שפת אמת, ויקרא, פסח י״חSefat Emet, Leviticus, Passover 18

א׳תרמ"ז

ב׳וכו'

ג׳בהגדה רשע מה אומר לכם ולא לו כו' כפר בעיקר כו'. הענין הוא כי עיקר גאולת מצרים שכתיב ביד חזקה כו'. פי' שהשי"ת עשה שיהיו בנ"י עצמן ראוין לגאולה. כמ"ש בעבור זה שאקיים מצותיו. כמ"ש אהי' שהגם שלא היינו ראוין ראה השי"ת מה שראוים לקיים אח"כ בכל הדורות עד לעתיד. נמצא יש חלק יצ"מ בכל דור ודור ממש. וזה הרשע שאומר מה העבודה כו' לכם. פי' שאנחנו לא היינו במצרים ואין לנו לשמוח בזה. ולכן כפר בעיקר הגאולה. גם זה עצמו שחושב שהי' נס שלא מצד צירוף מעשה בנ"י זה נק' כפירה כי הגאולה הי' בכח בנ"י ג"כ כנ"ל. ולכן הקהה את שיניו. כי לכם ולא לו. א"כ הוא עצמו מוציא מפיו היפוך שאלתו כמ"ש בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל שהגאולה הי' מצדנו ג"כ כנ"ל. לכן כתיב וראה את הדם כו' שרצה שיהי' הגאולה ע"י מעשה בנ"י בעצמם:

ד׳עוד למאמר הנ"ל. דאיתא במדרש במדבר ע"פ מוציא אסירים בכושרות במצרים בכות ועל הים שירות ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בב' הזכותים הללו בזכות הצעקה כמ"ש ויזעקו כו'. ובזכות השירים ותשבחות שהי' גלוי וידוע לפניו שיספרו תהלותיו בכל שנה כמ"ש בעבור זה עשה. ובאמת ב' אלו הם אחת כמ"ש לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. ואלו החבירים המספרים ביצ"מ ושמחים בתהלות השי"ת בוודאי אם היו שם במצרים היו בוכים וצועקים להשי"ת. והרשע אשר אומר מה העבודה לכם כו'. אם הי' שם לא הי' ג"כ בכלל הצועקים והי' באותן המתים בימי האפילה. ועמ"ש לקמן בפ' מן המצר קראתי:

ה׳מרור שאנו אוכלין וכו'. כי המרירות שהי' לאבותינו במצרים היה הכנה וישועה וקיום לנו בכל הגלות. [וז"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה בצרות אחרות. פי' שהראה לו הקב"ה שזה הגלות מצרים הוא הכנה לכל הצרות]. ויש לנו לשבח אותו ית' על הגלות מצרים שהי' הכנה לגלותינו. ועל הגאולה שהי' הכנה לכל הגאולות. וזה מצות אכילת מצה ומרור. מצה על הגאולה ומרור על הגלות. והיא שעמדה לאבותינו ולנו קאי על הגלות ועל הגאולה כנ"ל [וזה הרמז כל ימי חייך להביא הלילות שבח הגלות לבד הגאולה]:

ו׳איתא במשנה בפסח על התבואה הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות. הענין הוא כי בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע. לכן נאסר חמץ בפסח שבנ"י מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים ואז נק' חמץ. ומצה היא השפע כמו שהיא. וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ חלקם כו' כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה. ולכן סידר הקב"ה להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלו לקבל הברכה כראוי. ולכן פסח נק' שבת כדאיתא בשבת קודש דמתברכין מיני' כולהו יומין ומנא לא ירד בי' דאיהו שורש הברכה קודם שמתגשם כמ"ש בזוה"ק יתרו. כמו כן בפסח הברכה יורדת על כל ימי השנה בשורש. וזה השורש אינם יכולין לקבל רק בנ"י. ולכן כתיב זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי כו'. וזה נתקיים בפסח. והשכר ע"ז קודש ישראל לה' שמקבלין הברכה בקודש שהוא ראשית השפע. ולכן והניף את העומר. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן כו' ומקשי בגמ' דכ' לה' הארץ ומשני כאן קודם ברכה כו'. והפי' שבנ"י הם נק' אדם ויכולין לקבל השפע שהשי"ת נותן ודביקין בכח המתנה. וע"י שמעידין שהכל מאתו ית' ושלה' הארץ ומלואה. עי"ז ניתן להם הארץ. וז"ש במדרש שניתן הארץ לאברהם אבינו בזכות העומר ואתה כו' בריתי תשמור. היינו להיות דביקות בשורש. וכמו שדביקות הגוף בשורש ע"י ברית מילה. כמו כן דביקות הארץ ע"י העומר שהוא הראשית. וכמו שהמילה נותנת קדושה לכל הגוף. כן ע"י התנופה של העומר נשאר קדושה לכל המזון של כל השנה. שיהי' שורה בו קדושה. ושלא יתגשמו ע"י האכילה. וזהו הרמז עומר מתיר במדינה שלא יהיו נאסרין ומקושרין בגשמיות לחם הארץ:

ז׳בהגדה. ביום ההוא. בעבור זה כו'. פי' יום ההוא לשון נסתר והוא בשעה שמתגלה הארת היום ההוא. כי ע"י מצות אלו מתעורר הארת הימים הללו. וכ"כ תזכור כו' יום צאתך. ולא כתיב צאתך רק יום צאתך. היינו לעורר בכל יום הארת יצ"מ ע"י מצות הזכירה. כענין שנאמר במגילה נזכרים ונעשים. וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. דכ' פועל פעלת בימיהם בימי קדם וקשה כפל הלשון בימיהם בימי קדם. אכן הפי' הוא כי הקב"ה נוהג כל דור. רק שהנהגתו על פי התלבשות הטבע. אבל בדור צדיקים הקב"ה מנהיג העולם בימי קדם היינו בההנהגה הקודמת ולמעלה מן הטבע. כענין שאמרו כשם שהם תמימים כך שנותיהם. וז"ש שבימיהם פעל פעולות בימי קדם. וכ"כ ויושע ה' ביום ההוא שהוא הארה שלמעלה מן הטבע:

ח׳כתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. ובזוה"ק פ' בלק פי' שהקב"ה עושה נס לאדם ואינו מודיע לשום ברי' רק הוא לבדו יודע הרי נחש בא לנשכו ונפל אבן על הנחש והורגו ע"ש. וי"ל כי הנפלאות שעשה הקב"ה לכללות ישראל הגם כי ראו אותם מ"מ הוא לבדו יודע גודל הנפלאות כי הם לדורות. וז"ש כי לעולם חסדו. כי אלה הנפלאות יש להם פירות תמיד כמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כאלו הוא יצא. וכ' ואותנו הוציא. ולכן מצווין לזכור יצ"מ בכל יום. כי הגאולה של מצרים מתחדש בכל יום תמיד. ובכל נפש ונפש מישראל בפרט. והכל הי' נכלל באותן הנפלאות והוא לבדו יודע כי אין להם חקר כי לעולם חסדו:

ט׳בענין הד' כוסות שתקנו חכמים נגד ד' לשונות של גאולה. ומצינו ג"כ ד' לשונות ראי' שמיעה זכירה ידיעה. וישמע אלקים כו'. וירא אלקים וידע אלקים ויזכור כו'. כמו שמצינו באדם ד' חושים בראש. חוש השמע והראות והטעם והריח. ואיתא בספרים כי ד' פרשיות בתפילין של ראש לקשר הד' חושים. ובשל יד לקשר חוש המישוש. וכביכול הקב"ה דיבק אליו נפשות בנ"י בכל החושים כי הזכירה הוא הריח והדעת הוא הטעם. ומצות הסיבה הוא רומז לתפילין של יד שהוא בשמאל. כענין שנאמר ויסב אלקים. כמ"ש שמאלו כו' וימינו תחבקני:

י׳בענין המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כתבו המפרשים כי בכל מקום אסור להרבות בשבחו של מקום כדאיתא בגמ' מי ימלל גבורות ה' מי שיוכל לספר כל תהלתו כו'. אך ביצ"מ משובח ע"ש. ונראה הטעם כי למי שנעשה לו הנס וכן במקום ובזמן של הנס מותרין ומחוייבין להלל ולשבח. ולפי שאמרנו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו משועבדין. ממילא נעשה לנו הנס. לכן המרבה לספר משובח. וכן בסוף ההגדה שאומרים ואותנו הוציא כו' לפיכך אנחנו חייבין כו' כמ"ש:

י״אבענין חשבון המכות דצ"ך עד"ש כו' וחמשים על הים כו'. כל החשבונות עולין עד תרי"ג. ומאחר שמצינו תרי"ג מצות שהם עצות לקיים התורה כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי תרי"ג עיטין. ממילא יש תרי"ג מיני התנגדות. ושע"ז הי' צריכין חילוקי המכות האלה. וכמו שמעשרה מכות מתפשטין כל אלה. כמו כן איתא שבעשרת הדברות נכללו התרי"ג מצות. וכמו שהתחיל באצבע אלקים ואח"כ כ' את היד כו'. כמו כן בעשרת הדברות כתובין באצבע אלקים:

י״באיתא במשנה בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. ובגמ' הביאו עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם כו'. נסכו מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה הג' רגלים הם מתנות שנתן הקב"ה לדורות מכל המדריגות שנתעלו בנ"י זה אחר זה. וכמו שמצינו ביחיד שמקודם זוכה לנפש זכה יתיר יהבין לי' רוח. זכה יתיר יהבין לי' נשמה. כמו כן בכלל ישראל ביצ"מ זכו לנפש דקדושה כי הנפש מקושר אל הגוף. ובזה צריכין גאולה וחירות שיצא הנפש לחירות שלא יתגשם בגוף לכן יש תרי"ג מצות לנפש נגד איברים וגידים של הגוף. ולכן שם נפש מלשון מנוחה כמ"ש וינפש שעיקר זמן חרותנו הוא בנפש להיות לו מנוח ממאסר הגוף. [רמז נפש גי' ת"ל שת"ל שנים הי' גלות מצרים]. ולכן נק' חג הפסח שבת ע"ש המנוחה כנ"ל. ואח"כ בקבלת התורה זכו לרוח ממללא שהוא הדיבור. ואח"כ בכניסתן לארץ זכו אל הנשמה. רמז לדבר נותן נשמה לעם עליה. רוח להולכים בה הוא דור המדבר שהלכו אל הארץ. והוא דור התורה שעיקרו רוח כנ"ל. והגם שבוודאי הי' לדור המדבר ג"כ בחי' הנשמה. אבל יסוד כל אחת ואחת הי' בזמן מיוחד כמ"ש. וכמו כן בכל הג' רגלים זוכין להארת נפש רוח נשמה בזמן חרותנו. זמן מתן תורתנו. זמן שמחתנו. ולג' אלה [*יש] (הם) מקומות מיוחדים גם בגוף. כדאיתא נפש מתפשט בכבד. רוח בלב. נשמה במוח. ולכן בפסח זמן תבואות שבשדה כי הכבד נותן מזון לכל האברים ולכן הפרנסה הוא בחג הזה. והג' רגלים נותנים ג' ברכות בני חיי מזוני. מזוני בפסח כנ"ל. חיי בשבועות עץ החיים שהוא התורה והוא הרוח בלב. בני בסוכות נשמה במוח להוליד תולדות. וכמו כן בעולם יש ג' חילוקים אלו. כח השדה בחי' נפש. ופירות האילן שעיקר גידולו ברוח. וגשמים מן השמים שהוא רמז להנשמה:

י״גבהלל המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' מקימי מעפר דל כו' מושיבי עקרת הבית. כי הנה בנ"י נבראו לברר מלכות שמים בעולם. והוליכן הקב"ה בכל המקומות להוציא הניצוצי קדושה שנמצא בכל מקום. וז"ש מקימי מעפר. מאשפות ירים אביון ע"י בנ"י. וז"ש להושיבי עם נדיבים כו'. ולכן מושיבי עקרת הבית ודרשו חז"ל שמוני בניך כחולדה זו כו'. פי' שבנ"י המשיכו השכינה בכל מקומות צרותיהם להוציא מכל מקום הנ"ק שנמצא בשם. והמפרשים פירשו המגביהי פי' שהגביה אותי כו'. וכמו כן נפרש המשפילי שהקב"ה הרים אותנו וגם השפיל חותנו בכל מקומות החשכים כדי להעלות הכל מתהום ארעא עד רום רקיעא. ולכן נתקן ההלל על כל צרה שלא תבוא. וכשנגאלו ממנה קורין ההלל על ידי שמאיר אור חדש במקום שהי' חושך. כי הלל הוא מלשון בהלו נרו:

י״דאיתא בזוה"ק כי הימים טובים הם בתי' התפילין ע"ש בפסוק לריח שמניך טובים. והיינו שבהם מתגלה עיקר הדברים שנאמרו בפרשיות התפילין. ויתכן לרמוז כי פרשת קדש והי' כי יביאך הם בראשון ושביעי של פסח שהוא ענין יצ"מ. שמע בחג השבועות. והי' אם שמוע בסוכות ונתתי מטר ארצכם. ושמיני עצרת נגד תש"י שכולל כל הד' פרשיות בבית אחת. [אמת דבזוהר שם פי' תפילין של יד על חוה"מ. מכל מקום י"ל גם על שמ"ע וכן משמע שם בזוהר ג"כ. ולפי דרכינו י"ל כי חוש"מ רומז להרצועות שהם הלכה למשה מסיני. ורמז אחת גבוה מהשנית. כי חוש"מ דסוכות מרובה על של פסח]. ובאמת בזמן המקדש נתקיים וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך שדרשו חז"ל זו תפילין שבראש. וכן אומרין ושמך הגדול עלינו קראת ותתן לנו מועדים לשמחה כו':

ט״ווהניף את העומר ובמדרש אמור מה יתרון כו' שיעמול תחת השמש. כי הנה בנ"י שנגאלו ממצרים ועשה לנו השי"ת נסים ונפלאות הי' המכוון להיות מעלין כל הבריאה. להעלות הטבע ולברר אמונת השי"ת כי הוא המנהיג את העולם והטבע. ובחג הפסח שהוא זמן חירותנו נעשה החירות גם בזמן ובטבע ויכולין עתה להעלות הבריאה והטבע. ובמד' ויחי הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ומה גאולה פלאים אף פרנסה. פרשנו הענין שצריכין לידע כי גם הנהגת הטבע הכל הוא נפלאות השי"ת ויעקב אע"ה בירר זאת. וכמו כן עבודת כל בנ"י לברר אמונה זו. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' הירושלמי אמונת זו סדר זרעים שמאמין בחי עולם וזורע. פי' שעיקר האמונה לידע שגם הטבע הוא הנהגתו ית' בלבד שנותן בה חיות וקיום תמיד ע"ש פ' שלח. וזה ההיקש צריך עובד ה' לבררו. וכפי מה שמבררין זה ממילא נדבק הטבע בהנפלאות. וממילא כמו פרנסה בכל יום אף גאולה. ולכן צריכין לזכור בכל יום יציאת מצרים לברר ולחדש הארת הנסים בכל יום. ולכן אמר הקב"ה הביאו לי עומר בפסח והוא זמן התבואה להקיש גאולה לפרנסה כמ"ש במדרש הנ"ל. וזה ממחרת השבת כמו שהשבת נותן פרנסה לימי המעשה כמ"ש מיני' מתברכין. כמו כן בכל עת שיש גאולה וימי נסים צריכין לראות שישאר מזה הארה גם לתוך הטבע. וזה הענין נק' ממחרת השבת הארה הנשארת גם בתוך הטבע. [ובזה יש לבאר ענין מפלת המן ביום זה ויתבאר אי"ה במ"א]: עוד יתבאר אומרם ז"ל בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים. כי אלה הג' מועדות עושים רשימות בזמן כמ"ש זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. דכמו שיש חירות וגאולה בנפשות בנ"י נמשך מזה הארה לכלל הבריאה. וכמו שהיו נצוצי קדושה מוטבעים בתוך הקליפות במצרים. ואח"כ ביצ"מ נתברר הטוב מרע ונבדלו בנ"י מהרשעים וכ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. והם כמו התבן לגבי מוץ כמ"ש במדרשים המוץ והתבן מריבין זה אומר בשבילי נזרע השדה ע"ש. וביצ"מ נתברר זה. וזה ענין בפסח על התבואה כי התבואה היא ביותר מעורבת עם המוץ ותבן וצריך בירור. ופירות האילן מבוררין יותר רק שיש בהם עוד קליפות וגרעונין. והמים הם בלי פסולת כלל. והם ג' מדריגות בנפשות בנ"י בכלל ובפרט. זמן חירותנו הוא עיקר הבירור בנפש. אח"כ בזמן מתן תורה לא יש מגע נכרי כלל. אעפ"כ עיקר השמחה הוא בחג הסוכות:

ט״זעוד לענין עומר ושתי הלחם. ובמד' בזכות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ את בריתי תשמור ע"ש פ' אמור. והענין הוא דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בזכות התורה שנק' ראשית דרכו ובזכות ישראל שנק' ראשית תבואתו. דהנה הארץ הי' תהו ובהו ולא הי' כדאי להבראות רק בכח בנ"י שהם נשתלחו לתקן ולהוציא ראשית מגשמיות וארציות. וזאת נתקיים ביצ"מ כחן של בנ"י שנגאלו ממצרים ונזדככו בכור הברזל לברר הטוב מתערובות הרע ונמשכו אחריו כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. פי' בעוה"ז שהוא תהו ובהו אעפ"כ נמשכו בנ"י אחר השי"ת. וכמ"ש אחר זה קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. זה ראשית של חג הפסח ועומר וקיום הארץ. ובשבועות יום הביכורים ומתן תורה שהוא ראשית דרכו. פי' כמו שגשמיות הארץ רחוקה מן הקדושה ורק ע"י נקודת הראשית שבנ"י מעלין להשי"ת מתקיים הארץ. כמו כן התורה שהיא בחי' שמים נעלמה מעיני כל חי ולא הי' העולם כדאי לקבל קדושתה. וע"י התורה שלפנינו שהיא ראשית דרכו פי' שהיא נקודה ושער איך להיות התגלות אור התורה הפנימיות בעוה"ז. וזהו מנחת שתי הלחם והיא קיום השמים. נמצא חג הפסח ושבועות הם ב' הראשית הנ"ל ועליהם כתיב לכו לחמו בלחמי. לחם מן הארץ ולחם מן השמים. כמ"ש בזוה"ק אמור:

י״זב"ה בשה"ש

י״חכשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק כו'. דרשו חז"ל במד' תפוח אין לו צל והכל ברחו ממנו ואני בצלו חמדתי כו'. פי' כי אין ניכר בעוה"ז השגחת הבורא ית' רק אל בנ"י המאמינים בו מתגלה להם. ויתכן לרמוז למצות השבת כי בחול ההנהגה ע"י המלאך. ובש"ק ע"י השי"ת בעצמו ולכן הוא נסתר כדאיתא בזוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא כו'. פי' שע"י שמתגלה שורש הברכות בשבת ואינו מתלבש בגשמיי לכן לא אשתכח בי' מנא כתפוח שאין הצל נגלה כנ"ל. ומ"מ בנ"י זוכין לקבל השבת כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי הוא השבת שכ' בו אל יצא איש ממקומו. ומברכין פורס סוכת שלום עלינו. ופריו מתוק לחכי דייקא היא הנשמה יתירה שיורדת לבנ"י בשבת. וכ' ביני ובין בני ישראל אות. ודרשו חז"ל שאין נגלה לאוה"ע ענין הנשמה יתירה. ואמת כי השבת הוא מעין עוה"ב וא"י להשיגו בעוה"ז. רק בנ"י שהם בני עלמא דאתי מקבלים הארת השבת. וכמו שאין נגלה טובו ית' בעוה"ז רק לבנ"י. כמו כן אין נגלה ונודע שבחן של בנ"י בעוה"ז רק להקב"ה כמ"ש כשושנה בין החוחים שבגלות בין האומות. בנ"י כשושנה אטומה. כמ"ש גן נעול שא"י לגלות מצפוני לבם מכח אל הפועל בין הבנות. אבל בזמן המקדש בג' רגלים שעלו בנ"י להיראות פני ה' כ' יראה כל זכורך שנתפשטו מלבוש הגשמיי ונתלבשו בלבוש הפנימי שלהם. כי זכורך הוא הפנימיות שלא ניתן רשות להתגלות רק במועד ובמקדש ומ"מ זה ההתגלות שהי' במועדות הי' הכנה על כל השנה ואפילו בזמן הזה שאין אנו יכולין לעלות נשאר הארה בזמנים הללו שהיו מיוחדים להיראות פני ה'. וע"י התפלות שתקנו ע"ז יכולין לעורר קצת הארה גם עתה. וכ' שמחתי באומרים כו' ודרשו חז"ל שאמרו לדוד מתי ימות ויבנה ביהמ"ק ושמח ע"ש. ועיקר המזמור נראה שניתקן על ימי הגלות כדכ' עומדות היו רגלינו כו' ששם עלו שבטים כו'. ויתכן לפרש שזה הוכחה שכמו שדוד המע"ה שמח בהכנות המקדש בעוד שלא נבנה. כמו כן ומכש"כ שיש לנו להתדבק בהארה שנשאר מאשר הי' כבר עומדות רגלינו כו'. והענין כמ"ש כמה פעמים כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמו שנבנה ביהמ"ק באמצע העולם למשוך הקדושה לכל הצדדין. כמו כן בזמן. שהימים שהי' ביהמ"ק קיים הי' קיום כל הזמנים שמקודם ושאחריו. לכן גם אנחנו יכולין למצוא איזה הארה מעליות רגלים. וכדאיתא בספרי קודש שבמקום שהקדושה נמצאת מנחת רשימה לעולם. וכן איתא שאין השכינה זזה מכותל מערבי. והרמז שהגם שאינו עתה מבורר בהתגלות ויש תערובות בעולם. עכ"ז נמצא איזה הארה גנוזה. ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכמו שראיות הקב"ה הוא לעולם כמו כן ראיות בנ"י. אך כפי הכנות הדורות כך הוא נמצא. ורמזו חז"ל הראיון מדברים שאין להם שיעור. שגם בהיותינו עולים לבהמ"ק לא היו כל מדריגות בנ"י באופן אחד רק כל אחד כשם שבא לראות כו'. ומעין זה יש גם עתה ראי' ממרחק כדכ' עומד אחר כתלנו. חלונות. חרכים. ואיתא בגמ' ר"ה כד הוי מטי להאי קרא הוי בכי עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו. ובוודאי במועדות הוא דמטי להאי קרא. כי תבואו לראות. והוי בכי. שעתה ע"י הבכי' ותפלה יכולין למצוא איזה הארה. כמ"ש במ"א ע"פ נהפך לאבל מחולנו. וכ"כ האכלתם לחם דמעה הרמז על אכילת מצה פ"א בשנה והוא ביום שחל ט"ב. ותשקמו בדמעות שליש. השלש רגלים שותין עתה ע"י דמעות. וז"ש יתרחק ממנו שבא עתה בבחי' ריחוק. וכ"כ שלום לרחוק ולקרוב שיש בא להשלימות ע"י קירוב ויש ע"י ריחוק וכן הוא בסדר הדורות כמ"ש:

י״טב"ה לחג הפסח

כ׳בענין קי"ס אחר יצ"מ. וביצ"מ עשר מכות ובקי"ס בפעם אחת. יראה שהוא כענין שנמצא בעבודת הבורא ית' בכלל ובפרט. כמ"ש בזוה"ק ברע"מ פ' וארא. וכמו כן זה לעומת זה יש התנגדות הרשעים בשניהם. וביצ"מ נשתנו כל הטבעיים בפרטות בכל מכה ומכה וכמו כן כמה מיני עבודה בשדה בחומר ובלבנים שעינו אותנו. ואח"כ בים שרדפו אחריהם היה בכללות כמ"ש ושלישים על כולו ע"מ לכלות ע"ש במכילתא. וכ"כ והנה מצרים נוסע כאיש אחד בלב אחד כמ"ש ויאסר את רכבו היינו שנתכללו כל כחות הסט"א שלהם. ולכן הי' הישועה ג"כ בכלל. כי הים כולל כל מה שיש ביבשה כדאיתא בגמ'. והבריאה מתחלתו חילקו הבורא ית' לב' חלקים ימים ויבשה. וכל השינוים בצורות שונות המתחלפים ביבשה ובים הכל ציור אחד. ולכן הישועה על הים הי' בכלל. ולכן מקודם כתיב אצבע ובים כתיב היד שהיא כללות הפרטים כנ"ל:

כ״אאז ישיר משה. דאיתא במד' תזריע בפ' אחור וקדם כו' אף קילוסו עולה באחרונה ע"ש. כמו כן ביצ"מ נשתנו כל הברואים בעשרה מכות. ובקי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו' שהם בהמה המה להם. ואחר כל זה נתרוממו נפשות בנ"י. וזה הי' התכלית. אז ישיר משה. וכמו שהי' בשעת מעשה בראשית השבת שמיוחד לבנ"י ומזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרו. שהוא התכלית של הבריאה. כל פעל ה' למענהו. להעיד עליו. כמו כן אחר כל הנסים ביצ"מ וקי"ס הי' התכלית זו השירה. לכן כתיב ישיר שנגמר עיקר המכוון מכח אל הפועל. ומשירה זו נעשה פרשה בתורה וכ' ויאמרו לאמר שנטעו שירה זו בפיהן של ישראל לדורות. דאיתא בספרים פי' הבוחר בשירי זמרה. כי העיקר כשנתמלא האדם בשירה וזמרה עד שנשאר מזה קבוע בלבו תמיד בזה בוחר ה'. וכן הי' בשירה זו. לכן בחר השי"ת בזו השירה וקבעה פרשה בתורה:

כ״בכתיב מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. ופרשנו על הצעקה במצרים ועל השירה. דאיתא במד' בנ"י מתגאין בירושתם ונצעק אל ה'. וכמו שכחן של בנ"י בפה להיות נושע מן המיצר וע"י הצעקה נגאלו ממצרים. כמו כן הבינו שע"י הצעקה יכולין לעלות ולהתקרב אליו ית'. וזו השירה הוא ענני במרחב כדכ' הרחב פיך ואמלאהו. וכל מה שביקשו ישראל בשירה זו נתקיים בכל הדורות עד לעתיד. ובוודאי זה פלא גדול לומר זה אלי ואנוהו. הגם דכ' ישראל אשר בך אתפאר. אבל [*לא] שיאמר האדם ואנוהו. אך מרוב התשוקה שהי' לבנ"י להיות אופן שיקיימו ואנוהו הגם שא"א. והקב"ה מילא משאלותם ואמר אשר בך אתפאר. ויש לנו ללמוד ממה שנתן השי"ת בחירה לאדם ויכול לעשות עבירה ולהמרות מצות הבורא אשר זה הוא פלא גדול מכש"כ בחירת הצדיק בצדקתו שבוחר ומשתוקק לעשות נחת רוח אליו ית'. הקב"ה ממציא לו מקום שלא בדרך האפשרות. וגם לפי פשוטו ואבנה לו מקדש. וכי זה מושג אל השכל שישכון הקב"ה בבנין בו"ד. רק לפי הרצון והתשוקה של בנ"י זכו לזה. והרי אמרו מיד אלקי אבי וארוממנהו. להודיע כי לא עלה על דעתם ח"ו להתדמות אליו ית'. וכמ"ש והחיות רצוא ושוב. ואמרו ואנוהו ואמרו וארוממנהו כי שניהם אמת. ומי שיודע ומתברר לו כי אין זה סותר את זה והשי"ת נעלם וגבוה מכל גבוה. ומתגלה וממלא כל עלמין. כפי בירור הידיעה אצל בני אדם כך הוא נמצא ומתגלה להם. וז"ש הרחב פיך ואמלאהו על הבקשה להתקרב אליו ית'. והכל בכח הפה. ב' הבחי' מן המצר ובמרחב והם בחי' תפלה לעני תפלה למשה. וזה הקול קול יעקב. וכ' חרב פיפיות ב' פיות. בכות ושירות כמ"ש לעיל:

כ״גבענין הפרש שבין שבת למועדות שכ' בזוה"ק אמור ירותח דקודש קא ירית ולאו זמינא ע"ש. הענין הוא דהמועדות הם בבחי' עבודה ובמקדש. ולכן ג"פ בשנה יראה כו' האדון ה' דרשו חז"ל מי שאין לו אלא אדון אחד ע"ש. ובשבת א"צ לעלות כי שבת לה' בכל מושבותיכם. דאיתא אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והגם דכתיב עונותיכם היו מבדילין. לבין אלקיכם כתיב. אבל בבחי' בנים א"א להיות שינוי. כי א"א להיות רק אב אחד כמ"ש ואם אב אני כו'. אבל בבחי' עבדים בגלות א"י להיראות פני האדון. רק כשאנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כמ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו' מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ובשבת מתגלה שם הוי' ושם אין שייכות רק לבנ"י. ובמקום זה כתיב בנים אתם לה'. והשבת הוא בחי' התורה. וכמ"ש אין עבירה מכבה תורה ואין לה כבי' עולמית לכן בשבת ניתנה תורה:

כ״דעוד יתבאר ההפרש בין שבת למועדות דשבת הוא מתנה כדאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. אבל המועדות זוכין בנ"י בעצמותם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים וכדכ' מקראי קודש תקראו ולכן השמחה ברגלים. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. לכן שבת הוא בשת. אבל במועדות כתיב יראה כל זכורך שהיו באין להיראות פני ה' בשמחה. ואיתא לעתיד יהי' מצות ראי' גם בשבתות כדכ' מדי שבת בשבתו כו'. שיהי' יום שכולו שבת. אבל עתה מקבלים בנ"י השבת בבחי' מתנה בלבד:

כ״הבמצות קריאת ההלל דאיתא במד' בכל קראנו אליו המה היו"ט שנק' מקראי קודש שיכולין בימים הללו לקרוא הקדושה ולהתדבק בו ית'. כדאיתא בזוה"ק בקשו פני אלו זמנייא וחגייא. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש לראות פני ה'. ועתה מתקיים בפה ע"י ההלל שהוא התגלות הקדושה. וצריכין להאמין כי באלה הימים מתגלה כל הארת הנסים שעשה עמנו השי"ת בזמן חירותנו. ומתן תורתנו. ובזה יכולין להוושע כמ"ש והי' אמונת עתיך חוסן ישועות ע"י האמונה באלה המועדים שנתן לנו השי"ת. מכלל שאמרו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור. א"כ המאמין במועדות מתדבק בהקב"ה בלי מסך מבדיל:

כ״וואמרו חז"ל שנסמך שבת למועדות לומר המקיים מועדות כאלו קיים השבתות והמחלל כו'. ונראה כי ע"י המועדות מקבלין הארת השבת. דאיתא בשבת אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. אם כן שבת הוא סוד ה' ליראיו. והמועדות שנקראו מועדי ה' הם הזמנים שבנ"י מתדבקין לדעת סוד מתנה הנ"ל. ולכן נק' מקראי קודש כי קודש הוא דבר הנבדל והוא שבת קודש. ובמועדות מתפשט דעת הארת השבת. לכן קיום המועדות הוא קיום השבתות כנ"ל. וכיון שהקדושה מתגלה במועדות יש בו הלל יותר מבשבת שהוא בצנעא ובגניזה. והמועדות הם עדות על בנ"י שיש להם דביקות למעלה. שהרי עיקר המועדות נק' מועדי ה' והם זמנים שמתגלה הקדושה למעלה בעולמות עליונים יותר מבכל השנה. ובאותן הזמנים עצמן נעשה התגלות קדושה וישועה לבנ"י זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. וזה עדות כי נמשכין בנ"י אחר ההנהגה שבשמים. וזה פי' אמונת עתיך כו' שהעתים שמשתנים למעלה צריכין לעשות רושם בנפשות בנ"י למטה. להיות נמשך אחר עתים הללו. והקדושה שמתחדש במועדות לא הי' מתגלה למטה לולי הכנה שנעשה בבנ"י שהם כלים לקבל הארות הללו. לכן כתיב אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים:

