ספר העיתים ר״יSefer HaItim 210
א׳מתני' חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו, הזכרים יוצאין לבובין והרחלים יוצאת שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות ר' יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאין צרורין ליבש אבל לא לחלב. חמור יוצא במרדעת אמר שמואל והיא שקשורה בו מע"ש וכן הלכה תנ"ה יוצא חמור במרדעת בזמן שהיא קשורה בו מע"ש ולא באוכף אע"פ שקשורה לו מע"ש. בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת א"ל מותר וכן הלכה אבל קלסתר רב שרי ושמואל אסר והלכתא כשמואל דקאמרינן אמר רבי חייא בר' יוסף אמריתא לשמעתיה קמיה דשמואל א"ל אי הכי אמר אבא לא ידע במילי דשבת ולא כלום כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימן בר יפת דיתיב וקאמר לה משמיה דשמואל נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת וא"ל יישר כבר תרגמה אריוך בבבל ומני שמואל והא רב נמי אמרה אלא שמעיה דקא מסיים ואין תולין קלסתר לבהמה בשבת א"ל יישר דאי רב בקלסתר שרי ועוד הא מותבינן תרתי תיובתא לרב ושמואל ואפריקו אליביה דשמואל ולא אפריקו אליבא דרב, וכתב רבינו חננאל גאון ז"ל הכי נתינות מרדעת ע"ג חמור דברי הכל מותר לדחות צער בהמה ולתלות קלסתר בפיה משום תענוג היא ושמואל ור' יוחנן אסרי וכן הלכה וה"מ בבהמות גדולות דמשום תענוג היא אבל קטנים דמשום צערא היא ברה"ר אסור לצאת הסייחין בקרסטלים שבפיהן אבל בחצר שרי מסרכו פי' חגורו, תניא יוצא אדם באגד שע"ג מכה ובקשישין, סכין ומפרכין לאדם ואין סכין ומפרכין לבהמה, ודווקא בגמר מכה ומשום תענוג אבל אי איכא מכה ומשום צער מפרכין נמי לבהמה. תניא בהמה שאכלה כרשינן הרבה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא, ורבי יאשיהו מקל, דרש רבא הלכה כר' יאשיה והשתא דדרש רבא הלכה כר' יאשיה דמקל משום צערא דבהמה ולא קא גזר משום שחיקת סמנים ש"מ דלית הלכתא כהא מתניתא דתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן אבל אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן דהאי תנא דאסר משום שחיקות סממנים היא דאסר והא איפסקא הלכה כר' יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנים, תניא לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהירות שבין עיניו ולא יצא הזב בכיס שלו ולא עזים בכיס שבדדיהן ולא פרה בחוסם שבפיה ולא סייחים בקרסטלין שבפיהם ולא בהמה בסנדל שברגלה ולא בקמיע שאינו מומחה אבל יוצא הוא באיגד שע"ג המכה ובכתישין שע"ג השבר ובשיליא המדולדלת בה ופוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר זכרים יוצאים לבובין, מאי לבובין אמר רב הונא תותרי פי' תותרי מטלית מרוקמת שמיפין ומקשטין בהן את הבהמה מאי משמע דהאי לבוב לישנא דאיקרובי היא דכתיב לבבתני אחותי כלה, עולא אמר עור שקושרין להן כנגד לבביהן כדי שלא יעלו עליהן זאבים ר"נ בר יצחק אמר שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות ממאי מדקתני סיפא והרחלות יוצאות שחוזות מאי שחוזות שאוחזין האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים מאי משמע דהאי שחוזות לישנא דגלויי היא דכתיב והנה אשה לקראתו שית זונה כבולות שמכבלין אליה שלהן למטה שלא יעלו עליהן זכרים כבונות שמכבנין אותן למילת, והעזים יוצאת צרורות ור' יוסי אוסר בכולן חוץ מן הרחלים הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאת צרורות ליבש אבל לא לחלב, איתמר רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' יוסי ואיכא דמתני להאי שמעתא באפי נפשה רב אמר ליבש מותר לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור ואיכא דמתני לה אהא עזים יוצאת צרורות ליבש אבל לא לחלב משום ר' יהודא בן בתירה אמרו הלכה כך [היא] אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב מתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסור אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה ורב אמר הלכה כת"ק והלכתא כרב דאמר הלכה כר' יהודה דאמר עזים יוצאת צרורות ליבש אבל לא לחלב דקיי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי:
1