שפת אמת, ויקרא, פסח י״דSefat Emet, Leviticus, Passover 14
א׳תרמ"ג
1
ב׳כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי יציאת מצרים אין לו הפסק כמ"ש כל ימי חייך. וכפי מה שמספרין יצ"מ נגמר ומתרבה הנס דיצ"מ. כיון שענין יצ"מ היא פרשה בתורה היא נצחיות. וזה שהוסיפו כל התנאים אמור מעתה במצרים לקו נ' מכות כו'. הרי שהוסיפו שמעתה מתגלה הנ' מכות שהיו מקודם גנוזים בשם עשרה בלבד. וזה ענין סיפור יצ"מ להוציא מכח אל הפועל. כי עיקר יצ"מ הוא חירות משיעבוד הסט"א. רק במצרים הי' שורש הסט"א. ובפרטות נגמר בכל שנה יותר כנ"ל:
2
ג׳כמה מעלות טובות למקום עלינו כו'. פי' כמו מעלות ומדריגות שכל אלה הנסים עשה לנו השי"ת שהמה עצות ודרכים איך לתקן עצמנו על ידיהם לדבוק בו ית' כמו יצ"מ וקי"ס והמן והתורה ושבת כו'. וז"ש דיינו שהי' מהרחוי בכל מדריגה בפ"ע נעלה ונתקן עצמנו. ואנחנו אחר כל העצות לא שבנו בתשובה שלימה לפניו ית'. ובסיפור זה אנו מודין לפניו ית' שקיים הבטחתו ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. פי' שע"י יצ"מ יעלו אח"כ לכמה מעלות טובות הללו. עוד פי' גם עלה להורות כי עלי' של יצ"מ הוא ענין שיש בו תמיד תוספות עליות כמש"ל המרבה לספר כו':
3
ד׳יכול מר"ח כו' בעבור זה כו' בשעה שיש מצה ומרור כו'. הענין דמצוה לספר ביצ"מ בכל יום. כי בנ"י נבראו רק לספר ולהעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. אך קודם הגאולה אין יכולין לספר ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם מפני הרשעים המסתירין האור והאמת. ולכן אחר הגאולה מחוייבין לספר ביצ"מ שעתה נפתח פיהן של ישראל כמ"ש שהי' מקודם בחי' הדיבור בגלות. פי' שלא נגלה בפועל כח ההנהגה עליונה עד שהראה ביצ"מ שביטל כל הטבע ביד חזקה. והנה איתא ברא עולמו בספר וסופר וסיפור. שבאמת כל פעל ה' למענהו. איתא במד' לעדותו. כדי להעיד עליו ית' כמ"ש לא תענה כו'. והחכם המשכיל על דבר אמת מכיר ורואה ע"י הבריאה חכמתו וחסדיו של השי"ת כמ"ש השמים מספרים. נמצא הבריאה הוא כמו ספר. אך ע"י האדם מוציא העדות מכח אל הפועל והוא פה המספר שקורא בזה הספר ונק' סופר. אך לא בכל עת יכול לספר רק שיש זמנים שמתגלה ההארה ואז מתקיים גוף הסיפור. והם ג' בחי' עולם שנה נפש. שמכל אלו נגמר הסיפור. וז"ש בעבור זה שעתה המעשה במצות מצה ומרור והזמן מיוחדים לזה והפה של איש ישראל נפתח ולכן נק' פסח פה סח כמ"ש בספרים:
4
ה׳בפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות כו' שירי מצה ומרור שהיו מחבבין המצות כו'. דאיתא שירי מצוה מעכבין את הפורעניות. כי הנה שורש המצוה היא למעלה בשמים. אבל ע"י התוספות שמחה והכנות של המצוה יכולין להיות נושע גם בעוה"ז. ולכן מצינו בארץ מצרים שהיה הפסח מקחו בעשור. והאמירה הי' עוד בר"ח. וכדאיתא ג"כ בגמ' שואלין ודורשין קודם הפסח כו'. והענין ע"י שהיו עדיין בגלות ולא היו יכולין להתדבק בעיקר המצות הקדושים רק ע"י הכנה כנ"ל. וכן הענין גם עתה שע"י שמחה של מצוה יכולין להתקרב. וידוע כי גוף האדם הוא רק מלבוש לנשמה ונפש הפנימי. וז"ש משארותם צרורות בשמלותם. ששירי המצוה יכולין ביותר להתדבק בגוף האדם. וללמוד לנו דרך מחכמת אבותינו שרצו להיות נושע ע"י שירי המצוה שהכירו את מדריגתם. וגודל רוממות האל ית' ומצותיו. וכן ג"כ ניתן לדורות ז' ימים תאכל עליו מצות. וששה רשות הם. והוא ענין שירי מצוה. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שעל ידי השירי' יש אחיזה גם לימי הירידה כמ"ש לרבות הלילות. והנה שיריים אלו הי' להם הכנה למאכל המן שניתן להם אח"כ לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלין אותו:
