ספר חרדים, מצוות עשהSefer Charedim, Positive Commandments

א׳מצות עשה מן התורה התלויות בלב ואפשר לקיימן בכל יום.

ב׳(א) דבור ראשון של עשרת הדברות להאמין שיש אלוה הוא המציא כל הנמצאים מן האין ומן האפס המוחלט והיא ית׳ משגיח בכלם ומושל בהם ומנהיגם שנאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וזו אחת מששה מצות עשה שכתב הרב רבי אהרן בס׳ החינוך שחיוב התמידי שלא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא ממנין תרי״ג:

ג׳(ב) להאמין שהאלוה הזה ברוך הוא שהמציא הכל הוא א׳ בלי שום שתוף שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד והמצוה זו גם היא כראשונה שחיובה תמידי אינה פוסקת מעל האדם אפילו רגע אחד בכל ימיו ומי שלא יאמין בזה נקרא כופר בעיקר ואין לו חלק לעולם הבא וענין האמונה בשתי מצות אלו היינו שיקבע האדם בלבו הדבר הזה שהוא אמת ואם ישאל ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בפיו שח״ו אין אלוה או שח״ו יש לעצמותו שני ואפילו יאמרו להורגו אם לא יוציא כן מפיו או שירכין בראשו להודות יהרג ואל יעבור, ממנין תרי״ג:

ד׳(ג) השם הנכבד והנורא הזה מצוה לירא ממנו שנאמר את ה׳ אלהיך תירא שני מיני יראה אחת יראת העונש כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא ואחת יראת הרוממות וזו עיקר שנאמר כי פחד אלי אד אל ומשאתו לא אוכל אד אל היינו עונש ושאת היינו רוממות לשון יתר שאת כן כתבו המפרשים וכן בזוהר פרשת ויקהל בההוא אשא דקא אמרן שרי דחילו דדינא ועל דא כתיב ויראת מאלהיך עונשא דיליה כו׳ וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא דכד שרי ההוא סטרא לאלקאה לא שכיך עד דשני ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי ובגין כך בעי למדחל מהא אשא דדחילו שריא ביה ע״כ. ובהקדמת בראשית כתב יראה דאיהו עיקר׳ למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו׳ רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין דכלא קמיה כלא חשיבין כד״א וכל דיירי ארעא כלא חשיבין עכ״ל, ובפ״ק דתענית על פסוק מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך דמייתי בגמרא כתב רש״י פשטיה דקרא מי יודע עוז וכח למצא אותו לנוס מפניך ביום אפך וכיראתך עברתך כשם שאת יראוי ומפוחד כך יש להתיירא ולהתפחד מעברתך עכ״ל ומצוה זו גם היא תמידית וכן כתב רב אחאי גאון ומבעי ליה לאינש למהוי אימתא דקודשא בריך הוא עליה תדירא שנאמר את ה׳ אלהיך תירא וזהו שאמר שלמה אשרי אדם מפחד תמיד ממנין תרי״ג:

ה׳(ד) מכלל היראה שלא להוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ולצורך גדול ולא לבטלה כדאמרו במסכת תמורה אזהרה ל למוציא שם שמים לבטלה שנאמר את ה׳ אלהיך תירא והשומע הזכרת ה׳ מפי חבירו לבטלה בשוגג שלא יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור ובמזיד חייב לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי הכי איתא במסכת נדרים יש מפרשים הוא עצמו היינו השומע שלא חש לכבוד ה׳ שהיה לו לנדותו בפומבי ואם היה מתיירא ממנו היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד כדי שלא יהא מכשול לרבים: והרמב״ן פי׳ בשטת נדרים שלו הוא עצמו היינו המזכיר לבטלה אף כי לא נדהו שום אדם הוא יחלוץ מנעליו וישב בקרקע בנדוי ויבקש משלשה שיתירו לו ואז בהכנעתו ונסלח לו ואם לאו עליה אתמר אם לא תשמור כו׳ ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה׳ את מכותך ואת מכות זרעך ומצוה זו נמי תמידית ואיזו הזכרת ה׳ לבטלה בכל לשון הוא בין בשבועת חנם שלא השביעוהו ב״ד בין בשבועת שקר או בקללה או בדברי הבאי או שבירך ברכה שאינה צריכה ענף מצוה:

ו׳(ה) מצות עשה לאהוב את ה׳ שנאמר ואהבת את ה׳ אלהיך וכתב הרמב״ם והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבאותיך מה אנוש כי תזכרנו וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה׳ אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה׳ תמיד כאלו חולה חולת אהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שונה בה תמיד בין בשכבו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יותר מזה תהיה אהבת ה׳ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה עכ״ל וכתב עליו הראב״ד תשגה לשון שגגה שבעבור אהבת ה׳ תשגה בענייניך ולא תשים עליהם לב אינבי ביסודו בלע״ז ואע״פ ששתי מצות אלו הם תמידיות לא יפסקו מעל האדם כל ימי חייו אפילו רגע קטן כדלעיל מכל מקום חיובן ביותר בשעת קיום המצות עשה או לא תעשה דאמר רשב״י כל פקודא דלאו איהו ברחימו ובדחילו לאו פקודא היא, ממנין תר״ג:

ז׳(ו) דרך החושק לשורר וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתב׳ כאשר שרו משה ובני ישראל ומרים ודבורה ויהושע ובני קרח ודוד ושלמה ברוח הקודש כמה דאתמר משכיל שיר ידידות וכתיב שיר השירים אשר לשלמה למלך שהשלום שלו וכתיב שירו לו זמרו לו וכתיב באהבתם תשגה תמיד פירש הראב״ד דהוא נמי ל׳ שיר כמו שגיון לדוד ובתוקף החשק בו ית׳ הראשוני׳ גם האחרונים שרו לפניו ר׳ יהודה הלוי ר׳ יהודה החסיד ור׳ אברהם עזרא אחריהם זצ״ל, ענף מצוה:

ח׳(ז) כשם שהחושק בחולי אהבתו לתשוקתו תדד שנתו מעיניו כנודע כן האוהב הנאמן ליוצרנו ית׳ יעור משנתו במתיקות זכרו כדכתב החסיד בעל חובת הלבבות לא יישן כי אם על יצועי אהבתו ולא יקוץ כי אם במתיקות זכרו ויתגבר כארי מחצות הלילה ואילך ויקום להדר ולשבח לפניו ולהתבודד ולהשתעשע בו וברכת תורתו כדוד דכתיב חצות לילה אקום להודות לך ודוד אוהב נאמן היה לו כדכתיב ארחמך ה׳ חזקי ופרש״י אאהבך תרגום ואהבת ותרחם וכתיב כן יתן לידידו שינה ופירשו ז״ל זה ת״ח שמנדד שינה מעיניו לעסוק בתורה ואין לשון ידידו יוציא מפשוטו ר״ל אוהבו שמרוב חשק אהבתן לו ית׳ מנדד שינה מעיניו לעסוק בתורתו ולהשתעשע בו וז״ל כאשכ. רשב״י פרשת אחרי מות עלה ס״ח נפשי אויתיך בלילה כו׳ בלילה דבעי בר נש מרחימותא דקב״ה למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דאתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד דתניא זכאה חולקיה דההוא בר נש דרחימותא דא רחים ליה לקודשא בריך הוא ענף מצוה:

ט׳(ח) דרך החושק לקרוא לחשוקתו לבבי לומר כי כל מחשבות לבו לעשות כל שלבה חפץ ולבבו ולבבה באהבה נקשרו וכן קורא ליוצרו אוהב הנאמן לו שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם וכתיב אני ישנה ולבי ער ופירשו רז״ל דעל ה׳ קאמר וכן דרך החושק לקרוא לחשוקתו נפשי לומר כי קשה לו לפרוש ממנה כפרישת נפשו מגופו כי מיד ימות וכן האוהב הנאמן ליוצרו קורא לו נפשי וזה לשון הזוהר פ׳ אחרי מות עלה ס״ז ר׳ חייא פתח נפשי אויתך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך כו׳ נפשי יאותיך בלילה מיבעי ליה מאי נפשי אויתיך אף רוחי בקרבי אשחרך ישחרך מיבעי ליה אלא הכי תנא קב״ה רוחא ונפשא דכלא ישראל אמרי נפשי ורוחי אנת בג״כ אויתיך להתדבקא בך ואשחרך לאשכחא רעותך עכ״ל, והיינו כי עזה כמות אהבה כלומר כקושי פרישת הגוף מהנפש כדאיתא התם עלה ד״ן וטעם הדבר כי הוא ית׳ נשמה לנשמה ענף מצוה:

י׳(ט) כתבו רמב״ם ורשב״ן דמצות ואהבת את ה׳ כוללת נמי שידרוש לאחרים תורה ודברי כבושים עד שיביא אהבתו ית׳ בלבם ותיבת ואהבת יוצא לשני כלומר תעשה באופן שיאהבוהו אחרים דהכי אמרי בספרי ואהבת את ה׳ אהבתו על בריותיו כמו אברהם אבינו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן מפני זה קראו הקב״ה אוהבו שנאמר זרע אברהם אוהבי ענף מצוה:

י״א(י) מצות עשה לדבקה בו ית׳ שנאמר ובו תדבק היינו תוקף האהבה שלא יפרד עוד ממנו אפילו רגע והכתיב חלקי האהבה והדביקה בשתים שנאמר לאהבה את י״י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו וכתב הרב בעל חובת הלבבות שענין הדביקה היא אהבה הנאמנה והלב השלם כמו שנאמר יש אוהב דבק מאח וזה לשון הרמב״ן בחומש ובו תדבק שתהא זוכר הש״י תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שלא יהיו דבריו לבני אדם בפיהו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהא נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה ע״כ, מנין תרי״ג:

י״ב(יא) לשון רמב״ם כך אמרו חכמים בפי׳ מצוה זו הדבק בחכמיו ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם לפיכך צריך אדם שישתדל שישא בת ת״ח וישיא בתו לת״ח ולאכול ולשתות עם ת״ח ולעשות פרקמטיא עם ת״ח ולהתחבר עמהם בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו המתדבק בהם כאלו דבק בשכינה וכן צוו חכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם ע״כ, ענף מצוה:

י״ג(יב) ליראה תלמידי חכמים שנאמר את ה׳ אלהיך תירא ודרשו בפר״ק דקדושין את לרבות ת״ח וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדהוכיחו רמב״ן ורשב״ץ בראיות ברורות. ענף מצוה:

י״ד(יג) לאהבה ת״ח כבניו שאמר ואהבת את ה׳ אלהיך את לרבות ת״ח וכן מצאתי למפרשים ונוהנות בזכרים ובנקבות ואמרו בפרק במה מדליקין מאן דרחי׳ רבנן הויין ליה בנין רבנן מאן דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי משתמען מיליה כצורבא מרבנן ופירש״י דרחי׳ אוהב הויין ליה בנין רבנן ואהבתו להם כאב על בן ואמרו במסכת כתובות פרק הנושא על יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח היה עומד מכסאו ומנשקו ומחבקו וכן בילקוט במלכים סימן רכ״ד אמרו על אליהו ז״ל כשהיה רואה בני אדם צדיקים היה מנפפן ומחבקן ומנשקן, ענף מצוה:

ט״ו(יד טו) ק״ש בבקר ובערב שתי מצות עשה תליות בפה שיקרא בפיו כל שלש פרשיותיה דכתיב ודברת בם וכמו שנכתוב לקמן בס״ד ובכלל המצוה שיכוין בפסוק ראשון ויאריך בדל״ת של אחד שיעור שימליך את ה׳ במחשבתו על רמ״ח איבריו ולמעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם דכתיב על לבבך כדאיתא במסכת ברכות ואמרינן התם דזה נקרא קבלת עול מלכות שמים וכתב הרב ר׳ אהרן בספר החינוך וצונו לזוכרו בשני העתים האלו בקבע ובכוונה גמורה אחד ביום כדי להועיל לכל מעשינו שביום כי בהיות האדם זוכר בבקר אחדות ה׳ ומלכותו וכי הוא מושל בכל והשגחתו ויכלתו על הכל ויתן אל לבו כי עיניו ית׳ פקוחות על כל דרכיו של אדם וכל צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו ולא יוכל להחביא ממנו אחד מכל מחשבותיו הלא תהיה לאדם מחשבתו זאת למשמרת כל היום ההוא וכן בלילה תהיה לו למשמרת כל הלילה ויהיה ירא וחרד מחטוא לפניו כי הוא מלכו ואלהיו. ענף מצוה:

ט״ז(טז) מצות עשה לקדש את הש״י אם יאנסוהו להמיר דתו או לעבור על אחת משלש עבירות חמורות שבתורה והם ע״ז גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור ובשעת הגזירה אפילו על מצוה קלה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ויחשוב כן בלבו כשקורא ק״ש בתיבת בכל נפשך ובתיבת ובכל נפשכם ויסכים הסכמה גמורה שאם יבא לידי נסיון יתחזק וימסור נפשו וממונו בשמחה כר״ע ובני חנה ונחשב לו כאלו נמסר בפועל והיינו דכתיב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא מעלה הקב״ה לצדיקים כאלו הם נהרגים בכל יום בהעלותם על לב ככה, הכי איתא בספרי ובזהר פרשת בלק אמר דצריך לחשוב מחשבה זו נמי באריכות דל״ת דאחד וז״ל שם לשוואה גרמיה נו אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמים והיינו ביחודא דשמע ישראל דכל מאן דשוי רעותיה הכי בהאי קרא יתחשב ליה כאלו מסר נפשיה על קדושת שמיה, ובפ׳ צו אמר אוקמיה רבנן שוב יום אחד לפני מיתתך דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא ולמימסר רוחיה לגבי מריה ויפוק באחד ובמסכת ברכות פ׳ הרואה כשהוציאו את ר׳ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקין את בשרו במסרקת של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך עכשיו שבא לידי לא אקיימנו יצתה נשמתו באחד, ממנין תרי״ג:

י״ז(יז) להתפלל בכל יום בכוונת הלב שנאמר ואותו תעבודו וכתיב ולעבדו בכל לבבכם אע״פ שהיא מצוה כוללת כל תרי״ג מצות ש שעבדיו אנחנו שהוציאנו מארץ מצרים מהיות להם עבדים ותמורת עבודת פרך בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה נתן עלינו יתב׳ עול עבודתו תרי״ג מצותיו כדאיתא בזהר סוף פרשת בהר סיני וכן כתב רמב״ן ורמב״ם מ״מ מפי השמועה למדו דיש כאן מצוה פרטית זהו שאמרו בספרי איזו היא עבודה שבלב זו תפלה וכן כתב רמב״ם וסמ״ג וסמ״ק ומנאה בסמ״ק עם המצות התליות בלב כיון דהקב״ה תלאה בלב ואם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו ועונשו גדול מאד כדכתב רשב״י פרשת פקודי כד קריב קמא מאריה וצלו צלותיה ולא חייש על יקרא דמאריה טב ליה דלא איברי וקב״ה אמר כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו עכ״ל וישעיה הנביא אמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו׳ ומיירי במתפלל בלי כונה כדפירש ר׳ דוד קמחי וזהו לשון נגש כדארז״ל הגשה לתפלה, ממנין תרי״ג לרמב״ם סמ״ג סמ״ק ורש״ן גבירו״ל:

י״ח(יח) להדמות אליו יתברך שנאמר והלכת בדרכיו ופירשו רז״ל מה הוא רחום אף אתה הוי רחום מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא חסיד אף אתה חסיד ויתנהג האדם בכל עניניו במדות האמצעית ולא ילך אל אחד מהקצוות והוא הדרך הישרה והטובה נקראת דרך ה׳ היא שצוה עליה אברהם אבינו לבניו שנאמר אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה׳ ממנין תרי״ג:

י״ט(יט) להיות בבית המקדש במורא וכובד ראש מאימת השי״ת השוכן בתוכו שנאמר ומקדשי תיראו ואמרו בתורת כהנים את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל מקום דעלייהו כתיב ואהי להם למקדש מעט אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ועונש העובר על זה גדול מאד כדאיתא בזהר בפ׳ נשא על פסוק כי יפליא אמרו כל בי כנשתא דעלמא מקדש אקרי ושני חכמים מקובלים גדולים בדורינו פסקו הדבור בבית הכנסת לגמרי רק בדברי תורה ויראת השם והם החכם השלם כמה״ר משה קורדואירו זלה״ה והחכם השלם כמה״ר יצחק אשכנזי זצ״ל וכבד עונש השח אפילו שלא בשעת התפלה כי כן לשון הזוהר מאן דמשתעי בבי כנשתא מפני אימת השוכן בו יתברך דהא כתיב במקום גילוי שכינה קול דממה דקה וכתב סמ״ק דיש לאדם לדון ק״ו מהעמים העומדים בבית תפלותם שעומדים כאלמים וכן כתב הכלבו לכן יש לאדם ללמוד ק״ו העומדים לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ענף מצוה:

כ׳(כ) וכן כתב רבינו יונה מעלות רבות נמסרו לנו במצות עשה מעלת הבחירה אחת שנאמר ובחרת בחיים ובכל עת שמזדמן לפני האדם איסור או ספק איסור והוא פורש מקיים מצות עשה זו ובסוף פ״ק דקדושין כתב רבינו נסים דמאי דאמרינן בכוליה גמרא ספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים וכתב שכן דעת רש״י ובתשובה כתב אפילו בעסקי העולם כל המשכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפי׳ באפשר רחוק ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדברי התורה והמצות עכ״ל, ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״א(כא) ומעלת שלמות הבטחון בו ית׳ מצוה שנית שנאמר תמים תהיה עם ה׳ אלהיך וכן כתב הרמב״ן שזו מצות עשה שלא נשאל מהוברי השמים החוזים בכוכבים ולא מזולתם מה לעתיד להיות אם נשמע דבר מהם נאמין כי הכל ביד ה׳ מפיר אותותם כפי התקרבנו לעבודתו והכי איתא במסכת פסחים ומינה נלמוד דמצוה לבטוח בו ית׳ בכל לב בכל ענייני העולם כמפורש בקבלה ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם כו׳ וכתיב בטחו בו בכל עת וכתיב בטח אל ה׳ בכל לבך ממנין תרי״ג לרבינו יונה ולגאון ור״ש גבירול ורמב״ן וסמ״ק:

כ״ב(כב) ומעלת התבונן בגדולתו ית׳ מצוה שלישית שנאמר וידעת היום והשבות אל לבביך כי ה׳ הוא האלהים דוד אמר ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות -- היש משכיל דורש את אלהים וכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלהים ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״ג(כג) ומעלת זכרון חסדיו ית׳ והתבונן בהם מצוה רביעית שנא׳ וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר ויאכילך את המן שמלתך לא בלתה כו׳ ומינה נלמוד מק״ו אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותינו ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור לולי ה׳ שהיה לנו וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה׳ יתברך מעת שיצרו בבטן אמו ואז יכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהור״ר יוסף סאגיש זצ״ל, ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

כ״ד(כד) לזכור בכל יום בלבבנו כי עבדים היינו לפרעה במצרים בעבודת פרך בחמר ובלבנים ואלו לא הוציאנו עדיין אנו ובנינו היינו עבדים שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים וכתיב ואותנו הוציא משם וכדתניא בהגדה דפסח בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא עצמו יצא ממצרים ופרי המחשבה הזאת כדי שלא יחזיק האדם עצמו כבן חורין כדתנן באבות ואין אתה בן חורין. ובזוהר פרשת בהר סיני עלה קי״א לאשתדל בתר פקודי אורייתא דכלא איקרי עבודה כעבד דאשתדל בתר מאריה בכל מה דאצטריך בגין דישראל אקרון ליה עבדים דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם מאי טעמא אינון עבדים בגין אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ובג״כ כתיב בעשר אמירן לבתר דכתיב אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים למפלח לי כעבד דפלח למאריה דפרק ליה מכל מרעין בישין דעלמא עכ״ל, וסתם זכירה בלב כדאיתא בספרא ובספרי ומקרא יתירא דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים דרשו ז״ל דחיובא נמי להזכיר יציאת מצרים בפה כדי לחזק הלב דרחמנא לבא בעי. ורשב״ץ וסמ״ק מנו מתרי״ג מצות זכרון יציאת מצרים בפה בכל יום וענף המצוה העקרית לזכור אותה בלב חרד, חלק מצוה:

כ״ה(כה) כשם שמצוה לזכור יציאת מצרים ביום בך מצוה לזוכרה בלילה כדאיתא בפ״ק דברכות כי נתן לב כי גם בלילה היו המצרים מש משעבדים אותנו כדאמרו ז׳ על פסוק וירא איש מצרי מכה איש עברי שהיו מעמידים את ישראל למלאכתם מקריאת הגבר ולכך הרג בכוריהם בלילה ומרוב צרתם כתיב ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו כל מצרים ויאמר קומו צאו כו׳ ועל ידי זכרון זה נשתעבד לאלהינו יתברך גם בלילות ובמקום פולחן מצראי בליליא ניקום בלילי׳ לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא דכתיב קומי רוני בלילה ולא נחזיק טובה ל לעצמנו וכדכתיבנא לעיל סימן ז׳. ענף מצוה:

כ״ו(כו) איש אמו ואביו תיראו מפני צווי ה׳ ידמה אותם בעיניו כמלך ומלכה ויפחד וירעד מאד מל מלעבור על רצונם אלא כל אשר יצוו שניהם או א׳ מהם יהיה הדבר בעיניו דבר מלך שלטון לא יטה ימין ושמאל דלא שייך ל׳ מורא אלא באדון או מלך על עבדיו שנא׳ ואם אדונים אני איה מוראי כו׳ וכתיב ירא את ה׳ בני ומלך כללו של דבר יתנהג עמהם כמו שהיה מתנהג עם מלך בשר ודם שירא מאד פן יתיז ראשו אפילו קרעו כסותו ורקקו בפניו והכהו ישתוק ויסבול מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו שהשוה מוראם למוראו דכתיב את ה׳ אלהיך תירא וכתיב בהם איש אמו ואביו תיראו לפי ששלשתן שותפין ביצירתו והמצער אביו או אמו כאלו ציער השי״ת ומחמת יראתו לא ישב ולא יעמוד במקום המיוחד לאחד מהם ולא סותר דבריו אע״פ שהוא יודע שאינו כן לא יאמר לא לא כן הי׳ אפילו להכריע ולומר יפה אמר אבי או אמי אסור מפני שמשוה עצמו אליהם שהוא כדאי להכריעו ונוהגת בזכרים ובנקבות ומה שאז״ל איש ספק בידו לעשות היינו כפי דרך הגמ׳ אם אין ענין למורא תנהו ענין לכבוד של מאכל ומשקה ושירות פרט לאשה שרשות בעלה עליה, ממנין תרי״ג:

כ״ז(כז) מצות מורא האב מצוה לעצמה ומצות מורא האם מצוה ל לעצמה אעפ״י של שלענין מנין תרי״ג נמנו לא׳ וארו״ל לכך הקדים בכבוד אב שנאמר כבד את אביך ואת אמך ובמורא הקדים האם שנא׳ איש אמו ואביו תיראו לומר ששקולים הם וקראו רז״ל מצות כיבוד אב ואם ומוראם חמורה שבחמורות שבתורה רק אם אביו ואמו יאמרו אליו שיעבור על אחד מאיסורי תורה או אפילו על איסור דרבנן לא ישמע להם בזה ואם מתעסק בכבוד אב ואם ונזדמנה מצות עשה לפניו פטור שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אם קודם שהתחיל במצות כבודם ומוראם נזדמנה לפניו אם אפשר למצוה שתעשה ע״י אחרים תעשה ואם לאו עשנה הוא הכל מפורש בפ״ק דקדושין, ובדברי הפוסקים, חלק מצוה:

כ״ח(כח) ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר רק בשבחו ולחוס על ממונו כמו שהוא חס על ממון עצמו ויהי׳ רוצה כבוד חבירו ככבוד עצמו ואהבתו וחמלתו על חבירו כאהבתו וחמלתו על עצמו ומבקש עצתו ושמה בטובתו ומיצר בצרתו ודבורו עמו תמיד בנחת דרך חבה וכבוד והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא אע״פ שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי וארז״ל דבמצוה זו כלולה כל התורה כולה ממנין תרי״ג:

כ״ט(כט) ואהבת את הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה אחד מפני שהוא בכלל ישראל ואחד מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר ממנין תרי״ג:

ל׳(ל) בצדק תשפוט עמיתך מצות עשה כוללת שתים א׳ לדיין כדלקמן ואחד לכל אדם ותלויה בלב והיינו לדון כל סתם אדם מישראל לכף זכות וידונו אותך לכף זכות בשמים וכתב החסיד הרב ר׳ יוסף יעב״ץ ומה שאמרו יהיה כל אדם בעיניך כלסטים ומכבדו כרבן גמליאל היינו קודם מעשה להשמר ממנו כדי שלא תבא לידי חשדא אבל אם חסר חפץ מביתך תתלה באבידה או בהעלמה וכן כל כיוצא בזה ממנין תרי״ג:

ל״א(לא) להצדיק הדין על המאורע בין בגופו בין בבניו בין בממונו שנאמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך ויקבע זה בלבו ויכוף ראשו וישתוק שנאמר וידום אהרן ולא יצדיק נפשו מאלהים גם לא יאמר מקרה הוא כי אז ילך עמו השי״ת בחמת קרי אלא יפשפש במעשיו וישוב בתשובה וזה חלק עיקרי ממצות ואהבת את ה׳ דכתיב בכל מאדך ודרשו ז׳ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בין טוב ובין יסורין לקבל בשמחה דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה וארז״ל הנעלבים ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שהרי הוא יתברך אוהב אותנו דכתיב אהבתי אתכם אמר ה׳ וחביבים עלינו יסורים שמביא עלינו שהכל לטובתינו וכתיב נאמנים פצעי אוהב וכתיב שבטך ומשענתך המה יונחמוני ממנין תרי״ג לסמ״ק וסמ״ג:

ל״ב(לב) ומלתם את ערלת לבבכם פי׳ שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח ולא ישנאהו אדרבה יוסיף לו אהבה על דרך הוכח לחכם ויאהבך ממנין תרי״ג לסמ״ק:

ל״ג(לג) כתיב שמור את יום השבת לקדשו בדברות אחרונות ובראשונות כתיב זכור ואז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכתב רמב״ן מתיבת לקדשו למדו רז״ל מצות עשה אחת מתרי״ג והיא אמירת קדוש בשבת אבל עיקרו של פסוק מיירי בכל הימים לזכור את יום השבת בלב ובפה כדי שתהיה האמנת חידוש העולם בלבבנו עדי עד ולכך לא יהיה זז זכרון שבת ממנו וכשנמנה הימים לא נמנה כגוים לוני״ש מארטי״ש מארקו לי״ש אלא אחד בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת כדאיתא במכילתא וכן כל כיוצא בזה באופן שלא ימוש מפיו בכל יום זכרון השבת וזה לשון ספרא זכור את יום השבת יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך עכ״ל למדנו שמצוה לזכור בלב כל הימים את יום השבת ענף מצוה:

ל״ד(לד) מצות עשה שישוב החוטא מחטאו שנאמר ושבת עד ה׳ אלהיך ולה שני ענפים הענף העיקר בלב שנתחרט חרטה גדולה ויסכים הסכמה חזקה שלא יחטא עוד עד יום מותו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם וארז״ל במסכת קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אע״פ שעד עתה היה רשע ע גמור לעינינו הרי זו מקודשת מספק שמא באותו רגע הרהר תשובה בלבו דמיד אקרי צדיק גמור לפני ה׳ הרואה כליות ולב והענף השני בפה שיפרט החטא בפיו ויאמר שלא יוסיף לחטא שנאמר והתודה אשר חטא וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב וכתיב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו ובעבור התשובה הגאולה מתעכבת שנאמר שובה אלי ואשובה אליכם ובכל יום ויום בת קול מכרזת שובו בנים שובבים כדאיתא בזוהר פרשת נשא לכן כל איש יחרד וישוב אחרים מעון כפי כחו במתק לשונו וימצא חן בעיני מלכו של עולם אשרי חלקו ממנין תרי״ג:

ל״ה(לה) כבד את אביך ואת אמך מצינו כבוד בלב דכתיב מי יגור באהליך כו׳ נבזה בעיניו נמאס היינו עיני השכל שיחשוב האדם בלבו כי הוא נבזה ומאוס ונקלה וסיפיה דקרא ואת יראי ה׳ יכבד ואם הכבוד בדברים ובמעשה בלבד ולא בלב הרי משוה אותם לו שהם נבזים ומאוסים בעיניו כמוהו רק מכבד אותם בפה מפני שהש״י צוה אלא כרחך הכי קאמר ואת יראי ה׳ יכבד בעיניו שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ שזהו עיקר כבודם ומתוך כך ודאי יכבדם בדבור ובמעשה ועל המבזה אביו או אמו בלבו או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה נאמר ארור מקלה אביו ואמו ופירשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון ואשכחן בזיון בלב דכתיב ותבז לו בלבה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכתיב ותקל גברתה בעיניה ועל זה אמר שלמה עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אמו רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו לפי שנשאת לאיש אחר אחרי מות אביו והאיש הזה הלך דרך ים ונהרג והושלך לים וחפשו היהודים לקברו ומצאהו על שפת הים ועין אחת נוקרת שנקרוה העורבים הרי לך בכבוד האב, ענף מצוה:

ל״ו(לו) וכן כבוד האם דהרי שקולים הם כדכתיבנא לעיל ונראה דעיקר מצות כבוד בלב דהא רחמנא לבא בעי בכל מצוה ועוד הרי השוה ית׳ כבודם לכבודו הוא ית׳ נתרעם בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני כלומר שעיקר כבודי בלב, ענף מצוה:

ל״ז(לז לח) לשון הזוהר פרשת כי תצא בגברא דאשתדל בתר אבוה ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה וכל עלמא דהוה ליה חשוב ליה לאי למעבד ביה רעותא דאבויה ואמיה ולמפלח לון ביה עכ״ל למדנו שקבלה בידם שבכלל כבודם האהבה ודין הוא שהרי אמרו במדרש דכל מצות כבוד אב ואם היא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובה שגמלוהו ומי שאינו מכבדם נקרא רשע דכתיב לוה רשע ולא ישלם והמאכילם ומשקה אותם ועושה להם כל צרכיהם נקרא צדיק שנא׳ וצדיק חונן ונותן היינו שנותן להם בלב חונן כדרך שהיו הם נותנים לו ולא בלב אכזרי ובכלל הפרעון שיאהב אותם אהבה עזה כדרך שהיו הם אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא כבד, וכתב בס׳ המדות ואם אין אדם מכבד אביו ואמו גזירות קשות באות עליו כענין שנאמר ויאמר ה׳ יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו׳ עכ״ל כלומר שהרי השוה ה׳ כבודם לכבודו ואע״פ שהפסוק זה כתוב בכבוד הבורא הוא הדין על כבוד אב ואם ענפי מצוה:

ל״ח(לט) מצות ביקור חולים מנאוה ממנין תרי״ג כדנכתוב לקמן וענף אחד מהמצוה דכשיראה חבירו בצער יצטער בלבו ויתפלל ויבקש עליו רחמים והמבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצות ביקור חולים בטור בבית יוסף בשם רמב״ן וכבר כתבנו למעלה דלפי שהתפלה עיקרה בלב מנאה סמ״ק במצות הלב ענף מצוה:

ל״ט(מ מא) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ פירוש יד מקום מיוחד וכתיב ויתד תהיה לך על אזניך וכסית את צאתך והיה מחנך קדוש תחלת הפרשה כי תצא מחנה על אויביך לדעת רמב״ם ורבינו יונה מצות אלו מיוחדות במחנה המלחמה והם שתים ויד למי קסנים שאין צריך לכסות ויתד לגדולים שצריך לכסות ינתן טעם הפסוק לפי שה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך הלכך והיה מחניך קדוש בפ״ג דמסכת ברכות ובפ׳ כ״ג דמסכת שבת אמרינן בהדיא דמן התורה אסור להרהר בדברי תורה או בתפלה כנגד עמוד של מי רגלים שנאמר ויד וגו׳ וכן כנגד צואה או בבית המרחץ או בבית הכסא או במבואות המטונפות שנאמר ויתד וגו׳ דבעינן והיה מחניך קדוש וכתב רבינו יונה דקבלו רז״ל דבכלל פסוק והיה מחניך קדוש צריך שיהיו מחנינו קדוש בכל מקום שאנו עוסקים בתורה או מהרהרין בה אבל במחנה המלחמה אפילו בלא הרהור תורה נאסרו ולדעת הרב ז״ל הרי אלו שתי ענפי מצוה אפי׳ חוץ למלחמה בכל מקום הרהור תורה או תפלה אבל רשב״ץ כתב כי עיקר שתי מצות אלו אינן מיוחדות במחנה המלחמה אלא בכל מקום וקרא יהיב עעמא למה ויד תהיה לך וגו׳ משום דבעינן והיה מחנך קדוש והרי ישראל תמיד מהרהרין בתורה וכן נראה מדברי רשב״י במסכת שבת פ׳ השואל, ולדעתם יש לומר דלרבותא נקט קרא כי תצא מחנה על אויביך דלא תימא שלא תטריח את אנשי המלחמה דוגמת דמאי דאמרו במסכת עירובין דפטרו במחנה המלחמה נטילת ידים ועירוב ודמאי קמ״ל ואמרו רז״ל דכי מהרהר בדברי תורה במקום שאסור להרהר עליו נאמר כי דבר ה׳ בזה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ממנין תרי״ג, (מב) בזוהר פ׳ תצוה אמר דהכועס הנשמה קדושה מסתלק ממנו ושורה במקומה רוח רעה היא עבודה זרה נקראת אל זר ועל זה נאמר לא יהיה בך אל זר וכתיב חדלו לכם מן האדם הכעסן אשר בכעסו החליף הנשמה בעבודה זרה זהו פי׳ אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרא במה אלא במה כלומר כי הוא עצמו נחשב ע״ז ועל זה רמז בתורה אלהי מסכה לא תעשה לך כלומר לא תעשה עצמך ע״ז והיינו ע״י כעס הרי לא תעשה וסמיך ליה את חג המצות תשמור למצות עשה רמז שישמור את הנשמה הקדושה שבו לא תפרד ממנו ע״י הכעס אלא יהי׳ לבו נח ומיושב תמיד ועל זה אמרו במדרש הנעלם שנרמז בתורה ונח מצא חן בעיני ה׳ כלומר ע״י שהיה לבו תמיד נח ומיושב מצא חן בעיני ה׳ דכל ניחא מסטרא דקדושה וכל רוגזא מסטרא דמסאבא וכתיב בתריה אלה תולדות נח כו׳ שלשה פעמים נח שמתוך שלבו נח ומיושב מאד יהיה נח בדבורו נח בהילוכו נח במעשיו ואע״פ שאין המקראות יוצאין מידי פשוטן דרך רמז נאמר בהם למשה בסיני כל אלו הדברים ענף מצוה:

מ׳(מג) בסדר עולם מונה קצת מצות עשה התלויות באיברים ומנה מצוה תלויה בלב ושמתם את דברי אלה על לבבכם היינו שחייב אדם בקוראו פ׳ שניה של קריאת שמע לקבל עליו עול מצותיו ית׳ וכדתנן פ׳ שני דמסכת ברכות למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצות ופירוש ושמתם על לבבכם כמו וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל וכתב רבינו יונה ארור האיש אשר לא יקום את דברי התורה הזאת לעשות אותם לא אמר אשר לא יעשה אלא אשר לא יקום לעשות פי׳ אשר לא יקבל על נפשו לעשות מצותיו, ענף מצוה:

מ״א(מד) אחרי שצוה לאברהם על המילה ונמלתם את בשר ערלתכם חזר ואמר לו והיה לאות ברית ביני וביניכם היא מצוה שנית תלויה בלב שיעלה האדם כל יום על לבו שהוא עבד חתום למלכו של עולם ולא ימרוד בו ויחזיק עצמו לבן חורין וכן מנהג העולם שהאדון חותם את עבדו כדי שתהא אימתו עליו כדאיתא במסכת שבת ולכך שם האות באבר זה לפי שהוא ית׳ קדוש ושונא זמה הוא יפחד וימנע אדם עצמו מעבירה הכי איתא בסדר עולם וחותם שני שם בנו ית׳ והם התפילין דכתיב והיה לאות על ידכם ובשבת דליכא תפילין הוא עצמו אות דכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכלהו מועדים אקרו שבת ואין איש מישראל חסר משני אותות ועל פי שנים עדים יקום דבר כדכתב הסמ״ג וכדאיתא בתיקוני הזוהר והציצית אשר צונו ית׳ רמז לרצועת הדין שלא יאמר האדם הקב״ה רחום אע״פ שאחטא לא יעניש אותי, ארבע ציציות נגד ארבע מיתות ב״ד אע״פ שבטלו סנהדרין הוא ית׳ מעניש דוגמת ארבע מיתות בעולם הזה, וגם הארבעה ציציות רמז לארבעה שפטיו הרעים האמורים בספר יחזקאל חרב ורעב וחיה רעה ודבר ושמונה חוטין שבכנף לעורר לב רשע וטוב לו בעולם הזה ולא ילקה באחד מאלה יהא מבושר שילקה בגיהנם, השבע חוטי לבן רמז לשבע מדורות אש שבגיהנם והשמיני תכלת רמז למלאך המשחית הממונה על גיהנם ותחת ידו כמה אלפים ורבבות מלאכי החבלה עושים שפטים גדולים ברשעים שבגיהנם כדאיתא בזוהר. גם כללות חוטי הארבע כנפות ל״ב וארבע ציציות עצמן הרי ל״ו רמז לשלשים וששה כריתות שענש הקב״ה בתורה וזה רמזו ירמיה במגילת קינות שהתחיל בתיבת איכ״ה שעולה בגימטריא ל״ו רמז שעברו ישראל על ל״ו כריתות שבתורה לכך נענשו כדאיתא במדרש איכה רבתי ענף מצוה:

מ״ב(מה) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים וסמיך ליה השמר בנגע צרעת כלומר השמר פן תשכח לדבר לשון הרע ותלקה כמותה ודרשו בספרי השמר בלב זכור בפה וקיימא לן השמר הכתוב אצל המצות עשה היא נמי מצות עשה הילכך מצוה על האדם להעלות על לבו כל יום דבור מרים ועונשה כדי שיסגור פיו ויחרד מלדבר לשון הרע וזה עון גדול ועליו נאמרו גורו לכם מפני חרב והמשכיל ידום כדאיתא בזוהר, ממנין תרי״ג לע״ד:

מ״גמצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום:

מ״ד(א) להסתכל בציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם כו׳ ראייה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי עשיה ממנין תרי״ג לסמ״ק ורשב״ץ:

מ״ה(ב) סוף פ׳ חמישי דגיטין כתוב לך את הדברים האלה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרו על פה אלא ילמוד בעיניו תורה שבכתב בספר ולאו הבא מכלל עשה עשה רק הדברים שהם חובה מותר כגון קרית שמע ופ׳ הקרבנות דהוו נמי חובה דקריאתן חשיב כהקרבתן כדאיתא במדרש וכדכתב הרב רבינו יונה בפ״ק דברכות ענף מצוה:

מ״ו(ג) לבכות על אדם כשר שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה׳ וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ואז״ל דמי שאינו בוכה יענש שיבכה על בניו ואמרו שכל הדמעות שאדם מוריד הקב״ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שג׳ נודי ספרת אתה ואיתא בזוהר פרשת פקודי שכל הדמעות שאדם מוריד על מיתת הצדיקים ועל חרבן המקדש נרשמים על המלאכים שבהיכל לבנת הספיר שנ׳ ומחה ה׳ אלהים דמעה מעל כל פנים הם המלאכים וזה מכלל מצות אהבת ת״ח דמרבינן מריבויא דאת דכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך דכיון דחייב לאהוב אותם כבניו כיון דאין בוכה עליהם כאלו היו בניו שורת הדין הוא שיבכה על בניו, ענף מצוה:

מ״זמצות עשה מן התורה התלויות באוזן:

מ״ח(א ב) לימוד התורה שצוה ה׳ ללמוד תמיד מכל מלמדיו תלוי באוזן עם הלב שאם לא ישמע לא ילמוד גם מצות שמיעת התוכחת תלויה בלב דכ׳ ומלתם את ערלת לבבכם ותלויה נמי באוזן דכתיב אוזן שומעת תוכחת חיים ענפי מצוה:

מ״ט(ג) ויתד תהיה לך על אזנך דרשו בפ״ק דכתובות אל תקרי אזנך אלא אוזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו ופרש״י אצבעו שהוא שפועה כיתד, והביאה סמ״ג, ענפי מצוה:

נ׳(ד) לשמוע קול שופר בראש השנה, ממנין תרי״ג:

נ״א(ה) לשמוע אל נביא אמת אם יעמוד ויעשה לנו מופת רק שלא יוסיף ולא יגרע מן תורת משה שנאמר אליו תשמעון, ממנין תרי״ג:

נ״ב(ו) לשמוע אל הדיינים שיעמדו לישראל בכל דור ודור שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם ממנין תרי״ג:

נ״ג(ז ח ט) מצות התפלה ומצות ברכת המזון ומצות ברכת התורה דהוו דאורייתא תלויות גם באוזן דהא כתב הרמב״ם בפ׳ ראשון מהלכות ברכות דכל הברכות כולן מצוה שישמיע לאזניו כל תיבה שיוציא מפיו והסכימו רוב הפוסקים שאם לא השמיע לאזניו לא יצא וצריך לחזור ואפילו תפלת י״ח שתקנוה בלחש לא אמרו אלא שלא ישמע חבירו אבל אם לא השמיע אפילו לאזנו לא יצא ענף מצוה:

נ״דמ״ע מן התורה התלויות בפה בקנה ואפשר לקיימן בכל יום:

נ״ה(א ב) דבור חמישי דעשרת הדברות כבד את אביך ואת אמך חייב לכבדם בדבור שידבר להם בנחת בלשון רכה וכבוד ואדנות כמדבר למלך זהו פשוטו של מקרא ומגזרה שוה למדו דגם חייב לכבדם בגופו ובממונו ולהאכילם ולהשקותם ולהלבישם ולעשות כל צרכיהם כעבד כדנכתוב לקמן בס״ד וזה לשון מכילתא כבד את אביך ואת אמך שומע אני בדברים תלמוד לומר כבד את ה׳ מהונך אמור מעתה מאכיל ומשקה כו׳ ואמרו פ״ק דקדושין דהמדבר קשות לאביו או לאמו אע״פ שמאכילם תרנגולות מפוטמות יורש גיהנם ובמדבר סיני רבה פרשת נשא אמר נפתלי כיבד את אביו יותר מדאי שהיה אביו שלחו לכל מקום שרוצה והיה זריז בשליחותו ורץ כאיל והיה תמיד מדבר לאביו בריצוי דברי פיוס צוף דבש אמרי נועם היינו דכתיב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ממנין תרי״ג: במנין המצות מנו כבוד האב והאם למצוה אחת ופרטן שתי ענפי מצוה:

נ״ו(ג ד ה ו ז ח ט י) דרשו רז״ל בסוף מסכת כתובות את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדכתבנו לעיל וכתב רבינו יונה בספר היראה דבכלל את אביך הוי נמי אחו׳ אביך ובכלל את אמך הוי נמי אחו׳ אמך וכתב נמי הר׳ ר׳ ישראל בס׳ מנורת המאור נתיב י״ד דאבי אביו בכלל אביו וכן אם אביו ואם אמו בכלל אמו וכן אבי אמו והכי איתא בכראשית רבה על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק לכך הזכיר יצחק ולא אברהם שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והביאו לשון זה בחומש רש״י והרמב״ן משמע דשניהם מדאורייתא אלא דבאביו מחייב טפי מזקנו והוא הדין לזקנתו וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים, וכן האיש חייב בכבוד חמיו וחמותו וטעמא משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי ואב ואם של זה כאב ואם של זה והכי איתא במדרש שוחר טוב על פסוק ואבי ראה גם ראה ש שאמר דוד ל לשאול חמיו והביאו הטור והכתוב גנה בת קמה באמה כלה בחמותה השוה כלה לבת קמה באמה ותד״א כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם נשא אדם אשה והיא אינה מכבדת אביו ואמו בעת זקנתן הרי הוא כאלו נואף כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תנאף, כבד ולא תגנוב מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם יש לו לאדם בנים או בנות בתוך ביתו ואינם מכבדים אביו ואמו כאלו גונב נפשות כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תגנוב עכ״ל, לכן כל חרד מצות אלהי ישראל יפקח עיניו פן יחטא באחת מאלה והתרשל ואשם ותפגע בו מדת הדין ח״ו, ענפי מצוה:

נ״ז(יא) מצות עשה להזכיר יציאת מצרים בפה ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ממנין תרי״ג לסמ״ק ורשב״ץ: מצוה א׳ למנין: והם שתי ענפי מצוה:

נ״ח(יב) מצות עשה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך וצריך שיברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב כדכתיב ויאכל בעז וישת ויטב לבו ופירשו שבירך ברכת המזון ויכוין בארבע ברכות כנגד ד׳ אותיות שבשם הגדול ויכוין שישפיע שפע ברכות לד׳ עולמות אצילה בריאה יצירה עשיה וכתב בס׳ החינוך שקבל מרבותיו שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימי חייו, ממנין תרי״ג, והנשים ספק אי חייבין בבהמ״ז מן התורה:

נ״ט(יג) מצוה עשה לברך על התורה לפניה שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו, ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

ס׳(יד) ללמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ממנין תרי״ג:

ס״א(טו) ומצוה נמי ללמד לאחרים תורה שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידין: סמ״ק מנאן שתים: וזכות תלמוד תורה כנגד כל המצות ועון ביטול תורה כנגד כל העבירות כן כתב רבינו יונה והכי איתא בספרי:

ס״ב(טז יז) לקרות בפיו קריאת שמע בבקר ובערב שנאמר ודברת בם בשכבך ובקומך ממנין תרי״ג רמב״ן מנאן שתים:

ס״ג(יח) לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה׳ הם נמי בכלל המצוה ממנין תרי״ג:

ס״ד(יט) בפרק שני דמסכת כתובות דרשו כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה, ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

ס״ה(כ) להורות שנאמר ולהודות את בני ישראל ומי שהגיע להוראה ואינו מורה כתיב ביה ועצומים כל הרוגיה פירוש עצומים שסותמים פיהם מלהורות מלשון עוצם עיניו מראות ברע אבל מי שלא הגיע להוראה אסור לו להורות ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה ממנין תרי״ג לסמ״ק:

ס״ו(כא) מצות עשה לזכור תמיד מה שעשה לנו עמלק שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשו בספרי יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וכתב סמ״ק דבשבת שלפני פורים שאנו קורין ברבים בספר תורה בפרשת זכור אנו מקיימים מצוה זו אבל מלשון רמב״ם וסמ״ג משמע שמצות זכירה בכל יום ומצאתי בת״ז דכש ש״ץ אומר קדיש אומרים הצבור ויאמר כי יד על בם יה מלחמה לה׳ בעמלק ואח״כ עונין אמן יהא שמיה רבא וכן העידו הזקנים שהיה מנהג זה בקאש טילייא בזמן הרבנים הגדולים הרב הגדול ר׳ יצחק אבוהב והרב הגדול ר׳ יצחק דילאון זצ״ל וכן המנהג גם היום במקומות הרבה ושבת שלפני פורים שקורין פרשת זכור היינו כדי לקיים המצוה בזמן מפלת המן שהיה מזרע עמלק בפומבי זכר לנס ממנין תרי״ג:

ס״ז(כב) זכור אל תשכח את אשר הקצפת דרשו בספרי זכור בפה לא תשכח בלב וי״ל שהיא מצוה גם לדורות כדכתב רמב״ן וספיקא דאורייתא לחומרא. ממין תרי״ג לרמב״ן:

ס״ח(כג) ואם אנו מצווין לזכור מה שהקציפו אבותינו במדבר לפניו ית׳ קל וחומר שחובה לכל איש ואיש ממנו לזכור מה שהוא בעצמו הקציף מיום היותו וכן חייבים אנו לזכור עונות אבותינו הקרובים לנו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם ונבוש מלפניו ואז יכנע לבבנו הערל ומצות זכירה זו בכל יוסי ענף מצוה:

ס״ט(כד) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים וסמיך ליה השמר בנגע הצרעת כלומר שלא תדבר לשון הרע ותענש כמרים ודרשו בספרי השמר בלב זכור בפה הלכך צריך לזכור בפה בכל יום ענין מרים כדי שיזהר מלשון הרע ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

ע׳(כה) מצות עשה שיתודה בפיו השב בתשובה ויפרט החטא עצמו שעשה כמה דאת אמר חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם מצות הוידוי ליחיד בשומע תפלה כדאיתא בספר הזוהר ואמר במסכת סוכה שלכך התקינו תפלה בלחש כדי שלא ישמע חבירו כשמתודה ומפרט חטאו בתוך תפילתו ועיקר מצות התפלה בלב כדכתיבנא לעיל במצות הלב והוידוי בפה הוא ענף מצוה:

ע״א(כו) מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא שנאמר מדבר שקר תרחק משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא ואמרו ז״ל דהמשקר כאלו עובד ע״ז וילפי לה מקרא אבל לשים שלום מותר ומצוה נמי איכא כדאיתא פ׳ ששי דיבמות ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

ע״ב(כז) אמרינן במסכת ברכות השח שיחה בטילה עובר בעשה שנאמר ודברת בם משמע בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה ענף מצוה:

ע״ג(כח) הוכה תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ממנין תרי״ג:

ע״ד(כט) וכתב רמב״ם ורמב״ן דמיירי בתוכחה דחייב להוכיח אדם את חבירו שעשה לו או לקרובו רעה או שדבר עליו רע בפניו או שלא בפניו על דרך והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים שחייב לעשות כן אולי יקבל תוכחה ויאמר חטאתו לך או יתנצל לו כאבימלך שאמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה ולא ישטמנו וישתוק ויכסה שנאתו בלבו כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום אל אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון ענף מצוה: ופירשו פירש שני דמיירי ברואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב בין שחטא בדברים שבינו לבין חבירו בין שחטא בדברים שבינו לבין קונו צריך להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו אם קבל מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנית ושלישית וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר איני שומע לך וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון כן פסק הרמב״ם והסמ״ג פסק דכיון שקללו אעפ״י שלא הכהו נפטר ממצות הוכח תוכיח ורבינו מאיר כתב דבתנחומא פ׳ תזריע משמע כרמב״ם דאמר התם כשנתן רשות למשחית להרוג צדיקי ירושלים משום דאמרה מדת הדין לפני הקב״ה כו׳ עד שיהיה להם להתבזות לקדושת שמך ולקבל עליהם הכאות כירמיה וישעיה עכ״ל, ענף מצוה:

ע״ה(ל) בכל דור כשיש מחלוקת בין חכמי ישראל באיסורא או בממונא מצות עשה לילך אחר הרוב שנאמר אחרי רבים להטות והעובר על זה עונשו גדול שזה עמוד שהתורה נסמכת בו ובפירוש אמרו בגמרא רובא דאורייתא ממנין תרי״ג:

ע״ו(לא) מי שיודע לחברו עדו׳ מצות עשה להעיד בב״ד באופן שיתקיים הדין על פי עדותו שנא׳ והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ממנין תרי״ג:

ע״ז(לב) מצות עשה על בית דין לחקור ולדרוש העדים שנא׳ ודרשת וחקרת ושאלת היטב ודין תורה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות מצוה בדרישה וחקירה אלא משום דלא תנעול דלת בפני לווין בטלוה בדיני ממונות אך כשהדין מרומה אוקמוה אדין תורה כדי להוציא לאור משפטו ממנין תרי״ג:

ע״ח(לג) מצות עשה לדון כל דיני ממונות שבין אדם לחבירו וכל הדינין נמנין במצוה אחת ממנין תרי״ג לרשב״ץ אבל רמב״ם ורמב״ן מנו בדיני ממונות י״א מצות א׳ דין שומר חנם, ב׳ שומר שכיר והשוכר, ג׳ שואל, ד׳ מקח וממכר ה׳ טוען ונטען, ו׳ גנב וארבע אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער הרי עשרה ואחת לדון בדיני נחלות שנאמר והיתה לבני ישראל לחוקת משפט הרי י״א בדין ממון ודין החובל בחבירו בגופו הרי י״ב נמצאו לנו לפי דעתם ז״ל מ״ד ממנין תרי״ג:

ע״ט(מה) מצות עשה שיתן האדם פי שנים לבנו הבכור שנאמר כי את הבכור יכיר לתת לו פי שנים ואם העביר הבכורה מבנו הבכור עובר בעשה וגם הוא חייב להודיע מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה: לדעת רובא דרבוותא זו ממנין תרי״ג:

פ׳(מו) מצות עשה לקדש הכהנים לנהוג בהם כבוד ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כדאיתא פ׳ חמישי דגיטין ופרש״י ז״ל לפתוח ראשון לכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור איזה שתרצה עכ״ל והתוספות והרא״ש חלקו עליו בהא דפירש במנה יפה ופירשו דדוקא במעשר עני או בצדקה המתחלקת לעניים או חברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפרק רביעי דפסחים הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה. סימן ברכה לעולם ולא מסתבר לדרוש הפסוק בזה להרגיל הכהן שיתן עינו בחלק יפה עכ״ל, ממנין תרי״ג:

פ״א(מז) מצות עשה לבקר חולים דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ודרשו ילכו זו ביקור חולים ואחד מענפי מצוה לדבר עם החולה ולשון רבי׳ שלמה ן׳ גבירו״ל והחולים תשיחם וכתב רשב״ץ דכתב הרב כן מפני שהדבור יפה לחולים, ענף מצוה:

פ״ב(מח) מצוה להשיב את החולה בתשובה ולומר לו שיפשפש במעשיו ויתחנן לפניו ית׳ והעושה כן שכרו גדול ועליו נאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳ פי׳ שהוא גורם לחולה שיתרפא מחוליו וינצל ואם כבר נגזרה גזרה ימלטהו ה׳ מדינה של גיהנם וגם המשיבו בתשובה ביום רעה ימלטהו ה׳ הכי איתא בפ׳ פקודי ובהקדמת בראשית בזוהר, ענף מצוה:

פ״ג(מט) מצוה לספוד על אדם כשר שמת שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וזה מכלל גמילות חסדים דאמרו ז״ל והודעת להם את הדרך ילכו בה זו גמילות חסדים ואמרו המתעצל בהספידו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו והביאו ראיה מן המקרא והרעב שהיה בימי דוד שלשה שנים שהיה לסבת עון שלא הספידו לשאול כהלכה, ענף מצוה:

פ״ד(נ) אע״פ שמצות התפלה עיקר׳ בלב כמו שכתבנו למעלה גם היא תלויה בפה שצריך להוציא כל תיבה ותיבה בשפתיו ובדקדוק יפה ובקול נמוך כדי שישמיע לאזניו וכתב הסמ״ק וידקדק בכל מלה ומלה כאלו מונה זהובי׳ ואם לא הוציא בשפתיו כלל לא יצא לדעת רוב הפוסקים, ענף מצוה:

פ״ה(נא) וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל הרי זו מצות עשה לזכור את ה׳ תמיד על דרך שויתי ה׳ לנגדי תמיד ואמר המשורר ויערב זכרך על לשוני כמו נופת צוף טעמתי וכתיב לשמך ולזכרך תאות נפש ולמעלה מפסוק זה בפ׳ זו כתיב השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וכתב רבינו יונה שזו מצות לא תעשה שלא לשכוח שמו הגדול רגע ונלמוד ממה דאמרינן בספרי בכמה דוכתי זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה והכא נמי דכוות׳ ואמר תחלה פן תשכח בלב והדר אמר וזכרת בפה והיינו דכתב רבינו יונה ויש לאדם בכל יום לעתים לעורר האהבה ולומר בפיו פסוק זכרון יוצרנו ויראתו ית׳ כגון מלא כל הארץ כבודו ופסוק גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם אלהי עולם ה׳ וכיוצא באלה, וכן היה נוהג מורי הרב החסיד כמהר״ר יוסף סאגיש זלה״ה ובתוקף חיבה לעתים מרגלא בפומיה לשון נוסח תפלה דראש השנה אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך ענף מצוה:

פ״ו(נב) להפר נדרים שנא׳ ואישה יפירנו ואינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי עינוי נפש אפילו אסרה עליה פרי שלא אכלה אותו כל ימיה ואף כי הוא גרוע כגון שנדרה שלא לאכול חרובין וכיוצא בהם סמ״ק כתב דהמצוה הוא להפר ושאר רבוותא כתבו דהמצוה הוא לדון בדין הפרת נדרים ממנין תרי״ג:

פ״ז(נג) מצות עשה להעמיד דיינים בכל עיר ועיר ושוטרים הרודים בעם לקיים דברי הדיינים שופטים ושוטרים, ממנין תרי״ג:

פ״ח(נד) ובשמו תשבע זו מצות עשה רמב״ם פירש כשיתחייב שבועה בב״ד מצוה לישבע באמת ויש אומרים דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא כלומר בשמו תשבע ולא בשם אחרים ואפי׳ בשיתוף אחר עמו וכמו שאמרו כל המצרף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם וכן כתב הראב״ד ז״ל בהשגות ויש אומרים דאין מצות ובשמו תשבע מתקיימת אלא כשישבע על קידוש השם כמו אליהו שאמר חי ה׳ אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי לפי שהיה אחאב אומר שהרי יש כמה שנים שהיו עובדים ע״ז ולא, נתקיים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ממנין תרי״ג לגאון ר׳ שלמה בן גבירו״ל ורמב״ם:

פ״ט(נה) אמרו במס׳ תמורה שבכלל מצות ובו תדבק כו׳ יש שמצוה להשבע לקיים את המצות על דרך שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ובועז נשבע חי ה׳ שכבי עד הבקר, ענף מצוה:

צ׳(נו) בצדק תשפוט עמיתך מלבד דכתבתי לעיל במצות התלויות בלב עוד יש בו ענף שני אזהרה לדיין להשוות בעלי דינין שלא יהא א׳ עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צורכו ולאחד אומר קצר דבריך ענף מצוה:

צ״א(נז) בקש שלום ורדפהו דאורייתא היא דאפילו בשעת מלחמה צוה ית׳ להקדים שלום שנא׳ כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ומנאה סמ״ג במצות עשה וכל מקום שיש שלום אין השטן יכול לקטרג שנאמר חבור עצבים אפרי׳ הנח לו צוה הקב״ה למחות שמו הגדול שנכתב בקדוש׳ על המים לשים שלום בין איש לאשתו והרוצה לזכות במצוה זו יזהר במצוה אחרת והוא לדון כל אדם לכף זכות תמיד ממנין תרי״ג:

צ״ב(נח) מצוה לימנע מלידור שום נדר לפי שהנדר מכשול לאדם פן יחל דברו או פן יאחר לשלמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ודרשו רז״ל הא אם תדור יהיה בך חטא והצדיק חונן ונותן מבלי שידור זולתי בעת צרה דכתיב וידר יעקב נדר לאמר וכן בהתאסף ראשי עם ידרו נדרים לחזק ידי׳ רפות רבינו יונה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ענף מצוה:

צ״ג(נט) מצות עשה שיהיה פיו ולבו של אדם שוין ולא ידבר אחד בפה ואחד בלב שנאמר הין צדק יהיה לך ודרשו רז״ל שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק ענף מצוה רשב״ץ:

צ״דמצות עשה מן התורה התלויות בפה בקנה ובזמן:

צ״ה(א) זכור את יום השבת לקדשו דרשו בספרא יכול בלבך כשהוא אומר שמור בדברות אחרונות הרי שמירת לב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ממנין תרי״ג:

צ״ו(ב) כתב רמב״ן בפסוק זה נכללו שתי מצות א׳ קידוש בליל שבת שדרשו ז״ל מתיבת לקדשו שתזכרנו בפה ותקדשנו בתחיל׳ כניסתו מלשון קידוש ב״ד שהיו מקדשין את החדש ואת היובל ואומרי׳ מקודש מקודש, מצו׳ שנית והוא עיקרו של פסוק לזכור בכל ימי השבוע את יום השבת בכל ענייני האדם שיכול להזכירו כדאי׳ במכילתא שהעמים קורין לכל אחד מימי השבוע שם בפני עצמו ליני״ש מארמוי״ש מיירקילי״ש כמנהג העם שנתערבו בעמים אבל מצות אלהינו בפסוק זה לקרו׳ אותם א׳ בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת וכן כל כיוצא בזה יש לנו לקיים מצות זכירת שבת בכל יום ומתקיימת מצוה זו גם במאכלים ובכלים ומלבושים אם כשיזדמן לאדם מהן דבר טוב יזמין אותו ויאמר בפיו זה לשבת וכן היה עושה שמאי הזקן באופן שלא היה זז זכרון שבת מפיו ומודה לו הלל שכל מי שעושה כן מקיים בזה מצות זכור אלא שהלל הזקן היה זהיר במצות הבטחון מכל אדם לכך לא היה מקיים מצוה זו במאכלים אלא בשאר כל העניינים וזהו שאמרו בגמ׳ אבל הלל מדה אחרת היתה בו ענף מצוה:

צ״ז(ג) הבדלה במוצאי שבת מדאורייתא לכולי עלמא והוא ענף זכור שהרי אמרו בפסחים זוכרהו בדברים בכניסתו וביציאתו וכתיב נמי ולהבדיל בין הקדש ובין החול ענף מצוה:

צ״ח(ד ה) לשון סמ״ג שני מקראות יש בדברות ראשונות זכור ובדברות אחרונות וזכרת להטעינו ב׳ זכירות אחד בתפלה ואחד על הכוס בין בכניסתו בין ביציאתו עכ״ל נראה שהי׳ זה דעת רבותיו ענפי מצוה וכתב עוד ואני אומר כי שתי זכירות יש אחת בכניסתו לקידוש ואחת ביציאתו, להבדלה וכפל הזכרון בתפלה ועל הכוס בקידוש והבדלה תקנה דרבנן היא,

צ״ט(ו ז ח ט) כתב סמ״ג וכל הפוסקים דהמועדות נקראו שבתות וצריך לזוכרם בתפלה ועל הכוס בכניסתם וביציאתם כמו שבת ונשים חייבות בקידוש והבדלה דבר תורה ענפי מצוה:

ק׳(י) כתב סמ״ג בשם בעל הלכות גדולות שדבר תורה לומר הבדלה לאור הנר במוצאי שבת דיליף לה בירושלמי מדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל אלהים, ענף מצוה:

100

ק״א(יא) ושמחת בחנך מכאן למדו רז״ל דכל ז׳ ימי הפסח ושמנת ימי החג ושאר ימים טובים אסורין בהספד, מצות עשה ממנין תרי״ג:

101

ק״ב(יב) להגיד אדם לבנו ט״ו בניסן ענין יציאת מצרים והנפלאות שעשה לנו מלכנו יוצרנו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר ממנין תרי״ג:

102

ק״ג(יג) מצות עשה לקרא הלל גמור בזמנים הקבועים שנאמר הוא תהלתך והוא אלהיך ממנין תרי״ג לסמ״ק, אבל רמב״ן כתב שהלל אינו ממנין תרי״ג ולא נפקא מהאי קרא אלא ענף מצוה הוא שמכלל המצוה שנצטוינו לשמוח ברגלים מרוב השמחה יש לנו לשיר ולהלל לפניו:

103

ק״ד(יד) מצות עשה לספור את העומר שנאמר תספרו חמשים יום וגם בזמן הזה דאורייתא לרמב״ם וסמ״ק ממנין תרי״ג:

104

ק״ה(טו) והמצוה לממני יומי דכתיב תספרו חמשים יום מצוה לממני גם שבועי, דכתיב שבעה שבועות תספר לך ענף מצוה לרמב״ם וסמ״ק. אבל הר״ן כתב דדעת רוב המפרשים דספירת העומר בזמן הזה דרבני:

105

ק״ו(טז) חוב שעברה עליו שמיטה ולא נכתב מקודם פרוזבול ובא חברו לפורעו מצוה לומר משמט אני אינו רוצה כלום שנאמר וזה דבר השמטה ואב אמר לו חבירו אע״פ כן קבל יקבל ממנו ענף מצוה:

106

ק״ז(יז) וכן רוצה שגלה ממקומו למקום אחר ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם הרוצח אני איני ראוי לכבוד אמרו לו אעפ״י כן יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצה ענף מצוה:

107

ק״ח(יח) לקדש בכור בהמה טהורה דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכד תקדיש אע״ג דקדוש מאליו מצוה לקדשו בפה ובכור נוהג בזמן הזה ואין להקדישו לא בשבת ולא ביו״ט מדרבנן ממנין תרי״ג לרמב״ן וסמ״ק:

108

ק״ט(יט) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע לפני ה׳ בכנופיא על כל צרה שלא תבא על הצבור כגון דבר או חרב או מניעת מטר או ארבה או מפולת וכיוצא בהם כדי שיעלו כל העם על לב שאין זה מקרה אלא גזרת מלכו של עולם על העונות וישוב כל איש מדרכו הרעה וישובו הגזל ויבכו לפני ה׳ ולא יוסיפו לחטוא שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם היינו תרועה בפה דהיינו תפלה וזעקה דנדרש הפסוק לפניו ולאחריו וכאלו כתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וחצוצרות לאו דוקא אלא חצוצרות או שופר אבל במקדש למדו מפי הקבלה דצריך שתיהן שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳. ממנין תרי״ג לרמב״ם ורשב״א והגאונים:

109

ק״ימצות עשה מן התורה התלויות בושט:

110

קי״א(א) פ״ו דברכות אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים וכ״ש שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם א׳ ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז הגיד לו הענין ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו ופירשו מה הוא רחום אף אתח רחום כו׳ וכתיב בו ית׳ ורחמיו על כל מעשיו ענף מצוה:

111

קי״ב(ב) לאכול ולשתות בשבתות ובימים טובים גרסינן בפרק חמישי דפסחים כתיב עצרת לה׳ אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לכם לאכילה ושתיה וחציו לה׳ לבית המדרש ושתי משפחות היו בירושלים א׳ היתה אוכלת כל יום השבת ומבטלת חציו של בית המדרש ואחת היתה קובעת סעודתא בערב שבת וכל יום השבת לומדת ושתיהן נעקרו כדאיתא במסכת גטין ומבואר בפסחים דרשה זו ודבר תורה ולא אסמכתא וכן כתב הרמב״ם פ״ג דהלכות נדרים וסמ״ג בסימן רמ״ב, ענף מצוה:

112

קי״ג(ג) לאכול שלש סעודות בשבת דהכי דרשו ז״ל בפרק י״ז מס׳ שבת מדכתיב תלתא היום במאכל שבת ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא תמצאוהו בשדה ופרש״י תלתא היום למנין שלש סעודות בא ע״כ, משמע מלשונו דדבר תורה הוא ולא אסמכתא ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול ובפ׳ פקודי רנ״ב בהיכל הזכות אמרינן דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו השבת ואלף אלפין ורובא רבבן ממונים על השולחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת וחיה א׳ על ד׳ שרפים אם ראה השלחן בכל מיני עונג מברך השלחן אז תתענג על ה׳ אז תקרא וה׳ יענה אז יבקע כשחר אורך הנה כי כן יבורך גבר וכל המלאכים עונין אמן וכשלא ענגו בשבת דוחין אותו שלחן חוצה למקום הנקרא נגע הפך אותיות ענג ומקללין אותו ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו ינקש נושה לכל אשר לו כו׳ אל יהי לו מושך חסד כו׳ רחמנא לשזבן ע״כ לכן החרדים אל דבריו יזדרזו. ענף מצוה:

113

קי״ד(ד) לשון רמב״ם פרק ששי מהלכות יו״ט שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג אסורים בהספד ותענית שנאמר ושמחת בחגך ענף מצוה:

114

קי״ה(ה) לאכול ולשתות בראש חדש מדברי רמב״ם פרק ג׳ מהלכות נדרים נראה בהדיא שהוא דבר תורה וליכא איסור תענית מדברי סופרים רק חנוכה ופורים וטעם כתב הרב ז״ל משום דאיסור תענית בר״ח ילפינן משום דאיקרי מועד כדאיתא פרק שני דתעניות אם כן אסורו כחול המועד מן התורה, ענף מצוה:

115

קי״ו(ו) לאכול ולשתות ערב יום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ודרשו ז״ל וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו נצטווה להתענות גם בתשיעי והתענה דבר תורה הוא ולא אסמכתא וכן הם דברי רמב״ם פ״ג מהלכות נדרים. ענף מצוה:

116

קי״ז(ז) לאכול כזית מצה ליל ראשון של פסח שנאמר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעה חובה אף בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח, ממנין תרי״ג:

117

קי״ח(ח) לאכול כזית פת בסוכה ליל ראשון של סוכות וילפינן לה מליל ראשון של פסח מגזירה שוה דחמשה עשר חמשה עשר והנלמד מאחד מי״ג מדות דאורייתא הוא ענף מצוה:

118

קי״ט(ט י) עינוי מאכילה ועינוי משתיה ביום הכפורים מצות עשה אחת שנאמר ועניתם את נפשותיכם, ממנין תרי״ג: והם שתי ענפי מצוה:

119

ק״כ(יא) לפרוש מאכילת חמץ בפסח דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ואמרינן בירושלמי שאין זו מצוה שיאכל מצה כל שבעת הימים דליכא חיוב אכילת מצה רק בליל ט״ו כזית אלא לדיוקא אתא שבעת ימים תאכל מצות הא חמץ לא ולאו הבא מכלל עשה עשה נמצא האוכל חמץ בפסח מלבד לאו וכרת דאיכא איכא נמי איסור עשה ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

120

קכ״א(יב) כתב רמב״ם דהנמנע מלאכול בהמה טמאה מלבד שמקיים מצות לא תעשה מקיים נמי מצות עשה דכתיב בטהורה אותה תאכלו משמע הא טמאה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה וחיה בכלל בהמה:

121

קכ״ב(יג) וכן מניעת אכילת עוף טמא מצוה - עשה מלבד לא תעשה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו:

122

קכ״ג(יד טו) וכן דג טמא שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכן חגב טמא שנאמר אשר לו ברעים כו׳ תאכלו משמע הא לאו הכי לא תאכלו:

123

קכ״ד(יז) וכן מצות שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וגו׳ הא בלא שחיטה כשרה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה כתב רשב״ץ כל לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה יש מחלוקת בין הראשונים אם נמנין מכלל תרי״ג מצות או אם הם ענפי מצוה:

124

קכ״המצות עשה מן התורה התלויות בחוטם:

125

קכ״ו(א ב) כתב סמ״ג וכל הפוסקים שבשמים של ע״א ושל עריות אסור להריח בהם ונראה דאיכא איסור עשה ולא תעשה שהרי כתבו ז״ל דבכלל לא תקרבו לגלות ערוה נאסר כל מיני קריבה נישוק או חיבוק ואפילו נגיעה ובכלל לא תנאף נאסר ריח בשמי עריות דפירשו רז״ל לא תנאף לא תהנה לאף היינו החוטם לשון ונזמי האף כדפירש ר׳ שב״א והרי כתב רש״י בפ׳ קדושים תהיו היו פרושים מן דעריות וזו מצות עשה שכל מה שאסר בעריות בלאו בא הכתוב לאסור השתא נמי במצות עשה דקדושים תהיו וכיון דנאסר ריח בשמי עריות בלאו דלא תנאף נאסר נמי בעשה דקדושים תהיו והכי נמי יש לומר באיסור הנאת ריח בשמי ע״ג מה שאסר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דהיינו אפי׳ ריח נאסר נמי בעשה דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, ענפי מצוה:

126

קכ״זמצות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף ואפשר לקיימם בכל יום:

127

קכ״ח(א ב) דבור חמישי דעשרת הדברות כבד את אביך ואת אמך שהן שתי ענפים ותלויים בדבור דכתבינן לעיל תלויים נמי במעשה כדאמרינן בפ׳ קמא דקדושין איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא ומשמשו כל מיני שימוש כן כתב הרמב״ם וכן מצאתי במשלי הערב שחובה על הבן להחזיק עצמו אצל אביו ואמו כעבד לרבו דכתיב שלח בני ויעבדני וכתיב בנבואת הנביא מלאכי כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו אם יש ממון לאב אין הבן חייב ליתן לאב משלו אך חייב להתבטל ממלאכתו לשרתו ואם אין ממון לאב והבן יש לו חייב הבן ליתן משלו כל הנזכר ואם גם הבן הוא עני אמר בירושלמי דחייב הבן להשכיר עצמו בפועל ואם אינו מוצא להשכיר עצמו חייב לחזור על הפתחים לכבד אביו בכל הנזכר וכן כתב ריטב״א וסמ״ג והמרדכי, והאב והאם שקולים בכבוד הנזכרים וחייב הבן לקיים כל דברי אביו ואמו רק אם יאמרו לו לחטוא לא בין באיסור תורה בין באיסור דברי סופרים כן כתבו ז״ל ענפי מצוה:

128

קכ״ט(ג ד ה ו ז ח ט י יא יב) כבר כתבנו למעלה שבכלל אביו ואמו זקנו וזקנתו מצד האב וזקנו וזקנתו מצד האם ובכלל רבויא דאת אביך ורבויא דאת אמך אשת אביו ובעל אמו ואחי אביו ואחי אמו וכיון דאשה ובעל׳ כחד גופא חשיבי חמיו וחמותו של איש כאביו ואמו דמו וחייב בכבודם וחמיה וחמותה של אשה כאביה ואמה דמו וכתבנו חיוב כל אלה בענין כבוד התלוי בדבור ונראה דהוא הדין לענין כבוד התלוי במעשה דאין לחלק ענפי מצוה:

129

ק״ל(יג) לעשות ציצית להתעטף בו שנאמר ועשו להם ציצית ואינו מברך בשעת עשיה מפני שסוף המצוה היא שיתעטף בה ואין חיוב מצות ציצית בלילה ונשים פטורות, ממנין תרי״ג:

130

קל״א(יד) לקשור תפילין של של יד שנאמר וקשרתם לאות על ידך ממנין תרי״ג:

131

קל״ב(טו) לקשור תפילין של של ראש שנאמר והיו לטוטפות בין עיניך ומצותן כל היום וכן היה המנהג בזמן התנאים והאמוראים והמפרשים וגם היום נוהגין כן קצת אנשי מעשה ולילות ושבתות ומועדים לאו זמן תפילין הוא ונשים פטורות ממנין תרי״ג:

132

קל״ג(טז יז יח יט) רז״ל מנו ארבע מצות בתפילין של ראש וארבע בתפילין של יד שהרי בשתיהן צוה בכל ארבע פרשיות והשתים הם ממנין תרי״ג, והששה הם ענפי מצוה:

133

קל״ד(כ) אמרו ז״ל פ״ו דמנחות והביאוה כל הפוסקים וחייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו כדי שלא יסיח דעתו מהם אפי׳ רגע ולמדוה מק״ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהם כמה אזכרות על אחת כמה וכמה ענף מצוה:

134

קל״ה(כא) לקבוע מזוזה שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך תרגומו ותקבעינון וישים אדם ידו על המזוזה תמיד כשנכנס לבית וכשיוצא ויזכור כי הוא יתברך בעל הבית והאדם ובניו ואשתו וכל אשר לו אורחים וכל נכסיו שלו והוא השומר אותו בבית ובשדה וע״י כך נחשבת לו מצות מזוזה כל יום לפניו ית׳ כמצות ציצית והתפילין ובצאתו מביתו בבקר בציצית ובתפילין ומזוזה שהם ארבע מצות כנגדן ילווהו ארבע מלאכי השרת מכריזין לפניו הבו יקר לבריה דמלכא כך כתב הרשב״י ממנין תרי״ג:

135

קל״ו(כב) לעשות מעקה שנאמר ועשית מעקה לגגך וכן בסולם וכן כסוי לבור באופן שלא יבא תקלה ובשוטו על לב כל יום מציה זו ויראה אם צריכה תיקון נחשב לו כאלו מקיים המצוה בכל יום ממנין תרי״ג:

136

קל״ז(כג) ליתן צדקה בלב טוב ובשמחה שנאמר פתוח תפתח את ידך לו וחייבין אנו להזהר במצות הצדקה יותר מכל המצות עשה שהצדקה סימן לזרע צדיק אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ לעשות צדקה רמב״ם, ממנין תרי״ג:

137

קל״ח(כד) מצות עשה להלוות לעני שנאמר אם כסף תלוה את עמי ולמדו מפי השמועה דאם זה אינו רשות אלא מצוה וכתיב נמי העבט תעביטנו, ממנין תרי״ג:

138

קל״ט(כה) פריעת בעל חוב מצוה שנאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך ומי שאינו משלם נקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

139

ק״מ(כו) לתת שכר שכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום והקבלן כשישלים המלאכה ויתננה לבע״ה חל עליו המצוה ממנין תרי״ג:

140

קמ״א(כז) להשיב אבידה שנאמר השב תשיבם לאחיך ממנין תרי״ג:

141

קמ״ב(כח) להחזיר המשכון לעני בעת שהוא צריך לו שנאמר השב תשיב לו את העבוט כסות לילה וכר וכסת מחזיר לו בלילה וכסות יום וכלים שנעשה בהם מלאכה ביום מחזירם לו ביום. ממנין תרי״ג:

142

קמ״ג(כט) להחזיר הגזלה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל ובכלל הגנבה והאונאה, ממנין תרי״ג:

143

קמ״ד(ל) אדם שלקח רבית מישראל מצות עשה להחזירו שנאמר אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו׳ וסיפיה דקרא כתיב וחי אחיך עמך ופירשו ז״ל שרוצה לומר ואם לקחת תחזיר לו כי היכי דליחי בהדך, ממנין תרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

144

קמ״ה(לא) לגמול חסדים דכתיב והודעת להם את הדרך ופירשו רז״ל את הדרך זו גמילת חסדים ילכו זו ביקור חולים ואמרו גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה ולא מנו אותה ממנין תרי״ג אלא היא בכלל והלכת בדרכיו והוא ית׳ גומל חסדים טובים, ענף מצוה:

145

קמ״ו(לב) לקבור מתים דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא אע״י דפסוק זה כתיב בנהרג למדו מפי השמועה דהוא הדין לכל המתים וכתיב נמי בסיפיה דקרא דלעיל אשר ילכו בה ופירשו בה זו קבורה ממנין תרי״ג לרמב״ם וסמ״ק ורשב״ץ:

146

קמ״ז(לג) וסיפיה דקרא ואת המעשה אשר יעשון ופירשו ז״ל המעשה זה הדין ויתורא דאשר יעשון הוא מצות עשה שיעשה האדם לפנים משורת הדין, ממנין תרי״ג לסמ״ק:

147

קמ״ח(לד) לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה ורמב״ם פירש כמשמעו שמצוה להלוות לנכרי ברכית וחלקו עליו דליתא אלא המלוה לישראל בלא רבית הוא דמקיים מצות עשה הבאה מכלל לנכרי תשיך הא לישראל לא תשיך ממנין תרי״ג:

148

קמ״ט(לה) לצדק המאזנים והמשקלות והמדות שנאמר מאזני צדק אבני צדק וגו׳ וקשה עונשן מעונשן של עריות והוי ככופר ביציאת מצרים ממנין תרי״ג:

149

ק״נ(לו) מי שראה או שמע שאחד מישראל בסכנה כגון שהוא טובע בנהר או שנפל עליו גל או שהיה נרדף מפני רשעים או שהעלילו עליו ואפשר שיהרגוהו אם לא ימהרו ישראל להצילו מצות עשה מן התורה להצילו וכן חולה שיש בו חולי של סכנה מצוה להשתדל לרפאותו בכל עוז וכל אלה מצות פקוח נפש שדוחה שבת והמתרשל בה נקרא שופך דמים ובכלל זה מצות פדיון שבוים ומצות פיקוח נפש נוהגת גם בגר תושב הוא המקיים שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

150

קנ״א(לז לח) רמב״ם מנה קיום כל מיני נדרים מצוה אחת ממנין תרי״ג, ורמב״ן עשאן שתים לפי שהן חלוקות בעניניהן שנדרי גבוה כגון הרי עלי קרבן או הרי עלי כך וכך מעות לצדקה ואע״פ שלא הוציא נדר ולא שבועה מפיו הוי נדר גמור וחייב לקיים על זה נאמר מוצא שפתיך תשמור אבל בנדרי הרשות אם אמר אעשה כך וכך ולא הוציא לא נדר ולא שבועה אינו כלום ועל זה נאמרה איש כי ידור וגו׳ ככל היוצא מפיו יעשה וחילוק זה הוא דנדרי גבוה עובר עליהם בבל תאחר אבל נדרי הרשות לא כדאמרו במסכת קמא מי שנדר ליקח בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו עד שימצא דבר הגון, ממנין תרי״ג (לט) מ״ע להפריש בכורות בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא בכור אדם ובכור חמור נפדין ופדיונם לכהנים ובכור בהמה טהורה בין תם בין בעל מום נותנין אותו לכהן ולא יתננו לו מיד כשיולד אלא חייב הישראל להטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום והתם ישהנו הכהן ברשותו עד שיפול בו מום מאליו, וישחטנו הכהן ויאכלנו כשירצה, ויכול להאכיל ממנו לישראל ואפילו לכותי או מוכרו אם ירצה ממנין תרי״ג:

151

קנ״ב(מ) מצות עשה לפדות פטר חמור בשה ונותן השה לכהן:

152

קנ״ג(מא) ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנא׳ ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו ומצות פדיה חביבה יותר ממצות עדיפה ממנין תרי״ג:

153

קנ״ד(מב) מצות עשה לשלח אם צפור מן הקן שנאמר שלח תשלח את האם וכשיקחנה יכוין שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם הכי מפורש סוף מסכת חולין וכן הורה הרב כמהורר יצחק אשכנזי זצ״ל, ממנין תרי״ג:

154

קנ״ה(מג) לפרוק המשא מעל בהמת חבירו שנאמר עזוב תעזוב עמו, ממנין תרי״ג:

155

קנ״ו(מד) והורה הרשב״א דכ״ש שחייב לפרוק מעל חבירו וכן כתב הרמב״ם, ענף מצוה:

156

קנ״ז(מה מו) וכן מצוה לטעון המשא שנאמר הקם תקים עמו ואין חיוב טעונה אלא בשכר ומצות פריקה קודמת למצות טעינה משום צער בעלי חיים וטעינה ופריקה לנכרים מפני דרכי שלום ממנין תרי״ג וענף מצוה:

157

קנ״ח(מז מח) מצות עשה לכסות דם חיה ועוף שנא׳ ושחט את דמו וכסהו בעפר ממנין תרי״ג:

158

קנ״ט(מט) מצות עשה שיניח בעל הבית לשכיר לאכול בזמן שכירתו ממה שעושה שנאמר כי תבא בכרם רעך כו׳ כי תבא בקמת רעך כו׳ ממנין תרי״ג לרמב״ם:

159

ק״ס(נ) לשמש ת״ה שנאמר ועבדתם את יי׳ אלהיכם את לרבות ת״ח ולמדו מדברי קבלה שגדולה שימושה יותר מלמודה דכתיב ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו ולא כתיב שלמד עמו וכתיב אשר יצק מים על ידי אליהו ואמרו במסכת כתובות כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ע״מ:

160

קס״א(נא) מצות עשה שיפדה האיש בנו בכור מאמו ישראלית שנאמר כל פטר רחם ונאמר אך פדה תפדה ושיעור הפדיון חמש סלעים בכסף או שוה כסף ונותן הפדיון לכהן ולא יערים אלא יעשה מצותו בשמחה ממנין תרי״ג:

161

קס״ב(נב) גבי מוצא אבדה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או בשיו הנדחים להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו שנאמר והיה עמך עד דרוש אחיך אותו ממנין תרי״ג:

162

קס״ג(נג) עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם מק״ו וכן כתיב ועניים מרודים תביא בית עכ״ל הרב רבינו יונה: ענף מצוה:

163

קס״ד(נד) מצות עשה שיכתוב כל איש ישראל ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת מפי השמועה למדו שפירושו כתבו ספר תורה שיש בה שירה שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ממנין תרי״ג:

164

קס״ה(נה) וכתב הרא״ש דהחומשים וספרי הגמרא ופירושם וספרי הפוסקים שאדם קונה להגות בהם הוא ובניו או שכותב אותם היא עיקר מצ״ע שהרי בזמן הזה אין קורין בס״ת אלא בצבור וגם אסור לו למכור כל ספרים אלו אם לא ללמוד תורה ולישא אשה כספר תורה עצמה ענף מצוה:

165

קס״ו(נו) מצ״ע ליטמא הכהן לששה מתים הקובים הכתובים בתורה לשארו דהיינו אשתו ולאמו ולאביו כו׳ שנאמר לה יטמא ולמדו מפי השמועה שאין זה רשות אלא מצ״ע מן התורה על הכהן ונוהגת בזכרים ולא בנקבות, ממנין תרי״ג להרמב״ם אבל הרא״ש כתב דכהנת נמי חייבת ליטמא על ששה מתים:

166

קס״ז(נז) ובכלל מצוה זו יש מצוה אחרת והיא מצות אבילות ונוהגת בין בכהנים בין בישראל בזכרים ובנקבות ואין מצות אבלות מן התורה אלא יום ראשון יום מיתה וקבורה ושאר הששה ימים אין מצות אבלות אלא מדרבנן ולא חייל אבלות אלא אחר קבורה ומפני טעם זה רחץ וסך דוד כשמת הילד ולא תימא דמשום דאמרו דכל שלא שהה שלשים יום באדם הוי ספק נפל ואין מתאבלין עליו דהרי אמרו דאין דין זה אלא בספק אם כלו לו חדשיו אבל אם נודע בבירור שכלו חדשיו חייב להתאבל עליו ודינו, כאדם שלם לכל דבר וילד דדוד הרי נודע בבירור שכלו לו חדשיו שהיו יודעים יום העיבור ולכך היה מתפלל דוד שיחיה ענף מצוה:

167

קס״ח(נח) אסור לשחרר עבד או שפחה כנענית ובני השביה שהמלך מביא וישראל קונין אותם יש להם דין עבדים כנעניים והמשחררם עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררם לדבר מצוה אפי׳ היא מצוה של דברי סופרים כגון שלא היה עשרה בבית הכנסת משחרר עבדו להשלים המנין שמצוה מדברי סופרים להתפלל בעשרה וכן לכל כיוצא בזה, וכן אם היו נוהגין בשפחה הפקר דהרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול, ממנין תרי״ג:

168

קס״ט(נט) הפיל שן עבדו או אמתו או סימא עין אחד שלהם או השחית אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שלהם מצוה על ב״ד לכוף את הרב לשחררם שנא׳ וכי יפיל את שן עבדו וגו׳ לחפשי ישלחנו ממנין תרי״ג:

169

ק״ע(ס) ללבן או להגעיל כלים שנלקחו מן העמים שנשתמשו בהם ע״י האור צריכים ליבון נשתמשו בהן בחמין בהגעלה סגי שנא׳ כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ומהר ממנין תרי״ג לסמ״ק:

170

קע״א(סא) להטביל כלים שלא נשתמשו הנכרים בהם אלא בצונן שנאמר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים וכן הכלים שנשתמשו בהן באור או בחמין אחד הכשרן צריכים טבילה ואין דין טבילת כלים דק בכלי סעודה והם של מתכת או של זכוכית או שמחופים באבר או בשאר מין מתכת ודוקא שלקחן מן הנכרי אבל שאלן אין צריכין טבילה יש מי שאומר כלי שהיה צריך הכשר והטבילו קודם הכשר אותה טבילה לא מהניא דהוי כגר שטבל עד שלא מלו ממנין תרי״ג לסמ״ק:

171

קע״ב(סב) כתב סמ״ק והר״ן וצריך להעביר החלודה מן הכלי קודם הליבון או ההגעלה כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר החלודה, ענף מצוה:

172

קע״ג(סג) לאבד שם ע״א שנא׳ ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וזה נוהג גם בזמן הזה אם יכבשו ישמעאל ע״א של עכו״ם או אומה כיוצא לה או אם ימכרו גנבים ע״א בלי בטול צריך שיכוין ישראל שלא לזכות בה ממנין תרי״ג:

173

קע״ד(סד) עוד יש בכלל ואבדתם את שמם שאנו חייבים לכנות שם בזוי לע״א כדאשכחן בקרא שקורא לע״א שקוץ שנאמ׳ את שקוציהם ואת גליליהם וכתיב שקוץ בני עמון והמבזה את ע״א הוא מכבד את בוראו ענף מצוה:

174

קע״ה(סה) לשבר מצבות ע״א שנא׳ ואת מצבותם תשברו תרי״ג:

175

קע״ו(סו) לגדע ע״א שנא׳ ואשריהם תגדעון: ממנין תרי״ג:

176

קע״ז(סז) לשרוף אשרה שנאמר ואשריהם תשרפו באש ממנין תרי״ג:

177

קע״ח(סח סט) להשמיד במותם שנא׳ ואת כל במותם תשמידו ליתוץ מזבחותם שנא׳ ואת מזבחותם תתוצון. ממנין תרי״ג:

178

קע״ט(ע) לאבד כלים שנשתמשו בהם ל לע״א שנ׳ אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם ופי׳ רז״ל שבכלים שנשתמשו בהם לע״א הכתוב מדבר, ממנין תרי״ג:

179

ק״פ(עא) מצות ברכת כהנים בנשיאות כפים דלמדו רבותינו כה תברכו בנשיאת כפים וכתיב נמי וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ויש להגביה הימנית קצת על השמאלית דידו כתיב כדכתב רמב״ם וכן ראוי על פי הקבלה ענף מצוה:

180

קפ״א(עב) התפלה מצ״ע מן התורה וכתיב ועבדתם את ה׳ כדכתיבנא וכיון דנקט לשון עבדות למדו רז״ל דצריך שיהיו ידיו של אדם בתפלה זו על זו על לבו כעבד לפני רבו, ענף מצוה:

181

קפ״ב(עג) וכתב רבינו אברהם בנו של הרמב״ם דה״מ בשלש ראשונות ושלש אחרונות. אבל באמצעיות שהם שאלה צריך שיהיו ידיו פרושות כדרך השואל דאשכחן בתפלת אברהם הרמותי ידי אל ה׳ ותרגמו ארימית ידי בצלו ובתפלת משה אפרוש כפי אל ה׳ וכתיב כאשר ירים משה ידו ובתפלת שלמה ויפרוש כפיו השמים, ענף מצוה:

