ספר העיתים רט״זSefer HaItim 216
א׳נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה, אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור, פי' תינוק מת שהוציאו לקברו והכיס עמו כדאמר ריש לקיש פוטר הי' ר"ש [אף] במוציא את המת לקברו והלכתא כרבא דקאי כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ובפרק יציאת השבת אוקימנא להא דתני זב שיצא בכיס שלו בשבת פטור כר"ש דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ולא תימא מלאכה שצריכה לגופה כגון מר לעשות טס וס"ת להגיהו אלא אפי' מר לחפור וס"ת לקרות בו מלאכה שצריכה לגופה היא וכי לא פטר ר"ש אלא מלאכה שא"צ לגופה אבל מלאכה שצריכה לגופה אפילו ר"ש מודה ותניא כרבא המוציא כלים מקופלים ומונחים לו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב אם היה מלובש בהן פטור המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור שאילו הוציאן כמות שהן חייב והלכתא כוותיה. ומתני' דנוטל אדם את בנו אוקמהו דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודווקא אבן דאי נפלה לא אתי לאיתוייה אבל דינר דאי נפיל אתי לאיתויי לא, האבן שעל החביות מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביה ומטה על צדה וכו' אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח [נעשה בסיס לדבר האיסור. והלכתא כוותיה דרב] דקאי ר' אמי אר' יוחנן כוותיה בפרק כל הכלים. היתה [בין החביות מגביה ומטה על צדה] והיא נופלת. תניא ר' יוסי אומר היתה חביות מנחת [באוצר או שהיו כלי זכוכית] מונחין תחתיה מגביה למקום אחר ומטה על צדה והיא [נופלת ונוטל הימנה מה שהיא צריך לו] ומחזירה למקומה, מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלת, [אמר ר' חייא בר] אשי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור אמר [רבה בר בר] חנה ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו, [אמר רב אושעיא] שכח ארנקי בחצרו מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ולית הלכתא כוותיה דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד וכן הלכה:
1