ספר העיתים רי״גSefer HaItim 213
א׳והואיל וקיי"ל דישראל מצווה על שביתות בהמה חיה ועוף דיליה גם הם כרגלי הבעלים שאין להם רשות להניחן לילך ולשתות ולא לשום מידי חוץ לתחום כדתנן במסכתא יום טוב הבהמה והכלים הרי הן כרגלי הבעלים, מיהו איצטרכינן לפרושי ולארווחי במילתא היכא דאושיל או אוגרה ישראל לבהמתם קודם שבת מה דיניה, דכלים [אי] איגרינהו ואושלינהו מקמי שבתא שרי וכמפורש בהלכות ערבי שבתות, ואשכחנא לחד מרבוותא שאלה בהאי ענינא וזהו נוסחא וששאלתם הנותן השדה לגוי לזורעהו והתנה עמו כדי שיזרע ויקצור וידוש ויזרה אם ירצה אותו גוי לחרוש או לדוש בשור וחמור או לחרוש ולדוש בשבת וישראל מצוי שם יש עליו למונעו לאחר שיש לו חלק שם או לא או דילמא אם בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, והנותן שורו או חמורו לגוי ודש בו והכניסו לגורן שור וחמור או לחרוש בשור וחמור יש לישראל למנוע לאותו גוי ואין לישראל שם חלק מוזהר על בהמתו להפרישו מן איסור או לא, או דילמא לדידיה אזהר רחמנא לבהמתו לא, כך שנו חכמים תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר לא ישכיר אדם חמורו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי עושה בו מלאכה [בשבת] וימים טובים אבל שדהו לגוי מאי שרי מ"ט ארישותא אית ליה בגויה וכו', ודווקא דהותנה עמו ואמר לו שכר שבת וימים טובים יהא בחלקך ושכר חול יהא בחלקי וכיון שהתנה עמו אם ירצה אותו גוי לחרוש בה בשור וחמור או לחרוש או לדוש בין בשבת בין בחול אע"פ שישראל מצוי שם אין עליו למנעו אע"פ שיש לו חלק שם בין בתוך התחום בין חוץ לתחום מותר, ובשביל שנתן בהמתו לגוי ודש בה והכניסן לגורן או לזרוע או לחרוש בשור וחמור או לחסום שור בדישו אין לישראל למונעו אעפ"י שיש לישראל חלק שם שכך שנו חכמים גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מפני שישראל נצטוו שלא לחרוש בשור וחמור ושלא לחסום שור בדישו בין שהיתה בהמתו שלו בין שהיתה בהמתו של גוי מפני שישראל נצטוו אבל גוים ובהמה לא נצטוו. ותו ששאלתם מהו ליתן סוס או פרד או חמור בימי הפסח או בימי החג למי שירעה אותן כל ימי החג והוא רוכב עליו והוא עושה בו כל צרכיו, כיון שלא בשכירות נותנין ואינו משאיל לעשות בהם מלאכה אלא לרעותן ולשומרן אף אם עושין בהן מלאכה ורוכבין אין עליו כלום [כיון] שלא מדעתו עושין בהן מלאכה אם רואה אותן ויודע בהן ימחה בחן, ותנן הבהמה והכלים הרי הן כרגלי הבעלים כשם שאין אדם יכול לילך ביו"ט אלא עד תחום שבת וכן כלים נמי אין לו רשות לאדם לשגר לחבירו בהמה או כלים חוץ לתחום אלא עד התחום הלכך היכא דיש לו מקנה בתוך תחום שבת הולך ומביא מהן ושוחטן ביו"ט לכתחלה, ובפיסקא נמי ואסור לי' לבר ישראל למימסר חיותא לרועה גוי בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום דאמרינן אמרו עליו על יוסי הכהן שלא נמצא כתבו ביד גוי מעולם, ואנן תמהינן טובא על מאי דכתב בהדא שאילתא לא ישכור אדם חמורו לגוי מפני שנקרא על שמו והאי מימרא לאו הכין היא דבברייתא דסוף פרק לפני אידיהן ליתא אלא מרחצו והכין היא מימרא דתרתי מימרי אינון חדא ברייתא שנויה