ספר הבחור, המאמר השני ה׳Sefer HaBachur, Second Treatise 5

א׳ העקר החמישי. בביאור גזרת חסרי פ"א כמו נגש:

ב׳א. בנין הקל העבר הבינוני והפעול בא בשלמות וגם המקור על הרוב כמו נפול תפול לפניו (אסתר ו יג). הלוך ונסוע. וכן הצווי על הרוב בא בשלמות כמו נצר בני. ולפני התגלע הריב נטוש (משלי יז יד). וכן נדרו ושלמו (תהלים עו יב). נפלו עלינו (הושע י ח). ויש שרשים מעטים שתחסר הנו"ן במקור ויבא תמורתה תי"ו נוספת בסוף והם נגש. נגע. נטע. נפח. וכמעט אין עוד כמו בגשת ישראל (במדבר ח יט). לגעת בך (שמואל ב יד י). לפחת עליו (יחזקאל כב כ). עת לטעת (קהלת ג ב). אך דע כי לא יבאו כן רק עם בכל"ם אבל זולת בכל"ם לא יבאו בחסרון נו"ן ובתוספת תי"ו בסוף לעולם וכן בצווי החסר הנו"ן בקצת אלה כמו; גש הלאה (בראשית יט ט). וגע אל עצמו (איוב ב ה). ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט). ומן נשל. של נעליך. אבל מן נטע לא נאמר טע:

ג׳ב. אמנם העתיד על הרוב יבא בחסרון נו"ן ודגש בעי"ן הפעל להורות עליה כמו אנש יגש וכולם בפתח או בחולם כמו אפול יפול ונמצאים מעטים באים בשלמות כמו ותורתיו ינצרו (תהלים קה מה). הינטור לעולם (ירמיהו ג ה). אך כשהעין גרונית יבא תמיד כשלמים כמו לא תנאף, ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז). הינהק פרא (איוב ו ה). זולתי מעטים יבאו באותיות איתן בצירי תמורת הנו"ן כמו מי יחת עלינו (ירמיהו כא יג) ותהם כל העיר (רות א יט). שרשם נחת. נהם:

ד׳ג. בנין נפעל אכלול אותו בתוך פעל הדגוש.

ה׳בנין פעל ופעל מחסרי פ"א נו"ן דע כי בעבור ששני הבנינים האלו הם תמיד דגושה העי"ן כמו שידעת לפיכך יבא בגזרה זו בשלמות כי אין דרך לחסר הנו"ן ולשום דגש בעי"ן תמורתו כי כבר היא דגושה ולא יתכנו שני דגשים באות אחת גם לא יתכן שדגש אחד (יורה) [מורה] על שני דברים ולכן יבאו לעולם בשלמות:

ו׳ד. ודע כי אין הפרש בזו הגזרה בין העוברים מבנין נפעל ובין העוברים מבנין פעל כי אלו ואלו דגושי העי"ן בנפעל לחסרון נו"ן השרש ובפעל לסימן הבנין כמו ולא נכר שוע לפני דל (איוב לד יט). הוא עבר נפעל. נכר אלידם אתו (שמואל א כג ז). הוא עבר מבנין פעל, וכן תכיר בכל מקום לפי כוונת הענין איזהו נפעל או פעל:

ז׳ה. בנין הפעיל והפעל מחסרי פ"א נו"ן שניהם שוים בנקודתם לשלמים רק שתחסר נו"ן השרש ובא דגש בעין הפעל במקומה בכל הבנין:

ח׳העבר הגיש הראוי הנגיש, וכן הבינוני מגיש, הפעול מגש, המקור והצווי הגש בצירי הגישו הגישי בחירק כן עם בכל"ם בחירק בהגיש כהגיש וכולי. האיתן אגיש יגיש:

ט׳בנין הפעל כלו הה"א (בקוב"ץ) [בקמץ חטוף], כי יותר נכר הדגש אחר הקבוץ מאחר (הקמץ חטף) [החטף קמץ]:

י׳העבר הגש. הגשת וכולי ואין בו בינוני ופעול וצווי, המקור הגש כמו הגד הגד לי (רות ב יא) ועם בכלם לא נמצא והעתיד אגש יגש וכולי:

י״א(ו.) בנין התפעל גם הוא יבא בשלמות מפני הטעם שכתבתי בבנין פעל:

י״ב[ו.] ודע כי יש שרשים שפיאיהם יו"ד ובאים על דרך חסרי פ"א נו"ן וקראו להם חסרי פא יו"ד ולא נחי פא יו"ד.

י״גאומר אני כי אין זה רק כאשר עין הפעל צרי כמו יצג. יצק. יצע. יצר. יצת. תאמר יצג גבלת עמים למפסר בני ישראל (דברים לב ח). אציגה נא עמך מן העם אשר(בראשית לג טו). כי אצק מים על צמא ונוזלים (ישעיהו מד ג) ואציע שאול הנך (תהלים קלט ח). בטרם אצורך בבטן ידעתיך (ירמיהו א ה). ויצת אש בציון (איכה ד יא). בכלם הצרי דגושה במקום יוד פא הפעל ושרש יצא יוצא מן הכלל, ולכן אומר אני כי הקיפו ימי המשתה (איוב א ה). וכן לא הניח אדם (תהלים קה יד) שהם דגושים שרשם נקף. ננח. ולא יקף. ינח. ועוד אדבר מזה בנחי פ"א יו"ד:

י״דז. ויש שרש אחד שפא בפעל שלו למ"ד ובא המקור והצווי והעתיד על הרוב על דרך חסרי פ"א נו"ן והוא שרש לקח תאמר ממנו המקור קחת. בקחת. לקחת. והצווי קח קחו. קחי. וכולי.

ט״וובעתיד יבא בדגש כמו אקח. יקח. תקח. הדגש במקום למ"ד פ"א הפעל ולא נמצא למד אחרת שתחסר זולתי זאת וזה מפני רוב השתמשם בזה השרש ואפילו הדגש הפילו לפעמים ואין זה רק כשעין הפעל בשוא כמו ויקחו אליך (במדבר יט ב). ואקחה פת לחם (בראשית יח ה). בשניהם הקו"ף רפויה כמו שמשרש נסע נאמר ויסעו ויחנו (במדבר ל״ג:ו׳). וישאו אתו בניו (בראשית נ יג). הסמ"ך והשי"ן רפוים מפני רוב השתמשם בם ויש אומרים כי ללשון לקיחה שני שרשים לקח. ונקח. ויבאו העוברים והבינונים מן לקח. ונקח. והעתידים מן נקח כמו שיש גם כן בלשון הליכה שני שרשים הלך. וילך. העוברים והבינונים באים מן הלך. והעתידים מן ילך כמו אלך ילך וכולי, והראשון יותר נכון: