שפת אמת, ויקרא, פסח ל״אSefat Emet, Leviticus, Passover 31
א׳תרס"ד
1
ב׳בענין שבת ומועדות. דשבת נק' מתנה טובה לישראל וניתנה בצנעא כדאיתא בגמ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי עיקר השבת כי בו שבת במעשה בראשית. אכן לפי דכל תכלית מעשה בראשית בשביל ישראל. נמצא כל השבת שייך לישראל. וצריך עדות ובירור להבדיל כל האומות מן השבת. ולכן עכו"ם ששבת חייב ז) שכל שביתת השבת תכלית שמים וארץ. התכלית בעבור בנ"י. ולכן אומרים ורצה בנו ושבת קדשו כו' הנחילנו. אכן המועדות א"צ בירור שהוא בחמת בכח בנ"י בלבד. שכל השמחה למעלה בימים האלו מכח שלימות בנ"י. זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים שעבור בנ"י בא הקדושה בימים טובים אלו:
2
ג׳כל הג' רגלים זכר ליצ"מ. כי בפסח זמן חירותנו. אח"כ במתן תורה הבינו מכוון זה החירות שהוא לצאת מן הטבע לקבל כח אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך שזה תכלית החירות להיות אנכי ה' אלקיך. וכמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. פי' בן חורין שמבין החירות ומתדבק בשורש החירות שהתורה מלמדת להכין זה החירות. אחר כך כשזוכין להתמשך אחר עלמא דחירות הוא עיקר השמחה בחג הסוכות. ומעין זה נוהג בכל שנה ושנה שבפסח נפתח פתח החירות. אח"כ בימי הספירה ושבועות צריכין להבין ולהתבונן במכוון זה החירות. וכשמבין זה שב בתשובה בר"ה ויוה"כ כדי שיזכה להתמשך אח"ז החירות. ואח"כ זוכין לשמחה השלימה. ואלו הג' הם בחי' קודש קדוש קדושה שהמועדות הם מקראי קודש. קודש עצם הקדושה. קדוש התמשכות הקדושה לאדם. קדושה כשנמשך האדם אחר הקדושה. כמ"ש מזה בזוה"ק אמור ע"ש בר"מ:
3
ד׳בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. עיקר הגלות הפיזור שא"י להתאחד. ותכלית הגאולה כשבאין אל האחדות וזה נגמר ביום השביעי עצרת כנופיא וזה עדות השירה שאמרו כולם בפה אחד דברים אחדים. וששת ימים הוא בחי' יצ"מ כדאיתא במד' יצ"מ קשה שהוא בחי' סור מרע לצאת משיעבוד הסט"א ויציאה זו יש לכל אחד בחי' אחרת כי המלחמה עם הסט"א יש לכל א' פחיתות והרהורים שונים. ולכן הגופות מחולקין. אבל בשביעי הוא בחי' עשה טוב וקבלת מלכות שמים שזכו בקי"ס. ואז נעשו אגודה אחת שהי' לכ"א רצון אחד לחלקינו שבשמים שמצד זה הנפשות קרובים ונק' עצרת. ועמ"ש בפ' שמות בפי' כל הנפש כו' הבאה מצרימה שבעים (נפש). שבעת הירידה לגלות הי' להם נפש ורצון אחד. וכ' בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים כו'. פי' כמו שירדו בנפש ורצון אחד. כן אעפ"י שנתרבו להיות ככוכבי שמים מ"מ הי' להם נפש ורצון אחת:
4
ה׳איתא בגמ' המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה כו' וסמך לי' חג המצות תשמור. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ובמועדות הוא זמן. קבלת הדעת מכש"כ בזמן המקדש כשעלו לראות פני ה' קיבלו הדעת. דכ' מראהו כלבנון. וכ' אתה הראת לדעת. ולכן צריכין לשמוח במועדות שנזכה לקבל הדעת ולידע איך לעבוד את ה':
5
ו׳איתא לגוזר ים סוף לגזרים שנגזר לי"ב גזירים לכל שבט דרך אחר. ומאי נ"מ בזה. רק להודיע שכל שבט כדאי לגזור הים בשבילו. ולא זו בלבד רק כל איש ישראל ראוי לקרוע הים בשבילו. לכן כ' פוררת בעזך ים משמע לפירורין. לכל איש ישראל הי' חלק בקי"ס. ובנ"י נתברכו כחול הים שיש לכל אחד חלק בשמים ובארץ ובים. לכן הם עדים על השי"ת שעשה השמים וארץ והים. שהם כלל כל הבריאה:
6