ספר חרדים, מצוות לא תעשהSefer Charedim, Negative Commandments
א׳מצות לא תעשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לשומרם בכל יום:
1
ב׳(א) דבור שני של עשרת הדברות לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פירוש שלא להעלות על לב שיש אלוה זולתי ה׳ ממנין תרי״ג לרמב״ם ולרמב״ן ולרשב״ץ:
2
ג׳(ב ג ד ה) דבור עשירי של עשרת הדברות לא תחמוד כי׳ ובדברות אחרונות כתיב לא תחמוד אשת רעיך ולא תתאוה בית רעיך ובין אאשת איש ובין אקרקעות ומטלטלין איכא תר לאוין לא תתאוה ולא תחמוד וכשישתדל ליקח הקרקע או המטלטלין מחבירו שלא היה בדעתו למוכרן אלא שהפציר עליו או הרבה עליו רעים או הרבה לו דמים עד שלקחו אז עבר על לא תחמוד דאין חימוד אלא על ידי מעשה אבל על לאו דלא תתאוה משגמר והסכים בלבו להשתדל בכל עוז לקנותו ממנו מיד עבר דאין תאוה אלא בלב בלבד וכן באשת איש אם נתן עיניו לא לניאוף אלא ליקח אותה לו לאשה בהתר והשתדל במיני תחבולות עד שגרשה בעלה ולקחה הוא לו לאשה עבר על לא תחמוד ומשגמר והסכים בלבו לעשות התועבה הזאת עבר על לא תתאוה ויש אומרים שעל עון זה נחתם גזר דינם בבית שני הכי איתא במכילתא והכי כתב הרב מגיד משנה ורשב״ץ הרי לנו החמדה ותאוה ממנין תרי״ג, בממון ובאשת איש וב׳ אחרים ענפי מצוה:
3
ד׳(ו ז) השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך אמרו רז״ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל הרי זה לא תעשה והרי כאן שני לאוין הזהרנו בזה לזכור את השי״ת בכל עת וחייב אדם לקנות לנפשו תמיד הנהגות המתחייבות מן הזכירה כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות ותקון המדות שנאמר בה׳ יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל עכ״ל רבינו יונה. וכתבו המקובלים כי השם הקדוש יש לו י״ב צירופים והשי״ת מנהיג עולמו בהם י״ב שעות דיום וי״ב דלילה וצוה שלא נשכחהו בשום שעה בהם ולא בחלקי השעה שהם אלף ושמונים חלקים וכן ה׳ עולה אלף ושמנים כיצד, יו״ד עולה עשרים עשרים פעמים עשרים הרי ארבע מאות וכן בגלגל הה״א שעולה ששה והה״א השנית ששה הרי י״ב עשרים פעמים י״ב הם מאתים וארבעים וי״ו שעולה כ״ב עשרים פעמים הם ארבע מאות וארבעים הרי סך הכל אלף ושמונים נגד חלקי השעה והוא יתב׳ אין מסיר השגחתו אפילו בחלק א׳ מהם פן יחרב העולם גם אנחנו ישראל בחיריו עבדיו ובניו צונו שלא נשכחהו חלק מהשעה אלא לפניו לעמוד כדכתיב חי השם אשר עמדתי לפניו הרי זו מצוה אחת ממנין תרי״ג, והשנית ענף מצוה:
4
ה׳(ח ט) שלא לשכוח מעמד הר סיני הנורא שנתן לנו שם אלהינו את התורה אלא יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים שנאמר השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו וגו׳ יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב, רמב״ן, א׳ ממנין תרי״ג, והשנית ענף מצוה:
5
ו׳(י יא) גם בכלל לאוין אלו השוכח דבר מלימודו דאמרו ז״ל במס׳ אבות דעובר בשני לאוין אלו ואמרו יכול אפי׳ תקפה עליו משנתו ת״ל ופן יסורו מלבבך עד שיסירם מלבו ע״י שהוא בטל מן התורה ואינו הוגה בה תמיד רבינו יונה וסמ״ג: ענפי מצוה:
6
ז׳(יב) שלא להסיר ממלבבינו הרע שעשה לנו עמלק שנאמר לא תשכח וכשיהיו לנו כח ננקם ממנו רמב״ם סמ״ג רשב״ץ ממנין תרי״ג:
7
ח׳(יג) זכור אל תשכח את אשר הקצפת י״ל דלא לדור המדבר לבד צוה כ״א גם לדורות כדי שנבוש מפניו וק״ו שיש לנו לזכור מעשנו ולהכלם, ממנין תרי״ג:
8
ט׳(יד) שלא לשכוח צרעת מרים כדי שנזהר מלשון הרע שנאמר השמר בנגע הצרעת וסמיך ליה זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים, רמב״ם רשב״ץ, ממנין תרי״ג:
9
י׳(טו) שלא להתגאה שנא׳ פן תאכל ושבעת ורם לבבך פן קאי אורם לבבך וארז״ל דהוי כעובד ע״א והוא בנדוי מפי חכמי הגמרא דאמרי בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח אפי׳ מקצתה מי זוטר הא דכתיב תועבת ה׳ כל גבה לב סמ״ג, וסמ״ק למדה מהשמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך ממנין תרי״ג:
10
י״א(טז) ולא ירים לבבו כתב רבינו יונה הוזהרנו בזה להסיר מנפשותינו מדת הגאוה שלא יתגאה הגדול על הקטן ואפי׳ המלך יהיה שפל רוח כמאמר דוד המלך ע״ה ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני, ענף מצוה:
11
י״ב(יז) שלא לכעוס אלא יהיה לבנו רחב לסבול כל מיני צע׳ ודעתינו מיושבת עלינו בגמרא אמר דהכועס כעוב׳ ע״א וע״ז הזהיר לא יהיה בך אל זר ובזוהר פרשת תצוה אפקוהו נמי מן התורה דכתיב אלהי מסכה לא תעשה לך דע״י הכעס מסתלקת ממנו הנשמה ונקרא טורף נפשו באפו ושורה במקומה רוח הטומאה וקשה לפרוש וסמיך ליה את חג המצות תשמור זו מצות עשה וחג המצות רמז לנשמה הקדושה שבך שמור אותה יפה שתהיה תמיד בנחת כדי שלא תסתלק ממך ופירשו מצה לשון מצה ומריבה שלא תחוג הנשמה ולא תשמח כי אם בנצחך היצר הרע הנקרא חמץ ומינה דלא תצטער כי אם כשינצחך דמילי דהאי עלמא כלא חשובין ואמר אליהו ז״ל לר״י אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא ור״ע הי׳ אומר בתפלתו בכל יום יהר״מ שלא אכעוס היום ולא אכעיסך כדאיתא בפרקים שחבר ואמרו נח בדבורו נח בהילוכו נח במעשיו איש צדיק איקרי ואמרו כל נייחא מסט׳ דקדושה כל רוגזא מסטרא דמסאבא והנה הלב היכל לשכינה דכתיב אהל שכן באדם וכתיב כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך ופירוש רשב״י מחניך רמ״ח איברים בקרב היינו הלב שבאמצע הגוף נמצא הכועס מכניס צלם בהיכל ומגרש ממנו השכינה לכן כל איש יחרד ולא יכעוס לא עם גוי ולא עם ישראל לא על גזל ואונאה ולא על מניעת כבוד שלא יכבדהו או אפי׳ יחרפוהו ויגדפוהו אלא תהא דעתו מיושבת עליו ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ענף מצוה:
12
י״ג(יח) לא תנסו את ה׳ כלומר שלא יאמר אעשה מעשים טובים ואראה אם יגיע לי טובה מה׳ רק במעשר שרי דכתיב עשר בשביל שתתעשר וכתיב והביאו את המעשר ובחנוני נא בזאת רמב״ם סמ״ג ורשב״ץ, ממנין תרי״ג:
13
י״ד(יט) לא תשנא את אחיך בלבבך הוזהרנו בזה להסיר מלבבנו השנאה כי מעוללת פשעים רבים לשון הרע דשקול כחייבי מיתות ב״ד ורכילות ודרישה רעה ושמחה לאד וגרמת נזקים לחברים עכ״ל רבינו יונה ואמרו ז״ל איזהו שונא כל שלא דבר עמו ג׳ ימים ממנין תרי״ג:
14
ט״ו(כ כא) לא תקום ולא תטור אמרו ז״ל איזו היא נקימה אמר לו השאיל לי חפץ פלוני אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני אתה איזו היא נטירה אמר לו אני משאילך ואיני כמותך שלא השאלתני אלא צריך שימחה הדבר מלבו לגמרי ואין העונש בזה על הדבור אלא על נטירת הלב, רבינו יונה ממנין תרי״ג:
15
ט״ז(כב) שלא לפנות אחר ע״א כמחשבה ושלא להרהר בה ולא בדבר מדבריה דכ׳ אל תפנו אל האלילים ופירשו אל תפנו אל מדעתכם רמב״ם סמ״ג סמ״ק ממנין תרי״ג:
16
י״ז(כג) שלא לגור מדברי נביא השקר דכתיב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו וזה נוהג גם בזמן הזה מן מ״ה המייראים את ישראל על אמונת אלהינו, סמ״ק:
17
י״ח(כד) לא תשא שמע שוא תרגומו לא תקבל הזהיר שלא לקבל ולהאמין רע על חבירו ובשעה שדוד המלך ע״ה האמין לציבא ואמר למפובושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאת בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות מיהו אעפ״י כן אם יאמרו לו פלוני רוצה להורגך ולהזיקך יש לו לחוש ולהשמר וכן אמרו רוצה פלוני להרוג או להזיק פלוני יש לו להודיעו שישמר, סמ״ג ממנין תרי״ג: ובכלל אזהרה לדיין שאם שגג ושמע דברי אחד מבעלי דינין קודם שבא חבירו שירחיק הדבור מלבו ולא יאמין כלל ובבואם לפניו שניהם יהיו שוין לפניו:
18
י״ט(כה) שלא להיות צדיק בעיניו שנאמר אל תאמר בלבבך בצדקתי וגו׳ ע״מ:
19
כ׳(כו) וערפכם לא תקשו עוד אחר שהזהיר בעשה לאהוב התוכחות והמוכיחו מדכתיב ומלתם את ערלת לבבכם כדלעיל חזר והזהיר בלא תעשה דכתיב בתריה וערפכם ונו׳ סמ״ק ע״מ:
20
כ״א(כז) לעקור מנפשותינו מדת האכזריות לפיכך אע״פ שצוה לא תקפוץ את ידך מליתן צדקה לפי שהיה אפשר שיתן ולבו אכזר על העני לפיכך חזר וצוה לא תאמץ את לבבך אלא תתן ברחמנות ר״י סמ״ק סמ״ג רמב״ן רשב״ץ ממנין תרי״ג:
21
כ״ב(כח) לעקור מנפשותינו מדת צרות העין אלא נותן הצדקה בנדיבות וטוב עין שנאמר ולא ירע לבבך בתתך לו כל הרבוים הנז׳ ממנין תרי״ג:
22
כ״ג(כט) ולא תתורו אחרי לבבכם הזהירנו בזה שלא נחשוב לעשות עבירה או כל דבר פשע ושלא להרהר בדברי מ״ה המסיתים פן יכשל וימשך אחריהם ואחר שהשי״ת רואה כליות ולב איך יעוז אדם פניו לטמא לבו רמב״ם ר״י סמ״ק ממנין תרי״ג:
23
כ״ד(ל) ונשמרת מכל דבר רע פירשו רז״ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה ואע״פ שאינו מהרהר כדי לעשות, רבינו יונה׳ ממנין תרי״ג:
24
