ספר העיתים ק״חSefer HaItim 108
א׳והיכי דדיירי ארבעה או חמשה ישראל בחצר או בפונדק כגון שהיו חלוקין בדירתן כל אחד ואחד בדירתו צריכין לערוב ולהתיר כל אותן בתים של זה לזה ולהתיר נמי חלק החצר של זה לזה ואם שכח אחד מהן ולא עירב בהדייהו אוסר עליהן בחצר וצריך לבטל להם רשות חצירו ומותרין הן לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם אבל הוא מותר בביתו בלבד ואסור לו להוציא כלים מפתח ביתו ולהכניס כלים מחצר לביתו ואסור לו נמי לטלטל בחצר כלום ואם ביטל להם הבית עם החצר הם מותרין בכל והוא נעשה אורח בבתיהן דתנן בסוף פרק עושין פסין אר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור לו ולהם ותירץ רב הונא בר חיננא אמר רב ששת לא קשיא הא ר"א הא רבנן אמר רב ששת כשתמצא לומר לר"א מבטל רשות חצרו רשות ביתו ביטל ולפי' זה שלא עירב הואיל וביטל להן רשות חצירו לדברי ר"א כיון שבית בכלל החצר והמבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי ביטל ולפיכך ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו דאיסתליק ליה משם לגמרי אבל להן מותר, לרבנן מבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל והילכך ביתו אסור לו ולהם מלהכניס ומלהוציא בחצר אבל הבית לפנים מותר לו ואסור להם והלכה כרבנן, וחמשה ששרויים בחצר אחת ושכח אחד ולא עירב לר"א כשהוא מבטל רשות א"צ לבטל רשות לכל אחד ואחד ולרבנן כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד ואי גלי אדעתיה ואמר בטלית רשות חצירי ורשות ביתי אפילו לרבנן כיון דגלי גלי והוו מבוטלין, ותנן נמי בפרק הדר עם הנכרי אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהן שלהן מותרין לו ולהן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין היו שנים אוסרין זה על זה אחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות ביתו הוא דאסור הא חצירו שריא היכי דמי אי לא ביטל חצירו אמאי שריא ואי לא ביטל אמאי אסור לעולם דביטל וקסברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות בית לא ביטל, שלהן מותר לו ולהן מ"ט משום דהואי אורח לגביהן, נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין ואמאי אינהו נמי ליהווי אורחין לגביה חד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחין, היו שנים אוסרין זה על זה פי' היו שנים ששכחו ולא ערבו עם בני חצר אע"פ שנתנו להן בני חצר רשותן אין מותרין להכניס ולהוציא שכיון ששניהן לא עירבו אוסרין זה על זה. פשיטא לא צריכא דהדר חד מיניהו ובטיל ליה לחבריה מאי דתימא לישתרי קמ"ל כיון דבעדנא דבטיל ליה לההוא לא הוי לי' שריותא בחצר לא. תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שעירב אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד או אין צריך א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד, מיתיבי אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב היכי דמי אי דליכא אחרינא בהדיה מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה ומית והלכה כרבה:
1