוסקים ההברה היתה מת בסתם, וההגדה היתה ארוכה, לכן תנו רבנן מן אריכות דברים נראה שאין זו הגדה מכח קול ההברה, וכן נידון מהרשד"ם קול ההברה היתה מת בסתם, וההגדה היתה ששחטוהו, ופירשו איך היתה מיתתו בשחיטה, אבל בנידון השאלה קול ההברה שיצא בעיר עאנא היה כך, שהלך לשתות מים על הנהר ואכלוהו החיות, וכן קול הברה הנשמע בעיר רמאדי היה שאמר גוי אחד, אהרון שרב מאיי מן צוב ואדי אל קצר ותווג'ה עלה אל מפאזה ואכלוהו אל צאדי. נמצא ההגדה שהגיד יצחק טאטי, אינה ארוכה מן קול ההברה, הן קול הברה שהיה בעיר עאנא, והן קול הברה שהיה בעיר רמאדי, וא"כ אין מדברי הפוסקים הנז"ל לנדון השאלה הוכחה להתיר בהגדה זו של יצחק טאטי, דעדיין י"ל מה שספרו ליצחק טאטי, הוא מכח קול ההברה:

כ״דהג' בענין הד' מן ז' ספיקות שעשיתם בדברי הגויה בעיר עאנא, שדברה עם ששון שוחט, יש להעיר בדבריכם, כי באמת מפורש הדבר וברור שדברי הגויה עם ששון, היו אחרי יציאת הקול בעיר עאנא, ואוושא מילתא ונתפרסם הדבר לכל אנשי העיר, והביא הרועה את הבגדים, והראום לדוד בן יחזקאל, ואמר הן הן בגדי הנפקד, ולכן בודאי שיש לחוש, מה שאמרה על מיתתו, הוא מחמת הקול הזה הנשמע בעיר עאנא שהיא יושבת שם, ועוד, הלא היא מתרעמת על דוד יחזקאל, ואומרת, שהוא היה סיבת מיתתו, ובודאי דברים אלו, ידעה אותם מן הקול הנשמע בעאנא. ימה שכתבתם על ספק הרביעי, דמאריכות הדברים מוכח לאו מקול ההברה שמעה, הנה תמיה אני על דבריכם אלו, מה אריכות היה בדברי הגויה על מיתתו, הלא רק אמרה תרין מלין שאמרה תעה ומת, ומה שאמרה בגדיו אצל הרועה עטיה זה הדבר נודע לכל, ע"פ הרועה עצמו, והקול יצא בדברים ארוכים יותר מדבריה:

כ״הומה שכתבתם, ועוד מטעם הג' שכתבנו לעיל, דכל שאומר העד בהחלט מת פ' או נהרג הוי ערוב מעליא וכו'. הנה נידון זה של דברי הגויה שאני טובא, שהיא לא באה להודיע בדברים אלו שמת פלוני, אלא דבריה באו בדרך העברה, ששאלה לששון, אתה הוא שבאת לבקש בעד פלוני שתעה ומת, וכל כהא י"ל שאמרה כן מחמת קול השמועה שיצא בכך באותה העיר,. ולעולם אין הדבר הזה חלוט אצלה, ולא ידעה בבירור, והפוסקים אשר זכרתם בטעם הג', לא אמרו סברה זו, אלא במי שבא להגיד ולהודיע על מיתתו:

כ״וגם עוד, בלא"ה תמהני בדבריכם, כי זה הטעם הג' הנזכר בדבריכם, לא שייך לאומרו כאן בספק הד' אשר בדברי הגויה, יען כי זו הסברה לא אמרו אלא בעֵד ישראל דסמכינן עליה, בהיכא דכוונתו להעיד, ועל זה אמרו כל שהעד בא להגיד ולהודיע ודאי נתברר אצלו ואינו אומרו מחמת הקול הנשמע, ודבר זה לא שייך לאומרו בדברי הגויה, שאם הגויה מתכונית להעיד אין בדבריה כלום, ולא יאמנו דבריה כלל, ואין אנחנו מאמינים בדברים שלה, אלא רק אם היא מסל"ת, וכל שהיא מסל"ת לא שייך למימר גבה סברה זו שלא תהיה מסיחה דבר אשר תדענו ע"פ קול השמועה אא"כ יתאמת אצלה ופשוט:

כ״זגם תעיינו בספר פני משה ח"ב ססי' כ"ז מ"ש לחלק בענין הקול בין עדות ישראל לבין דברי הגוי מסל"ת, ובספר עזרת נשים ס"ק ל"ו, הביא דברי פ"מ הנז', ודברי משפט צדק ח"א סי' ז', ומשאת בנימין סי' ק"ה וק"ט, גם בספר ברכות המים, האריך בדבר זה, ובדף צ"'ח כתב, אחר כל הדברים האלה, מי הוא זה ואיזה הוא יערב לבו לדון ולהתיר בנ"ד מכח העדות של הגוי, אחר שיש לחוש לקול הברה וכו' ע"ש:

כ״חואשר כתבתם בפס"ד הנז', ועוד דדוקא אם באה להעיד ולהודיע שמת פלוני אמרינן שמא מקול ההברה שמעה, אבל הכא וכו', לא ידעתי מנין לכם סברא זו לחלק בהכי, ולא מצאתי אפילו ריח טעם, ונראה דאדרבא כ"ש הוא דאמרינן הכי בכה"ג, והן אמת כי זה החלוק, נמצא כתוב לענין מסל"ת, דכתבו כל היכא דלא מוכח מדברי הגוי שבא להעיד על מיתתו, אף שהזכירו לו אשת המת חשיב מסל"ת, וכנז' באליהו רבא סי' א' ע"ש, הנה בענין זה דאמרינן מקול הברה שמע, אין טעם בחילוק זה:

כ״טאשר על כן, מעלתכם תשימו לב היטב בדין זה של העגונה, ותשתדלו למצא לה היתר ברור, כי באמת רבו האחרונים המדברים בענייני עגונה, וטרחו למצא לה התרות וקולות, והכל שלחן ערוך ומזומן לפניכם, והשי"ת ברחמיו יורה לכם הדרך אשר תלכו, והמעשה אשר תעשון, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

ל׳שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, על אודות אשה שטבע בעלה במים, ולא עמדו עליו עד שתצא נפשו, ואח"כ יצא מן המים ועשינו קב"ע והיה בה כמה ספיקות, והעדים הכירו את בגדיו בטביעות עין, ובסימן מובהק, וקודם כל דבר צריך להוציא אותה מאיסור תורה ויש להסתפק אם תצא אשה זו מספק תורה, כיון שיש סי"מ וטב"ע בבגדיו, כי בזה יש מחלוקת גדולה, אי חיישינן לשאלה, דהכנה"ג ויא"ה ופתחי תשובה כתבו שהרבה פוסקים ראשנים ואחרונים ס"ל דלא חיישינן לשאלה, ומתירין אותה לעלמא, ומרן ז"ל פסק דחיישינן לשאלה, וא"כ יש להסתפק ולומר, הגם דמרן ז"ל פסק דחיישינן לשאלה, מ"מ כיון דהרבה פוסקים ס"ל דלא חיישינן הנה לפחות תצא מאיסור תורה, ולא נשאר עליה אלא איסורא דרבנן, כמ"ש מוה"ר ז"ל בתשובה סי' ג' וד', גבי הכרה, דרבינו משולם ומהר"ם אלשקאר והמבי"ט התירוה להנשא, והגם ששאר פוסקים פליגי עלייהו, מ"מ יודו שיצאה מאיסור תורה דלא עבדינן פלוגתא מן הקצה אל הקצה עי"ש, וא"כ יש לסמוך גם הכא לומר ודאי יצאה מאיסור תורה, או"ד נידון זה שאני, ולא אמרינן הכי. יורינו ושכמ"ה: תשובה. הגם דאין דרכי להטפל בדיני עגונה, עכ"ז להיות שאלה זו היא, כדי לברר רק סניף אחד, פניתי היום להשיב על ספק של מעלתכם, וראיתי שדבר זה נפתח בספר ראש משביר אה"ע סי' ט' דף י"ב ע"ב בד"ה הנה וכו', שכתב אע"פ דבענין סימן בכלים איכא פלוגתא דרבוותא, אי חיישינן לשאלה, ולענין הלכה לא סמכינן אסימני כלים כמבואר במהרח"ש וכו', מ"מ אהני לן להנצל מסכנתא דאיסורא דאורייתא, כמו שהסכיס דעת עליון המבי"ט סי' קל"ה וכו' ע"ש, נמצא הרב הנז' פשיטה ליה, דאי איכא סימנים במלבושיו, אע"ג דלא סמכינן להתיר אותה לעלמא, נפקא לה מאיסור תורה ונשארת באיסור דרבנן בלבד, ודברי הרב ראש משביר הנז' הביאם בספר הבהיר בני בנימין אה"ע סי' י"ד, ומ"ש שם בדף כ"ו ע"ג בד"ה אך בזאת, שדבריו סותרים שהוא כתב בסי' י"ב דסומכין אסימנים דציצית, ואלו בסי' ט' הנז', כתב דלא סמכינן אלא רק תהני להוציאה מאיסור תורה, הנה אחה"מ אגב ריהטא כתב כן, ולא עיין בשאלה דסי' ט' הנז' בעדות הב', ששם מפורש שלא הכירו בחתיכות הציצית, אלא כתוב שהכירו בחתיכות ממלבושיו, שהיו מלוכלכות בדם, ואין כאן סתירה בדבריו:

ל״אגם ראיתי בס"ד, דאיכא עוד טעם אחר בנידון שאלתכם להצילה ולהוציאה מאיסור תורה, והוא כי ראיתי להרב נכח השלחן ז"ל אה"ע סי' י"ד דף י"ט ע"א, שכתב אע"ג דהגאון מהר"ם בן חביב ז"ל, בספרו עזרת נשים ס"ק ל"ו, הביא דברי המב"ט דסי' קל"ה, ודחה אותם, הנה הוא מצא תשובה כ"י למהר"ם בן חביב שכתב וז"ל, ומיהו יש ללמד זכות ולומר דיצאה אשת אצלאן הארוך מחזקת א"א מן התורה, מטעם דהרי יצא קלא דלא פסיק דאצלאן זה נטבע בנהר, וזה היה בשנת אמ"ת, והרי עברו כמו שלשה שנים, ואם איתא שיצא למקום אחר קלא הו"ל למילתא במשך זמן זה, וכיון דאיכא קלא דלא פסיק דטבע אצלאן בנהר ונשתקע ואבד שמו באומדנא רבא הוא דטבע ומת בנהר, ומהניא האי אומדנא להוציאה מחזקת א"א מן התורה, כיון דאבד זכרו ונשתכח שמו, ותדע שכן הוא דהא כתב הרמב"ם ז"ל וכו' וכו', א"כ גם אנו נאמר בנ"ד, כיון דעברו ג' שנים ונשתכח שמו אגלאי מילתא למפרע מכח אומדנא, דמוכח דהאמת הוא, שטבע בנהר ומת, ואם נשאת לא תצא, ולא רביע עלה אלא איסורא דרבנן, דלכתחילה לא תנשא, כנ"ל עכ"ל:

ל״בוכתב הרב המחבר ז"ל וז"ל, העתקתי כל לשונו יען היותו בכ"י, ודינא רבא קא נפיק מיניה, דאם עברו י"ב חודש דינא יתיב, דאין כאן אלא איסורא דרבנן. ודוגמא לסברה זו של מהר"ם בן חביב, מצאתי בתשובת הרב דברי אמת סי' ד' דף. ל"א, שהביא תשובת רבינו משולם, שהביא מרן בב"י סי' י"ז, והמבי"ט בסי' שכ"ה, ותחלה כתב דבתשובת רבינו משולם הלזו פליגי עלה רבוותא, ושוב כתב ואומר אני דאפשר דלא פליגי רבינו משולם עם כל הגדולים הללו, דנידון רבינו משולם הוא כמ"ש מהר"ם אלשקאר וכו', הרי השני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דבמה שעברו י"ב חודש לדעת רבינו משולם תנשא אפילו לכתחילה, ומכ"ש דאזיל ומודה לסברת מהר"ם בן חביב דלכל הפחית נפקא מאיסור תורה עכ"ל ע"ש:

ל״גולפ"ז נדון השאלה דיצא קלא שנטבע בנהר ולא עוד אלא שהכל ראו הטביעה שלו, ועתה עבר יותר מן י"ב חודש כמה וכמה ולא נמצא, הנה לדעת מהר"ם בן חביב יצאה זו מאיסור תורה דאפילו אם נאמר שזה אשר יצא מת אח"כ הוא אדם אחר ואינו בעל האשה הזאת הנה מאחר דבעלה של זו טבע בנהר בודאי, ועד עתה קלא נפיק שטבע ויש לו יותר מן י"ב חדשים שלא נמצא, הנה זו יצאה מאיסור תורה, ונידון זה הוא כ"ש מדין מוהר"ם ב"ח ז"ל, חדא דהכא לאו דוקא קלא איכא דטבע אלא באמת יש עדים שראו הטביעה שלו ורק לא עמדו עליו עד שתצא נפשו, ועוד דאומדנא רבא איכא שזה הנטבע זה הוא שיצא אח"כ מת מן המים, מאחר שלא נשמע שטבע אדם אחר, וגם עוד שיצא בבגדיו שיש בהם סימנים מובהקים שהם של זה שראהו שנטבע, וגם לפ"ד הגאון דברי אמת ז"ל אשה זו יצאה מאיסור תורה:

ל״דהרי בנידון השאלה איכא טעמי תריצי של הרב ראש משביר, ושל מהר"ם בן חביב, ודברי אמת שאשה זו יצאה מאיסור תורה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

ל״השאלה. נשאלתי מאת הרב הכולל ח"ר אלישע זלה"ה אב"ד של פה עירינו בג'דאד, ומשני ב"ד הצדק אשר עמו, ראובן קדש אשה ע"י המקדש הקבוע בעירינו מרצונו הטוב ומרצון אביו ואמו וכל קרוביו, ועשו הקדושין בפומבי בהזמנת כמה אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה כמנהל העיר, ואחר כמה חדשים, הקול נשמע מן החתן שאינו רוצה לישא אותה, ורצונו לגרשה, ואין לו שום סיבה וטעם למאוס בה, ואינו נותן שום דופי ומום בכלה מכל צד שיהיה, ורק אומר מפני שאביה מלמד תנוקות וגנאי לו ליקח בת מלמד תנוקות, ומלבד כי טעם זה הבל וריק שאין בו ממש, הנה לא נתחדש אצלו דבר זה אחר ארוסין, דידע זאת קודם אירוסין, באופן כי נראה כל זה מרוע לב שנתן עיניו באשה אחרת, על כן לשאול הגיעו, אם חייב לכנוס בעל כרחו ויכפו אותו ב"ד באיזה כפיות כדי שישאנה, ואת"ל שאין לכוף אותו, אם יתחייב כפי הדין לתת לה בושתה, לפי ראות עיני הדיינים, כי אין בושה גדולה מזו, שיארס בפומבי ופרסום גדול ואח"כ יגרשנה על לא חמס בכפה, ועוד שגרם לה הפסד דנעשית גרושה ונפסלה לכהן, וגם הישראל זילה בעיניה, וצריך לה עתה נדוניא יותר כשתנשא לאחר, מחמת שהיא גרושה, וכידוע זה לכל אדם בעיר זו דגרושה זילה בעיני בני אדם:

ל״ווהנה, אנן הב"ד, בא לפנינו מקדמת דנא, ענין קרוב קצת לענין זה, והוא ראובן קידש אשה בסתר בפני שני עדים דוקא, ועברו שתי שנים אחר אירוסין ולא נשאה, באומרו שבשעת הקדושין היה חולני, ולא היה' שפוי בדעתו, ועכשיו אינו רוצה בה מחמת שהקידושין לא היו ברצונו, אלא קרובי הכלה עשו לו כשופים, ונתן הקדושין שלא מדעתו, והוכחה לדבריו, שאחר זמן האירוסין כשני חדשים, ניכר ונודע לכל העולם, שלא הוא שפוי בדעתו, וגם, באו לפנינו עדים שהיו בשעת האירוסין, והעידו כי בשעת אירוסין לא היה רוצה לארס, עד שהפצירו בו קרובי הכלה עד בוש, על כן נסתפקנו, אם יש עליו חיוב בעל כרחו ולכוף אותו באיזה כפיות כדי שישאנה, או לאו, ואת"ל שאין בדין לכוף אותו שישאנה בע"כ, אם חייב לה מעות בשביל בושת שלה לפי ראות עיני ב"ד כשיגרשנה. ואנן הב"ד כתבנו על ענין זה הבא לפנינו מקדמת דנא פס"ד, וזה תיארו:

ל״זהנה ענין אם ארס אשה דחייב לישא אותה, ואינו יכול לגרשה בלא סיבה, דין זה כתבו מרן ז"ל בסי' סעיף ג' וז"ל, לא יגרש אדם אשתו ראשנה, אא"כ מצא בה ערות דבר, וכתב באה"ע, בשם מהרשד"ם אה"ע סי' ס', דדוקא בנשואה, אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה, והרב מש"ל פרק יו"ד מה' גירושין הלכה כ"ב כתב, להרשד"ם בארוסה, אף אם לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה, אך דברי הרשד"ם קשים בעיניו, דלפי הסברה אין לחלק בין נשואה לארוסה, והראיה שהביא מקרא של כי מצא בה ערות דבר דבנשואה מיירי, כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, לא. ידעתי מנ"ל דקרא דכי יקח מיירי בנשואה, ע"כ. ולא זכינו להבין דבריו,. דקרא ודאי מיירי בנשואה מדכתיב ובעלה:

ל״חגם מ"ש שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בח"ב סי' א' דמשמע דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוי אף בארוסה ע"ש, כבר הרב גט פשוט אות ז' כתב ההיא דהרא"ם שאני דאע"ג דארוסה היא, מ"מ כיון דהיה מתייחד עמה בחדר אחד קרוב לתשעה חדשים, ארוסה זו דין נשואה יש לה, ואדרבה יש להחמיר בה יותר מנשואה דעלמא, מפני שמתייחד עמה בעודה ארוסה, כמו שנראה שם מדברי הרא"ם ע"ש, וכ"כ הרב בית דוד אה"ע סי' ב' דף כ' ע"א, כמ"ש גט פשוט ובסו"ד כתב אף דמהרימ"ט בח"ב סי' צ"ח כתב דארוסה ונשואה שוים בענין אחד, מ"מ כיון דמהרשד"ם כתב דוקא בנשואה פליגי ולא בארוסה, ומהר"ם ב"ח ז"ל כתב דמסתבר טעמיה ושכן דעת הרא"ם ז"ל הכי נקטינן עכ"ל, וכ"כ מהרי"ק שורש ק"א וז"ל, ואפילו היתה מקודשת גמורה, ואפילו בשני עדים גמורים ככל הארוסות, מ"מ פשיטא שאין לכופו לכנוס אם לא ירצה, לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת הגאון רגמ"ה, דע"כ לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו, אבל היכא שלא נשאה ורוצה לחזור בו, מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בעל כרחו ויתחייב לה בשאר כסות ועונה, אם לא תמצא חן בעיניו, ודבר פשוט הוא דלא כייפינן ליה לכנוס לפי הנלע"ד, אלא כופין אותו לכנוס או לפטור שלא לעגן את בת ישראל, עכ"ל השייך לענינינו, מבואר מדבריו דאם רוצה לפטור ארשות בידו, וא"כ בנ"ד שרוצה לפטור בגט מי יוכל להכריחו לישא אותה, והגם דמהרימ"ט ומש"ל חולקים יוכל הארוס לומר קי"ל כהרשד"ם ודעמיה, ועוד בנ"ד כ"ע מודו דיכול לפטור, כיון דלפי דבריו יש לו אמתלא וכנז' בשאלה:

ל״טאכן לכאורה היה נראה לחייב הארוס הזה לקנסו בממון, על העושק אשר עשק בה, שחזר בו וביישה כמ"ש הרב זרע אמת חיו"ד שאלה ק"ב וק"ג, דבדין הוא לקנסו לפי ראות עיני היושבים על מדי"ן, וכמ"ש הפוסקים באה"ע סי' נו"ן, דהיינו טעמא דקנסות שעושין בשטר שידוכין, אין בהם דין אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת ע"ש, ועיין להרב עבודת הגרשוני סי' ע"ד, שדעתו ג"כ לחייב החוזר בו משום בושת כפי ראות עיני הדיינים עיש"ב, גם מהריק"ו שורש כ"ט הביאו ד"מ סק"ה כתב וז"ל, דאפילו לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בושתו, דעדיף מן מביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות, ואין כופין אותו לגרשה, ע"כ מבואר מדבריו, דאין מחייבין לאשה משום בושת, אא"כ תפס האיש ממנה וכו', ועיין בית מאיר סי' נו"ן מה שגמגם בדברי מהריק"ו ועבודת הגרשוני הנז':

מ׳כל זה היה נראה לכאורה, אבל אחר העיון נראה דזה אינו, דמ"ש מהריק"ו ועבודת הגרשוני וזרע אמת הוא לפי סברת מור"ם ז"ל, דס"ל דהקנסות שעושין בשדוכין לא הוי אסמכתא, כי כדאי החוזר בו להתחייב בקנס משום בושת, אבל לסברת מרן ז"ל, דס"ל כהרמב"ם וחכמי ספרד דהוי אסמכתא, ואינו מתחייב החוזר בו, אא"כ עושין חיוב על דרך שכתב מרן בסעיף וא"ו, פשיטה דלא שייך לחייבו דאפילו כשעושין תנאי בפירוש, אין מתחייב החוזר בו, כ"ש כשלא התנו דאין לחייבו משום בושת, ומרן ז"ל בבדק הבית אחר שהביא ב' הסברות כתב, ולענין הלכה אין להוציא ממון, כי אם ע"פ חכמי ספרד עכ"ל ע"ש:

מ״אועוד בנ"ד אפשר דכ"ע יודו, דאין לחייבו משום בושת יען דאנחנו מיום שישבנו פה דייני מתא, הנהגנו בעירינו בהסכמת החכמים הי"ו, שאין רשות לשום אדם לקדש אלא רק ע"י המקדש והעדים הידועים אשר מנינו אותם על עדות הקדושין, וכמה פעמים הכרזנו בבתי כנסיות על הדבר הזה, וזו הבת קדשו אותה בהסתר, ועדים מעלמא, גם עוד נודע לנו שזה האיש בזמן שקידש לא היה שפוי בדעתו כ"כ, והיה לו מרה שחורה והפצירו בו מאד עד שקדש, ונמצא בנ"ד קרובי הכלה עשו שלא כהוגן ולכן אין לחייבו לכ"ע, ודוגמה לזה כתב הרב ב"ד ח"ב שאלה א' בד"ה הטעם הב' וכו' ע"ש:

מ״בעד כאן דברינו שכתבנו בפס"ד שכתבנו על ענין הראשון שבא לפנינו מקדמת דנא, אך ענין זה הב' הנזכר בשאלה כאן דומה קצת לענין הראשון, ורק יש הפרש ביניהם, דענין הב' קידש מרצונו הטוב, ומרצון אביו ואמו וקרוביו, וקידש בפומבי בקבוץ אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה, בפני המקדש והעדים הממונים בעיר הזאת על דברים אלו ואין לו שום טעם לחזור בו על כן יראה מעכ"ת מה ראוי לדון בענין זה דנ"ד ושכמ"ה:

מ״גוזאת התשובה דהשבתי למעלת החכמים הב"ד יכב"ץ הנז"ל.

מ״דתחלה וראש אדברה בקצרה על אשר כתבתם הערה על הגאון מש"ל ז"ל שלא זכיתם להבין דבריו דהא ודאי הכתוב איירי בנשואה מדכתיב ובעלה, ובאמת דברי הגאון מש"ל ברורים ופשוטים, דאע"ג דכתיב ובעלה קרא מיירי גם בארוסה דהכי דרשו רז"ל כי יקח איש אשה, מלמד שהאשה נקנית בכסף, ובעלה מלמד שהאשה נקנית בבעילה, הרי ובעלה דקרא קאי על בעילה של קדושין שקדשה בביאה, ולא בא הכתוב לומר שתהיה דוקא נשואה דהיינו בעילה של נשואין, ועיין בקדושין דף ט' ע"ב, ובאמת זה מוכרח בלא"ה יען דכל הלכות הגט למדו רז"ל מהאי קרא, וכל דיני הגט שוים בארוסה ובנשואה, גם הדין של איסור הגרושה שתאסר על בעלה אחר שנשאת לאחר המפורש בהאי קרא גופיה הוא שוה בין בארוסה בין בנשואה, כי תאסר המפרשת מן הארוסין על המארס אותה אם תנשא לאחר, כדין גרושה מנשואין אחר שנשאת לאחר וכמפורש בהרמב"ם ובש"ע, וא"כ יפה השיג מש"ל ז"ל מנ"ל דאיירי בנשואה דוקא, כי לפ"ד מהרשד"ם משמע דהבין דלא איירי קרא בארוסה אלא רק בנשואה בלבד:

מ״העוד כתבתם דיכול הבעל לומר קי"ל כמהרשד"ם ודעמיה, וזה אינו, דהא הוכיח הרב מהר"י בולי ז"ל מדברי התוספות והר"ן והרשב"א והריב"ש ומהרימ"ט דס"ל איכא בגירושין איסור תורה, גם כן הוא סברת הרמב"ן סי' קפ"ט, והרר"א כאשר הביאם הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגהה ט' אות א' ע"ש, ולפ"ד רבוותא הנז' הוי זה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא, ובענין הקי"ל במילתא דאיסורא, עיין להכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות ס"ז ואות ס"ח, ועיין אורח משפט סי' כ"ה אות פ"ב, מ"ש קושיא על הכנה"ג באות זה, בשם מהר"ם אלגאבר, ועיין כנה"ג באות ע' דאם הוא איסור וגם הוא בקום עשה, גם החולקים יודו דאין לומר קי"ל, ועיין מטה שמעון בכללי הקי"ל אות נ"ט וס' וס"א, ובענין איסור שבועה עיין מנחת יו"ט דף צ', ועיין משכנות הרועים וחק"ל מ"ב ח"מ סי' כ' דף קס"ו ועיין חוקות החיים ע"ש:

מ״ווהנה אע"ג דיש לעשות ס"ס בזה דהא איכא דס"ל ליכא בגרושין איסורא כלל, וא"כ י"ל הכי ספק כמ"ד איכא איסור תורה בגירושין, ספק כמ"ד ליכא איסור כלל, ואת"ל איכא איסור תורה בגרושין דילמא הלכה כמהרשד"ם ודעמיה, דלא נאמר זה בארוסה, הנה יש לגמגם בס"ס זה, ואין פנאי להאריך בזה:

מ״זועתה אבא לדבר בס"ד בענין חיוב הארוס מצד הביוש שעשה לארוסתו, הנה מעלתכם הבאתם דברי הרב זרע אמת, ודברי הרב עבודת הגרשוני שדעתם לחייב החוזר בו קנס בשביל הביוש שעשה, ועוד הבאתם דברי מהריק"ו ז"ל שדעתו לחייב מצד הבושת, אך הואיל ואין גובין אותו בזה"ז, אז אם תפס או היכא דאגידה ביה אומרים לה לא יגרשיך עד שתרצי אותי, ושוב כתבתם דאין לחייבו מכל סברות הרבנים הנז', משום דכל זה כתבו לסברת רמ"א, אבל לסברת מרן דפסק כהרמב"ם וכו', אין לחייבו מצד הבושת כלל, ע"כ דבריכם. ותמהני מאד על דבריכם אלו אשר תליתם הא בהא ולא קרב זה אל זה, כי באמת הא דפסקי הרמב"ם ומרן ז"ל לעשות קנס השידוכין כפי תקנת חכמי ספרד, לא משום דס"ל אין טענה לתבוע דמי בושת מן החוזר בו, ורק כונתם זו הקצבה של הקנס שקצבו בינהם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד, ולדידהו אם לא עשו הקצבה בחיוב כדרך חכמי ספרד, ובא זה ותבע בושתו מן החוזר בו בפני ב"ד, דאה"ן יחייבו אותו ב"ד קנס בשביל הבושה אשר עשה כפי ראות עיניהם כי אין חיוב הבושה קצוב וידוע, אלא הכל שמין לפי הענין כפי העת וכפי כבוד המתבייש וכפי יכולת המבייש ואין זה שוה בכל, והרמב"ם ומרן שכתבו לעשות כדרך חכמי ספרד לא נכנסו בענין זה, אלא רק נחתי לומר הקצבה שקצבו ביניהם לפי דעתם ורצונם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:

מ״חתדע, שהרי דין קנס השדוכין, כתבו מרן בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז, ושס הביא מרן סברת הרא"ש שקיים הקנס, מטעם שהוא דמי הבושת, וכתב זה בשם יש אימריס, וסברת הרמב"ס כתבה בסתם, ורמ"א הוסיף על סברא די"א בזה"ל, ומיהו קנין צריך, ותיקשי לך למה צריך קנין אם הוא חייב מדין בושת, אלא מוכרח לומר הן אמת חייב קנס מדין בושת, אך שיעור הקנס מסור ביד ב"ד, ואין שוה בכל אדם, ואין חייבין בסך הקצבה שקצבו מדעתם ורצונם אא"כ, עשו קנין, ולסברה ראשנה שסתם מרן ז"ל, אין מועיל הקנין, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:

מ״טוהנה הש"ך בח"מ סי' כ"ז ס"ק כ"ד, פליג על רמ"א וס"ל דאין צריך קנין, אך הרב עבודת הגרשוני דף ס"ב ע"ג, נתן טעם לדברי רמ"ח, היינו טעמא דצריך קנין, לפי שא"א שלא יהיה הקנס פעמים יותר מדמי הבושת, כמ"ש מהריק"ו בשורש קצב, ומכ"ש דהרמ"א היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם בסך חצי הנדן, ודאי לפעמים הוא יותר מדמי הבשת, על כן הצריך קנין, אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבשת, ודאי אין צריך קנין, ולא גרע מן המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם, ולפי המבייש והמתבייש עכ"ל, וכן הרב עצי ארזים ס"ק ך' פירש ג"כ טעמו של רמ"א כך, דמשום בושת לחוד לא מהני, מפני שלפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס, וג"כ סמך הטעם ע"פ דברי מהריק"ו שהביאם בב"י ד לפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס ע"ש, ועיין גבעת פנחס סי' ע"ד דף מ"ה ע"א מ"ש בזה ע"ש, והשתא לפי טעמו של הגאון עבודת הגרשוני, והגאון עצי ארזים, שכתבו על דברי רמ"א בהא דבעי קנין, אלו הדברים עצמן יש לאומרן בדעת מרן, שהצריך לעשות קנס השידוכין ע"פ מנהג ספרד, והיינו כונתו כדי לקיים חיוב שקצבו כפי רצונם וחפצם, והן הן הדברים שכתבתי אנא עבדא לעיל, וא"כ לפ"ז, מה שפסקו הגאון עבודת הגרשוני, והגאון זרע אמת לחייב החוזר בו משום בושת, כפי ראות עיני הדיינים הדין הוא דין אמת, ואין סתירה לזה מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל, כאשר חשבו החכמים הי"ו:

נ׳והשתא נבא ונראה מי המחייב בדמי הבושת, אע"פ שלא נתחייבו בקנין ובכתיבה, ואע"פ שלא נזכר ביניהם שום דיבור בענין החזרה, הנה הרב זרע אמת יו"ד סוף סי' ק"ב חייב בדמי הבושת, מסברה דנפשיה דפשיטה ליה בהכי, והביא חיזוק לסברתו מהך דאה"ע סי' נו"ן דמשמע שיש טעם מן הדין, לקנוס החוזר בו משום בושת, ואין לו מקום פיטור משום דלא נתכוון לבייש או כיוצא בזה, ובסוף תשובה דסי' ק"ג, כתב מ"מ א"א לומר ונקה רק נכון לקנסו בממון, לפי המבייש והמתבייש כמ"ש בפסק הקודם, וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם, ולא יזידון עוד להתעולל בבנות ישראל הכשרות ע"כ ע"ש:

נ״אברם הגאון עבודת הגרשוני בסי' ע"ד, דאזיל גם הוא בשיטה זו לחייב את האשה בשביל בושת, שם שידד עמקים יותר בעניין החיוב הזה, שנרגש ממקום שימצא ממנו זכות לפטור החוזר בו, ותיקן הדבר והוא הא' נרגש, די"ל כיון שאין כונתה לבייש פטורה, וכתב ב' טעמים לדחות טענה זו, וגם נרגש מההיא דרמ"א בהגה"ה סי' תכ"ד ס"א, וכתב שיש לחלק ביניהם, וגם על מה שמצא בתשובה דרמ"ע תיקן דאין משם סתירה ע"ש, והגאון בית מאיר ז"ל בסי' נו"ן, נראה דאינו מסכים עם עבודת הגרשוני בזה הדין, אך לא היה בידו ראיה נסתור דבריו, ומ"ש דכן מוכח מקדמונינו שהוצרכו לתחבולות לקיים הקנס, ואילו שייך קנס בושת בלא שום פיסוק מה הוצרכו לכל ההמצאות יתקשרו בשידוך ומי שיחזור יחייבנו הב"ד כדין מבייש בדברים אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ואחהמ"ר אין מזה הוכחה כלל כי שני הצדדין לא סמכה דעתייהו על חיוב הב"ד שיחייבו להחוזר בו, כי הב"ד אין להם קצבה ידועה בחיוב זה אלא הם מחייבים לפי המבייש ולפי המתבייש, ומי יודע איך יעריכו הב"ד דמי הביוש לפי ראות עיניהם, לכך ודאי השני צדדין רוצים לברר החיוב ולהרבות הקצבה של הקנס כפי רצונם, לכך עשו להם אופנים לקיים הקנם אשר ירצו לעשותו ולהרבות בו כרצונם, שאז כל אחד משני הצדדין יודע הוא כמה יתחייב אם יהיה חוזר בו, וזה פשוט:

נ״בוהנה הגאון גבעת פנחס רבו של הגאון ח"ס בסי' ע"ד, הוא שר המסכים עם עבודת הגרשוני, וכתב אף דקי"ל דאין חיוב על הבשת עד שיכוין, כבר כתב עבודת הגרשוני, דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, והביא ראיה מלשון רש"י סוף פרק כיצד הרגל, ולפע"ד לא הוצרך לזה, דהא מפורש במתניתין דכתובות דף ט' דחייב על הבושת באונס ומפתה, אע"ג דלא מתכוין אלא להנאת עצמו עכ"ל ע"ש, ואנא עבדא אמינא דיש ראיה בלא"ה לזה ממקום הדין של הקנס דשידוכין בעצמו, דהא כתבו הרא"ש וכמה רבוותא קמאי היינו טעמא דקנסות שעושין בשטר השידוכין דאין בהם אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת עכ"ל, וקשא איך יש לקנוס מן הדין, והלא לא כיון לבייש, וקי"ל דאין חיוב על הבושת עד שיכוין, והרי נסתר הכותל שסמכו עליו, אלא ודאי דס"ל לרבנן קמאי ז"ל, דאין לו פיטור מטעם זה, ועל כן מוכרח להסביר הדבר כמ"ש עבודת הגרשוני דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, וזו הסברה הוצרך הגאון עה"ג ללמדה מדברי רש"י, ובאמת שגם שאר הגאונים כתבו כן, וכמ"ש ביש"ש קמא שכתב כל הגאונים כתבו כמ"ש רש"י, דכל שהוא מתכוין להנאתו חייב ע"ש, ויש לדבר בזה ואין פנאי עתה:

נ״גוראיתי להרב זכות אבות סי' ל"א, דס"ל כעבודת הגרשוני שכתב וז"ל, אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת דמי הבושה ואף בלא קנין, וכן פסק הש"ך בח"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ד וכו', כן פסקתי בתשובה. והסכימו לזה דייני העיר פאס יע"א עכ"ל, גם הגאון מהר"ש בספר נודע ביהודה מה"ת ביו"ד סי' קמ"ח כתב וז"ל, ועיקר הקנס שאנו מחייבין למי שחוזר בשידוכים הוא משום הבושת שנתבייש אחד מהצדדים וכל התנאים וקניינים הנוהגין אצלינו בשעת השדוכין, הוא רק לאמת הדברים, ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב, ובב"ש סי' נ"א ס"ק יו"ד ע"ש, ורק הגאון ח"ס אה"ע סי' קי"ד גמגם בסברת עבודת הגרשוני ז"ל, וכנז' בד"ה ובתשובת עה"ג סי' ע"ד נכנס בעובי הקורה להפך בזכות תלמידו וכו' ע"ש:

נ״דוהנה לענין הלכה צריך שהב"ד יכב"ץ ילכו בענין זה כפי סברת הגאון עבודת הגרשוני וזרע ואמת, ודעמייהו לחייב החוזר בו בבושת, ובנ"ד מלבד הבושה גרם הארוס לארוסתו נזק והפסד ממון, כי מאחר שמגרשה בגט נפסלה לכהן ואפילו לישראל לא הווייא תרעא חריפא כי יש הרבה דמאיסי בגרושה אפילו שהיא גרושה מן הארוסין ובעי לה להרבות נדוניה יותר:

נ״הועוד גם מדברי פוסק קדמון הוא מהריק"ו ז"ל, יש לחייב הארוס הזה דנ"ד בעבור הבושת של ארוסתו דהא כתב רמ"א ז"ל בד"מ סי' נו"ן סעיף ה' וז"ל, כתב עוד מהרי"ק דאפילו לא עבדי קנס, אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בשתו דעדיף מן המביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה וכו' עכ"ד, והנה בזה יש לפרש טעם נכון לסברת רמ"א שכתב בח"מ סי' כ"ז דמ"מ בעי קנין, ונתחבטו האחרונים בדבריו אלו וכמ"ש לעיל, ולפ"ד מהריק"ו הנז' נראה לי דטעמו הוא משום דאע"ג דחייב בזה משום בושתו כיון שאינו נגבה בזה"ז, לא מפקינן מיניה בדין, אא"כ נתחייבו בקנין, וממילא י"ל ג"כ דהיינו טעמא דהרמב"ם דבעי בשדוכין תיקון חכמי ספרד, והיינו טעמיה דמרן ז"ל ג"כ שפסק דבר זה בסתם בש"ע, משוס דס"ל אע"פ שיש חיוב בושת מן הדין אינה יוצאה בדיינים בזה"ז ואפילו קנין לא יועיל ולכך כתבו שצריך לעשות כתיקון חכמי ספרד, ולפ"ז אין אנחנו מוכרחים לומר דהרמב"ם ומרן ז"ל פליגי על הרא"ש ושאר קמאי דכתבו ששורת הדין מחייבת לזה החוזר בדמי הבושת ואין לו מקום פיטור מאיזה טעם שיהיה דאפושי פלוגתא בין קמאי לא מפשינן, אלא אמרינן גם הרמב"ם ומרן ז"ל יודו בדבר זה דהרא"ש ושאר קמאי, ורק מחלוקתם בדבר זה דוקא, והוא דהרמב"ם ומרן ס"ל כיון דאינו נגבה בזה"ז לכן לא תועיל כתיבת הקנס אפילו בקנין כדי לגבותם בב"ד, אלא רק צריכין לעשות כתיקון חכמי ספרד, ורמ"א ודעמיה ס"ל שיועיל הקנין לקנס לגבותו בב"ד, אבל לכ"ע איכא חיוב בושת כאן ואין לפטרו מטעם לא כיון לבייש, או מטעם אחר:

נ״וושוב אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר שמחה לאיש לעמיתינו הגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה נר"ו, ושם בסי' ך' נשאל באחד שקדש בפני עדים קרובים פסולים מן התורה, והרגישו שלא יועילו הקדושין ואמרו השי"ת יעיד עליהם על הקדושין הנז', וגם נתנו שני כמבייאלס וכו', וכתב הרב שם בדף צ"ו וז"ל ראוי לחייבו ולקנסו ממון יען קדשה בקדושין ויצא שמה בעיר מקודשת הגם דלהצריכה גט הדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק דאינה צריכה גט, מ"מ בושה גדולה היא זאת שקדשה ושלח לה בשמים להתקשט בהם, ואחר כל זה חזר בו החתן, אם חזרתו היא מבלי שום עילה וסיבה, כי אם שבגד בה שנתן עיניו באחרת כאשר עינינו רואות בדור הזה כי רבו נערים המתפרצים בעוה"ר אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם ראוי לקנסו ממון, כמ"ש הרב עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ע"ד וכו', וכ"כ בספר פרי צדיק סי' י"ד שחייב לשלם קנס כפ' הנהוג, אף שלא היה שם קנין ולא נתפרש סך הקנס, שמצד הדין הוא מחוייב בבושת והמנהג פשוט בזה יעש"ב. ומצאתי בספר ויאמר יצחק ח"א סי' קס"א שיצא לחלק חילוק חדש, ונראה שהוא מוסכם ואמיתי, דע"כ לא פליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדעת הרמב"ם גם בשידוכין איכא אסמכתא ולזה היו עושין ח"ס שטרות לסלק האסמכתא, היינו כדי לחייבו בכל הקנס שקצבו, אבל לשלם לפי המבייש והמתבייש כ"ע מודו דחייב לשלם בלי קנין ובלי קצבה לפי ראות עיני ב"ד הצדק, והביא דברי הרב פרי צדיק, ודברי הרב נחלת שבעה, וגם הביא דברי הרב מים רבים אה"ע סי' ח', ודברי הרב עבודת הגרשוני הנז', ושוב הביא דברי הרב מהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' ק' הנז"ל שהפליג בענין הבושה דמשיאה שם רע בעיר, שיאמרו אילו לא ראה בה דבר מגונה לא היה מדיחה בשתי ידיו עש"ב. נקטינן מכל האמור, דראוי לקנסו ממון להחתן הזה דנ"ד, לשלם להכלה דמי בושת דידה, ולפי דעתי דחייב החתן לשלם לא פחות מסך חמשים מגידי, שהוא חצי הסך שקצבו ביניהם בלתי מגרעת, וירוצו את גולגלתו ויכופו אותו ליתן הסך הנז', ואם יתן כתף סוררת, לא יניחו אותו לישא אשה אחרת עד שיקבל עליו את הדין וישלם הסך הנז' להכלה עספ"א, זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה עכ"ל, והנה ספר ויאמר יצחק אינו מצוי אצלינו, אך מדבריו שהעתיק הרב נר"ו, נראה שהוא מחלק חילוק דכתבתי אנא עבדא לעיל בראשנה, ועלה לנו מכל הנז"ל, דאיכא עוד אחרונים מסכימים לדעת הגאון עבודת הגרשוני מלבד אותם גדולים אשר זכרתי לעיל שהם מסכימים, ולא הובאו שם:

נ״זהנה כי כן ישיתו הב"ד יכב"ץ על הארוס הזה קנס כפי ראות עיניהם, לפי המבייש ולפי המתבייש, ואם יסרב ולא יתן אע"פ שיכולין לנדותו ולא יתירו לו הנדוי עד שיתן הקנס, וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' א' סעיף ה' ובסעיף וא"ו, ועיין כנה"ג סי' א' הגה"ט אות ל"ד, ובאורח משפט מ"ש מן הרב כרם שלמה יו"ד סי' ך' ע"ש, מ"מ בזה"ז קשה החרם מצד הממשלה יר"ה, על כן יעשו לו כפיה בדרך אחרת, וגם לא יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, עד שימסור הקנס של הבושת:

נ״חוראיתי להגאון ח"ס בח"מ סי' קע"ו, בענין שוחט אחד שהיתל במוהל אחד, באומרו לו שילדה אשתו של השוחט בן זכר, ושהוא מכבדו במצות מילת בנו, והמוהל נסע מהלך ארבע שעות מקהילתו, להכפר של השוחט הנז', והנה מצא ששיקר בו ואשתו של השוחט ילדה נקבה, והיה לשחוק בעיני כל, ותבע המוהל בעד בושתו ששחק בו, והשיב הגאון ח"ס שצריך לשלם לו עשרה זהובים, שהוא שכר מילה, ושכר פסיעות אין בידי לשער וכו', אך בזה"ז אין גובין כמבואר בסי' שפ"ב, אך חוזר הדבר למ"ש בש"ע סי' א' סעיף ה' וסעיף וא"ו, ויען אין לנו רשות מן המלכות לנדות אמנם מדינא הנידוי לגרשו מבית הכנסת, ושלא למול את בנו, ומכל הנראה לב"ד, כמבואר ביו"ד סי' של"ד סעיף וא"ו ברמ"א וכו' ע"כ ע"ש, ודבריו ז"ל מכוונים כאשר כתבתי אנא עבדא, ועיין להרב בית יאודה ז"ל ח"מ סי' א' דף ס"ח, בענין הב"ד וכוחן בדברים אלו, ואיך יהיו נבררים להיות להם כח ב"ד בעניינים אלו ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף בקנטריס אחרון אות ג', כתב שכתבו קצת אחרונים דאין לב"ד כח אלא לאפקועי ממונא, אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו, וגדול דורינו הרב המופלא מהר"י ן' דוד, בספרו הבהיר דברי אמת בקנטריסים דף צ"ג הוכיח מגיטין דף ל"ו, ומדברי הרשב"א שם והריב"ש סי' שצ"ט דיש להם כח להפקיר מזה ולזכותו לזה קודם שבא לידו והאריך בזה ע"ש, ויש להאריך בדבר ואין פנאי עתה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

נ״טשאלה. בעה"ב אחד בעיר פרס היה לו אשה משרתת בביתו, ויהי היום והיתה המשרתת ההיא יושבת בחדר אחד הסמוך לבית התבשיל שהיתה עוסקת שם, ונכנס ראובן שהיה מכירה ויודעה, וגם היה חייב לה מטבע זהב אחד הנקרא תומאן שלוה ממנה, וכבר קודם יום אחד הבטיחה שיפרע לה הזהב, והנה בעתה בבואו לאותו הבית שהיתה האשה משרתת ועוסקת בו הוציא כיס המעות מחיקו ויוציא ממנו המטבע הנקרא תומאן, ומשך יד האשה ההיא שהיה עוסקת באותה שעה, ובעודו תופס את ידה בשמאלו, הניח את התומאן הזהב שהיה בימינו בתוך ידה, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ועזב את ידה שהיה אוחז בה תכף ואחר שהסיר את ידו מידה היא זרקה הזהב לארץ, ואמרה אוי מה עשה ראובן. והנה החדר ההוא שהיתה עוסקת בו שנעשו שם הקדושין האלו, פתחו גדול ופתוח לחצר והיו שני אנשים יושבים בחצר סמוך לפתח, וראו כל המעשה הזאת של הקדושין בפניהם, ואחר האיום והגיזום העידו שניהם בזא"ז ככל אשר כתבנו באין הוספה וגרעון כלל, והיתה עדותם מכוונת ולא היה שום הכחשה בין זה לזה, ושניהם עדים כשרים הם. ושאלנו מן העדים אם זרקה הקדושין קרוב לה או קרוב לו, ואמרו לנו שלא נתנו דעתם על דבר זה, ואין זוכרים איך היה הדבר הזה, והאשה אומרת שלא היה ברצונה להתקדש לו, ועל כן זרקה הקדושין מידה, ובעת שהוציא הזהב מן הכיס ותפס ידה חשבה שבא לתת לה הזהב לפרעון חוב שלה, שכבר הבטיחה אתמול שיפרע לה למחר את הזהב שחייב לה, ושאלנו את ראובן אם אמת הדבר הזה שאמרת לה קודם אותו היום, שלמחר תפרע לה הזהב, והודה בזה, וגם יש עדים מעידים ששמעו אתמול שתבעה אותו בחובה, וא"ל למחר אביא לך, על כן יורינו מורינו אם האשה הזאת מקודשת, ואם צריכה גט או לאו ושכמ"ה:

ס׳תשובה. על זאת אכתוב בקיצור כי אין הפנאי מסכים לבא באריכות, והשי"ת ברחמיו יעזור לי על דבר אמת וצדק. והנה תחלת כל דבר אין לומר כיון שזה ראובן לא יחד העדים וא"ל אתם עדי, לא מהני דזה אינו, כי ידוע דבקדושין לא בעינן שיאמר אתם עדי, וכל דהיו שם עדים וראו הקדושין סגי, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רע"ח וז"ל, ועוד נ"ל דבר חדש דהנה בש"ע סי' כ"ז ס"י כתב בכסף כיצד נתן לה בפני שנים פרוטה או ש"פ, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה. והנה לא נתבאר אי צריך ליחד עדים שיאמר להם אתם עדי, אמנם באמת מבואר בגמרא דקדושין דף מ"ג, אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א"ל אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין וביאר רש"י דכל שראו אין צריך לומר אתם עדי, ודוקא בהודאה שייך מטעה אני או שלא להשביע, אבל בקדושין לא שייך זאת, וכן כתבו התוספות שם, ובריטב"א עכ"ל ע"ש, וראיתי דבר זה מפורש ג"כ בתשב"ץ ח"ג סי' פ"ד שכתב שאין צריך לומר בקדושין אתם עדי, כדאיתא בפרק האיש מקדש ע"ש:

ס״אגם אין לפקפק בזה ממה שנתן הזהב בידה ואח"כ א"ל הרי את מקודשת לי, משום דהו"ל נתן ואח"כ קידש דזה אינו, כי המקדש נרגש בדבר זה ותיקן הדבר, כי כאשר נתן הזהב ביד האשה נשאר תפוס ואוחז בידה ובודאי היה תפוס בחוזק שלא היתה יכולה להשמט עצמה עם הזהב, לקחת אותו קודם שיאמר הרי את מקודשת לי, ונמצא הזהב לא יצא מרשותו וכוחו קודם שאמר הרי את מקודשת לי, מאחר שהוא תופס את האשה, ואחר שסיים לשון הקדושין, ועזב את ידו ממנה אזי נגמר נתינת כסף הקדושין, וזה ברור:

ס״בברם מה שיש רעותא בנידון הנז', הוא מה שזרקה האשה הנז' הקדושין מידה, וקי"ל בש"ע סי' למ"ד סעיף ז', דאם זרקתו בפניו אינה מקודשת ע"ש. מיהו הגאון ב"ח יצא לחלק ולומר שאם זרקה הקידושין לרשותה או זרקתם קרוב לה ה"ז מקודשת ע"ש, וטעמו ונימוקו עמו, והאחרונים חשו לסברתו, ובודאי בקדושין במקום דליכא חשש עיגון צריך לצאת י"ח כל הדיעות, ועל כן בנידון השאלה דהעדים מסופקים אם זרקה קרוב לה הרי נעשה זה קדושי ספק לסברת הב"ח דחשו לה האחרונים ז"ל, והנה הגאון ח"מ בסי' למ"ד, עמ"ש בש"ע או שהיו ספק קרוב לה וכו', כתב דמשמע מלשון זה אם היו העדים מסופקים מי קרוב יותר זה מקרי ספק, אבל במרדכי כתב בשם מהר"ם דוקא בשתי כתי עדים המחולקים, אבל כת אחת המסופקת אין כאן בית מיחוש דאוקי אשה אחזקת פנויה דמעיקרא ע"ש, א"כ לפ"ד המרדכי הנז' אין כאן בית מיחוש בנ"ד, מיהו זה הענין סובל אריכות שיש לפלפל בדברי המרדכי הנז', ואין פנאי עתה לעיין בזה:

ס״גוהנה בנידון השאלה אין אנחנו צריכין לעיין בזה, כי אפילו אם נאמר שלא היה קרוב לה, עכ"ז חשיב זריקתו לרשותה, כי הן אמת שהחצר הוא אינו שלה, עכ"ז כיון שהיא משרתת שם, יש לה כח זכות ורשות להניח כל חפציה שם, ובפרט שאותו החדר שנתן לה זהב הקדושין בו וזרקתם בתוכו הוא היה מקום ישיבתה ועסקה, דזה ודאי חשיב רשותה, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ז דף ל"ד ע"ד בד"ה והנה בשנת תרח"י וכו', במעשה שהיה שזרקה הקידושין מידה על התיבה, ובתחלה חשו הרבנים הדיינים לדעת הב"ח דבחצר שלה לא מהני מה שזרקה, ואח"כ כתבו דהחצר אינו של שניהם, וגם דזרקה על התיבה והו"ל כמו על השלחן, והשיב להם הגאון הנז' וז"ל, והנה כל זה אינו, דכל שהיא משרתת שם מסתמא יש לה רשות להניח שם חפציה ומעותיה בכל הבית והו"ל חצר שלה עכ"ל ע"ש. וכן ראיתי להגאון הפלאה ז"ל שכתב וז"ל, כתב הב"ח בתוך ד"א שלה או בחצרה מקודשת, ולפ"ז נראה דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשמרו, כיון דמתקדשת בכה"ג כדלעיל סעיף ה' י"ל דה"נ מקודשת ע"כ ע"ש, ועיין יד אהרן סי' למ"ד הגה"ט אות י"א ע"ש בשם הב"ח בתשובה, דבית של שמש העיר דינו כחצר השותפין, שכל הקהל יש להם רשות בו, וכן פנדק שרגילים אורחים ללון בו שאם היו האיש והאשה שם הויא ספק מקודשת כיון דשניהם יש להם רשות בו ע"ש, ולכן בנ"ד שהאשה ההיא היתה משרתת שם שיש לה רשות להניח חפציה ומעותיה שם, אבל ראובן שנתן לה הקדושין הוא איש זר ואין לו רשות להשתמש שם ואין לו מושב ועסק שם, להכי ודאי חשיבה זרקה לרשותה שהוא מקום שהיתה יושבת שם ועוסקת בו, וכל חפציה וכליה שם הם, וזה ברור:

ס״דאמנם עדיין נשאר רעותא בקדושין דנידון השאלה דידן גם לדעת הב"ח ז"ל, והוא במ"ש הוא עצמו בסי' מ"ב, שכל זה דוקה שזרקה בחצרה ולא אמרה כלום, די"ל דהניחה מעות הקדושין בחצרה, והו"ל יד אריכא שלה, אבל אם בעת שזרקה המעות אמרה איני רוצה להתקדם אז אפילו אם זרקה ברשותה או קרוב לה אינה מקודשת, ואין כאן מיחוש כלל, כיון שאמרה איני רוצה להתקדש ע"ש, והנה הכא בנידון השאלה הנז"ל אמרה אוי מה עשה ראובן, דלכאורה י"ל זה חשיב כאלו אמרה איני רוצה, שיש לפרש כונתה בכך, וא"כ גם לדעת הב"ח י"ל אין כאן מיחוש:

ס״המיהו באמת הסברה מחייבת שיותר קרוב לפרש דבריה אלו שנתרצית בקדושין וזרקתם לרשותה כי שלה הם, ומה שאמרה אוי מפני כי רע עליה המעשה שקדשה פתאום בלתי ידיעת קרוביה, וגם שלא ביררו תנאים ביניהם, ולא ביררו כמה צריכה להביא לו, וכמה צריך הוא לכתוב לה ועל זה אמרה אוי, אבל בעיקר הקדושין נתרצית ולכך לא החזירתם לידו אלא זרקה אותם לרשותה מחמת כעסה על מעשה הקידושין בלתי ידיעתה, וקודם שביררו ביניהם ענין הנדונייא והכתובה שכותב לה, וזה הפירוש של כונתה באומרה אוי, הוא יותר קרוב משנפרש כונתה לומר שלא קבלתם בתורת קדושין ואין רצונה בהם, ואמרה אוי על גוף הקדושין, דא"כ למה תאמר אוי, הלא הכל יודעים דאין אשה מתקדשת בעל כרחה והיא זרקה הקדושין, ומה הועיל זה במעשיו ולמה תאמר אוי, אדרבה תצחק על מעשיו שהעלה חרס בידו ולא הועיל ברמאותו, כי זרקתם מידה ולא קבלתם, והגם דיש להדחק ולומר שאמרה אוי על מעשיו שמא יוציא קול שקדשה וצריך לה דינא ודיינא, עכ"ז פירוש שכתבנו הוא יותר מרווח בכונתה, והענין נוטה יותר למה שכתבנו, ואפילו אם נאמר יש לפרש כך ויש לפרש כך והפירושים שקולין הם, לא נפקא מספק קדושין, דעכ"פ צריכה גט מספק:

ס״וודע, כי מ"ש ביד אהרן הגהב"י אות יו"ד בשם מהר"ש הלוי ז"ל, בהיכא דאמרה בלשון ערבי אי' ואחייאתך, דחשיב זה גילוי דעת שאינה מקבלת לשם קדושין, הנה מלבד שיש לעמוד בדבריו בתשובה הנז', הנה מ"מ ודאי לשון זה אי' ואחייאתך הוא מורה להדיה שהיא מלעגת על מעשיו ואומרת לו שלא הועיל כלום במעשיו, וכיון דמלעגת, אמרינן ודאי לא קבלה אותם בתורת קדושין, שעיקר ההיתר הוא תלוי בזה דלא קבלה אותם בקדושין אבל מה שאמרה אוי, אינו מוכח דלא קבלתם בתורת קדושין, דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, ויותר קרוב לומר דקבלתם בקדושין, וכדכתיבנא לעיל.

ס״זוראיתי להגאון רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל, בתשובותיו סי' ה', שהביא. עדות אברהם סבע שהעיד שראה את אלעזר שנתן להאשה מואנסה טבעת של זהב, ואח"כ אמר לה לקדושין ונתלהלה בו ואמרה בלשון ערבי אִי' אִי', ולא ראה אם השליכה הטבעת ההיא או לאו כי הניחם והלך, וכתב הגאון ר"ב בדף ל"א ע"א, בד"ה גם יש וז"ל, ועדות זו ודאי לית בה ממשא כלל חדא דלא אמר לה אלא לאחר מתן מעות, והיא לעגה עליו באומרה אי' אי', וגם מעיד בבירור דלא אמר לה אלא לקדושין, והאי לישנא לא מהניא כלל וכו' ע"כ ע"ש, מוכח מדבריו אלו שהם מורין דלעגה עליו אין נחשבים גילוי דעת דמקבלת לשם קידושין, וכסברת מהר"ש הלוי ז"ל הנז', ועיין מהריט"ץ סוף סי' נ"ד בד"ה, ועל הטענה וכו' שכתב מה שאמרה אי אי, אין זה כדאי לבטל הקדושין ע"ש:

ס״חעוד ראיתי להגאון אומר לציון, דף פ"א ע"ב שכתב וז"ל, אין לנו אלא דברי רז"ל שאמרו בקדושין הנז', אי לא ניחא לה לשדינהו, דדוקא אי זרקה הקידושין מידה הוי הוכחה, דלא ניחא לה בקדושין, והוי קדושין בע"כ, אבל שאר דברים ואותות צעקה וכדומה לא הוי הוכחה, שהיא אינה מרוצה בכך, והטעם נלע"ד לא מבעיא לדעת הב"ש וכו', אלא אפילו לדעת הב"ח וח"מ הנז', דלעולם אמרינן כל שלא זרקה הקדושין דהוי מקודשת, אפילו אם לא נתרצית מקודם, י"ל דהיינו טעמא דלא מהני סימני מיאון בקדושין כל זמן שלא זרקה הקידושין, כמ"ש החכם צבי בתשובה סי' קט"ו בסופו, דדרכם של בתולות לסרב קצת משום צניעות עי"ש, ולכן בנ"ד אף שלקח ידה שלא ברצונה, והרימה קולה קצת, שלפי דבריה צעקה שמע ישראל, דעשתה כן להראות צניעות בפה להתקדש, ולהכי נאמנים דברי חז"ל שכל זמן שלא זרקה הקדושין מידה, אמרינן דניחא לה, ולא חילקו חכמים בין שאר סימני מיאון, דאת כולם ישא הבל, ובכולם אמרינן דמרוצה היא בלבבה עכ"ל, הרי דהרב הנז' על סברת הרב סם חיי, שהביאו חק"ל אה"ע סי' כ' דף מ"ו, שהתיר בדברים הנראין, וכן חולק על סברת מהר"ש הלוי הנז', ולפ"ד הרב הנז' גם בנ"ד י"ל מה שאמרה אוי, מה עשה, כל זה הוא למראה עינים ולשמע אוזן, להראות שאין רצונה בכך, אבל היה לה רצון גמור ושלם, לקבלם לשם קדושין, וכ"ש לפי דברינו לעיל דאיכא הפרש גדול בין נ"ד ובין נידון מהר"ש הלוי ז"ל, יען דהתם הלעיגה עליו, ולכן דן שלא קבלתם לשם קדושין, גם כ"ש לפי מ"ש בשם רב"ץ ומהריט"ץ, בנידון שאמרה אי אי דכתבו שאין זה כדאי לבטל הקדושין, על כן הדבר ברור בנדון השאלה דידן דצריכה גט:

ס״טועוד נראה טעם אחר לקיים הקדושין, אפילו אם היתה אימרת בפירוש שאין רצונה בקדושין אלו, והוא דמצינו להגאון חכם צבי ז"ל בסי' קט"ו שהביאו ביד אהרן שכתב על מ"ש בש"ע סעיף ז', בנטלתו וזרקתו שזה דוקא אם זרקתו תכף ומיד תוך כדי דבור, אבל אם לא זרקתו עד אחר כדי דבור אמרינן כבר נתרצית, ועכשיו מהדר קא הדרא בה דאז אינה יכולה לחזור ע"ש, וראיתי עוד להגאון חתם סופר באה"ע סי' פ"ד דף נ"ז ע"ג שכתב וז"ל, המעיין היטב בתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ודברי הגה"מ בהגהת המרדכי סוף גיטין סי' תע"א, ודברי רמ"ה שהביאו הטור סי' כ"ח יבין דבר לאשורו הא דבקדושין דף ח' ע"ב בנתן לה וא"ל הרי את מקודשת לי, ומיד בתוך כדי דבור זרקה הן בפניו הן לאיבוד אינה מקודשת, אך אם שהתה כדי דבור דהיה לה פנאי לזרוק ולא זרקה חיישינן דילמא נתרצית, והשתא הדרה בה עכ"ל, ונראה באמת ד"ז הוא יציב ונכון וברור, ומוכרח לפ"ד, וכן משמע להדיה מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ומן התימה הוא על הגאון חכם צבי שלא הביא ראיה לדבריו משם, ועיין להגאון מהר"ם מלובלין סי' קל"ט, שגם הוא הוכיח כן מתשובת מיימוני הנז' כמ"ש הגאון ח"ס הנז' ע"ש:

ע׳ולכאורה קשא אמאי מהני בזריקה תוך כדי דבור, והלא קי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי, וכמ"ש הרמב"ם, ודבר זה גמרא ערוכה בנדרים ובתרא, אך כבר דבר זה יישב אותו היטב חכם צבי ז"ל בחילוק נכון ואמיתי, ועיין לבה"י סי' מ"ב סעיף א' שגם הוא עשה חילוק זה עי"ש, ועיין חת"ס שגם הוא נתעורר בזה, ועיין ספר המקנה בקו"א, שגם הוא נתעורר בקושיא זו, ותירץ בדרך אחר יע"ש, איך שיהיה הדבר ברור אם זרקה בפניו אחר כ"ד תו לא מהני זריקתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית והשתא הדרא, וה"ה בזרקה לרשותה דאינה כלום, ורק אמרה בפירוש שאינה רוצה דמהני אמירה דידה כדין זרקה לרשותו לדעת הב"ח ודעמיה, דגם בזה נמי הוי דינא הכי, דאם אמרה דבריה אחר כדי דבור דלא מהני אמירתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית, והשתא הוא דהדרא, וזה ברור:

ע״אוהנה שיעור כ"ד פסק הרמב"ם בה' שבועות הט"ז, שהוא ג' תיבית דוקא ועיין כ"מ, ומש"ל שם, ובה' מעשה הקרבנות פרק ט"ו, וכ"כ הש"ך יו"ד סי' ר"י סק"ו, וכ"כ מג"א וא"ר סי' ר"ו ודלא כהט"ז שם, ובשכנה"ג סי' ר"ו הגהב"י אות י"ב האריך בזה, והעלה שהוא ג' תיבות עי"ש, ולפ"ז בנ"ד י"ל אם לא נתרצית בקדושין וכשמשך ידה חשבה שרוצה ליתן לה הזהב לפרעון כאשר הבטיחה, הנה כשאמר לה הרי את מקודשת לי, היה לה להשמיט ידה ולזרוק הזהב, ואע"פ שהוא היה תופס בידה בחזקה שלא היתה יכולה להשמט, עכ"פ היה לה לעשות איזה תנועה להשמטת ידה, אולי היתה יכולה להשמט, וגם כדי להראות לו ולאחרים בתנועה זו שאינה רוצה בדבר זה, ואמאי לא עשתה שום תנועה:

ע״בזאת ועוד אם הוא היה אוחז ידה, אינו אוחז את פיה ואמאי לא אמרה אוי וכו', תכף אחר ששמעה שאמר הרי את מקודשת לי, דעתה נודע לה שנותן לה הכסף הזה לשם קדושין, ולא לפרעון, ולפי דברי העדים אחר שא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, עזב ידו מידה, ואז זרקה הזהב ואמרה אוי מה עשה, והיא היה לה לומר דבריה קודם ארבעה תיבות שהם בזה כדת משה וישראל, ולפחות היה לה לומר דבריה קודם ג' תיבות של כדת משה וישראל, ועל כן כיון דאמירה שלה היתה אחר שיעור כדי דבור שהוא ג' תיבות, אמרינן נתרצית בתחלה ואחר כך חזרה בה, דלא מהני חזרתה לפ"ד הגאונים הנז"ל וזה ברור, הנה כי כן לפו"ד אשה זו צריכה גט אם אין רוצים להנשא זע"ז, ואחר שתקבל גט מותרת לכ"ע חוץ מכהן, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

ע״גשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ דפה עירינו יע"א, בענין קדושין של בת שאול קרעין, שקדשה תחלה עזרא אחיו בשביל בנו בפני צאלח סיתי ונסים דוד משעל, ואח"כ נתקדשה הבת הזאת בפני שני עדים לאיש אחר, והב"ד יכב"ץ, שהם הרב ח"ר אלישע נסים, והרב ח"ר אברהם משה הלל הי"ו, והרב ח"ר יחזקאל משה הלוי הי"ו, קבלו כמה עדיות בעד קדושין הראשנים שקידש עזרא קרעין את בת שאול אחיו בשביל בנו, ושלחו לי כל העדיות שקבלו, וגם דבריהם וגלוי דעתם בענין זה. וזו התשובה אשר השבתי להם, ולא זכרתי פה כל העדיות, ושאלתם ודבריהם בשביל הוצאות הדפוס, ומן דברי התשובה יובנו:

ע״דתחלה וראש, כתבתם על עדות נסים דוד משעל דלא הוייא עדות כלל, מפני שאמר שלא ראה שנתן לה כלום וכו', הנה בענין זה דעד אחד ראה הנתינה, והב' לא ראה, כתבתי באורך מקדמת דנא בס"ד בתשובתי שכתבתי על שאלת הקדושין של הבתולה תפאחה בת צאלח אבו אל אזר, (זו התשובה נדפסה בסה"ק רב פעלים ח"א סי' י"א) ושם הבאתי דברי הראשונים והאחרונים, והעולה משם הוא אע"פ שעד הא' לא ראה הנתינה כלל, כל היכא דאיכא דבר המוכיח, והיינו דחבירו ראה הנתינה, אז לדעת הרא"ם ז"ל ודעמיה אין לבטל הקדושין מחמת כן, וכל שכן היכא דאיכא דבר המוכיח מן הלשון, כי שמע שאמר מלת בזה, וכאן העד נסים משעל ראה הנתינה ושמע שא"ל הרי את מקודשת לבני בזה, ועל כן אע"ג דדין זה הוא פלוגתא דקמאי, וגם בעיקר הקדושין שקדש האב לבנו הקטן, יש בזה מחלוקת גדולה, והא איכא בזה ס"ס, והוא מתהפך מ"מ הנידון זה אין בו עיגון, כי בעלי דבר כולם לפנינו וצייתי דינא כל כה"ג אין להתיר בלא גט, וכמ"ש הגאון מהריט"א, וכאשר נכתוב לקמן:

ע״הואשר כתבתם דהבת היתה קטנה וקדשה עזרא אחי אביה בשביל בני שלא בפני אביה, ולא ידעינן אם נתרצה אביה מעיקרא אם לאו, נכתוב בזה לקמן בעזה"י:

ע״וומה שכתבתם על עדות עבדאלה דוד חתנו של עזרא אבי הבן הנז', לא הויא עדות, חדא שלא ראה את אביה שם, ולא א"ל על זה אח"כ, ועוד שהוא קרוב ופסול לעדות, והגם דהרמב"ם ס"ל קרובים מן האם או מדרך אישות כשרים מן התורה ופסולים מדרבנן, ולפ"ד המקדש בעדים אלו, צריכה גט, הנה הרשב"ץ פירש דבריו דלא כתב כן אלא לענין המצות, אבל לעולם פסולין הם מן התורה, וכמ"ש הרב פני משה ז"ל שעשה בזה ג' ספיקות שכל השלשה אלו ישנם בנ"ד, ולהכי אין כאן מיחוש בעדות זו עכ"ד הי"ו. הנה מצינו למרן ז"ל בב"י אה"ע סוף סי' מ"ב כתב שיש לסמוך על זה היכא דכבר נשאת, אבל אם לא נשאת עדיין, אז הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ע"ש, נמצא מרן ז"ל פסיק ותני שאם לא נשאת צריכה גט, ואח"ז נטו כמה אחרונים דס"ל שיש לצריכה גט:

ע״זוהנה בנ"ד אע"ג דאיכא למעבד ג' ספיקות לא יועיל לפטרה בלא גט, מאחר דליכא עיגון, ועיין שמחת יו"ט להגאון מהריט"א ז"ל, דף רכ"ד ע"ד שנטה לסברת מאן דסבר שאין להתיר אפילו בתלת ספיקי ויותר, גם הרב הגדול מהרח"ף בספר חיים ושלום סי' כ"ב, כתב לא מלאני לבי להתיר בספק קדושין בס"ס, ואפילו בתלת ספיקי, דלא יבצר מסברת הפוסקים המחמירים גם בזה זולת היכא דאיכא למיחש לחשש. עיגון, ובשעת הדחק שאינו יכול לבא לידי גירושין, דאז יש לסמוך על המקילין להתיר בס"ס, וכ"ש כשיש תלת ספיקי ע"ש, ואע"ג דכתב הרב הגדול מהר"א קובו ז"ל בתשובתו, שהובאה בספר כרך של רומי דף ק"ט ע"ד להקל בזה, הנה מצינו להרב נכדו של הרה"ג מהר"ר דוד חזן ז"ל שבהיותו בעיר נא אמון אירע אותה מעשה שהובאה בספר כרך של רומי הנז' ובקש הרב המחבר מהר"ם חזן מן הרב הגדול מהר"ד חזן שיסכים עמו להתירה בלא גט, וקרא ושנה פסקו ולא נטה לבו להקל ע"ש, אשר על כן בנ"ד אע"ג דאיכא תלת ספיקי שכתב הרב פני משה, ועוד נמי איכא ספק אחר בעיקר הקדושין שקדש האב לבנו קטן, עכ"ז כיון דליכא עיגון צריך להצריכה גט. ותמהני על מעלתכם שכתבתם ג' ספקות הרב פני משה מתהפכים ואינו מתהפך אלא שנים בלבד:

ע״חומה שכתבתם על עדות שמואל בן אחותו של עזרא אינה כלום מפני שהוא קורבת האב, הנה לפי דעתכם אתם חושבים דקרובת האם שזכר הרמב"ם הכשרים מן התורה איירי דוקא בכגון שני אחים מאם אחת, וכל אחד מהם נולד מאב אחד, אשר אמם ילדה בן אחד מראובן ובן אחד משמעון, אבל בן ראובן ובן של דינה חשובים קורבת האב כיון דראובן ודינה נולדו מאב אחד, ותמהני על מעלתכם איך החלטתם דבר זה מדעתכם בפשיטות שאפילו ספק לא נסתפקתם בו, והלא אתם רואין דכמה גדולי עולם הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ועוד כמה גדולים ראשנים ואחרונים שהשיבו על הרמב"ם בד"ז, מוכרח דכולהו רבנן סברי בדעת הרמב"ם שכתב קרובי האם כשרים מן התורה היינו אפילו קורבת בן ראובן ובן דינה אחות ראובן דאם הם מפרשי' כאשר חשבתם תו ליכא השגה שהשיגו על הרמב"ם ז"ל בד"ז, וא"כ זה שמואל בן אחותו של עזרא הוא קורבת האם דכשר מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל, והן אמת כי סברה זו אשר חשבתם, נמצאת בקרית ספר להרב המבי"ט פרק י"ג מה' עדות, הנה דעתו של הרב המבי"ט בזה הפך כל אותם הגדולים, וכן ראיתי להרב עה"ש ז"ל סי' מ"ב אות ח' שהביא דברי הרב המבי"ט בקרית ספר הנז' וכתב וז"ל, וא"כ בנ"ד אע"ג דקרובים הם שני בשני מצד האם, כיון דאב אחד לשתי אחיות פסולים מדאורייתא לכ"ע, אבל מסתמות דברי הרשב"א והמ"מ משמע דאין חילוק, דלעולם הרמב"ם ס"ל דהוו פסולים מדרבנן, ונידון הריב"ש סי' י"ד, והרשב"ץ סי' קנ"א דשני העדים קרובים זל"ז שהאחד הוא חתן אחי אמו של האחר עכ"ל:

ע״טואשר כתבתם על עדות צאלח סיתי, שהוא רק עד א' והאב מכחישו, והבאתם דברי פתחי תשובה סק"ה ודברי הרב כרך של רומי דף ק"ג ע"ג שכתב איני רואה כי אם מהר"ם מפדאווה וחכם צבי ואמרות טהורות שכתבו לחוש לקדושין אף דליכא הודאת שניהם. ע"כ, על זאת אשיב, הנה מצינו למהר"ם מפדאווה בסי' ל"ב שכתב וז"ל, אכן כי מעיינן ביה היטב לא יועילו כל אלה לפטור הנערה בלא גט, דבתשובה ההיא בספר תרומת הדשן סי' רי"ב מביא גאון אחד דחולק עליו ומפרש עד א' בהכחשה דוקא, הואיל ועד אחד מכחיש, ומי הוא אשר יכניס ראשו בין ההרים וימלאנו לבו להתיר באיסור א"א, עכ"ל. נמצא איכא גאון אחד גדול שהביא בתה"ד הנז' דהכי ס"ל, והגאון מהרמ"ף חש לסברתו, וכתב מי ימלאנו לבו להקל:

פ׳ועוד אני אומר דודאי תשובתו דסי' ל"ז כתב קודם תשובתו דסי' ל"ב, דהא כתב בתשובה דסי' ל"ז בדף נ"ט ע"ב בסוף הדף, לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, ותימה הלא הוא עצמו כתב בסי' ל"ב דברי הגאון שהביא תה"ד, וכתב ג"כ תה"ד מי יכניס ראשו להקל, ואיך יכתוב בסי' ל"ז, לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, אלא ודאי תשובה זו דסי' ל"ז כתבה בראשונה, ותשובה דסי' ל"ב כתבה באחרונה, ולהכי בזמן שכתב תשובה דסי' ל"ז עדיין לא נרגש ולא ראה אותה תשובה דתה"ד, ולכן כתב לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, ובדפוס נתערבבו, והדפיסו האחרונה קודם הראשונה, וזה ברור, ותמהתי איך הרב חלקת מחוקק כתב, דבסי' ל"ז חזר בו, וכי יש סדר למשנה, ובפרט תשובות שלא נדפסו ע"י המחבר, ונראה ברור כמו שכתבתי בס"ד:

פ״אנמצינו למידין סברה זו, דעד אחד בהכחשת בעל דבר דחוששין לה היא יצאה ונהייתה אצל כמה גדולים תחלה וראש הוא הגאון שהביאו בתרומת הדשן, ועוד הגאון מהר"ם מפאדווה ז"ל דחש לה, ועוד הגאון חכם צבי, הרי תלתא גברי רברבי בסברה זו, ועוד גם הרב אמרות טהורות, חש לזה, ושרי ליה מאריה להרב כרך של רומי שכתב על בעלי סברה זו דבטלי במעוטייהו, והא ודאי לדידן דחיישינן באיסור ערוה במקום דליכא עיגון לכל הסברות צריכין לחוש טפי לבעלי סברה זו שהם גדולי עולם, בנ"ד דליכא עיגון להצריכה גט. ועוד נמי הא כמה גדולים החליטו דרש"י ז"ל בקדושין דף ס"ה ע"ב, הכי סבר מר דהכחשת בע"ד לאו כלום היא, ואע"ג דאיכא דס"ל דברי רש"י ז"ל הנז' לאו דוקא, וגם יש נמי דאית להו גרסה אחרת בדברי רש"י, וכנז' בתה"ד סי' רי"ב, ועיין על זה בש"ך יו"ד סי' קי"ח, ועוד אחרונים, מ"מ כיון שיש גדולים דס"ל כדעת רש"י דהכי ס"ל, נמצא שיש לנו לצרף גם רש"י ז"ל עם בעלי סברה הנז"ל, ועיין פני יהושע בקדושין דף ס"ה הנז' שהביא דברי הש"ך בסי' קכ"ז, וכתב דפירוש רש"י שכתב, רק הכחשת העד מהני ולא הכחשת בעל דבר הוא מוכרח, וכתב שם מלתא בטעמא ע"ש, ועיין להרב תפארת יוסף אה"ע סי' י"א מ"ש בזה ואכמ"ל:

פ״בהמורם מזה, דמשום עדותו של צאלח סיתי בלבד, אע"ג דחד הוא, יש להצריכה גט, ואע"ג דאיכא למעבד ס"ס, משום דבעיקר קדושי האב בעבור בנו איכא פלוגתא, וס"ס זה מתהפך, עכ"ז לא יועיל זה במקום דליכא עיגון וכדכתיבנא:

פ״גואין לומר, בנ"ד איכא הכחשה להעד צאלח מן העד נסים משעל, כי צאלח העיד שנתן לה דבר בעת שקדשה, ונסים משעל אמר שלא ראה שנתן לה כלום, שנמצא מכחישו בנתינה, ומצינו למרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' כ"ט ס"ג שכתב, אע"ג דלא ראינו אינה ראיה, היכא דתרווייהו כי הדדי, וחמר האחד ראיתי, הו"ל כאומר לחבירו לא ראית, והו"ל הכחשה עכ"ל, וא"כ כאן נמי דאמר נסים משעל לא ראיתי הו"ל הכחשה מעד לעד, עכ"ז אין יוצא מזה תועלת לפטרה בלא גט, יען דגם בזה איכא פלוגתא, דהא הרדב"ז ז"ל ח"א סי' נ"ו שהביאו הכנה"ג בח"מ שם בהגהב"י אות ל"ו פליג בזה ע"ש, וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל ח"א סי' למ"ד, דמשמע דאע"ג שהיו שניהם במעמד אחד, ועד אחד אומר שלא ראה, אין זה חשיב הכחשה לעד הב' שאומר שראה. גם זאת ועוד אחרת מצינו למהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' מ' שציין עליו הכנה"ג ופתחי תשובה אה"ע סי' מ"ז סק"א, דס"ל אין דין הכחשה אלא בהיכא דהעדים הוזמנו להעיד, אבל לא הוזמנו להעיד, אם אמר לא ראיתי, אין זה הכחשה, דאפשר לא רמו אנפשייהו לראות היטב, גם י"ל שמא ראה ושכח, כיון דלא הוזמן לכך, אע"ג שזוכר שאר דברים שהיו שם ומעיד עליהם, ורק על דבר אחד פרטי אומר שלא ראה, עכ"ז אין זו הכחשה, וכנז' שם בדף ס' ע"ד בד"ה ואיברא, ובד"ה ודברי ע"ש, ולפ"ז בנ"ד דלא הוזמנו אותם עדים לעדות, ולא הזמינם המקדש, ורק דרך מקרה ראו מה שראו, אין לא ראיתי של נסים משעל חשיבה הכחשה לצאלח סיתי. גם עוד י"ל דנ"ד לכ"ע לא חשיב הכחשה בדברי נסים משעל, כיון דזה נסים משעל מעיד ששמע שא"ל הרי את מקודשת לבני בזה, וכיון דאמר בזה זו הוכחה גדולה שנתן לה דבר, וכמ"ש הרא"ם ז"ל בסי' למ"ד הנז"ל דף כ"ה ע"ב:

פ״דעוד ראיתי בנ"ד איכא טעמא אחרינא להצריכה גט מכח עדותו של שמואל, חתנו של עזרא, אביו של הבן, כי העיד שאח"כ אמר צאלח סיתי לאבי הבת על הקידושין שקדש אותם עזרא בשביל בנו ושתק אביה ולא דבר כלום, ואע"ג דזה שמואל הוא בן אחותו של עזרא, ולדברי המבי"ט בקרית ספר, גם הרמב"ם יודה בזה שפסול מן התורה, הנה כבר הבאתי לעיל כמה גדולים דלא ס"ל כן בדעת הרמב"ם, והשתא בנ"ד איכא ס"ס להחמיר, וידוע כל היכא דאיכא למעבד ס"ס להחמיר תו לא מהני כמה ספיקות להקל, וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל, בתשובה שהובאה בספר דרכי משה גלאנטי סי' ל"ד דף קכ"ט סוף ע"א, גם הגאון הש"ך ז"ל כתב כן בקנטריס הספיקות מחודשים אות יו"ד ע"ש, וכתב בתורת השלמים שם ס"ק י"ב, דכן מבואר מדברי הטור י"ד ס"ס ש"ה וכ"כ בהגהת דרישה סי' קכ"ב סעיף י"א ע"ש, ועיין זרע אמת יו"ד סי' מ"ז ע"ש, והרב נאמן שמואל בסי' ע"ט דף צ"ג ע"ד, כתב דעבדינן ס"ס להחמיר, אע"ג דאתי לידי קולא, שנאמר אם יקדשנה אחר דלא תפסי קדושין ע"ש, והכנה"ג אה"ע סי' ס"ח הגה"ט אות ל"ו, הביא פוסקים דס"ל ס"ס להחמיר אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא ועיין יד אהרן ועה"ש א"ח סי' ק"ד אות ג', ועוד אחרונים:

פ״הוהנה לפ"ד מור"ם בהגה"ה סי' ל"ז סעיף י"א, אם שמע ושתק ולא מיחה מיד, חשיב כאלו נתרצה, ואפילו אח"ז מיחה לא מהני דאין יכול למחות, ועיין מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' א', מ"ש שם בענין זה ע"ש, ועיין עצמות יוסף דף פ"א, עמ"ש בגמרא דף מ"ג ע"ש, וכאן לפ"ד העד שמואל כשא"ל צאלח סיתי לאבי הבת, דאחיו קידש את הבת בשביל בנו שתק, ולכן לא מהני הא דמוחה עתה דבעינן מחה מיד, וגם לדברי צאלח סיתי שהשיב לו אביה בערבי. אשכון בקא, הנה דברים האלו יש לפרשם שנתרצה, ויש לפרש בהפך, ופירוש שנתרצה מרווח טפי, ומצינו בפוסקים בכמה עובדי דאתו לקמייהו דאם הלשון משתמע לתרי אנפי אין סומכין לפירוש דהוי ביה קולא, וכ"ש בנ"ד דפירוש שהוא לחומרא מרווח טפי:

פ״וודע דאע"ג דצאלח סיתי העיד שידע אבי הבת בזמן אחד, ושמואל העיד על ידיעתו של אבי הבת בזמן אחר, הרי אלו מצטרפים דדיני אישות נמי הם כדיני ממונות דמצטרפים בכה"ג, וכמ"ש מרן' בב"י ח"מ סי' למ"ד דהכי נקטינן דאפילו לענין אישות מצטרפים ומ"ש בש"ע אה"ע סי' מ"ב ס"ב, קדשה לפני עד א' ואח"כ קדשה לפני עד שני, אינה מקודשת, הא שאני משום דבעינן ב' עדים בעת קדושין, דהא אפילו שניהם מודים בעינן ב' עדים ומסירת קדושין בפני עד אחד לא מהני וכמ"ש האחרונים שם:

פ״זועתה נדבר מצד חששת הקול, שיצא קול שזו הבתולה בת שאול קרעין, היתה מקודשת לבן אחיו עזרא קרעין, והרב פני משה ח"ב סי' ק"ל האריך בענין הקול, ועיין עוד בספר בית יאודה עיישא אה"ע סי' י"ט, גם בספר פחד יצחק מערכת קי"ף האריך בזה, ומכל הנז"ל נראה דענין זה דנ"ד תלוי בפלוגתא בחששה של הקול, וא"כ יש לעשות כאן ס"ס להחמיר, והוא ספק אם זו הבתולה צריכה גט מכח עדות של הקדושין, ספק אינה צריכה, ואת"ל אינה צריכה גט מכח אותם עדיות, שמא הלכה כמ"ד כיון דיצא קול חוששין לתת גט וס"ס זה מתהפך, גם יש לחוש בנ"ד לקול טפי מפני עדות של עזרא יצחק חיים שיש לו קורבה של אישות בלבד שאמר ראה הנשים שדרכן לנגן בארוסין יושבים ומנגנין, ושאל למה נתעכבו עד עתה, ואמרו לו כי עזרא קידש את מסעודה בת שאול אחיו לבנו יצחק, ע"כ, וכנז' בקב"ע של הב"ד יכב"ץ, ואפשר דזה חשיב כהך דנירות דולקות דכ"ע מודו, דהא א"ל שנתעכבו לנגן בשביל קדושין הנז' ועוד בנ"ד איכא כמה אומדנות, לומר דשאול ידע מה שעשה עזרא אחיו ולא מיחה, ועתה משקר בהכחשתו:

פ״חבאופן דנראה ברור, מה שכתבנו בס"ד דאין להתירה למקדש השני בלא גט מן הראשון, ולא אפשר שיגרש השני וישא הראשון, וכמפורש בש"ע סי' מ"ב, והטעם כדי שלא יאמרו הראשון גרש תחלה, וקדשה השני, ואח"כ גרשה שני והחזירה ראשון ונשאה, והו"ל מחזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר ע"ש:

פ״טוהנה הגאון ישועות יעקב על אה"ע בסי' ל"ה בפירוש הארוך סק"ז כתב, זה נראה בעיני ברור, דאם קדש קדושין שיש אחריו קדושין והקדושין לא מהני רק למען שצריכה גט בזה, נראה לפע"ד לא מהני בזה, כיון דאין בזה זכות, כיון דעדיין אינה מקודשת גמורה, והוא נאסר בקרבותיה, פשיטה דחוב גמור הוא, ואפילו גט אינה צריכה כיון דחוב הוא עכ"ל, וכונת הרב ז"ל הוא דאם האב קדשה לבנו קדושי ספק, כגון היכא שקדש באוכל או בכלי וכיוצא, ששוה פחות משוה פרוטה, דהרי זו מקודשת מספק, וכנז' בסי' ל"א ס"ג, או בשאר גווני כיוצא בזה שתחלתם קדושי ספק נינהו דאפשר לבא אחריהם קדושין אחרים מאדם אחר, דאז לא אפשר שישאנה הראשון אלא מוכרח שיתן גט, וכמ"ש בסי' ל"א סעיף ד' בהיתה מקודשת קדושי ספק וקידשה אחר אח"כ קדושין גמורים דמגרש ראשון ונושא שני ע"ש, הנה על זה קאמר הרב בהיכא דקדש האב לבנו בכה"ג חוב הוא לו כיון שמשעת קדושין לא קידשה לו אביו קדושין גמורים, אלא קידשה באופן שיוכל לחול עליה קדושין של אחר, ויהיה הוא מחויב לתת גט דוקא, שא"א לו שישאנה, וזה ברור בדברי הרב דאיירי בקדשה האב לבנו קדושי ספק, ולא איירי בקדשה האב לבנו קדושין גמורים, ונ"ל דברי הרב ז"ל הנז' לא שייכי בנ"ד, כי בנ"ד כשקדש האב בשביל בנו היה זכות לבן ולא חובה, ומה שנתחדש אח"כ בקדושי שני מזלו גרם, ולא היה החסרון מצד מעשי האב דלא קדש קדושי ספק כהנך:

צ׳ודע כי בתשובה אחרת שכתבתי בס"ד, על ענין קדושין של בת יחזקאל ח' יאודה שקדשה מנשה בלבול לאחד מבניו בסתם (התשובה נדפסה בסה"ק רב פעלים ח"א סי' יו"ד) ולא פירש למי. וכתבתי בס"ד, סברה זו לחלק ולומר זה עשה חובה לו בודאי, דלא אפשר לישא אותה כל או"א מבניו, והיא כמו סברת הגאון ישועות יעקב ז"ל הנז' ואותו נידון הוי כ"ש דאין שום צד זכות כלל דא"א לישא באותם קדושין, אלא רק לגרש בלבד:

צ״אאחרי כותבי כל הנז"ל, שלח לי חכם אחד מחכמי המדרש פתקא, דנראה לו דהאי עובדא יש להקל בה בלא גט, משום דליכא בה ספק תורה בקדושין אלו שקדש האב בשביל בנו, דאפילו לסברת ריב"ב ז"ל אין כאן קדושין מן התורה אלא מדרבנן. ונומתי לו דשגה בזה דבאמת איכא פוסקים דס"ל לפי סברת ריב"ב ז"ל מקודשת מן התורה לפי הטעם הראשון דאתי עלה מדין זכיה, והוא כי הגאון מש"ל ז"ל בהלכות גירושין פ"ו ה"ג הביא טעם הראשון של ריב"ב ז"ל שכתב משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכתב על זה משום קדושי תורה אתי עלה ע"ש, וטעמו ונימוקו עמו, דהיינו משום דרוב הפוסקים ס"ל יש לקטן זכיה מן התורה על ידי אחרים, ודוקא על ידי עצמו לית ליה זכיה, וכמ"ש מהר"ם בולה ז"ל בספרי זכות משה סי' ח"י וכל הקושיות שהקשה מרן ז"ל בתשובה על הטעם הזה, וגם מה שהקשה מהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' מ"א, את הכל תירצו האחרונים בטוב טעם והסירו את כל תלונתם מעליו, וכאשר האריך הרב הנז' בספרו זכות משה הנז' סי' י"ג, והעלה קטן שקידש לו אביו אשה, זכות הוא לו ע"ש, ולכן שפיר כתב הגאון מש"ל על טעם זה דמשום קדושי תורה אתי עלה, ואע"ג דאיכא פוסקים ס"ל שגם לטעם זה דריב"ב לא הוי קדושין מן התורה אלא מדרבנן, מ"מ הא הגאון משנה למלך ס"ל קדושי תורה הן, ומי יבא אחר המשנה למלך ובפרט דאיכא טעמא למילתיה, וכ"כ הגאון המפורסם מהר"י חתנו של הגאון נו"ב בספר נו"ב ח"א אה"ע סי' ס"ג וז"ל, כללא דמלתא, לא אוכל לירד להבין דבריו כפי מ"ש המש"ל שיהא קדושי תורה, אך מי יבא אחר ריב"ב והבנת המש"ל בדבריו ובאמת כמה גדולים חשו לדבריו עכ"ל ע"ש, גם עוד מצינו למהראנ"ח ז"ל סי' מ"ז, ומהר"י בסאן סוף סי' למ"ד דס"ל לטעם הראשון הם קדושי תורה, וגם הרב פני משה ח"ב סי' ד' נמשך אחר סברה זו ולא התיר אלא בסבלנות דליכא קדושי תורה ע"ש, נמצא איכא רבים דס"ל קטן שקדש לו אביו אשה יש כאן קדושי תורה, וא"כ הוי נ"ד ספק תורה דאין להקל בו:

צ״בהנה כי כן מחמת כל הצדדין שצדדנו לעיל לחוש לקדושין דנ"ד, וגם עשינו ס"ס להחמיר וגם כל הקרובים שלהם היה אצלם דבר זה פשוט, שהבת נתקדשה לבנו של עזרה קרעין וכן, הדבר הזה היה ידוע אצל אנשים הנכנסים לבית עזרא הנז', וכן סיפר לי אחד המוכר חלב שהוא נכנס ויוצא בבית עזרא והיה שומע תמיד שבתו של שאול מקודשת לבן עזרא אחיו, זאת ועוד קודם שקדש השני אוושא טובא מלתא דא דקדושי ראשון, הן מחמת שבאו אנשים אצל הדיינים להתרות באבי הבת שלא יעשה קדושין לבתו לשני, והב"ד שלחו שליח ב"ד לאביה שאין לו רשות לקדש עד שיראו איך יהיה משפט הקדושין שקדש עזרא בעבור בנו, וגם שלחו הב"ד להמקדש של אנשי העיר שלא יעשה בזאת הלילה קדושין לשני עד שיראו מה יהיה דין קדושין דנפקי על הבת ההיא מקדמת דנא, וכן היה שבאו אצלו אנשים מבית אביה של הבת לקראו שיסדר להם קדושין לזה השני ולא קבל, והוכרחו להביא שני עדים מן השוק וקידש לפניהם השני, אשר על כן הלכה זו העלינו בנ"ד שצריכה הבת גט מן בנו של עזרא ואז ישאנה השני:

צ״גברם חדשות אני מגיד בהאי עובדא, כי כל דברינו שכתבנו לעיל היו ע"פ המונח שזה הבן יצחק בן עזרא שקדש לו אביו את מסעודה בת אחיו הוא גדול עתה שראוי לתת גט, אך אחר שהסכימו ב"ד ליתן גט ע"פ התשובה שכתבנו בדקו אותו ע"י שליח ב"ד הנאמן אצלם לראות אם יש בו שערות, כי בגלוי אין בו אפילו שערה אחת כלל וכלל ונראה קטן, ואחר שנבדק אמר הבודק שלא מצא לו למטה אלא רק ב' שערות דקים מאד, ועל כן לא אפשר ליתן גט, והשתא נחזי אנן איכה נעביד בהאי עובדא, ואמרתי כי ריב"ב ז"ל שהביאו מהרי"ק בקטן שקדש לו אביו אשה וכן שני טעמים וכנז"ל ולדעת מהרימ"ט בסי' מ"א גם לטעם הראשון דריב"ב הוא דוקא כשיגדיל ונהג מנהג ארוסין דיש גלוי דעת שנתרצה, אבל אין חלין הקדושין למפרע ע"ש:

צ״דאמנם מהראנ"ח ז"ל סי' מ"ז העלה, דאם מת הקטן קודם שהגדיל כיון דאינו אלא איסור לאו אין להחמיר כ"כ לחוש באיסור לאו לעשות יבום וחליצה, אבל בחיי הקטן להתירה לשוק דאיכא איסור א"א שהוא בכרת יש להחמיר ע"ש, והרב פני משה ח"ב סי' ד' הביא דברי מהראנ"ח וחש להם ולא התיר בנדון שלו אלא משום דהוי סבלונות ולא קדושין ע"ש, וכן דעת מהר"י בסאן ז"ל סוף סי' למ"ד כדעת מהראנ"ח ז"ל. ומה שהקשה הרב גט פשוט על מהראנ"ח מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כבר תירצו האחרונים זה בעד מהראנ"ח, וכן הרב דברי אמת בתשובה סי' וא"ו תירץ קושיא זו ועשה לה סמוכין דאורייתא ע"ש:

צ״הוא"כ לפ"ד הרבנים ז"ל הנז' זה הנער וצחק בן עזרא נעשה לו קדושי תורה בהבתולה מסעודה מכח קדושין שקדש לו אביו, אך הוא עתה אינו יכול לפוטרה בגט, מאחר שלא הביא שתי שערות שיש בהם שיעור לכוף ראשן לעקרן, ועיין בש"ע סי' קנ"ה סעיף י"ח, דאינה חשובה גדולה לענין חליצה עד שיהיה בשערות, כדי לכוף ראשן לעיקרן, ועיין עוד בסי' קס"ט סעיף י"א, גם בסי' קמ"א סעיף כ"ח פסק מרן ז"ל, לענין גט שצריך שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן ע"ש, וכאן בזה הנער לא היה רבוי שערות אלא רק שתי שערות בלבד, וגם לא היו שחורות, וגם הם דקות מאד שאין בהם לכוף ראשן לעיקרן, ואיך יתן גט, וצריך שימתינו עד שיגדל עוד, ויהיה ראוי ליתן גט:

צ״וגם דע עוד שיש ג"כ להסתפק ולומר אלו שערות הקטנים היו אצלו קודם שנתקדשה לשני, וידוע דלחומרא אזלינן בתר שתי שערות כאלה לחשבו גדול, וכדאיתא לענין מיאון, וא"כ זה נתרצה בקדושי אביו בהיותו גדול קודם שנתקדשה לשני, וחלו הקדושין גם לדעת מהרימ"ט ז"ל:

צ״זואחר שנתחדש דבר זה, עמד השואל ושאל איך ידונו דייני בהאי עובדא, שאם יצריכו אותה גט אחר שיגדל הנער יש בזה עיגון, כי על הרוב קרוב לודאי שזה הנער אחר שנתים ימים ויותר לא יהיה לו שערות להיות ראוי לתת גט, ועוד כי עתה מדברי אביו נראה דאחר שיגדל לא יתן גט, ואפילו אם ירצה יתנה ע"מ שיגרש גם השני, וכמ"ש גם לי גם לך לא יהיה, ועוד יש אומרים בשם הבן ואביו שבשום אופן לא יקבלו ליתן גט, ועל כן לפ"ד השואל נעשה נ"ד מקום עיגון, ואני בשמעי זאת סלקתי עצמי מענין זה ואמרתי להב"ד יכב"ץ אם יתברר אצלם דאיכא עיגון בדבר זה יעשו כאשר יורו להם מן השמים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

צ״חשאלה, מעדי הנדייה. ראובן הוא ולאה אשתו מצטערים הרבה וחוששים לא יבא ולא יהיה שמא יפטר ראובן ב"מ בלא זרע, ותפול אשתו זקוקה ליבום אחיו, וחושש שמא תהיה מיתתו פתאום או יטבע בים או ישבר בו הרי"ל, ולא יהיה לו זמן לכתיב גט לאשתו כדי שלא תפול על היבם, ולכן לעת עתה מבקש ממעלת החכמים השלמים הי"ו, שיעשו לו איזה אופן כפי הדין ליתן גט לאשתו מו"מ, שתתגרש שעה אחת קודם מיתתו, או בענין אחר שיראה בעיניהם שהוא כשר כפי הדין, וראובן הנז' בכל יום ויום הוא ואשתו חולנים בצער הזה, ולכן לפי דעתם מצוה גדולה על מעלת החכמים הי"ו, שיחפשו חפוש מחופש בספרי הפוסקים ז"ל, למצוא להם תרופה לצערם וליגונם, ואין צריך לדקדק בזה ע"פ קו הדין, יען כי שמעו שבעיר תונס יע"א יתנו גט על תנאי, ולכן עלייהו דרבנן לגמור הדין על בוריו ושכמ"ה:

צ״טתשובה. לא פירש השואל על מה ועל מה צר להאיש ואשתו כ"כ בדבר זה, דחוששים פן תפול לפני יבם, וכפי הנראה הענין הוא שיש לבעל אח מומר, ולכך מצטערים שלא תפול לפני יבם, ועל זאת אשיב דהן אמת בספר באר מים חיים אה"ע סי' כ"ז, העלה דמי שיש לו אח במדינת הים, ישראל או מומר, וירא פן ימות בלא בנים ותתעגן אשתו, יכול ליתן לה גט ואומר לה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא עד שעה אחת קודם מיתה, עד ולא עד בכלל, ואזי הרי את מגורשת בו וכו', ויתננו לה בע"מ, והגט לא יכתבו בו אלא היום סתם, וכותבין הב"ד מעב"ד ע"פ כל הדברים האלה, ומוסרין ביד האשה והיא צריכה לשמור גיטה והמעב"ד לעת מצוא זו מיתה ברשותה, ובמקום המשתמר לדעתה, ואחרי איו"ש שימות הבעל בין הניח בנים בין לא הניח בנים, הרי היא מגורשת ממנו משעה אחת קודם מיתה, ומותרת לכל אדם. ומשום חשש ביטול, ומשום חשש קדושין כשהוא מתייחד עמה בפני עדים, ובא עליה כדרך כל הארץ כל הימים, ליכא חשש כלל, ומשום גט ישן נמי ליכא, וגם משום שאר חששות אחרים נמי ליכא, והאריך הרב בפרטי החששות, וסו"ד תלה פסקא דדינא בהסכמת הרבנים היושבים על מדין, והרב הגדול הוא הראש, ולא נמצא בספרו שום הסכמה על זאת ע"ש:

ק׳ונראה לי, דאין לסמוך על הוראה זו, חדא, כי יד הדוחה נטויה לדחות בטעמי ההיתר שהמציא הרב ז"ל שם מדעתו לבטל החששות שיש בזה, וכאשר יראה הרואה, ואין פנאי להאריך עתה בזה, להציג הדברים שיש להשיג על דבריו בזה לפו"ד. ועוד כי חדשות כאלה בדיני גיטין וקדושין, אשר לא שערום הראשנים והאחרונים, וגם לא יצאו מאדם שהוא מגדולי המורים, לא נוכל לסמוך עליהם, ומה גם דאנו רואין כמה גדולי עולם נתחבטו למצוא תיקון, למי שיש לו אח מומר שלא תתעגן אשתו, ונתנו עיניהם לתקן הדבר בקדושין על תנאי, ולא עלה על לב חד מנייהו לעשות תיקון ע"י גט כזה. ומ"ש השואל ששמע בעיר תונס נותנין גט על תנאי, יתכן עושין כן, בזמן שהבעל הולך למקום רחוק ומתעכב שם כמה שנים שאינו דר עם אשתו ביחד כלל:

100

ק״אברם, יש למצוא אופן להציל האשה ההיא מן העיגון, בהיכא שיש לו אח מומר, והוא שזה האיש הנז' בשאלה יגרש את אשתו זאת גרושין גמורים בלי שום תנאי כדת משה וישראל, ואחר שיגרשנה יחזור ויקדשנה בפני עדים בתנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן בכל הלכותיו שהוא מקדש את האשה הזאת פב"פ, באופן ובתנאי זה, שאם לא מת בלא זרע קיימא אז יהיו הקדושין תופסים בה כדת משה וישראל, ואם מת בלא זרע קיימא, אז הקדושין בטלין ומבוטלים, ולא יהיו תופסים בה כלל בשום ענין, וכסף הקדושין שמוסר לה עתה בפני העדים, יהיה לה לשם מתנה, ולא לשם קדושין כלל, וגם ישבע בש"ח בנק"ח שלא ימחול ולא יבטל התנאי הזה בשום אופן שבעולם מעתה ועד עולם, וכן יעשה התנאי הזה בפני עדים קודם שיכנס לחדר היחוד לבוא עליה שם ביאה ראשנה, ויפרש שיחול התנאי על כל ביאה וביאה שיבא עליה מעתה ועד עולם:

101

ק״בוהנה אופן זה של תנאי הקדושין כבר נפתח בגדולים ראשנים ואחרונים אשר הסכימו בו, וסמכו עליו בשתי ידים, וכמה גדולי ישראל עשו מעשים באופן זה וכבר פשטה ההוראה הלכה למעשה בכך. ותחלת הכל יצאה הוראה. זו מהגאון מהר"י ברין ז"ל, והביא דבריו להלכה, רבינו הרמ"א ז"ל בש"ע אה"ע סי' קנ"ז ס"ד המקדש אשה ויש לו אח מתנכר יכול לקדש ולהתנות בתנאי כפול שאם תפול לפני המתנכר ליבום, שלא תהיה מקודשת ע"ש, והגם דמצינו למרן ז"ל בב"י שהביא דברי הרב תרומת הדשן, במתנה בקידושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו מאחר שאין ההיתר מבואר בירושלמי ובבלי, אין להקל בדבר, ולא ראינו ולא שמענו מי שהתנה כן ע"ש, הנה כתב הרב ב"ד ז"ל אה"ע סי' צ"ז שאין זה מנגד לדין שכתב מור"ם ז"ל, כי דינו של מרן ז"ל בב"י איירי בהיכא דמתנה שלא תזקק ליבם דהוי מתנה עמ"ש בתורה, אבל התנאי שכתב מור"ם ז"ל הוא שלא תהיה מקודשת מעיקרא ובזה יודה מרן ז"ל ע"ש, וכן כתב הגאון ב"ח לחלק בהכי, וכן כתבו כמה גדולים, ולדידהו מרן ז"ל יודה בכה"ג דנקיט מור"ם ז"ל:

102

ק״גאך הרב ב"ד פקפק בתיקון התנאי הזה מטעם אחר משום דאין אדם עושה בעילתו זנות, ואמרינן חזקה שחזר ובעל לשם קדושין גמורים בלי תנאי, גם הרב דבר משה אה"ע סי' כ"ו פקפק בהיתר התנאי הזה, וסבר דדעת מרן ז"ל לפקפק גם בגוונא דנקיט מור"ם ז"ל, ועיין להרב מטה אשר סי' וא"ו מ"ש בזה ע"ש:

103

ק״דוהגאון חיד"א ז"ל, בחיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ח, הביא דברי מור"ם ז"ל הנז', וכתב וז"ל, כתב הרב גור אריה, שכן עשה מעשה הרב מהר"ם זכות ז"ל, ורבני אשכנז נודע דנקטי בשפולי גלמי' דמור"ם, וכן הסכימו הרב שב יעקב אה"ע סי' ט"ל, והרב נודע ביהודה אה"ע סי' נ"ו, והרב שבות יעקב ח"א סי' קכ"ז סבר, דביש לו אח מומר יוכל להתנות כהוראת מהר"י מברונא, אך לא ביש לו אח חרש. ודע, דאע"ג דרבני אשכנז נקטי כמהר"י מברונא, ומור"ם, וכו', אמנם אנן בא"י, ומלכות מצרים ודמשק ובני המערב הפנימי וחיצון, וגלילות טורקייא נוהגין כמרן, וכבר כתב מהראנ"ח בתשובה דקבלנו הוראותיו, ובדבר זה כתב מרן בב"י, דלהתנות שלא תהא זקוקה ליבום, נשתקע הדבר שלא מצינו מי שהתנה כן, ומוכח דמרן חולק על מהר"י מברונא וכו', גם הגאון הרי"ש חולק על מור"ם, גם מעיל צדקה מגמגם בה, גם רב אחד בכ"י, תמה על הרמ"ז שעשה מעשה בזה, גם הרב ב"ד נתקשה בהוראה זו, וגם הרב דבר משה כתב, דאין להקל נגד מרן וכו' עכ"ד ע"ש, נמצא דעת הגאון חיד"א דאין לסמוך על תיקון הנז', של תנאי לבטל הקידושין:

104

ק״האמנם הרב זכור לאברהם אה"ע אות יו"ד בהלכות יבום העתיק המעב"ד שכתבו רבני מנטובא בהסכמת מהר"ם זכות שעשו מעשה להתיר בתיקון זה, והביא ג"כ דברי הגאון חיד"א ז"ל שכתבתי לעיל, והביא מן חק"ל אה"ע סי' ח"ן, דכתב בפשיטות, דאם התנה בשעת הנשואין דהתנאי קיים ע"ש. והנה באמת, כל כוחו של הגאון חיד"א ז"ל, לפקפק בהיתר זה, הוא ממ"ש מרן בב"י, ובאמת אנחנו רואין, כי זה החילוק שחילקו כמה גדולים בין דין מהר"י מברונא ומור"ם, לבין דין תה"ד שפקפק בו מרן, הוא חילוק אמיתי ויציב ונכון ומסתבר, ולהכי גם מדברי הרשב"ץ ח"ב סי' יו"ד, אין לפקפק בדינו של מהר"י מברונא ומור"ם, דהא התם כתב להדיה, היינו טעמא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה, והאי טעמא ליתיה בנדון מהר"י מברונא, שהוא עושה תנאי בקדושין, ומדברי מיר"ם בד"מ אות ה' מוכח להדיה, דדין דקאי עליה מרן בב"י לחוד, ודין מהר"י מברונא לחוד. גם עוד י"ל נמי, דגם מרן ז"ל לא פקפק, אלא בהיכא דעבדי הכי לכתחילה, אבל אם נעשה כבר תיקון זה של התנאי, גם בנידון תה"ד סומך להתירה לשוק, ועוד נמי יש לעשות ס"ס בזה, כאשר יראה הרואה:

105

ק״ווראיתי להרב ראש משביר ח"א, באה"ע סי' מ"ז, אחר שהביא דברי הרב ב"ד והרב ד"מ, כתב, ומיהו נראה, דביש לו אח משומד יש להקל, וכמ"ש הב"ח, ואע"ג דהרב גור אריה, ומוה"ר בעל ד"מ, כתבו, דמ"ש מרן בב"י על דין תה"ד ישתקע הדבר, איירי אפילו בדינו של מהר"י מברונא שהביאו מור"ם סי' קנ"ז, הנה עינינו הרואות דאינו כן, דהא מפורש בב"י הטעם, משום דמתנה עמ"ש בתורה, ובתנאי של נידון מור"ם ליכא הכי, וכן מוכרח בלא"ה לומר דחלוקין הם, דהא מור"ם לא ציין על תה"ד באותו הדין, ועיין בנחלת שבעה, הכרחיות טובות ונכוחות לזה, ומ"ש הרב ב"ד, דנידון מור"ם איירי במקדש לבד, וירא שמא תפול מן האירוסין דאין כאן בעילת זנות, גם בזה עינינו הרואות הרבנים ראשנים ואחרונים דלא אזלי כוותיה בהא וכו', על כן גם אנחנו נאמר ברשותא דרבנן דבשעת הדחק שיש לו אח מומר, דיש לסמוך על הב"ח ונחלת שבעה, ושבות יעקב, כיון דאיכא כמה רבוותא דס"ל אח משומד אינו זוקק ליבום וכו' עכ"ל, ע"ש:

106

ק״זוהנה הרבנים שסמכו על היתר התנאי הנז' ועשו מעשה לכתחלה, המה גדולי עולם, והם הגאון מהר"ם זכות ובית דינו הצדק, ומהר"ב, ומהרד"ך, וגם גאוני אשכנז המתירים בזה רבים ועצומים, והם הגאון מהר"י מברונא, ורמ"א, וב"ח, ונחלת שבעה, והגאון מ"ץ, והגאין תורת נתנאל, והגאון שב יעקב, והגאון שבות יעקב, והגאון בית מאיר, והגאון מהר"י בשו"ת בני אהובה, והגאון נודע ביהודה אה"ע סי' נ"ז, והגאון רע"א סי' צ"ג, והגאון חתם סופר סי' ק"י וקי"א, וח"ב סי' ס"ח, וספר השיב רבי אליעזר ושיח השדה סי' י"ד, ושיבת ציון סי' ע', ודברי חיים אה"ע סי' קע"ט, ועיד יש ויש אחרונים שהלכו ע"פ הוראה זו להתיר בכך, ורוב הגאונים הנז' עשו מעשה בכך, ויש בהם שהעידו שראו מעשים בכך מרבותם זלה"ה:

107

ק״חוראיתי להרב מהרד"ח ז"ל בספרו ישרי לב שנזדמן לידי שכתב באות ק' מי שיש לו אח מומר ובא לקדש אשה בתנאי שאם ימות בלא זרע של קיימא שלא יהיו קדושיו קדושין, עיין מור"ם סי' קנ"ז, ועיין להגאון מו"א ז"ל בחק"ל אה"ע סי' ח"ן שנראה דעתו להתיר בתנאי זה ויעשה התנאי בשעת הביאה ג"כ, וכבר הנהיגו פה אזמיר יע"א, הרבנים הקדושים אשר בארץ המה זלה"ה לעשות מעשה בתנאי זה בשעת קדושין, ובעת הביאה, וכן ראיתי להגאון הגדול מרן אבא שעשה מעשה, והשתא הכא שנת התר"י עשינו מעשה בבת הר"י שוחמי, ועיין מטה אשר סי' ה' עכ"ל. נמצא איכא רבים וגדולים מן אחרוני הספרדים דיתבי במקומות דקביל עלייהו הוראת מרן ז"ל, שעשו מעשים רבים בהיתר התנאי הזה בקדושין:

108

ק״טגם ראיתי להרב מעשה אברהם דף קנ"ד שכתב דאין לפקפק אלא רק בהיכא דמתני בשעת קדושין בלבד אבל אם מתנה גם בשעת חופה וביאה מהני, והעיד שכן עשה מעשה הרב מהרש"ת ז"ל מאריה דאתרא אזמיר יע"א, והעתיק שם נוסח התנאי ושטר של העדים, וגם העיד שגם הרב הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל עשה מעשה כמעשה של הרב מהרש"ח ז"ל הנז' ע"ש, ובספר אוזן אהרן מע' התיו אות ט"ו ציין על חיים ושלום ח"ב סי' ק"ב וכתב שבספר עיני דוד דף ק"ד שם הובא המעשה שעשו ונוסח השטר שכתבו, ונוסח התנאי בשעת קדושין ובשעת היחוד ע"ש:

109

ק״יהנה כי כן מאחר דאיכא רבים וגדולים ספרדים ואשכנזים שעשו כמה מעשים לכתחילה בכך, גם אנחנו נתיר לתת עצה להאיש בעל השאלה הנז"ל, לגרש את אשתו גרושין גמורים, ולחזור ולקדשה על פי התנאי הנז"ל, כדי שלא תפול אשתו לפני אחיו המומר ותתעגן. והרואה יראה בדברי הגאונים הנז"ל, שגם על הטענה שטען הרב ב"ד משום דהוי למפרע בעילת זנות, יישבו הדבר היטב דליכא חששה זו, ואין צורך להאריך בזה, ולכן יש לנו לתת עיצה בשופי בתיקון זה של תנאי בקדושין שנתפשט להלכה ולמעשה אצל גדולי ישראל, ובפרט שד"ז אינו נגד סברת מרן בב"י וכמפורש לעיל. ולשון התנאי והשבועה הן בשעת הקדושין, הן קודם שכונס אותה, וגם נוסח השטר שכותבין להם, הכל מפורש יוצא בספר בני אהובה, ושם מצריך הגאון שבועה גם לאשה ע"ש, וגם עוד יש נוסח בספר תורת נתנאל והעתיקו בספר כרם שלמה, גם נוסח שנהגו בעיר פראג כתוב בשבות יעקב ח"א סי' קכ"ז, וגם עוד נוסח הנז' כתוב בספר השיב רבי אליעזר ושיח השדה סי' י"ד דף כ"ח ע"ש, ויש עוד נוסח כתוב בלשון אשכנז בספר נודע ביהודא ח"א סי' נ"ו, וכן כתוב בלשון אשכנז בהרחבה יותר בספר חתם סופר הנז"ל:

110

קי״אודע דאע"ג שהגאונים הנז"ל דברו תיקון של התנאי הנז', כי יש לו אח מומר ויש קצת מהם שלא התירו אלא רק באח מומר, מ"מ מצינו רבים וגדולים בהם שהתירו בפירוש גם ביש לו אח נעלם, ולכן אם נידון השאלה הנז' איירי באח נעלם ולא אח מומר, ג"כ נתיר להם לעשות תיקון זה שכתבנו כדי שלא תתעגן אשתו אח"כ, ובמקום חשש עיגון אין לנו לחוש לסברת המחמירין, וכאשר מצינו שעשו חז"ל כמה קולות באיסור ערוה משום עיגון, וכ"ש בכה"ג. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

111

קי״בשאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, א"ך באה לפנינו ג'חלה בת צאלח דנוס ותבעה את בעלה אברהם משה דנוס בדין שיזון ויפרנס אותה וידור עמה כהלכת גוברין יהודאין, כאשר נתחייב לה בכתובה וגם תבעה אותו בפנינו בעבור הכתובה שלה שהיתה בסך כו"כ שגנב אותה ממנה, ורוצה שיכתוב לה כתובה אחרת בסך הנז', ובעלה אברהם הנז' טען בפנינו שהוא נשא אותה בלא כתובה שלא הביאה מבית אביה לא נכסים ולא נדונייה, ומעולם לא כתב לה שטר כתובה ולא היה בידה שטר כתובה כלל, ועל כן רוצה עתה לכתוב לה כתובה במאתים גרוש, שהם עיקר כתובה דאורייתא וידור עמה ויפרנס אותה, והיא אמרה לו בפנינו שקר אתה טוען כי היה לי כתובה בסך גדול, ואתה גנבת אותה בהיותך דר עמי ביחד, ואחר שראינו שהוא עומד בדבורו ומכחיש דבריה וטענתה, שלחני אחר המקדש מתא, והביא טופס כתובה הכתוב אצלו בפנקס טופס הכתובות של כל אנשי העיר הזאת, וראינו בטופס שהיתה כתובתה סך אלף ומאתים וחמשים רייאל מג'ידי, והעדים של הכתובה משה ח' שמעון יצ"ו ויצחק אליהו שמאש, ושאלנו את העדים הנז' אם זוכרים הקנין שקנו מבעל האשה הנז' בליל החופה בסך הנז"ל הכתוב בטופס הנז' והשיבו שהם זוכרים, שבחמשה לחודש ניסן שנת התרמ"ג היתה החופה של אברהם הנז' ואשתי ג'חלה הנז', וקנו בקגו"ש שנתחייב לה בכתובתה בסך אלף ומאתים וחמשים רייאל מג'ידי, וקבלנו עדותם בפני אברהם בעל האשה הנז' בש"א לחודש כסליו שנת התרנ"ג, וזה נוסח הקב"ע וכו', ועתה נסתפקנו כדת מה לעשות אם נכתוב לה כתובה כפי הטופס הנז' שזוכרים העדים ונמסור בידה, כי לפו"ד בעלה אברהם הנז' חייב הוא בסך הכתובה הנז', אע"פ שעתה אין שטר כתובה העקרי בידה, יען כי מלבד הטופס הנז' אשר נמצא כתוב ומפירש בהכי, הנה גם העדים עצמם זוכרים העדות כמו שהיא והעידו בפניו או"ד יש לחוש בזה פן אח"כ תמצא הכתובה הראשנה ותגבה בראשנה ובשניה שתי פעמים, ע"כ יורינו מה לעשות ושכמ"ה:

112

קי״גתשובה. מרן ז"ל באה"ע סי' ס"ו סעיף יו"ד פסק, אשה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרוביה, כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה וכותבין לה ע"ש, ובסי' ק' סעיף. וא"ו כתב אלמנה אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אינה גובה אפילו עיקר כתיבה, וכן הגרושה אם הבעל טוען פרעתי ע"ש, והרב חלקת מחוקק בסי' ק' סוף ס"ק ל"א תירץ, דמרן ז"ל בסי' ס"ו איירי בידוע שלא פרע ע"ש, גם הרב הכנה"ג בסי' ס"ו הגה"ט סק"ה, נתקשה בזה ותירץ דבסי' ק' איירי בטוענים היורשים פרענו לה אחר שנתאלמנה ע"ש, והאחרונים ז"ל כתבו דאין כאן קושיא מעיקרא, דבסי' ס"ו מיירי באשה נשואה עדיין עם בעלה, ואבדה כתובתה ומבקשים לכתוב לה כתובה דארכיסא, לפי שאסור לשהות עם בעלה בלא כתובה ואינם יודעים כמה יכתבו, ולכן כתב שם דיבדקו בכתובות קרובותיה וכותבין לה, אבל לעולם אלמנה שאין כתובתה בידה אינה גובה אפילו עיקר כתובה, וכדפסק מרן בסי' ק', ועיין על זה להרב שבט בנימין דף נ"ח ע"ש, ונראה דגם הרב הכנה"ג ז"ל כך היא כונתו, ועיין להרב יד אהרן סי' ס"ו בתשובת רבני אזמיר דף ע"א עמוד א', ואיך שיהיה הנה ברור הוא דמ"ש מרן ז"ל בסי' ס"ו דכותבין בנאבדה, היינו בהיכא דברור בעדים שנאבדה ולאו על פי דבורה אזלינן, מיהו ודאי אפילו באומרת שנאבדה וליכא עדים כל כה"ג דנ"ד דהטופס של הכתובה קיים, וגם העדים זוכרים העדות היטב, והעידו בב"ד בפני הבעל והאשה, הרי זו נוטלת ע"פ עדותם וכותבת שובר:

113

קי״דברם הספק דאיכא בנ"ד הוא, משום דבנ"ד לא הגיע זמנה לגבות, ורק רוצה שיכתבו לה כתובה שניה שתהיה שמורה אצלה, איך יכתבו ויתנו לה, דהא איכא למיחש שמא משקרת, ולא גנבה בעלה אלא עודנה אצלה, או שמא איבדה אותה, ואח"ז תמצאנה ותגבה שני פעמים בראשנה ובשניה, וכדאיתא בגמרא דכתובות דף ט"ז דדוקא בנשרפה כתובתה הוא דגביה, אבל בנאבדה לאו, דשמא תמצאנה אח"כ ע"ש, וכתב הרא"ש ז"ל הביאו הטור בח"מ סי' מ"א, ובב"י שם דמשמע אפילו אבדה בעדים נמי חיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שנית ע"ש, וכן פסק מרן ז"ל בש"ע סי' מ"א ס"ג, דאפילו נאבד השטר בעדים אין כותבין לו אחר דשמא ימצאנו אח"כ, אא"כ עדים מעידין שנשרף ע"ש, וה"ה הכא בנ"ד דאיכא למיחש בהכי, ואיך יכתבו לה כתובה שנית:

114

קי״המיהו נראה בס"ד בנ"ד לית לן למיחש להכי, ויכולין לכתוב לה כתובה שנית ויתנו לה, יען כי בנ"ד תבעה אותו בתחילה בפני ב"ד שהוא גנב את הכתובה שלה ורוצה ממנו שיכתוב לה כתובה אחרת בסך כתובתה הראשנה, והוא כפר בב"ד ואמר מעולם לא כתב לה כתובה, ולא הביאה מבית אביה כלום, ולא היה בידה כתובה אלא נשאה בלא כתובה, ואח"כ באו העדים והעידו שנשאה בכתובה, והביאה לו נדוניה ונתחייב לה בשטר כתובה בסך כו"כ, ונמצא הוחזק כפרן, והשתא אם יטעון שלא יכתבו לה כתובה שנית, כי שקרה באומרה שהוא גנב הכתובה, אלא עודנה אצלה, או יאמר אם אמת שאיבדה אותה שמא תמצאנה אח"כ ותגבה פעמים לא שמעינן ליה בדברים אלו, ולא חיישינן להו כלל, והיינו משום דאזלינן בתר הודאת פיו דאמר בב"ד מעיקרא שלא היה לה כתובה ולא כתב לה כתובה, וכיון דלא כתב לה כתובה במה תגבה פעמיים, אך לענין חיוב שלו בכתובה אזלינן בתר העדים שאומרים שנתחייב בכו"כ, וכותבין לה עתה. ודבר זה שאני אומר בס"ד מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ט סעיף א', דהטוען את חבירו בב"ד מנה הלויתיך, והלה אומר בפני ב"ד להד"ם, ובאו עדים שהלוהו ופרעו, והמלוה אומר לא נתפרעתי, הרי זה חייב לשלם. שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, שכיון דלפי דבריו לא לוה איך פרע, ונאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים, ומה שהוא אומר לא לוה הרי הוכחש בעדים וחייב לשלם, ואין המלוה צריך לישבע הואיל והוחזק כפרן, ואפילו אם לאחר שפרעו חוזר זה ותובעו ואומר פרעתיך שני פעמים, אין משביעין אותו היסת על טענה זו, הואיל והוחזק כפרן לממון זה ע"ש, וא"כ השתא הכא בנ"ד נמי כיון דכפר תחלה, ואמר לא כתב לה כתובה מעולם, איך נאמר עתה שמא תגבה אח"כ בכתובה ראשונה, דמאחר דלפי דבריו לא כתב לה כתובה כלל ולא היה בידה שטר כתיבה, ורק לענין חיוב הכתובה כיון דהוכחש בעדים מתחייב עתה על פיהם, וספיר כותבין לה עתה כתובה ע"פ עדות העדים כדי שתגבה בה כשיגיע זמנה לגבות, מיהו אם ירצה הבעל' שיחרימו סתם על המעלים שטר כתובה, אה"נ יחרימו, ועיין בש"ע סי' ע"ט סעיף ח' ע"ש, ולקמן אכתוב בס"ד מה שיש לחלק בין נ"ד לנידון הש"ע דסעיף א' הנז', וליכא ראיה מדין הש"ע הנז' לנ"ד, וכאשר נבאר בע"ה:

115

קי״וועוד איכא בנ"ד זכות לאשה מצד האומדנא, והוא כיון שזה כיחש בכתובה ונמצא שקרן, אמרינן רגלים לדבר שצדקה האשה בדבריה שאמרה הוא גנב את הכתובה, ודמי קצת להא דהרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מרן ז"ל בב"י סוף סי' ס"ו וז"ל, מי שהוציא שטרות על ראובן ונתברר שהוציא מקצתם מבית ראובן אחר פטירתו, כתב הרשב"א בסי' תתק"ה שהוחזק כפרן לכולם, דכשם שהוציא מקצתן הוציא כולן, עכ"ל, ודרך אגב ראיתי להרב בית יעקב ז"ל בסי' ע"ז דף נ"ד ע"ד, בד"ה אמנם, שהביא דברי הרשב"א הנז', ובמה שרצה לחלק דבריו תמוהים, דהא להדיה כתב הרשב"א היינו טעמא, משום דאמרינן כשם שהוציא מקצתן הוציא כולן, ועיין בש"ך סי' ע"ט ס"ק ט"ו, מה שתירץ בתשובת הרשב"א הנז' ע"ש ואכמ"ל. ועל כן יש לומר כיון דאיכא אומדנא רבא מהא דהוחזק כפרן בעיקר הכתובה, שדבריה צודקין במה שאמרה ג"כ שגנב אותה ממנה, תו לא חיישינן חששות אלו, דשמא תגבה אח"כ כפליים, דהרי מצינו בש"ע ח"מ סוף סי' מ"א בהגה"ה שכתב, מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום, מסתמא הם בחזקת אבודים, וכותבים לו שטר אחר, ואפילו הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו עכ"ל, הרי אזלינן בתר אומדנא בענין כזה, ולא חיישינן לפסידא דלווה, וה"ה הכא בנ"ד איכא אומדנא רבא דהיא צודקת בדבריה, שאמרה בעלה גנב אותה, ולפ"ז ודאי קרע אותה, ולא אפשר שתבא לידי גוביינא שתגבה בה, ולהכי שפיר מצו למכתב לה כתובה שניה, כפי הטופס ועדות העדים, ולמסור בידה, ואין חוששין בזה כלל:

116

קי״זגם ראיתי עוד שיש למצוא זכות לאשה בזה, והוא דמצינו לרבינו הטור ז"ל בסי' מ"א סעיף י"א שכתב וז"ל, אבד שטרו ותבע את הלוה בב"ד, ואומר לא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שלוה וכתבו שטר למלוה, הוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי עכ"ל, וכתב מרן ז"ל בב"י, מקור דין זה במציעא דף י"ז בשבתי בריה דרבי מרינוס, דכתב אצטלא לכלתיה בכתובה וכו', וא"ל ר"ח הוחזק כפרן לאותה אצטלא זיל שלים, ופשוט הוא שדין הכתובה ודין שאר שטרות שוים הם בדין זה, עכ"ל, והנה דין הנז' לא כתבו מרן ז"ל בש"ע, והרב קצות החשן סוף סק"ב כתב, איני יודע למה השמיט דין זה בש"ע ע"ש, וכתב הכנה"ג בהגה"ט אות כ"ה וז"ל, אמר המאסף, פשט הלשון אע"פ שלא אבד שטרו בעדים, ואין בזה שום חשש דכיון שהוא כופר ואומר שלא לוה, ובאו עדים שלוה, אין צורך לעדים שנאבד, דאפילו תימא שהוא קיים. הרי הוא כופר בשטר, אבל מ"מ קשיא בין אבד בעדים בין שלא נאבד ויגבה ממנו שנית, ואי נאבד בעדים שמא ימצאנו ויגבה פעם אחרת, וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה שהביא רבינו בעל הטורים בסמוך, ולפי מה שהעמדתי לעיל אות י"ט תשובת הרא"ש ז"ל, דמיירי שאבד מן העולם והוא ידוע בעדים, יש לפרש ג"כ אבד שכתב רבינו בעל הטורים בנאבד מן העולם וע"פ עדים, וכן לפי מה שחלקתי באות הנזכר בין נאבד מידו לנאבד מיד אחר, יש לפרש דברי רבינו בעל הטורים כשטוען שנאבד מיד אחר ולא מידו. אי נמי יש לומר דלא תיישינן שמא לא נאבד, ואם נאבד ימצאנו, אלא בבא המלוה מעצמו בלא בעל דינו ואומר שאבד שטרו כדמשמע לישנא דברייתא, מי שנאבד שטר חובו ובא לב"ד, דהתם איכא למיחש שלא נאבד ואם נאבד ימצאנו ויגבה פעם שנית, דכיון שהלוה לא ראה שנכתב שטר שני, אז כשיתבע לו המלוה אח"כ לא ישים אל לבו שטר שני ויפרענו מבלי דרוש שובר מידו, אבל כשבא לב"ד עם הלוה ואומר שאבד שטרו והלוה כופר, ועדים מעידים עליו שלוה, דהשתא ליכא למיחש לפרעון מחייבינן ליה לפרוע, ואם יש חששה שמא לא נאבד השטר, או אם נאבד ימצאנו ויגבה פעם שנית, יתבע הלוה ממנו שובר ואם לא תבעו איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל, והרב עה"ש ז"ל הביא דברי הכנה"ג הנז' בסק"ז וכתב וז"ל, ונראה דברייתא איירי אפילו כשהוא לפנינו כמ"ש התוספות שם אבל הדין אמת כמו שכתב דכל דליכא למיחש לפרעון כגון שהוחזק כפרן כותבין עכ"ל:

117

קי״חנמצא לפ"ד הרב הכנה"ג והרב עה"ש ז"ל הנז', גם בהיכא דאמר המלוה דאבד שטרו, והלוה כפר להד"מ, ובאו עדים והעידו, דאז הוחזק כפרן, דכותבין לו שטר שני, ולא חיישינן שמא ימצא הראשון ויגבה פעמיים, כיון דהלוה ידע בשטר השני לא יפרע אא"כ יקח ממנו שובר, ועל כן ה"ה בנ"ד, כיון דהבעל ידע בכתובה שניה, לא יפרע אא"כ יקח שובר ותו לא מצייא למגביה כפליים:

118

קי״טודע, דלכאורה יש להקשות בדברי הכנה"ג ועה"ש הנז', דבשלמא הדין שכתב הטור ז"ל דאיירי בהיכא דמחייבין אותו לשלם עתה, שפיר איכא תקנתא לחששה הנז', שלא יגבה שנית ממנו או מיורשיו, על ידי שיכתוב לו שובר על הפרעון, אבל בגוונא דבא לטעון דאבד שטרו, והלוה כפר, והביא המלוה עדים, והוחזק הלוה כפרן והמלוה רוצה שנכתוב לו שטר שני כדי שיגבה בו אח"ז כשיוכל לגבות, מפני שעתה לא הגיע זמן הפרעון, עדיין קשא איך נכתוב לו שטר שני, ולא חיישינן שמא ימות הלוה ויבא המלוה לגבות מן יורשי הלוה בשטר השני, ולא יבקשו ממנו שובר שהם אין להם ידיעה בזה ויפרעו לו ויקרעו השטר, ואח"כ יוציא המלוה שטר הראשון, ויגבה בו עוד הפעם. ונראה לתרץ בס"ד, דס"ל להרבנים הנז' כיון דזה הוחזק כפרן, לא חישינן חששות אלו בעבורו שמא ימות הלוה, ויגבה מיורשיו כפלים, ונפסיד את המלוה הפסד בעין בודאי, דמאחר שלא הגיע זמן הפרעון עדיין, אם לא נכתוב למלוה שטר במה יתבע חובו אח"ז, היטב בעיני ה' דליכול זה הכפרן לממון של מלוה ולחדי משום חששות אלו, דשמא אחר שנאבד השטר הראשון ימצאנו, ושמא ימות הלוה ויבא לגבות מיורשיו, דלא ידעי מה דהוה מעיקרא, דודאי לא מסתברא לתפוס השמא משום חשש רחוק, ונחשוב המלוה לגזלן, ונחזיק ביד הלוה שהוחזק כפרן לפנינו, ולא נכתוב למלוה שטר על חוב הודאי שיש לו על הלוה ושוב אח"ז לא יוכל לתבוע מן הלוה כלום, מאחר דאין בידו שטר, ולכן ס"ל להרבנים הנז"ל בכה"ג דהוחזק הלוה כפרן, דאין חוששים שמא יהיה המלוה גזלן ויגבה מיורשי הלוה. כפליים, דמי יימר כשיגיע זמן הפרעון ימות הלוה, ובעודו חי ודאי לא יפרע למלוה אא"כ יקח שובר:

119

ק״כברם הא קשיא לי בדברי הכנה"ג ז"ל, דמאי קשיא ליה מעיקרא, ולמאי אצטריך לכל אותם אופנים שתירץ, והלא מאחר דהלוה הוחזק כפרן במה שאמר תחלה לא לויתי, נמצא זה כפר בשטר, דלפ"ד לא היה שטר בעולם, וכמ"ש הכנה"ג בעצמו בתחילת דבריו וז"ל, אע"פ שלא אבד בעדים אין בזה שום חשש, כיון דהוא כופר ואומר שלא לוה, ובאו עדים שלוה, אין צורך לעדים שנאבד, דאפילו תימא שהוא קיים, הרי הוא כופר בשטר עכ"ל, ועל כן מאחר דהוא כופר בשטר תו לית לן למיחש שמא יגבה המלוה בשטר הראשון ג"כ, דהא קי"ל הודאת בע"ד מהני יותר ממאה עדים, וכבר הלוה הודה שלא היה שטר בעולם, וכאשר כתבתי אנא עבדא בתחלת דברי, על נידון שאלה דנ"ד, והבאתי ראיה לזה מהלכה פסוקה בש"ע בריש סי' ע"ט בטוען מנה הלותיך, והלה אומר להד"מ, והביא עדים שהלוה אך מעידים שפרעו, והמלוה אומר לא נתפרעתי דחייב לשלם, דאזלינן בתר דברי העדים לחייבו בהלואה, ואזלינן בתר הודאת פיו שלא פרע אע"פ שהעדים מעידים שפרע וכנז"ל, וא"כ הכא נמי' אזלינן בתר העדים לחייבו בממון ולכתוב לו שטר שני, ולענין חששה דשמא יגבה המלוה פעם שנית בשטר הראשון אזלינן בתר הודאת פיו, דלפי דבריו לא היה שטר בעולם, וענין זה הוא כ"ש מאותו הדין דסי' ע"ט, דהתם איכא עדים שמעידים בפרעון ועכ"ז אמרינן דלא פרעו דאזלינן בתר דבריו, משא"כ הכא בנ"ד דליכא עדים דידעי שהשטר ההוא עודנו ביד המלוה אלא רק חששה הוא דחיישינן בהכי, וא"כ בודאי כ"ש הוא דאזלינן בתר דבריו ולא חיישינן, ולכאורה היא קושיא גדולה על הרב הכנה"ג ז"ל:

120

קכ״אאמנםאחר הישוב בס"ד נראה דאין כאן קושיא, דבאמת אין לדמות דין זה לדין דריש סי' ע"ט הנז"ל, וגבה טורא בנייהו, והוא דהתם המלוה אומר שלא נתפרע ורק העדים הוא דמעידים שפרע לו, ולהכי אזלינן בענין הפרעון בתר דברי הלוה שהם מוסכמים עם דברי המלוה דהודאתו עדיפה יותר ממאה עדים, ואמרינן לא פרע משום דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי משא"כ בנידון הרב הכנה"ג הנז' דהמלוה עצמו אומר שהיה לו שטר וכמו שאמרו העדים אח"כ, ורק שאומר דאבדו וא"כ מאי חזית דאזלת בענין זה בתר הודאת הלוה שתאמר זה הודה שלא היה שמך בעולם, זיל בתר הודאת המלוה דגם הוא בע"ד בהאי מילתא דהודה שהיה שטר, וכיון דהודה שהיה שטר מהודאה דיליה אתינן עליה, ואמרינן ליה אע"פ שאתה אומר שאבד חיישינן שמא תמצאנו אח"כ ותגבה בו שנית, דדוקא לגבי עדים שהם אינם בעלי דבר אמרינן הודאת בע"ד עדיף ממאה עדים, ואזלינן בתר הודאת בע"ד אבל גבי מלוה שהוא בע"ד בהאי מילתא דשטר דהודה שהיה לו שטר, מנ"ל למיזל בתר דברי הלוה אדרבה נזיל בתר הודאת המלוה שהודה שיש לו שטר, וכיון דהודה שיש לו שטר נאמין לדבריו יותר ממאה עדים, וחזר הדין למטען עליו שמא ימצאנו ויגבה בו שנית, ולכך הוצרך הרב הכנה"ג לעשות האי סברה דכיון דהלוה הוחזק כפרן, וידע עתה בשטר השני שכותבין לו, אז אין לחוש לשמא יגבה זה כפלים:

121

קכ״בולפ"ז, גם הראיה שהבאתי לעיל לנ"ד, מדין זה דריש סי' ע"ט הנז' נדחית, וליכא הוכחה לנ"ד מהא דגם בנ"ד יש לחלק בהכי ולומר, שאני נ"ד, דהאשה שהיא בע"ד הודית שהיה בידה שטר כתובה, ולהכי לענין זה תפסינן דבריה עיקר, ואזלינן בתר הודאתה, ונאמר דודאי היה שטר כתובה, ולא אזלינן בתר דבריו שאמר בתחלה שלא היה שטר כתובה, וכיון דאנחנו מניחים במונח דהיה שטר כתובה, אז יעמוד הדין על תילו לחוש החששות שראוי לחוש בהיכא דאיכא שטר אך נאבד או כפרו בו:

122

קכ״גודע, דאע"ג דדחיתי ראיה זו שהוכחתי לנ"ד מדין ריש סי' ע"ט, עכ"ז הרווחנו דאיכא הוכחה לנ"ד מן סברת הרב הכנה"ג הנז' דס"ל כל דהלוה ידע שכותבין שטר שני אין חוששין, דהשתא יש לו להזהר שלא יפרע אא"כ יקח שובר, ואם לא לקח איהו דאפסיד אנפשיה, ומה שיש להקשות על סברה זו, אולי ימות הלוה ויגבה מן היורשים כפליים, דהיורשים אין יודעין בענין זה, כבר תרצתי זה בס"ד לעיל בטוב טעם, וה"ה הכא בנ"ד, נמי הכי הוא, וכבר כתבתי לעיל בס"ד שיש עוד צד זכות לאשה בנ"ד מכח האומדנא, וכנז"ל, וזה ברור:

123

קכ״דוהנה, מלבד הטעמים ההם, מצאתי עוד זכות להאשה בנ"ד, דיכולין לכתוב לה כתובה שניה, ולית לן למיחש שתגבה כפלים, והוא כי מפורש בשאלה שהיא לא טענה שאבדה כתובתה, אלא טענה טענת ברי שבעלה גנב אותה ממנה, שבאמת יכולה לטעון ברי בכך היכא דהכתובה היתה מונחת בתיבה שלה בחדרה עם חפציה, ואין שום אדם יכול לפתוח התיבה שלה, כי אם רק בעלה, וגם אומדנא רבא יש לה, דבעלה גנב אותה, כי אחרים מה יעשו בשטר כתובה שלה לגנוב אותה, וע"פ אומדנא זו, יכולה לטעון ברי שבעלה גנב אותה, ודין זה ברור הוא כנודע בדיני טענות ברי, אך בעלה כפר בכל זה בב"ד, ואמר מעולם לא כתב לה כתובה, ואחר שבאו עדים והעידו בפניו, שכתב לה כתובה בשעת חופה, ונתחייב בסך כו"כ, הרי הוחזק כפרן באותו ממון, וקי"ל בסי' ע"ט סעיף ה', טענו מנה לי בידך, ואמר להד"מ ועדים מעידים שהלוהו, וחזר ואמר פרעתיך, הוחזק כפרן לאותו ממון וחייב לשלם, ואין המלוה צריך לישבע וכו', וכן הוא בסעיף וא"ו וסעיף ח' ע"ש, נמצא כל שהוא הוחזק כפרן לאותו ממון, אז אותו שכנגדו נאמן בטענתו עליו באותו ממון, ולפ"ז בנ"ד, כיון דהאשה אומרת שהוא גנב הכתובה, והוא כפר בכל, ואמר שלא נתחייב לה בכתובה ולא היה לה כתובה, ואח"כ העדים העידו שנתחייב לה בסך כו"כ, וכתב לה הכתובה, הרי הוחזק כפרן לאותו דבר, וכיון שבאותו ממון הוחזק כפרן, אז היא נאמנת בטענתה שאמרה הוא גנב דכתובה, וכיון דנאמנת בדבריה אלה שאומרת הכתובה היא אצלו, תו לא חיישינן שמא אח"כ תמצא כתובה זו ותגבה בה, דהא אפילו אם היה השטר ביד אחר ונאבד ממנו, פסק מרן ז"ל בסי' מ"א סעיף ג', דכותבין לו אחר, דליכא למיחש שמא ימצאנו המלוה, כיון שלא נאבד מידו ע"ש, וכ"ש הכא דאומרת הכתובה היא אצל בעלה, וכיון דמאמינים אנחנו אותה בדבר זה, א"כ תו ליכא למיחש שתפול ממנו ותמצאנה ותגבה בה, ובפרט דהסברה מחייבת כיון דגנב אותה ודאי קרעה תכף, או הניחה במקום שלא תשיג אותה ידי האשה בשום אופן, ולכן כיון דהיא נאמנת כנגדו בדבר זה, מחמת שהוחזק כפרן, תו ליכא למיחש למידי וכותבין לה, ורק אם ירצה לעשות חרם סתם לפניה אה"ן יעשו, וכמ"ש בסעיף ח':

124

קכ״הובהשקפה הראשנה רציתי להוכיח מסי' ס"ט סעיף ב', בהיכא דכפר ואמר אין זה כתב ידי, והעדים מעידים שהוא כתב ידו, הרי זה הוחזק כפרן וצריך לשלם ואינו נאמן לומר פרעתי ע"ש, אך אמרתי דאין ראיה מכאן לנ"ד, יען דהתם אנחנו באים לדון עתה על החיוב שלו שנתחייב, ועל זה אמרינן כיון דאמר תחלה אין זה כתב ידי כאלו אמר לא לויתי, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק יו"ד, ולהכי הוחזק כפרן ולא מצי למימר פרעתי כיון דעדים מעידים שהוא כתב ידו, אבל בנ"ד אין אנחנו באים לדון עתה על עיקר החיוב שלו אם חייב או לאו, והוא אינו טוען עתה טענה לפטור עצמו מעיקר החיוב, אלא אנחנו באים לדון אם נכתוב לה כתובה אחרת ונמסור לה, או חיישינן שמא היא משקרת ויש בידה כתובה הראשנה או שמא אבדה ממנה לפי שעה, ואח"כ תמצאנה, ועל זה הדבר שאנחנו דנין עליו עתה יכול זה לטעון לא תכתבו לה, שהיא משקרת ולא אבדה כתובתה, והיא אין לה סיוע לדברים אלו שלה מכח עדות העדים שהעידו שכתב לה כתובה, ולכן כיון שהוא יכול לטעון כך, אז אנן בדידן נמי חיישינן להכי, ולא כתבינן לה:

125

קכ״וואחר הדברים האלה שכתבתי, נראה לי בס"ד שיש לפשוט דין זה דנ"ד מסי' ע"ט סעיף ד' שפסק מרן ז"ל, אמר לו מנה הלותיך בפני פ' ופ' וא"ל להד"מ ובאו עדים שמנה לו, אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו, או דרך מתנה, הוחזק כפרן, ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי, או פרעון היו אינו נאמן ע"ש, ונראה דנידון זה דמי לנ"ד, כי לטענת המלוה שאמר שהלוהו, אין לה עזר מכח העדים, דאין העדים יודעים שהלוהו, דאפשר מתנה יהיב ליה, או פרעון פרעו, וגם לטענת הלוה שאומר עתה נמי אין לו הכחשה מדברי העדים, יען כי אומר אמת הם דברי העדים שמנה לי מנה בפניהם, אבל לא היה הלואה אלא מתנה או פרעון, ועכ"ז אמרינן כיון דהוחזק כפרן במה שכפר בנתינת המעות בפני העדים, אז המלוה נאמן גם בדבר ההלואה שאומר לשם הלואה מנאם לו, וא"כ, ה"ה בנ"ד, כיון דהאשה טענה שכתב לה כתובה בסך כו"כ, ואחכ גנב הכתובה ממנה, וזה הכחיש בכל, כיון דהוחזק כפרן בעדות העדים מצד כתיבת הכתובה, אז נאמנת האשה גם בדבר זה של גניבת הכתובה לומר שהוא גנב אותה, אע"ג דעדות העדים שהעידו על חיוב הכתובה, לא נגעה ולא פגעה בטענה זו של גניבת הכתובה, דהם לא ידעי אם היא עודנה אצלה או אם גנבה בעלה, דהא גם הך דסי' ע"ט סעיף ד' הנז' לא נגעה ופגעה עדות העדים בדבר ההלואה, דלא ידעו אם נתנם דרך הלואה או דרך מתנה, ועכ"ז אמרינן הוחזק כפרן ונאמן המלוה כנגדו בלא שבועה, נמצינו למידין שפיר מהך דסי' ע"ט סעיף ד' הנז' כיון שהוחזק כפרן לממון זה שוב אינו נאמן כלל באותו ממון, וכל מה שיטעון אותו שכנגדו דברים באותו ממון הרי הוא נאמן בכל דבר, ורציתי לחלק חלוקים דקים בין נ"ד להך דסי' ע"ט, ואחר הישוב לא ערבו לי כלל ולכן לא כתבתים:

126

קכ״זושו"ר להגאון חוות יאיר ז"ל בסי' צ"ח ראיה גדולה לנ"ד ומשם מובן לסתור אותם חילוקים דקים שרציתי לחלק בהשקפה הראשונה והוא שנשאל בראובן שהוציא בב"ד שט"ח על שמעון בכתיבת ידו בסך כו"כ, והשיב שמעון שאין זו חתימת ידו כלל, וטרח ראובן אח"כ וקיים חתימת ידי שמעון וחזר ותבע את שמעון באותו שט"ח, והשיב בתביעה שניה כי מזה ששה שנים לקח ממנו ראובן רבית כשיעור הלואה זו ויותר, ורוצה להחזיק במעות אלו עבור זה, וראובן טוען כל מה שלקח ממנו בהיתר לקח ולא היה רבית כלל, והשיב הגאון ח"י ז"ל בסוף תשובה ק' שיש לזכות את ראובן מטעם שהוחזק שמעון כפרן במה שטען שאין זה חתימת ידי, ואפילו ליש חולקין בח"מ ריש סי' פ"ב וכמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"א היינו באומר סתם מזויף שאין זה חת"י, משא"כ זה שפירש דבריו וכו' מכל אלו הדברים מובן היטב שאין רצונו לומר תקיימנו, ואח"כ תטעון עמי, רק כונתו שהוא מזוייף ממש, ולכן הוחזק כפרן אחר שקיים התובע חתימת ידו וחזר ותבעו לשמעון בחובו שחייב לו, וראובן הודה בחובו רק שטוען עליו טענה אחרת אינו נאמן בשום ענין דהוחזק כפרן עכ"ד ע"ש:

127

קכ״חהנך רואה דהתם הטענה שטוען שמעון אח"כ אינה טענה של פרעתי, אלא היא טענה בדבר אחר שאינו נוגע בגוף החוב, וגם אינה בזמן אחר, כי אומר שהוא תופסם בשביל הרבית, וזהו ענין בפ"ע שהוא רבית על חוב אחר ואינו על חוב זה, ואין נוגעים זל"ז וגם שהוא בזמנים חלוקים, וראובן מכחישו שאומר לא לקח רבית ממנו, ועכ"ז ס"ל להגאון ח"י שגם בכה"ג הוחזק שמעון כפרן, משמע דס"ל כל שהוחזק כפרן באותו ממון, אז נאמין לאותו שכנגדו בכל דבריו שטוען באותו ממון ואע"פ שהיא טענה חיצונה הבאה מצד דבר אחר, ולא שייכה בדבר הפרעון, דהא הכא בנידון הרב ז"ל, אין שמעון טוען טענה של פרעון, וגם אינו טוען טענה לפטור עצמו מחוב זה שבשטר הכתיבת יד שתובע ראובן ממנו, ורק אומר שהוא רוצה לתפוס ולהחזיק במעות אלו, מצד תביעה שיש לו בדבר אחר, ואפ"ה סובר הרב ז"ל כיון דהוחזק כפרן, לא נאמין לו בכל דברים הבאים מצד דבר אחר באותו ענין שאומר לתפוס מעות שטר זה בשביל רבית שנתן לו על חוב אחר, אלא נאמין לראובן שאומר לא לקח רבית, ועל כן ה"ה בנ"ד אע"פ שנאמר שטענה זו דגניבת הכתובה היא אינה נוגעת בעיקר החוב שכפר בו הבעל, אלא היא טענה בפ"ע, וגם היא חלוקה בזמן, עכ"ז כיון דהיא באה ונטענה על שטר כתובה הזה שכפר בו בעלה, הרי היא נאמנת כנגדו בדבר זה שאמרה שהוא גנב אותה, ואין חוששין לדבריו כלל:

128

קכ״טוהנה עינא דשפיר חזי ראה יראה דנ"ד הוא כ"ש ועדיף טובא מנידון הגאון חוות יאיר ז"ל, יען דהתם טענתו של שמעון בדבר הרבית אין לה שייכות בחוב זה של שטר שתובע ראובן כלל, דהא אינו טוען שלקח ממנו רבית על חוב זה הכתוב בשטר כתיבת ידו שתובע ממנו ראובן עתה, אלא אומר שלקח ממנו רבית על חוב אחר שהיה לו קודם ששה שנים, ורק הוא רוצה עתה לעשות תפיסה במעות שטר זה בשביל מה שחייב לו מצד הרבית שנתן לו על אותו חוב האחר, אבל בנדון השאלה דנ"ד, טענת האשה בגניבת הכתובה היא על זאת הכתובה שכפר בה הבעל, שאמר להד"ם והוחזק לכפרן, וא"כ כל כה"ג הוי כ"ש, דיש לנו לומר כיון דהוחזק כפרן בזו הכתובה נאמין לאשה בכל דבריה וטענתה שתטעון בזאת הכתובה, וכל מה שיאמר בעלה בענין זה של הכתובה הזאת אין חיששין להם ולא נאמין אותו בהם:

129

ק״לאשר על כן מכל הוכחות שהוכחתי מסי' ע"ט הנז"ל, ומדברי הגאון חות יאיר ז"ל, נראה בענין נ"ד, שפיר מצו למיכתב כתובה שניה כפי הטופס שנמצא שהוא זכרון עדות שזוכרים העדים, ויתנו ביד האשה כדי שתגבה בה בזמן הראוי לה לגבות ואין חוששין להנך חששות כלל, אלא אמרינן צדקה האשה בדבריה שאמרה שגנב בעלה את הכתובה, וכיון שהוא גנב אתה, בודאי לא תשיגנה ידיה כדי שנחוש פן תגבה בה אח"ז. גם זאת ועוד, מלבד הוכחות הנז' יש זכות להאשה לכתוב לה כתובה שניה מדבר הרב הכנה"ג ז"ל, ומהרי"ט ז"ל שהבאתי לעיל, ועוד נמי יש להאשה זכות מכח האומדנא רבא דיש לנו לומר בודאי הוא גנב הכתובה, והוכחתי לעיל בס"ד מש"ע סוף סי' ש"א, דאי איכא אומדנא כותבין אפילו הלה עומד ומוחה, ואין משגיחין בו, על כן מחמת כל הני טעמי תריצי יש להורות לכתוב לה כתובה שנית ולמסור בידה:

130

קל״אמיהו, עכ"ז אני אומר אין צורך לכתוב כתובה, אלא במקום הכתובה יכתבו לה הב"ד יכב"ץ, מעב"ד על חיוב הכתובה שחייב לה בעלה לפרוע בזמן הגוביינה, ויכתבו במעב"ד זו מה שטענה היא, ומה שטען הוא ויכתבו ג"כ את קב"ע שהעידו העדים לפניהם בסך הכתובה שנתחייב לה בזמן פ', וגם יכתבו נוסח הטופס של הכתובה שהביא המקדש לפניהם אות באות, כדי שיהא נודע אח"ז כמה הביאה מבית אביה, וכמה כתב לה הוא תוספת מוקדם ומאוחר, ויכתבו דלפו"ד חייב הבעל בסך הנז' כשאר דיני כתובות, ויכתבו ג"כ שהם מוסרים לה המעב"ד זו לראיה שתהיה בידה במקום כתובה עצמה, כדי לגבות בה בעת גוביינה שלה וימסרו בידה מעב"ד זו, וזה האופן עדיף, מאם יכתבו לה כתובה שניה מכמה טעמים, ובודאי זו המעב"ד תועיל, כמ"ש רז"ל אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה דלא גרעה מעב"ד מכתובה, ואופן זה עדיף טפי בהיכא שתבא לגבות מן היורשים, דאז מזאת המעב"ד ידעו היורשים איך הוה גופא דעובדא, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

131

קל״בשאלה. נשאלתי מאהוב אחד פה עירנו, והוא כי הר' עבדאל"ה הי"ו, נשא את האשה צלחה בת ששון, פה עיר בג'דאד, ושניהם המה מעיר זו, ויהי מקץ שנתים ימים מזמן הנשואין, ראה הבעל הנז', שלא הצליח בעסקיו בעיר זו, והצלחתו פנתה לו עורף ולא פנים, לכן הוכרח לשאת רגליו, ללכת למדינת הים למצוא עסק שיוכל למצוא בו פרנסתו, ויתיישב בעיר סנגפור יע"א ויעסוק שם במשלוח סחורות מעיר ההיא לארצות אחרות, בעסק קמסיון ושמה הצלחתו האירה לו פנים, ויתנו לו יד סוחרים הרבה לסחור על ידו, והיה מרויח מזה העסק שעוסק בשל אחרים שכר הפ'אטור הנהוג שקורין בערבי חק סאעי, וגם מעסק זה של אחרים שבידו הוא עוסק גם לעצמו, ומדי פעם בפעם בקש מאשתו שתבא אליו לעיר סנגפור יע"א, והיא ממאנת ואומרת לא כי, אלא אלי תבא לעירי ולמקומי, והוא טוען מאחר שבעת שהלך מעיר בג'דאד היה מוכרח לדבר הזה בשביל פרנסתו, ועתה תפס עסק ויהי לו למקור פרנסתו ומחייתו, לא מן השם הוא זה להשליך עסקיו ולקפח פרנסתי, שאם יעזוב את עיר סנגפור ויבא לבג'דאד יפסיד בודאי ריוח זה שיש לו מעסק הקומסיון, כי בבג'דאד לא מצא לו ריוח זה אפילו פ"ק, וצריך לעסוק לעצמו לכיסו דוקא, ומי יודע אם יצליח בעיר זו בעסק שיעסוק לעצמו, ושמא יפסיד ח"ו, ועוד שנית הוא אינו מכיר עתה בטיב המו"מ של עיר בג'דאד המצוי שם בזה הזמן, מאחר שכבר יש לו כמה שנים שיצא ממנה ונשתנה הזמן כידוע, לא כן בעיר סנגפור שיושב בה עתה, הוא יודע בטיב המסחר המועיל במקום ההוא, וגם מחמת עסק הקמסיון שבידו שם יוכל לברור לעצמו מו"מ שהוא קרוב לשכר, והצלחתו מאירה לו פנים שם, ועוד ודאי יגיע לו היזק בממונו כאשר יעזוב העסק ויפרד משם, ועל כן יען שהוא עתה בא בימים, ואין לו בנים הוא תובע לכוף את אשתו שתבא אליו לסנגפור, ואם לא תאבה האשה לבא אליו הוא מוכן לשלוח לה גט, ואם לא תאבה להתגרש, הנה הוא פטיר ועטיר משאר כסות ועינה, והוא ישא אשה אחרת במקומו לקיים מצות פו"ר, ולזאת נפשו לשאל הגיעה, איך שורת הדין נותנת על טענתו ועל דבריו:

132

קל״גועל דבר שינוי המקומות, ידוע היא שעיר סנגפור היא מלכות אחרת, אך שם יש יושר והנהגה טובה במלכות יותר ממלכות זו, וגם העיר ההיא בטוחה מן גנבים ושופכי דמים, וגזלות וחמסים עשר ידות יותר ממלכות זו, וגם האויר הוא חשוב, וכמה בני אדם מתושבי העיר בג'דאד הלכו ודרו בה במנוחה ושלוה, ונח להם מסביב, הן מצד הממשלה, הן מצד מזג האויר, גם אין בה שום מחסור, מכל דברים הצריכים להנאת האדם, ויותר ממה שיש כאן נמצא שם, גם יש בה בית הכנסת וקהל חשוב בפ"י, ושוחט ומוהל ומלמד תנוקות, אשר הוא ג"כ מילדי עיד בג'דאד, גם קבוע בי דואר מהתם להכא ומהכא להתם בכל שבוע ושבוע, נם ההליכה מכאן לשם בימות החורף בספינה של אש היא בטוחה מאד, כי דרך הים בזה הוא שקט ונח מכל צער וסערה ואין פגע רע כלל:

133

קל״דגם ידוע הוא למעלתך, כי הבעל הנז' לא היה תנאי בינו לבין אשתו שלא יקחנה לעיר אחרת, דאין מנהג בעיר זו לעשות תנאים כאלה, גם עוד לא נשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה, ולא נכתב תנאי זה בכתובה, אפילו בדברים בעלמא, ורק המנהג היא פה עיר בג'דאד, דאינו יכול לישא אשה אחרת עליה בלי טעם וסיבה מספקת, אי לזאת יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

134

קל״התשובה. הנה הגאון תה"ד סי' רט"ו שהביאו מור"ם ז"ל בש"ע סי' ע"ה סעיף א' ס"ל טענת חיסור מזונות מהנייא ליה לבעל לכוף את אשתו ללכת אחריו אפילו מכרך לעיר ומעיר לכרך, היכא דליכא שבועה, והגם דאיכא דפליגי בזה על תה"ד, מ"מ רבו הפוסקים דס"ל כוותיה וכמ"ש הכנה"ג בשמם, ועל כן ודאי הבעל מצי לטעון, קי"ל לפטור עצמו ממזונות ולישא אשה אחרת במקום שנזדמנה לו פרנסתו בריוח, ואע"ג דמרן ז"ל בב"י סי' ע"ה כתב על תה"ד שאין דבריו נראין בעיניו, ואנחנו קבלנו סברת מרן ז"ל, ואין טענת קי"ל עומדת נגד הוראת מרן ז"ל, עכ"ז בנ"ד מצי הבעל לטעון קי"ל מתרי טעמי, חדא דאיכא פלוגתא באחרונים ז"ל אם קבלנו דעת מרן ז"ל גם מ"ש בביתה יוסף, או אם דוקא מ"ש בש"ע בלבד, וכאשר כתבתי בזה במ"א, וא"כ הבעל אומר קי"ל כמ"ד דלא קבלנו הוראת מרן אלא רק מה שפסק בש"ע דוקא, ועוד בדברי מרן ז"ל הנז' שכתב בב"י על תה"ד יש פלוגתא בספרי הפוסקים כי מהריט"ץ ז"ל סי' רצ"ב ס"ל לא פליג מרן על תה"ד בעיקר הדין, אלא רק משום שהתה"ד כתב דין זה בפשיטות כתב מרן ז"ל על זה דלא נראה לו, וכן כתב הרב מים רבים אה"ע סי' י"א בדעת מרן, ועוד יש פוסקים אחרים דהכי ס"ל בדעת מרן דלא פליג על תה"ד בעיקר הדין, ועיין במשכנות הרועים מע' האל"ף סי' צ"ח ע"ש, והגם דמהריק"ש ז"ל ובית יהודה סי' ח', ובירך משה סי' יו"ד, ועוד פוסקים ס"ל דמרן ז"ל פליג על תה"ד, מ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה בדעת מרן ז"ל, מצי הבעל לומר קי"ל כמ"ד לא פליג מרן על תה"ד:

135

קל״ווממה שפסק מרן ז"ל בסי' קנ"ד סעיף ט' אם הדבר ידוע שאין רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות כופין אותו לגרשה, כי היא אינה צריכה לילך אחריו ע"ש, אין מזה ראיה דפליג על תה"ד, דהא עמדו על זה האחרונים ז"ל ועשו חילוק בין סכנת נפשות לחסרון מזונות, וכתבו בהך דסי' קנ"ד גם תה"ד יודה, ועיין נודע ביהודה ח"א אה"ע סי' ס"ז, ודברי מרדכי גאלאנטי סי' ט' גם חילקו עוד חילוק באופן אחר. ועיין בני משה שלטון סי' ט', ועוד אחרונים, ועיין להרב מהר"ם פארדו ז"ל בתשובה שהובאה בספר כפי אהרן סי' י"ב שהביא דבר זה, והוא יצא לחלק בחילוק אחר, והגם דהרב כפי אהרן בסי' י"ג דחה חילוקו, והסכים דמרן בש"ע סי' קנ"ד הנז' חולק עם תה"ד, יש להשיב על דבריו, ואין עתה פנאי להאריך בזה, ועכ"פ מידי פלוגתא לא נפקא, ומצי הבעל לומר קי"ל כמ"ד דמרן בסי' קנ"ד לא פליג על תה"ד:

136

קל״זוהנה ידוע דאע"ג שיש מי שפירש דינו של תה"ד איירי דוקא במלכות אחת שרוצה להוציאה ממדינה למדינה, אבל בשתי מלכיות יודה דלא יכול לכוף, מ"מ מצינו רבים מגדולי הפוסקים דלא ס"ל הכי בדעת תה"ד אלא ס"ל דגם ממלכות למלכות אחרת מוציאה משום חסרון מזונות, ועיין בשו"ת בני משה שלטון סי' ט' מ"ש בזה ע"ש:

137

קל״חפש גבן לברר מה שיש להסתפק בנ"ד, ולומר דנדון תה"ד שאני, דהוא איירי דוקא בהיכא דאין לו פרנסה בעיר שיושבת אשתו כי אם בדוחק עצום, ומצא לו פרנסה בריוח בעיר אחרת, אבל הכא בנ"ד, זה הבעל כבר נשא ונתן בעיר סנגפור זה כמה שנים, והרויח, דאפשר לעת עתה יש בידו קרן שיעור חשוב ומספיק שיוכל לעשות בו מו"מ פה עיר בג'דאד להרויח ממנו פרנסתו בריוח בלא דוחק כלל, ועל כן י"ל כל כהא אפילו תה"ד יודה שצריך לבא לגור פה בג'דאד עם אשתו ואינו יכול לכופה שתבא אצלו, אע"פ שבודאי אם ישאר בעיר סנגפור ירויח הרבה יותר ממה שירויח פה בג'דאד מ"מ בעבור רבוי הריוח שיהיה לו שם ביתרון גדול אינה מחוייבת לבא אצלו לדור שם, וכיוצא בזה הסברה של חילוק זה מצינו להרב מהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים בסוף סי' מ"ב שכתב וסיים שם בדבריו, אם משום שמרויח שם יותר ממה שמרויח כאן לאו משום הא מצינו שיכול לכופה ע"כ ע"ש, ומדברי הרב ז"ל נתחזק הספק שכתבנו במה שיש לחלק בין דברי תה"ד לנ"ד:

138

קל״טמיהו, נראה דאין לחוש לספק זה בנ"ד, ואין בדברים אלו טענה להרע זכותו של הבעל כלל מכמה טעמי שנבאר בס"ד, חדא, כי הבעל טוען שעיקר הרווחתו בעיר סנגפור הוא מן קמסיון, שהוא חק סאעי שלוקח מן מקח וממכר שעושה בשביל אחרים, שזה הריוח הוא בטוח בידו, וקצוב שאין בו הפסד, ואם ידור פה בג'דאד, לא יהיה לו עסק זה של קמסיון כלל, ואפילו יש בידו משלו קרן מספיק שיוכל לעשות בו מו"מ לעצמו על כיסו וחשבונו מי יאמר שירויח במו"מ זה שעושה לעצמו, ושמא יפסיד, ובפרט כי נראה מו"מ בזמנים אלו בעיר זו הוא קשה ומר וקרוב להפסד ב"מ, משא"כ אם ישאר בעיר סנגפור שיש לו שם עסק של קמסיון שהוא הרווחתו בטוחה שיש לו שכר טרחו שקורין חק סאעי, בין אם יש ריוח במסחר, בין אם יהי' הפסד, כי הוא עוסק לחשבון אחרים, ושכר טרחו לוקח בכל אופן שיהי', ועוד נמי שם בסנגפור גם העסק שעושה לעצמו הוא בטוח וקרוב לשכר יותר מעסק שיעשה פה בג'דאד, יען כיון ששם עוסק בשל אחרים בתורת קמסיון, הנה הוא יש לו הכרה וידיעה היטב בענין המסחר, וממילא יתרמי לי' מיני עסקים שהם קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד, משא"כ פה בג'דאד אם יבא כאן הנה הוא כאפרוח שלא נפתחו עיניו, שאינו יודע הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשה, ואינו יודע כדי שישא ויתן עמהם, יען כי זה כמה שנים שעזב את העיר הזאת ויצא ממנה, על כן י"ל שגם מהר"ש גאון ז"ל הנז' יודה בנ"ד, ולא דמי נ"ד לנידון שלו ורב המרחק ביניהם, כאשר יראה הרואה בנידון הרב ז"ל שם:

139

ק״מועוד איכא טעמא אחרינא בנ"ד לזכות את הבעל בטענתו, והוא מה שטען בשאלה הנז"ל, שאם יעקור דירתו מן עיר סנגפור יהיה לו נזק בעין, מלבד שמפסיד ריוח הקמסיון שהוא ריוח בעין, עוד יהיה לו היזק בממונו בביטול עסקיו וענייניו בפרידתו משם, ונראה שזו היא גמורה אמתלא, וראיה לזה מתשובת רב צמח גאון, שהביא בש"מ לכתובות, וגם הובאה בשו"ת מהר"ם אלשיך ז"ל ושאר בעלי תשובות וז"ל, נשאל רב צמח גאון ז"ל, ראובן יש לו בית במדינתו וסחירתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך שני ימים ומחצה כשיעור יהודה והגליל ולאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה, ואע"פ שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה בית הכנסת ומרחץ וריחים, ויש לה חומה, ולא רצתה האשה לילך מה יש מן הדין, והשיב שאלה זו כבר שאלתם אותה בימי הגאון אבא מארי, וכן צוה וכתבו לכם, שנינו שלשה ארצות לנשואין וכו' וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך, ואם אמרה איני יוצאה אין לה כתובה, אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין, ואם אין יוצאה יש לה כתובה, וכן כל מקום שהוא כשיעור יהודה וגליל כך אנחנו עושין, ואם יש בעיר שמוליכה מרחץ ושווקים ושכיחי בה כל מילי, אם אין יוצאה אין לה כתובה עכ"ל ע"ש:

140

קמ״אוראיתי להרב מהר"ם פארדו ז"ל בתשובתו בספר כפי אהרן אה"ע סי' י"ב, שהביא תשובת רב צמח גאון הנז', והרבה להקשות בה, ושוב כתב דרב צמח גאון ז"ל הנז' ס"ל כסברת הגאון תה"ד דמאי דקתני אין מוציאין הוא בלא אמתלא, אבל באמתלא אלימתא כמזונות שומעין לו, וה"ה אמתלא דנדון שלו דהיתה ביתו וסחורתו ועסקיו שם במדינתו, א"כ סברה היא דאם ימכור ביתו וסחורתו. וישאר קרח מתמוטט וזו אמתלא היא, וכופין את האשה ללכת עמו, וכי תימא א"כ אמאי הוצרך לומר דוקא שיש שם מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי, כיון דלדברי תה"ד על כרחין לא שנינו ג' ארצות, לומר שאינו יכול לכופה שתלך עמו מארץ לארץ אלא בלי אמתלא, אבל באמתלא יכול לכופה אפילו מארץ לארץ, ואפילו מכרך לכפר, כיון דפרנסה הויא אמתלא גדולה וכו'. ונראה דיש לחלק, דע"כ לא אמרינן דבן יהודה שנשא בגליל שיכול לכופה אפילו מכרך לעיר, ואפילו לכפר, אלא התם דמקום דירתו ידוע מקודם שנשא וע"מ כן נשאת לו כמ"ש הרמב"ם, אכן באמתלא כזו משום דוחק מזונות ופרנסה שאינו מוצא במקום שנשאה שהותר לו לילך במקום אחר, וכופה את אשתו ללכת עמו אינו מוכרח שיוליכנה למקום ידוע, דמאן דביש ליה בהאי מתא לזיל במתא אחריתי הוא דאמור רבנן, אבל אינו מוכרח שיוציאנה מכרך לכפר דהפרנסה אינה תלויה במקום וא"כ דין הוא שיכול להוציאה לעיר שכמותה והרשות בידו אפילו מארץ לארץ, ורק צריך שיהיה עיר כוותה דשכיח בה כל מילי עכ"ל ע"ש:

141

קמ״בנמצא נ"ד דומה להך אמתלא דנידון רב צמח גאון ז"ל, שהוא יש לו בית ועסקים וסחורות בעירו ולא אמרינן למכור ביתו וסחורתו ויבא לדור בעיר של אשתו ושם יעסוק בסחורות, כי בזה אפשר שיתמוטט, וחשיב זה אמתלא גדולה שכופין את האשה ללכת למקום עסקיו וסחורותיו וכן ה"ה בנ"ד, שכבר מצאה ידו עסק טוב בעיר סנגפור, בדרך קמסיון, ויתנו לו יד סוחרים הרבה לסחור על ידו, וגם לעצמו מצא שם מין עסק שיש בו ריוח לעסוק בו, אין אומרים לו לעזוב עסק הקמסיון המצוי לו שם דוקא, ויבא לבג'דאד וישאר קרח מריוח העסק הזה לגמרי, וגם להשליך עסקים שנמצאים לו שם שמצליח בהם ויבא לדור עם אשתו פה בג'דאד בכל זה נזק והפסד בעין הוא אליו, אלא כופין את אשתו ללכת אצלו מעיר סנגפור:

142

קמ״גזאת ועוד, אע"פ שהגאון תה"ד ז"ל כתב בזה"ל, אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן, ויש לדאוג שיהיו מחוסרים מזונות ופרנסה, ויצטרכו לסבול דוחק וכו' ע"ש, מ"מ מצינו לגדולי הפוסקים שהביאו דבריו לא החליטו דינו וסברתו בכה"ג דוקא, אלא הבינו ופסיקא להו דדינו של תה"ד יש לנו לאומרו גם בהיכא שהוא באמת מרויח בעיר זו שיושבת אשתו, אלא שהוא מרויח במדינה האחרת שיושב בה מה שלא היה מרויח במדינה של אשתו, כי כן מצאתי להגאון מהריב"ל ז"ל ח"א סי' ע"ב שכתב וז"ל, איברא שאם זה האיש ראובן לא היה נשבע ולא היינו באים לדון מכח שבועתו, אלא מתורת דינא שהיה רוצה להוציא מן העיר לכרך באותו מלכות, או ממלכות למלכות, לפי שהיה מוצא להרויח מזונותיו באותה המדינה שהיה רוצה ללכת בה, מה שלא היה מרויח באותה המדינה שנשא את את אשתו, דהדין היה נותן שיכול להוציאה, וכמו שכתב הרב רבי ישראל בתה"ד סי' רט"ו, והאריך הרבה בראיות ברורות, דעל ידי אמתלאה ברורה כזאת שיכול לכופה וכו' עכ"ל ע"ש, ועיין להרב משפטי שמואל סי' ט"ל שכתב וז"ל, וכ"ש אם דחוקה לו השעה, שכאן אינו יכול להתפרנס כהוגן, כאשר כתב בתה"ד סי' רט"ו, עכ"ל:

143

קמ״דעוד ראיתי בס"ד למימר טעמא אחרינא בנ"ד, לזכות את הבעל בטענתו, לכוף את אשתו, והוא, כי הגאון ישועות יעקב כתב וז"ל, מקור הדבר בתה"ד סי' רט"ו, וראיה לדבריו מש"ס דמציעא דף ע"א, שלשה צועקין ואינן נענין, מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתא, א"כ כיון דראוי לעשות כן, בודאי אם היא אינה רוצה, שיכול לכופה עכ"ל, ע"ש. והגאון בית שמואל, סוף סק"ט כתב, ולדעת הריב"ש צ"ל, מ"ש רז"ל מאן דביש ליה וכו', דרך עצה טובה הוא, אבל אינו יכול לכוף על זה ע"ש, ובספר באר היטב הביא גמרא דמציעא הנז' וכתב צ"ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר ע"ש, ולפ"ז לדעת באר היטב וישועות יעקב איכא הוכחה מגמרא דמציעא הנז' שיוכל לכוף ודלא כהריב"ש, והשתא לפ"ז בטל אותו הספק שנסתפקנו לעיל בטענת הבעל, יען כי בנ"ד זה הבעל הוה ביש ליה בעיר בגדאד, ומשום הכי הלך לעיר סנגפור והצליח שם, וכמ"ש בשאלה הנז"ל, ויהי מקץ שנתים מזמן הנשואין ראה שלא הצליח בעסקיו והצלחתו פנתה לו עורף ולא פנים והוכרח וכו', א"כ זה כבר עשה נסיון וקיים מ"ש רז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא לזיל למתא אחריתא, ועלה בידו הנסיון כאשר ארז"ל, והצליח במתא אחריתא היא עיר סנגפור, ועתה איך ישוב לבג'דאד דהוה ביש ליה בה, דאפילו אם עתה יש לו בידו קרן הרבה תחזור הצלחתו לפנות לו עורף, כאשר היתה לו בראשנה קודם שנסע לסנגפור, והוא כבר ניסה הצלחתו בעיר זו מקדמת דנא וברח ממנה, ואיך יחזור לה, ולפ"ז תו לא שייך בנ"ד הספק שכתבנו לעיל בדינו של תה"ד, יען ששם איירי שהוא רוצה ללכת לעיר אחרת שמצא לו מקום שיוכל להתפרנס שם בריוח, אך לא ניסה עדיין, משא"כ בנ"ד שהוא היה לו עסקים פה ולא הצליח וברח לעיר אחרת לקיים עצת חז"ל, ועלתה בידו עצה זו שניסה שם את הצלחתו ומצא שהראתה לו פנים, ואם הרבנים הנז' הוכיחו מגמרא דמציעא הנז' לכוף את אשתו ע"פ העיצה הזאת, כ"ש היכא דעשה נסיון בעצה זו ועלתה בידו בפועל, דודאי יכול לכופה ולא יחזור על קיאו בעיר בג'דאד:

144

קמ״הוגם דינו של מהר"ש גאון וחילוקו הנז"ל שאני טובא, כי שם בנדון שלו לא הוה ביש ליה לבעל בההיא מתא שיושבת אשתו, אלא אדרבה כתב שהוא יוכל להרויח שם בטוב, ורק בעיר שמצא יהיה לו ריוח יותר, ועל זה שפיר כתב מהר"ש גאון מה שכתב:

145

קמ״וושוב אח"כ נתבוננתי היטב בדברי הגאון תה"ד וראיתי אע"ג דהוא נקיט בנדון שלו דהבעל היה לו דוחק פרנסה מאד בעיר שהיה דר עם אשתו ומצא לפניו עיר אחרת שיוכל להתפרנס שם בריוח, מ"מ הוא הביא ראיה לנדון דידיה מגמרא דכתובות דף ס"ב, ומן הגמרא הזאת איכא הוכחה גמורה גם למי שהיה מתפרנס בעירו כאדם בינוני, ומצא לו אח"כ עיר אחרת שיוכל להרויח שם הרבה ויתפרנס בהרווחה כעשירים, ג"כ יכול לכוף אשתו לבא שם, כי הרווחה גדולה כזו דמי להרווחה יתירה דעבודת המלך שכתבו התוספות ז"ל, שבזה סתם נשים ניחא להו ומוחלין על יציאתם, שירצו ללכת למקום אחר בעבור זאת ההרווחה, ואשה שלא תרצה בטילה דעתה, ויוכל לכופה משום דאדעתא דסתמא דנשי נשאה, וכמ"ש הגאון תה"ד שם, וא"כ נ"ד שפיר ילפינן ליה מגמרא דכתובות הנז' דיליף מינה תה"ד לנדון שלו מכ"ש, ונדון דידן אע"ג דלא הוי כ"ש, הא איכא הוכחה ברורה מהגמרא הנז' דיליף מינה תה"ד, דאע"ג דבנ"ד לא היה לו דוחק פרנסה פה בג'דאד קודם שהלך לסנגפור, הנה איכא ראיה שפיר מגמרא הנז' שגם בכה"ג יכול לכופה, כי בנ"ד כ"ע ידעי שבעיר סנגפור אית ליה הרווחה טפי, דדמי להך הרווחה דעבודת המלך שכתבו התוספות ז"ל, ואם אומרת האשה לא ניחא לי בהרווחה זו לצאת מעירי בעבורה אין שומעין לה, כי אדעתא דסתמא דנשי נשאה, וכאמור לעיל בשם תה"ד, ועיין להגאון רא"ם ז"ל ס"ק וא"ו. מיהו דע דאין להקשות על דברי מהר"ש גאון ז"ל, מהך דכתובות הנז', דיש לישב דבריו בזה כאשר יראה הרואה:

146

קמ״זהנה עלה בידינו בס"ד כמה טעמי תריצי בנ"ד לזכות את הבעל בטענתו שרוצה לכופה לבא אצלו, והגם דאיכא פלוגתא בכל הני מילי, מ"מ הבעל הוא המוחזק בכל הני מילי לטעון טענת קי"ל, וע"ד פיטור המזונות ונתינת רשות לישא אשה אחרת, אם זו מסרבת לבא אצלו, הנה בודאי מאחר דהוא מוחזק בדבר זה לכוף אותה לבא אצלו השתא אם מסרבת לבא, הנה אם תרצה להתגרש הנה מה טוב, ואם לאו אין לה עליו מזונות, ויש לו רשות לפו"ד לישא אשה אחרת במקומה, דלא אפשר להיות בטל מן פו"ר, ובפרט שעדיין אין לו בנים כלל, ועיין במהר"ם אלשיך ז"ל סי' פ"ח, דס"ל במקום שהדין נותן שיוכל לכופה, אז אם תסרב יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, וכן היא סברת מהר"ם גלאנטי ז"ל סי' נ"ט, וכן דעת מהרשד"ם אה"ע סי' קע"ה, וכן היא סברת מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' ל"ו, ולחם רב סי' נ"ה, וכאשר הביא דבריהם בספר משכנות הרועים מע' האלף סי' צ"ח, ועיין בית דוד אה"ע סי' מ"ב, ועיין בחק"ל אה"ע סי' ל"ד, ובני משה שלטון סי' ט', דמותר לו לישא אשה אחרת ע"ש, ואע"ג דבכל זה איכא פלוגתא, מ"מ הבעל יטעון קי"ל בכל הני מילי, ובפרט כי כאן פה עירינו אין שבועה שלא ישא אשה אחרת, אלא רק מנהג הוא דאיכא בזה, ולכן ודאי אם לא תרצה האשה צלחה בת ששון להתגרש, אז בעלה הר' עבדאלה הי"ו פטור ממזונות, ויכול לישא אשה אחרת בסנגפור יע"א שיושב שם, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

147

קמ״חוזאת מן המודעים, כי התשובה הנז' שכתבתי בס"ד, הגישה השואל לפני מעלת הב"ד יכב"ץ של פה עירינו בג'דאד, וכתבו הב"ד יכב"ץ מעב"ד להשואל על פי מ"ש בתשובה הנז', וכאשר העלתי בס"ד, והנה אח"ז כתבו לי הב"ד יכב"ץ שאלה אחרת על ענין הנז' על טענה שנתחדשה ובאה מן השואל לפניהם, וזו היא התשובה שכתבתי להם בס"ד:

148

קמ״טשאלה. נשאלתי מן מעלת הב"ד יכב"ץ על אודות היקר ה"ר עבדלאה שכר הי"ו ואשתו צלחה בת ששון יחזקאל, אשר מקדמת דנא כתבנו לו מעב"ד, בעבור שאשתו צלחה הנז' מסרבת לילך אצלו לסנגפור, שהוא פטור ממזונות, וגם יכול לישא אשה אחרת, הגם הלום נפשו לשאל הגיע, אם אחר שישא אשה אחרת תוכל אשתו צלחה הנז' ללכת אצלו לעיר סנגפור ולדור עמו שם, ותרצה ממנו שאר כסות ועונה כהלכת נשין יהודאין אם לאו, ואשר אנחנו ב"ד באנו לבית הספק הזה הוא, מפני כי צלחה הנז' לא היתה מקודם מורדת עליו, רק שאומרת שטענה שיש לה חולי ואינה יכולה לעבור בפאפור דרך ים, ועתה אומרת שהלך ממנה החולי, ורוצה ללכת דרך ים, ולא אכפת לה, ואע"פ דעתה נשא אשה אחרת ברשותינו, מפני שלא היה יכול לעמוד בלא אשה, וגם כדי לקיים מצות פו"ר, הנה אם תלך זו ג"כ אצלו ויהיה לו שתי נשים הוא עשיר, ויוכל למיקם בספוק שניהם ולעשות להם שני בתים, או"ד י"ל דמצי לטעון שהוא אינו מחוייב להביא קטטה בתוך ביתו, ומי שיש לו שתי נשים א"א בלי קטטות ומריבות תמיד, וגם אשתו השניה תטעון שאינה רוצה להביא לה צרה בצידה, יואל נא רו"ם כת"ר לחוות דעתו דעת עליון וכו', ושכמ"ה:

149

ק״נתשובה. כעת אין לי פנאי להאריך בזה, ורק נקיטנא בקצרי, הנה אם טוענת שהיא לא מרדה בתחלה, אלא החולי לחץ אותה לתת כתף סוררת לבא אצלו לעיר אחרת, ומחמת כן נתנו לו הב"ד רשות לישא אשה אחרת, ולכך עתה שנסתלק האונס היא מוכנת לילך אצלו ולחזור לשררותה לשבת עמו כמשפט הבנות נשין יהודאין, וכנים המה דברים אלו בעיני הב"ד יכב"ץ, שמתחלה מחמת החילי היתה מסרבת, אז לכאורה יש לדמות ד"ז להא דאיתא בגמרא דיומא דף י"ג בכה"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו, דר"מ סבר ראשון חוזר לעבודתו, והשני כל מצות כהונה עליו, ורי"א ראשון חוזר לעבודתו, ושני אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט, וא"ר יוחנן הלכה כר"י, והקשו התוס' תימה הלכתא למשיחא, ותרצו דנ"מ אפילו בזה"ז לפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס דכשיעבור האונס חוזר לשררותו וגם נוהגין כבוד בשני וכו' ע"ש, וכן מרן בב"י א"ח סוף סי' קנ"ג הביא מן המרדכי שכתב בשם מהר"ם באדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון גלילה או בס"ת וארעו אונס ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה ויתן בשבילה המעות כבתחילה נראה דחוזר למצותו, ויליף לה מדברי התוספות ז"ל מ"ש גבי פרנס וכו' ע"ש:

150

קנ״אוכתב הרב הגדול זרע אברהם ז"ל ח"מ סי' כ"א דף ק"מ ע"ד, דיש לכת הקודמים בדברי תוספות אלו מקום עיון, דהא להאי מלתא דפרנס וכיוצא, מן רבי מאיר נמי ילפינן לה, דבהא לא פליגי ר"מ ור"י דכ"ע מודו דראשון חוזר לעבודתו כי פליגי בשני וכו', ובהשקפה הראשנה תירץ דהיה אפשר לומר דמכהן שעבר ליכא למילף לפרנס וכיוצא, דשאני התם דאדעתא דהכי נכנס השני דלמחר יחזור הראשון לעבודתי, דהא ודאי יטהר וסתמו כפירושו, אבל הכא גבי פרנס מאן יימר דיעבור האונס ומתי יעבור, וא"כ למה ידחה השני מפניו, אלא מאי דילפי התוספות הא דפרנס היינו מהא דמודה ר"י שאם מת ראשון השני חוזר לעבודתו וכו'. ועוד תירץ תירוץ שני שסמך עליו, והוא מה דהוצרכו התוספות למילף הא דפרנס מן ר"י ולא מדברי ר"מ, היינו לפי דמדברי ר"מ דאמר שני כל מצות כהונה עליו, דפירושו שמשמש בשמונה בגדים כמו בכה"ג, א"כ גם בפרנס שניהם ישרתו בקודש כי טובים השנים מן האחד, דבשלמא גבי כה"ג קרא ר"מ לראשון משמש ולשני כהן שעבר, כי אנחנו אין לנו כה"ג אחר כנודע, אבל גבי פרנס וכיוצא אתה יכול לקיים שניהם, אמנם מן ר"י שאמר שני ידחה ילפינן שפיר דראשון חוזר לעבודתו ושני ידחה ממקומו, ונכון עכ"ל:

151

קנ״בנמצינו למידין מכאן שבביטול האונס יחזור הזכות לבעלים הראשנים, וא"כ גם בנ"ד י"ל לכאורה כיון דזו הראשנה לא מרדה אלא נדחית מחמת אונס, בדין הוא שתחזור לשררותה בביטול האונס, ואדרבה לפי סברת ר"י דקי"ל כוותיה יש לו לדחות השניה לגמרי מפני הראשנה כי השניה לא באה אלא מחמת האונס שהיה לראשנה:

152

קנ״גאמנם אחר הישוב נראה בס"ד דזה אינו, דהתם גבי פרנס הנה זה השני כאשר מינו אותו במקום הראשון, לא היה לו שררה אחרת שאבדה ממנו מחמת מינוי זה שמינו אותו, ולא הפסיד כלום ע"י מינוי זה שלא הוציאו מידו כלום מחמת מינוי זה שעשו לו, ועל כן כשחוזר הראשון לשררותו, אין לזה השני תרעומת כלל, דאמרינן ליה מאי אפסדנוך בזה המנוי שנתננו לך ונטלנו אותו אח"כ מנך, הלא אתה לא היה לך כסא דמוריקא מעיקרא אלא אנחנו נתננו לך ואנחנו נטלנו מה שנתננו ומשלך לא הפסדת כלום, ומעת שנתננו לך השררה אדעתא דהכי נתננו, דאע"ג דלא אמרינן לך הכי בפירוש הנה סתמו כפירושו, וכן ה"ה במצות גלילה וכיוצא שהביא המרדכי ז"ל הנז"ל, משא"כ בנ"ד הנה זאת האשה השניה אם לא היה לוקח אותה האיש הזה היתה נשאת לאחר, ואז היתה אצלו עקרת הבית בלתי שום צרה בצידה, ועל כן תרעומת גדולה יש לה בזה אם תבא עתה צרה בצידה, ולאו כל כמיניה להפסידה לדחותה מפני הראשנה, או להביא צרתה בצידה:

153

קנ״דועוד יש לחלק ולומר דלא דמי האי דינא להאי דינא דהתם אין קפידה מצד המצוה או מצד הפרנסות ואין הפרש להקהל בין ראשון לשני, דכמו שהמצוה יכולה להתקיים בזה יכולה להתקיים בזה, וכמו שהפרנסות נעשית עי"ז כן נעשית עי"ז, אבל הכא הא איכא דעת אחרת מקפדת, הוא הבעל עצמו דקפיד בחזרתה של ראשונה אליו דאין לבו רוצה שתהיה אגידה ביה עוד, ואחר שמצא לו מקום פטור להפרד ולהבדל ממנה לא ירצה לחזור להתדבק ולהתקשר בה, אלא רצונו שיתרחק ולא יקרב אליה, דכיון דאדחיה אדחיה וכיון דנתרחקו זמ"ז נתרחקו, כי כך הוא טוב לו ובכך לבו חפץ:

154

קנ״הובספר אשל אברהם למהר"א אפנהיים ז"ל בא"ח סי' נ"ג ס"ק וא"ו כתב, שוחט שהחזיק במלאכתו ומת והניח בנים קטנים והחזיק אחר בה וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם אין טענתם טענה, דכיון דאדחי אדחי, וציין על הרדב"ז סי' נ"ט והרשב"א סי' ש' ואהל יוסף סי' ב' ע"ש. ובספר הלק"ט ח"א סי' ט"ל נשאל תוקע שמת ונכנס אחר תחתיו וכשגדל בנו רוצה לירש זכות אביו, והשיב יש לדון כיון דאדחי אדחי דומיא למ"ש הרדב"ז בסי' נ"ט, והכא כבר נכנס אחר במקומו והוא מת כבר, וכן יש לדון שאם באו בני הראשון ובני השני שינתן לבן השני עכ"ל. וכתב שם בנו הרב המני"ח ז"ל שיש לדמות זה להרשב"א סי' ש' והריב"ש סי' קצ"ו והמבי"ט ח"ג סי' ק"ך דכל שהבן ראוי הוא קודם ע"כ ע"ש, ועיין חק"ל א"ח סי' י"ח דף ל"א שהביא דברי הלק"'ט ופלפל בהם והביא כמה ספרים שדברו בענין זה, והעלה על הספק שלו בדין ש"ץ שמת והניח בן קטן, שאבד הבן זכות ירושת המנוי ע"ש ושם דחיית הבן הוא מחמת אונס שהוא קטן ולא הוכשר לשירות זו בע"כ, ועכ"ז אמרינן כיון דאדחי איבד זכותו לגמרי ואינו חוזר וניעור כשיעבור האונס ההוא שיהיה ראוי לשירות:

155

קנ״וואגב אזכיר דראיתי להרב חק"ל ז"ל שם בדף ל"ב ע"ד בד"ה והנכון וכו' שהביא מתשובת מהרש"ך ז"ל ח"ג סי' ל"ו, בדין ירושת המומר דקי"ל המומר יורש את אביו אלא שהחכמים הפקיעו כח ירושה מיניה ותנתן ליורשי המומר הבאים אחריו והעלה דאם נפלה ירושה לפני המומר והפקיעו ירושה מיניה ונתנו הירושה ליורש אחר הבא אחר המומר, אף שאח"כ חזר המומר בתשובה גמורה אינה חוזרת הירושה שהיה נוגע לו דהואיל ואדחי אדחי, וכתב הרב חק"ל דמינה יש ללמוד לקטן שנפל ירושת המינוי לפניו והוא לא חזי כי הוא קטן דאבד לעולם מינוי זה כל שנתנו לאחר ע"ש. והרואה יראה דאין מכאן ראיה כלל, דגבי קטן אנוס היה בדחוי זה, כיון דשורת הדין מחייבת דקטן לא חזי מאי אית ליה למעבד, ולהכי י"ל כיון דעבר האונס חוזר לזכות שלו ולא אבד זכותו לגמרי, אך המומר דחייתו מן הזכות שלו לא אניס בה. כי הוא מרד בדת הקדוש על כן נדחה, והנה הוא דמי לאשה המורדת על בעלה בלתי אונס, ואפשר לומר דמה שסיים הרב חק"ל בסו"ד וכתב שיש מקום לדחות בראיה זו כיון לזה החלוק שכתבתי בס"ד כי פשוט הוא:

156

קנ״זועוד נ"ל בס"ד לדמות נ"ד לדין פועל או קבלן שנאנס בחצי הזמן ולא היה יכול לעשות מלאכה דהדין הוא אם אח"כ עבר האונס שאין יכול להכריח את בעה"ב שיהיה הוא משלים לו מלאכתו כדי לקבל כל שכר המלאכה כולה, אלא הבחירה היא ביד בעה"ב שאם רצה לקבלו להשלים המלאכה על ידו הנה מה טוב, ואם ירצה להשלים המלאכה על ידי אחרים הרשות בידו, כי כן משמע מדברי הטור בח"מ סי' של"ג, והביאו מור"ם בהגה"ה סעיף ה' ומפורש היטב בספר הלבוש ז"ל בזה"ל שכיר או קבלן שנאנס ואחר שעבר האונס חזר בעה"ב וקבלו סתם לגמור מלאכתו ועשו עמו וגמרוה, צריך להשלים להם כל שכרם ואינו מנכה להם כלום דמסתמא מתל להם הואיל וקבלם סתם, אבל אם לא רצה לקבלם אלא בניכוי זמן האונס ינכל לגבות להם וכו' ע"ש, משמע דחזרתם למלאכה תלוי ברצון בעה"ב, וא"כ ה"ה נמי בנ"ד אע"פ שעבר האונס מזאת האשה אינה יכולה לחזור אליו אלא ברצונו הדבר תלוי:

157

קנ״חעוד ראיתי להרב חק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ז דף צ"ג ע"ב וע"ג, מ"ש מדברי מהריב"ל ח"ב סי' כ"ב, ועוד הביא מן מהראנ"ח ח"ב סי' ל"א דפליג על מהריב"ל, ושוב כתב נ"ל בנ"ד גם מהראנ"ח יודה דדוקא בשהתה עשר שנים התירו לגרש, דהרי התירו לה שתנשא לאחר ביבמות דף ס"ד דתלינן שלא זכה להבנות ממנה, א"כ ש"מ אינה בת זוגו תלך ותנשא לבן זוגה, אבל בנ"ד דנתברר דאינה ראויה להוניד ואין לה מקום שתנשא לאחר, דרכיה דרכי נועם בכלי שנשתמש בו, דבכלל גמילות חסדים הוא שיקיימנה וישא אשה אחרת עליה, אם לא תרבה בקטטה, זה נ"ל נכון וכו', עכ"ל ע"ש:

158

קנ״טוהנה כאן בנידון השאלה יכולה היא להנשא לאחר ותבנה ממנו אם תתגרש מזה הבעל, וא"כ לפ"ז בנ"ד כ"ע יודו דלא מכריחין אותו לקיים שתיהן, דהא אפילו באינה יכולה להבנות מאחר, מצדד הגאון חק"ל לומר לא אמרינן ליה שיקיימנה לזאת עם האחרת אלא רק בתנאי אם לא תרבה קטטה בין שתי נשים, ולפי הנראה בזה"ז מוכרח שתרבה קטטה ביניהם, ואת הבעל מטרידים אותו ומבלבלים דעתו ובפרט באותם מקומות, וכ"ש דבנ"ד היא יכולה להנשא ותבנה מאיש, דהדין נותן שיגרשנה ותנשא לאחר, והוא תנוח דעתו מאשה אחת דוקא:

159

ק״סשו"ר להרב מים רבים באה"ע סוף סי' ד' בדף ד' ע"א בד"ה וכל שכתב וז"ל, וכל זה לא אמרנו אלא דוקא כל עוד שתהיה האשה הזאת חוץ מדעתה ושוטיה, אבל אם תשוב לאיתנה הראשון ויחנן ה' לה דעת ובינה כשאר הנשים המיושבות בדעתם לשמור גיטה, אז אם ירצה הבעל לקיימה כמשפט הבנית יעשה לה, שארה כסותה ועונתה לא יגרע כדברי תורתינו הקדושה, אבל אם לא ירצה לקיימה, נראה דיהא רשאי לגרשה כיון דהותרה השבועה דלא ישא אשה אחרת עליה, הותרה נמי ממילא השבועה דלא יגרשנה בעל כרחה, כיון שהכל נכלל בשבועה אחת וכו', עכ"ל ע"ש, וראיתי להרב מ"י ישראל ז"ל בתשובתו שהובאה בספר חיים ושלום אה"ע ח"א סי' וא"ו שסמך על תשובה הנז' והעלה אחר שתתרפא שתשאר הבחירה ביד הבעל ע"ש, גם הרב הגדול מהרח"ף ז"ל שם בדף כ"א ע"ד כתב וז"ל, לענין הלכה יפה הורה רב אחאי גאון הרב הפוסק, דאפילו אם תתרפא, הבחירה ביד הבעל אם רוצה לגרשה בע"כ, כיון שהוחלה השבועה ורק היה מהסס בגרושין בע"כ, דהוא דבר קשה לעשותו ע"ש:

160

קס״אוהנה התם בנידון הרב מים רבים איירי בהיכא דעדיין לא נשא אשה שניה, ועכ"ז ס"ל להרב ז"ל בפשיטות, שגם אחר שתתרפא ותעבור הסיבה הרשות והבחירה ביד הבעל אם ורצה לקיימה או יגרשנה בע"כ, ולא אמרינן ליה נהי דהשבועה הותרה, מ"מ אל תבגוד באשת נעוריך זיל והתחבר עמה כיון דנתרפאה ובטלה הסיבה, וא"כ ה"ה בנ"ד לא נכריח להבעל להתחבר עמה מכח טענה זו דעבר האונס, והרי היא רוצה לבא אצלך לעיר סנגפור יע"א, ואפילו שהרב מהרח"ף ז"ל הנז' כתב דמדברים על לבו בלשון רכה מצד דרך הטוב והישר שיתחבר עמה, נראה דבנ"ד יודה דאין כאן עיצה טובה של דרך הטוב והישר, כי ידוע שטבע ומנהג המקומות ההם שדר בהם הבעל קשה מאד הנהגת שתי נשים, ובושה וכלימה דבר זה להבעל ולאשה כידוע במנהגי אנשי אירופא ומקומות ההם שוים בדבר זה, אשר על כן הבעל ידו על העליונה בדבר וזוכה בטענתו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

161

קס״בשאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, ראובן נשא אשה על אשתו שלא כדין, ופסקו לה הב"ד מזונות, וע"פ פסקה זו שפסקו לה הב"ד לקחה האשה פס"ד (אע'לאם) מן הערכאות ע"פ הפסק שפסקו לה הב"ד, כי מנהג הערכאות לילך בדבר המזונות וחיוב כתובה ע"פ פסק דייני ישראל, וראובן נתן לה בעד כמה חדשים ואח"כ היה מדיחה ולא נתן כלום, וחזרה האשה ותבעה אותו בדין בעבור חדשים שלא נתן לה, והוא השיב שיש לו בידה חפצים של זהב וגם בגדים שלו שעולה סך הכל לפי דבריו קרוב לחמש מאות לירא, והיא הכחישה אותו בפני ב"ד, ותבע ממנה שבועה כפי הדין, והיא טענה בפני ב"ד תתן לי תחלה סך המזונות שאני תובעת ממך, ואח"כ אשיב על תביעה זו שלך בדבר החפצים שאשבע או אברר שאין לך בידי כלום, והוא משיב לא, כי אלא תשבעי או תבררי על תביעה שלי, ואח"כ אתן לך הסך שתובעת ממנו, או אם תרצה הוא ישבע על תביעתו שיש לו כו"כ בידה, ואנחנו הב"ד נראה לנו שיוכל זה להשבע שכו"כ חפצים יש לו בידה ויפטר מתביעת סך המזונות, והוא ממ"ש מרן באה"ע סי' ע' סעיף יו"ד, אם לא תבעה ולא מכרה אלא לותה או שהתה עד שבא הוא ואמר הנחתי לך מזונות, והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי מזה והתפרנסתי, נשבע שבועת הסת שהניח לה ונפטר ע"ש, ולכן גם זה ישבע על החפצים שיש לו אצלה ויפטר, על כן יורינו דעתו בזה ושכמ"ה:

162

קס״גתשובה. הנראה לכם שישבע זה על החפצים שיש לו בידה ויפטר, וראייתכם מסי' ע' סעיף יו"ד הנז"ל, דבר זה לא ניתן להאמר, ומאד נפלאתי איך עלה בדעתכם דבר זה, כי הך דסי' ע' הוא נשבע ונפטר, דדמי למ"ש מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ע"ה סעיף ז' וז"ל, מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, או שטוען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, או שאומר, אמת היה לך בידי, אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה, כיון שכפר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת לומר יש לי בידך כנגדן או מחלת לי יע"ש, וכן זה הבעל שאומר נתתי לך המזונות הרי זה נשבע ונפטר, אך בנידון השאלה דידן הענין הוא דאחר שתבעתו במזונות תבע ממנה שיש לו בידה חפצים בסך כו"כ, והיא השיבה לו, תשלים לי תחלה סך תביעתי, ואח"כ אשיב על תביעתך, או אשבע או אברר, ועל כן אם מעלתכם תפסקי הדין עתה שהוא ישבע על החפצים שתובע ממנה שכו"כ חפצים יש לו בידה, אע"פ שרצונו לומר שתקח סך המזונות מאלו החפצים, מ"מ נמצא זה נשבע ונוטל הוח, כי בשבועה זו שאתם משביעים אותו היא תתחייב לו קרוב לחמש מאות לירא לפי דבריו, ומזונות שתובעת ממנו שצריך לגבות לה מדמי החפצים שנשבע עליהם הם דבר מועט, ואפילו אם יהיה דמי החפצים שנשבע עליהם הם כנגד דמי המזונות שתובעת ממנו, או אפילו פחות מהם ג"כ חשיב זה נשבע ונוטל, דהא הוא נוטל ע"פ שבועתו דמי החפצים, ופורע לה המזונות מדמי החפצים שנוטל, גם אפשר נמי אחר שישבע על החפצים יטול ממנה כל דמי החפצים, ובעבור תביעת המזונות יביא עדים שמחלה לו, או יביא עדים שפרע לה בפניהם, והיא תתחייב לתת לו דמי החפצים שנשבע עליהם, והרי זה נשבע ונוטל הוא:

163

קס״דהנה כי כן, הדבר פשוט דמאחר שנעשה בפניכם שתי תביעות שהיא תבעה המזונות, והוא תבע בסך כו"כ, הנה בודאי אם ישבע זה עתה שכו"כ חפצים יש לו בידה ה"ז נשבע ונוטל וכדכתיבנא, משא"כ הך דאה"ע סי' ע' סעיף יו"ד הנז"ל, והך דח"מ סי' ע' ס"ז הנז"ל, אין הלוה תובע מן המלוה כלום, ואין האיש תובע מן האשה כלום, אלא רק הם נשבעים שפרעו, ואין חייבים כלום, ולכן דקדק מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ה הנז"ל, וכתב בזה"ל, נאמן בשבועת היסת לומר יש לי בידך כנגדן ע"ב, ורצונו לומר ששבועתו היא כדי לפטור עצמו דוקא:

164

קס״הואם תאמר גם בנדון השאלה ישבע זה עתה שהוא פרע לה בסתם את סך המזונות שתובעת ממנו, ולא ישבע שיש לו כו"כ חפצים בידה, זה אינו, דודאי אינו יכול להשבע עתה שפרע לה המזונות, מאחר דהיא יש בידה מעב"ד וגם פסק הממשלה דערכאות, ועל זה אינו יכול לומר פרעתי אלא בעדים או שובר מידה, כי החוב שלה הוא ברור, ועיין ש"ע ח"מ סי' ס' סעיף יו"ד שפסק מרן ז"ל אם יש בידו פסק דין אין הלה נאמן לומר פרעתי ע"ש, ועיין עוד בסי' ע' סעיף ז' דאם טען על מעב"ד פרעתי אינו נאמן וגובה מלקוחות ע"ש, ועוד האיך ישבע שפרע לה, כיון דבאמת לא נתן לה דבר בתורת פרעון כלל, ורק אומר שיש לו אצלה חפצים של זהב ובגדים והוא לא נתנם לה בתורת פרעון, אלא פקדון הם אצלה:

165

קס״ופש גבן לברר על עיקר הספק שלכם בנ"ד, אם יכול לומר תשבעי או תבררי על תבועתי, ואח"כ אתן סך שתובעתו את, או"ד הדין עם האשה שאומרת תשלם תחלה סך תביעתי, ואח"כ אשבע או אברר בשביל תביעתך, וראיתי בס"ד דדבר זה נמצא מפורש בדברי מרן ז"ל הלכה פסוקה בח"מ סי' פ"ב סעיף יו"ד וז"ל, הוציא עליו שטר מקויים, והלוה אומר שטר מזוייף הוא, או שטוען חוב זה רבית הוא, או שטר אמנה הוא, או שכתבתי ללות ולא לויתי, והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר, ואמר הלוה ישבע ויטול, אין שומעין לו להשביעו, אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה כמה שירצה, ואם יודה יחזיר לו, ואם כפר ישבע היסת עכ"ל:

166

קס״זוראיתי להגאון קצות החשן ז"ל שם ס"ק וא"ו, שכתב יש להסתפק אם צריך הלוה לישבע, כיון שאינו טוען פרוע, ומצאתיו בש"ג פרק הפרה גבי נזקקין לתובע תחלה, וז"ל, אין הב"ד נזקקין אלא לדינו של תובע תחלה, כיצד, הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב ליתן לו מנה, חזר שמעון ותבע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פ', אומרים ב"ד פרע שטרו תחלה שאתה מודה ואח"כ תחזור ותתבעהו בב"ד, היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו, כגון שתובעו אתה חייב לי כו"כ מטבע ממקום אחר, הרי זה כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת, ואם הוא טענו שישבע לו לא יפרע אלא בשבועה, כמו שביאר מז"ה עכ"ל, הרי שהוא מחלק בין תובעו חפץ לי בידך כנגדו, דכיון דדינו דבע"ח בזוזי לא מצי אשתבועי למלוה, אלא נזקקין לתיבע תחלה לשלם לו הנתבע, ואח"כ ישבע המלוה היסת על החפץ, אבל אם תובעו מטבע ממקום אחר, כיון דרחוי לפרעון צריך המלוה לישבע כשטען השבע, כמו בטוען פרעתיך, מיהו היינו דוקא במלוה בשטר, אבל במלוה ע"פ, אפילו טענו חפץ, נאמן בכדי דמיו, דלא גרע ממשכון דנאמן בכדי דמיו, עכ"ל:

167

קס״חנמצא בנ"ד הדין עם האשה, ואפילו לדברי שה"ג הנה בנ"ד תביעת הבעל חפצים ואינה מעות, ולכך צריך שיפרע תחלה ואח"כ תשיב על תביעתו, וגם לדברי חילוק קצות החשן שכתב במלוה ע"פ אפילו טענו חפץ נאמן בכדי דמיו, הנה תביעת המזונות אינה מלוה ע"פ אלא יש לה פס"ד בידה מן הערכאות הנעשה ע"פ פסקת הב"ד יכב"ץ, וידוע שבזה אינו יכול לומר פרעתי אלא בעדים או בשובר מידה:

168

קס״טוראיתי להרב דרך המלך ז"ל דף צ"ב ע"ב, שהביא דברי הטור ומרן ז"ל דסי' ע"ה סעיף ז' הנז', וכתב אין זה סותר למ"ש הטור לעיל סי' כ"ד בשם רש"י ז"ל דנזקקין לתובע תחלה, די"ל שאני התם דנקיט התובע שטרא בידיה, ומשו"ה אמרינן לנתבע זיל שלים תחלה, ובתר הכי תדון עמו על תביעתך בע"פ, לא כן בנ"ד דשניהם טוענים בע"פ משו"ה נשבע היסת ונפטר, כמבואר שם בדברי הטור ז"ל, שדברי רש"י בדנקיט שטרא בידיה נאמרו, וכמ"ש התוספות שם בשמעתין, ועיין בכנה"ג הגהב"י עכ"ל:

169

ק״עוא"כ בנ"ד דאין תביעת האשה מלוה ע"פ, והבעל תובע בע"פ, שורת הדין מחייבת דהוא יפרע תחלה על תביעתה ואח"כ תשיב על תביעתו, תשבע או תברר, וכאמור לעיל בס"ד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

170

קע״אשאלה. נשאלתי מאת מעלת הב"ד יכב"ץ, עשיר אחד מת, והניח קרקעות, בתים, וחצרות, וחניות, ושדות, וכרמים, ונכסים רבים, והאלמנה לא לקחה ירושה כמנהג הגוים ח"ו מכל הקרקעות ונכסים של בעל, ורק היה בכלל הקרקעות של בעלה קרקעות שקנה אותם בעלה מן המלך יר"ה, ומאלו בלבד לקחה ירושה כפי מה שעלה לה בדינא דמלכותא בחק ירושה אשר יסד המלך יר"ה לקרקעות של ממשלתו שמוכר אותם המלך יר"ה שקורין אותם אמלאקי טאבו, שבאלו הקרקעות עשה המלך יר"ה משפט ירושה מחודש משונה ממשפט הירושה המיוסד בערכאות בדיניהם, וכשימות הקונה תתן הממשלה מאליה שטרות של טאבו, לבנים ולבנות ולאשתו לכל אחד בפני עצמו כפי חלק המגיע לו ע"פ היסוד אשר יסד המלך יר"ה, ולכן האשה נתנה לה הממשלה שטרות בקרקעות הנז' כפי מה שיעלה לה בירושה מצד בעלה, ועתה האלמנה הנז' תובעת מזונות מן היורשים, ונסתפקנו אם יש לה מזונות כשאר אלמנות, או"ד כיון שהיא לקחה ירושה משאר קרקעות ונכסים, די לה חלק ירושה שנטלה בעבור מזונותיה ולא תקח הא והא, ורק בכתובה לא נסתפקנו, דודאי יש לה כתובה, על כן יורינו ושכמ"ה:

171

קע״בתשובה. ספק זה שנסתפקתם בו אינו ספק כלל, יען כי המזונות שלוקחת האלמנה אחר מיתת הבעל, הם תנאי כתובה שתקנו לה חז"ל, דכל ימי מיגר אלמנותה תהא יתבא בביתו ומתוזנת מנכסיו, ואפילו אם לא נכתב דבר זה בכתובה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תזון אלמנתו מנכסיו, אין שומעין לו, וכל זה התיקון עשו אותו חז"ל, כדי שיהא כבוד בעלה עליה שלא תנשא לאחר, ולכן אם נתארסה הפסידה מזונותיה מפני שתנאי כתובה הנז' אינו אלא במשך ימי אלמנותה דאז שם בעלה עליה, וכיון דנתארסה הפקיעה מעליה כבוד שם בעלה הראשון, ולכן הפסידה מזונותיה, וכמ"ש בסי' צ"ג, וכיון דהמזונות תקנו לה משום האי טעמא שהיא יושבת באלמנותה וכבוד שם בעלה עליה, מה שייך למימר דאם לקחה מקצת מנכסי בעלה מתורת מתנה או מתורת ירושה שתפסיד מזונותיה, ואיך נדחה תנאי כתובה הנז' מחמת זה, דודאי הוא עודנו בתוקפו מחמת שהוא עודנו בטעמו וריחו, דהיא עתה יושבת באלמנותה ונקרא שם בעלה עליה, דהא באמת המזונות שתקנו לה חז"ל לאו משום רחמנות הוא דרחמו עליה, דהראיה אפילו אם היא עשירה גדולה שיש לה נכסי מלוג, ממון רב, ג"כ יש לה מזונות מנכסי בעלה, ולכן אין טעם וריח בספק של מעלתכם, ואין שייכות לזה עם זה כלל:

172

קע״גצא ולמד עוד לזה ממ"ש בש"ע סי' ק"ח ס"א, בש"מ או בריא שקנו ממנו שתטול אשתו חלק כאחד מן הבנים הרי זו נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה, ומפורש בפוסקים דאע"ג דאמרינן בסי' ק"ו ס"א, דהואיל ועשה לה כבוד שהשוה אותה לבניו מחלה כתובתה, התם מיירי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק אלא לטפויי על כתובתה קאתי, לפיכך נוטלת חלק זה יתר על כתובתה. ע"כ, הרי אפילו על שטר כתובה דאיכא סברה לומר דמחלה כיון דנתן לה חלק בנכסיו, או דאיכא למימר נמי שנתן לה חלק בנכסיו בשביל פרעון כתובתה, אפ"ה אמרינן דאין זה נוגע לכתובתה והרי זו נוטלת כתובתה מלבד זה, וכ"ש בכה"ג דמזונות שהוא תנאי כתובה שנתקן כדי לקשור אותה שלא תנשא ולא תפקיע שם בעלה מעליה, ולא שייכי ביה הנהו טעמי, דהא ודאי שלא תפסיד המזונות בשביל הנאה זו שנהנית מחלק שלקחה מנכסי בעלה, ולא נצרכו חז"ל לפרש בהאי דינא דכתב לאשתו שתטול חלק עם בניו, אלא רק לענין כתובה אבל לענין מזונות לא הוצרכו לפרש, ולפי ספק של מעלתכם בנ"ד, הנה גם בדין דסי' ק"ח הנז"ל שאמרו לא תפסיד כתובה, ראוי לפי דבריכם שתפסיד המזונות, וזה פלא שלא פירשו רבותינו הראשנים ואחרונים דבר זה לחלק בין מזונות לכתובה, וסתימת דבריהם בסי' ק"ח ס"א הנז' משמע דנוטלת מזונות כשאר אלמנות דעלמא, ולכן גם בנידון שאלתכם אין להסתפק בזה כלל, דודאי נוטלת מזונות:

173

קע״דועוד, דספק שלכם בנידון שאלתכם הוא כ"ש מנידון דסי' ק"ח ז"א הנז"ל, דהתם הבעל נתן לה, אך כאן היא זכתה באותם קרקעות מכח דינא דמלכותא, כי כן יסד המלך יר"ה למיהב להאשה ולבנות חלק בקרקעות אלו אחר פטירת האיש הקונה, שזו הקרקע פקעה ויצאה מן המת וניתנה לאלו בדינא דמלכותא, וידוע דאפילו אם היה בעלה מצווה שלא יתנו לבנותיו ולאשתו חלק בקרקעות אלו שלקחם מן הממשלה אין שומעין לו כנודע, ולפ"ז נמצא חלק זה לא נתנו לה בעלה כדי שנאמר הפקיע ממנה המזונות אחר מותו, ועוד נמי י"ל בלא"ה נידון שאלתכם שאני, שנשאת לבעלה קודם שקנה בעלה קרקעות אלו מן המלך יר"ה, ותנאי כתובה דמזונות נתחייבו בה נכסי בעלה מעת הנשואין, וקיי"ל בסי' צ"ג ס"ג, דאפילו אם צוה בעלה אל תיזון אלמנתו מנכסיו אין שומעין לו, ומפורש טעמא בלבוש ז"ל, משום דלאו כמיניה להפקיע החוב שנשתעבדו נכסיו, ע"ש, מיהו אפילו בנידון אחר דלא הוי הדבר כאשר כתבתי, דאין מקום לספק של מעלתכם, ובידאי תטול מזונות כשאר אלמנות דעלמא:

174

קע״הוהנה כל דברים אלו פשוטים הם, ואין צורך להאריך להוכיח בראיות יותר, ורק אזכיר פה דבר אחד, מה שראיתי כלאחר יד בתשובת הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תנ"ה, שהביאו פתחי תשובה סי' צ"ג סק"ד, והוא, בראובן שצוה ש"מ שיתנו לאשתו מאתים זהב בכתובתה, והיא אין לה כתובה אלא במאה זהב, ואחר מות בעלה לא רצתה לגבות כתובתה אלא להיות נזונת כדין האלמנה, ואפטרפוס היתומים טוען דלא הוסיף לה מאה זהב יותר, אלא כדי לסלקה מן המזונות מעל יתומיו, וכיון שהיא רוצה מזונות, א"כ אין לה אח"כ כתובה אלא מאה זהב, והשיב הרדב"ז ז"ל אין כאן ספק כלל, אלא הדין עם האלמנה ותהיה נזונת עד שתרצה, ובעת שתתבע כתובתה תגבה מאתים זהובים, וכו' ע"ש, נמצא לפ"ד ברור אצלו כדינא דסי' ק"ח ס"א הנז"ל, בהיכא דכתב תטול אשתו חלק עם הבנים שאין מפסדת מזונותיה, אלא תקח חלק בנכסיו, וגם תקח המזונות מן האמצע, ורק אם יפרש שתטול חלק בנכסיו למזונותיה יכולים היורשים לדחותה מן המזונות בשביל דבר זה, וכבר כתבתי דנדון שאלתכם הוא כ"ש, ואין צורך לכפול הדברים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

175

קע״ושאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, ראובן קדש את בת שמעון יתומה והיא גדולה בשנים, והיה התנאי בשעת הקדושין עם אחיה שיתנו להחתן סך ארבעים אלף גרוש ויכתוב לה החתן חיג'א בטאב'ו בסך הנז' על החצר שלי, ועכשיו אחי הכלה אינו רוצה ליתן הסך הנז' כדי שיכתוב אותו החתן על חצרו, באומרו שאם יעשה כן אינו יוצא להם ריוח מן הדבר הזה, כדי שיהיה להם עזר לפרנסתם, ורק החתן פורע בזה הסך החובות שיש לו על חצרו, על כן אני רוצה ליתן הסך הנז' על מנת שיניחו אותו בתורת משכנתא וכיוצא בחצר אחרים, כדי שיהיה להם ריוח מסך זה בכל שנה להיות עזר לפרנסה, והחתן טוען לא קדשתי כי אם על זה התנאי, ואם לא יתנו לי כמו שהתנו עמי, אני אפטרנה בגט, יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

176

קע״זתשובה. נראה פשוט דיכול לגרשה, אם לא יתנו לו הסך הנז' כפי התנאי הנז', כיון דאדעתא דהכי קדש, ואע"ג דאינו יכול להכריח את אחיה ליתן כיון דלא נתחייב אחיה בקנין כפי הדין, כי דין דברים הנקנים באמירה לא נאמר אלא במה שפסק אביה, ולא במה שפסק אחיה או שאר קרובים, וכנז' בש"ע סי' נ"א, עכ"ז הוא אינו מחוייב לכונסה אם לא ישלימו התנאי שהתנו עמו להרווחה דידיה, לתת לו המעות שיעשה בהם צרכיו ויפרע בהם חובותיו, ודוקא היכא שכבר נשאה, בזה כתב רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' נ"ב, דאינו יכול לבגוד באשתו, משום שאון נותנים לו מה שפסקו לו, אבל בנ"ד שעדיין לא נשאה ורק אירסה, אינו מחוייב לישא אותה אא"כ יתנו לו כפי התנאי ואם לאו יגרשנה בגט, ואם לא תרצה להתגרש אז הב"ד יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, וכל זמן שתרצה זו להתגרש יגרשנה:

177

קע״חוכן מפורש בש"ע סי' נ"ב ס"א הפוסק מעות לחתני, והלך האב למדינה אחרת או שאין לו, יכולה היא שתאמר לבעל אני לא פסקתי על עצמי, או כנוס בלא נדונייא או פטרני בגט ע"ש, משמע דאינה יכולה לומר לו בע"כ כנוס בלא נדונייה ותמחול על התנאי, וכן כאן התנאי היה שיתנו לו המעות לעשות בהם צרכיו, לפרוע חובות שיש על חצרו, שזה התנאי הי' להרווחתו ולטובתו, הנה אע"פ שעתה אחיה רוצה ליתן המעות, ורק רוצה שיניחו אותם בתורת משכנתא בחצר אחרים בשביל לקבל ריוח מהם, ולא יקחם הבעל לפרוע חובות שיש לו על חצרו, מ"מ הנה זה הבעל מפסיד אם לא יתנו לו המעות שיהי' מוכרח למשכן ביתו אצל אחרים, או למכרו כדי לפרוע החובות שהם תובעים ונוגשים אותו עליהם, והוא סמך על מעות אלו שיתנו לו, וקדש את האשה הזאת, ועל כן אינה יכולה לומר לו כנוס אע"פ שתפסיד הנאה זו שיש לך מן התנאי הזה:

178

קע״טואם תאמר, התם בנדון הש"ע הנז' איירי, בהיכא דאביה פסק, דהפסיקה שלו קיימת כפי הדין, שקנה הבעל מדין דברים הנקנין באמירה, ולכן היכא דהלך למדינת הים או אין לו יכולת ליתן, אמרינן אם לא ישלימו לו התנאי אינו מחויב לכנוס, אלא או ישלימו לו התנאי, או תקבל גט, כיון דאדעתא דהכי קדשה, אבל בנ"ד שאחיה פסק ליתן הסך הנז' דמן הדין אינו מועיל כלום פסיקא דידיה, ולא קנה הבעל מעיקרא, דהא גם ביתומה אינו מועיל מה שפסק האח, וכמ"ש המרדכי פרק הנושא, ועיין דינא דחיי נושין דף מ"ה ע"ב, דגם ביתומה דינא הכי הוי ע"ש, לכן אמרינן ליה לבעל, אתה לא קדשת אותה אדעתא דהכי, דא"כ איך סמכת על מה שפסק אחיה, כיון דאינו מתחייב כלום באמירה כפי הדין, והיה לך לחוש שמא זה פושט לך הרגל, ולא יתן כלום, והיה לך לעשות דבר זה בקנין שיתחייב אחיה כפי הדין, וכיון שלא עשית זה בקנין המועיל, מוכח דלא קדשת אותה אדעתא דהכי, אלא סברת וקבלת לקדשה על כל אופן שיהיה אח"כ:

179

ק״פהנה באמת ספק זה לא ניתן להאמר, חדא, שאם אתה אומר כן, השתא גם אם לא יתנו מן הנדונייא כלום ג"כ יאמרו לו, מאחר שלא השגחת לעשות דבר זה בקנין, סברת וקבלת, ואפילו אם יפשוט הרגל ולא יתן לך כלום, ואיך יתכן למימר הכי, דסבר וקביל לישא אותה ערומה. ועוד, גם דבר זה מפורש יוצא בדברי הש"ע, דדין הנז' דסעיף א' לא איירי דוקא בהיכא דפסק האב, שהקנין חל מעיקרא באמירה בלבד כפי הדין, אלא איירי גם בהיכא דלא חל הקנין מעיקרא, ולא קנה כלל, דהא סיים מרן ז"ל באותו הסעיף, בד"א בגדולה, אבל בקטנה שפסקה על עצמה, כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדונייא ע"כ, וידוע הוא בקטנה שפסקה על עצמה, דלא חל הענין מעיקרא, דאין בדברי הקטנה כלום, ואין כאן דין דברים הנתנין באמירה, ועכ"ז ישנו לדין זה הנז', וכן תמצא להתוספות ז"ל בכתובות דף נ"ט ע"א בד"ה תשב עד שתלבין, דרשב"ם מוקים להאי דינא דהפוסק מעות לחתנו, בשלא קדשו מיד, ולדעת ר"ת מוקים לה בנשואין שניים ע"ש, נמצא דאיירי אפילו בגוונא דלא קנה הבעל מעיקרא:

180

קפ״אודע דמ"ש הרב שער המלך ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות הי"ג בד"ה גם, וז"ל והנראה דס"ל להרב המגיד שלא כדעת התוספות, דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשואין ראשונים, משום דכיון דמן הדין קנה, וחייב ליתן לו, משום הכי תשב עד שתלבין ראשה, דאדעתא דהכי נתרצה בדבר, אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה, ומצי למימר משטה הייתי בך עכ"ל. הנה ודאי אין הכונה לומר דבהיכא דלא קנה הבעל תאמר לו משטה הייתי בך, ותכנוס עתה בעל כרחך בלי קיום התנאי, אלא כונתו לומר דבכה"ג גם ת"ק יודה דלא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה, אלא אמרינן ליה או כנוס בלי קיום התנאי, או פטור בגט ופשוט:

181

קפ״בוראיתי להרב משפטי שמואל, שנשאל באשה ששידכה את בת אחיה עם שמעון ונדרה לו סך ידוע, וקודם הנשואין פשטה ידה ורגלה, באומרה אין לי מה ליתן לך כלום, אם יש בידו לגרש את ארוסתו, אחרי דאדעתא דהכי ארס ואין כאן שבועה שנשבע לקיים התיקון. והשיב הרב ז"ל כיון דלא היה בשטר השידוכין קנין כלל ולא שעבוד, לא זכתה המשודכת בממון זה, ואע"ג דאמרינן הן הן הדברים הנקנים באמירה, ואפילו בלא קנין, הלא פירשו בירושלמי והביאו הרי"'ף וכל הפוסקים דדוקא באב לבן, אבל לא באח וה"ה לשום קרוב. ובענין ששאל עוד שמעון דמאחר שזו אינה נותנת לו מה שנדרה למשודכת לנדונייא, האם הוא פטור משבועה שנשבע לקיים החיתון, אשיב ואומר דלית דין צריך בושש דהוא פטור, דאנן סהדי ואומדן דעתא הוא, דאדעתא דהכי נשבע שתתן לו נדונייתו, וכך היתה כונתו, והו"ל כאלו פירש, ואין צורך לראיות להיות הדבר פשוט מאד עכ"ל, והא דלא הזכיר הרב בתשובתו הנז' בפירוש על הגירושין, כי אם כתב על השבועה דאינה שבועה, היינו מפני שהשואל אשר שאל על הגירושין, אם בידו לגרשה, תלה חששתו בזה משום השבועה, ולכן הרב ז"ל השיב לו, דאין כאן שבועה, וממילא מובן דיוכל לגרש דאינו מחוייב לכנסה בלתי השלמת התנאי, וזה פשוט:

182

קפ״גוהרב פני משה ח"א סי' ע"ז דף קע"ז ע"ג, כתב, שבתשובה אחרת נסתפק בהיכא דאיכא חרגמ"ה שלא לגרשה בעל כרחה, ולא נתנו לו כפי התנאי, ורוצה לגרש, אם יכול לגרשה בע"כ, או"ד תאמר לו כנוס בעל כרחך, דלא מצית לגרשני בעל כרחי משום חרגמ"ה, כיון שאני לא עשיתי לך שום פשיעה, אלא אבי פסק מה שפסק, ועלתה הסכמת הרב ז"ל, דאין לצדד כך, דנהי דאיהי לא פשעה, גם הבעל לא פשע, דאדעתא דהכי קדשה, שיתנו לו את הנדונייא שנדרו עמה, ואם לא יתנו לו בכי הא ליכא חרגמ"ה, דאף דהיא לא פשעה, לא מפני כך יפסיד הבעל, כיון דהבעל ג"כ לא פשע, ואדעתא דהכי לא תיקן רגמ"ה, וגם הוא לא נשבע לכנסה לחופה ביום נועד אדעתא דהכי עכ"ד. וכתב עוד הרב ז"ל שבאותה מעשה הכריח לדברים אלו, ונסתייע ג"כ מדברי הרב משפטי שמואל סי' ע"ה, והסכים על ידו התייר הגדול מהרי"ט בן יעיש ז"ל ע"ש, והגם דהרב משנה למלך ז"ל בפרק כ"ג ה' אישות, הט"ז הביא דברי הרב פני משה הנז', וגמגם קצת על מה שהוכיח לנדונו מתשובת משפטי שמואל, אין זה נוגע לנ"ד, כי כונת הרב מש"ל ז"ל לומר אין ללמוד דין חרגמ"ה מדין השבועה דאיירי ביה הרב משפטי שמואל, וכן פירש כונתו בשיבת ציון סי' פ"ח, שהביאו פתחי תשובה סי' נ"ב סק"ב ע"ש, וכן מצאתי ג"כ להגאון מהרמ"ב בשו"ת הר המור סי' ל"ו, שכתב, דלא אסתפק הרב מש"ל שם, אלא לענין חרגמ"ה ע"ש, גם הרב פתחי תשובה שם ציין על הגאון חתם סופר אה"ע סי' ק"ן שהביא דינו של הרב פני משה ז"ל הנז', והסכים עמו, וכתב הדין דין אמת, כל שפשט הרגל בין אירוסין לנשואין, כופין אותה להתגרש בעל כרחה, אפילו בזווג ראשון, ואפילו במקום תקנת חרגמ"ה וכו' ע"ש:

183

קפ״דפש גבן לברר בנ"ד ספק אחר שיש לכאורה להסתפק ולומר, דהן אמת אם לא נתנו לו הנדונייא שפסקו ליתן דמצי לגרשה, דאדעתא דהכי לא קדשה, מ"מ בנ"ד שאני שהאח רוצה ליתן מה שפסקו עד ספ"א ורק שרוצה לעבור על התנאי הזה בלבד, והוא שלא יתן לו סך הנז' לפרוע בו חובות שעל החצר שלו, אע"פ שהוא כותב אוג"א לאשתו בסך הנז' אלא רוצה שיתן הסך הנז' על מנת שיניחו אותו בתורת משכנתא וכיוצא בחצר אחרים, כדי שיאכלו הפירות של זה, ולכן אפשר לומר כל כה"ג לא יוכל לגרש ולבטל האירוס, דאין זה חשיב כ"כ ביטול תנאי, דהא נותן הוא כל סך שפסק במושלם ואינו מבטל עיקר התנאי של הנדונייא:

184

קפ״הועל זאת אשיב בס"ד, חדא ספק זה לא מסתבר כלל, יען כיון דזה התנאי עשאו לטובתו ולהרווחתו, לפרוע חובות שיש על חצירו, אשר מבקשים ממנו לפרוע, ואם לא יתנו לו מעות אלו יהיה מוכרח למשכן חצירו לאחרים, או למכרו כדי לפרוע החובות, הא ודאי כל היכא דלא קיימו תנאי זה, מצי אמר אדעתא דהכי לא קדשתי, ואנן סהדי בזה דכן הוא, ואז ממילא יכול לגרשה, ואם לא תרצה מוכרח לישא אשה אחרת ברשות ב"ד. ועוד שנית הנה יש לי להביא ראיה לזה בס"ד ממ"ש הגאון הט"ז ביו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ג, דהתנאי שהמעשה תלוי בו דוקא, אז אם לא נתקיים התנאי בטל המעשה, ואם אינו תלוי בו לא נתבטל המעשה, משום הכי באיש ואשה שעשו שבועה לישא זא"ז, והגבילו זמן לנשואין באותה שבועה, ואירע אונס באותו זמן שלא יכול אחד לעשות הנשואין ודאי לא בטלה עיקר השבועה לישא זא"ז, כיון שאין עיקר הזווג תלוי בזמן ההוא ע"ש. והגאון הש"ך בנקודת הכסף שם השיג עליו, וכתב על מה דמחלק בין תנאי שהעיקר תלוי בו לתנאי זמן, והשיג על. הב"ח, דבריו תמוהים, שכבר הוכחתי בחיבורי בח"מ סי' כ"א מן הירושלמי דאפילו בתנאי זמן, ובכהאי גוונא נמי פטור וכו' וגם בלא"ה אין סברא כלל לחלק בהכי וכו' ע"ש:

185

קפ״וולכאורה היה נ"ל לומר דנ"ד הוא במחלוקת הט"ז והש"ך, והוא, כי להט"ז לא חשיב בנ"ד ביטול תנאי כדי שיוכל הבעל לבטל החיתון ולגרשה, די"ל אין עיקר הזווג תלוי בזה הפרט של התנאי הנז', אלא תלוי בנתינת סך הנדונייא, והרי כאן האח נותן סך הנדונייא כאשר פסק במושלם, ורק רוצה שיניחו המעות בחצר אחרים משכנתא וכיוצא, ולהכי אין זה חשיב ביטול תנאי כדי לבטל החיתון, אבל להש"ך ז"ל דס"ל דאפילו שאין עיקר הזווג תלוי בזה, כל שהתנה על איזה דבר יהיה מה שיהיה כיון שלא נתקיים התנאי הזה כמו שהתנה, חשיב ביטול תנאי ויוכל אותו שכנגדו לבטל הזווג, א"כ לדידיה גם בנ"ד יוכל הבעל לבטל החיתון, אם לא יקיימו לו גם פרט זה של התנאי שהתנה למסור לו המעות לעשות בהם כרצונו והוא יכתוב להאשה חוג"א בטאבו בחצרו, והנה בודאי אע"פ שנאמר דל"ד הוא תלוי בפלוגתא דהט"ז והש"ך, מ"מ הבעל יוכל לטעון קי"ל:

186

קפ״זוכל זה אמרתי לכאורה, אך אחר הישוב נ"ל בס"ד בנ"ד גם לדעת הט"ז ז"ל נמי יוכל הבעל לבטל החיתון ולגרשה, יען כי זה הפרט של התנאי שהתנה שימסרו לו המעות נמי חשיב תלוי בו עיקר הזווג, שאם לא היו מתרצים בכך לא היה מקבל לקדשה, אלא היה מבקש אשה אחרת שתרצה בכך, והוא לא נתרצה ליקח אשה זו, אלא בשביל שנתרצה בכך לתת לו המעות לפרוע חובותיו, כיון דהוא באמת צריך לכך מאד, וא"א לו למצוא מעות לפרעון החובות, אלא רק בדרך שיקח מעות נדונייא מאשתו ויפרע בהם, ולכן נ"ד לכ"ע הדין עם הבעל:

187

קפ״חוגם י"ל עוד, בנ"ד גם הט"ז יודה, כי הרואה יראה דהע"ז לא נקיט הדין שלו אלא בהיכא שלא עשו הגבלת הזמן בלשון תנאי מבורר, דבאמת לא אמרו שהם משדכים על תנאי זה שיהיה זמן הנשואין ביום פלוני דוקא, אלא איירי שהם עשו שבועה לישא זא"ז, ודרך אגב הגבילו זמן לנשואין וכנראה מלשון שלו, אבל היכא שעשו הגבלת הזמן תנאי מפורש, אה"ן יודה הט"ז כל שלא קיים התנאי בטל החיתון, כי כיון שהתנה בכך יהיה מה שיהיה כל שלא נתקיים בטל הדבר:

188

קפ״טוכן ראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב קמא בח"א סי' קל"ו, בשידוך שנתחייב מצד החתן סך כו"כ ומצד הכלה סך כו"כ, והוגבל זמן החתונה על אלול ובפירוש התנה צד החתן שלא ידחו הצשואין עד החורף בשום אופן וכו', וכתב הגאון בסוף התשובה וז"ל, וגם יפה כתב שכיון שהעביר המועד לא מבעיא לדעת הש"ך בנקודות הכסף ביו"ד סי' רל"ו, דהותר הקשר, אלא גם לפי מ"ש הט"ז כל שהתנה בפירוש על זה בודאי ניתר הקשר כמ"ש בבית לחם יאודה, ועל כן הדבר ברור דא"א לחייב בצד שכנגדו ויכולין לנתק הקשר עכ'ל ע"ש. ויש לגמגם בדבריו במ"ש דהט"ז יודה בהיכא דהתנה בפירוש, ומ"מ הרי לך הסכמת הגאון מהרי"ש ז"ל בהיכא דמתנה בפירוש דאפילו שהתנאי היה על הזמן ואינו תלוי בו עיקר הזווג ואין ראוי שיהיה הקפדה כ"כ מחמת ביטולו לאחד מן הצדדין, עכ"ז כיון שהיה התנאי בפירוש בכך, תתבטל המעשה אם לא קיימוהו כי יאמר אדעתא דהכי רציתי, וא"כ כ"ש בנ"ד דאיכא בביטול התנאי הנז' פסידא לבעל דנוגע זה לממונו, דודאי מצי טעין לא קדשתי אלא בתנאי זה, ואם לאו אפטרנה בגט ואשא אשה אחרת. כל זה כתבתי בנחיצה רבה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

189

ק״צשאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, באיש שנשא אשה, ואח"כ נסמית בשתי עיניה ב"מ, והוא עני, ורוצה לישא אשה אחרת כדי שתשמשנו, ורוצה ליתן לה מזונות כמו שהיה נותן לה מקדמת דנא קודם שנסמית, שהיה קטטה בניהם, ואנן ב"ד פסקנו לה מזונות, והיא אומרת, אם רוצה לישא אשה אחרת יתן לי כתובתי, ואח"כ ישא אשה, אך באמת הוא עני, ואין לו יכולת לשלם הכתובה שלה, אם נוכל לתת לו רשות לישא אשה אחרת, משום דא"א לו לעמוד בלא אשה, וראינו מ"ש מרן ז"ל בסי' קי"ז סעיף י"א וז"ל, מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה וכו', וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה, ודוקא במום גדול כזה, ואלו היה באיש היו כופין אותו לגרש וכו', אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בע"כ וכו' ע"ש, ויש להסתפק אם זה המום של סמיית עינים ב"מ נחשב מום גדול שנדון בו דין אשה שנכפית, דאם אין ידו משגת יתן כשתשיג ידו, או זה המום הוא כשאר מומין וצריך שיתן לה כתובה משלם. והנה ספק זה יש לפשוט מסי' קנ"ד סעיף ד', האיש שנולדו בו מומין וכו', או שנסמית עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכו', וכתב רמ"א בהגה"ה, וי"א דכל זה דוקא בידו, או ברגלו, או בעינו אחת, אבל בשתי ידים, או שתי עיניו, וב' רגליו, כופין אותו להוציא ע"ש, הרי מום זה של סמוי עינים יש בו מחלוקת, ועיין פתחי תשובה ס"ק יו"ד, מ"ש בשם ג"א סי' מ"ד, ולפ"ד במום זה של סמוי עינים, אין כופין לגרש, ודמי לשאר מומין, שצריך ליתן כתובה משלם, כמ"ש רמ"א בהג"ה סי' קנ"ד, ולפ"ז בנ"ד נמי שהאשה רוצה כתובתה צריך לשלם לה כתובתה משלם, ואח"כ יכול לישא אשה אחרת, על כן, יורינו מעכ"ת דעתו בזה ושכמ"ה:

190

קצ״אתשובה. נתפלאתי מאד כל מעלתכם בדבר זה, דמה ענין של השאלה עם הך דסי' קי"ז וקנ"ד דהתם איירי בכפיה של גירושין, ובנידון השאלה הוא אינו רוצה לגרשה בע"כ, אלא אומר אם תרצה להתגרש הוא יגרש אותה, ומחמת שהוא עני ואין לו לשלם לה כתובתה יכתוב לה שטר חוב כמה שמגיע לה מסכי כתובתה אחר ניכוי מה שיש בידה מסכי כתובתה (כי כן ספר לי הבעל שיש בידה יותר מחצי סכי כתובתה), ואם לא תרצה להתגרש הוא נותן לה מזונות כאשר הושת עליו בב"ד מקדמת דנא, ויתנו לו רשות לישא אשה אחרת כי א"א לו לעמוד בלא אשה. והנה באמת פה עירינו בג'דאד יע"א אין הבעל נשבע שלא ישא אשה אחרת ורק מתורת המנהג אין מניחים הב"ד לישא אשה על אשתו בלי סיבה הכרחית, ובנידון השאלה שנסמית משתי עיניה ב"מ ואינה ראויה לו, הנה אם אין רוצה להתגרש והוא מעלה לה מזונות, למה לא יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, ובפרט כי הוא אומר שא"א לו לעמוד בלא אשה ונכשל בקרי ב"מ, וגם אומר שאם ידור עמה ביחד א"א לו לבא עליה, כי מי יבדוק לה הדמים ומי יטבלנה, שהוא איש עני ואין לו משרתת בביתו ומוכרח שיבא לידי מכשולים של איסור, וגם הוא רוצה אשה שתשמש אותו וזאת אינה ראויה לעשות לו שום שמוש כי היא צריכה לשמוש והרי אלו טענות חזקות הם:

191

קצ״בומאד אני תמיה על מעלתכם איך חשבתם לדמות האי דינא דלתת לו רשות לישא אשה אחרת על אשתו שהוא רק מתורת מנהג, לדין כפיה בגט, והלא ודאי ראיתם מ"ש מרן ז"ל בבדק הבית שדעת הרמב"ם ז"ל דכופין להוציא בכה"ג, ומ"ש פתחי חשובה בשם גבורת אנשים דחולק בזה, הנה שם מפורש דכל חיליה הוא משום דלא להוי גט מעושה ובניה ממזרים, וכתב דהמשנה מן המנהג מרבה ממזרים בישראל, והוא לא כתב זה אלא בדין דסי' קנ"ד דאיירי בכפיית הבעל, דאיכא בזה גט מעושה וחשש ממזרות, ולא בכפיית האשה, ואתם דמיתם לזה גם דין כפיית האשה, ולא די לכם בזאת, אלא דמיתם לזה דין רשות לישא אשה אחרת במקום דליכא שבועה, אלא רק מונעין מתורת המנהג:

192

קצ״גוהנה בהיכא דנסמית בשתי עיניה ורוצה לישא אשה אחרת, כתב הכנה"ג סי' א', הגהב"י אות פ' דאם נשבע שלא ישא אשה על אשתו ונסמית ברשותו משתי עיניה, דסברי מרנן מהר"ם אלשיך ז"ל בתשובה סי' פ"ו, ומהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"א, דיכול לישא אשה אחרת ולא בעי התרה, וגם המבי"ט ח"ג ס"ל הכי, אלא דכתב נהי דיכול לישא אשה אחרת אבל התרה מיהא בעי ע"ש, ובספר יד אהרן שם הגהב"י אות נ"ה כתב, אם האשה נכפית יכול לישא אשה אחרת עליה, ובתנאי שיפרע לה כתובתה משלם, ואם אין לו כדי כתובתה סגי בשטר חיוב על שאר כתובתה, וציין בזה על כמה גדולים דס"ל הכי ע"ש, וכל זה כתבו בנידונים שלהם, שיש על הבעל שבועה שלא ישא אשה על אשתו, וכאשר האריכו בזה, וכמ"ש הרב בני יעקב ז"ל:

193

קצ״דועל כן בנידון שאלתכם דליכא שבועה אלא רק מתורת המנהג מונעין אותו, הא ודאי הדין ברור שאם תרצה להתגרש, ותקבל שטר חוב מה שנשאר לה מסכי כתובתה הנה מה טוב, ואם לאו מעלה לה מזונות כאשר הושת ויתנו לו רשות לישא אשה, כי לא מן השם הוא זה להניחו תלוי ועומד בלא אשה, וירע לו מצד הנפש ומצד הגוף, וזה פשוט ואין צורך להאריך בו. ברם אם תרצה להתגרש ויכתוב לה שטר חוב, והבעל יטעון שהוא חושש שמא אח"כ תקבול עליו בערכאות של גוים בכח שטר שבידה ותניחו בבית האסורין, דבאמת הוא עני ואין לו לשלם, ולכן הוא אינו רוצה באופן זה לגרש ולכתוב עליו שט"ח, הנה זו טענה גדולה בזה"ז, שאין ביד ב"ד כח למנוע את ההולך בערכאות, ולכן תעשו לדבר איזה תיקון להניח השט"ח ביד שליש, או באופן אחר, ואם א"א לתקן הדבר הזה אה"ן יעלה לה מזונות ותתנו לו רשות לישא אשה, ובעת שימצא לו מעות יפרע הכתובה ויגרש, והשי"ת יאיר עינינו באיר תורתו אכי"ר:

194

קצ״השאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ. ראובן קנה ב' חצרות, ואח"כ חזר והודה שחצרות אלו הם של אשתו, וזה נוסח ההודאה, בהיות אמו"ץ בא לפנינו ה"ר יחזקאל חיים וא"ל אתם הוו עלי עדים גמורים וקנו ממני בקגו"ש אג"ס וכו', וחתמו ותנו ביד אשתי כ'אתון בת יחזקאל להיות בידה וכו', שאיך אני מודה לפניכם הודאה גשו"ק כתחז"ל דאע"פ שכתיבה קניית ב' חצרות הנז"ל בשמי אני יחזקאל הם אינם שלי אלא של אשתי כ'אתון הנז"ל, שהיא משעת הקנייה נתנה לי מכיסה וממינה של סכי כתובתה סך שמונה מאות ושבעים ליר'א, מג'ידי מעיי"ן ועשתה אותי שליח לקנות לה את ב' חצירות הנז"ל וכו', ובכן עשיתי שליחותה וקניתי לה את שתי חצרות הנז"ל וכו', ואני אין לי שום זכות וכח וחזקה ושיור וטו"ת בשתי חצרות הנ"ז, ומעתה תלך אשתי כ'אתון הנז' היא ובאי כוחה ויזכו ויחזיקו בשתי חצרות הנז' ושבכל הנז', ויעשו בהם כחפצם ורצונם באופן שכל מה שירצו לעשות כ'אתון הנז' וב"כ בשתי חצרות הנז', הוא עשוי ומקובל ומרוצה עלי ועל ב"כ, כי בשלהם המה עושים ואינש לא ימחי בידייהו כלל ועיקר, ואני אין לי אפילו נעיצת יתד. כ"ז א"ל והודה לפנינו אנחנו עדים ח"מ יחזקאל חיים הנז"ל, ולראיית האמו"ץ כתבנו וח"ש פה בג'דאד והיה זה ששה לחודש אלול התרל"ח ליצירה, ע"כ נוסח השטר:

195

קצ״וומה שיש להסתפק הוא שכתוב בהודאה הנז' שנתנה לי מכוסה וממונה של סכי כתובתה סך שמונה מאות ושבעים זהב לירא, וראינו כתובתה וזה נסחה, ודין נדונייא דאנעלת ליה בגדים ומטלטלים ותכשיטי זהב מאה ושנים וחמשים אלף קרוש ראייג', והחתן נתחייב לה בתורת מוקדם שנים עשר אלף קרוש ראייג' ובתורת מאוחר שבעה אלפים ותשע מאות וחמשה קרוש ראייג' מהם המה לערך ג'אזי כ'ירי, סכת צלטאן מחמוד סך הכל שני אלפים ג'אזי כ'ירי מטבע הנהוג פה ב'גדאד יע"א אשר תחת ממשלת שלטאן עבד אל מג'יד, ע"כ, וכיון שכתובתה היא סך שני אלפים גאזי, ואינם עולים לסך שמונה מאות ושבעים זהב לירא הנ"ז, א"כ הודאה זו אין לסמוך עליה, או"ד כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, והודה על עצמו נתרץ דבריו, ונאמר שהוסיף לה על כתובתה ולא נכתב בשטר כתובה שבידה, או נפרש דבריו מה שאמר מכיסה היינו על נכסי מלוג שלה, ומ"ש ומממונה הוא על סכי כתובתה, והמורשה של האשה הנז' טען בתחלה כיון שכתוב קבלתי ונטלתי, אמרינן שנתן לה במתנה, ואח"כ הלך ושאל את האשה על דבר זה, ואמרה שהיה לה ממון של נכסי מלוג, ולקחו ממנה וכתב לה הבתים בשמה, וא"כ לפ"ז נוכל לפרש מכיסה על נ"מ וממונה של סכי כתובתה וכאמור:

196

קצ״זוהנה מרן ז"ל פסק בש"ע ח"מ סי' מ' סעיף א', המתחייב עצמו ממון לאחר, אע"פ שלא היה חייב לו כלום, ה"ז חייב ע"ש, והגם דהרב חיד"א ז"ל בברכ"י סי' מ', בסו"ד כתב, מ"מ בכל אופן מידי פלוגתא דרבוותא לא נפקא, הנה הוא עצמו כתב, דדעת מרן בכ"מ שהביא ראי' לדין הרמב"ם מעובדא דאיסור גיורא וכו', משמע דס"ל אף בבריא, ועיין להרב חוקי חיים שאלה מ"ב דף צ"ג ע"ד, בד"ה ונחזור, שהוכיח דדעת מרן אף בבריא, מעובדא דאיסור גיורא ע"ש, ואנן קבלנו סברת מרן, מבלי שיוכל לטעון קי"ל הפך מרן ז"ל, אכן כיון דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה, מנ"ל לפרש הכי ולקיים השטר, נימא כיון שכתוב בשטר משל סכי כתובתה, ואנחנו רואים שסכי כתובתה אינם עולים לסך הנז', אין לסמוך על השטר הנז'. מיהו, כיון שמתבטל השטר לגמרי, יש לנו להדחק ולפרשו בשום אופן המועיל, כמ"ש מרן סי' ס"ב ס"ט, ומצינו שבזה איכא פלוגתא, דאיכא דס"ל אף שמבטל השטר לגמרי, אמרינן יד בעל השטר עה"ת, כי מרן ז"ל בסי' ס' סעיף וא"ו כתב, ראובן שהוציא שטר וכו' על התובע להביא ראיה, ועיין בכנה"ג הגהב"י אות כ"ג, מ"ש בשם מהרח"ש ז"ל, ועיין חוקי חיים סי' מ"א דף פ"ז, שכתב בשם מהרח"ש, דדברי מרן סתראי נינהו, והביא מהרב זרע אברהם, דהרבה להפליא על דעת מהרח"ש עיש"ב, ומבואר מדבריו דלפי תירוץ הרב זרע אברהם, לגבי יורשים, אם השטר מתבטל לא אמרינן יד בה"ש עה"ת, אלא משנינן שנויי דחיקי להעמיד השטר על חזקתו, וצ"ע על זה, כיון דמהרח"ש כתב דברי מרן סתראי נינהו, ולפי מ"ש מרן בסי' ס' נראה, דמרן חזר בו, ומ"ש בסי' ס' הוא עיקר. ואיך שיהיה, אם דד"ז הוא פלוגתא יש להסתפק מי נקרא מוחזק, אם היורשים, משום דנכסים בחזקתיהו קיימין, חו"ד כיון דהבעל כתב החצרות בשמה בפנקס הטאב"ו, חשיבה האשה מוחזקת:

197

קצ״חעוד יש להסתפק, את"ל דהשטר קיים לפו"ד, והחצירות הם שלה תמורת סכי כתובתה, הנה בנ"ד, החצר הגדול נמכר בחיי בעלה, ועתה נמצא אצלה מעות, ואומרת האשה שהם מדמי מכירת החצר הנז"ל, אם נאמנת בד"ז, ואת"ל דנאמנת, אם יש עליה שבועה או חר"ס, ויש לפשוט דין זה, ממ"ש מרן ז"ל באה"ע סי' צ"ו סעיף ד', אלמנה שאומרת מנה ניתן לה במתנה שלא יכנס לכתובתה, אם מוחזקת במנה ויכולה לטעון אין בידי כלום משל בעלי, נאמנת במגי, עכ"ל, ומ"ש נאמנת היינו ר"ל בשבועה, כמ"ש הלבוש ז"'ל, ובנ"ד יכולה לטעון אין בידי כלום משל בעל, ונאמנת במגו ובשבועה:

198

קצ״טעד כאן נוסח השאלה ששלחו לי החכמים הדיינים של פה עירינו יע"א, ואח"כ שאלתי מהם, על איזה דברים שיודיעו לי כדי שאדע הענין על מתכונתו איך היה, כדי שאשיב בעזה"י, וכך כתבתי להם, תודיעוני זמן קנייה של ב' החצרות שקנה הבעל מתי היה, גם תודיעוני זמן נשואי אשתו השנית שנפטרה, והשלשית הקיימת עתה שהיא אם היתום מתי היה. גם החצר הגדול שנמכר, אם נכתב המכר בשם הבעל ואשתו ביחד, או אם בשם האשה לבדה שמכרה בכח שטר ההודאה שבידה, גם האשה כ'אתון הנ"ז תובעת עתה גם בשאר המעות של דמי מכירת החצר הגדול, מאחר כי מעות של המכר הם יותר מן מעות הנמצאים עתה שהיא תובעת איתם באמרה שהמה מדמי החצר שלה, ואם היא אינה תובעת עתה בדמים הנשארים מה אומרת עליהם אם לקחה אותם מקודם או אם אכלם בעלה, גם אלו המעות שנמצאו אצלה שאומרת הם מדמי מכירת החצר, היכן נמצאו אם בתוך התיבה שבחדר שלה, או במקום אחר, וכיצד ידעו בהם הב"ד ומצאום ובאו לדון עליהם ועתה ביד מי הם, ואם זה החדר שנמצאו בו המעות הנז', היה דר בו בעלה עמה שם, ואם יש לבעלה חפצים בו, ואם וש לבעלה באותה תיבה חפצים מונחים, או לא יש לבעלה חפצים בחדר ההוא ולא בתוך התיבה ההיא. גם תודיעוני אם האשה אם היתום היתה דרה עם בעלה וצרתה בבית אחד, וחפצי הבעל היכן היו מונחים אצל אם היתום או אצל האשה כ'אתון:

199

ר׳וזו התשובה שהשיבו על דברים אלו.

200

ר״אהא' זמן קניית החצרות היה בחודש כסליו תרל"ח, ושטר ההודאה היה באלול תרל"ח. הב' זמן נשואי שתי נשיו האחרונות היו קודם קניית שתי החצירות שלש או ארבע שנים. הג' המכר של חצר הגדול היה משם האשה כ'אתין והבעל. הד' האשה הנז' לא תבעה אלא במעות שהם אצלה, באומרה שהם נשארו מדמי החצר הגדול שנמכר, כי לקחו מדמי המכר הוצאות של בנין חצר הקטן שבנו, וגם פרעו שטר משכנתא שהיה על החצר הקטן, ועוד נתנה לבעלה מאלו הדמים ואכלם. הה' המעות האלה נמצאו בתיבה שבתוך החדר שיש בו חפצים שלה ושל בעלה, והמפתח של החדר היה בידה, ונכנסו שמש ב"ד והאפטרפוס של היתום וחפשו בתיבות ומצאו המעות הנז"ל, ולפ"ד השמש ב"ד, המעות נמצאו בשלש תיבות ולא נמצאו כולם בתיבה אחת, ואין אנחנו יודעים אם נמצא באותם התיבות חפצים מחפצי בעלה או לאו, גם החכם הדיין השני אומר שקודם שנכנסו לחדר לראות, שאלו את האשה אם יש מעות שם, ואמרה יש קרוב לשלש מאות קראן. הוא'ו האשה אמו של היתים באה אל החצר שדרה בו האשה כ'אתון, קודם מיתת בעלה תרוב לשלשה חדשים, והיו דרים שם שתי הנשים הנז', כל אחת בחדר בפ"ע, וחפצי הבעל היו מונחים אצל האשה כ'אתון, ואין אנחנו יודעים אם נמצא מחפצי הבעל גם אצל האשה אמו של היתום או לאו. הז' המעות הנז"ל שנמצאו בתיבות שבחדר האשה כ'אתין, לקחנו אותם אנן ב"ד, ומסרנו אותם בפקדון ביד הר' עזרא יצחק צאלח, ולקחנו מידו שטר כתיבת ידו בפקדון הנז', ע"כ דברי החכמים הדיינים הי"ו, שהשיבו על אותם הדברים, וזו היא תשובתי בס"ד:

201

ר״בתשובה. בראשית מאמר, אדבר במה שרצו הח' הדיינים הי"ו לומר דקנתה האשה כ'אתין את החצירות ע"י הודאה זו שהודה בעלה, ואע"פ שהיא הודאה בשקר ששלו היו החצרות ולעצמו קנאם, ממ"ש מרן ז"ל בסי' מ', המתחייב עצמו ממון לאחר, אע"פ שלא היה לו ה"ז חייב, והביאו דברי הרב חוקי חיים דף צ"ג שהוכיח מדברי מרן, דאף בבריא מהני הודאה, ואנחנו שקבלנו הוראת מרן ליכא גם טענת קים לי זת"ד. ולזאת אשיב, הנה ממ"ש מרן ז"ל בסי' מ' ס"א הנז', אין הוכחה וראיה לענין נ"ד כלל, כי לחייב עצמו בממון אין צריך הקנאה, ובהודאתו סגי, דאין כאן דבר שצריך הקנאה להוציאו מרשות זה לרשות אחר, ולהכי יכול לחייב עצמו בכו"כ, אע"פ שאינו חייב, וכמ"ש הגאון תשב"ץ ז"ל בח"ג סי' שכ"ה, וז"ל, דבחייב אני לך מנה ליכא הקנאה וכו' ע"ש, וכיוצא בזה אמרו גבי מטבע, וכמ"ש בטור סי' רנ"ג וז"ל, הא דאין המטבע נקנה בחליפין הוא בהקנאה, אבל הכא שמתחייב לו מנה ומשעבד לו נכסיו לאו ע"ש, וכ"כ מרן ז"ל בב"י סי' ס', בשם תשובת הרא"ש ז"ל, אע"ג דמטבע אינו נקנה בחליפין, עכ"ז בלשון חיוב מתחייב ע"ש:

202

ר״גמיהו, מתשובת מרן ז"ל באבקת רוכל סי' ק"ה, נראה להדיה דס"ל למרן ז"ל שתועיל ההודאה בדבר שצריך הקנאה, אע"פ שהיא הודאה בשקר, ועיין למטה שמעון סי' ר"ן הגה"ט אות כ"ז, מה שתמה בתשובת מרן ז"ל הנז', ומ"ש שם, והנה בודאי אם אין לנו הוכחה לסברת מרן ז"ל, אלא רק ממ"ש בתשובה, ולא ממ"ש בש"ע, יכול המוחזק לטעון קי"ל, דלא קבלנו הוראת מרן ז"ל בתשובה, אלא רק מ"ש בש"ע, כי ידוע שיש בזה פלוגתא בין האחרונים ז"ל, ובתשובה אחרת שיש לי דעודנה בכ"י, הארכתי בזה והעלתי, באתרא דידן בג'דאד יכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד לא קבלו מ"ש בתשובה:

203

ר״דוהנה לכאורה נראה דמרן ז"ל בש"ע ס"ל הפך ממ"ש בתשובה דאבקת רוכל דסי' ק"ה הנז', והוא דמצינו למרן ז"ל בסי' ר"ג סעיף ט' שפסק, המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע וכו', והוא לשון הרמב"ם בפ"ו מה' מכירה, דדייק מיניה הגאון תשב"ץ ח"א סי' קנ"ב דס"ל להרמב"ם לא מהני הודאה כזו שהיא בשקר במידי דבעי קנין, דהא כתב אין דבר שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, ואם הודאה כזו מהניא, הא איכא דרך אחרת לזכות ע"י הודאה ע"ש, והוכחה זו דדייק התשב"ץ מדברי הרמב"ם ז"ל, גם אנן דייקינן ליה בדעת מרן ז"ל, כי הדברים שכתב הרמב"ם הן הן הדברים שכתב מרן בש"ע, ונמצא דעתו בש"ע הפך מ"ש בתשובה דאבקת רוכל סי' ק"ה הנז', ונראה דדיוק זה בדברי מרן הוא דיוק בריא, דמצינו למרן ז"ל בעצמו בסי' ר"ג שהקשה בבית יוסף אמאי קאמר המטבע אין יכולין להקנותו אלא ע"ג קרקע, והלא נקנה הוא במשיכת המטלטלין, ותירץ ליישב הלשון בשני אופנים ע"ש, נמצא סבר מר בדיוק נכתב לשון זה, ומה שתירץ שם לא שייך כאן לתרוצי הקושיא זו, דאמאי לא עביד תקנה בהודאה כי תירוץ א' ליתיה כאן דהא בדרך הודאה נמי כשיודה שזה המטבע שבמקום פ' הוא של אדם פ' ג"כ הוי דינא הכי שאם נגנב או נאבד לאותו פלוני אבד, וכן תירוץ הב' שתירץ דר"ל אין דרך לקנות המטבע ליתנו בחנם כי אם ע"ג קרקע, גם זה התירוץ לא אפשר לתרץ בו כאן, דהא בזה נמי מצי ליתן בחנם ואמאי לא תועיל ההודאה לעשות כמ"ש בתשובה דסי' ק"ה, והרי מוכרח לומר דדעתו בש"ע סותר למ"ש בתשובה:

204

ר״האמנם, אחר ההתבוננות בס"ד נראה דאין סתירה מהש"ע הנז' לתשובה הנז', דבאמת גם בדבר דבעי קנין להוציאו מרשות זה לרשות אחר, יש חילוק גדול בין היכא שהוא מודה דרך הודאה דוקא, כגון שמודה שקרקע זו ומטבע זה שבמקום פ' הוא מעיקרן הם של אדם פ', דאע"פ שכתובים על שמו ומונחים שם בשמו אינם שלו אלא של אדם פ' הם, וכן אם יודה שקרקע זו או מטבע זו שהם שלי הקניתי אותם לאדם פ' בקנין גמור בפני עדים, כל חד בדיניה כתחז"ל הנה כל כה"ג תהני הודאה זו לאותו אדם שיקח את הקרקע או את המטבע שנעשו שלו בכח הודאה זו מדין הודאת בע"ד כמאה עדים, דהא הודה שהם שלו, דאע"פ שהודה בשקר, דבאמת קרקע זו ומטבע זה לא היו של אדם זה, וגם לא הקנה אותם לאדם זה בקנין המועיל כתחז"ל, עכ"ז נעשו של אדם מכח שזה מודה שהם שלו, ואין אנחנו אומרים שהוא מקנה אותם לזה האדם בהודאה זו, דלעולם הודאה לא הוי אקנייתא, אלא אנחנו אומרים דאלו הם של אדם מדין הודאת בע"ד כמאה עדים, דהרי הוא מודה שהם שלו, אבל הודאה שעושה ראובן לשמעון בתורת קנין, שאומר אני מקנה קרקע זו ומטבע זה לשמעון ע"י הודאתי שאני מודה, שקרקע זו ומטבע הם של שמעון, ובכח הודאתי זאת יזכה עתה שמעון בקרקע זו ומטבע זה, אה"ן לא תועיל הודאה זו שהיא בשקר לזכות על ודה שמעון באיתה קרקע, משא"כ המודה שהיא כבר הקנה הקרקע לשמעון בפני עדים בקנין המועיל כדחז"ל, דנמצא הוא מודה שכבר זכה שמעון בקנין המועיל, ולא שיזכה עתה ע"י הודאה זו, דאז הודאה זו תועיל מדין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וזה חלוק נכון וברור:

205

ר״וולפ"ז, שפיר פסק מרן ז"ל בש"ע סי' ר"ג, המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, כלומר, אין דרך לקנותו בתורת ההקנאות שיזכה האדם בו בדרך הקנאה, אלא רק ע"ג קרקע, ואה"ן יודו הרמב"ם ומרן ז"ל, אם הודה ראובן שאני הקניתי המטבע לשמעון ע"ג קרקע, דנעשה המטבע של שמעון מדין הודאת בע"ד וכו' דהוי כמו שמודה ראובן שמטבע זה מעיקרו אינו שלי, אלא של שמעון, אבל אם אומר ראובן מטבע זה שלי הוא ואני מקנה אותו לשמעון ע"פ הודאתי שאני מודה עכשיו שהוא של שמעון, לא קנה שמעון המטבע בהודאה זו, כיון דבאמת אינו של שמעון, והודאה אינה עושה קנין, באופן כי הרמב"ם ומרן ז"ל לא דברו אלא רק על מטבע, היכא שהוא ברור של ראובן, להקנותו לשמעון לעת עתה. ובזה מובן שפיר מה שדקדק מרן ז"ל בשה"ט, להוסיף בדבריו תיבת מעתה, וכבר נרגש בזה הגאון הסמ"ע ז"ל, דהרמב"ם כתב אין דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו, אבל מרן ז"ל בש"ע כתב, אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו ע"ש, ובמה שכתבתי אתי שפיר, דגם בהודאה אם הוא רוצה לזכות המטבע לשמעון עתה שהוא כעת שמודה שהוא של שמעון לא מהני, אבל אם יודה שכבר זיכה אותו לשמעון בקנין המועיל ודאי מהני מדין הודאת בע"ד, כאלו מודה שעיקרו הוא של שמעון, ולמראה עינים נקרא על שמו דמהני בודאי, וה"ה בכה"ג:

206

ר״זודע כי חילוק זה לאו מסברא דידי אמינא ליה, אלא כן העלה וכן הכריח הרב ארח משפט ז"ל בסי' הנז' הגה"ט אות ז' וכתב שכן מפורש ד"ז במרדכי בשם מהר"ח ובבעל העיטור וכן מפורש בתשובת מהר"י בן מיגש ז"ל, דכתבו להדיה דההודאה מהניא אך לא בדרך קניה שמחדש לו מעתה כי אם שמעיד שכבר הם שלו ע"ש וכתב שגם התשב"ץ הכי ס"ל, והך דהרדב"ז בחדשות סי' שכ"ה, ובחלק ה' ב' אלפים ע"ב, ומרן באבקת רוכל סי' ק"ה שכתבו בפשיטות שיקנה בהודאה לאו למימרא שיקנה לו עתה מחדש מדין קנין כי אם רק שיודה לו בהודאה גרידא, שהיא מועלת בתורת עדות, דכל שהוא מודה שכבר הקנהו לו שהם שלו מעיקרא, דבזה לא שייך טענת השטאה, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, ה"ז מועיל דלאו מתורת הקנאה אתינן עלה, אלא מתורת עדות על עצמו, והאריך הרב ז"ל שם בזה, והכריח הדברים האלה מכמה מקומות, ועיין במה שציין על כמה ספרים ע"ש:

207

ר״חוכזאת כתב הרב חוקי חיים ז"ל בסי' מ"ב דף צ"ג, בתמיהתו על דברי התשב"ץ ז"ל, ועיין מטה שמעון בסי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל, שהוכיח מתשובת הרשב"א ח"ג סי' ס"ז, דאם הלשון מוכח לשון הקנאה אין לזה דין הודאה, ולא מהני לכ"ע, וכתב, שגם הגאון חכם צבי ז"ל, איירי בהודאה גרידא ע"ש, וראיתי בבאה"ט סי' ר"ג ס"ק י"ז שציין על חכם צבי סי' ט"ז, וכתב בפתחי תשובה, ששם כתב עוד דרך שיזכה בו המשביע והיינו באודאיתא, ועוד הביא מהגאון דק"ק לבוב, שהגיה בסוף תשובת ח"ץ הנז', שכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל סי' ח', דמועיל אודיתא בבריא, ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנ"ב דעתו דלא מהני, ולא ראה דברי' הרא"ש הנז', וראיות התשב"ץ כבר דחה בקצות החושן סי' קצ"ד, עכ"ל:

208

ר״טודבריו תמוהים דהרא"ש איירי שם בהודאה של חיוב ממון שהוא מתחייב באלף זהובים, וזה כמו מרן ז"ל דסי' מ' הנז"ל, ובאמת חיוב ממון שאני, וכמו שחילק התשב"ץ הנז"ל, ומ"ש שראיות התשב"ץ דחה בקצות החשן, זה אינו, כי שם כתב רוב דברי התשב"ץ, שכתב להוכיח אודיתא לא מהני, נתיישב מתוך דברינו, דקדק לומר רוב ולא אמר כל, יען כי מה שהוכיח התשב"ץ מדברי הרמב"ם גבי מטבע שכתב אין דרך לזכות בו וכו', לא נתיישב זה כפי דבריו, וגם במה שחשב ליישב אחה"מ דבריו תמוהים דלא יישב כלום, דמ"ש החוב אינו נקנה במע"ש לכ"ע גם בשכ"מ לא דקדק יפה בזה, דהא הרמב"ם בפ' כ"ט מה' זכיה ה"ט פסק, ש"מ שהודה חצר פלוני הוא של פלוני וכן חוב שיש לי ביד פ' אינו שלי אלא הוא של פלוני, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה, נמצא הרמב"ם ס"ל בשכ"מ הודאה של שקר קניא גם בחוב שיש לו אצל אחרים, גם מ"ש לדמות זה להך דמחייב עצמו בסך כו"כ כבר כתבתי לעיל דמחייב עצמו בחוב לחוד, ודברים הצריכין קנין להוציאם מרשות לרשות לחוד:

209

ר״יועוד נ"ל בס"ד להוכיח שדעת מרן ז"ל בש"ע הוא דלא מהני הודאה בתורת אקנייתא אלא רק מדין הודאת בע"ד, והוא דמצינו להרב בעל התרומות דכן ס"ל להדיא בשער נ"א חלק ח' ודין זה של בעל התרומות פסקו מרן בש"ע להלכה בסי' ס' סעיף ח', נמצא בש"ע שקבלנו הוראותיו פסק דין זה להלכה, ומ"ש הרב נתיבות המשפט בסוף ס"ק י"ז דהמחבר נמי ס"ל אודיתא קנין כסברת התוספות, אחה"מ אין דבריו נכונים בזה, שאמר כן מדעתו, ואדרבה מוכח להפך וכאמור, ועיין להרב חוקי חיים דף צ"ג ע"א וע"ג, מ"ש כדעת בעל התרומות, ועיין משכנות הרועים מע' הה"א אות ח', ואין צורך להאריך בזה יותר כי הוא דבר פשוט:

210

רי״אועוד נ"ל להוכיח בס"ד, דדעת מרן ז"ל כאשר כתבנו ממה שהביא בב"י סי' רנ"ב ס"ג תשובת הרשב"א סי' ס"ז, ונכפלה עוד בחלק ד', במי שאמר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון וכו', שכתב הרשב"א בסוף תשובתו, ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון, אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה ע"ש, ומוכח להדיה מדברי הרשב"א שאין ההודאה מועלת לעשות על ידה קנין מחודש, שיקנה הדבר ההוא בכח הודאתו, אלא רק תועיל ההודאה מצד הודאת בע"ד שמודה חפץ זה עיקרו היה של אדם זה, או שהוא מודה שהקנה חפץ זה לאותו אדם בקנין המועיל לפום דינא, דאז מוקמינן ליה ברשותו, שנאמר זה החפץ הוא של אדם זה כיון שהוא מודה שהקנהו לו, והודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וכיון דתשובה זו דהרשב"א הביאה מרן בב"י משמע דסבר כוותה, ועיין להרב זרע אמת יו"ד סי' י"ז שכתב, אם מרן בב"י הביא סברה אחת ולא כתב חילוק על זה משמע דהכי ס"ל, ועיין להרב אהל סי' כ"ט ולמ"ד, ועיין יד אהרן א"ח סי' ש"ב בהגהב"י ע"ש, וכן כתב הרב ב"ד של שלמה ז"ל ביו"ד סי' י"ב דף פ' ע"ד וז"ל, וגם מרן בב"י הביא שתי תשובות דהריב"ש והרשב"ץ במשנה סתמית, ולא כתב שיש מי שחולק עליהם ולא פקפק על דבריהם, הא ודאי דס"ל הלכתא נינהו, דאי לא תימא הכי לא הוה שתיק, ואפילו שלא הביא דבריהם בש"ע, הרבה דינים מחודשים מביא בבית יוסף ואינו מביאם בש"ע עכ"ל, ועיין להגאון חק"ל בא"ח סי' נ"ד שהפריז על המדה, שכתב דברי מרן בב"י הם יותר עיקר. מהש"ע לסמוך עליהם, והנם דהגאון חיד"א ז"ל פקפק בדבריו ביוסף אומץ סי' ס"ט היינו על מ"ש שהם עיקר יותר מהש"ע אך אם לא כתב בש"ע הפך ב"י, ודאי סמכינן על מ"ש בב"י כמ"ש בש"ע, ובמ"א כתבתי בס"ד בזה. ולפי האמור שפיר מצינו גילוי בדעת מרן ז"ל, דסבר כמ"ש הרשב"א ממ"ש שהביאה בב"י, וצריך אתה לדעת שיש בתשובת הרשב"א טעות דפוס בתחלת דבריו שכתב לכ"ע קנה, וצ"ל לא קנה, וכן הגיה בספר מטה שמעון סי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל:

211

רי״בודע, דלכאורה יש להקשות על סברת התוספות והג"א בשם מהרי"ח, דס"ל מהני מדין קנין שיוכל להקנות מעתה קנין מחודש על ידי הודאה זו שמודה, ואע"פ שהיא הודאה בשקר, ממ"ש בגמרא דקדושין דף כ"ו ע"ב, ת"ש אר"א מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים שהיה לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה, אמרו לו, אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע וכו', וכן איתא עוד שם ת"ש דאר"י א"ר מעשה באדם אחד שחלה בירושלים וכו', שהיה לו מטלטלין הרבה, ובקש ליתנם במתנה, ואמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע וקאמר בגמרא דלא היה מקבל המתנה שם כדי שיקנה לו במשיכה, ומקשי ונקנינהו ליה במשיכה ע"י אחרים, ומתרץ לא סמכה דעתיה של אותו נותן שלא היה מאמין למסור המטלטלין ביד אחר, ומקשי א"כ מאי אין לו תקנה, והא יכול לזכות ע"י אחרים, ומשני הכי קאמר למאי דלא סמכה דעתיה, אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע ע"ש, ולדעת התוספות והג"א בשם מהרי"ח, דס"ל ההודאה עושה קנין, שבכח הודאתו קונה הב' זה הדבר שמודה עליו זה, אמאי אמרו לו אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, יאמרו לו שיודה בפני עדים שמטלטלין אלו הם של פלוני, ואז הם נקנים לו ע"י הודאה זו, ואעפ"י שהיא הודאה בשקר, ובשלמא למאן דס"ל הודאה אינה עושה קנין, אלא רק תועיל מכח הודאת בע"ד, כיון שהוא מודה דמעיקרא מטלטלין אלו הם של זה האדם ואינם שלו, או יודה שהוא קנה אותם ממנו במשיכה וכיוצא, להכי א"ל אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, דיש לתרץ המאמר כאשר כתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם ומרן ז"ל, שכתבו המטבע אין דרך שיזכה בו מעתה מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, דפרשנו הכונה אין דרך שיזכה בו בדרך הקנאה אלא ע"ג קרקע, וכן כאן א"ל אין לו תקנה להקנות מטלטלין אלו לאותו אדם שאינו מצוי בתורת הקנאה, אלא רק ע"ג קרקע, אבל אה"נ אם יודה שהם מעקרן של אדם זה, או יודה שהוא הקנה אותם לי מכבר ע"י משיכה, או על ידו או על ידי אחרים מהני מדין הודאת בע"ד, ולא מדין הקנאה, וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בשיטתו לקדושין שישב הדברים בכך שכתב וז"ל, הא דאמרינן אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע, ה"ה להודאה, וכדאמרינן נפק אודיתא מבי איסור אלא שאלו נכסים ידועים לו, ובא לישאל באיזה אופן יוכל להקנותם והודאה לאו מדרך הקנאה עכ"ל, ונראה דאזיל בתר סברתו בתשיבה שהביאה בב"י, וכאשר הבאנו לעיל, אך לסברת התוספות והג"א דס"ל, הודאה עושה קנין, שנקנה חפץ זה על ידה לאדם זה, אמאי אמרו לו אין לו תקנה:

212

רי״גונראה לתרץ בס"ד קושיא זו, דלעולם הודאה עושה קנין, ואע"פ שהיא בשקר, אך כיון שזה בא לב"ד ואומר שאלו המטלטלין הם שלו ורוצה להקנותם לאדם פלוני שיאמרו לו תקנה איך יוכל להקנותם אליו, הנה בודאי כיון דהוא אומר בפירוש שהם שלו ורוצה להקנותם לאחר, עתה לא אפשר שיאמרו לו ב"ד תעשה הודאה בשקר, דהא מצינו בכמה דברים דחשו חכמים משום מחזי כשקרא, ולכן נמנעו מלעשותם, ואיך הם יורו לו לשקר, אבל אה"ן אם היה משקר מעצמו או שלמדו אותו אחרים להודות בשקר, אע"פ שהב"ד יודעין שזו הודאה בשקר מקיימין הודאתו ואין חוששין, ונראה להכי כיון הרשב"א ז"ל בשיטתו הנז"ל, שכתב אלא נכסים ידועים לו ובא לשאל באיזה קניה יכול להקנותם עכ"ל, וכונתו לומר אע"ג דאיכא תקנה שיודה שהוא הקנה אותה במשיכה לאותו אדם מקדמת דנא, או שיודה דמעקרן הם של אותו אדם, עכ"ז כיון שהוא בעת ששאל אמר שהם שלו, ועדיין לא הקנה אותם, ורוצה מהם תקנה, דעתה יקנה אותם לאותו אדם, דא"א לומר לו תודה בשקר:

213

רי״דושוב אחרי כותבי זה ראיתי בספר פני יהושע על מס' קדושין, שהקשה שיקנה באודייתא, ותירץ מה שאמרו לו אין לו תקנה היינו שלא היו רוצים לומר לו דלקנינהו באודייתא דמחזי כשקרא, כמ"ש רש"ל בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן בלשון התוספות בד"ה גופ עכ"ל, והוא התירוץ שאמרתי בס"ד, וששתי בזה שכונתי לדעתו של גדול:

214

רי״הודע, דרך אגב נתקשיתי בדברי הרשב"א ז"ל בשיטתו לקדושין הנז"ל, שכתב אלא שאלו הנכסים ידועים וכו', וקשיא לי והלא גבי איסור גיורא נמי הנכסים שהיו ביד רבא הם של איסור ואינם לרב מרי, ואפ"ה אהני אודיתא כה"ג, וכן כתב הרשב"א בתשובתו ח"ג סי' ס"ז שהבאתי לעיל וז"ל, וכענין זה פרשו התוספות ההיא דאיסור גיורא וקיימא לן דקנה בין בבריא בין בשכ"מ וכדאמרינן התם, נפיק אודיתא מבי איסור גיורא ואקפד רבא ואמר מגמירי טענתא לאינשי. עוד כתב שם וז"ל וההיא דאיסור כשהודה שאותם נכסים שביד רבא של רב מרי הם, ואע"פ שאנחנו מוחזקים בו שאין לו לרב מרי בידו כלום, כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים וכו' ע"ש, והנה יש מקום לפלפל בזה ואין פנאי כעת להאריך, ועיין תשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י בריש סי' ר"ב, שכתב דאם אנחנו יודעין בבירור שאין לו קרקע, לא מהני קנין אגב בהודאת עצמו ע"ש, ועיין למרן בש"ע סי' קי"ג ס"ב שכתב ואע"פ שאין אנחנו יודעין שיש לו קרקע הודאת בע"ד כמאה עדים דמי לחובתי ע"ש, ועיין עוד למרן ז"ל בש"ע סי' ס' סעיף וא"ו שפסק כסברת הרי"ף ולא פסק כסברת הראב"ד, ועיין מ"ש בב"י ומה שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל, ובכל זה יש מקום לפלפל אך קצרתי שאין פנאי עתה לזה:

215

רי״וגם עוד ראה ראיתי לרבינו הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא דף מ"ו ע"א בד"ה דלית ליה סודר, שכתב וז"ל, ואית דאקשי נהי דלית ליה סודר ואית ליה ארעא נקניננהו ניהליה באודייתא דהוה קניינא מעליא. ותירץ רבינו משה כהן דכי מהני אודיתא, ה"מ בדבר שאינו ברשותו דלא מצי הדר ביה, כגון שהודה וישנו ביד אחר דמהני אודיתא וזכה בה תיכף מי שהקנין בידו, בעבור המקבל באותה אודיתא של מקנה, והכא הא לא נפיק מרשותיה של מקנה, וההיא דאיסור גיורא נמי' דאקני באודייתא נפיק מרשותיה של מקנה הוה, ולפום הכי אקנייה. ניהליה באידייתא דוק ותשכח. וההיא דאמרו חכמים אין לו תקנה עד שיקנה קרקע כל שהוא, ולא מצי לאקנוייה באודייתא משום דעמו היו מאה צאן ומאה חביות, ובידא דאחר לא רצה להעמיד דלא היה מאמין באדם אחר. וקשיא לי להאי תירוצא, דא"כ רב פפא אמאי אצטריך לאוקנינהו להנהו זוזי לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא, לקנינהו ניהליה באודיתא, דהא לא הוו ברשותיה, ומש"ה יש לומר בכל הני דמשו"ה אינו רוצה לקנות באודיתא, כי היכי שימצא חן בעיני המקבל, שידעו כל העולם שהוא נותנם, ובהא דרב פפא נמי אינו רוצה להקצותם באודייתא, שמא יאמר לו אח"כ ששלו הם ולא וחזירם לו עוד, אבל יהבנהו אגבי קרקע דאינו מעיז פניו שיעכבהו אצלו ויאמר ששלו הם, דהא כ"ע ידעי דע"מ שיבקשם נתן לו עכ"ל:

216

רי״זוהנה במה שתירץ בתירוץ הב' דמשו"ה אינו רוצה לקנות באידיתא שרוצה שידעו כל העולם שהוא נותנם, ולהכי אמרו לו אין לו תקנה כי אם ע"ג קרקע, קשיא לי בדבריו דאינו מוכרח שיעשה ההודאה באופן זה שיודה שהמטלטלין אלו מעקרם הם של פלוני, אלא אפשר לו לעשות ההודאה כך שיודה שהוא נתנם במתנה לפלוני וזיכה אותם לו ע"י אחרים במשיכה, וא"כ גם בזה נודע לכל שהוא נותנם, ואמאי לא עבדו ליה תקנתא זו, ונראה דזאת קושיא גדולה היא בדברי הריטב"א ז"ל הנז', מיהו בסברה זו שהביא מרבינו משה הכהן ז"ל, נתרצה שפיר הקושיא שהקשינו לעיל על מאן דסבר הודאה תועיל מדין קנין, אמאי אמרו אין לו תקנה אלא ע"ג קרקע, די"ל אותם הסוברים הודאה עושה קנין ומהני מדין קנין ס"ל בסברת רבינו משה הכהן ז"ל, דכל זה לא מהני אלא אם אותו דבר שמודה עליו הוא ביד אחרים, אבל אם הוא ביד המודה עצמו לא תועיל הודאתו לעשות קנין שיקנה המקבל, ולהכי בהך גמרא דקדושין שכל המטלטלין היו עדיין ביד הנותן ולא היה מאמין למסרם ביד אחר, לכן א"ל אין לו תקנה להקנותם אלא ע"ג קרקע, וההיא דרב פפא מעיקרא ליכא קושיא כלל אמאי הקנה לו אגב אסיפא דביתא דאה"ן הוה מצי לעשות תיקון ע"י הודאה והוא ערב לו בזה ועשה חדא מתרתי דאמאי תיקון של הודאה עדיף מזה:

217

רי״חיודע דאין לומר דהרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל ס"ל כסברת רבינו משה הכהן ז"ל הנז', ולהכי כתבו במטבע אין דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע, והיינו דאיירי בהיכא שהוא מונח עדיין ברשות הנותן, דלהכי אין לו תקנה בהודאה, אבל אם אין מונח ברשות הנותן אלא ביד אחרים יש לו תקנה להקנותו בהודאה, דזה אינו, חדא מן הביאור שביאר מרן בב"י לדברים הנז' לא מוכח כן, ועוד, דהא מרן ז"ל בה' מכירה פי"א הט"ו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל בהמחייב עצמו וכו', שדין זה נלמד מדין איסור גיורא, וכ"כ ג"כ בתשובתו באבקת רוכל סי' קמ"ח, ונמצא דלית ליה האי סברה דרבינו משה הכהן לחלק בין דבר שעודנו ברשות הנותן, לבין דבר שהוא ביד אחרים ועיין ברכ"י ח"מ סי' מ' סק"ב, מ"ש בדעת מרן בכ"מ הלכות מכירה הנז', ועיין בספר פני יהושע ריש פרק הנושא, על דף ק"ב ע"ש, וכדברי מרן בה' מכירה, כן כתוב בספר בעל התרומות שער מ"ב חלק ד' ס"ב, ומוכח דגם הוא לא ס"ל כהאי סברה דרבינו משה הכהן ז"ל:

218

רי״טומעתה נביטה ונראה בשטר ההודאה הנזכר בשאלה, וטרם כל דבר אנחנו רואין שהשטר מוכח מתוכו, מה שהודה שקנה החצרות בשביל אשתו כ'תון שהוא היה שליח שלה ועשה שליחותה זה שקר, יען שסיים ואמר ומעתה תלך אשתי כ'תון היא וב"כ ויזכו ויחזיקו בשתי החצרות בחופן וכו', ואני אין לי אפילו נעיצת יתד, ואם כדבריו שקנה בשליחות אשתו למה תצטרך עתה לזכות ולהחזיק, והלא מה שזכה והחזיק הוא די לה, וכאלו היא זכתה והחזיקה מעת קניית החצרות, ואין צריך לה הקנאה ממנו עתה מחדש, וכן מפורש להדיה בטור סי' ס' אות י"ז שכתב בדין כיוצא בזה שאין צריך הקנאה מחדש, וכמ"ש בספר התרומות, ועיין מטה שמעון שם בהגה"ט אות ס', ועל כן כיון דכתב עתה תלך ותזכה ותחזיק וכו', משמע דעושה הודאה זו בתורת אקנייתא, וכבר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דקיי"ל כוותיה, דהודאה בתורת הקנאה אינה כלום, ולא מהני הודאה, אלא מדין הודאת בע"ד וכנז"ל:

219

ר״כואע"ג דבתחלת השטר אמר הבעל לשון ההודאה על העבר, שהודה מעת שקנה החצרות קנאם בשביל אשתו, הנה תפסינן עיקר מ"ש בסוף השטר שאמר, ומעתה תלך אשתי כ'תון ותזכה ותתזיק היא וב"כ בשתי החצרות הנז', הרי קאמר בפירוש מעתה תלך ותזכה, ואם הוא קנאם מתחילה בשבילה, ובשליחותה, הא כבר זכתה מעת שקנה, ומצינו למרן ז"ל בש"ע סי' מ"ב סעיף ה', כתוב למעלה מנה ולמטה מאתים, הולכין אחר התחתון, ועיין סמ"ע וש"ך ואו"ת, ועיין להרשב"ש סי' רמ"ג, גבי שטר שהורע כוחו משום שכתוב בו לשון מחילה, ואע"פ שבתחלת השטר כתב לשון שעבוד, תופסין עיקר כפי מ"ש אח"ז ומדמי לה להא ששנינו בפרק ג"פ כתוב למעלה מאתים ולמטה מנה, הולכין אחר אחרון ע"ש, ועיין לרמ"א בתשובותיו סי' צ"ב דף קנ"ה ע"ג, שכתב, אע"ג דכתב בתחלת הצוואה הנני נותן דמשמע עכשיו נותן לו, מ"מ אזלינן בתר לשון נתתי, דהוא אחרון בשטר, ועיין זרע אברהם ח"מ סי' ג' דף ס', שהביא ראיה לדברי רמ"א הנז' מדברי הר"ן ז"ל, שכתב מאי דבעינן הן קודם ללאו, היינו משום דבגמר דבריו האדם נתפס ע"ש, ועיין להרב פרח מטה אהרן סי' ך' דף נ"ג ע"א, ועיין חשק שלמה סי' מ"ב הגה"ט אות ח', מה שציין על זה, ובאות ט' הביא דברי הרשב"ץ, והאריך בזה ע"ש, ועיין בתשובת בית יהודה ח"מ סי' ס"ג, שפקפק הוא ובית דינו בשטר דמתחילה מוכח לשון הודאה שמודה על מה שכבר נעשה, ובסוף השטר מזכיר הקנין דמשמע השתא קא מקנייא, ועי"כ השטר בטל ע"ש:

220

רכ״אגם ראה תראה בספר חוקי חיים סי' ע"א בתשובת מהר"י ישראל, בשטר שכתוב בו מעתה ומעכשיו שהביא מדברי מהר"י בסאן סי' נ"ד, דאע"פ שהוא שטר הודאה דמודה על העבר, מ"מ כיון דכתיב ביה מעכשיו מוכח שמקנה לו עכשיו, וכן הביא מדברי הרב כרם שלמה, ועיין בתשובת הרב המחבר עצמו סי' מ"ב מ"ש בזה, ונראה דגם לדברי הרב משאת משה ומהרא"י ז"ל שהביא שם יודו בנ"ד, דהתם לא אמרו אלא משום דמצאו מקום לתקן הלשון בדוחק לפרש תיבת מעכשיו על העבר, ר"ל מאז ומקודם נתן בלשון מעכשיו ולא קאי על היום הזה, ולכן בנ"ד דלא אפשר לתקן בהכי, ודאי גם הם יודו כיון דקאמר להדיה מעתה תלך ותזכה ותחזיק וכו', מוכח מזה דעתה הוא דמקני לה, וזה הפך דבריו בראשנה דהודה כי מעת שקנה החצירות קנאם בשבילה ובשליחותה:

221

רכ״בוהנה בכל זה שכתבתי ברור הוא שהשטר הזה מוכח מתוכו שהודאה זו היא באה ונעשית בתורת הקנאה ולכן לא תועיל בודאי. ולחזק דברי אלו יותר, אזכיר עוד מ"ש הרב מים קדושים סי' ג' דף ט' ע"ב, ועל ארבעה ל"ו אשיבנו, אשר כתוב ושתזכה האשה בעד בנה היתום דמודה ובא דעתה הוא שרוצים להקנות, דאי הודאה הוי על אשר העשוי מקודם, א"כ זכייה זו משנה שאינה צריכה אלא מוכרח דהקנאה הוי, והרי זה דומה ממש למה שהכריע מהרמ"י שם באותה תשובה והסכים עמו מהרח"ש שם, והביא דבריהם מרן החבי"ב סי' ס"ו הגהב"י אות נ"ט דמn"ש שהודה שיש לו נכסים מורה ובא שהוא לשון הקנאה דאי הוי הודאה מאי נ"מ אם לעת כזאת יש לו נכסים יע"ש ודכוותא בנ"ד דאי הודאה הוי תו לא צרכינן כלל שתזכה לו אמו את אשר כבר עשוהו זאת לפנים, אלא ודאי הקנאה הוי, ולכ"ע לא קני, הן מפאת דאין מטבע נקנה בחליפין והן מפאת שמא לא היו ברשותם עכ"ל, והרי זה הוא כמו ענין נ"ד, ולפ"ז גם לנ"ד יש הוכחה שפיר מדברי הרבנים הנז' שהביא הרב הכנה"ג הנז':

222

רכ״געוד אני אומר ששטר זה גם מתחלת דבריו נראה שהוא בא בדרך הקנאה, דהא איתא בבית יוסף סי' ט"ל, שכתב ריב"ן אם אומר בסתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב, לא ידעתי על מה יחול הקנין, הואיל ואינו מקנה 'לו עתה שום דבר, וכתב עליו מרן ז"ל בבדק הבית אין דבריו נ"ל, שכיון שהוא מודה שחייב לחבירו מנה נכסיו משועבדים לו, ונוטל קנין על שעבוד נכסיו שמקנה לו נכסיו לשעבדם עכ"ל, ע"ש, נמצא הודאה כזו שהוא מודה שקרקע פ' קנה אותה לפלוני בשליחותי, לא צריך קנין, דעל מה יחול הקנין, הואיל ואינו מקנה לו עתה שום דבר, ובזה גם מרן ז"ל יודה, וא"כ השתא בנידון השאלה שכתב שבתחלת הודאתו אמר לעדים וקנו ממני בקגו"ש אג"ם שאיך אני מודה לפניכם וכו', 'אמאי אצטריך קנין, ועל מה יחול הקנין, על כן מזה מוכח שבא להקנותה עכשיו החצרות בכח הודאה זו, ולכן אצטריך הקנין, ואין לומר דהוצרך הקנין בעבור שהוא מוחל ומסלק עצמו מן הפירות של אלו החצרות, דזה אינו, כי באמת הקנין נזכר על הודאה זו שמודה דאין חצרות אלו שלו, אלא קנאם לאשתו בשליחותה:

223

רכ״דגם עוד איכא רעותא בדבר זה, דכתוב בשאלה ששאלו את האשה ואמרה שהיה לה ממון של נכסי מלוג, ולקח ממנה וכתב לה החצרות האלו בשמה, נמצא היא מודה שהמעות קבל אותם ממנה אח"ך בזמן שכתב לה שטר ההודאה בחודש אלול, והוא בהודאתו אמר משעת הקניה שהיתה בכסליו נתנה לי מכיסה וממונה וכו', ועשתה אותי שליח לקנות לה ב' החצרות הנז', הרי דבריה מכחשין את דבריו בהודאתו. ועוד איכא ריעותא אחריתי, שכתוב בשטר שנתנה לו המעות מכיסה וממונה של סכי כתובתה, ובאמת סך כתובת' כולו לא יעלה חצי הסך של החצרו', שהוא שמונה מאות ושבעים ליר'א, והחכמים הדיינים הי"ו עלה בדעתם לפרש מה שאמר מכיסה, היינו מנכסי מלוג שלה, ומ"ש מממונה זה קאי על סכי כתובתה וכנז' בדבריהם, ובאמת פירוש זה לא ניתן להאמר, דודאי ב' תיבות אלו שהם מכיסה וממונה הם דבר אחד וסכי כתובתה קאי אתרווייהו, וליפוי הלשון כותבים כן לכפול הדברים וכמו שכותבים גמור ושלם, וכן מעתה ומעכשיו, ועיין מטה שמעון סי' ס"א הגהב"י אות כ"ו. ומה שציינו החכמים הי"ו על אבקת רוכל סי' צ"ח, אדרבה משם מוכח להפך, ששם נדחק מרן ז"ל לפרש לשון של ממונה וקניינה ונדונייתא בדוחק גדול, כדי שלא יהיו דברים אלו סותרים זא"ז, וכאן אין סתירה בשתי תיבות אלו בין זה לזה, אלא רק נכפל הדבר ליפוי הלשון ורציתי להאריך בזה הענין ולהכנס בענין לישנא יתירה, אי אמרינן לטפויי אתא ואי דייקינן מיניה או לאו, דאיכא בזה מבוכה גדולה בתשובת הרשב"א ז"ל ותשובות ראשנים ואחרונים שהאריכו בזה, אך אמרתי דאין אנחנו צריכים לזה בנ"ד מאחר שבררנו לעיל שהשטר בטל בלא"ה:

224

רכ״הומה שכתבו החכמים הדיינים הי"ו בענין יד בעל השטר עה"ת, שהביאו מספר חוקי חיים שעשה חילוק בזה וכי', הנה באמת ד"ז כתוב ג"כ בסמ"ע סי' ס' ס"ק ך' שרצה לתרץ בזה קושיא שהקשה בדברי מרן ז"ל מסי' ס' לסי' ר"ן ע"ש, ועיין להרב נתיבות המשפט בביאורים ס"ק י"ד מה שהקשה על דבריו ע"ש, ובאמת י"ל דכונת מרן ז"ל לומר אין הדבר ידוע לעדים ולנו, אבל אה"ן הנתבע קיים ועומד לפנינו וטוען ברי, ואולי כונת הרב נה"מ למידק דאם מרן ז"ל איירי שהנתבע קיים, למה פסק על התובע להביא ראיה, והול"ל הנתבע נשבע היסת, אלא ודאי דאיירי שאין הנתבע קיים, והתביעה היא עם היורשים ואין ידוע להם דבר זה, ולהכי פסק על התובע להביא ראיה, ואיך שיהיה הנה חילוק הנז' שכתבו החכמים הי"ו אינו מוסכם, ואית ביה פלוגתא, דהא מהרח"ש ודאי פליג על זה, ועוד איכא הוכחה מכמה פוסקים דסברי דין זה דסי' ס' איירי גם ביורשים, וגם הרב מים קדושים פקפק בחילוק הנז', ולא רציתי להאריך בדבר זה יען כי זו משנה שאינה צריכה בנ"ד, מאחר דהעלינו בס"ד דהשטר בטל בלא"ה:

225

רכ״וונשובה לדבר בענין מעות הנמצאים בחדר שלה שהיו דרים בו היא ובעלה שטוענת שהם מדמי החצר הגדול שנמכר, שלפי דבריה הוא מנ"מ שלה ומסכי כתובתה, וכתבו החכמים הדיינים הי"ו שהדין הוא נראה להם שתשבע ותטול אותם, דנאמנת בזה מכח מגו ופשטי לה ממ"ש מרן באה"ע סי' צ"ו ס"ד, וכנז' בדבריהם בשאלה הנז"ל, הנה בזה תמהתי מאד בדבריהם איך עלה בדעתם לימר כך, והלא המה הגידו שהבעל היה דר עם אשתו כ'אתון הנז' וחפציו היו אצלה, והנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' ס"ב, באשה נושאת ונותנת בתוך הבית ונמצאו מטלטלין ברשותה וטוענת שהם שלה, עליה להביא ראיה בעדים שהם שלה, ואם לאו הרי הם בחזקת היורשין, וכתב מהר"ם ז"ל סתם אשה נושאת ונותנת בתוך הבית, וכתב הסמ"ע הטעם, האי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את את אשר יש לו בבית בידה, וכ"כ הרב אורים ותומים סק"ט דסתם אשה אפילו רק שהבעל מפקיד מעות ומטלטלין שלו בידה, ה"ז בכלל נושאת ונותנת בתוך הבית, ועיין מ"ש בתומים ס"ק וא"ו:

226

רכ״זוא"כ בנ"ד מנין להאשה טענת מגו, דאיך היתה יכולה לומר שהם שלה, מאחר שזו האשה כל המטלטלין וחפצי בעלה בידה, ובחדר הזה עצמו היה דר בעלה עמה ביחד, שאפילו הש"ך יודה בנ"ד, דהוא לא פליג אלא בשטרות אבל במטלטלין ומעות יודה שהם בחזקת בעלה וכנז' בש"ך ס"ק י"ד ע"ש, והך דינא דאה"ע סי' צ"ו ס"ד איירי באשה שלא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית, דאם נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת במגו, משום דאמרינן חזקה הכל של בעלה הם, וכ"כ להדיה הרב מהר"א ששון ז"ל סי' ל"ד דף נ"ו ע"ד, דדין הנז' איירי באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית ע"ש, וכן הסכים הרב משאת משה ח"מ סי' ט"ל דף ק"ז ע"ב בד"ה איברא דחזי, דהך דינא לא מתוקם אלא רק באשה שאינה נושאת ונותנת בתפיסת הבית, אי נמי בחלוקה בעיסתה שיש לה במה לתלות, וכתב מהר"א ששון כך יפה לנו להעיד ולתרגומי שמעתתייהו, כי היכי דלא תיקשי להו ריהטא דהש"ס והפוסקים, וכי היכי דלא תיקשי להרשב"א גופיה דידיה אדידיה עכ"ד ע"ש:

227

רכ״חוהגם שכתב הכנה"ג שם הגהב"י אות ט"ל, בשם מהרימ"ט חלק א' סי' ל"ג, דאפילו בנושאת ונותנת, אי אית לה מגו דלהד"מ, או החזרתי נאמנת ע"ש, הנה לדידן דאזלינן בתר הוראת מרן ז"ל אין לחוש לסברה זו, דהא חזינן למרן ז"ל בח"מ סי' ס"ב שהבאתי לעיל שפסק בנושאת ונותנת אינה נאמנת אלא בראיה, וא"כ גם זו האשה בנ"ד אינה נאמנת במגו, אחר שהעלינו שאם בעלה היה מפקיד ממונו אצלה וכל מטלטלין הם בידה, זו יש לה דין נושאת ונותנת בתוך הבית, ובענין זה שהוא מעות כתבנו שגם הש"ך יודה, נמצא אין חולק בד"ז, ועיין להרב אורח משפט בסי' ס"ב הגה"ט אות ד', מ"ש בשם מהר"י ריפאס ז"ל, באשה אלמנה שנשאת והכניסה נדוניא לבעלה, ובתוך שלושים יום לנשיאיה מתה, ונמצא בבגד שלה זהובים תפורים בתוך הבגד וכו', שכתב הדין עם הבעל, ועל יורשי האשה להבי' ראיה ע"ש:

228

רכ״טגם עוד איכא רעותא במגו דנ"ד, ששאלו אותה הב"ד יכב"ץ קודם שנכנסו לחדר אם יש מעות שם, ואמרה יש קרוב לשלש מאות קראן, ואחר שנכנסו מצאי יותר מחמשת אלפים ושש מאות קראן, ויש להאריך בזה, אך אין אנחנו צריכין לזה, כי בלא"ה אינה נאמנת מטעם הנז"ל. ומדברי מהרימ"ט ח"א סי' ל"ג, יש ללמוד טעם אחר בנ"ד, לומר דאינה נאמנת, אך בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

229

ר״לשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, במעשה שבא לפניהם שהאשה קמירה אשת צאלח יחזקאל ידגאר, קנתה חצר אחד בשנת התרי"ד מן הנשים כ'אתון וחביבה, וכתוב בשטר הנז' בהודאת הנשים הנז' איך קבלנו ונטלנו מן האשה קמירה סך כו"כ ממעשה ידיה, ובעד הסך הנז' מכרנו לה מו"מ את החצר וכו'. גם בסוף השטר כתבו העדים קודם שחתמו בזה"ל, ורצינו לבאר שהודית לפנינו אנחנו עדים ח"מ האשה קמירה הנז' הודאה גמורה כתחז"ל, שהדמים הנז"ל שקנתה בהם החצר הנז"ל הם מרווח שהרויחה מסרסרות אשר היא נושאת ונותנת, ובעבור זה כתבה החצר הנז"ל בשמה ע"כ:

230

רל״אוהנה בזמן השטר הנז', היה בעלה צאלח הנז' עודנו חי ואחר איזה שנים נפטר, ובשנת התרל"ט בעשרים אייר אחר פטירת בעלה מכרה האשה קמירה הנז' החצר הנז' לשני בניה אליהו ועזרא מכירה גו"ש, ובו ביום עצמו כתבו העדים שטר שני להאחים אליהו ועזרא וזה נסחו, בהיות שבאה לפנינו האשה קמירה אלמנת צאלח ידגאר וא"ל אתם הוו עלי עדים גמורים וקנו ממני קגו"ש אג"ס וכתבו בכל לשון ויפוי כח וכתבו וחתמו ותנו ביד בני שהם אליהו ועזרא וכו', להיות בידם וביד ב"כ לראיה ולזכות שאיך אני מודית לפניכם הודאה גוש"ק כתחז"ל, שאיך מו"מ הגיע ובא לידי דמי מכירת החצר שלי שמכרתי להם משלם עד ספ"א בזה האופן, דהיינו עיקר מכירת החצר היה בסך חמשה וששים אלף קרוש ויש שטרות על החצר הנז' בסך שמונה וארבעים אלף קרוש, שהם יפרעו אותם ונשאר מדמי החצר סך שבעה עשר אלף קרוש, והעשרת אלפים יעשה לה המורשה שלה אליהו בנה בהם לאחר איו"ש צרכי וכו' ויתן ליורשי יעקב בנה דהיינו לחמשה בניו לכל או"א מהם מצד ירושתו סך מאתים קרוש שעולים סך אלף קרוש, והנשאר הגיע ובא לידי מידם עד ספ"א וכתבה בשטר זה נאמנות גו"ש לאליהו בנה, גם כתבה שאין ליורשיה אחריה על אליהו ועזרא וב"ך שום טענה ותביעה וכו' הן מצד דמי מכירת החצר הנז', הן מצד מטלטלי הבית וכו' וכו'. ע"כ נוסח שטר הנז' הנכתב ביום עשרים אייר תרל"ט, שהוא בזמן שטר המכירה של החצר ששניהם נכתבו בו ביום, והנה אח"כ בשנת תרמ"ד חזר עזרא הנז' וכתב לאליהו אחיו כל חלק וזכות שיש לו בחצר הנז' שקנה מאמו ונשאר כל החצר לאליהו הנז':

231

רל״בוהן היום בשנת התר"ן אחר שנפטרה האשה קמירה הנז"ל, הוציא איש אחד שט"ח, שהיה לו על צאלח יחזקאל ידגאר בעלה של האשה קמירה, וכבר נפרע וכתוב הפרעון על גבו, אך כתוב שנשאר לו עליו סך שני אלפים קרוש, ורוצה לגבות הסך הזה מן החצר הנז' שביד אליהו הנז' באומרו, כי החצר הוא של אביו צאלח, והשיב לו אליהו הנז', אפילו לפי דבריך שנשאר לך על אבי חוב שני אלפים אין לך על החצר הזה כלום, כי החצר הוא של אמי שכבר מכרה אותו לי ולאחי, וקניתי אח"כ מאחי גם את חלקו שקנה ממנה, והחצר הזה עתה כולו שלי הוא, ומה לך אצל חצר זה שאינו של אבי, וידוע לכל שלא הניח אבי נכסים, ולא ירשנו ממנו כלום, והוציא אליהו הנז' לפנינו הב"ד כל ארבעה שטרות הנז"ל, והבע"ח הנז' טען, מאחר שכתוב שקנאה החצר מן ריוח שהרויחה מסרסרות, א"כ כל הריוח הוא של בעלה צאלח, כי האשה מעשה ידיה לבעלה, ונמצא החצר היא של בעלה, אע"פ שנכתב על שמה, ואליהו הנז' טען, כל ריוח שהיתה מרווחת הוא שלה שלא היתה נזונית מבעלה, ואדרבה היא היתה מפרנסת את הבית מרווחים אלו שהיתה מרווחת בסרסרות, ולכן כתבה החצר בשטר המכר על שמה, דאין לבעלה בו כלום, ע"כ הגיעו טענות הבע"ד הנז' לפנינו הב"ד, על כן יעיין מעכ"ת בזה ויודיע לנו איך שורת הדין נוטה, ושכמ"ה:

232

רל״גתשובה. אמת הוא דקי"ל מעשה ידי אשה לבעלה, מצינו למהרימ"ט ח"מ ח"ט סי' ס"ז בסוף התשובה שכתב, ומה שמספקא אלי בנשים אלו שהמה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכות וטירותם, והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים, ומפרי ידיהם עשתו גם גברו חיל עושר ונכסים, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, ואדרבה היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם, ואינה צריכה לפרש ולומר איני נזונית ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה, ומנא אמינא לה מהא דמייתי הר"ן ז"ל, בפרק אלמנה נזונית משם הרמב"ן ז"ל גבי אלמנה ששהתה עשר שנים וכו' שאם לא יתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה אפילו שהותירה, אין לבעלה עליה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להתנות בפירוש ולומר איני נזונית ואיני עושה, אלא זכתה במעשה ידיה אפילו בשתיקה דרך שתיקה, וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ואין לחלק בין היכא דאתיא מיניה שלא רצה לתת לה מזונות, להיכא דאתיא מינה כי כבר מצאה ידה ולא הוצרכה לבעלה שיביא לחם ביתו וכו', אלמא הותירה דומיא דפחתה, דבכל ענין שלא העלה לה אין לו במותר כלום וכו', וכן מתניתין דמייתי ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה זה מיירי אפילו לא תבעתו, מדלא קתני ואם אינו רוצה ליתן, אלמא דכל היכא דלא נתן לה זכתה במותר מעשה ידיה עכ"ל:

233

רל״דנמצא לפ"ז, זו האשה דנ"ד שהיא היתה נושאת ונותנת בסרסרות והיתה מביאה מזונות הבית, אע"פ שנאמר אשה זו לא התנית בפירוש אינו נזונת ואיני עושה כל שהבעל לא היה זן אותה אלא היא היתה מביאה מכח עסק הסרסרות שלה מזון הבית הרי זו זוכה במותר הריוח שמרוחת, והרי הוא שלה מעיקרו, ואע"פ שכל זה היה דרך שתיקה ולא התנית בפירוש, וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל ודייק לה ממ"ש ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ואע"ג דאח"כ חזר מהרימ"ט שם לצדד להפך, הנה מ"ש בזה לא שייך בנ"ד אלא רק בנידון שלו דאיירי שהבעל ג"כ היה לאל ידו להביא מזונות הבית, והיה טורח ומביא, וכאשר התחילה האשה לטרוח ולהביא רווחים מעסקה היה פרנסה מצויה בבית משל בעל, והיא היתה מוספת והולכת מאתים על מנה, ונמצא כי תמיד היתה נזונת משל בעל שזוכה בו, ונמצא תמיר פרנסתה משלו, וכמ"ש כן הרב ז"ל בפירוש, וכל זה לא שייך למימר בנ"ד, דהבעל לא היה מביא כלום ועמד השמן מצידו והיא היתה מביאה הפרנסה מן הרווחים שלה ומנחת בבית ריקם מתתילה וע"ס, וגם טעם הב' שצדד הרב ז"ל שם ליתיה בנ"ד:

234

רל״הוראיתי להגאון מש"ל ז"ל שציין עליו יד אהרן סי' פ' בהגה"ט אות א', שהביא דברי מהרימ"ט ז"ל, וכתב דבריו קשים, איך השמיט דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כמ"ש הטור אה"ע סי' צ"ד בשם הראב"ד באלמנה שהשביחה הקרקע של היתומים, דאע"פ שהיא נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם השבח לעצמה שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת, אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לאו, כיון שאינו יכול לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה, והרשב"א הסכים לדעת זה וכמ"ש מהריק"א שם, ואם קאמר גבי אשה עם בעלה שאני, דאם אין זה בכלל מעשה ידיה דין מציאה יש לשבח זה, וקי"ל מציאת אשה לבעלה, ולא איירו הנהו רבוותא אלא גבי אלמנה דהדין הוא מציאת דאלמנה לעצמה, הא ליתא, דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא, דאם אינה נזונת כתב הרמ"ה מציאתה לעצמה, והרא"ש חלק עליו, וא"כ לדעת הרמ"ה כיון דאין הבעל זנה, שבח זה לעצמה, וכל מה שצידד הרב ז"ל בסו"ד, לא שייכה אלא אם נחשוב שבח זה מעשה ידיה, אבל למען דיהיב ליה דין מציאה סוף סוף הרי לא זכה בעלה ומציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה, ולא מפקינן מינה עכ"ל ע"ש, והרב פרי האדמה ז"ל, בפרק י"ב מה' אישות, הביא תירוץ לקושית מש"ל על מהרימ"ט מן הרב נתיבות משפט שתירץ, הריוח הזה לא דמי למציאה, אלא להעדפה וכו', והרב הקשה על זה שהרי כלל כליל לנו הרשב"א דכל מלאכה שאינו יכול לכופה הוי לעצמה וכו' והרב המחבר ז"ל שם כתב ישוב בדבר זה ע"ש, וראיתי להרב יקהל שלמה, והרב מהר"א פרץ באבני שוהם תמהו על הרב מש"ל, והרב נתיבות משפט, איך לא ראו דברי מהרימ"ט עצמו בת"א סי' ג' שכתב בתוך דבריו וז"ל, דאפילו הרשב"א והראב"ד יודו היכא דהוי סתמא שהוא לאמצע, ולא כתבו הם אלא היכא דפרשה ואמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו', ולפ"ז אתי שפיר מה שנסתפק מהרימ"ט בח"ג דבהך תשובה הוה סתמא ובהא ליכא סברת הראב"ד והרשב"א ובזה נסתלקה קושייתם על מהרימ"ט, ובכל זה יש לפלפל, אך עתה אין פנאי להאריך:

235

רל״וומצאתי למהר"ם מינץ ז"ל סי' י"ז דף ט"ו ע"ג שכתב בסוף העמוד וז"ל, ואין לומר דמה שטענה האשה ורומט על הצעיף שקנתה מבעלה משכר שעבודה דההיא קנין לאו קנין הוא אפילו לפי דבריה, וכל מה שיש לאשה הוא של בעלה, וא"כ אותם מעות היו כבר שלו, הא ליתא דכל מה שהאשה מרווחת בשכר שעבודה הוא שלה ואינה צריכה לתת לבעלה אותה העדפה וראיה בפ"ק דגיטין וכו' וסיים שם הדברים בדף ט"ז ע"א, וז"ל והאי עובדא דידן דהאשה ורומט היא משועבדת לאחרים בעבודה קשה, ויש לה העדפה משעבודה, נראה דנקרא העדפה ע"י הדחק ואם בעלה רבי גד לא נתן לה מעה כסף הוי העדפה שלה לכ"ע עכ"ל, והרואה יראה שם דאיירי בהיכא דלא אמרה בפירוש איני נזונת ואיני עושה אלא בסתמא מיירי:

236

רל״זהנה מכל הדברים שהבאתי עולה לנ"ד דהאשה קמירה הנז' אפילו שלא אמרה בפירוש איני נזונת ואיני עושה, אלא היתה עוסקת בסתמא ובשתיקה, עכ"ז יש סברות המזכים אותה ברווחים אלו לעצמה, ואז היא ובאי כוחה יכולים לטעון קי"ל כוותייהו, כי המה הם המוחזקים ולכך הם הזוכים בטענת קי"ל, ולכך אין בע"ח יוכל להוציא מיד המוחזק. מיהו כל זה הוא בהיכא דידעינן שלא אמרה איני נזונת ואיני עושה, אבל באמת הכא בנ"ד לא ידעינן בהכי, ואפשר דאמרה לבעלה בפירוש שהיא לא תרצה ממנו מזונות, אלא רוצה לעסוק לעצמה ולהביא מזונות ונתרצה בזה, וכיון דאמרה לו כן בפירוש והוא באמת לא היה נותן לה כלום אפילו פ"ק למזונותיה, אלא אדרבה היא היתה מביאה פרנסה בבית לו ולבניו, אז לכ"ע דבריה קימים ואין לבעל שום זכיה במעשה ידיה ובכל רווחים שלה, וממילא יוצא מזה דהחצר שקנתה מן הרווחים שלה הרי הוא שלה דוקא ואין לבעלה בו כלום, ולהכי כתבה אותו בשמה ושפיר זוכין אליהו ועזרא בניה בחצר הזה שמכרה להם ואין לבע"ח דו"ד עמהם כי לא לקחו החצר מכח ירושת אביהם:

237

רל״חומלתא אגב אורחאי אמינא דראיתי להכנה"ג בסי' ס"ט הגה"ט אות ד' שכתב, אמר המאסף מלשון זה נ"ל לדקדק, דדוקא בדאמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה, אבל אם היא עושה, אלא שאומרת איני נזונת ואיני נותנת אין שומעין לה, אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק עכ"ל, ומצאתי כתיב בגליון ספר הכנה"ג בכ"י הרב מהר"ר יעקב פתחי ז"ל, שהוא מתלמידי הרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים ז"ל, שהיה דיין פה עירנו בזמן עט"ר מו"ז זלה"ה, שכתב וז"ל, עיין ברש"י דף נ"ח, שפירש בהדיה איני נזונת משלך ואיני עושה לך כלום אלא לעצמי, הרי מבואר ברש"י בפשיטות שאומרת עושה ואיני נותנת לך, וחתים עלה יעקב פתחי יצ"ו, והאמת אתי בזה, וכן מפורש יוצא מדברי כל הפוסקים דאיירי בעושה, ורק זוכה לעצמה, ועיין בית מאיר, מ"ש על דברי הכנה"ג הנז', והביאו פתחי תשובה סק"א ע"ש:

238

רל״טונחזור לנ"ד ונאמר, מאחר דקי"ל טענינן ללוקח, הנה בנ"ד שהחצר נכתב תחלה על שם האשה קמירה, ואח"כ מכרה אותו, והלוקח מוחזק, ויש לו כמה שני חזקה בידו, והיא כבר נפטרה, הא ודאי כשבא בע"ח להוציא מיד הלוקח טענינן ללוקח, דאפשר אמרה בפירוש לבעלה איני נזונת ממך ואיני עושה לך אלא עושה לעצמי, וממילא אין לבע"ח על חצר זה כלום, וידוע כי טוענין ללוקח להחזיקו בקרקע שבידו, ואין צריך להביא ראיה לדבר:

239

ר״מוראיתי למהרימ"ט ח"ב בח"מ סי' כ"ח, שנשאל במי שהיה לו חזקת בתים וכו' שכתב כיון שזה ראובן הלוקח החזיק שני חזקה וניתן בידו שטר על המכירה מן האח הגדול, אע"פ שמתוכו ניכר שתחלת חזקתו של האח הגדול היתה בהיות זה המערער קטן ואין חזקתו חזקה, מ"מ עדיין אפשר לומר, שהיה ביד האח הגדול המוכר שטר וראיה שקנה מאביו בחיים, אי נמי אפשר, שהחצר זה נפל לחלקו של האח הגדול ע"פ ב"ד שהאפטרפוסים לקחו להאח הקטן כנגדו קרקע אחר או מטלטלין, והיה לו שטר מזה, דודאי אם היה הדבר הזה מבורר בעדים, או בשטר שהוא כן, היה הבית בחזקת האח הגדול, ועכשיו שא"א זה להתברר לפי שאינו בחיים, ואפילו אם היה בחיים, לא מפני שלא היה מברר זה היה מפסיד הלוקח האחרון, דלאו כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של שני, אלא מאחר שאין השני יודע לברר נעמידנו על חזקתו, ול"א וכי טוענין ללוקח מידי דלא מצי מוכר לטעון, שאילו היה הקרקע ביד הראשון, אם לא היה מביא ראיה בעדים או בשטר היה מפסד, וזה הבא מכחו, איך נטעון לו בלא שום ראיה, הא ליתא, דכיון דהוא מוחזק בחזקתו קיימא, וטעמא דאמרינן נידון בשטר, היינו משום דקי"ל כרבי יוסי, דצריך לברר טענתו היכא דלא מצי לברר, דלאו עליה דידיה רמיא לברר דבר שלא היה על ידו פטור מלברר, אע"ג דאם הראשון הוה קמן, היה צריך לברר, היינו משום דאיהו ידע במיליה דידיה, ואם איתיה יכול לברר, וראיה מהא דאמרינן בפרק חזקת, אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיה אונות ושטרות יוצאות על שמו, ואמר שלי הם וכו', וכתבו התוספות והרא"ש, אע"ג דבעלמא לא טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען, הכא שאני, משום דכיון שיוצאין על שמו, מסתברא לאוקמיה בחזקתיה, אלא דבחייו מחמיר רב להזקיקו להביא ראיה, לפי שבידו להביא ראיה, אבל אחר מותו שאין ביד היתומים להביא ראיה, סמכינן אהא דנכתבו על שמו, ומוקמינן להו בחזקתייהו, ופסקו רבוותא דהלכה כוותיה דרב כהנא, ואם מת על האחין להביא ראיה, דאף רב מודה בו עכ"ל ע"ש:

240

רמ״אוהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' למ"ד נסתפק, באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שקנתה קרקע על שמה, ומכרה לאחר, אי טענינן ללוקח דמשלה הם כמו שמצינו ותו', וכתב דאע"ג דאם היתה בחיים הוה עליה להביא ראיה, מ"מ אם מתה טענינן ליתמי דשלה הם, משום דיתמי לא ידעי במילי דמוריש וסמכינן אהאי מעשה, דכיון שקרקע יוצאת על שמה מוכחא מלתה דשלה הם, ברם איכא לספוקי בכה"ג בלוקח והאשה עודנה בחיים וכו', וכתב שכל זה הספק אי טענינן ללוקח או לאו, היינו בהיכא דהאשה שמכרה ללוקח עודנה בחיים ואין בידה ראיה שהמעות שקנתה בהם הקרקע היו שלה, אבל אם האשה המוכרת מתה ליכא לספוקי דודאי טענינן ללוקח משלה הם ע"ש, והרב מהראד"ב בס' לחם רב סי' קל"ה הביאו הכנה"ג סי' קמ"ט הגה"ט אות ע"ד, כתב באחים שאין להם חזקה זע"ז דאם מכר המוחזק לאחד טוענים ללוקח שהיו חלוקים בעסקם והמכר קים, ואפילו שהמוכר אומר לא היינו חלוקים בעסיה אינו נאמן, וכתב הכנה"ג דמהרשד"ם הסכים עמו בזה ע"ש:

241

רמ״בהנה כי כן בנ"ד שהחצר היה כתוב על שם האשה קמירה בחיי בעלה והחזיקה בו על שמה, ואחר פטירת בעלה מכרתו לבניה אליהו ועזרא והחזיקו בו כמה שנים, ועתה שבא בע"ח של בעלה לגבות מן הלוקח הנה כבר מתה, הא ודאי טוענין שהיתה מתנית עם בעלה בפירוש שהיא עושה לעצמה ונזונת משלה, דאז החצר שלה הוא, ואין לבעלה בחייו זכות בו כלל, ואפשר אם היתה עתה בחיים היתה מבררת דבר זה דהוה הכי, ואע"ג דאיכא דס"ל בהיכא דאם היה המוכר צריך לברר ולהביא ראיה אין טוענין ללוקח, ועיין נחפה בכסף ח"מ סי' ב' דף ס"ז, ונדיב לב ח"ב ח"מ סי' כ"ז, מ"מ י"ל בנ"ד כ"ע יודו כיון דשטר המכירה נכתב על שם האשה בחיי בעלה והיא מתה, עתה יודו כ"ע דטוענין ללוקח בכה"ג דכל שהקרקע יוצאה על שמה מוכחה מלתא דשלה היא, כמ"ש לעיל בשם מהרימ"ט ופרח מטה אהרן, ועיין עוד במהרימ"ט ח"א סי' קי"ב בד"ה ואיכא למידק את"ל וכו' דמשמע דשטרות היוצאות על שמו עדיף מחזקה דאין טוענין ליורש מכח חזקה בלבד, אא"כ היו אונות ושטרות יוצאות על שמו, והכי דייק מדבריו הרב ערך השלחן ח"מ סי' ס"ב ס"ק י"ז, גם הביא שם תשובת מהריב"ל סי' ע' שכתב על קרקע דידוע ללוי והחזיק בו שמעון שני חזקה, ואח"כ מכרו לראובן שאין שמעון נאמן בהודאתו לחוב לראובן וכו', וכתב טעם בזה ע"ש, ואפילו אם ימצא גם בזה חולק הא ודאי פשוט שהלוקח שבידו הקרקע הוא המוחזק ולו משפט טענת הקי"ל, ואין הבע"ח יכול להוציא מיד המוחזק:

242

רמ״גובענין אם טוענין לבע"ח או לאו איכא פלוגתא, ומדברי הרא"ש בכלל צ"ח נראה כשם שטוענין ללוקח וליורש, כן טוענין לבע"ח, ובכלל צ"ט כתב דדוקא ליורש טוענין ולא לבע"ח, והרב משאת בנימין כתב, דכלל צ"ח מיירי שכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם, ואח"כ בא המערער לערער, דאז אין מוציאין מידו דטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח, אבל בכלל צ"ט מיירי שהבע"ח והמערער שניהם באים בבת אחת, ובכה"ג אין טוענין לבע"ח שבא להוציא, והביא כל זה הרב הכנה"ג סי' קמ"ו הגהב"י אות ט"ו ע"ש, והרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ט הביא תירוץ אחר דלעולם סובר הרא"ש דלא טענינן לבע"ח כיון שאינו מוחזק בנכסים כי אם שעבוד, ומכאן ולהבא הוא גובה ודאי לא טענינן, ולא אמר הרא"ש בתשובה צ"ח דטענינן אלא משום האומדנות וכו', וסיים לא כתבתי זה אלא משום יגדיל תורה, אבל לענין הדין מודה אני בזה כפי תירוצו של הרב משאת בנימין וכו', ע"ש:

243

רמ״דודע, דבנ"ד לא מבעיא דטענינן ללוקח לגבי שט"ח, אלא גם לגבי יורש שלישי של צאלח בעל האשה, אם יבא לערער עתה ג"כ טענינן ללוקח הוא אליהו הנז' להחזיק בידו, אע"ג דהאשה המוכרת אם היתה בחיים היתה צריכה להביא ראיה, ולאו משום טענת קי"ל מזכינן ללוקח, אלא משום דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן, וכבר מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ס"ב פסק וז"ל, וכן אחד מן האחים שנושא ונותן בתוך הבית, ושטרות עשויים על שמו, ואומר שלי הם, שנפלו לי מבית אמי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי, עליו להביא ראיה בעדים, ואם מת והניח יתומים, אז צריכין האחים להביא ראיה בעדים ע"כ, משמע מזה דטענינן ליורש וללוקח בכל גוונא, גם במידי דהוה אבוהון בעי ראיה, ועיין להרב נדיב לב ח"ב בח"מ סי' כ"ז דף מ"ג ע"א שכתב, מכאן יש להוכיח דבכל גוונא טענינן ליורש, אפילו מאי דבעי אבוהון ראיה, ונראה דזה סותר למ"ש מרן בסי' רל"ג, בדין ההיא דרבא דאפיק מיתמי זוגא דסרבלא דלא טענינן ליתמי דלקח מורישם, משום דאם היה אביהם קיים לא הוה מצי טעין כן בלא ראיה, ותירץ דהחילוק מבורר בין הנהו תרי הלכות, משום דהכא בסי' ס"ב, כיון דהשטרות יוצאים על שמו, מוכחא מלתא דשלו הם, והא דמצרכינן להביא ראיה אם היה חי, לאו מדינא, אלא משום חומרא, ולכן בדידיה החמירו, ולא ביורשיו ע"ש, והן הן הדברים שכתבתי לעיל, דהיכא דנכתבים על שמה, גם החולקים יודו. והנה גם לפ"ד הנז', הנה בנ"ד דהשטר של המכר נכתב על שם האשה בחיי בעלה, נמצא נ"ד דמי ממש לדין דסי' ס"ב הנז' שפסקו מרן להלכה בשה"ט, ושפיר טענינן ללוקח, גם לגבי יורש, כמו בהך דסי' ס"ב, דטוענין ליורשי האח לגבי שאר אחים היורשים:

244

רמ״הגם עוד חזינן למרן ז"ל בתשובה באבקת רוכל סי' ק"ך, שכתב בסוף התשובה וז"ל, ואם ראובן טוען, שבעל ביתו הראשון היה עושה מלאכה זו, ולא מיחו בידו השכנים על נזקים אלו, ואח"כ קנה הוא או ירש הבית, ועשה המלאכה ההיא בעצמה, אם הוא טוען שמא בעל ביתו הראשון קנה מיד שכיניו שמחלו לו נזקים אלו הדין עמו, ואין הניזק יכול למנעו, ואפילו אם הוא אינו טוען, אנחנו נטעון בעדו כן, דקי"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח, כדאיתא בפרק לא יחפור וכו' עכ"ל, מוכח מכאן דס"ל למרן טענינן ללוקח גם במקום דאי הוה טעין המוכר הוה בעי לאתויי ראיה, דהא התם בנידון תשובת מרן ז"ל, הוה בכלל הנזקים קיטרא דלית ליה חזקה בטענה בלבד, אלא צריך להביא ראיה כנודע, ועכ"ז ס"ל למרן ז"ל דטענינן ללוקח שקנה המוכר מיד שכיניו שמחלו לו נזקים אלו, ולא עוד אלא שנוכל לדון מתשובת מרן ז"ל הנז', דס"ל טענינן ללוקח גם להוציא, דהא כל היזק מבורר נחשב להוציא, שהניזק הוא המוחזק, וכמ"ש הפוסקים, ועיין בעי חיי ח"מ סי' צ"ח מ"ש בזה ע"ש, ונדון מרן הוא היזק מבורר, ועכ"ז ס"ל טענינן ללוקח, ויש להאריך בזה, אך בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה, דנ"ד טענינן ללוקח להחזיק בשלו, ואינה טענה להוציא:

245

רמ״ווהנה בש"ע סי' קנ"ה סעיף כ"ד בדין מרחקין השובך וכו', פסק מרן ז"ל אף אם יפול יכול לחזור לבנותו, שטוענין ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות, לא שנא נגד יחיד לא שנא נגד רבים ע"ש, הרי גם ברוצה לעשות דבר מחדש שכבר נפל ובא לבנותו, טענינן ללוקח ומניחים אותו לבנות, מיהו אין הוכחה מזה למידי דבעי ראיה ולא מהני ביה חזקה, ועיין מ"ש הט"ז שם והביאו בבאה"ט. ודע דאין להקשות לתשובת מרן ז"ל מהך דינא דרבא דאסיק מיתמי וכו', שפסק מרן ז"ל בסי' קל"ג ע"ש, די"ל שאני חזקת קרקע ממטלטלים וכנז' בספרי הפוסקים ואכמ"ל בזה:

246

רמ״זוזאת תורת העולה מכל הנז"ל, דאין הבע"ח או היורש של צאלח הנז' יכולים להוציא מיד הלוקח אליהו הנז' כלל ועיקר, וכל זה כתבתי בנחיצה רבה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

247

רמ״חשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה אחת קנתה מנכסי מלוג שלה חצר א' בחיי בעלה שהוא ידע בקניה זו שקנתה בשמה, ועל ידו נכתב הקניה בשמה בפנקס הטאב"ו, ועתה היא רוצה למכור זה החצר או ליתנו במתנה, ובעלה מעכב, מפני שהדין פירות נכסי מלוג הם שלו, והאשה טוענת כיון שנכתב בשמה אין לבעלה בו זכות כלל, והיא יכולה למכור ולעשות במעות כרצונה, יען דקי"ל דינא דמלכותא דינא, ולכן הפסיד הבעל זכותו בזה, והרי היא יכולה לעשות כרצונה:

248

רמ״טגם עוד נזדמן לפנינו מעשה אחרת כיוצא בזה, והוא שבעלה בעצמו כתב קרקע שלו בפנקס הטאבו על שם אשתו, שקבל המעות מנ"מ שלה ומכר לה הקרקע, והיא טוענת שאין לו עוד זכות לא בפירות ולא בפירי פירות, ורוצה למכור או ליתן הקרקע ההיא, באומרה כיון שהוא עצמו עשה לה הקניה בפנקס הטאבו ויודע הוא שכך הוא דינא דמלכותא, שהקרקע הנכתב על שמה הוא שלה לגמרי עם פירותיו ופירי פירותיו, והיא יכולה למכור וליתן כחפצה ואין לבעלה דין ודברים בזה, א"כ הרי הוא סבר וקביל בכך ומחל זכותו:

249

ר״נוהנה ב' דברים אלי באו לפנינו בשביל התצדיק, כי ידוע למעלתך במח"ק מנהג אלו הממונים בערכי של הטאבו, שאין עושין קנין מחודש לקרקעות של ישראל להעבירם על שם הקונה, אלא עד שיביא בעל הקרקע תצדיק מן הב"ד על קרקע שלו, ועל כן נסתפקנו אנן ב"ד אם נוכל לעשות להאשה תצדיק על הקרקע הנז' שהיא שלה, כדי שהיא תוכל למכור בטאבו, מאחר דהבעל עומד וצווח בפני ב"ד לעכב, יורינו ושכמ"ה:

250

רנ״אתשובה. הנה בענין ירושת הבנות בקרקעות הכתובים בפנקס הטאבו, ובענין ההכריח אם יש להכריחם שיעבירו חלקם המגיע להם ע"פ משפט הערכאות על שם אחיהם היורשים כתבתי תשובה ארוכה בזה, ומה ששייך לענין זה הוא ששם בררנו בענין דד"ד, אע"פ שיש סוברים דאמרינן דד"ד בכל גוונא, ואפילו בהיכא דליכא הנאה למלך, עכ"ז לא תועיל סברה זו לדידן לומר קי"ל, יען כי אנחנו קבלנו סברת מרן ז"ל, והוא פסק בסי' ס"ח ס"א, כהרמב"ם ודעמיה, דסברי מרנן שטרי מתנות והודאות ופשרות הנעשים בערכאות הרי הם כחרם, וכתב מרן בב"י, דטעמא דידהו כמ"ש הרב המגיד ז"ל, דאע"ג דקי"ל דד"ד, ה"מ במה שהוא תועלת למלך, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, אין דינו דין. וגם בחבקת רוכל סי' פ"א, סמך מרן ז"ל על הרב המגיד בזה, ותמה על הרב המבי"ט ע"ש, ועיין עוד מ"ש מרן בב"י סוף סי' שס"ט, בשם מוהר"ר יעקב ישראל ע"ש. נמצא דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דלא אמרינן דד"ד, אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, וכאשר כתבתי בתשובה הנז', ואין צורך להאריך כאן בזה. גם כתבנו בתשובה, אע"ג דפסק מרן ז"ל, שטרי מתנה הנעשים בערכאות הרי הם כחרס, עכ"ז בזה"ז שיצא מאמר המלך יר"ה בכל מקומות ממשלתו לעשות כל קנין של מכר ומתנה בפנקס הטאב"ו, ואפילו נכרים עצמם, שהיה דרכם לעשות בערכאות אצל הקאדי ביטל זה ועשה שיהיה נכתב רק בפנקס הטאב"ו, יש לנו לקיים בדיני ישראל גם שטרי מתנה הנעשים בטאבו, משום דד"ד, דגם מרן ז"ל יודה בזה, יען כי זה המאמר החדש שעשה המלך לכתוב ולעשות הכל בפנקס הטאב"ו, יש בו הנאה למלך שהוא בכלל חוקים ונימוסים הנוגעים למלכותו כנודע, ומרן ז"ל דבר דוקא בזמנו שלא היה בזה הנאה למלך, וכאשר מפורש הטעם הזה שם בפירוש:

251

רנ״בהנה כי כן האשה הזאת שקנתה החצר בחיי בעלה בשמה ונכתב בפנקס הטאב"ו בשמה בידיעת בעלה ועל ידו, אע"פ שבדיניהם כל שנכתב בשמה הרי הוא שלה לגמרי ויכולה למכור וליתן, ואין לבעל שום טענה לעכב, עכ"ז לא אמרינן שגם בדינינו תזכה היא בכך ויפסיד הבעל כחו וזכותו בזה משום דד"ד, יען דבזה ליכא הנאה. למלך שאם יהיה זכות לבעל בזה ואם לא יהיה הכל שוה, ואין למלך הפרש בהנאתו, וכל כהאי גוונא לא אמרינן דד"ד, אלא אזלינן בתר דין תירה, ואין הבעל מפסיד כחו וזכותו שיש לו בנ"מ של אשתו על פי דין תורתינו הקדושה וזה ברור. והשתא ממילא גם טענה של נידון השני הנז' בשאלה היא בטלה, מאחר דלא אמרינן דד"ד בדבר שאין בו הנאה למלך, אלח אזלינן בתר דין תורה, על כן אפילו אם גוף הקנין שנעשה בטאב"ו, אנחנו מקיימין אותו בדיני ישראל משום דד"ד כיון דאיכא הנאה למלך בהיכא שעושין הקנין בטאבו, עכ"ז בדברים המסתעפים מזה הן לענין ירושת הבעל, הן לענין הפירות שיש לבעל ע"פ דין תורה, כיון דאין הנאה למלך אם יקח הבעל או לא יקח, אם ירש ואם לא ירש, אין הולכין בזה אחר דיניהם, אלא אזלינן בתר דין תורה. והנה כחו וזכותו של בעל ע"פ דין תורה, בהיכא שהוא עצמו כתב לאשתו, מפורש יוצא בש"ע אה"ע סי' פ"ה ס"ז וז"ל, וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה, דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עכ"ל, ולפ"ז בנידון השאלה אע"ג דאנו מקיימין המתנה, עכ"ז בזכות שיש לבעל בזה ע"פ דין תורה אזלינן בתר דין תורה כיון דלית הנאה למלך בכך, ובודאי מעיקרא כאשר נכתב החצר בשם האשה, בטח בה לב בעלה שלא תצא אשה זו חוץ משורת הדין לתבוע ע"פ ערכאות למכור, וגם ליקח הפירות, ואדרבה אמרינן לאידך גיסא שאם היה הדבר כך, היה לה ליקח הודאה מבעלה וסילוק שעבוד מנ"מ אלו שתוכל למכרם, וגם לקבל פירותיהם לעצמה, ולכן הב"ד יכב"ץ אין יכולים לעשות תצדיק להאשה כדי שתמכור ותתן, אם הבעל מעכב, וזה ברור ופשוט ואין צורך להאריך בו:

252

רנ״גוכן מצאתי דבר זה מפורש ג"כ בספר חתם סופר ח"מ סי' קמ"ו, בהיכא שהבעל נתן בית לאשתו, והעלה בערכאות על שמה, וכשמתה עשתה צוואה בערכאות וסילקה בעלה מירושתו, וחלקה נכסיה ליורשים, וכתב הגאון ז"ל שם וז"ל, גם טענתו השלישית הבל היא, מ"ש דיש יד המלך בירושה, מה ענין יד המלך כאן, שהמלך נוטל כאחד מן היורשים, זהו מחוקי ונימוסי מדינתו ויקח חלקו והוא שלו, ועל השאר אנו דנין, וכבר זיכה רחמנא לבעל, בשלמא התם, יש חק למלך דבר קצוב מכתיבת השטרות, וגם כבוד מלכותו שיקראו על שמו, על כן אין קרקע ניקנית אלא בשטר, ואי היו קונים בקנין אחר יתבטל חק המלך וכבודו, אבל הכא לעולם יקח המלך חלקו ומאי איכפת ליה, אם היתר הוא לבעל או לשאר יורשים, על כן לא ראיתי שום ממש בטענות אלו, וכו' עכ"ל ע"ש, ועיין להגאון חיד"א בטוב עין סי' י"ז אות ד' שטען טענה כזו וז"ל, ועוד דהא דאמרינן דד"ד הוא שכך גזר, ואם לא יקיימו גזרתו ריב לו עמהם, אבל הכא ודאי לא אכפת ליה ע"כ ע"ש:

253

רנ״דומלתא אגב אורחאי מודענא, דאין להקשות, מאחר דהעלינו כל מידי דלית ביה הנאה למלך לא אזלינן בתר דינא דמלכותא, אלא בתר דין תורה, א"כ איך אנחנו הולכין בדיני ישראל בתר מנהג הסוחרים, הן בענין שטר הכמבייאלה דאמרינן נקנין על ידי הג'ירו שכותב בעל השטר לשם אדם אחר, ולא בעי כתיבה ומסירה בדין תורה בשט"ח, והן בענין קדימה של בעלי חוב, בהיכא שבאים בעלי חובות להפרע מנכסי הנשבר שכולם חולקים בשוה, ואע"פ ששטרו של זה קודם זמן שטרו של זה, והן בענין תפיסה וכיוצא, דבכל הני אזלינן בתר ספר הקאנון אשר יסד המלך בין הסוחרים, והלא אין הנאה למלך בחוקים אלו אם נעשים או לא נעשים, הנה דע כי בדברים אלו, אין אנחנו מקיימים אותם בדיני ישראל מכח דד"ד, כדי שתאמר דבעינן שיהיה הנאה למלך בדבר זה, אלא הטעם דאנו אזלינן בתרייהו, משום דהם מנהגי הסוחרים אשר סברו וקבלו בחוקים אלו, כי הסוחרים יכולים לעשות מנהגים חדשים בענייני המסחר בשביל תיקין העולם, בהיכא דכולם סברו וקבלו בזה, דהא קי"ל בממון האדם יוכל לחייב עצמו גם בדבר שאינו חייב בו, ולהכי כל שהוא מנהג קבוע, וידוע אצל הסוחרים, אמרינן כל הנושא ונותן ע"ד אותו המנהג הוא עושה, והו"ל כאלו קבל עליו בפירוש דבר זה, וכיון שנכתבי דברים אלו בקאנון של מנהגי הסוחרים נעשה מנהג קבוע וברור בכך, דאז כל הנושא ונותן ע"ד כן הוא עושה, ולכן גם ב"ד הצדק דנין ע"פ אותו המנהג אם הוא ברור ונודע, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

254

רנ״השאלה, מעיר סנגפור יע"א. איש אחד בקש לגרש אשתו בעל כרחה שלא בטובתה, והלך לו אצל אחד, זה שמו מארי אברהם שלום שרעבי שהיה מצוי בעיר סנגפור, ובקש ממנו לכתוב לו גט לגרש את אשתו, והלך זה והביא עמו ג' אנשים מן השוק, להיות אחד מסדר ושנים עדים, ואלו האנשים הם מאנשי השוק שאינם יודעים דברי רז"ל, וכאשר יאמר להם מארי אברהם שלום הנז' לעשות, המה עושים, והלכו' לבית אחד וכתבו את הגט והיה אברהם שלום הנז' הוא הסופר, ואחד מן שלשה הנז' הוא מסדר, ואומרים, כי שבעה פעמים נפסל הגט וכ' אחר, וסוף דבר כתב הגט, והלכו הם והבעל אצל האשה וזרק הבעל את הגט בחיק אשתו בפני אברהם שלום הנז', ובפני השלשה הנז', ואמר לה הרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, ויצאו כולם, והגט באותה שעה נקרע, ואח"כ הלכו קרובי האשה ועשו מריבה גדולה עמו איך יעשה כזאת לגרש האשה בעל כרחה פתאום שלא מדעתה, וגם שעדיין לא פרע לה כתובתה, ואח"כ בא אביה של האשה לבית הכנסת ביום שבת קודש וצעק בפני הקהל על הדבר הזה שנעשה, והקהל חרה להם מאד על הדבר הזה, ואחר שמונת ימים ממסירת הגט, הוציא אברהם שלום הנז' קול שהגט ההוא פסול מפני שהיה כתוב בו תיבה אחת יתירה ומחק אותה וגררה, ושאלו לעדים על הדבר הזה של תיבה היתירה שגיררה מה היה, ואמרו שאין יודעים כלום מדבר זה, אך אברהם שלום הנז' אמר שהמסדר ידע מדבר זה, ושאלו להמסדר והשיב, ראיתי שאברהם שלום הנז' גירר ומחק תיבה אחת בגט הנז', והשביעני שלא אודיע ואגלה דבר זה עד שהוא עצמו יגלה שהגט פסול, ואמרו הקהל לאברהם שלום הנז' איך אחר שמונת ימים תאמר שהיה הגט פסול, ואם היה פסול למה נתת אותו לגרש בו, והשיב מחמת שראיתי שאין האשה רוצה בגירושין, והבעל רוצה והכריחני על הדבר הזה לעשותו, לכן אמרתי שיגרש בגט זה הפסול, ואח"כ כאשר אראה שנתרצית אכתוב גט אחר כשר לגרשה בו שנית, ואמרו לו הקהל הי"ו אם כדבריך הלא כבר נפסל בידך הגט קודם זה פעמים שלש, ולמה חזרת וכתבת זה, היה לך לתת אותו הגט שנפסל קודם זה, ועוד למה לא הגדת לעדים על זה הגט שהוא פסול, ולא החזיר תשובה להקהל הי"ו על זאת, ולכן כתב מהתם השואל לשאול איך דינו של גט זה, ואם שריא זאת האשה להנשא לאיש אחר, או צריכה גט אחר, יורינו ושכמ"ה:

255

רנ״וועל זה השאלה כתבו מעלת החכמים של בית המדרש אשר פה עירנו יע"א, ושלחו דבריהם אלי לעיין בהם, ואלו הם דברי החכמים הי"ו, וזה לשונם. הנה מה שטען מ'ר א"ש לאחר שמונה ימים מנתינת הגט, שהגט פסול מחמת שהיה בו תיבה יתירה ונפסל הגט, לא ידענו מדבריו אלו הנזכרים בשאלה, אם אחר שגירר את התיבה היתירה כתב במקומה תיבה אחרת על הגרר, או הניח מקום הגרר פנוי וכתב אחריו, גם עוד לא ידענו אם היה הגרר בטופס או בתורף, והנה מרן ז"ל סי' קכ"ה סעיף י"ט כתב, גט שמחק בו אות או תיבה וכו', אם מטופס הגט ה"ז כשר, ואם מתורף אינו גט ע"ש, אמנם אחר העיון נראה דבכל גוונא הגט כשר, דכתב מהריק"ש בהגהות על סי' קכ"ה וז"ל, טעה וכתב תיבה יתירה ומחק אותה והניח מקום פנוי וכתב לפניה כשר, קל וחומר מתפילין עיין טור א"ח סי' ל"ב ע"ש, והביא דבריו הרב גט פשוט סי' קכ"ה ס"ק צ"א, וכתב על דבריו וז"ל, ומיהו נ"ל היינו דוקא בטופס, אבל בתורף אינו גט, דחיישינן גט זה היה לאיש אחר וכו', ואם מן התורף, אפילו תיבה אחת אינו גט וכו', וכתב בגט מקושר במעשה הכתב אות מ"ח וז"ל, גט שנמחק שכתבנו לעיל דאם מן התורף אינו גט, היינו דוקא שהגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה, אבל אם יש שם עדי מסירה שנמסר בפניהם והיה כשר, אע"פ שהיה תורף הגט על המחק וכו', וכמ"ש מרן ז"ל שם סעיף כ"א נמחק או שנתטשטש וכו', בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה, אבל אם יש עדים שנמסר בפניהם והיה כשר ה"ז כשר אע"פ שהיה תורף על המחק, ועיין ג"פ ס"ק ס' שאם היו עדי מסירה לפנינו ה"ז כשר עי"ש, וא"כ בנ"ד שאמר שהיה תיבה יתירה בגט וגררה, הנה כיון דעדים החתומים שהם עדי מסירה שנמסר הגט בפניהם, הם אומרים שלא ידעו בגררה ולא ראי בזאת, נמצא לפי דבריהם הגט נמסר לפניהם בכשרות, וזה המ'ר א"ש אינו נאמן להוציא לעז על הגט לאחר ח' ימים, וגם הוא עבר על חרם ר"ג לגרשה בע"כ, וגם עבר על חרם ר"ת שלא להוציא לעז על הגט, וחוץ מן דין נראה מהדברים שזה מ'ר א"ש הנז' הוא עם הארץ שאינו יודע דיני גיטין, כי אמר שהיה תיבה יתירה בגט ונפסל הגט וגררה, ולפי האמת שתיבה יתירה אינה פוסלת בגט ואין צריך גרירה עכ"ד. וזאת תשובתי שהשבתי להם:

256

רנ״זתשובה. מה דפשיטה לכם שאין תיבה יתירה פוסלת בגט ואין צריך לגררה, הנה במחילת כבודכם שגיתם בזה, דבאמת אפילו בטופס אם היה אות יתר שהענין משתנה בו פסול, וכנז' בסי' קכ"ו סעיף מ"ט, וכ"ש תיבה שלימה שיהיה הענין משתנה בו, וכ"ש וכ"ש אם היתה תיבה יתירה בתורף, כגון שנכתב בשם האיש אי האשה שם אחד יתר, שכפל את השם פעמיים, כגון שכתב אברהם אברהם בן יצחק דמשמע שזה אברהם היה אביו ג"כ שמו אברהם, כגון שמת קודם שילדה אשתו דאז קורין לבנו בשמו, או שכתב אברהם בן בן יצחק שכפל תיבת בן ב"פ, דמשמע זה אברהם המגרש הוא בן בנו של יצחק, ואינו בנו של יצחק, או כגון דהזמן היה שנת חמשת אלפים ושש מאות ושלושים ותשע לבריאת עולם, והוא כתב תיבת ותשע ב"פ, שכתב ושלושים ותשע ותשע לבריאת עולם, דמשמע שהיה בשנת תרמ"ח שהוא מונה שלושים ותשע, ועוד תשע, שאז הוא מספר מ"ח, ובאמת לא היה אלא בשנת תרל"ט, והרי הענין משתנה בתיבה יתירה, וזה שאומר שהיה תיבה יתירה אין אנחנו יודעין מה היא, איך פשיטא לכו שאין תיבה יתירה פוסלת בגט ולא היה צריך לגררה, ודילמא היתה תיבה יתירה מאלו התיבות אשר זכרתי:

257

רנ״חואשר כתבתם והעלתם להלכה להתיר הגט הזה מטעם דאיכא עידי מסירה, ולכן אפילו שכתב התורף על הגרר ה"ז גט כשר, הנה גם בזה לא עיינתם היטב, יען כי השאלה סתומה באה, ואולי היתה התיבה היתירה, כמו אופנים שזכרתי, שכתב אברהם אברהם, אי בן בן, או ותשע ותשע, והעדים חתמו ולא הרגישו בתיבה יתירה, ואחר שחתמו גירר התיבה היתירה, כי בשאלה לא נתפרש אם גררה קודם שחתמו העדים או אחר שחתמו העדים, דנמצא העדים חתמו בפיסול, וכיון דחתמו העדים בפיסול לא תועיל אח"כ הגרירה, וכמ"ש בבית שמואל סי' קכ"ה סוף ס"ק י"א, וז"ל, ואם כבר חתמו העדים בגט, אין תקנה לתקן הגט, דהא עכ"פ העדים חתמו בפיסול, וכ"כ בחלקת מחוקק עכ"ל, וכ"כ בתורת גיטין ושאר אחרונים ז"ל, וכתב בספר קב ונקי סי' פ"ח דהכי מסתבר, דאע"ג דעדי מסירה כרתי, מ"מ כיון שחתמו על גט פסול הוי מזוייף מתוכו, דפסול לכ"ע ע"ש, ואיך אתם פסיקא לכו דהגט הנז' כשר:

258

רנ״טהנה כי כן, אין אנחנו יכולים להשיב על שאלה הנז"ל, אלא עד שתכתבו לזה בעל השאלה אשר בעיר סנגיפור יע"א, שיודיענו מה היתה איתה תיבה היתירה שגרר אותה, גם יודיענו, אם הגרירה עשאה הסופר בעצמו, או אדם אחר, כי יש בזה נפקותא לענין דינא, וכנז' בספר תורת גיטין שהביאו פתחי תשובה סי' קכ"ה ס"ק יו"ד, והגם שמדברי השואל נראה להדיה, שהסופר עצמו גיררה, עכ"ז תשאלו על דבר זה, מפני דאלו עמי ארצות הם, ואפשר שנכתב דבר זה בלא כונה:

259

ר״סגם, תכתבו לבעל השאלה, שיושיב ג' ב"ד בסנגפור, ויקבלו עדות של עידי המסירה בעבור הגט הנז', איך נמסר לפניהם, כדי שאח"כ אם לא מצינו בגט זה פיסול מצד אותו הספק שכתבנו תהיה מותרת ע" פ עידי המסירה, יען דאותם עדי מסירה של גט זה לא באו עדיין בפני ב"ד, ואמרו שנמסר לפניהם בכשרות:

260

רס״אועוד, מלתא דא צריך אנא לאודועי, כי יש לפקפק באלה האנשים שעסקו בזה הגט, שהם המסדר והעדים, שהם הדיוטות כמפורש בשאלה שהביאם מן השוק, והם אינם יודעים בדברי רז"ל, ויתכן אפילו גרסא של מאמר רז"ל אין יודעים לגרוס, ויש לחוש בזה מצד הסברה של הגאון נו"ב תניינא באה"ע סי' קי"ד, שהעלה לפסול גט של נשואה שנעשה בלא ב"ד, כי יצא לחלק בזה בין נשואה ובין ארוסה, ועיין לו עוד שם בסי' ק"ה, ועיין אמרי אש אה"ע סי' ס"ט, ותפארת יוסף אה"ע סי' כ"ג יע"ש:

261

רס״בועוד יש לפקפק לפ"ד החכמים שזה עבר על החרם, איך פשיטא להו בהיתר הגט הנז', דהא הרב גט פשוט ס"ק כ"ד הביא בשם מהר"י מינץ סי' י"ז, דמפורש בתקנת ר"ג דאם גרשה בעל כרחה לא הוי גט אפילו בדיעבד, והגם דהרב המחבר תמה על זה, ופירש כונתו לדונו בדין הספק, ועיין יד אהרן הגה"ט אות ט"ז, מ"מ מספק צריכה גט אחר, ועוד אם זה עבר על איסור דחרם ר"ג, א"כ העדים והסופר סייעו ידי עוברי עבירה בבואם עמו לבית האשה לזרוק לה הגט בחיקה בפניהם, ומפורש במכתב השואל שהוא נתן ממון לסופר ולעדים על חד חמש בשביל דבר זה לגרשה בע"כ, ואיך שיהיה ענין הגט הזה לא נדבר בו כלום, אלא עד שיבא לנו ידיעה מענין השאלות הסדורים למעלה שצריך לשאול מן השואל מעיר סנגפור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

262

רס״גשאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הב"ד יכב"ץ ימחול כבודו לעיין על אודות הגט הנשלח לפה עירנו מעיר סנגפור יע"א, שנסתפקנו בו כמה ספיקות, ואע"פ שגט זה לא בא לידי נתינה, מפני שהאשה לא רצתה להתגרש, עכ"ז רצינו לברר הספיקות שהיה לנו בו להתלמד בזה לדבר אחר, ואלו הן הספיקות שנסתפקנו בו:

263

רס״דהספק הא', בשם המגרש, שכתוב אנא עבדאלה מאיר דמתקרי עבדאלה בן צאלח, וזה ידוע ומפורסם דשם זה עבדאלה מאיר נשתקע, וכל העולם אין קורין אותו אלא רק בשם עבדאלה לבד, גם, שאלנו לחכם יחזקאל שלמה דוד הי"ו, שהיה שותפו כשהיה דר בעיר הנכאן, ואמר שלא שמע מעולם שקורין אותו בשם זה, רק עבדאלה בלבד, ועיין להרב הלבוש ז"ל סי' קכ"ט סוף אות י"ח שכתב, על אשה שהיה שמה שמחה, ואח"כ נשתקע ממנה שם שמחה, והכל קורין אותה וריידא, שאין כותבין אלא רק וריידא, ואם כתב גם שם שמחה פסול, והביא דבריו הב"ש ס"ק ל"ז, והבאה"ט ס"ק ל"ג, ועיין להרב פתחי תשובה ס"ק נ"ה, שהביא משם הרב גט פשוט ז"ל, דאין להתיר אפילו במקום עיגון ושעת הדחק:

264

רס״ההספק הב', שכתוב בגט העומדת במתא בג'דאד, וזה ידוע שבגט שליחות אין לכתוב העומדת, אלא צריך לכתוב בכל מקום שעומדת, ועיין להרב גט פשוט סי' קכ"ח סס"ק י"ז שכתב גט שכתוב בו העומדת במקום פ' ואפשר שבעת ההיא לא היתה עומדת שם, כתב מהרשד"ם סי' נ"ח, דלא תנשא בגט זה יע"ש:

265

רס״וועוד נמצא רעותא דגט הנז' נשלח לידינו עם הפוצטא בלי הרשאה כתיקון חז"ל, והגם שגט זה לא בא לידי נתינה, כי האשה לא רצתה לקבל הגט, הנה אנן ב"ד נכנסנו לספיקי הנז', והוצרכנו לכתוב לרו"ם כת"ר הי"ו, בעבור כי כפי הריאות, הנה זה המסדר שסידר הגט הזה הוא עם הארץ, ואינו בקי בדיני גיטין, וכתבו לנו אנשי סנגפור יע"א, שהוא סידר גיטין אחרים שם, אך הנשים שנתגרשו בגיטין שסידר המסדר, עדיין לא נשאו, וכותבים שזה המסדר אומר שיש לו סמיכה מחו"ר ירושלים תוב"ב לעשות גיטין, על כן חלותינו היא מרו"ם כת"ר, לחוות דעתו בזה, ושכמ"ה:

266

רס״זוזאת תשובתי להם.

