שפת אמת, ויקרא, לשבת הגדול כ״דSefat Emet, Leviticus, For Shabbat HaGadol 24
א׳תר"ס
1
ב׳כתיב שער החצר כו' יהי' סגור ששת ימי המעשה כו'. וכתיב הטעם [*יחזקאל מ"ד] כי ה' אלקי ישראל בא בו. כי בשבת נתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע ולכן השבת מיוחד רק לבני ישראל שהם מוכנים לקבל הנהגה זו. וכמו שיש פתיחת זה השער בביהמ"ק. כן בנפשות בני ישראל נפתח זו הנקודה שרשית מצד חלק אלוה ממעל. ולכן נאסר בו המלאכה לבנ"י. כי אלה השערים הם בעולם שנה נפש. ולכן נגמר זה השבת ביציאת מצרים. כי מזה השער נעשה הגאולה. ואיתא בגמרא גז"ש זכור כו' יום השבת וכתיב זכור כו' היום אשר יצאת מה להלן בעצומו של יום. וקי"ל אין גזירה שוה למחצה. א"כ יש ללמוד שעיקר הגאולה נעשה בשבת. והוא מה שמשכו ידיהם מע"ז בעשור לניסן שהי' בשבת ונפתח להם שער הפנימי. והם השלימו את השבת. לכן איתא כי השבת מעיד על בנ"י ובנ"י מעידין על השבת. ולכן נזכר בכתוב ה' אלקי ישראל בא בו. לומר שהתגלות הנהגה עליונה בעולם הי' רק בזכותן של בני ישראל שנמשכו אחר הנהגה זו. ולכן שבת שקודם פסח הוא שורש הגאולה. ונאמר על השבת תחלה למקראי קודש. ולפי שניסן ר"ה לרגלים שבכל שנה מתחדשין השלשה רגלים. ממילא השבת שמקודם כל הרגלים ג"כ מתחדש ולכן נקרא שבת הגדול כי גם הימים טובים נקראו שבתות. אבל השבת גדול מהם ושורש של כל הרגלים:
2
ג׳מצות הפסח מצוה ראשונה שנצטוו בני ישראל אחר מצות המילה שניתנה לאברהם. ואלו ב' המצות מיוחדים שנענשין עליהם כרת. ממילא משמע שעיקר חיות איש ישראל ע"י אלו המצות. הגם שנאמר על כל המצות יעשה אותם האדם וחי בהם. אבל עיקר החיות ע"י אלה הב' מצות. ועליהם נאמר בדמיך חיי בדמיך חיי ב' פעמים כמ"ש בתרגום בדמי מהולתא ובדמי פסחא. דכתיב חי חי כו' יודך שהם הצדיקים שהם חיים בעוה"ז ובעוה"ב. וכ"כ ביצירת האדם ויפח באפיו נשמת חיים. הוא החיות בעצם לעולמי עד. וע"ז עדות המילה שבני ישראל הם בני עוה"ב. ויהי האדם לנפש חי' הוא להמשיך חיות הנשמה גם בעוה"ז. וכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות הם ב' מיתות של הנפש ושל הגוף. ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים. והצדיק יש לו ב' כחות להמשיך אור הנשמה על הגוף בעוה"ז והוא בכח ברית הלשון והוא ברית דשבת ותפילין ופסח. ולתקן הגוף להיות מוכן לעוה"ב בכח ברית מילה כנ"ל:
3