ספר העיתים רי״חSefer HaItim 218
א׳אתחיל הלכות מלאכות ואיסורי שבת בסייעתא דשמיא: כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה [מלאכות הרבה] בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת והיודע שהיא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה, והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת אמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה [ימים] ומשמר יום אחד, אמר רבא כל יום ויום עושה כדי פרנסתו וההוא יומא לימות דעביד מאתמול שתי פרנסות ודילמא אתמול שבת הוה אלא כל יומא עושה כדי פרנסתו ואפילו ההוא יומא וההוא יומא במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא. אמר רבא אם היה מכיר אותו יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולה פשיטא מאי דתימא כיון דבשבתא לא נפיק במעלי שבתא [נמי] לא נפיק והאי בחמשה בשבתא נפיק אישתרי ליה למיעבד תרי יומי קמ"ל זימנין דמשכח שיירתא ומיקרה ונפיק, ובפסקא הכי אלו הן שורשי האיסורין האסורין בשבת והכללות הכוללת את רובן אבות מלאכות ותולדותיהן והמשא שלא להוציא ושלא לצאת אנשינו בכלי זיין ועדיי זהב וכסף וזולתן לנשינו ולבהמתנו והקשרים אשר אין לנו לקשרן בשבת וגם לא להתירן וצאת התחום ונטילת הכלים בבתים ומה שאין לנו רשות לאכלו ולא לשתותו והדבור שאסור בשבת והאסורין משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת וביום טוב ואעפ"י שאינן אסורין משום מלאכה:
1