ספר חרדים, ידיעת ה'Sefer Charedim, Knowledge of God

א׳יסוד היסודות ועיקר הכל לידע שיש אדון יחיד קדמון בלי ראשית בלי תכלית הוא המציא כל הנמצאים והוא משגיח בהם ומנהיגם וקיומם וחיותם ממנו יתברך שנאמר אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם וכתיב כי עמך מקור חיים וזו היא המצוה הראשונה שצונו ה׳. ובפרשת וארא ברעיא מהימנא אמר וידעתם כי אני ה׳ פקודא דא קדמאה דכל פקודין וכו׳ למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמין כלהו וכו׳ וברא ליה לבר נש מעפרא ונפח באפוי נשמתא דחיי כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ליה להקב״ה כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון דכתיב וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם וגו׳ מסיק כד יהב קב״ה אורייתא לישראל בטורא דסיני מלה קדמאה איהו אנכי וכו׳ הכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה עכ״ל לעניינינו ולפי שמצוה זו היא שורש כל המצות לכך השרה עלינו נבואה בסיני ודבר אלינו פנים בפנים והשמיענו אותה מפיו וגם צונו מפיו שלא יעלה על לבנו שיש לו שני לעצמותו שנא׳ ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכן ארז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שנ׳ אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מנין כל כל המצות תרי״ג השתים שמענו מפי ה׳ ותרי״א שמענו מפי משה ע׳ה שנ׳ תורה צוה לנו משה תורה בגמטריא עולה תרי״א הכי איתא בסוף מסכת מכות. ומהו זה שכתוב בדברי הנביאים ותופשי התורה לא ידעוני וכתיב ישראל לא ידעו וכתיב כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והלא ידיעה זו זיל קרי בי רב הוא ואפילו עם הארץ שבישראל יודע אותם אלא מכאן אתה למד שפירוש ידיעה זו כעין ראיה בתוקף האמונה דומה למשכיל בעיני שכלו באלו רואהו בעיני בשרו דאע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי וזהו שאמר דוד הע״ה עיני תמיד אל ה׳ וא׳ שויתי ה׳ לנגדי תמיד ושלמה אמר החכם עיניו בראשו פי׳ עיני שכלו בשורשו שהוא יתברך ראש כל ראשית סבת כל סיבה וזהו אחז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כלומר שהאמונות שבהם שה׳ יחיד וקדמן כאמור וצדיק באמונתו יחיה ועמוד בזה הוא מאמר הרב רבי יהודה הלוי בפייטו של ראש השנה השתונן והכונן והתבונז בסודך והבט מה אתה ומאין יסודך ומי הכינך ומי הבינך וכח מי יגידך חקור פעליו:

ב׳אדון יחיד זה יתברך אין יחיד כיחודו הוא יחיד מיוחד אין עוד מלבדו דכתיב שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד וכתיב אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו וזהו שיסדו אנשי כנסת הגדולה בברכת יוצר אור כי הוא לבדו מרום וקדוש פועל גבורות עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות בורא רפואות נורא תהלות אדון הנפלאות אמרו חכמי הקבלה מלת הוא לבדו רמז לאדון יחיד זה שאין לעצמותו שני והעשרה כנוים שמפרש אחר כך מרום וקדוש וכו׳ עד אדון הנפלאות הם רמז לעשר ספירות שהאציל הוא ית׳ ממנו. עליהם רמז דוד הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה ההוד והדר רמז לעשר ספירות דלשון ספירות לשון אורות הוא כמו ספיר ויהלום וה׳ אלהי גדלת מאד רמז לאדון יחיד שאין לעצמותו ושני והספיר׳ הראשונה שהאציל כ״ע הוא מאירה יותר מכל התשע וכל מה שהאו׳ מתפשט הוא מתעבה עד שהספירה האחרונה שנקראת מלכות נקראת נהורא תכלא בכל הזוהר ובמדרש שיר השירים זוהר חשוך ואמרו בתיקונים שהספירה הראשונה נקראת אור קדמון אור צח אור מצוחצח ואמרו האי כתר עילאה אע״ג דהוא אור קדמאה אור צח אור מצוחצח אוכמ׳ הוא קמי עילת העילות ועל האחרונה נאמר מלא כל הארץ כבודו ומתרגימינן מליא כל ארעא זוו יקריה ומשל אדון יחיד וספירותיו דומה לשמש ולאור הזורח ממנו ומתפשט בעולם והיינו דאמרו פ״ד דסנהדרין אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שריא שכינת׳ כמה שכינת׳ איכ׳ קריי׳ לשמעיה מחיי׳ בהפתקיה אמאי עאל שמשא בביתיה דקיסר אמר ליה שמשא אכוליה עלמא ניחא אמר ליה ומה שמשא דהוא חד מן שמשי דקמי׳ קב״ה ניחא שכינתא על אחת כמה וכמה ע״כ:

ג׳ופירש רש״י קרייה רבן גמליאל לשמעיה דקיסר מחייה בהפתקיה הכהו על צוארו א״ל קיסר שמשא אכוליה עלמא ניחא שמשא חמה עכ״ל וכללית של התשעה ספירות נקרא נהורא חיוורא והמלכות דהוא נהורא תכלא כסא לנהורא חיורא והכל יחדיו כסא למאציל יתב׳ כי כל העשיה יחוד אחד בלי שום פירוד משל לאור הנר שלמעלה אור לבן ותחתיו אור תכלת והתכלת כסא ללבן והעם אשר בחר צוה אותם להדבק במחשבתם אל האור התכלת הזה והם דומים לפתילה שנקשר בה אור תכלת ועליו האור הלבן נמצאו קשורים בשניהם יחדיו וזהו שאמר ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום כלומר אע״פ שאתם דוגמת הפתילה הנקשרת לאור התכלת המכלה כד״א כי ה׳ אלהיך אש אוכלה ועלה כתיב בספר דברי הימים וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה זה זבחים אפילו הכי אתכם לא תכלה אדרבא על ידי דבקותכם בה׳ אתם חיים וקיימים הכי מפורש בפרשת בראשית בזוהר דף נ״א:

ד׳האנשים הצדיקים אור תכלת זה מאיר על ראשיהם ואף על אשר היו חטאים ושבו בתשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם דוגמת מלאכי השרת דכתיב ויבואו שני המלאכים וירא לוט ושם איתא בזוהר זה לשונו וירא לוט חמא ל לשכינתא וכי מאן יכול למחמי לשכינתא אלא חמא זהרא חד נהיר סלקא על ראשייהו וכדין ויאמר הנה נא אדנ״י באלף דלי״ת כמד״א ובנין שכינתא ההוא נהירו דנהיר קאמר עכ״ל ומינה למוד לו ירא דכתיב נמי גבי אברהם דהכי הוא פירושיה וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו וגו׳ והסבה ששורה על ראשיהם מפני שהם חרדים מפניו ית׳ שנא׳ ונובה להם ויראה להם ושם אור זה יראה ומצא מין את מינו וניעור וכן הצדיקים תמיד יראים מפניו שאין מסיחים דעתם ממנו ית׳ ולכך שורה על ראשיהם ולכך נקראו הצדיקים מלאכי השרת כדאי׳ בסוף מסכת קודושין ובסוף פ׳ שני דנדרים מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת משום דמצויינים כמלאכי השרת ופירוש רש״י במלבושים נאים ע״כ והרמז שתמיד יעטו כמעיל חרדה מלפניו כדכתיבנא לעיל זכר לדבר חרדה ילבשו ועליהם אמר דוד ברכו ה׳ מלאכיו כדאיתא בזוהר ובמדרש ובכמה דוכתי בזוהר מפורש שמאיר אור זה על ראש הצדיקים ועל זה נאמר וה׳ בראשם ועכשיו הדבר נסתר ולעתיד יהיה נגלה דכתיב וה׳ עליהם יראה וגם בעולם הזה אחר הפרד הנשמות מן הגוף בבואה אל גן עדן עליהם יראה האור הזה לעיני כל היושבים שם וזהו שאמרו ז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם לא אמרו עטרות אלא עטרותיהם שכבר היו עליהם בעולם הזה בהסתר וראיה שגם על ראש בעלי תשובה מאירה ממר עוקבא שהיה בעל תשובה והיתה מאירה על ראשו כדאיתא בסוף פ׳ חמישי דשבת ובסוף פרק שלישי דסנהדרין שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם וכתב שם רש״י ז״ל לדזיו ליה כבר בתיה כמשה שהוא בן בתיה לפי שמקרין אור פניו כמשה רבינו שגידלתו בתיה בת פרעה לשון אחר כבר בתיה כמשה שהוא בן בית דכתיב בכל ביתי נאמן הוא. לדזיו ליה על שם שהיה חכם וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ומצאתי בספר הגדה שהיה מר עוקבא בעל תשובה ונתן עיניו באשה אחת ועלה בלבו מינא ונפל בחולי ואשת איש היתה לימים נצרכה אותה אשה כלום ממנו ומתוך דוחק׳ נתרצית לו וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא וכשהיה יוצא לשוק היה נר דולק בראשו מן השמים ועל שם כך קרו ליה נתן דצוציתא במסכת שבת על שם נצוצין דנורא הכא נמי להכי כתבי לוה הכי על שם האור שהיה זורח על ראשו עכ״ל בסנהדרין. וכן כתבו נמי בתוספות בשבת וא ואע״פ שהאור נסתר ל לעיני המון העם לחסידים הקדושים היה נגלה בזמן הגמרא ומי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור אוב על תשובה גמור צריך שיהיה תמיד בישוב ובכובד ראש ונותן לב על אור הזה שעל ראשו כי מה היתה לו ואם אינו רואה אותה בעיני בשרו תהיה האמונה חזקה בלבו כעין ראיה והרי אתה רואה במלכותא דארעא הגינ״י שאשרוש שיש על ראשיהם כובע לבן הוד מלכות על גבי הכובע שלהם והם מתפארים בו ונכבדים בעיניהם וזהו פירוש שני בפסוק החכם עיניו בראשו שכתבתי לעיל והכי מפורש בפ׳ בלק בזהר בדרש הינוקא וז״ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עיניו דבר נש אלא בראשו דילמא בגופיא או בדרועיא דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בנילווא דרישא ד׳ אמות מ״ט דשכינתא שריה על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילא ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבין ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתרא אחרא עכ״ל וסיפיה דקרא והכסיל בחשך הולך יפורש לפי דרך זה על רוח הטומאה הנקרא חשך כמפורש בזוהר בכמה דוכתא חופפת על הרשע מראשו ועד רגליו ועל זה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם:

