ספר הבחור, המאמר השני ו׳Sefer HaBachur, Second Treatise 6

א׳ העקר הששי. בביאור גזרת נחי פא אל"ף ויו"ד כמו אמר. ישב:

ב׳א. בנין הקל יבא בשלמות ע["]ד העתיד ובעתיד תנוח האל"ף השרשית כמו יאמר. תאמר. נאמר. אבל במלת המדבר בעדו תחסר האל"ף ובא במקומה וי"ו נחה כמו אמר אל אלוה, וזו שלא יהיו שני אלפין יחד לומר אאמר וכשיבאו יאמר תאמר נאמר כוי"ו ההפוך ישוב הפתח לסגול ומעיל כמו ויאמר. ותאמר ונאמר. וכשיבאו ישובו למשפטם הראשון לפתח ויאמר. ותאמר ומלרע חוץ מן ויען איוב ויאמר וחביריו כלם מלעיל:

ג׳ב. ודע כי שאר הבנינים כלם יבאו על דרך השלמים ולא תנוח בהם האלף רק שישתנו הנקדות בקצתם מפני האל"ף שהיא גרונית וכן בשאר האותיות אחה"ע ישוב החירק של נו"ן נפעל ושל ה"א הפעיל לסגול (דפו"ר: ואות שאחר הנו"ן והה"א בחטף סגול, כמו נאכל האכיל), כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר שלש עשרה. וגם נמצאים שרשים שפיאיהם אלף שיבאו בשלמות אפילו בבנין הקל כמו מן אסף. אסר. (נאמר) [בא] אאסוף. אאסור. והטעם לפי שאין משמשים בהן הרבה לא הקפידו עליהם:

ד׳[ג.] גזרות נחי פ"א יו"ד כמו ישב:

ה׳(ג.) בנין הקל יבא בשלמות עד המקור גם המקור בכלל וזה כשיחובר אל הפעלים כמו ירד ירדנו. ישוב אשב. אבל כשאינו מחובר אל הפעלים הוא בחסרון יו"ד ובתוספת תי"ו שבת. רדת. דעת ודומיהם, וזה אפילו בלי בכל"ם כמו שכתבתי לעיל:

ו׳ד. הצווי גם הוא בחסרון היו"ד כמו שב. שבו וכולי. (דפו"פ: ובתוספת ה"א שבה ובהפסק בצירי רדה ובמקף וסמוך למלה זעירה בסגו"ל ומלעיל לך נא), ואין הפרש בין זה הצווי והצווי של חסרי פ"א נו"ן לכן תראה שלא תטעה בהם אבל אותיות איתן יפרידו בין שני הגזרות כי בחסרי פ"א נו"ן האת"ן נקוד בחירק ודגש אחריו כמו; יגש. תגש וכולי אבל בזו הגזרה בצרי שהוא תנועה גדולה להורות על יו"ד הנחה והיא אינה כתובה כמו; אשב. ישב וכולי. ונמצא ביו"ד כתובה (ובצרי) כמו; אילכה שולל (מיכה א ח) [השמאל ואימנה (בראשית יג ט) ודומיהם מעטים].

ז׳[ה.] ועל הרוב כאשר היו"ד כתובה אז האית"ן בחירק והעין בפתח כמו; אינק. יינק. אירש. יירש. איטב. ייטב. אישן. יישן. ונמצאים הבאים בגדש במקום היו"ד הנחה, כמו; מן יצק. אצק רוחי על זרעך. ומן יצר בטרם אצרך. וקראו להם חסרי פא יוד ולא ולא נחי פא יו"ד כי הם הולכים בעתידים על דרך חסרי פ"א נו"ן כאשר בארתי בחסרי פא נו"ן וכאשר אבאר בכל ספרי הדקדוק למצא טעם על זה ולא מצאתיו:

ח׳[ו.] (ה.) ולי נראה הטעם לפי שהצדי והסמך קרובים במוצא ובמבטא ובפרט כשהצדי אינה דגושה עד שיש הרבה אנשים שאינם מפרידים ביניהם ובפרט כל אנשי צרפת. ואם היינו אומרים מן יצב. יצק. ויצג, אצב. יצק. תצג. במשפט נחי פ"א יו"ד היה משמע כאילו היה אסב. יסג. תסג. לכן נדגשה הצרי לחזק קריאתה וזהו כלל גדול בדקדוק כשיבא דגש במקום האות החסרה אז נקראת המלה ההיא מהחסרים וכשתבא אחת המתנועות הגדולות במקומה נקראת המלה ההיא מן הנחים:

ט׳[ז.] (ו.) בנין נפעל העבר כלו הנו"ן עם וי"ו נחה כחולם במקום יו"ד השרש, כמו; נודע. נודעת. נודעתי. וכולי וכן בבינוני נודע. נודעים וכולי אבל בשאר הבנין הוי"ו נעה וכל נקודתו כמו בשלמים מן ידע. הודע. והאית"ן אודע. יודע והאל"ף תמיד בחירק שלא כמשפט כי דינה על הרוב בסגול וזאת לא באה לעולם בסגול ולא ידעתי לזה טעם והומרה היו"ד הוי"ו מפני היות הדגש מורגש יותר בוי"ו מביו"ד:

י׳[ח.] (ז.) בנין הפעיל העבר כלו הה"א בחולם תמורת יו"ד השרש כמו; הושיב. הושבת וכולי וכן בכל הבנין האותיות הנוספות בראש הם בחולם בבינוני מושיב במקור ובצווי הושיב, בעתיד אושיב. יושיב. תושיב, חוץ מבפועל שהמ"ם לעולם בשורק או בקובץ בכל פעול בין בשלמים בין בשאינן שלמים (כמו מפקד, מושב), ונמצאים מעטים המ"ם בקמץ חטוף כמו; שש משזר (שמות כו א). זובח משחת (מלאכי א יד) ונקודת העי"ן בכל (הגזרה) [זה הבנין] כמו בשלמים.

י״א[ט.] אכן דע כי אותם העתידים שכתבתי בבנין הקל שהאותן לפעמים בחירק עם יוד השרש כתובה הם באים על הרוב גם כן בזה הבנין עם היוד כתובה אבל לפניה צירי כמו מן יטב נאמר ולאברם הטיב בעבורה (בראשית יב טז). ומן ינק. ותינק לך את הילד (שמות ב ז). ומן ימן. אם השמאל ואימנה (בראשית יג ט). ומן ילל. אספדה ואילילה (מיכה א ח):

י״ב[י.] והבינוני המ"ם בצירי בכל הגופים כמו; מטיב, מטיבים, מטיבה, (אבל) [לא] בנחי העי"ן היחיד לבד בצירי ושאר בשוא כמו מבין. מבינים וכולי. וכן הצווי והמקור והאית"ן ביו"ד נחה אחר הצירי:

י״ג [יא.] (ח.) בנין הפעול הה"א בשורק כמו; ויוסף הורד, וכן בנחי העי"ן הוקם, ובכפלים הוטב בשלשתם ההא בשורק ואין הפרש בניהם בנקוד אבל בשאר גופי העבר יש הפרש בין הכפולים ובין נחי פ"א יו"ד ונחי עי"ן וי"ו

י״דוהוא הדגש כמו שיתבאר במאמר זה בעקר שנים עשר סימן ח':

ט״ו[יב.] (ט.) בנין התפעל כל זה הבנין יבא בשלמות כמו מן ילד. ויתילדו (במדבר א יח). ומן יעץ. ויתיעצו (תהלים פג ד). ולפעמים תהפך היו"ד לוי"ו נעה כמו מן ידע. בהתודע יוסף (בראשית מה א). ומן ידה והתודה עליו (ויקרא טז כא):