5
ו׳ענין העומר והספירה. דאחר יצ"מ כ' ויבוא עמלק. דכתיב וגם ערב רב עלה אתם. וכידוע שהוציאו בנ"י כל הנצוצות שהיו במצרים. לכן הוצרכו אח"כ שמירה כמ"ש וה' הולך כו'. ועמלק הרגיש כמ"ש אשר קרך כו' בצאתכם ממצרים שע"י שהיו בהם נצוצות ממצרים יכול לגשת למלחמה עמהם. לכן כתיב הנחשלים אחריך. הערב רב ונ"ק שנמשכו עם בנ"י כנ"ל. ומעין זה בכל שנה שיש גאולה בניסן נתוסף נצוצות קדושות לבנ"י שצריכין תיקון. וע"י העומר שהוא ביטול אל השורש ע"י תנופת העומר מתגרשין כחות הסט"א. כדאיתא בזוה"ק אמור בדיקה דאשת חיל סמא דמותא לסט"א. וכן גם עתה ע"י מצות הספירה שבנ"י חפצים לברר המדות לשמים באים לטהרה כנ"ל:
6
ז׳ב"ה קיצור דברים מימי הפסח
7
ח׳בענין קי"ס וישובו ויחנו לפני פי החירות. דאיתא במד' כי שביעי של פסח בחי' השבת. לכן כתיב ויחנו דהיינו לקבל הארת הגאולה וחירות בישוב הדעת כי מקודם הי' בחפזון. וגם לא היו מטוהרים כ"כ להיות מוכן להארת הנסים. ואח"כ בקי"ס באו למנוחה. כי הנה ביצ"מ הי' שינוי בכל הבריאה בענין המכות בשמים ובארץ ובים. וכמו שיש לכל הדברים שורש בשמים כן איתא מה שיש ביבשה יש בים שכ"כ ששת ימים עשה ה' כו' השמים כו' הארץ את הים כו'. הרי יש שלשה מדריגות. והים התחתון ומדריגה השפילה. לכן בקי"ס שזכו בנ"י למצוא דרך בים הי' תיקון השלם. שכל עוד שהי' בהם תערובות הרע לא היו מוכנים לקבל הנסים. ובים נתבררו ונזדככו בנ"י וכל הסט"א נתבטל כמ"ש לא נשאר כו' עד אחד. ובאו למנוחה כמ"ש ויאמינו אז ישיר. והשירה הוא כשנגמר הגאולה בלבות בנ"י ובנפשותם. וכ' אז ישיר לשון עתיד כי באמת כל הענין של הגלות הי' עיקר המכוון לזה הסוף של הגאולה והשירה. ובנ"י הכירו עתה למפרע איך שהי' כל תהלוכות הקב"ה עמהם לטובה גדולה. וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה כו' שהכירו כל תהלוכות ה' שהי' במצרים עם בנ"י מראש עד סוף. לכן איתא את מצרים מת מתים ולא מתים ע"ש במדרשים. שהכירו כל אחד הרשעים שעבדו עמהם בפרך. הענין כנ"ל שראו למפרע התיקון שנולד ע"י כל מכה וכל עבודה שעבדו עמהם המצרים. ואיתא גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים ומצינו ג"כ שהוצרך מרע"ה בע"כ להוליכם מן הים כמ"ש ברש"י בפ' ויסע משה את ישראל מים סוף. וקשה הא במצרים הוצרך לבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב. אכן מקודם יראו להתדבק בנצוצות שהיו במצרים כמש"ל. אך בים שהי' תיקון לגמרי ראו כי הרויחו בזה הגלות כמה מעלות טובות עד שהיו חפצים כמה שיעבודים כאלה לזכות אח"כ לאלה המדריגות. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שעתה שתקו והודו להשי"ת על כל הגלות מה שהיו מהרהרין מקודם בצער השעבוד. והנה באמת כל עבודת בנ"י במצרים. בשמים היה הכל תכשיטין לבנ"י. שראה השי"ת שמוכנים עי"ז לכמה מעלות טובות כמ"ש ותבואי בעדי עדיים כו'. ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. שיבואו עי"ז הצער לחיות חדש. רק בנ"י בעודם בגלות לא שמעו מקוצר רוח. ועתה ראו והבינו איך נגמר מכל זה תקונים לבנ"י לדורות. ובאותו דמיון ממש של כל ענין גיאות פרעה ושעבודו עליהם בזה שילם להם הקב"ה לכל פרט ופרט וז"ש לסוסתי כו' דמיתיך. וזה שרמזו במדרשים רכב פרעה על סוס אדום כביכול בשמים כו' ע"ש. הרמז כמ"ש:
