שפת אמת, ויקרא, תזריע ד׳Sefat Emet, Leviticus, Tazria 4
א׳תרל"ה
1
ב׳במד' אחור וקדם צרתני כו' זכה אומרים לו אתה קדמת וא"ל יתוש קדמך. והנה צריך טעם למה נברא אחרון למעשה. והתירוץ כדי שיהי' קרוב ליום השבת כמ"ש במדרש ג"כ כדי שיכנוס לשבת מיד. ופי' הענין כי הארת יום השבת הוא הארה בתוך הבריאה. והוא ניתן רק להאדם. כי כל שאר הבריאה הם חומריים וכח חיותם ניתן להם בשעת הבריאה. אבל האדם שיש בו נשמת אלקים ניתן עמו ההארה כמו שהוא בעוה"ז וכל [*א'] יכול לתקן עצמו להרגיש הארת נשמתו העליונה. ולכן אין זה הרחקה לאדם במה שנברא באחרונה. כי הוא לעולם דבוק באור העליון והוא באמצעיות השבת מעין עוה"ב. והרמז לאדם במה שנברא באחרונה הוא להודיע כי א"י ליישר עצמו לבוא למקום הראוי לו עד שיקרב כל הנבראים שהם תלוין בו. והאדם יש בו נשמה גבוהה וניתן בשפל המדרגה. שיעלה הכל לשורש נשמתו. וז"ש אחור וקדם צרתני: אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם כ' ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק שהוא ממשכא דחויא. ועור מלשון עיור שאחר החטא א"י להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו. ולכן ע"י ראיית הכהן נמשך הטומאה לחוץ. ובזוה"ק פי' והובא אל הכהן. הוא חסד אל. מה שהקב"ה חפץ לטהר אותו. לכן מביא הטומאה לחוץ. וצריך האדם לקבל זאת באהבה ועי"ז בא לטהרה. וז"ש והובא אל הכהן. ומ"ש לעיל כי צרעת הוא בעור הקליפה והוא בא על לה"ר. רמז שכפי שמירות רוח הפנימיות שבאדם. כן מבטל כח החיצוניות. כי הכלל כפי עומק הפנימיות מתרחב הקדושה ומגרש החיצוניות כמ"ש במ"א שיש עומק רום ותחת ותלוין זה בזה וכמו כן פנימיות וחיצוניות והבן:
2