שפת אמת, ויקרא, שמיני א׳Sefat Emet, Leviticus, Shmini 1
א׳תרל"א
1
ב׳ב"ה פ' שמיני
2
ג׳בתורת כהנים בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אותו היצה"ר העבירו מלבכם ותהיו בעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' כו'. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הי' רגיל להראות מאמר זה. והנה מפרש הפסוק שכל עשיות שלהם יהי' רק אשר צוה ה'. כי בכל דבר שבעולם יש רצון ומבוקש השי"ת כמ"ש הכל לכבודו ברא. אך שנסתר זה וצריכין עבודה למצוא אותה הנקודה פנימיות שיש בכל דבר. ולמי שמבורר נק' זה הדבר. והוא בחי' משה אספקלריא דנהרא. ועבודת בנ"י הוא להביא הארה זה תוך העשי' ממש. וז"ש זה הדבר כו' תעשו שיבררו במעשיהם בחי' זה וירא אליכם כבוד ה'. הוא הנקודה הפנימיות שיש באותו מעשה עצמו כמ"ש מלא כ"ה כבודו. וע"י עבודת ביהמ"ק נתברר זה כי מכל הדברים נתעלה להשי"ת ע"י הקרבנות ושאר עבודת המשכן והמקדש שעל ידיהם נתברר השראת השכינה בתחתונים. ובמד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות בנתה ביתה כו' חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא האדם כו' ע"ש. כי הז' מדות שבאדם הם העמודים אשר על ידיהם נמשך הארת הקדושה כשכל המדות נמשכים אחר הפנימיות שהוא אור שבעת הימים והוא בחי' שבת שבנ"י מעידים שהשי"ת ברא ומחי' הכל. וזהו לעשות את השבת כו'. לברר כי חיות המעשה ג"כ מהשי"ת. אך זה צריך להיות ע"י עבודת בנ"י להיות כל מעשה בישוב הדעת בלי פירוד מלהיות דבוק בפנימיות חיות הדבר כנ"ל. וז"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שהספירה לברר המדות כנ"ל. כי מה שנקרא מדה. כי השי"ת א"ס והי' עד שלא נברא העולם כמו עתה. אך ע"י הבריאה ניתן אור והארה מיוחדת לכל נברא במדה וקצבה. ובנ"י צריכין לברר זה כי חיות פנימיות של המדות הוא ההארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש ביום השמיני קרא כו'. ואמר זה הדבר כו' תעשו כו' שלהתגלות הפנימיות צריך להיות ע"י עבודתינו כנ"ל. וז"ש נערותי' תקרא. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פ' נער ע"ש שבנער יש התעוררות תמיד כו'. וכ"כ בזוה"ק תרומה כי יצה"ר חל בלי הכנה רק כשיושב בטל וז"ש מי פתי יסור כו' ורוחא דקודשא לאו הכי ובעי למיקניא באגר שלים לעורר הפנימיות שנסתר ומכוסה כנ"ל. ולזה נברא האדם לברר מכוון הבריאה שהכל לכבוד השי"ת. ולכך עתה שנגמר המשכן ובנ"י ראו שאין השכינה שורה ויעמדו לפני ה' כו'. והשיב להם מרע"ה כי הם צריכין לעורר התגלות כבודו ית' במעשיהם כנ"ל. וגם פי' ימי מילואים ג"כ למלאות המדות בהתגלות הפנימיות כנ"ל כמ"ש בזוה"ק על פסוק שבעת ימים ימלא כו' ידכם ע"ש:
3
ד׳בגמ' מנלן דטריפה אינה חי' דכ' זאת החי' אשר תאכלו כו'. והלא כ' ג"כ חיה אשר לא תאכל. אך כי וודאי חיות השי"ת שיש בכל נברא הוא חיותו. אך כי הכשרות החיות מסטרא דקדושה ונק' זאת החי' ונאכלת. וחיות הטריפות הוא זה אשר לא תאכל מה שנשלם רצונו ית'. שאין בנ"י אוכלין אותו. זה הוא חיותו המחי' מין ההוא כנ"ל. ונק' חי' אשר לא תאכל כנ"ל. כי חיות הסט"א הוא זה שדוחין אותה שנתרבה כבוד ה' ע"י התגברות האדם נגד היצה"ר שלא להתדבק בסט"א. וזה הוא חיותו כנ"ל:
4
ה׳וידבר ה' כו' לאמר אליהם. ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו. וזהו והתקדשתם אדם מקדש עצמו מלמטה כו'. שע"י שאינו דבוק בגשמיות רק בפנימיות חיות הדבר. שהפנימיות הוא נבדל מחומר הדבר אעפ"י שהוא בהגשם. כן צריך להיות כוונת העושה כנ"ל. וז"ש לאמר אליהם שהרצון הי' שיפרשו משקצים ורמשים ע"י שכן רצונו ית' כנ"ל. ואף שבל"ז נמאס ואיך יאמר אפשי בו. רק הפי' להיות המניעה מצד ציווי השי"ת יותר מהמיאום מצד עצמו. שאף בהכרח כזה שהי' גובר המיאוס מ"מ מצד מאמר השי"ת נרחק יותר ממנו כנ"ל:
5