בשם ר"ג והיא לא ישכור אדם מרחצו לגוי וחדא שנויה בשם ר' שמעון בן אלעזר ותרויהו מרחץ קתני הילכך האי דכתב בהדא שאילתא חמורו ודאי טעות סופר היא, מיהו אפשר דסבר ליה להאי גאון דדין חמורו כדין מרחצו, אבל מאי דכתב בשם ר"ש בן אלעזר לא ישכור אדם "חמורו" טעות הוא והכי היא עיקר ברייתא תניא רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו, וגוי עושה בו מלאכה בשבת אבל שדהו לגוי מאי שרי דאמרי ארישותיה קא עביד, מרחץ נמי ארישותיה קא עבידא למרחץ ארישותיה לא קא עבדי אינשי ובתרה נמי דר' שמעון בן אלעזר במרחץ, ואנן עיינינין במילתא לעניות דעתן ומיתחזי לן דמרחץ וחמור חדא דינא אית להון והם הכי נמי אמרי בחמור מפני שגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים נקראת הבהמה על שם ישראל וכד מעיינית במילתא טובא אדרבא דינא דבהמה חמור מדינא דמרחץ, דמרחץ הוי ליה קרקע וכלים ולית בהו שביתה כל כך כמו הבהמה כי הבהמה אדם מצווה על שביתת בהמתו והלכך אסור ליה לבר ישראל לאושולי או לאוגורי בהמתו לגוי אפילו קודם השבת אלא א"כ מיהדר ליה ניהליה ערב שבת עם חשיכה כי אדם מצווה על שביתות בהמתו בשבת, ואיכא מנהגי בבורים מעמי הארץ ששוכרים בהמתם לגוים לדרך רחוקה ושוכרין להן בתחלת השבוע או באמצעיתה ולא מצריכין לשבות כי מקודם הרבה הם שוכרין אותה ואנן לעניות דעתן חזי לן דאסור גמור היא וחלול השם שהרי במרחץ לא חילקו חכמים אם משכיר מקודם שבת הרבה ימים או בערב שבת שהלא אמרו בפי' לא ישכור אדם מרחצו לגוי כלל, אפילו מתחלת השנה ועושה בו הגוי מלאכה בשבת או ביו"ט בסוף השנה אסור שנקראת על שם ישראל ויש בדבר חילול השם וכן הכא נמי בבהמה לא שנא קודם שבת ימים טובא לא שנא מעט אסור שנקראת על שם ישראל והגוי עושה בה מלאכה בשבת או ביו"ט ויש חילול השם, וא"ת מנא ידע' דבהמה נקראת על שמו אית לן למיגמר מיהא דגרסינן בפרק אור לארבעה עשר אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק לי' בזוזא עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק לי' בזוזא מ"ט בהמה אית לי' קלא דלגוי היא עיסה לית לי' קלא אלמא בהמה שם בעליה עליה ויש בדבר חילול השם לגבי שבת וכש"כ שיש בדבר איסורא משום שביתות בהמה שאנו מצווין עליה הלכך מכל [הני] אנפי לית לי' לבר ישראל לאושולי ולאוגורי בהמתו לגוי אלא א"כ היא ממקום קרוב דמיהדר לי' ניהליה בע"ש עם חשיכה, וא"ת כיון דאושלה או אוגרה הגוי קנייה וקיימא לי' ברשותיה ונפיק לי' מרשות ישראל לענין שביתת שבת, האי לא מצית אמרית מכמה אנפי חדא דשכירות דקא שקיל ישראל אישתכח דשכר שבת [שקיל] ועוד דהא קאמרינן [דהכא] שם בעלה עליה ויש בדבר חלול השם וכמפורש גבי מרחץ, ועוד דשאלה או שכירות לא קניא בכה"ג לאפקועה לבהמתו דישראל משביתות שבת בכל מקום דתנן בהדיא בפרק לפני אידיהן מוכרין להן בהמה גסה ואמרינן בגמרא נהו דארביעה לא חיישנין דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר דילמא עביד בה מלאכה בשבת, ונעביד כיון דזבנה נאה, גזירה משום שאלה גזירה משום שכירות גזירה משום נסיוני וכו', דאלמא שאלה ושכירות לא מפקעה בהמת ישראל משביתות שבת:
1