ה׳כל מגמתנו בכל תפלותינו ובכל עבודתינו בלמוד התורה ובמעשה המצות אל אדון יחיד ית׳ להמשיך ממנו שפע אל ט׳ ספירותיו שהוא דאור הלבן ולאור התכלת שמחובר ללב להשפיע אלינו וזהו שאמרו במסכת ברכות המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה למטה לעשר ספירותיו למעלה רמז לאדון יחיד שממנו האור זורח וחתימת תפלתינו עלינו לשבח לאדון הכל הוא אדון יחיד כי יוצר הכל הוא. והוא מה שאנו אומרים אחר כך ואנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה כי מלך רמז לאדון יחיד. מלכי רמז לשלש ספירותיו שהם נעלמות המלכים רמז לבי״ע שהם נגלות בערך הנעלמות הקב״ה רוצה לומר כי הוא שורש כל הקדושה והוא מקור הברכות וזהו שצוה רבי אליעזר לתלמידיו מידיו כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים. ובמסכת אבות אמר ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך לפני מי אתה עמל כיון אל התורה ומלאכתך כיון אל קיום המצות וכמאמר הכתוב אם בחקותי תלכו שפירושו שתהיו עמלים בתורה ולא אמר אם בחקות תלכו אלא בחקותי כלומר שתשימו לב אל מי שהחוקים שלו וכן במעשה ואת מצותי תשמרו ועשיתם ועל זה נתרעם ית׳ ותופשי התורה לא ידעוני ר״ל דאין נותנין על לב לאדון יחיד הנותן התורה שלפניו הם עמלים וכיון שיעלה האדם על לבו לפני מי עומד ועובד מיד ירתע ויחרד חרדה גדולה לכך אמרו חז״ל כשיעמוד אדם להתפלל יהיה באימה ובפחד וכן בתחילת לימודו וגם בכל מצוה שיעשה צריך שיהיה זע וחרד בשומו על לב לפני מי הוא פועל וכן אמר רשב״י כל פקודא דלאו היא׳ ברחימו ודחילו לאו פקודא היא שהיראה והאהבה בעת הלימוד והתפלה והמצות הוראה שנותן לב לפני מי הוא עומד ומשרת ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דמי ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה׳ בתום לבבו אעפ״י שאין מלאכתו שלימה מלאכת ה׳ תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב שלא יחשוב בלבו שיש נשמות בעצמותו ח״ו וזש״ה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וכן מצינו לרשב״י ע״ה בעוסקו בעומק החכמה בראש אדרא דנשא אמר לחבריא שומו ידכם בחיקו ושמו ידיהם ופתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן ופירש בסתר בדבר הנסתר הם סבירותיו שהחושב שום רמז גשמות כעושה פסל ומסכה חשוב אוי לו אוי לנפשו אלא הם רוחניות פשוט ואם תאמר למה כל זה העונש והלא לא נתן גשמות בכבה הראשונה אלא בספירותיו הם דמיון מלבוש יש לומר זה פגם גדול במלך גדול ונורא נצחי ומעל בו מעל בדמותו בשכלו שהוא יתברך יעטה מעיל גשמי ח״ו ומי שלא חס לכבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם וארור הוא ומקולל ואין לנו רשות לומר בלבושו אלא מה שאמר הכתוב עוטה אור כשלמה דוגמת אור המתפשט מעצמות השמש ודוגמת אור הנר שבה גון לבן ותכלת כדכתיבנא לעיל וכל גשמיות שנמצא כתוב בתורה הכל משל וחידה לדברים דקים רוחניים מאד וא״ת א״כ מי הכניסנו בתגר זה לא נלמוד חכמה זו כלל י״ל חסרון גדול הוא שודאי אין ראוי להסתכל במלך כשהוא ערום אלא כשהוא לבוש בגדי תפארת כמה דאת אמר ה׳ מלך גאות לבש גאות הם רמז לעשר ספירותיו ודרך רמז אמרו ז״ל האוחז ס״ת ערום נקבר ערום והקשו בגמרא ערום ס״ד אלא ערום מאותה מצוה, ס״ת משל למאציל ב״ה מטפחת רמז לספירותיו זה הוא מי שנותן לבו למאציל ולא שת לבו לספירתו מהו ענשו נקבר ערום קס״ד ערום כאלו לא עשה כלום והקשו ערום ס״ד הא ודאי ליתא דכיון דעבד את ה׳ בתום שכרו אתו אך ערום הוא מאותה מצוה שלא נתן כבוד לתורה והכי נמי בנמשל לא נתן כבוד למאציל לתת לב לבגדי תפארת שהיא עוטה וכמין פרגוד אור והוא עומד אחורי הפרגוד ומתוכה במורא גדול הסתכל במלך ית׳ והכל בעיני השכל לא בעיני בשר:

ו׳כתיב כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו ופירוש בספרי בכל קראנו אליו ולא למדותיו וכתוב בספר אלימה בעין כל הענין הוא כי המדות הם לבושים וכסאות לאלוה וכאשר אנו מתפללים ומיחדים המדות על ידי מצוה או תפלה הכונה לתקן המדות להכינם שיהיו כסא אליו ויתקרבו אליו ויתוקנו לקבל אורו ושפעו וזהו עבודתו שהוא ית׳ לא יקבל תועלת מהעבודה שכי׳ ישעו וחפצו להטיב לזולת וכאשר ימצא התחתונים בלתי מוכנים ל לקבל טובתו לא יוטבו ממנו בסבת מיעוט הכנתם ונמצא טובו בלתי מתפשט בהם ואין הגרעון מצד עצמו כי אם מצד התחתונים כי בלי זה אין רצונו להטיבם והגורם הכנתם לקבל הטובה ההוא יקרא עובד כי העבודה הוא התקרבות המכון והכנתם לקבל הטובה הנשפעות ממנו:

ז׳אמנם כשתכוין בשום ספירה מן הספירות לא תדמה בשכלך בה שום דמיון בכח המדמה אשר לך שיכניסך הדמיון בהגשמות הספירה והוא טעות גמור ועון פלילי אמנם תשכיל בשכלך השכלת ענינם ותדמה את אותיות השמות שזאת מותר לך אמנם המדמה יותר מאותיות מגשים ודמיון האותיות בהשכלת השכל שזה הויה מיוחסת מורה על סוד הספירה בסוד הנקודות אשר בכל אחת ואחת אמנם באו״ן סוף ברוך הוא לא הותר לך לדמות שום דמיון כלל לא דמיון אותיות ולא שום דמיון אלא להשכיל בשכלך שיש שכל פשוט על שכל פשוט ולמעלה מכל השכלים הפשוטים נמצא במציאות מה שלא יגבלהו שכל פשיטתו רק בשלילה מכל אפיסה בשכל ובחיוב מציאותו ובדרך רצוא ושוב כאשר נאמר:

ח׳ובזה מתורץ קושיא עצומה כתיב כי לא ראיתם כל תמונה וכ׳ ותמונת ה׳ יביט ר״ל שלא ראיתם סוד תמונת יהו״ה בו ח״ו אלא סוד תמונת הנהגה זו ותמונת שם יהו״ה היינו סוד הספירות הם למטה הפועלות מתפשטות ממנו כי עצמותו לא יצדק בו שום תמונה ושום דמות ושום פעולה וע״ז נא׳ ואל מי תדמיוני ואשוה:

ט׳דע שאמיתת עצמותו יתב׳ בלתי ידועה אלא אל עצמו שידיעתו אין לה תכלית והוא אין לו תכלית והוא וידיעתו וחכמתו הכל אחד והוא יודע את עצמו ואין זולתו שידע ממנו כלל רק בפעולותיו וזהו חקור פעליו רק אליו אל תשלח ידך והוא המכיר פעולותיו על אמיתתם הוא בעצמו שהפעילם והמציאם ואין אותו מדע ענין מחודש בו מפני המצאתם אמנם דבק בו הוא ומדעו אחד ויודע בהם בקדימתו אמנם הנמצאים כל השכלתם לידע פעולותיו והכתר משכיל להשיג עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח האי״ן סוף ברוך הוא השופע בו וכן חכמה ובינה ושאר הנמצאים אמנם להשיג אמיתת עצמות המאציל ח״ו אין לחלק ההשגה הזאת לחלקיו שאם כן נתלה לו תכלית ולזה הוא שאין לו תכלית יודע את עצמו וכל השאר השגתם בפעולותיו:

י׳גם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט שאנו נדע חיוב מציאותו מהכרח אחד או שנים והמלאכים יחייבו מציאותו ממאה הכרחיות והמתעלים עליהם מאלף והמתעלים עליהם ממאה אלף ועוד אנו נחייב מציאתו מכה אלו הפעולות הגשמיות שהם פחותות בערך הנפלאות העליונות לכל העליונים יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים והמשובחים ולכך יקבע חוזק דבקותם ואמונתם דבקות נפלא בתשוקה חשובה והם יתעדנו בהשגה ההיא תכלית העידון ועל דרך זה תתעלה תשוקת העבודה אל הגלגלים על בני אדם ותשוקת המלאכים על הגלגלים וכן תתעלה זו למעלה מזו המשל בזה הנער שאינו מכיר אלא בחשבון העשרה יחשוב שלמעלה מעשרה אין לו תכלית ויחשוב אין לו תכלית מעט הערך ומי שידע חשבון המאה יחשוב אין לו תכלית למעלה מהמאה ומי שידע במספר הרבה מאוד ידע אין לו תכלית הרבה מאד כך ממש בחיוב מציאותו מנעשי״ם ונוצרי״ם ונאצלי״ם:

י״אאחד מלת אחד בעצם אינו צודק מפני היותו אחד שאין כיחודו ולכך המקובלים ייחסו מלת אחד בעשר ספירות א׳ ח׳ ד׳ א״ח תשעה ספירות ד׳ מלכות ואמרו על האין סוף ברוך הוא שהוא לפני אחד ר״ל קודם לאחד והיינו דתנינן בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר רצו בזה להרחיק ממנו אפילו תאר האחד בענין שמלת אחד בספירות יאמר על צד החיוב ובא״ס ברוך הוא יאמר ע״צ שלילה וזה אחד ואין יחיד כיחודו ומכח אחדותו מאחדם והם אחד מכחו המיוחד בענין שהוא מקור אחדות שהוא מייחד הצריכים ייחוד והיינו אמונתנו בק״ש באומרנו אחד שאנו קושרים הספירות בא״ס ברוך הוא מפני שלא יצדק באמת בהם אחד אלא על ידי היות א״ס ברוך הוא קושרם ומאחדם והיינו שא״ס ב״ה יודע ספירותיו והוא וידיעתו אחד וכיון שכן הספירות אינם מצדו עשר אלא אחד מאוחדת עמו שהוא היודע הוא הדעת והוא הידוע ולכך בהיות הספירות מתקשרות בו ומתאחדות באחדותו הוא מקור נובע בהם אחדות ולא לספירות לבד אלא עד פתח לבנת הספיר מתאחדים מאחדות בסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שענין ועד קרוב לענין אחד בענין שא״ס ב״ה נובע אחדות לספירות ומהספירות נובע אחדות מכחו להיכלות ולזה כל איזה יחוד שימצא בספירות צריך לכווין באחד המייחד כל הצריך ייחוד וכדאיתא בתיקונים ובגין דאנת מלגאו ומייחד לון כו׳ מלת אחד שאנו אומרים אינו באמירה ודבור כי בו יתברך לא יצדק שום אמירה ודבור אמנם הוא אחד שכלי שהשכל דן בו ברצוא ושוב בהרהור ומחשבה וכן אמרו רז״ל צריך להאריך באחד כדי שימליכהו כו׳ נמצא שאחד המכונה אינו בא״ס ב״ה אלא בספירות ואחד בא״ס ב״ה הוא בהרהור ולא בפה מפני שהרהור ברצוא ושוב:

י״באינו גוף צריך שתדע להפשיט הנשמות מהמלאכים ולמעלה הנה השכל הזה השורה על המוח יש ששיעורו הרבה ויש ששיעורו מעט ואינו מצד הגוף שהרי כל בני אדם יש להם מוח אלא מצד זה שהשכל בעצמו ענין לעצמו והנה השכל הזה המשכיל הדרושים והענינים יתרבה ענינו או ימעט לפי מה שיהיה האדם משכיל מפני שהשכל בכח לא בפועל ועתה תצייר שהשכל הזה ימצא בעצמו בלי שיתוף הגוף ותצייר שיש שכל כולל לא ישוער ועוד שהשכל הזה יהיה לו שכונה באבר זולת המוח ויהיו ב׳ אברים בהם יחד והם שני גלגלים להם שכל גדול רחב הנה לא ישתמשו שני שכלים אלו בפה ובאזנים ולא ידבר זה לזה וישכילו זה לזה והנה לפי זה לא יצטרכו השכלים האלו לפה לדבר אלא לאדם שדבורו כלי להוציא רצונו ושכלו לחוץ אל האדם שכמותו אמנם אלו השני גלגלים שהם כדורים ואין להם פה ולשון אמנם יש להם שכל ישכיל את חבירו ויתן כח א׳ בחבירו בשכל והיינו אומרו השמים מספרים וגו׳ אין אומר כו׳ ואחר כך תצייר השכל הזה בלי כלי כלל והוא המלאך אחר כך תצייר שכל כולל שכלים אלו אלו עד אין תכלית והוא הכסא וכיוצא יעלה מדרגה למעלה ממדריגה בספורות וירגיל עצמו להפשיט הגוף:

י״גואל תתמה בדעתך שיש אלוה ע״צ המגביל שא״כ נמצאת מחייב מציאותו בדעתך ע״צ הגבול והגשמות ח״ו אמנם תדמה בדעתך חיוב מציאותו לבד והוי רץ לאחור שאם יעלה דמיונך ביותר מזה נמצאת מהרהר באלוה מצד חיוב עצמותו והדמיון יגביל ויגשים לכך תן לד לדעתך מחסום ואל תתירהו יותר מדאי אלא תחייב מציאותו ותשלול השכלתך מהשגתו ושתיהם כא׳ ברצוא ושוב רצוא לחייב המציאות ושוב שלא תגביל וזהו שאמר בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחור וענין זה אפילו בחיות הקדש והחיות רצוא ושוב ואפי׳ בספירות הנקראות חיות רצוא לחייב המציאות ושוב שלא להגביל וזהו נמי אומרו בזוהר ברח לך אל מקומך ומה אם בספירות נאמר כן כל שכן בנבראים כל שכן ביצורים כל שכן בנעשים וכל שכן במלובשים בחומר כמונו וזהו שאנו אומרים אחד ברצוא ואין יחיד כיחודו בשוב:

י״דקדמון יש למשכיל ליזהר ולהשמר שלא ידמה שום נמצא קדמון זולתו כלל ועיקר ואפילו הכתר ראש לכל הנמצאים ממנו הוא חדשו והמציאו שכבר קדם אליו העדרו ער שאין סוף חדשו והמציאו ואין שום נמצא קיים במציאותו של שלעולם לא יעדר אלא הא״ס ברוך הוא אמנם מה שנאמר עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד אין הכוונה אלא על התפשטות האצילות קודם גמר ההתפשטות והיינו עד שלא נברא ונאצל העולם שהוא הבינה הנקרא עולם היה המציאות הוא ושמו דהיינו הוא בכתר ושמו בחכמה וא״ס ב״ה לא נכנהו בשום כנוי מעצמו אלא על ידי ספירותיו ושמור העיקר זה מאד ועתה הגם שיאמרו שקדם לשמיטה זו כמה שמיטות לא אכפת לן מאחר שהאמונה תקועה בלבנו שהוא המציא כל נמצא מתחלת הישות הראשון אין בו שינוי כלל לא נוכל לייחס אליו שום שינוי כלל ולכך לא נאמין שנתחדש לו שום חידוש ממה שחדש הנמצאות כלם ח״ו אלא הוא קודם היות כל נמצא והוא אחר היות כל נמצא והוא תמיד במציאותו קיים בלי שנוי וחידוש כלל ואם יצוייר ביטול הנמצאות לא ישתנה לעולם א״כ יקשה שזה שנקרא עילת כל העילות הוא ח״ו חידוש בו שהרי קודם שהעלילם לא נקרא עילת כל העילות ועל דרך זה שאר כל השמות המונחים על צד הנמצאות אמנם יצדק ענין שמעולם אין לו שמות גם עתה אין לו שום שם ולא תאר כלל ומציאותו לא ישתנה ולא נשתנה מעולם והוא מצדו תמיד הוא שופע הטובה ואפילו לא יהיו מקבלים אותה מצד שאין שום נמצא ולא נתחדש לו שם מטיב מצד מקבלי הטובה שגם עתה אין לו שם שיורה על מטיב שהוא תאר ואין בו ומה שרצה עת גלוי הנמצאות הוא מה שרצה קודם היותם שאינו משתנה מרצון אל רצון הוא מה שירצה תמיד שרצונו בלתי משתנה כלל ולעולם רצונו בו והוא ברצונו מעת צאת הרצון ועד עולמי עד ומה שנאמר שנוי העולמות כענין שית אלפי שני הוי עלמא וחידוש העולם והיגבל וחידוש לבנה כאור החמה אין הענין שישתנה הוא מרצונו מרצון אל רצון חס ושלום שמה שרצה בתחלה הוא מה שירצה תמיד אמנם רצונו הוא בסוד השפעתו והופעתו בכתר רצון הרצונות ושם תכלית היותו מטיב לכל ועל ידי האמצעים יתרחקו ממנו ויקבלו השנויים הנמצאים התחתונים וכל אשר יתקרבו אליו יקבלו טובו ויתקיימו לעד ואין השנוי בו ולא בהם מצדו אלא בהם מצד התרחקה והנה אנו מייחלים התקרבות אליו והתדבק בסיבות הקרובות אליו עד קבל טובתו בהופעה גדולה והעולם יחודש לטובה ומה שלא נהיה זה עד עתה לפי שאנו בלתי מוכנים לטובה ההיא וזה כמשל ניצוץ השמש שחשוכי הראות אינן יכולין לסובלו עד יתרפאו מרפוי ראותם וכו׳:

ט״וואם תאמר אחר שהנחנו שתי הנחות הא׳ שאין שום קדימה לשום נמצא אלא כלם מחודשות הב׳ שהוא האחד הקיים שלא ישתנה ולא יעתק מלא פועל אל פועל וכיוצָא אם כן יקשה האיך היה ההעתק הזה שנעתק מלא רוצה להפעיל ולא (התנדב) במציאות הנמצאות אל רוצה בהם וחדשם והרי ענין זה העתק ושנוי מלא רוצה אל רוצה מלא פועל אל פועל בפועל וידעת התשובה השינוי הזה אינו מצד עצמו אלא מצד הנפעלים וקשה אחר שלא היה שום נפעל אלא מציאות אחדותו במה היה העתק שנוי הנפעלים שנפעלו עד עד שנפעלו ולא קודם או אחר ועוד ימצא לפי הטעם הזה שהנפעלים עלים הכריחוהו היותו מוציאם עת ועת לא ואם תאמר נדבה בו קשה עת מתנדב ועת לא מתנדב כדפי׳ הוא העתק ושינוי וענין זה מוקשה ומסוכן ועל הדרוש הזה נאמר במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות ופי׳ הענין הוא ד׳ חלקים יש בחקירה הא׳ מופלא והיינו מה שבין הכתר למאצילו וזה מופלא תכלית הפלאה שלא נודע לתת שום ידיעה אל מה שבינו לבין מאצילו מפני שמגעת החקירה אפילו במאציל הב׳ מכוסה דהיינו הכתר עצמו שהרי אינו מופלא שהרי הוא מחודש ופעל ועכ״ז הוא בלתי מושג ונתבאר בזוהר קצת דהיינו בי״נ תקוניו ושאר פרקים הג׳ התפשטות הכתר בספירות כנשמה ולכן אין השגה בה ולא בבחינת הפעולות הנובעות ממנו בהם הד׳ בספירות עצמן מחסד ולמטה שהחקירה והדרישה מותרת בהם וכמו שאמרו כך שאל נא כו׳ שלח תשלח כו׳ ולכן בא הכתוב בבן סירא ואמר נגד הראשונות אמר אל תדרוש וכ״ש אל תחקור וכ״ש התבונה נגד הב׳ אמר ובמכוסה ממך אל תחקור חקירה אסורה דרישה מותרת וסוד ואלה המלכים אשר מלכו וי״ג תיקוני דיקנא יוכיח שפירש בהם רשב״י נפלאות, כנגד הב׳ שהם מחסד ולמטה אמר במה שהורשת התבונן. כנגד הג׳ אמר אין לך עסק בנסתרות דהיינו סוד תר״ך עמודי אור שהם מתלבשים כנשמה בתוך הספירות:

ט״זוצריך שתדע שהודככות המדרגות אלו על אלו הוא כערך הנשמה אל הגוף שא״ס ברוך הוא נשמה לזכות הכתר והכתר נשמה לתיקוניו וכלל התיקונים נשמה לחכמה והחכמה נשמה לבינה והבינה נשמה לדעת והדעת לשש קצוות נשמה למלכות והמלכות נשמה לכסא והכסא נשמה להיכלות וההיכלות נשמה למדורין שהם העשיה הרוחנית והעשיה הרוחנית מתפשטת ונעשית נשמה ל לעשיה הגשמות הם שמים וארץ וכל אשר בם וזה ידענו מצד הקבלה האמיתיות לא מענין החוקרים שעמדו על צד החקירה על קצת מן הקצת:

י״זיעוד צריך לדעת שעם היות שהספירות משתלשלות זו מזו עכ״ז אין האלוה מתבחן לספירות שנא׳ עצמות ונשמות שכתר עלול מא״ס ב״ה וכן נשמה שבכתר עילה לנשמה שבחכמה ח״ו אלא הוא עצם א׳ תכלית אחדות נמצא בכתר ונמצא בחכ׳ ונמצא בכל ספירה וספירה, נם אין אנו יכולין לומר שהספירה כלולות ממנו כדרך שכלולות זו מזו שהרי אין מציאותו ממין מציאת הספירה כדי שיתפס אליהם ונאמר שהם כלולות מעצמותו אמת שהוא נמצא בספירה ופועל בהם כנשמה בתוך הגוף אמנם אינו בכלל איברי הגוף דהיינו מספר עצם הספירה או נכלל בעצמותם ולא זאת בלבד אלא אפילו לתת מספר וחשבון בו ואומר א״ס שבכתר וא״ס שבחכמה וא״ס שבבינה וכיוצא ולעשות בו חשבון ומספר גם זו כפירה גמורה שאין א״ס מתפשט למספר הספירות אלא הוא אחד מיוחד מצד עצמו ומצד ספירותיו ואין הספירה מחייבות בו מספר עם היותם מספר מפני שאינו עצם מתפרד לחלקים וזהו שנאמר חד ולא בחושבן, עכ״ל:

י״חאיתא בהקדמת התיקונים פתח אליהו ואמר רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן: אנת הוא עלאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיס׳ בך כלל: אנת הוא דאפיקת עש׳ תקונין וקרינן לון עשר ספירין לאנהגא בהון עלמין וכו׳ כיון הרשב״י להקדים זה המאמר של אליהו בתחלת התיקונין שהעמיק בהם בחכמה הפנימית כדי שלא יטעו החברים לדמות הנאצלים אל המאציל כמו שהקדים באדרא כדכתיבנא לעיל ולא תקשה לד שקרא למאציל בלשון אנת ממה. שכתב בכמה דוכתי׳ בזוהר דלשון אתה לא ימצא בכל התורה כולה רק במלכות ותפארת ובחסד ולדעתם ז״ל גם בחכמה דעלה איתמר כי אתה אבינו אבל בכתר לא נזכר אלא בהעלם הוא כמה דאת אמר הוא עשנו ולא אנחנו: די״ל דלשון תורה לחוד ולשון רבנן לחוד:

י״טאי נמי כיון דודאי כל תפלתינו וכל דבורינו בתורתו ובמצותיו אל המאציל לבדו אנו מכוונים שהרי ספירותיו אינם אלא דמות מלבוש אור לו יתב׳ כדכתיבנא לעיל והכי מפורש בפ׳ דר׳ אליעזר עשר לבושין לבש הקב״ה וברא את העולם אם כן ודאי אפילו כשאנו אומרים ברוך אתה ודאי שאנו מכוונים לדבר אל המאציל ב״ה:

כ׳וזהו המשל שאומר בפ׳ דר״א עשר לבושין לבש וכו׳ ללמדנו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא שהבא לדבר אל מלך בשר ודם אע״פ שיש לו בגדי תפארת מבהיקין ומזהירין באור מרגליות יקרות לא אל מלבושו מדבר ומכוין אלא למלך הלובש אותם:

כ״אוהכא נמי הבא לדבר למלכו של עולם אליו לבדו ידבר ומכוין אך מה שאנו אומרים שאתה רומז למלכות רוצה לומר שהמלכות שהיא נגלה אנו מכוונים שיבוא האור מן המאציל שהוא עיקר הכל אל המלכות שנקרא אתה וגם אליהו באומרו אנת הוא כך כיון לדבר אל המאציל ב״ה אלא שייחד ספורותיו יתב׳ עמו דאנת רמז למלכות והוא רמז לכתר על דרך שאמרו בספר יצירה נעץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן וכן כל מקום שאנו אומרים ה׳ שפתי תפתח לנוכח אל המאציל אנו מדברים אלא שאנו מדברים לנוכה כאלו הוא נגלה שנתגלה לנו יתב׳ ע״י ספירותיו המתגלות בצד מה:

כ״בוהברכות שאנו מזכירים בהם נגלה ונסתר כמו ברוך אתה ה׳ אשר קדשנו ואין אנו אומרים אשר קדשתנו אנו מכוונים לדבר אל המאציל:

כ״גאך עניינינו בפירוש ברוך אתה שהוא נגלה ע״י ספירותיו אבל מצדו עמוק עמוק מי ימצאנו לכך נסיים אשר כדשנו שלא לנוכח ולמדו רז״ל זה מפסוק שאמר שלמה המלך ע״ה ישקני מנשיקות פיהו דהוי שלא לנוכח ומסיים כי טובים דודיך לנוכח ודוד אמר ה׳ אלהי גדלת מאד לנוכח ומסיים עוטה אור כשלמה שלא לנוכח הכל כוונה אחת אלא שפעם מקדים הגילוי ונרתע לאחוריו לומר שמצדו יתב׳ אינו נגלה אלא מאד נעלם ופעם מקדים ההעלם ואחר כך מזכיר הגילוי לומר שבו יתב׳ נדבק מצד גלוי ספירותיו כדכתיבנא לעיל בסוד רצוא ושוב וכל ירא אלהים ישמור נפשו מאד לבלתי יחטא בשבחות השם הנכבד והנורא בעת זכירתו שיתן לב אל המאציל במחשבה ואל ספירות בדבור:

כ״דלמדנו מדברי אליהו האמורים למעלה פי׳ לשון שתקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה מנחה שבת אתה אחד ושמך אחד שאתה אעפ״י שנראה שהוא לשון גילוי אל המאציל יתב׳ אנו מכונים שהוא אחד שאין כמוהו באמת ונגלה הדבר הזה לנו ע״י ספירותיו ובפרט באחרונה שהיא גלויה יותר מכולן וזהו אתה אחד:

כ״הואח״כ אנו אומרים ושמך אחד רמז לספירותיו העשר שגם כן הם ייחוד אחד מצד דביקותם בו יתב׳ שהם אחד בחושבן שהם עשר כולן ייחוד אחד דוגמת אור הנר שיש כמה גוונים וכולן אור א׳ וכדכתיבנא לעיל והוא מה שאמרו קודם שברא הקב״ה את העולם היה הוא ושמו א׳ כדפרישנא לעיל דהיינו קודם שמאציל בספירותיו היה א׳ שהאצילה ועדיין לא עשה כסא אליהם הוא העולם הנקרא בריאה היה הוא ושמו אחד הוא רמז למאציל ושמו רמז לי׳ ספירותיו שכלו שם א׳ וייחוד אחד:

כ״והפלי׳ ה׳ ללמד לברואיו כי הוא לבדו המושל בכלם ויעבדוהו וירעדו ויבהלו מפניו על דרך שאמרו לאשמדאי שמא דמרך עלך ורגז ופחד והשפיל עצמו עד הארץ כדאיתא במסכת גיטין וזה כי עשר ספירותיו יתברך נכללו בארבע אותיות שמו הגדול כנודע דקוצו של יו״ד רמז לכתר וגופה של יו״ד רמז לחכמה והה״א רמז לבינה והוי״ו ל לששה ספירות וה״א אחרונה רמז למלכות וכשרצה לברא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ארבעה עמודים רמז כי הם תחת ממשלת עשר ספירותיו וכן בעולם היצירה ארבע מחנות שכינה וכן בעשייה ארבע יסודות רוחניים וגשמיים בסוד אבי״ע אצילות בריאה יצירה עשייה ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה כי בראו מארבע יסודות שורשן וארבע אותיות שמו הגדול וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה כל אחד לבדו בפרט וכלן מרכבה אחת דרך כלל אברהם בחסד מתגלה היו״ד יצחק בגבורה בו מתגלה הה״א יעקב בו א״ו בה״א אחרונה יגל יעקב בה״א ישמח ישראל בוא״ו כמבואר בזוה׳ וכשיצאו ישראל ממצרים והקריבן לסיני וזכו להיות מרכבה דרך פרט כל אחד לבדו כך אמר להם בלשון יחיד אנכי ה׳ אלהיך כי לכל יחיד ידבר כדכתב רמב״ן ר״ל ה׳ אלהיך מושך עליך בד׳ יסודותיך כל אות ביסוד שלו יו״ד ביסוד המים ה״א ביסוד האש ואיו ביסוד הרוח ה״א ביסוד העפר וכשהשרה שכינתו ביניהן עשאן ארבעה דגלים כלן יחד מרכבה דוגמת ארבע מחנות שכינה שביצירה חזר לדבר עליהם דרך כלל בפ׳ קדושים אני ה׳ אלהיכם נגד אנכי ה׳ אלהיך איש אמו ואביו תיראו נגד כבד את אביך וכן כולם כמפורש בדברי רז״ל וכשם שעשר ספירותיו מיוחדים כך הכסא שהיא הבריאה, ייחוד א׳ וכן היצירה כמו שאנו אומרים כל יום עליהם כולם אהובים וכו׳ כולם כאחד וכו׳ וכן בעשיי׳ צוה לעם אשר בחר ואהבת לרעך כמוך לא תקום ולא תטור את בני עמך לא תשנא את אחיך וכו׳ המצות שבין אדם לחבירו כיון ית׳ לעשותה ייחוד אחד כדי שיהיו דוגמת של עולמות שעליהם אצילות בריאה יצירה שכלם מיוחדי׳ ואם חלילה וחס ימצא מחלוקת ופירוד ביניהם לא ישרה בתוכם כדפי׳ רשב״י על פסוק והוא בא׳ ומי ישיבנו שדקדק שלא אמר הכתוב והוא אחד אלא והוא באחד שרוצה לומר שלא ישרה במקום פירוד אלא במקום ייחוד ופי׳ מי ישיבנו על דרך כי הא דאמרו רז״ל כשישראל בשלום זה עם זה אין שטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם אפילו הם עובדים עבודה זרה זהו פירוש ומי ישיבנו כלומר אין שום עון יכול לגרום סילוק שכינתו מעליהם דוגמת דור אחאב שאף על פי שהיו ישראל עובדים עבודה זרה לפי שהיה ביניהם שלום כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחין וכשאין שלום ביניהם נופלים אע״פ שהם צדיקים כדורו של דוד ולכן נתארך גלותינו על עון מחלוקת ושנאת חנם שהוא בינינו ש שעדיין לא הטהרנו ממנו שכל העולמות קשורים זה בזה ובהראות פירוד בתחתון גורם דוגמת פירוד בשלשה אשר עליו ואין לך עבודה זרה גדולה מזו ולכך אמרו בגמ׳ שפעם א׳ היה מחלוקת בבית הכנסת של טבריה וקם א׳ ואמר שבעבור אותו עון יהיה אותו בהכ״נ בית ע״ז מכ״מ וכן היה:

כ״זועוד כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד וכולן יחד שם א׳ להכי נקראו בל׳ יחיד ע׳ נפש ובהיות פירוד ביניהם למטה מראין פירוד בכסא הכבוד לכן לעת בא גואלנו יבא אליהו וישים שלום רב בישראל כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בניב על אבותם היינו שלום כדפירשו ז״ל וזהו שאנו אומרים בתפילת מנחה בשבת שהיא רומזת לימות משיחנו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שאז בהיותינו אנחנו זרע ישראל גוי אחד בארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כי שלש תפילות המחולקות בשבת תפלת ערבית שאומרים בה ויכולו רמז לשבת בראשית שבו נברא העולם תפילת שחרית שאומרים בה שני לוחות אבנים הוריד בידו רמז לשבת מתן תורה כדאמרי׳ בגמ׳ דכ״ע בשבת נתנה תורה ובמנחה כנגד לעתיד לבוא המזומן לעולם שכולו שבת וכנגד ג׳ אלו צוה ית׳ ג׳ סעודות בשבת בג׳ היום הנרמזים בפ׳ אכלוהו היום כי שבת היום היום לא תמצאוהו בשדה:

כ״חלכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד העליון על ידי עון שנאת חנם או לשון הרע או מחלוקת חלילה ויתן אל לבו כי כדי לקיים המצוה הראשונה אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי דהיינו אנכי ולא יהיה לך צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום וריעות עם כל ישראל נם ישתדל לשים שלום בעולם ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה נזהרים בו הרבה כדאמרו ז״ל תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וזה כדי לקיים המצוה הראשונה שהיא שורש ועיקר הכל וגם הייחוד עצמו רמזו ז״ל בלשונם זה הקצר דשלום, רמז ליסוד שהוא סוף התשע ספירות והעולם רמז למלכות לפיכך ראיתי כדי להשלים מצות היחוד מצוה להביא כאן משנת הלל הזקן שהיה נאה דורש ונאה מקיים המצות בשלימות וה׳ יתברך יזכני להיות מתלמידיו ומתלמידיו של אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום:

כ״טתנן בפ״ק דאבות הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה יש לשאול מאי לשון הוי לימא למוד מאהרן ועוד מה בא להשמיענו זיל קרי בי רב הוא לכו בנים שמעו לי וכו׳ בקש שלום ורדפהו, ועוד למה תלה הדבר באהרן יתלה במצותו ית׳ שצוה למחות שמו על המים בסוטה כדי להטיל שלום בין איש לאשתו לאשתו שממנו למד ר׳ מאיר שהיה רגיל לדרוש בליל שבת ופעם אחת נשתהא מעט והיו שומעין דרשתו אנשים ונשים ואחת מן הנשים הלכה לביתה ומצאה את בעלה שהיה מיצר שהנר היה הולך להתכבות אמר לה אנה היית השיבה בדרש של רבי מאיר הוציאה מביתו ואמר לא תכנסי לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר צפה הדבר רבי מאיר ברוח הקדש ועשה עצמו חולה ואמר לבני שכונתו צאו ובקשו לי אשה שיודעת להסיר עין הרע הלכו מחצר לחצר עד שהלכו לחצר של אותה אשה שנתקוטט בה בעלה אמרו לה השכנות לכי ותנצל מן מחלוקת בעלך הלכה ועשתה לו כדרך שעושין הנשים ללחך המצח אמר לה עשי עד שבעה פעמים ואחר כך אמר לה לכי אמרי לבעליך הוא צוה פעם אחת ואת רקקת ז׳ אמרו לו תלמידיו כך מבזין את התורה אמר להם ולא דיו למאיר להיות כרבו שצוה למחות שמו על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו, ויש לפרש לשון הוי ללמד לבני אדם הטועים ואומרים אינו יכול למחול לפלוני שחרף לי ומבעי קשה לא אוכל להפכו ולעולם לא יהיהי לי אהבה עמו ואע״פ שפעמים משלים עם חבירו הוא מן השפה ולחוץ זה דרך רשעים שעברתם שמרה נצח וקצת רשעי ישראל ובא הלל להשמיענו שאין זה אמת אלא הרשות נתונה להפך לבם מרעה לטובה ולהעשות הויה חדשה ובריה חדשה וזהו שאמרו רז״ל שרשעים הם מסורים ביד לבם אבל הצדיקים לבם מסור בידם ומה שאמר שילמדו מאהרן לפי שהיה לו זו אומנותו מתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו ורודף שלום למקום אחר כשהיה שומע שיש מחלוקת וכן היה פה צפ״ת הרב רבי יוסף סאראגוסי רבו של הרב ר׳ דוד בן זמרא שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו אפי׳ בין הכותים וזכה לראות את אליהו ובמקום שראהו קרוב לציון התנא ר׳ יהודה בר אלעי שם חצב לו קבר, ועוד יש לפרש הוי מתלמידיו של אהרן לפי שכמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה כך יש ישיבות בגן עדן ואמר בזוהר בפ׳ שלח לך שישיבתו של אהרן שהיה אוהב שלום ואוהב את הבריות נקראת מתיבתא דרחימותא ר״ל של אהבה שתרגום ואהבת ותרחם ובהיות אדם עושה כאהרן למדנו הלל שיהיה מישיבתו של אהרן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה לא אמר אוהב את ישראל אלא את הבריות רמז למה שהיה אהרן מקרב את הגרים הבאים להתגייר וקרבם והכניסם תחת כנפי השכינה בטוב שכלו ובמתק לשונו כדאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין: