שפת אמת, ויקרא, פסח כ״הSefat Emet, Leviticus, Passover 25
א׳תרנ"ח
1
ב׳ענין מצה ומרור. מצה הוא כשלא נשתנה העיסה כי ע"י החימוץ משתנה. והרמז כי בנ"י לא נשתנו בגלות כמ"ש שלא שינו את לשונם ואת שמותם. בנ"י ירדו ובנ"י יצאו. וזה החסד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. ובאמת זה עצמו נעשה ע"י המרירות שמררו את חייהם לכן לא נטמעו בהם כמ"ש בזוה"ק פ' שמות. ולכן הלל הי' כורך מצה ומרור לומר שהישועה הי' ע"י שניהם ביחד. כ' אנכי ארד עמך ואנכי אעלך כי הי' ישועה בגלות ובגאולה. הגזירה הי' גר יהי' זרעך כו'. ועבדום. וענו אותם. ובכל אלו השלשה נושעו בנ"י. כי ע"י שהיו גרים בארץ לא להם זכו לירושת הארץ וביהמ"ק שהוא עיקר המקום שכולל כל המקומות. ע"י שהיו נעים ונדים זכו לעיקר הישוב בעולם. וע"י העבדות זכו להיות עבדי ה' לקבל מלכות שמים. וע"י העינוי זכו לתורה כמ"ש טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך. כי יגעתי ומצאתי תאמין. לכן טוב כי עניתי למען אלמד. שלכן נתקיים התורה בידינו. וזה לחם עוני. התורה שזכו ע"י העינוי:
2
ג׳בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י בעבור שאקיים מצותיו פסח ומצה. ויתכן עוד לומר בעבור זה הסיפור כי בנ"י נבראו להעיד על הבורא. לכן פסח פה סח שע"י הגאולה נפתח פיהן של בנ"י. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שכל זמן שמשועבדים לסט"א אינם יכולין להלל לה' עד שנעשו בני חורין ויצאו מן הטבע להיות עבדי ה' ביצ"מ פה סח. ובקי"ס השירה. והם בחי' תורה שבע"פ ותורה שבכתב הקול קול יעקב בב' תורות:
3
ד׳בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וקשה דהא כתיב ואותנו הוציא ממש ומה כאלו יצא. ויש לפרש עפ"י לשון שתקנו באמת ויציב מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור. פי' כי גאולת מצרים לא הי' במקרה אבל הוא ישועה באחדות כל בנ"י ראשונים ואחרונים. ובכל דור ודור נעשה הישועה להם ולבניהם אחריהם. וז"ש בכל דור חייב לראות כאלו הוא יצא שבכל הדורות יש חלק לגאולה לכל איש ישראל וכפי שזוכין להיות תוך כלל ישראל כך זוכין לגאולה. ולכן הרשע שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר הגאולה ואומר מה העבודה כו' לכם שאינו מרגיש בגאולה והקהה את שיניו לאמר בעבור זה עשה ה' לי שהרי אני מרגיש הגאולה ולא אתה כיון שהוצאת עצמך מן הכלל כנ"ל:
4
ה׳בענין העומר במדרש אל יהי עומר קל בעיניך שבזכותו ירש אברהם אבינו את הארץ כו' בריתי תשמור כו'. דהנה כ' והארץ נתן לבני אדם. ובגמ' רמי דכתיב לה' הארץ ומלואה. ומתרץ כאן לאחר ברכה. כי יתרון האדם שיודע ומכיר את בוראו ולו ניתן הארץ ואין אדם אלא ישראל אתם קרוין אדם. והראשון הי' אברהם שנק' אדם הגדול בענקים שהקנה להקב"ה שמים וארץ. לכן מסיים הכתוב לא המתים יהללו היינו הרשעים שבחייהם קרוים מתים. ואנחנו נברך כי לנו ניתן כח המדבר. ולזה זכו בנ"י ביצ"מ שנפתח פיהן. לכן בפסח על התבואה הואיל ונעשין בו אדם להלל את ה'. וכתיב חי חי הוא יודך. חי ב"פ. חי בברית הלשון וחי בברית המעור. שהחיות תלוי בב' בריתות הללו. וכן כתיב ב"פ בדמיך חיי דם פסח ודם מילה. ואאע"ה זכה לשניהם כמ"ש כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו הפה. וברגליו המילה. לכן נק' אדם וירש את הארץ. ולכן בפסח שנפתח פיהן של ישראל יכולין להרים כל הבריאה אל הקב"ה כמ"ש והניף את העומר ובזה מקבלין השפע על כל השנה. וכ' ויפרקנו מצרינו וסמוך לי' נותן לחם לכל בשר. שע"י הגאולה נעשין כלים לקבל הברכה לכן בפסח על התבואה:
5
ו׳בפסוק ויצעקו בנ"י אל ה' אמרו חז"ל תפסו אומנות אבותם. דאיתא שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. פי' הנטיעה שנטעו האבות בכלל ישראל מתקיים בהם לעולם. והגם כי ע"י החטא מסתתר גם זו הנקודה. אך בבוא קצת גאולה מתגלית זאת הנקודה. ולכן אחר יצ"מ הגם כי לא הי' עדיין גאולה שלימה. מ"מ נתגלה נטיעה זו. ולכן נתאחזו במעשה אבותיהם. וזה ראשית הגאולה להיות נמשכין אחר מעשה אבות. וכן בגאולה העתידה כ' והשיב לב אבות על בנים כו' כמ"ש במ"א מזה. ולכן תפסו אומנות אבותם. הגם כי עדיין חטאו באומרם המבלי כו' אבל נקודת מעשה אבות נגלה בהם. ואח"כ נגמר הגאולה בקי"ס עד שאמרו זה אלי כו' מצד עצמותם לבד אלקי אבי כנ"ל. שהם ב' בחי' אלקינו ואלקי אבותינו כמ"ש בכתר ש"ט:
6
ז׳ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' כמ"ש והוצאתי את צבאותי. ובקי"ס נתעלו לבחי' בנים כמ"ש המעביר בניו בין גזרי ים סוף. דכ' ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה להלחם עם הסט"א זה בחי' עבדי ה' להלחם מלחמת ה'. אכן מצוה בתוספות ו' הוא לשון חיבור וצוותא. וזה עצרת לה' אלקיך כנופיא והתחברות. וכן הוא לעולם בימי המעשה ושבת. וז' ימי הפסח הכנה לכל הימים לימי המעשה ולשבת. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. כי יעקב ע"ש המלחמה לילך בעקבה. וישראל כשבאין לדרך הישר אז ישיר ישראל שיר אל:
7
ח׳בפסוק אל תיראו התיצבו כו'. ולבסוף כתיב וייראו העם את ה'. שמקודם הי' בחי' יראת העונש. ויראה זו צריכה שמירה שלא להתפשט. ולכן כתיב וייראו מאוד. ואמר להם אל תיראו שלא הי' יראה השלימה עד לבסוף דכ' וייראו את ה' והוא יראת הרוממות. ויראה זו מביאה לשמחה ושירה. כמ"ש יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. והשירה הבאה ע"י יראה היא עדות שהיא יראה שלימה ואמיתית. וע"ז כ' אין מחסור ליראיו שמי שזוכה ליראת ה' זוכה בכל:
8
ט׳והנה השירה הוא תכלית יצ"מ כמ"ש ויושע כו' ביום ההוא. דכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וידעתם כי אני ה' אלקיכם. וכן אמרו זה אלי ונמשכו עתה אחר הנהגה עליונה. וכן כ' בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. שמעתי מפי מו"ז ז"ל עם לועז כל הלשונות שאינם לשון הקודש נק' לע"ז. ובנ"י כשיצאו ממצרים נתרוממו מכל הלשונות כמ"ש ורוממתנו מכל הלשונות ונדבקו בלשון הקודש. היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו היינו שנמשכו אחר הנהגת הקב"ה בעצמו בלי אמצעי. שכן כל הלשונות הם לעז וכנוי ללשון הקודש. וכן הנהגת האומות ע"י אמצעיות שרי מעלה. אבל בנ"י מיוחדין להיות חלק ה'. וזה עדות השבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך כו' ביד חזקה כו'. שהיו משועבדים שלא היה באופן הטבע לצאת. כמ"ש הקב"ה בכבודו ובעצמו. שבכוונה הי' הגלות באופן זה שלא יוכלו לצאת רק ע"י הקב"ה בעצמו. על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת שהוא מיוחד להנהגה עליונה בלי אמצעות הטבע. לכן בנ"י ושבת עדים על הקב"ה כמ"ש במ"א מזה:
9