כ״ה(לא) כי תאמר בלבבך רבים הגוים כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב וגו׳ לא תירא מהם הוזהרנו בזה שאפילו יראה האדם הצרה קרובה לא יתייאש מן הרחמים אלא יקוה ישועות ה׳ רבינו יונה, ענף מצוה:
25
כ״ו(לב) לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא הוזהרנו בזה שנאמין שלא יקרנו נזק כשנשפוט משפט צדק ולא נכיר בו פנים ע״ד ש שאמרו שלוחי מצוה אינן נזוקין וז״ש כי המשפט לאלהים הוא כלומר שלא יבאכם נזק בסבתו רבינו יונה ממנין תרי״ג (לג) לא תחנם אסור לספר בשבחו של עכו״ם ואפי׳ לומר כמה נאה עכו״ם זה בצורתו ק״ו שלא יספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר לא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להדבק בו וללמוד ממעשיו הרעים עכ״ל הרמב״ם למדנו מדבריו שעקר המצוה תלויה בלב ע״מ:
26
כ״ז(לד) שלא לאהוב מסית שנאמר לא תאבה לו ודרשו רז״ל לא תאהוב לו ואסור לאהוב עכו״ם אם אותו עכו״ם הסיתו מימיו: סמ״ק ממנין תרי״ג:
27
כ״ח(לה) לא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו הוזהרנו בזה שלא לחמול ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם ואז״ל כל הנעשה רחמני על האכזרים סוף נעשה אכזרי על הרחמנים, רבינו יונה:
28
כ״ט(לו) וקצותה את כפה לא תחוס עינך הוא הדין שלא לחוס על מי שמחוייב שלא יאמרו בשגגה בא לידו מה לנו להכותו או לענשו, סמ״ק:
29
ל׳(לז לח) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו למדנו מזה המקשה לבו ונמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם השמר פן ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטאו המקשה לבו מלהלוות וצר עין נקרא בליעל כמו שנקרא נבל כדכתיב אל איש הבליעל הזה אל נבל על שהיה צר עין שאמר לעבדי דוד ולקחתי את לחמי וגו׳. רבינו יונה, אחת ממנין תרי״ג והשנית ענף מצוה:
30
ל״אמצות לא תעשה מהתורה התלויות בעינים:
31
ל״ב(א) נאמר על חוש הראות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הוזהרנו בזה שלא יסתכל האדם באשת איש ובשאר עריות פן ינקש בם, רבינו יונה ממנין תרי״ג:
32
ל״ג(ב) עון הגאוה דכתבנו לעיל דתלוי בלב תלוי גם בעינים כדכתיב תפארת רום עיניו וכן כתב רבינו יונה ז״ל מן העבירות התלויות בחוש הראות רום עינים כי הוא מעולל מן הגאוה שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל ע״מ:
33
ל״ד(ג) שלא להסתכל בע״א בכלל פסוק אל תפנו אל האלילים, ע״מ:
34
ל״ה(ד) ונשמרת מכל דבר רע אזהרה שלא להסתכל בעריות בפסוק ולא תתורו אחרי עיניכם אסר הסתכלות לשם זנות ובפסוק זה בא לאסור ההסתכלות אפי׳ שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלותו ממנין תרי״ג לסמ״ק, ע״מ:
35
ל״ומצות לא תעשה שבתורה התלויות באזנים:
36
ל״ז(א) שלא לשמוע למסית דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו ממנין תרי״ג:
37
ל״ח(ב) שלא לשמוע למתנבא בשם ע״א שנא׳ לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ממנין תרי״ג:
38
ל״ט(ג) לא תשא שמע שוא דהוזהרנו בו שלא לקבל לשון הרע כלומר שלא להאמין בלב אם כבר שמע כדכתיבנא לעיל גם בכלל לאו זה שלא לשמוע באזניו שום לשון הרע ודברי גנות על חבירו והוזהרנו בזה נמי במצות עשה שנא׳ ויתד תהיה לך על אזניך כדכתיבנא לעיל דיכוף אצבע באזנו כדי שלא ישמע ע״מ:
39
מ׳(ד) גם בכלל לאו זה אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם בוא בעל דין חבירו ולעיל כתבנו דיש בכללו נמי אם כבר שמע הדיין בשגגה איזה דבור ממנו שירחיקנו מלבו ולא יאמין כדי שלא תהיה דעתו ומה אחריו אלא בבואם יחדיו יהיו שניהם שוים לפניו, ע״מ:
40
מ״אמצות לא תעשה מן התורה התלויות בפה בקנה ואפשר לשומרן בכל יום:
41
מ״ב(א) דבור שלישי דעשרת הדברות לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכשנאמר דבור זה בסיני נזדעזע כל העולם ליחרב, ממנין תרי״ג ונחלק דבור זה לארבעה חלקים הא׳ שלא לישבע על הדבר הידוע שהוא לא כן כגון על האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ועל עמוד של שיש שהוא של זהב או להיפך וכן כל כיוצא בזה זהו ענף ראשון:
42
מ״ג(ב) שלא לישבע לאמת את הידוע על השמים שהם שמים ועל האבן שהיא אבן וכיוצא, ענף שני:
43
מ״ד(ג) שלא לישבע לבטל את המצוה שלא להניח תפילין או ציצית או להתענות בשבתות וימים טובים או להכות יהודי או לקללו או לגזול ממונו או למוסרו ביד אנס כל זה שבועת שוא שהרי מצווה מסיני שלא ל לעשות. ענף מצוה:
44
מ״ה(ד) שלא לישבע לעשות דבר שאי אפשר לו לקיים כגון שלא יישן שלשה ימים או שלא יאכל שבעה ימים רצופים ועל כל אלה הארבע מיני שבועת שוא מלקין אותו ובשבועה זו אחרונה ויישן לאלתר ויאכל לאלתר ואע״פ שזה לאו שאין בו מעשה קבלו מסיני שלוקין עליו אלו עיקרי שבועת שוא, ע״מ:
45
מ״ו(ה) כתב רבינו יונה ורבינו סעדיה גאון ואסור לישבע חנם אע״פ שנשבע על אמת שנאמר לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא תרגומו למגנא עד שיתחייב שבועה בב״ד או ישבע ע״מ:
46
מ״ז(ו) וכתב הרב רבינו יונה אם חייובו ב״ד את האדם לישבע שבועה והוא יודע שאינו יכול לישבע באמיתות אסור לו לקבל עליו השבועה לאמר אשבע כדי להפחיד את חבירו אע״פ שאין בלבבו לישבע שנאמר לא תשא יש בכלל משמעותו לא תקבל לישבע לשוא כדאיתא במכילתא, ענף מצוה:
47
מ״ח(ז) אמרו במסכת ברכות כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא וכן כתב רמב״ם, ע״מ:
48
מ״ט(ח) כתב רמב״ם סוף הלכות שבועות כל המזכיר שם שמים לבטלה עובר על לא תשא לשוא ועונשו חמור מאד שהוא בכלל מה שאמר הכתוב אם לא תשמור לעשות ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה׳ את מכותך ואת מכות וגו, ובכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ע״מ:
49
נ׳(ט) וכן המסבב להשביע חבירו חנם שהיה חייב חמשים ותבעו מנה כדי שיודה נ׳ וישביעו שבועת התורה או שלא היה חייב לו כלום ותבעו כדי להשביעו שבועת היסת, רבינו יונה. ע״מ:
50
נ״א(י) לא תשבעו בשמי לשקר היינו שבועה בדבר הרשות שעשה או שלא עשה לשעבר והוציא שקר מפיו בעת שבועתו׳ ממנין תרי״ג:
51
נ״ב(יא) וכן בכלל שבועת שקר הנשבע להבא שיעשה כך וכך או שלא יעשה ואח״כ לא קיים דברו ועון שבועת שקר מביא כליה שנא׳ ולנשבע בשמי ל לשקר וכלתו את עציו ואת אבניו ונפרעים ממנו ומכל העולם כלו, ע״מ:
52
נ״ג(יב) דבור תשיעי דעשרת הדברות לא תענה ברעך עד שקר, ממנין תרי״ג:
53
נ״ד(יג) אלהים לא תקלל כמשמעו ועונשו ונוקב שם ה׳ מות יומת בסקילה, ממנין תרי״ג:
54
נ״ה(יד) לא תקלל חרש אע״פ שאינו מתבייש וכ״ש לשומע ולוקה אע״פ שאין בו מעשה, ממנין תרי״ג:
55
נ״ו(טו) שלא לקלל עצמו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד ובין במקלל את עצמו ובין במקלל את חבירו אם קלל בשם או באחד מהכינוים לוקה ואם קלל בלא שם או כינוי איסורא דאורייתא מיהא איכא כדכתב בספר החינוך ועונש שניהם גדול בידי שמים ועליהם כתיב אם לא תשמור ליראה והפלה ה׳ את מכותך ואת מכות זר זרעך וגו׳. במנין תרי״ג (טז) במקלל לעצמו נכפל לאו בתורה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם והשמר הוי לא תעשה ואמרו בזוהר דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה לכן כל איש יחרד, ע״מ:
56
נ״ז(יז) ונשיא בעמך לא תאור היינו מלך ישראל או כל ראש ישיבה בזה תוס׳ לאו על המקלל שאר ישראל, ממנין תרי״ג:
57
נ״ח(יח) וכן תוספת לאו במקלל דיין שנאמר אלהים לא תקלל זה דיין שדן דינך ולא היה דינו ישר בעיניך שלא תקללהו. ענף מצוה:
58
נ״ט(יט) ומקלל אביו ואמו מות יומת, ממנין תרי״ג:
59
ס׳(כ) וחייב על האב בפני עצמו ועל האם בפני עצמה שהוא״ו של ואמו כמו או ענף מצוה:
60
ס״א(כא) ארור מקלה אביו ואמו ממנין תרי״ג:
61
ס״ב(כב) ועובר על האב בפני עצמו ועל האם בפני עצמה פירש רבינו יונה דאין פירוש מקלה מקלל אלא שמזלזל דאין מכבד אותם כראוי כאשר כתבנו למעלה ואמרו ז״ל ארור בו נדוי לכן כל איש יחרד שלא ינדוהו בשמים אם יקל מעט בכבודם, ע״מ:
62
ס״ג(כג כד) כל אלמנה ויתום לא תענון לא מבעיא בממון אלא אפי׳ לדבר להם בקושי הוי עינוי וענש הכתוב מיתה למענה דכתיב בתריה והרגתי אתכם בחרב, רמב״ם ורבינו יונה, ממנין תרי״ג:
63
ס״ד(כה) לא תונו איש את עמיתו פירשו רז״ל שלא יצערנו בדברים קשים מלשון והאכלתי את מוניך את בשרם ובאונאת ממון יש לאו אחר מתרי״ג:
64
ס״ה(כו) הוסיפה התורה לאו באונאת הגר אפי׳ בדברים קשים שנאמר וגר לא תונה מתרי״ג:
65
ס״ו(כז) שלא להלבין פני חבירו אפי׳ כשמוכיחו להשיבו מעון הכתוב הוכח תוכיח ואמרו יכול יוכיחנו ויהיו פניו משתנות ת״ל ולא תשא עליו חטא, רמב״ם מתרי״ג:
66
ס״ז(כח) אך כשהוכיחו כמה פעמים ולא רצה לקבל אז יש לו להוכיחו ברבים ובכלל לאו זה מנו חכמים המכנה שם רע לחבירו שהוא מתבייש ממנו או הקוראו בבזיון בכינוייו ואמרו המכנה שם רע לחבירו או המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ע״מ:
67
ס״ח(כט) ולא תענה על ריב לנטות פי׳ ר׳ שלמה גבירו״ל כענין אל תצא לריב מהר שאמר שלמה אלא שיהיה האדם מאותם ששומעים חרפתם ואינם משיבים שאם אינו עונה באין נרגן ישתוק מדון ואם יענה תתחזק המריבה ביניהם ומצוה זו מנאה רשב״ץ מתרי״ג:
68
ס״ט(ל) לא יקום עד אחד באיש אזהרה לב״ד שלא יחתכו הדין על פי עד אחד: ממנין תרי״ג:
69
ע׳(לא) ונראה דגם העד עצמו מוזהר בכך כדאמרינן בפסחים טוביה חטא וזיגוד מנגיד והרי רב פפא הלקה לזיגוד על שהעיד יחידי על טוביה ואין עד אחד כשר אלא לענין חיוב שבועה ששנים מחייבין את האדם ממון ו ואחד מחייבו שבועה, רשב״ץ, ע״מ:
70
ע״א(לב) ולפני עור לא תתן מכשול אזהרה לאדם שלא יתן לחברו עצה שאינה הוגנת לו׳ רבינו יונה. ממנין תרי״ג:
71
ע״ב(לג) לא תשא שמע שוא אמרו ז״ל דקרינן נמי לא תשיא אזהרה לכל אדם שלא יספר לשון הרע ע״מ:
72
ע״ג(לד) ואזהרה נמי לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו רשב״ץ, ע״מ:
73
ע״ד(לה לו) לא תלך רכיל בעמך כמשמעו אזהרה לכל אדם שלא יטעון דברים מזה לזה מתרי״ג, וגם מכאן אזהרה שלא להוציא שם רע:
74
ע״ה(לז) גם דרשוהו לשון נוטריקון כאלו כתוב רך לזה אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה כלומר שלא יכבד אחד מבעלי דינין יותר מחבירו בדברי טענותיהם, ע״מ:
75
ע״ו(לח) לא תלך רכיל וסמיך ליה לא תעמוד על דם רעך פירשו בספר מנחת יהודה בשם רבינו משה מקוצי לא תלך ברכילות ותמעון דברים מאדם לחבירו של חרפה או גנות שאמר עליו אבל אם שמעת אדם שאמר להרוג את חבירו אסור עליך להמנע מהיות רכיל מלהגיד לו וישמור נפשו ולא ימיתנו וכן פירש נמי רבינו יונה:
76
ע״ז(לט מ) שלא להשבע או לידור בשם ע״ג שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ממנין תרי״ג ולוקה ובכלל לאו זה דאפי׳ להזכיר שמם אסור אלא אם כן יכנה להם שם של גנאי בית גליא קורין לה בית כריא עין כל עין קוץ ומה שהזכירו חכמים מרקוליס אומר ר״ת ששמה קילוס לשון שבח וחכמים החליפו במרקולים לשון גנאי ומר לשון חילוף בכמה דוכתי ע״מ:
77
ע״ח(מא) סיפי׳ דקרא לא ישמע על פיך שאסור לגרום לאחרים שאסור לעשות שותפות עם כותי שמא יתחייב לו שבועה וישבע לו או ידור בע״ג שלו ועל פיך היינו על ידך ענף מצוה:
78
ע״ט(מב) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא׳ ולא יהיה כקרח וכעדתו ממנין תרי״ג לגאון ולר׳ שלמה גבירו״ל ורבינו יונה ורשב״ץ:
79
פ׳(מג) מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם ועובר בלאו שנאמר ולא תשא עליו חטא ע״מ:
80
פ״א(מד) שלא לכפור ממון ומי שכפר בבית דין עובר בלאו דכתיב ולא תכחשו ופסול לעדות אעפ״י שלא נשבע, ממנין תרי״ג:
81
פ״ב(מה) ולא תשקרו איש בעמיתו אזהרה שלא לישבע בשקר על כפירת ממון נוסף על לאו דלא תשבעו בשמי לשקר והוא כולל אפי׳ אין שם כפירת ממון ממנין תרי״ג:
82
פ״ג(מו) שלא להסית אדם לע״א שנא׳ וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ממנין תרי״ג:
83
פ״ד(מז) לא תהיה אחרי רבים לרעות הוזהרנו בזה שלא להחזיק ידי עוברי עבירה ולא להתחבר עם המסכימים אל העול וכענין שנא׳ לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, רבינו יונה ע״מ:
84
פ״ה(מח) ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפים הכי איתא בספרי, ממנין תרי״ג לגאון ולר׳ שלמה גבירו״ל ולרבינו אליעזר ממיץ וכת חנפים אין מקבלים פני שכינה ומי שהוא חנף מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמעת וכשהיה אגריפס המלך קורא ס״ת לפני העם והגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו לא תתיירא אגריפס אחינו אתה באותה שעה נתחייבו שונאים של ישראל כליה שהחניפו ואע״ג שלא היו יכולים למחות מ״מ היה להם לשתוק וזה העון של החנף שמחשב עין של מטה יותר מעין של מעלה הכי איתא פרק בתרא דסוטה בגמ׳ ובתוספות:
85
פ״ו(מט) אזהרת נבלות הפה שמביא יסורין וכליה לעולם יליף לה בזוהר סוף פרשת נח מדכתיב כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ופי׳ מחניך רמ״ח איבריך מקרב היינו הלב שהוא באמצע הגוף ששם שכינה שורה הלכך והיה מחניך קדוש ונקי מכל חטא ובפרט מזימות דאלהי ישראל שונא זמה הוא וזהו לשון ערות דבר ואפי׳ דבור נבלה לא יהיה בך והיינו דקאמר ערות דבר שאם יראה בך מיד ושב מאחריך שכינה מסתלקת ממנו ומיד מנדין אותו בשמים בהיכל נוגה ארבעים מלאכים שהם מנדין לכל מוציא מפיו דברי נבלות הפה וכן מנדין לכל מי שחייב נדוי וארבעים יום אין תפלתו נשמעת ועשרה כרוזים מכריזים בכל יום באותן מחנות הקדושים הזהרו בפלוני שהוא בנדוי על עון פלוני שעשה עד שישוב בתשובה וכששב בתשובה מאותו עון מתכנסים אותם הארבעים מלאכים ומתירין אותו ומכריזין פלוני הותר מנידויו מכאן ואילך תפלתו תעלה ועד שלא שב מנודה הוא למעלה ולמטה ושמירת יוצרו סרה מעליו והותר ומעותד הוא למקרים רעים וכשישן בלילה נשמתו כיון שהוא בנדוי סותמין בה שערי שמים ואינה עולה ודוחין אותה בין הקליפות הכי איתא בזוהר פ׳ פקודי רמ״ט, ענף מצוה:
86
פ״ז(נ) לא תנחשו פי׳ שלא יאמר פתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי נחש עבר מימיני שועל משמאלי וכיוצא בהבלים אלו וישים אותם לסימן להמנע ממעשה, ממנין תרי״ג:
87
פ״ח(נא) גם בכלל לא תנחשו השם סימנין כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול לעתיד וסומך על הסימנים ומכוין מעשיו על ידי ניחוש זה אסור וא״ת יונתן ואליעזר האיך ניחשו והלא אסור לנחש אפי׳ לבן נח וי״ל דאליעזר לא סמך על הניחוש לגמרי אלא שאל בת מי את תחלה כדמוכח כשסיפר הדברים ואע״ג דכתוב בת מי את אחר שכתוב שנתן אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן יונתן י״ל שרק כדי לזרז נערו עשה כן ובלאו הכי היה עולה, ענף מצוה:
88
פ״ט(נב) לא תעוננו פירוש ל לשון עת ועונה אלו נותני עתים עונה זו יפה לצאת לדרך עונה זו אינה יפה אסור אלא יבטח בהשי״ת בכל ענייניו, ממנין תרי״ג:
89
צ׳(נג) ובכלל לא תעוננו דלא יעשה אחיזת עינים להראות לבריות דבר שאינו כך בין בדרך תחבולות וקלות או בדרך כישוף כדכתב רשב״ץ מתרי״ג:
90
צ״א(נד) לא ימצא בך כו׳ וחובר חבר איזהו חובר האומר דברי לחש על הנחש או על העקרב שלא יזיקו ואם עשה מעשה עם דבורו אפי׳ הכה באצבע או הניד ראש או שאוחז בידו שום דבר בעת שמלחש הרי זה לוקה. מתרי״ג:
91
צ״ב(נה) הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים אלא שהם בכלל הכופרים בתורה שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת הנפש שנאמר ויהיו חיים לנפשך אבל הבריא שקורא פסוקים או מזמורים מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מן צרות או מנזקים הרי זה מותר, מי שנשכו נחש או עקרב מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפי׳ בשבת כדי לישב דעתו ולחזק לבו אע״פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו, הרמב״ם, ע״מ:
92
צ״ג(נו) שלא לשאול באוב שנאמר ושואל אוב, מתרי״ג:
93
צ״ד(נז) שלא לשאול בידעוני שנאמר וידעוני וגו, מתרי״ג:
94
צ״ה(נח) שלא לשאול למת שנאמר ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא המת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו ובעל אוב נמי עובר בלאו שדורש אל המתים סמ״ג ורמב״ן. מתרי״ג:
95
צ״ו(נט) שלא למנות בדיינים אדם שאינו בקי בדינין שנאמר לא תכירו פנים במשפט, מתרי״ג:
96
צ״ז(ס) שלא להעמיד שום שררה ולא דיין על ישראל אלא מישראל ולא מגרים אלא אם כן היתה אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אבל מלך אין מעמידין עד שיהיו אביו ואמו מישראל מן המשיאין לכהונה שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך רצה לומר מן המבוחרים מתרי״ג:
97
צ״ח(סא) ולפני עור לא תתן מכשול הוזהרנו בזה ליזהר מאד בדין שלא להורות את בני ישראל אשר שלא כדת וארז״ל הוו מתונים בדין, רבינו יונה, ע״מ:
98
צ״ט(סב) שלא יורה שתוי שנאמר ויין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהורות את בני ישראל ושתוי היינו ששתה רביעית יין בלי מזיגה או יותר מרביעית אע״פ שמזגו ובזוהר החמיר מאד על הדבר ואמר שזהו שאמר הכתוב דינו לבקר משפט רצה לומר קודם אכילה ושתיה שהדן אחר אכילה ושתיה כאלו מחריב העולם ענף מצוה:
99
ק׳(סג) שלא להטות הדין שנאמר לא תעשו עול במשפט וזה כולל כל ישראל והגרים מתרי״ג:
100
ק״א(סד סה) הוסיפה תורה לאו בהטיית דין יתום או גר שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואם היה גר ויתום והטה דינו עובר עליו בשלשה לאווין, ענפי מצוה:
101
ק״ב(סו) אם רשע וכשר באים לפניך לדין לא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין ת״ל לא תטה משפט אביונך למדו פירושו מסיני בעל עבירות שהוא עני ואביון מן המצות מתרי״ג.
