שפת אמת, ויקרא, תזריע י״דSefat Emet, Leviticus, Tazria 14
א׳תרמ"ח
1
ב׳במד' יצירתו אחר יצירת בהמה חי' כו' תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו' קילוסו עולה באחרונה ע"ש. ענין אלו הג'. כי הש"י ברא העולם בבחי' מעשה דיבור מחשבה. ויש בכל בריאה אותיות התורה המיוחדים. כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ כו'. אכן הכל בכוחן של בנ"י שהם עדים על הבורא ית' וצריכין לברר זאת. לכן האדם כלול מעליונים ותחתונים. כמ"ש רש"י פ' בראשית שלא לעשות קנאה ע"ש. ועיקר אדם ישראל. ונק' השולמית מטעם הנ"ל כמ"ש במד' חזית. וע"י בנ"י ניתקן הבריאה בכל אלה הג' בחינות. ביצ"מ נשתנה כל מ"ב והיא בחי' עשי'. ונפשות בנ"י נעשו כברי' חדשה כענין גר כקטן שנולד. וכמ"ש כעובר בבטן אמו היו במצרים. והוא גמר היצירה לבנ"י בפרט. וזה חג המצות. אח"כ בשבועות הוא בחי' תורתו נתפרשה. ובסוכות זמן שמחתנו הוא התכלית. הקילוס והשמחה שהוא במחשבה. ואלה הג' בחי' הם נ"ר נשמה. וגם בכל שבת הג' סעודות דכ' ג"פ היום. וגם הג' תפלות ניתקנו ע"ז. אתה קדשת כו' תכלית מעשה כו'. ישמח משה הוא התורה. ואתה אחד הוא תכלית הדביקות. אברהם יגל יצחק ירנן הוא הקילוס כנ"ל. [ומעין זה ביאר החסיד יעבץ בתהלים סי' מ"א ע"ש]:
2