שפת אמת, ויקרא, פסח י״זSefat Emet, Leviticus, Passover 17

א׳תרמ"ו

ב׳בנוסח ההגדה ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' ואפילו כולנו חכמים כו'. אח"כ הביא דרשה דבן זומא וחכמים שהוא הוכחה על ב' ענינים הנ"ל להביא הלילות הוא כשאנחנו בגלות אין למנוע עי"ז מלשמוח בסיפור יצ"מ מטעם שמה לנו בהגאולה כיון שהגלנו מארצנו. כי אדרבא לולי זה שהוציאנו ממצרים הי' משועבדים בלי תקוה. וז"ש הרי אנו שבעינינו אנו רואין השיעבוד וע"י גאולת מצרים יש לנו החירות. שיכולין לעבוד ה' הגם שאנו בגלות. וכמו כן לימות המשיח שאז יהי' בחי' כולנו חכמים כו' אעפ"כ אין למנוע מסיפור יצ"מ כי ע"י יציאת מצרים יהי' אז התיקון ביתר שאת כמ"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח ודו"ק:

ג׳כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. כי בגאולת מצרים יש כמה ענינים. כמ"ש בד' לשונות של גאולה. דעיקר הגאולה צורך גבוה וזה שאלת החכם מה העדות כו' אשר צוה. כי החכם כל מגמתו לשם שמים כמ"ש בזוה"ק בפ' החכם עיניו בראשו במאן דשריא על רישי' ע"ש בינוקא דבלק דברים מתוקים. והרשע שואל מה העבודה לכם. היינו התועלת שיש לנו בהגאולה. וע"ז משיבין לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך. פי' כי בוודאי כשאין עושין לגרמייהו רק לשם שמים בוודאי התועלת לנו מאוד מאוד. אבל כשיהי' כל מגמתנו בעבורנו. בוודאי אין מרגישין כלום. ושאלת התם הוא על גוף המעשה דיצ"מ שהוא תועלת בכלל העולם שנשתנה הטבע ונתגלה דרך הנסים בעולם. וענין הד' הוא מפלת הרשעים. ולכן בגלות אינם יכולין לברר זה הדרך והוא ענין שאינו יודע לשאול. והם הד' לשונות. והד' כוסות. של קידוש הוא על צורך גבוה וקדושת שמו ית'. והשני בסיפור יצ"מ גוף הענין. והג' ברהמ"ז על הטובה שלנו. והד' שפוך חמתך על מפלת הרשעים: עוד יתבאר הענין עפ"י הפ' עם חסיד תתחסד. כי ביצ"מ שקבלו בנ"י השלימות צריכין לידע לילך עם כל הד' אופנים. חסיד תתחסד הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול ויודע שאינו יודע ומיחל רק לחסדו. גבר תמים הוא התם. נבר הוא החכם שחוקר לברר כל דבר לאשורו. וסמוך לו הרשע שהוא עם עקש תתפתל:

ד׳הד' שאלות שבמה נשתנה נסדרו על הד' בנים. כי המצה הוא העדות ומצות שצוה לנו השי"ת. והמרור הוא שאלת הרשע שאינו רוצה במרירות. והתשובה להקהות שיניו כי אדרבא כל המרור שהוא זכר לשעבוד בעבורו הוא כי מצדו לא הי' הגאולה כלל. וההסיבה הוא שאלת התם מה זאת שהוא שינוי הניכרת בגוף ישיבת האדם. והב' טיבולין הוא רק כדי שיבין הבן לשאול כדאיתא בגמ' והוא לשאינו יודע לשאול:

ה׳מתחילה עע"ז היו אבותינו. הענין הוא שלא להקשות מה לנו לשמוח ביצ"מ כי מוטב הי' לנו שלא היינו יורדין למצרים. אך יצ"מ הוא מוכרח כדי להבדילנו מן התועים. והי' זה הכנה וישועה לכל העולם. מה שבתחלה היו בנ"י מעורבין תוך כלל הבריאה ואח"כ נבררו. ובכח זה יכולין להטות כל הבריאה אליו ית'. כדאיתא במד' בפ' ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח בורר ומניח כו'. וכמ"ש דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. וז"ש לרשע לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי עיקר יצ"מ הי' בעבור שיהי' גאולה לכלל העולם כולו כנ"ל. וגלות מצרים הי' השורש מכל הד' מלכיות. ולכן בגאולה זו שורש כל הגאולות. ושורש כל הגלות בעבור ד' עבירות החמורים שכוללין הכל ע"ז ג"ע וש"ד. ומסתמא כל גלות הוא לתקן חטא המיוחד לזה. וזה תשובות הג' בנים שהם לברר הספיקות ולגבור נגד יצה"ר המסית לאלה הג' דברים ששורשן קנאה תאוה כבוד. וגלותינו עתה על לשה"ר ושנאת חנם שהוא שקול נגד כל הג' כדאיתא במד'. לכן שאלה זו נקרא שאינו יודע לשאול שאין שאלה של טעם כלל רק בלבול הדעת:

ו׳בפרשת העומר כי תבואו אל הארץ כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זו מצות העומר. פי' שיקשרו בנ"י תבואות הארץ בשורשה למעלה. שלכך ניתן להם הארץ שיהי' נדבק בארץ העליונה. וזה נק' ברית ואחז"ל אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם בעצרת כו'. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה ביצ"מ נתעלו בנ"י למעלה מן הטבע כאשר במדבר ניזונו מלחם מן השמים ממש. וכשנכנסו לא"י הי' הכוונה שיהי' להלחם מן הארץ עלי' לשמים ע"י העלאת הראשית והניף העומר. ויתכן לומר שזה שצוה הקב"ה להניח עומר מן לפני העדות כו' שנשאר עומר אחד ובכח זה העומר היו מניפין בכל שנה עומר ראשית מתבואות הארץ. ונתקשר הכל באחדות אחד. ובמד' גשם נדבות תניף. אם גשם היא צריכה נדבות. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. וי"ל כאשר כן הטבע כי הגשם יורד מן השמים והיינו בתשרי שהוא השגחה עליונה על התחתונים וצריכה נדבות וחסד ה'. ולכן צריכין להכניע עצמנו בתשובה ולשפוך לב כמים שזה רמז ניסוך המים הרי אנו כמים הנשפכין. ובניסן שהוא זמן גידול התבואה והצמיחה מן הארץ הוא עבודת התחתונים כדאיתא החודש הזה לכם. שבניסן העבודה בבחי' אתערותא דלתתא. ובימים אלו עולה עבודת בנ"י לריח ניחוח לשמים כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך. וזה תנופת העומר. וזה יש לפרש ג"כ מ"ש במד' בנעלים אתם נועלין לפני בחג ואני נועל בפסח ע"ש. דבתשרי בנ"י נועלין כחם ומכניסין עצמם תוך כל האומות. שזה הוא ענין פרי החג שהזמן הוא לקבל שפע היורדת מלמעלה וצריכין לבטל עצמנו. וזה נעילת החג. ובפסח שהקב"ה מקבל כביכול נחת רוח מבנ"י וזה לא יוכל להיות רק ע"ד אמרם ז"ל במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו שכביכול נועל כחו וממציא עצמו לקבל נחת רוח מאתנו וזה אני נועל בפסח. [ויש לבאר בזה סוף הפסוק נחלתך ונלאה אתה כוננתה. פי' שב' המדריגות. כחן של בנ"י והכנעתם. הכל מאתו הוא ודו"ק]. והנה אחר מנחת העומר ושתי הלחם כ' בתורה ובקוצרכם כו' קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב כו'. ויש לפרש הרמז שצריכין בנ"י לשמור הראשית והאחרית ועל ידי שמניפין בנ"י עומר ושתי הלחם חל ברכה וקדושה על כל התבואות וצריכין לעזוב פאה ולקט לעניים. הרמז שהשפלים שאינם יכולין לדבוק כ"כ בקדושה. עכ"ז יש להם ג"כ חלק בהקדושה. ומצד זה באים הגרים. שבנ"י בעבודתם הרימו כל העולם ונתנו מקום לכל הבא לדבוק בהקב"ה. וי"ל ג"כ כי אנחנו הדורות התחתונים ג"כ בכלל לעני ולגר תעזוב. ואיתא במד' ואותך לא אעשה כלה בנ"י שאין מכלין שדותיהם ע"ש. הרמז כנ"ל שע"י שבנ"י הניחו מקום גם בהיותם למעלה מכל האומות. נתנו יד לכל הבא להתקרב ע"י להקב"ה. לכן זה עומד לנו עתה בגלות:

ז׳בפרשת מועדות. שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל קודם אלה מועדי ה' לומר שיכולין למצוא הקדושה במועדות כו'. וכ"כ מקראי קודש. כי בשבת יורד הקדושה מן השמים כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם וזה ענין נשמה יתירה הבאה בש"ק. ובמועדים צריכין בנ"י לעורר הקדושה לכן כתיב מקראי קודש אשר תקראו אותם. וי"ל שזה ג"כ בכלל מ"ש את ה' האמרת וה' האמירך כו'. בש"ק כביכול הקב"ה מחשיב אותנו בהנחילו לנו את יום מנוחתו למנוחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' כי אות הוא כו'. ובמועדים שבנ"י עלו לביהמ"ק והניחו כל שמחתם במקום אשר בחר ה'. וכמו שבש"ק יורד נשמה יתירה. כעין זה ביו"ט עלו גופות בנ"י בבית מקדשו. [ויובן יותר עפ"י מ"ש חז"ל. אמרתו פורפירא דילי'. כי הגוף הוא מלבוש לנשמה ואין להאריך בזה יותר]. והנה מצות ונקדשתי הוא למסירת נפש על ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. ויתכן כי בג' רגלים אלו מקבלין בנ"י מס"נ הזה. דשס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת. וג' רגלים נגד ג' ל"ת החמורים שבהם. ולכן זוכין עתה לקדושה. וי"ל ג"כ שהי' בעליות רגלים מס"נ ממש. כי מי יערב לבו לראות פני ה' בהיותו יודע כמה לו עונות וחטאים. ואעפ"כ איש לא נעדר למס"נ לזכות לטהרה. וצריכין גם אנחנו עתה לבקש הארת הקדושה בימים טובים כדכתיב מתי אבוא כו' אלה אזכרה ואשפכה כו'. וכ' ג"פ הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פניו. כי ג"פ בשנה צריכין ליחל ולצפות לזכות להיראות פני ה' ועי"ז נזכה עוד לקיימו בפועל. וכתיב אעבור בסך אדדם בו'. ויתכן לרמוז כי גם דורות האחרונים היו כלולים אז בכלל עליות אבותינו. וכ' שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל נאוה במעשה אבותי. משמע שגם דורות השפלים היו כלולים במעשה האבות כי כל מעשיהם במקדש ה' היו לדורות. וכפי מה שבוחרין בדרכו האבות יכולין למצוא גם עתה איזה הארה ממעשיהם. וכ' וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י. דרשו חז"ל תיקן להיות שואלין ודורשין בענינו של פסח בפסח כו'. פי' שראה מרע"ה שביהמ"ק עתיד ליחרב. ותיקן להם שבכח הדיבור והקריאה בפרשיות אלו נזכה לאלה ההארות שהי' לנו אז. וכ' ירְאה ירָאה ודרשו חז"ל שבא לראות ולהיראות. א"כ אם כי נעוורו עינינו לראות. אבל השי"ת עיניו פקוחות להציץ עלינו מן החרכים לרחם עלינו. לכן ביו"מ צריכין לבקש לאבינו שבשמים לשים עלינו עינא פקיחא. ואיתא במדרשות כה' אלקינו בכל קראנו אליו אלו מועדות שנק' מקראי קודש. וכ"כ ובימי אקרא בימים טובים שנתת לנו כדאיתא במד' תהלים. כי המועדות שלנו הם דכ' אשר תקראו אתם. ונק' בימי. לכן באלה הימים הקב"ה קרוב אלינו ביותר:

ח׳שמעתי מפי מו"ז ז"ל בפ' מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. כי הקב"ה מקים ומרים הרצונות של בני ישראל המונחין באשפתות ומהפכן להתנדב רצונם אליו ית' כו'. ולבאר יותר כי חז"ל אמרו מעם אביון התאב לכל דבר. כי השפל בדעת תאב לכל דבר. אבל כשהקב"ה מאיר עיני האדם לדעת האמת. מואס ממילא בהבלי עולם. וזה הי' עיקר גאולת מצרים כמאמר שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. ועי"ז ההתלהבות נגאלו ויצאו לחירות משיעבוד הסמ"א ותאוות הבלי עולם. וכמו כן בעליות רגלים דכ' מה יפו פעמיך כו' בת נדיב. ועי"ז הנדיבות מאסו בהבלי עולם והניחו כל הרצונות אחרים. וזהו בנעלים שננעל כל הנדיבות שלא לה' המה. כמ"ש במ"א בפי' ולא יחמוד איש את ארצך. וכ' מושיבי עקרת הבית דרשו חז"ל אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים. ואין סברא שיהי' נדרש רק לגנאי. אך הפי' כנ"ל שהוציאו להנדיבות כל הרצונות שהיו מקודם באשפתות כנ"ל מכל החורים והסדקים וזהו מושיבי עקרת הבית כנ"ל:

ט׳בענין קי"ס בשביעי של פסח. שדרשו במדרש שהוא כמו שבת לשאר ימי הפסח. שזה הי' תכלית הגאולה דמקודם יצאו מכלל עבדי פרעה להיות עבדי ה'. ואח"כ נכנסו במדריגת בנים. ועל ב' אלו נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וזה נתקיים בשירה שעל הים ואנוהו כו'. וכ' ששת ימים תאכל מצות כו' השביעי עצרת לה' אלקיך הוא כנ"ל שמקודם הי' הגאולה לצאת מסט"א וכמו ימי המעשה. ובשביעי לא הי' להם להלחם עוד עם הסט"א ורק להכין עצמם להיות עם ה'. וזהו לה' אלקיך. ובמדרש אחרי ה' אורי בים ויאר כו' הלילה וישעי בים ויושע כו'. בקרוב ופרעה הקריב בזאת אני בוטח ה' ילחם לכם כו'. הכוונה שאחר כל המלחמות צריכין לבקש רק עיקר המכוון אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. וכן הי' אצל דוד המע"ה שם. וכמו כן דורש שם אורי בר"ה וישעי ביוה"כ כו'. אח"כ אחת שאלתי שבתי בבית ה' הוא בסוכות. וכמו כן הכא בשביעי של פסח שהי' להם מנוחה בקשו רק לעבוד את ה' ולזכות לבנין ביהמ"ק כמ"ש תביאמו ותטעמו כו'. וזה עצמו כמו השבת אחר ימי העבודה כמ"ש במ"א מזה:

י׳במדרש כמה נתחבט מרע"ה הראני נא ועולי הים אמרו זה אלי ואנוהו כו'. כי בזמן שנעשה נסים ושינוי הטבע לבנ"י נתעלו נפשות בנ"י כמ"ש בפי' נתת כו' נס להתנוסס. ומה הטבע נשתנה בעבור בנ"י מכש"כ שנשתנו המה בנפשותם. ובאמת מעין זה הי' תמיד בבית המקדש כשעלו בני ישראל לראות פני ה' במקום אשר יבחר שהי' המקום מיוחד לנסים כענין עשרה נסים נעשה בביהמ"ק. ובמקום שיש נסים יש התגלות [וזה עצמו שכ' שם הנה מקום אתי. ואפשר שלכך קורין פרשה זו בשבת חוה"מ כנ"ל]. ויש לרמוז בלשון המשנה עומדין צפופין. שנתעלו ממש ויצאו מהתלבשות הגופים ונתרוממו. ועד"ז י"ל פי' משתחוים רווחים כלומר אעפ"כ המשיכו ברכה לעוה"ז כידוע ענין השתחואה הוא המשכה מלמעלה למטה. ונחזור לדברינו שלכך על הים אמרו זה אלי ואנוהו. והנה ואנוהו פרש"י בנין המקדש. ובגמ' איתא אתנאה לפניו במצות. וב' הפירושים אחד כי כשבנ"י זכאין השכינה שורה בהם ממש ע"י תיקון רמ"ח איברים ברמ"ח מ"ע ונקראו הם עצמם משכן ה' כי לא מצינו בכתוב מעשה המשכן קודם החטא. וי"ל כי קודם החטא היו מוכנים להיות כמלאכי השרת והי' שכינה שרוי' ביניהם בלי הכנת מקום מיוחד. והי' מתקיים ואנוהו אתנאה לפניו במצות כנ"ל. ואח"כ הרגישו שע"י החטא יצטרכו לבנין המקדש. ובקשו ע"ז מכון לשבתך כו'. כי השירה כולל כל מה שעובר על בנ"י עד לעתיד כדאיתא בזוה"ק:

י״אבפסוק אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ מן התורה. וי"ל דהכל אחד דמ"ש רש"י עלה בלבו שישיר היינו שלא היו יכולין להוציא אל הפועל ככל רצונם כי לא הי' העולם כדאי לקבל יותר מאלה הדברים. וז"ש ויאמרו לאמר שאלה הדברים אמרו מכלל שהי' בלבם עוד יותר. ומזה עצמו דרשו חז"ל מכאן לתחה"מ מן התורה ואז יגמרו השירה כלבבם. והכלל כל מה שאדם מייגע עצמו בעבודת הבורא ית' בעוה"ז אינו לבטלה. אם כי אינו יכול לגמור כלבבו עתה. עוד יהי' עת שיגמור ככל רצונו או בעוה"ז או לעתיד. וזה הרמז מכאן לתחיית המתים כנ"ל: