שפת אמת, ויקרא, קדושים י׳Sefat Emet, Leviticus, Kedoshim 10
א׳תרמ"א
1
ב׳פירש"י הוו זהירין מן העריות ועבירה. ורמב"ן ז"ל כ' לקדש במותר לו. ולפע"ד יפה כיון רש"י ז"ל כי בוודאי מצות קדושים תהיו הוא מדברים שאין להם שיעור. וכפי הפרישה כך זוכין לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתי' תהיו כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה. והרמז לדבר בפ' וקדשתם היום ומחר. כלומר שאין סוף לומר כבר קדוש אני. והראי' כי הלא אותו הדור היו באמת כל העדה כולם קדושים ונאמר להם קדושים תהיו. וזה שרמז המד' יכול כמוני כו' היינו שכיון שהפסוק אומר שאין סוף להקדושה כנ"ל עד שנותן גבול קדושתי למעלה מקדושתכם ממילא מובן איך אין סוף לקדושה זו שיכולין בנ"י להתקדש בעוה"ז יותר מהשרפים כנ"ל. אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל. ואז יש לו להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה שאין לו שיעור כנ"ל:
2
ג׳במד' ואתה מרום לעולם כו' רוממות אתה כו' בעולמך. ידך בעליונה כו'. פי' כי ה' לא עזב את הארץ וכל הדברים השורש שלהם הוא למעלה. לכן כתי' על הרשעים מקודם. יציצו כו' להשמדם עדי עד. שכל הגבהות שלהם בעוה"ז ואין להם שורש וכח למעלה. אבל בנ"י שדבקים בה' מסיים עליהם שתולים בבית ה' כו'. וזה עצמו הפי' ישלח עזרך מקודש כמ"ש במ"א דקאי על הנשמה יתירה שניתוספת לבנ"י בש"ק שע"ז מיוסד כל המזמור ליום השבת כמ"ש בפ' תשא ע"ש. עזרך מקודש הוא בזמן המקדש שהיו מרגישין הקדושה בפועל. ועתה מציון יסעדך כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק הציבי לך ציונים שאע"פ שאין המקדש קיים ע"י המצות מתעורר רמזים והארת הקדושה. ובמד' מקידוש מעשים ציון מעשים. י"ל כי קידוש מעשים הוא הפרישה והרחקה מגשמיות כמ"ש רמב"ן בפי' קדושים. וציון מעשים הם המצות המצוינים בנ"י בהם. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. א"כ ע"י הפרישה והרחקה מהמעשים לא טובים. זוכין לקדושה. דכתיב שער החצר הפנימית ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'. ופי' מו"ז ז"ל שכפי מה שאדם שומר פנימיות שלו מהגשמיות. כך מרגיש קדושה ומתגלה פנימיות הטוב שבו והיינו כדברי רש"י הנ"ל:
3
ד׳וכל אלה הדברים בפסוק קדושים תהיו ואהבת לרעך כמוך ויראת מאלהיך הם ג"כ הבטחות כי ע"י שמירת אלה המצות יזכו לאלה המדרגות. כאשר חכמים הגידו כי ואהבת לרעך כלל גדול בתורה א"כ קשה מאוד לקיימה רק באמצעיות מצות הקודמות ל"ת רכיל. לא תשנא. הוכח. זוכין אח"כ לואהבת כנ"ל:
4
ה׳במד' וכי תבאו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו' ע"ש. הענין הוא כי גוף התורה נק' עץ חיים והוא כמו שהיו בנ"י בקבלת התורה חירות כו'. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא שלא הי' כלל ערלה בעולם. ולכן מכל עץ הגן הותר לו לאכול מיד. רק אח"כ ע"י החטא שאנחנו שרוים בעולם הפירוד שיש תערובת טו"ר בעולם נותנת התורה עצות איך להפרד מן הערלה. וז"ש למחזיקים אף שאינו מתוקן כראוי לידבק ממש בעץ החיים. רק ע"י התשוקה והרצון לדבוק מקבל קצת הארה. כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף הוא הרצון והתשוקה. וכמו כן סמך הכתוב אח"כ ל"ת על הדם ודרשו חז"ל ל"ת קודם שתתפללו על דמכם. דיש ב' חללים בלב. יצ"ט ויצה"ר. ואסור לאכול (על לעשות) [*עד שעושים] פעולות ועבודה שבלב לזכך היצה"ר כענין מצות ערלה ורבעי. ולכן כ' המד' מי יגלה עפר כו' שכל אלה העצות צריכין ע"י חטא הקדום:
5