102
ק״ג(סז סח) לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול שלא תאמר זה עני וחבירו עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות ולא תאמר עשיר הוא זה כיצד אביישנו בשביל דינר אחד אזכנו וכשיצא לחוץ אומר לו תן שאתה חייב לו מתרי״ג:
103
ק״ד(סט) רשע פסול לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע ודרשו רז״ל אל תשת רשע עד מתרי״ג:
104
ק״ה(ע עא) ובפשוטו אפי׳ עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין רשעו אסור להעיד עמו אע״פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו ואין צריך לומר עד כשר שיודע בעדות חבירו ויודע שהעד השני עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע וכל מי שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מן התורה או גנב או הלוה ברבית הוא רשע ופסול לעדות סמ״ג, ע״מ:
105
ק״ו(עב) קרוב פסול לעדות קרובו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות שנאמר לא יומתו אבות על בנים על עדות בנים ולמדו מן הפסוקים לכל הקרובים ואפי׳ לדיני ממונות ובין לזכות בין לחובה פסולין, ממנין תרי״ג:
106
ק״ז(עג) לא יקום עד א׳ באיש לכל עון הרמב״ם פירש דזו אזהרה לבית דין שלא יחתכו הדין על פי עד אחד, ממנין תרי״ג:
107
ק״ח(עד) וגם העד מוזהר שלא יעיד יחידי ואם העיד מלקין אותו וכדאמרינן פרק ערבי פסחים טובי׳ חטא וזיגוד מנגיד דאין עד אחד אלא לכופר ממון לחבירו דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ומה שמצינו בקדושין פרק האומר באחד שהעיד לאחד שזנתה אשתו אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ולא גער בו שמואל לפי שהעיד יחידי ובפרק הכותב שהעידה בת רב חסדא לפני רבא על אשה שחשודה על השבועה ולא גער בה יש לומר לאפרושי מאיסורא שאני, סמ״ג ורשב״ץ ע״מ:
108
ק״ט(עה) שלא להוציא מפיו דברי תורה או תפלה כשהוא ערום או נגד ערות אחרים שנאמר ולא יראה בך ערות דבר וכן נגד צואה כן כתב רבינו יונה וכתב רשב״ץ שהוא ממנין תרי״ג:
109
ק״י(עו) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה מכאן שכל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה לחזור עובר בלא תעשה וגם מפורש פרק איזהו נשך שאסור לאדם להיראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו ואפי׳ לעבור לפניו אסור שלא יחשוב שבא לתובעו ויפחד, ממנין תרי״ג:
110
קי״א(עז עח עט) לא תשימון עליו נשך אזהרה כוללת שלא יהא אדם אמצעי בין הלוה למלוה בריבית לא עד ולא סרסור ולא ערב ולא סופ׳ ועוברין נמי על לאו דלפני עור לא תתן מכשול, מתרי״ג וכוללת ארבעה ענפים:
111
קי״ב(פ פא) כתב ספר החינוך אמרו רז״ל דבכלל לאו דלא תעמוד על דם רעך איכא שלא יכבוש אדם עדות שלא יאבד חבירו ממון דהמעות נקראים דמים הכי איתא בספרא מנין שאם יודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ענף מצוה:
112
קי״גמצות לא תעשה התלויות בפה בקנה ובזמן מן התורה:
113
קי״ד(א) שלא לתבוע הלואה שעברה עליה שביעית שנא׳ לא ינוש את רעהו, ממנין תרי״ג:
114
קי״ה(ב) הזהירה התורה אל עם ישראל שלא יוציאו החתן מביתו כל שנה הראשונה שנא׳ נקי יהיה לביתו שנה אחת והמוציאו למלאכה מן המלאכות עובר בלאו והחתן עצמו נמי מוזהר שלא לצאת ע״מ:
115
קי״ומצות לא תעשה התלויות בפה בושט ואפשר לשומרם בכל יום:
116
קי״זתנן בסוף מסכת מכות ר׳ חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא׳ ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ופרש״י לזכות את ישראל כדי שיהיו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות לפיכך הרבה להם שלא היה צריך לצות כמה מצות וכמה אזהרות של שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם עכ״ל הילכך בשעת מניעת אדם עצמו מן האיסורין יכוין בלבו שמפני צווי השי״ת הוא נמנע לעשות רצונו וישמח בחלקו:
117
קי״ח(א) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו והוא בכרת וגם דם הנפש. ממנין תרי״ג:
118
קי״ט(ב) דם האיברים כשפירש בלא תעשה:
119
ק״כ(ג) וכן דם התמצית ע״מ:
120
קכ״א(ד) לא תאכלו כל נבלה היינו בהמה או חיה או עוף טהורין שמתו או שאירע פסול בשחיטתן ובכלל לאו זה בהמה שנולדה שאסורה כל שבעה דהויא ספק נפל וליל שמיני שריא דיצאת מכלל נפל וגוי המוכר נדיים וטלאים קטנים אינו נאמן עליהם לומר שהם בני שמנה ימים:
121
קכ״ב(ה) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לפי שנוטה למות וכשם שאין חילוק בנבלה בין מתה ע״י ארי או ע״י חולי כך אין חילוק בטרפה שהיא נוטה למות בין ע״י ארי או ע״י חולי והם שבעים טריפות שמנו חכמים. ממנין תרי״ג:
122
קכ״ג(ו) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ממנין תרי״ג:
123
קכ״ד(ז) שלא יאכל אבר מן החי שנא׳ לא תאכל הנפש עם הבשר, ממנין תרי״ג:
124
קכ״ה(ח) לא תבשל גדי בחלב אמו נאמר בתורה ג׳ פעמים ותנא דבי ר׳ ישמעאל אחד לאיסור אכילה וא׳ לאיסור הנאה וא׳ לאיסור בישול מנה סמ״ג אכילה ממנין תרי״ג:
125
קכ״ו(ט) והנאה אמר שהיא ע״מ ואין כל איסורין אלו נוהגין אלא בטהורים ולא בטמאים, ע״מ:
126
קכ״ז(י יא יב יג יד טו) שלא לאכול בהמה טמאה שנאמר את זה לא תאכלו וכו׳ וחיה בכלל בהמה ועוף טמא שנאמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודג טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו וחגב טמא שנא׳ כל שרץ העוף לא יאכל ושרץ הארץ שפרה ורבה שנא׳ כל השרץ וגו׳ ורמש הארץ היינו שאינם פרים ורבים אלא הם תולעים גדולים באשפות ובגופים. רמב״ם, ממנין תרי״ג:
127
קכ״ח(טז יז) שלא לאכול שרץ המים שנא׳ אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו׳ ולא תולעת הפירות שנא׳ לכל השרץ השורץ ממנין תרי״ג:
128
קכ״ט(יח) שלא לאכול ערלה שנא׳ שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ממנין תרי״ג:
129
ק״ל(יט) ואפילו קליפת הפרי וגרעוניו אסירי אבל העלין והלולבין שרי, ואם קדש האשה בערלה אינו מקודשת דאפילו בהנאה נאסרה מריבוי הכתוב וערלה נוהגת בחוצה לארץ דין תורה הלכה למשה מסיני וקבלו בפירוש דדוקא ודאי אבל ספק ערלה דחוצה לארץ מותרת, ע״מ:
130
קל״א(כ כא כב) אסור לאכול מתבואה חדשה עד סוף יום ששה עשר בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ואין איסור חדש אלא בחיטין ושעורין ומיניהם ונוהג גם בחוצה לארץ מן התורה ממנין תרי״ג:
131
קל״ב(כג כד) שלא לאכול תקרובות ע״א ושלא לשתות יין נסיכם שנא׳ השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו בכלל לאו זה יין שנתנסך לע״א שהוא עיקר שמחתם בזבח ממנין תרי״ג וענף מצוה:
132
קל״ג(כה) ונשמרתם מאד לנפשותיכם להכי כתב מאד דחמירא סכנתא מאיסורא ארז״ל ג׳ משקין אסורין משום גילוי המים והיין והחלב בהמה או עוף נשוכי נחש אסורין תאנה נקורה או אבטיח וכיוצא בו אסורין שמא אכל מהם נחש רשב״ץ ע״מ:
133
קל״ד(כו) שלא לאכול בכור תם ובכור נוהג בזמן הזה אפי׳ בח״ל שנא׳ לא תוכל לאכול בשעריך וגו׳ ובכורות וגו׳. מתרי״ג רשב״ץ:
134
קל״ה(כז) לא תאכל כל תועבה פירשו בספרי דהיינו בכור תם שאסרה תורה להטיל בו מום שאם הטילו בו מום נאסר באכילה מן התורה מתרי״ג לר׳ שלמה ז׳ גבירו״ל כדמפרש דבריו רשב״ץ:
135
קל״ו(כח) המת וקברו ותבריכיו אסורין בהנאה מן התורה כדאיתא פרק שני דע״א ופרק ששי דסנהדרין ויליף לה התם מגזירה שוה שם שם כתיב ותמת שם מרים וכתיב בעגלה ערופה וערפו שם מתרי״ג לרשב״ץ ורא״ם:
136
קל״ז(כט) צוה הבורא שלא ילך אדם בחוקות העכו״ם לרדוף אחרי שרירות לבו דכתיב בפ׳ קדושים תהיו ולא תלכו בחקת הגוי וחוקות העכו״ם זוללים וסובאים ומכאן אמרו אזהרה לבן סורר ומורה עכ״ל הרב רבינו אליעזר ממיץ, ע״מ:
137
קל״ח(ל) לא תאכל על הדם בכללו שלא לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה אלא אם רצה חותך ומניח עד שתמות ואוכל, מתרי״ג:
138
קל״ט(לא) אל תשקצו את נפשותיכם הוזהרנו בזה שלא לאכול דברים שנמאסים על הנפש שלא יאכל דג או חגב עד שימות וכן לא ישתה בקרן מקיזי הדם רבינו יונה ענף מצוה:
139
ק״ממצות לא תעשה התלויות בפה בושט ובזמן:
140
קמ״א(א) כל האוכל חמץ מתחלת ליל ט״ו עד סוף כ״א יום בניסן במזיד חייב כרת שנא׳ כי כל אוכל חמץ ונכרתה. מתרי״ג:
141
קמ״ב(ב) והאוכל חמץ בערב הפסח מחצי היום ולמעלה לוקה דכתיב לא תאכל עליו חמץ ואזמן הפסח קאי שהוא מתחלת שעה שביעית ע״פ. מתרי״ג:
142
קמ״ג(ג) כל האוכל או שותה ביום הכפורים חייב כרת שנא׳ כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מתרי״ג:
143
קמ״ד(ד) לא תאכל על הדם הוא לאו שבכללות בפ״ק דברכות למדו מכאן אזהרה שאסור לאדם לאכול משעלה עמוד השחר עד שיתפלל דפירושו לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם, וכן כתבו סמ״נ ורשב״ץ ורשב״ם, ענף מצוה:
144
קמ״המל״ת מן התורה התלויות בחוטם:
145
קמ״ו(א) דבור שביעי של עשרת הדברות לא תנאף כאן כלל בעילת כל העריות שבתורה עוד דרשו בו לא תנאף נוטריקון לא תהנה לאף ופירשו המפרשים שרוצה לומר שאסור להריח ריח אשת איש המבושמת וכן דשאר עריות דאף פירוש חוטם לשון נזמי האף רשב״ץ ע״מ:
146
קמ״ז(ב) בשמים של ע״א אסור להריח בהם שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם לכן אין מברכין על ריחות האלה שהרי אסור להריח בהן:
147
קמ״חמל״ת מן התורה התלויות בידים ואפשר לשומרם בכל יום:
148
קמ״ט(א) נאמר בדבור שני דעשרת הדברות ולא תעבדם זו אזהרה שלא לעבוד ע״ז בדברים שדרכה לעובדה בהם. מתרי״ג:
149
ק״נ(ב) בפרשת משפטים כתיב ולא תעבדם בא להזהיר על העובד דרך כבוד אע״פ שאין זו דרך עבודתה וכן המגפף או מנשק לה מתרי״ג:
150
קנ״א(ג) לא תעשה לך פסל הזהיר על העושה ע״א לעצמו אע״פ ש שלא עבדה ונכלל בפסוק זה בין העושה אותה בידו או מצוה לאחרים עשותה לו מתרי״ג:
151
קנ״ב(ד) ושלא לעשותה לאחרים שנ׳ אלהי מסכה לא תעשה לך. ממנין תרי״ג:
152
קנ״ג(ה) שלא לעשות צורת אדם הבולטת אעפ״י שאינה עושה לשם ע״א כלל אלא לנוי בעלמא שנא לא תעשון אתי אלהי כסף מתרי״ג:
153
קנ״ד(ו) ופסל ומצבה לא תקימו לכם תניא בתורת כהנים דבא להזהיר על המקיים פסל אע״פ שלא עשאו ולא עבדו מתרי״ג:
154
קנ״ה(ז) שלא ליהנות מע״א ומכל משמשיה שנא׳ ולא תביא תועבה אל ביתך מתרי״ג:
155
קנ״ו(ח) שלא ליהנות מציפוי נעבד אע״פ שהוא לא נאסר כגון אם עבדו הר או גבעה דכתיב אלהיהם על ההרים משמע ולא ההרים אלהיהם מ״מ ציפויין נאסר שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וציפוי כל ע״א הוי בכלל משמשיה, מתרי״ג:
156
קנ״ז(ט י) דבור ששי דעשרת הדברות לא תרצח ועון המלבין פני חבירו ברבים קרוב לרוצח דהא אזיל סומקא ואתי חיוורא ולמדו מן המקרא דמוטב לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מתרי״ג:
157
קנ״ח(יא) דבור שמיני דעשרת הדברות לא תגנוב אזהרה לגונב נפשות שהוא במיתת ב״ד ובפרשת קדושים לא תגנובו אזהרה לגונב ממון שהוא בלאו וגנבה היינו בסתר מתרי״ג:
158
קנ״ט(יב יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול הלוקח ממון חבירו בגלוי ובחזקה נקרא גזלן איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים ואינו רוצה לפרוע ואסור לגנוב או לגזול כל שהוא דין תורה ואפי׳ עכו״ם אסור לגנוב ממנו או לגוזלו או לעושקו, רמב״ם ורשב״ץ מתרי״ג:
159
ק״ס(יד טו טו) המשתמש במשכון או בפקדון של חבירו בכלל גנב הוא וכן הנוטל כלים מבית חבירו בהחבא להשתמש בו ולהחזירו אפי׳ מי שאין כוונתו לגנוב אפי׳ להשתמש אלא מכוון לטובה לצערו כדי שפעם אחרת יזהר בשמירת כליו הרי זה בכלל גנב מרבוי הכתוב, ע״מ:
160
קס״א(יז) אפי׳ הגונב את שלו מאחרי הגנב אסור לפי שטועם טעם גנבה כדאיתא פ״ק דברכות וכן כתב רבינו יונה וסמ״ג אלא אומר לו בפירוש זה שלי, ענף מצוה:
161
קס״ב(יח) השואל כלי שלא מדעת הבעלים נק׳ גזלן. ע״מ:
162
קס״ג(יט) אין השואל רשאי להשאיל ואם השאיל הרי זה נקרא גזלן ע״מ:
163
קס״ד(כ) אסור לגנוב דעת הבריות יאפי׳ דעת הגוים ואפי בדברים ולפי שגנב אבשלום ג׳ לבכות לב אביו ולב ב״ד ולב כל ישראל נתקעו בו שלשה שבטים שנא׳ ויקח ג׳ שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום וגונב דעת הבריות נקרא גנב שנא׳ ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח אין מפרכסין כלים ישנים כדי שיראו כחדשים אין נופחין את הקרביים ולא שורין את הבשר במים לפי שמלבן והכחוש נראה שמן אין מוכרין בשר נבילה בכלל שחוטה אע״פ שהנבלה אצלו כשחוטה מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין שידמה ללוקח שהכל הוא ברור לא ירבה לאדם בתקרובת כשיודע שאינו מקבל, לא יסרב בו לאכול כשיודע שאינו אוכל וכן כל כיוצא בזה, ע״מ:
164
קס״ה(כא) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון וגר בכלל עמיתך הוא׳ מתרי״ג:
165
קס״ו(כב) והוסיף בגר שנתגייר לאו שנא׳ לא תלחצנו זו אונאת ממון, מתרי״ג:
166
קס״ז(כג) כתיב גבי אבידה לא תוכל להתעלם הוזהרנו בזה שלא להתרשל בהצלת ממון חבירו בין מטלטלי בין קרקע כמו שאמרו ז״ל כן תעשה לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקעות כגון אם היו מים שוטפים ובאין שם חייב לגדור בפניהם מתרי״ג:
167
קס״ח(כד) מק״ו אנו למדין מזה שהוזהרנו להשתדל בהצלת חברינו עצמם ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם וטוב ונכון מאוד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מהמשכולים להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה בהיות איש או אשה מישראל שרוים בצער רבינו יונה ע״מ:
168
קס״ט(כה) שלא להלוות ישראל ברבית דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך מתרי״ג:
169
ק״ע(כו) וכן הלוה מוזהר שלא ללות ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך קרי ביה לא תנשך מתרי״ג:
170
קע״א(כז) שכיר יום גובה כל הלילה עברה הלילה ולא פרעו עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, מתרי״ג:
171
קע״ב(כח) שכיר לילה גובה כל היום עבר היום ולא פרעו עובר משום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבא עליו השמש ושכיר שעות ביום גובה כל היום שכיר שעות בלילה גובה כל הלילה ממנין תרי״ג:
172
קע״ג(כט) כשאדם רואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה חייב לעזור את חבירו ואם לא עזרו עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מתרי״ג:
173
קע״ד(ל) מקל וחומר אנו למדין כשאדם רובץ תחת משאו דעבר חברו בלאו אם לא עזרו, רמב״ם סמ״ג רשב״ץ ע״מ:
174
קע״ה(לא) שלא יקח שכיר יותר מאכילתו שנאמר ואל כליך לא תתן מתרי״ג:
175
קע״ו(לב) שלא יקצור הפועל בדבר שדרכו לקצור ולא יבצור בדבר שדרכו לבצור רק לצורך אכילתו שנא׳ וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך מתרו״ג:
176
קע״ז(לג) שלא לחסום בהמה בשעה שעושה מלאכה בדבר שאוכלה ממנו ונהנית שנא׳ לא תחסום שור בדישו מתרי״ג:
177
קע״ח(לד) שלא למשכן את הלוה בידו אלא במצות ב״ד שנא׳ לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מתרי״ג:
178
קע״ט(לה) ואין בית דין נותנין רשות למלוה ליכנס לביתו של לוה ולא לחטוף ממנו בזרוע אפי׳ בשוק דקאי בלאו דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ כו׳ והוי כאלו כתיב לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ולא תבא ל לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד כו׳ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו. ענף מצוה:
179
ק״פ(לו) אפילו שליח ב״ד אינו רשאי ליכנס לביתו למשכנו בזרוע שנא׳ לא תבא כו׳ בחוץ תעמוד והאיש דתיבת והאיש נדרש לפניו ולאחריו והוי כאלו כתוב בחוץ תעמוד אתה והאיש זה שליח ב״ד אלא והאיש אשר אתה נושה בו שהוא בעל הבית יוציא אליך את העבוט החוצה אבל אם היה חוץ מביתו יכול שליח ב״ד לחטוף ממנו משכון בזרוע ברשות ב״ד וכל זה דרך משכון אבל דרך גביה יורדין ב״ד לנכסיו ומגבין למלוה:
180
קפ״א(לז) ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו פירשו בספרי לא תשכב ועבוטו אצלך אלא תחזירנו לו ומיירי בכסות לילה דלא בא הכתוב לומר שלא ישתמש בעבוט חבירו דזה בכלל לא תגנבו הוא וכתב רמב״ם הממשכן את חבירו בב״ד או שממשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו מצוה להחזיר לו בעת שהוא צריך לו עבר ולא השיב לו כלי היום ביום או כלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו ממנין תרי״ג:
181
קפ״ב(לח) אלמנה אפילו היא עשירה אין לוקחין ממנה משכון לא בשעת הלואה ולא ע״פ ב״ד שנא׳ ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכן או נשרף קודם שהחזירו לה לוקה ממנין תרי״ג:
182
קפ״ג(לט) וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין משכנו אחר הלואה אפי׳ ע״פ ב״ד לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש שנא׳ לא יחבול רחיים ורכב. מתרי״ג:
183
קפ״ד(מ) וחייב על הרחיים בפני עצמה ועל הרכב בפ״ע ואע״פ שאין מלאכת הטחינה נעשית אלא בחבור שניהם יחדיו ולכך נמנין שני לאוין ממנין תרי״ג כדכתב סמ״ג ובכלל רחיים ורכב כל כלי אוכל נפש כגון כלי הלישה או הבישול או סכין של שחיטה וכיוצא בהם ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה על כל כלי וכלי רמב״ם פ״ג דהלכות מלוה ולוה והראב״ד השיגו דלא מקרי חובל המלוה על המשכון ובין באלמנה ובין בכלים שעושין בהן אוכל נפש אין אסור למשכן אותו אלא דווקא שלא בשעת הלואה מתרי״ג:
184
קפ״ה(מא מב) לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל תרגום ירושלמי לא תהון אסיר חתנין וכלתין וזו קבלה למשה מסיני וזה טעם סמיכות הפסוק לדלעיל מניה דכתיב כי יקח איש אשה חדשה ושמח את אשתו אשר לקח דהיינו מצות עונה כדכתיבנא לעיל וסמך לו לא יחבול רחיים ורכב זו אזהרה שלא ימנע אחר עונתן לא יקשור הרחיים שהוא רמז לאשה ולא הרכב שהוא רמז לאיש ואשכחן לשון טחינה באשה שנא׳ תטחן לאחר אשתו ועון פלילי הוא זה והרשע העושה זה אין לו כפרה עולמית ואין לו חלק לעוה״ב כדמסיים בפסוק זה התרגום ירושלמי ושמעתי מפי החכם ר׳ עובדיה בנו של ר׳ זכריה שמעשה היה באדם אחד שקשר יהודי א׳ ונכרת בתוך שנתו ולא היה אדם יודע רק הרשע הגיד בשעת מיתתו אני קשרתי את פלוני החתן והנה לפני מלאך המות וחרבו שלופה בידו אומר לי שהעון הזה גרם מיתתי וגם אין לי חלק לעוה״ב ומיד פרחה נשמתו, ע״מ:
185
קפ״ו(מג) לא תסיג גבול רעך להרחיב תחומך וליכנס בתחום חבירך אפי׳ אצבע והמשנה סימן הגבול וקובעו בקרקע חבירו ואומר עד כאן תחום שלי אם בחזקה עשה עבר על לאו דלא תגזול ואם בסתר עבר על לא תגנוב ותוס׳ לאו בארץ ישראל לא תסיג גבול דסיפיה אשר גבלו ראשונים בנחלתך, ממנין תרי״ג:
186
קפ״ז(מד) שלא למחוק את ה׳ שנא׳ ואבדת את שמם לא תעשו כן לה׳ אלהיכם ממנין תרי״ג:
187
קפ״ח(מה) שלא להשחית עץ מאכל שנא׳ לא תשחית את עצה ובכלל לאו זה שיחוס אדם על ממונו ולא יפזר לריק אפי׳ שוה פרוטה, ממנין תרי״ג:
188
קפ״ט(מו) שלא לבשל בשר בחלב אפי׳ אינו רוצה לאוכלו אלא להאכילו לנכרים או לדבר אחר שנא׳ לא תבשל גדי בחלב אמו ויתור הלאוין שנכפלו בתורה בזה לאסור אכילה והנאה כדכתבינן לעיל ממנין תרי״ג:
189
ק״צ(מז) שלא להטיל מום בבכור תם שנא׳ כל מום לא יהיה בו למדו מפי הקבלה לא יהיה בו, מתרי״ג:
190
קצ״א(מח) כתב ספר החינוך אמרו במס׳ סנהדרין דאם אדם ראה או שמע שישראל בסכנה כגון שטובע בנהר או כל מין סכנה או לסטים באין עליו חייב להשתדל על הצלתו בכל כחו וגם אם הוא לא יכול חייב לשכור אחרים להצילו וכן אם היה חולה חייב להשתדל על רפואתו והמתרשל הרי זה שופך דמים ועליו נאמר לא תעמוד על דם רעך. מתרי״ג:
191
קצ״ב(מט) לא תקח שוחד ואפי׳ לדון דין אמת ואפי׳ שוחד דברים אסור ואם דבר לו דברי חנופה ימנע עצמו מלדונו ומייתי בגמ׳ מעשה באחד שהעביר נוצה של עוף מעל הדיין ואמר לו הדיין אני פסול לך לדון וכן מעשה בא שכסה רוק לפני הדיין ואמר לו הדיין אני פסול לך לדון. ממנין תרי״ג:
192
קצ״ג(נ) כתיב בהרוגי ב״ד לא תלין נבלתו וגו׳ כי קבור תקברנו ביום ההוא למדו מפי השמועה דלאו דוקא בהרוג אלא הוא הדין לכל המתי׳ אבל מותר להלין אותו לכבודו. מתרי״ג:
193
קצ״ד(נא נב) שלא לעשות מעשה אוב וידעוני שנאמר אל האובות ואל הידעונים. מתרי״ג:
194
קצ״ה(נג) שלא להעביר מזרעו למולך שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך מתרי״ג:
195
קצ״ו(נד נה) שלא להקיף פאת הראש להשוות צד צדעיו לאחורי אזניו ולא הקפת הפאות לבדן אסור אלא גם המקיף כל הראש עם הפאות יחדיו עובר בלאו ולמדו מפי השמועה דחייב על כל פאה ופאה ולא בתער בלבד אסור אלא אפילו במספרים אם נעשה כעין תער, ממנין תרי״ג וענף מצוה:
196
קצ״ז(נו נז) ושניהם עוברים בלאו בין המקיף ובין הניקף ע״מ:
197
קצ״ח(נח) ולא תשחית את פאת זקנך מפי השמועה למדו דלוקה על כל אחת מחמש הפאות ויש מחלוקת בין הפוסקים במקומות הפאות היכן הם וכתב הרא״ש וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל וכן כתב הרב רבינו יונה ומספרים כעין תער מותר בפאות הזקן כיון דכתב בהו לשון השחתה ולא מקרי השחתה אלא בתער דוקא ואפילו תחת הזקן יש להזהר מלהעביר תער וזה לשון סמ״ק אפי׳ תחת הסנטר עקורין מונטון אוסר ר״ת לפי שפעמים שמושך אליו שער של פאה, מתרי״ג ואע״פ שאין במנין תרי״ג בפאות רק לאו אחד ענפיו הם י׳ ועלה ממגינו (סז) דהרי בחמש פאות הזקן יש עשרה מלקיות ה׳ למגלח וה׳ למתגלח מיהו בין בהקפת פאת הראש בין בהשחתת פאות הזקן אין המתגלח לוקה אא״כ סייע בדבר שמטה עצמו אל המגלח אבל אם לא סייע כלל לא לקו כיון דלא עשה מעשה מיהו איסורא איכא כשאר לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו לפיכך אסור לישראל להניח לעובדי כוכבים להקיף פאות ראשו או להשחית פאות זקנו והמקיף את הקטן חייב ואפי׳ אשה שמותרת בהקפת ראשה אסורה להקיף פאת האיש ואפי׳ פאת הקטן, ע״מ:
198
קצ״ט(סח) לא יהיה כלי גבר על אשה מתרי״ג:
199
ר׳(סט) ולא ילבש גבר שמלת אשה מתרי״ג כתב רמב״ם לא תעדה אשה עדי איש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים הכל כמנהג המדינה איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט ש שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שערה לבנה אחת לוקה עכ״ל רמב״ם ובשלחן ערוך בספר יורה דעה (סימן קנו) אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה וגו׳ וכתב הרב רבינו אליעזר ממיץ ואפי׳ עראי ודרך שחוק אסור שהרי לא חלק הכתוב בין קבע לעראי, ולפי שראיתי בני אדם הלובשים מלבושי אשה עראי ואשה מלבושי איש עראי בשמחות של חתן וכלה כתבתי כן ויוצרנו יתן יראתו על פנינו אמן סלה עכ״ל בספר יראים, העברת שער בית השחי ובית הערוה בתער סמ״ג כתב דאסור מן התורה ולוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ורמב״ם כתב דלא אסור אלא מדרבנן ומכין למעביר מכת מרדות ובמספרים כעין תער לכ״ע לא אסור אלא מדרבנן, וסמ״ק כתב הבעל נפש אפי׳ במספרים שלא כעין תער לא יעביר וכתב רמב״ם לא אסרו העברת שיער אלא במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים אבל במקום שמעבירין האנשים אסור לישראל להעבירו ואם העבירו אין מכין אותו:
200
ר״א(ע עא) ומכה אביו ואמו מות יומת מתרי״ג, ומיתתו בחנק וחייב על האב לבד או על האם לבד, ע״מ:
201
ר״ב(עב) המכה ישראל בין גדול בין קטן בין איש בין אשה אפי׳ היא אשתו אם הכה דרך פציון עובר בשני לאוין שנאמר לא יוסיף פן יוסיף ואפי׳ להרים יד אסור ומשעת הרמת יד נקרא רשע ופסול לעדות מתרי״ג, והמכה דרך מוסר אינו עובר על בל תוסיף דאמרי׳ במס׳ מכות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו וכתיב בספר עזרא ואכם מהם אנשים ואמרטם:
202
ר״ג(עג) ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך לא ישתעבד אדם בחבירו ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ולתועלתם ואפי׳ להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות ככר לחם אסור אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ רבינו יונה. ע״מ:
203
ר״ד(עד) ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואם שחמטן לוקה אותו היינו האם דהאב אינו יודע מי הוא ואם נודע בבירור נסתפקו חכמים אם חוששין לזרע האב אם לאו וספקא דאורייתא לחומרא ואינו נוהג בחיה ועוף אלא דוקא בבהמה ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון בין ששחט האם תחלה או הבן ובן לאו דוקא אלא הוא הדין לבת ואפילו שחט ונמצאת טרפה לוקה ובין ששחט הוא או אחר את השני לוקה לפיכך אם שחט אותה היום ומכר בנה בו ביום יודיע ללוקח שלא ישחוט אותו עד מחר ויום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כמו במעשה בראשית לפיכך שחט אותו תחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל ה׳ שחט הראשון סוף יום ד׳ קודם שקיעת החמה מותר לשחוט השני בצאת הככבים ליל ה׳ מתרי״ג:
204
ר״ה(עה) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו לאו דוקא חרישה אלא הוא הדין כל מלאכה שיעשה או משא שישא אפילו אבן בשתי הבהמות יחדיו אפילו אינן קשורות יחד כגון שור וחמור שהולכין זה אצל זה ודף מונח עליהם המנהיגן אפי׳ בקול או המושכן לוקה זה דעת הרמב״ם פרק ט׳ מהלכות כלאים וכן כתב הטור בשמו וכתב שהרא״ש אביו חלק ע״ז ואמר דליכא איסור כלאים אלא בעושה בהם מלאכה אחת כשהם קשורים יחד אבל אם הם בלתי קשורים מותר לעשות בהם מלאכה יחדיו ובין לרמב״ם ובין להרא״ש אם לא עשה על ידי שניהם מלאכה אחת אלא שהיו קשורין זה בזה ומשכן או הנהיגן אין כאן איסור כלל, אבל הרב רבינו יונה כתב בשערי תשובה דאפי׳ בלי עשיית מלאכה ונשיאת משא רק שהיו קשורין יחד המנהיגן או המושכן לוקה אבל אם לא היו קשורים הכל מודים דשרי למושכן או להנהיגן בלי עשיית מלאכה אחת אך הרב רבינו אפרים תלמידו של רב אלפס סבר דאף בזה אסור ולוקה ולכך כתב שהרוכב בסוס לצוד ציד ומושך בחבל הכלב אצל הסוס לוקה משום מנהיג כלאים דבהנהגה אפי׳ בלי מלאכה ובלי קשירה אסר רחמנא ולכן חרישה דכתיב אורחא דמלתא נקט וכתב דאבי העזרי חלק על רבינו אפרים ושדעתו כדעת הרא״ש דאין איסור אלא בקשורין ועושין מלאכה אחת יחדיו נמצאו כאן ארבע דעות של הרא״ש ואבי העזרי לקולא דתרתי בעינן כמשמעות הפסוק קשורין ועושין מלאכה אחת יחדיו וה״ר אפרים לחומרא דלא בעינן אפילו חדא והרמב״ם ורבינו יונה סברא אמצעית דחדא בעינן לאיסורא אך בזה חלקו דהרמב״ם סבר כשהמלאכ׳ אחת בשני מינין יחדיו היא האסורה אף בלי קשירה ולרבינו יונה כיון דמנהיגן קשורין אסור אפי׳ בלי מלאכה והמחמי׳ תבא עליו ברכה ושמעתי מחכם א׳ שראה שהרב הגדול בדורו מהור״ר יוסף קארו זלה״ה שפעם א׳ היה בכפר וראה יהודי מושך ברסן הסוס ואחורי הסוס חמור קשור בחבל במרדעת הסוס וקרא וגער ונזף ביהודי עד שהתיר חבל החמור מעל הסוס והורה לו שימשוך או ינהיג שניהם בלי קשירה כדעת רבינו יונה וגם כדעת הרמב״ם כיון דלא היו נושאין משא אחד בין שניהם ודעת כל הפוסקים דשור וחמור דכתב רחמנא לאו דוקא אלא ה״ה לכל שני מינין אפי׳ שניהם טמאין או טהורין דין תורה דלוקה אבל רמב״ם לבדו כתב דאין אסור מן התורה רק במין אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור אבל שניהם טמאין או טהורין אין אסור אלא מדברי סופרים ומכין אותו מכת מרדות ואדם עם בהמה מותר לעשות מלאכה א׳ יחד אפי׳ קשורין:
205
ר״ואדם יושב על עגלה ואחד מנהיג והעגלה הולכת על שני מיני בהמות שניהם לוקין מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמות לילך הרי״ף והרמב״ם והרא״ש כתב רבינו יונה דכיון דהמנהיג שני מיני בהמה אפי׳ בקול אסור לכך אסור לפרוס שלום לעכו״ם המנהיג בכלאים שפעמים ממהרות הבהמות ללכת מחמת הקול, ושתי פרידות זו בת סוס וזו בת חמורה שני מינים הם ואסור להנהיגן יחד ואסור להנהיג הפרד עם הסוס או עם החמור עכ״ל, מתרי״ג:
206
ר״ז(עו) שלא להרביע בהמה או חיה או עוף מין בשאינו מינו שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים ולמדו מפי השמועה דה״ה לחיה ולעוף מתרי״ג:
207
ר״ח(עז עח) סיפא דקרא שדך לא תזרע כלאים ולמדו מפי דשמועה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך אפי׳ בחוצה לארץ שהרי זה אינו תלוי בקרקע אף הרכבה אפילו בחוץ לארץ אסורה והמרכיב מין אילן על מין אילן אחר אפילו בחוצה לארץ לוקה וכן המרכיב ירק בירק או אילן בירק או ירק באילן לוקה ומיהו הפירות לא נאסרו ואפי׳ על הזורע ואפי׳ לומר לגוי שירכיב לישראל בכלאים אסור מתרי״ג וע״מ:
208
ר״ט(עט) שלא יקפוץ יד מליתן צדקה שנאמר לא תקפוץ ידך מתרי״ג:
209
ר״י(פ פא) שלא להוסיף על המצות ולא לגרוע כגון תפילין שהם ארבעה בתים כקבלת רז״ל הוא עושה חמש או שלש וכן בשאר. מצות כיוצא בזה, מתרי״ג:
210