כ״זבפסוק אז ישיר ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה. דהנה בנ"י נבראו ע"ז להעיד על הבורא ית'. כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אכן לא היו יכולים להוציא העדות מכח אל הפועל עד שסייע להם השי"ת בנפלאותיו ושינוי הטבע אז ישיר. וזה לשון ישיר כמו שדייק רש"י ז"ל עלה בלבם. פי' בכל ימי הגלות היו משתוקקים להוציא אלה הדברים ולא היו יכולין עד עתה. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' הנהגתו ית' את העולם הי' בהסתר. וז"ש ויאמינו פרשנו כבר שהאמינו למפרע על ימי הגלות וחושך. וכדכ' מי כמוכה באלים מי כמוכה נאדר כו'. פי' חז"ל באלים באלמים ששומע גדופי הרשעים ושותק. והוא ב' התנהגות שיש בעולם. בחי' הסתר תוך הטבע והגלות וזה באלים. ויש עתים שמתגלה הנהגה שלו בפועל ממש והוא נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. ובנ"י העידו עכשיו כי הכל אחד והוא ית' מנהיג כל העולם לפעמים בהסתר בטבע ולפעמים בהתגלות. והי' נצרך להיות השתנות הטבע לפעמים. להיות דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. וזהו עדות על כל הכלל שהכל מאתו ית'. ובודאי הי' יכול השי"ת להוציאנו ממצרים בדרך הטבע ג"כ. אך שהוצרך לנו לסייע לנו לעבודתינו אותו ית' להיות התגלות עולם הנסים ושינוי הטבע. ושירה זו הוא הפתח שנפתח לכל עבודת בנ"י לכל הדורות כדאיתא במדרש פיה פתחה בחכמה. וז"ש אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. כי אז התחיל הפתח לכל בעלי השיר להיות יוצאים בשיר. ואיתא במד' כי שביעי של פסח הוא כמו ש"ק ע"ש סוף פ' בא. דכ' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כמו שיש ששת ימי המעשה וביום השבת הוא התכלית של כל ימי המעשה וסהדותא אקרי שבנ"י מעידין עליו ית' שזה הוא תכלית הבריאה. וכזה ניתקן באלה הז' ימים. ששת ימים תאכל מצות הוא רפואה והכנה על ימי המעשה של כל השנה. ויום הז' עצרת כנופיא. הוא יום השירה שהוא סהדותא ותכלית כל יצ"מ. וכ' במקהלות ברכו אלקים שא"י לומר זו השירה עד שנעשה אחדות אחד. ואמת ג"כ שכפי העדות והשירה כך מתאחדין להיות אחד. וב' המדריגות אין להם שיעור שע"י האחדות מתגברין בשירה ואח"כ באין לאחדות יותר אמיתית ולשירה עליונה ביותר. וכן הוא לעולם. יש שירה למעלה משירה. וזה ויאמרו לאמר אשירה כו' כי גאה גאה א"כ אין לדבר סוף: ואיתא כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכמו כן מחלוקת שהיא לשם שמים. וב' אלו הם בימי הגלות וימי הגאולה. ימי המעשה. ויום השבת. ובנ"י הוצרכו להלחם עם כל הסט"א. ואיתא והנה מצרים נוסע אחריהם כאיש אחד. ואז כשזה קם זה נופל. ע"כ הי' אז בישראל ד' כתות. אלו אמרו המבלי אין קברים. ואלו צעקו לה'. אבל בנ"י נשארו בהאחדות. ובסט"א נאמר שארי בחבורא וסיים בפרודא. ובנ"י באים בסוף אל האחדות. מטעם שכל כוונתם לשם שמים. וכל זאת הוצרך להתברר כי הרשעים אפילו שמתחברין וגם השורש שלהם מסייע להם כמו שדרשו שרן של מצרים נוסע. אעפ"כ בסוף יתפרדו כל פועלי און. אבל בנ"י אפילו הם מפוזרין בגלות ובהסתרות פנים נגאלין לבסוף. ותהלוכות בנ"י בגלות הוא ג"כ הנהגה מיוחדת לא במקרה. וכ' המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא רמז לב' הנהגות שהשי"ת מנהיג הטבע ומשגיח על כל שפל והוא ענין ימי המעשה ע"י התלבשות בטבע. ומגביה לשבת הוא בחי' יום השבת הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכמ"ש לעיל בענין מי כמוכה באלים באלמים הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. נאדר בקודש הוא ביום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור. וכמו כן הנהגת בנ"י לפעמים בגלות ובהסתר. ולפעמים בהתגלות הקדושה. וכתיב אני חבצלת השרון הוא בזמן הגאולה וביום השבת שנק' סהדותא כדכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ואז בנ"י נשמרין בפריסת סוכת שלום ונק' שושנת העמקים כדפרש"י ז"ל שעומדת במקום משומר. ובנ"י מצפים לימים הללו. אבל התשובה מהקב"ה כשושנה בין החוחים כו' שיותר חשיבות לפניו ית' כשבנ"י הם תוך החוחים ואעפ"כ הם עומדים באמונתם והוא בימי הגלות. וימי המעשה. ובמד' יונתי בחגוי הסלע כו' שרצה הקב"ה לשמוע קולם לכן גירה בהם המצריים. והוא פלא היתכן שיהיו מצטערין כדי לשמוע קולן. אבל הענין כי בוודאי כחן של בנ"י בפה כמ"ש הקול קול יעקב והוא בכח התורה. אבל בעוד שלא זכו לתורה הי' נצרך להיות התעוררות קול יעקב ע"י הגלות ויסורים. וזהו מוציא אסירים בכושרות שיש שנפתח הלב לצאת מתוך הסתרות הגשמיות לפעמים ע"י יסורים ובכיה. ולפעמים ע"י שמחה ושירה בתורה ומצות. ואז עדיין לא היו מתוקנים כראוי ולכן כ' יונתי בחגוי הסלע. שהתקשרות דביקות בנ"י בהקב"ה הי' עוד בהסתר ולא היו יכולין לפתוח פנימיות הלב רק ע"י צעקה. ולבסוף כתיב אז ישיר הוא הפתיחה ע"י שירה וזמרה. והוא הנהגה המיוחדת בשבת טוב להודות לה'. ובמד' נכון כסאך כו' ע"ש. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. א"כ תיקון העולם תליא בצדיקים. וכ"ז נתברר ביצ"מ להפרע מן הרשעים. וע"י העשר מכות ועשרה נסים נתקן העולם. ונתברר על ידי בנ"י שהקב"ה מנהיג העולם וכל הטבע. ומקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות הקדושה בעולם וזה המשל כביכול עומד. וביצ"מ נתקן העולם להיות יכול לקבל הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. וזה עצמו ענין יום השבת שנקרא ע"ש זה כמ"ש בנוסח לאל אשר שבת. נתעלה וישב על כסא (קדשו) [*כבודו]. שבשבת מתגלה הקדושה בעולם. וביצ"מ נעשו בנ"י כלים לקבל הארת השבת. לכן כתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת. וז"ש ואתה קדוש שהוא מרומם מכל השגה ואעפ"כ יושב תהלות ישראל. שע"י בנ"י עם זו יצרתי מתגלה קדושתו ית' גם בעוה"ז. וכל השירה אמרו בנ"י על התגלות קדושתו ית' בעולם כמ"ש את השירה הזאת לה'. ואיתא במכילתא לה' אמרוה. כי לא היו שמחין בגאולתן כל כך כמו ששמחו ע"ז הגיאות שעשה הקדוש ב"ה בעבורם. וכן כ' על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. פי' למעלה בשמים הכל יריאים ומלאים פחד מעוז גבורת שמו ית'. אבל בעוה"ז הסתיר הקב"ה להיות הטבע שולט בעולם רק ע"י בנ"י מגלה הקב"ה הנהגה שלו ונגלה כבוד ה' בעולם. וזה נק' יושב שכביכול הוא עצמו מנהיג העולם. ומקודם נאמר עמד וימודד ארץ להיות הכל במדה וקצבה. אבל כשמתגלה הנהגה שלו הוא בלי סוף וקץ ותכלית ומדה. והוא בחי' השבת כמש"ל. וזה מתגלה רק בעבור בנ"י יושב תהלות ישראל כנ"ל:

כ״חבמד' איתא מה אדם יחידי עשיתי לו יבשה עדה שלימה שעתידה לומר לפני זה אלי עאכו"כ. והמפרשים מקשים הלא כל בני ישראל היו כלולים באדה"ר. ואין זה קושיא של כלום. כי בוודאי מאחר שכל העולם נברא בשביל בנ"י. ואז עדיין לא הי' מבורר קדושת בנ"י. והתערובות של הרשעים מכסה הקדושה. ואעפ"כ ע"י שראה הקב"ה שעתידין בני ישראל לצאת ממנו נעשה יבשה. על אחת כו"כ להיות נקרע הים עבור בנ"י ביחוד שהם המבוררים בלי פסולת שעתידין לומר זה אלי כו':