267

רס״חתשובה. מה שכתבתם לערער על המסדר הנז' שכתב עבדאלה מאיר, דמתקרי עבדאלה, מכח דברי הלבוש וגט פשוט ז"ל, אחה"מ דין הלבוש וגט פשוט לחוד, ונידון השאלה לחוד, כי דין הלבוש איירי דלא כתב דמתקרי, אלא רק כתב שני שמות בסתם, דהא כתב בזה"ל ואם כתב גם שמחה פסול, שכיון דנשתקע ממנה הרי הוא שם אחר לגבי דידה שאינה נכרת בו ע"כ, ואם כתב שמחה דמתקריא וריידא, הרי זו נכרת היטב, כי מפורש בדבר זה דמעיקרא היה שמה שמחה ונשתקע ונעשה במקומו וריידא, כיון דקאמר להדיה דמתקריא עתה וריידא, ועל כן נ"ד שכתב עבדאלה מאיר, דמתקרי עבדאלה בן צאלח, אע"ג דנשתקע שם מאיר, הרי ניכר היטב בזה עתה מאחר דקאמר דעתה מקריי עבדאלה בלבד, וליכא חששה דזה אדם אחר ששמו עבדאלה מאיר וזה פשוט וברור. והנה הרב דברי אמת ז"ל, בענין גיטין סי' ט', הביא מחלוקת הפוסקים בנשתקע שם הראשון, די"א לכתוב שם הנקרא בו עתה לעיקר ויכתוב דמתקרי על שם הראשון, ר"א דבכה"ג הוי מזוייף מתוכו, דאיך יכתוב דמתקרי על שם שאינו נקרא בו עתה, אלא ס"ל דיכתוב דמתקרי על שם הנקרא בו עתה ע"ש, וא"כ לפי סברה זו יפה עשה זה המסדר שכתב עבדאלה מאיר (שהוא שם הראשון) דמתקרי עבדאלה (שהוא שם הנקרא בו עתה), והנה לענין הלכה צריך לעיין בזה איך ראוי לכתוב בד"ז, ומאחר דאין הדבר הזה צריך לענין מעשה לעת עתה, לא נאריך לברר אותו עתה:

268

רס״טגם עוד מה שדנתם מהשערת השכל ששם עבדאלה מאיר לא היה נקרא בו, אלא ביום המילה, ואח"כ נשתקע לגמרי מכל וכל, אין השערה זו מוכרחת, די"ל אע"ג דאיהו לא חתים עבדאלה מאיר, וגם בפי העולם אינו נקרא אלא רק בשם עבדאלה בלבד, יתכן לא נשתקע שם מאיר לגמרי, אלא נקרא בו ג"כ בעליית ספר תורה וכן בשטר כתובה וכיוצא בזה, וכל כהאי גוונא יש מקום עיון, אם יש לזה דין נשתקע, וספק זה נתבאר בדברי האחרונים, ועתה אין לנו צורך בו לבארו, ועיין דברי אמת בענין גיטין סי' ט' הנז"ל, שכתב ראיתי למהר"י זיין הובאו דבריו בזרע אברהם אה"ע סי' י"ז, דכל שכתוב בכתובה לא מקרי נשתקע, ונסתייע מדברי גו"ר כלל א' סי' כ"ב ע"ש, ובהיכא דנקרא מן הלידה בשני שמות ראובן ישראל, ועולה לס"ת וחותם בשניהם, ורק בפי העולם אינו נקרא אלא בשם ראובן, יש בזה כמה חלוקי דיעות בין האחרונים, י"א כותבין ראובן ישראל דמתקרי ראובן, וי"א כותבין ראובן דמתקרי ראובן ישראל, ועיין פתחי תשובה ס"ק ל"ו, מה שהאריך בענינים אלה ודומיהן, גם הביא שם מה שיש לפרש במשמעות דמתקרי מהו, ועיין גט פשוט ס"ק י"ג:

269

ר״עומה שכתבתם לערער על מ"ש העומדת במתא בג'דאד, והבאתם דברי גט פשוט מ"ש מן מהרשד"ם אה"ע סי' נ"ח, הנה דברי מהרשד"ם יש לפרשו ב' פירושים, ועיין כנה"ג סי' קכ"ח, הגהב"י אות כ"ב, וישועות יעקב בסדר הגט, דש"ע ס"ק כ"ז, אך כל זה איירי בהיכא דאנחנו רואין שהאשה היא עומדת שם, ואין לנו עסק עתה לברר בדין זה, ואיך שיהיה הנה המסדר שכתב העומדת במתא בג'דאד, ודאי עוית בזה, דלא היה ראוי שיכתוב כך, והיה לו ללמוד מדברי הש"ע דסי' קכ"ח ס"ב, דמפורש להדיה, דאם אין האשה עומדת במקום חתימת הגט, דאין כותבין מקומה כלל:

270

רע״אואשר כתבתם עוד, לערער על המסדר ששלח הגט לידכם בפוצטה בלי הרשאה כלל, הנה בזה ודאי ניכר שהוא עם הארץ גמור ובער ולא ידע, ונראה דאין בידו סדר הגט, ואם יש אצלו לא ידע למקרי ביה, דהא מפורש כל זה בסדר הגיטין, ואיך ס"ד לשלוח הגט בלא הרשאה, ובשלמא אם נשלח הגט ביד שליח מהתם להכא, ולא מסר בידו ההרשאה, אלא רק עשה הרשאתו בפני עדים, יש ללמד עליו זכות קצת דסבר סגי בהכי, כיון דהגט ביד השליח, נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים, אבל בכה"ג דשלח הגט בפוצטה, איך ס"ד שתתגרש האשה בגט זה בלי הרשאה, דמי ימסור הגט ביד האשה, ומי יגרש:

271

רע״בזאת ועוד אחרת, נמצא אולת יתירה למסדר הזה, אשר מעלתכם לא נרגשתם בה בדברי שאלתכם, והוא, כי ראיתי ששלח ליד מעלתכם עם הגט הנז' שטר עדות דחתימי עליה תלתא בתורת מעב"ד, וזה נסחו, בחמישי בשבת בחמשה ימים לחודש אלול שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמשים לבריאת עולם, למנין שאנחנו מונים בו כאן במתא סנגפור, אנחנו ב"ד ח"מ, במותב תלתא כחדא הוינא, ובא לפנינו עבדאללא מאיר, דמתקרי עבדאללה בן צאלח בן שכר וגירש את אשתו צלחה בת ששון יחזקאל ראובן מנשה, ואמר תתקבל גט זה אשתי, והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, ובטל כל מודעי דהוה ליה, ואין שום תנאי אלא הן גרושין גמורים, וקרינו הגט והיה כשר, והכל שריר ובריר ונהיר וזהיר וקים, וחתמו על זה שלשה שהם, פב"פ, ופב"פ, ופב"פ, ואחריהם כתב הבעל בזה"ל, אני עבדאלל'ה מאיר דמתקרי עבדאלל'ה בן צאלח בן שכר החתום מטה, העומד היום בסנגפור, מתא דיתבא על כיף ימא רבא, גרשתי את אשתי צלחה דמתקרייא צלתה בת ששון יחזקאל ראובן מנשה, בפני הב"ד פב"פ, ופב"פ, ופב"פ, בלי שום תנאי, ובביטול כל מודעי ככל הכתוב למעלה חתימתם אמת שריר ובריר ונהיר וזהיר וקים, וחתם עבדאלל'ה צאלח שכר, והוא הבעל, והזמן מכוון עם זמן הגט, וגם על דברי הבעל הנז' חתמי תרי סהדי, זה אשר מצאתי כרוך עם הגט ששלחתם אותי אלי לראותו:

272

רע״גוהנה, בודאי דברים אלו הכתובים במעב"ד הנז', תקנם ועשאם המסדר ע"פ שכלו וחכמתו, ובזה ניכר שהוא עם הארץ גמור, יען כי מדברים שכתבו, נראה שהאשה צלחה נתגרשה מבעלה בפניהם, וכתבו מעב"ד על הגרושין שנעשה לפניהם, כי כתבו בפירוש במותב תלתא כחדא הוינא, ובא לפנינו עבדאלל'ה וכו', וגירש את אשתו צלחה וכו', ואין שום תנאי אלא הן גרושין גמורים, וקרינו הגט והיה כשר וכו', וגם הבעל בא אחריהם, ואזיל ומודה שגירש את אשתו צלחה בפני שלשה ב"ד הנז"ל, שכן כתב בזה"ל, אני עבדאל'ה וכו' גרשתי את אשתי צלחה וכו', בפני הב"ד פב"פ, ופב"פ, ופב"פ הנז"ל, בלי שום תנאי, וביטול כל מודעי וכו', וכל זה הוא שקר גמור, כי האשה היא בעיר בג'דאד, ואיך נתגרשה בעיר סנגפור, שלא היתה שם לא היא, ולא שלוחה, וכל דברים אלו נכתבו מחסרון דעת המסדר, שהוא סידר הדברים האלה ואמר להשלשה הנז"ל ולהבעל, כך צריכין אתם לכתוב ולשלוח כתיבה זו בחתימת ידכם לעיר בג'דאד עם הגט אשר תתגרש בו שם, ונמצא זה המסדר הוא בור ועם הארץ, ולא ידע בין ימינו לשמאלו, וגיבב דברים, ולא ידע מאי חורבא נפיק מזו הכתיבה, ומן הנראה יתכן שחשב, כיון שנכתב ונחתם הגט בסנגפור, והביאו הבעל בפני השלשה הנז"ל תתגרש בו האשה, והיא עודה יושבת במקומה פה בג'דאד:

273

רע״דועל כן הא ודאי אע"ג דגט זה נתבטל מאליו בלא"ה, מפני שהאשה לא רצתה לקבלו, והמעב"ד היא נשארה עם הגט ביד ב"ד של פה עירנו, וכולם נעשו כחרם הנשבר, הנה ודאי איכא למיחש על שאר גיטין שעשה המסדר הזה שם מאחר שנתברר מזאת המעשה שהוא עם הארץ גמור:

274

רע״הוהנה נודע מ"ש הריב"ש ז"ל סי' שי"ח, והרא"ם ח"א סי' ל"ה, והובאו דבריהם בב"י סוף סי' קמ"א, ובש"ע בהגה"ה סוף סעיף ט', וגם עיין עוד בהגה"ה סי' קמ"ב סוף סעיף ט' ע"ש, והגאון חתם סופר אה"ע ח"ב סי' נ"ד כתב, לכאורה נראה דהריב"ש סותרים דבריו מסי' רע"א לסי' שי"ח, אך באמת אין סתירה והיינו דכל דאתי גיטא לקמן ע"י שליח הולכה כדי למסרו לאשה ולא ראינו בו שום ריעותא, רק שהמסדרים לא היו בקיאים דאה"ן לא נחוש, אבל עובדא דסי' שי"ח הוה בשליח קבלה דנקרע הגט במקום קבלתו ואינו לפנינו לראותו, ורק אנחנו סומכים שנעשה כראוי, ולהכי כל שהמסדרים הם ע"ה ואינם בקיאים לא סמכינן עלייהו להתיר בגט שנעשה על ידם, אבל אה"ן אי הוה מייתי הגט לפנינו וראינו שאין בגט שום פקפוק, אע"פ שהמסדרים לא היו בקיאים אין לעגן ולפסול בדיעבד, אלא אמרינן מסתמא עשו סדר הגט המסודר לפניהם ולא שינו בדבר, וכתב עוד דלפ"ז תיקשי אתשובת הרא"ם דיליף מהך דהריב"ש ז"ל לנ"ד לפסול, ולמה פסל הרא"ם ולא חש לעיגונא, כיון דלפני הרא"ם היה הגט נכון וישר, ורק פסלו מכח פיסול ההרשאה, ועל זה כתב הגאון ז"ל. דס"ל כיון דכל סמיכות הריב"ש בסי' רע"א להתיר, היינו משום דהשתא בזה"ז הסידורים של הגט הם מצויים וכתובים לפני המסדר, להכי הוי בכלל מ"ש בגמרא, סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, ואמרינן מסתמא עשה כפי סדר הכתוב ומסודר לפניו, אך בעובדא דהרא"ם הוה שכתב בהרשאה שהבעל מנה אותו לשליח קבלה, ולא הרגישו שאין הבעל יכול למנות שליח קבלה, א"כ הרי נכשלו במ"ש בסידורים שלפניהם, ואז שוב אין לסמוך כלל, אפילו בדברים שאין אנחנו רואין פיסול לפנינו עכ"ד ע"ש:

275

רע״וולפ"ז בנידון השאלה הנז' יש לחוש על גיטין אחרים שסידר אותו האיש, ובאי לידי גירושין כיון שאין הגט לפנינו, דודאי כל גט קורעון אותו אחר שגרשו בו, וכמ"ש הח"ס ז"ל בדעת הריב"ש, ועוד אפילו אי הוה הגט לפנינו ולא ראינו בו שום רעיתא של פיסול, ג"כ יש לחוש בו משום פסולים שאינם ניכרים, וכמ"ש הח"ס ז"ל בדעת הרא"ם ז"ל, יען כי כאן טעה המסדר הזה בדברים הכתובים להדיא, בסידורים של הגט הנדפסים בש"ע ושאר ספרים, ולא עשה ההרשאה כפי מה שנכתב בסדר הגט, וזה מכשול וחסרון גדול, ואם הוא הולך ועושה כפי סדר הגט הכתוב ומוצג לפניו, איך לא עשה ההרשאה כאשר כתיב ומוצג בסידורים של הגט הנדפסים, וגם עוד אם היה לו עינים לראות בש"ע, לא היה כותב דיתבא במתא בג'דאד, ולכן כיון שזה נכשל בסידור הגט חיישינן לשאר פיסולים שאינם ניכרים. ועוד ממה שמצינו שסידר שטר עדות דחתימי עליה שלשה שמעידין ומגידים דהבעל עבדאלה הנז' גירש את אשתו בפניהם גירושין גמורים, מזה נראה שהוא עם הארץ גמור וכאשר כתבנו לעיל, ובזה גרע טפי מאותם עובדי שדברו בהם הריב"ש והרא"ם ז"ל הנז':

276

רע״זוהנה,מצינו כמה גדולי אחרונים, שסמכו על תשובת הריב"ש, והסכימו לפסול הגט בכה"ג, וכמ"ש הרב זקן אהרן בסי' י"ד, גם הגאון צמח צדק בסי' ק"י, הביא תשובת הריב"ש הנז', וסמך עלה, ורק עשה חילוק דלא שייך בנ"ד, וכן הוא בעבודת הגרשוני סוף סי' ל"ה, ואפילו הרב פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז דף נ"ח ע"ג, לא התיר אלא בהיכא דלא טעו בדבר הפוסל מן הדין ע"ש, ובנידון השאלה טעה בדבר הפוסל מן הדין, ששלח הגט עם הפוצטה בלי ההרשאה, ובזה גם הרב פ"מ יודה, ועיין להרב פני יהושע אה"ע סי' וא"ו ע"ש, גם ראיתי להגאון מצאנז ז"ל, בדברי חיים אה"ע סי' פ"ט, שהאריך קצת בענין זה, והעלה מ"ש להקל במקום עיגון, אינו אלא בהיכא דלא טעו בדבר הפוסל מן הדין, ועיין עוד להרב הנז' בסי' צ' מ"ש שם. עוד ראיתי להגאון חתם סופר באה"ע ח"ב סי' ח', מה שהשיב לגאון אחד בזמנו, ע"ד הגט שנשלח ע"י שליח, ונמצא בו כמה ריעותות, אך המסדרים מיד הבעל ליד השליח, כתבו התנצלות, שלא היה להם סופר כראוי, והיה בזמן בהול, דהבעל היה בורח, ובבריחתו הגיעוהו בספר המדינה, והשתדלו ממנו גט פטורים לאשתו כי לא ישוב עוד, ורב אחד שבא הגט לידו, תיקן בגט מה שאפשר לתקן ומסרו ליד האשה כדת משה וישראל, וסמך על התנצלות המסדר, וגם ידע שיש לו סמיכה מהרב הזקן זצ"ל וכו', ועל זה הגאון השואל רצה לפסול גם בכה"ג דאומר המסדר התנצלות, וגם לא היה הטעות גדול ב"כ, אבל הגאון ח"ס הכשיר מטעם שאומר התנצלות, וגם שיש לו סמיכה, וגם מוחזק בהוראת או"ה, לכך נקבל התנצלות שלו ע"ש, ולפ"ז בנידון השאלה דליכא שום התנצלות במה ששלח הגט בלא הרשאה, וגם ניכר שהוא עם הארץ גמור, מלשון המעב"ד שסידר לשלשה ב"ד וכנז"ל, הא ודאי לכ"ע פסלינן כל מה שנעשה על ידו, ולפחות לפסול אותם הגיטין שנתגרשו בהם הנשים שעדיין לא נשאו, דאפשר לקבל עתה גיטין מחדש, עשויים כדין וכהלכה:

277

רע״חוזאת תורת העולה, דכל הנשים שנתגרשו בעיר סנגפור יע"א, ע"פ המסדר הנז', אם עדיין לא נשאו, צריכין גרושין מחדש ע"י מסדר בקי בדיני גיטין ומוסמך, ואם יש שכבר נשאו, אין אני מגלה דעתי בהם. כ"ז כתבתי בנחיצה רבה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

278

רע״טשאלה. נשאלתי מאת החכמים הב"ד יכב"ץ, ימחול כבודו הי"ו לעיין בדבר הגט וההרשאות אשר נשלחו לפה עירנו לידינו מעיר כרמשאן יע"א, ונסתפקנו בו כמה ספיקות.

279

ר״פהספק הא' שעידי הגט הן הן עידי ההרשאה, וידוע לרו"ם כת"ר הי"ו, המחלוקת בזה בפוסקים כמבואר ביד אהרן סי' קמ"א הגה"ט אות מ"ה, וכבר בא מעשה כזאת והכשרנו, ברם דא עקא שלא כתבו בהרשאה ועידיו החתומים בו אנחנו ח"מ פו"פ, רק כתבו ועדיו החתומים בו פו"פ כאלו הם אחרים, כאשר עיני רו"ם כת"ר תחזנה משרים בהרשאה, וגם עוד בהרשאה שניה חתומים בה אלה עידי הגט, וג"כ יש להסתפק בה הספק הנז' כאמור:

280

רפ״אהספק הב' הוא דשליח שני צריך לעשותו בפני ב"ד כמבואר בסי' קמ"א סעיף מ', ובהרשאה הלזו חתומים בה שני עדים, והן הן עידי הגט, והגם שבסי' קמ"ב סעיף ט' כתב מרן ז"ל, שהשליח מצטרף עם שנים אחרים אם הוא כשר לדין, ובנ"ד ג"כ השליח נצטרף, ולכן כתבו במותב תלתא, יש להסתפק דשמא דוקא בשנים אחרים, אבל כאן שהם עידי הגט, אין עד נעשה דיין, והריב"ש בסי' ש"ץ כתב, העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים, ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין, הביאו הבאה"ט סי' קמ"א ס"ק כ"ו, שמא היינו דוקא בעידי מסירה, אבל בעידי חתימה לא, ועיין הריב"ש סי' שי"ח הביאו רמ"א ז"ל בהגה"ה:

281

רפ״בהספק הג', בהרשאה שנית כתוב מנה על פיו, וצריך לכתוב מנה על פינו ובפנינו. גם עוד, כשממנה השליח השני שלא בפניו צריך לכתוב בהרשאה, וכך אמר לפנינו פב"פ, הריני ממנה בפניכם את פב"פ הדר במקום פ' ליתן גט זה לפב"פ, ותהא ידו כידי, ופיו כפי, וכו' והכל בלשון נסתר, וכאן כתוב הכל בלשון נכח, כאלו היה שליח שני בפניו, ומסר אותו בידו. גם כתוב בהרשאה, ובפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר וכו', ועדיין הגט הוא לפניהם ומחזי כשקרא, ועיין באה"ט סי' קמ"א ס"ק כ"ה:

282

רפ״גהספק הד', יש להסתפק דשמא הגט עצמו פסול, מאחר דמוכח שמסדרי הגט הדיוטות היו, יען שיש בהרשאות כמה ריעותות, וכפי הנראה ממכתב שכתב לנו המסדר דלא בנקל יוכל להשיג גט אחר מהבעל, ויש לחוש לעיגונא, ולכן לא נוכל להחזיר להם את הגט וההרשאות, כדי לעשות הרשאות אחרות, ועל הכל ימחול כבודו לחוות דעתו דעת עליון, ושכמ"ה:

283

רפ״דתשובה. תחלה וראש נשיב בעזה"י על ספק הא', והוא, כי הן אמת שצריך לכתוב ועדיו החתומים בו, אנחנו פו"פ חתומי מטה, וכמ"ש הכנה"ג בסדר הגט חלק שמיני אות נ"א, וכ"כ בכל הנוסחאות המובאים בספר הפוסקים, מ"מ מצינו להרב פתחי תשובה בסדר גט שני סק"ב, שהביא מהרב גט מקושר, שאם עידי הגט הם עידי ההרשאה, יכתבו בהרשאה ועדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה ע"ש, וכתב על זה הרב קב ונקי בסדר גט ראשון ושני אות ע"ד דף מ"ד, וז"ל ובאמת הלשון אינו מדוקדק, דלשון ההרשאה הוא לשון העדים, על כן נראה שיותר טוב לכתוב כמ"ש בכנה"ג עכ"ל. הנך רואה דהרב גט מקושר כתב לכתחלה לשון ההוא שאינו מדוקדק יען דלשון ההרשאה הוא לשון העדים, ואיך כתב הרב שיכתבו בהרשאה בזה"ל, ועדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה, כאלו הם מדברים בעד אחרים ולא בעד עצמם ולפ"ז י"ל גם בנידון דידן נמי אין להקפיד על לשון זה, שנראה ממנו שהם עדים אחרים ואינם עידי הגט. ואין להדחק ולומר מ"ש הרב גט מקושר יכתבו בהרשאה ועדיו החתומים בו הן החתומים כאן למטה, אין כונתו לומר שיכתבו בהרשאה נוסח זה ממש, אלא כוונתו לומר שיכתבו לשון דמשמע מיניה שעדיו החתומים בו הן הן החתומים כאן למטה, והיינו כגון שיכתבו ועדיו החתומים בו הם אנחנו פ' ופ' חתומי מטה, דזה אינו, דבאמת מדבריו מוכח שיכתבו ממש נוסח זה דעדיו החתומים בו הם החתומים כאן למטה וחכם אחרון אין דרכו לקצר לשונו ולמנקט בכה"ג, מיהו אמרתי אפילו אם נאמר כונתו הוא שיכתבו נוסח זה ממש בהרשאה, עכ"ז יש לחלק בין זה לנ"ד, דהתם כיון דכותבים הם החתומים כאן למטה ולא יש אחרים חתומים שם זולתם הנה בזה מוכח שהן הן עדי הגט, ועל עצמם מדברים ואין דרך לטעות בהכי, משא"כ נ"ד שכתבו ועדיו החתומים בו הם פ' ופ', בזה יש לומר ודאי הם עדים אחרים ואינם עידי ההרשאה, ואע"פ שאנחנו רואין השמות מכוונים זע"ז אין מזה ראיה, דאפשר דנזדמנו במקרה להיות מכוונים זע"ז ששוים בשמותם ושמות אבותם, וע"כ כל כה"ג יש קפידא:

284

רפ״האמנם, חזרתי ואמרתי אע"ג דנניח במונח בנ"ד מוכח מלשונם שהם אינם עידי הגט, מה בכך ומה תקלה יוצא מזה אם נטעה לפרש דבריהם כך ונחשוב שעידי ההרשאה לא היו עידי הגט, הלא אדרבה אם עידי ההרשאה אינם עידי הגט עדיף טפי דהא איכא רבים דס"ל שצרך להיות עידי ההרשאה עדים אחרים, וא"כ מה בכך אם נחשוב כך, ואם תאמר בכה"ג יש לגמגם על העדים האלה, דנראה שהם משקרים, כיון דבאמת הן הן היו עידי הגט ואיך יכתבו לשון זה, דמשמע דהם אחרים ואינם עידי הגט, זה אינו, דבאמת לשון זה אינו לשון שקר דהא מצינו כה"ג בלשון בני אדם הנזכר במקרא שהוא דוגמת לשון זה ממש, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, דמשמע מלשונו שהוא אינו אישם והם אינם נשיו, ובאמת הוא היה אישם והם נשיו ועל עצמו מדבר, ועוד מצינו דוגמת זה בשמואל ב' סי' ה' ויאמר דוד וכו' ואת העורים שונאי נפש דוד, ועוד שם בסי' ז' ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך, וכן נמי במלכים א' קחו עמכם את עבדי אדוניכם, דנראה שהוא מדבר על אחר, ובאמת הוא מדבר על עצמו. גם עוד מצינו בגמרא דברכות דף ל"ד ע"ב אמר ריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו כל היום לא השגיחו עליו, שנראה מלשונו מדבר על זולתו ובאמת הוא מדבר על עצמו, ש"מ דמשתעו אינשי לישנא כה"ג, והך ילפותא דהבאתי מן פסוק נשי למך, אתמר על זה בגמרא דסנהדרין דף ל"ח ע"ב, א"ל ההוא צדוקי לר"י בר"י כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי ליה, א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה דכתיב ויאמר לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך נשיי מבע"ל, אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי, א"ל מנ"ל הא, א"ל מפרקי דר"ש שמיע לי, ע"כ. נמצא דברי העדים בהרשאה דומין לכל לשונות אלו שזכרתי, ואין לגמגם ולומר דמשתעו שקר שנראה מלשונם דעדי הגט הם אחרים, ובאמת הן הן עידי הגט ומחזי כשקרא, דאין זה מחזי כשקרא, דעבידי אינשי דמשתעו הכי אלא דודאי דעדיף לכתוב לשון צח וברור והוא לכתוב כמ"ש הכנה"ג כנז"ל:

285

רפ״ווראיתי בתמים דעים סי' ע"ב, שנשאל בשליח שהביא גט מעיר אחת ונתנו ביד האשה בפני ב"ד ואמר שבפניו נכתב ובפניו נחתם לשמה, וקבלתו האשה והלכה לה, ואחר שלשה ימים באו שנים עדים כשרים והעידו שהשליח הנז' הוא אחד מן העדים החתומים בגט, ויש מגמגמים בדבר מהם אומרים שהגט פסול מפני שהוא משקר בעדותו שאמר בפני נחתם, והוא עצמו אחד מן העדים והשיב הרב ז"ל על גמגום זה של השקר ז"ל, וגם מטעם שכתבת משום שהוא משקר במה שאמר בפני נחתם, דמשמע אחד חתם בפניו, ואונו כן שהוא עצמו העיד וחתם, נ"ל דאין לך בפני נחתם עדיף מזה, שהרי כיון שחתם העד האחד בפניו והשליח הזה בעצמו הוא העד השני, שפיר קאמר בפני נחתם, שגם הוא כשחתם בפני עצמו חתם עכ"ל, מכאן מוכח דאם הלשון משמע שהוא אומר שקר, כל היכא דאנחנו יכולין לישב הלשון ולא משווינן ליה שקרן מיישבין אותו, ואע"פ שהוא בדרך דוחק הרבה, דהנך רואה בנידון הרב הנז' כמה הוא מן הדוחק הישוב הזה אשר יישב, ועכ"ז כתב דתו ליכא למיחש למחזי כשקרא, וא"כ כ"ש בנ"ד דהבאתי כמה לשונות מן המקרא ומן הגמרא דמשתעו הכי דאין כאן מחזי כשקרא:

286

רפ״זעוד ראיתי להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' שנ"ט וסי' ת"ו, שפסק בפשיטות שאחד מעידי הגט יוכל להיות שליח למסור הגט ביד האשה, ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שהוא עצמו החותם בגט, ולא יאמר בפני חתם פ' ואני הוא שחתמתי עמו, כדי שלא לשנות מתיקון חכמים שתקנו לומר לשון זה בפני נכתב ובפני נחתם, וכן הסופר ג"כ שכתב הגט הוא יהיה שליח ויאמר בפני נכתב אע"פ שהוא עצמו כתבו, ומעשים בכל יום במצרים מזמן הנגידים הראשנים נוהגין כן ע"ש, ועיין בכנה"ג סי' קמ"ב הגה"ט אות ה' ויד אהרן שם אות ב' שהביאו שיש חולקים בזה ע"ש, ונראה שגם החולקים שם יודו בנ"ד בלשון ההרשאה הנז"ל, דאין בו פקפוק של פיסול וכמובן לכל משכיל:

287

רפ״חושוב מצאתי עוד להרדב"ז ז"ל בתשובה שהובאה בספר גו"ר אה"ע כלל ד' סי' ל"א שמציין עליו הרב יד אהרן סי' קמ"ב הגה"ט אות ה', שנשאל הרדב"ז אם עידי הגט יכולים לחתום על השליחות, והשיב לא ידעתי מקום לשאלה זו, ולא מבעיא אם יכתבו והגט אשר נעשה עליו פ' שליח אנחנו ח"מ חתמנוהו, דפשיטא דעדיף טפי, אלא אפילו אם יכתבו פ' ופ' עדיו מה בכך, קושטא דמלתא ראובן ושמעון הם עדיו. תדע שהרי הסופר הכותב נעשה שליח לגרש ואומר בפ"נ ובפ"נ, ואין צורך שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם, וכן עידי הגט נעשים שלוחים לגרש ואין אומרים בפנינו נכתב ואנחנו חתמנוהו, אלא אומרים בפ"נ ובפ"נ, ואין כאן מחזי כשקרא והנלע"ד כתבתי עכ"ל, הרי לך דברי הרדב"ז הם ממש כנ"ד שהם כתבו עדיו החתומים בו הם פ' ופ' אע"פ שהם עצמם העדים, ועכ'ז כתב הרב ז"ל בפשיטות שאין כאן חשש כלל:

288

רפ״טולפ"ז גם בהרשאה של שליח שני שכתבו בה, והביא לפנינו הרשאה מקויימת שעשה הבעל שאול בן ניסן הנז' שליח בעדים להוליך הגט וכו', אשר גם על לשון זה יש להעיר דמחזי כשקרא, יען דבאמת הן הן היו עדי ההרשאה של שליח ראשון שהוא שאול בן ניסן הנז', הנה כפי המבואר לעיל נראה גם בזה אין חשש לענין דינא מצד הלשון הזה, ואין צורך להאריך בזה יותר:

289

ר״צועתה נבא לדבר בספק הב', הנה מה שהבאתם תשובת הריב"ש ז"ל בסי' ש"ץ, שהביאו בית שמואל ס"ק מ"ג, והזכירו בבאה"ט ס"ק כ"ו, בעדים שנמסר הגט בפניהם שיכולים להיות דיינים, ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין, הנה נידון הריב"ש הנז' היה כך, שהעדים שנמסר הגט לפניהם, כתבו אח"כ מעשה ב"ד להאשה, שכל ענייני הגירושין נעשה כהוגן וכתיקון חכמים, וקרענו הגט והתרנוה להנשא, ונסתפק הרב השואל כיון שהדיינים האלה הם היו עידי מסירת הגט, א"כ מעב"ד זו כאלו אינה, ואין למדין ממנה כלל דאין עד נעשה דיין. והשיב לו הריב"ש בענין ב"ד הרואין אם נעשים דיינים, זה ידוע לפניך מ"ש הראשנים בזה, אך נראה שאפילו לדברי המחמירין בכה"ג יכולין להיות דיינים, דדמי להך דפרק יש נוחלין, דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין וכו', ע"ש באורך, וכפי התשובה נראה דנידון השאלה דידן שאני טובא, דעדותם לא היתה עדות של ראיה אשר נעשה לפניהם, אלא עדותם היא בעיקר מעשה הגט שנחתם על ידם:

290

רצ״אוהנה בתשובת הריב"ש הנז' הביאה מרן ז"ל בב"י סי' קמ"א, וקודם שהביא זו הביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסי' רס"ו שנשאל בדין א' הדומה לדין הנז' בהריב"ש, וכתב שם בדף נו"ן בד"ה עוד ראיתי וז"ל, ולע"ד נראה דלא שייך הכי אין עד נעשה דיין, לפי שבמעשה הזה אין צריך ב"ד ולא אמרינן הכי אלא בקדוש החודש משום דצריך ב"ד וכו' אבל בנידון הזה אין צריך ב"ד כלל אלא הודעת העדים שקבל וכדאמרינן בפרק התקבל וכו', וכל דלא צריך לב"ד לא חיישינן לעד נעשה דיין, ואחר שעלה זה בדעתי בקשתי אם אמצא לי רב בדבר ומצאתי לא"א מורי הרשב"ץ ז"ל, שכתב כך בתשובה בספר, ועוד האריך להראות פנים שאפילו במקום שצריך ב"ד אין חוששין בזה לעד נעשה דיין ואכמ"ל עכ"ל. ולא ידענו מה הראה פנים הרשב"ץ שאפילו במקום שצריך ב"ד אין חוששין בזה לעד נעשה דיין, והנה שם בתשובת הרשב"ש ז"ל סי' רכ"ג נשאל, מסופר שהיה סופר הגט והיה אחד מהב"ד בקיומו דהיינו במעשה ב"ד שנותנין לאשה אח"כ על מעשה הגירושין שהיה כדין והתירוה להנשא, והשיב לו הרשב"ש אין בזה בית מיחוש, שאין הדבר אמור אלא אם היית עד, לפי שאין עד נעשה דיין בדאורייתא, ואלו היה זה המעשה חובה היה צריך לעיין אם הוא דאורייתא או דרבנן, דבדרבנן עד נעשה דיין כדאיתא בכתובות פ"ב, אבל השטר שעושין ב"ד שהבעל צוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ושנעשה כתיקון חז"ל, והבעל מסרו בידה ושהב"ד התירוה להנשא, כל זה אינו נעשה אלא לרווחא דמלתא, אבל גם בלא זה יכולה היא להנשא, ולפיכך אין בזה עד נעשה דיין, וכ"כ א"א לחכמי איטלייא עכ"ל, ומתשובה זו נראה דחושש הרב ז"ל לדין אין עד נעשה דיין גם בכה"ג שהיה אחד מן העדים דיין בזה המעב"ד, וגם בתשובתו דסי' רס"ו בסוף דבריו חזר ונטה לתוש לזה שכתב וז"ל, ועוד אני אומר אפילו היה בדבר חשש אין עד נעשה דיין, כל שלא נודע לנו בפירוש שכך עשו, אין בודקין אחריהם וכו', נמצא נטה דעתו לחוש לזה, אלא שמצא טעם אחר להכשיר:

291

רצ״בועתה אחזור על הספק של מעלתכם שכתבתם כיון דאלו החתומים בהרשאה דשליח שני הן הן עידי הגט, וכיון דהרשאה דשליח שני צריכה להיות בפני ב"ד איך יהיו העדים דיינים. הנה על זאת אשיב דמ"ש מרן ז"ל בסי' קמ"א סעיף מ' דשליח שני צריך למנותו בפני ב"ד, מפורש שם הטעם דצריך לומר שליח ראשון בפני נכתב ובפני נחתם, דהוי כמו קבלת עדות, ודין קבלת עדות צריכה להיות בפני ב"ד של שלשה, וכנז' בלבוש ז"ל, אבל היכא דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ כגון שהוא בא"י, או שהגט מקויים, סגי למנותו בפני ב' עדים, ולא בעינן ב"ד של שלשה, וכאן בנ"ד שעידי החתימה של הגט הן הן עידי ההרשאה דשליח שני, נראה דאין צריך לומר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, וכמ"ש מהריב"ל ז"ל ח"א כלל ד' סי' כ"ז דף ס"א ע"ג, בהיכא דמסר השליח את הגט ליד האשה בפני שני עדים, שהם עצמן היו עידי החתימה של הגט, שכתב שם בסוף תשובתו וז"ל, כיון דנמסר הגט בפני עידי החתימה, מה צריך שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ לפני עידי המסירה, כיון שהם עצמן היו עידי החתימה עכ"ל, וכן הסכים הרדב"ז בחדשות ח"א סי' ת"ו, דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ היכא דעידי המסירה הם עצמם עידי החתימה ע"ש, וכ"כ הרב זקן אהרן ז"ל סי' קס"ו, דבכה"ג לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ, ע"ש:

292

רצ״גועל כן ה"ה בנ"ד דלא היה צריך שליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ בפני עידי ההרשאה, כיון דהם עצמם היו עידי החתימה, דהו"ל כאלו הביא לפניהם גט מקויים דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וא"כ אין צריך ב"ד לדבר זה, ואין אלו עידי ההרשאה נחשבים ב"ד, כדי שתחוש להא דאין עד נעשה דיין, ואינם אלא עדים בלבד, ואע"ג דכתבו במותב תלתא כחדא ב"ד הוינא, דמשמע שהם ב"ד, מה בכך. וגדולה מזו כתב הרשב"ש בתשובה דסי' רס"ו הנז', וז"ל, ואע"פ דהלשון הכתוב בשטר הוא בלשון עדים, וחתמו בו דיינים, לא מחזי כשקרא, שהרי בפרק השולח אמרינן, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמו דיינים, וא"א הרשב"ץ כתב דאף בדיינים שייך לשון עדים וכו', ומ"מ אין בדבר הזה מחזי כשקרא, כיון שיש מי שסובר שהדיינים עצמן חותמין בלשון עדים, דאימא הני דייני ס"ל כמאן דאמר הכי, וכל מאן דלא ידע להאי פירושא אחרינא, לאו רשע מקרי, ודומה לדבר הזה כתב מורינו הריב"ש ז"ל וכו', עכ"ד ע"ש:

293

רצ״דועוד הרואה יראה בהרשאה דנ"ד, דאע"ג דכתבו תחלה במותב תלתא כחדא ב"ד הוינא, מ"מ מוכח מתוכו דהיו עדים ולא דיינים, חדא דלא חתמו אלא רק שנים, ולא כתבו וחד ליתוהי, ולא כתבו וחתימנא ביה תרי מגו תלתא, ולא כתבו דמקצתנא חתימין לתתא כמפורש בדיני הקיום, ואם נאמר שנצטרף שליח ראשון כאשר חשבו הב"ד יכב"ץ בתוך דברי השאלה, היה צריך לפחות לכתוב דמקצתנא חתימין לתתא, ומדלא כתבו כן מוכח שהיו עדים ולא דיינים, ועוד איכא הוכחה גדולה, דהא חתמו פב"פ עֵד פב"פ עֵד, ועוד איכא הוכחה יותר גדולה מן ההנפק של ההרשאה דכתבו הב"ד של ההנפק בזה"ל חתימת סהדייא אלין, הרי דקרו להו סהדייא, נמצא שהם עדים ולא ב"ד, ואין לפקפק בדבר זה ממ"ש הרב זקן אהרן בסי' קס"ו סוף עמוד ב', היינו משום דהתם חתימי תלתא, ועוד התם אע"ג דטען עוד כמה טענות לערער בצירוף טענה זו, עכ"ז לסוף אסיק וכתב וז"ל, הכלל העולה שאני הכשרתי הגט משום עיגונא, ולולי זה הייתי מצריך גט אחר, ולחוש לב"ד טועין כי לא היטב עשו וכו' ע"ש:

294

רצ״המיהו כל זה שכתבתי יועיל לפי סברת מהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל. כל שהעדים הן עידי חתימה עצמן תו לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, אך באמת מצינו שהגאון הרא"ם ז"ל ח"א סי' פ"ב, לא ס"ל הכי, אלא סבר מר שגם במוסר הגט בפני עידי חתימה עצמן צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"ש, ועיין כנה"ג סי' קמ"ב הגהב"י אות כ"ו ע"ש ועיין מוצל מאש סי' וא"ו מה שפלפל והעלה מדברי הרא"ם ז"ל דלא יועיל בשום אופן אם לא יאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וא"כ לדעת הרא"ם ז"ל איכא למיחש בנ"ד, ואחר הישוב נ"ל דגם לדעת הרא"ם אין בזה מיחוש, משום דבנ"ד השליח ראשון אמר בפ"נ ובפ"נ שנזכר בהרשאה דשליח שני להדיה ששליח ראשון אמר גט זה בפ"נ ובפ"נ כאן במתא כרמשאן וכו', ומה שאמר דברים אלו בפני העדים שהם עצמם היו עידי חתימת הגט מה בכך, דהא הרא"ם בסי' פ"ב הנז' פסק שצריך לומר השליח בפני עידי המסירה שהם עידי החתימה בפ"נ ובפ"נ, ואם היה בנ"ד מוסר שליח ראשון את הגט ליד האשה עצמה בפני עידי חתימה של הגט בלבד שהוא שעת גירושין ממש, דסגי למימר לפניהם בפ"נ ובפ"נ, וידוע הוא דמה שהצריכו לשליח ראשון לומר בפ"נ ובפ"נ בעת שממנה השליח השני, כל זה בשביל הצורך של בפ"נ ובפ"נ דשעת גירושין, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון:

295

רצ״ווהנה אע"ג דאיכא עוד טעמא אחרינא, דצריך ב"ד במנוי שליח שני והוא, מפני שצריך לומר בשעה שמגרש האשה בגט זה שליח ב"ד אני, ואם עידי הרשאה זו לא חשבינן להו ב"ד אלא רק עדים בלבד, איך יאמר שליח ב"ד אני, הנה גם מזה הטעם ליכא פקפוק וערעור בנ"ד כלל, יען כי מה שצריך לומר שליח ב"ד אני היינו משום דהשליח בעת שמגרש צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, וזה שליח שני דלא נכתב ונחתם לפניו לא מצי למימר בפ"נ ובפ"נ על כן צריך לומר שליח ב"ד אני, דכיון שהוא שליח הנעשה בב"ד, חזקה שהשליח הראשון אמר בפני הב"ד בפ"נ ובפ"נ וסגי בהכי, וכן כתב הרשב"ש ז"ל בתשובה דסי' רס"ו הנז' דף מ"ט ע"א וז"ל, והא דמצרכינן בשליח דשליח שימנה אותו שליח הראשון בפני ב"ד, היינו טעמא משום דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ והשני אינו יכול לומר כך, לפיכך הצריכהו שימנוהו בב"ד, כדי שיאמר השני שליח ב"ד אני, וכ"כ שם הטעם הריא"ף ז"ל, ותדע דהכי הוא דהא במביא גט מא"י שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, אמרינן התם שהשליח ממנה שליח בלא ב"ד עכ"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז כיון דמה שצריך לומר שליח ב"ד אני, הוא משום קיום הגט, הנה אם הגט מקויים אין צריך לומר שליח ב"ד אני, ולכן אין צריך למנותו בשני עדים דוקא, וכמפורש בטור סי' קמ"א דאפילו שלא בפני ב"ד יעשה שליח אחר אם הגט מקויים ורק שיעשה בפני עדים, וכתב מרן ז"ל בב"י שכ"כ הר"ן דכל שנתקיים בחותמיו, כיון שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ אין צריך ב"ד, וכ"כ הרמב"ם בפ"ז, וכן הסכים הרשב"א וכ"כ הרא"ש ע"ש:

296

רצ״זוהנה כאן בנ"ד, אע"ג דאין קיום על הגט עצמו, מ"מ ההרשאה הראשנה שכתב הבעל לשליח ראשון אשר היא עתה ביד שליח השני, כתוב בה והגט שנעשה עליו משה דמתקרי חיים בן אג'א באבא הנזכר, שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה, נכתב ונחתם בפני השליח הנזכר כאן במתא כרמשאן וכו', והעדים של הרשאה הזאת עצמם עידי החתימה של הגט, וההרשאה הזאת היא מקויימת מתלתא ב"ד אחרים, וכתוב בהנפק דב"ד בזה"ל, ועידי החתימה הן הנה עידי הגט החתומים פה, ובהרשאה הנז' נזכר כמה סימנים בגט ההוא דמוכח דעלייהו קיימי, וגם עוד בהרשאה השנית של השליח השני כתוב מלשון שליח ראשון, וגט זה בפ"נ ובפ"נ כאן במתא כרמשאן וכו', וגם הרשאה זו היא מקויימת משלשה ב"ד הנז'. נמצא מ"ש בשתי ההרשאות הנז', יספיק בעד הקיום של הגט, והו"ל הגט מקויים בזה, ובפרט כמ"ש הב"ד בהנפק של הרשאה הראשנה, שעידי החתימה הן הן עידי הגט החתומים פה, נמצא בזה נתקיים הגט שפיר, וכיון שהרשאות אלו הם ביד שליח השני, תו לא צריך המינוי שלו בב"ד, ולא צריך שיאמר שליח ב"ד אני, כיון דנעשה הגט מקויים בזה. ועיין להרב יד אהרן ז"ל סי' קמ"א הגה"ט אות צ"א שכתב וז"ל, וכתב הרדב"ז סי' תתק"ז, שאפילו שאינו מקויים בגופו של גט, אלא שכתב מעב"ד, שבה מקיים חותמי הגט שעידיו פו"פ, ושנכתב ביום פ', כמו שרגילין לכתוב בטופס שטר שליחות, וחתמו השלשה שהם הב"ד יספיק לקיום הגט עכ"ל ע"ש, נמצא דלא בעינן שיהיה הקיום כתוב בגופו של גט, ולפ"ז גם כאן בנ"ד מ"ש הב"ד בהנפק הנז' על הגט, וכן נמי מה שכתוב בתוך ההרשאה עצמה יספיק לקיום הגט:

297

רצ״חמיהו לכאורה נראה, דדבר זה של קיום הגט בכה"ג דמוכח מכח ההרשאות הוא פלוגתא בראשנים ז"ל, דהא מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' קמ"א סוף סעיף א' כתב, יש אומרים דאם יש לשליח הרשאה, וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו, ואין השליח צריך לומר בפ"נ ובפ"נ (ריטב"א מרדכי), ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (והריב"ש סי' שי"ח ובסדרים), וכן נוהגין דשליח אומר בפ"נ ובפ"נ, אף כשיש לו הרשאה, ואין לשנית עכ"ל, ועיין למהר"ם מלובלין סי' כ"ה, שכתב דעת מור"ם לענין דינא הוא כדעת הרשב"א וסיעתו דמקרי קיום, אלא דנהגו להחמיר מ"ש:

298

רצ״טוהנה טעמו של הריב"ש מבואר בדבריו שם בסי' שי"ח, משום כיון שאין הקיום כתוב בגופי של גט, אפשר לומר דאותו הגט נאבד או נשרף, וזה הגט שבידו הוא מזוייף, ואע"פ דאין חוששין לזה, מ"מ אין זה גט מקויים, לא בקיום הגט, ולא כתקנות חכמים, וכאשר העלה כן מדברי הרמ"ה ז"ל, כדי לסלק ערעורו של בעל תקנו חכמים בגט קודם נתינתו שיתקיים בחותמיו ממש, או שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, וכל שלא נתקיים כן, כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק וכו' ע"ש, ועיין להרב תומת ישרים סי' ד', מ"ש על דברי הריב"ש אלו ע"ש, וא"כ לפ"ד הריב"ש ז"ל, נראה לכאורה דלא יועיל קיום הגט הנעשה מכח ההרשאות כאשר כתבתי, כי הריב"ש בעי שיהיה הקיים בגופו של גט. מיהו נ"ל דבנ"ד גם לסברת הריב"ש אין לפקפק כלום, יען בנ"ד באמת אמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ לפני עידי ההרשאה, וא"כ הרי זה הגט נתקיים כתקנת חכמים, במה שאמר בפ"נ ובפ"נ, ואע"פ דעידי ההרשאה היו שנים ואינם ב"ד, מה בכך, והלא אם שליח הראשון היה ניתן הוא עצמו את הגט ליד האשה לגרשה בו סגי ליה ליתנו לה בפני שנים, ויאמר בפ"נ ובפ"נ, ולכן ה"ה בזה דסגי לקיים הגט באמרו בפני שני עידי ההרשאה בפ"נ ובפ"נ, ומאי שנא מאם היה נותן הגט להאשה בפני שנים, דהא ידוע הוא דאמירת שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, הוצרכה בשביל אמירת בפ"נ ובפ"נ של שעת גירושין, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולא עדיף מיניה:

299

ש׳ולכן מאחר דשליח ראשון אמר בפ"נ ובפ"נ בפני עידי ההרשאה של שליח שני, אין צריך להיות מינוי שליח בב"ד וסגי בעדים, יען כי עתה שליח שני אינו צריך לומר שליח ב"ד אני כדי שיצטרך להיות מינוי שלו בב"ד, אלא דהרשאה הזאת שבידו שמעידים בה ששליח ראשון כבר אמר בפ"נ ובפ"נ תסגי ליה וכן כתב הריב"ש ז"ל להדיה בסוף סי' שי"ח וז"ל, ועוד אפשר לומר דכיון שכבר נראה משטר השליחות שביד זה, שכבר אמר השליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, אין צריך לשליח שיתמנה בפני ב"ד, ולא לומר שליח ב"ד אני, דהא אין צריך לזה אלא משום חששה, וכיון דאמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, וכיון שכבר נודע זה מצד אחר די בזה, ואע"פ שכתבתי למעלה שאפשר שאין הגט מתקיים במה שכתוב בשטר השליחות, שהבעל מסר בידו גט כשר ועדיו פו"פ, משום דעדיין יש לומר שזה הוא גט אחר, כל זה הוא לענין שצריכות לומר בפ"נ ובפ"נ שהוא קיום הגט עצמו, אבל לענין מינוי שליח האחרון בב"ד, כיון שאינו אלא משום חששה אם אמר הראשון בפ"נ ובפ"נ, או לאו, אז יש להקל משום עיגונא עכ"ל ע"ש. נמצא גם לסברת הריב"ש איכא טעמא להועיל בנ"ד ממ"ש בהרשאה דשליח שני, שכבר אמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ תסגי ליה, והשתא גם לפי הפלפול שפלפל הרב מוצל מאש בסי' וא"ו, באופן הא' והב' בסברת הרא"ם ז"ל, ומה שהעלה מדבריו ע"ש, הנה הכא בנ"ד שאמר שליח ראשון בפ"נ ובפ"נ, אין כאן בית מחוש, גם לדעת הרא"ם:

300

ש״אוגדולה מזאת מצינו למהרשד"ם באה"ע סי' ע"ז שהביא סברת הפוסקים, דס"ל שאם יש עדים שהבעל מינה לזה שליח שיוליך גט זה לאשתו מהני, ואין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ושוב הביא סברת הריב"ש דסי' שי"ח הנז' דס"ל לא מהני קיום הגט בכה"ג, ושוב אח"כ כתב לחלק ולומר דעד כאן לא ערער הריב"ש אלא בשטר המעיד על השליחות לבד (יש חסרון תיבות קצת והנוסח כאשר אני כותב), אבל בשטר המעיד על הכתיבה והחתימה ודאי ליכא לספוקי מידי, וכן נראה בפירוש מלשונו וכו' ע"ש, ותשובת מהרשד"ם זו הובאה במהרש"ך ח"א סי' ל"א, והסכים עליה מהרש"ך ומהר"ם מטאלון ז"ל ע"ש, והנה מ"ש דהריב"ש יודה בכה"ג דנקיט שם הוא תמוה, כי הריב"ש משמע להדיה מדבריו דלא מהני אלא בקיום הגט בגופו של גט כדי שלא יוכל הבעל לומר נשרף או נאבד וזה מזוייף, וראיתי למהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ל"ב דחש לסברת הריב"ש, וכתב דגם מהריב"ל חש לה ונרגש והעיר בדברי מהרשד"ם הנז' כאשר הרגשתי, והוא, דמה שאומרים העדים בפניהם נכתב, זה יועיל לסלק החשש דשמא לא כתב הבעל גט, אבל החשש דשמא נשרף או נאבד וזה גט אחר, אין שטר זה ולא לשון זה מוציא מידי הספק הזה ע"ש, וכ"כ הרב בית יאודה עייאש במנהגי ארג'יל, דרבו ז"ל הסכים למהראנ"ח ע"ש. ומ"מ בנ"ד נראה ודאי אתי שפיר גם לפי סברת הריב"ש ז"ל הנז', וכמ"ש בס"ד לעיל יען כי אנן לא אתינן עלה מטעם קיום הגט, אלא אתינן עלה משום דנעשה כתיקון חכמים במ"ש השליח בפ"נ ובפ"נ בפני העדים, דחשיב זה כאלו אמר כן בעת שזה מגרש האשה בגט זה:

301

ש״בוהנה הרב מהר"א ששון סי' קפ"ד כתב דאפשר דאיכא למיחש למאי דכתב הריב"ש ז"ל, דאין זה מקויים לא בקיום הגט ולא כתקנת חכמים וכו', ומ"מ כבר הורו הרבנים הגדולים האלה והסכימו להתיר בנידון שלהם ואין להרהר אחר בית דינם הצדק עכ"ל, והרב מהר"י הלוי ז"ל כלל א' סי' ח', האריך לחוש לסברת הריב"ש ע"ש, וראיתי להרב פני משה ח"ב סי' ל"ח שהביא דברי הריב"ש ופירש בו שני פירושים, ודעתו נוטה לפירוש ראשון יותר, אך הרב גט פשוט הביא דבריו וכתב הפירוש השני הוא הנכון והישר ע"ש, והרב מכתב מאליהו בדיני שליחות הגט סי' ל"ג דף ק"נ דחה את שני הפרושים הנז', והאריך בזה, וראיתי להרב מעיל שמואל בסי' כ"ח שהביא כל זה וכתב, דיש מקום להקל מטעם ס"ס, וכיון דהוי במידי דרבנן יש להקל בס"ס ע"ש, וראיתי להרב יד דוד קראסו, שהביא דברי הרב מעיל שמואל והסכים עמו ע"ש, ובאמת מלבד תרי ספיקי דעבד הרב מעיל שמואל יש לעשות עוד ספק שלישי, והוא דדילמא הלכה כמהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל כל היכא דעידי ההרשאה הן הן עידי הגט סגי, ואין צ"ל בפ"נ ובפ"נ, וכאשר הבאתי זה לעיל בס"ד, ונמצא דאיכא הכא תלת ספיקי ושלשתם מתהפכים:

302

ש״גהעולה מכל הנז"ל הוא, דכאן בנ"ד איכא תרי טעמי למעליותא דאין צריך שיהיה מנוי השליח השני בב"ד וסגי בשני עדים, הא' הוא דחשיב זה הגט מקויים הן מכח לשון ההרשאות שביד שליח הב', הן מחמת שהב"ד של קיום ההרשאה הראשנה כתבו בפירוש, שעידי הגט הן הן עידי ההרשאה אשר הם מקיימים את חתימתם וזה עדיף טפי מנידון הרבנים ז"ל הנז', ועל כן חשיב גט זה מקויים, וכיון דהוא מקויים, לא בעינן שיאמר בפ"נ ובפ"נ, וממילא נמי דלא בעינן ב"ד למינוי שליח השני כיון דאין צריך לומר שליח ב"ד אני, ואע"ג דיש חולקין וס"ל בעינן קיום בגוף הגט, הנה מלבד כי רבו המתירים הא איכא ס"ס דעבד הרב מעיל שמואל, והא איכא עוד ספק שלישי דעבדינן אנן לעיל, והוא דשמא הלכה כמהריב"ל והרדב"ז ודעמייהו, דס"ל כל היכא דעידי ההרשאה הן הן עידי הגט סגי, ואין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ:

303

ש״דועוד טעם אחר איכא בנ"ד דמהני גם להריב"ש, אפילו אם נאמר דלדעתו לא חשיב זה קיום הגט משום דעדיין י"ל אותה חששה דשמא נשרף, וזהו גט אחר, עכ"ז בנ"ד הא אמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, והעדים של ההרשאה שביד שליח השני הם מעידים על זה, וכל כהאי גוונא מודה הריב"ש דאין צריך שיהיה מנוי שליח השני בב"ד, דאין צריך לומר שליח ב"ד אני, וכמפורש זה בדבריו וכנז"ל, ועיין להרב פני משה מ"ש בביאור השני של הריב"ש ז"ל:

304

ש״הודע דנראה לכאורה, שגם דבר זה שכתב הריב"ש ז"ל בסוף סי' שי"ח, דכל שאמר השליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, אין צריך להיות מנוי שליח השני בב"ד, ואין צריך לומר שליח ב"ד אני, גם זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע, אלא הוא פלוגתא, דמצאתי להרב מהר"י הלוי ז"ל בסי' ח' הנז"ל שהביא דבריו אלו, וכתב דהר"ן פליג על זה. מיהו אחר הישוב נ"ל בס"ד, דודאי לא פליג הריב"ש על הר"ן רבו, אלא דהר"ן איירי לכתחילה, וגם הריב"ש יודה דלכתחילה צריך שיהיה מינוי שליח שני ושאר שלוחים הבאים אחריו בב"ד, ודברי הריב"ש בסי' שי"ח איירי בדיעבד היכא דנעשה כך, ועוד יתכן הקל שם משום חשש עיגון, וכאשר סיים בסוף תשובתו יש להקל משום עיגונא ע"ש, וכן כתב הרב יד דוד סי' ק"ב הנז"ל, דהריב"ש לא פליג על הר"ן והוא אמר במקום עיגון ע"ש, וזה קרוב לדברינו. ובזה ניחא לי ליישב הערת הרב מכתב מאליהו ז"ל דף צ"ה ע"א, שהביא דברי הריב"ש וכתב שאין נראה כן, מדלא אשכחו הפוסקים דשליח משוי שליח בחו"ל שלא בב"ד, אלא בנתקיים הגט דוקא ע"ש, ובזה ניחא די"ל הריב"ש איירי בדיעבד שיש להקל בזה משום עיגונא, אבל לכתחילה יודה דצריך:

305

ש״וואחר הדברים האלה ראיתי עוד להגאון בית שמואל בסי' קמ"א ס"ק מ"ד, שהחליט הדבר לומר דהריב"ש דבריו הם חומרא בעלמא ע"ש. והגאון נו"ב שציין עליו פתחי תשובה סק"ה, כתב בסי' קכ"ח, יפה כתב הב"ש בזה, ואפילו אם לא אמר הב"ש אנא קאימנא ליה, דודאי מן הדין ליכא למיחש לאבידה כלל וכו', ולדעתי לא החמיר הריב"ש אלא מטעם דכיון לא אמר בפ"נ ובפ"נ לא עשה כתקנת חכמים שהצרכוהו לכך, אבל נ"ד שהשליח אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שאנו מסופקין אם דבורו מהני ועכ"פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב"ש שקיום הרשאה מהני עכ"ד ע"ש. ועוד בסוף דבריו כתב להרב בר פלוגתיה, וז"ל, דרך כלל מאד אני תמה על מעלתו שהעלה דברים האלה על הכתב שאין זה אצלי שגגת הוראה אלא שגגת החוש כאומר על עץ שהוא אבן ולא ידעתי על מה צידד להחמיר בדבר שהוא מדרבנן דקיום שטרות דרבנן, וכו', ואיני יודע טעמו של מר שלא חש לעיגונא דאתתא, ואטו תרקבא דדינרי תתן האשה להמגרש שיגרשנה מחדש, עכ"ל:

306

ש״זנמצינו למידין דתרי אשלי רברבי הגאון בית שמואל והגאון נו"ב החליטו בפשיטות, דהריב"ש חומרא בעלמא הוא דנקיט, ופסקו בפשיטות כיון דהוא במידי דרבנן יש להקל בזה בדיעבד, על כן בנ"ד שכבר נעשה, וגם עוד עשינו בזה תלת ספיקי שהם מתהפכים, וגם איכא חשש עיגון להחזיר הגט וההרשאות לעיר כרמשאן כדי לתקן הדבר מחדש, הא ודאי יש לסמוך בשופי על הרשאות אלו שכבר נעשו, ויכולים לגרש פה בגט זה, ע"י כח הרשאות אלו. מיהו ודאי דחתימות הב"ד שקיימו ההרשאות צריך שתהיה ניכרת כאן ע"י איזה אנשים המכירים אותה ואם אינה נכרת כאן תשלחו ההרשאה בלבד לעיר כרמשאן ויעשו לה קיום שני על ידי ב"ד דנכרת חתימתם פה:

307

ש״חושו"ר להרא"ם ז"ל בח"ב סי' כ"ו, שציין עליו הכנה"ג סי' קמ"ב הגה"ט אות ל"ז, שנשאל בשטר הרשאה של שליח שכתוב בו, במותב תלתא כחדא הוינא ולא חתמו אלא שנים, וחתימתם היתה כך פב"פ עד פב"פ עד, וכתוב בו שאמר בפניהם שליח הראשון בפ"נ ובפ"נ, וגם בהנפק כתוב דדא איהי חתימת ידהון דהני סהדי וכו' ופקפק הגאון הרא"ם ז"ל בשטר זה משום שכתוב בו במותב תלתא ולא חתמו אלא שנים דוקא, ולא עוד אלא דהני תרי לא חתמו בשם דייני אלא בשם סהדי דחתמי פב"פ עד, ואמינא קשיא רישא אסיפא, דברישא כתבו במותב תלתא כחדא הוינא יתבין דמשמע דהוו דייני, ועוד דלא אפשר בלא דייני משום דשליח השליח א"א אלא בבי דינא, ובסיפא כתבו פב"פ עד דמשמע סהדי נינהו ולא דייני, ועוד שהנפק עצמו כתוב בו ומדאתברר לנא דדא איהי חתימת ידהון דהני סהדי דחתימין לעיל, מש"ה חיישינן לה ואמינא אע"ג דלא חיישינן לב"ד טועין ה"מ בסתמא, אבל הכא דאיכא רעותא חיישינן לב"ד טועין, דהאי שטרא גריע טפי מההיא אודיתא, דפרק זה בורר. מכל הני מילי חיישינן בהאי שטרא ופסילנא ליה, וכ"ש דליכא פסידא, דמכיון דשליח הראשון עומד במקומו יחזור ויעשה בב"ד שליח אחר, או זה עצמו, דלא שייך הכא דין כבר עשה שליחותו, וכו' עכ"ל. והרואה יראה נידון הרא"ם הנז' דומה לנ"ד בענין הפקפוקים שפקפק בהם, דהא גם בנ"ד כתוב ברישא דהרשאה במותב תלתא כחדא הוינא ולא חתמין אלא תרי בלבד, וגם כתב פב"פ עד, וגם בהנפק נמי כתוב כד חתמו תרין סהדייא אלין בשטר שליחותא דנא, אמנם נראה דלאו משום הני דוקא פסל אלא משום דמצא רעותות אחרות, ואע"ג דמצא רעותות אחרות לא פסל אלא משום דליכא פסידא לתקן הדבר בהרשאה חדשה, אבל אם היה קשה לתקן הדבר לא היה מחליט הענין לפסול. וכן ראיתי להרב ידי דוד בסי' ק"ב הנז"ל שכתב, ואף זו לא חייש לפסול אלא בהיכא דאפשר לתקן, אבל אי לא אפשר לתקן ההרשאה גם הוא היה מכשיר כאשר יראה המעיין בדבריו, ועיין תומת ישרים סי' וא"ו דפוסל בכל גוונא, ע"ש, עכ"ל:

308

ש״טהנה כי כן גם בנ"ד כיון דקשה הדבר לתקן מחדש לשלוח הגט עם ההרשאה לעיר כרמשאן, ואיכא חשש עיגון אם יתקלקל הגט או יתאבד בדרך, דאין יכולים לעשות גט אחר, יש לסמוך להקל בזה. וע"ד הטענה שטען הרא"ם, דהכא במנוי שליח שני צריך ב"ד ואין חתומים אלא שנים, וגם דקרו להו עדים, י"ל דבנ"ד גם הרא"ם יודה דאין להחמיר כ"כ, משום דבנ"ד עידי ההנפק שבהרשאת שליח ראשון כתבו דעידי חתימה של ההרשאה אשר המה מקיימים את חתימתם הן הן עידי הגט, ואפשר לומר דהרא"ם יודה בכה"ג דחשיב נתקיים הגט, וכמ"ש הפוסקים ז"ל וכנז"ל, וכיון דנתקיים הגט תו לא צריך ב"ד במנוי שליח שני, ואינו צריך לומר שליח ב"ד אני. הרי יצאנו י"ח בענין הספק הב' שכתבתם:

309

ש״יועתה נשוב לדבר בספק הג' הנז' בשאלה על מה שכתוב מנה על פיו ובפנינו, ונ"ל לומר בס"ד, דאין בזה חשש פיסול, יען כי מ"ש בנוסח דהרשאה של שליח שני שהובא בספר הש"ע וספרי הפוסקים מנה על פינו הוא לאלומי מילתא, אבל מעיקר הדין במלת בפנינו בלבד סגי, כי כיון דכתוב בפנינו למצא נתמנה בפניהם ועל ידם, וכן מפורש בהריב"ש ז"ל סי' שי"ח דף ר"ל סוף עמוד ד' דאין תיבות על פינו מעכב, וכל דכתוב בפנינו מהני ע"ש, וכן מצאתי בנוסח ההרשאה של שליח שני הכתוב בספר מהר"י מינץ ז"ל סי' קכ"ד דף ל"ז, דלא כתב על פינו, וכן בנוסח אשר הובא בספר יאיר נתיב סי' ז' דף ה' לא כתב על פינו, וגם בנוסח הכתוב בספר מכתב מאליהו סי' מ"ה דף קט"ז ע"ג כתוב בפנינו ולא כתב על פינו ע"ש, נמצא אין דבר זה מעכב, ואין לומר אה"ן אם לא כתב על פינו אין זה מעכב, אבל אם כתב על פיו במקום על פינו ה"ז מעכב, דזה אינו, דממ"נ אם נפרש על פיו קאי על הבעל, מה קלקול יוצא מזה, אם נאמר שגם הבעל הסכים במנוי זה, ואפילו דלא היה צריך לכתוב זה, מה בכך אם כבר כתב, ואם נפרש על פיו קאי על השליח ראשון עצמו, מה קלקיל יוצא מזה, ומה בכך, דאע"ג דאין מדבור זה תועלת אינו יוצא קלקול:

310

שי״אומה שכתבתם עוד בספק הג' בענין לשון נכח הכתוב בהרשאה של שליח שני, הנה על זאת אשיב דמפירש יוצא בשו"ת תומת ישרים סי' ק"ף שאין קפידה של פיסול בזה אפילו בלשון שהוא יותר קשה מזה דמחזי כשקרא טפי מזה, ואע"ג דנראה מדברי מהרי"ט דאיכא קפידא קצת, הנה יש לחלק טיבא בין לשון הנזכר שם לבין לשון דנ"ד, דהתם כתוב בפנינו אמרה לזה יצחק בן שמואל וזה ודאי מחזי כשקרא דבאמת אינו שם, ולהכי הקפיד מהרי"ט בזה, אבל תומת ישרים גם בזה מתיר משא"כ בנ"ד לא כתבו וכך אמר בפנינו לזה סלמאן בן מאיר, אלא כתבו וכך אמר בפנינו אתה סלמאן בן מאיר תן גט זה וכו' ובלשון זה אינו מוכרח לדייק ולומר שהיה סלמאן בן מאיר עומד לפניו ומדבר עמו, אלא אפשר לפרש שהוא מדבר בפני העדים דברים השייכים לסלמאן בן מאיר כאלו הוא עומד לפניו, שכן דרך בני אדם לדבר לפעמים, ולא דמי הא לנידון הרב ז"ל שהעדים אומרים שאמר לזה יצחק, דבזה ודאי נראה ומוכח שהיה עומד לפניו ומדבר עמו, והבט נא בנוסח הברכות בא"י אמ"ה אקב"ו, ותראה נכח ונסתר בבת אחת בזא"ז תוך כדי דיבור:

311

שי״בגם מצאתי להרא"ם ז"ל ח"א סי' פ"ה דף קמ"ו שכתב על ההרשאה שכתוב בה שאמר לשליח שיאמר להאשה פב"פ הרי זה גיטיך על מנת שאם לא אבא אצלה וכו', וטען הבעל שהיתה כונתו בלשון זה שיהיו הדברים מחולפים לנכח ושלא לנכח כדי להטעות וכו', והשיב הרא"ם שעיינתי בהרשאה ולא ראיתי בה זריות ושום ספיקות ולא לשונות מחולפות, רק מענין הנכח ושלא לנכח, ואין זה סיבה שיפריש שום חכם את עצמו מלהשתדל בנתינת הגט הזה כי כבר ימצא כזה בלשונינו הקדוש שמעו עמים כולם, וכן לכולם ולסרניכם וכיוצא בהם הרבה, וכ"ש בנידון הזה שדרך הלשון לומר אדם לשלוחו לך אמור לפלוני אני מוכן ללכת אצלו, או הנני בא אצלו במקום אצלך, ובפרשת יתרו כתוב ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך. ודברים אלו היו ע"י שליח, והיה לו לומר הנה חותנך יתרו בא אליך, וכן בפרשת בא דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית, המדבר בלשון נסתר, וסיים לנוכח מן הכבשים ומן העזים תקחו, ואח"כ חזר ואמר והיה לכם לנכח, ואח"כ אמר נסתר ולקחו מן הדם ואין בזה זרות עכ"ד. ובאמת היה לו להביא נוסח הברכה בא"י אמ"ה אקב"ו כאשר הבאתי לעיל, אע"ג דלשון הברכה בעינן שיהיה צח וברור טפי עכ"ז דברו בו כך:

312

שי״גועוד אני אומר דלשון זה דנ"ד עדיף טפי מנידון הרא"ם ז"ל הנז' דכאן מוסר דברים אלו לעדים שהם יאמרו או יודיעו את סלמאן בן מאיר בהם, ורק חסר הלשון בתחלתו שהיה צריך לומר כה תאמרו או כה תודיעו לסלמאן בן מאיר, אתה סלמאן בן מאיר תן גט זה וכו', אך באמת אין חסרון לשון כזה מעכב, שכן מצינו במקרא בפרשת תולדות ויאמר לאשתו אחותי היא כי ירא לומר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום וכו' וכן הענין כאן, וגדולה מזאת מצינו במהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' למ"ד במה שדבר בלשון קצרה שאמר ממני במקום שהיה לו לומר מנסים בן פלוני ולשון קצרה דבר, וכמ"ש שם בדף נ"ד ע"א ראה כמה נדחק הרב ז"ל לפרש לשון זה ולתקנו, וכאן בנ"ד אין כ"כ דוחק בתיקון הלשון אשר כתבנו, כי כן דרך לתפוס לשון קצר בתחלתי. גם הביטו נא וראו מ"ש לעיל בשם הרדב"ז ז"ל בתשובתו שהובאה בספר גו"ר שכתבו בהרשאה עדיו החתומים פה הם פו"פ ובאמת הם עצמם העדים ההם, ועכ"ז לא חש הרב ז"ל משום דנראה שהם משקרים. על כן נראה דאין לחוש בזה החשש אשר חששתם:

313

שי״דואשר כתבתם עוד בספק הג' על מ"ש בהרשאה בפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר ועדיין הגט לפניהם ומחזי כשקרא וכו'. הנה ודאי ד"ז לא מחזי כשקרא בנ"ד דמ"ש בפנינו שלח הגט לסלמאן בן מאיר הוא על מה שמסר הגט ביד יחזקאל מלמד כדי לשלחי בפוצטה לסלמאן וכיון שמסר אותו כדי לשלחו שפיר כותבים שלח הגט לסלמאן, דהרי התחיל בשלוח שמסירתו ביד יחזקאל זו היא התחלת השלוח שלו, ובודאי שהעדים כתבו וחתמו ההרשאה אחר שכבר מסר שלוח ראשון את הגט ליד יחזקאל מלמד כדי לשלחו לסלמאן בן מאיר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

314

שי״השאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה יושבת פה בג'דאד ובעלה דר בבירות יע"א, וכתב לנו ח"ר משה ידיד הלוי מבירות, שהבעל רוצה לשלוח גט כריתות לאשתו הנז', ושלחנו מכתב לח"ר משה ידיד הנז' שיעשה שליח א' במקומו בבירות, ושליח ראשון שיעשה שליח שני בפני ב"ד את סלמאן בן מאיר בן אליהו הדר פה בנ'דאד, והנה הב"ד שם כתבו גט, והבעל עשה שליח א' מעיר בירות, ושליח ראשון עשה שליח שני את סלמאן בן מאיר בן אליהו, וכולם באו לידינו בפוצטה, שסומכים אנחנו לעשות בכה"ג מצד ההכרח, וידוע למעלתך שבהרשאה שעושה שליח הראשון לשליח השני צריך שיכתוב מניתי את פב"פ הדר בעיר פ' וכו', ובהרשאה הנז' לא כתוב הדר בעיר בג'דאד, רק כתב את שמו סלמאן בן מאיר בן אליהו, ויש להסתפק כיון שצריך לכתיב הדר בעיר פ', כדי שיהיה ניכר מתוך ההרשאה שזה סלימן הנז' הוא הדר בעיר בג'דאד, לכן כיון דלא כתב כן ה"ז מעכב ולא מהני, או"ד מאחר שאנחנו הב"ד כתבנו לח"ר משה ידיד שיעשה שליח ראשון הרשאה לשליח שני שהוא סלמאן בן מאיר בן אליהו הדר בעיר בג'דאד, וח"ר משה ידיד הוא היה אחד מן שלשה הב"ד דחתמי בהרשאה, בודאי הודיע הוא לשנים אשר ישבו עמו, שזה שליח השני סלמאן בן מאיר הוא דר בעיר בגדאד, ולהכי מהני בהכי אם לא נכתב בהרשאה הדר בעיר בג'דאד, והענין שעת דחק ועיגון שא"א לעשות גט אחר מכמה סיבות ועכובים, על כן יורינו ושכמ"ה:

315

שי״ותשובה. מה שכתבתם דאפשר דמהני מה שלא נכתב בהרשאה הדר בעיר בג'דאד, מחמת שמעלתכם כתבתם דבר זה לח"ר משה ידיד, והוא מסתמא הודיע ד"ז לאותם השנים שנצטרפו עמו, אחה"מ אין בדברים אלו ממש, דאם באמת דבר זה מעכב אם לא יהיה נכתב בפירוש בהרשאה, אין ידועה זו שהודעתם במכתב שלכם מספקת ואינה כלום, יען דבעינן שיהיה זה השליח הבא לפנינו בכח ההרשאה נודע שהוא מעיר בג'דאד מן ההרשאה זו עצמה אשר בידו, ומאי מהני אם היו הב"ד שחתמו בהרשאה יודעים שזה סלמאן הוא דר בעיר בגדאד, והלא הגרושין שמגרש זה שליח השני הם נעשין פה בגדאד, ואותם הב"ד של ההרשאה אינם לפנינו בשעה זו שמגרש סלמאן את האשה פה בגדאד בכח הרשאה שבידו, אטו אם לא נכתב בגט שם עירו של הבעל ושם עירה של האשה, אי סגי בידיעת העדים את שם עירם שלא נתפרש בגט עצמו, וה"ה בזה ודאי אם צריך שיכתב בהרשאה עיר של שליח השני כדי שיהיה ניכר בזה, לא מהני ידיעת הב"ד דחתמי בהרשאה, אם לא כתבו זה בהרשאה בפירוש:

316

שי״זאך באמת עיקר הספק שלכם אינו ספק, כי הן אמת שבנוסח ההרשאה משליח ראשון לשליח שני הכתוב בתוספת בכורים הנדפס בסוף הש"ע, מפורש שם הנוסח פב"פ הדר בעיר פ', הנה בודאי אין זה לעיכובא, אלא כותבים כן לכתחילה על צד היותר טוב, כדי לברר הדבר יותר שיהיה נודע מאיזה עיר הוא ולא יתחלף באחר, ועיין בהגה"ה סי' קמ"א סעיף למ"ד, בהרשאת שליח הולכה, שכתב וי"א דכותבים אף כינוי השליח, וי"א שאין להאריך בהרשאה וכו' מהמרח"י סי' ט"ו ע"ש, והרואה יראה במהמרא"י שכתב והכנויין כולן להבעל ולאשה כתבתי בהרשאה, והכנויין לשליח לא כתבתי דאין צריך כלל, דאפילו אם היו לפנינו שני יוסף בן שמעון מה בכך אם זה הוא השליח או חבירו, רוב ישראל כשרים הם לשליחות, משא"כ בכינויי הבעל והאשה, דאם אחר הוא לא יוכל לגרש את זאת האשה שאינה אשתו וק"ל עכ"ל, על כן נראה פשוט דכתיבת שם. עירו של השליח אינו מעכב בדיעבד:

317

שי״חוהנה הכנה"ג ז"ל בסדר הגט בחלק השמיני אות ע"ד כתב וז"ל, נוסח לשליח הממנה שלא בפניו בא מעשה לידי, וכתבנו ובפנינו אמר פב"פ השליח הראשון שפלוני בן פליני יוליך גט זה לפב"פ וכו', הרי בכהאי גוונא שהשליח השני הוא בעיר אחרת לא כתב פב"פ ממתא פ', גם שם באות קל"ח בנוסח שטר הרשאה לשליח קבלה, אחר שכתב דדי לכתוב פב"פ, כתב אבל מהריב"ל ח"ד סי' י"ב דף נ"ו כתב, דאם לא כתב פב"פ ממקום פ' סיים הכנה"ג דראוי לחוש לדבריו ולכתוב פב"פ ממקום פ' ע"ש, וכל זה בשליח קבלה דחמיר טפי, כיון שהוא מקבל הגט בעד האשה, ולהכי בעי בירור יותר שלא יתחלף באחר, אבל בשטר שליח הולכה מצינו באות ע"ד הנז"ל, דלא חש הרב הכנה"ג לכתוב ממקום פ'. גם זאת ועוד אפילו בשליח קבלה לא חש מהריב"ל לכתוב ממקום פ', אלא בהיכא דכתב פב"פ, ולא שילש לכתוב שם אביו ג"כ, דכן כתב שם בפירוש שצריך לשלש, ואם לא ישלש יכתיב שם עירו, וכן הביא בשמו הגאון דברי אמת בקונטריס י"א סי' ל"ג בד"ה ויש לי לדון ע"ש, וכאן בנידון השאלה שלכם, שם השליח השני הוא משולש בהרשאה שכתוב סלמאן בן מאיר בן אליהו, ובזה לכ"ע אין צריך לכתוב שם עירו אפילו בשליח קבלה, ועיין יד אהרן סי'. קמ"א הגה"ט אות ס"ט, שהביא דברי מהריב"ל ומהר"ש הלוי, ושם מפורש דמ"ש שם עירו הוא על צד היותר טוב, וכל זה בשליח קבלה כיון שהוא עומד במקום האשה כדי לקבל גיטה, והרי היא מתגרשת ע"י קבלתו, לכך קפדי להיות נודע בבירור יותר ע"ש, ועוד ראיתי במהריב"ל ח"ג סי' כ"ד, בנוסח הרשאה לשליח שני שנעשה בעיר אנתונה, ושליח הב' בקושטנדינה, ולא נכתב בהרשאה שם עירו, רק כתוב שמו יאודה בן אברהם אלגאזי ע"ש, ונמצא דאין זה מעכב בדיעבד, אך אלגאזי הוי כמו שילוש:

318

שי״טעוד ראיתי להגאון מהר"י טאיטסאק ז"ל בספר תומת ישרים סי' ק"ף, שהביאו הכנה"ג בסי' קמ"א הגה"ט אות ס"ב, שלא הצריך לכתוב ממקם פ' הן בשליח קבלה הן בשליח הולכה, ששם איירי בשטר שליחות הנעשה בעיר אחרת שלא בפני השליח, וכמפורש בתחלת דבריו ע"ש. ומצאתי בפחד יצחק בערך גט ע"י שליח דף מ"ד, שכתבו רבני הישיבה שם העיר שעומד בה השליח, אך זה היה בשליח קבלה, וגם בזה יש לומר דעשו כן על צד היותר טוב לכתחילה, ובספר קב ונקי כתב בנוסח ההרשאה שם עירו, וכתב בדף נו"ן ע"ג ס"ק ט' שעשה כן כאשר ראה בפחד יצחק הנז"ל, וכבר כתבתי שזה היה בשליח קבלה דוקא, וגם בזה הוא לכתחילה על צד היותר טוב:

319

ש״כובאמת בע"כ צריכין לומר דלא כתבו זה לעיכובא, דהא אפילו באיש ואשה עצמם בגט עצמו, פוק חזי מ"ש מרן ז"ל בסי' קכ"ח סעיף ב', ומ"ש הרב גט פשוט שם, ועיין פתחי תשובה שם ס"ק וא"ו, וגט מקושר סי' נ"ח אות ה' דף קנ"ד ע"א ע"ש, ואם באיש ואשה ובגט הקלו כ"כ, כ"ש בענין כזה דנ"ד שהוא בשליח הולכה, דודאי אין שום צורך בשם עירו אלא לכתחילה בלבד:

320

שכ״אאשר על כן בנידון שאלתכם שכתבו בהרשאה שם שליח השני בשילוש, אע"פ שלא כתבו הדר בעיר בג'דאד, אין לחוש על זה, וכ"ש שענין זה הוא מקום עיגון שקשה לעשות גט אחר, וכנז' בשאלה. וכ"ז כתבתי בנחיצה רבה מאד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

321

שכ״בשאלה. נשאלתי ממעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, במעשה שהיה בעיר פרס, בגט אחד ששם האשה רחל בת אברהם, ושם העד אברהם בן שמעון, ויש להסתפק אם נחוש שהרואה את הגט יאמר דאביה של האשה נעשה עד על הגט, ועיין חיים שאל ח"א סי' ט"ל אות א', ועוד יש להסתפק אם דוקא לכתחילה חיישינן לזה, או"ד אפילו בדיעבד הגט פסול. גם עוד שאלו מאתנו אנשי פרס שנסתפקו בהיכא ששם האיש אברהם, ושם אביה של האשה אברהם, אם יש לחוש בזה, יורנו ושכמ"ה:

322

שכ״גתשובה. הספק האחרון שהוא היכא דשם הבעל אברהם ושם אבי האשה אברהם, נראה ודאי דאין לחוש בזה, כי החשש פן הרואה יוציא לעז ויאמר שהגט פסול וזו עדין היא א"א, והשתא ממה נפשך אם יאמר זו נשאת לאביה הרי זו ערוה דאורייתא ואינה אשת איש ואין צריכה גט, ואם יאמר זו נשאת לאחר ונעשית אשת איש, אך לא גרשה בעלה אלא אביה נתן לה גט וגירשה מבעלה, חדא אין אדם טועה בטעות כזאת, שהאב יגרש במקום בעל, ועוד כשבא אביה לפני עדים לכתוב לה גט, ודאי אמר להם שזו היא בתו, ורוצה הוא לגרשה בגט במקום בעלה, דהא אין חוששין ואומרים שהטעה את העדים, וא"ל שהוא בעלה ובא לכתוב לה גט, דמטעה במזיד אין חוששין, דא"כ אין לדבר סוף, תביא האשה אדם נכרי ויקרא שמו כשם בעלה ויגרש אותה בב"ד, דבאמת הב"ד אין צריכים לברר בעדים שיעידו שזה בעלה של זאת, וזה הוא שמו, אלא מאמינים בכל זה להאיש והאשה שבאים לגרש בפניהם, ורק חוששין לטעות של שוגג, וא"כ זה ודאי אמר לעדים והב"ד שזו היא בתו ורוצה לתת לה גט במקום בעלה, ונאמר שהב"ד והעדים טעו וחשבו כמו שהאב מקדש את בתו לאדם פ', כן הוא יכול לתת לה גט לגרשה מאותו אדם, וכיון שאמר להם שהיא בתו איך כותבים בגט שקורא אותה אנתתי, ואיך יכתבו שאמר הרי את מגורשת ממני, דצריך לכתוב הרי את מגורשת מבעלך פב"פ, והא ודאי כל נוסח לשון הגט לא יתיישב ע"פ לעז זה, ואין הלעז הזה נשמע ונתלה בו כלל, וכל השומע הלעז אומר אלו דברי שטות הן. וראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"א סי' ס"ז, שכתב היכא דשם המגרש כשם אבי המגורשת או העד, כתב הרב דבר משה דף קפ"ו אות ג' וז"ל, עיין בספר הלק"ט דף נ"ז וגט פשוט סי' ק"ך ס"ג ס"ק י"ט, ולענ"ד לענין שמו כשם חמיו לא דמי להנך, מאחר דכותבין אנא פ' וכו' אנת אנתתי פב"פ, היכי ס"ד דנשא אחותו [צ"ל בתו], וזכורני כי פעה"ק ירושלים נעשה מעשה, שהיה שמו כשם חמיו ולא שלשו עכ"ל ע"ש, וכן ראיתי להרב מהרח"ף בגנזי חיים שנזדמן לידי לפי שעה, שהביא דברי הרב פה"א הנז' שכתב דאין חשש בכה"ג, ולא צריך שלוש ע"ש, ועוד ראיתי להרב פרי האדמה בח"ג דף ל"ה ע"ג, בהיכא דאבי האיש ואבי האשה שוים, שהביא דברי הרב דבר משה הנז', וכתב ונלע"ד כיון דליכא למטעי שנשאו אחים זל"ז אינו דומה להנך. וכן נעשה מעשה כמה פעמים פה עה"ק, דלא חשו לענין זה עכ"ד ע"ש. ונ"ל דטענה שטען הרב פה"א לבטל החשש, משום דליכא למטעי שנשאו אחים זע"ז אין זו טענה, כי ודאי לא יאמרו נשא את אחותו או נשא את בתו, אך החשש הוא שיאמרו לעולם זו נשאת לבעלה פב"פ שהוא איש זר, אך הגט לא כתב אותו בעלה אלא כתב אותו אחיה, וא"כ עודנה נשואה והגט אינו גט ועדין היא א"א, וידוע דאין חוששין שמא עשו ערמה במזיד שבא האב בפני ב"ד ואמר זו היא אשתו ורוצה לגרשה וכתבו לה גט זה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, דא"כ כל הבא לגרש אשתו בב"ד לא יכתבו לו גט, אא"כ יודעים בבירור ע"פ עדים שזו היא אשתו, ואלו הם השמות שלהם, דשמא תביא איש זר מן השוק ויקרא שמו בב"ד כשם בעלה ויגרשנה בב"ד ותנשא לעלמא ע"י מעב"ד, ובאמת עדין היא א"א, כי המגרש אינו בעלה, וא"כ אין לדבר סוף, אך באמת אין חוששין אלא לטועין, ד"מ שיטעו לחשוב כמו שהאב יוכל לקדש בעצמו את בתו, כן יוכל לגרש בעצמו את בתו, והוא היו יהיה במקום בעלה, ונמצא דאין במעשיו כלום דהגט בטל והיא עודנה אשת איש, וכל כהא להערים במזיד שתנשא בלא גט אין חוששין. ברם הטענה שיש בזה לבטל החשש הוא כמו שכתבתי בס"ד, דהוא, אולי טעו לחשוב שהאב יוכל לגרש את בתו מבעלה כמו שיוכל לקדש אותה לאחר, ואם הם טעו בכך מוכרח שיאמר לב"ד שזאת היא בתו ורוצה לגרשה מבעלה פב"פ, ואיך יטעו הב"ד והעדים לחשוב שאפשר להיות דבר זה בעולם, שהאב יגרש את בתו מבעלה או יחשבו שהאת יוכל לגרש את אחותו מבעלה, ואם נאמר שטעו בכך וכתבו הגט, איך כותבים בגט שזה פב"פ מגרש את אשתו, והיא באמת בתו, ואיך יכתבו שאמר לה הרי את מגורשת ממני, והיה צריך לכתוב מגורשת מפב"פ שהוא בעלה, וזה אינו בעלה אלא הוא אביה והיא בתו או אחותו, ואיך יכתבו בגט שקורא אותה אנתתי, וכן שאר לשונות שבגט שהם מגידים שזו היא אשתו, מאחר דידעו מה היא זאת לו, ואיך יטעו בכך, והא ודאי דאין חוששים ללעז של שטות:

323

שכ״דואיך שיהיה, הנה הרבנים ז"ל לא חשו לדבר זה כלל, ותסגי לן עדותו של הרב פרי האדמה שהעיד שנעשה מעשה כמה פעמים בעה"ק ירושלים תוב"ב, דלא חשו בדבר זה כלל, ולא הצריכו לשלש כדי לתקן החשש:

324

שכ״הפש גבן לברר הספק הראשון שכתבו הב"ד יכב"ץ בשאלה הנז', בהיכא ששם אבי האשה ושם העד שוים, והם ציינו בשאלה על הרב חיים שאל ז"ל, והנה באמת כיוצא בדבר הזה הובא ג"כ בספר הלק"ט ז"ל דף נ"ז סי' נו"ן, מעשה בגט אחד ששם המגרש היה ראובן בן יצחק, ושם העד היה ג"כ ראובן בן יצחק, וחשש שלא יוציאו לעז על הגט, באומרם שהמגרש עצמו חתם בגט עם עד אחד, וכי תימא שישרפו אותו אחר נתינתו תכף ומיד, לא סגי, שצריך שיהיה ניכר מגוף הגט היותו כשר, לכן עשו מעשה שיכתוב המגרש או העד שמו בשילוש, דהיינו ראובן בן יצחק בן אברהם ובזה נכשר הגט, ואם רוצה להחמיר ישלשו שם המגרש ג"כ, דהיינו ראובן בן יצחק בן יעקב, והעד ראובן בן' יצחק בן אברהם עכ"ל. ונ"ל בס"ד היינו טעמא שכתב הרב תחלה דסגי בשלוש אחד מהם דוקא, היינו משום כיון דרואין שהעד עשה לו שלוש, ובמגרש לא נעשה שלוש, בזה ניכר שעשו ההפרש הזה של השלוש בכונה מכוונת, כדי שלא יטעה הרואה לחשוב שזה המגרש הנכתב שמו למעלה הוא עצמו שחתם עד למטה, וסבר מר שדי בהיכר זה לבטל הלעז, אע"ג דעדיין יש מקום לדבר הלעז לומר המגרש הוא עצמו חתם עֵד, ורק בחתימתו לא שילש, עכ"ז כיון דיש הוכחה נראית מצד אחד הפך זה, אין לחוש ללעז, מפני כי הכל יודעין דכתיבת הגט וחתימת העדים הכל נעשה בהשגחת ב"ד, ולא יאמר נזדמן כך באקראי, ומה גם אם יהיו משלשין בעד אחד, ובעד השני אין משלשין, הדבר נוכר כי עשו כן בהשגחה, כדי שלא יטעה הרואה להרהר על זה, ולהוציא לעז על הגט, ועכ"ז כתב אח"כ הרב ז"ל, הרוצה להחמיר ישלש בשניהם:

325

שכ״וומ"ש הגאון חיד"א בחיים שאל ח"א סי' ט"ל אות א' שעשו מעשה בשילוש אחד דוקא, ולא החמירו לשלש בשניהם, היינו טעמא משום דהתם כבר נכתב הגט עד חציו, באופן ששם המגרש היה כתוב בלי שילוש, ולכן צוו שהעד ישלש, וכמפורש שם להדיה ע"ש, והנה מעשה זו הובאה בגט מקושר סי' וא"ו אות ט' וסיים דכן נוהגים בעה"ק ירושלם בכל כיוצא בזה לחתום העד בשילוש ע"כ, משמע דסומכין לכתחלה לשלש בעד אחד לבדו, וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"א דף ס"ז שכתב ולענין השילוש פה עה"ק תוב"ב אינם מחמירים לשלש בשניהם עכ"ל:

326

שכ״זמיהו הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל הנז' למד מאותה מעשה בהיכא דהעדים אבותיהם שוים, דיש לחוש שלא יאמרו שני אחים חתמו על הגט, ועל מ"ש הרב פני יהושע אה"ע סס"י י"ד דלא ראה ולא שמע לחוש בכה"ג, טען עליו דודאי יש לחוש כדחשבי רבנן קשישאי ע"ש, וכן כתב הרב יד אהרן סי' ק"ל בהגה"ט אות פ"ה, דיש לחוש שיאמרו שני אחים חתמו ויוציאו לעז על הגט, ודלא כהרב פני יהושע ע"ש, ועל כן בנידון השאלה דידן יש לחוש ולעשות שלוש בשניהם, ואע"ג דהעיד הרב פה"א שבירושלם לא נהגו להחמיר לשלש בשניהם, וסגי להו לשלש בחד דוקא, עכ"ז מלשון הכתיבת יד שהביא בספר גט מקושר, והרב חיים שאל, מוכח להדיה הא דלא שלשו באותה מעשה הוא, מפני שכבר נכתב חציו של גט, וכבר כתבו שם המגרש בלא שילוש, ולכן נכון להחמיר לשלש בשניהם כדרבנן קשישאי, וכמ"ש הלק"ט בסוף דבריו, ועיין להרב זכור לאברהם ח"ג. בסדר הגט אות שי"ן קכ"ה מ"ש בזה, ועיין פתחי תשובה על סדר גיטין אות יו"ד שהביא ויש שם טעות דפוס, שכתב לחם שמים במקום לחם שלמה, ופרי הארץ במקום פרי האדמה:

327

שכ״חולענין הספק שנסתפקו בשאלה אם לא שלשו אם פוסל בדיעבד או לא, ראיתי להרב הגדול מהרח"ף ז"ל בגנזי חיים דף למ"ד אות י"ד שכתב, בדיעבד אפילו במקום הצריך שילוש ושכן נהגו לעשות, ואירע שנכתב ונחתם וניתן הגט בלי שילוש, אין לפסלו והרי הוא כשר, וכמ"ש בסה"ק רו"ח על אה"ע ע"ש. גם הרב אוזן אהרן דף י"ד אות י"ט כתב על גט הבא לירושלים מעיר אר"ץ, שהיה שם אבי העד כשם אבי המתגרשת, ולא שלשו כדי שלא יאמרו האח העיד על אחותו, אע"ג דמנהג ירושלים ת"ו לשלש בכה"ג, וכמ"ש בספר הוראת ב"ד כמו מעשה זו ממש ושלשו, מ"מ אין זה מעכב בדיעבד, וכל האחרונים שהולידו חששה זו אינו אלא לכתחילה ע"ש. הנה יש פ"פ לומר אע"ג דלא חשו בזה בדיעבד, והיינו דוקא בגט הניתן במקומות שהב"ד פקיע שמייהו, דפשיטה לן שאין טועין בדברים פשוטים כאלה להיות אחי המתגרשת עד בדבר, או הבעל עצמו חתום בעד וכיוצא בזה, אכן בערי פרס דליכא התם ב"ד דפקיע שמייהו, אפשר שיזדמן אדם מוציא לעז על הגט הזה לומר דכו"כ הוה, וטעו הב"ד בכך, על כן מעלתכם תשיבו תשובה לאנשי פרס בעלי השאלה, אם יכולים לכתוב גט אחר כראוי בשילוש וכיוצא ולגרש בו שנית, הנה מה טוב, ואם קשה הדבר הזה לכתוב גט אחר ולגרש שנית, יסמכו על גט זה וכשר, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

328

שכ״טשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה אחת מעיר דהוך רחוקה מאשור מהלך ששה ימים, ונשאת שם בעירה, ואחר שנשאת באה לפה עיר בגדאד יע"א, ובא לה ידיעה שמת בעלה והלכה לעיר ההיא ונתייבמה לאחיו ואח"כ גירשה אחיו שם בעיר דהוך הנז' ואחר גרושיה חזרה ובאה לפה עיר בגדאד ואחר שישבה פה כמה שנים באה להנשא ולא מצינו בידה לא גט ולא מעב"ד על גרושיה ורק הביאה עדים לפנינו וקבלנו עדותם בנוסח זה, במותב תלתא וכו' אתא קדמנא מאיר בן אהרן מעיר דהוך, ולאחר האיום והגיזום העיד על האשה רחל בת דוד שנתגרשה בפניו מבעלה משה בן אליה בעיר דהוך, והיה זה בפני האשה רחל הנז' וכו'. במותב וכו' אתא קידמנא שבו בן יצחק מעיר דהוך וכו' והעיד על האשה רחל הנז' ששמע בעיר דהוך מפי יוסף בן יצחק שנתגרשה מבעלה משה הנז' וכו'. במותב וכו' אתו קודמנא יצחק מיכאל ונסים אהרן כהן וכו' והעידו שאמרה להם קודם שמונה שנים כשבאה לבגדאד שגירשה משה הנז', וגם באו אנשים מעיר דהוך ואמרו שמענו שנתגרשה זאת האשה מבעלה, ע"כ נוסח דברי העדים שנתקבלו לפנינו בשנת תרנ"ב. ואח"כ הלכה האשה עצמה מעיר בגדאד לעיר דהוך עוד הפעם והביאה שטר עדות דתתימי עליה ג' עדים מעיר דהוך וקיימו חתימתם בעיר אשור יע"א וזה נסחו, אנחנו ח"מ מעידים ומגידים ואנחנו יודעים בבירור גמור שרחל בת דוד נתגרשה מבעלה משה בן אליה בגירושין גמורים כדת משה וישראל ע"י ח' יצחק ארזי וח' שמעון וח' ירמיה, ולראות האמו"ץ וכו'. על כן אנן ב"ד רצינו לדעת אם יספיקו כל העדיות הנז"ל לתת לה רשות להנשא, כי זו האשה היא היתה פה בגדאד בחזקת נשואה יורנו ושכמ"ה:

329

ש״לתשובה הנה זאת האשה הוחזקה בא"א, והיכא דהוחזקה בא"א קי"ל בסי' קנ"ב סעיף ז' דאינה נאמנת לומר גרושה אני ואם נשאת תצא, אבל אם היה לה ב' עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט ה"ז תנשא לכתחלה וכנז' בסעיף ח' וכן הוא לשון הרמב"ם בפי"ב מה"ג, וכן מפורש בטור דאם יש לה עדים שנתגרשה מתירין אותה להנשא על פיהם אפילו אינה מוציאה גיטה ע"ש. וכתב מור"ם ז"ל בהגהה מתשובת הריב"ש ז"ל אם באו עדים ואמרו שמענו שהיא מגורשת אין זה עדות להוציאה מחזקתה עד שיעידו שהיא גרושה ע"כ ע"ש. ומתחלה עלה בדעתי לומר הא דאמר הריב"ש דלא מהני לומר שמענו שנתגרשה היינו אם אומרים שנתגרשה בסתם, ולא אמרו באיזה ב"ד נתגרשה, אבל אם אמרו בב"ד פ' בפני פ' ופ' ופ' מהני עדות זו. ושו"ר להטור ביו"ד סי' רס"ח גר שבא ואמר נתגיירתי בב"ד פ' כראוי אינו נאמן בין בא"י בין בחו"ל עד שיביא ראיה, ומיהו אפילו לא אמרו העדים אלא שמעו שנתגייר בב"ד פלוני, יש אומרים שאינו עדות גמורה אלא גילוי מלתא מהני, ויש אומרים שצריך עדות גמורה, וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל, ובב"י העתיק דברי הרא"ש ע"ש. משמע אע"ג דאמרי שמענו שנתגייר בב"ד פ' לא הוי עדות גמורה, וא"כ בנ"ד דבעינן עדות גמורה לא מהני אם אומרים שמענו שנתגרשה ע"י ב"ד פ' ופ':

330

של״אאמנם מה שיש להסתפק בדבר זה הוא אם הא דאמר הריב"ש ז"ל דלא מהני באומר שמעתי היינו דוקא שאימר בפירוש שמעתי אבל היכא דלא אמר שמעתי אלא מעיד שפלונית נתגרשה בסתם מהני, דאמרינן מסתמא מעיד שנתגרשה לפניו ולא חיישינן שמא מפי השמועה אומר או"ד דחיישינן שמא מפי השמעה אומר, ולהכי בעינן שיאמר נתגרשה בפני. ומסתמות דברי הרמב"ם והטור והש"ע משמע דלא בעינן שיאמרו נתגרשה בפנינו, דהא כתבו שיאמרו נתגרשה, ואם צריך לומר בפנינו ה"ל לפרש שיאמרו נתגרשה בפנינו:

331

של״בוראיתי להרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קע"א שנשאל עדים שהעידו על שפחה שהיתה משוחררת ואח"כ פירשו דבריהם ואמרו דמה שאמרו שהיתה משוחררת הוא ששמעו ולא ראו אם הם נאמנים והשיב אע"ג דכתב הר"ן ז"ל כשהדברים סתומים וסובלים ב' משמעות א' קרוב וא' רחוק כל דבר שהעדים מצויים לטעות בו יכולים לברר דבריהם ואין בזה משום חוזר ומגיד היינו דוקא בהיכא דאינו סותר עיקר דבריו הראשונים, אבל הכא אם שמעו אינו עדות ואם ידעו הרי זו עדות, וא"כ עתה שאומרים ששמעו הרי סותרים ומכחישים דבריהם הראשונים דבזה לא הוה מעיקרא עדות כלל ע"ש. ולפ"ז הכא אם העידו שנתגרשה בסתם אפילו אם הם עצמם באו אח"כ לפרש דבריהם ולומר מה שאמרנו נתגרשה היה מפי השמועה אינם נאמנים דהוי סתירה לדבריהם הראשונים לגמרי, דנמצא לא העידו כלום מעיקרא, ולכן מאחר שאפילו העדים עצמם לא מצי לפרש דבריהם דמפי השמועה אמרנו, כל שכן דאנן לית לן למיחש להכי:

332

של״גולכאורה יש להקשות בסברה זו של חילוק הרב המביט הנז' ממ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ח סעיף ח', אח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים, ואומרים לו, אמור היאך אתה יודע שזה חייב, אם אמר הוא אמר לי, או איש פלוני שהוא כשר ונאמן אמר לי שחייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו, אי שיאמר בפני הודה לו שהוא חייב עכ"ל. וקשה לפי סברת הרב המבי"ט, כיון שכבר העיד בפני ב"ד שזה חייב לזה דהא קאמר הב"ד שואלין לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב, א"כ איך יוכל לפרש דבריו אח"כ ולומר שלא ראה ולא הודה בפניו, רק פלוני אמר לי, או המלוה אמר לי, והרי בזה ביטל דבריו הראשונים לגמרי, לפ"ד הרב המבי"ט הנז'. ונראה לתרץ בס"ד דהתם כיון דהבית דין צריכין לחקור את העדים בכך, לא חשיבי אותם דברים שדברו העדים בתחילת ביאתם לפני ב"ד שאמרו זה חייב לזה גמר לענין זה, כיון דדבריהם עדיין הם צריכין חקירת ב"ד שצריכין לחקור אותם ברברים אלו לומר לעד האיך אתה יודע וחשוב כאלו לא גמרו דבריהם ולא נסתלקו, דהם הם עודם עומדים בפני ב"ד ולא פטרום הב"ד ולא גמרו עדיין קבלת עדותם ולכן יכילין לפרש דבריהם, אבל אה"נ אם העד העיד לפני ב"ד סתם שזה חייב לזה מנה, וקבלו הב"ד עדותו ולא חקרו אותו בחקירה הנז' ויצא לו, שוב אינו יכול לחזור לבא לפני ב"ד לפרש דבריו:

333

של״דוראיתי להרב חשק שלמה ח"מ סי' כ"ח הגהב"י אות י"ב שהביא מן מהרח"ש בתורת חיים ח"א סי' ע"ח, אם כתבו העדים הכרנו באנסו וידענו שהוא אונס גמור אי איתנהו לסהדי קמן שיילינן להו אם הכירו באנסו הם עצמן, או אם לא ידעו אלא מפי ראובן, ואע"פ שהוא משמעות רחוק נאמנים, וכתב דנראה דהמבי"ט בח"א סי' קע"ח חולק על זה, אך נראה דהמבי"ט תבריה לגזיזיה בסי' ר"מ שכתב הפך סברתו שבסי' קע"ח וכו' ע"ש, ונראה דאע"ג דמהרח"ש חולק על סברת המבי"ט שבסי' קע"ח הנז' עכ"ז לא קאמר מהרח"ש אלא היכא דהם לפנינו דאז נשאל מהם, ואם פירשו דבריהם בהכי נאמנין, אבל לא כתב דאם אינם לפנינו דצריכין אנו לחוש שמא פירוש דבריהם כך הוא:

334

של״הוהנה כאן בנידון השאלה מאיר בן אהרן העיד לפני הב"ד דנתגרשה בפניו, וזה עד אחד, אך העד השני ששמו שבו בן יצחק העיד ששמע, וזה לא חשיב עדות, אבל יש ביד האשה כתב בעדים מאנשי דהוך יע"א שכתבו בו מעידים ומגידים ואנחנו יודעים בבירור גמור שפלונית נתגרשה בגירושין גמורים ע"י ב"ד פ' ופ' ופ', ורק לא כתבו נתגרשה לפנינו, ועל זה יש להסתפק אולי מפי השמועה הם מגידים, ולפי מה שנראה מתשובת המבי"ט סי' קע"ח אין לחוש לזה וכנז"ל, אך לכאורה נראה מהך תשובה דמהרח"ש סי' ע"ח דיש לנו לחוש, מיהו כתבנו דמהרח"ש לא קאמר אלא אם הם עצמן באו לפרש דבריהם בכך, אבל אנן לא חיישינן לפרש בהכי. זאת ועוד כתבתי לעיל דמסתמות דברי הרמב"ם והטור והש"ע משמע לא בעינן שיהיו העדים מגידים בפירוש נתגרשה לפנינו, וכיון שאמרו נתגרשה סגי בהכי, והכא בנ"ד אלו העדים אנשי דהוך יע"א כתבו בפירוש נתגרשה גירושין גמורים, וגם כתבו ואנחנו יודעים בבירור גמור, ונראה דכתבו לשון זה לשלול חששא דמפי השמועה, ויתכן חשבו אם יכתבו בבירור גמור, עדיף מאם יכתבו נתגרשה בפנינו, או שעל פי הרוב נראה דהם שמעו דבר זה מפי הב"ד המסדר והעדים, ולכך כתבו בבירור גמור. ע"כ נראה דאין לחוש ומותרת לינשא:

335

של״וובהשקפה הראשונה אמרתי, אע"ג דכתבו אנחנו יודעים בבירור גמור, הם לא ידעו אלא מפי השמועה, ומחמת שהם עמי ארצות לא ידעו כחן של דברים אלו וכתבו מה שכתבו, אך ראיתי להגאון מהר"י בן מיגש בתשובותיו סי' קס"ד דלא נסתפק בדברי העדים אולי ידעו מפי השמועה ולא בראיה, כי אם היכא דכתבו אנחנו יודעים ומאמתין הענין כו"כ, אבל בשטר שכתוב בו לשון מתוקן כשאר שטרות, דכתבו בו אנחנו מעידין, אין לנו לחוש תששות מדעתנו, על כן בנ"ד כיון דכתבו אנחנו ח"מ מעידין ומגידין, אין לנו לחוש אולי מפי השמועה הם אומרים, וכ"ש דכאן הוסיפו לכתוב ואנחנו יודעים בבירור גמור:

336

של״זאמנם ראיה זו שהביאה האשה מדברים אלו שכתבו לה אנשי דהוך, יש לפקפק דאין זה נעשה קב"ע בב"ד אלא הוא שטר ראיה מדברי העדים ולא יועיל, דהא קי"ל מפיהם ולא מפי כתבם, ועל כיוצא בזה מפורש יוצא בדבר משה ח"א אה"ע סי' ע"ה דף קע"ח, וכתב דרבני קושטא ערערו בזה דלא יועיל והוא דעתו ג"כ כך, ורק בספר יאיר נתיב כתב דיש להקל, וכן נראה דעת הט"ז ע"ש. וראיתי להרב הגדול דברי אמת סי' ל"ג שכתב מתוך דברי הרב תומת ישרם נראה דאם שני עדים חתמו איך האשה נתגרשה בפניהם מהני, וכן נראה מהשואל להרשב"א הביאו מרן סי' קמ"א, והאריך הרב בדבר זה, ובסוף דבריו כתב וז"ל היוצא מן המחובר דדעת הרי"ף אם שני עדים מעידים בכתב ונתקיימה עדותם, דנחלצה וכן אם נתגרשה שפיר דמי, וכן דעת רש"י ורשב"ם וכן דעת הרמב"ם והראב"ד והרא"ש והגהות אשרי ורבינו ירוחם והרמב"ן במלחמות והרשב"ץ ונימוקי יוסף וכו' עכ"ד ע"ש. ולפ"ז נ"ל דרבני קושטא לא חשו לזה אלא לכתחלה דהוה אפשר בנקל להביא בזה מעב"ד כראוי מעיר שלוניקי הקרובה לקושטא, וכאשר עשו אח"כ באמת באותה מעשה, וכנז' בד"מ, דאיך יתכן שיחלקו רבני קושטא על כל אותם גדולי עולם שפרט הרב דברי אמת ז"ל הנז'. ועיין להרב ראש משביר ח"א סי' מ"ח מ"ש בזה, ושם הביא דברי רבו הרב דבר משה ודברי הרב דברי אמת הנז' ואסיק דשפיר עשו חכמי קושטא דלא הניחו שתנשא ע"פ כתב זה וכו' ע"ש. ויש לעמוד בדבריו ואין כאן פנאי להאריך:

337

של״חהנה כי כן בנ"ד יש לדון דמהני העדות של אנשי דהוך, דקשה הדבר מאד לשלוח פעם שנית לעיר דהוך שיעשו קב"ע בב"ד, אלא יש לסמוך בנ"ד על כתב העדים שנתקיים באשור יע"א, וכ"ש כי בנ"ד איכא עד אחד שמעיד שנתגרשה בפניו ועוד איכא סניפים אחרים להועיל:

338

של״טגם אמרתי בס"ד אע"ג דאשה זו הוחזקה כאן בא"א מקדמת דנא, מ"מ יש לסמוך על עדות מאיר בן אהרן שמעיד שנתגרשה לפניו, דהן אמת עד אחד אינו נאמן בהיכא דאתחזק איסורא בדבר שבערוה, מ"מ אי איכא רגלים לדבר, העלה הגאון נודע ביהודה ח"א אה"ע סי' נ"ד, דיש להאמין לעד אחד אפילו בדבר ערוה ואפילו אתחזק איסורא ע"ש. וכאן בנ"ד איכא רגלים לדבר שנתגרשה, הן מחמת האנשים שאמרו ששמעו שנתגרשה, הן מחמת שטר עדות של אנשי דהוך יע"א:

339

ש״מועוד איכא טעמא אחרינא בנ"ד להתירה ע"פ סברת הרדב"ז שהביא הבאר היטב סי' קנ"ב סק"ב, והביאו בקיצור וטעמו מפורש יותר בפתחי תשובה שם ס"ק י"ד שהתירה הרדב"ז מטעם שהוחזקה בגרושה בחמש או בשש שנים בלא ערעור, ומצינו דחזקה מוציא מידי ודאי ע"ש. וכאן בנ"ד הוחזקה פה בגדאד למגורשת מזה שמונה שנים מ"מ, ולא נמצא במשך שנים אלו אחד שהגיד להפך, ובמשך שמונה שנים אלו כל המכירים אותה מחזיקים אותה למגורשת ועל חזקה זו סבר הרדב"ז דמהני להוציא מידי ודאי, ואע"ג דמדבריו נראה שיש מפקפקים בזה החזקה דחשבי לה כקול, עכ"ז הוא דעתו דמהניה ותסגי לן סברתו בנ"ד להיות סניף גדול להתיר אותה:

340

שמ״אוהנה אע"ג דבנ"ד הן בעדות מאיר בן אהרן הן בכתב העדים של אנשי דהוך לא נתפרש זמן הגירושין באיזה שנה באיזה חודש באיזה יום, הנה בתשובה אחרת שכתבתי בס"ד בענין קידושין של ששון בן מעלם שלמה, (נדפסה ברב פעלים ח"א שאלה י"ב דף פ"ה) שם הבאתי הפלוגתא דאיכא בזה אי דמי לדיני נפשות דבעי דו"ח ועשיתי בזה ס"ס להתיר, אך שם כתבתי להקל בזה במקום עיגון ע"ש. ולכן גם בנ"ד אם נראה להב"ד שיש עיגון בדבר אם יעכבו הענין עד שיכתבו לעיר דהוך יע"א שיעשו הקב"ע בב"ד ויכתבו זמן, ואם גם העד מאיר שכח הזמן וכן אותם העדים ג"כ שכחו, ועוד לא יש ב"ד קבוע בעיר דהוך, באופן שתבא לידי עיגון, בודאי אז יכולים לסמוך בענין הדו"ח על פי מ"ש בס"ד שם ולהתירה בעדיות אלו. וכבר בעיקר הענין כתבתי פה בס"ד כמה טעמי תריצי להתיר. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

341

שמ״בשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, בא לידינו הרשאות מעיר במביי, וראינו בהם רעותות ונסתפקנו בהם, והוא בהרשאה שעשה הבעל לשליח עזרא בן יחזקאל אליהו כתוב בה בשיטה ז' בזה"ל, אני נותן לך רשות לעשות שליח בחריקך אפילו בעיר אחרת בכתב שלא בפניו על ידי הפוצט, ושליח שליח ושליח אחר שליח אפילו עד מאה שלוחים, ואפילו בלא אונס תהא אשתי דינה בת יעקב הנזכרת מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם ע"כ. והנה יש בזה חסרון לשון שכך צריך לכתוב, ותכף שיגיע גט זה לאשתי פב"פ הנז' מידך או מיד שלוחך וכו' ואפי' בלא אונס תהיה אשתי פב"פ מגורשת בו ממני מאותה שעה שיגיע גט זה לידה וכו', וכאן שלא כתבו תכף וכו' לא ידענו אימתי היא מגורשת:

342

שמ״גועוד רעותא ב' בשיטה ח' כתוב ותכף ומיד מסרו ליד השליח הנזכר להגט הזה שנעשה עליו עזרא בן יחזקאל אליהו שליח הנזכר להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפני שליח הנזכר במתא במביי וכו' והוא טעות, דצ"ל והגט הזה וכו':

343

שמ״דועוד רעותא ג' בשיטה י"ב כתוב וקודם שמסר הבעל מנשה וכו' ליד שלוחו וכו' ביטל בפנינו ובפני השליח הנז' כל מיני מודעות, וכאן חסר לשון שצ"ל הגט הזה:

344

שמ״הגם זאת ועוד בהרשאה השנית שהיא מן השליח, ג"כ מצינו בה רעותות והוא הא' כתוב הנני ממנה על פיכם ובפניכם את שלמה וכו' בכל מקום שיהא נמצא, והגם שנראה דאין קפידא מזה שמא חיישינן למסדרי הגט שאין בקיאין. עוד כתוב בשיטה י"ב ונותן אני לו רשות לעשות שליח אפילו עד תשעים ותשע שלוחים ואפילו בלא אונס עד שיגיע גט זה לידה תהיה מגורשת בו מבעלה מנשה וכו'. ויש כאן חסרון לשון, דכך צ"ל ליתן גט זה לפב"פ אשת פב"פ בכל מקום שימצאנה הוא או שלוחו אפילו עד צ"ט שלוחים, ואפילו בלא אונס עד שיגיע גט זה לידה, ותכף כשיגיע גט זה לידה מידו או מיד שלוחו וכו' ואפילו בלא אונס תהיה פב"פ מגורשת בו מבעלה וכו':

345

שמ״ועוד רעותא אחרת, שכתוב שם והגט שנעשה עליו עזרא בן יחזקאל אליהו שליח להולכה ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם במתא במביי וכו', הנה בנוסח הגט שבתוספת ביכורים כתוב בשני חצאי לבנה (שהוא שליח הב') נראה שצריך לכתוב שם שליח הב', ובכנה"ג סי' קנ"ה במי השלוח אות מ"ד הביא ב' דיעות בזה ע"ש, ועוד שם בשיטה י"ז כתוב, ובפנינו ביטל עזרא בן יחזקאל אליהו שליח הראשון כל מיני מודעות שבעולם אם מסר על גט זה וכו', והוא טעות, דצ"ל על שליחות זו, ונא לשון בקשה, על הכל ישים השגחתו היטב וישיבנו דבר, ושכמ"ה:

346

שמ״זתשובה. מה שכתבתם בריעותא הראשנה שלא כתוב בהרשאה, ותכף כשיגיע גט זה לאשתי וכו', הנה אע"פ דלשון זה הכתוב בהרשאה הוא מעוקל קצת, מ"מ יש לו הבנה הראויה אל הענין דיש לפרשו כך, כי מאחר שאמר בתחלת דבריו הולך גט זה לאשתי דינה בת יעקב ותן אותו לידה, הנה על דבריו אלו חוזרים הדברים האחרונים האלה שאמר תהא אשתי דינה בת יעקב הנז' מגורשת בו, כלומר אחר שינתן הגט לידה כמו שתפס בתחלת דבריו, ולכן אין לנו לפקפק ולומר לא ידענו מן הדברים האלה אימתי תהיה מגורשת כאשר נסתפקתם. ובאמת נראה דהמסדר את נוסח ההרשאה הזאת סידר אותה כפי נוסח שמצא בסוף הש"ע בסדר גיטין הנדפס מחדש המצוי אצלו, ושם כתוב ותיכף כשיגיע גט זה וכו' והסופר השמיט בשגגה מילות אלו של ותכף וכו' ואלו החתומים בהרשאה לא הרגישו בחסרון מילות ההם וחתמו. וגם רעותא שיש בשיטה ח' שכתוב להגט הזה שכתב למ"ד במקום וא"ו שהיה צריך לכתוב והגט הזה, גם זה ט"ס והעידים ועידי הקיום לא הרגישו בה. גם רעותא שיש בשיטה י"ב שכתוב וקודם שמסר הבעל מנשה בן יצחק שהיה בודאי רצונם לכתוב ג"כ תיבות הגט הזה והשמיטם הסופר ולא הרגישו החותמים, אך זו אינה חשיבה רעותא כ"כ מצד חסרון השגחתם והרגשתם דיש ליישב דברים אלו ככתבן דקאי שמסר על הגט אע"פ שלא פירש להדיה כאן, כיון דעליה קאי בדברים שקדמו לזה וזה ברור:

347

שמ״חאמנם בעבור חסרון הרגשתם בכל הנז"ל אין נראה לפסלם, דהא מצינו להגאון פנים מאירות ח"ג סי' ט"ז שכתב כללא דמלתא אין לי שום פקפוק בגט זה רק דבר זה שלא הרגישו בזה מסדרי הגט, וי"ל שהיו עמי הארץ כנזכר בסי' קמ"א בהג"ה סעיף למ"ד, אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם נתבטלה שליחותו וגם גט עצמו פסול, מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ שלא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, יש לחוש לכמה מיני פסולין וכן כיוצא בזה שהוא ניכר שאותם שסידרו הגט היו הדיוטות ע"ש, א"כ גם בכאן נמי נימא חשש זה, מכל מקום נראה ברור דהתם מיירי שניכר לכל שטעו בדבר משנה ובדבר שמפורסם. לפסול אפילו במקום עיגון, משא"כ כאן יש לומר שלא דקדקו בין יו"ד יתירה הנכתב בציביתי בין צד"י לבי"ת שבאה במקום חיר"ק וכו' וכן במה שכתבו שם האשה בשורה שביעית, כי דבר זה לא נזכר אלא בסדר הגט של הרב רבי מיכל מקראקא שסידר גיטין משונים זה מזה וכו' הרי אף דשינה מן המנהג כשר הוא, וה"ה למלתין דאין כאן בית מיחוש, דאפילו שלא במקום עיגון יש להתיר בדיעבד, קל וחומר במקום עיגון עכ"ל:

348

שמ״טהנה כי כן, גם הכא בנ"ד לא מצינו שטעו בדבר משנה ובדבר שמפורסם לפסול אפילו במקום עיגון, אלא רק טעו בהשמטת תיבות שהיה צריך לכתבם כדי לברר הדברים היטב, וגם טעו שלא דקדקו בט"ס שכתב למ"ד במקום וא"ו, ולפ"ד הגאון פ"מ הנז' כל כה"ג יש להתיר בדיעבד אפילו שלא במקום עיגון, ואון לחוש לחששה דהר"ן והריב"ש ז"ל הנז' דלא אתמר מילתא דילהון בכה"ג. ומ"ש הרב שיבת ציון סי' צ"א ורמזו בפ"ת ס"ק כ"ח, בגט שנמצא בו ג' רעותות פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין דיתכן אירע לו עוד כמה פסולים ולא הרגיש בהם, הנה שם היה בהם רעותות חזקות כאשר וראה הרואה, ומדבריו של הגאון ח"ס אה"ע ח"ב סי' י"א, ששם הוכיח את הדיינים על חסרון אות טי"ת, וכן נמי ממה שטען עליהם טענה אחרת שבהרשאה לא הוזכר שם לאטי"ן וכו' ושמא יאמרו עיר אחרת היא, הנה מכל זה נראה דברעותות דנ"ד וש להקל לבלתי ניחוש לחששה דהמ"ן והריב"ש שהביא רמ"א ז"ל, ובספר הלכות קטנות בקנטריס לגיטין סי' נ"א, על מעשה שהיה בגט שבא ממ"ה על ידי שליח שלישי ע"י הרשאה, ובהרשאה היה כמה גמגומים, וכתב שיש חילוק בין הא דהר"ן והריב"ש שטעו ונפלו במכמורות דאפילו דרדקי דבי רב לא היו טועין, לבין היכא שהיה בהרשאה טעות סופר, ואע"פ שהיא טעות גדולה והיינו משום דאמרינן הם לא דקדקו על זה, דעיקר עדותם הוא להעיד איך השליח השני עשה שליח שלישי וכו', וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ יש לחלק בהכי ולומר דשאני נ"ד מדין הר"ן והריב"ש ז"ל, ועוד אנחנו למידין מדבריו שם עוד טעם אחר בנ"ד, דיש לנו לומר מי יאמר שמסדרי הגט הן הן אותם החתומים בהרשאה ובודאי הם אחרים, ואפשר דהם היו בקיאים ולא אתרעו מכח אלו עידי ההרשאה:

349

ש״נודע דאע"ג דכתב מרן ז"ל בב"י סי' קמ"א על נוסח ההרשאה שהביא הטור ז"ל מן הסמ"ק וז"ל, דתמיהא לי מלתא טובא שחסר בשטר שליחות זה וכיון שיגיע גט זה ליד אשתי פב"פ מידך או מיד שלוחך או שליח שלוחך הנזכר תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וכו' וסיים כל שלא כתב כן קרוב אני לומר שעיקר השליחות חסר מן הספר ע"כ ע"ש, הנה הא דנ"ד שאני טובא, יען כי בנ"ד כתוב להדיה ונותן אני לך רשות לעשות שליח בחריקך אפילו בעיר אחרת וכו' ושליח דשליח עד מאה שלוחים ואפילו בלא אונס, וכתוב נמי תהא אשתי דינה בת יעקב מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם, נמצא עיקר השליחות אינה חסירה ורק הלשון קצר ואינו מיופה בהרחבה, אבל יש בו הבנה שפיר לפי הענין שצריכין לו וחסר מעט מהרחבת הלשון, משא"כ התם שלא נזכר עיקר השליחות שלא אמר תהיה מגורשת בו ומותרת לכל אדם וזה ברור. גם ידוע דאפילו נוסח זה של הסמ"ק שחסר בו עיקר השליחות הוא מקובל אצל האחרונים, וכמ"ש הכנה"ג סי' קמ"א הגהב"י אות נו"ן, אמנם בספר ש"א ובסדר הגיטין למשפטי שמואל סי' קכ"ג אות ט' כתוב נוסח ההרשאה כדברי הטור ז"ל ועוד שם באות נו"ן ציין על מהרש"ך דחש לדברי מרן ז"ל לכתחילה בלבד, ועיין מ"ש בספר נחלת שבעה דף ק"ד ע"ד ע"ש:

350

שנ״אואשר כתבתם ערעורים על הרשאה השנית שהיא מן השליח שבעיר במביי אל השליח שבעיר בגדאד, שכתוב בכל מקום שיהא נמצא, ובסדר הגיטין לא מצאתם כן, הנה בספר קב ונקי בדף נ"ב כתוב נוסח שכתבו אלו בהרשאה הנז' וזה ספר חדש יתכן שראו אותו וכתבו ככתוב שם. ורעותא הב' שמצאתם חסרון לשון, הנה ודאי זו השמטה מן הסופר ולא הרגישו בה החותמים, וכאשר כתבנו למעלה וזה חסרון הניכר. ורעותא הג' שכתוב והגט שנעשה עליו עזרא בן יחזקאל אליהו שליח להולכה ונסתפקתם שזה עזרא היא שליח הראשון וראיתם שיש סוברים שצריך לכתוב שם שליח הב' אין זה ערעור, ואדרבה נוסח זה עיקר, וכן הובא בכמה נוסחאות של גדולים, ואין צורך להאריך בזה. ומ"ש רעותא ד' שכתוב בפנינו ביטל וכו' אם מסר על גט זה וכתבתם שזה טעות וצ"ל על שליחות זו, אין זה טעות, דהן אמת שבסדר גיטין כתוב על שליחות זו עכ"ז גם נוסח זה כך הוא כונתו על שליחות של גט זה, ובספר קב ונקי הנז' ראיתי כתוב על גט זה, ובודאי אלו המסדרים עשו על פיו וכנז"ל. באופן דאין נראה לפקפק מכל הנז"ל, ובפרט לפ"ד בעל השאלה שהבעל הולך ונד במה"י ומי יודע מה תהיה אחריתו ואפשר שתבא לידי עיגון, ובודאי ידעתם מ"ש הגאון נו"ב ז"ל בשיעור העיגון. כל זה כתבתי בנחיצה רבה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

351

שנ״באח"ז שאלו ממני הב"ד יכב"ץ על ענין אחר קרוב לענין הנז"ל, וזו היא תשובתי להם:

352

שנ״גע"ד הספק ששלחתם אלי היום שהביא לפניכם שליח אחד מכפר עמדי"י גט והרשאה, ויש בהם רעיתות הגט, והגם שיש להכשיר ממ"ש בש"ע סי' קכ"ו, וכן יש להכשיר רעותות ההרשאה ממ"ש מרן ז"ל בסי' קמ"א סעיף כ"ד, מ"מ נראה דמסדרי הגט הם עמי הארץ, וכתב מור"ם בהגה סי' קמ"א מחמת כן גם הגט פסול, ואין לומר שמסדר הגט לא ידע בהרשאה, כי לפ"ד השליח המסדר הגט הוא עצמו חתום בהרשאה, והוא ח' אליהו בן רפאל נוסף על שני העדים, או"ד במקום עיגון גדול יש להכשיר. יורנו ושכמ"ה:

353

שנ״דתשובה. מדברינו בתשובה שכתבתי למעלתכם קודם זה, אנו למידין מדברי הרב פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז חילוק בזה, שכתב דברי מור"ם בסי' קמ"א דחש לחששות הר"ן והריב"ש לפסול הגט מחמת שנודע שמסדרי הגט עמי הארץ, זה אינו אלא בהיכא שניכר לכל שטעו בדבר משנה, ובדבר שמפורסם לפסול אפילו במקום עיגון, אבל אי אתרמי חסרון תיבות וכיוצא שהוא טעות הניכר, והם חתמו ולא דקדקו היטב בחסרונות אלו, אין חזקתם מתקלקלת בעיקר הגט וכנז"ל, וכן העלינו שם מדברי הרב הלכות קטנות בקנטריס לגיטין סי' נ"א דיש לחלק בהכי, וכנז' שם בתשובתי בס"ד:

354

שנ״הועתה מצאתי עוד דבר חדש בספר דרכי נועם אה"ע סי' נ' דף נ"ד ע"ב שכתב שיש חכמים מקילין בענין מסדרי הגט הדיוטות דהוכיחו מדברי מהרימ"ט ז"ל דס"ל דאין לחוש לסברת הר"ן וריב"ש להחמיר בחשש הדיוטות אלא במקום הנתינה ולא במקום הכתיבה ע"ש. והגם דהרב ר"ע פקפק בזה, מ"מ הא איכא חכמים דסמכו על זה, ויהיה ד"ז לסניף בנ"ד להכשיר. ועוד כתב שם מדברי מהרימ"ט דלא אמרו הר"ן והריב"ש אלא היכא דידוע דאפשר להביא גט אחר בקירוב מקום ע"ש, ובנידון שאלתכם כתבתם דאיכא עיגון גדול. ומ"ש דמסדר הגט שהוא ח' אליהו חתם בהרשאה, אין זה כלום כיון דלא חתם עֵד, ואפשר דלא קראה היטב כיון דאינו עֵד שם עמהם. גם עוד מצינו למרן ז"ל בב"י סוף סי' ק"ך שהביא דברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' י"ו, על גט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין וז"ל, דע כי הדבר קשה עד מאד כי מרבים ממזרים בישראל, ואם באנו לפסול למפרע הדבר קשה מאד, אבל מכאן ולהבא לפרסם ולהכריז שלא ישתדל האדם בנתינת הגיטין אלא הבקיאים בהם עכ"ד ע"ש. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

355

שנ״ושאלו ממני מעלת הב"ד יכב"ץ על גט שנכתב במה"י לשם עזיזא בת עבדאלה, והסופר השמיט אות א' וכתב עבדללה. וזאת תשובתי להם:

356

שנ״זתשובה. נראה דיש להתיר בזה שהוא במקום דוחק, שהבעל במה"י וכבר עיגן אשתו כמה שנים, ועתה אחר כל עמל וטורח לא רצה לגרש אלא עד שנתנה לו חמשים לירא ומחלה לו הכתיבה, והוא כבר לקח המעות שם מיד המורשה שלה וכתב הגט הזה, ובלי ספק אם יבקשו ממנו לתת גט אחר יסרב ויאכל המעות ולחדי, ואם ירצה לגרש שנית, מי יודע בכמה דינרי זהב יתרצה, על כן ודאי נחשב ד"ז דוחק גדול, ויש להתיר מכמה טעמים, חדא הגט נכתב לשם המתגרשת כראוי, ורק החסרון הוא בשם אביה, ואין בזה חשש אלא רק משום לעז, ובאמת י"ל דהכא ליכא למיחש ללעז, כיון דניכר לכל אדם הוא טעות סופר שהשמיט אות א', וגם על העדים אין לועזים שלא דקדקו, די"ל לא חשו העדים בעבור טעות זו אחר שכבר נכתב הגט, כי אמרו זה הוא טעות הניכר מעצמו, וידוע ונראה לכל אדם דהיה רוצה הסופר לכתוב א' ושכח והשמיט אות א' ואין זה שם אחר. ועיין שם אריה סי' מ"ו בהיכא דשם אבי המתרגשת ישראל יעקב ונכתב יעקב ישראל והתיר בזה, וכן הרב שואל ומשיב ח"ג סי' כ"ד בהיכא דשם אבי המתגרשת יצחק דוד וכתבו דוד יצחק והתיר בהיכא דקשה להשיג גט אחר ע"ש. ונ"ד שהשמיט אות א' שהוא דבר הניכר לכל שהוא ט"ס הוי כ"ש דמותר, ואפשר דדמי נ"ד למה שכותבין תיבת לי בגט והשמיט הסופר תיבת לי דכשר ליתן הגט הזה:

357

שנ״חזאת ועוד יש להכשיר בנ"ד מסברת מהראנ"ח ח"א סי' י"א בשינה שם אבי האשה דיש להקל, דמה שיש לחוש הוא דוקא בשינה שם אביו של המגרש, וכמ"ש בגט פשוט סי' קכ"ט סוף ס"ק מ"ט, ואע"ג דהביא מדברי הרא"ם ז"ל דאין לחלק בהכי, עכ"ז סברה זו תהני בנ"ד לסניף להתיר:

358

שנ״טגם איכא עוד טעם נכון להתיר בנ"ד מתשובת הרב המבי"ט הובאה בספר מהרלב"ח סי' קל"ב שהביא תשובה א' מהגאון מהרי"א בעל תרומת הדשן שכתב על שם יחרמאל שכתבו ביו"ד יחרמיאל, כיון דלא נמצא שם יחרמיאל ביו"ד אלא דוקא יחרמאל, אין זה חשיב שינוי, וכיון דהמבי"ט הביא מזה הוכחה לנידון שלו ש"מ גם הוא מסכים בד"ז, וכן מהרלב"ח כיון דלא טען על זה כלום, גם הוא מסכים בכך, דהא בדף קל"ג כתב אין מזה ראיה לנידון המבי"ט, נמצא לא ערער בעיקר הדין הנז'. ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' רמ"ד, ועיין שמן המשחה דף ק"ז בשם באיירא"ם ששכח הסופר ולא כתב אלף בין רי"ש למ"ם, ואע"פ שראו את הגט קודם הנתינה התירו אותו מטעם זה, והיינו משום דאינו נקרא בניקוד אחר, ודימו ד"ז להך דמהרשד"ם ע"ש:

359

ש״סולפ"ז בנ"ד שכתבו עבדללה בלא אל"ף אין להסתפק ולומר שמא זה אדם אחר ששמו כך בלא אל"ף, כיון דבאמת לא מצינו שם זה של עבדללה בלא אל"ף, ולכן בצירוף כל הני טעמי יש להתיר הגט, וגם דהא יכולין נמי לעשות מכל הנז"ל ס"ס דתלת ספיקי, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

360

שס״אשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה שבעלה מרד עליה והלך לעיר אחרת והניחה בלא מזונות, והב"ד יכב"ץ פסקו לה מזונות במעב"ד, ועל פי המעב"ד ההיא לקחה פס"ד מן הערכאות בחיוב המזונות על בעלה כנהוג, ואח"ז בא בעלה ואמר לפנינו אנן הב"ד שתבא אצלו וישב עמה כבנות ישראל ויקיים לה שארה כסותה ועונתה, ורק לא תבא אצלו אלא עד שתביא עמה בגדיה החשובים והתכשיטין של זהב שהם נצ"ב ותלבשם בביתו אצלו, והיא אמרה לפנינו שהיא מוכנת לבא אצלו ורק התכשיטין שלה לא תביאם עמה מפני שאין לה אמונה בו, יען שהוא משתכר תמיד, וכבר בזבז מן ממונו ע"י שכרות סך הרבה לבהלה, על כן היא בהאי פחדא יתבא אם תביא חפציה עמה אולי יחטוף אותם וימכרם ויבזבז אותם ותשאר היא ריקם ריקם שאין לה סמך בידה, והבעל השיב שתניחם ביד שליש ויתן השליש שטר קבלה שקבל כו"כ חפצים ממנה ויכתוב בשטר הזה שהוא כתב ומסר שטר זה ביד בעלה שיהיה לו לראיה ולזכות, והיא אמרה דעתה היא תפוסה בחפצים אלו, ואם תעשה כן יחלש כח הזכות שיש לה בחפצים, ורק מקבלת ליתן שטר הודאה בעדים שיש בידה מנכסי צ"ב שלה חפצים ששוים סך כו"כ אחר שישומו אותם השמאים לפי ערך של עכשיו ואחריות של החפצים עלה דידה הדר שהיא תתחייב בהם ויגרע מסך כתובתה, והבעל ממאן בזה האופן, ואינו רוצה אלא רק באופן שאמר הוא בתחלה, וכונתו כדי שיהיה לו שליטה על החפצים:

361

שס״בוהנה דו"ד אלו שהיה בין הבעל והאשה, נמשך כמה חדשים שבאו לכלל שנים ולא נפסק הדין עם מי, ועתה נסתפקנו אם יש לה מזונות במשך הזמן הזה שלא נתברר בו הדין עדיין, כי הבעל אומר אין אני מחוייב במזונות, יען כי מאחר שלא הביאה החפצים כאשר דברתי, הנה היא מורדת ואין לה מזונות, והיא אומרת כבר אני אמרת בפני הב"ד שאני מרוצה לבא אצלו תכף ומיד ורק החפצים לא אביאם עמי מטעם שאמרתי, ואני הייתי מרוצה לתת לו שטר הודאה בעדים שיש בידי מצ"ב כו"כ חפצים והאחריות עלי, והוא לא רצה בכך וכיון דאין אני מחוייבת ליתן לו שטר יותר מזה השטר אשר אמרתי, נמצא אין אני מורדת והוא חייב במזונות בכל אותם הימים שעברו, על כן יורינו בדין זה של המזונות, הדין עם מי, גם יורינו בדו"ד שיש בין הבעל ואשתו בשביל החפצים הדין עם מי ושכמ"ה:

362

שס״גתשובה. הדבר פשוט דאין תביעה זו של החפצים נוגעת עם המזונות שהוא חייב בהם מדאורייתא, ותביעה זו שיש לו עמה בדבר החפצים הוא ענין בפ"ע, ואינו יכול לעכב המזונות עד שתודה לו בחפצים או עד שיבררו הב"ד שורת הדין עם מי, וגדולה מזו מצינו להר"ן ז"ל בתשובותיו סי' ל"ח שכתב וז"'ל, שאף לעבור לא"י אינו רשאי למנוע ממנה שאר כסות ועונה, דאע"פ ששנינו הכל מעלין לארץ ישראל היינו לענין שאם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה, וכדאיתא בכתובות בברייתא בגמרא אבל כל שלא נתן לה גט כיון דמחייב לה בשאר כסות ועונה לאו כל הימינו לעקור לאו זה בידים משום ישובה של ארץ ישראל עכ"ל, נמצא אפילו בהיכא שיש לבעל כח להעלותא לא"י, ואם לא תרצה יגרשנה בלא כתובה, עכ"ז אינו יכול לעכב ולמנוע ממנה המזונות, כל זמן שלא גירשה עדיין, וא"כ כ"ש וקל וחומר בנ"ד שעדיין לא ביררו ב"ד את הדין בתביעה זו של החפצים אם הדין עמו או עמה, דודאי הוא מחוייב במזונתיה ועונתה שהם עליו חיוב מן התורה:

363

שס״דוראיתי למרש"ך ז"ל ח"ב סי' ל"ו דף כ"ה שכתב ולענין מה שבא בשאלה אם חייב האיש הנז' בשאר וכסות, יראה כיון שזה האיש לא נשבע שלא יוצאנה ממקומה ונשאה בסתם, ומן הדין היה יכול לכופה להוציאה ממקום שנשאה וכו' אלא שכפי הנראה יד האשה תקיפה שם בארץ מולדתה ואינו יכול להוציאה, וא"כ מלתא דפשיטה היא דאין לאשה ההיא על בעלה הנז' חיוב שאר וכסות, ואפשר שיספיק עיכוב שאר וכסות לכופה שתצא ממקומה ותלך עמו לארצו, ואם עדיין תמאן ותקשה ערפה, כבר כתבתי שיוכל לישא אשה אחרת במקום שהולך שמה בלי מכשול ועון וחשש כלל, ולא יתחייב בשאר כסות לאשה הממאנת ללכת עמו לארצו עכ"ל, והרב לחם רב בתשובה סי' נ"ה הסכים לדברי מהרש"ך שכתב וז"ל, ולענין שאר כסות ודאי שאינו חייב בכך, כיון שמן הדין חייבת ללכת אחריו למקומו, והוא אינו רוצה, וכמו שכתב הרב המובהק הכהן הגדול נר"ו, וכל דבריו חיים וקיימים עכ"ל, והרב הכנה"ג בסי' ע' הגה"ט אות וא"ו הביא דברי מהרש"ך ז"ל הנז', וכתב שכ"כ הר"מ די בוטון בתשובה כ"י יע"ש, והנה מלבד כי דברי הרבנים הנז' הם הפך דברי הר"ן בתשובה הנז' ויש לנו לומר אי חזו דברי הר"ן ז"ל הנז' הוו הדרי בהו לחייבו במזונות, ולענין נ"ד י"ל דגם מהרש"ך ולחם רב מודים דחייב הבעל במזונות ולא יוכל לעכב לתלות הא בהא, יען כי בנידון הרבנים היא מורדת ומסרבת בדבר שחייבת בו מן הדין בבירור, כי לכ"ע היא חייבת לעלות לארץ ישראל, ועתה מסרבת, ובהא קאמרי מהרש"ך ולחם רב דיכול לעכב מזונותה כדי שתתרצה לבא עמו, אבל בנ"ד עדיין לא פסקו ב"ד את הדין ולא נתברר הדבר אשר היא מסרבת בו אם היא חייבת באותו דבר או לאו, ולכך גם מהרש"ך ודעמיה יודו דחייב במזונות ואינו יכול לעכב זה בעבור זה. וראיתי להגאון חקרי לב אה"ע שהביא דברי מהרש"ך ולחם רב הנז', ותמה על דבריהם מתשובת הר"ן ז"ל הנז', וכתב דעוד איכא למידק מדברי הרא"ש ז"ל כדברי הר"ן הנז' ודלא כמהרש"ך ז"ל, אך כבר כתבתי לעיל דבנ"ד גם מהרש"ך ולחם רב יודו, ונמצא בנ"ד חייב הבעל לכ"ע:

364

שס״הומצאתי להגאון הרדב"ז ח"ג סי' תמ"ז, שנשאל בראובן שהעתיק דירתו מבית חמיו בשביל שחרפו וגידפו בפני עדים, ואשתו מיאנה לצאת מבית אביה עד שישבע ראובן בעלה שלא ימכור עוד מנדיונה שלה, וראובן אינו רוצה להשבע וכו', והשיב הגאון ז"ל ולענין שלא רצה ראובן להשבע שלא למכור נכסי נדונייתא הדין עמו שאינו רוצה לחדש תנאי שאינו בכתובה, אבל לא בשביל כך נידון אותה כדין מורדת שהרי היא יכולה לומר איני רוצה לזוז מבית אבי עד שיביא לי נכסי נדונייתי שמכר שאע"פ שנתתי רשות למכור, לא למכור ולאבד אמרתי, אלא למכור ולהרויח, הלכך יביא לי נכסי נדונייתי ואח"כ אלך עמו, וא"כ איני רואה לדון את האשה הזאת בדין מורדת כלל שהרי טענתה טענה, כיון שהוא מודה שהכה אותה פעמים אחדות משמכר מנכסי נדונייתא, אע"פ שמכר ברשותה שהרי מצייא למימר אי אפשר לעמוד בקטטה כל הימים אם לא אתן לו רשות למכור, הילכך אין כאן מרד כלל עכ"ל, ע"ש, נמצא גם מתשובת הרדב"ז ז"ל הנז', עולה זכות גדול להאשה הנז' בנ"ד דמאחר שהיא רוצה לבא, אינה נחשבת למורדת כדי שימנע ממנה מזונות:

365

שס״וועל שאלה השנית ששאלתם בדבר החפצים הדין עם מי, תשובה עיין מרן ז"ל בסי' צ' סעיף י"ד יע"ש, ועיין משכנות הרועים מע' הנו"ן ובדברי האחרונים בזה יע"ש, והמנהג פשוט פה עירינו בג'דאד יע"א, דכל שהאשה היא תפוסה בחפצים ותכשיטים של נצ"ב אין הבעל יכול להוציאם מידה ולמכרה ולהרויח בהם, ומה שטוען הבעל שתניחם ביד שליש, ורק שיכתוב קבלתי כו"כ מיד האשה ומסרתי שטר זה לבעלה לראיה ולזכות, הנה בודאי תוכל האשה לפו"ד לסרב בדבר זה יען כי בזה ודאי יחלש ויגרע כח וזכות של האשה שיש לה עתה בתפיסה של חפצים האלה כי עי"כ לא יוכל השליש למסרם לאשה בעת שתרצה בלתי רשות הבעל, ובזה נחלש ונגרע כח וזכות שלה הן בדין תורתינו הקדושה, הן במשפט הערכאות, ועל כן לפו"ד הבעל חייב להיות מרוצה בשטר הודאה שרוצה האשה לתת לו באופן הכתוב בשאלה שהיא תודה החפצים ההם הנה הם אצלה, והיא מקבלת האחריות עליה, וכמו האופן הזה הסכים הרב פני יצחק נר"ו, בח"א סוף סי' ט"ו לעשותו בנידון דידיה ע"ש, וכן ראוי לעשות בנידון השאלה דידן, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

366

שס״זשאלה. נשאלתי מערי פרס, אדם שיש לו אשה ורוצה לישא בחייה את אחות אביה אם מותר או לאו, יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

367

שס״חתשובה. כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ד נושא אדם אשה ובת אחותה או בת אחיה כאחד. וכתב הרב המגיד זה פשוט ומתבאר מהמשנה בפ"ג דכריתות שאשה אחת יכולה להיות חמותו ואם חמותו ואם חמיו, והוא בהיתר על דרך זה, שנושא אשה ובת אחיה ובת אחותה עכ"ל. ולפ"ז נמצא בעוד אשתו בחיים לא נאסרו עליו אלא רק אחותיה בלבד אבל קרובות אחותיה לא נאסרו ולא גזרו בזה כמו השניות. וא"כ ה"ה הכא בנידון השאלה י"ל כמו דמותר ליקח את בת אחות אשתו ואת בת אחי אשתו כן מותר ליקח אחות אביה של אשתו, וכ"ש הוא דבת אחות אשתו אפשר לומר דמחלפה באחות אשתו, אבל אחות אביה של אשתו לא מחלפה באחות אשתו:

368

שס״טמיהו ראיתי להרב הון יוסף זאמירו ז"ל בסי' ט' דף י"ב ע"ב שכתב שנמצא כתוב בספר הפרדס לרש"י ז"ל דף כ"א ע"ד וז"ל שאל רבי מנחם אם מותר אדם בבת אחי אשתו, והראו לו מעשה בבת אחותה, והוא הדין ומה אחותה עצמה מותרת לו לאחר מיתתה דכתיב לצרור בחייה, לא כל שכן בת אחותה לאחר מיתתה עכ"ל. וכתב הרב המחבר שם הדברים סתומים וחתומים ולא זכיתי להבינם, דמאי קאמר ומה אחותה עצמה, לא כל שכן בת אחותה לאחר מיתתה, דמשמע דבחייה לא, והרי אחותו דאין לה היתר עולמית מותר ומצוה לישא בתה, ומאי רבותא דבת אחות אשתו מבת אחותו, ובעניותי לא ראיתי עדין לשום פוסק דאשתמיט להשמיענו דין זה שאסור אדם לישא בת אחות אשתו בחייה, ודברי התשובה הלזו לא יתיישבו לי יפה עכ"ל. ואח"ז שאל הרב המחבר דבר להרב הגדול גאון ירושלם מהר"ם סוזין זלה"ה והשיב לו שם בסי' יו"ד וז"ל כונת ר"מ השואל היא אם יש איזה גזרה דרבנן בבת אחי אשתו או בבת אחותה או בבת אחיה, והיינו כמו שגזרו שניות בכל עריות דאורייתא כדי שלא יפגע בגוף הערוה והראו לו מעשה בבת אחותה, והיינו לאחר מותה כמו שמפרש אח"כ מכח קל וחומר, אבל בחייה לא מצאו לה היתר מפורש כדי להשיב לו, והגם שהרמב"ם ז"ל בהלכות א"ב פ"ב הי"ד פסק דמותר ליקח כל אלו, וכתב הרב המגיד שלמד כן ממתניתין דכריתות דף י"ד מ"מ אין היתר זה מבורר, דמי ימר דמתניתין בנושאי היתר מדרבנן קמיירי כנ"ל ככונת ר"מ השואל והמשיב עכ"ל:

369

ש״עולפ"ז נמצא לפי דברי ספר הפרדס הנז' אסור ליקח בת אחות אשתו בחייה מדרבנן משום דגזרו בזה כדי שלא יפגע בגוף הערוה וה"ה נמי דאסור ליקח אחות אביה של אשתו, ואע"ג דיש לחלק ולומר בשלמא בבת אחות אשתו חיישינן כמו שלקחו הבת יקחו האם שהיא ערוה מן התורה דדמיין להדדי, אבל באחות אביה של אשתו ליכא טעמא למגזר דהגזרה צריך שתהיה בדבר הדומה, ואם נאמר כאן כמו שלוקחין אחות אביה כן יקחו אחות אמה, הנה באמת אחות אמה אינה אסורה מן התורה אלא רק הוא משום גזרה כדאמרן, זה אינו, דיש ללמוד נידון השאלה דידן מנידון הלוקח בת אחי אשתי, שגם זה אוסר בפרדס הנז' והתם נמי אחותה ובת אחיה לא דמיין להדדי ועכ"ז איסר משום שלא יפגע בערוה שהיא אחות אשתו. אשר על כן בנידון השאלה שלוקח את אחות אביה של אשתו יש לאסור לפ"ד הפרדס דדמי ללוקח בת אחי אשתו דאוסר בפרדס הנז'. ואע"ג דהאו מלתא דאסר בפרדס היא חדוש גדול, והיפך ממ"ש הרמב"ם ז"ל אשר דבריו נובאין מן ברייתא ערוכה בכריתות, וכמ"ש הרב המגיד ז"ל, עכ"ז אין אנחנו יכולין להתיר בד"ז לכתחלה, דכל מידי דשייך לדין ערוה אזלינן ביה לחומרא, ובפרט כי הרב גאון ירושלים הוא הרב מהר"ם סוזין ז"ל הביא דברי הפרדס ופירש להם טעם, ולכן צריך להורות לשואל שלא ישא לכתחלה אחות אבי אשתי, מיהו בדיעבד אם נשא כבר אין מוציאין ואין מהרהרין אחר היחוס הזה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

370

שע״אשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, יתומה נתארסה לאיש בחודש מנחם שעבר, וכשבאו קרוביה להכין לה צרכי החופה מאנה באומרה שהיא אינה רוצה באיש זה וממאנת בו, וקרוביה שלחו שלוחם אצלינו וספר לנו את אשר נעשה, ואנחנו ב"ד שלחנו אותה אצל נשים נאמנות לבדוק אותה בעבור הסימנים ולא מצאו בה סימנים, וכאשר חקרנו על השנים שלה באו שני עדים והעידו איך כשמת אביה נסים יעקב מינא היתה אמה מעוברת ממנו ואחר ילדה ותקרא את שמה חניני, והיא הבת הנצבת פה אשר ארסוה קרוביה ומאנה עתה, ולא נמצא מי שיעיד באיזה חודש ובאיזה שנה נולדה בת זו, וכאשר חקרנו על זמן שמת אביה לא נודע לנו אלא רק ע"פ פנקס הלמדנים שלומדים על נשמת המתים נ"ע, וע"פ אותה עדות הלכה הבת ומאנה בפני עדים, ובכן באנו אל הספק שנסתפק מהריב"ל ח"ד סי' יו"ד ע"ש, ויחוה לנו דעתו בזה ושכמ"ה:

371

שע״בתשובה. קודם כמה שנים בתשובה שכתבתי בס"ד על השאלה של היתומה מסעודה שקדשה ששון בן מעלם שלמה נ"ע, (תשובה זו נדפסה בספר רב פעלים ח"א סי' י"ב) ששם הבאתי הפלוגתא שיש בין הפוסקים אם בעידי נשים בעינן דו"ח או לאו, ועוד הבאתי סברה אחרת דאיכא דס"ל אם העדים באים להתירה לכ"ע לא בעי דו"ח, וגם בד"ז יש פלוגתא ועשינו ס"ס, גם שם הבאתי סברה אחת דס"ל בענין עדות שמעידים על השנים, לא בעינן דו"ח לכ"ע, והוכחתי סברה זו מכמה פוסקים ראשונים ואחרונים, גם עוד הבאתי שם סברה אחרת, די"ל לא הקפידו בעדות של השנים למבעי עדים גמורים, אלא משום דאיכא חזקה מנגדת, אבל היכא שהעדים מעידים שהיא קטנה שאדרבה איכא חזקה דקטנות מסייעת לעדים וליכא נמי חזקת אסור כמו דאיתא גבי חליצה, אז לכ"ע לא בעי עדות גמורה, והארכתי לברר סברה זו מכמה פוסקים וכתבתי דאע"ג דגם בזה איכא פלוגתא הא איכא רבים דס"ל הכי, והבאתי שם דברי הרב דברי אמת סי' וא"ו, שגם הוא האריך בענין העדות היכא דאיכא חזקה דקטנות והעלה דכ"ע מודו היכא דאיכא תרי חזקות שהוא חזקת קטנות וחזקת פנויה לא בעי עדות גמורה ואין כאן איסור מן התורה, גם שם הבאתי בהיכא דהבת שאנו דנין עליה היא גדולה לפנינו ואין לה עידי מיאון אם הקדושין, דיש להסתפק אם הקדושין שנתקדשה בהיותה קטנה יש בה איסור תורה, או רק איסור דרבנן כיון דלא נשאת למקדש ולא בעל, והעלתי אע"ג דאיכא פלוגתא בזה, מ"מ רבים המה רבוותא דס"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן כיון דלא בעל:

372

שע״גהנה כי כן, בנידון השאלה דידן עתה דאיתנהו לכולהו טעמי הנזכרים אית לן למעבד בנ"ד ס"ס בשלש וארבע ספיקות, ועוד איכא נמי חזקת קטנות וחזקת פנויה, ומ"מ כיון דבנ"ד ליכא עיגון כלל אין מורין להתירה ע"י מיאון זה אלא תנשא לו או יפטרנה בגט, יען דאיכא בנ"ד ריעותא גדולה דאין עדים מעידים על מיתת אביה של היתומה, אלא הב"ד ידעו מיתתו ע"י פנקס הלמדנים שלומדים למנוחת נפשות של המתים והם אין זוכרים כלום מעצמן, דלפ"ד הרב מהריב"ל ח"ד דף י"ז האי עדות לאו מלתא היא, כיון שאינו זוכר מעצמו כלום ע"ש, ומצינו למרן ז"ל בח"מ סי' כ"ח סעיף י"ג שכתב, אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו כתב בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב יכול להעיד, והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר ע"ש, משמע דאם אינו נזכר אחר שראה הכתב אינו יכול להעיד, ועיין עוד בש"ע סי' מ"ו סעיף יו"ד, ועיין במהראנ"ח ח"א סי' כ"ו דף מ"ח ע"ב בדבר זה שהעד מעיד ע"פ מה שכתוב אצלו בפנקס ע"ש:

373

שע״דאשר על כן נראה דאין לסמוך בנידון השאלה להתיר את היתומה חניני הנז' במיאון ע"פ עדות זו כיון דליכא עיגון דהבעל לפנינו, ואם תרצה להנשא לו הנה מה טוב, ואם לאו יפטרנה בגט, ועוד דיש לחוש בנ"ד מצד הבדיקה שבדקו אותה הנשים, דאע"ג דמרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ה סעיף ט"ו פסק, שבודקין אותה ע"י נשים כשרות ונאמנות ע"ש, הנה הרב מהר"ם בולה בס' זכות משה סי' נ"ה כתב, ומכ"ש לפי מ"ש מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט, דיש לחוש בההיא דהחולץ להחמיר לחוש לדעת הרי"ף ז"ל שלא להאמין אשה וקרוב כשבאין להעיד בשעת מעשה, והביא דבריו הכנה"ג סי' קס"ט הגה"ט אות כ"ו ושם בסדר חליצה אות נ"ג כתב בהשמטות שבסוף הספר וז"ל, י"א דאין אשה וקרוב נאמנים אלא שלא בשעת מעשה, ויש לחוש לדבריו עכ"ל, גם בסדר חליצה שתיקן הרב מהר"י בנבשת שנדפס בסוף גט פשוט דף קמ"א אות י"ג כתב, שאם באות להעיד בשעת מעשה, שנכון להחמיר עכ"ל ע"ש, ולכן בנ"ד אין להתיר במיאון, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

374

שע״השאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, ביבמה שנפלה לפני שני אחים והאחד שהוא הגדול יש לו אשה ובנים והוא רוצה ליבם ולא לחלוץ, ואחיו השני הקטן ממנו אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ, והיבמה רוצה ביבום של הקטן מפני שאין לו אשה ובנים, ואינה רוצה ביבום הגדול מפני שש לו אשה ובנים, ואומרת שאם אין הקטן רוצה ליבם יחלצו לה או זה או זה אך בחליצה שניהם מסרבים, והנה אנחנו אין כופין לחלוץ, ורק אם היבמה טוענת או כנוס או פטור משום דבעיא חוטרא לידא וכו', והיבם מסרב בזה ובזה, אז אנחנו מחייבין אותו ליתן לה מזונות וכמ"ש בספר ידי דוד קאראסו אה"ע סי' א' יע"ש, אך בנ"ד נסתפקנו מפני כי ראינו בבית שמואל סי' קס"א סק"ז, שכתב ואם לגדול אשה אז חליצת הקטן עדיף ע"ש, ולכן י"ל כיון דבנ"ד יש לגדול אשה דאז חליצת הקטן עדיף, על כן חוזרין אנחנו על הקטן דהמצוה עליו, וכיון שהוא מסרב בשתים בחליצה וביבום, אז נחייבהו במזונות כיון דהמצוה עליו ולדידיה אומרת או כנוס או פטור, על כן יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה:

375

שע״ותשובה. מ"ש הרב בית שמואל, דאם לגדול אשה אז חליצת הקטן עדיף, נראה כונתו לומר כיון דיש לו אשה אע"ג דבהיכא ששניהם. רוצים לחלוץ אמרינן חליצת הגדול, מ"מ בכה"ג דיש לגדול אשה, חליצת הקטן עדיף, וסברה זו שכתב הב"ש הביאה הרב ישועות יעקב בסדר חליצה בפירוש הארוך אות יו"ד בשם הפוסקים בסתם ועיין שואל ומשיב קמא ח"א סי' ס"ט, שכן נעשה הלכה למעשה כמ"ש הב"ש ע"ש, וראיתי להגאון מהר"ח צאנז בדברי חיים אה"ע סי' קע"ו, שהביא דברי הרב ב"ש הנז' והסביר דבריו וביאר אותם ביאר היטב וכתב שדבריו הם קלורית לעין ולא כמו שראיתי לאחד שמשיג על דברי הב"ש דהאיך משום חשש בעלמא נקל במצוה בגדול ולא הבין דזה עיקר חידוש של הב"ש דביש איזה קפידה כל דהו שוב חליצת הקטן עדיף, ובזה סרו כל תלונות הנז"ל על הב"ש ע"כ ע"ש, ונראה מה שהסביר הרב ז"ל בטעם הדין של הב"ש הוא מוכרח דאל"כ הוי הלכתא בלא טעמא:

376

שע״זנמצא בעיקר הדין הזה שחידש הב"ש ז"ל יש חולקין ומערערין, והגם שהרב דברי חיים הנז' קיים דבריו היינו מטעם דאיכא חר"ג, אבל פה עירנו דליכא חר"ג כלל וגם עוד אין נשבעין פה עירנו שלא לישא אשה אחרת כמנהג ארץ ישראל ושאר ארצות, לכן ליתיה להאי דינא דהב'"ש, שכתב שתהיה חליצת הקטן עדיפה בהיכא. שיש לגדול אשה, ולפ"ז לא נשאר מקום לספק של מעלתכם בנ"ד, וגם עוד ראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רפ"ד שהביא דברי הגאון בית שמואל הנז', וגם הוא פירש טעמו משום דאיכא חר"ג ולכך חשיב אינו עולה ליבום קצת, ולכן מצוה בקטן ע"ש, וא"כ נמצא לפ"ז ליתיה להאי דינא דב"ש לדידן כלל כיון דאין כאן חר"ג:

377

שע״חובר מן דין אין אני רואה מקום לספק שלכם בנ"ד, יען כי בנ"ד הגדול שיש לו אשה ובנים הוא רוצה ליבם, וא"כ מה לכם מגע יד אצל הקטן שאם תכפו אותו לחלוץ הא אצלינו אין כופין לחלוץ, וכמו שהעלו האחרונים, ואם תחייבוהו מזונות, הלא יאמר מה לכם אצלי, מאחר שהאח הגדול רוצה ליבם, ואנן קי"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה, דכן פסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, וגם קיי"ל מצוה בגדול ליבם, ואע"פ שזה יש לו אשה ובנים אפ"ה הא העלו האחרונים ז"ל אם יש לו יכולת לפרנס שניהם לפי כבודן אמרינן ליה ליבם לקיים מצותו, ואם אין לו יכולת לפרנס שניהם אז משאין לו עצה ההוגנת לו, ואם ירצה הנה מה טוב, ואם לא ירצה לא עבדינן ליה מידי, וכמ"ש הרב אשדות הפסגה אה"ע סי' י"ד דף נ"ט בד"ה א"כ ע"ש, ואם תאמרו נעמיס עליו מזונות מכח המנהג שלנו פה עירינו, הנה המנהג הזה הוא שלא כדין, ודי לכם לילך אחריו לקיימו באח הגדול, שהמצוה מוטלת עליו ולאו בדידי, הנה מחמת טענה זו שיש לאח הקטן נראה דאין לכם מגע יד בזה האח הקטן:

378

שע״טוכבר ביארתי לעיל דדינו של הרב ב"ש ליתיה בנ"ד מעיקרא מאחר דהגאונים ז"ל הנז"ל, פירשו דבריו דאיירי במקום שיש חר"ג, וכאן ליכא חר"ג, וגם לא שבועה בכתובה כשאר ארצות, וא"כ אין לכם דו"ד עם האח הקטן בזה, וכבר ידוע לכם מ"ש הרב ידי קאראסו דף קצ"ג וז"ל, ואף אם תראה ללכת אחר הרוב לכוף אותו, אפ"ה לענין מזונות שהוא ממון, נראה שאין מוציאין, כיון דבמחלוקת הוא שינוי ע"כ ע"ש, ולכן הדבר ברור כאשר כתבתי, דאין לכם דו"ד ומגע יד עם הקטן כלל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

379

ש״פשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, יתומה בת עשר שנים שקדשוה אמה ואחיה ברצונה, ואח"כ בעודה קטנה רוצה למאן מחמת אונס גמור, שהיא אנוסה בכך מצד הקונסל שמכריחה למאן בפני ב"ד בעל כרחה, והיא רוצה לעשות מודעה בפני עדים קודם המיאון, שאם תמאן הוא מחמת אונס ובעל כרחה, ולכן נסתפקנו אם זה המיאון שהיא אנוסה בו יועיל לפום דינא, די"ל כיון דידוע שהיא אנוסה בכך, וגם עושה מודעה מקודם ה"ז בטל כדין כל דבר הנעשה באונס, או"ד כיון דעתה היא קטנה ואין לה דעת שלם תיקנו לה רבנן מיאון, למאן בכל גוונא, כי אצלה אין הפרש בין אם יש לה רצון לבין אין לה רצון, כיון דקטנה היא, יורינו ושכמ"ה:

380

שפ״אתשובה. אין זה ספק שראוי להסתפק בו כלל, דאיך יועיל המיאון הנעשה באונס גמור, ואם נאמר כיון שהיא קטנה ואין לה דעת, לא יש אצלה הפרש בין אונס ובין הרצון דאינה מבחנת, ורבנן תיקנו לה מיאון בכל גוונא דלא אזלי בתר דעתה כלל, זה אינו, דהא מצינו דאם השאוה אמה ואחיה שלא לדעתה אפילו מיאון אינה צריכה, גם מצינו דאמרו אם נתקדשה קודם היותה בת שש, אפילו יודעת ומבנת אינה צריכה למאן, ואחר שש אם יודעת לשמור קדושיה צריכה מיאון, ואם לאו אינה צריכה, וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' קנ"ה סעיף א', נמצא סמכו חז"ל על דעתה אע"פ שהיא עודנה קטנה שהרי דעתה מעלה ומוריד לענין דינא, שלא אמרו אפילו השאוה אמה ואחיה שלא לדעתה צריכה מיאון, ולכן כמו שאנחנו אומרים נתקדשה שלא לדעתה אין אלו קדושין כלל, כן אנחנו צריכים לומר אם מיאנה בעל כרחה שלא לדעתה אין זה מיאון כלל, כי הקדושין והמיאון בקטנה תרווייהו תקנתא דרבנן נינהו, ועל כן כמו דקפדינן אדעתה בקדושין, כן קפדינן במיאון דכל שהוא שלא לרצונה אין זה כלום:

381

שפ״בוהנה במשנה דיבמות דף ק"ט איתא, מלמדין את הקטנה שתמאן, ופריך בגמרא ומי שרי, והתניא מתרחקין מן המיאון ומתרץ מיאון דמצוה שאני ע"ש, משמע שלא במקום מצוה לכתחילה הוא דאין למאן, אבל בדיעבד מהני דלשון יתרחק מן המיאון הכי משמע, וכן מבואר להדיה בתשובת מהר"י מינץ ז"ל סי' י"ג דף כ"ג דלכתחילה הוא דקאמר בר קפרא מתרחקין מן המיאון שלא ללמדה שתמאן ע"ש, וממ"ש בגמרא שם דף ק"ז ע"ב דאי לא עייצי לה קרובים אין להוכיח דאם מלמדין מותר בדיעבד דיש לפרש עייצי לה בסתר שאין ב"ד מכירין אלא הב"ד חושבין שהיא מעצמה באה למאן, אמנם מהך דף ק"ט ע"א הנז"ל יש הוכחה כמו שכתבתי בס"ד:

382

שפ״גוהנה לשון ממאנים את הקטנות דנקיט ריב"ב בעדיות פ"ז משמע דמבקשים מהם שימאנו, וכן פירש רש"י בנדה דף ח' ממאנים את הקטנות מבקשים מהם שימאנו ע"ש, אך שם סיים רש"י כגון הנך דר"א ור"א כדי לקיים מצות יבום, משמע דמפרש דאיירי במקום מצוה, הא שלא במקום מצוה אין מבקשים ואין מלמדין עד שהם ימאנו מאליהם, מיהו לא מוכח דאם לימדום למאן לא יועיל המיאון, ואדרבה מוכח קצת דיועיל, מדחזינן דבמקום מצוה מלמדין, ואין להפליג הדין בין זה לזה כולי האי, וראיתי להגאון רבינו זלמן בתשובה שהביאה בפתחי תשובה סי' ק"ט ס"ק י"ד שכתב, ואף גם אם למדוה למאן, הא תנן מלמדין את הקטנה שתמאן, מכלל דהוי מיאון מעלייא עכ"ל, ובאמת הא מפרשינן דזה מיירי במקום מצוה דוקא, ומכרח דהכי יליף כיון דבמקום מצוה מלמדין לכתחילה, שלא במקום מצוה אין ללמד לכתחילה, אבל בדיעבד מותר, דאין להפליג הדין בין זה לזה טובא לומר שלא במקום מצוה אפילו בדיעבד אינו, ומצינו להרשב"א ז"ל בשיטתו ליבמות על דף ק"ז שכתב, ואיכא למידק, דא"כ לארוסות נזקקין וכו' ותירץ שני תירוצים ומתירוץ הב' של הרשב"א מוכח דאינו מותר ללמד אותה שתמאן, אך לאו מוכח דבטל המיאון שהיה ע"י פיתוי ולימוד, אלא רק דהמלמד לאו שפיר עביד, דלא הותר לעשות כן לכתחילה:

383

שפ״דמיהו כל זה יש לומר בהיכא דפיתו ולמדו אותה למאן ברצונה, אך אם היתה אנוסה ובעל כרחה מיאנה ועשתה מודעה על זאת מכבר, הא ודאי פשיטא דאין המיאון כלום לכ"ע כדין כל דברים הנעשים ע"י אונס. ואם תאמר כיון דאנחנו אומרים אם למדוה למאן, אע"פ שלא מיאנה מאיליה ה"ז מיאון אע"ג דהוה ע"י פיתוי, וא"כ מאי שנא זה מאונס והלא אמרינן פתוי קטנה אונס הוא, ועל כן זה הפתוי שלמדוה חשיב אונס שאנסו אותה בכך, ואיך אמרינן דהפתוי מועיל בדיעבד בעלמא ובמקום מצוה שרי לכתחלה ג"כ, זה אינו, חדא אפילו למ"ד פתוי קטנה אונס הוא, אין זה אונס שדינו שוה לשאר דיני אונסין גמורים דעלמא, ומה דאתמר אתמר ואין למידין זה מזה. ועוד הא מצינו בש"ע בהג"ה סי' קנ"ה סעיף ב' שהביא מהגהות אלפאסי דאם נשאת לדעת אמה ואחיה אינה צריכה למאן. וכתב בב"ש סק'ה דאז הוי כפתוי בעלמא ופתוי קטנה הוי כאונס שם בש"ג. ובהרמב"ם פ"ד ה"א כתב אפילו נתקדשה מדעתה בלי דעת אמה ואחיה צריכה מיאון ואפשר לטעמיה אזיל דס"ל אף פתוי קטנה לא הוי כאונס עכ"ל. והנה נודע דכתב הרמב"ם ז"ל פתויי קטנה לאו אונס הוא וקטנה שזינתה נאסרה על בעלה, ומרן ז"ל בש"ע הביא סברת הרמב"ם בשם יש מי שאומר, והביא סברת הראב"ד דפליג בשם יש מי שאומר ע"ש, וכתב פתחי תשובה דהגאון בית מאיר והגאון משכנות יעקב הביאו ראיה לדברי הרמב"ם דפתוי קטנה לאו אונס הוא מדברי הגמרא דסנהדרין דמשמע מזיד דקטן מזיד גמור הוא, רק רחמנא חס עליה לענין קטלא ועונשין ע"ש, ולפ"ז דא דאמרינן אם למדוה למאן חשיב מיאון היינו טעמא משום דפתוי קטנה לאו אונס הוא, וכל זה בפתוי, אך אם אנסו אותה באונס גמור כדי למאן, ודאי חשיב אונס ולא יועיל המיאון:

384

שפ״הודרך אגב נתעוררתי להקשות במה שמצינו בגמרא דיבמות דף ק"ט ע"ב, דיהיב טעמא לבר קפרא דאמר יתרחק מן המיאון, משום דילמא גדלה ומיתחרטא ע"ש, ונתקשיתי בזה, אמאי לא אמר טעמא דילמא אחר שתמאן בעודה קטנה מחרטא שתבא לב"ד ותאמר נתחרטתי על המיאון, ואמרתי לתרץ זה בס"ד, דודאי על חרטא דעבדא בהיותה קטנה, ואין לה דעת שלם אין משגחין בדבריה האחרונים לעקיר דבריה הראשונים לקלקל המיאון שתיקנו לה חכמים, חדא דהוי תקנת חכמים כחוכא ואטלולא שתחזור כמה פעמים בזא"ז, ועוד דלפ"ז אין לה תקנה במיאון כלל, אבל אחר דגדלה שנעשה לה דעת שלם אז אי מחרטא ליכא בזה חוכא ואטלולא, דכ"ע ידעי שבהיותה קטנה לא היה לה דעת שלם, והקטן לחסרון דעתו אומר לרע טוב ולטוב רע, ולכן בדבר זה בחרה ברע מחמת חסרון דעת, אך עתה שגדלה ונשלם דעתה ידעה והרגישה דאותו מאון היה רע לה, ולא יעשה כן, ולכך נתחרטה בב"ד על מה שעשתה בקטנותה:

385

שפ״וחזרתי ואמרתי בעיקר הספק אשר נסתפקו מעלת הב"ד יכב"ץ, בענין הקטן לומר שמא אין לו דין אונס האמור גבי גדול אין אני מוצא טעם לספק זה, ואע"פ שדבר זה אצלי פשוט מצד הסברה, עכ"ז אפרשנו מפי סופרים ומפי ספרים והוא, כי ראיתי דבר זה מפורש יוצא להדיה בתשובת הגאון מהר"ש צרור ז"ל בחוט המשולש ח"ד סי' ג' בענין הקטן שהיה מבן שש ועד בן עשר שנתן מתנה לאמו שמתנתו קיימת, וכתב וז"ל הג' שטוענין שאמו הסיתה והדיחה אותו בדבריה ושלא ברצונו נתן אלא על כרחו, נראה שדבריהם אלו סותרים זא"ז, שבתחלה אומרים הסיתה והדיחה אותו, ואח"כ אומרים על כרחו, אם כוונתם במ"ש על כרחו ר"ל במה שהדיחה אותו, ולזה אומרים על כרחו נראה פשוט שאין בדבריהם ממש שאין זה נקרא על כרחו, שאין ההסתה וההדחה נקראין אונס שההסתה אינה אלא בדברי פיוס ותחנונים מן המסית עד שהמוסת גומר בלבו ודעתו לעשות מה שאומר לו המסית, ואם מה שאומרים שלא ברצונו נתן אלא על כרחו, הוא ענין אחר, מלבד ההסתה וההדחה, וידעו הם בהכרח שהכריחו ליתן לאמו לא מפיהם אנו חיין, ולזה צריך עדים שיעידו שגילה להם דעתו הנותן שלא ברצונו הוא נותן, אע"פ שבמתנה אין צריכין העדים לידע אונסו, מ"מ צריך שיגלה דעתו לפני העדים שבע"כ הוא נותן, כמו שמבואר כל זה בהרמב"ם ז"ל בה' מכירה פרק יו"ד, ולזה צריך שיהיו העדים נשאלים על זה שאם גילה דעתו להם שכל מה שנותן לאמו הוא שלא ברצונו ועל כרחו, אע"פ שלא אמר להם ההכרח שהכריחו לתת, הנה בודאי אין במתנתו כלום וכו' עכ"ל, ע"ש. הרי מפורש בדבריו דיש דין אונס בקטן כמו שישנו בגדול, וכן הרב בית יהודה עייאש ז"ל ח"א בח"מ סי' י"ג דף צ"ג, הביא דברי הגאון מהר"ש צרור הנז', וגם הוא מסכים בזה ע"ש, ואין לי פנאי להאריך יותר בדבר, ובמה שכתבתי יספיק לנידון שאלתכם, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תירתו, אכי"ר:

386

שפ״זשאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, אשה אחת נפלה יבמה לפני אחי בעלה, והוא רוצה לייבמה והיא רוצה בחליצה מפני שהוא גדול בשנים ויש לו אשה וכמה בנים, וטען לפנינו. אנן ב"ד שבא עליה פעם אחת בינו לבינה, והיא לא הודית והכחישה אותו, ונסתפקנו אם יש להצריכה גט וחליצה או אינה צריכה אלא רק חליצה בלבד, והיא קשה ומר לה מאד לקבל ממנו גט, מפני הפגם שעתה יאמרו העולם אמת הוא שזינתה עמו, ולפי דבריה היא נקיה וטהורה בד"ז, ועוד הנה היא רוצה להנשא ונמאסת בעיני העולם אם תהיה גרושה וחלוצה דאית בה תרתי לריעותא, ואומרת מה ששקר ואמר שבא עליה מפני שחשב שבכך תהיה מוכרחת להתייבם לו כי הוא רוצה ביבום, על כן יורינו שורת הדין איך היא ושכמ"ה:

387

שפ״חתשובה. כתב הטור ז"ל בסי' קס"ו, אם בא עליה בלא מאמר קונה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדש, וכתב רמ"א ז"ל. בד"מ אות ג' בשם הגהות שה"ג ביבמות דבעינן עדים לזו, כמו גבי קדושין, אבל בלא עדים אינו קונה קנין גמור וצריכה גט וחליצה עכ"ל, ורמז מור"ם ז"ל סברה זו בהגהתו בש"ע סי' קס"ו ס"ס ב' ע"ש, וגם הרב מש"ל ז"ל בפרק ב' מהלכות יבום ה"ד נסתפק בספק זה, והביא דברי השה"ג הנז' ע"ש, והרב שער המלך הוכיח מן התוספות והריטב"א דבעינן עדים ע"ש, וכתב הגאון נו"ב מ"ב אה"ע סי' קמ"ח דדבריו נכונים מאד, וגם הגאון מהרא"ו סק"ט, הביא ראיה זו של שער המלך, וכמ"ש בפתחי תשובה סי' קס"ו סק"ו, ועוד הביא שם מספר יד המלך שכתב שיש להסתפק דאף לדעת השה"ג דצריך עדים, מ"מ אם בא עליה בלא עדים אפשר דלחומרא קנה אותה וצריכה ממנו גט ע"ש, ובאמת דבר זה מפורש בדברי רמ"א בד"מ על שם השה"ג, דאם בא בלא עדים צריכה גט עכ"פ, ובאמת ד"ז מדוקדק מלשון השה"ג שכתב אין זה עושה קנין גמור לפוטרה בגט בלא חליצה, מזה נראה דצריכה שתיהם, גט וחליצה:

388

שפ״טולפ"ז בנידון השאלה דידן, אע"פ שלפי דבריו בא עליה בלא עדים, עכ"ז צריכה גט עם החליצה, ואע"פ שלפ"ד בא עליה בנדתה, הא קי"ל בסי' קס"ד סעיף ד' דאם בא עליה היבם בעת נדתה קנאה, גם קי"ל בסי' קס"ו ס"ז, הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין לשם זנות וכו', קנה אפילו בהעראה ע"ש. אמנם זה דוקא כששניהם מודים בביאה זו שבא עליה, אך בנ"ד היא מכחשת ואומרת שלא בא עליה מעולם, ולאו כל כמיניה לומר כך להוסיף עליה איסור ופגם להצריכה גט:

389

ש״צאיברא דאיתאבסי' קס"ו סעיף וא"ו, ביבמה שכנסה היבם והוא אומר שבעל והיא אומרת לא נבעלתי היא נאמנת, ולאו כל כמיניה לאוסרה ולהצריכה גט, אלא רק יחלוץ לה, ויש אומרים כופין אותו ליתן גט עם החליצה הואיל והוא אומר שבעל, והרי היא אשתו לכל דבריו, ולכן צריכה גט אפילו תוך שלושים יום, ועיין בלבוש ז"ל. מיהו התם איירי שכנסה, ומאחר דכנסה יש רגלים לדבר שבעל אפילו עדיין הוא תוך שלושים יום, משא"כ בנידון השאלה דלא כנסה היבם עדיין, ורק טוען שהוא בא עליה באיסור שלא בעדים והיא מכחישתו אין בדבריו כלום, ואין חוששין לדבריו להצריכה גט, אלא די לה בחליצה בלבד:

390

שצ״אונראה, דדין נ"ד דאיירי בעדיין לא כנסה, דמי לדין הקדושין דסי' מ"ח בש"ע, באומר לאשה קדשתיך בפני עדים, והלכו להם למה"י, והיא אומרת לא קדשתני, הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו, ודין זה הוא משנה ערוכה בקדושין דף ס"ה, ואמרינן בגמרא, אתמר, רב אמר כופין, ושמואל אמר מבקשים, ובעי בגמרא אהייא אלימא ארישא לאו כופין איכא ולא מבקשין איכא, ופירש רש"י ז"ל, דאין צריכה ממנו גט, דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו, דהויא לה גרושת אחיו ע"ש, נמצא מפורש יוצא מזה הדין דאם אמר קדשתיך בפני עדים, והיא מכחשת ואומרת לא קדשתני, דאין צריכה גט כלל, וכן כתב הרשב"ץ ח"א סי' קנ"ד בדין הנז' דאין לחוש לדבריו כלל, ע"ש, ואפילו משום חששה דקול ליכא בזה, כיון דרק הוא לבדו אומר שקדשה והיא מכחישתו, וכ"כ הרמ"א בתשובה בסוף סי' למ"ד, דאם היה נאמן להוציא הקול הא שכתבתי לעיל האומר לאשה קדשתיך, והיא אומרת לא קדשתני אמאי היא מותרת, והלא אפיק קלא, אלא ודאי שמעינן דבכה"ג לא מקרי קלא וזה פשוט אין צריך ראיה, וכן מבואר בתשובת הריב"ש וכו' עכ"ל, ע"ש:

391

שצ״בוכן העלה הרב הגדול מהרי"ך ז"ל בבתי כהונה ח"ב, בבית דין שאלה א' דף סוף ע"ג וז"ל, הנה כי כן הלכה פסוקה היא זו בכל הפוסקים ז"ל כסתמא דמתניתין ושמעתין דאפילו דטעין דקדשה בפני עדים והלכו למה"י, והוא מכחשת אין חוששין לדבריו כלל, ופשוט עכ"ל, ע"ש, ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה"ה סעיף וא"ו, דאם כפאוהו לגט משום חשש הנמנעים לנושאה אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט ע"ש, היינו היכא דהאשה ראתה שיש בני אדם שרוצים לישאנה ורק המה נמנעים מחמת דבריו, ואע"פ שהב"ד התירוה בלא גט, עכ"ז נמנעים, ולכן היא עצמה מבקשת שיתן לה גט, כדי להסיר המורך הזה מלב הרוצים לישאנה, אבל אם באמת לא נמצא אדם חושש, והיא אינה מבקשת גט בשביל חשש זה, אין אנחנו צריכין לחוש לדבריו ולומר לו שיתן לה גט, וזה ברור:

392

שצ״גולפ"ז בנ"ד שהוא אומר בא עליה והיא מכחישתו, כיון דאין כאן חשש בבני אדם, וגם היא אינה חוששת לבקש גט אלא אדרבה אינה רוצה גט וקשה ומר לה הגט מאד, לכן אין לנו להצריכה גט ודי לה בחליצה בלבד, ונ"ד הוא כ"ש מדין הקדושין הנז', כי בנ"ד אפילו לפ"ד שבא עליה אין צריכה גט אלא מספק, מאחר דמודה שבא עליה שלא בעדים, וכתבנו לעיל בכה"ג איכא פלוגתא וצריכה גט מספק דחיישינן לחומרא, משא"כ בקדושין דלפ"ד מקדשה בפני עדים והלכו למה"י א"כ צריכה גט בודאי בדין הקדושין הנז':

393

שצ״דודע דבנ"ד אין לסתור דברי היבם שאומר שבא עליה מדין אין אדם משים עצמו רשע, דהא לפ"ד אומר שבא עליה בנדתה, דזה אינו, חדא דאפשר ליישב ולתרץ דבריו, ועוד בכלל זה דאין אדם מע"ר יש בו כמה חילוקים ואית מנייהו דשייכים כאן ולא הוצרכתי להאריך בכל הנז"ל כי במה שכתבתי בס"ד יש כדי סיפוק להועיל לפטרה בחליצה בלבד בלי גט כלל, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו:

394

שצ״השאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ ביתומה שמיאנה לפניהם, ואין עדים מעידים על השנים שלה ורק אמה הוציאה הכתובה שלה שכתוב בה שנשאת בשנת תרמ"ט, ועתה מיאנה הבת בשנת תרנ"ט, דודאי היא עודנה קטנה ובת מיאון היא, ונסתפקנו כיון דבירור השנים אנחנו לוקחים מן עידי הכתובה והם אינם לפנינו, הנה בזה יש לערער משום דקי"ל מפיהם ולא מפי כתבם, יורינו מורה צדק ושכמ"ה:

395

שצ״ותשובה. אין אני רואה בזה צד ספק משום חשש הנז' יען דאין אנחנו אומרים שעידי הכתובה הם המעידים על השנים של זו הבת, כדי שתאמר מפיהם ולא מפי כתבם, אלא רק הוא דמן הכתובה אגלאי מלתא לן באיזה שנה נשאת אמה של זאת הבת, וכיון דאגלאי האי מלתא לן באיזה שנה נשאת אז ממילא בהאי עובדא דקדושי הבת אנחנו המעידים על זו הבת שהיא קטנה, ואין עידי הכתובה מעידין על הבת כלום, דהשתא דידענו באיזה שנה נשאת אמה, אנן וכ"ע סהדי על זו הבת שהיא קטנה ואין צריך להביא עדים על שנותיה כמו אם היתה הבת קטנה לעיני הכל, כגון שהיתה בת חמש שנים האם צריך להעיד על שנותיה בפני ב"ד, כיון דב"ד חזו יתה קטנה בבירור וכן זאת. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

396

שצ״זשאלה. אשה אחת נשואה לאיש עשיר וקרה להם כמו שנתים ימים שלא היו דרין זע"ז ביחד בעיר אחת, אך הבעל היה שולח לה מעות פרס קצוב בכל חודש בשביל מזונותיה, והיא היתה דרה עם בית אביה שהיו ג"כ עשירים קצת והיא אוכלת עמהם, ואע"פ שיודעים שיש לה פרס קצוב מבעלה בשביל מזונותיה לא לקחו ממנה דמי מזונות שהיו זנים אותה, ולכן הותירה מן הפרס שהיה שולח לה בעלה סך ידוע ונשאר אצלה ולא גילתה לבעלה שיש לה מעות שהותירה מן מזונותיה, ועתה היא דרה עם בעלה ביחד ומתפרנסת ממנו בביתו אך נדיבה היא מאד ובעלה קמצן ורוצה לחלק הסך שהותירה לעניים ולצרכי מצוה, וברור לה שאם תודיע לבעלה יעכב ולא ירצה בכך ולכן שואלת אם יכולה לחלק הסך הנז' לצדקה ולא תודיע לבעלה כלום, והיא אומרת דהסך הזה לא הותירה אותו כדי שיזכה בו בעלה, שאם יזכה בו בעלה היתה נותנת אותו לבית אביה בעבור המזונות וגם ברור הוא שבית אביה לא וותרו לה המזונות ולא לקחו ממנה כלום בשביל הרווחת בעלה כי אם דוקא כדי שתהיה מרווחת לעצמה דמי המזונות ומעיקרא בעלה אינו יודע שהם זנים אותה בחנם, אלא חושב כי נותנת להם הפרס בשביל מזונותיה שזנים אותה, וא"כ במה יזכה הבעל בסך הזה הלא שלה הוא ותעשה בו מה שתרצה:

397

שצ״חגם שואלת האשה הנז' כי עתה שהיא דרה עם בעלה ביחד והוא מביא כל צרכי הבית הן מאכל הן משקה הן כסות וכיוצא, אך בעלה קמצן ואינו רוצה שתתן לעניים מברכת הבית מיני מאכל וכיוצא כנהוג בבתי העשירים אע"פ שהוא עשיר, אך היא נדיבה וקשה עליה הדבר הזה לקמץ ידה, אלא תרצה לפתוח ידה לעניים ואביונים, ולכן שואלת אם יש בזה חשש גזל מאחר דבעלה אין לו רצון בכך, יורנו ושכמ"ה:

398

שצ״טתשובה גרסינן בגמרא דכתובות דף ס"ה ע"ב ת"ר מותר מזונות לבעל, וכתב הטור סי' ע' אם צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא לבעל, וכ"כ מור"ם ז"ל בהגה סעיף ג' וכתב הרב פתחי תשובה בשם הרב תשובה מאהבה ח"א סי' ע"ח וסי' פ' מ"ש צמצמה, אין זה מוסכם להלכה, כי ממה שאמרו בכתובות דף ס"ה מותר מזונות לבעל אין ראיה כי שם לא איירי בצמצמה, אלא שנתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשיעור שקצבו חכמים לסתם נשים, וכמ"ש רש"י שם בהדיא ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן יותר ממה שצריכה היא, אבל בצמצמה וסבלה רעבון ודוחק יכולה לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה, וכן מפורש בתוספות בנזיר דף כ"ד ע"ב דאם צמצמה מפיה ולא אכלה כדי שבעה הוא שלה, אלא דאם יש מותר מחמת שהוזלו המזונות הוא לבעל, וכן מפורש בהר"ן בנדרים דף פ"ח ע"א ע"ש, ולכן פסק הרב תשובה מאהבה הלכה למעשה שאין להוציא מיד האשה, והסכים עמו הגאון נודע ביהודה וכתב דלאו משום שהאשה יכולה לומר קי"ל אתינן עלה אלא דבאמת דין זה ברור ולית ביה ספיקא כלל ע"ש באריכות, וכ"כ בספרו דגול מרבבה בסי' זה. ועיין עוד מזה בס' בית מאיר כאן ולקמן סי' פ"א סק"א עכ"ד ע"ש. וספר תשובה מאהבה ח"א אינו מצוי אצלינו, אך ספר בית מאיר מצוי אצלינו ושם הביא לשון הרמ"ה דלא כתב צמצמה, דנראה דס"ל כהתוספות והר"ן דבצמצמה הרי הוא שלה, ורק אם הותירה מאיליה כגון שהוזלו המזונות או שלא אכלה הרבה מצד טבעה, בהא קאמר תלמודא דהוי לבעל וכתב דהרי"ף והרא"ש משמע דס"ל כהטור ותפסו תירוץ ראשון של התוספות דנזיר עיקר, ועל כן בצמצמה יכולה לומר קי"ל כהרמ"ה ורש"י, ותירוץ הב' של התוספות והר"ן ע"ש. מיהו עדין יש להסתפק למ"ד בצמצמה הרי הוא שלה אם יש להמותר הזה דין נ"מ שהבעל אוכל פירות או שלה לגמרי, ועל זה הענין האריך הגאון בית מאיר בסי' פ' סק"א ע"ש:

399

ת׳והגאון בית יעקב סי' זה סעיף ג' תמה על רמ"א שלא הביא דעת התוספות בנזיר דף כ"ד בד"ה שקמצה והר"ן בנדרים דף פ"ח, דמוכח מדבריהם שהם שלה לגמרי ואפילו לפירות אין משועבדים לבעל, וביותר מוכרח כן מדברי הרב בית שמואל דס"ל שלה לגמרי, ולפ"ז נראה דאם תפסה דיכולה לומר קי"ל כהתוספות והר"ן ובית שמואל, אמנם זה דוקא אם צמצמה מזונות הקצובים במשנה לעניות שבישראל, אבל בעשירות שנותן לה לפי כבודה והיא צמצמה, הוא של בעל דאין מחוייב ליתן לה לפי כבודו רק לכבוד עצמה, אבל כשאינה רוצה לכבד עצמה בזה ולתלות כיס מעות לעצמה, על זה אינו מחוייב לתת לה וזה פשוט עכ"ד:

400

ת״אוהנה נראה דכמו דאמרי רבנן בצמצמה מפיה ולא אכלה שובעה דהם שלה משום דאיכא אומדנא רבה שלא צערה עצמה והרעיבה נפשה כדי לעשות הרווחה לבעלה, כן הכא בנ"ד דאכלה מבית אביה ולא נתנה להם דמי מזונותיה איכא אומדנא רבה דלא עשתה כן להפסיד את בית אביה כדי שירויח בעלה, אלא ודאי עשתה כן להנאתה שתזכה לעצמה בדמים אשר תותיר מכח בית אביה וזה ברור ופשוט דהאי מלתא דנ"ד דמי להאי מלתא דאמור רבנן על מה שהותירה מחמת רעבונה שהרעיבה עצמה, וא"כ מאחר דזכתה במותר הזה לעצמה, ודאי יכולה היא לחלקו לעניים דשלה הוא ואין בזה משום גזל, ואע"ג דאיכא פלוגתא בהאי סברה, דהא הטור ודעמיה סבירא להו בכל גוונא המותר לבעל, הנה בנ"ד כיון שהיא תופסת במעות אלו יכולה לומר קי"ל ותתן אותם לצדקה, ואין בזה חשש גזל, דכיון דאינה נהנית בדמים לצורך מצוה, אלא מקדישתם לצדקה, ובכ"מ יד ההקדש על העליונה, והיא מצוה קא עבדא. גם הסברה שכתב הגאון בית יעקב בסוף דבריו הנז"ל לא שייכה בנ"ד, כי היא באמת לא זלזלה בכבודה, במה שהותירה מעות אלו, אלא אכלה מבית אביה, ואין בזה זלזול כבוד אם יהיו בית אביה מאכילים אותה ונותנים לה מתנות, דמעות אלו הם של בית אביה שזנו אותה, והם מיותרים אותם לה, וכאלו לקחו אותם וחזרו ונתנום לה ע"מ שתעשה בהם כחפצה, ולא לתתם לבעלה, דהגם דהם לא פירשו הדבר כך, הנה סתמו כפירושו ע"פ אומד הדעת:

401

ת״בועוד אני אומר, הא קי"ל בש"ע סי' צ' סעיף י"א, אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל, לכתחילה לא תמכור, ואם מכרה קודם שידע הבעל מכרה קיים ע"ש, ועל כן בנ"ד, כיון דאין הבעל יודע במעות אלו שהותירה מכח בית אביה שוותרו לה, והיא מקדשת אותם קודם שידע הבעל בהם, הרי הקדש שלה קיים, כדאמרינן גבי מכר, ואפשר דאע"ג דאמרינן במכר לא תמכור לכתחלה, הקדש שאני, שתוכל להקדיש לכתחילה, ולכן י"ל בנ"ד, שרוצה להקדיש מעות אלו מעשיה קימים, אע"פ דמעות אלו יש להם דין נ"מ, וכמ"ש בסי' צ' הנז':

402

ת״גוראיתי להרב בית שמואל בסי' צ"א סוף ס"ק י"ג, שהביא מתשובת מהר"ם מינץ ז"ל אשה הנושאת ונותנת בבית, אם נדרה לצדקה צריך בעלה לשלם בשבילה אע"פ שיכול למחות להבא, מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עכ"ל, והרב יד מלאכי ז"ל בתשובתו שהובאה בספר בית יהודה ח"ב סי' מ"ז הביא דברי הרב מהר"ם מינץ הנז', וכתב אע"ג דאיירי מהר"ם מינץ בנדרה בעודה פנויה, הנה כ"ש הוא בנדרה אחר שנשאת, ורק בנדרה כשהיא פנויה ישלם הבעל ויגבה אותם מכתובתה, אבל נדרה אחר שנשאת ישלם הבעל מביתו ע"ש, אך הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' ס"ט העיר בדברי מהר"ם מינץ ז"ל, דהא הסכימו הר"ש והרא"ש והר"ן דאין הבעל חייב בנדרי אשתו, והו"ל להרב ב"ש להכריע בדין זה להפך ע"ש. ואמרתי אנא עבדא מכח הכללים שיש בידינו מספרי הפוסקים נוכל להכריע כך, דאם האשה שנדרה משלמת מנ"מ שלה, י"ל גם להפוסקים דס"ל אין הבעל חייב בנדרי אשתו יודו דיכולה לשלם דכל מה שאנחנו יכולים לקרב הדיעות ולא נרבה במחלוקת בין הפוסקים עדיף טפי, וכלל זה ידוע בכללי הפוסקים, על כן שפיר נוכל להכריע בדבר זה ע"פ שורת הדין:

403

ת״דוהשתא נראה דניתן עצה לזאת האשה השואלת שהיא תדור לתת לצדקה ע"י גבאי פ' כנגד הסך הזה, ואח"כ יבא הגבאי שנדרה על דעתו ויתבע ממנה הסך שנדרה והיא תשלם את נדרה מן מעות אלו שבידה, ועוד אני אומר דתהני עיצה זו בנ"ד דאפילו אם לא יודו לי בהכרעה זו, ואע"ג שאין אנחנו כדאין לחדש דבר ע"פ הכרעתינו, עכ"ז אית לן כאן למעבד ס"ס והוא ספק אם הדין מעות אלו אשר הותירה מן פרס מזונותיה הם שלה ואין לבעל בהם כלום, ספק אם הדין הם של בטל, ואת"ל הם של בעל, שמא הלכה כמהר"ם מינץ ודעמיה שהבעל חייב לשלם נדרי אשתו משלו, וס"ס זה מתהפך והוא ספק אם הלכה כמהר"ם מינץ, ואת"ל הלכה כחולקין דס"ל אין חייב הבעל לשלם משלו שמא הדין בכה"ג מעות אלו הם שלה ומשלה נותנת. ונראה עוד דגם בלאו ס"ס הנז' יש לצדד ולומר בכה"ג דהיא משלמת נדרה מנ"מ אלו שאינם ידועים לבעל, יכולה לשלם גם להפוסקים דס"ל אין הבעל חייב בנדרי אשתו:

404

ת״הועל הספק הב' ששאלה האשה הנז' להיות שבעלה קמצן, הוא אומר שאין ברצונו שתתן אשתו לעניים מברכת הבית מיני מאכל וכיוצא כנהוג בבתי העשירים, והיא להיותה נדיבה קשה עליה הדבר הזה לקמץ ידה וכו', הנה ראיתי להגאון מהר"ם מינץ ז"ל בתשובה סי' ז' דף ה' ע"ג, שהשיב להשואל, נ"ל אם היתה אחותך בעלת צדקה ורצתה לתת לקרוביה דבר נכון לפי עושרה שלא היה בעלה מצי למחות בידה כדתניא המדיר את אשתו וכו' ש"מ כל מה שדרך נשים לעשות אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס לא מצי הבעל למחות בידה ה"ן לא שנא, ומה לדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה עכ"ל, ובכיוצא בענין זה סבורי אסבר הרב מלאכי הכהן ז"ל בתשובתו אשר הובאה בס' בית יאודה ח"ב סי' מ"ז וז"ל, דאם אנו אומרים דאמדו חז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד כשאשתו נותנת מתנה מועטת לצדקה ואפילו בלתי רשותו, א"כ לא מצי שוב להקפיד על דבר ששאר בני אדם אין מקפידין בו, כי כאשר נשאה סתם הוי כאלו פירש בהדיה שלא ימחה עליה בתתה דבר מועט לצדקה, וכיון דאיכא הכי אמדן דעת רז"ל הוי כפירש בהדיה דאין ספק שלא יוכל למחות עליה כיון דע"מ כן נשאה, השתא נמי לא שנא וכו', ועל כגון דא קאמר רב אשי בכתובות גבי מתניתין המקדש האשה ע"מ שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת, דבמידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא, ובנ"ד נמי אלו נניח שאמרו רז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד, אז כשבא בעל האשה למחות עליה לא מהניא מחאתו כלל וכו', עכ"ד ע"ש:

405

ת״והנה כי כן בנידון השאלה יש להשיב שיכולה האשה הנז' לתת מברכת הבית הן מאכל הן מעט מעות לעניים ולנכאים הדופקים על פתח הנדיבים, כדרך שנותנים בתי העשירים שהם במדרגה שלה, ואפילו אם הם עשירים מעט יותר ממנה, וכמ"ש הגאון מהר"ם מינץ ז"ל, ואז אע"פ שבעלה קמצן ומוחה ואינו רוצה שתתן כלום, אינה צריכה לשמוע לו בזה, מיהו לא תרבה לתת יותר מן הנהוג בבתי העשירים הנדיבים שהם במדרגה אחת עמה, או מעט יותר ממדרגתה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

406

ת״זזה ימים ושנים שעלה בלבי לדעת מה זה ועל מה זה, שאין אנחנו רואין פה עירינו בג'דאד, שגובין ב"ד מנה ומאתים בכתובה, ולא שמענו על דבר זה מקטנותינו, ועל זמן שהיה קיים בו עט"ר הרה"ג מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה זיע"א, אין לי ידיעה, וכ"ש בזמן הקודם ממנו, שהוא בזמן הרה"ג מוהר"ר צדקה חוצין ז"ל, שהיה מרבני אר"ץ יע"א, ובסוף ימיו נעשה רב פה בג'דאד יע"א, שאין לנו ידיעה איך היה המנהג פה עירינו, ברם בא לידי ספר כתיבת שו"ת מהרב מהר"ר צדקה חוצין ז"ל הנז' שראיתיו לפי שעה, וראיתי שם בתשובה סי' נ"ג, שאלה אחת על חכם אחד שהיה אדם גדול ומורה הוראות בעיר ארם צובא יע"א, והביאו אותו לעיר בג'דאד להיות שם דיין ומורה ורב עליהם, וישב שם כעשר שנים דן יחידי לבדו ואח"כ קמו קצת חכמים מן חכמי העיר, ואמרו לנשיא שאין ראוי להיות דן יחידי לבדו, וע"י קנטורים אלו הושיב הנשיא שלשה תלמידים לדון, והרב מהר"ר צדקה חוצין ז"ל הנז' כתב תשובה ארוכה בזכות הדיין הנז':

407

ת״ח(הנה כפי הנראה הדיין אשר היתה תשובה לזכותו, הוא עצמו הרב מהר"ץ חוצין הנז' ועבד פסקא דדינא לגרמיה, אך כתב השאלה בדרך העלם כאלו הוא מדבר על זולתו):

408

ת״טוהנה בתוך התשובה שלו זכר מן ההשגות שהשיגו קצת חכמים מחכמי העיר על הדין הנז' והשיב עליהם, ומכללם כתב וז"ל, עוד השיגו עליו שלא הגבה מנה ומאתים ולו חכמו ישכילו שהרב הכנה"ג סי' ס"ו באה"ע דין כ"א כתב בשם כמה מרבוותא, הלא המה מהר"י טיטצק ומהריב"ל ומהר"א די בוטון הסכימו, דבמקום שנהגו שלא להגבות אלמנה מנה ובתולה מאתים, מנהגם מנהג ואין מגבין לה ע"כ, ואע"ג דכמה מרבוותא פליגי על זה, כך ראיתי בארם צובא יע"א, שהגבינו יותר ממאה פעמים גביית כתובה עם הרב (כפי הנראה הוא הרב שהיה אביו של הרב מהר"ש ליינאדו בעל ספר ב"ד של שלמה ז"ל), ולא הגבה מנה ומאתים שכך מנהגן, ולא שמעתי שעיר זו בג'דאד מנהגן בהפך, עכ"ל, נמצינו למידין מדברים הנז', לפי דברי החכמים של עיר בג'דאד המשיגים עליו המה מעידים שהמנהג של עיר בג'דאד לגבות מנה ומאתים, ויותר מזה לא יכולתי לברר על הדבר הזה, איך היה המנהג בזמן עט"ר הרב מור זקיני זלה"ה, אך נראה דודאי היה נוהג דין זה של גביית מנה ומאתים, ומה שלא ראינו בזמנינו שהיו הב"ד גובין מנה ומאתים זה הוא מחסרון ידיעה, כי מחמת שלא נזכר זה בכתובה להדיה, לכן כל אשה שתובעת כתובתה אינה יודעת שיש לה לגבות דבר זה, וגם הב"ד לא הרגישו בכך, ועל כן הדבר ברור כי הב"ד פה עירינו צריכין להגבות מנה ומאתים, כי באתרא דידן המנהג הוא לגבות וכאשר העידו חכמי העיר וכנז"ל, וזה ברור:

409

ת״יוהנה מספר תשובות כ"י של הרב מהר"ר צדקה חוצין ז"ל הנז"ל יכולתי לדעת עוד דבר אחר והוא, כי לא ראינו בזמנינו פה עירינו בג'דאד יע"א, נוהג דין כתובת בנין דכרין ולא שמענו מי שתבע בזה, וגם על הדבר הזה הייתי תמיה מה זה ועל מה זה, ונסתפקתי אם היה כאן מנהג קדמון שאינו נוהג דין זה, או"ד מי שהיה מזדמן אצלו דבר זה לא היה יודע הדין כדי לתבוע לפני ב"ד ויעשו לו כמשפט, ועל זמן עט"ר הרה"ג מר זקיני רבינו משה חיים זלה"ה אין לנו ידיעה איך היה, והנה כשבא לידי ספר תשובות הנז' ראיתי שם בסי' כ"ד שהביא שאלה א' במעשה שהיה בענין תביעת כתובת בנין דכרין, וכתב הרב הנז' תשובה על זה, ומלשון התשובה הנז' נראה כי התשובה שלו היתה על שאלה זאת של תביעת כתובת בנין דכרין שבאה לפניו בהיותו מורה פה עירנו בגדאד יע"א. והנה מכאן נדע ונבין שדין זה של כתובת בנין דכרין היה נוהג פה עירנו בגדאד, והוא דבר שיש לו תובעין בעיר זו, ועל כן גם עתה אם יזדמן ענין זה של כתובת בנין דכרין אצל אדם אחד ויבא לתבוע, צריכין ב"ד לעשות לו משפט כתוב בש"ע:

410

תי״אאח"כ שאלתי את הדיין הזקן הוא הרב ח"ר אליהו יאושע עובדיה נר"ו אם נזדמן לפני הב"ד של פה עיר בגדאד דבר זה של תביעת כתובת בנין דכרין, יען כי הוא היה אחד משלשה ב"ד שבזמן הקודם פה עיר בגדאד, והשיב שהוא זוכר בזמן שהיה דיין פעם אחת תבעו לפניהם והגבוכמ"ש מרן ז"ל בשה"ט, עכ"ד נר"ו:

411

תי״בודע, כי בעיקר הדין אם נוהגת כתובת בנין דכרין בזה"ז או לאו יש מחלוקת בין הפוסקים, ורמ"א סי' קי"א סעי' ט"ו כ', די"א אינה נוהגת בזה"ז ע"ש, גם יש מחלוקת אם נוהגת דוקא בשיש קרקעות או דגובין אפילו במטלטלין, גם יש מחלוקת בהיכא דמתה אחת בחייו ואחת קיימת אחרי מותו, אם נוהג בזה כתובת בנין דכרין או לאו, והנה מרן ז"ל דקבלנו הוראותיו, פסק בש"ע סי' קי"א סעיף יו"ד, מתה אחת בחייו והשנית קיימת דינם כמתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו ע"ש, ועיין להרב חסד לאברהם באה"ע סי' א' דף ד' ע"ב בד"ה והטענה השלישית, מ"ש בשם מהר"י אדרבי ז"ל סי' רס"ג, ועיין אהל יצחק חסיד דף קל"א, ולב מבין דף קמ"ז ע"ב, ועוד האריכו האחרונים בד"ז, ואיך שיהיה עלה בידינו כי פה עירינו בג'דאד יע"א הוא מקום דנהיגי בכתובת בנין דכרין, ואין אנחנו צריכין לאריכות האחרונים ז"ל בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתי, אכי"ר:

412

תי״גשאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, אשה שיש לה תכשיטין שהם נצ"ב שהם מהנדוניא שלה שנתחייב בה הבעל בשטר הכתובה, אם בעלה יוכל להכריחה שתמכור התכשטין ותניח המעות במשכנתא בשמה כדי שיעלה מהם ריוח ולא יהיו בטילות בכדי, ואת"ל שיכולה לעכב באומרה שתרצה להתקשט בהם במועדים, וגם כשיזדמן איזה שמחה של נשואין ומילה וכיוצא אצלה או אצל משפחתה, הנה אם היא כבר מכרה החפצים, ועתה הם מעות מדודים אצלה, אם יכולה לטעון שרצונה להתקשט בהם, מאחר כי עתה הם מעות מדודים, ואיך תתקשט במעות כסף או זהב. גם נסתפקנו אם תתרצה האשה להניח דמי החפצים הנז' במשכנתא ורק תרצה להתנות עם בעלה שהפירות של החפצים יהיו שלה ואין לו רשות וזכות בהם, ולא יוכל לחשוב אותם עליה בשביל מזונותיה, אם התנאי הזה יועיל כפי הדין שישאר הריוח לעצמה, ואין לבעל זכות ושליטה בו. יורינו ושכמ"ה.

413

תי״דתשובה. הלא נידע דהלכה פסוקה שפסק מרן ז"ל בשה"ט אה"ע סי' צ' סעיף י"ד, דאין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צאן ברזל ולא למשכנם ע"ש, ודין זה הוא הלכה פסוקה אליבא דכ"ע, ומפורש בטור דאין הבעל יכול למכרם אע"פ שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתא, ובגמרא דיבמות דף ס"ו מפורש הטעם משום שבח בית אביה, וכ"כ בלבוש ז"ל וז"ל, כמו שאין הבעל יכול למכור קרקע של נכסי אשתי, כן במטלטלים של נכסי צאן ברזל שהכניסה לו, הן זהב וכסף ובגדים אינו יכול למוכרם או למשכנם אע"פ שיש לו שאר נכסים כנגד נדונייתא, לפי שהאשה חפצה בשבח בית אביה עכ"ל, וכ"כ הרב אורים גדולים דף ע"ח ע"ד, דנדוניה של האשה אף ששם אותה הבעל והעמידה בנכסי צאן ברזל אפ"ה הלכה רווחת בישראל שאין הבעל רשאי למכרם, ובזה השוו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים עכ"ד, וכן מפורש בספרי התשובות האחרונים, ודבר זה פשוט, ואין צורך להאריך בו:

414

תי״הואם יש ביד האשה חפצים ותכשיטי זהב שנתן לה בעלה, ועתה רוצה אותם למכרם אינו יכול להוציאם מידה אפילו להניחם במשכנתא, כי תאמר ניתנו לי להתקשט בהם, מאחר שהם עתה בידה ומוחזקת בהם, וכמ"ש הרשב"א ח"ד סי' קנ"ד האשה שש לה בגדי משי ותכשיטים וטוענת שהבעל נתנם לה והם נכסי מלוג וכו' הדין עם האשה שכל שנתן לה הבעל הרי הם שלה להתקשט בהם בעודה תחתיו, ואינו רשאי למוכרם ולפרוע חובותיו כיון שבאו לידה וזכתה בהם, שאפילו בכלים שצבעה לשמה, אם הקדישם לאחד מלשונות הגמרא אינם מוקדשים, ואפילו הקדש בפירוש, אבל מ"מ כל שנתן לה ובאו לידה, לכל הלשונות זכתה בהם האשה, ואינו יכול למכרם ולא להקדישם וכו' ע"ש, גם הרב אורים גדולים דף ע"ט הביא מ"ש מרן ז"ל בסי' צ' שיכולה האשה למחות בבעלה שלא ימכור מלבושין ותכשיטין שעשה לה חמיה לקיים מה שהתנו בשעת קדושיך שיעשה לה, וכן יכולה למחות שלא ימשכנם, ואם מכר שלא מדעתה כופין אותו ב"ד לעשות לה אחרים, או לתת לה דמיהן והיא תקנה אחרים במקומם ע"ש, ואע"ג דהרב ז"ל שם העלה דהרשב"א ז"ל הוא מכת דסברי אם עבר ומכר המכר בטל, ואנן קי"ל כמרן ז"ל שפסק אם עבר ומכר המכר קיים, הנה היכא דהחפצים האלה ביד האשה רוצה אותם הבעל ממנה למכרם, ודאי לכ"ע אינו יכולה להוציאם מידה, כי תאמר שאני רוצה להתקשט בהם ובעבור כן נתנו לי, וכמ"ש הרשב"א טעם זה בפירוש:

415

תי״וואשר נסתפקתם בהיכא דמכרה החפצי' ותכשיטין שבידה ועתה המה מעות מדודים אצלה אם יכול הבעל להוציאם מידה כדי ליתנם במשכנתא, כי מאחר דהם מעות איך תתקשט בהם, הנה אין זה נחשב ספק, יען כי היא מכרתם ועודם בחזקתה תחת ידה, גם עתה תאמר אני רוצה לעשות בהם תכשיטין, ולהראות שבח בית אבי בהם, וכי אם יש לה חפץ זהב של רגלים ורוצה למכרו לעשות תמורתו חפץ זהב של ידים היתכן שיגרע כוחה בזה, מאחר כי גם בזה היא מתקשטת, וגם בזה יש שבח בית אביה, ועל כן אין צריך להביא הוכחה וראיה לספק, אך עכ"ז אביא לכם הוכחה וגילוי מלתא מדברי הרדב"ז ישנות סי' קל"ח שנשאל בראובן שנשא אשה והכניסה לו נכסים ומעות בעין, וכתב לה בעודה ארוסה מכלל תנאי כתובה, שלא למכור ולא למשכן ולא לקחת דבר מכל נכסיה, ועתה טוען שילקח במעות קרקע והוח יאכל פירות וכו' והיא אומרת אני רוצה לקנות בהם תכשיטין של זהב להתנאות בהן כפי המנהג בשאר הנשים אשר כגילי, והשיב הרדב"ז שהדין עם האשה ע"ש. נמצא הם מדיינים זע"ז על מעות, והיא אומרת שנתנה בהם תכשיטין, ופסק שהדין עמה, וה"ה כאן אם מכרה התכשיטין, ועתה הם מעות בידה תאמר אני רוצה לקנות בהם תכשיטין להתנאות בהם ולהראות שבח בית אב:

416

תי״זעוד מצינו להרב מהר"א ששון ז"ל סי' מ"ח שנשאל בראובן קנה בית על שמו, ובא לוי בע"ח של ראובן לגבות חובו מהבית, וקמה לאה אשת ראובן וטענה שהבית ההיא קנאו בעלה משלו, וגם מן המדודים שנתנה לו בנדונייה, ואין בע"ח יכול לגבות מן הנדוניה שלה, והאריך הרב בענין זה וכתב וז"ל, ועוד אני רואה בדברי השואל שהאשה הזאת לא קנתה היא עצמה הקרקע, רק הבעל קנה אותה, ולא מבעיא זה אלא אפילו המעות לא באו לידה כלל, אלא שהבעל מכר החפצים הנז' והמעות באו ליד בעלה, והוא קנה הבית באופן שהיא נתנה רשות למכרם, ולא פורש בדברי השואל שע"מ כן נתנם לו שיקח בהם את הבית, אלא בסתם נתנתם לו, וכיון שכן אין זכות לאשה בבית ההוא, כי המעות ברשו' בעלה נכנסו וכו', והאריך ופלפל בחכמה, ובסו"ד כתב וז"ל, ואם נתברר שע"מ כן נתנתם לו, הנה על ב"ד מוטל לחקור ולדרוש הדבר היטב לראות כמה מעות עלו תכשיטיה בחלק הבית הנז' והשאר גובה בע"ח בודאי וכו' ע"ש, וגם מדבריו הנז' יש הוכחה לנ"ד כאשר כתבנו, ובדבריו שם יש שקלא וטריא ואכמ"ל:

417

תי״חואשר שאלתם אם תתרצה האשה ליתן מעות תכשיטיה במשכנתא אך ע"מ שיכתוב הבעל שטר שאין לו כלום בריוח של המשכנתא ולא שום זכות וכו', אם התנאי הזה קיים לפו"ד, הנה פשיטה דקיים הוא, מאחר כי הוא אינו יכול להכריחה שתתנם במשכנתא, אלא ישארו אצלה להתקשט בהם ולהראות שבח בית אביה, לכך יכולה שתאמר לא אמחול זכות זה שיש לי בהם אלא ע"מ כן, וזה פשוט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

418

שו"ת רב פעלים, חלק ב, אבן העזרResponsa Rav Pealim, Volume II, Even HaEzer

Welcome to Sefastia