182

קפ״ג(עד) מצוה להציל הנרדף מן הרודף להרוג את חברו אפ׳ באחד מאבריו של רודף שנא׳ והחזיקה במבושיו היינו הריגה שמבושיו מקו׳ שיש בו סכנת נפשות וכתיב וקצותה את כפה מנין שאם אינו יכול להציל בכפה בלבד שחייב להצילו בנפשה ת״ל לא תחום עיניך ואם יכול להצילו באחד מאבריו והצילו בנפשו הרי זה שופך דמים, ומטעם רודף הורו ז״ל באשה המקשה לילד לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש שזהו טבעו של עולם ואחד הרודף אחר חבירו להורגו או על אחד מכל העריות שיש בה כרת לבועלה או אחר הזכור לבא עליו אבל הרודף אחר בהמה לבא עליה או הרץ לעשות אחת מכל עבירות שבתורה אפי׳ לעבוד ע״א אין מצילין אותן אפי׳ באברים ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו אפי׳ באחד מאבריו של רודף או אפי׳ בנפשו ביטול עשה זה מלבד שעבר על שני לאוין שהם לא תחוס עיניך ולא תעמוד על דם רעך כמו שנכתוב בלאוין ועונשו גדול מאוד כאלו הוא מאבד נפש מישראל. ספר החינוך ממנין תרי״ג:

183

קפ״דמצות עשה מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף ובזמן:

184

קפ״ה(א) לשבות מכל מלאכה ביום השבת שנא׳ וביום השביעי תשבות:

185

קפ״ו(ב) וביום הכפורים שנאמר שבת שבתון הוא לכם:

186

קפ״ז(ג ד ה ו ז ח) לשבות ממלאכה ביו״ט ראשון של פסח ובשביעי שלו ובראשון של סוכות ובשמיני שלו וביום חג שבועות ובאחד לחדש השביעי שהוא ר״ה שבכל א׳ מששה ימים אלו נאמר שבתון מקרא קדש והיא מצ״ע שלהם, וכתיב בהו אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

187

קפ״ח(ט) בכל אחד משמנה ימים אלו מצוה להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו דאכולהו כתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם כדאיתא פרק בתרא דיומא ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

188

קפ״ט(י) כתב רמב״ם העושה סוכה אינו מברך בשעת עשייה אלא בשעה שיושב בה ובצווי אחרון שהוא גמר המצוה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה והישיבה היא ממנין תרי״ג והעשיה היא ענף מצוה:

189

ק״צ(יא) ליטול לולב בחג הסוכות שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳. (יב) למדו רז״ל בפ״ב דחגיגה דחוה״מ אסור בעשיית מלאכה מן התורה רק בדבר האבד וכן כתבו רשב״ם ורמב״ם ורשב״א ועל זה אמרו המבזה את המועדות אין לו חלק לעוה״ב לפי שמקל ומבזה בעיניו מצ״ע אחת והיא ממנין תרי״ג לרבינו יונה:

190

קצ״א(יג) מצ״ע להשבית החמץ ערב פסח קודם שעה ששית ולשון דר״ן ריש פסחים זה שאמרו תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש לו ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מן התורה אפי׳ בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם וכו׳. ממנין תרי״ג:

191

קצ״במצות עשה מן התורה התלויות ברגלים ואפשר לקיימן בכל יום:

192

קצ״ג(א ב) אחד מן הענפים של מצות כיבוד אב ואם שחייב אדם לעמוד בפני אביו או אמו מלא קומתו ורב יוסף שהיה סגי נהור כי היה שומע קל כרעא דאמיה הוה קם ואמר איקום מקמי שכינה דקא אתיא הכי איתא בפרקא קמא דקדושין וכתב שם המרדכי דאפי׳ מאה פעמים ביום חייב לקום מפניהם ענפי מצוה, ונראה דגם בכבוד של קימה זו חייב אדם בזקנו וזקנתו ובעל אמו ואשת אביו וכלהו כדכתבנו לעיל דחייב בכבודם כשישלחנו אביו או אמו לאיזה דבר מצוה לרוץ בזריזות כדכתיב נפתלי אילה שלוחה כדלעיל ריש פרק רביעי:

193

קצ״ד(ג ד) מצ״ע שיקום אדם מלא קומתו מפני חכם כשבא בארבע אמותיו אע״פ שאיננו זקן שנאמר והדרת פני זקן וקבלו רז״ל דפירוש זקן זה היינו חכם והוא לשון נוטריקון זקן זה שקנה חכמה ופירשו המפרשי׳ דהידור היינו בדברים לדבר לו בלשון כבוד ואדנות וענוה לכפוף ראש לפניו, ענפי מצוה:

194

קצ״ה(ה ו) לקום מלא קומתו מפני זקן אפי׳ אינו חכם וכן מצוה להדרו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת ופירשו התוספות וסמ״ג דתקום נדרש לפניו ולאחריו כאלו אמר מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. ושיעור שיבה שבעים שנה ואמרו בגמרא מפני שיבה כל שיבה במשמע אפי׳ זקן אשמאי ומצאתי בפירושי הגאונים כתיבת יד דאשמאי היינו גוי וראיה לדבר שאמרו שם ר׳ יוחנן הוה קאים מקמי סבי דארמאי וכן פירש הרב רבינו אליעזר ממיץ ודחו האחרונים פירוש זה ואמרו דר׳ יוחנן מפני דרכי שלום היה קם ולא מדין תורה ורש״י פירש אשמאי ישראל רשע וגם פירושו דחו האחרונים דהא כתיב שאת פני רשע לא טוב ופירשו אשמאי כדפירש רבינו תם דהיינו אדם בור עם הארץ מלשון והאדמה לא תשם דתרגומו לא תבור והרגיל במצות אלו יזכה ליראת שמים דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וסמיך ליה ויראת מאלהיך הכי איתא במדרש רבה ובירושלמי והביאו הריטב״א בפ״ק דקדושין, ענפי מצוה, וכל ארבעה ענפים בכלל מצוה אחת ממנין תרי״ג:

195

קצ״ו(ז) לקום מפני ספר תורה למדוה רז״ל מקל וחומר מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן. ענף מצוה:

196

קצ״ז(ח) כבר כתבנו למעלה דמצות עשה שהיודע לחבירו עדות שיעיד לו בב״ד וכתב סמ״ג ורשב״ץ דמצוה שיאמר העדות מעומד שנאמר ועמדו שני האנשים כדאיתא בפרק שבועת העדות ע״מ:

197

קצ״ח(ט) לבקר חולים ולהשתדל עליהם בכל מה שהם צריכין שנאמר והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואמר ילכו זו ביקור חולים וכל שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים ענף מצוה:

198

קצ״ט(י) בכלל ג״ח ללוות האדם היוצא לדרך וכל שאין מלווהו כאלו שופך דמים דכתיב ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו וקבלו מסיני פי׳ פסוק זה לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא דאיגוהו ופטרנוהו בלא לויה ושיעור לויה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר שיוצא ממנה דהיינו שבעים אמה ושיריים חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכל מי שמלוין אותו אפי׳ בעיר ואפי׳ ד׳ אמות אינו נזוק. ושכרה אין לה שיעור הכי איתא פרק בתרא דסוטה והביאוה הפוסקים, ענף מצוה:

199

ר׳(יא) וכן לויית המת בכלל גמילות חסדים ועיקר המצוה ללות אותו עד שיקבר וכל שרואה את המת ואינו מלוהו אפי׳ ד׳ אמות עונשו גדול כמחרף ומגדף את ה׳ שנאמר לועג לרש חרף עושהו הכי איתא בפ״נ דברכות והביאו הפוסקים. ענף מצוה:

200

ר״א(יב) מצות כסוי הדם ביד ולא ברגל דהקיש הכתוב ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו ולאו הבא מכלל עשה עשה ענף מצוה:

201

ר״ב(יג) מצות ברכת כהנים בעמידה דקבלו מסיני כה תברכו בעמידה ענף מצוה:

202

ר״ג(יד) מצות התפלה שהיא מן התורה כדכתיבנא ל לעיל למדו רז״ל שהיא בעמידה דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל כדאיתא במסכת ברכות ובסוף מסכת חולין, ענפי מצוה:

203

ר״דמצות עשה מן התורה התלויות ברגלים ובכל הגוף ובזמן:

204

ר״ה(א) חייב החתן להתייחד עם אשתו שנה ראשונה שלא יצא מחוץ לעיר שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת וכתב בספר החינוך דמצוה זה נוהגת בכל מקום ובכל זמן ולא תימא דכשהיו יוצאים למלחמה בלבד נאמרה וכן מש משמע לשון רשב״ץ וכולהו רבוותא מנו אותה ממנין תרי״ג:

205

ר״ו(ב) במצות סוכה יש שתי צוואת אחד תלויה בידים היינו עשייתה והשנית הישיבה בה ותלויה ברגלים והיא עקר מצוה וגמר שלה דכתיב בסכות תשבו שבעת ימים לכך אין מברכין בשעת עשייתה לעשות סוכה אלא בשעת הישיבה כדי לישב בסוכה ממנין תרי״ג:

206

ר״ז(ג) לחלוץ אשת אחיו מ האב כשמת בלא זרע ואינו רוצה ליבמה שנאמר וחלצה נעלו מעל רגלו ממנין תרי״ג:

207

ר״חמצות עשה מן התורה התלויות בראש הגויה:

208

ר״ט(א) מצוה על האב למול את בנו שנאמר ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ממנין תרי״ג:

209

ר״י(ב) לא מל אביו אותו מצוה על ב״ד למולו שנאמר המול לכם כל זכר ענף מצוה:

210

רי״א(ג) נתעלם מב״ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול עצמו הרי זה מבטל מצ״ע שיש בה כרת דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה כו׳, ענף מצוה:

211

רי״ב(ד) מצוה על הרב לימול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף שנאמר ימול יליד בית ומקנת כסף, ענפי מצוה:

212

רי״ג(ה) מצוה על ב״ד למול הגרים שנתגיירו, ענף מצוה:

213

רי״ד(ו) מ״ע לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה שנאמר כי יקח איש אשה וגו׳ כדיליף במסכת קידושין, ומי שנשא אשה מבלי שיקדשנה תחלה ביטול עשה זה ממנין תרי״ג:

214

רי״ה(ז) מ״ע לפרות ולרבות שנאמר פרו ורבו היו לו בנים ומתו לא יצא י״ח אלא אם כשימות הניח מחלציו בן ובת אז קיים המצוה וכן אם מתו הבנים והניחו אפילו הבן מהבת והבת מהבן קיים המצוה, ממנין תרי״ג:

215

רי״ו(ח) מ״ע לקיים אדם עונתו ואף כשאשתו מעוברת הוא מצווה במצוה זו שנאמר ושמח את אשתו ואיכא נמי בהא מל״ת דכתיב ועונתה לא יגרע ממנין תרי״ג לסמ״ק:

216

רי״ז(ט) מצוה שיפרוש האיש מאשתו סמוך לוסתה שנאמר והזהרתם את בני ישראל מטומאתם אם רגילה לראות ביום פורש כל היום ואם רגילה לראות בלילה פורש כל הלילה, ממנין תרי״ג לסמ״ק:

217

רי״ח(י) היה משמש עם הטהורה והרגישה שפירסה׳ נדה חייבת היא לומר לו ואסור לו להתנועע או לפרוש בקישוי אלא ימתין עד שימות האבר דאמרינן פרק ב׳ דשבועות דזו היא מצות עשה שבנדה ויליף לה מדכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו׳ ממנין תרי״ג לסמ״ק ורשב״ץ:

218

רי״ט(יא) מצוה על האיש שיפרוש מאשתו מלבוא עליה אם נמצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וכן אם מגרש אותה על איזו סבה הוא מצווה שלא יוציא אותה אלא בגט כדת משה וישראל, ממנין תרי״ג:

219

ר״כ(יב) מצוה ליבם אשת אחיו שמת בלא זרע שנאמר כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה ממנין תרי״ג:

220

רכ״א(יג) להיות קדושים מנה הגאון ופירש רמב״ן בחומש קדושים תהיו זהו שאמרו רז״ל קדש עצמך במותר לך לכך אחר שאסרה התורה מאכלות אסורות חזר ואמר והתקדשתם והייתם קדושים כלומר לא יאמר אדם הרי פירשתי ממאכלות אסורות ודי לי ובמותר אהיה בסובאי יין בזוללי בשר למו וכל ימיו חגים ולהוט אחר מעדני עולם לכך נאמר והתקדשתם כלומר שיקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש ויזכור רעות הנזכרות ביין בתורה בנח ובלוט ובגמרא נזכר שמביא לידי שפיכות דמים וגם ישמר מהתגאל בריבוי אכילה גסה וישמר מן הדבור הנמאס והיתר אע״ף שאינו נמאס אחר שאסר בתורה העריות חזר וכתב קדושים תהיו שלא יאמר הרי פרשתי מן העריות ויהיה להוט אחר אשתו ומצוי כתרנגולים או בנשיו הרבור לכך צוה קדושים תהיו והוא ציווי כללי שיפרוש מן המותרות ימעט במשגל ולא ישמש אלא כפי הצריך לקיום המצוה ממנין התרי״ג לגאון ורבינו שלמה גבירו״ל:

221

רכ״ב(יד) על הכהנים הוסיפה התורה קדושה מעל ישראל דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם זו מ״ע שיפרשו מנשותיהם שאסורים עליהם בלאו והם גרושה ואפי׳ היא גרושתו והזונה והחללה שאלו אסורות אפי׳ לכהן הדיוט, ממנין תרי״ג לרשב״א, אמרו בגמרא פ״כ דיבמות הבא על יבמתו צרתה קיימא עליה בעשה פירוש מדכתיב יבמה יבא עליה דרשינן התם עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

222