8
ט׳במד' שה"ש אני חבצלת השרון אני הוא וחביבה אני כו'. ע"ש כל הדרש על גלות מצרים ועל שאר גליות. הענין הוא כי בנ"י יש להם זה הכח שיכולין ליישר כל המקומות העקמימיות והמעוקשות. לכן שלח הקב"ה אותנו לכל אלה המקומות. ולכן נקראו בנ"י השולמית שמשלימין הבריאה למלך השלום. וכתיב ד' פעמים שובי שובי על ד' הגליות שיצאו שלם מכולן. וע"ז כתיב אח"כ כשושנה בין החוחים כו'. מה שירדו בנ"י למצרים ויצאו בשלימות. ונק' ישורון על זה השם חבצלת השרון. ואמרו שירה כשתקנו זה העקמימיות ויצאו למישור. והנה הרויחו בנ"י עי"ז להתקרב להשי"ת בהר סיני דכ' וירד ה' על הר סיני. ולכן כתיב אח"כ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים שע"י שבנ"י נכנסו בין החוחים והיו כשושנה. עי"ז כביכול ירד השי"ת על הר סיני ונתקיים דודי בין הבנים. כי איך אפשרי להשיג כבודו של הקב"ה רק עי"ז ששילם לנו במדה וירד לעולמות התחתונים. ואלה המדריגות מתקיימים גם עתה. בפסח מתעורר גאולת מצרים ומתברר מעלת בנ"י כשושנה בין החוחים וכפי מה שזוכין בנ"י מתקיים בשבועות כתפוח בעצי היער. ובסוכות בצלו חמדתי:
9
י׳וכתיב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי זו התורה. זמרת היא תפלה. והבינו בנ"י כי כל הישועה הי' להם כדי להיות מוכן לעבודת השי"ת ולקבל התורה. והרמז כי פסח הוא הכנה לחג השבועות והסוכות. כי המה מדריגות זו אחר זו. וע"ז מבקשין קדשנו במצותיך היא מדריגה ראשונה פסח מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. וגם הגלות והגאולה הוא ענין שלוחי מצוה. ואח"כ תן חלקנו בתורתך הוא חג השבועות. שבענו מטובך חג הסוכות. שמחנו בישועתך שמיני עצרת ושמחת תורה:
10
י״אבפסוק זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות. דאיתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. דיש בכל איש ישראל חלק אלקות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. רק מלבוש הגוף מכסה ומסתיר. וכ' שחורה אני ונאוה הוא הפנימיות ובקי"ס הכירו כח אלקי שמחי' את כל הבריאה. ואנוהו הוא להכין דירה ברמ"ח איברים ע"י רמ"ח מצות. וזה אתנאה לפניו. וגם מלשון דירה כנ"ל. וזה מה שמבקשין והשב ישראל לנויהם. כי בראיות פנים בעזרה נגלה הפנימיות שבבנ"י כמ"ש יראה כל זכורך הוא הפנימיות שהוסר המכסה. ובוודאי העולי רגלים נטהרו מהגשמיות. כי העין הרואה הבלי עולם אינו יכול לראות פני השכינה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים. פי' כמ"ש אל תראוני שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הענין ע"ד הפשוט כי הפנימיות בבנ"י הוא קודש לה' רק השי"ת הלביש את האדם בלבוש הגשמיי כדי להעלות גם העשי' להקדושה. ולכן ירדו בנ"י ממעלתם כדי לתקן גם האומות. ולכן נק' האדם עולם קטן שהרכיב בו השי"ת מכל הברואים שיהי' בו שלימות דצח"ם כדי להעלות כולן. אבל האדם צריך לידע העיקר ולא להתדבק בהטפל. ובגלות נשכח העיקר וזה שמוני נוטרה רק הכרמים כו'. ובזמן שביהמ"ק הי' קיים נתן השי"ת מצוה זו לישראל אשר ג' פעמים בשנה זכו להתפשט מזה המלבוש ולעלות לשורשם. כמ"ש צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. צאינה הוא יציאה מהגשמיות ועי"ז וראינה. ולכן נק' נעלים כי ע"י העליות האלו ננעל הפנימיות שלא יוכל האדם לשכוח העיקר כנ"ל. וזה הרמז ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כו'. פי' שלא יתדבקו חמדות העוה"ז ברצון הפנימי ע"י העלי' ג"פ בשנה. כי בזמן הראי' בעזרה הרגישו בנ"י חיות חדש כמ"ש מראהו כלבנון. פרש"י ההוגה בתורה מוצא טעמים חדשים כו'. ומכש"כ מראהו ממש. כמ"ש יראה. בוודאי התחדשו כל הלבבות כיער המלבלב ע"ש ברש"י. עוד פי' כלבנון שע"י ראיית פנים בעזרה נתכפרו כל החטאים ונתלבנו עונותיהם של ישראל:
11
י״בבפסוק בשה"ש הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. היינו שגם בגלות שהסתיר פניו מאתנו מ"מ נשאר חלונות וחרכים. חלונות המה הצדיקים. וחרכים שיש גם בפשוטי בנ"י כל אחד לפי ערכו איזה סדק שיכול הוא לפתוח. ואיתא בספרים הפרש בין חלון שגם מעבר הב' יכולין להסתכל. אבל חרכים הקב"ה משגיח גם בסדק כזה שאין האדם מרגיש. וענין זה יש גם בימי השנה. כי ג' בחי' יש עולם שנה נפש. וכולן הם התלבשות הטבע כי הגוף הוא המלבוש. אעפ"כ יש ז' נקבים בראש עינים אזנים פה חוטם אשר החיות נפתח שם. וכמו כן בשנה הזמן הוא התלבשות הטבע ויש שבתות ומועדים. וי"ל כי ז' ימים טובים ב' של פסח וב' של סוכות ושבועות ור"ה ויו"כ הם בחי' ז' נקבים שבראש. ור"ת "משגיח "מן "החלונות גי' פ"ה. "מציץ "מן "החרכים פ"ה. שיש ברית הלשון וברית המעור. ושבתות בחי' המילה ונדמה לחרכים. וביו"ט יש התגלות יותר דכ' יראה כל זכורך ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. כדמיון חלונות שנראה מבפנים ובחוץ כנ"ל בשם הס'. וכן בעולם יש מקומות שנגלה שם הקדושה כמו ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק:
12
י״גהג' מועדות הם דביקות והתקשרות בנ"י להקב"ה. דאיתא בזוה"ק פ' בא שפרעה הרשע קשר בנ"י תחת מצרים בג' קישרין והקב"ה בזכות שלשה אבות קטיר קשורין ע"ש שדרש בכור השפחה בכור השבי בכור בהמה. ונאמר עתה שכמו כן הקב"ה וב"ש לטובה קשר אותנו להיות לו לעבדים בג' קשרים והם ג' המועדות. וקשרים אלו בוודאי יתקיימו לעד. וכמ"ש חז"ל חבל של ג' קשרים שמתקיים לעד כן בנ"י חבל נחלתו בכח הג' אבות. לכן אומרים ההלל בג' מועדות. להעיד כי אנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. אמת כי כל התרי"ג מצות הם קשרים לעבודת הבורא ית'. אבל הג' מועדות הם קשרים גדולים הכוללים הכל. וכן הי' מקוים עבודת בנ"י במקדש בפרהסיא בג' מועדות שעלו לירושלים. וכ' בפ' בהר ג"פ עבדי הם כו' לי בנ"י עבדים עבדי הם ע"ש לרמוז על ג' קשרים הנ"ל. ובענין זה יש לפרש הפסוק עבדי אתה כו' על המועדות. אשר בך אתפאר רומז על השבת שהוא למעלה מהמועדות והוא בחי' בנים לכן שבת מעין עוה"ב שאז יתקיים זאת בתכלית. לכן כתיב אתפאר לשון עתיד. ועתה לא יש התגלות רק בחינת עבדים. רק בשבת שהוא מעין עוה"ב נמצא מבחי' זו ג"כ רשימה גם עתה:
13