רי״א(פב) שלא ללכת בחקות העכו״ם במלבושיהם ובמנהגיהם במעשה ודבור מלחשי האמורי שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו אלא יהיו ישראל מובדלים מהם בכל שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים ובתוספת׳ דמסכת שבת איתא מה היו דרכי האמורי סמ״ג ורבינו יונה, מתרי״ג:
211
רי״ב(פג פד) שלא לעבוד בבכור ושלא לגוזזו שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וכל הבכורות של שור וכבש ועז אסורין בגיזה ועבודה אפי׳ לאחר שנפל בהם מום ומה שנגזזו מהם אפי׳ אחר ששחטו על ידי שנפל בהם מום אסור בהנאה וכל שיש שותפות לגוי בין בבכור ובין באמו אפי׳ אוזן אחת פטור מן הבכורה ובכור נוהג בזמן הזה בין בארץ בין בחוצה לארץ מתרי״ג:
212
רי״ג(פה) שלא יכתוב איש בשריטה על בשרו ויקעקע השריטה בצבע שנאמר וכתיבת קעקע לא תתנו בבשרכם מתרי״ג:
213
רי״ד(פו) שלא ישרוט אדם בבשרו על מת שנאמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם מתרי״ג:
214
רי״ה(פז) לא תתגודדו היינו שריטה על מת ובכלל לאו זה שלא להתגודד לע״א כדכתיב בהו ויתגודדו כמשפטם אלא ש שעל מת בין ביד בין בכלי חייב מלקות ולע״א דוקא בכלי לוקה דכתיב בהו בחרבות וביד אסור ולא לקי, ע״מ:
215
רי״ו(פח) בכלל לאו זה בפרקא קמא דיבמות דרשו שבא להזהיר לא תעשה אגודות אגודות שלא יהיו ב׳ בתי דינין בעיר אחת אחד נוהג מנהג אחד ואחד נוהג מנהג אחר כדי שלא תהיה תורה כשתי תורות סמ״נ ורשב״ץ ע״מ:
216
רי״ז(פט) לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וכתיב לא יקרחו קרחה בראשם לחייב על כל הראש כבין העינים ודוקא על מת מתרי״ג:
217
רי״ח(צ צא) שלא לגרוע המזון ולא הכסות לאשתו שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע מתרי״ג וע״מ:
218
רי״ט(צב) שלא יחדל מעשות מעקה דאמרינן בספרי ועשית מעקה לגגך זו מצות עשה ולא תשים דמים בביתך זו מצות לא תעשה, מתרי״ג:
219
ר״כ(צג) ובכלל אזהרה לכל מין נזק שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע וכן כל כיוצא בזה כדאיתא במסכת׳ כתובות סמ״ג ורשב״ץ מתרי״ג:
220
רכ״א(צד) שלא יטמא כהן הדיוט למת רק לששת קרוביו דכתיב לנפש לא יטמא כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו׳ ולמת מצוה שאין לו קוברים מצוה אפי׳ על כהן להטמא כדכתיבנא לעיל. מתרי״ג:
221
רכ״ב(צה) ושלא יכנס לאהל שיש בו מת ולא יאהיל על המת דכתיב ועל כל נפש מת לא יבא ופסק ר״ת וסמ״ג כרבנן דסבירא להו דקברי עכו״ם מטמאין גם באהל כקברי ישראל ויש פוסקים כרשב״י דאמר קברי עכו״ם אינן מטמאין באהל אך במגע ובמשא מטמאין ויש אומרים דה״ה דאפי׳ במגע ובמשא אין מטמאין והמחמיר תבא עליו ברכה ועל הגוסס יש פוסקים דמותר לכהן לעמוד עליו עד שתצא נפשו אבל גדולי פוסקים אוסרין ופרשו רז״ל לה יטמא ולא יטמא לאחרים עמה לאחר שפירש ממנה לכך אסור לכהן ליכנס לבית הקברות לקבור אביו כי בחזרתו יטמא לאחרים מתרי״ג:
222
רכ״ג(צו) שלא להונות במדה או במשקל ואפי׳ לעכו״ם שנאמר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל למכור בחסר או לקנות ביתר אם עבר חייב להחזיר וקשה לפני הקב״ה עונשן של מדות מעונשן של עריות המשקר במד׳ או משקל קרוי ע״ם שח״ת פי׳ עול משוקץ שנוי חרם תועבה כמבואר בפוסקים וגורם ה׳ דברים מטמא את הארץ מחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם ובכלל הפסוק כל מין עול שלא יטמין אבן המשקל במלח כדי שתהי׳ קלה ושלא ישפוך על המדה ממקום גבוה כדי שיעלה הקצף אישקומה בלעז שנראה כמלא כן כתבו רמב״ם וסמ״ג וספר החינוך, מתרי״ג:
223
רכ״ד(צז) ואפי׳ לשהות בביתו המדה או המשקל החסרים או היתרי׳ אע״פ שאין דעתו לקנות ולמכור בהם אלא לתשמישי ביתו אפי׳ לעשות המדה עביט של מי רגלים אסור אלא חייב לשבר כדי שלא יהיו למוקש ואם השהה אותם אע״פ שלא קנה ולא מכר בהם עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך בביתך אבן ואבן גדולה וקטנה וגו׳ איפה ואיפה גדולה וקטנה, מתרי״ג:
224
רכ״ה(צח) שלא לסרס זכר מכל המינין לא אדם ולא בהמה ולא עוף בין טהורין בין טמאין שנאמר ובארצכם לא תעשו וכתיב לעיל מיניה ומעוך וכתות וכרות מתרי״ג, ואפי׳ לומר לעובדי כוכבים שיסרס בהמה אסור שגם בני נח מצווין על הסירוס כדאיתא פרק הפועלים ועובר אלפני עור:
225
רכ״ו(צט) כי תדור נדר לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו וגו׳ הנה יש עונש באיחור הנדרים אע״פ שמשלם אותם אחרי כן ואדם שאמר ליתן צדקה לעניים אע״פ שלא הזכיר לשון נדר בפיו נדר גמור הוא וחייב ליתן מיד ואפי׳ אם איחר מחמת שכחה ענש יענש ובניו מתים קטנים ואשתו מתה:
226
רכ״ז(ק) שלא יעבור אדם על נדרו או על שבועתו שנאמר איש כי ידור נדר לה׳ או השבע וגו׳ לא יחל דבר ואם נתחרט והתירו לו שלשה דגמירי וסבירי מותר דכך קבלו מסיני הוא אינו מיחל אבל אחרים מחולין ומתירין לו מתרי״ג:
227
רכ״ח(קא) ולא תחללו את שם קדשי היינו שלא יעבור אדם עבירה ולא יעשה מעשה שיתחלל בו שם שמים כגון בשעת הגזירה אפי׳ נאנס הרי זה חילול את השם ושלא בשעת הגזירה כגון הפורק עול מלכות שמים בפרהסיא במתכוין למרוד בהקב״ה וכן ת״ח או כל אדם המוחזק בכשרות ואינו נזהר במעשיו וגורם שאומר עליו דופי הרי זה חילול השם וכתב בסמ״ג ואני דרשתי לישראל כי המשקרים לגוים וגונבין להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ועון חילול השם חמור מעון כריתות ומיתות ב״ד ע״כ מתרי״ג:
228
רכ״ט(קב) וקצותה את כפה כשבאה להמית את ישראל שהיה מריב עם בעלה ולכך החזיקה במבושיו דהוא מקום סכנה אתה מחוייב למהר להצילו אם תוכל באבר מאבריה היינו וקצותה את כפה ואם אי אפשר תהרוג אותה כדי שלא תהרוג אותו וכן חייב להציל בכל הרודף נערה מאורסה או אשת איש או זכר או שאר עריות שבתורה כדכתיבנא במצות עשה מתרי״ג:
229
ר״למצות לא תעשה מן התורה התלויות בידים ובזמן:
230
רל״א(א) שלא לעשות מלאכה בשבת שנאמר ויום השביעי שבת לה׳ לא תעשה כל. מלאכה וגו׳ מתרי״ג:
231
רל״ב(ב) וכן נאמר ביום הכיפורים אלא שבשבת ענוש סקילה כשיש עדים והתראה וביום הכיפורים לא ענוש אלא כרת מתרי״ג:
232
רל״ג(ג ד ה ו ז ח) ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של סוכות וחג שבועות וראש השנה בכל אחד מששה ימים אלו יש לא תעשה על מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש מתרי״ג:
233
רל״ד(ט י) המניח חמץ ברשותו בפסח עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה ולא ימצא. מתרי״ג:
234
רל״המצות לא תעשה מן התורה התלויות ברגלים:
235
רל״ו(א) שלא יצא אדם חוץ לתחום י״ב מיל חוץ למדינתו ששבת בה בשבת שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ולמדו דהיינו חוץ לי״ב מיל כנגד מחנה ישראל ורבנן אסרו לצאת מהמדינה ששבת בה חוץ לאלפים אמה בשבת, הרי״ף והרמב״ם:
236
רל״ז(ב) שלא לשוב לשכון בארץ מצרים שנאמר וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וללכת לסחורה ולא לשכון שרי:
237
רל״ח(ג) שלא להשתחוות לע״א שנאמר ולא תשתחוה להם:
238
רל״ט(ד) שלא להשתחוות על רצפת אבנים לפני השי״ת בשום מקום רק במקדש שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ואם השתחוה בפשוט ידים ורגלים לוקה מן התורה ושלא בפשוט ידים ורגלים אסור מדרבנן לכך יש להציע מחצלאות או מיני קש או תבן בבתי כנסיות הרצופין באבנים להבדיל בין פני הצבור בין האבנים:
239
ר״ממצות לא תעשה מן התורה התלויות בראש הגויה:
240
רמ״אכה איסורי עריות בכרת אי ליכא עדים והתראה כתיב בפרשת אחרי מות שבעה נשים אפי׳ איכא עדים והתראה אין בהם אלא כרת ואלו הן אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו והנדה שבעה בסקילה הבא על האם ועל אשת האב ועל כלתו ועל הזכור ועל הבהמה והאשה שהביאה בהמה עליה ונערה המאורסה ועשרה בשרפה בתו ובת בתו ובת בני ובת אשתו מאיש אחר בת בתה בת בנה אם אשתו אם אמה אם אביה והבא על בת כהן נשואה דאלו ארוסה נדונת בסקילה החמורה משריפה כבת ישראל אחד אשת איש נשואה והיא ישראלית בחנק חייבי לאוין כ״ה ואלו הן:
241
רמ״ב(א) שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסיר רשות היבם מעליה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר:
242
רמ״ג(ב) שלא ישא כהן הדיוט גרושה אפי׳ היא גרושתו וכן זונה וכן חללה:
243
רמ״ד(ג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל לדעת רמב״ם היינו שלא יבא אדם על אשה בלא קדושין ובלא כתובה ואיסור השפחה נפקא ליה מקרא אחרינא:
244
רמ״ה(ד) ולדעת שאר הפוסקים כדכתב המתרגם דבא כתוב זה לאסור עבד לישראלית:
245
רמ״ו(ה) ולא יהיה קדש מבני ישראל לאסור שפחה לישראלי ולדעת רמב״ם בא לאסור בכלל לאו על המשכב זכור:
246
רמ״ז(ו) אל תחלל את בתך להזנותה פירשו בספרי שלא ימסרנה לאדם בלא קדושין ובלא כתובה (ז) בגמ׳ אמרו אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן:
247
רמ״ח(ח) שלא יגרש האונס את אנוסתו:
248
רמ״ט(ט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו:
249
ר״נ(י) רמב״ם ורשב״ץ מנו שלא ישא החולץ חלוצתו שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשו ז״ל במסכת׳ יבמות כיון שלא בנה שוב לא יבנה:
250
רנ״א(יא) שלא יחזיר אדם גרושתו לאחר שנשאת או נתקדשה לאחר שנאמר לא יוכל בעלה הראשון וגו׳:
251
רנ״ב(יב) סיפיה דקרא אחרי אשר הוטמאה לרבות אשה שזינתה תחת בעלה שאסורה לו בלאו:
252
רנ״ג(יג) שלא ישא ממזר בת ישראל:
253
רנ״ד(יד) שלא ישא ישראל ממזרת (טו) מי שנפצעו בצים שלו לא ישא בת ישראל שנאמר לא יבא פצוע דכא בקהל ה׳:
254
רנ״ה(טז) וכן מי שנכרת הגיד שלו שלא נשתייר מן העטרה כלום דסיפיה דקרא וכרות שפכה:
255
רנ״ו(יז) שלא לבא על כותית:
256
רנ״ז(יח) שלא תבעל ישראלית לגוי שנאמר בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך סמ״ק וכתב רבינו יונה ועל הבועל גויה כתיב יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה וקנאין פוגעין בו, ובזוהר מחמיר בעון זה יותר מכל אסורי עריות:
257
רנ״ח(יט) ריש פ״ב תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל והיינו ניאוף בלא שיתוף אחר אלא מיניה וביה ומנאף ופירשו בתוספות דהיינו משפשף מילתו ביד או ברגל ומשחית הזרע וחייב מיתה כער ואונן וכך היו עושין דור המבול ונידון נמי כרוצח ועל עון זה נאמר הנחמים באלים שוחטי הילדים ועל זה נסמך לו לא תנאף ללא תרצח והוא בנדוי מפי חכמי ישראל כך כתב רבינו יונה רמב״ם סמ״ק ואיתא בזוהר דנידון בגיהנם בשכבת זרע רותחת:
258
רנ״ט(כב) שלא לבא על אנוסת אביו דכתיב ולא יגלה כנף אביו:
259
ר״ס(כג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו אמרו בתורת כהנים מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאה אשה ואלו הן נשים המסוללות:
260
רס״א(כד) כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק אי נשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה שנאמר לא תעשו מכל התועבות האלה ואלו הן חקות המתפרצים בתועבות הזמה ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה ובזה הכתוב מדבר ותניא בת״כ יכול יהא עונש כרת על הקריבה ת״ל ונכרתו הנפשות העושות בכרת ואין נענשין כרת על הקריבה אבל לאו יש סמ״ק:
261
רס״ב(כה) בפרק אין מעמידין אמר ייחוד עריות דאורייתא ואסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה מפני שהיא קריבה המביאה לידי גילוי עריות חוץ האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה אלא הכלה בלבד שפרסה נדה קודם שתבעל לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה לפיכך אין אסור להתייחד עמהן ואעפ״כ גדולי החכמים היו מחמירים על עצמם ומרחיקים הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה סמ״ג:
262
רס״ג(נא נב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה הרי הבועל וגם דנבע בכלל דקרי בי׳ לא תשכב ואת שניהם ענש סקילה דכתיב בפ׳ קדושים ואיש כי ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם:
263
רס״ד(נג נד) שלא לשכב עם בהמה שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך וגם אזהרה מלשכב אמרו במס׳ סנהדרין דמלשון שכבתך משמע גם שכיבתך וענש את שניהם סקילה שנאמר איש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו׳ ולמדו מסיני דחיה ועוף נמי בכלל:
264
רס״ה(נה) ואשה לא תעמוד לפי בהמה לרבעה ונו׳ ועונש סקילה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה דמיהם בם וחיה ועוף בכלל:
265
רס״ו(נו נז) המשהה נקביו בגדולי׳ עובר משום בל תשקצו ובקטנים עובר משום שתים משום בל תשקצו ומשום לא יהיה בך עקר כדאמר ר״ל בגמרא דאע״ג דפשוטו של מקרא אמת דברכה הוא עקב תשמעון את המשפטים וגו׳ ואהבך וגו׳ גם לשון אזהרה הוא שמור עצמך מהיות עקר ע״י שתשהה מים קטנים, וכן אמרו הרופאים כי השהוי סכנה גדולה לעקרות וצריך שלא ישהה רגע שלא יהיה סבה למנוע מצות פרו ורבו שהוא עון פלילי, רבינו יונה ע״מ, כל עון עריות חמור מאד וגדול מנשוא כתיב לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם היינו אחרי מות החוטא הפושע בדיוקן מלכו של עולם שבראו בדמותו בצלמו וצוהו קדושים תהיו כי קדוש אני והוא פגם כדכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי שמיד אחרי שנקבר הרשע מחזירים נשמתו לגופו ושניהם נדונין יחדיו הנפש עם הבשר על ידי מלאכי חבלה ביסורין קשים בחיבוט הקבר אחרי כן מקימין אותו מן הקבר חי ומוליכין אותו לגיהנ׳ שבארץ בגוף ונפש כמו שהיה בעת שחטא וכמה מלאכי חבלה רודין אותו ומניחין אותו ללקט עצים להביא למדורות גיהנם ואחרי כן משליכין אותו שם ונדון בשפטים גדולים והוא צועק בקול יללה כמבואר במדרשי רז״ל גם כתבו רשב״י ע״ה ופיתגורי״ש הודה בזה ואחרי היותו בגיהנם זמן הקצוב לפי חטאו מחזיר השי״ת נפשו בגלגול ל עה״ז בגלגול עכו״ם דנחשב כבהמה או בבהמה או חיה או עוף שהוא ית׳ המליכו על כלן כדכתיב תמשילהו במעשה ידך והוא עשה מעשה בהמה הורידו למדריגת בהמה שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וירדו לשון ממשלה וקרי ביה לשון ירידה וכתיב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו לשון נדמו מיותר אלא הכי קאמר כיון דבחייו לא נתן לב ליקר תפארת גדולתו שהוא בדמות ה׳ הנכבד והנורא ופגם דיוקן המלך ונמשל כבהמות ועשה כמעשיהם אחרי מותו יחזור לעולם בגלגול בדמותם וצלמם של בהמות וכך נמצא כתוב למקובלים הנזכר הבא על זכר יתגלגל בשפן וארנבת הבא על בהמה יתגלגל בעטלף הבא על חיה ועוף יתגלגל בעורב, הבא על אשת איש יתגלגל בחמור הבא על עבודת עכו״ם יתגלגל בקדשה יהודית, הבא על הנדה יתגלגל בגוף אשה עכו״ם הבא על אחותו יתגלגל בחסידה האנפה דכתיב בעופות טמאים וזהו רומז בתורה ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא הבא על אמו יתגלגל בחמורה נקבה הבא על חמותו יתגלגל בפרדה נקבה הרגיל להסתכל בעריות יתגלגל בראה דכתיב גבי עופות טמאים ויש גלגולים אחרים בבהמות ועופות טהורים גם טמאים ואפי׳ בדומם באבני השדה שלכך נאמר בנבל הכרמלי והוא היה לאבן ששב בגלגול דומם על לשון הרע שדבר לעבדי דוד המלך ע״ה וגם בדגים לכן להשיב אותו הנפש למנוחה מצוה לאכול דג בשבת ובפרט בסעודה שלישית ולפעמים יתגלגל בעל לשון הרע בכלב וכן הרגיל לאכול בשר טרפה או המאכילה לישראל וזהו רמוז בתורה דכתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא נמצא קרא דלכלב תשליכון אותו כתוב בין שני העונות הללו בין אוכל טרפה ובין מספר לשון הרע לומר לך שעל שני עונות אלו יתגלגל האדם בכלב כן כתבו המקובלים והוא רמוז בדברי רבותינו שאמרו כל המספר ל״ה ראוי להשליכו לכלבים וזהו שרמז דהע״ה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי וסמיך ליה אספרה שמך לאחי וגו׳ לומר שאיני משתמש בלשוני לספר ל״ה להענש בגלגול הרע הזה אלא אני משתמש בה להללך ולהזהיר את ישראל שיגורו ממך ושיהללוך ודע שאמרו המקובלים שאע״פ כשמתגלגל אדם בצורת אדם אינו יודע בגלגולו ראשון מ״מ כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף הוא יודע בגלגולו ראשון ומיצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה והקב״ה רצה להראות לכל האדם דוגמת גלגול מאדם אל בהמה בגדול המלכים אשר מלך בכיפה הוא נבוכדנצר הרשע שבעודו בחיים חיותו הורידו מכסאו והשליכו לשדה והוא הולך על ארבע כבהמה ונדמה לכל הבהמות בצורת בהמה יען שלח לשונו ודבר נגד עליון ואח״כ לקצב הזמן אשר קצף עליו חזר והודיעו שהוא האלהים כדכתיב ולקצת יומיא אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתוב ולעילאה ברכת ולחי עלמא שבחת והדרת די שלטניה שלטן עלם ומלכותיה עם דר ודר וגו׳ כען אנא נבוכדנצר משבח ומרמם גו׳ ועל מעשה זה כתיב לעיל ששלח לכל האומות להגיד נפלאות ה׳ אשר עשה עמו והתחיל ואמר אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא עילאה שפר קדמי להחויה אתוהי כמה רברבין וגו׳ ואמרו רז״ל אלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו היה אומר יותר משירותיו של דוד, ופירש תיבת כען כלומר מעתה שיסרני וידעתי שבעון לשוני הרע בא אלי כל הצרה הזאת מכאן ואילך לא אשתמש בלשוני זה אלא לשבחו ולפארו בגוים את כבודו, ומעשה היה בקשטלייאה שהיה מזומן לעכו״ם שור לשחוק כמו שהן רגילין להכות בו ולענותו באותו היום בלילה ההוא בא לאדם אחד יהודי בחלום וראה אביו ואמר לו דע בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור והוא השור המזומן למחר לעינוי וליסורין קשין בשחוק העם הנזכר לכן בני פדני והצילני שאני אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וטרם יטרפוני ואתה תפדני ולא תחוס על ממונך ותשחט השור ההוא ויצא כשר ותאכלנו לעניים בעלי תורה כך הודיעוני מן השמים והרשוני להגיד אליך ובזה תחזר נפשי במעלה מגלגול בהמה לגלגול אדם ואזכה לעבוד את ה׳ בעזרת האל, ומעשים כאלה רבים ארעו בישראל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכן כל איש יחרד יהיה ירא ורך הלבב בעודו בחיים חייתו בעוד הרשות בידו וידע את אלהיו יכפר עונותיו וישוב חרון אפו ממנו ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בג״ע כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב ומקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ובתקונים דף קי״ב על עון קין איתא התם ענין הגלגול וזה לשונו בההוא זמנא דחמא דחובא דא באתר עילאה הוה תליא הרהר בתיובתא ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ וגו׳ הכא אתרמיז גלגולא דרשיעי׳ דאתמר בהון ובכן ראותי רשעים קבורים ובאו וגו׳ ודא איהו הן גרשת אותי היום דא גלגולא והייתי נע דא גלגולא תניינא ונד דא גלגולא תליתאה דא איהו רזא על שלשה פשעי ישראל אם תב בתיובתא בתלת גלגולין שפיר ואם לא כתיב ביה ועל ארבעה לא אשיבנו לא אהדר ליה בגופא אחרא אלא יד ליד לא ינקה רע [ויש] לכל ירא ה׳ ליתן לב לקיים כל המצות ולהשתדל לקיים כל מצוה שאפשר לקיימה שכשם שאדם חוזר בגלגול כשהרשיע והתעיב עלילה כך אפי׳ צדיק גמור חוזר בגלגול על כל מצוה שהיה אפשר לו לקיים ולא קיימה כמבואר בדברי רשב״י ז״ל בכמה דוכתי וכן מפורש בדברי המקובלים ופיתגור״ש הסכים בזה וכבר כתבתי בהקדמת הספר שכל מצוה צריך אדם לקיים בתיקונים וקישוטים כדי שתקובל ברצון לפניו יתברך:משום
266
